Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

שמי אלמקייס אליעזר,

עליתי ממרוקו בשנת 56'

מקזבלנקה כמובן,

אחרי בר המצווה שלי, והגעתי לארץ

כשהגעגועים כמובן היו המוביל,

המוביל לעלייה לארץ.

00:01:00

בתקופה הזאת הייתי ילד די בטוח,

די מבין, דיברתי עברית צחה אפשר להגיד

אבל זה עברית, מה שנקרא של שבת,

עברית של התורה

אבל הבינו אותי, היינו באונייה ישראלית.

אני אחד מתשעה ילדים,

שלושה בנים ושלוש בנות,

כשחלק מהם נולדו בדרך ובארץ.

00:01:30

הגענו מקזבלנקה למרסיי

כשהיינו פחות כמובן

מבחינת בנות, מבחינת ילדים, מבחינת אחים.

אחת הבנות שנולדה במרסיי,

קוראים לה היום מרסל והיא כבר סבתא.

ההורים שלי -איך קראו להם ובמה הם עבדו?

-ההורים שלי דוד ואיזה

00:02:00

הם היו הורים בינוניים מבחינה כלכלית,

מבחינת תעסוקה

לא עשו, לא היינו ברמה

מאוד גבוהה או נמוכה מאוד

היינו במצב אקונומי ממוצע. -מה אבא עשה?

-אבא היה רוכל

בסחורות מסוימות כשקנה

ומכר וככה התפרנסנו.

00:02:30

אמי לא עבדה, הייתה עקרת

בית במשרה מלאה מה שנקרא.

וככה חיו טוב פחות או יותר -באיזה שכונה

גדלתם? -השכונה הייתה שכונה במרוקו,

הייתה שכונה, רוב האזור היה

יהודי -היה לזה שם לשכונה?

כן, לא היה שם, זה רחוב.

הרחוב היה Rue des anglais,

מה שנקרא, 'רחוב האנגלים' בעברית.

00:03:00

והרחוב כולו היה, כעין רחוב מרכזי

אפשר להגיד ואנחנו גרנו בבית

בבית שאני חושב של שש, חמש קומות.

בשלב מסוים עברנו למה שנקרא היום

'פנטהאוז' אבל ממש זה פנטהאוז של היום.

זה היה חדרים או שני חדרים שהיו

צמודים ושירותים, וכעין יחידה כזאת

00:03:30

שהיו בונים אותה על הגג, כמו שהיום

קוראים פנטהאוז אבל זה לא ממש

באותה רמה של פנטהאוז היום. גרנו שם היו

לנו כל התנאים פחות או יותר, היה לנו

כל הגג שלנו מה שנקרא,

מרוצף, משחק כדורגל

שיחקנו שם על הגג

הגדול הזה וכשעף משהו

למטה מעבר למעקה, אז ישר

נפל למטה חמש, שש קומות

00:04:00

וגמרנו נגמר, אי אפשר למצוא את זה.

הסתובבו שם כמובן הרבה ילדים ערבים

שפשוט חיפשו, קונדסים,

משחקי קונדס כאלה את יודעת

עם הילדים היהודים להתחכך פה ושם.

הבית היה, אני מזכיר שזה

היה לפני 70 ומשהו שנה

לא, פחות, 60 ומשהו שנה

00:04:30

והבית היה, הבניין היה בניין יפה,

זאת אומרת חזותו של הבניין היה יפה

עשוי משיש, אני זוכר שהיה לנו 'קונסיירז''

מה שנקרא -שוער -שוער הבית

שהוא היה אב הבית והוא

היה אחראי, והוא ערבי

והוא היה אחראי על מי שנכנס

ומי שיוצא, זאת אומרת

כמעט כמעט אי אפשר היה להיכנס

-כולכם גרתם באותה קומה?

כן, אנחנו גרנו בגג מה שנקרא

00:05:00

שוב פעם אני אגיד את המילה הזאת שהיא

מובנת לאנשים שיקראו את הכתבה הזאת,

זה היה כמעין פנטהאוז כזה.

אז לא הייתה מעלית, לא היו מעלית

אבל הבניין היה, בניין דיי

יפה, דיי מרשים מבחוץ

בפנים אמא בישלה על מה? -הבית שלנו

איפה שגרנו לא היה כמו היום, מודרני כזה

00:05:30

כל דבר, אמבטיה לחוד שירותים לחד -מה כן?

-היו שירותים אבל

אבל בדרך כלל הרבה השתמשנו

עם חמאם מה שנקרא

במרוקו היה כמעט בכל שכונה,

או באזור מסוים היו אחד או שני חמאם

שהיו באים לשם כמובן, נשים לחוד,

גברים לחוד והיו מתרחצים שמה.

00:06:00

לספר לך איך היה שמה בנוי?

זה מאוד נחמד.

החמאם היה עשוי, השיגו את

המים בדלק או משהו כזה

ונכנסו לתוך כמו מקוואות

כאלה באדמה, חצובים באדמה

ושמה טבלו והתרחצו.

לקחו את המים בשלב מסוים

העבירו אותם למין, איך זה נקרא?

00:06:30

אני אגיד את זה במילה

בערבית -אוקיי -'קאעדה'

זה מין, זה מין, איך זה נקרא,

גיגית כזאת אבל עשוי מעץ

כמו שאת לוקחת כאלו חצי חבית של היום,

של עץ של יין

את חותכת את התחתית,

נשאר החלק התחתון, משהו כזה

רק עם ידיות מעץ או עם גומי מה

שנקרא, נדמה לי עם גומי שמה משולב

כן עם גומי, הידיות היו מגומי.

גומי, לא סתם גומי

00:07:00

שלקחו טיירים של גלגלים של מכוניות, חתכו

אותם וטייר שהוא משופשף אז הוא מחזיק מעמד

אז עשו מין שפה כזאת, הזיכרון הילדותי,

זה הרשים אותי ולכן אני זוכר את זה.

ועשו מזה ידיות ומילאו מים מהברכות האלה

שאמרנו ואת הילדים הקטנים היו מושיבים בפנים

בתוך הגיגיות האלה, היו כאלה

גדולות קטנות אבל פחות או יותר

00:07:30

ובסופו של דבר היינו שוטפים

את עצמנו במים נקיים

אחרי סבון, אחרי זה, זה היה פחות

או יותר חלק מההווי של להתרחץ.

היה כמובן בבית ברזים,

היה מים, שוטפים -אור?

אור כן, היה חשמל, היה הכול.

הבישולים היו בעיקר ב...

בפתיליות ועל נפט -איך קראו לאמא?

-ואיך זה נקרא...

00:08:00

כאלה שמנפחים אני יודע,

מנחושת, פרימוסים כאלה

והיו שמים שמה דלק קצת להדליק

את זה ואחר כך מנפחים,

הנפט היה מתגבר

וככה הייתה להבה, ומבשלים.

היה פינת מטבח כזאת כן,

היה פינת מטבח, לא הגדירו כמטבח

על פי רוב היו כל הדברים

שם אבל -מה זה הפרנה?

איך? פרנה -פרנה, מה זה הפרנה?

-פרנה, לא היה לנו אנחנו פרנה כי היה

00:08:30

הפרנה זה, אני אתאר את

הבנה איך זה עשוי הפרנה

אבל לא השתמשנו כי לא

יכולנו לבנות דבר כזה.

הבניין, הבית לא אפשר לנו לבנות

את זה, מי שיכל לבנות את זה בחצר

מי שגר בחצר, בגינה,

בבית פרטי יכול לבנות את זה.

זה היה מין כמו איגלו כזה

קטן מחמר, כולו עשוי מבוץ

בוץ שבונים אותו, מעורב

עם קש או משהו כזה

00:09:00

ושמו בפנים, ריצפו את זה קצת עם בלטות,

אבנים, בעצם לא בלטות אלא אבנים

ובין האבנים האלה זרקו

עצים, הדליקו, נהיו פחמים

וככה היו עושים חלק, היו עושים

מזה לחם, איך היו עושים את הלחם?

פשוט היו לוקחים בצק דליל כזה

והיו מדביקים אותו לדופן

של הפרנה מבפנים, אבל היד חמה,

זה אנשים היו מאומנים לעשות את זה

00:09:30

ואחרי כמה רגעים זה פשוט היה נופל,

היה מתבשל נופל, מוצאים אותו

אני רק ברשותך אני אוסיף עוד

דבר אחד שזה קשור בפרנה

אבל בשישי שבת, היות ואנחנו לא היינו,

היו רובם-תשעים אחוז מיהדות מרוקו

הם שמרו שבתות ודברים כאלה.

אז לדוגמא וחג

היו צריכים לעשות סחינה מה שנקרא

חמין, ששבת לא עושים את זה בבית

00:10:00

אז יש בשכונה, ברחוב, בפינת רחוב

שהיה ממול ל-Rue des anglais שלנו

היה מין, איך זה נקרא, "פרן"

פרן זה גדולה, פרנה זה קטנה. אז פרן

זה, היה שמה בבעלות בית של ערבי כמובן

והיו ביום שישי, כל אחד היה

מביא את הסחינה שלו, את הסיר

00:10:30

והיה, והוא היה מסמן עם

סיד, סיד לבן, היה לוקח סיד

והוא יודע שקוראים לך מרים,

היה רושם M, איזה סימן בשביל שידע.

והוא היה תוקע את זה לבפנים, כמו שהיום את

רואה ביפו איך שמכניסים עם מקל כזה ארוך

מגש כזה להפוך פיתות, לקח את הסיר

ככה ושולח אותו פנימה, תתבשל.

00:11:00

ואגב, גם לחם היו עושים ככה,

היה אחד שלא היה פרנה ורצה לחם פרנה

אז הוא היה בהמשך השבוע עושה את זה,

היה עושה לחם פרנה מאוד מאוד מאוד טעים.

זה בגדול לשרת את הציבור,

אלא שאין להם פרנה בבית

שוב פעם אני אומר,

הם בנו לעצמם מין פרנה כזאת קטנה

והם עשו לעצמם את כל הדברים האלה גם

לשבת וגם למשך השבוע, לחם ודברים כאלה.

00:11:30

הייתם לבושים בתלבושת

מרוקאית מיוחדת?

כן, היה לנו בעיקר בעיקר בחגים מסוימים,

היינו לובשים את הכפתן.

הכפתן זה מין, נשים לדוגמא לבשו כפתן

מאוד יפה עם פרחים, שזור עם חוטי זהב

ומאוד מרשים כל הצבעים,

כל היופי שהיה בדבר הזה.

00:12:00

גברים הלכו עם,

איך קוראים לזה, לא ג'ילבה

גם ג'ילבה כי זמן מין בגד ארוך כזה, אני

אראה לך, בתמונות אני אראה לך את זה.

ואני למשל במימונה שעשינו

פה לפני כמה חודשים,

אז עשינו פה מימונה,

עשינו פה מופלטה וכל הדברים האלה

אז אני לבשתי אחד כזה,

הילדים שלי לבשו, הנכדים,

00:12:30

כל אחד הביא לו ערמה כזאת וכולנו,

היה שמח כזה עם תרבוש כזה אדום אבל

איך? -הלכתם עם כיפות? -זהו בימי חול רגיל

אנחנו לא הלכנו עם כיפות, הלכנו עם ברט

הברט זה היה מין כובע כזה עגול,

יפה כזה, כמו צרפתי כזה, עם פונפון כזה קטן.

כן, וזה היה הסימן של היהדות ככה

הלכנו, היינו יוצאים מבית ספר

תלבושת אחידה וברט זה תלמוד תורה.

00:13:00

אלא שלא למדו תורה רק כל היום

לימודי חול, אז הם משהו אחר,

אז הם לא היו חייבים ללכת

עם ברט, אנחנו במקום כיפה

פשוט הלכנו, לא

הייתה כיפה, היה...

אבא הלך עם ברט גם,

גם ברט כל היום,

אמא הלכה עם מטפחת, חבל שלא

הבאתי אבל אולי פה נראה

היא הלכה עם מטפחת ראש

חצי כזה יפה וזהו.

00:13:30

זה בקשר לתלבושת -באיזה שפה -אנחנו לשבתות

וחגים, אני זוכר בתור ילד בגיל שמונה

שמונה, תשע, עשר, אנחנו

עם חליפות לבית הכנסת.

זאת אומרת, אתה לא יכול לצאת

מהבית לחג, לשבת או לחג

אם אין לך חליפה ועניבה

זה לא, משהו חסר לך פה.

וסליחה עוד משהו, נעליים של מזמרות.

זה, כשאני מספר את זה, אני צוחק על זה

00:14:00

מה זה נעלי מזמרות? אחר כך הוציאו

את הסלנג הזה, את המילה הזאת

פירשנו אותה -זה שם מרוקאי? -לא,

הנעליים היו בעברית מזמרות, מה זה אומרת?

שמה במרוקו כל הנעליים היו מעור, אין דבר

כזה נעלי פלסטיק או נעלי גומי או...

עור אמיתי אמיתי, עכשיו

כשרצו להראות שזה נעל...

00:14:30

איך אומרים, משהו -איכותי -איכותית

ושווה, אז היו מקשטים את הנעל,

מסביב לנעל יש מין שרוך כזה מעור,

שהוא עשוי שיניים, שיניים, שיניים

כמו קישוט כזה, ותופרים אותו

מסביב וכשהולכים עושים ככה,

אז זה נשמע "זזזז" "זזזז".

זה היה מין, מי שהיה מזמר יותר אז

הנעליים היו יותר איכותיות, זהו.

00:15:00

זה היה מין דבר כזה, היינו צוחקים

בתור ילדים אבל ככה התרגלנו.

ואנחנו באים לבית הכנסת כמובן עם חליפות,

עניבות, ילדים מגיל שמונה, תשע, אין מצב.

להגיד לך, לסבר לך את האוזן, אני כשאני באתי

לארץ בגיל 13 היה לי אולי שבע, שמונה חליפות

לא ידעתי מה לעשות איתם, אני ראיתי את

הילדים בגילי, כשהגעתי בגיל 13 ילדים

00:15:30

עם טי שירט כזה וחולצה צמודה לגוף,

לא הבנתי, ככה ילדים הולכים?

אבל טוב כמובן הבנו שזה משהו אחר,

ומהחליפות האלה היינו צריכים להתפטר.

והתפטרו מהם מהר מאוד.

אנחנו דיברנו בבית בעיקר ערבית

ועברית -היה ניב? -לא, ניב יהודי

איך זה? תראה לי דוגמא

או מה זה ניב יהודי?

00:16:00

בוא נגיד -כאלו שידעו שאתם יהודים?

-בוא נגיד ככה, הערבית המוסלמית במרוקו

מאוד הייתה דומה לשלנו, אבל היו מין

מילים שאנחנו לא השתמשנו בהם היהודים

לעומת מה שהמוסלמים

והערבים השתמשו.

אנחנו דיברנו, השפה הייתה

יותר נקייה, יותר מובנת,

00:16:30

היום אם אני אשמע את השפה

שלי במרוקו מיהודי או מערבי

מיד אני אבדיל שזה ערבי וזה

יהודי -אתה יכול לתת לי דוגמא?

אני -זה מעורבב עם משהו בעברית או

משהו בארמית -לא, לא, לא, אולי בארמית

אבל אני ממש לא זוכר כי הייתי ילד קטן, שוב

פעם אני מזכיר שאני לא הייתי בתחום הזה -כן

00:17:00

לא הרבה, אבל בשפה היה

הבדל, היה אפשר להבין

שזה גוי או ערבי מוסלמי שדיבר ויהודי שדיבר,

אנחנו דיברנו בצורה הכי נקייה שאנחנו נבין,

אבל הם הבינו אותנו -יהודים מקזבלנקה

ויהודים מעיר אחרת, היה להם ניב שונה?

00:17:30

כן, ודאי ודאי, למשל יהודי רבאט

או יהודי מקנס או בערים הגדולות

היה להם סלנג כמו היום, היום את

מדברת עם התל אביבים והירושלמים,

יש איזשהו הבדל נכון? או

הצפוניים או משהו כזה

היה מין הבדל דק אבל הרגשנו

שאלה לא משלנו, לא מקזבלנקה.

00:18:00

למשל דוגמא, במקום להגיד

את המילה, להגיד לך בעברית

אני אגיד לך *ערבית* וממקנס *ערבית*

הוא לא היה יכול להגיד "'קו", היה

אומר "'הו" אז ההבדל הסגיר אותו

המילה הזאת, האות הזאת הסגירה אותו

שהוא מקזבלנקה אלא מעיר אחרת.

00:18:30

את מבינה? היה מין...

ניואנסים קטנים קטנים שמי שידע,

הוא הרגיש את זה, זה היה ברור.

אני הגעתי כמובן,

אמרתי לך מה שזכור לי

אני בגיל שלוש, בגיל שלוש אני

זוכר את עצמי טוב, בגיל שלוש.

בגיל שלוש אני הלכתי כמובן לבית

ספר, אין שמה מורה כמו שהיום

00:19:00

אצל התימנים מורי, אין דבר כזה,

היינו הולכים ישר לבית ספר.

בית ספר בכיתה א', כיתה ב' וככה התחנכנו

-יהודי? -יהודי, תלמוד תורה אבל

שוב פעם כמו שאמרתי,

משולב עם צרפתית ועם...

בגיל שלוש אמרנו, אני התחלתי לזכור

את עצמי שהייתי הולך לבית ספר.

ומיד הבחינו בבית ספר

שהיה לי קול מאוד מיוחד

00:19:30

קול של, בוא אני אגיד לך,

פייטן, היום זה פייטן

כי גדלתי בבית כנסת, קראתי

את הניבים ואת הפיוטים

שהמבוגרים היו שרים בזמירות שבת -אולי

מאבא או משהו? -לא, אבא דווקא לא

בכלל הוא היה רחוק מזה, אבל אני כשבאתי לבית

כנסת עם אבא אז היו הפייטים בבית הכנסת

התפילה הייתה בפיוטים מאוד יפים וזה

חידד לי, אהבתי את זה, קלטתי את זה מהר

00:20:00

עם קול, שהיה לי קול יפה ככה אמרו כי היות

והייתי סולן אז ודאי שבטח היה לי משהו טוב.

ומאז אני התחלתי, בגיל שלוש ארבע התחלתי

כבר, ילדים קטנים אספו מכל מיני מקומות

את הילדים המוכשרים האלה, אני לא רוצה להגיד

על עצמי מוכשר אבל מה שהתאים בנושא הזה

00:20:30

בנושא הפייטנות והלכנו ללמוד ב 'נעים

זמירות', היה מין מועדון, אפשר להגיד

מועדון, איך אפשר לקרוא לזה?

מועדון של חוג ערב

חוג -חוג ערב לפייטנות

-מי לימד אתכם?

היו מורים מיוחדים, היה מורה אחד שהיה

מפורסם מאוד מאוד מאוד, רבי יעקב בוזגלו.

00:21:00

היום, אני חושב שהיה פה לארץ, הוא בא

לארץ וניסיתי להיפגש איתו, לא הצלחתי.

כמובן אולי הוא לא זוכר אבל

רציתי פשוט לראות אותו.

והיה...

והיה אחד רבי יעקב בוזגלו, ואיך קוראים לו?

ואחד היה אזואלוס

רבי יעקב אזואלוס, אזואלוס היה לא

ברמה של בוזגלו זה אין מה לדבר

00:21:30

אבל למדתי אישית מאחד בשם יעקב אזואלוס, הוא

לימד אותי -איך מלמדים ילד בן שלוש פיוט?

שלוש, קודם כל השמיעה כשהוא אמר משפט -

משננים את זה? -ודאי, חוזרים על זה

כשהוא אמר איזשהו קטע

מהתפילה, למשל דוגמא

'לכה דודי לקראת כלה,

פני שבת נקבלה' לדוגמא,

00:22:00

אז היה פיוט לזה, היה לחן, אז הוא

בחן את הילדים-תגיד את הקטע הזה

כשהיה, אם הוא היה מדייק פחות או

יותר והאוזן הייתה נסבלת והכול בסדר,

הוא היה עובר הכול בסדר צ'יק

צ'ק, ואם לא -תן לנו דוגמא שלך

תסבר לנו את האוזן -הקול

שלי היום קצת צרוד אבל

טוב -אבל אני מעדיף

לא כל כך -טוב

00:22:30

וככה באמת בחרו את הכוכבים

מה שנקרא מבין הילדים,

והקימו את המועדון

הזה, את החוג הזה.

זה לקח הזמן, היינו כבר אחר כך בני ארבע,

חמש אז היינו הולכים לחוג, כמו היום ילדים

הולכים לחוג, היום גם פה עושים דברים

כאלה אבל במקצועות אחרים אולי.

00:23:00

ובאמת אהבתי את זה נורא, כשגדלתי

קצת יותר, הגעתי לגיל שמונה

שבע, שמונה, אני זוכר שהיינו

הולכים להופיע בבתי כנסת.

פשוט מאוד להופיע, כל הלהקה, הילדים

עם חליפות יפות, עם פפיונים אדומים,

חליפה יפה, מחויטת, אגב

אי אפשר לקנות שם חליפות

00:23:30

לסבר את האוזן, היום פה

בארץ, היום אתה הולך לחנות

אתה לוקח חליפה, אתה מודד,

שמה אין דבר כזה גם חולצות לא

חולצות היינו נכנסים לחייט והוא היה לוקח

מידות, תופר חולצה, חליפה לפי המידות

נעליים תואמות, פפיון תואם וככה היינו

עם איזה כובע יפה כזה, ברט יפה

על הפפיון הזה וככה היינו

מופיעים בבית הכנסת.

00:24:00

אז היינו מסתובבים בכל מיני

מקומות -מה עם הלימודים?

זה ביום, זה לא מפריע ללימודים -מה למדתם?

איך למדתם? -למדנו תורה חצי יום,

כל מה שקשור לתורה, זה חמישה

חומשי תורה -איפה? בבית כנסת?

לא לא לא, בבית ספר תלמוד תורה, זה היה

בתלמוד תורה או בשלב מסוים אוצר התורה

00:24:30

היו שני בתי ספר גדולים, תלמוד תורה

היה יותר משולב עם חצי יום צרפתית

ויהדות וכאלו לימודי קודש.

אוצר התורה, כל היום שמה למדו לימודי

קודש זאת אומרת בשלב מסוים מי שהתבגר

ורצה להמשיך רק בלימודי קודש

אז הוא הלך לאוצר התורה.

00:25:00

אני בעיקר למדתי, כי הייתי

עוד, יצאתי גם ילד קטן

זאת אומרת גמרתי מכל הסיפור

הזה מוקדם אבל מגיל 13 ומעלה

הלכו לאוצר התורה -מה עושים ילדים

גדולים יותר? איפה הם למדו?

הייתה ישיבה, הייתה ישיבה כמו

שיש פה ישיבות, הייתה ישיבת...

אחי למשל, הוא היה, הוא כמובן יותר

גדול ממני והוא למד חוץ מאוצר התורה,

00:25:30

הוא למד את השנים באוצר התורה,

סיים באוצר התורה והלך לנווה שלום

לישיבת נווה שלום, כן. ושמה הייתה

ישיבה שלמדו כל היום התורה, כמו שפה.

והעלות, התחזוקה של הישיבה הזאת

הייתה מוטלת על אחד מהעשירים.

כל הסיפור, הוא היה תורם, יהודי

אמריקאי שהיה בא פעם בכמה חודשים

00:26:00

לראות את הפרויקטים שלו בקזבלנקה

והיה נהנה לראות את הילדים לומדים.

הוא היה תורם הרבה כסף

וככה החזיקו את המקום.

אני זוכר, אני זוכר...

שמות, שם של יהודי מאוד מאוד עשיר

במרוקו שאיך אומרים, שמו הולך לפניו

זה היה אחד בשם, בשם מיארה.

00:26:30

הוא היה מאוד מאוד עשיר, משפחת מאירה

ידעו -בקזבלנקה? -בקזבלנקה והם

ואני לא יודע אם הם תרמו

אבל הייתה מין אווירה של...

בוא נגיד ככה, בקטן קודם כל,

מי שהיה זקוק למשהו

מבחינת יכולת, מבחינת עצה,

מבחינת דאגה למשהו.

אז שיתפו, כל העסק הזה

התרכז בבית הכנסת השכונתי

00:27:00

לא לא לא, היה בית הכנסת

מרכז כזה, מרכז לכל השכונה

יהודית שהייתה באזור.

בית הכנסת שלנו קראו לו 'בית

כנסת שומרי שבת', ככה קראו לזה

הליכה של עשר דקות מהבית ברגל,

היינו מגיעים לבית הכנסת.

והיה שמה רב כמובן

אבל היה שמה הגבאי,

00:27:30

שהגבאי למעשה הוא החזיק את כל

העניינים חוץ מהתפילות וכל זה

בעיות, לפתור בעיות, לעזור לפה, לעזור

לשם לאנשים שלא היה להם יכולת גדולה.

אתה זוכר אם היו מיסים? אם שילמתם

מיסים או משהו? -אני את זה לא זוכר

אנחנו, אגב הבית שלנו שהיה במרוקו זה

לא היה שלנו, אנחנו שכרנו את הבית.

00:28:00

היה בעל בית של כל הבניין וכולם

יהודים וכולם שכרו ממנו את הדירות.

אין, כמעט ולא היה אנשים שלא היה להם

בתים פרטיים, היו אני לא יודע בטוח

כי בגיל כזה אני לא יכול להיות כ"כ מעורה

בדיוק בדיוק, אבל אנחנו למשל אני זוכר

שהבית הזה איפה שאנחנו

גרנו, אנחנו היינו בשכירות

00:28:30

ואני זוכר אפילו את שם בעל

הבית, קראו לו בן שטרית.

יהודי, אמא שלי זיכרונה לברכה

הייתה מציגה אותו כאדם מאוד קשה.

מאוד קשה, לא היה מוכן להתפשר ואמא

הייתה מאוד דומיננטית כמו שאמרנו

היא הייתה חזקה והיא דרשה

ממנו דברים, ואם היא לא הייתה

00:29:00

עומדת על הדרישות שלה, הוא לא היה מתפשר אבל

הייתה מביאה אותו לידי כך שלא הייתה לו ברירה

להתפשר, וכל מיני אפשרויות-עוד חדר,

חצי חדר לא יודע, משהו מהזיכרון ילדות

אני דולה את הדברים האלה -

בוא תענג אותנו בחגים שלכם

חגים אני -תספר על הדברים

המיוחדים -אני אגע בחג...

00:29:30

ממוקד ומאוד מאוד אהבתי והייתי

מחכה לזה ככה בערגה, זה חג הפסח.

וכך הפסח היה מלווה בהמון המון

דברים, למשל דוגמא אני בתור ילד

הוריי, אבי זיכרונו לברכה ואמא היו הולכים

לקראת חג פסח לקנות כלים כשרים לפסח,

לא תמיד, לא היה להם, לא כמו

שפה בארץ או שיש לו או שאין לו

00:30:00

אבל רובם יש להם את הסט של הפסח וככה

הכניסו והוציאו, הכניסו והוציאו.

אמי לא הייתה כזאת כזאת,

גמרו, השתמשו במשך כל השנה

התמלא, נזרק, בפסח קונים

חדש וככה ממשיכים.

אז היה לילדים כמו שהייתה קונה

לגדולים, הייתה קונה סטים לילדים.

ואתמול הייתי, אתמול היה תשעה באב נכון?

אתמול הייתי אצל אחותי בנוף ים

00:30:30

ודיברתי על הנקודה הזאת במקרה, לפני

שדיברתי איתך. אומרת לי-אתה זוכר

אחותי אומרת לי-אתה זוכר שאמא הייתה

קונה לי, בתור ילדה, הייתה קונה לי

את הסירים הקטנים האלה 'מינדרה' זה נקרא.

מה זה מינדרה? זה מילה בערבית.

מינדרה זה לילדים היו מבשלים כמו

מה שהגדולים מבשלים אותו דבר בקטן.

00:31:00

פרימוס קטן, סיר קטן, הכול בקטן כמו

שהיום יש ילדים שעושים ל... -לבובות

בדיוק, אבל שמה זה היה בבישולים, מה

לעשות מרוקאים אוהבים את הבישולים

אוהבים לבשל הרבה ולאכול, משקיעים

יותר בבישולים בוא נגיד ככה.

והיה מין מצב של מינדרה וזה קודם כל נתן

לילדים, הם חיכו מתי אמא הולכת לקנות

00:31:30

כלים לפסח אז היו מחכים ומחכים, עכשיו אנחנו

הבנים, אנחנו לא מבשלים, אנחנו תמיד היינו...

אז היינו משתתפים, אנחנו הילדים, הבנים

יותר נכון, היינו אוהבים להשתתף עם הבנות

אחרי שבישלו לבוא ולגנוב

קצת ככה פה ושם, לטעום.

נו, ואומרת לי אחותי-מה אתה אומר היה

לך טעים?, אני אומר לה-לא כמו של אמא

00:32:00

זה היה מין, טוב ילד זה ילד הוא לא

יודע לפרגן, אבל ככה היינו, הלחכות

לקנות את הדברים האלה, להביא אותם חדשים

ולהשתמש וזה, זה מין אווירה לקראת החג.

בחג כמובן היו מתחילים לנקות את הבית

מפורים, יוצא כבר פורים, מתחיל פסח.

זה היה מין אווירה אוטומטית

כזאת, ניקיונות וקניות

00:32:30

ולקנות לקנות ולקנות, וניקיונות ולקנות. אחד

מנקה, השני קונה, זה מין אווירה של כל הזמן..

היו חנויות של יהודים? -כן כן היו

חנויות של יהודים שיהודים ניהלו אותם

היו, להגיד לך יותר אפילו -מצות קניתם?

-מצות לדוגמא היו מגיעים מהארץ

היו מביאים מהארץ, אני זוכר

בעברית היה כתוב, בעברית תענוג.

אני ידעתי לקרוא עברית כמובן, לדבר

עברית, בשבילי זה היה חבל על הזמן.

00:33:00

ושום דבר באמת לא, הבנתי

בכל, בכל הדברים האלה.

ובאמת החג, כשהיה מגיע החג, שיא החג,

זה הייתה אווירה, אווירה מאוד מאוד יפה

זה חג פסח המרכזי מה שנקרא, כמובן

היו חגים אחרים, כיפור, ראש השנה

זה כבר דברים שהיינו מבלים יותר בבית

הכנסת, עם תלבושות של בית הכנסת

בפורים התחפשתם? -לא, פורים לא

התחפשנו, אני לא זוכר שהתחפשנו.

אני זוכר ש...

00:33:30

אני זוכר שהיינו מגיעים

לבית הכנסת, הילדים

אז היינו עושים מין רעשים

כאלה כשאומרים "המן"

"להרוג את המן" אז היינו זורקים

מין אבנים כאלה שמרעישים או...

אני זוכר אפילו...

לא יודע, נדמה לי אני לא

בטוח, היה מין משחק במרוקו

שהיו משחקים עם האלה,

איך קוראים להם?

00:34:00

לימונים? -לא לא לא, אגוזי המלך -גוגואים

-לא לא לא, ממש ככה אגוזי המלך האלה

ככה היינו לוקחים עם נעליים, הופכים

אותם בחלק, היינו חופרים בור באדמה

חור, מין בור כזה קטן והיינו

הופכים נעל בצורת מגלשה

והיינו שמים את -אגוז -את האגוז

למעלה ואם הוא נכנס לתוך הבור

00:34:30

כל מי שלא קלע לבור, זה שקלע לוקח

את כל האגוזים, זה מין משחק כזה.

ונדמה לי, אני לא בטוח, נדמה שהיו

מביאים גם חלק מהאגוזים האלה בפורים

והיו מפצחים אותם ברעש,

לא בטוח -שבועות?

שבועות, שבועות אני לא זוכר כל כך

00:35:00

באמת שאני לא זוכר -סוכות? -היו

סוכות ב...מי שהיה לו אפשרות בבית

גג, כמו שלנו וכל זה, עכשיו אני

נזכר, אבי היה עושות סוכות

עכשיו אני נזכר בגלל הגג, כמו ששאלת

אותי אז מין חידדתי את הנקודה הזאת

והיום אני נזכר, זה נכון,

היינו בונים סוכה בעיקר מקני סוף

00:35:30

קני סוף וכפות תמרים כאלה

אם את מכירה, כאלה של תמר.

זה הקנה סוף היו גדלים לאורך הנחלים,

בגדות הנחל ושמה היה הרבה מים

והיו בונים סוכות כאלה

מימונה זה היה השיא מה שנקרא, שיא

החג, היו מחכים כל החג לערב המימונה

00:36:00

היה בית פתוח, זה לא, האווירה

הייתה כזאת, יהודים הכינו כל טוב

בשולחנות גדולים, קישטו את

השולחנות בכל סוגי העוגות והעוגיות

הג'באן, את יודעת מה זה ג'באן?

זה מין, בגלל זה אני אומר מילה בערבית

לוקחים מין כמו מסטיק כזה

00:36:30

עם מה עושים את זה אני לא בטוח,

אבל לוקחים כמו שומשום, לא שומשום

אלא בלבן, עושים את זה מ...

אני לא זוכר, אבל הוא היה מאוד מאוד טעים עם

אגוזים בפנים אז היו חותכים אותו לחתיכות

כמו, ממש את כמו -אני חושבת שאני ראיתי

את זה אצל הטורקים -כן, משהו כמו כזה

לבן שבפנים יש אגוזים -אגוזים בדיוק

וכזה קשה קצת, אבל אפשר ללעוס אותו בפה.

00:37:00

ואז היו כל מיני ריבות, הריבות -איך לוקחים

את החמץ בסוף פסח? -היו שומרים לפני

יש כמה, גם פה אפשר רק

השאלה איך אתה עושה את זה.

תראה, הם היו צמודים להלכה,

בבית הכנסת מה שרב אמר

בית הכנסת הוא היה נותן את ההלכות -הייתם

דתיים? -בטח, היינו שומרי שבת, היינו

תראה בוא נגיד משהו, במרוקו לא

היה מצב של אחד חופשי ואחד דתי.

00:37:30

זה היה הלך החיים של היהדות,

זה היה ככה, כולם שמרו שבת

לא תראה יהודי שמעשן בשבת בחוץ

או שהוא נוסע בשבת, אין דבר כזה.

כולם כולם כולם, אני לא אומר

מישהו שאולי בחדרי חדרים

עושה משהו, זה כבר...

היו קברי צדיקים

במה שנקרא בכפרים הרחוקים כמו...

00:38:00

איך זה נקרא? יש כפרים

איך קראו להם? יוניל.

כפרים בשם, איך זה נקרא...

אני לא זוכר -לא משנה -לא זוכר, אבל היו

כפרים כאלה שהיו קבורים שמה הרבה צדיקים

עד היום ומי שיכול היה ללכת, היה הולך.

מי שהיה לו אפשרות, היו שוכרים

ג'יפים כאלה גדולים, לנדרובר כזה וזה אני

זוכר. חמי לדוגמא, חמי אני זוכר הוא הביא

00:38:30

פעם הוא הראה לי תמונות שהוא

נוהג בלנדרובר, בשנים ההם

בהרי האטלס מה שנקרא, בכפרי אטלס

ושם בכפרי אטלס, שמה באמת היו

קבורים הרבה צדיקים באזור הזה.

והם נסעו, נסעו במכוניות עד שנגמר הכביש

מה שנקרא, עד שאי אפשר היה כבר לנסוע

היו משאירים את המכוניות שמה,

את הג'יפים או את הכלי רכב

00:39:00

והיו עולים על חמורים או על סוסים. קודם

כל הייתה שכנות טובה בוא נתחיל מזה,

הייתה שכנות של היהודים והגויים

המוסלמים, הייתה שכנות טובה.

אחד כיבד את השני, אחד

האמין בשני, הייתה...

את יודעת מה, אני אגיד יותר

מזה, הרבה יהודים העסיקו

00:39:30

בנות ערביות מוסלמיות בתור

מנקות את הבתים, משרתים אצלנו

בבתים שלנו, לנו לא היה אפשרות מבחינה

כלכלית אבל הרבה אנשים שהיה להם אפשרות כזאת

או הם מרובות ילדים

ומשפחה גדולה שהאישה

לא יכלה להסתדר לבד, היא לקחה...

תראה בכלליות לא, אני בתור ילד לא היה

דבר שכאלו כמו היום, אתה עובד בירושלים

00:40:00

ואתה פוחד שמישהו ידקור אותך

בסכין, לא היה מצב כזה.

אבל בתור ילד חוויתי איזה

חוויה מדי פעם, חוויה

איך שאומרים מתגלגלת,

היינו יוצאים מבית הספר

היינו כמו שאמרתי, היינו הולכים

עם ברט כזה יפה עם פונפון

ידעו זה יהודים והילדים הערבים בגיל

שלנו, קצת טיפה יותר גדולים ממנו

היו מתחבאים בסמטאות

הרחובות, בסמטות הרחוב

00:40:30

עכשיו אנחנו לא רואים אותם, אנחנו

עוברים עם התיק על הכתף, עם הברט וזה

יוצא אחד מאחורה, לוקח את הברט,

חוטף וזורק אותו מעבר לכביש

לצד השני, למישהו ככה

בגלגול, בסיבוב כזה

עכשיו אתה רץ להוא לתפוס את הברט,

הוא זורק אותו בחזרה למישהו אחר

וככה עושים מאיתנו איך שאומרים

יו יו כזה, עד שאתה נמאס לך,

בסוף הם זורקים אותו

לאיזה בור שמה.

00:41:00

וזה אחד הדברים שלא היו

נעימים אז היו כאלה,

שהיו מעדיפים להוריד את הברט

ולשים אותו בתיק, בתיק הבית ספר

ולשמור עד שיגיעו הביתה אבל -פחדו

להסתובב ברחוב -לא לא לא, ממש לא

לא פחדנו להסתובב -היה סיפור

עם האח שלך -כן, היה סיפור

אני אספר סיפור על אחי הגדול

ולמרות כל זאת אבל לא פחדנו.

00:41:30

היה מקרה שאמא זיכרונה לברכה הייתה מספרת

כשהיא הייתה נזכרת, היא הייתה מספרת לנו

את הסיפור שניסו, שמישהי גויה אחת,

פשוט חטפה לה את הילד מהידיים.

הוא היה ילד קטן בן שלוש אני חושב משהו

כזה והלכה איתו ברחוב ובאה גויה מאחורה

לקחה את הילד, פשוט חטפה

אותו מאמא וברחה איתו.

00:42:00

אמא התחילה כמובן לצרוח באמצע

הרחוב, התאספו אנשים, התאספו זה

ובמקרה הגיעה לשמה איזה שוטר ערבי, הם

היו נוסעים עם ג'יפים כאלה ישנים כאלה

זה מה שאני זוכר בזיכרון שלי,

והוא רואה איזושהי המולה,

מה קרה, סיפרו לו

הוא אומר, שואל את אמא-איפה

האישה הזאת שחטפה לך את הילד?

היא אומרת-היא ברחה

לכיוון ההוא, פשוט...

00:42:30

הוא התחיל ברגל לרדוף

ולחפש בסמטאות

עד שהגיע לאיזשהו כניסה של בית והיא

פשוט התחבאה שמה מתחת למדרגות עם הילד.

והילד היה מבוהל, לא בכה,

שום דבר, פשוט סתם את הפה.

וכשהוא מצא אותה, הוציאו אותה משמה, הוא

לא עשה שום דבר, הוא אמר לה-בואי, את

את לקחת את הילד הזה ששלה? אומרת-

לא זה הבן שלי, הערבייה אומרת-לא

00:43:00

זה הבן שלי, אמא אומרת-מה פתאום, זה

הבן שלי, היא חטפה לי אותו מהידיים.

זאת אומרת "הילד שלי"

וזאת אומרת "הילד שלי".

אמר-אוקיי בסדר, בואו

תעלו שלושתכם לג'יפ

העלו אותם לג'יפ, הביאו אותם לתחנת המשטרה.

במרוקו כל רובע, כל אזור

היה מין תחנת משטרה כזאת קטנה

ולדעתי זה היה מסודר מצוין,

00:43:30

והגיעו לתחנה, ירדו למטה, אמא

בצד שמאל, הערבייה בצד ימין

והשוטר עם אחי באמצע, פשוט

מאוד, הוא עשה כדין שלמה המלך

הוא צועק לילד "ילד, לך לאמא

שלך", אז הוא נבהל, אח שלי נבהל

רץ כמובן לאמא שלי, השוטר הזה לא

היה צריך יותר הוכחות לשום דבר.

00:44:00

פשוט מאוד, שלח את אמא חופשיה, אמר לה-

תלכי לבית, תיקחי את הילד שלך ותלכי.

ולפני שהיא הלכה היא ראתה מה הוא עשה

לה, מכות רצח, השכיב אותה על הרצפה

שערות, תלש לה את השערות, מכות

מכל הכיוונים, עשה ממנה...

בוא נגיד ככה, איזשהו עוגה

אדומה ובסוף זרקו אותה לכלא.

ונודע לנו אחר כך שהיא הייתה

שמה איזה 24 שעות או משהו כזה,

00:44:30

נודע לי שהעבירו אותה לכלא יותר

רציני, יותר גדול, מרכזי יותר

היו חטיפות של יהודים ובחורות

-היו, כן היו מקרים אבל

אני אגע בהוראות של המלך.

כי בזמנו המלך של אז,

האבא, הוא היה לפני שגלה

הוא מאוד מאוד העריך את היהודים.

00:45:00

ואהב אותם לא בגלל שהוא אהב

יהודים, אלא בגלל שהם עזרו לו

הם פשוט ביססו את המלכות

שלו, הוא נתן בהם אמון יותר

ממה ששר ערבי, לא

רוב העוזרים שלו, השרים שלו, העוזרים

האישיים, רובם רובם היו יהודים.

00:45:30

זה לא להאמין, עד כדי כך שהוא האמין

רק ביהודים יותר, הוא פשוט נתן הוראה

אוי ואבוי למי שנוגע ביהודים

ועושה להם, ומצער אותם.

ולכן היה מין ביטחון כזה

ליהודים שיסתובבו ברחובות,

יסתובבו ביטחון, אז תמיד כמובן יש

יוצאים מן הכלל, תמיד יש איזשהו חטיפה

תמיד יש איזה מישהו שחטף איזה בת,

איזה ילדה היו מקרים, אני לא זוכר

00:46:00

אני לא יכול לספר לך מקרים, כי אני לא

זוכר אותם אבל עם אח שלי, זה אני זוכר.

בנקודה הזאת, בסך הכול מבחינת האווירה

של היהדות בנינו לבין המוסלמים

הייתה אווירה טובה ואני גם עד

היום שומע שיש אווירה טובה שם.

כשהגיע, קודם כל בבית הספר אתה לומד

את הדברים האלה, אנחנו לומדים.

00:46:30

היו מלמדים אותנו מה זה ירושלים, קודם כל

ירושלים, ירושלים היה לב, הלב של היהדות.

כשהיינו אומרים 'ירושלים', ירושלים זה

ארץ ישראל, לא ידעו שארץ ישראל זה לחוד

וירושלים זה לחוד, לא ידענו את זה,

אני בתור ילד, ירושלים זה ארץ ישראל

זה הכול ככה היינו, ירושלים.

מתי נגיע לירושלים? מתי נגיע לירושלים?

אחר כך מאוחר יותר הבנו

שארץ ישראל זה ארץ ישראל

וירושלים זה ירושלים.

00:47:00

אבל תמיד החדירו לנו,

גם כשאתה לומד בתנ"ך

את כל ההיסטוריה של עם ישראל ואתה

בתור ילד, אתה לומד מה עבר עם ישראל,

איפה הוא התיישב, במקומות כאלה וכאלה

ואתה אומר-זה מרחק נגיעה, נסיעה,

אם ניסע, נגיע לשם.

אז אתה, בוער משהו בך

00:47:30

מה, אם נעלה לאונייה ואחרי זמן מה אנחנו

נגיע למקומות איפה שהיה משה רבנו?

ואי זה היה משהו, או נגיע לאיפה שהיה

יהושוע בן נון, ליריחו איפה שנפלו החומות

זה היה בלתי נתפס, אבל זו הייתה

המציאות לכן הגעגועים היו

ירושלים? מי חלם להגיע

לירושלים, זה בחלומות,

אבל אף אחד לא האמין שאנחנו נדרוך

בירושלים, באדמת ארץ ישראל.

00:48:00

הגעגועים האלה התרבו כמובן

מיום ליום, משנה לשנה

ומהר מאוד הבנו שאין

מה לחפש יותר שם.

בעקבות גלותו של המלך,

והקיצוניים התחילו לשלוט שם

אז -היו שליחים שהגיעו? -היו שליחים

ממרוקו אני זוכר, אני זוכר שאחד בערב שבת

00:48:30

בבית הכנסת, כמו שאני אמרתי בבית הכנסת

תמיד היה מרכז לכל מה שיכול לקרות

בעדה, בקהילה היהודית באזור.

עכשיו אם היה משהו להודיע, אם היה משהו

להעביר, תמיד זה היה דרך בית הכנסת.

שמה היה כאלו זה המקום המרכזי, שמה

שומעים את החדשות ובהתאם גם מגבשים דעות.

מדברים, מתווכחים המבוגרים

וזה, ומחליטים במקום.

00:49:00

ואני זוכר בערב שבת אחת

שאמרו-הגיע שליח מארץ ישראל

ואו בואו ניגע בו, לנגוע באיש

הזה וזה היה משהו עילאי.

לנגוע ביהודי שהגיע מארץ ישראל זה

משהו, כאלו שאתה נוגע בירושלים.

ובאמת הוא עלה לתיבה ואני זוכר שהוא דיבר

על לעלות לארץ ישראל, המצב היה מתוח

פה בארץ בשנות ה-56'

בעקבות המלחמה שעמדה לפרוץ

00:49:30

עמדה לפרוץ, אחר כך אנחנו ידענו

שהמלחמה היא קרובה מאוד ואז הם

אמרו-חייבים לעלות לעזור

ליהודים שיעזרו בארץ ישראל.

אני כמה שאני זוכר, נדמה לי

ששמעתי את זה, הם פשוט אמרו

היהודים צריכים לבוא עם ילדים, שיש

להם ילדים שיכולים להתגייס לצבא

ולעזור במלחמות כי ארץ

ישראל נמצאת במצב לא טוב.

00:50:00

והיות ואנחנו אהבנו את ארץ

ישראל וזה היה בדמנו, בלבבנו

אז כולם כולם רצו באמת כמה שמהר ללכת.

ההחלטה הייתה לא ארוכה

כמה שאני זוכר מאותו נאום -הגבול היה פתוח?

-כן, אני זוכר לא היו שום בעיות

אבי יום אחד הגיע ושיחה עם אמי, אני שומע

מדברים מדברים ארץ ישראל, מדינת ישראל

00:50:30

בתור ילד אני לא, כמובן לא שיתפו אותי

בהחלטות ובשיחות אבל מהשיחה אני שומע

שהולכים לעלות לארץ ישראל.

אז אני שמחתי בתור ילד,

קפצתי וזה והתחילו העבודות.

אבי הזמין נגר שהביא ועשה ארגזים

כאלה גדולים מעץ, איפה להכניס את כל

את כל המטלטלים שלנו ואת כל הדברים

מהבית ולהביא אותם לנמל בקזבלנקה

00:51:00

ומשמה לעלות למרסיי

בצרפת, להגיע לשם.

ואז התחילו לאסוף את הדברים, היו קונים.

שאלו פעם יהודי שהיה צריך להגיע לא"י

ואז הוא התקשר לאחד מהמשפחה בארץ-תגיד,

מה כדאי להביא לארץ? אני בא לא"י

00:51:30

מה כדאי לי להביא, להשקיע בכסף?

אמרו-תביא קפה.

אומר לו-מה חסר לכם? אומר לי-

תשמע, הקפה פה בארץ זה יקר

אבל תשמע כשתביא את זה, יש מכס, אל תגיד

שהבאת קפה, תגיד שזה אוכל לציפורים.

אוקיי, אז היהודי הזה מילא

איזה כמה חמישה, שישה שקים

שמו אותם והביאו אותם איתו, במכס

אומר לו המוכס-מה יש בתוך השקים?

00:52:00

אומר לו-זה אוכל לציפורים, מה אוכל

לציפורים? מה בארץ חסר לנו אוכל לציפורים?

פתח, עשה חור בשק,

אומר לו-אדוני זה קפה

אומר לו-שמע אדוני, אני הבאתי את זה

לציפורים, ירצו יאכלו, לא ירצו שלא יאכלו.

זה הייתה מין, אז אני

קושר את זה לאותה תקופה

שאבי זכרונו לברכה

קנה לנו ג'ינסים.

00:52:30

מה? ג'ינסים זה שווה כסף,

אנחנו ניקח ואני יודע

אתם גם תצטרכו, ואם

יישאר אנחנו נמכור.

איך הוא קיבל את הידיעות האלה אני

לא יודע, אבל שמעתי שברומניה היו

הג'ינס היה יקר מאוד, עד לא מזמן

אני לא יודע, תתקני אותי

אם את מכירה את הנושא הזה.

היו אנשים הולכים לבתי מרפא ברומניה

ולוקחים את הג'ינסים הישנים ומוכרים אותם

00:53:00

ומממנים את הבית מרפא שלהם

אבל אני סוטה מהנושא.

בכל אופן, באמת קנו דברים

וכל מיני דברים בכמויות

זאת אומרת השקענו -מכרתם?

-לא, בסוף ממש לא מכרו

הגענו לארץ אז המשפחות שהיו

לפנינו באו ואבא נתן להם מתנות

יאללה קחו, קחו קחו...

00:53:30

למי שהיו פה, דודים שהיו לפנינו

שאלה נסעו לארץ לפנינו אז

בסוף חילקו את כל הדברים המיותרים,

בוא נגיד ככה -איך עליתם?

אנחנו הגענו, כמו שאמרתי

אחרי שארזנו את כל ה...

את כל המטלטלים בארגזים,

הגענו לנמל בקזבלנקה

00:54:00

עם משאית כמה שאני זוכר, כן אני חושב משאית

כי הארגזים היו איתנו ואנחנו היינו במשאית.

והגענו לנמל, ישר עלינו על

אונייה צרפתית שקראו לה מדיטרנה.

עד היום אני זוכר את זה.

אונייה קטנה, אפילו לא ידעתי שהאונייה

קטנה, אחר כך נודע לי שזו אונייה קטנה

מאוד יפה מאוד, כמו איזה...

00:54:30

איזה, איך אומרים, אלה שמטיילים איך זה נקרא?

-יאכטה? -יאכטה כזאת אבל גדולה

יחסית גדולה, ובאמת הרגשנו

אגב לפני, סליחה

לפני שהגענו לאונייה

היינו שם איזה תקופה קצרה של איזה

שבועיים, עד שהגיעה האונייה לנמל.

הגענו למרסיי, אחרי שייט של

כמה ימים, לא זוכר בדיוק.

00:55:00

הגענו לצרפת, לנמל מרסיי, הורידו

אותנו ואמרו לנו-מעכשיו אתם במחנה

מחנה -מעבר -מעבר, קראו

לזה, איך זה נקרא...

אני לא זוכר את השם של זה.

מחנה מעבר, עד שהסתדר, למה?

יש איזה מתחים בארץ, לא ידעו איך

להסביר לנו, אין אוניות, אין מי שייקח

00:55:30

אין שיכונים, אין בתים, אין מעברה, לא

יודע כל מיני סיפורים הלכו באוויר.

אני בתור ילד הייתי מבסוט דווקא

להישאר בצרפת, שנה היינו שם.

פשוט שנה ישבנו במרסיי במחנה

מעבר הזה, קיבלנו תלושים כאלה

חילקו לנו תלושים כל שבוע נדמה לי,

ללכת להביא מרגרינה, להביא חלב

00:56:00

ובגט איך זה נקרא בצרפתית?

בגטים כאלה, יפים כאלה

והיינו לוקחים את זה, אני הייתי אחראי

על הבגטים, הייתי יודע איפה ללכת

אז הייתי כל פעם הולך לאיזשהו מקום, היה

שמה איזה בולונז'ה אחד, אחד שעוסק באפייה

בצרפת קוראים לו 'בולונז'ה' והייתי שמה

בא, הוא כבר היה יודע מה אני רוצה ממנו.

00:56:30

וככה שנה שלמה, לא גרנו בחדרים

במחנה מעבר הזה לא היו חדרים,

היה אולמות גדולים ופשוט עשו

מין מחיצות עם סדינים,

סדינים, שמיכות ונתנו תא

כל משפחה קיבלה איזשהו תא בין שמיכות

כאלה, זה היה החדר שלהם, זהו.

אבא, אמא, הילדים היו בתא הזה. זה

החדר שלכם, שנה שלמה היינו ככה.

00:57:00

ויותר מאוחר, אחרי השנה כמובן

הגיע הזמן שאנחנו נזוז משמה ואמרו-אוקיי,

עוד מעט תבוא אונייה מארץ ישראל, תיקח אתכם

לא מפה, היא תיקח אתכם מלב

ים, תיקח אתכם לארץ ישראל.

טוב, אני אמשיך בקו הזה?

הגענו, הגיע היום וארזנו את

כל הדברים שלנו והגענו לנמל

00:57:30

עלינו באותה אונייה, דומה,

אותה אונייה הקטנה מצרפת

ועל דגל צרפת היא כמובן,

והתחלנו לשוט, הגענו לאיטליה.

לחופי איטליה, בחופי איטליה אמרו-

אנחנו נהיה פה איזה שבוע ימים, נחכה

נגמר, למה? הבנו שהתחילה מלחמה פה

בארץ ולא רצו להיכנס בתקופה הזאת מיד.

00:58:00

ועיכבו את האונייה שלנו הקטנה הזאתי,

עיכבו אותה מחוץ למים, לא ממש בנמל

דיי קצת רחוק מהנמל

והיינו מבודדים בים.

הביאו לנו אוכל, בשלב מסוים הורידו

כמה אנשים מאיתנו לא יודע למה

בחוף, בנמל, האיטלקים

הביאו כל מיני מוצרים

00:58:30

וחילקו, כמו אוכל דברים

כאלה, היה איזה פעילות שמה.

אבל זה לא היה הרבה זמן, היה

לשבוע ימים בלבד, לא יותר.

ואחרי שבוע ימים אומרים לי-זהו נגמרה

החגיגה, אתם הולכים לארץ ישראל.

עכשיו, איך אני יודע? אני מדברת

צרפתית, דיברתי עם, איך קוראים להם?

00:59:00

עם המלחים של האונייה והם אמרו,

הם יודעים את כל הפרטים, סיפרו.

אוקיי מחכים, איך עולים באונייה הזאת?

לא לא לא

תבוא אונייה מארץ ישראל, היא

תעגון קרוב, צמודה אלינו ואנחנו

אנחנו נעביר אתכם מאונייה לאונייה ישר

בלב ים, והאונייה הזאת תיקח אתכם

האונייה הזאת קראו לה 'אוניית ירושלים', אני

לא יודע אם היום היא קיימת עוד האונייה הזאת

00:59:30

אני חיפשתי בגוגל בזמנו ולא, נתקלתי

בשם אבל לא יודע אם זאתי האונייה.

האונייה עשתה רושם, אנחנו

רואים אותה, עליתי לסיפון

אנחנו אומרים, הילדים

היינו, כל דבר עניין אותנו

מיד לסיפון מיד לפה, כל

דבר, לא היה לנו מה לעשות.

אני עליתי לסיפון ואני רואה אונייה כבדה,

גדולה, שחורה עם שני כאלה ארובות ענקיות

כשהאונייה שלנו הייתה קטנה,

בקושי חצי ארובה כזאת.

01:00:00

אז הבנו מה גודל האונייה

הזאת ומה גודל האונייה הזאת.

ובאמת ראינו, ראיתי אונייה

עצומה, 'אוניית ג'רוזלם' כתוב

בצרפתית ואמרתי-ואוו זה אונייה של

העיר שלנו, של ירושלים זה לא סתם

ג'רוזלם זה לא סתם

ונורא אז התרגשתי.

באמת והאונייה הזאת התחילה

להתקרב לאונייה שלנו

01:00:30

לאט לאט לאט עד שתפסו איזה מרחק של שני

מטר, המלחים זרקו כאלה גלגלי הצלה

צמיגים לא יודע מה, בין שתי

האוניות, כדורי חבלים כאלה ענקיים

אז זה אני זוכר, בין שתי האוניות

וכשהם נצמדו פשוט לא -יכולתם לעבור

בדיוק, היה מין ואקום כזה

כן, עכשיו איך עוברים?

עלינו לסיפון של האונייה

הקטנה למעלה למעלה למעלה

01:01:00

איפה שנמצא הרב חובל, אני יודע מה

והגענו לקומה הראשונה של אוניית

ירושלים, תביני מה שהלך שם.

ועשו שם איזשהו גשרון

כזה מעץ עם שני חבלים

וכשעברו המבוגרים אז פשוט אמרו להם

לסגור, לא לראות וליווי אותם שני מלחים

העבירו כל אחד ואחד כי פשוט יש

תהום למטה -הייתם הרבה אנשים?

01:01:30

האונייה שלנו, אותה קבוצה

שעברנו, היינו אונייה של איזה

אם אני יעריך, אני יעריך

את זה בשלוש מאות איש

שלוש מאות נפשות -ואיפה אתם נוחתים?

-כי האונייה בעצמה לא הייתה גדולה

איפה אתם נוחתים? בחיפה? -נחתנו ביום

שישי בדיוק שנלחמה מלחמת סיני בארץ.

כשגררו אני שומע, אני עולה לסיפון

01:02:00

אני לא אדלג על זה,

זה מאוד מרגש אותי.

אני פשוט עקבתי אחרי כל המלחמה באונייה

בעברית, עכשיו איך אני הבנתי עברית?

המלחים היהודים דיברו עברית ודיברנו חופשי,

וסיפרו לי מה קורה בארץ, הצבא הישראלי מה עשה

מה הוא כבש, מה זה ואומרים-

תשמעו, הצבא כבש אונייה

01:02:30

'אברהים אל אוול' והיא עכשיו עוד מעט נכנסת

לנמל, גוררים אותה לנמל

מה? -הם גררו אותה

-גררו אותה לנמל

איזה ספינה קטנה, ספינת חיילים,

ספינת טילים כזאת שלנו

אם תהיו על הסיפון, אתם תראו את זה עוד. אני

כמובן לא יכולתי לישון בכל הלילה הזה

אמרתי-הבוקר אני לא אפסיד את זה. יום

שישי לפנות בוקר אני זוכר בסביבות השעה

עוד אור יום, עוד אור ראשון. אני

רואים את הכרמל, בתים, אורות

01:03:00

פחות או יותר וכמובן

את כל הנמל למטה.

טוב הגענו לנמל, בכניסה לנמל,

האונייה שלנו נכנסה לנמל

איך שעגנו, לא נתנו לנו עוד לרדת זה לקח

עוד הרבה זמן אבל היינו על הסיפון.

והמלחים היהודים אומרים,

כי זה עניין גם אותם

בואו בואו תראו את האונייה המצרית תמורת

המלחמה, המצרית איך שהיהודים לקחו

01:03:30

ופשוט אוניית מלחמה גדולה אפורה אני זוכר

את זה, צה"ל גררו אותה לתוך הנמל שלנו.

זה היה שיא בשבילי

לראות דבר כזה -אוקיי

עכשיו בוא לרגע, איך נקלטתם בארץ?

ככה בקצר ככה

איך הייתה הקליטה בארץ? -הקליטה,

בוא נגיד ככה, קצת עבדו עלינו.

01:04:00

הסוכנות היהודית עבדו עלינו. בשיחות

שהיו בנינו לבין, בהתכתבות יותר נכון

עם המשפחה שלי שהיו לפנינו

בארץ, הם אמרו לנו תבואו

תבואו לזה, אל תצאו

מחיפה, תבקשו לגור בחיפה.

אמרנו-בסדר, אז הרבה משפחות

התעקשו להישאר בחיפה.

01:04:30

באיזשהו שלב אמרו-בואו ניקח אתכם, מי

רוצה לחיפה? אז הצביעו אנשים, תמימים.

הביאו אוטובוס כזה, אתה מכירה

אוטובוס שהוא עם אף כזה את יודעת

עלינו לאוטובוסים

והתחיל האוטובוס לנסוע

נוסע, נוסע ונוסע,

אמרתי אבל-חיפה זה פה

לא לא, חיפה היא גדולה,

אנחנו הולכים מסביב לחיפה.

טוב נוסע ונוסע, הגענו לבית

שמש, הגענו לבית שמש בלילה

01:05:00

בנו לנו איזשהו שיכון כזה

לישון בלילה, נתנו לנו חדרים

ישנו בשיכונים כאלה, חלק נקלט, חלק

לא רצה החליט להישאר על האוטובוסים

ומה קורה בבוקר? אנחנו

רוצים לראות את הים

את הזה, אנחנו עולים קצת למעלה בגבעה

ואנחנו מסתכלים למטה, אנחנו רואים עשן

יוצא מהארובות למטה, וואלה זה

הנמל איפה שהאוניות עם ארובות

01:05:30

אבל לאט לאט הבנו שזה היה ארובות

של מפעל שמשון שזה בשביל מלט שם.

היה לכם שם מראה או משהו ב...

-לא, אנחנו עלינו, קיבלנו

קיבלנו בתים כאלה קטנים, זה נקרא

שיכונים כאלה, גגות רעפים כאלה

כמה זמן הייתם שם? -איפה?

-בבית שמש -עד היום

מה זה? -לא, ההורים שלי נפטרו שם

01:06:00

כל החיים שלהם היו שם -אתה

גדלת בבית שמש? -אני לא

אני בשלב מסוים אחרי

הצבא, עזבתי את המקום.

אני גדלתי יותר ברמת השרון.

אחרי צבא עקרתי, עקרתי...עברתי

לרמת השרון עם חברים שלי

וחייתי שמה הרבה שנים ברמת

השרון -כמה ילדים יש לך?

יש לי ארבעה ילדים

01:06:30

שלושה בנים והבת

שראית, הבת היחידה

הבכורה -מה הם קיבלו מהסיפור שקרה?

אה, שכחנו את הבר מצווה.

זה היה במרוקו, הבר

מצווה עשינו אותה כמובן

זה היה ממש לפני היציאה, זה לפני

היציאה, אני חושב כמה חודשים לפני

וזה היה, זה היה בית כנסת כמובן

01:07:00

אז היה משהו ש... -לא

לא לא, זה היה ככה נהוג

בבית כנסת עשינו את הנחת התפילין,

אני אראה לך תמונות אחר כך

ואחרי זה כמובן היה איזשהו כיבוד

בבית הכנסת, ואחרי בית הכנסת

במשפחה, רק המשפחה הקרובה

עשו איזשהו מסיבה בבית קטנה

והזמינו את בני המשפחה הקרובים שיחגגו

איתנו וזה הכול, זה היה הבר מצווה שלי.

01:07:30

לא היה אולמות כמו שפה, תזמורת, אני לא

זוכר -מה עשית כאן בארץ? במה עבדת?

פה בארץ כמובן אני אדלג, למדתי

בכפר חב"ד, הייתי תלמיד בכפר חב"ד

לפני שעזבתי את מרוקו, דאגו

לתת לי מכתב חתום וסגור

מהבית ספר ואמרו לי-כשאתה מגיע

לארץ ישראל, קח את המכתב הזה

תיבת הדואר הראשונה, תשלשל

את המכתב וככה עשיתי.

01:08:00

ויום מגיע איזשהו יהודי לבוש שחורים,

עם זקן מחפש את הילד אליעזר אלמקייס

אמרו לו-הוא גר פה, אתה

שלחת לי את המכתב הזה? כן

מה כתוב? תראה, אני

בא לקחת אותך לישיבה

לכפר חב"ד, טוב זה התקופה שלמדתי

01:08:30

אבל הראש שלי לא היה בזה, אני רציתי

מאוד מאוד שאני ילמד מקצוע בידיים

אהבתי, היה לי ידיים טובות. כמו שהיה

לי קול טוב, היה לי גם ידיים טובות.

חלק מהריהוט פה זה אני עשיתי -כל

הכבוד לך, אני מסתכלת כל הזמן על זה

כן? -כן, אז את נוגעת בשולחן שאני עשיתי

אותו -לגמרי , יפה -זה אני עשיתי

הסתכלתי על זה -אבל זה כלום, זה שום

דבר, עשיתי דברים הרבה יותר יפים.

קיצור, הארונות האלה שאת

רואה אני עשיתי לבת שלי.

01:09:00

ומה אני רוצה להגיד לך, למדתי

את המקצוע נגרות בכפר חב"ד

שלוש שנים ואחרי זה התגייסתי לצבא

בצבא התגייסתי לחיל הנדסה קרבית.

וכמובן מלחמות שהתלוו

לזה וכל המלחמות

בקטע מסוים אני נפצעתי,

נפצעתי בצלעות

01:09:30

ואושפזתי חלק מהימים, אבל

חזרתי לחבר'ה שלי כמובן בתעלה

מעבר לתעלה בסיני, במצרים.

ואחרי זה

ואחרי זה כשגמרנו, אני

נכנסתי לעבודה שוטפת

עבדתי -נקלטתם -

נקלטתי כן -עבדתם

כן אבא עבד בקרן

קיימת, הוא היה עובד

01:10:00

בכל הנושא של חקלאות ודברים כאלה.

ואני מה שלמדתי אחר כך

עברתי לתעשייה צבאית.

אחרי צבא, אחרי שירות צבאי התחלתי לעבוד

ברמת השרון כמובן, עברתי לרמת השרון לבד

ושמה עם חבר, גרנו

בבית רווקים כזה

ועבדנו יחד וגם, אחר כך

קניתי שמה בית לאט לאט.

01:10:30

בשלב עברתי ברמת השרון, נכנסתי

לתעשייה הצבאית ברמת השרון.

והמשכתי עד לפנסיה שלי.

הפרויקט 'בדורי' שהשתתפתי בו לפני

שלוש שנים אולי, אני חושב ככה.

איך הגעת אליו? האמת שאני לא

הגעתי אליו, אלא הגיעו אליי

01:11:00

והתחברו, חיפשו אותי ונעניתי כמובן

אני אקצר, ואחרי שהבנתי -משמעות -

את המשמעות של זה ואת העיקרון של זה

באמת מה שיכול לתרום דבר

כזה, בשמחה הלכתי לשם.

ובמשך חצי שנה, הפרויקט ארך חצי

שנה, מפגש של פעמיים בשבוע נדמה לי

01:11:30

מפגשים היו של שעה וחצי, שעתיים

והיו הרבה פנסיונרים מכל העדות

פה בראש העין והתחברנו. העיקרון

היה שהתחברנו לבית ספר ב...

בגין, לא בגין, נדמה לי גוונים או

היובל נדמה לי, זה אחד ליד השני?

ושמה עשינו את הפרויקט הזה.

01:12:00

זה...העיקרון של הפרויקט

הזה היה שהילדים

בגיל 13, 14, 15 הם לימדו מאיתנו את

כל החוויות האלה שאנחנו עברנו בקליטה.

להגיע לארץ ולהיקלט, ואיך נקלטנו

ופחות או יותר מה שדיברנו פה.

להעביר להם את האווירה

הזאת, את החוויה הזאת

והם שיתפו פעולה? -והם שיתפו מאוד

מאוד פעולה כן, הם היו נהדרים

01:12:30

ילדים מאוד מאוד יוצאים מן הכלל, אנחנו

קלטנו מהם את המודרניזציה של היום

כמו מחשבים, איך להפעיל מחשב, איך להשתמש

במחשב, איך רוצים להתקדם בעניין הזה.

בוא נגיד דברים של היום

שיש לילדות של היום.

ארגנו שיש בנינו איזשהו חיבור,

אני חושב מה שאנחנו תרמנו

01:13:00

בסיפור הזה, באווירה הזאת שלנו

לנוער הזה, אני חושב שהם היו

המומים מהסיפורים שלנו.

הרגשנו שהם היו צמאים לעוד,

תספר לנו עוד משהו

תספר מה היה ככה והם ידעו,

את פה חלבת אותי עם שאלות

01:13:30

הם היה להם שאלות לא פחות טובות, את מבינה?

והם ממש, אתה מרגיש שהתחברנו

היינו מחכים להם והם חיכו לנו-

מתי מגיעים, יום אחד לא באתי

הרימו טלפונים הבנות, לי

היה שתי בנות שאיתי צמודות

אני עם שתי בנות וכל אחד היה לו את

החונך שלו, או איך זה נקרא, הנגדי שלו.

01:14:00

עשינו טיולים גם במסגרת -היית במרוקו?

אתה מתגעגע למרוקו?

בוא נגיד שהייתי מאוד רוצה

להיות, לא געגועים של ירושלים

לא געגועים של ירושלים -מה אתה רוצה לראות?

-הייתי רוצה לראות את השכונה שגדלתי

הייתי רוצה את אזור

הבית ספר שלמדתי,

את המועדון הזה איפה

שלמדתי את הפיוטים,

אם קיים עדיין פחות

או יותר אותו דבר.

01:14:30

וזה עניין אותי -מה הילדים

שלך קיבלו מהמורשת הזאת שאתה

עד גיל 13 היית שם ואתה

מביא לתוך המשפחה שלכם פה?

ככה, אני...

סיפור מסודר כזה כמו שעכשיו עברנו, אני לא

הייתה לי הזדמנות לעשות את זה לפני הילדים.

ותראי כל ילד פה ושם, את יודעת

כל אחד עסוק בעניינים שלו.

01:15:00

אבל מדי פעם כשיושבים בארוחות חג, ערב

שבת, שמשהו מנצנץ אז אני זורק איזשהו

סיפור, איזשהו מקרה, איזה הווי -

איזשהו פיוט? -איזה הוויה, איזה פיוט

עכשיו אגב פיוט, ברמת השרון אני הקמתי בית

כנסת, הייתה לי הזכות להקים בית כנסת

ואני הייתי גם מהמקים, גם אחראי

על בית כנסת, גם הפייטן וגם החזן.

01:15:30

אז מספרים לי ילדיי שהיו באים לבית

הכנסת וגם הבית היא פה, היא יכולה

לתרום אם את רוצה לשאול אותה, הם היו

מחכים שאני אפתח את הפה בבית הכנסת

אבא אתה לא מבין איך שהנשים

למעלה, תימניות לא המרוקאיות

תימניות היו רוצות לשמוע אותך,

כשאתה גומר את התפילה הן מתענגות

01:16:00

ככה אומרים לי הילדים שלי, הם היו

נוסעים, היו מזמינים חברים שלהם

ממקומות אחרים לעשות איתם שבת, בשביל

שיבואו לבית הכנסת בערב שבת לשמוע אותי.

ככה הילדים שלי היו מתגאים

בנקודה הזאת -ומאכלים?

מאכלים זה כמובן דגים

של שבת זה היה השיא

וערב שבת, שבת לא כל כך, היו כאלה

אחרי או נוסעים לים, או נוסעים לא....

פה בארץ זה לא היה.

01:16:30

"שלום לבן דודי, הצח והאדמון

שלום לך מאת, רקה כמו

רימון, שלום לבן דודי"

המון המון תודה לך -

תודה -היה לנו לעונג רב.

אני מקווה שאני אתרום משהו מזה, מכל

העסק הזה -אתה חושב שזה חשוב?

01:16:30

אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב,

לכן אני נעניתי מיד -למה?

מה חשוב? -כי הפרויקט הבין-דורי

לימד אותי שדברים כאלה לא מפספסים.

ואם באים אליך, חד וחלק

לתרום את עצמך ולתת מה

שאתה יודע -כל הכבוד לך.

Eliezer Elmekayes

Interviewer -
Batia Zinger
Video length:
01:10:29
Date Taken:
01/01/1
Place:
Rabat
,
Morocco
Playlist (0)
00:00:00
Search

שמי אלמקייס אליעזר,

עליתי ממרוקו בשנת 56'

מקזבלנקה כמובן,

אחרי בר המצווה שלי, והגעתי לארץ

כשהגעגועים כמובן היו המוביל,

המוביל לעלייה לארץ.

בתקופה הזאת הייתי ילד די בטוח,

די מבין, דיברתי עברית צחה אפשר להגיד

אבל זה עברית, מה שנקרא של שבת,

עברית של התורה

אבל הבינו אותי, היינו באונייה ישראלית.

אני אחד מתשעה ילדים,

שלושה בנים ושלוש בנות,

כשחלק מהם נולדו בדרך ובארץ.

הגענו מקזבלנקה למרסיי

כשהיינו פחות כמובן

מבחינת בנות, מבחינת ילדים, מבחינת אחים.

אחת הבנות שנולדה במרסיי,

קוראים לה היום מרסל והיא כבר סבתא.

ההורים שלי -איך קראו להם ובמה הם עבדו?

-ההורים שלי דוד ואיזה

הם היו הורים בינוניים מבחינה כלכלית,

מבחינת תעסוקה

לא עשו, לא היינו ברמה

מאוד גבוהה או נמוכה מאוד

היינו במצב אקונומי ממוצע. -מה אבא עשה?

-אבא היה רוכל

בסחורות מסוימות כשקנה

ומכר וככה התפרנסנו.

אמי לא עבדה, הייתה עקרת

בית במשרה מלאה מה שנקרא.

וככה חיו טוב פחות או יותר -באיזה שכונה

גדלתם? -השכונה הייתה שכונה במרוקו,

הייתה שכונה, רוב האזור היה

יהודי -היה לזה שם לשכונה?

כן, לא היה שם, זה רחוב.

הרחוב היה Rue des anglais,

מה שנקרא, 'רחוב האנגלים' בעברית.

והרחוב כולו היה, כעין רחוב מרכזי

אפשר להגיד ואנחנו גרנו בבית

בבית שאני חושב של שש, חמש קומות.

בשלב מסוים עברנו למה שנקרא היום

'פנטהאוז' אבל ממש זה פנטהאוז של היום.

זה היה חדרים או שני חדרים שהיו

צמודים ושירותים, וכעין יחידה כזאת

שהיו בונים אותה על הגג, כמו שהיום

קוראים פנטהאוז אבל זה לא ממש

באותה רמה של פנטהאוז היום. גרנו שם היו

לנו כל התנאים פחות או יותר, היה לנו

כל הגג שלנו מה שנקרא,

מרוצף, משחק כדורגל

שיחקנו שם על הגג

הגדול הזה וכשעף משהו

למטה מעבר למעקה, אז ישר

נפל למטה חמש, שש קומות

וגמרנו נגמר, אי אפשר למצוא את זה.

הסתובבו שם כמובן הרבה ילדים ערבים

שפשוט חיפשו, קונדסים,

משחקי קונדס כאלה את יודעת

עם הילדים היהודים להתחכך פה ושם.

הבית היה, אני מזכיר שזה

היה לפני 70 ומשהו שנה

לא, פחות, 60 ומשהו שנה

והבית היה, הבניין היה בניין יפה,

זאת אומרת חזותו של הבניין היה יפה

עשוי משיש, אני זוכר שהיה לנו 'קונסיירז''

מה שנקרא -שוער -שוער הבית

שהוא היה אב הבית והוא

היה אחראי, והוא ערבי

והוא היה אחראי על מי שנכנס

ומי שיוצא, זאת אומרת

כמעט כמעט אי אפשר היה להיכנס

-כולכם גרתם באותה קומה?

כן, אנחנו גרנו בגג מה שנקרא

שוב פעם אני אגיד את המילה הזאת שהיא

מובנת לאנשים שיקראו את הכתבה הזאת,

זה היה כמעין פנטהאוז כזה.

אז לא הייתה מעלית, לא היו מעלית

אבל הבניין היה, בניין דיי

יפה, דיי מרשים מבחוץ

בפנים אמא בישלה על מה? -הבית שלנו

איפה שגרנו לא היה כמו היום, מודרני כזה

כל דבר, אמבטיה לחוד שירותים לחד -מה כן?

-היו שירותים אבל

אבל בדרך כלל הרבה השתמשנו

עם חמאם מה שנקרא

במרוקו היה כמעט בכל שכונה,

או באזור מסוים היו אחד או שני חמאם

שהיו באים לשם כמובן, נשים לחוד,

גברים לחוד והיו מתרחצים שמה.

לספר לך איך היה שמה בנוי?

זה מאוד נחמד.

החמאם היה עשוי, השיגו את

המים בדלק או משהו כזה

ונכנסו לתוך כמו מקוואות

כאלה באדמה, חצובים באדמה

ושמה טבלו והתרחצו.

לקחו את המים בשלב מסוים

העבירו אותם למין, איך זה נקרא?

אני אגיד את זה במילה

בערבית -אוקיי -'קאעדה'

זה מין, זה מין, איך זה נקרא,

גיגית כזאת אבל עשוי מעץ

כמו שאת לוקחת כאלו חצי חבית של היום,

של עץ של יין

את חותכת את התחתית,

נשאר החלק התחתון, משהו כזה

רק עם ידיות מעץ או עם גומי מה

שנקרא, נדמה לי עם גומי שמה משולב

כן עם גומי, הידיות היו מגומי.

גומי, לא סתם גומי

שלקחו טיירים של גלגלים של מכוניות, חתכו

אותם וטייר שהוא משופשף אז הוא מחזיק מעמד

אז עשו מין שפה כזאת, הזיכרון הילדותי,

זה הרשים אותי ולכן אני זוכר את זה.

ועשו מזה ידיות ומילאו מים מהברכות האלה

שאמרנו ואת הילדים הקטנים היו מושיבים בפנים

בתוך הגיגיות האלה, היו כאלה

גדולות קטנות אבל פחות או יותר

ובסופו של דבר היינו שוטפים

את עצמנו במים נקיים

אחרי סבון, אחרי זה, זה היה פחות

או יותר חלק מההווי של להתרחץ.

היה כמובן בבית ברזים,

היה מים, שוטפים -אור?

אור כן, היה חשמל, היה הכול.

הבישולים היו בעיקר ב...

בפתיליות ועל נפט -איך קראו לאמא?

-ואיך זה נקרא...

כאלה שמנפחים אני יודע,

מנחושת, פרימוסים כאלה

והיו שמים שמה דלק קצת להדליק

את זה ואחר כך מנפחים,

הנפט היה מתגבר

וככה הייתה להבה, ומבשלים.

היה פינת מטבח כזאת כן,

היה פינת מטבח, לא הגדירו כמטבח

על פי רוב היו כל הדברים

שם אבל -מה זה הפרנה?

איך? פרנה -פרנה, מה זה הפרנה?

-פרנה, לא היה לנו אנחנו פרנה כי היה

הפרנה זה, אני אתאר את

הבנה איך זה עשוי הפרנה

אבל לא השתמשנו כי לא

יכולנו לבנות דבר כזה.

הבניין, הבית לא אפשר לנו לבנות

את זה, מי שיכל לבנות את זה בחצר

מי שגר בחצר, בגינה,

בבית פרטי יכול לבנות את זה.

זה היה מין כמו איגלו כזה

קטן מחמר, כולו עשוי מבוץ

בוץ שבונים אותו, מעורב

עם קש או משהו כזה

ושמו בפנים, ריצפו את זה קצת עם בלטות,

אבנים, בעצם לא בלטות אלא אבנים

ובין האבנים האלה זרקו

עצים, הדליקו, נהיו פחמים

וככה היו עושים חלק, היו עושים

מזה לחם, איך היו עושים את הלחם?

פשוט היו לוקחים בצק דליל כזה

והיו מדביקים אותו לדופן

של הפרנה מבפנים, אבל היד חמה,

זה אנשים היו מאומנים לעשות את זה

ואחרי כמה רגעים זה פשוט היה נופל,

היה מתבשל נופל, מוצאים אותו

אני רק ברשותך אני אוסיף עוד

דבר אחד שזה קשור בפרנה

אבל בשישי שבת, היות ואנחנו לא היינו,

היו רובם-תשעים אחוז מיהדות מרוקו

הם שמרו שבתות ודברים כאלה.

אז לדוגמא וחג

היו צריכים לעשות סחינה מה שנקרא

חמין, ששבת לא עושים את זה בבית

אז יש בשכונה, ברחוב, בפינת רחוב

שהיה ממול ל-Rue des anglais שלנו

היה מין, איך זה נקרא, "פרן"

פרן זה גדולה, פרנה זה קטנה. אז פרן

זה, היה שמה בבעלות בית של ערבי כמובן

והיו ביום שישי, כל אחד היה

מביא את הסחינה שלו, את הסיר

והיה, והוא היה מסמן עם

סיד, סיד לבן, היה לוקח סיד

והוא יודע שקוראים לך מרים,

היה רושם M, איזה סימן בשביל שידע.

והוא היה תוקע את זה לבפנים, כמו שהיום את

רואה ביפו איך שמכניסים עם מקל כזה ארוך

מגש כזה להפוך פיתות, לקח את הסיר

ככה ושולח אותו פנימה, תתבשל.

ואגב, גם לחם היו עושים ככה,

היה אחד שלא היה פרנה ורצה לחם פרנה

אז הוא היה בהמשך השבוע עושה את זה,

היה עושה לחם פרנה מאוד מאוד מאוד טעים.

זה בגדול לשרת את הציבור,

אלא שאין להם פרנה בבית

שוב פעם אני אומר,

הם בנו לעצמם מין פרנה כזאת קטנה

והם עשו לעצמם את כל הדברים האלה גם

לשבת וגם למשך השבוע, לחם ודברים כאלה.

הייתם לבושים בתלבושת

מרוקאית מיוחדת?

כן, היה לנו בעיקר בעיקר בחגים מסוימים,

היינו לובשים את הכפתן.

הכפתן זה מין, נשים לדוגמא לבשו כפתן

מאוד יפה עם פרחים, שזור עם חוטי זהב

ומאוד מרשים כל הצבעים,

כל היופי שהיה בדבר הזה.

גברים הלכו עם,

איך קוראים לזה, לא ג'ילבה

גם ג'ילבה כי זמן מין בגד ארוך כזה, אני

אראה לך, בתמונות אני אראה לך את זה.

ואני למשל במימונה שעשינו

פה לפני כמה חודשים,

אז עשינו פה מימונה,

עשינו פה מופלטה וכל הדברים האלה

אז אני לבשתי אחד כזה,

הילדים שלי לבשו, הנכדים,

כל אחד הביא לו ערמה כזאת וכולנו,

היה שמח כזה עם תרבוש כזה אדום אבל

איך? -הלכתם עם כיפות? -זהו בימי חול רגיל

אנחנו לא הלכנו עם כיפות, הלכנו עם ברט

הברט זה היה מין כובע כזה עגול,

יפה כזה, כמו צרפתי כזה, עם פונפון כזה קטן.

כן, וזה היה הסימן של היהדות ככה

הלכנו, היינו יוצאים מבית ספר

תלבושת אחידה וברט זה תלמוד תורה.

אלא שלא למדו תורה רק כל היום

לימודי חול, אז הם משהו אחר,

אז הם לא היו חייבים ללכת

עם ברט, אנחנו במקום כיפה

פשוט הלכנו, לא

הייתה כיפה, היה...

אבא הלך עם ברט גם,

גם ברט כל היום,

אמא הלכה עם מטפחת, חבל שלא

הבאתי אבל אולי פה נראה

היא הלכה עם מטפחת ראש

חצי כזה יפה וזהו.

זה בקשר לתלבושת -באיזה שפה -אנחנו לשבתות

וחגים, אני זוכר בתור ילד בגיל שמונה

שמונה, תשע, עשר, אנחנו

עם חליפות לבית הכנסת.

זאת אומרת, אתה לא יכול לצאת

מהבית לחג, לשבת או לחג

אם אין לך חליפה ועניבה

זה לא, משהו חסר לך פה.

וסליחה עוד משהו, נעליים של מזמרות.

זה, כשאני מספר את זה, אני צוחק על זה

מה זה נעלי מזמרות? אחר כך הוציאו

את הסלנג הזה, את המילה הזאת

פירשנו אותה -זה שם מרוקאי? -לא,

הנעליים היו בעברית מזמרות, מה זה אומרת?

שמה במרוקו כל הנעליים היו מעור, אין דבר

כזה נעלי פלסטיק או נעלי גומי או...

עור אמיתי אמיתי, עכשיו

כשרצו להראות שזה נעל...

איך אומרים, משהו -איכותי -איכותית

ושווה, אז היו מקשטים את הנעל,

מסביב לנעל יש מין שרוך כזה מעור,

שהוא עשוי שיניים, שיניים, שיניים

כמו קישוט כזה, ותופרים אותו

מסביב וכשהולכים עושים ככה,

אז זה נשמע "זזזז" "זזזז".

זה היה מין, מי שהיה מזמר יותר אז

הנעליים היו יותר איכותיות, זהו.

זה היה מין דבר כזה, היינו צוחקים

בתור ילדים אבל ככה התרגלנו.

ואנחנו באים לבית הכנסת כמובן עם חליפות,

עניבות, ילדים מגיל שמונה, תשע, אין מצב.

להגיד לך, לסבר לך את האוזן, אני כשאני באתי

לארץ בגיל 13 היה לי אולי שבע, שמונה חליפות

לא ידעתי מה לעשות איתם, אני ראיתי את

הילדים בגילי, כשהגעתי בגיל 13 ילדים

עם טי שירט כזה וחולצה צמודה לגוף,

לא הבנתי, ככה ילדים הולכים?

אבל טוב כמובן הבנו שזה משהו אחר,

ומהחליפות האלה היינו צריכים להתפטר.

והתפטרו מהם מהר מאוד.

אנחנו דיברנו בבית בעיקר ערבית

ועברית -היה ניב? -לא, ניב יהודי

איך זה? תראה לי דוגמא

או מה זה ניב יהודי?

בוא נגיד -כאלו שידעו שאתם יהודים?

-בוא נגיד ככה, הערבית המוסלמית במרוקו

מאוד הייתה דומה לשלנו, אבל היו מין

מילים שאנחנו לא השתמשנו בהם היהודים

לעומת מה שהמוסלמים

והערבים השתמשו.

אנחנו דיברנו, השפה הייתה

יותר נקייה, יותר מובנת,

היום אם אני אשמע את השפה

שלי במרוקו מיהודי או מערבי

מיד אני אבדיל שזה ערבי וזה

יהודי -אתה יכול לתת לי דוגמא?

אני -זה מעורבב עם משהו בעברית או

משהו בארמית -לא, לא, לא, אולי בארמית

אבל אני ממש לא זוכר כי הייתי ילד קטן, שוב

פעם אני מזכיר שאני לא הייתי בתחום הזה -כן

לא הרבה, אבל בשפה היה

הבדל, היה אפשר להבין

שזה גוי או ערבי מוסלמי שדיבר ויהודי שדיבר,

אנחנו דיברנו בצורה הכי נקייה שאנחנו נבין,

אבל הם הבינו אותנו -יהודים מקזבלנקה

ויהודים מעיר אחרת, היה להם ניב שונה?

כן, ודאי ודאי, למשל יהודי רבאט

או יהודי מקנס או בערים הגדולות

היה להם סלנג כמו היום, היום את

מדברת עם התל אביבים והירושלמים,

יש איזשהו הבדל נכון? או

הצפוניים או משהו כזה

היה מין הבדל דק אבל הרגשנו

שאלה לא משלנו, לא מקזבלנקה.

למשל דוגמא, במקום להגיד

את המילה, להגיד לך בעברית

אני אגיד לך *ערבית* וממקנס *ערבית*

הוא לא היה יכול להגיד "'קו", היה

אומר "'הו" אז ההבדל הסגיר אותו

המילה הזאת, האות הזאת הסגירה אותו

שהוא מקזבלנקה אלא מעיר אחרת.

את מבינה? היה מין...

ניואנסים קטנים קטנים שמי שידע,

הוא הרגיש את זה, זה היה ברור.

אני הגעתי כמובן,

אמרתי לך מה שזכור לי

אני בגיל שלוש, בגיל שלוש אני

זוכר את עצמי טוב, בגיל שלוש.

בגיל שלוש אני הלכתי כמובן לבית

ספר, אין שמה מורה כמו שהיום

אצל התימנים מורי, אין דבר כזה,

היינו הולכים ישר לבית ספר.

בית ספר בכיתה א', כיתה ב' וככה התחנכנו

-יהודי? -יהודי, תלמוד תורה אבל

שוב פעם כמו שאמרתי,

משולב עם צרפתית ועם...

בגיל שלוש אמרנו, אני התחלתי לזכור

את עצמי שהייתי הולך לבית ספר.

ומיד הבחינו בבית ספר

שהיה לי קול מאוד מיוחד

קול של, בוא אני אגיד לך,

פייטן, היום זה פייטן

כי גדלתי בבית כנסת, קראתי

את הניבים ואת הפיוטים

שהמבוגרים היו שרים בזמירות שבת -אולי

מאבא או משהו? -לא, אבא דווקא לא

בכלל הוא היה רחוק מזה, אבל אני כשבאתי לבית

כנסת עם אבא אז היו הפייטים בבית הכנסת

התפילה הייתה בפיוטים מאוד יפים וזה

חידד לי, אהבתי את זה, קלטתי את זה מהר

עם קול, שהיה לי קול יפה ככה אמרו כי היות

והייתי סולן אז ודאי שבטח היה לי משהו טוב.

ומאז אני התחלתי, בגיל שלוש ארבע התחלתי

כבר, ילדים קטנים אספו מכל מיני מקומות

את הילדים המוכשרים האלה, אני לא רוצה להגיד

על עצמי מוכשר אבל מה שהתאים בנושא הזה

בנושא הפייטנות והלכנו ללמוד ב 'נעים

זמירות', היה מין מועדון, אפשר להגיד

מועדון, איך אפשר לקרוא לזה?

מועדון של חוג ערב

חוג -חוג ערב לפייטנות

-מי לימד אתכם?

היו מורים מיוחדים, היה מורה אחד שהיה

מפורסם מאוד מאוד מאוד, רבי יעקב בוזגלו.

היום, אני חושב שהיה פה לארץ, הוא בא

לארץ וניסיתי להיפגש איתו, לא הצלחתי.

כמובן אולי הוא לא זוכר אבל

רציתי פשוט לראות אותו.

והיה...

והיה אחד רבי יעקב בוזגלו, ואיך קוראים לו?

ואחד היה אזואלוס

רבי יעקב אזואלוס, אזואלוס היה לא

ברמה של בוזגלו זה אין מה לדבר

אבל למדתי אישית מאחד בשם יעקב אזואלוס, הוא

לימד אותי -איך מלמדים ילד בן שלוש פיוט?

שלוש, קודם כל השמיעה כשהוא אמר משפט -

משננים את זה? -ודאי, חוזרים על זה

כשהוא אמר איזשהו קטע

מהתפילה, למשל דוגמא

'לכה דודי לקראת כלה,

פני שבת נקבלה' לדוגמא,

אז היה פיוט לזה, היה לחן, אז הוא

בחן את הילדים-תגיד את הקטע הזה

כשהיה, אם הוא היה מדייק פחות או

יותר והאוזן הייתה נסבלת והכול בסדר,

הוא היה עובר הכול בסדר צ'יק

צ'ק, ואם לא -תן לנו דוגמא שלך

תסבר לנו את האוזן -הקול

שלי היום קצת צרוד אבל

טוב -אבל אני מעדיף

לא כל כך -טוב

וככה באמת בחרו את הכוכבים

מה שנקרא מבין הילדים,

והקימו את המועדון

הזה, את החוג הזה.

זה לקח הזמן, היינו כבר אחר כך בני ארבע,

חמש אז היינו הולכים לחוג, כמו היום ילדים

הולכים לחוג, היום גם פה עושים דברים

כאלה אבל במקצועות אחרים אולי.

ובאמת אהבתי את זה נורא, כשגדלתי

קצת יותר, הגעתי לגיל שמונה

שבע, שמונה, אני זוכר שהיינו

הולכים להופיע בבתי כנסת.

פשוט מאוד להופיע, כל הלהקה, הילדים

עם חליפות יפות, עם פפיונים אדומים,

חליפה יפה, מחויטת, אגב

אי אפשר לקנות שם חליפות

לסבר את האוזן, היום פה

בארץ, היום אתה הולך לחנות

אתה לוקח חליפה, אתה מודד,

שמה אין דבר כזה גם חולצות לא

חולצות היינו נכנסים לחייט והוא היה לוקח

מידות, תופר חולצה, חליפה לפי המידות

נעליים תואמות, פפיון תואם וככה היינו

עם איזה כובע יפה כזה, ברט יפה

על הפפיון הזה וככה היינו

מופיעים בבית הכנסת.

אז היינו מסתובבים בכל מיני

מקומות -מה עם הלימודים?

זה ביום, זה לא מפריע ללימודים -מה למדתם?

איך למדתם? -למדנו תורה חצי יום,

כל מה שקשור לתורה, זה חמישה

חומשי תורה -איפה? בבית כנסת?

לא לא לא, בבית ספר תלמוד תורה, זה היה

בתלמוד תורה או בשלב מסוים אוצר התורה

היו שני בתי ספר גדולים, תלמוד תורה

היה יותר משולב עם חצי יום צרפתית

ויהדות וכאלו לימודי קודש.

אוצר התורה, כל היום שמה למדו לימודי

קודש זאת אומרת בשלב מסוים מי שהתבגר

ורצה להמשיך רק בלימודי קודש

אז הוא הלך לאוצר התורה.

אני בעיקר למדתי, כי הייתי

עוד, יצאתי גם ילד קטן

זאת אומרת גמרתי מכל הסיפור

הזה מוקדם אבל מגיל 13 ומעלה

הלכו לאוצר התורה -מה עושים ילדים

גדולים יותר? איפה הם למדו?

הייתה ישיבה, הייתה ישיבה כמו

שיש פה ישיבות, הייתה ישיבת...

אחי למשל, הוא היה, הוא כמובן יותר

גדול ממני והוא למד חוץ מאוצר התורה,

הוא למד את השנים באוצר התורה,

סיים באוצר התורה והלך לנווה שלום

לישיבת נווה שלום, כן. ושמה הייתה

ישיבה שלמדו כל היום התורה, כמו שפה.

והעלות, התחזוקה של הישיבה הזאת

הייתה מוטלת על אחד מהעשירים.

כל הסיפור, הוא היה תורם, יהודי

אמריקאי שהיה בא פעם בכמה חודשים

לראות את הפרויקטים שלו בקזבלנקה

והיה נהנה לראות את הילדים לומדים.

הוא היה תורם הרבה כסף

וככה החזיקו את המקום.

אני זוכר, אני זוכר...

שמות, שם של יהודי מאוד מאוד עשיר

במרוקו שאיך אומרים, שמו הולך לפניו

זה היה אחד בשם, בשם מיארה.

הוא היה מאוד מאוד עשיר, משפחת מאירה

ידעו -בקזבלנקה? -בקזבלנקה והם

ואני לא יודע אם הם תרמו

אבל הייתה מין אווירה של...

בוא נגיד ככה, בקטן קודם כל,

מי שהיה זקוק למשהו

מבחינת יכולת, מבחינת עצה,

מבחינת דאגה למשהו.

אז שיתפו, כל העסק הזה

התרכז בבית הכנסת השכונתי

לא לא לא, היה בית הכנסת

מרכז כזה, מרכז לכל השכונה

יהודית שהייתה באזור.

בית הכנסת שלנו קראו לו 'בית

כנסת שומרי שבת', ככה קראו לזה

הליכה של עשר דקות מהבית ברגל,

היינו מגיעים לבית הכנסת.

והיה שמה רב כמובן

אבל היה שמה הגבאי,

שהגבאי למעשה הוא החזיק את כל

העניינים חוץ מהתפילות וכל זה

בעיות, לפתור בעיות, לעזור לפה, לעזור

לשם לאנשים שלא היה להם יכולת גדולה.

אתה זוכר אם היו מיסים? אם שילמתם

מיסים או משהו? -אני את זה לא זוכר

אנחנו, אגב הבית שלנו שהיה במרוקו זה

לא היה שלנו, אנחנו שכרנו את הבית.

היה בעל בית של כל הבניין וכולם

יהודים וכולם שכרו ממנו את הדירות.

אין, כמעט ולא היה אנשים שלא היה להם

בתים פרטיים, היו אני לא יודע בטוח

כי בגיל כזה אני לא יכול להיות כ"כ מעורה

בדיוק בדיוק, אבל אנחנו למשל אני זוכר

שהבית הזה איפה שאנחנו

גרנו, אנחנו היינו בשכירות

ואני זוכר אפילו את שם בעל

הבית, קראו לו בן שטרית.

יהודי, אמא שלי זיכרונה לברכה

הייתה מציגה אותו כאדם מאוד קשה.

מאוד קשה, לא היה מוכן להתפשר ואמא

הייתה מאוד דומיננטית כמו שאמרנו

היא הייתה חזקה והיא דרשה

ממנו דברים, ואם היא לא הייתה

עומדת על הדרישות שלה, הוא לא היה מתפשר אבל

הייתה מביאה אותו לידי כך שלא הייתה לו ברירה

להתפשר, וכל מיני אפשרויות-עוד חדר,

חצי חדר לא יודע, משהו מהזיכרון ילדות

אני דולה את הדברים האלה -

בוא תענג אותנו בחגים שלכם

חגים אני -תספר על הדברים

המיוחדים -אני אגע בחג...

ממוקד ומאוד מאוד אהבתי והייתי

מחכה לזה ככה בערגה, זה חג הפסח.

וכך הפסח היה מלווה בהמון המון

דברים, למשל דוגמא אני בתור ילד

הוריי, אבי זיכרונו לברכה ואמא היו הולכים

לקראת חג פסח לקנות כלים כשרים לפסח,

לא תמיד, לא היה להם, לא כמו

שפה בארץ או שיש לו או שאין לו

אבל רובם יש להם את הסט של הפסח וככה

הכניסו והוציאו, הכניסו והוציאו.

אמי לא הייתה כזאת כזאת,

גמרו, השתמשו במשך כל השנה

התמלא, נזרק, בפסח קונים

חדש וככה ממשיכים.

אז היה לילדים כמו שהייתה קונה

לגדולים, הייתה קונה סטים לילדים.

ואתמול הייתי, אתמול היה תשעה באב נכון?

אתמול הייתי אצל אחותי בנוף ים

ודיברתי על הנקודה הזאת במקרה, לפני

שדיברתי איתך. אומרת לי-אתה זוכר

אחותי אומרת לי-אתה זוכר שאמא הייתה

קונה לי, בתור ילדה, הייתה קונה לי

את הסירים הקטנים האלה 'מינדרה' זה נקרא.

מה זה מינדרה? זה מילה בערבית.

מינדרה זה לילדים היו מבשלים כמו

מה שהגדולים מבשלים אותו דבר בקטן.

פרימוס קטן, סיר קטן, הכול בקטן כמו

שהיום יש ילדים שעושים ל... -לבובות

בדיוק, אבל שמה זה היה בבישולים, מה

לעשות מרוקאים אוהבים את הבישולים

אוהבים לבשל הרבה ולאכול, משקיעים

יותר בבישולים בוא נגיד ככה.

והיה מין מצב של מינדרה וזה קודם כל נתן

לילדים, הם חיכו מתי אמא הולכת לקנות

כלים לפסח אז היו מחכים ומחכים, עכשיו אנחנו

הבנים, אנחנו לא מבשלים, אנחנו תמיד היינו...

אז היינו משתתפים, אנחנו הילדים, הבנים

יותר נכון, היינו אוהבים להשתתף עם הבנות

אחרי שבישלו לבוא ולגנוב

קצת ככה פה ושם, לטעום.

נו, ואומרת לי אחותי-מה אתה אומר היה

לך טעים?, אני אומר לה-לא כמו של אמא

זה היה מין, טוב ילד זה ילד הוא לא

יודע לפרגן, אבל ככה היינו, הלחכות

לקנות את הדברים האלה, להביא אותם חדשים

ולהשתמש וזה, זה מין אווירה לקראת החג.

בחג כמובן היו מתחילים לנקות את הבית

מפורים, יוצא כבר פורים, מתחיל פסח.

זה היה מין אווירה אוטומטית

כזאת, ניקיונות וקניות

ולקנות לקנות ולקנות, וניקיונות ולקנות. אחד

מנקה, השני קונה, זה מין אווירה של כל הזמן..

היו חנויות של יהודים? -כן כן היו

חנויות של יהודים שיהודים ניהלו אותם

היו, להגיד לך יותר אפילו -מצות קניתם?

-מצות לדוגמא היו מגיעים מהארץ

היו מביאים מהארץ, אני זוכר

בעברית היה כתוב, בעברית תענוג.

אני ידעתי לקרוא עברית כמובן, לדבר

עברית, בשבילי זה היה חבל על הזמן.

ושום דבר באמת לא, הבנתי

בכל, בכל הדברים האלה.

ובאמת החג, כשהיה מגיע החג, שיא החג,

זה הייתה אווירה, אווירה מאוד מאוד יפה

זה חג פסח המרכזי מה שנקרא, כמובן

היו חגים אחרים, כיפור, ראש השנה

זה כבר דברים שהיינו מבלים יותר בבית

הכנסת, עם תלבושות של בית הכנסת

בפורים התחפשתם? -לא, פורים לא

התחפשנו, אני לא זוכר שהתחפשנו.

אני זוכר ש...

אני זוכר שהיינו מגיעים

לבית הכנסת, הילדים

אז היינו עושים מין רעשים

כאלה כשאומרים "המן"

"להרוג את המן" אז היינו זורקים

מין אבנים כאלה שמרעישים או...

אני זוכר אפילו...

לא יודע, נדמה לי אני לא

בטוח, היה מין משחק במרוקו

שהיו משחקים עם האלה,

איך קוראים להם?

לימונים? -לא לא לא, אגוזי המלך -גוגואים

-לא לא לא, ממש ככה אגוזי המלך האלה

ככה היינו לוקחים עם נעליים, הופכים

אותם בחלק, היינו חופרים בור באדמה

חור, מין בור כזה קטן והיינו

הופכים נעל בצורת מגלשה

והיינו שמים את -אגוז -את האגוז

למעלה ואם הוא נכנס לתוך הבור

כל מי שלא קלע לבור, זה שקלע לוקח

את כל האגוזים, זה מין משחק כזה.

ונדמה לי, אני לא בטוח, נדמה שהיו

מביאים גם חלק מהאגוזים האלה בפורים

והיו מפצחים אותם ברעש,

לא בטוח -שבועות?

שבועות, שבועות אני לא זוכר כל כך

באמת שאני לא זוכר -סוכות? -היו

סוכות ב...מי שהיה לו אפשרות בבית

גג, כמו שלנו וכל זה, עכשיו אני

נזכר, אבי היה עושות סוכות

עכשיו אני נזכר בגלל הגג, כמו ששאלת

אותי אז מין חידדתי את הנקודה הזאת

והיום אני נזכר, זה נכון,

היינו בונים סוכה בעיקר מקני סוף

קני סוף וכפות תמרים כאלה

אם את מכירה, כאלה של תמר.

זה הקנה סוף היו גדלים לאורך הנחלים,

בגדות הנחל ושמה היה הרבה מים

והיו בונים סוכות כאלה

מימונה זה היה השיא מה שנקרא, שיא

החג, היו מחכים כל החג לערב המימונה

היה בית פתוח, זה לא, האווירה

הייתה כזאת, יהודים הכינו כל טוב

בשולחנות גדולים, קישטו את

השולחנות בכל סוגי העוגות והעוגיות

הג'באן, את יודעת מה זה ג'באן?

זה מין, בגלל זה אני אומר מילה בערבית

לוקחים מין כמו מסטיק כזה

עם מה עושים את זה אני לא בטוח,

אבל לוקחים כמו שומשום, לא שומשום

אלא בלבן, עושים את זה מ...

אני לא זוכר, אבל הוא היה מאוד מאוד טעים עם

אגוזים בפנים אז היו חותכים אותו לחתיכות

כמו, ממש את כמו -אני חושבת שאני ראיתי

את זה אצל הטורקים -כן, משהו כמו כזה

לבן שבפנים יש אגוזים -אגוזים בדיוק

וכזה קשה קצת, אבל אפשר ללעוס אותו בפה.

ואז היו כל מיני ריבות, הריבות -איך לוקחים

את החמץ בסוף פסח? -היו שומרים לפני

יש כמה, גם פה אפשר רק

השאלה איך אתה עושה את זה.

תראה, הם היו צמודים להלכה,

בבית הכנסת מה שרב אמר

בית הכנסת הוא היה נותן את ההלכות -הייתם

דתיים? -בטח, היינו שומרי שבת, היינו

תראה בוא נגיד משהו, במרוקו לא

היה מצב של אחד חופשי ואחד דתי.

זה היה הלך החיים של היהדות,

זה היה ככה, כולם שמרו שבת

לא תראה יהודי שמעשן בשבת בחוץ

או שהוא נוסע בשבת, אין דבר כזה.

כולם כולם כולם, אני לא אומר

מישהו שאולי בחדרי חדרים

עושה משהו, זה כבר...

היו קברי צדיקים

במה שנקרא בכפרים הרחוקים כמו...

איך זה נקרא? יש כפרים

איך קראו להם? יוניל.

כפרים בשם, איך זה נקרא...

אני לא זוכר -לא משנה -לא זוכר, אבל היו

כפרים כאלה שהיו קבורים שמה הרבה צדיקים

עד היום ומי שיכול היה ללכת, היה הולך.

מי שהיה לו אפשרות, היו שוכרים

ג'יפים כאלה גדולים, לנדרובר כזה וזה אני

זוכר. חמי לדוגמא, חמי אני זוכר הוא הביא

פעם הוא הראה לי תמונות שהוא

נוהג בלנדרובר, בשנים ההם

בהרי האטלס מה שנקרא, בכפרי אטלס

ושם בכפרי אטלס, שמה באמת היו

קבורים הרבה צדיקים באזור הזה.

והם נסעו, נסעו במכוניות עד שנגמר הכביש

מה שנקרא, עד שאי אפשר היה כבר לנסוע

היו משאירים את המכוניות שמה,

את הג'יפים או את הכלי רכב

והיו עולים על חמורים או על סוסים. קודם

כל הייתה שכנות טובה בוא נתחיל מזה,

הייתה שכנות של היהודים והגויים

המוסלמים, הייתה שכנות טובה.

אחד כיבד את השני, אחד

האמין בשני, הייתה...

את יודעת מה, אני אגיד יותר

מזה, הרבה יהודים העסיקו

בנות ערביות מוסלמיות בתור

מנקות את הבתים, משרתים אצלנו

בבתים שלנו, לנו לא היה אפשרות מבחינה

כלכלית אבל הרבה אנשים שהיה להם אפשרות כזאת

או הם מרובות ילדים

ומשפחה גדולה שהאישה

לא יכלה להסתדר לבד, היא לקחה...

תראה בכלליות לא, אני בתור ילד לא היה

דבר שכאלו כמו היום, אתה עובד בירושלים

ואתה פוחד שמישהו ידקור אותך

בסכין, לא היה מצב כזה.

אבל בתור ילד חוויתי איזה

חוויה מדי פעם, חוויה

איך שאומרים מתגלגלת,

היינו יוצאים מבית הספר

היינו כמו שאמרתי, היינו הולכים

עם ברט כזה יפה עם פונפון

ידעו זה יהודים והילדים הערבים בגיל

שלנו, קצת טיפה יותר גדולים ממנו

היו מתחבאים בסמטאות

הרחובות, בסמטות הרחוב

עכשיו אנחנו לא רואים אותם, אנחנו

עוברים עם התיק על הכתף, עם הברט וזה

יוצא אחד מאחורה, לוקח את הברט,

חוטף וזורק אותו מעבר לכביש

לצד השני, למישהו ככה

בגלגול, בסיבוב כזה

עכשיו אתה רץ להוא לתפוס את הברט,

הוא זורק אותו בחזרה למישהו אחר

וככה עושים מאיתנו איך שאומרים

יו יו כזה, עד שאתה נמאס לך,

בסוף הם זורקים אותו

לאיזה בור שמה.

וזה אחד הדברים שלא היו

נעימים אז היו כאלה,

שהיו מעדיפים להוריד את הברט

ולשים אותו בתיק, בתיק הבית ספר

ולשמור עד שיגיעו הביתה אבל -פחדו

להסתובב ברחוב -לא לא לא, ממש לא

לא פחדנו להסתובב -היה סיפור

עם האח שלך -כן, היה סיפור

אני אספר סיפור על אחי הגדול

ולמרות כל זאת אבל לא פחדנו.

היה מקרה שאמא זיכרונה לברכה הייתה מספרת

כשהיא הייתה נזכרת, היא הייתה מספרת לנו

את הסיפור שניסו, שמישהי גויה אחת,

פשוט חטפה לה את הילד מהידיים.

הוא היה ילד קטן בן שלוש אני חושב משהו

כזה והלכה איתו ברחוב ובאה גויה מאחורה

לקחה את הילד, פשוט חטפה

אותו מאמא וברחה איתו.

אמא התחילה כמובן לצרוח באמצע

הרחוב, התאספו אנשים, התאספו זה

ובמקרה הגיעה לשמה איזה שוטר ערבי, הם

היו נוסעים עם ג'יפים כאלה ישנים כאלה

זה מה שאני זוכר בזיכרון שלי,

והוא רואה איזושהי המולה,

מה קרה, סיפרו לו

הוא אומר, שואל את אמא-איפה

האישה הזאת שחטפה לך את הילד?

היא אומרת-היא ברחה

לכיוון ההוא, פשוט...

הוא התחיל ברגל לרדוף

ולחפש בסמטאות

עד שהגיע לאיזשהו כניסה של בית והיא

פשוט התחבאה שמה מתחת למדרגות עם הילד.

והילד היה מבוהל, לא בכה,

שום דבר, פשוט סתם את הפה.

וכשהוא מצא אותה, הוציאו אותה משמה, הוא

לא עשה שום דבר, הוא אמר לה-בואי, את

את לקחת את הילד הזה ששלה? אומרת-

לא זה הבן שלי, הערבייה אומרת-לא

זה הבן שלי, אמא אומרת-מה פתאום, זה

הבן שלי, היא חטפה לי אותו מהידיים.

זאת אומרת "הילד שלי"

וזאת אומרת "הילד שלי".

אמר-אוקיי בסדר, בואו

תעלו שלושתכם לג'יפ

העלו אותם לג'יפ, הביאו אותם לתחנת המשטרה.

במרוקו כל רובע, כל אזור

היה מין תחנת משטרה כזאת קטנה

ולדעתי זה היה מסודר מצוין,

והגיעו לתחנה, ירדו למטה, אמא

בצד שמאל, הערבייה בצד ימין

והשוטר עם אחי באמצע, פשוט

מאוד, הוא עשה כדין שלמה המלך

הוא צועק לילד "ילד, לך לאמא

שלך", אז הוא נבהל, אח שלי נבהל

רץ כמובן לאמא שלי, השוטר הזה לא

היה צריך יותר הוכחות לשום דבר.

פשוט מאוד, שלח את אמא חופשיה, אמר לה-

תלכי לבית, תיקחי את הילד שלך ותלכי.

ולפני שהיא הלכה היא ראתה מה הוא עשה

לה, מכות רצח, השכיב אותה על הרצפה

שערות, תלש לה את השערות, מכות

מכל הכיוונים, עשה ממנה...

בוא נגיד ככה, איזשהו עוגה

אדומה ובסוף זרקו אותה לכלא.

ונודע לנו אחר כך שהיא הייתה

שמה איזה 24 שעות או משהו כזה,

נודע לי שהעבירו אותה לכלא יותר

רציני, יותר גדול, מרכזי יותר

היו חטיפות של יהודים ובחורות

-היו, כן היו מקרים אבל

אני אגע בהוראות של המלך.

כי בזמנו המלך של אז,

האבא, הוא היה לפני שגלה

הוא מאוד מאוד העריך את היהודים.

ואהב אותם לא בגלל שהוא אהב

יהודים, אלא בגלל שהם עזרו לו

הם פשוט ביססו את המלכות

שלו, הוא נתן בהם אמון יותר

ממה ששר ערבי, לא

רוב העוזרים שלו, השרים שלו, העוזרים

האישיים, רובם רובם היו יהודים.

זה לא להאמין, עד כדי כך שהוא האמין

רק ביהודים יותר, הוא פשוט נתן הוראה

אוי ואבוי למי שנוגע ביהודים

ועושה להם, ומצער אותם.

ולכן היה מין ביטחון כזה

ליהודים שיסתובבו ברחובות,

יסתובבו ביטחון, אז תמיד כמובן יש

יוצאים מן הכלל, תמיד יש איזשהו חטיפה

תמיד יש איזה מישהו שחטף איזה בת,

איזה ילדה היו מקרים, אני לא זוכר

אני לא יכול לספר לך מקרים, כי אני לא

זוכר אותם אבל עם אח שלי, זה אני זוכר.

בנקודה הזאת, בסך הכול מבחינת האווירה

של היהדות בנינו לבין המוסלמים

הייתה אווירה טובה ואני גם עד

היום שומע שיש אווירה טובה שם.

כשהגיע, קודם כל בבית הספר אתה לומד

את הדברים האלה, אנחנו לומדים.

היו מלמדים אותנו מה זה ירושלים, קודם כל

ירושלים, ירושלים היה לב, הלב של היהדות.

כשהיינו אומרים 'ירושלים', ירושלים זה

ארץ ישראל, לא ידעו שארץ ישראל זה לחוד

וירושלים זה לחוד, לא ידענו את זה,

אני בתור ילד, ירושלים זה ארץ ישראל

זה הכול ככה היינו, ירושלים.

מתי נגיע לירושלים? מתי נגיע לירושלים?

אחר כך מאוחר יותר הבנו

שארץ ישראל זה ארץ ישראל

וירושלים זה ירושלים.

אבל תמיד החדירו לנו,

גם כשאתה לומד בתנ"ך

את כל ההיסטוריה של עם ישראל ואתה

בתור ילד, אתה לומד מה עבר עם ישראל,

איפה הוא התיישב, במקומות כאלה וכאלה

ואתה אומר-זה מרחק נגיעה, נסיעה,

אם ניסע, נגיע לשם.

אז אתה, בוער משהו בך

מה, אם נעלה לאונייה ואחרי זמן מה אנחנו

נגיע למקומות איפה שהיה משה רבנו?

ואי זה היה משהו, או נגיע לאיפה שהיה

יהושוע בן נון, ליריחו איפה שנפלו החומות

זה היה בלתי נתפס, אבל זו הייתה

המציאות לכן הגעגועים היו

ירושלים? מי חלם להגיע

לירושלים, זה בחלומות,

אבל אף אחד לא האמין שאנחנו נדרוך

בירושלים, באדמת ארץ ישראל.

הגעגועים האלה התרבו כמובן

מיום ליום, משנה לשנה

ומהר מאוד הבנו שאין

מה לחפש יותר שם.

בעקבות גלותו של המלך,

והקיצוניים התחילו לשלוט שם

אז -היו שליחים שהגיעו? -היו שליחים

ממרוקו אני זוכר, אני זוכר שאחד בערב שבת

בבית הכנסת, כמו שאני אמרתי בבית הכנסת

תמיד היה מרכז לכל מה שיכול לקרות

בעדה, בקהילה היהודית באזור.

עכשיו אם היה משהו להודיע, אם היה משהו

להעביר, תמיד זה היה דרך בית הכנסת.

שמה היה כאלו זה המקום המרכזי, שמה

שומעים את החדשות ובהתאם גם מגבשים דעות.

מדברים, מתווכחים המבוגרים

וזה, ומחליטים במקום.

ואני זוכר בערב שבת אחת

שאמרו-הגיע שליח מארץ ישראל

ואו בואו ניגע בו, לנגוע באיש

הזה וזה היה משהו עילאי.

לנגוע ביהודי שהגיע מארץ ישראל זה

משהו, כאלו שאתה נוגע בירושלים.

ובאמת הוא עלה לתיבה ואני זוכר שהוא דיבר

על לעלות לארץ ישראל, המצב היה מתוח

פה בארץ בשנות ה-56'

בעקבות המלחמה שעמדה לפרוץ

עמדה לפרוץ, אחר כך אנחנו ידענו

שהמלחמה היא קרובה מאוד ואז הם

אמרו-חייבים לעלות לעזור

ליהודים שיעזרו בארץ ישראל.

אני כמה שאני זוכר, נדמה לי

ששמעתי את זה, הם פשוט אמרו

היהודים צריכים לבוא עם ילדים, שיש

להם ילדים שיכולים להתגייס לצבא

ולעזור במלחמות כי ארץ

ישראל נמצאת במצב לא טוב.

והיות ואנחנו אהבנו את ארץ

ישראל וזה היה בדמנו, בלבבנו

אז כולם כולם רצו באמת כמה שמהר ללכת.

ההחלטה הייתה לא ארוכה

כמה שאני זוכר מאותו נאום -הגבול היה פתוח?

-כן, אני זוכר לא היו שום בעיות

אבי יום אחד הגיע ושיחה עם אמי, אני שומע

מדברים מדברים ארץ ישראל, מדינת ישראל

בתור ילד אני לא, כמובן לא שיתפו אותי

בהחלטות ובשיחות אבל מהשיחה אני שומע

שהולכים לעלות לארץ ישראל.

אז אני שמחתי בתור ילד,

קפצתי וזה והתחילו העבודות.

אבי הזמין נגר שהביא ועשה ארגזים

כאלה גדולים מעץ, איפה להכניס את כל

את כל המטלטלים שלנו ואת כל הדברים

מהבית ולהביא אותם לנמל בקזבלנקה

ומשמה לעלות למרסיי

בצרפת, להגיע לשם.

ואז התחילו לאסוף את הדברים, היו קונים.

שאלו פעם יהודי שהיה צריך להגיע לא"י

ואז הוא התקשר לאחד מהמשפחה בארץ-תגיד,

מה כדאי להביא לארץ? אני בא לא"י

מה כדאי לי להביא, להשקיע בכסף?

אמרו-תביא קפה.

אומר לו-מה חסר לכם? אומר לי-

תשמע, הקפה פה בארץ זה יקר

אבל תשמע כשתביא את זה, יש מכס, אל תגיד

שהבאת קפה, תגיד שזה אוכל לציפורים.

אוקיי, אז היהודי הזה מילא

איזה כמה חמישה, שישה שקים

שמו אותם והביאו אותם איתו, במכס

אומר לו המוכס-מה יש בתוך השקים?

אומר לו-זה אוכל לציפורים, מה אוכל

לציפורים? מה בארץ חסר לנו אוכל לציפורים?

פתח, עשה חור בשק,

אומר לו-אדוני זה קפה

אומר לו-שמע אדוני, אני הבאתי את זה

לציפורים, ירצו יאכלו, לא ירצו שלא יאכלו.

זה הייתה מין, אז אני

קושר את זה לאותה תקופה

שאבי זכרונו לברכה

קנה לנו ג'ינסים.

מה? ג'ינסים זה שווה כסף,

אנחנו ניקח ואני יודע

אתם גם תצטרכו, ואם

יישאר אנחנו נמכור.

איך הוא קיבל את הידיעות האלה אני

לא יודע, אבל שמעתי שברומניה היו

הג'ינס היה יקר מאוד, עד לא מזמן

אני לא יודע, תתקני אותי

אם את מכירה את הנושא הזה.

היו אנשים הולכים לבתי מרפא ברומניה

ולוקחים את הג'ינסים הישנים ומוכרים אותם

ומממנים את הבית מרפא שלהם

אבל אני סוטה מהנושא.

בכל אופן, באמת קנו דברים

וכל מיני דברים בכמויות

זאת אומרת השקענו -מכרתם?

-לא, בסוף ממש לא מכרו

הגענו לארץ אז המשפחות שהיו

לפנינו באו ואבא נתן להם מתנות

יאללה קחו, קחו קחו...

למי שהיו פה, דודים שהיו לפנינו

שאלה נסעו לארץ לפנינו אז

בסוף חילקו את כל הדברים המיותרים,

בוא נגיד ככה -איך עליתם?

אנחנו הגענו, כמו שאמרתי

אחרי שארזנו את כל ה...

את כל המטלטלים בארגזים,

הגענו לנמל בקזבלנקה

עם משאית כמה שאני זוכר, כן אני חושב משאית

כי הארגזים היו איתנו ואנחנו היינו במשאית.

והגענו לנמל, ישר עלינו על

אונייה צרפתית שקראו לה מדיטרנה.

עד היום אני זוכר את זה.

אונייה קטנה, אפילו לא ידעתי שהאונייה

קטנה, אחר כך נודע לי שזו אונייה קטנה

מאוד יפה מאוד, כמו איזה...

איזה, איך אומרים, אלה שמטיילים איך זה נקרא?

-יאכטה? -יאכטה כזאת אבל גדולה

יחסית גדולה, ובאמת הרגשנו

אגב לפני, סליחה

לפני שהגענו לאונייה

היינו שם איזה תקופה קצרה של איזה

שבועיים, עד שהגיעה האונייה לנמל.

הגענו למרסיי, אחרי שייט של

כמה ימים, לא זוכר בדיוק.

הגענו לצרפת, לנמל מרסיי, הורידו

אותנו ואמרו לנו-מעכשיו אתם במחנה

מחנה -מעבר -מעבר, קראו

לזה, איך זה נקרא...

אני לא זוכר את השם של זה.

מחנה מעבר, עד שהסתדר, למה?

יש איזה מתחים בארץ, לא ידעו איך

להסביר לנו, אין אוניות, אין מי שייקח

אין שיכונים, אין בתים, אין מעברה, לא

יודע כל מיני סיפורים הלכו באוויר.

אני בתור ילד הייתי מבסוט דווקא

להישאר בצרפת, שנה היינו שם.

פשוט שנה ישבנו במרסיי במחנה

מעבר הזה, קיבלנו תלושים כאלה

חילקו לנו תלושים כל שבוע נדמה לי,

ללכת להביא מרגרינה, להביא חלב

ובגט איך זה נקרא בצרפתית?

בגטים כאלה, יפים כאלה

והיינו לוקחים את זה, אני הייתי אחראי

על הבגטים, הייתי יודע איפה ללכת

אז הייתי כל פעם הולך לאיזשהו מקום, היה

שמה איזה בולונז'ה אחד, אחד שעוסק באפייה

בצרפת קוראים לו 'בולונז'ה' והייתי שמה

בא, הוא כבר היה יודע מה אני רוצה ממנו.

וככה שנה שלמה, לא גרנו בחדרים

במחנה מעבר הזה לא היו חדרים,

היה אולמות גדולים ופשוט עשו

מין מחיצות עם סדינים,

סדינים, שמיכות ונתנו תא

כל משפחה קיבלה איזשהו תא בין שמיכות

כאלה, זה היה החדר שלהם, זהו.

אבא, אמא, הילדים היו בתא הזה. זה

החדר שלכם, שנה שלמה היינו ככה.

ויותר מאוחר, אחרי השנה כמובן

הגיע הזמן שאנחנו נזוז משמה ואמרו-אוקיי,

עוד מעט תבוא אונייה מארץ ישראל, תיקח אתכם

לא מפה, היא תיקח אתכם מלב

ים, תיקח אתכם לארץ ישראל.

טוב, אני אמשיך בקו הזה?

הגענו, הגיע היום וארזנו את

כל הדברים שלנו והגענו לנמל

עלינו באותה אונייה, דומה,

אותה אונייה הקטנה מצרפת

ועל דגל צרפת היא כמובן,

והתחלנו לשוט, הגענו לאיטליה.

לחופי איטליה, בחופי איטליה אמרו-

אנחנו נהיה פה איזה שבוע ימים, נחכה

נגמר, למה? הבנו שהתחילה מלחמה פה

בארץ ולא רצו להיכנס בתקופה הזאת מיד.

ועיכבו את האונייה שלנו הקטנה הזאתי,

עיכבו אותה מחוץ למים, לא ממש בנמל

דיי קצת רחוק מהנמל

והיינו מבודדים בים.

הביאו לנו אוכל, בשלב מסוים הורידו

כמה אנשים מאיתנו לא יודע למה

בחוף, בנמל, האיטלקים

הביאו כל מיני מוצרים

וחילקו, כמו אוכל דברים

כאלה, היה איזה פעילות שמה.

אבל זה לא היה הרבה זמן, היה

לשבוע ימים בלבד, לא יותר.

ואחרי שבוע ימים אומרים לי-זהו נגמרה

החגיגה, אתם הולכים לארץ ישראל.

עכשיו, איך אני יודע? אני מדברת

צרפתית, דיברתי עם, איך קוראים להם?

עם המלחים של האונייה והם אמרו,

הם יודעים את כל הפרטים, סיפרו.

אוקיי מחכים, איך עולים באונייה הזאת?

לא לא לא

תבוא אונייה מארץ ישראל, היא

תעגון קרוב, צמודה אלינו ואנחנו

אנחנו נעביר אתכם מאונייה לאונייה ישר

בלב ים, והאונייה הזאת תיקח אתכם

האונייה הזאת קראו לה 'אוניית ירושלים', אני

לא יודע אם היום היא קיימת עוד האונייה הזאת

אני חיפשתי בגוגל בזמנו ולא, נתקלתי

בשם אבל לא יודע אם זאתי האונייה.

האונייה עשתה רושם, אנחנו

רואים אותה, עליתי לסיפון

אנחנו אומרים, הילדים

היינו, כל דבר עניין אותנו

מיד לסיפון מיד לפה, כל

דבר, לא היה לנו מה לעשות.

אני עליתי לסיפון ואני רואה אונייה כבדה,

גדולה, שחורה עם שני כאלה ארובות ענקיות

כשהאונייה שלנו הייתה קטנה,

בקושי חצי ארובה כזאת.

אז הבנו מה גודל האונייה

הזאת ומה גודל האונייה הזאת.

ובאמת ראינו, ראיתי אונייה

עצומה, 'אוניית ג'רוזלם' כתוב

בצרפתית ואמרתי-ואוו זה אונייה של

העיר שלנו, של ירושלים זה לא סתם

ג'רוזלם זה לא סתם

ונורא אז התרגשתי.

באמת והאונייה הזאת התחילה

להתקרב לאונייה שלנו

לאט לאט לאט עד שתפסו איזה מרחק של שני

מטר, המלחים זרקו כאלה גלגלי הצלה

צמיגים לא יודע מה, בין שתי

האוניות, כדורי חבלים כאלה ענקיים

אז זה אני זוכר, בין שתי האוניות

וכשהם נצמדו פשוט לא -יכולתם לעבור

בדיוק, היה מין ואקום כזה

כן, עכשיו איך עוברים?

עלינו לסיפון של האונייה

הקטנה למעלה למעלה למעלה

איפה שנמצא הרב חובל, אני יודע מה

והגענו לקומה הראשונה של אוניית

ירושלים, תביני מה שהלך שם.

ועשו שם איזשהו גשרון

כזה מעץ עם שני חבלים

וכשעברו המבוגרים אז פשוט אמרו להם

לסגור, לא לראות וליווי אותם שני מלחים

העבירו כל אחד ואחד כי פשוט יש

תהום למטה -הייתם הרבה אנשים?

האונייה שלנו, אותה קבוצה

שעברנו, היינו אונייה של איזה

אם אני יעריך, אני יעריך

את זה בשלוש מאות איש

שלוש מאות נפשות -ואיפה אתם נוחתים?

-כי האונייה בעצמה לא הייתה גדולה

איפה אתם נוחתים? בחיפה? -נחתנו ביום

שישי בדיוק שנלחמה מלחמת סיני בארץ.

כשגררו אני שומע, אני עולה לסיפון

אני לא אדלג על זה,

זה מאוד מרגש אותי.

אני פשוט עקבתי אחרי כל המלחמה באונייה

בעברית, עכשיו איך אני הבנתי עברית?

המלחים היהודים דיברו עברית ודיברנו חופשי,

וסיפרו לי מה קורה בארץ, הצבא הישראלי מה עשה

מה הוא כבש, מה זה ואומרים-

תשמעו, הצבא כבש אונייה

'אברהים אל אוול' והיא עכשיו עוד מעט נכנסת

לנמל, גוררים אותה לנמל

מה? -הם גררו אותה

-גררו אותה לנמל

איזה ספינה קטנה, ספינת חיילים,

ספינת טילים כזאת שלנו

אם תהיו על הסיפון, אתם תראו את זה עוד. אני

כמובן לא יכולתי לישון בכל הלילה הזה

אמרתי-הבוקר אני לא אפסיד את זה. יום

שישי לפנות בוקר אני זוכר בסביבות השעה

עוד אור יום, עוד אור ראשון. אני

רואים את הכרמל, בתים, אורות

פחות או יותר וכמובן

את כל הנמל למטה.

טוב הגענו לנמל, בכניסה לנמל,

האונייה שלנו נכנסה לנמל

איך שעגנו, לא נתנו לנו עוד לרדת זה לקח

עוד הרבה זמן אבל היינו על הסיפון.

והמלחים היהודים אומרים,

כי זה עניין גם אותם

בואו בואו תראו את האונייה המצרית תמורת

המלחמה, המצרית איך שהיהודים לקחו

ופשוט אוניית מלחמה גדולה אפורה אני זוכר

את זה, צה"ל גררו אותה לתוך הנמל שלנו.

זה היה שיא בשבילי

לראות דבר כזה -אוקיי

עכשיו בוא לרגע, איך נקלטתם בארץ?

ככה בקצר ככה

איך הייתה הקליטה בארץ? -הקליטה,

בוא נגיד ככה, קצת עבדו עלינו.

הסוכנות היהודית עבדו עלינו. בשיחות

שהיו בנינו לבין, בהתכתבות יותר נכון

עם המשפחה שלי שהיו לפנינו

בארץ, הם אמרו לנו תבואו

תבואו לזה, אל תצאו

מחיפה, תבקשו לגור בחיפה.

אמרנו-בסדר, אז הרבה משפחות

התעקשו להישאר בחיפה.

באיזשהו שלב אמרו-בואו ניקח אתכם, מי

רוצה לחיפה? אז הצביעו אנשים, תמימים.

הביאו אוטובוס כזה, אתה מכירה

אוטובוס שהוא עם אף כזה את יודעת

עלינו לאוטובוסים

והתחיל האוטובוס לנסוע

נוסע, נוסע ונוסע,

אמרתי אבל-חיפה זה פה

לא לא, חיפה היא גדולה,

אנחנו הולכים מסביב לחיפה.

טוב נוסע ונוסע, הגענו לבית

שמש, הגענו לבית שמש בלילה

בנו לנו איזשהו שיכון כזה

לישון בלילה, נתנו לנו חדרים

ישנו בשיכונים כאלה, חלק נקלט, חלק

לא רצה החליט להישאר על האוטובוסים

ומה קורה בבוקר? אנחנו

רוצים לראות את הים

את הזה, אנחנו עולים קצת למעלה בגבעה

ואנחנו מסתכלים למטה, אנחנו רואים עשן

יוצא מהארובות למטה, וואלה זה

הנמל איפה שהאוניות עם ארובות

אבל לאט לאט הבנו שזה היה ארובות

של מפעל שמשון שזה בשביל מלט שם.

היה לכם שם מראה או משהו ב...

-לא, אנחנו עלינו, קיבלנו

קיבלנו בתים כאלה קטנים, זה נקרא

שיכונים כאלה, גגות רעפים כאלה

כמה זמן הייתם שם? -איפה?

-בבית שמש -עד היום

מה זה? -לא, ההורים שלי נפטרו שם

כל החיים שלהם היו שם -אתה

גדלת בבית שמש? -אני לא

אני בשלב מסוים אחרי

הצבא, עזבתי את המקום.

אני גדלתי יותר ברמת השרון.

אחרי צבא עקרתי, עקרתי...עברתי

לרמת השרון עם חברים שלי

וחייתי שמה הרבה שנים ברמת

השרון -כמה ילדים יש לך?

יש לי ארבעה ילדים

שלושה בנים והבת

שראית, הבת היחידה

הבכורה -מה הם קיבלו מהסיפור שקרה?

אה, שכחנו את הבר מצווה.

זה היה במרוקו, הבר

מצווה עשינו אותה כמובן

זה היה ממש לפני היציאה, זה לפני

היציאה, אני חושב כמה חודשים לפני

וזה היה, זה היה בית כנסת כמובן

אז היה משהו ש... -לא

לא לא, זה היה ככה נהוג

בבית כנסת עשינו את הנחת התפילין,

אני אראה לך תמונות אחר כך

ואחרי זה כמובן היה איזשהו כיבוד

בבית הכנסת, ואחרי בית הכנסת

במשפחה, רק המשפחה הקרובה

עשו איזשהו מסיבה בבית קטנה

והזמינו את בני המשפחה הקרובים שיחגגו

איתנו וזה הכול, זה היה הבר מצווה שלי.

לא היה אולמות כמו שפה, תזמורת, אני לא

זוכר -מה עשית כאן בארץ? במה עבדת?

פה בארץ כמובן אני אדלג, למדתי

בכפר חב"ד, הייתי תלמיד בכפר חב"ד

לפני שעזבתי את מרוקו, דאגו

לתת לי מכתב חתום וסגור

מהבית ספר ואמרו לי-כשאתה מגיע

לארץ ישראל, קח את המכתב הזה

תיבת הדואר הראשונה, תשלשל

את המכתב וככה עשיתי.

ויום מגיע איזשהו יהודי לבוש שחורים,

עם זקן מחפש את הילד אליעזר אלמקייס

אמרו לו-הוא גר פה, אתה

שלחת לי את המכתב הזה? כן

מה כתוב? תראה, אני

בא לקחת אותך לישיבה

לכפר חב"ד, טוב זה התקופה שלמדתי

אבל הראש שלי לא היה בזה, אני רציתי

מאוד מאוד שאני ילמד מקצוע בידיים

אהבתי, היה לי ידיים טובות. כמו שהיה

לי קול טוב, היה לי גם ידיים טובות.

חלק מהריהוט פה זה אני עשיתי -כל

הכבוד לך, אני מסתכלת כל הזמן על זה

כן? -כן, אז את נוגעת בשולחן שאני עשיתי

אותו -לגמרי , יפה -זה אני עשיתי

הסתכלתי על זה -אבל זה כלום, זה שום

דבר, עשיתי דברים הרבה יותר יפים.

קיצור, הארונות האלה שאת

רואה אני עשיתי לבת שלי.

ומה אני רוצה להגיד לך, למדתי

את המקצוע נגרות בכפר חב"ד

שלוש שנים ואחרי זה התגייסתי לצבא

בצבא התגייסתי לחיל הנדסה קרבית.

וכמובן מלחמות שהתלוו

לזה וכל המלחמות

בקטע מסוים אני נפצעתי,

נפצעתי בצלעות

ואושפזתי חלק מהימים, אבל

חזרתי לחבר'ה שלי כמובן בתעלה

מעבר לתעלה בסיני, במצרים.

ואחרי זה

ואחרי זה כשגמרנו, אני

נכנסתי לעבודה שוטפת

עבדתי -נקלטתם -

נקלטתי כן -עבדתם

כן אבא עבד בקרן

קיימת, הוא היה עובד

בכל הנושא של חקלאות ודברים כאלה.

ואני מה שלמדתי אחר כך

עברתי לתעשייה צבאית.

אחרי צבא, אחרי שירות צבאי התחלתי לעבוד

ברמת השרון כמובן, עברתי לרמת השרון לבד

ושמה עם חבר, גרנו

בבית רווקים כזה

ועבדנו יחד וגם, אחר כך

קניתי שמה בית לאט לאט.

בשלב עברתי ברמת השרון, נכנסתי

לתעשייה הצבאית ברמת השרון.

והמשכתי עד לפנסיה שלי.

הפרויקט 'בדורי' שהשתתפתי בו לפני

שלוש שנים אולי, אני חושב ככה.

איך הגעת אליו? האמת שאני לא

הגעתי אליו, אלא הגיעו אליי

והתחברו, חיפשו אותי ונעניתי כמובן

אני אקצר, ואחרי שהבנתי -משמעות -

את המשמעות של זה ואת העיקרון של זה

באמת מה שיכול לתרום דבר

כזה, בשמחה הלכתי לשם.

ובמשך חצי שנה, הפרויקט ארך חצי

שנה, מפגש של פעמיים בשבוע נדמה לי

מפגשים היו של שעה וחצי, שעתיים

והיו הרבה פנסיונרים מכל העדות

פה בראש העין והתחברנו. העיקרון

היה שהתחברנו לבית ספר ב...

בגין, לא בגין, נדמה לי גוונים או

היובל נדמה לי, זה אחד ליד השני?

ושמה עשינו את הפרויקט הזה.

זה...העיקרון של הפרויקט

הזה היה שהילדים

בגיל 13, 14, 15 הם לימדו מאיתנו את

כל החוויות האלה שאנחנו עברנו בקליטה.

להגיע לארץ ולהיקלט, ואיך נקלטנו

ופחות או יותר מה שדיברנו פה.

להעביר להם את האווירה

הזאת, את החוויה הזאת

והם שיתפו פעולה? -והם שיתפו מאוד

מאוד פעולה כן, הם היו נהדרים

ילדים מאוד מאוד יוצאים מן הכלל, אנחנו

קלטנו מהם את המודרניזציה של היום

כמו מחשבים, איך להפעיל מחשב, איך להשתמש

במחשב, איך רוצים להתקדם בעניין הזה.

בוא נגיד דברים של היום

שיש לילדות של היום.

ארגנו שיש בנינו איזשהו חיבור,

אני חושב מה שאנחנו תרמנו

בסיפור הזה, באווירה הזאת שלנו

לנוער הזה, אני חושב שהם היו

המומים מהסיפורים שלנו.

הרגשנו שהם היו צמאים לעוד,

תספר לנו עוד משהו

תספר מה היה ככה והם ידעו,

את פה חלבת אותי עם שאלות

הם היה להם שאלות לא פחות טובות, את מבינה?

והם ממש, אתה מרגיש שהתחברנו

היינו מחכים להם והם חיכו לנו-

מתי מגיעים, יום אחד לא באתי

הרימו טלפונים הבנות, לי

היה שתי בנות שאיתי צמודות

אני עם שתי בנות וכל אחד היה לו את

החונך שלו, או איך זה נקרא, הנגדי שלו.

עשינו טיולים גם במסגרת -היית במרוקו?

אתה מתגעגע למרוקו?

בוא נגיד שהייתי מאוד רוצה

להיות, לא געגועים של ירושלים

לא געגועים של ירושלים -מה אתה רוצה לראות?

-הייתי רוצה לראות את השכונה שגדלתי

הייתי רוצה את אזור

הבית ספר שלמדתי,

את המועדון הזה איפה

שלמדתי את הפיוטים,

אם קיים עדיין פחות

או יותר אותו דבר.

וזה עניין אותי -מה הילדים

שלך קיבלו מהמורשת הזאת שאתה

עד גיל 13 היית שם ואתה

מביא לתוך המשפחה שלכם פה?

ככה, אני...

סיפור מסודר כזה כמו שעכשיו עברנו, אני לא

הייתה לי הזדמנות לעשות את זה לפני הילדים.

ותראי כל ילד פה ושם, את יודעת

כל אחד עסוק בעניינים שלו.

אבל מדי פעם כשיושבים בארוחות חג, ערב

שבת, שמשהו מנצנץ אז אני זורק איזשהו

סיפור, איזשהו מקרה, איזה הווי -

איזשהו פיוט? -איזה הוויה, איזה פיוט

עכשיו אגב פיוט, ברמת השרון אני הקמתי בית

כנסת, הייתה לי הזכות להקים בית כנסת

ואני הייתי גם מהמקים, גם אחראי

על בית כנסת, גם הפייטן וגם החזן.

אז מספרים לי ילדיי שהיו באים לבית

הכנסת וגם הבית היא פה, היא יכולה

לתרום אם את רוצה לשאול אותה, הם היו

מחכים שאני אפתח את הפה בבית הכנסת

אבא אתה לא מבין איך שהנשים

למעלה, תימניות לא המרוקאיות

תימניות היו רוצות לשמוע אותך,

כשאתה גומר את התפילה הן מתענגות

ככה אומרים לי הילדים שלי, הם היו

נוסעים, היו מזמינים חברים שלהם

ממקומות אחרים לעשות איתם שבת, בשביל

שיבואו לבית הכנסת בערב שבת לשמוע אותי.

ככה הילדים שלי היו מתגאים

בנקודה הזאת -ומאכלים?

מאכלים זה כמובן דגים

של שבת זה היה השיא

וערב שבת, שבת לא כל כך, היו כאלה

אחרי או נוסעים לים, או נוסעים לא....

פה בארץ זה לא היה.

"שלום לבן דודי, הצח והאדמון

שלום לך מאת, רקה כמו

רימון, שלום לבן דודי"

המון המון תודה לך -

תודה -היה לנו לעונג רב.

אני מקווה שאני אתרום משהו מזה, מכל

העסק הזה -אתה חושב שזה חשוב?

אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב,

לכן אני נעניתי מיד -למה?

מה חשוב? -כי הפרויקט הבין-דורי

לימד אותי שדברים כאלה לא מפספסים.

ואם באים אליך, חד וחלק

לתרום את עצמך ולתת מה

שאתה יודע -כל הכבוד לך.

Eliezer Elmekayes
Batia Zinger
Rabat
Morocco
More Life Stories: