Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

הרב אליהו בן סעדיה בן אליהו דוד דבח

באיזה שנה נולדת?

23 לשביעי, 1933.

בקהיר, במצרים.

ובכן כמה אתה היום?

היום... מתקרב ל-85.

ביולי, בעזרת השם.

ברוך השם.

באיזה שנה עלית ארצה?

17/3/57.

-57'

 

באיזה גיל?

23 בערך.

-23.

אליהו בן דוד דבח,

זה סבא שלי

הוא ובני משפחתו, האחים

שלו, היו הולכים בצורפות

זה שמכסה את האף בנוסף

לחלק הזה שמכסים

היה בד של תחרה בשחור בדרך כלל,

ואחר כך יש להם את המלייה, חתיכת בד גדולה,

מתכסים מלמעלה עד למטה.

00:01:00

היו עושים את זה מנחושת, וכסף וזהב.

הנחושת הייתה שם, אה... היה

שם גם שכבת זהב שייראה כאילו.

הכסף ה... לבן לבן, והזהב

זה היה מבריק, לעשירים.

אז גם אבא שלי והאחים שלו, כולם למדו

את המקצוע הזה.

00:01:23

היו מחלקים, יעני... התוצרת שלהם

ובאים אנשים לקנות בכמויות.

והולכים לחלק לחנויות. זה מין דבר כזה.

זה לא מאורגן, אלא מי שרצה לבוא,

כסוכן, רוכל, בא, מקבל, את ה...

לפי מידות.

כל אחד רוצה, הולכים....

עכשיו, את הנחושת היו מחזירים,

לקבל עוד שכבה נוספת.

היו מחליפים - קח אחד חדש, תן לי אחד,

ואני אשלם לך עם זה.

00:01:52

היו מחזירים את זה אליו, לבאבא שלי,

לסבא.

היו עושים פעם את ה... שכבת זהב מחדש,

וככה זה היה מתגלגל.

אפילו הדוד שלי,

הגדול, דוד, היה ב...

היה לו גם כן בית מלאכה כזה, במיוחד

עוד פעם להוסיף שכבה שווה של זהב.

לכל מיני תכשיטים, לא רק את ה...

זה מקצוע בפני עצמו.

אז הייתם במצב כלכלי טוב?

-אה, היה טוב... יעני, אני לא אומר מהעשירים,

00:02:20

אבל בינוני פלוס.

עכשיו, הוא בנה כמה בתים. אבא... אה, סבא.

וכשכבר היה מבוגר, אז משכר דירה שקיבל,

הוא חי מזה. אני גדלתי איתו,

אחד הבתים היה באיזור שוברא,

זה איזור חדש שהתחילו לבנות בו.

-איפה?

ב... בקהיר. בצפון קהיר.

שם הייתה עדיין אדמה חקלאית,

ובין השאר בית עם ארבע קומות.

00:02:52

ו... קומה אחת בשבילו,

קומה שנייה של ההורים שלי.

ו... שתי קומות בשכר דירה.

בנוסף אלה שהיו ב...

ברובע, ברובע היהודי.

כשאני נולדתי לא הייתי שם.

אבא שלי עבד שם,

יחד עם אמא, היו שם.

אני הבכור.

והדודה.

עכשיו, הדודה, לטיפה קראו לה,

היא התעוורה בגיל שלוש,

ממה שהבנתי ממנה.

00:03:20

והיא התחילה לחיות כעיוורת,

קיבלה את זה כעובדה.

ולמדה. למדה מאמא שלה, למדה מאחרים.

הייתה חברמנית, הייתה עוברת...

משכן לשכן, לשבת איתם.

שומעת מהם דברים.

אני, אמרה לי, אה...

אמא, זאת אומרת סבתא שלי,

לא כל כך לימדה הרבה.

זה גמור לי, יעני גמרנו.

אבל אצל השכנים ישבה איתם,

למדה מהם איך לחתוך בצל, איך לעשות...

וממנה לימדה אותי.

עכשיו, כשאמא הייתה בהריון,

00:03:50

היא אמרה, תשמעי, אסתר.

מי שיבוא זה יהיה שלי.

אמרה, בסדר.

בסדר, ואז נולדתי אצלה במיטה.

אז בימים האלה נולדים בבית.

נולדים.

והיא אמרה לי, אתה הבן שלי,

אתה נולד במיטה שלי. נולדת.

עכשיו, אמרה לי אסתר אמי, את

תבואי לכאן כשתרצי להניק.

לא אכפת לך ממנו.

00:04:15

אז למה בעצם... כאילו, הלכת לאימוץ

אצל הדודה, ולא נשארת אצל אמא שלך?

כן, אה... אני אגיד לך, אממ...

הדודים שלי, יש דודים יותר גדולים מאבא שלי,

ואחרים, יש להם ילדים.

היא ביקשה מהם גם כן,

להניק את אחד הילדים, נניח עוד

שניים, שלושה, לבילוי כזה.

אמרו לא. את עיוורת, לא

רוצים שיקרה משהו לבן שלי.

זה פגע בה קשה מאוד.

00:04:44

אז אמא שלי אמרה, קחי אותו.

עכשיו, יש לציין,

האחים של אמא שלי, סאלי,

הרבה מאוד נפטרו בגיל צעיר.

ואז אמא אמרה,

לא יודעת אם המזל שלי כמו אמא שלי.

קחי את הילד, שיחיה.

אז אתה הילד הבכור של אמא שלך?

-הבכור, כן.

אז זו איזו מין אמונה תפלה של...

חס ושלום שלא יקרה משהו לילד?

-כן, אמרו, אם אמא שלי

איבדה כל כך הרבה...

00:05:10

למה, ה... הרפואה באותם הזמנים,

לא דבר כל-כך מדהים.

היו כל מיני מחלות,

ואין תרופה, אז הרבה ילדים, זה...

כללית,

שנפטרו בגיל שנתיים, שלוש, משהו כזה.

היא אמרה, תראו, נעשה טובה.

וזו אחות של בעלי, זו אותה משפחה.

ו... קחי אותו, אין בעיה.

וככה זה, נשארתי.

אחר כך נולד בן שני,

אמרו כבר, אנחנו צריכים או עובד,

ב... באיזור הצורפים, אבא.

00:05:40

צריך לנסוע כל יום מהבית. אמרו תעבור לשם,

ל... לרובע היהודי.

עברו, ואז אני נשארתי.

מצאתי את עצמי שאני חי שם,

עם סבא וסבתא, אנשים מבוגרים.

ודודה.

ומה הזכרונות שלך מסבא וסבתא?

הרבה מאוד.

קודם כל, הם, אה...

פינקו אותי. פינוק.

לא פינוק לרעה, פינוק באהבה. כן.

אני זוכר שבלילות השבת,

00:06:08

שמו את, אה...

סבא היה מעשן.

הוא היה בגיל כזה מבוגר, לא יודע...

שישים, משהו.

ו... היה מחכה ביום שבת לכוכבים.

כדי לצאת לעשן.

הוא אמר לה, שרה, שרה...

אה, סבתא. תסתכלי!

לא הבנתי מה זה, "תסתכלי, תסתכלי".

אחר כך הנה, לקח את הסיגריה מהר.

אחר כך כשגדלתי יותר ידעתי.

זה שמירת השבת.

באמת עשו את הכל ביום שישי, לשבת.

00:06:35

כש... ואז, מה שאני אלמד,

למדתי בבית-ספר ממשלתי.

אז למדתי בשבת, לא הייתה ברירה.

וככה למדתי שם, אין ברירה.

עכשיו, אה... פעם בשבוע,

היו נוסעים לרובע.

שם קנו בשר, קנו עופות,

הביאו כמה דברים,

על העגלה, עם חמור.

הביאו אותם עד הבית, באזור...

שזה הרובע היהודי? כשאתה אומר רובע,

זה הרובע שלהם?

כן. ובאו לאיזור שלנו,

00:07:03

לא היו הרבה יהודים באיזור הזה.

כמה משפחות בסך-הכל.

והם לא מהקראים. משפחה אחת קראים.

והייתה... היינו הולכים לבקר אותם, היה...

קשר הדוק.

אבל קשר עם המצרים היה מצוין.

חיינו איתם טוב, היה הכל

בסדר כמובן, ידידות.

הכל היה בסדר.

השכונה שאתה חיית בה, היא

הייתה שכונה מעורבת?

אה... גם נוצרים, גם

מוסלמים, זה הרוב.

כן, היהודים זה מעט מאוד,

כמה משפחות בסך-הכל.

00:07:33

אה... גדלתי עם הילדים שלהם.

הכל ביחד.

ואחר כך הלכתי לבית-הספר,

היה דבר כזה שנקרא... "אלזמי".

זה ממשלתי, אלזמי זה חובה.

אז שם לומדים עד הסוף.

הלימוד העיקרי זה היה... לימדו לקרוא

ולכתוב, קצת חשבון, דברים נוספים.

אחר כך היה לנו שכן,

אדם מבוגר, אחמד שרף,

הוא גמלאי משטרה.

00:08:03

הוא קנה את הקומה למעלה, בבית,

ואז סבא אמר, נמכור לו, איש שכזה, איש משטרה,

גם ישמור עלינו. זו הדעה שלו.

אמנם ה... השכירות ירדה, גם...

הוא קיבל עבור הדירה.

אבל הוא היה היועץ שלנו. היה מאוד טוב.

לא היו לו ילדים.

לקח אותי כאילו אני נכד שלו.

והוא אמר להם, עכשיו תרשמו את הילד,

לבית-הספר. איפה? לא יודעים.

איפה ללכת, איפה לרשום.

00:08:33

הוא היה דואג לדברים האלה.

הגיע הזמן הוא אמר להם

עכשיו להעביר אותו לזה,

כבר ליסודי. הגיע הזמן,

הוא יש לו רמה מסויימת,

במקום שיישאר שם.

בית-ספר אלזמי,

זה היה מספיק ללמד א'-ב' לקרוא ולכתוב,

קצת חשבון, כמה דברים

קטנים, ויילך לעבוד.

אמר, הוא לא מיועד בשביל

זה, הוא צריך להמשיך.

אז בעזרתו, הצעתו, גם

כן עברתי בית-ספר אחר,

ל... ליסודי.

באלזמי, זה היה בית-ספר מוסלמי?

00:09:02

כן. כן, זה ממשלתי.

זאת אומרת שמלמדים שם בערבית?

בערבית, בטח, ואחר-כך

באנגלית, כן.

עכשיו, השיעורי דת, היו מתפצלים. הנוצרים

היו הולכים לכיתה אחרת, עם הנוצרים,

והמוסלמים לבד.

אני נשארתי עם המוסלמים.

אחד יהודי, מה יעשה?

וככה אני קלטתי את

האסלאם, דת האסלאם.

עכשיו כשהיו שאלות,

אני עניתי ראשון.

אמרה להם, יהודי עונה, ואתם...

לא עירניים.

טוב, אה... זה היה טוב.

00:09:32

ללמוד עוד דת נוספת.

זה היה טוב, זה היה...

טוב, חיינו יחד עם הדודה.

בינתיים הדודה היא...

זה לא אימוץ רשמי.

זה חיים ביחד, וזהו. עם כל הביחד.

ולימדה אותי הרבה מאוד.

חינוך.

כמה שהיא כזאת, עיוורת,

לא הלכה לבית-ספר,

אבל מה שיש לה בראש, את החכמה שלה, אין

דברים, אה... קשה מאוד לתאר אותה.

00:10:00

באים אליה שכנים להתייעץ איתה.

לטיפה, מה עושים, לזה היו באים.

היו כולם באים אליה.

ויש לה, יש לה דעה.

ואיך היא התפרנסה?

-מהסבא.

איתה... כן.

אז, אה... שמעתי ממנה הרבה משלים.

הרבה סיפורים.

ו... ככה זה היה.

הייתה הולכת לשכנים.

בשעות הערב.

הטלוויזיה הזאת לא הייתה קיימת עדיין.

אפילו לא רדיו, כמעט.

00:10:30

והיו מסתמכים על הסיפורים שלה.

יושבים בחוץ כולם, יוצאים מהבתים,

לסמטאות, יוצאים כולם.

מביאים כל אחד משהו: פיצוחים,

כל מיני דברים, פירות.

כולם יושבים והסבתא לטיפה מספרת.

היה עט, זה רשם הכל בראש.

את הסיפור, חוזרת עליו מילה

במילה, לפעמים מוסיפה תיאור,

ואז... בדיוק.

איזה סיפורים, כמו מה?

לרוב זה מאלף לילה ולילה.

00:11:00

כן, ודומיהם.

יש קצרים, יש ארוכים יותר, ויש...

והייתה מגיעה לנקודה חשובה - פרסומות.

לא, לא פרסומות, וזה נגמר.

אמרנו לה, לא, לא סיימנו עוד שום-דבר,

ואמרה, טוב, יאללה, חכו, בואו נמשיך.

היו, ככה... כל מיני קונצים היו לנו.

בישול.

למדתי בישול ממנה.

איך לחתוך בצל, איך לטגן.

היא מרגישה כבר, לא,

לא, שים להם בצל.

מהריח, מרגישה. יש גם רעש,

לבצל, כשהוא עדיין...

ואנחנו, יאללה, תשימי שום!

מהר מאוד.

00:11:27

תשים מים מלוחים. כן,

את זה למדתי ממנה.

ניקיון למדתי. היא הייתה

אומרת, יאללה, תנקה עכשיו.

טוב, אני מנקה, שמה רגל ככה, היא

הולכת, אומרת, רגע רגע! יש כאן...

למה עוד לא ניקית טוב?

יש קצת חול, יש משהו, מרגישה...

מים. היא הייתה סוחטת את

הסמרטוט, "תלך עוד פעם!"

תמשיך עוד פעם, לא, לא, לא.

אני מרגישה ישנה. לא מרגישה כלום!

זהו. עוד פעם לנקות,

עוד פעם לייבש.

וככה למדתי ממנה את הדברים האלה.

00:11:54

כך שלגדול באווירה

כזאת חמימה וטובה,

גם מלמדת, גם מחנכת. ערכים במיוחד.

ערכים.

גם בסיפורים שלה, גם כן הרבה ערכים.

עכשיו, ההורים שלי היו מבקרים מדי פעם.

אולי כל חודש, כל משהו,

לא מדדתי את זה.

ו... אמא הייתה תופרת.

בתקופה שהיא הייתה באזור

שוברא, גם כן תפרה לאנשים.

היא הכירה אנשים

מוסלמים, תפרה להם.

00:12:24

כשבאה לבקר, דודה אמרה, בואי נלך לאלה .

אנשים בדרך-כלל היו עשירים.

רואים שהם מעמד ממשלה, לווילות.

היינו לוקחים כולם ביחד...

אמא, ודודה ואני.

אנחנו הולכים ביחד לשם. מבקרים, ביקור.

היא לא תופרת שם שום-דבר, בסדר.

באחד הימים, אנחנו הולכים בדרך.

היא אומרת לי, אתה יודע, אל תחשוב שאתה

הבן שלי. לא, לא. אנחנו לא מכירים אותך.

00:12:50

פעם הלכתי עם אמא שלך. פתאום

הרגל שלי משהו...

נדמה לי שזו איזו קופסה של נעליים.

יש שם מישהו קטן כזה.

התברר שזה אתה!

אמא שלך, היא אומרת, אמא שלך עמדה

והסתכלה, ראתה שזה אתה. לקחנו אותך, מסכן.

ואז נתנו לי אותך.

מצד אחד, היו הדודה, והבן,

ואמא שלך וזה, אבל...

אבל... למה

רצתה להרגיז אותי.

אתה לא הבן שלנו בכלל!

לקחנו אותך מהרחוב.

00:13:20

זה אחד הקונצים שלה.

זה הרוע שלה כבדיחה.

ואיך היה הקשר בין דודה שלך לאמא שלך?

-טוב מאוד.

או הו, ועוד איך. עכשיו, אה...

במשך הזמן, סבא כבר

התבגר יותר, וחלה.

מחלה כזאת, אמרו כדאי שיעבור, ל...

לרובע.

כאן, מקום... שם יש הרבה ילדים שלא

נמצאים שם, יש שכנים לטפל בו יותר טוב.

00:13:48

אז הוא עבר עם סבתא. עד שנפטר.

אני נשארתי עם הדודה.

באותו מקום.

בחגים היינו עוברים לרובע, אצל ההורים שלי.

נניח, ה... בערב החג, מגיעים

לשם, הבית מוכן, הכל מסודר.

נמצאים. במיוחד בחגים

הארוכים, כמו פסח.

סוכות אם היו בחופש, תלוי מתי נופל סוכות.

ביחס לחופש של בתי-הספר.

וקשר היה מאוד מצוין.

-בן כמה היית כנשארת רק אתה והדודה ביחד?

00:14:18

הם עברו, אה... בן תשע. בן תשע בערך.

כן. והמשכתי בבית-הספר.

והיא מקפידה, היא יודעת מה

זה שיעורים, תעשה שיעורים.

היא לא למדה אף-פעם.

אבל שומעת. נו, שב, שב!

קודם כל, מה אמרו לך?

שיעורים.

לא ידעה אם כן או לא, אני

אומר לה, בסדר, כן, אני עושה.

00:14:44

אחר כך יורד אחמד שרף, אבי המנוח, אומר לה

אהלן, בוא תסתכל, הוא אמר שעשה,

הוא מסתכל, כן, אומר לה, אל תדאגי, הוא בסדר.

הוא בסדר. הוא אהב אותי מאוד.

נשארו ככה... אחר-כך הבית היה גדול בשבילנו.

הדירה למעלה, מה שהיה

אבא, השכרנו אותה.

ואצלנו, דירת ארבעה

חדרים, זה יותר מדי גדול.

היו אנשים באים.

מוסלמים, מהכפרים,

כדי ללמוד במצרים, בקהיר.

00:15:14

אחר-כך לעבוד.

הייתה לנו קומה שניה, קומת קרקע,

ארבעה חדרים, כל חדר בנפרד.

באים האנשים אלה, רווקים.

אה... לשכור. ולעבוד.

אחר-כך, ראינו שהדירה שלנו

של ארבעה חדרים זה יותר מדי.

אמרנו, שניים להשכיר.

אחד מהם בא ואמר, אני

מוכן לבוא לקראת השניים.

בסדר גמור. חסן חאמיס קראו לו.

חסן חאמיס היה ההגנה שלנו.

00:15:42

היה רווק. אחר-כך התחתן,

הביא את אשתו גם כן.

אשתו הייתה כמעט בגיל שלי.

גיל חמש-עשרה.

ו... היו שניהם חברים שלנו.

תראה איך זה, יש לי גישה.

היה אומר ככה. הוא אומר, חברים

שלי, אני לא מביא אותם לבית.

רוצה לפגוש אותם בבית-קפה.

00:16:05

אבל על שלנו, היה אומר לטיפה,

קרובים שלכם, גברים, נשים, כולם יבואו,

הבית שלי פתוח בפניכם.

אתם אנשים נאמנים.

אין פחד מכם. עד כדי כך.

ככה, הדוק מאוד.

זאת אמרת שחיית עם מוסלמים באותו בית?

-כן, כן, באותה דירה אפילו. באותה דירה.

בעקבות מלחמת ששת הימים. אה, סליחה...

ה... שחרור.

זה היה קיץ. מאי, חודש מאי.

00:16:35

הייתי שנה שנייה בתיכון.

רציתי לעבור למשהו מקצועי.

לכלכלה.

הנהלת חשבונות וכלכלה.

טוב. חיפשתי בית-ספר, אמרו בסדר.

הלכתי להביא את התיק. לא מוצאים את התיק.

עוד פעם.

עוד פעם. אתה רוצה להירשם,

תביא את התיק שלך.

המזכיר של בית-הספר היה נוצרי.

לקח אותי בצד ואמר לי, תשמע, אל תחפש תיקים.

התיק שלך...

00:17:05

אתה, אין לך שום-מקום בבית-ספר.

אתה יהודי, זה מצב קשה מאוד.

אני לא אכניס אותך לבית-ספר.

בית-ספר אולי פרטי, זה משהו אחר.

אז לקחתי בחשבון,

מהיום והלאה, אין.

באותו זמן, אותו חסן

חאמיס, השכן שלנו,

בא ואמר ככה. היה

חודש רמדאן שלהם.

אמר, מה ששמעתי בבית-הקפה, לא טוב.

עד עכשיו יכולתי להגן עליכם.

אבל יותר מזה לא אוכל.

00:17:34

אה, דרך אגב. אחותי,

סיפור של אחותי.

אנחנו נולדנו ארבעה בנים.

ו... ההריון החמישי,

הדודה אמרה לאמא, אם

תהיה בת, היא תהיה שלי.

יש לי בן, רוצה גם בת. ויצאה בת.

אז גיל שנה וחצי, נגמלה, אמרה

לה, יאללה, תיגמל ותבוא אלינו.

הביאה אותה אלינו.

00:18:02

הייתי בן שתיים עשרה, גיל שנה וחצי.

שלושתינו היינו ביחד.

עכשיו אני כביכול הגבר של המשפחה.

הדודה משגיחה, מלמדת אותי הכל.

והיא ילדה קטנה כזאת.

אז בא חסן חאמיס, והוא אמר ככה. תראו, חייב

להגיד, מה ששמעתי ברחוב, לא כל-כך טוב.

אחד הימים יבואו, יתנכלו לכם.

תלכו לקרובים שלכם.

אל תשבו יותר.

היה, אני זוכר טוב.

00:18:29

סגרנו את הכל, לקחנו את

מה שצריך, ויצאנו לדרך.

הייתי עם הדודה,  ככה, ועם אחותי

ככה,  והלכנו שם ל-, זו הרכבת הקלה.

ונסענו...

עד התחנה האחרונה. משם,

עד הרובע, זה היה אחד.

באמצע הדרך, הייתה אזעקה.

הייתה מלחמה. אין

לאן ללכת, יהודים.

00:18:55

מה לעשות? אנחנו לא נראים.

דיברנו בערבית ככה, בקול רם.

שלא יידעו שאנחנו יהודים, ו... עד שהגענו.

היה מפחיד! אתה ברחוב, יש לך אזעקה.

אנשים כולם בורחים, ואיך אני אלך

עם אישה עיוורת? לאיפה אני אלך?

בכל זאת, הגענו בשלום, ברוך השם.

אבא אמר, אל תדאגו, אתם .

עכשיו, לא חיינו איתם. בהתחלה

חיינו איתם באותה דירה.

דודה אמרו לו, תמצא לי דירה.

אתם איתנו! אמרה, לא.

אני והילדים שלי, דירה.

00:19:25

שכרו דירה אחרת.

יש מרחק, פחות או יותר, מה אי-אפשר.

אחר-כך...

היינו ביחד.

אני המשכתי ב... מאז שהגעתי

לרובע, ובגיל חמש-עשרה,

יש לי קצת קצת ממנהגי היהדות.

מה שיכולנו לעשות במקום כזה.

אמרתי, כבר הגעתי לכאן, להשיג בית מבוסס. 

צריכים ללמוד טוב.

00:19:52

האחים שלי למדו. ברובע.

יש שם שיעורי ערב. זה היה בית-ספר על

שם העדה, אבל הוא שייך למשרד החינוך.

כל הלימודים, כל התכניות, כמו

כולם, חוץ משיעורי עברית, ותורה,

זה משהו פרטי של העדה.

-שזה הבית-ספר של הממשלה?

לא. הוא של העדה.

הבניין של העדה והכסף של העדה.

רק התכניות והפיקוח,

משרד החינוך.

-כמה אחים אתם?

00:20:21

אנחנו שישה.

-מה השמות שלהם?

אליהו, מתתיהו, משה,

טוביה, שרה, דוד.

לפי הסדר.

-אז הדודה לקחה את הבת היחידה ש...

כן.

אז אמרתי, מעכשיו, אם כבר הגענו לכאן,

צריכים להתחיל להתארגן, ללמוד משהו.

ואז יש שם בית-כנסת, כבר התחלתי

לבקר בבית-כנסת. יש שיעורים,

00:20:50

התחלתי ללמוד שיעורים,

באופן יסודי יותר.

בא אלי חבר אחד, ואמר לי, תשמע.

אתה הצטרפת אלינו, זו ברכה.

מה דעתך, תלמד?

אמרתי לו, מה תלמד? אני לומד.

הוא אומר לי, אני למדתי, ואני...

מה שאני למדתי, אני מלמד.

תלמד יחד איתי, זה כבר... בעוד שנתיים.

בסדר גמור.

היינו אוספים את הילדים מכל מיני גילאים.

כיתה א', כיתה ב'.

מלמדים אותם קודם כל אלף בית.

אחר-כך אה, או, אי, כל הדברים האלה.

אלף קמץ, וזה...

00:21:20

התנועות לפחות. והכינו אותם

לשיעורים של יותר גדולים.

ככה התחלתי להיות פעיל בעדה.

כמעט משום-דבר.

ואז התקדמתי. עכשיו, נגיע לעבודה.

רגע, בבית-ספר... כשאתה

לומד בבית-ספר מוסלמי. -כן.

מה היחס של התלמידים כלפייך?

-בהתחלה היה טוב.

מאז המלחמה, התחילו כבר ל...

לרדוף אחרי, ל... גינויים.

00:21:48

המצב היה, חשבתי...

בואו נתאר את השנה.

אה, 15 למאי היה, אחרי ההכרזה.

עד סוף יוני, למעשה לא לומדים.

גמרנו את השבועיים האלה,

היינו בבית כבר, חופשה.

כבר רציתי לעבור לבית-ספר

אחר, גם כן בשוברא,

לכלכלה וכו'. לא הלך העסק.

אבא שלי אמר לי, תשמע.

אפשר לעבוד וללמוד.

בסדר גמור.

יש חברה גדולה אז של יהודים לתכשיטים.

הם מייצרים את כל הסוגים.

00:22:18

אמר לי, יש להם משרד

גדול, ואני

הוא, יש לו עסקים איתם, הוא

מספק להם, את

אז הוא אמר לי, אני אקח אותם לשם.

הייתי בגיל שש-עשרה, משהו כזה.

לקח אותי לשם, דיבר עם ה... מנהל המשרד.

אחד המנהלים, זו חברה,

שני שותפים יהודים, עם הילדים שלהם.

אז אחד מהם, הוא היה המנכ"ל.

בא אליו ואמר לו, שמע, ככה אליהו, ככה וככה

עניין, הוא רצה ללמוד זה וזה, לא התאפשר לו.

00:22:48

אמר לו, תן לי אותו, ואני אטפל בו.

לקח אותי ביד.

אמר לי, אני אלמד אותך כאן, במקום בית-הספר.

תלמד אצלי פה.

שם למדתי הרבה מאוד.

התחלנו מהפשוטים ביותר.

והתקדמתי. וחשבונות כאלה, תעשה

קבלות, תעשה זה, תעשה זה...

אחר-כך. אמר לי, תשב, ספר - תלמד.

למדתי באופן עצמאי.

לכתוב. אז לכתוב, לא מקלידים.

בערבית זה לכתוב.

אחר-כך, יש חלק מיוחד...

00:23:19

מהנוצרים... תכשיטי נחושת מצופים בזהב.

קראו להם "חברת הגמל".

איך זה נקרא בערבית?

אה... שירקיט אל גמל.

שאריקט אל גמל.

שהיה להם גמל ככה בערך...

היו כל מיני, אבל הם היו חזקים. חברה...

יש להם סניפים בכל מצרים.

למכור את הדברים האלה.

אה... יש דבר כזה. אישה עשירה,

הבעל שלה, יש לו איזו עסקה.

00:23:48

אז מוכרים את התכשיטים שלהם.

לקחת כסף,  העסקה.

בינתיים, צריך את התכשיטים.

אז לפני שבוחרים, באים לאחד

הסניפים, של נחושת מצופה.

אמרנו לו זה וזה יש לי, אני מוכר.

תן לי כמוהם.

נותן לה כמוהם בדיוק.

נחושת, אבל מצופה זהב.

מוכרים את זה, עושים את העסקה.

יש לו כסף, קונים בחזרה.

וזה הסניפים של החברה שלנו עושים החלפה.

וזה היה טוב מאוד.

00:24:17

המנהל של החברה הזאת אמר

למנהל שהייתי אצלו,

עכשיו הוא בשל. תן לי אותו.

שזו חברה יהודית או מוסלמית?

-כולם יהודים.

זו חברה גדולה, שני שותפים

גדולים, הבנים שלהם.

הבן של אחד היה המנכ"ל הכללי,

השני של חברת התכשיטים, הנחושת.

אמר לו, עכשיו אליהו בשל,

אני רוצה אותו אצלי.

בסדר, נו. אני בין זה לזה.

00:24:45

זה הבוס, זה הבוס. אותו הדבר.

בסדר.

אז, אה... עברתי לצד השני.

עכשיו, אה... במקום הראשון, ניהול

חשבונות למדתי. ניהול ספרים למדתי.

אה... חוקי עבודה, הייתי אחראי על העובדים.

מבחינת זכויות.

שכר, שעות נוספות, חופשות.

כל הדברים האלו, למדתי אותם.

כשעברתי לקחתי את כל המידע הזה איתי.

עכשיו, אצל המנהל השני,

למדתי את הניסוח.

00:25:12

הוא היה מנסח בערבית מצוין.

ככה למדתי ממנו.

הוא היה אומר לי,

שב לידי, תכתוב.

הוא היה מנהל התכתבויות. אמר

לי תכתוב ותכתוב ותכתוב...

למדתי את הסגנון שלו, איך

הוא כותב, משהו גדול.

יאללה, על המכונה, זה לא טוב, זה

לא טוב, תמחוק את זה, נעשה מחדש.

אז נשארתי אצלו. ככה המשכתי.

עכשיו, בשנת 48', בעצם אתם

מודעים לזה שיש תנועה ציונית?

00:25:42

שאנשים עולים לארץ ישראל?

-בטח, בטח. נכון.

היו גם כן ברובע היהודי,

היו תנועות כאלו.

עשו את זה כאילו ספורט.

בית-הספר.

באים אחרי-הצהריים לספורט,

תוך כדי הספורט הזה...

מטפטפים להם, אני לא זכיתי בזה.

מטפטפים לך מילים. ישראל, הבית שלנו,

והציונות, אנחנו כולנו, והעתיד וזה...

אז כבר... מבינים איך.

ובמה זה עזר?

00:26:10

אנחנו נכנסנו לנושא אחר,

אבל זה מההיסטוריה שלנו.

הילדים באו לבית, להורים,

אומרים, מה אנחנו עושים פה?

אין לנו מקום יותר

פה, צריכים לזוז.

מה לעשות? אנחנו

חיים פה, נולדנו פה.

אז מלמטה למעלה.

עכשיו, אותם הגברים,

רובם עוסקים בתכשיטים.

בכל מיני סוגים, למה

זה ענף גדול מאוד.

גם כן, הסתכלו כבר, הקשר עם

המוסלמים, לא היה כל-כך...

00:26:38

אמרו לו, תשמע, היום, השוק פה ושם...

פעם ...

התחילו כבר לקום.

קומי, בואי נלך וזהו.

מה נעשה שם? לא מכירים. כן...

הילדים מצד אחד, המצב

בחוץ מהצד השני...

דחף את האנשים 48'.

זה נושא ש...

כלומר, מי שהחליט,

אין לו ברירה אחרת.

הולכים למשרד הפנים להגיש

בקשה, כדי להפעיל אישור,

לצאת ממצרים.

עכבו אותם, כל מיני...

עכשיו, בינתיים, מכרו את

הרכוש שלהם, מכרו את הכל.

00:27:08

איזה שפה דיברתם בבית?

-ערבית.

ערבית ממש, ה.

אני גם כותב, אה... כותב היום...

דברים אחרים גם.

מה זאת אומרת, כותב דברים אחרים?

-יעני, אה...

נושאים שונים, כותב עליהם בערבית,

ואחר-כך גם מתרגם לעברית.

עכשיו כותבים בעברית, אבל

קודם, היה לנו, אה...שבועון.

00:28:09

קוראים לו "אל קלים".

"אל קלים" זה "הדובר". משה רבינו,

כשהוא דיבר עם הקדוש ברוך הוא,

"אל קלים" זה בעצם... זה שמדבר.

זה ביטאון. ביטאון של העדה.

קראו לו "אל קלים". על משה רבינו.

שם כתבתי הרבה מאוד.

הייתי בגיל צעיר.

נושאים דתיים, חברתיים.

את זה אני אוהב.

באיזה גיל כתבת?

-אני יודע? שבע עשרה, שמונה עשרה...

אני יודע ערבית טוב.

נושאים גם טוב.

אז היו גם כן ויכוחים.

00:28:38

כל אחד מדבר את הדעה שלו, השני אומר לו

ככה, השלישי אומר לו... וככה זה היה.

מעין מועדון חברתי על גבי נייר.

אז כולם קוראים, כולם שומעים,

וכשהוא סיים להגיד, מגיבים.

היו כל מיני דברים. וגם המשכתי...

שזה היה של הקראים? זה היה עיתון של הקראים?

-כן, כן. הביטאון של הקראים.

היו כמה, התחלפו. היה

את "חד אל ישראלי".

"חד אל ישראלי". זה היה

"האחדות הישראלית".

00:29:07

היו כותבים חדשות אפילו מישראל.

היה בערבית, אני קראתי הרבה מהם.

אחר-כך סגרו את זה.

פתחו משהו אחר, כמה.

האחרון שהיה, "אל

קלים", נמשך הרבה שנים.

כל שבועיים היה מגיע.

והייתי כותב שם.

ותספר לי קצת על השפה של אבא

שלך וסבא שלך, בתור צורפים.

אה... יש להם את השפה שלהם.

שאדם זר לא יבין.

את כל העניין, מספרים, נניח.

00:29:35

אני לא הייתי איתם. זה

דווקא בחנויות למכירה.

לא בבית המלאכה. בבית המלאכה כולם

אנשי מקצוע. אין להם אנשים זרים.

אבל בחנויות כשבאים אנשים לקנות,

ככה משחקים אותה בינם לבין עצמם.

יבוא אחד, בעל חנות, לשכן שלו.

אני בא ללקוח. אמר לו...

האיש הזה, אני אוהב אותו מאוד.

הוא, יש לו...

יש כל מיני... פעם, התעסקתי עם זה.

אבל ממש לא הייתי בחנות.

00:30:05

הייתי במשרד.

ומבחינת הלבוש, מה הייתם לובשים?

רגיל, כמו כולם.

מה זה אומר?

-הדברים ... כולם לבשו את הגלביה.

מלמעלה עד למטה.

זה כולם. זה בשנים הראשונות.

יעני, בשנה שהייתי ילד.

כולם, גם הגברים שלנו. אותו הדבר.

יוצא לרחוב, הוא רגיל לכולם.

במשך הזמן התחילו כבר עם

מכנסיים, עם חולצה...

00:30:34

אה... יש לנו. אבל אין

לנו לבוש מיוחד, קראי.

אין. יעני, עם כל העדות, כל

אחד בא עם הלבוש שלו.

זה לובש , זה מרוקאי,

זה תוניסאי, ההוא תימני...

לנו אין לבוש מיוחד.

לבוש מצרי, כמו כולם.

זה היה חליפה, זה היה

ג'קט, זה היה...

חולצה ומכנסיים. הכל רגיל. ו...

אלה שעבדו, הצורפים שלנו,

שעבדו באיזורים...

עממיים. לבשו כמו... הגלביה הזאת.

00:31:03

זה היה מין... הלבוש

הזה, עד למטה...

בצבע לבן. ושמו את

הכיפה הלבנה שלהם.

שלא ירגישו שהוא יהודי.

אבל כשאתה מופיע בלבוש

שלו, אתה מתקרב אליו.

מדבר בשפה שלו, מאמין לך יותר.

אה... כולם.

וכל אחת... בדרך כלל,

התכשיטים זה לנשים.

כל אחת אומרת, וואלה...

00:31:31

זה משהו.

יודע שיש הרבה כאלה טובים. אבל

זה המזל שלו, שהאישה קונה ממנו.

מישהו אחר קונה ממנו אחרים.

יש להם פרנסה. לא כולם טובים.

והנשים, היה להן איזה... משהו

שסימן אותן על-פי התכשיטים?

שלנו? -כן.

-לא. רק ההבדל... אין כיסוי ראש.

הנשים המוסלמיות, יש

להן תמיד כיסוי ראש.

00:32:00

אז, אה... אין לנו.

ולבוש בחגים, היה לבוש שונה?

-היה לבוש משופר יותר.

הדברים החדשים, משאירים אותם לחגים.

-כמו מה? מה, איך זה היה נראה?

אה... שמלה חדשה, אני יודע?

מכנסיים חדשים שאדם קונה.

אה... היו קונים חולצה

חדשה, להשאיר את זה לחג.

רק מסמל משהו, איזו שמחה.

הרי גם הילדים, קונים להם

בגדים, בכל העולם, לקראת חגים.

לקראת ככה בית-הספר.

00:32:25

וגם זה אותו הדבר, זה

לא שונה בשום-מקום.

לכם היו בגדים גם לבית-הספר, כשאתה הולך ל...

-זה תלוי בבית-הספר.

אצלנו ב... איפה שאני

עבדתי, הכל רגיל.

היה רגיל. כמו... היו עם גלביה.

אה... בית-הספר הראשון, כמו כולם.

אה... השני כבר נותן לי יותר.

היו מכנסיים קצרים, וחולצה...

זה כבר מודרני יותר.

00:32:55

שזה גם בית-ספר עדיין... מוסלמי נוצרי,

זאת אומרת, שזה בית-ספר ממשלתי?

הבית ספר השני?

-גם כן ממשלתי היה. כן.

אני רוצה שנגיע לדת הקראית.

-לדת.

הייתי שמח שתספר רקע כללי,

מה זה קראות, כי...

לצערנו אנחנו פחות ופחות מכירים, ולך

יש הרבה... -כן. -הרבה ידע בנושא.

00:33:22

הרי אנחנו שואבים את הכל מן התורה.

והתורה אומרת, לא תוסיפו

ולא תגרעו, מהדבר ש.

זה הבסיס. עכשיו, אין

חכם יותר מאשר התורה.

והתורה מושלמת.

אנחנו לקחנו אותה, לא חסר לה שום-דבר.

ולקחנו על הבסיס הזה.

בנוסף לתורה, באו הנביאים.

 ספרי כתובים.

00:33:52

באו, קבעו,  התנ"ך, אמרו עשרים

וארבעה ספרים. אלו הם מקודשים לעיר הזאת.

קיבלנו אותם. אז הייתה

לנו תורה בכתב, בצד אחד.

ספרי הנביאים, ספרי כתובים.

כל אלו, למדנו מהם.

ויש לציין: כל הנביאים

שבאו אחרי משה רבינו,

לא הוסיפו ולא גרעו, אלא חיזקו.

תלמדו תורה, תחזרו הרבה,

תשמרו שבת, תעשו, תעשו...

לא דת חדשה ולא פרשנות חדשה.

00:34:20

היו נביאי השקר שניסו להטעות.

הם כבר התגלו מהר מאוד.

ואנחנו... זה הבסיס שלנו.

עכשיו... יש את מה שכתוב בתורה.

זה דבר אחד.

יש היקש.

ההיקש זה דבר דומה לדבר.

נניח, בשבת...

לא תבעירו אש ביום השבת. בסדר?

בזמנו הייתה רק אש.

מהעצים, פחמים, דברים כאלה.

במשך הזמן, בא החשמל.

00:34:48

מה שעושה האש, החשמל עושה.

אז זה כבר דומה זה לזה.

מה שאסור, מה שאסור...

באש, בחשמל. זאת אומרת...

לבשל בשבת באש אסור. גם בחשמל אסור.

אה... אור. כל מה ש...

עכשיו, בנוסף לחשמל,

גם הפעלת מכשירים.

האש בזמנו  בקיטור.

כשהיה קיטור מהאש.

אז הוא קטר אפילו. עשו עבודה.

אז זה היקש.

00:35:17

יש הרבה דברים כאלה, היקשים.

אם זה אסור, זה אסור.

עכשיו, יש נניח...

כשאדם בונה בית, תעשה מעקה לגגך.

לגג, תעשה גג.

למעלה, תעשה מעקה.

שאף-אחד לא יפול.

זו מצווה מהתורה.

עכשיו, כשיש לי מרפסת, אני אעשה או לא?

לא כתוב מרפסת.

לא אעשה.

לא אמרו, אני לא אעשה. אבל

ההיקש, אומר לך ההיגיון.

00:35:46

אם זה בשביל לעצור סכנה, גם זה.

במדרגות? בתורה אין מדרגות.

ואין מעקה למדרגות. אבל זה ההיקש.

יש את זה אסור, וזה

אסור, חייב להיות.

עכשיו, איך היה נראה יום

השבת, לדוגמה... קראי?

במה הוא שונה מאשר יום שבת רבני?

בוא אני אגיד לך. יש

שבת קראית-קראית.

ויש שבת חצי-חצי.

ויש בכלל לא. כמו

כולם, לצערי הרב.

00:36:14

עכשיו, השבת הקראית היא כזו:

בנוסף, עושים את כל

האוכל ביום שישי.

אנחנו מכינים תרמוסים עם מים חמים.

לשימוש, שתיה חמה.

יש לנו פול. מאכל הפול הזה

של כל יום שבת בבוקר.

מכינים אותו ביום שישי.

שמים בתרמוס, סוגרים עליו.

למחרת באים לאכול אותו חם.

זה חם מאליו, טבעי. לא

הדלקנו, לא כיבינו שום-דבר.

זה טבעי לגמרי.

00:36:41

עכשיו, מבחינת האור. בימים

ההם שאמרו, היה חושך...

אצל הקראים.

בא הרב אליהו ,

היה בטורקיה...

הוא אמר ככה: לא להדליק שום-דבר.

רעבים...

קערה, עם שמן. להדליק נר.

לפני כניסת השבת. יהווה

אור קטן, ל.

וזה, השמן במשך הלילה

נגמר, נכבה, נגמר העניין.

זה הדבר היחידי שהוא אמר, זה מותר.

00:37:07

עד היום זה מותר, דבר

כזה, לפני כניסת השבת.

אחר-כך ראינו את השעון.

היינו משאירים את ה...

המנורה פועלת עשרים וארבע שעות.

אחר-כך אימצנו את השעון.

מכוונים את השעון כרגיל,

שעה שעה, מכבים וזה נגמר.

עכשיו, כל , נשאר לנו מקרר.

שמים ג'ריקן מים בהקפאה.

כל השבוע.

00:37:37

אנחנו מנתקים את החשמל. לא

אומרים, "תבטל את המנורה".

זה פטנט, זה משחק.

אנחנו מנתקים בכלל את החשמל של המקרר.

מורידים את הג'ריקן,

הכל היה קרח, למטה.

הוא ממשיך לקרר את הכל עד מוצאי שבת.

ויותר. אף-פעם לא התקלקל

שום אוכל, שום-דבר.

עכשיו, בצהריים הוציאו

אותו, נניח שעה לפני הזמן.

הוא לא קר כל-כך. אלא, כאילו...

כרגיל. מאכלים מיוחדים...

 

00:38:06

לימדו אותנו לעשות אותם...

שלאכול אותם בדרגת החום של החדר.

כמו מה? מה הייתם אוכלים?

-או, יש הרבה דברים.

עכשיו ככה, עם דגים.

אפשר לבשל דגים עם בצל.

מטגנים בצל עם הדגים, פלפל שחור.

ושמים על זה קצת מים,

מרתיחים עם הדגים.

ואת זה אפשר לאכול ככה.

אפשר עם לימון.

עם רוטב לימון, גם כן.

00:38:36

אתה אוכל אותו איך

שהוא, לא צריכים...

אה, יש לנו... קציצות.

יש לנו, אה...

לוקחים את העוף. מורידים

את מה שיש בפנים.

שמים אורז עם בשר.

ומבשלים אותו.

ביום שבת אני רואה חתיכות חתיכות.

את זה אפשר לאכול איך

שהוא, בלי שום בעיות.

ועוד הרבה מאכלים כאלה.

שאפשר להתגבר עליהם. חם, קר... אף-פעם

לא הרגשנו שאם זה קר לא אוכלים.

00:39:06

הכל בסדר גמור.

ואתה יכול לתת קצת שמות

של המאכלים בשפה הערבית?

כן. אלו דברים מיוחדים

שאני הבאתי...

יעני...

זה אטריות שעושים בבית.

מבשלים אותן במים.

אחר-כך בתנור קצת. וזה נשאר.

אוכלים אותן אין שהן.

עם בשר, עם עופות.

הפול, מכינים אותו בתרמוס.

00:39:36

אין בזה בעיה.

בליל שבת...

מחממים את הכל בתוך התנור.

ושמים אותו בתוך התנור וסוגרים.

מכבים.

עד שחוזרים מבית הכנסת,

מוציאים את האוכל, אז היה חם.

והוא נשאר חם, האוכל, עדיין?

-כן. מרק, יש לנו תרמוס גדול של מרק.

חם מאוד.

ושומרים.

זה אלו ששומרים.

הקראים.

זאת אומרת, היו גם בתוך הקהילה

הקראית כאלו שפחות שמרו?

00:40:05

כן, כן.

במשפחה שלך היו מאלו

ששומרים או שפחות שומרים?

במשפחה שלנו, למרות שאבא לא למד...

היה בבית-הספר אולי שנה,

שנתיים, ואחר-כך...

בא לבית המלאכה, עבד.

אבל הוא ידע איך לשמור.

למה זה מנהג, עובר מדור לדור.

עכשיו, יש אנשים, אומרים

לך "חשמל, מותר לי"...

למה להפסיק את המקרר, נניח?

למה זה?

00:40:35

אבל לא מבשלים בשבת.

יעני, משאירים את ה...

"אין לנו פלטה".

"פלטה" זה היה "חשמל" בערבית.

ובישול זה ממש בישול.

אסור. יש כאלה שמשתמשים.

כן. ויש כאלו שאומרים

לך, "לא זה ולא זה".

לא צריך לריב עם אף-אחד.

יעני, חופשיים לגמרי.

אי-אפשר לקחת אותם,

תגיד לו, עם נשק...

"אתה חייב לשמור!" זה

אלוהים, מלמעלה. רק.

לא תמצא אף חוק במדינה...

00:41:02

להיכנס אליו הביתה ולהגיד

לו, "למה הדלקת אש היום?"

אתה...  עם זה וזה.

לא. אין דבר כזה.

הנושאים האלו הם נושאים אישיים

של אדם לפי האמונה שלו.

יש אדם, אומר לך...

"אני אשמור את הכל,

אני אבל אוהב לנסוע."

לביקור אצל ההורים, לביקור זה...

מרשה לעצמו.

אבל עבודה בכלל לא.

יש שאומרים לך , שתהיה אפשרות

לעבוד בשבת פעם אחת - נעבוד.

כל אחד ואיך שהוא התעניין.

-כן.

00:41:30

יש אנשים שבאים כל שבת להתפלל.

אבל באים ברכב.

גר רחוק.

תגיד לו, "אל תבוא לברכה", מנעתי ממנו תפילה.

מי אני לקבוע לו?

הוא יודע שזה אסור. אולי אני יודע, אבל

הרצון שלי להתפלל מביא אותי לכאן.

ועכשיו, מבחינת בתי כנסת בקהיר.

היה לכם בית כנסת של קראים?

היו, שניים.

ואיפה הם היו ממוקמים?

-אחד היה ברובע...

ואחד ב-.

00:42:00

עכשיו, ברובע הוא וותיק מאוד.

בנין עתיק.

היה אולם גדול מאוד.

ו... מתפללים. היה אחד...

לכיוון ירושלים, כרגיל.

יש ארון...

יש בו ספר תורה.

ויש תיבה של החזן.

ואחר-כך, למטה, כולם מתפללים.

היו שטיחים. כדי להשתחוות.

לא כמו ערבים.

-אז איך... מה זאת אומרת, להשתחוות?

בואו נשתחווה ונכרע.

00:42:28

אז כורעים.

-כורעים, משתחווים. נכון, נכון.

זה המקור מהתורה.

אם המוסלמים לקחו את זה

מאיתנו, זו בעיה שלהם.

"אה, כמו ערבים!".

נכון, כמו ערבים.

תמיד אומרים ככה: "אה, מתפללים ב...

כמו ערבים". כן, כמו ערבים.

וגם ערבים כמונו.

מה עם הנוצרים, מה עושים?

נכנסים עם נעליים.

אנחנו לא.

שומרים על הטהרה.

זה נושא בפני עצמו, טהרה.

00:42:59

כן. ובר מצווה?

-בר מצווה לומדים.

אבל לא עולים לתורה?

לומדים תורה.

-לא, לא עולים לתורה בגיל שלוש-עשרה.

כן. הם לומדים לפני הזמן.

עכשיו, יש לנו שיעורים.

שיעורי תורה וקייטנות.

פעילות חברתית לנוער.

אז באים מכיתה א'.

וככה גדלים לאט לאט. עד שמגיע...

לפני גיל שלוש-עשרה,

מתחילים כבר להתמקד.

על הנושאים ההלכתיים ממש.

00:43:28

אז זה... מה לעשות, מה אסור לעשות.

בשבתות, בחגים. מה עושים בחג.

אה... טומאה וטהרה. מה

עושים, איך מתפללים.

עד שמגיע למצוות, הוא

כבר קורא בתורה.

קורא הפטרה. לומד.

כאן אפילו יותר קל, מאחר

שכל הלימודים בעברית.

במצרים, כל הלימודים בערבית. -כן. -עד שאתה

מכניס אותו לעברית, וזה... היה לוקח זמן.

היום זה אחרת.

לא כל שינוי לטובה, אבל

זה היה שינוי לטובה.

00:43:58

מתי אתה הופך בעצם להיות איש דתי?

עוד פה בארץ, או ב...?

לא, לא. מאז שהגעתי לרובע.

התחלתי כבר להתמקד ולדעת טוב יותר.

למדנו.

וראיתי את האחים, מה עושים.

האחים שלי, לפני, למדו יותר ממני.

הם גדלו ברובע. למדו ברובע.

אז כשבאתי למדתי מהם.

00:44:27

הלכתי לשיעורים. שיעורי ערב.

עם קבוצה של נערים. כל

פעם למדנו עוד משהו חדש.

זה היה הבסיס.

עכשיו...

ההתקדמות, הקפיצה, הייתה...

הודיעו במצרים... שעשו חוק.

שכל מקומות העבודה, כל העסקים,

רק ביום שישי חופש ועובדים כל השבוע.

אין שבת.

00:44:58

המפעל שאני עובד בו, יש להם שבת.

אז ייצטרכו לעבוד בשבת.

ואז אמרתי, צריכים...

שלב אחד קדימה.

לעזוב את המקום, ללכת למקום אחר.

היה מקרה... מזכיר העדה נפטר.

ומה שהיה, ה... הפקיד

שלו, העוזר שלו...

קיבל את מקומו. התפנה מקום.

ואני הגשתי בקשה מיד.

רוצה את המקום הזה.

קיבלו אותי מהר. מכירים.

00:45:28

ואז נכנסתי.

אז אתה פחות או יותר יודע

כמה אנשים היו בקהילה?

כמה קראים היו בקהיר או

בתוך הרובע באותו זמן?

לא, קשה לדעת. -קשה לדעת. -לי קשה לדעת.

היו, אממ...

טוב, בכל אופן, זה נושא אחר.

-כן. -אני נכנסתי כבר...

ללוע הארי.

בתוך האנשים, בתוך בית הדין.

בתוך ההנהגה של העדה.

התחלתי כמזכיר, קטן.

כל הדברים המשרדיים הפשוטים.

00:45:56

למרות שיש לי ניסיון

כבר שמונה שנים.

אבל אמרתי ככה, להתחיל מלמטה,

לעלות לאט לאט, זה הכי טוב.

למה נושאים אחרים לגמרי.

אז נכנסתי, התקדמתי יפה.

ואחרי ימים... נכנס

אחד מחברי הוועד.

יש וועד ארגוני, וועד דתי.

הוועד הדתי היה .

על-פי הדת.

ויש וועד דתי-ארגוני. כספים

וארגון, כל מה שצריך.

אחד החברים, מהדתיים, נכנס.

00:27:39

איזה שפה דיברתם בבית?

-ערבית.

ערבית ממש, ה.

אני גם כותב, אה... כותב היום...

דברים אחרים גם.

מה זאת אומרת, כותב דברים אחרים?

-יעני, אה...

נושאים שונים, כותב עליהם בערבית,

ואחר-כך גם מתרגם לעברית.

עכשיו כותבים בעברית, אבל

קודם, היה לנו, אה...שבועון.

00:46:26

הייתי יושב ככה, אין מה לעשות.

הוא אומר לי, מה אתה עושה עכשיו?

אמרתי, גמרתי את העבודה.

הוא אומר לי, בוא אני אגיד לך.

גמרת את העבודה? תעשה משהו אחר.

הוצא לי ספר שנקרא "".

על ענייני אישות.

הוא אומר לי, הספר הזה, כל

פעם שאתה פנוי, תקרא אותו.

ותחזור עליו.

תחזור. זה יכשיר אותך להיות דיין.

יבוא יום, יגידו... יבחנו

אותך, תקבל תואר דיין.

את זה אני לא אשכח.

00:46:56

הוא אומר לי גם... אז שם לי

את הספר, במגירה של ה...

הוא אומר לי, התפנית, גמרת את

העבודה, תוציא את הספר ותקרא.

וככה זה היה. קראתי אותו.

אחר-כך, כשכבר היו

ישיבות של בית הדין...

אני הקלדתי... כתבתי בלוחות

כתיבה את כל פסקי הדין.

כבר הוא הוסיף לי עוד. כל פעם...

אז, אה...

בישיבות אני מופיע כמשקיף.

אני עוד בחור צעיר, איכשהו.

00:47:24

אז קלטתי. הכשירו אותי לבאות.

עכשיו, כשעלינו ארצה,

כבר אני מוכר.

מכירים אותי.

כל מיני משרדים, מבית הכנסת...

הייתה עליה גדולה ב-57'.

ההורים שלך... אבא שלך היה שומר שבת, ו...

-כן. -כי אמרת לי שזה לא עבר...

כי זה לא עבר...

-כן, הם למדו. למדו מההורים.

איך שסבא שלי שמר שבת.

איך למדו אצלו.

00:47:54

כל אחד לומד בבית שלו.

הלימוד הזה...

מאחר שלא למדו קרוא

וכתוב, למדו .

על-פי המסורת.

האחים שלי לפחות למדו על בסיס.

למה כשלמדו בבית-הספר

בשיעורים, אחרי הצהריים,

גם למדו חלק מהתורה, חלק מההלכות.

למדו.

00:48:22

וככה כשבאתי, למדתי מהם.

באופן מעשי, מה לעשות.

והרובע, כולו היו קראים, או

שהיו שם גם יהודים רבנים?

הרובע היה שני חלקים.

חלק אחד היו רבנים,

וחלק אחד קראים.

אין גבול מיוחד, אבל

זה ככה נוצר עם הזמן.

חלק מהרבנים גרו אצל

הקראים, חלק גרו שם.

יעני... חיים ביחד.

חלק מהמשפחות גם מוסלמים.

שמצאו פרנסה במקום.

00:48:52

או פתחו חנות, עבדו שם.

או עבדו אצל יהודים.

חיים טובים. היו בשקט.

הכל היה בסדר גמור.

עד 48'. -עד 48'... -תמיד ככה, זו הנקודה.

-זו הנקודה. -אבל יש לציין...

אחרי שכבר עשו ,

הייתה הפסקה, ...

הכל חזר לאיך שהיה, עבדו ביחד.

אכלו ביחד. שום-דבר.

הגיע 56'...

בינתיים אנחנו כבר יצאנו.

00:49:20

גם כן אמרו לי, בין מלחמה

למלחמה, הכל הולך בסדר...

מגיעה המלחמה, כולם מתחממים...

אחר-כך עוד פעם הכל יורד. ככה זה.

ומערכת יחסים בין היהודים

הרבנים לקראים, בתוך הרובע?

יש. -איך היה? -יש שיתוף פעולה.

היה בית... בית חולים.

ישראלי. . ממש.

זה היה קיים, ידוע.

הייתה שותפות בינינו,

הקראים והרבנים.

00:49:48

הכל, הרוב היה של הרבנים.

לנו היה חלק. תשלום שנתי.

הרופאים שלנו גם שם.

הרופאים היו משותפים. גם וגם.

ואז כל החולים שלנו,

כולם הולכים לשם.

היו חולים, אה... עניים.

אז, אה...

במשרדים שלנו...

הייתה וועדה של נזקקים.

אז היינו מציידים את האדם באישור.

יילך ל...

לבית-החולים, לא יישלם.

אם יישלם, אנחנו משלמים.

00:50:18

אני עסקתי בזה.

הוועדה הזאת עסקה באיסוף תרומות.

הרי אין לנו תקציב ממשלתי בעדה.

אין. כל עדה עצמאית.

אין לנו קשר מבחינה כספית.

אז חיים את זה על, אה...

על תרומות.

יש הרבה אנשים... עשירים.

שהם ירשו איזה חדר, מ...

 להם חדר.

יש להם הרבה ילדים במשפחה.

להם יש דירה.

00:50:46

אז  שחדר מגיע אליו, הוא

אומר, אני מקדיש אותו לעדה.

אז אחיו גם מקדיש,

דירה אחת מוקדשת...

שכר הדירה נכנס לעדה.

אלו מקורות הכנסה.

והעשירים נותנים.

וזה בשביל ה-.

אז נתנו גם כן, אה... משכורת, אה...

מענקים חודשיים.

משפחות עניות.

כפופים, לא רואים. היה גם...

מבחינה חברתית, העדה

מתארגנת מאוד יפה.

00:51:16

כל המשפחות הנזקקות,

הם רשומים, מקבלים...

כל חודש סכום מסויים.

עזר להם לחיות. זה לא היה לוקסוס.

אבל יותר טוב מכלום.

זה ארגון העדה. -אבל השבתות

לפעמים היו ביחד, אם אחד אין לו?

שבתות ביחד, זה בכל העולם.

לא, הכוונה היא שאם אין... שכן

שאין לו, או שהוא חסר, אה...

כן, בהחלט. -או עני, או משהו כזה. -כן,

כן, עוזרים. היה גם כן מנהג, יפה...

00:51:45

שאדם נודר...

אם יצליח בעסקה מסוימת, נניח...

שוחט כבש. או שוחט עגל.

או הבן מתחתן...

מהשמחה, שוחט ומחלק לכולם.

אה,  במשך השנה, תמיד...

יש משהו כזה.

ואנשים, נניח... הוא שחט עופות.

עוף אחד ייקח לשכן שלו. בשקט ככה.

זו עזרה הדדית.

היו רופאים מתנדבים.

00:52:16

בקומה למטה, של המשרדים...

הייתה מרפאה. ופעם בשבוע בא רופא.

מאנשי העדה, כן? לטפל באנשים.

ויש אחות כל השבוע.

האנשים האלה מסכנים, מטפלים בהם.

אם הבעיה קשה יותר,

שולחים אותו לבית-החולים.

זו העזרה ההדדית, החברתית.

בין העשיר לבין ה... ככה זה העולם.

הקדוש ברוך הוא אמר

ככה: אתה תיתן כעשיר...

ואל תחשוב, יהיו, לא יהיו עניים...

יהיו עניים.

רק תן. תמיד ככה.

00:52:46

החוכמה היא כזו: יש עשירים, עניים...

אני לא אוכל להתעלם.

מבשרך אל תתעלם.

זה שלך, זה אתה. אתה היום עשיר...

ומחר למטה.

ולכן צריכים כולנו ביחד.

ואתה אומר שה... הנקודה הייתה 48'.

שם בעצם חל השינוי?

אתה יכול לתאר לי את אותה תקופה ב-48',

מה בעצם... את התחושות שלכם כיהודים?

היה מקרה קשה מאוד. הזכרת לי.

00:53:16

האסון הגדול.

באו בלילה אנשים...

לא יודע מאיפה. הביאו חומר נפץ.

ושמו בבתים. בשני המקומות.

גם הרבנים, גם הקראים.

ובשעה מוקדמת בבוקר...

אנחנו היינו עוד בשוברא.

התפוצץ.

ובתים נפלו. אנשים ישנים!

הרבה נהרגו, הרבה נפצעו.

המצב היה קשה מאוד. פתאום קורה דבר כזה!

אף-פעם לא היה.

זה לא מלמעלה.

00:53:46

באו מצרים, אמרו, "המטוסים

שלכם עשו לכם את זה".

זה מלמטה. מלמעלה זה ידוע איך.

והכל נהרס.

אז, אה... הדודה אמרה

לי, לך תראה מה שקורה.

ואני מגיע לשם, אומרים

לי "אל תיכנס".

ערימות ערימות של עפר, אבנים...

אמרו, "אל תיכנס".

היו שומרים של העדה.

סגרו את כל המקומות, חזרתי לבית.

זה היה מקרה מאוד קשה.

00:54:16

וזה דחף את האנשים, אומרים לך, זהו!

אין לי מקום פה.

למרות שהילדים אמרו,

נו, אבא, זה, זה...

עכשיו זה כבר מוחשי.

יש שאומרים... ישראל עשתה לכם את זה.

מוסלמים אומרים לנו...

שאתם תעלו לארץ.

אבל איך זה יכול להיות? הרס כזה.

אפשר לעשות משהו סמלי, לדוגמה.

אבל הרס כזה, זה רק מהם.

אמרו, אולי יכול מוסלמי. האחים

המוסלמים אולי עשו את זה.

יכול להיות גם.

00:54:45

למה אנחנו נתנו להם מכות.

ישראל, כי זה ישראל.

במצרים, בקהיר. הפילו

גם כן איזור גדול.

אחרי זה כבר קרה המקרה הזה.

והיו שכנים שלך... כי יש... לא מעט עדויות

על אנשים שלקחו אותם למאסרים. -אה...

אה... אז אתה חווית, דרך חברים או

שכנים שלך... -לא, אני. אני אישית.

00:55:15

עכשיו, זה לקראת 56'.

מעזים עוד להישאר פה.

מה נוכל לעשות?

כל אחד אומר, אני נולדתי

פה, אני גדלתי פה...

איך להתארגן? אין לי לאן ללכת.

אני אומר, רבותי, יש אנשים,

הוציאו אותם על אלונקה...

וגם קברו אותם. רמז.

להיטלר.

אנחנו כאן רוצים אותם על הרגליים!

תגידו תודה רבה.

אתם חייבים לצאת.

אמרנו, אין דרך. הכל סגור.

00:55:45

הוא אמר ככה. כל אחד, עם שוטר.

הזמין לנו שוטרים...

הלכנו ביחד.

יש רחוב מיוחד, .

רוב סוכנויות הנסיעות נמצאות שם.

עברנו, ממקום למקום.

רוצים כרטיסים כך וכך...

אין. כרטיסים כך וכך, אין.

הייתה סוכנות אחת. של

אחד יהודי בשם גרינברג.

גרינברג.

הוא טיפל בכל היהודים...

שלא רצו לעלות.

הדריך אותם.

00:56:14

הוא, יש לו רשימות. מהסוכנות.

אז כל היהודים שעלו ארצה, לקחו משם.

חינם.

קח את הכרטיסים, יום

כך וכך נוסע...

זו הייתה העזרה שלהם.

אחר-כך ידענו...

שגרינברג, מה פתאום?

זה מסחרי. אבל נתנו לו.

הסוכנות אמרה לו.

כל יהודי שבא, עם כל

האישורים שלו, הכל בסדר...

הכל מוכן, תן לו את הכרטיסים.

מי שעדיין אין לו, אל תיתן.

בסדר. גם הלכנו לשם.

הכל סגור סגור.

חזרנו עוד פעם. השוטרים אמרו:

00:56:43

אין שום-דבר. הדלת סגורה.

אמר, בסדר. עכשיו ניתן לכם...

עוד שבועיים.

אם לא, אז בית סוהר.

טוב, מה אפשר לעשות?

בינתיים, הדלת כבר נפתחה.

התארגנו.

עכשיו, תהיה בעיה.

את ה...

הצו הזה לגירוש, אני ואחי משה.

אני עבדתי בעדה.

נניח, אז בשביל זה אולי.

אחי היה ב- של דוקטור מרזוק.

00:57:12

גם כן... שמו לב.

אחי מתתיהו... לא זה ולא זה.

לא נתנו לו.

אז שניים מתוך כל המשפחה.

טוב, מה אפשר לעשות?

עכשיו, יש לי את הדודה.

מה יהיה עם הדודה?

אישה כזאת, לא עזבה את קהיר.

אין לה תעודת זהות. חוץ

מתעודת לידה, אין לה שום-דבר.

מה לעשות?

יש לנו בעיה גדולה מאוד.

אני אמרתי, .

למי יחזירו אותה, להורים שלי?

הם, ילדים גם יש להם.

00:57:42

יעזבו אותה בסוף. מה יהיה?

היה לי בן-דוד. ש... אה...

זכרונו לברכה. קראו לו סעיד דבח.

הוא היה איתנו, ואמר, תשמעו...

יש... אפשרות .

בתחבולות תעשה מלחמה.

בתחבולות.

למזלנו. למזלנו...

צרפת נתנה את העצמאות לתוניס.

00:58:12

בתקופה הזאת.

אז הקונסוליה שהייתה

צרפתית, עכשיו תוניסאית.

עברו למקום חדש.

היה במרתף כזה.

אמר ככה...

אני אז עבדתי ב... בעדה.

תקבל אישור מהעדה.

אתה אליהו בן סעדיה דבח.

ואחותו לטיפה ...

אליהו דבח. כן?

בסדר.

תיקח את זה.

תלך לקונסוליה שם, תגיד

להם: אני אליהו דבח.

ואבא שלי... הנה הדרכון שלי...

00:58:43

כן, צרפתי. ואבא צרפתי כמוני.

ואחותו אותו דבר.

הכל באוויר.

בלי מסמכים.

אמרו, איך נבדוק, איך זה...

תשמעו. אנחנו עם צו

גירוש, חייבים לצאת.

וכל הדברים האלה.

מה לעשות? אמרנו, אין ברירה.

הסכין פה.

למזלנו אמרו, טוב, יאללה.

הוציאו לנו.

אתה נשאר על קרש...

שבורה.

רק בשבילי. אז אבא...

אבא בכלל לא היה לו.

00:59:12

רק ההיגיון. אם אני

צרפתי, אז גם אבא.

כן. ואחותו .

הוציאו לה איזה כרטיס מעבר.

עם התמונה שלה, עם הכל.

נשמנו לרווחה.

דודה, נו... לאן אני אלך, מה עם...

אל תדאגי.

עכשיו, אחותי...

בת שתיים-עשרה.

תעזבו אותי? מה אני אגיד לכם.

אין לנו ברירה. שום-דבר.

את הדודה... בקושי עשינו את זה.

עכשיו...

00:59:42

אחותי גרה איתנו.

בדירה... אפילו עברנו לבית אחר.

אה... אבא פה, עם הדירה

שלו, אנחנו בדירה שלו פה.

כאילו לשתי משפחות.

עכשיו היא עוברת

למשפחה חדשה, כביכול.

אז זה ה... אחר-כך היא

אמרה, היא כל-כך סבלה!

שנשארה איתם. עם ההורים שלה!

והיא סבלה.

למה, אווירה אחרת, דיבור אחר...

שונה איכשהו.

אותו דבר, אבל שונה.

01:00:10

אבל זה מה שהיה, ואנחנו יצאנו.

יצאנו לאלכסנדריה ואחר-כך לצרפת.

נשארנו שם כמה זמן.

עכשיו... אנחנו לא, אנחנו...

באונייה...

ישבה , ישיבה מזרחית.

התחילה בצורה שלה לספר סיפורים.

כולם מצרים.

קראים, רבנים, לא חשוב מה.

דודה. אומרים דודה לטיפה,

כולם אומרים דודה.

שם כולם. יאללה,

יושבים כולם, ושומעת.

01:00:39

היא מבסוטית.

לספר עוד פעם, עוד פעם אחת. יאללה, מחר בערב.

יאללה, תלכו.

עד שהגענו.

שם בצרפת, היה מפעל.

של יהודים, עומד להיהרס.

בסוכנות אמרו, תשאירו אותו.

יש לנו הרבה  חדשים, מתמקמים.

התמקמנו שם.

היה לי בן-דוד, זכרונו לברכה.

עם אשתו.

התנדבנו לעבוד במטבח.

01:01:07

לקחו אותי, לקחו את הילדים שלהם ואנחנו...

לעזור.

היינו קבוצה, בחורים צעירים. לעזור.

בכל מיני דברים.

-איפה זה היה?

בצרפת. -בצרפת? -כן, במרסיי.

מה, זה מחנה כזה... -כן, זה היה בניין.

זה לא היה מחנה, אלא בניין גדול.

היה מפעל של יהודי.

הוא רצה להרוס כדי

לבנות משהו גדול.

אמרו לו, תשאיר את זה. שכרו ממנו.

אנחנו נשארנו.

עכשיו, רואים אחד את השני, באים...

כמה ימים ועוברים.

01:01:37

אז מכינים להם... מביאים מיטות.

וכל מיני דברים.

ולפי מספר המשפחה והילדים...

ועושים את ה...

סדינים. בין אחד לשני.

הם עוזבים, מחזירים את הכל למחסן.

יאללה, עבודת סבלות.

לנקות את המקום. למחרת

יבואו אחרים גם.

אנחנו רצינו לצאת. אמרו, לא...

אתם עובדים. לא לצאת.

השאירו אותנו. כולם

הולכים, רק אנחנו...

01:02:06

אז בן-דודי אמר לי, שמע...

נלך לישראל. , זה ישראל.

אם אנחנו עובדים פה, חיים פה היום.

ואין בעיה. יאללה, כולנו עבדנו ביחד.

נהנינו, מצד אחד. אבל קשה גם.

סבלות, סבלות.

עכשיו, בן-דודי ואשתו, הם עסקו במטבח.

את כל האוכל הם עשו.

וחילקו לכולם.

טוב, זה היה... עד שהגענו לארץ.

הגענו... שבע-עשרה לשלישי.

57'. לאופקים.

01:02:35

שם, כמו כל העולים.

איך הגעתם? דרך מטוס, אונייה?

לא, באונייה. גם כן באונייה.

כן. הייתה תקופה

שהים היה מאוד קשה.

ו... טוב, ברוך השם, הגענו בשלום.

אנחנו הגענו, היה פורים.

באופקים.

הייתה קבוצה לפנינו, הגיעה מוקדם.

קיבלו אותם.

מהעדה. העדה.

אז עזרו לנו.

זה פחונים.

להכניס את ה... עשו לנו

מה שעשינו לאחרים.

01:03:05

את המיטות והמזרונים.

הכינו, סידרו.

ככה חיים, אל תדאגו. יהיה בסדר.

הם כבר קיבלו את ה"יהיה בסדר".

אמרו לנו, "סבלנות,

הכל יהיה בסדר".

הנה, אנחנו חיים, צוחקים איתכם.

הכל יהיה בסדר.

חול... חול וחול.

תמיד משאירים אותו ... בנמל.

עד ככה... שעה שש.

יאללה, עולים על המשאית.

המשאית נוסעת.

מגיעה בלילה. שתיים-עשרה בלילה.

לא יודע איפה אתה נמצא. לרדת, לרדת כולם!

לא יודע מה זה לרדת.

טוב, מושכים אותנו.

01:03:35

ואתה לא יודע איפה שאתה

נמצא עד שיש קצת שמש.

מדבר!

זה ישראל? איפה ירושלים?

חשבנו ירושלים... כל

ישראל זה ירושלים.

פתאום אין לך שום-דבר, אין, רק חולות.

אמרו, אל תדאגו, יהיה בסדר.

טוב, איך לחיות? נתנו

סכום כסף, להתחיל בזה.

טוב, אמרו, "עכשיו תלך ללשכת

העבודה, יסבירו על מה זה"...

לך להירשם. טוב, זה

הסיפור של כל העולים.

01:04:03

עבודה לרווקים, זה שניים-עשר יום.

כל אחד נשוי, כמה ילדים יש לו...

אחר-כך תשב בבית, תחכה.

וככה זה.

-כמה ימים עבדת?

אני עבדתי פעם אחת...

נדמה לי פעם ראשונה.

שלחו אותי לקיבוץ...

קוראים לו קיבוץ מגן.

הייתי שם.

אמרו לי, "תצטרף לבחור טוב".

לא יודע אם הוא חי.

היה בחור טוב. בנג'מין, קראו לו.

01:04:34

הוא עבד בבניין. לקח

אותי עם כמה אנשים.

הוא מקים צריפים.

עושים את הבסיס

בבטון, ואחר-כך בעץ.

אני לא יודע איך לומר... מפקיד...

ומכונת כתיבה...

ראה אותי, שאני תופס.

משחק מילים.

"תביא את זה ככה, תעשה ככה. תחזיק

ככה, תמדוד איתי ביחד. בסדר?"

"כמה יש לך? תרשום", אותו דבר.

01:05:04

בערב באה משאית לקחת

אנשים, אמר לי, "תתרחק".

הרחיק אותי. כולם עלו, חזרו.

אמר לי, "אתה תישאר איתי".

טוב, נישאר. עכשיו, יש לי דודה...

אני והדודה בצריף אחד.

אחי משה עם אשתו בשני.

אז , תשמע, תגיד לדודה,

אני בעבודה. שלא תדאג.

תגיד, "משה, שידאג לה". בסדר.

הוא אמר לי. טוב.

01:05:33

הוא אומר לי, "יום ראשון"...

כתב, "יבוא ביום ראשון".

וככה שלושה חודשים נשאר אצלו.

הוא היה קיבוצניק? -קיבוצניק.

-ואיך דיברתם?

חלק בערבית, חלק בעברית.

בכל זאת, זה היה משהו.

העברית של התורה.

הוא היה צוחק. אבל

בעברית הבין אותי.

אז, אה... למדתי.

להיות ברזלן. להיות תפסן.

כל-מיני דברים.

כל הכבוד לו.

יענו... ראה אותי שאני...

היה עובר מרחוק.

01:06:02

לראות אם אני עובד. שמתי לב.

טוב, אני עובד את העבודה שלו, ,

אחר-כך היה ... יופי, יופי.

עובד.

ואז, אה... הייתי נכס בשבילו.

כביכול.

אחר-כך הוא בא, אמר לי,

"לשכת העבודה לא מאשרת".

שלושה חודשים. אפילו אנשים

 לא נשארים ככה.

אחר-כך עבדתי בכל מיני עבודות.

גם בטייח, גם בחקלאות.

ואחר-כך אמרו שיש אולפן.

ללמוד עברית.

01:06:32

בסדר. נרשמתי ושלחו

אותי לאחד הקיבוצים.

עשו לי מבחן, אמרו,

"אתה לא צריך אולפן".

אבל אני עולה חדש, רוצה...

שלחו אותי לאולפן אחר באמצע.

אמרו, "חבל שתעבור את כל זה"...

"כי זה של מתחילים. אתה מתקדם".

שלחו אותי לקיבוץ אחר. המעפיל.

הייתי שם שלושה חודשים.

והתחלתי גם לכתוב.

היה עיתון קיר. משהו כזה.

אז מה שיודע, כתבתי בעברית.

01:07:01

וקראו את זה. כל יום

בחדשות, מה שהיה כל השבוע.

חצי יום עבודה, חצי יום לימודים.

היה טוב. למדתי הרבה דברים על הארץ.

כל מיני דברים שלא יודעים.

וכל זה, השארתי את הדודה...

ההיא, עם משה אחי. ואשתו.

אחר-כך הגיע הזמן של הגיוס.

התגייסתי. זה מסלול

הגיוס, זה מסלול אחד.

להגיע למסלול של העדה.

אנחנו הגענו בפורים.

אחרי חודש היה פסח.

01:07:31

אלה שקדמו לנו...

עוד לפני 57'.

עשו להם צריף לבית-כנסת.

ובחול המועד ישבנו...

להתארגן לוועד.

אני כבר רגיל שבעדה יש וועד.

לנהל עניינים.

מצליחים להתארגן. בסדר.

באו אנשים...

אמרנו, אין בחירה, אלא התנדבות.

מי שרוצה להיות בוועד, יבוא.

בסדר. כל אחד אומר, "אני מוכן, מוכן.

בסדר גמור".

אני המזכיר. מי שיודע

לכתוב זה אני.

01:08:01

אבל כתבתי בערבית, ואני זוכר.

כתבתי, השנה, הפרוטוקול בערבית.

בשנה הבאה...

יהיה בעברית. כתבתי בערבית את זה.

אז כתבנו פרוטוקול. אני כבר

יודע איך לעשות את זה.

ואיזה נושאים יש לנו לעשות, מי אחראי על מה.

כל הדברים האלה.

והיינו מתכנסים מדי פעם.

הלכנו ללשכת העבודה, הלכנו ל...

שיכירו אותנו.

כל מיני מוסדות.

הייתה מועצה מקומית.

אתה צריך להציג את עצמך, מי אתה.

01:08:29

שאז... יש קבוצה

כאן מאורגנת, הכל.

ושם כבר אתם מוכרים, הכל בסדר.

זו עבודה ציבורית.

לאולפן... הלכתי לאולפן כשגמרתי.

חזרתי כבר מלומד

יותר, מבוסס יותר.

בינתיים, כל אלו שהיו כבר בכל מיני

מקומות, התחילו להתארגן גם הם.

מדימונה לאשדוד, לעוד, אה...

אמרו גם כן, להתארגן כוועד

זה כבר משהו עדתי יותר.

לוועד דתי ו-וועד ארגוני.

01:08:59

אותו הדבר. שני וועדים.

אמרו, "מכל איזור, יבוא אדם אחד".

אני התגייסתי בינתיים

והייתי בצריפין.

גמרתי טירונות בצריפין ונשארתי.

בבה"ד 4 בצריפין.

אז אמרו, "אליהו נציג אופקים".

קודם כל, אני מזכיר.

שנית, אני גר ברמלה. זה המרכז.

מתכנסים ברמלה. בסדר.

אז אני באתי.

עכשיו, היה איש אחד, זכרונו לברכה...

הוא הכיר אותי ממצרים.

01:09:27

הוא אמר להם, "אם

רוצים מזכיר טוב"...

זה אליהו.

הוא מקצועי, הוא יודע.

לשני המקומות. הארגוני גם, מזכיר.

ודתי.

אני, יש לי דתי וגם ארגוני.

מזכיר זה מזכיר.

ואני גם בקיא בשניהם.

הייתי מזכיר בשניהם.

ככה זה. היו נפגשים בפעם בחודש.

בודקים מה הבעיות, מה חסר

לדברים, איך להתארגן...

איך לפנות לממשלה, עם מי להיפגש.

הייתה עבודה רבה מאוד.

01:09:56

זו עדה בהתהוות. לאט לאט.

לאט לאט.

עד שאתה אומר, "מי אני? על מה אני חי?

מה האמונה שלי?"

"ולמה זה אני?" אז כשילמדו את זה

ממך, אז יגידו, "טוב. טוב, עובדה".

הבנו, לא הבנו - אתה חי. נדאג לך.

אז מה נדאג? כמענק? לא על-פי חוק.

"ארגנו. נתנו לכם, נתנו לכם"...

המילה הזו הייתה קשה מאוד.

אני חי בשביל לתת לי...

אני רוצה על-פי חוק.

01:10:23

המדינה חיה על-פי חוקים. יש תקציבים במדינה.

את זה למדנו אחר-כך.

אבל קח לך, תאכל וזהו. יש הבדל.

נותנים לך ארוחה, תשב...

אומרים לך, "אתה יודע מה?

קח פרוסה".

"תגיד תודה". הבדל.

אז התארגנו עוד יותר

אנשים ופנינו לזה...

אמרו, יש בית כנסת, יש חברי כנסת.

תארגנו להם אנשים.

יש אנשים שאמרו, "בטח! נעזור לכם".

יש אנשים ש.

פשוט הייתה דרך מאוד קשה.

במשך הזמן...

01:10:52

עד שהכירו אותנו, את הקיום שלנו.

עכשיו, איך דודה שלך מסתדרת במעברה?

-או, עכשיו ככה...

טוב שהייתה לי גיסתי. שתהיה בריאה.

אחי משה התחתן. גם זה סיפור אחר.

ושני ה- ביחד.

כשעבדתי בטיח...

ואחי עבד בבניין.

אמרו ככה: "אתם בונים את הבתים שלכם.

תעבדו טוב".

"אתם תחיו". איזה יופי.

01:11:21

אז אתה כבר בונה את הבית שלך...

זה דבר גדול מאוד.

היו מה שנקרא...

דירות קטנות, זה ליד זה. ככה.

שרשרת אחת.

גם עשינו את זה ועברנו.

גם ביקשנו לעבור, שתי דירות ביחד.

אז בזמן שאני עבדתי, הייתי בצבא...

אז גיסתי הייתה מטפלת בה.

עבדו ביחד. טוב, גם גיסתי

עזבה את ההורים שלה במצרים.

כך שדודה הייתה דודה של כולנו,

אמא של כולנו. עזרו לה.

01:11:50

כשהתגייסתי גם כן היתה בעיה.

אמרתי, בה"ד 4, תשמעו...

אני גר באופקים. יש לי דודה עיוורת.

אין לה מישהו אחר.

אל תדאג, נדאג לה לתמיכה.

באה עובדת סוציאלית...

מצה"ל. ולמדה את העניין.

ונתנו לה כסף.

אני עבדתי כפקיד.

במשרד הראשי. זה המקצוע שלי.

אחרי שלושה חודשים, קיבלו הוראה מהשלישות.

הוא אומר,

"נותן לך המלצה לשחרר אותו.

הוא מקבל תמיכה."

01:12:20

השליש אמר ככה. "מה פתאום?"

אמר, "אני ממליץ להשאיר".

תשאיר אותו. כל שלושה

חודשים אומרים.

אומר לו, "תשמע, אני אומר להם.

זה לא נעים לי".

אחים שלא מטפלים בה. הוא אומר לי,

"תשמע, אתה תלך לאופקים, מה תעשה שם?"

"תסתובב, תעבוד שישה ימים"...

"כאן יש לך מעמד. יש לך

גם אפשרות לקבל קבע".

"אנחנו משאירים אותך להיות בקבע".

וככה החזיקו אותי.

אז פעם בשבוע אני הולך ל... לאופקים.

אז כל הנטל היה על אחי ואשתו.

01:12:52

אבל התחשבו במצב.

-ולה היה קשה עם זה?

לדודה היה קשה. גם לי

היה קשה, לא נעים לי.

הם צריכים לטפל בה... זו החובה שלי.

אבל לקחו את זה כדבר מובן.

זו דודה של כולנו.

אז התמיכה הזו שהגיעה

עזרה להוצאות הבית.

זה היה טוב. -וההורים, באותה

תקופה, כשאתם עולים... -הם במצרים.

הם נמצאים במצרים. -עכשיו, ככה.

הקשר עם ההורים. אחי עבד בחנות...

01:13:21

של צלם. היה יהודי קודם...

חנא, קראו לו.

חנא. הוא עזב, עלה לארץ...

מכר את זה לאחד יווני.

והיווני הזה, היו לו אנשים יוונים.

חלק מהעובדים נשארו...

אחי נשאר שם. היה בכיר כבר שם.

והייתה בחורה יווניה... עובדת שם.

היא חזרה ליוון.

סיכמנו ככה: הוא ישלח לה מכתב.

01:13:50

וישלח מעטפה עם הכתובת.

היא תכתוב את זה,

תחליף את המעטפה...

את המכתב תשים ב... מעטפה חדשה.

לפי הכתובת, מה שנתן לה

באנגלית, המכתב מגיע אלינו.

אנחנו קוראים. הם כותבים ברמזים.

לא הכל פתוח, לא הכל משוחרר.

ברמזים. הבנו מה שהבנו.

אנחנו כתבנו לו תשובה.

שלחנו ליוון. והיא מעבירה הלאה.

פעם אחת, שלחה את המכתב,

עם המעטפה ועם הכל.

01:14:17

טוב שלא נתפס במצרים.

היה אסון גדול.

אבל זה עבר, ברוך השם.

וככה העביר אותו.

עד שהתבשרנו שהם יבואו...

בשנת 63'.

אחרי שנתיים בשירות...

היה שנתיים וחצי צריך להיות.

באו, אמרו, "שמע, מעבירים אותך

עכשיו לתפקיד אחר. לקראת קבע".

כבר הגישו המלצות וזה התקבל.

אני מבה"ד 4 הלכתי למפקדה.

01:14:47

שהייתי כבר במחלקת השלישות.

הייתי אחראי על מחלקת השלישות.

המשרדים, כל הדברים האלו.

ונכנסתי לקבע. זה כבר

תנאים אחרים, יש משכורת.

וככה זה, המשכתי.

עשרים ואחת שנים.

בצבא קבע. יחד עם החובה.

וההורים שלך, לאיפה הם מגיעים?

הגיעו ליבנה. -ליבנה. -כן.

ידענו שליבנה באו.

ונוצר הקשר.

01:15:17

אחר-כך אחי מתי. אחריהם.

הוא כבר נשוי, התחתן בינתיים.

עלה ארצה.

היה אצלנו כמה זמן.

ואחר-כך עבר לאשקלון. עד

היום הוא נמצא באשקלון.

עכשיו, כל זה דיברת, ולא הזכרת מילה את נחמה.

מתי אתה מכיר אותה? -אה, זה סיפור אחר...

אז יש כמה מסלולים.

מסלול של העדה בנפרד,

מסלול של הצבא בנפרד.

מסלול אישי בנפרד.

והכל קשור אלי.

אני משרת בצריפין...

01:15:49

ויש לי בת-דוד.

בונה וילה ליד בית הכנסת. ברמלה.

אני הייתי בא, ברמלה...

זה התפתח לתפקידים אחרים. אני

כבר מזכיר וועד, מזכיר זה...

גם בית הדין. מזכיר בית הדין.

הייתי כמעט כל ערב הולך לבית הכנסת.

לסדר כמה דברים. והוילה, בונים

אותה מאחורי בית הכנסת.

הייתי מבקר... אבא שלה, הדוד

שלי, היה שומר על החומרים שם.

01:16:17

ואני יושב לידו לדבר. אה, .

הוא אומר לי, "נו?"

"מתי מתחתן?" אמרתי,

"אני עוד בחובה".

זה צבא. ואני עולה

חדש, אין לי כלום.

הוא אומר לי, "בכל זאת.

אם לא תתחיל היום, מתי?"

כל פעם הוא אומר לי, "תתחתן".

הוא אומר לי, "תשמע, בקיצור"...

"יש לי בחורה טובה בשבילך.

אם לא תתחיל, יחטפו אותה".

אמרתי, "אבל אין לי כלום!" אמר לי, "אל תדאג.

הם יקבלו אותך ככה".

עכשיו, מה שהיה פה דבר

מעניין, מאחורי הקלעים...

01:16:45

התברר שהיא גרה יחד עם

ההורים שלה ליד הבית שלו.

הוא אומר לי, "יש לה אחיות והכל.

אבל זאת, היא בשבילך".

תפרנו עליך תיק. היא

נתפרה עליך, כביכול.

עכשיו, ככה. אבא שלה הרב

של המושב, זכרונו לברכה.

היה בא לישיבות של הוועד הדתי.

ואני הייתי שם.

ואז הדוד שלי אמר לו, "הוא נמצא איתכם שם.

קוראים לו אליהו דבח".

01:17:11

הוא רצה להראות לו מי זה. אומרים לו, "יש

לי בחור טוב בשבילך", טוב, הוא רוצה לדעת.

הוא אומר לו, "הוא איתכם, אתם יושבים שם.

מה אתם עושים?"

"ישיבה". הוא אומר לו, "בוא נמצא שם אתכם.

תמצא אותו".

אליהו דבח. תשים לב. אז

אמרו מי זה אליהו דבח.

וכבר יכולתי, ככה, מבטים...

אני לא שמתי לב.

אחר-כך, כשהתקדם העניין,

היה דואג לשבת לידי גם.

אז הוא בא, אומר לי, "תשמע, אם

לא תתחיל, אתה תפסיד אותה".

אמרתי, "אני משתחרר

עוד כמה חודשים".

01:17:39

"אני אכנס לקבע, לפחות שנה.

יהיה קצת כסף."

הוא אומר לי, "עד שתגמור שנה, היא

תהיה בת שבע-עשרה, אז תוכל להתחתן".

החוק היה אומר, בגיל שבע-עשרה.

לא פחות מזה.

הוא אומר לי, "קח. יחכו לך.

אל תדאג".

החוק הישראלי, או החוק הקראי?

-הישראלי. זו ממשלת ישראל.

הוא אומר לי, "אל תדאג".

הוא עשה את הקשר.

והלכנו.

ואז פתאום, זה אני, הוא כבר מכיר.

ואז אמר לו, "זה הוא! זה הוא!".

01:18:08

אבל היה מקרה מעניין.

אחי משה.

אשתו הייתה בהריון

והיא ילדה בבאר-שבע.

ואחרי זה באה כדי לחזור לאופקים.

היא באה עם תינוק כזה ביד.

חמותי המנוחה הייתה באוטובוס.

ראתה בחורה צעירה עם תינוק כזה.

וחם בחוץ.

אמרה ישר, "בואי, בואי!"

מהחלון. "תני לי את הילד שלך".

לקחה אותו אצלה עד שעלו. עם אחי.

לא הכירה אותם.

ואז באופקים ירדו.

נתנה להם את הילד.

01:18:38

כשבאתי עם אחי ואשתו והדודה...

הסתכלה ככה, אמרה, "רגע"...

"את זו שלקחתי את הבן

התינוק שלה, נכון?"

"איך נקשרנו! איזה יופי."

אז כבר ידעו. עכשיו,

בהתחלה האחים...

לא הכירו את הסיפור הזה. לא יודעים

אם משה הוא החתן או אני החתן.

למה הוא צעיר ממני.

אז בטח הצעיר שהתחתן. אני כבר... כאילו

אני הנשוי. בסוף אמרו, "לא, זה הוא זה".

וככה נוצר הקשר והסכמנו,

ואמרו, אחרי שנה...

01:19:08

מה... בקבע, להתחיל להתארגן.

והתארגנו על מה שיש. ברוך השם.

יש הבנה, מה שהיה טוב.

את הדרך שלהם, הדרך שלי.

את אופן החיים ואורח החיים שלה

ושלהם, אותו דבר. בפשטות, בענווה.

מה שיש זה טוב מאוד.

קיבלנו את זה ככה.

מה שיש, זה טוב.

מה שאין, לא צריך.

גם הם, גם אנחנו. ברוך השם.

יש להם שם טוב, מכובד.

וכל הילדים שלו התחתנו,

ברוך השם, בסדר.

01:19:38

וככה, שתי משפחות, נקשרנו ביחד.

בצורה טובה.

ואז אמרתי לה, מהיום הראשון...

"אני אהיה נשוי לך ולעדה".

אני  בענייני העדה.

זה התפקידים שלי. בהתנדבות, כן?

זו לא פרנסה, אבל...

ככה חיינו. מהיום

שהתחתנו היא יודעת.

אני בא מהצבא ישר לרמלה.

זה סיפור גם...

טוב, אנחנו גרים באופקים, כן?

ואני עובד בצריפין.

01:20:07

והיה לי חבר, זכרונו

לברכה, כמעט אימץ אותי.

מאז שעברתי ליחידה, הוא איתי,

היה לו תפקיד אחד מעלי...

אמר לי, "אל תדאג.

אתה כאן כמו אחי".

"מה שאתה צריך". אני אומר לו, "תשמע"...

קראו לו דוד חכם.

"אני, באופקים, יש לי דודה".

"היא סובלת שם ואחי מטפל בה,

אין לו אפשרות. מה לעשות?"

הוא אומר לי, "תשמע. לאופקים לצאת...

אין מה לדבר".

01:20:33

זה היה  פתוח, רוצים להשאיר. אבל

להוציא ... אמרתי, "אין לי ברירה".

אני רציתי להתקרב למרכז כמה שאפשר, גם לרמלה.

שם אני מתעסק עם הדברים.

מה לא עשה למעני בעצם? כל

מיני המלצות מכל מיני גורמים.

מהסוכנות למשרד הזה...

 אמרתי, "לא! לא יודע, אני רוצה"...

אומר, "תגיד תודה רבה!"

אמרתי, "ברמלה יש בית כנסת".

הוא אומר לי, "שמע"...

"בין רמלה לבין לוד זה שום-דבר.

קח! אחר-כך תעבור לרמלה".

01:21:02

"אתה יודע מה שלא עשינו בשבילך?" טוב.

זה היה טוב.

אז מבית בנוי באופקים, לקחתי את

הדודה, עברנו ללוד, במעברה חזרה.

בלי המים בחוץ, בלי חשמל... חזרה למעברה.

איך שאומרים, "חזר למעברה".

ואז אני... אנחנו נרשמנו כמשפחה.

אני והדודה.

לרווק לא יתנו דירה.

אבל עם הדודה, אז

זה היה שם כמשפחה.

ואז הלכתי, הגשתי

בקשה לעבור לדירה.

01:21:33

אמרו, "בסדר". דירות...

חיפשנו שם עוד דירה.

יד שנייה. שנייה, שלישית, זה לא חשוב.

העיקר דירה.

וככה עברנו. כאן כבר

מתקרבים לחתונה.

והתחתנו. היינו כבר בלוד.

עכשיו, כל ערב... כמעט כל ערב,

מהיחידה לרמלה, כל מיני

עניינים, לסידורים.

הרי כבר התקדמתי. אני כבר לא

רק וועד דתי, אלא מועצה דתית.

01:21:59

מועצה ארגונית, אני המזכיר.

תמיד יש גם דתי, גם זה.

עד שאני גומר ועד שבעל הבית, אה...

אז בהתחלה, בימים הראשונים

לפחות, הדודה הייתה.

ילדים עדיין אין.

ואשתי יחד איתה.

לפעמים הדודה גם הולכת לאחי באופקים,

או אצל קרובי משפחה, נשארה לבד.

זה... לא ידעתי איך לעשות את זה.

והיא קיבלה את זה.

01:22:27

היא שותפה. כל יום, כל ערב.

אני שם, והיא...

אה, ו... היא שלחה, מה...

אני שומע מהרבנים...

אומרים, אישה דוחפת את בעלה ללכת

לבית הכנסת, המצווה שלה כפולה.

אומרת, תעלה לתפילה אחת. אבל היא,

כאילו בשבילה, היא דחפה אותו...

כי היא ארגנה את הבגדים שלו, את הכל.

יאללה, תלך לבית הכנסת.

זו מצווה כפולה נחשבת. אז

אמרתי, גם לה, יש לה מצווה.

איך שהיא מקבלת את המצב, נשארת לבד

בבית, ואני, יש לי את ענייני העדה...

01:22:57

אז גם יש לה מצווה כזאת.

עד שקיבלנו את הבת כמתנה.

יש לנו בת אחת.

איך אתה משמר בארץ

את המסורת הקראית?

קודם כל, זה רצון.

רצון האדם. אם אני רוצה

לשמור, אני יכול לשמור.

אם לא, יהיו כל מיני בעיות. יש בעיות.

צריכים להתגבר עליהן.

נניח במשרד, כשהייתי בצבא.

אמרתי להם שאני קראי,

יש הבדלים בחגים.

אפשרו לי.

01:23:25

למה, אני נאמן. אני לא משחק אותה.

יודעים.

שאני דתי ואני יודע, וזה הכל...

ועזרו לי. אם אתה רוצה, עוזרים.

ימי הצומות. לפעמים

צומות - ימים שונים.

אז הוא עוזר לי, שבצום

תהיה בבית, חופש.

אם אני מתנהג טוב, ברצינות, והתפקיד

שלי הוא בסדר - גם הם באים לקראתי.

עכשיו, אם אני שחקן, לא דתי, סתם

עושה אותה, "סליחה, אדוני, אתה"...

"אתה חי בכלל, אדוני... מה

אתה עושה ככה"... וככה זה.

01:23:55

עכשיו, יש לנו מקומות,

האטלזים שלנו, של הבשר שלנו,

הכשרות שלנו. אני לא אמרתי

על החגים לא כשר, אבל...

המנהגים שלנו שונים קצת.

זה סיפור אחר גם כן.

אז מישהו ... בית

הכנסת שלנו, יש.

אני הייתי בדיוק שתיים-עשרה

שנים בלי בית כנסת.

בית כנסת ברמלה. איך להגיע

ברגל את כל המרחק הזה? לא.

אז אני ואשתי היינו שומרים.

בערב היה חושך.

עדיין לא הכרנו את השעון.

01:24:22

אז בבוקר ישבנו, קראנו את

הפרשה, קראנו את ההפטרה.

שנינו ביחד.

במקום התפילה.

יעני, מי שרוצה לשמור,

לקיים - אפשר לקיים.

רק הרצון של האדם.

אז המשכתי גם ללמוד. אני

לא רק בחלק הארגוני.

התקדמתי גם בלימודים. דתיים.

אז כל מי שיכול ללמד, למדתי אצלו.

כל הרבנים שהתיידדתי, הם...

קח! רק תלמד.

01:24:50

אחר-כך היה לנו... כמה שנים.

היה לנו הרב הראשי,

המנוח, הרב חיים לוי.

יום בשבוע התארגנו כולנו,

כל בעלי התפקידים הדתיים.

לא היה לי תפקיד ממש. יעני, בשכר.

היינו יום שלם לומדים. עברנו

על כל מה שצריך ללמוד.

וזה כבר... הוסמכתי להיות רב.

הם, עקב העבודה שלהם, למדו ועבדו.

אני למדתי והייתי בצבא.

01:25:20

עד שהשתחררתי כבר היה לי יום שלם איתם.

וככה התקדמתי.

עכשיו, כמזכיר בית הדין...

זה תפקיד מאוד חשוב, וזה בחינם.

אני יושב ליד קבוצת דיונים, שאלות ותשובות.

ואני כותב את הפרוטוקולים.

אחר-כך התחלתי כבר

לכתוב את פסקי הדין.

אחר-כך אמרו לי כבר

מספיק, כבר תהיה דיין.

אני שומע מזה, שומע מזה...

מי ששואל את השאלה ומקבל את התשובה...

הוא דואג לשאלה הבאה. אני

מקשיב לשניהם, ואני קולט.

01:25:50

זה עזר לי מאוד לכתוב את פסק הדין.

מנומק.

ולהסתמך על סעיף כזה, סעיף כזה.

כל הדברים האלה.

ואז כבר נעשיתי דיין.

וככה התקדמתי.

עד היום...

עכשיו אני דיין לערעורים רק.

כשיש מקרה של ערעורים.

אבל כל הדיונים הרגילים יש לנו

דיינים אחרים, צעירים כבר.

דור חדש יש.

-כן.

והיום אני כאן, הרב של האיזור.

01:26:17

איך... איך אתם תופסים

את האישה, בתוך הקראות?

קודם כל, האישה חייבת

במצוות, בדיוק כמו הגבר.

אין הבדל.

כל המצוות הם לאישה ולגבר באותה המידה.

ויש חשיבות רבה מאוד לחנך את האישה.

לא אומרים, "היא לא חייבת לתורה".

לא.

היא מחנכת ילדים בבית, היא שומרת

כשרות בבית, את הטהרה בבית...

היא מכינה לחגים. אם לא

תדע את כל הדברים האלה...

לא תוכל. חוץ מזה, כבן-אדם...

01:26:46

מאמין, היא חייבת במצוות.

לא רק הגבר.

שמירת כשרות ושבת, כל הדברים האלו...

חובה על כולנו.

דבר שני: אמנם יש עזרת

נשים בבית הכנסת,

אבל יש לה זכות לקרוא.

זאת אומרת, יש לנו קטעים בתפילה...

קודם כל, היא עולה כמו כל הציבור.

החזן קורא קטע, הציבור

עונה לו - גם הנשים עונות.

אבל באמצע התפילה יש כל

מיני קטעים מיוחדים לקהל.

אז אדם אחד קורא ואחרים עונים לו.

01:27:16

גם האישה, יש לה אפשרות, לקבל את

החלק הזה, לשיר אותו לבד. אפשר.

אנחנו לא אומרים, "קול אישה ערווה".

מה עם קול הגבר?

אם אני אומר, לגבי הגבר,

קול אישה ערווה...

גם האישה שומעת את החזן, כל-כך מסלסל.

מה לגביה?

זה לא מפריע לרגשות?

אין לנו דבר כזה.

כמו . אם כבר יודעת

לקרוא טוב, שתקרא. למה לא?

עכשיו, המפריד, הדבר היחידי...

שאם היא טמאה, אם היא במחזור

או משהו - לא תבוא לבית הכנסת.

01:27:47

זה הדבר המפריד.

אבל כל הזמן שהיא טהורה, שתבוא.

עכשיו, יש ילדים בבית

- נכון, היא פטורה.

אבל אם הילדים כבר גדלו?

והיא טהורה? תבוא לבית הכנסת.

חובה.

בימי הצומות, הכל.

אין הבדל. עכשיו, אה...

בבית הדין.

יש לה לומר את הכל באופן חופשי.

ולא מבדילים.

איך שהגבר יש לו טענות,

אז היא עונה לו.

ואם יש לה טענות, תגיד.

והגבר עונה לה.

01:28:16

יש לה זכות להזמין הורים, נניח.

או איזה...

הזכות קיימת לכולם אותו הדבר.

אחרת יהיה בלאגן.

למה, האישה היא חלק גדול

וחשוב בחיי המשפחה.

היא צריכה ללמוד ברצינות. ולכן...

זה שיר של שבת. אמנם

הוא מוכר, גם אצלכם...

"כי אשמרה השבת..."

01:28:44

"אשמרני..."

"עוד היא, עוד היא, לעולמי עד..."

זהו, וחוזר על עצמו.

Eliahu Dabah

Interviewer -
Video length:
01:29:27
Date Taken:
01/01/1
Place:
Cairo
,
Egypt
Playlist (0)
00:00:00
Search

הרב אליהו בן סעדיה בן אליהו דוד דבח

באיזה שנה נולדת?

23 לשביעי, 1933.

בקהיר, במצרים.

ובכן כמה אתה היום?

היום... מתקרב ל-85.

ביולי, בעזרת השם.

ברוך השם.

באיזה שנה עלית ארצה?

17/3/57.

-57'

 

באיזה גיל?

23 בערך.

-23.

אליהו בן דוד דבח,

זה סבא שלי

הוא ובני משפחתו, האחים

שלו, היו הולכים בצורפות

זה שמכסה את האף בנוסף

לחלק הזה שמכסים

היה בד של תחרה בשחור בדרך כלל,

ואחר כך יש להם את המלייה, חתיכת בד גדולה,

מתכסים מלמעלה עד למטה.

היו עושים את זה מנחושת, וכסף וזהב.

הנחושת הייתה שם, אה... היה

שם גם שכבת זהב שייראה כאילו.

הכסף ה... לבן לבן, והזהב

זה היה מבריק, לעשירים.

אז גם אבא שלי והאחים שלו, כולם למדו

את המקצוע הזה.

היו מחלקים, יעני... התוצרת שלהם

ובאים אנשים לקנות בכמויות.

והולכים לחלק לחנויות. זה מין דבר כזה.

זה לא מאורגן, אלא מי שרצה לבוא,

כסוכן, רוכל, בא, מקבל, את ה...

לפי מידות.

כל אחד רוצה, הולכים....

עכשיו, את הנחושת היו מחזירים,

לקבל עוד שכבה נוספת.

היו מחליפים - קח אחד חדש, תן לי אחד,

ואני אשלם לך עם זה.

היו מחזירים את זה אליו, לבאבא שלי,

לסבא.

היו עושים פעם את ה... שכבת זהב מחדש,

וככה זה היה מתגלגל.

אפילו הדוד שלי,

הגדול, דוד, היה ב...

היה לו גם כן בית מלאכה כזה, במיוחד

עוד פעם להוסיף שכבה שווה של זהב.

לכל מיני תכשיטים, לא רק את ה...

זה מקצוע בפני עצמו.

אז הייתם במצב כלכלי טוב?

-אה, היה טוב... יעני, אני לא אומר מהעשירים,

אבל בינוני פלוס.

עכשיו, הוא בנה כמה בתים. אבא... אה, סבא.

וכשכבר היה מבוגר, אז משכר דירה שקיבל,

הוא חי מזה. אני גדלתי איתו,

אחד הבתים היה באיזור שוברא,

זה איזור חדש שהתחילו לבנות בו.

-איפה?

ב... בקהיר. בצפון קהיר.

שם הייתה עדיין אדמה חקלאית,

ובין השאר בית עם ארבע קומות.

ו... קומה אחת בשבילו,

קומה שנייה של ההורים שלי.

ו... שתי קומות בשכר דירה.

בנוסף אלה שהיו ב...

ברובע, ברובע היהודי.

כשאני נולדתי לא הייתי שם.

אבא שלי עבד שם,

יחד עם אמא, היו שם.

אני הבכור.

והדודה.

עכשיו, הדודה, לטיפה קראו לה,

היא התעוורה בגיל שלוש,

ממה שהבנתי ממנה.

והיא התחילה לחיות כעיוורת,

קיבלה את זה כעובדה.

ולמדה. למדה מאמא שלה, למדה מאחרים.

הייתה חברמנית, הייתה עוברת...

משכן לשכן, לשבת איתם.

שומעת מהם דברים.

אני, אמרה לי, אה...

אמא, זאת אומרת סבתא שלי,

לא כל כך לימדה הרבה.

זה גמור לי, יעני גמרנו.

אבל אצל השכנים ישבה איתם,

למדה מהם איך לחתוך בצל, איך לעשות...

וממנה לימדה אותי.

עכשיו, כשאמא הייתה בהריון,

היא אמרה, תשמעי, אסתר.

מי שיבוא זה יהיה שלי.

אמרה, בסדר.

בסדר, ואז נולדתי אצלה במיטה.

אז בימים האלה נולדים בבית.

נולדים.

והיא אמרה לי, אתה הבן שלי,

אתה נולד במיטה שלי. נולדת.

עכשיו, אמרה לי אסתר אמי, את

תבואי לכאן כשתרצי להניק.

לא אכפת לך ממנו.

אז למה בעצם... כאילו, הלכת לאימוץ

אצל הדודה, ולא נשארת אצל אמא שלך?

כן, אה... אני אגיד לך, אממ...

הדודים שלי, יש דודים יותר גדולים מאבא שלי,

ואחרים, יש להם ילדים.

היא ביקשה מהם גם כן,

להניק את אחד הילדים, נניח עוד

שניים, שלושה, לבילוי כזה.

אמרו לא. את עיוורת, לא

רוצים שיקרה משהו לבן שלי.

זה פגע בה קשה מאוד.

אז אמא שלי אמרה, קחי אותו.

עכשיו, יש לציין,

האחים של אמא שלי, סאלי,

הרבה מאוד נפטרו בגיל צעיר.

ואז אמא אמרה,

לא יודעת אם המזל שלי כמו אמא שלי.

קחי את הילד, שיחיה.

אז אתה הילד הבכור של אמא שלך?

-הבכור, כן.

אז זו איזו מין אמונה תפלה של...

חס ושלום שלא יקרה משהו לילד?

-כן, אמרו, אם אמא שלי

איבדה כל כך הרבה...

למה, ה... הרפואה באותם הזמנים,

לא דבר כל-כך מדהים.

היו כל מיני מחלות,

ואין תרופה, אז הרבה ילדים, זה...

כללית,

שנפטרו בגיל שנתיים, שלוש, משהו כזה.

היא אמרה, תראו, נעשה טובה.

וזו אחות של בעלי, זו אותה משפחה.

ו... קחי אותו, אין בעיה.

וככה זה, נשארתי.

אחר כך נולד בן שני,

אמרו כבר, אנחנו צריכים או עובד,

ב... באיזור הצורפים, אבא.

צריך לנסוע כל יום מהבית. אמרו תעבור לשם,

ל... לרובע היהודי.

עברו, ואז אני נשארתי.

מצאתי את עצמי שאני חי שם,

עם סבא וסבתא, אנשים מבוגרים.

ודודה.

ומה הזכרונות שלך מסבא וסבתא?

הרבה מאוד.

קודם כל, הם, אה...

פינקו אותי. פינוק.

לא פינוק לרעה, פינוק באהבה. כן.

אני זוכר שבלילות השבת,

שמו את, אה...

סבא היה מעשן.

הוא היה בגיל כזה מבוגר, לא יודע...

שישים, משהו.

ו... היה מחכה ביום שבת לכוכבים.

כדי לצאת לעשן.

הוא אמר לה, שרה, שרה...

אה, סבתא. תסתכלי!

לא הבנתי מה זה, "תסתכלי, תסתכלי".

אחר כך הנה, לקח את הסיגריה מהר.

אחר כך כשגדלתי יותר ידעתי.

זה שמירת השבת.

באמת עשו את הכל ביום שישי, לשבת.

כש... ואז, מה שאני אלמד,

למדתי בבית-ספר ממשלתי.

אז למדתי בשבת, לא הייתה ברירה.

וככה למדתי שם, אין ברירה.

עכשיו, אה... פעם בשבוע,

היו נוסעים לרובע.

שם קנו בשר, קנו עופות,

הביאו כמה דברים,

על העגלה, עם חמור.

הביאו אותם עד הבית, באזור...

שזה הרובע היהודי? כשאתה אומר רובע,

זה הרובע שלהם?

כן. ובאו לאיזור שלנו,

לא היו הרבה יהודים באיזור הזה.

כמה משפחות בסך-הכל.

והם לא מהקראים. משפחה אחת קראים.

והייתה... היינו הולכים לבקר אותם, היה...

קשר הדוק.

אבל קשר עם המצרים היה מצוין.

חיינו איתם טוב, היה הכל

בסדר כמובן, ידידות.

הכל היה בסדר.

השכונה שאתה חיית בה, היא

הייתה שכונה מעורבת?

אה... גם נוצרים, גם

מוסלמים, זה הרוב.

כן, היהודים זה מעט מאוד,

כמה משפחות בסך-הכל.

אה... גדלתי עם הילדים שלהם.

הכל ביחד.

ואחר כך הלכתי לבית-הספר,

היה דבר כזה שנקרא... "אלזמי".

זה ממשלתי, אלזמי זה חובה.

אז שם לומדים עד הסוף.

הלימוד העיקרי זה היה... לימדו לקרוא

ולכתוב, קצת חשבון, דברים נוספים.

אחר כך היה לנו שכן,

אדם מבוגר, אחמד שרף,

הוא גמלאי משטרה.

הוא קנה את הקומה למעלה, בבית,

ואז סבא אמר, נמכור לו, איש שכזה, איש משטרה,

גם ישמור עלינו. זו הדעה שלו.

אמנם ה... השכירות ירדה, גם...

הוא קיבל עבור הדירה.

אבל הוא היה היועץ שלנו. היה מאוד טוב.

לא היו לו ילדים.

לקח אותי כאילו אני נכד שלו.

והוא אמר להם, עכשיו תרשמו את הילד,

לבית-הספר. איפה? לא יודעים.

איפה ללכת, איפה לרשום.

הוא היה דואג לדברים האלה.

הגיע הזמן הוא אמר להם

עכשיו להעביר אותו לזה,

כבר ליסודי. הגיע הזמן,

הוא יש לו רמה מסויימת,

במקום שיישאר שם.

בית-ספר אלזמי,

זה היה מספיק ללמד א'-ב' לקרוא ולכתוב,

קצת חשבון, כמה דברים

קטנים, ויילך לעבוד.

אמר, הוא לא מיועד בשביל

זה, הוא צריך להמשיך.

אז בעזרתו, הצעתו, גם

כן עברתי בית-ספר אחר,

ל... ליסודי.

באלזמי, זה היה בית-ספר מוסלמי?

כן. כן, זה ממשלתי.

זאת אומרת שמלמדים שם בערבית?

בערבית, בטח, ואחר-כך

באנגלית, כן.

עכשיו, השיעורי דת, היו מתפצלים. הנוצרים

היו הולכים לכיתה אחרת, עם הנוצרים,

והמוסלמים לבד.

אני נשארתי עם המוסלמים.

אחד יהודי, מה יעשה?

וככה אני קלטתי את

האסלאם, דת האסלאם.

עכשיו כשהיו שאלות,

אני עניתי ראשון.

אמרה להם, יהודי עונה, ואתם...

לא עירניים.

טוב, אה... זה היה טוב.

ללמוד עוד דת נוספת.

זה היה טוב, זה היה...

טוב, חיינו יחד עם הדודה.

בינתיים הדודה היא...

זה לא אימוץ רשמי.

זה חיים ביחד, וזהו. עם כל הביחד.

ולימדה אותי הרבה מאוד.

חינוך.

כמה שהיא כזאת, עיוורת,

לא הלכה לבית-ספר,

אבל מה שיש לה בראש, את החכמה שלה, אין

דברים, אה... קשה מאוד לתאר אותה.

באים אליה שכנים להתייעץ איתה.

לטיפה, מה עושים, לזה היו באים.

היו כולם באים אליה.

ויש לה, יש לה דעה.

ואיך היא התפרנסה?

-מהסבא.

איתה... כן.

אז, אה... שמעתי ממנה הרבה משלים.

הרבה סיפורים.

ו... ככה זה היה.

הייתה הולכת לשכנים.

בשעות הערב.

הטלוויזיה הזאת לא הייתה קיימת עדיין.

אפילו לא רדיו, כמעט.

והיו מסתמכים על הסיפורים שלה.

יושבים בחוץ כולם, יוצאים מהבתים,

לסמטאות, יוצאים כולם.

מביאים כל אחד משהו: פיצוחים,

כל מיני דברים, פירות.

כולם יושבים והסבתא לטיפה מספרת.

היה עט, זה רשם הכל בראש.

את הסיפור, חוזרת עליו מילה

במילה, לפעמים מוסיפה תיאור,

ואז... בדיוק.

איזה סיפורים, כמו מה?

לרוב זה מאלף לילה ולילה.

כן, ודומיהם.

יש קצרים, יש ארוכים יותר, ויש...

והייתה מגיעה לנקודה חשובה - פרסומות.

לא, לא פרסומות, וזה נגמר.

אמרנו לה, לא, לא סיימנו עוד שום-דבר,

ואמרה, טוב, יאללה, חכו, בואו נמשיך.

היו, ככה... כל מיני קונצים היו לנו.

בישול.

למדתי בישול ממנה.

איך לחתוך בצל, איך לטגן.

היא מרגישה כבר, לא,

לא, שים להם בצל.

מהריח, מרגישה. יש גם רעש,

לבצל, כשהוא עדיין...

ואנחנו, יאללה, תשימי שום!

מהר מאוד.

תשים מים מלוחים. כן,

את זה למדתי ממנה.

ניקיון למדתי. היא הייתה

אומרת, יאללה, תנקה עכשיו.

טוב, אני מנקה, שמה רגל ככה, היא

הולכת, אומרת, רגע רגע! יש כאן...

למה עוד לא ניקית טוב?

יש קצת חול, יש משהו, מרגישה...

מים. היא הייתה סוחטת את

הסמרטוט, "תלך עוד פעם!"

תמשיך עוד פעם, לא, לא, לא.

אני מרגישה ישנה. לא מרגישה כלום!

זהו. עוד פעם לנקות,

עוד פעם לייבש.

וככה למדתי ממנה את הדברים האלה.

כך שלגדול באווירה

כזאת חמימה וטובה,

גם מלמדת, גם מחנכת. ערכים במיוחד.

ערכים.

גם בסיפורים שלה, גם כן הרבה ערכים.

עכשיו, ההורים שלי היו מבקרים מדי פעם.

אולי כל חודש, כל משהו,

לא מדדתי את זה.

ו... אמא הייתה תופרת.

בתקופה שהיא הייתה באזור

שוברא, גם כן תפרה לאנשים.

היא הכירה אנשים

מוסלמים, תפרה להם.

כשבאה לבקר, דודה אמרה, בואי נלך לאלה .

אנשים בדרך-כלל היו עשירים.

רואים שהם מעמד ממשלה, לווילות.

היינו לוקחים כולם ביחד...

אמא, ודודה ואני.

אנחנו הולכים ביחד לשם. מבקרים, ביקור.

היא לא תופרת שם שום-דבר, בסדר.

באחד הימים, אנחנו הולכים בדרך.

היא אומרת לי, אתה יודע, אל תחשוב שאתה

הבן שלי. לא, לא. אנחנו לא מכירים אותך.

פעם הלכתי עם אמא שלך. פתאום

הרגל שלי משהו...

נדמה לי שזו איזו קופסה של נעליים.

יש שם מישהו קטן כזה.

התברר שזה אתה!

אמא שלך, היא אומרת, אמא שלך עמדה

והסתכלה, ראתה שזה אתה. לקחנו אותך, מסכן.

ואז נתנו לי אותך.

מצד אחד, היו הדודה, והבן,

ואמא שלך וזה, אבל...

אבל... למה

רצתה להרגיז אותי.

אתה לא הבן שלנו בכלל!

לקחנו אותך מהרחוב.

זה אחד הקונצים שלה.

זה הרוע שלה כבדיחה.

ואיך היה הקשר בין דודה שלך לאמא שלך?

-טוב מאוד.

או הו, ועוד איך. עכשיו, אה...

במשך הזמן, סבא כבר

התבגר יותר, וחלה.

מחלה כזאת, אמרו כדאי שיעבור, ל...

לרובע.

כאן, מקום... שם יש הרבה ילדים שלא

נמצאים שם, יש שכנים לטפל בו יותר טוב.

אז הוא עבר עם סבתא. עד שנפטר.

אני נשארתי עם הדודה.

באותו מקום.

בחגים היינו עוברים לרובע, אצל ההורים שלי.

נניח, ה... בערב החג, מגיעים

לשם, הבית מוכן, הכל מסודר.

נמצאים. במיוחד בחגים

הארוכים, כמו פסח.

סוכות אם היו בחופש, תלוי מתי נופל סוכות.

ביחס לחופש של בתי-הספר.

וקשר היה מאוד מצוין.

-בן כמה היית כנשארת רק אתה והדודה ביחד?

הם עברו, אה... בן תשע. בן תשע בערך.

כן. והמשכתי בבית-הספר.

והיא מקפידה, היא יודעת מה

זה שיעורים, תעשה שיעורים.

היא לא למדה אף-פעם.

אבל שומעת. נו, שב, שב!

קודם כל, מה אמרו לך?

שיעורים.

לא ידעה אם כן או לא, אני

אומר לה, בסדר, כן, אני עושה.

אחר כך יורד אחמד שרף, אבי המנוח, אומר לה

אהלן, בוא תסתכל, הוא אמר שעשה,

הוא מסתכל, כן, אומר לה, אל תדאגי, הוא בסדר.

הוא בסדר. הוא אהב אותי מאוד.

נשארו ככה... אחר-כך הבית היה גדול בשבילנו.

הדירה למעלה, מה שהיה

אבא, השכרנו אותה.

ואצלנו, דירת ארבעה

חדרים, זה יותר מדי גדול.

היו אנשים באים.

מוסלמים, מהכפרים,

כדי ללמוד במצרים, בקהיר.

אחר-כך לעבוד.

הייתה לנו קומה שניה, קומת קרקע,

ארבעה חדרים, כל חדר בנפרד.

באים האנשים אלה, רווקים.

אה... לשכור. ולעבוד.

אחר-כך, ראינו שהדירה שלנו

של ארבעה חדרים זה יותר מדי.

אמרנו, שניים להשכיר.

אחד מהם בא ואמר, אני

מוכן לבוא לקראת השניים.

בסדר גמור. חסן חאמיס קראו לו.

חסן חאמיס היה ההגנה שלנו.

היה רווק. אחר-כך התחתן,

הביא את אשתו גם כן.

אשתו הייתה כמעט בגיל שלי.

גיל חמש-עשרה.

ו... היו שניהם חברים שלנו.

תראה איך זה, יש לי גישה.

היה אומר ככה. הוא אומר, חברים

שלי, אני לא מביא אותם לבית.

רוצה לפגוש אותם בבית-קפה.

אבל על שלנו, היה אומר לטיפה,

קרובים שלכם, גברים, נשים, כולם יבואו,

הבית שלי פתוח בפניכם.

אתם אנשים נאמנים.

אין פחד מכם. עד כדי כך.

ככה, הדוק מאוד.

זאת אמרת שחיית עם מוסלמים באותו בית?

-כן, כן, באותה דירה אפילו. באותה דירה.

בעקבות מלחמת ששת הימים. אה, סליחה...

ה... שחרור.

זה היה קיץ. מאי, חודש מאי.

הייתי שנה שנייה בתיכון.

רציתי לעבור למשהו מקצועי.

לכלכלה.

הנהלת חשבונות וכלכלה.

טוב. חיפשתי בית-ספר, אמרו בסדר.

הלכתי להביא את התיק. לא מוצאים את התיק.

עוד פעם.

עוד פעם. אתה רוצה להירשם,

תביא את התיק שלך.

המזכיר של בית-הספר היה נוצרי.

לקח אותי בצד ואמר לי, תשמע, אל תחפש תיקים.

התיק שלך...

אתה, אין לך שום-מקום בבית-ספר.

אתה יהודי, זה מצב קשה מאוד.

אני לא אכניס אותך לבית-ספר.

בית-ספר אולי פרטי, זה משהו אחר.

אז לקחתי בחשבון,

מהיום והלאה, אין.

באותו זמן, אותו חסן

חאמיס, השכן שלנו,

בא ואמר ככה. היה

חודש רמדאן שלהם.

אמר, מה ששמעתי בבית-הקפה, לא טוב.

עד עכשיו יכולתי להגן עליכם.

אבל יותר מזה לא אוכל.

אה, דרך אגב. אחותי,

סיפור של אחותי.

אנחנו נולדנו ארבעה בנים.

ו... ההריון החמישי,

הדודה אמרה לאמא, אם

תהיה בת, היא תהיה שלי.

יש לי בן, רוצה גם בת. ויצאה בת.

אז גיל שנה וחצי, נגמלה, אמרה

לה, יאללה, תיגמל ותבוא אלינו.

הביאה אותה אלינו.

הייתי בן שתיים עשרה, גיל שנה וחצי.

שלושתינו היינו ביחד.

עכשיו אני כביכול הגבר של המשפחה.

הדודה משגיחה, מלמדת אותי הכל.

והיא ילדה קטנה כזאת.

אז בא חסן חאמיס, והוא אמר ככה. תראו, חייב

להגיד, מה ששמעתי ברחוב, לא כל-כך טוב.

אחד הימים יבואו, יתנכלו לכם.

תלכו לקרובים שלכם.

אל תשבו יותר.

היה, אני זוכר טוב.

סגרנו את הכל, לקחנו את

מה שצריך, ויצאנו לדרך.

הייתי עם הדודה,  ככה, ועם אחותי

ככה,  והלכנו שם ל-, זו הרכבת הקלה.

ונסענו...

עד התחנה האחרונה. משם,

עד הרובע, זה היה אחד.

באמצע הדרך, הייתה אזעקה.

הייתה מלחמה. אין

לאן ללכת, יהודים.

מה לעשות? אנחנו לא נראים.

דיברנו בערבית ככה, בקול רם.

שלא יידעו שאנחנו יהודים, ו... עד שהגענו.

היה מפחיד! אתה ברחוב, יש לך אזעקה.

אנשים כולם בורחים, ואיך אני אלך

עם אישה עיוורת? לאיפה אני אלך?

בכל זאת, הגענו בשלום, ברוך השם.

אבא אמר, אל תדאגו, אתם .

עכשיו, לא חיינו איתם. בהתחלה

חיינו איתם באותה דירה.

דודה אמרו לו, תמצא לי דירה.

אתם איתנו! אמרה, לא.

אני והילדים שלי, דירה.

שכרו דירה אחרת.

יש מרחק, פחות או יותר, מה אי-אפשר.

אחר-כך...

היינו ביחד.

אני המשכתי ב... מאז שהגעתי

לרובע, ובגיל חמש-עשרה,

יש לי קצת קצת ממנהגי היהדות.

מה שיכולנו לעשות במקום כזה.

אמרתי, כבר הגעתי לכאן, להשיג בית מבוסס. 

צריכים ללמוד טוב.

האחים שלי למדו. ברובע.

יש שם שיעורי ערב. זה היה בית-ספר על

שם העדה, אבל הוא שייך למשרד החינוך.

כל הלימודים, כל התכניות, כמו

כולם, חוץ משיעורי עברית, ותורה,

זה משהו פרטי של העדה.

-שזה הבית-ספר של הממשלה?

לא. הוא של העדה.

הבניין של העדה והכסף של העדה.

רק התכניות והפיקוח,

משרד החינוך.

-כמה אחים אתם?

אנחנו שישה.

-מה השמות שלהם?

אליהו, מתתיהו, משה,

טוביה, שרה, דוד.

לפי הסדר.

-אז הדודה לקחה את הבת היחידה ש...

כן.

אז אמרתי, מעכשיו, אם כבר הגענו לכאן,

צריכים להתחיל להתארגן, ללמוד משהו.

ואז יש שם בית-כנסת, כבר התחלתי

לבקר בבית-כ