Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

שלום -שלום וברכה -מה שמך?

-יוכי שרביט.

מה היה השם? -יוכי רחמני.

יותר נכון, יוכבד רחמני.

יוכבד רחמני, ככה קראו לך גם בפרס?

-בבית.

איפה נולדת? נולדתי במשהד, ב-1951,

00:01:00

במשהד. באיזשהו שלב אחרי, כשהייתי

אולי בת ארבע, עברנו לטהרן.

זה היה מסלול בדרך לארץ.

נולדתי לאבא ואמא, השנייה במשפחה.

ויש לי שני אחים, אני סנדוויץ'.

ואבי, לצערי, נפטר ביום

ההולדת שלי של גיל ארבע.

00:01:30

ואמי נשארה עם שלושה תינוקות,

בחורה צעירה מאוד כמובן.

ומאחר ואבי היה ציוני ומאוד

מאוד רצה לעלות לירושלים,

אז אמא שלי התחילה את התהליך.

הוא לא הספיק, אבל היא רצתה

לקיים את המורשת שלו והיא עברה.

והם, שניהם היו ילידי משהד? -לא,

אמא שלי נולדה בבאקו, באזרבייג'ן.

00:02:00

ועם הפרעות שם באזור, בכל פעם

המשפחה של סבי וסבתי ברחו לפרס.

אחרי שהדברים נרגעו הם שוב חזרו. אני חושבת

איזה פעמיים או שלוש הם עשו את המעברים האלה.

ובאיזשהו שלב השתקעו במשהד.

ואבא?

-הוא ממשהד.

יש איזה סיפור מיוחד

ליהודי משהד -אנוסי משהד.

00:02:30

אני לא יודעת להגיד אם המשפחה

שלי הם אנוסי משהד. כאילו,

אם למישהו היה סיכוי, אולי זה אבא שלי.

אני לא יודעת להגיד.

המשפחה שלו יחסית הייתה מבוגרת

ביחס למשפחה של אמא שלי,

ולכן הם נפטרו לפני

שיכולתי לחקור,

00:03:00

ולדעת -לדעת על ה. -אז ממשהד

עצמה את זוכרת דברים?

כמעט ולא, אני אולי זוכרת

את הבית שגרנו בו.

חדר כזה גדול גדול ומה שאני מאוד

זוכרת ותמיד אני מספרת לילדיי,

שהיה קורסי, מה שנקרא. בפרס, במשהד,

היה קר מאוד, היה שלג בחורף.

00:03:30

והיינו יושבים. הייתה מין

חרצובה כזאת ממתכת עם רגליים,

שמים על זה שמיכה, מתחת לחרצובה היה,

לא יודעת איך לקרוא לזה, מעין גחלים.

ואז היו שמים את השמיכה מעל והיינו יושבים

מסביב לזה, מתחת לשמיכה כדי להתחמם.

זה אני זוכרת משום מה ואני תמיד

-איך קראו לזה, קורסי? -קורסי, כן.

00:04:00

קורסי, אני לא זוכרת את

צורת הביטוי של זה, אבל,

זה הדבר היחיד, אני חושבת, שאני זוכרת ממשהד.

כי בת ארבע, אני חושבת, עברנו לטהרן,

ומטהרן אני קצת זוכרת יותר.

אני חושבת שזה היה

תהליך אחרי שאבי נפטר,

00:04:30

אמא שלי רצתה לעלות לישראל כדי לקיים

את הצוואה שלו. זה מה שהיא עשתה,

אחרי שהוא נפטר. עברה לטהרן כנראה

כדי לקשור קשרים עם הסוכנות.

כי הסוכנות היהודית פעלה כנראה בפרס,

בטהרן, כדי להביא אותנו לארץ.

00:05:00

אז מה את זוכרת מטהרן? -אני זוכרת שהיה נורא

כיף. היו באים קרובי משפחה שלנו מהודו,

דודנית שלי, ולוקחת אותנו

בשבתות לאיזשהו פארק מים כזה,

בהרים שממש ליד טהרן.

ופורסים את השטיחים, אפילו

שם השטיחים הפרסיים תפקדו.

00:05:30

על שפת הנחל, או נהר זה היה,

והיינו מבלים בפיקניקים כאלה בשבת.

ואני זוכרת שבשבת אחר הצהריים היה

איזשהו פארק כזה עם אגם באמצע,

והיינו הולכים לאכול גלידה שעשויה משני.

סנדוויץ' כזה של עוגיות עם גלידה בפנים.

אלו היו החוויות של

שבת שאני זוכרת.

00:06:00

דוד שלי, אני לא יודעת אם הוא היה ממש

דוד, אבל הוא היה קרוב מאוד במשפחה,

והוא לימד אותנו עברית, כמה

מילים, אותי ואת אחי הגדול בעיקר.

שלום, שבת שלום, אמא, אבא. ממש

מילים בסיסיות, אם אפשר לומר.

00:06:30

אני זוכרת את בית הכנסת ביום כיפור,

שזאת הייתה חוויה שמימית בעיניי.

כי בית הכנסת כמובן לא הכיל את כל אנשי

הקהילה, הייתה קהילה כנראה מאוד גדולה,

והיו מצרפים למבנה בית הכנסת אוהל לבן ענק,

ועל החול היו כיסאות לכל הבאים,

00:07:00

ואני זוכרת שאנחנו היינו מתחת לכיסאות, כן

מתחת לכיסאות. ככה, עוברים ממקום למקום.

וזה היה מאוד מיוחד, אני מאוד

אהבתי את בית הכנסת ביום כיפור.

היה גם עוד חג שאני זוכרת, פורים.

00:07:30

מה שהיה מאוד מעניין, זה היה מין

חג שהיה גם למוסלמים חג,

כנראה באותה תקופה, חופף כזה, אני

לא זוכרת אפילו איך קראו לחג שלהם.

אבל מה שהיה מיוחד בחג הזה, שהיו עושים

מדורה קטנה מכל מיני קש וגיצים כאלה,

00:08:00

והיינו מדלגים על המדורה. זה כנראה היה

חג שלהם -התערבב עם פורים -בדיוק,

זה התערבב עם פורים ושיחקנו איתם, שיתפנו

פעולה כי זה היה מעניין ונחמד לילדים.

והם היו מסתובבים עם מסכות -גם הערבים?

-כן, כן.

00:08:30

בקשר לערבים, אני זוכרת שמאוד

חששו כל הזמן שנלך לבד ברחוב,

מאוד פחדנו מהעניין הזה של.

אני לא יודעת אם לתרגם את זה

שלחטוף אותנו או מה, אבל,

מאוד הסתייגו מהעניין

הזה שנסתובב לבד בחוץ.

גרתם בשכונה יהודית? -גרנו

עם דודה שלי איזושהי תקופה,

 

00:09:00

בבית רגיל שלמטה הייתה

מאפייה של לחם פרסי,

שאני לא בטוחה שיש כזה כאן, משהו

כמו לאפות כאלה, אבל ארוך משהו.

ובאיזשהו שלב עברנו לבית אחר,

שהוא היה בית, וילה, כמה קומות.

והייתה בריכה בחצר ובעצם מי שהחליף

את המים לבריכה זה היו באמת מוסלמים,

00:09:30

היו באים פעם בשבועיים עם כאלה דליים

והיו מרוקנים את הבריכה ומחדשים אותה.

הלכתי לבית הספר. קודם כל הלכתי לבית הספר

דיפלומטים, למדתי אנגלית. בת 5 או משהו כזה.

תקופה מאוד קצרה לדעתי. כי,

00:10:00

עוד לא יכולתי להירשם לבית ספר רגיל,

אני מניחה. -זה התחיל בגיל 6 -כן.

ואז עברתי לבית ספר רגיל,

מוסלמי, ולמדתי אותיות

ערביות -ערביות, כן. כי השפה הפרסית,

כותבים אותה באותיות ערביות.

00:10:30

ולא היה בית ספר יהודי, או ש? -לא, אבל שוב,

הדוד הזה לימד אותנו קצת באחר הצהריים,

רק לדבר קצת -עברית -בסיס בעברית.

ומה שמעניין הוא שכשהגענו לישראל ומיד איך

שהגענו, אז הלכתי לבית ספר, לכיתה א',

וכשהסתכלתי על הכיתה ככה מסביב,

מה כתוב, מצויר וכל מיני,

00:11:00

הדבר היחיד שזיהיתי זה היה ספרות,

כי הן אותו הדבר כמו האנגלית

ונורא שמחתי שיש משהו שאני מזהה.

ואלו היו הספרות, אבל מהר מאוד למדנו עברית.

תוך שבועיים, אני זוכרת,

ביקרנו את הדודה שלנו בחדרה,

והיא כל כך התפעלה שאנחנו מפטפטים בעברית.

וזה באמת היה.

לאבי היה מפעל של שטיחים.

וכשהוא נפטר,

00:11:30

המשפחה שלו, או בני הדודים שלו,

אני לא יודעת בדיוק להגיד מי הם,

שאמרו לאמא שלי כמו, כל מיני,

אנשים שחושבים שנשים לא

יכולות להיות ראש משפחה.

הם פשוט לקחו את המפעל ואמרו

אנחנו ננהל ונהיה אפוטרופוסים,

וכשהילדים יהיו בני 18

אז נחזיר לך את הכסף.

00:12:00

וכמובן שזה לא קרה, הם באיזשהו שלב

הודיעו על. לא כמובן, אבל זה קרה.

ובאיזשהו שלב הם הודיעו על פשיטת רגל

וברחו לארצות הברית עם כל הכסף. אבל,

בשלב הראשון אני חושבת שהם כן

נתנו לה איזושהי קצבה חודשית.

באיזשהו שלב, אני לא שוכחת את

זה, איך היא עלתה במעלה הרחוב,

בוכה, אין לנו כלום,

אין לנו כלום.

00:12:30

וזה היה השלב שהודיעו לה

שהם הודיעו על פשיטת רגל.

הם כנראה עשו את זה לעוד כמה

משפחות, כי מסתבר אחר כך, בדיעבד,

שהממשל או המשטרה, אינני יודעת מי בדיוק

בטהרן, הבינו שהם עושים את זה באופן שיטתי.

אבל הם כבר הספיקו לברוח.

00:13:00

אז אמא לא עבדה -שם לא. שם בכלל,

עוד קודם לפטירתו של אבי,

מצבה הכלכלי היה מעולה, מטבע הדברים.

הייתה לה מינקת לנו, כשנולדנו,

היא הגברת המכובדת, לא הניקה אותנו אפילו.

הייתה לה מבשלת, הייתה מנקה,

ומצבה הכלכלי היה מצוין.

00:13:30

ואחר כך הוא היה שבר

גדול, אבל היא התמודדה.

אחי הצעיר לא הספיק להיות שם,

אחי הגדול בבית ספר המוסלמי.

קודם שנה אחת, אני לא בטוחה שהוא

אפילו היה בבית הספר של הדיפלומטים,

אני חושבת שהוא למד פשוט

בבית הספר המוסלמי.

את זוכרת עוד משהו, לספר

לנו על הקהילה בטהרן?

00:14:00

אני לא, אני לא יודעת

עוד, אני מנסה לדלות.

היו תנועות נוער? אולי היית

צעירה מדי -זהו, נכון.

אז מה את זוכרת מהתחושה שלהיות יהודים

בטהרן, זה היה מפחיד, זה היה מסוכן?

כן, אני זוכרת את התחושה

שכילדה פחדתי מאוד מהערבים,

00:14:30

שאני אהיה קרובה אליהם או חשופה.

שוב, אני חושבת או מניחה

שזה היה חשש מפני חטיפה.

אני פחדתי, אני, כן.

והיו הרבה יהודים סביבי,

היו משפחות של חברים,

00:15:00

קרובי משפחה מסוגים

רחוקים או קרובים יותר,

אח של אבא שלי גר בטהרן, אחות של אמא שלי גרה

בטהרן. זאת אומרת הייתה לנו משפחה סביבנו.

משפחה קרובה. והיו גם יהודים

אחרים שהיו בסביבה הקרובה.

אני לא יודעת להגיד

אם היו תנועות נוער.

00:15:30

אני זוכרת אבל את אמא שלי,

שהיא נפגשה עם הסוכנות, והיא.

אני זוכרת את הפעמים שהיא -ידיעות

על מדינת ישראל, היו -כן, כן.

אוי, אני חייבת לספר לך אנקדוטה.

לסבא שלי, סבא וסבתא שלי מצד

האמא שלי היו בארץ עוד קודם לנו,

והייתה לסבא שלי, בבית שלו ברעננה,

מין סוכה כזאת של ענבים.

00:16:00

וכנראה הגיע לטהרן מישהו מישראל,

אז הוא שלח לנו אשכול ענבים.

ואני זוכרת שחילקו לנו, לכל

אחד עינב, והוא היה ענק.

זאת הייתה חוויה נהדרת מישראל,

שהגיעה אלינו ישר לטהרן.

אני זוכרת את הלילה

שעלינו לישראל.

כל המשפחה והחברים והמכרים

הגיעו להיפרד מאיתנו,

00:16:30

ובלילה הם עשו תבשיל כזה כמו

חמין של הרבה מאוד שעות.

וקמנו, אני לא זוכרת, בחושך, אני לא יודעת

באיזו שעה זה היה, אבל איפשהו בחושך,

אכלנו את הארוחה הזאת, לפני

שעלינו ואז הגענו לשדה התעופה.

את שדה התעופה בטהרן אני לא זוכרת, אבל

אני זוכרת את שדה התעופה בארץ, כשהגענו.

זאת הייתה התרגשות מדהימה.

00:17:00

זה היה איזשהו חלום שאני לא כל כך מבינה

אותו, כי איך יכולתי להבין אותו, ילדה בת 7,

אבל אני זוכרת שזאת הייתה

התרגשות גדולה להגיע לישראל.

התרגשות שלך -כן, של כולנו. אבל שלי, אני

זוכרת את זה שאני מאוד מאוד התרגשתי.

מאוד שמחתי שאנחנו פה, שסוף סוף אנחנו

נראה את ישראל ואת קרובי המשפחה.

00:17:30

אנחנו ידענו שיש כאן סבא וסבתא

ודודים , אז מאוד מאוד שימח אותי.

אולי הסיבה שזה חלום של אבא?

-בהחלט, בהחלט כן.

עליתם עם קבוצה גדולה של יהודים? -המטוס,

כן, אני מניח שהייתה קבוצה גדולה.

זה היה תהליך כזה שהקהילה,

אנשים עזבו, או ש?

00:18:00

אני לא כל כך מכירה את זה

לפרטים, אבל אני זוכרת,

שבנמל התעופה בן גוריון היה אולם מאוד

גדול שאירחו אותנו לארוחת ערב שם כשהגענו,

והוא היה מלא בעולים. אז

כנראה שהיו הרבה עולים.

00:18:30

באיזו שנה זה היה? -ב-1959, ואני

זוכרת שפתאום ראינו זיתים על השולחן,

ולא זיהינו מה זה, כי

לא הכרנו את זה קודם.

ואני זוכרת גם קלמנטינות

שלא הכרנו והיו על השולחן.

זה היה מאוד מעניין,

כי אני הקאתי במטוס,

00:19:00

ולא ידענו כמובן להגיד בעברית שאני

צריכה לצאת, או אני רוצה לצאת.

ואח של אמא שלי חיכה לנו ממש

מעבר לחלון באותו מבנה,

וכשאמא שלי הצליחה לתקשר איתו דרך החלון,

אז היא אמרה לי, תגידי שאת צריכה להקיא,

תעשי תנועה כזאת ותלכי אליו,

תגידי לו שאנחנו פה והכל בסדר.

אז אמרתי בסדר, אז עשיתי כאילו

תנועה שאני הולכת להקיא,

ואז באמת אפשרו לי והגעתי

אליו ואמרתי לו שאנחנו פה.

00:19:30

כמובן הוא לקח אותנו אליהם הביתה

והתחלנו את החיים בישראל.

אז התחלתם , טוב 59 זה לא

מעברות, זה לא שיכונים -לא.

ישר לבית של -סבא וסבתא שלי, ברעננה.

גרנו אצלם במשך בערך חודש.

הם מאוד רצו שאנחנו נגור ברעננה,

כדי להיות קרובים אליהם.

00:20:00

כי אמא שלי הייתה לבד עם התינוקות.

זה באמת תינוקות בעיניי.

אבל היא אמרה שהיא רוצה לעלות לירושלים,

כי שם הוא רצה לחיות, אבא שלי.

ואחרי חודש עלינו לירושלים,

לבית שהיה שמור לו אפילו.

בית של הדודים שלו, שבנו

בירושלים, בשכונת הבוכרים.

00:20:30

והתחלנו את חיינו בישראל.

השלבים הראשונים בחודש הזה,

שהיינו אצל הסבא והסבתא ברעננה,

היו נחמדים כזה, כל המשפחה מאוד התרגשה

שאנחנו פה, וקיבלנו אותנו כמובן בחום ובאהבה.

00:21:00

וכשהגענו כבר לירושלים, אז הרגשנו כאילו

שאנחנו כבר מזה זמן, וותיקים בארץ.

אני לא יודעת להגיד, אני לא יודעת כל כך

להגיד איך הרגשתי כבר כשהייתי פה בירושלים.

אבל אני חושבת שהתחושה הייתה שאנחנו כבר

לא ממש עולים, אלא קצת יותר וותיקים.

00:21:30

למרות שמאוד מעניין, שלפני מספר

שנים, חברה מהבניין שגרנו בו,

שגדולה ממני בגיל, היא אומרת שכשהגעתי

לבניין הייתי פשוט מאוד שונה

ממה שהם הכירו בנוף.

הייתי ילדה קטנה עם קוקיות, עם

סרטים בשיער ושמלות עם, או סרפנים,

00:22:00

ועם כל מיני סרטים, ותמיד הייתי אומרת כן

גברתי, לא גברתי. מדברת בנימוס שהם לא הכירו.

ככה גדלתי בפרס, עם

שפה מאוד מכבדת.

בפרסית נגיד, אין דבר כזה אתה או את, יש

שומה, זאת אומרת זאת פניה לאדם מכובד.

האתה הוא המכובד, ואין דבר כזה

אתה, זה כבוד כאילו, אולי.

00:22:30

אז ככה השתמשתי בשפה הזאת,

והייתי ממש שונה ומוזרה.

ואני עדיין לא יכולה לומר לאנשים שמבוגרים

ממני נגיד, אתה. אני אומרת אדוני, או מר.

זה מהגיל הזה.

אמא שלי עבדה קשה מאוד פה בארץ כדי לקיים

אותנו, כי כמובן לא הייתה כבר הכנסה.

00:23:00

אבל אני חושבת שהיא הצליחה לגדל

יפה מאוד, זה יאמר לזכותה.

היא הצליחה -כל הכבוד לה -בהחלט.

חגגנו חגים, אני חושבת כהלכתם.

לפחות ככה אני זוכרת.

גם בשבתות, הדלקנו נרות בערב שבת. אני לא

זוכרת את עצמי מבקרת הרבה בבית הכנסת

00:23:30

אבל החיים היו יהודיים לכל דבר.

אני זוכרת את אמא שלי, גם בארץ.

בפרס אי אפשר היה כמובן לסמוך על חנויות

שהן ימכרו אוכל כשר לפסח, אפילו סוכריות.

ואני זוכרת את אמא שלי, אפילו פה בארץ,

עדיין לא קונה סוכריות נגיד, בחנות בפסח.

00:24:00

היא הייתה מכינה, שמה במגש סוכר,

הייתה עושה חורים עם ביצה,

מבשלת תערובת עם כל מיני צבעים ומטפטפת

ועושה סוכריות לפסח. הכל היא עשתה לבד.

כי אי אפשר לקנות בפסח מגויים.

אז גם פה היא עוד המשיכה את

זה וזה בעיניי היה מקסים.

00:24:30

אני חושבת שכל הזמן יושב פה איפשהו

העניין הזה שאני לא ילידת הארץ.

אני באתי ממקום אחר.

אבל מאחר והגעתי לכאן בת 7, אז בסך הכך

התרבות שלי היא תרבות ישראלית, בהחלט.

00:25:00

אני זוכרת את אמא שלי אבל נגיד קונה

עיתונים, שבועונים או ירחונים פרסיים.

היא קראה המון עיתונות

מפרס, היא קראה.

והיא אהבה מאוד לראות סרטים

פרסיים, או לשמוע מוזיקה פרסית.

אני כמעט ולא נחשפת לזה, אבל

כשאני שומעת זה מאוד מרגש אותי.

00:25:30

יש בבריכה שאני שוחה בחורה

שהיא פרסיה, שהיא זמרת פרסיה.

וכשהייתי בהופעה שלה, כל כך

התרגשתי, זה כל כך עינג אותי.

באמת, היא נתנה לי דיסק שלה ואני, לעיתים

מאוד רחוקות אמנם, אבל שומעת את זה ברכב.

ולא מזמן הייתי בהופעה של לירז צ'רכי

שהיא שרה בפרסית, וזה פשוט נפלא בעיניי.

00:26:00

אני לא אוהבת לשמוע את חומייני

וחבריו מדברים את השפה.

אבל השפה הזאת אומרת לי משהו. זאת

אומרת, זה הבסיס, זאת המורשת.

ריח ילדות -בדיוק, זה ריח ילדות

יותר מאשר מורשת. אבל זה משהו שם.

00:26:30

התבשילים בבית, אני מבשלת

תבשילים פרסיים וגם מרוקאיים.

וילדיי הפיקו לי ספר של

בישול כשהייתי בת 60,

שכוללים באמת תבשילים של

המטבח הפרסי והמטבח המרוקאי.

אז אולי באמת תספרי לנו איזה

תבשילים פרסיים יש, סתם.

00:27:00

יש לנו תבשיל שנקרא ראבלי, שהוא

תבשיל של אורז עם גזר וצימוקים,

ובתחתית הסיר שמים תפוחי אדמה כאלה,

והם נהיים פריכים, נורא טעים.

הנכדות שלי עכשיו מאוד אוהבות את תפוח האדמה

הללו, ואני משתדלת לעשות את זה בסיר,

ככל שאפשר יותר שטוח, כדי

שיהיו הרבה תפוחי אדמה כאלה.

00:27:30

יש גונדי, שזה כדורי בשר, אבל יש

שעושים את זה בכל מיני וריאציות.

יש כאלה שעושים את זה עם קמח חומוס,

קמח אורז. אני עושה את זה בשר.

יש, רורמה סבזי זה נקרא, זה

עם הרבה מאוד עשבי תיבול.

פטרוזיליה, כוסברה, שמיר, סלרי. כל

מיני כאלה עלים, עם עוף או עם בשר,

00:28:00

עם קציצות בשר, אפשר לעשות את זה.

ואנחנו מאוד אוהבים. וזה עם שעועית,

מאוד אוהבים את זה בגלל הירק הזה.

כנראה שיש גנים במשפחה בכל זאת.

הנכדה שלי בכל פעם שאני מכינה אורז, היא

אומרת לי, סבתא זה כל כך טעים. אני פרסיה.

כואב הלב, בגללנו. זאת אומרת,

בגלל שהמדינה שלי בסיכון.

00:28:30

אני ישראלית לכל דבר,

אני ישראלית לכל דבר.

אני רוצה לומר, איזה מזל

שיש לנו את מדינת ישראל.

שנקבצו ובאו לנו כל

עמנו מהפזורה, מהעולם.

אני מניחה שכולם ברחו, אני אמנם לא

ברחתי אבל כולם ברחו, פחות או יותר.

00:29:00

אני חושבת שיש לנו מדינה נהדרת,

אנחנו צריכים להתאחד בינינו.

כל אחד באמת בא ממדינה אחרת,

אבל כולנו יהודים, אנחנו אחים.

זה לא יכול שאנחנו נהיה בכאלה

ריבים וקונפליקטים עם האחים שלנו.

זה לא יכול להיות מצב כזה, זה לא יכול

להימשך ככה, זה חייב להיפתר, ובפשרות.

00:29:30

חייב, חייב. כי אנחנו עם נהדר.

אנחנו, באמת, עם נבחר

במלוא מובן המילה.

ואני מאחלת למדינה שלנו רק טוב.

ושנקלוט עוד הרבה הרבה יהודים

שנמצאים שם וצריכים אותנו, ושיבואו.

אנחנו יודעים גם לקלוט נהדר,

00:30:00

עם כל הבעייתיות של

כל מי שמגיע חדש,

אז האחרים שרק לפני

חודשיים הגיעו, כבר.

כן, מתפז"מים -בדיוק.

חושבים שהם כבר השליט.

אז אנחנו צריכים את כל העולם החדשים,

כל יהודי התפוצות שיבואו לארץ.

כי אנחנו צריכים אותם גם. אבל

אנחנו נהדרים בזכות עצמנו.

00:30:00

עם כל הבעייתיות של

כל מי שמגיע חדש,

אז האחרים שרק לפני

חודשיים הגיעו, כבר.

כן, מתפז"מים -בדיוק.

חושבים שהם כבר השליט.

אז אנחנו צריכים את כל העולם החדשים,

כל יהודי התפוצות שיבואו לארץ.

כי אנחנו צריכים אותם גם. אבל

אנחנו נהדרים בזכות עצמנו.

Yochi Sharvit

Interviewer -
Video length:
00:28:22
Date Taken:
01/01/1
Place:
Mashad
,
Iran
Playlist (0)
00:00:00
Search

שלום -שלום וברכה -מה שמך?

-יוכי שרביט.

מה היה השם? -יוכי רחמני.

יותר נכון, יוכבד רחמני.

יוכבד רחמני, ככה קראו לך גם בפרס?

-בבית.

איפה נולדת? נולדתי במשהד, ב-1951,

במשהד. באיזשהו שלב אחרי, כשהייתי

אולי בת ארבע, עברנו לטהרן.

זה היה מסלול בדרך לארץ.

נולדתי לאבא ואמא, השנייה במשפחה.

ויש לי שני אחים, אני סנדוויץ'.

ואבי, לצערי, נפטר ביום

ההולדת שלי של גיל ארבע.

ואמי נשארה עם שלושה תינוקות,

בחורה צעירה מאוד כמובן.

ומאחר ואבי היה ציוני ומאוד

מאוד רצה לעלות לירושלים,

אז אמא שלי התחילה את התהליך.

הוא לא הספיק, אבל היא רצתה

לקיים את המורשת שלו והיא עברה.

והם, שניהם היו ילידי משהד? -לא,

אמא שלי נולדה בבאקו, באזרבייג'ן.

ועם הפרעות שם באזור, בכל פעם

המשפחה של סבי וסבתי ברחו לפרס.

אחרי שהדברים נרגעו הם שוב חזרו. אני חושבת

איזה פעמיים או שלוש הם עשו את המעברים האלה.

ובאיזשהו שלב השתקעו במשהד.

ואבא?

-הוא ממשהד.

יש איזה סיפור מיוחד

ליהודי משהד -אנוסי משהד.

אני לא יודעת להגיד אם המשפחה

שלי הם אנוסי משהד. כאילו,

אם למישהו היה סיכוי, אולי זה אבא שלי.

אני לא יודעת להגיד.

המשפחה שלו יחסית הייתה מבוגרת

ביחס למשפחה של אמא שלי,

ולכן הם נפטרו לפני

שיכולתי לחקור,

ולדעת -לדעת על ה. -אז ממשהד

עצמה את זוכרת דברים?

כמעט ולא, אני אולי זוכרת

את הבית שגרנו בו.

חדר כזה גדול גדול ומה שאני מאוד

זוכרת ותמיד אני מספרת לילדיי,

שהיה קורסי, מה שנקרא. בפרס, במשהד,

היה קר מאוד, היה שלג בחורף.

והיינו יושבים. הייתה מין

חרצובה כזאת ממתכת עם רגליים,

שמים על זה שמיכה, מתחת לחרצובה היה,

לא יודעת איך לקרוא לזה, מעין גחלים.

ואז היו שמים את השמיכה מעל והיינו יושבים

מסביב לזה, מתחת לשמיכה כדי להתחמם.

זה אני זוכרת משום מה ואני תמיד

-איך קראו לזה, קורסי? -קורסי, כן.

קורסי, אני לא זוכרת את

צורת הביטוי של זה, אבל,

זה הדבר היחיד, אני חושבת, שאני זוכרת ממשהד.

כי בת ארבע, אני חושבת, עברנו לטהרן,

ומטהרן אני קצת זוכרת יותר.

אני חושבת שזה היה

תהליך אחרי שאבי נפטר,

אמא שלי רצתה לעלות לישראל כדי לקיים

את הצוואה שלו. זה מה שהיא עשתה,

אחרי שהוא נפטר. עברה לטהרן כנראה

כדי לקשור קשרים עם הסוכנות.

כי הסוכנות היהודית פעלה כנראה בפרס,

בטהרן, כדי להביא אותנו לארץ.

אז מה את זוכרת מטהרן? -אני זוכרת שהיה נורא

כיף. היו באים קרובי משפחה שלנו מהודו,

דודנית שלי, ולוקחת אותנו

בשבתות לאיזשהו פארק מים כזה,

בהרים שממש ליד טהרן.

ופורסים את השטיחים, אפילו

שם השטיחים הפרסיים תפקדו.

על שפת הנחל, או נהר זה היה,

והיינו מבלים בפיקניקים כאלה בשבת.

ואני זוכרת שבשבת אחר הצהריים היה

איזשהו פארק כזה עם אגם באמצע,

והיינו הולכים לאכול גלידה שעשויה משני.

סנדוויץ' כזה של עוגיות עם גלידה בפנים.

אלו היו החוויות של

שבת שאני זוכרת.

דוד שלי, אני לא יודעת אם הוא היה ממש

דוד, אבל הוא היה קרוב מאוד במשפחה,

והוא לימד אותנו עברית, כמה

מילים, אותי ואת אחי הגדול בעיקר.

שלום, שבת שלום, אמא, אבא. ממש

מילים בסיסיות, אם אפשר לומר.

אני זוכרת את בית הכנסת ביום כיפור,

שזאת הייתה חוויה שמימית בעיניי.

כי בית הכנסת כמובן לא הכיל את כל אנשי

הקהילה, הייתה קהילה כנראה מאוד גדולה,

והיו מצרפים למבנה בית הכנסת אוהל לבן ענק,

ועל החול היו כיסאות לכל הבאים,

ואני זוכרת שאנחנו היינו מתחת לכיסאות, כן

מתחת לכיסאות. ככה, עוברים ממקום למקום.

וזה היה מאוד מיוחד, אני מאוד

אהבתי את בית הכנסת ביום כיפור.

היה גם עוד חג שאני זוכרת, פורים.

מה שהיה מאוד מעניין, זה היה מין

חג שהיה גם למוסלמים חג,

כנראה באותה תקופה, חופף כזה, אני

לא זוכרת אפילו איך קראו לחג שלהם.

אבל מה שהיה מיוחד בחג הזה, שהיו עושים

מדורה קטנה מכל מיני קש וגיצים כאלה,

והיינו מדלגים על המדורה. זה כנראה היה

חג שלהם -התערבב עם פורים -בדיוק,

זה התערבב עם פורים ושיחקנו איתם, שיתפנו

פעולה כי זה היה מעניין ונחמד לילדים.

והם היו מסתובבים עם מסכות -גם הערבים?

-כן, כן.

בקשר לערבים, אני זוכרת שמאוד

חששו כל הזמן שנלך לבד ברחוב,

מאוד פחדנו מהעניין הזה של.

אני לא יודעת אם לתרגם את זה

שלחטוף אותנו או מה, אבל,

מאוד הסתייגו מהעניין

הזה שנסתובב לבד בחוץ.

גרתם בשכונה יהודית? -גרנו

עם דודה שלי איזושהי תקופה,

 

בבית רגיל שלמטה הייתה

מאפייה של לחם פרסי,

שאני לא בטוחה שיש כזה כאן, משהו

כמו לאפות כאלה, אבל ארוך משהו.

ובאיזשהו שלב עברנו לבית אחר,

שהוא היה בית, וילה, כמה קומות.

והייתה בריכה בחצר ובעצם מי שהחליף

את המים לבריכה זה היו באמת מוסלמים,

היו באים פעם בשבועיים עם כאלה דליים

והיו מרוקנים את הבריכה ומחדשים אותה.

הלכתי לבית הספר. קודם כל הלכתי לבית הספר

דיפלומטים, למדתי אנגלית. בת 5 או משהו כזה.

תקופה מאוד קצרה לדעתי. כי,

עוד לא יכולתי להירשם לבית ספר רגיל,

אני מניחה. -זה התחיל בגיל 6 -כן.

ואז עברתי לבית ספר רגיל,

מוסלמי, ולמדתי אותיות

ערביות -ערביות, כן. כי השפה הפרסית,

כותבים אותה באותיות ערביות.

ולא היה בית ספר יהודי, או ש? -לא, אבל שוב,

הדוד הזה לימד אותנו קצת באחר הצהריים,

רק לדבר קצת -עברית -בסיס בעברית.

ומה שמעניין הוא שכשהגענו לישראל ומיד איך

שהגענו, אז הלכתי לבית ספר, לכיתה א',

וכשהסתכלתי על הכיתה ככה מסביב,

מה כתוב, מצויר וכל מיני,

הדבר היחיד שזיהיתי זה היה ספרות,

כי הן אותו הדבר כמו האנגלית

ונורא שמחתי שיש משהו שאני מזהה.

ואלו היו הספרות, אבל מהר מאוד למדנו עברית.

תוך שבועיים, אני זוכרת,

ביקרנו את הדודה שלנו בחדרה,

והיא כל כך התפעלה שאנחנו מפטפטים בעברית.

וזה באמת היה.

לאבי היה מפעל של שטיחים.

וכשהוא נפטר,

המשפחה שלו, או בני הדודים שלו,

אני לא יודעת בדיוק להגיד מי הם,

שאמרו לאמא שלי כמו, כל מיני,

אנשים שחושבים שנשים לא

יכולות להיות ראש משפחה.

הם פשוט לקחו את המפעל ואמרו

אנחנו ננהל ונהיה אפוטרופוסים,

וכשהילדים יהיו בני 18

אז נחזיר לך את הכסף.

וכמובן שזה לא קרה, הם באיזשהו שלב

הודיעו על. לא כמובן, אבל זה קרה.

ובאיזשהו שלב הם הודיעו על פשיטת רגל

וברחו לארצות הברית עם כל הכסף. אבל,

בשלב הראשון אני חושבת שהם כן

נתנו לה איזושהי קצבה חודשית.

באיזשהו שלב, אני לא שוכחת את

זה, איך היא עלתה במעלה הרחוב,

בוכה, אין לנו כלום,

אין לנו כלום.

וזה היה השלב שהודיעו לה

שהם הודיעו על פשיטת רגל.

הם כנראה עשו את זה לעוד כמה

משפחות, כי מסתבר אחר כך, בדיעבד,

שהממשל או המשטרה, אינני יודעת מי בדיוק

בטהרן, הבינו שהם עושים את זה באופן שיטתי.

אבל הם כבר הספיקו לברוח.

אז אמא לא עבדה -שם לא. שם בכלל,

עוד קודם לפטירתו של אבי,

מצבה הכלכלי היה מעולה, מטבע הדברים.

הייתה לה מינקת לנו, כשנולדנו,

היא הגברת המכובדת, לא הניקה אותנו אפילו.

הייתה לה מבשלת, הייתה מנקה,

ומצבה הכלכלי היה מצוין.

ואחר כך הוא היה שבר

גדול, אבל היא התמודדה.

אחי הצעיר לא הספיק להיות שם,

אחי הגדול בבית ספר המוסלמי.

קודם שנה אחת, אני לא בטוחה שהוא

אפילו היה בבית הספר של הדיפלומטים,

אני חושבת שהוא למד פשוט

בבית הספר המוסלמי.

את זוכרת עוד משהו, לספר

לנו על הקהילה בטהרן?

אני לא, אני לא יודעת

עוד, אני מנסה לדלות.

היו תנועות נוער? אולי היית

צעירה מדי -זהו, נכון.

אז מה את זוכרת מהתחושה שלהיות יהודים

בטהרן, זה היה מפחיד, זה היה מסוכן?

כן, אני זוכרת את התחושה

שכילדה פחדתי מאוד מהערבים,

שאני אהיה קרובה אליהם או חשופה.

שוב, אני חושבת או מניחה

שזה היה חשש מפני חטיפה.

אני פחדתי, אני, כן.

והיו הרבה יהודים סביבי,

היו משפחות של חברים,

קרובי משפחה מסוגים

רחוקים או קרובים יותר,

אח של אבא שלי גר בטהרן, אחות של אמא שלי גרה

בטהרן. זאת אומרת הייתה לנו משפחה סביבנו.

משפחה קרובה. והיו גם יהודים

אחרים שהיו בסביבה הקרובה.

אני לא יודעת להגיד

אם היו תנועות נוער.

אני זוכרת אבל את אמא שלי,

שהיא נפגשה עם הסוכנות, והיא.

אני זוכרת את הפעמים שהיא -ידיעות

על מדינת ישראל, היו -כן, כן.

אוי, אני חייבת לספר לך אנקדוטה.

לסבא שלי, סבא וסבתא שלי מצד

האמא שלי היו בארץ עוד קודם לנו,

והייתה לסבא שלי, בבית שלו ברעננה,

מין סוכה כזאת של ענבים.

וכנראה הגיע לטהרן מישהו מישראל,

אז הוא שלח לנו אשכול ענבים.

ואני זוכרת שחילקו לנו, לכל

אחד עינב, והוא היה ענק.

זאת הייתה חוויה נהדרת מישראל,

שהגיעה אלינו ישר לטהרן.

אני זוכרת את הלילה

שעלינו לישראל.

כל המשפחה והחברים והמכרים

הגיעו להיפרד מאיתנו,

ובלילה הם עשו תבשיל כזה כמו

חמין של הרבה מאוד שעות.

וקמנו, אני לא זוכרת, בחושך, אני לא יודעת

באיזו שעה זה היה, אבל איפשהו בחושך,

אכלנו את הארוחה הזאת, לפני

שעלינו ואז הגענו לשדה התעופה.

את שדה התעופה בטהרן אני לא זוכרת, אבל

אני זוכרת את שדה התעופה בארץ, כשהגענו.

זאת הייתה התרגשות מדהימה.

זה היה איזשהו חלום שאני לא כל כך מבינה

אותו, כי איך יכולתי להבין אותו, ילדה בת 7,

אבל אני זוכרת שזאת הייתה

התרגשות גדולה להגיע לישראל.

התרגשות שלך -כן, של כולנו. אבל שלי, אני

זוכרת את זה שאני מאוד מאוד התרגשתי.

מאוד שמחתי שאנחנו פה, שסוף סוף אנחנו

נראה את ישראל ואת קרובי המשפחה.

אנחנו ידענו שיש כאן סבא וסבתא

ודודים , אז מאוד מאוד שימח אותי.

אולי הסיבה שזה חלום של אבא?

-בהחלט, בהחלט כן.

עליתם עם קבוצה גדולה של יהודים? -המטוס,

כן, אני מניח שהייתה קבוצה גדולה.

זה היה תהליך כזה שהקהילה,

אנשים עזבו, או ש?

אני לא כל כך מכירה את זה

לפרטים, אבל אני זוכרת,

שבנמל התעופה בן גוריון היה אולם מאוד

גדול שאירחו אותנו לארוחת ערב שם כשהגענו,

והוא היה מלא בעולים. אז

כנראה שהיו הרבה עולים.

באיזו שנה זה היה? -ב-1959, ואני

זוכרת שפתאום ראינו זיתים על השולחן,

ולא זיהינו מה זה, כי

לא הכרנו את זה קודם.

ואני זוכרת גם קלמנטינות

שלא הכרנו והיו על השולחן.

זה היה מאוד מעניין,

כי אני הקאתי במטוס,

ולא ידענו כמובן להגיד בעברית שאני

צריכה לצאת, או אני רוצה לצאת.

ואח של אמא שלי חיכה לנו ממש

מעבר לחלון באותו מבנה,

וכשאמא שלי הצליחה לתקשר איתו דרך החלון,

אז היא אמרה לי, תגידי שאת צריכה להקיא,

תעשי תנועה כזאת ותלכי אליו,

תגידי לו שאנחנו פה והכל בסדר.

אז אמרתי בסדר, אז עשיתי כאילו

תנועה שאני הולכת להקיא,

ואז באמת אפשרו לי והגעתי

אליו ואמרתי לו שאנחנו פה.

כמובן הוא לקח אותנו אליהם הביתה

והתחלנו את החיים בישראל.

אז התחלתם , טוב 59 זה לא

מעברות, זה לא שיכונים -לא.

ישר לבית של -סבא וסבתא שלי, ברעננה.

גרנו אצלם במשך בערך חודש.

הם מאוד רצו שאנחנו נגור ברעננה,

כדי להיות קרובים אליהם.

כי אמא שלי הייתה לבד עם התינוקות.

זה באמת תינוקות בעיניי.

אבל היא אמרה שהיא רוצה לעלות לירושלים,

כי שם הוא רצה לחיות, אבא שלי.

ואחרי חודש עלינו לירושלים,

לבית שהיה שמור לו אפילו.

בית של הדודים שלו, שבנו

בירושלים, בשכונת הבוכרים.

והתחלנו את חיינו בישראל.

השלבים הראשונים בחודש הזה,

שהיינו אצל הסבא והסבתא ברעננה,

היו נחמדים כזה, כל המשפחה מאוד התרגשה

שאנחנו פה, וקיבלנו אותנו כמובן בחום ובאהבה.

וכשהגענו כבר לירושלים, אז הרגשנו כאילו

שאנחנו כבר מזה זמן, וותיקים בארץ.

אני לא יודעת להגיד, אני לא יודעת כל כך

להגיד איך הרגשתי כבר כשהייתי פה בירושלים.

אבל אני חושבת שהתחושה הייתה שאנחנו כבר

לא ממש עולים, אלא קצת יותר וותיקים.

למרות שמאוד מעניין, שלפני מספר

שנים, חברה מהבניין שגרנו בו,

שגדולה ממני בגיל, היא אומרת שכשהגעתי

לבניין הייתי פשוט מאוד שונה

ממה שהם הכירו בנוף.

הייתי ילדה קטנה עם קוקיות, עם

סרטים בשיער ושמלות עם, או סרפנים,

ועם כל מיני סרטים, ותמיד הייתי אומרת כן

גברתי, לא גברתי. מדברת בנימוס שהם לא הכירו.

ככה גדלתי בפרס, עם

שפה מאוד מכבדת.

בפרסית נגיד, אין דבר כזה אתה או את, יש

שומה, זאת אומרת זאת פניה לאדם מכובד.

האתה הוא המכובד, ואין דבר כזה

אתה, זה כבוד כאילו, אולי.

אז ככה השתמשתי בשפה הזאת,

והייתי ממש שונה ומוזרה.

ואני עדיין לא יכולה לומר לאנשים שמבוגרים

ממני נגיד, אתה. אני אומרת אדוני, או מר.

זה מהגיל הזה.

אמא שלי עבדה קשה מאוד פה בארץ כדי לקיים

אותנו, כי כמובן לא הייתה כבר הכנסה.

אבל אני חושבת שהיא הצליחה לגדל

יפה מאוד, זה יאמר לזכותה.

היא הצליחה -כל הכבוד לה -בהחלט.

חגגנו חגים, אני חושבת כהלכתם.

לפחות ככה אני זוכרת.

גם בשבתות, הדלקנו נרות בערב שבת. אני לא

זוכרת את עצמי מבקרת הרבה בבית הכנסת

אבל החיים היו יהודיים לכל דבר.

אני זוכרת את אמא שלי, גם בארץ.

בפרס אי אפשר היה כמובן לסמוך על חנויות

שהן ימכרו אוכל כשר לפסח, אפילו סוכריות.

ואני זוכרת את אמא שלי, אפילו פה בארץ,

עדיין לא קונה סוכריות נגיד, בחנות בפסח.

היא הייתה מכינה, שמה במגש סוכר,

הייתה עושה חורים עם ביצה,

מבשלת תערובת עם כל מיני צבעים ומטפטפת

ועושה סוכריות לפסח. הכל היא עשתה לבד.

כי אי אפשר לקנות בפסח מגויים.

אז גם פה היא עוד המשיכה את

זה וזה בעיניי היה מקסים.

אני חושבת שכל הזמן יושב פה איפשהו

העניין הזה שאני לא ילידת הארץ.

אני באתי ממקום אחר.

אבל מאחר והגעתי לכאן בת 7, אז בסך הכך

התרבות שלי היא תרבות ישראלית, בהחלט.

אני זוכרת את אמא שלי אבל נגיד קונה

עיתונים, שבועונים או ירחונים פרסיים.

היא קראה המון עיתונות

מפרס, היא קראה.

והיא אהבה מאוד לראות סרטים

פרסיים, או לשמוע מוזיקה פרסית.

אני כמעט ולא נחשפת לזה, אבל

כשאני שומעת זה מאוד מרגש אותי.

יש בבריכה שאני שוחה בחורה

שהיא פרסיה, שהיא זמרת פרסיה.

וכשהייתי בהופעה שלה, כל כך

התרגשתי, זה כל כך עינג אותי.

באמת, היא נתנה לי דיסק שלה ואני, לעיתים

מאוד רחוקות אמנם, אבל שומעת את זה ברכב.

ולא מזמן הייתי בהופעה של לירז צ'רכי

שהיא שרה בפרסית, וזה פשוט נפלא בעיניי.

אני לא אוהבת לשמוע את חומייני

וחבריו מדברים את השפה.

אבל השפה הזאת אומרת לי משהו. זאת

אומרת, זה הבסיס, זאת המורשת.

ריח ילדות -בדיוק, זה ריח ילדות

יותר מאשר מורשת. אבל זה משהו שם.

התבשילים בבית, אני מבשלת

תבשילים פרסיים וגם מרוקאיים.

וילדיי הפיקו לי ספר של

בישול כשהייתי בת 60,

שכוללים באמת תבשילים של

המטבח הפרסי והמטבח המרוקאי.

אז אולי באמת תספרי לנו איזה

תבשילים פרסיים יש, סתם.

יש לנו תבשיל שנקרא ראבלי, שהוא

תבשיל של אורז עם גזר וצימוקים,

ובתחתית הסיר שמים תפוחי אדמה כאלה,

והם נהיים פריכים, נורא טעים.

הנכדות שלי עכשיו מאוד אוהבות את תפוח האדמה

הללו, ואני משתדלת לעשות את זה בסיר,

ככל שאפשר יותר שטוח, כדי

שיהיו הרבה תפוחי אדמה כאלה.

יש גונדי, שזה כדורי בשר, אבל יש

שעושים את זה בכל מיני וריאציות.

יש כאלה שעושים את זה עם קמח חומוס,

קמח אורז. אני עושה את זה בשר.

יש, רורמה סבזי זה נקרא, זה

עם הרבה מאוד עשבי תיבול.

פטרוזיליה, כוסברה, שמיר, סלרי. כל

מיני כאלה עלים, עם עוף או עם בשר,

עם קציצות בשר, אפשר לעשות את זה.

ואנחנו מאוד אוהבים. וזה עם שעועית,

מאוד אוהבים את זה בגלל הירק הזה.

כנראה שיש גנים במשפחה בכל זאת.

הנכדה שלי בכל פעם שאני מכינה אורז, היא

אומרת לי, סבתא זה כל כך טעים. אני פרסיה.

כואב הלב, בגללנו. זאת אומרת,

בגלל שהמדינה שלי בסיכון.

אני ישראלית לכל דבר,

אני ישראלית לכל דבר.

אני רוצה לומר, איזה מזל

שיש לנו את מדינת ישראל.

שנקבצו ובאו לנו כל

עמנו מהפזורה, מהעולם.

אני מניחה שכולם ברחו, אני אמנם לא

ברחתי אבל כולם ברחו, פחות או יותר.

אני חושבת שיש לנו מדינה נהדרת,

אנחנו צריכים להתאחד בינינו.

כל אחד באמת בא ממדינה אחרת,

אבל כולנו יהודים, אנחנו אחים.

זה לא יכול שאנחנו נהיה בכאלה

ריבים וקונפליקטים עם האחים שלנו.

זה לא יכול להיות מצב כזה, זה לא יכול

להימשך ככה, זה חייב להיפתר, ובפשרות.

חייב, חייב. כי אנחנו עם נהדר.

אנחנו, באמת, עם נבחר

במלוא מובן המילה.

ואני מאחלת למדינה שלנו רק טוב.

ושנקלוט עוד הרבה הרבה יהודים

שנמצאים שם וצריכים אותנו, ושיבואו.

אנחנו יודעים גם לקלוט נהדר,

עם כל הבעייתיות של

כל מי שמגיע חדש,

אז האחרים שרק לפני

חודשיים הגיעו, כבר.

כן, מתפז"מים -בדיוק.

חושבים שהם כבר השליט.

אז אנחנו צריכים את כל העולם החדשים,

כל יהודי התפוצות שיבואו לארץ.

כי אנחנו צריכים אותם גם. אבל

אנחנו נהדרים בזכות עצמנו.

עם כל הבעייתיות של

כל מי שמגיע חדש,

אז האחרים שרק לפני

חודשיים הגיעו, כבר.

כן, מתפז"מים -בדיוק.

חושבים שהם כבר השליט.

אז אנחנו צריכים את כל העולם החדשים,

כל יהודי התפוצות שיבואו לארץ.

כי אנחנו צריכים אותם גם. אבל

אנחנו נהדרים בזכות עצמנו.

Yochi Sharvit
Mashad
Iran
More Life Stories: