Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

טובול עליזה.

ובעבר קראו לי

בן אבו פיבי.

מה זה פיבי?

פיבי זה מפרוש שמחה,

שמחת חיים.

אז היות ויש לי אחות שמחה,

אז קראו לי עליזה.

זאת אשתו של הרב מרדכי אליהו

שהיא קרובת משפחה.

ישנו במיטה אחת

ואז ככה היא עברתה לי את השם.

00:01:00

ומתי נולדת?

מה התאריך המלא?

ב -

אתה רוצה בעברית

או בלועזית?

31.12.1932

ובת כמה את היום?

בת 85 ונכנסת ל-86.

ואיפה נולדת?

נולדת בבראשית.

ליד קזבלנקה.

00:01:30

אני רוצה שנתחיל בעצם

עם העבר המשפחתי שלך, -כן.

מה שאת זוכרת, סבא, סבתא,

אפילו קצת יותר אחורה, -כן.

אם את יודעת

איך הם הגיעו לבראשית.

כן.

כמה שזכור לי

ושמעתי מהמשפחה,

כל המשפחה גרו בדמנת,

דמנת זה מעל מרקש.

00:02:00

שם היו, זאת עיר

ממש כולם דתיים,

כולם שומרי תורה,

שומרי דת.

ואז אחד מהמשפחה עלה לבראשית

וראה שהעיר מתפתחת

ואז הוא אמר לכולם להתחיל לעלות

וכולם באו מדמנת לבראשית.

אז פתחו חנויות,

פתחו מסחר,

והיה טוב להם.

00:02:30

בעצם על מי אנחנו מדברים?

על סבא שלך?

מי הגיע ראשון?

סבא ואישתו,

סבתא המקורית לא הכרתי אותה,

הוא התחתן בשנית, הכרתי אותה.

וסבא היה גר איתנו בבראשית,

ואבא ואמא ואנחנו הילדים.

ובמה סבא היה עובד?

סבא הכרתי אותו זקן כבר,

לא היה עובד.

00:03:00

מה היה השם שלו?

מרדכי קדוש,

מהצד של אמא, אבא של אמא.

ולהורים איך קראו?

בן אבו,

אבא שלי קראו לו

איסאן משה בן אבו.

ואמא?

אמא - דדה,

קדוש למעשה.

ובמה אבא עבד?

מה היה העיסוק של אבא?

00:03:30

מה שאני זוכרת,

מאז שפתחתי את עייני,

הוא מכר יינות

לכל היהודים במרוקו.

והיה לו במקביל חנות פינתית,

הוא עמד ומכר לאנשים

למרות שהיה עיוור.

אנחנו אחרי בית ספר

היינו באים ועוזרים לו.

אבל הוא ניהל

את החנות הקטנה.

00:04:00

ובצד השני, בדלת השנייה,

אימי תפרה לערבים.

לערבים רק?

-לערבים, כן.

תפרה לערבים, תפירה מוחלטת.

שמלות לערבים, לגברים,

הייתה לה עבודה,

מלא עבודה.

אבא ככה, היה מזמין חבית

של 800, 1000, 1200 ליטר

ושם אותה ליד הדלת.

00:04:30

לא נכנסת בפנים.

ועם צינור היינו מזמינים

את בן דודי מיכאל

שהוא בגילי, היינו באותה כיתה

בבית הספר.

ונותן לנו צינור לשאוב יין

שיצא היין.

לאחר שכל הבקבוקים עומדים

הוא היה מתיישב על כיסא עם כמה פיילות,

00:05:00

דליים של מים,

ושוטף את הבקבוקים

עם מברשת כזאת וקורא לנו ואומר:

הנה, איפה? הכל נקי?

הבקבוק נקי?

כשלמשל היה איזה נקודה מלוכלכת

היינו אומרים לו הנה כאן,

ואז היה תופס ומכניס את המברשת

ומסובב ומנקה,

כי הוא היה קפדן מאוד מאוד,

היה מאוד נקי.

למרות שהוא היה עיוור?

00:05:30

למרות שהיה עיוור

הייתה לו מטפחת אף בכיס אחד,

ומטפחת לעיניים כדי לנקות

בכיס השני.

כשהוא היה מנקה

את הבקבוקים שהיינו שואפים,

אם זה היה יין מתוק

היינו ממשיכים לשתות,

אם היה חמוץ הוצאנו קצת,

נתנו את הצינורות והלכנו לישון.

בן דודי ואני.

00:06:00

היה ישן אצלנו, אני אצלם,

היינו משפחה אחת מאוחדת.

והוא היה ממלא את הבקבוקים שעמדו

על סדין נקי הפוכים שכבר שטף,

והאחים הגדולים עזרו לו

למלות ואחר כך סגר והניח אותם.

וביום שישי נאמר

היה מניח 80 בקבוקים.

00:06:30

להגיד שזה טיפשות חס וחלילה,

אבל,

לא יכלו לחשוב

ולרשום פתקאות ולשים?

כל שם לשים בקבוק, 2, 3, 4,

4 פתקאות לכל משפחה? לא.

כל מי שבא נתנו לו את הבקבוק.

הוא רצה 2?

לקח 2.

במוצאי שבת ישבנו כולנו

מסביב לאח בחורף,

או בקיץ בחוץ,

00:07:00

והתחלנו להיזכר, היום 80 בקבוקים,

מי לקח וכמה כל אחד?

וביום ראשון הייתי יוצאת עם סלסלה

ואוספת את הבקבוקים הריקים

ומביאה אותם לאבא.

ושוב היה יושב ומנקה אותם

וחוזר על הפעולה הזאת כל הזמן,

עד יום חמישי.

ואמא הייתה תופרת רק לערבים?

00:07:30

רק לערבים

וליהודיות מי שרצה גם תפרה להם.

לנו המשפחה תמיד זכינו

רק בשמלות שהיא תפרה לנו.

וככה התפרנסנו.

תתארי לי את הבית

שאת גדלה בתוכו.

היו לנו נאמר

כמו הבית הגדול הזה,

00:08:00

אבל יש קיר

ופה יש דלת גדולה מאוד.

ואז נכנסנו מבחוץ לחדר הראשון,

הייתה מיטה גדולה

בפינה הזאת.

והיה מיטות קטנות

עם הרבה מזרונים.

היינו בלילה פורסים את המזרונים ברצפה

וככה ישנו.

00:08:30

ובחדר השני,

היו שם הבקבוקים, היינות.

הייתה עוד מיטה שמי שרצה לישון

קטנה מהילדים, ישן שם.

ובפינה אחת הייתה לשמיני,

אח כזה.

כי הדירה הייתה

של צרפתים כנראה.

00:09:00

והיה שחור ומסביב יש,

זה ככה, ככה.

מסביב קיר קטן אמא הייתה שמה

את כל הדברים לקישוט על זה.

והיו תמונות של הרבנים

על הקירות.

איזה רבנים?

את זוכרת?

של מרוקו במיוחד,

00:09:30

מה שמכרו שם,

רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס.

והיה לנו ארון,

עם דלת אחת,

ארון ירוק.

ומדפים לכל שני ילדים נאמר מדף אחד.

לאבא מדף הגדול.

אבא היה כל ך מסודר,

כשרצה מספריים

"תביאי לי את המספריים",

00:10:00

תמיד בצד שמאל תחת הגופיות למטה

במדף למעלה, היה ככה אומר לנו.

כשנתן להחזיר,

הוא שאלה אותי:

"איפה שמת אותו?"

אני אומר לו:

"במדף למעלה בצד שמאל

תחת הגופיות שמתי", אז היה שקט.

ואת כל הבגדים אמא תפרה?

כל הארון היה בגדים של אמא?

כן, אמא תפרה לנו לכולנו,

גם לבנים גם לבנות.

00:10:30

היו איזה 90 משפחות,

הכרנו את כולם.

זה את זה

הכיר את כולם.

והיה רחוב שבאמצע כביש

ובצד ממולנו ואנחנו,

היו דירות, דירות.

אז ככה היכרנו.

וברחוב השני

היה בית הכנסת.

00:11:00

ששם היה רבי אלעזר קדוש.

יש לי תמונה אני אראה לך,

-אחרי זה אנחנו נפתח. -אחרי זה.

יש פה במגירה,

במדף,

תמונה של הרב רבי אלעזר קדוש,

הוא היה עומד בתיבה יום וליל אפשר לומר.

רק מתפלל.

הוא הדוד של אמא שלי,

אח של סבא.

00:11:30

הכרנו אותו עם המטפחת ראש,

עם נקודות לבנות על מטפחת כחולה,

וככה הוא עמד והשכנים

שזה דוד שלי קדוש בן אחיו,

אשתו הייתה מביאה לו

כוס תה, כוס מים.

ככה היה יושב ומתפלל

כל הזמן.

פעם אחת הביא,

הייתה,

00:12:00

דודה שלי מקזבלנקה באה להתארח

אצל הדוד הקדוש שגר מול בית הכנסת.

והייתה לה נידה.

אז היא אמרה לה:

"קחי את הכוס תה לרבי אליעזר".

(מרוקאית)

אז היא הביאה לו את הכוס

והוא אמר לה: "לא".

אז היא אומר לו:

"אבל רחל שלחה לך את זה,

זה השעה שלך"

"לא, לא, לא, תיקחי, תיקחי".

00:12:30

והוא לא רצה בשום אופן לקבל,

וכשהיא הביאה לללה רחל את הכוס בחזרה,

אמרה לה:

"יא בינתי, יש לך נידה?"

היא אמרה לה: "כן".

היא אמרה לה: "תניחי".

עשתה כוס תה אחר והביאה לו,

לקח ושתה.

זה רבי אלעזר קדוש

שאני מארגנת שני אוטובוסים כל שנה,

00:13:00

ושולחת מכתבים

לכל אנשי בראשית.

כמה היום יש?

הם כולם פה בארץ?

יש 160 עם הילדים שלהם,

זה 160 איש

פלוס אנשים שבאים בכוחות עצמם.

ואנחנו מארגנים את ההילולה

אחת לשנה, שבוע אחרי סוכות.

איפה?

-זה התאריך, במירון.

00:13:30

הוא היה מחובר לרבי שמעון בר יוחאי

ומתפלל בשבילו,

אז החלטנו,

העלנו אותו ארצה.

בן דוד שלי בקזבלנקה שלח אותו,

הוא היה במרסיי כמה ימים,

אחר כך ממרסיי שלחו אותו

לארץ ישראל.

אני ובן דודי עם חברת קדישא

התארגנו, קיבלנו אותו,

00:14:00

הזמנו את כל אנשי בראשית

את כל המכרים, המי ומי,

ועשינו, הבנים שלי עשו

סעודה גדולה מאוד,

הזמנו את כולם

ונטמן כאן בירושלים.

אני אמרתי נטמן כאן אבל לא הייתי שלמה,

נטמן במירון, לקחנו אותו למירון.

00:14:30

כי הוא היה מחובר

לרבי שמעון בר יוחאי,

אז החלטנו לקבור אותו במירון,

ממש ליד מירון.

שם הייתה לנו קצת פרוטקציה,

אחד שהוא מספסופה,

קרוב משפחה סידר לנו את הקבר

ושם נקבר.

המוסלמים אין בהם אמונה

בוא נאמר.

00:15:00

היו לנו חברים טובים

שבאו, תפרו אצל אמא,

ישבו, נכנסה הערבייה ללרקיה,

היא ידעה הכל, מכינה את המים,

מרתיחה את הקומקום ומכינה את התה והכל,

היא ובעלה שותים והכל.

ובעלה הולך לשוק,

כל יום שני שהיה שוק,

וכשגמרו התארגנו והלכו להם.

00:15:30

אנחנו ביום המימונה למחרת,

של החג השני

היינו נוסעים לכפר שמה,

והם היו מכבדים אותנו בחמאה,

בלבן, בדבש.

זה היה היחס שהיה לנו

עם הערבים.

אבל,

במלחמת עולם השנייה,

00:16:00

הגרמנים היו אוטוטו נכנסים לקזבלנקה,

ומיד האמריקאים נכנסו,

הקדימו אותם.

ואז הם חשבו לעשות חגיגה

בבראשית הערבים.

ואנחנו מרוב פחד,

כל ערב לפני כן היינו סוגרים את הדלתות,

נאמר יש שולחן כזה,

מזיזים שמים עליו דברים,

00:16:30

שחלילה לא יפרצו ויכנסו.

אין בהם אמונה,

זה הערבים.

ובתור ילדה,

איך הייתה הילדות שלך?

נפלאה,

מאוד מאוד.

אני הייתי מאושרת

בילדות שלי.

00:17:00

בכלל ההורים שלנו

עשו הכל למען הילדים, הכל.

הדבר הכי יפה,

אם יש דברים שמוכרים, קנו לנו.

לתפור, קנו לנו.

אם יש הילולה עשו מאמצים

כדי לקחת אותנו לרבי שמעון  אלחלו.

אם נסענו או הם נסעו לאיזה מקום,

לאיזה דודה לקחו אותנו.

00:17:30

והיינו מאושרים.

תתארי לי את זה רגע יותר,

אני רוצה לפרוט את זה.

היו לכם משחקי ילדות

שהיית משחקת עם החברות?

כן שיחקנו עם הילדות

לא מי יודע מה,

היינו

עם חבל קודם כל,

עם חמישה אבנים,

היינו לוקחים את העפר של השכונה,

00:18:00

מהרצפה ושמים גרעינים שחורים,

וכל אחד לוקח חלק

מהחבילה הזאת,

ואחר כך ככה,

מדפדפים בעפר

וכמה שהיה לנו גרעינים יותר,

אז הוא ניצח כביכול.

00:18:30

בבית הספר לימדו אותנו

איך לקלוע במטרה בקיר,

לקפוץ,

לעשות חבל ולקפוץ כמה שיותר.

חצי מטר ואחר כך לעלות.

אז היינו בבית מחקים

מה שהיינו עושים בבית הספר.

היו נאמר 4 עצים, ריבוע

ובכל פינה עץ אחד.

00:19:00

זה היה בבית הספר

ואז אחד באמצע.

ואז היא הייתה מסתובבת

ואנחנו בינתיים מתחלפות.

ואם היא מיהרה ותפסה,

אז היא ניצחה.

אז אותה בחורה עמדה במרכז.

זה משחקים של ילדות.

באיזה בית ספר היית?

בבית ספר אליאנס בבראשית.

00:19:30

עד איזה כיתה למדת?

עד, התחלתי,

גמרתי למעשה עממי

שם בבית ספר,

באתי לקזבלנקה כדי לעלות ארצה,

אבל התעכבנו,

נכנסתי לבית ספר

גם כן אליאנס בקזבלנקה,

שנה וחצי בערך,

כי לא ידעתי מתי,

00:20:00

ואז באמצע עליתי ארצה,

ב-48'.

בבית הספר בבראשית, מה למדתם?

איזה מקצועות?

הכל, למדנו הכל,

דברים שלמדדנו בבית ספר לא יאמן.

אפילו ספרות.

שאני למדתי באוניברסיטה ארבע שנים,

בגיל 71 נרשמתי ולמדתי.

00:20:30

וחלק מהספרות "לוסיד" למשל

זה ספר ידוע,

לימד אותנו ד"ר רודריק באוניברסיטה.

ואני כשהוא אמר:

"אתם יודעים למה קראו לו לוסיד?"

אז אמרתי, אני הצבעתי,

אמרתי לו:

"בגלל שהוא היה גיבור והוא הרג",

00:21:00

איך אומרים?

"כרת ראשים של מלכים, הוא מספרד,

"ומפחד קראו לו סיד."

ואז סיפרתי,

הוא אחרי השיעור שאל אותי,

ואז אמרתי לו ,

למדתי ספרות במרוקו.

ומה עוד למדתם?

איזה עוד מקצועות?

00:21:30

כל המקצועות, חשבון, צרפתית,

היסטוריה צרפתית,

התחלנו אחר כך

היסטוריה על מרוקו התחלנו.

ודקדוק הכל,

אבל הכל בצרפתית למדנו.

אז בבית הספר אתם לומדים

את השפה הצרפתית ובבית אתם מדברים?

ערבית, -ערבית.

עם ההורים, כן.

00:22:00

למרות,

-ידעתם עוד שפות?

איך?

-ידעתם עוד שפות?

לא, רק ערבית וצרפתית.

בבית ספר היה אסור

לדבר ערבית.

היה מפתח עם חוט, אם נאמר הגעתי בבוקר

המפתח היה לי מאתמול,

אז אני הקשבתי מי שדיבר ערבית,

הכנסתי לו את המפתח וככה זה הלאה.

00:22:30

השתדלנו לדבר בצרפתית.

ועל ישראל למדתם בבית הספר?

(צרפתית)

היה לי ספר בצרפתית

אבל לא למדנו על ישראל במיוחד,

לא.

זה רק אם המורה לעברית

שלימד אותנו עברית

00:23:00

והיינו יוצאים פעמיים בשבוע

בשרנטך בקזבלנקה.

במוצאי שבת,

ובאמצע השבוע היינו נפגשים

עוד פעם, פעם אחת.

במוצאי שבת היינו הולכים,

זה היה אליהו הנביא הקבר שלו שם בשרנטך.

00:23:30

ובאמצע שבוע הייתה איזו דירה,

אבל בחשאי.

את היית באגודה?

הייתי כן,

הייתי בשרנטך.

וזה תרם לי לעלות לארץ ישראל.

ושם למדת את העברית ועל הציונות?

-אני, כן.

אני כתבתי,

קרוא וכתוב ידעתי במרוקו.

מה סיפרו לכם?

בשרנטך מה סיפרו לכם?

00:24:00

על ארץ ישראל לא ידעתי כלום,

מה זה ארץ ישראל? לא ידעתי.

פשוט מאוד, אנחנו היינו תמימים או סתומים

או שניהם ביחד.

סיפרו לנו לעלות לארץ ישראל,

לעלות לארץ ישראל, לעלות וזהו.

לא, או שפחדו שיתפסו אותנו ונתחיל,

לא יודעת.

אבל זאת עובדה.

00:24:30

רק לעלות לארץ ישראל ושירים

ולכתוב ולקרוא וזהו.

ומה את דמיינת?

בתור ילדה מה את מדמיינת?

לא ידעתי בדיוק מזה ארץ ישראל,

לא ידעתי, לא ידעתי, לא ידעתי..

מעניין אני כל הזמן אומרת,

וכשהגענו, היינו צריכים להגיע לחיפה

וכשהיינו נדמה לי 20 או 21 יום

00:25:00

ולא אכלתי אוכל באונייה.

אמא ציוותה אותי בדקות האחרונות,

לשמור שבת ולאכול כשר.

ואת זה הקפדתי.

שמרתי שבתות ואמא הכינה לי ריבת ענבים,

צנצנת גדולה,

והם מהאונייה היו נותנים לנו

00:25:30

כמו ריפאת ככה, כמו עוגיות,

כמו לחמניות,

קשות אבל.

פעמיים ביום או שלוש פעמים ביום,

אבל כל ארוחה אחד לשני אנשים.

אז היינו שוברים אותם

וככה הפירורים כל אחד לוקח,

מה שצריך חצי.

00:26:00

ואני הייתה לי את הצנצנת ריבה

אז כל יום בבוקר, בצהריים, בערב,

ככה קצת הייתי,

מתוק אוכלת.

ולשמחתי היו גרים מעלי

משפחה עם ילדים.

ולפעמים היו עושים את מימיהם עלינו

דרך החריצים היה נופל, אין מה לעשות.

00:26:30

ולפעמים אכלו ביסקוויטים

וגם החתיכות נפלו.

ואז הייתי לוקחת ואוכלת.

זה אני זוכרת.

נהניתי מהחתיכות ביסקוויטים

שהילדים היו אוכלים, פתי בר.

זהו וביום אני שכבתי,

אני הייתי חצי מעולפת לא יכולתי לקום.

00:27:00

אבל ביום שאמרו,

וחיכינו רק להגיע לחיפה.

כשהגענו אומרים:

"הגענו, האורות של חיפה, אורות של חיפה".

כולם צועקים

ואז אמרתי: "על המחזה הזה אני לא אוותר".

והסכמתי בכוחותיי האחרונים,

תופסת ומסתכלת.

00:27:30

ואני אומרת:

"וואי, זה חיפה".

אני מתרגשת.

אני מתרגשת ממש,

זאת חיפה,

זה הכרמל.

"אני עד חיפה",

אז התחלתי לזמזם,

"על יד חיפה יש כרמל

שם בעמק יזרעאל".

00:28:00

ואז התחלתי לזמזם לבד ולשמוח

שזה הכרמל שלמדתי עליו.

ככה בשמחה

גדולה, גדולה, גדולה.

ואמרתי:

"לא חשוב, היו כינים"

סבלנו,

21 יום היה סבל.

בתוך האונייה?

00:28:30

בתוך האונייה,

אונייה הייתה מדפים מדפים,

במקום להכניס את הארזים של הדגים,

אז אנחנו נכנסנו בשכיבה.

ככה שכבנו בתאים של האונייה.

זאת הייתה אונייה

שהובילה דגים או סחורה אני לא יודעת.

00:29:00

באיטליה עצרנו,

הייתה הפסקה.

ואמרו שיש אוכל חם.

הביאו שעועית חמה ו

אני לא יודעת בשר בפנים מה,

אני כמובן לא אכלתי,

לא טעמתי מכלום,

ונחתי בתא שלי.

היה כן,

היה בית חולים לחולי נפש.

00:29:30

מטוניס, אלג'יר,

ומרוקו,

מכל צפון אפריקה.

כולל ערבים, יהודים ומוסלמים

שגרו תחת קורת גג אחת.

זקנים, ילדים ובכלל.

ואימי זיכרונה לברכה

הייתה אשת חסד.

כשהיה נפטר איזה יהודי,

היו עושים לו את הכבוד האחרון, הייתה רוחצת,

00:30:00

הייתה בין הרוחצים שטיפלו

ועשו כבוד גדול לאותו חולה נפש,

בבית הקברות שלנו.

ובשבתות הייתה שולחת אותי,

שמה במטפחת גדולה צלחות

וקופסאות טבק וסוכריות.

אז הייתי מגיעה לשם,

הייתי מבקשת מהשומר,

00:30:30

אז נותנת את הטבק לזקנים,

סוכריות לילדים ואוכל למי.

ובחגים גם הייתם?

גם בחגים וגם בשבתות.

ומי שהיה במצב טוב

ויכלו להשתחרר,

היינו מקבלים כל אנשי בראשית

היינו מארחים אותם אצלנו.

אפרופו חגים, היה אצלכם משהו מיוחד ככה

שהיה בבראשית?

מנהגים שהיו?

00:31:00

לא, אנחנו חגגנו כל חג

כמו שחוגגים פה.

סוכה אני זוכרת היינו עושים

מקרשים של קני סוף,

היו עושים את הסוכה,

ואבא שלי היה ישן בסוכה תמיד,

זה אני זוכרת.

והיה שם בפינה איזה

אני לא יודעת,

00:31:30

תמונה או מה של אומרים אושפיזין

לא יודעת, משהו כזה.

היה אומר שיהיו בסוכה.

והוא היה ישן בסוכה.

ואמא ז"ל הייתה נותנת,

כל הילדות היינו מתאספים, זה היה מנהג,

היו קונים לנו קדרות קטנות ומחבתות

וסירים קטנים,

00:32:00

מינדרה,

קראו לזה מינדרה.

זה כנראה משם ספרדי.

והיו נותנים, מבשלים

והיו שמים לנו בקעריות.

ואנחנו כל הילדות היינו מתאספות באיזה בית

או באיזה מקום או באיזה גן או משהו,

ונהיינו כבר לבוגרות ולאמהות

ואז אנחנו מתרגלים

00:32:30

ואוכלים ושמחים.

ובתור ילדות הייתן מתאמנות?

ככה הייתן מכינות לעצמכן אוכל בסירים הקטנים?

לא, רק בפסח, במינדרה.

אבל,

בפסח, בסוכות, אבל לא,

ביומיום אמא שלי ז"ל בישלה

ואכלנו מה שאמא בישלה.

ונגיד בספירת העומר?

00:33:00

ספירת העומר

אבא היה סופר ספירת העומר,

אני זוכרת במימונה

היינו הולכים לאיזה,

איזה כמו מכונה, סניה קראו לזה

ומשם יוצא מים,

והיינו הולכים ברגל איזה 10 דקות,

00:33:30

עם המגבות על הכתפיים שלנו.

ושם היינו עושים נטילת ידיים בבית

ושם היינו הולכים,

היו אומרים לנו, אבא היה אומר לנו

להגיע מוקדם ולשטוף את הפנים והידיים,

ולזרוק 4 פעמים לכל צד

לזרוק את העצלות,

זה דרך אגב חלק שקשור

לעומר.

00:34:00

הרי בתקופת העומר כבדים ועצלנים,

זה חילוף מזג אוויר.

ואז הם קראו לזה.

ואז הוא היה אומר לנו לזרוק,

לזרוק את כל האיסורים,

הדברים, הרעים המחלות, הכל.

והיינו שוטפים את הידיים והפנים.

00:34:30

וכל הדרך

"תרבחו, תפרחו, תסעדו" חוזרים

ואלו שיורדים אלו

"תרבחו, תפרחו, תסעדו, תרבחו"  כל הדרך.

זה היה ככה.

וגם ההילולה בעצם קורת

בתקופת ספירת העומר?

אחרי ההילולה זה הייתה בעומר,

אחרי העומר,

אחרי פסח.

00:35:00

זאת הייתה הילולה שהיינו הולכים

לרבי שלמה אלחלו.

אם היה, אם הוא קרא לנו

הייתה אומרת אמא אנחנו נלך.

ואם לא לבן דוד שלי

היה אוטו מסע.

ואז היא הייתה אומרת, היא ואבא:

"אם מכלוף ייסע ויש לו מקום ייקח אותנו,

"אם לא אז לא נלך".

00:35:30

ואז היא הייתה מכינה ומתכוננת

ומכינה כביכול בטוח ובאמת תמיד נסענו.

ואז הוא היה עובר ליד הבית וכולנו

ועולים והייתה שמחה גדולה ושרים,

איזו שמחה הייתה כשהיינו

הולכים לרבי שלמה אלחלו.

ושם היינו משתטחים על הקבר

הולכים מסביב בגבעות ככה,

00:36:00

קוטפים פרחים ונהנים,

זאת הייתה חוויה בלתי רגילה.

היו שם עוד דברים שהיו עושים

בתוך ההילולה?

נגיד אני יודע שנהוג ככה

להשתפך בנפש,

היינו כולנו נפגשים, שרים, אוכלים,

אחד מזמין את השני לתה,

זאת הייתה שמחה של כולנו,

זה היה הכל ביחד.

00:36:30

היו עוד קברי צדיקים

שהייתם הולכים אליהם?

לא, היינו הולכים לרבי שלמה אלחלו,

זה קבוע, כל שנה.

עכשיו אני,

אני זכיתי פעם אחת בדמנת,

לקחו אותי הייתי קטנה,

לקחה אותי בת דודי לדמנת.

והיה נהר גדול

שהיום הוא יבש לגמרי.

מה השם שלו את זוכרת?

00:37:00

לא.

נהר ליד רבי דויד עלווי.

רבי דוויד,

דרעי הלוי כנראה.

ואז היינו יוצאים,

ממלאים בקבוקים וחוזרים,

אני זוכרת, הייתי צעירה,

ילדה,

הבאתי שני בקבוקים,

אחד שמתי על המים,

00:37:30

ושטפתי את השני מילאתי אותו,

באתי, לא מצאתי.

והיה ערבי ואני אומרת לו: "איפה הבקבוק?"

והוא צוחק, צוחק וחשבתי שהוא לקח אותו,

אז בסוף הוא אומר לי: "הנה שם",

הוא הלך עם הזרם הבקבוק השני.

ושם היו חדרים.

והיינו הולכים

לרבי דוויד דרעי הלוי.

הייתי הולכת עם קרובי משפחה שלי.

00:38:00

ומדמנת עד לרבי דוויד דרעי הלוי,

היו הרים ולמטה תהום

והיה שביל קטן וככה על סוסים,

הלכנו בפחד אלוהים

ממש אחד אחרי, אין עוד.

פשוט מאוד ככה אחד,

היו יורדים ממקום אחר, רק הולכים.

00:38:30

והיינו עד שמגיעים לצדיק.

ומעבר ללימודים ככה באליאנס

 ולימודי העברית,

היה עוד משהו שלמדת?

למדנו עברית, פיוטים,

נעצר בארץ,

אני לא זוכרת כבר.

אבל הפיוטים שלימד אותנו

אדון זבלי קראו לו,

00:39:00

מורה שהביאו אותו

אנשי בראשית מקזבלנקה.

נתנו לו דיור ומשכורת חודשית

והוא היה מלמד אותנו עברית, היה אכפת להם.

אנשי בראשית היו אנשים דתיים כולם,

למעשה כולם.

ורצו שנדע.

ובזכותו שהוא הכניס בנו

את האהבה לארץ ישראל וזה

00:39:30

אז עלינו בשנת 48'

ואבא לא התנגד,

הוא שלח אותי ברוח טובה.

וכולם אומרים: "איך יכול להיות

ההורים שלנו התנגדו שנעלה בגיל 16 עלית?"

אמרתי: "אבא שלי היה חכם, אמר את תעלי

ואת תעשי את הכל כדי לעלות אותנו".

וככה זה היה.

אמא הייתה תופרת,

-כן.

00:40:00

ואתם גם למדתם לתפור?

-כן.

הכל, הייתה נותנת לנו

חתיכות בדים,

והייתה גוזרת לנו והיינו תופרים.

היינו עושים בובות מבד.

קודם כל מילאנו אותם בכל מיני צמר,

שם הכריות הכל היה מצמר.

אז מילאנו את הבובות

ואז נתנה לנו חתיכות, ישבנו ותפרנו.

00:40:30

להחליף וככה היינו מתעסקות הילדות

גם עם הבובות.

ונגיד היה איזה חוג תפירה

או משהו כזה?

בבית ספר היה חוג לרקמה

ולתפירה.

זיכרונה לברכה אבל אני זוכרת דברים

משיעור והכל, עוד מבית ספר.

שלמדתי, כן.

היו מביאים פעם בשבוע מורה לתפירה

ואני זוכרת היה חם,

00:41:00

וקשה אז היינו הולכים מנגבים,

שהבד לא יתלכלך וזה.

ככה למדנו תפירה.

וגם דוד שלך היה לו,

הייתה לו חנות, לא?

לכולם היו חנויות של בדים,

הם מכרו בדים,

התעסקו במסחר של בדים.

00:41:30

רבי אלעזר קדוש,

הוא היה רב אמרתי לכם,

יושב בתיבה יום ולילה.

אבל לפני כן היה לו,

הוא רצה לעבוד במסחר, הייתה לו חנות.

והיה קורא תהילים כל הזמן בחנות,

היה בא ערבי אומר לו:

"יא רבי יאללה תן לי ככה"

00:42:00

"תן לי אני ממהר",

הולך,

בא אחר, הולך,

שני בני הדודים שהעמידו לו את החנות

והכניסו אותו אמרו לו:

"רבי עזר, המקום שלך לא בחנות,

אתה תלך לבית הכנסת. אתה לא מוכר,

"אתה כל הזמן מתפלל

וזורק את האנשים".

אז באמת הוא הלך

ושם עמד יום וליל בתיבה.

00:42:30

ואיזה מוזיקה היית אוהבת

לשמוע במרוקו?

נגעת בדברים,

אני למעשה אוהבת

מוזיקה עממית,

אוהבת מוזיקה חסידית

ואוהבת מוזיקה קלאסית.

מאיפה המוזיקה הקלאסית?

-הקלאסית,

המקרה אני אוהבת.

אני כשהייתי ילדה,

ביום ראשון,

00:43:00

וכשהיו סוגרים בית ספר

בחופש הגדול,

הייתי הולכת לבעלה של בת דודי

שהיה חייט אחת ויחיד, פרוספר, בבראשית.

באזור הצרפתים.

ואז הייתי לומדת אצלו גם תפירה,

אני למדתי לתפור מכנסיים בהיותי נערה

כי לימד אותי ולמדתי.

00:43:30

והוא היה שולח אותי

לבית קפה,

זה הכביש הראשי,

בתי קפה על הדרך,

כשהאוטובוסים עוצרים,

עוצרים קונים מבית קפה.

אז היה שולח אותי עם בקבוק

להביא לו מים קרים.

הייתי עולה קודם כל למעלה,

שומעת מוזיקה, פעם שמעתי את המוזיקה,

00:44:00

והיה לי טוב על הנשמה

והתחלתי לעלות מדרגות עד שהגעתי למקום.

שראיתי את הילדות

כמו בובות מחרסינה היו,

כולן אותן החצאיות ורודות למטה,

ולמעלה היה מן ככה מזכוכית למעלה

ואני ישבתי והסתכלתי עליהן.

00:44:30

איך רקדו ואיך שרו

והמוזיקה.

ומזה אני למדתי,

אהבתי מוזיקה קלאסית.

מהמקרה הזה.

אהבתי ילדות שרוקדות, אהבתי מוזיקה קלאסית,

אהבתי מאוד מאוד.

עכשיו,

מוזיקה חסידית הייתי בקיבוץ חפץ חיים

והחסידים היו שרים.

אז מאוד אהבתי,

התחברתי לזה.

00:45:00

וזהו וככה אהבתי את כל המוזיקות

וככה טוב לי בחיים, טוב על הנפש.

יום אחד אמר לי:

"פיבי, כמה זמן לוקח למלות

את הבקבוק מים ולהביא אותו?"

אני סיפרתי ל-(צרפתית)

שהיו לו.

אני הייתי ה-(צרפתית),

קטנה

והיו לו.

00:45:30

הייתי אומרת: "איזה מוזיקה,

איזה שירים, רוקדים שם למעלה".

והם.

אז הוא אומר לי:

"שובבה, נהנית למעלה נכון?"

הייתי אומרת לו:

"כן, לא שיקרתי",

הייתי אומרת לו כן.

וטוב הוא לא כעס.

כולנו עזרנו במשפחה.

וכמובן מי שסבל יותר זו האמא,

כמובן,

00:46:00

היא הייתה גם אמא,

גם מטפלת בו,

איתו בחנות אם אנחנו לא היינו בשעות הבוקר

ובא מישהו ולא מבין אותו,

אז היא הייתה קמה מהמכונה

ועוזרת לו.

אמא מאוד עזרה לאבא

ואנחנו עזרנו לו אחרי הצהריים.

00:46:30

במכירה,

בלאסוף בקבוקים,

ובלילה על הנר,

היינו מדליקים את הנר

ויושבת ומכינה שיעורי בית

מבית ספר.

אחר כך הביאו, היה קרבון

קראו לזה קרבון.

מן מכשיר שפותחים אותו,

00:47:00

מכניסים קוביות של קרבון, סוגרים

ופותחים ומדליקים וזה נותן אור גדול.

זה קוראים לו קרבון,

זה מכשיר של קרבון.

אחר כך הכניסו לנו חשמל.

ופה הייתה השמחה הגדולה

נכנס חשמל לבית.

זכינו.

00:47:30

זכיתי בתהליך של כל ההתמודדות

וכל,

אין,

תקופת הרנסאנס.

והיה איזה פעם אחת

שאמא הייתה חולה בבית חולים?

זה כן,

איך?

קראת בספר.

תראה,

אמא חלתה,

00:48:00

ולקחנו אותה לבית חולים

והרופא אמר: "היא צריכה לשכב פה בבית חולים".

הייתה שורה של חדרים

ונתנו לנו את החדר הראשון.

וזה בית חולים ואחריו זה בית ספר,

היה הכל מרוכז במקום.

00:48:30

ואני בשעת ההפסקה

הייתי מתפלחת מהגדר של בית הספר,

ושמתי אבנים,

אספתי אבנים

ושמתי אחת על השנייה,

אבל לפני כן,

עשיתי אותו המבנה של אבנים מבפנים.

וכשהייתה לי הפסקה,

עליתי על האבנים, טיפסתי,

00:49:00

וירדתי לאט לאט

וירדתי לאמא.

(ערבית)

אני אומרת לה מאמא

(צרפתית)

נתנו לי אישור, הכל בסדר,

כדי להרגיע אותה.

והיא הייתה חולה,

הייתה חולה די זמן,

כמה שבועות הייתה בבית חולים.

והייתי מבקרת אותה ויושבת לידה

עד שאני מרגישה שזה הזמן של ההפסקה,

00:49:30

עוד פעם הייתי עולה מבפנים

ויורדת מבחוץ.

פעם אחת,

יום ראשון,

הבאתי זיתים,

פח קטן של זיתים,

ואבן,

והתיישבתי על משהו ברצפה,

ואמרתי לה מאמא הבאתי את הזיתים

לשבור אותם ולהוציא את הגרעינים מהם

ויהיו מוכנים לבישול.

00:50:00

אמא אמרה לי שיש הפח

כך וכך.

והרופא שלנו ד"ר דולמר

היה גסטפו,

אתם מכירים את אלו הגסטפו

שהלכו עם הנעליים עד כאן.

הוא היה רציני מאוד,

היה מפחיד את הערבים

כי הערבים היו

כמו בהמות כשהיו באים.

והוא לא סבל אותם.

00:50:30

ואז את היהודים הוא קיבל טוב מאוד,

היה מבקר אצל עשירים,

אצל בן דודי כשאשתו חולה או משהו,

ד"ר דולמר היה בא ומבקר אותה.

ואת היהודים היה מתייחס יפה.

ואז אני שמעתי שהוא בא

ואני,

00:51:00

תקף אותי פחד מוות,

מהר התחלתי להזיז אז הוא אומר:

(צרפתית)

זאת אומרת אל תפחדי ילדה,

זה בסדר, הכל בסדר, תמשיכי את זה.

אני נדהמתי.

פשוט זה כמו מלאך שאמר לו.

00:51:30

והמשכתי וסידרתי ואספתי את הכל,

ניקיתי כמובן סידרתי אחרי זה.

ולקחתי יצאתי מבית החולים

ולקחתי הביתה.

זה קשה להאמין בדבר כזה,

זאת עובדה הוא התייחס ליהודים בצורה נפלאה.

אחרי שאמא ילדה אנחנו הילדים

פרסנו את השטיח,

00:52:00

ומחצלות וניקינו וסידרנו

כאילו אנחנו את מי אנחנו מקבלים,

היא באה הכל נקי, הכל מצוחצח,

הכל מבריק.

ואבא נתן לי שתי תרנגולות,

תרנגול ותרנגולת,

אני חושבת שהם

יותר כבדים ממני.

והוא אמר לי:

"את לוקחת את זה למדאם דולמר, לבית שלה".

00:52:30

בבית שלה אני נכנסת,

הולכת ישר ישר, דופקת בדלת,

ואמרתי לה: "מדאם דולמר",

בצרפתית,

(צרפתית)

אנחנו מאוד רוצים להודות

על הטוב שעשה עם אמא שלנו.

אז היא אמרה:

(צרפתית)

זאת העבודה שלו,

00:53:00

(צרפתית)

אמרתי לה:

(צרפתית)

היא אמרה: "למה את מתעייפת,

למה את ילדה זה",

אמרתי לה:

"לא, זה בסדר, זה בסדר".

אז לפני שיצאתי נתתי,

והיא אמרה לי:

(צרפתית).

את יודעת לסרוג?

אמרתי לה:

(צרפתית)

00:53:30

יש לי אחות גדולה

שהיא מאוד מומחית בתפירה.

אז היא אמרה:

(צרפתית)

אני רוצה מהר מאוד

כי אני נוסעת לפריז לתפור סוודר.

אמרתי לה:

(צרפתית)

אני אחזור עם אחותי,

באתי עם אחותי,

00:54:00

אחותי לקחה לה

את המידות, הכל, הכל,

חזרנו הביתה נתנה

לרשל אחותי הגדולה,

ולזאת שרוול ולזאת שרוול

והיא עשתה את הכי חשוב,

את הפיניש את הכל תפרה, סגרה,

קיפלנו והבאנו לה.

הבאנו לה הייתה מאושרת

מאוד, מאוד, מאוד.

00:54:30

כן והיא נתנה לנו סכום כסף גדול,

סכום כסף גדול אני זוכרת,

אנחנו תפסנו ואמרנו לה

תודה רבה כמובן וזה.

ועל הדרך הייתה נדנדה,

תמיד כשהייתי באה לאמא לבית חולים

נכנסת ומתנדנדת,

אמרתי לכם הייתי מאוד,

(צרפתית)

הייתי מאוד,

00:55:00

שובבה.

-איך? כן.

הייתי אמביציונרית, הייתי  גיבורה כן.

-ג'דאית.

כן, ג'דה

כן, מאוד.

ואז,

הלכנו אליה, היא לקחה את המידות,

סרגנו, גמרנו את החפץ,

00:55:30

באנו אליה קיבלנו סכום כסף גדול

והבאנו, לא ידענו כמה, הבאנו ישר לאבא.

ושמחו מאוד ההורים שלנו,

מאוד מאוד שמחו.

על זה שקיבלנו סכום כסף גדול.

זהו.

עליזה באותה תקופה בעצם,

קורית מלחמת העולם השנייה,

מלחמת עולם השנייה, כן.

00:56:00

-אנחנו דיברנו על זה קצת מקודם,

אבל מה את מרגישה בתור ילדה?

את מבינה על מה מדובר בכלל?

אמרו לנו שהגרמנים,

מלחמת עולם השנייה,

כן, חווינו.

כן. -פחדנו כי שמענו

-אבל את מבינה מה קורה?

שבאירופה שוחטים יהודים

ועושים להם רע.

00:56:30

ואמרו לנו שאוטוטו

הם נכנסים לקזבלנקה.

הם מתקרבים לנמל

והם נכנסים לקזבלנקה.

ובאותו יום הייתה אימי שרגילה

לנסוע לקזבלנקה כמו פה בבית שמש,

לקנות לנו דברים אוכל, סרדינים,

מה שהיה צריך מקזה,

והיא הייתה שם

ואנחנו היינו בבראשית.

00:57:00

ואמא איננה ואנחנו יודעים שהגרמנים

צריכים להיכנס,

וחשך עולמנו וכל השכנים התאספו

וישבו איתנו ומחכים לאמא.

אמא, אמא,

מה עלה בגורלה, מה היה?

ושם היו אזעקות בקזבלנקה,

וזרקו, באווירון זרקו דפים

00:57:30

שאנחנו האמריקאים,

לא גרמנים, אנחנו אמריקאים,

אנחנו נכנסנו אל תפחדו.

ואמא הייתה בין הסמטאות,

רצה רצה ממקום למקום,

עד שהגיעה לתחנת הרכבת.

כשהגיעה לתחנת הרכבת,

פתחה את הרכבת ובאה לבראשית.

00:58:00

באה, אנחנו ככה מדברים וחושבים

ואבא מתפלל וזה,

ופתאום היא מופיעה,

היא ועוד אישה.

ואז השמחה הייתה גדולה מאוד

ואז נודע לנו למי שהיה איזה רדיו,

כל הרדיו היה רדיו.

ופותחים ושומעים

שאמריקאים נכנסים,

שהגרמנים כלומר דחפו אותם.

00:58:30

וככה נגמרה המלחמה.

המלחמה נגמרה בטוב.

ככה אתם מבינים

שהמלחמה נגמרת בעצם?

ככה הבנו

שהמלחמה נגמרה לחלוטין.

ואז לפני כן,

הערבים הסתובבו בבראשית.

ואמרו לנו:

"תחכו, תחכו".

בלחז', היו קוראים להם בלחז',

לגרמנים.

00:59:00

בלחז' יכנס ויחסל את כולכם.

זה שאני אומרת

אין אמונה בערבים.

תפרו לנו, חיינו איתם הכל,

אבל כש...

מאז אנחנו סגרנו את הדלתות וזה

ופחדנו.

וכשכבר הודיעו

שהאמריקאים נכנסים ואמא באה

והודיעו שדי,

00:59:30

פתחנו ושמחנו וממש השמחה

הייתה גדולה מאוד מאוד.

אבל ההורים שלך גם היה להם,

אמרת שלאבא שלך הייתה חנות של מוצרים,

הוא היה מוכר קצת את המצרכים.

-כן, אבא,

כמו מכולת קטנה

-כמו מכולת.

ואמא תפרה,

ככה פינתי אמא ישבה תפרה.

אז בתקופה הזאת

של מלחמת העולם השנייה?

כן אבא הוציא את כל מה שהיה בחנות.

01:00:00

קרא לנו כמו סלאח שבתי,

כל הילדים אחריו,

לא ידענו אמר תבואו אחרי לחנות בחושך,

פתח את החנות,

והוא אומר תיקחו,

תיקחו, תיקחו, תיקחו.

לקחנו את כל הדברים,

לקחנו וחזרנו ולקחנו וחזרנו,

זה היה למעשה כשהודיעו

שתפרוץ מלחמה, לא לפני כן.

זה אני מספרת אחרי.

01:00:30

ואז לקחנו והיה לנו,

לא היה חסר בתקופת המלחמה.

נעזרנו ואחד עזר לשני וככה היה בסדר,

לא סבלנו.

לא סבלנו, לא מרעב ולא.

בבקרים אמא ז"ל הייתה שולחת אותי

עם תיק בד כזה,

לחנויות

(צרפתית)

איפה,

מאפיות.

01:01:00

היא אומרת לי: "קחי, הנה כסף

ותביאי כמה שיותר לחם".

אז באמת הייתי נכנסת לכל מכולת

והייתי אומרת:

(צרפתית)

שלושה לחמים,

בסך הכל באתי אליה אולי עם שלושה.

אז היו פותחים עיניים,

(צרפתית)

01:01:30

אז היו חותכים חצי,

אחד, חצי,

אבל ברוך השם הייתי אומרת,

טוב מה שנותנים לנו.

הייתי עוטפת בעיתון ושמה תחת איזה עץ

שלא יראו אותי בחנות השנייה.

כן, אני ידעתי להסתדר מצוין.

וככה הלכתי לחנות השנייה

אותו סיפור במאפיה,

וככה עד שהייתי אוספת

שלוש-שלוש וחצי חתיכות.

01:02:00

שניים וחצי,

כל יום.

והייתי באה הביתה, אמא הייתה עושה עוד לחם,

שולחת למאפייה וככה.

אכלנו הרבה לחם במרוקו.

וככה ברוך השם.

ואת בעצם כל הזמן רק בבראשית?

כן.

בבראשית.

-כל הזמן היית שם רק?

שנה לפני שעלינו ארצה

באנו לגור בקזבלנקה,

01:02:30

כדי שנתכונן לעלייה.

כי רק מקזבלנקה עלו אנשים,

אתה לא שומע מכל המרוקאים?

אתה שואל אותם מאיפה אתם,

מה אומרים לך? מקזבלנקה.

כי עברו דרך קזבלנקה

אז כולם מקזבלנקה.

זה טוב.

אבל אנחנו מבראשית, תמיד אני אומרת

בראשית, מה זה?

ברצת,

איפה ברצת?

01:03:00

אז המשפחה בעצם עברה לגור

שנה בקזבלנקה?

אנחנו גרנו בקזבלנקה,

גרנו בחדר אחד גדול.

עם שתי שכנות יהודיות.

וחיכינו עד שאני עליתי הראשונה,

ואחר כך ההורים שלי.

אחים שלך בזמן הזה

איפה הם?

אחים שלי,

דויד אחי היה נשוי,

01:03:30

אחותי רשל חיתנו אותה באותו הזמן,

נשארנו שמחה, אני,

מאיר, חנה, אסתר

ומצליח הקטן שהוא עשינו לו את

את הברית,

עשינו לו את הברית.

כן, הוא נולד ואני עליתי ארצה.

שישה ילדים.

01:04:00

אז שמחה אחותי היא הייתה רשומה,

היא הייתה הולכת לחוג של בוגרים.

במרוקו.

והיא הלכה עם הצעירים בהכשרה לצרפת

ומשם עלתה ארצה.

היא הייתה בוגרת.

חנה אחותי,

רשמנו אותה עם עליית הנוער,

היא עלתה

עם עליית הנוער.

01:04:30

נשאר מאיר, אסתר ומצליח

עם אבא ואמא.

אני עליתי ארצה, הייתי במחנה,

לא, הייתי בקיבוץ חפץ חיים

שנתיים ומשהו,

ושלחו אותי להתנדב

במחנה עליית הנוער עם ילדי קורת גג.

קראו לזה ילדי קורת גג,

האוהלים בחורף היו עפים.

01:05:00

והמשפחות ואני התנדבתי שם

שלחו אותי בתור בוגרת,

כביכול רצינית

ואני יכולה לעזור.

אני שם

עם ילדי קורת גג,

וגם היינו מקבלים במחנה עליית הנוער

בנתניה ילדים שעולים, עולים חדשים.

האחים בעצם, את אומרת

שכולם בעצם מתחילים להתפזר,

ויש לך אחים שבזמן הזה

לומדים בקזבלנקה גם?

01:05:30

כשאני עליתי בקזבלנקה

ושמחה אחותי עלתה עם הכשרה,

נשארו ארבע ילדים עם אבא ואמא.

זה נשארו.

אבל מאיר אחי,

רשמנו אותו לעלות עם עליית הנוער.

וחנה אחותי אותו הדבר.

נרשמה כדי לעלות עם עליית הנוער,

01:06:00

כל אחד נרשם וחיכינו לתור.

ואת הראשונה שעולה?

אני הראשונה שעליתי,

מכל בראשית, אני הראשונה שעליתי ארצה.

איך את עולה?

למה את מחליטה פתאום לעלות?

אני למעשה הושפעתי

מהמפגשים בשרנטך,

ומהשיעורים שקיבלנו מהמורה,

01:06:30

זבלי שהביאו אותו

במיוחד בשבילנו.

אז זה השפיע עלי,

כמן שטיפת מוח.

לא הכריחו אותנו בכלל לא,

אבל איך שאני את זה,

אמרתי לאבא ואמא:

"אני רוצה לעלות לארץ ישראל".

אבא מאוד שמח ואמא הייתה קצת עצובה,

היא אומרת לי: "איך את?"

01:07:00

אמרתי לה:

"אמא, את סומכת עלי?"

היא אומרת לי: "כן".

ואז היא אומרת לי: "תשמרי על עצמך,

תשמרי על השבת, תשמרי על הכשרות".

אמרתי לה: "אל תדאגי אמא הכל".

ואבא ביקש מאוד מאוד שאני אהיה

במקום דתי כשאני אגיע,

כי שמה היה, כשהגענו היה או השומר הצעיר

או דתי, דתי היה מעט.

01:07:30

היו מעט קיבוצים שקיבלו דתיים

ומוסדות גם לא היו הרבה.

לכן הגעתי לקיבוץ חפץ חיים.

אמרו לי אתם רוצים דתיים?

ניקח אותם, ככה בלעג כזה.

אבל בעצם באיזה גיל את עולה?

בגיל 16.

16 לא יותר.

ואיך את עולה? תספרי לי.

01:08:00

איך עליתי?

מהבית איך עליתי?

עברנו מקזבלנקה

ומקזבלנקה אפשר לעלות.

אמא מלווה אותי במוצאי שבת ל-STM,

זה אגד של STM,

מכוניות מפוארות עומדות שם.

01:08:30

ושם אנחנו נוסעים לאורן.

לאורן.

משם,

לא, סליחה, רגע.

מקזבלנקה אני נוסעת לאושדה.

אני נפגשת עם מישהו שמוכר עורות,

סוחר שמוכר עורות.

01:09:00

עור של בהמות ומה לעשות נעליים.

הוא היה מוכר עורות,

הוא בא מאושדה.

ונפגשתי איתו,

בקזבלנקה ב-STM.

והוא נוסע לאושדה.

01:09:30

באושדה אנחנו מגיעים, זה היה איזה חג,

ראש השנה משהו,

ואז חילקו אותנו למשפחות

לעבור את החג, ראש השנה אני חושבת.

ועבדתי אצל משפחה אחת

שהייתה להם בת בגיל שלי.

ואחרי החג שוב חזרנו,

01:10:00

זה היה באושדה,

חזרנו.

רגע, אני רוצה להיזכר טוב.

כשהגענו לאושדה

סוחר העורות,

הוא אומר לי:

"כאן, תכנסי לכאן".

זהו והוא הלך.

אז אני נכנסתי, שואלים אותי:

"מה את רוצה ילדה?"

01:10:30

אמרתי: "שדי".

אמרתי שדי אז הכניסו אותי.

מה זה שדי?

-שדי זאת הסיסמא.

שקיבלתי במרוקו מאדון נחמני.

מיהו אדון נחמני?

-אדון נחמני הוא למעשה ששלח אותי ארצה,

שסידר לי להיות ב-STM,

אני ועוד אישה בודדה,

כאילו אמא שלי.

01:11:00

והמוכר עורות הזה.

אז נסענו לאושדה, הגענו,

שמו אותנו בלוקל כזה שכולם,

ישנים ובלגאן ותוהו ובוהו שם בלוקל הזה,

נשארנו שלושה ימים באושדה.

היינו, עברנו את החג

באיזו משפחה.

באושדה או באורן.

01:11:30

סליחה שאני עוצר אותך עליזה,

אבל היינו לפני כן שבעצם את

נכנסת למקום ואת אומרת לו שדי,

כן, זה הגענו לאושדה למשרד,

זה שמוכר את העורות הביא אותי

עד ליד המשרד והוא אמר לי: "תכנסי" והוא הלך.

נכנסתי אומרים לי: "מה את רוצה ילדה?"

אמרתי: "שדי".

ואז קיבלו אותי.

קיבלו אותי, אמרו לי תחכי,

תשאירי את המזוודה,

01:12:00

ואנחנו נשלח אותך למשפחה

להיות אצלה כמה ימים.

אז אמרתי: "לא אני לא רוצה להשאיר

את המזוודה", התנגדתי בכל תוקף.

אומר לי: "אז תישארי עם המזוודה",

אמרתי: "אני אשאר".

אבל אני לא יכולה.

ואני נשארתי עם המזוודה הזו,

הוא ראה שאין ברירה,

וזה היה

01:12:30

באושדה.

באושדה,

בערב,

בא ערבי עם אופניים

ואמרו לי:

"את צריכה לעבור את

הגבול עם הערבי".

ואז אני אמרתי:

"מה, עם הערבי? את הגבול לבד?"

אמרו לי: "אין לך מה לפחד,

אישתו והמשפחה שלו כולם פה,

01:13:00

"הוא עובד איתנו ומקבל הרבה כסף".

ככה זה היה.

אז עליתי על האופניים בלילה,

תפסתי את המזוודה והחזקתי בחזה שלו,

וככה הלכתי באופניים בחושך,

כלבים נובחים, עברנו את הכפר,

חושך מצרים והפחד של הלילה,

של הנביחות של הכלבים,

01:13:30

הפחד של החושך,

הפחד שאני עם ערבי,

זה היה נורא, אבל אמרתי

אני חייבת לעבור את זה.

פתאום אני רואה אור

קטן בקצה המנהרה,

ואני אומרת לו בערבית:

(ערבית)

אז הוא אומר לי כן, כן,

הגענו זאת אומרת, הנה אנחנו מגיעים.

01:14:00

הגענו לאור הזה,

היה תחנת הרכבת,

הגענו לשם,

ירדתי עם המזוודה,

הסתובבתי רציתי לסדר את החצאית

ולהעביר את המזוודה לפה,

מסתובבת לשאול אותו,

איפה?

נעלם כאילו לא היה בכלל.

פה היה רגע קריטי

שאני מאוד מאוד פחדתי,

01:14:30

מה לעשות? מה לא לעשות?

ואז אמרתי רגע אחד,

הורדתי את המזוודה ואמרתי

אני אחכה בסבלנות.

עמדתי כמה דקות,

בא מישהו, גבר לבוש יפה,

פתח לי את היד

ונתן לי פתק.

נתן לי פתק והוא עושה לי ככה,

01:15:00

נכנסתי לבפנים, הרכבת ככה הייתה

ובחור אחד עמד.

אז נכנסתי הוא אומר לי

בפנים תכנסי,

עליתי לרכבת והתיישבתי,

התיישבתי כולם התחילו לדבר,

אחד בצרפתית, אחד בערבית,

כולם אמרו זה המקום, הגעת למקום הנכון.

ואז שמחתי מאוד.

01:15:30

זה היה המקום

באמת הכי הכי קשה.

הגענו, זה היה

מאושדה,

מאורן?

מאורן למרסיי.

כן, היינו באורן,

01:16:00

היינו באורן שישנתי במדרגות על המזוודה,

-אז את החג איפה עשית?

את החג הזמינו אותי איזו משפחה

שהייתה להם ילדה בגיל שלי.

פתחתי את המזוודה

והוצאתי את החולצה היפה,

אם יש שם תמונה שלי לא יודעת.

ולבשתי אותה וחגגתי איתם,

אני זוכרת.

התייחסו אליך יפה?

איך?

-הם התייחסו אליך יפה?

01:16:30

מאוד, התייחסו אלי יפה

וניסתה ממש להרים את מצב הרוח שלי הילדה,

ממש ממש.

-למה היית בלי מצב רוח?

בכל זאת, זה היה החג הראשון

שעזבתי את הבית שלי,

את המשפחה שלי,

ראש השנה.

זה בכל זאת היה קשה לי מאוד.

בפנים לקחתי את זה קשה.

01:17:00

אבל אמרתי זה המחיר,

בתוך תוכי אמרתי זה המחיר שאני נותנת,

כדי להגיע לארץ ישראל.

מה זה ארץ ישראל?

רק אלוהים יודע.

זאת הייתה חידה.

מעניין שלא הסבירו,

לא כלום, כלום לא ידעתי על ארץ ישראל.

ואת עולה בשנת 49'?

01:17:30

תחילת 49' הגעתי,

מה את רואה?

לאן את מגיעה?

יורדים מהאונייה,

בדרך ירדו לקחו אוכל מאיטליה,

לא אכלתי,

לא רציתי,

נשארתי באונייה עד שהגענו,

לחוף חיפה.

01:18:00

ואז כולם אומרים: "הנה הגענו לחיפה"

אני שמעתי הגענו לחיפה,

האורות של חיפה

ואז קיבלתי ביטחון וכוחות

ועמדתי ליד הסיפון ותפסתי.

ועליתי לאט לאט

ואני רואה את האורות ואני אומרת:

"זה הכרמל שלמדתי עליו",

על יד חיפה,

01:18:30

על יד חיפה יש כרמל,

שם בעמק יזרעאל.

הנה חיפה, הנה הכרמל שלמדתי עליו

ואני מתרגשת ומתרגשת ומתרגשת.

ככה זאת הייתה התרגשות

שהגעתי לחיפה.

אחר כך מורידים אותנו,

כל אחד נותנים לו תפוז וסנדוויץ' עם מרגרינה.

01:19:00

זה היה הסנדוויץ'

הכי טעים בעולם שאכלתי.

אחרי שלא אכלת שבוע.

מה זה כמה,

יותר משבוע.

ואכלתי את התפוז

ואז היו אוטובוסים.

אוטובוס של ילדים

ומחנה עליית הנוער,

אוטובוס של מבוגרים, אוטובוס.

אז שמו את האישה שהייתה לידי,

סול, באוטובוס,

01:19:30

אני הייתי מתחמקת ועולה לאוטובוס

ויושבת ליד סול.

לא רציתי להיפרד ממנה.

בא מישהו ומורי אותי,

"את שמה".

טוב בסדר, אני יושבת,

עוד פעם הוא הולך, אני מתחמקת וככה.

בסוף, לא הייתה לו סבלנות,

הוא אומר לי:

"ילדה את מבינה עברית?"

אמרתי לו: "כן, אני מבינה עברית"

01:20:00

הוא אומר לי:

"פה ילדים, את רוצה בית ספר? ללמוד?"

"כן, בית ספר אני רוצה ללמוד".

"פה, אנשים גדולים זקנים".

הוא אמר לי את זה,

בשקט עברתי לאוטובוס של הילדים.

ישבנו,

הגענו לקריית שמואל בחיפה,

מחנה מעבר.

01:20:30

חיכו לנו שולחנות ערוכים עם מרק

ומרגרינה ואוכל בשפע.

אנחנו, אני ועוד כמה אמרנו,

איך זה, מה? פה אוכלים בשר עם חלב?

עם חמאה? לא, לא, לא,

התיישבנו מן שביתת רעב כזה,

כמה הייתם?

01:21:00

היינו כל אלו שנפגשנו באונייה,

ואמרנו זה לא כשר,

זה לא כשר.

חמאה זה חמאה,

מישהו דיבר צרפתית תרגמו, סידרו,

אז אמרו לא, זה מרגרינה מותר,

זה עושים מירק.

וככה התחלנו לאכול ואכלנו.

01:21:30

וסידרו לנו את הצריפים

וכל אחד הלך לצריף שלו למיטה שלו.

והיינו במחנה קריית שמואל שבחיפה.

בקרית שמואל הייתי כמה חודשים,

כי לא היה מקום דתי,

לא היו מוסדות דתיים

ואני התעקשתי ללכת למוסד דתי.

01:22:00

לא חשוב סבלנו, שמלות היינו

מכבסים, מחכים, התייבשו, להחזיר,

אחת נתנה לשנייה.

הסתדרנו עד שהודיעו לנו,

אתם, בא מישהו דתי עם זקן,

יבוא מישהו, יעבור

אתכם שבת ויסביר לכם.

בא,

מישהו,

זיכרונו לברכה.

01:22:30

והוא עבר איתנו שבת

לקח אותנו ליד החוף,

ישבנו אחר כך באיזה מקום

גדול, כמו מן מועדון,

והתחיל להסביר לנו

על קיבוץ חפץ חיים,

מה זה קיבוץ, מה זה זה,

מה עושים שם.

עובדים חצי יום, לומדים חצי יום

ומגיע לכם ללמוד.

01:23:00

ולעבוד, לא רק לעבוד

ואנשים טובים ואתם תתרגלו לאט לאט,

בהתחלה הוא אמר לי ולבנות

אתן תהיו בהתחלה באיזה

פחון.

נישן באיזה פחון

ואחר כך יתנו לנו צריף.

למה?

נכנסנו לפחון,

לא יכולנו להיות בפחון.

01:23:30

הפחון יום קודם או יומיים קודם

היה לול תרנגולות.

והריחות והלכלוך וזה,

זה אל זה.

נשארנו בחוץ,

נושמים אוויר.

ואני הלכתי אחרי הצריף התיישבתי

ובכיתי, בכיתי, בכיתי,

ושוב אמרתי: "עליזה, את רוצה להגיע

לארץ ישראל, הגעת לארץ ישראל, הגעת לחיפה,

01:24:00

"זה לא תמיד תישארי פה, ייקחו אותך לקיבוץ"

וזה וככה התחלתי לשכנע את עצמי.

עד שהגיע מיכאל בלוך

והסביר לנו על הקיבוץ

ולקח אותנו לקיבוץ.

וכאן הייתה שמחה גדולה,

שתי מכוניות משא הגענו לקיבוץ

חפץ חיים.

01:24:30

הגענו בלילה בחורף,

היו תעלות,

כי בתקופת המלחמה עשו תעלות.

ואז חושך ואנחנו לא יודעים,

וזה היה הלילה

שבע ייסורים לגמרי.

אין מי שלא נפל באיזו תעלה

וכולנו בוץ.

אותו ערב זה היה ערב.

01:25:00

ואז באה המדריכה ואמרנו אנחנו

רוצים רק מקלחת, מים קרים לא חשוב,

וככה לאט לאט עד שהגענו לצריף,

לא היה פשוט.

איך הייתה ההשתלבות בקיבוץ?

כמישהי שמגיעה מבחוץ

בעצם, ממרוקו?

נכון.

תראה,

הקיבוץ, אני בכל אופן בשבילי הקיבוץ

זה עד היום הזה,

01:25:30

ואני מדגישה ומספרת

זה אחד הדברים היפים

והטובים שזכיתי לזכות בחיים שלי,

זה להיות את השנתיים ומשהו

בקיבוץ חפץ חיים.

היו אנשים נפלאים,

היו אנשים טבע של דבר.

אנשים שלא ידעו איך לדבר

ואיך להתייחס ואיך זה,

01:26:00

היו כאלו שבאו ואמרו: "במרוקו

איפה הזנב, תסתובבי איפה הזנב?

"שמענו שלמרוקאים יש זנב".

וזה פגע בנו

והבנים ידעו עברית טוב מאוד גם לדבר,

והם היינו מתיישבים ומתאכזבים,

ואז אומרים תשמעו, אנחנו לאט לאט

עוד יכירו אותנו ונכיר אותם ויהיה בסדר.

01:26:30

אז בהתחלה גרנו אני לא זוכרת

באיזה אוהלים או מה,

אחר כך לקחו אותנו לצריפונים, צריף שוודי,

שבנו במיוחד לנוער.

ואז קיבלנו חדרים ושמחנו מאוד,

וליד כל חדר שתלנו פרחים,

01:27:00

ביקשתי זרעים ושתלתי וייבשתי את הפרח

ושלחתי אותו במכתב להורים.

וביקשנו, הלכנו ליד המטבח,

לקחנו את הקופסאות של התפוזים הריקות,

הפכנו אותם ושמנו חתיכת בד,

כמן כוננית קטנה.

ועשינו מאין יש.

01:27:30

עשינו ממש חדר ככה,

באו וראו והסתכלו.

ואחר כך שנכנסנו לצריפים

אז היה עוד יותר שמח.

מהפחונים עברנו לצריפים,

וגם שם הסתדרנו

וגם שם הסתדרנו.

התחילו להתייחס אליכם יותר יפה עם הזמן?

-כן.

01:28:00

קודם כל, כל המרוקאיות הן

מילאו תפקיד של נשים בוגרות

בקיבוץ חפץ חיים.

למה?

אנחנו רציניות.

ולא מפונקות, היה נוער צרפתי,

הילדות טובות מאוד אבל מפונקות לא ידעו.

אנחנו ידענו כבר עם אמא לכבס ולשטוף

ולשטוף, כלים וזה.

01:28:30

אז,

אני עבדתי בבית ילדים עם ילדים,

עבדתי בצורה נאמנה וטיפלתי בילדים טוב

והתייחסו אלי מאוד יפה.

אחר כך עבדתי במטבח,

מאוד מאוד בסדר גם כן בחדר האוכל, תורנויות.

לעמוד על הרגליים ולגרד בשפכטל

הבוץ שנכנסו לחדר האוכל.

01:29:00

היו מפזרים נסורת על זה,

אבל בכל זאת היינו חייבים

לגרד ולנקות ולסדר.

הייתה בחורה שהייתה אחראית

על מחסן אספקה בקיבוץ,

היא הייתה הכי מבוגרת,

הייתה בת 18.

ואמרנו אם רשל לא תבוא

אנחנו לא באים לקיבוץ.

ואז הביאו אותה איתנו.

01:29:30

כמובן לא שרדה, כי בכל זאת היא גדולה,

נשארה איתנו איזה שנה, שנה ומשהו ועזבה.

אבל נתנו לה מחסן פרודוקטים,

אז היא אמרה תמיד שתעברו תדפקו אם אני.

תמיד נתנה לנו שוקולדים וזה,

פינקה אותנו.

והיה טוב בחפץ חיים,

היה מצוין.

וההורים שלך?

-אני אחר כך נסעתי לחפץ חיים,

01:30:00

בסוכות לשמחת תורה.

והתארחתי והייתי שם.

וההורים שלך,

מתי הם עולים?

ואז אחרי שעזבתי את הקיבוץ,

התנדבתי עם ילדי קורת גג,

שלחו אותי להתנדב

עם ילדי קורת גג.

אחרי זה היה שם איזה רב,

01:30:30

והוא אומר לי: "עליזה את מתנדבת,

את עושה עבודה מכל הלב ועבודה נאמנה,

"את לא תלכי, אני אשלח אותך

למקום איפה שתלמדי, תעבדי ותלמדי."

את חייבת לעבוד,

את לא יכולה לסמינר.

כי אני רציתי כל הזמן להגיע לאיזה סמינר,

ללמוד.

"בשום אופן" הוא אומר לי.

01:31:00

מצוות ההורים קודמת לכל,

בכל מקום אמרו לי את זה.

גם בקיבוץ חפץ חיים

המדריך אמר לי,

וגם הרב הזה אמר לי.

מצוות ההורים קודמת לכל.

אני אסדר לך שתלכי

לכפר הנוער הדתי,

שם את תעבדי, תגורי,

תהיה לך כלכלה,

01:31:30

חדר, תחסכי כסף

ותעלי את ההורים שלך.

כי הם צריכים לשלם

ולעלות על חשבונם

ואת צריכה להכין להם

איפה להיות.

וככה זה היה.

הגיעו ההורים ארצה,

הלכתי עם דוד שלי לקחנו מונית.

דוד שלי חזר באוטובוס

ואני עם אבא ואמא ושני האחים הקטנים.

01:32:00

לקחתי צריף במעברה א'

של כפר חסידים.

המזכיר של המעברה היה

האבא של המזכירה של כפר הנוער הדתי.

והיא אמרה לי אל תדאגי, את מודאגת,

אבא שלי ייתן לכם צריף.

את אומרת שאתם רוצים לגור בטבריה?

אמרתי כן.

הם מביאים סחורה, מביאים דברים, זהב,

ימכרו את הכל ונעבור לטבריה לגור,

01:32:30

ליד אחותי שמחה.

הגיעו,

היא נתנה לנו את הצריף.

היינו בשני צריפים

עם שני בדונים מיוטה.

היינו שם,

היינו עשרה.

עשרה חודשים.

עד שנתכונן, עד שנכין, עד שנדע,

01:33:00

עד שנקנה בטבריה.

צריך לקחת זמן.

באותה תקופה נפטרה אמא.

נפטרה אמא והכל השתבש.

קברנו את אמא בכפר חסידים.

קברנו את אמא בכפר חסידים.

01:33:30

כשאני עבדתי בכפר הנוער הדתי.

ואז כפר הנוער הדתי באו לקראתי,

כל ערב היו באים הבוגרים עם עגלות עם אוכל,

כל השבעה.

ומאוד דאגו לי ואחרי השבעה,

המנהלת גם התייחסה אלי יפה,

התייחסו אלי.

מקום קבורה בכפר חסידים היא זכתה

שם ליד צדקניות.

01:34:00

וכשגמרנו,

ואבא שלי

וקנינו בטבריה בינתיים.

הלכתי לטבריה וקניתי שם

חדר וחצי מול הבית של אחותי שמחה.

ואז הבאתי את אבא לשם.

את אחותי אסתר השארתי אותה בכפר הנוער הדתי,

חנה בכפר הנוער הדתי,

01:34:30

מאיר בכפר הנוער הדתי,

ומצליח הכי קטן, באחוזת שרה.

שזה מקום לילדים קטנים.

שם עבד איתי המנהל של אחוזת שרה,

עבד איתי בכפר הנוער הדתי.

והיה מנהל אחר כך שם,

אז הוא קיבל את אחי הקטן.

01:35:00

ואחרים עברו דרך כפר הנוער הדתי.

כשנהייתה בבית עולים

ומחכה לעולים שיבואו וזה,

יום אחד באתי לקבל את העולים,

את מי אני רואה? לא יותר ולא פחות,

את מאיר אחי יורד מאיזה אוטובוס.

אני אומרת זה מאיר? לא, מה פתאום,

מאיר אחי הוא במרוקו, מה איפה?

01:35:30

אבל הוא דומה לו שתי טיפות מים

והוא מסתכל עלי.

ואז הוא רץ, מזנק ואומר:

"פיבי אחותי, באת לקבל אותי?

"פיבי אחותי, באת לקראתי לקבל?"

ואני שמחתי ואמרתי: "לא אחי,

אני רק מתנדבת פה עם ילדי קורת גג".

ואש משם שלחתי אותו לכפר הנוער הדתי

וסידרתי את כולם.

01:36:00

עליזה יצא לך לבקר

שוב פעם במרוקו?

הייתי חמש פעמים.

ואיך זה היה לחזור?

תשמע,

אי אפשר להכחיש,

זאת ארץ שנולדתי בה.

זאת ארץ שהכרתי את הטוב ואת הרע,

זאת ארץ שלמדתי בה.

משם צמחתי ומשם גדלתי

ומשם קיבלתי את הביטחון בזכות ההורים שלי.

01:36:30

אז אי אפשר להתכחש.

אני הלכתי באהבה גדולה.

נסענו כמה פעמים.

נסענו טיול אחד אך ורק עם המשפחה שלי

שארגנתי עם בן דודי.

וארגנתי את הכל הכל,

בן דודי היה בארצות הברית,

01:37:00

יומיים לפני שטסנו, הגיע, בא,

אמרתי הדרכונים הכל מסרתי למדריך,

עכשיו אתה תבוא תהיה איתי,

אני עשיתי את כל העבודה.

לקחנו,

לקחנו מדריך

והמדריך טייל איתנו במרוקו.

עם האוטובוס.

עם האוטובוס במוצאי שבת,

היינו בבראשית.

01:37:30

אחר כך היינו בקזבלנקה ונסענו לבן דודי

שעדיין בקזבלנקה.

הוא עשיר מאוד והוא כיבד את כל הקבוצה,

את כל האוטובוס.

קיבל אותנו, כיבד אותנו,

הוא עשה את ההבדלה.

רואים בספר איש גבוה שעושה את ההבדלה,

הוא עושה את ההבדלה וככה.

01:38:00

ביקרנו וככה עזבנו.

וככה לסיום,

היית רוצה שהדורות הבאים יכירו את המסורת?

בהחלט.

אני לא מפסיקה לספר לילדים שלי,

אני מספרת להם בכל זאת זה לא אותם הערבים.

זה לא, פה זה אויבים שלנו אני אומרת

ושם חיינו איתם.

01:38:30

נכון שהם ערבים מוסלמים,

אני גם מוסלמית, אני מוסלמית יהודייה,

אבל חיינו איתם וגדלנו איתם

והתפתחנו איתם ולמדנו איתם,

והכל עשינו איתם.

וצריכים להתייחס ולהעריך

ואני הייתי שם,

הכרתי אנשים שהכירו

את המשפחה שלי,

01:39:00

אני לא חסכתי וחיבקתי

ונתתי ונתתי ונתתי,

כן, ממש זה מרגש.

שהוא מספר לי על אבא.

כן וכשנסענו אצל בן דודי,

זה שהוא קיבל אותנו יפה,

01:39:30

ואחר כך הוא בא לארץ, הוא ואחיו,

עשו בר מצווה באיזה בית מלון פה בירושלים.

ושוב כל המשפחה היינו בשבת חתן בר מצווה,

עשינו בבית מלון.

ושוב עוד פעם נפגשנו עם בני הדודים.

ג'וארי אם ראיתם אותה בטלוויזיה,

שהיא כאילו עובדת סוציאלית.

01:40:00

היא עובדת סוציאלית במקור שלה נכון,

אבל היא לא עובדת סוציאלית.

יש לה קונדיטוריה כשרה

בקזבלנקה.

והראו אותה יום אחד בטלוויזיה

כשלקחו את הילדים לאישה מרוקאית,

הראו אותה בטלוויזיה.

אז היא עדיין שם במרוקו,

היא ובעלה אלבר, אלבר הוא האח של דוויד.

01:40:30

ואלבר הביא את הילד שלו

לעשות בר מצווה פה

וכולם באו לכאן

ולקחנו בית מלון פה.

וג'וארי אבא שלה בהר הזיתים קבור,

אז אנחנו עולים איתה להר הזיתים.

וככה אנחנו

-ככה ממשיכים.

זהו,

אני היסטוריה אמרתי.

עליזה תודה רבה רבה רבה.

על לא דבר מאמי

 ושתצליחו אמן בעבודתכם.

Aliza Tubul

Interviewer -
David Mimoni
Video length:
01:34:07
Date Taken:
01/01/1
Place:
Rashid
,
Morocco
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

טובול עליזה.

ובעבר קראו לי

בן אבו פיבי.

מה זה פיבי?

פיבי זה מפרוש שמחה,

שמחת חיים.

אז היות ויש לי אחות שמחה,

אז קראו לי עליזה.

זאת אשתו של הרב מרדכי אליהו

שהיא קרובת משפחה.

ישנו במיטה אחת

ואז ככה היא עברתה לי את השם.

ומתי נולדת?

מה התאריך המלא?

ב -

אתה רוצה בעברית

או בלועזית?

31.12.1932

ובת כמה את היום?

בת 85 ונכנסת ל-86.

ואיפה נולדת?

נולדת בבראשית.

ליד קזבלנקה.

אני רוצה שנתחיל בעצם

עם העבר המשפחתי שלך, -כן.

מה שאת זוכרת, סבא, סבתא,

אפילו קצת יותר אחורה, -כן.

אם את יודעת

איך הם הגיעו לבראשית.

כן.

כמה שזכור לי

ושמעתי מהמשפחה,

כל המשפחה גרו בדמנת,

דמנת זה מעל מרקש.

שם היו, זאת עיר

ממש כולם דתיים,

כולם שומרי תורה,

שומרי דת.

ואז אחד מהמשפחה עלה לבראשית

וראה שהעיר מתפתחת

ואז הוא אמר לכולם להתחיל לעלות

וכולם באו מדמנת לבראשית.

אז פתחו חנויות,

פתחו מסחר,

והיה טוב להם.

בעצם על מי אנחנו מדברים?

על סבא שלך?

מי הגיע ראשון?

סבא ואישתו,

סבתא המקורית לא הכרתי אותה,

הוא התחתן בשנית, הכרתי אותה.

וסבא היה גר איתנו בבראשית,

ואבא ואמא ואנחנו הילדים.

ובמה סבא היה עובד?

סבא הכרתי אותו זקן כבר,

לא היה עובד.

מה היה השם שלו?

מרדכי קדוש,

מהצד של אמא, אבא של אמא.

ולהורים איך קראו?

בן אבו,

אבא שלי קראו לו

איסאן משה בן אבו.

ואמא?

אמא - דדה,

קדוש למעשה.

ובמה אבא עבד?

מה היה העיסוק של אבא?

מה שאני זוכרת,

מאז שפתחתי את עייני,

הוא מכר יינות

לכל היהודים במרוקו.

והיה לו במקביל חנות פינתית,

הוא עמד ומכר לאנשים

למרות שהיה עיוור.

אנחנו אחרי בית ספר

היינו באים ועוזרים לו.

אבל הוא ניהל

את החנות הקטנה.

ובצד השני, בדלת השנייה,

אימי תפרה לערבים.

לערבים רק?

-לערבים, כן.

תפרה לערבים, תפירה מוחלטת.

שמלות לערבים, לגברים,

הייתה לה עבודה,

מלא עבודה.

אבא ככה, היה מזמין חבית

של 800, 1000, 1200 ליטר

ושם אותה ליד הדלת.

לא נכנסת בפנים.

ועם צינור היינו מזמינים

את בן דודי מיכאל

שהוא בגילי, היינו באותה כיתה

בבית הספר.

ונותן לנו צינור לשאוב יין

שיצא היין.

לאחר שכל הבקבוקים עומדים

הוא היה מתיישב על כיסא עם כמה פיילות,

דליים של מים,

ושוטף את הבקבוקים

עם מברשת כזאת וקורא לנו ואומר:

הנה, איפה? הכל נקי?

הבקבוק נקי?

כשלמשל היה איזה נקודה מלוכלכת

היינו אומרים לו הנה כאן,

ואז היה תופס ומכניס את המברשת

ומסובב ומנקה,

כי הוא היה קפדן מאוד מאוד,

היה מאוד נקי.

למרות שהוא היה עיוור?

למרות שהיה עיוור

הייתה לו מטפחת אף בכיס אחד,

ומטפחת לעיניים כדי לנקות

בכיס השני.

כשהוא היה מנקה

את הבקבוקים שהיינו שואפים,

אם זה היה יין מתוק

היינו ממשיכים לשתות,

אם היה חמוץ הוצאנו קצת,

נתנו את הצינורות והלכנו לישון.

בן דודי ואני.

היה ישן אצלנו, אני אצלם,

היינו משפחה אחת מאוחדת.

והוא היה ממלא את הבקבוקים שעמדו

על סדין נקי הפוכים שכבר שטף,

והאחים הגדולים עזרו לו

למלות ואחר כך סגר והניח אותם.

וביום שישי נאמר

היה מניח 80 בקבוקים.

להגיד שזה טיפשות חס וחלילה,

אבל,

לא יכלו לחשוב

ולרשום פתקאות ולשים?

כל שם לשים בקבוק, 2, 3, 4,

4 פתקאות לכל משפחה? לא.

כל מי שבא נתנו לו את הבקבוק.

הוא רצה 2?

לקח 2.

במוצאי שבת ישבנו כולנו

מסביב לאח בחורף,

או בקיץ בחוץ,

והתחלנו להיזכר, היום 80 בקבוקים,

מי לקח וכמה כל אחד?

וביום ראשון הייתי יוצאת עם סלסלה

ואוספת את הבקבוקים הריקים

ומביאה אותם לאבא.

ושוב היה יושב ומנקה אותם

וחוזר על הפעולה הזאת כל הזמן,

עד יום חמישי.

ואמא הייתה תופרת רק לערבים?

רק לערבים

וליהודיות מי שרצה גם תפרה להם.

לנו המשפחה תמיד זכינו

רק בשמלות שהיא תפרה לנו.

וככה התפרנסנו.

תתארי לי את הבית

שאת גדלה בתוכו.

היו לנו נאמר

כמו הבית הגדול הזה,

אבל יש קיר

ופה יש דלת גדולה מאוד.

ואז נכנסנו מבחוץ לחדר הראשון,

הייתה מיטה גדולה

בפינה הזאת.

והיה מיטות קטנות

עם הרבה מזרונים.

היינו בלילה פורסים את המזרונים ברצפה

וככה ישנו.

ובחדר השני,

היו שם הבקבוקים, היינות.

הייתה עוד מיטה שמי שרצה לישון

קטנה מהילדים, ישן שם.

ובפינה אחת הייתה לשמיני,

אח כזה.

כי הדירה הייתה

של צרפתים כנראה.

והיה שחור ומסביב יש,

זה ככה, ככה.

מסביב קיר קטן אמא הייתה שמה

את כל הדברים לקישוט על זה.

והיו תמונות של הרבנים

על הקירות.

איזה רבנים?

את זוכרת?

של מרוקו במיוחד,

מה שמכרו שם,

רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס.

והיה לנו ארון,

עם דלת אחת,

ארון ירוק.

ומדפים לכל שני ילדים נאמר מדף אחד.

לאבא מדף הגדול.

אבא היה כל ך מסודר,

כשרצה מספריים

"תביאי לי את המספריים",

תמיד בצד שמאל תחת הגופיות למטה

במדף למעלה, היה ככה אומר לנו.

כשנתן להחזיר,

הוא שאלה אותי:

"איפה שמת אותו?"

אני אומר לו:

"במדף למעלה בצד שמאל

תחת הגופיות שמתי", אז היה שקט.

ואת כל הבגדים אמא תפרה?

כל הארון היה בגדים של אמא?

כן, אמא תפרה לנו לכולנו,

גם לבנים גם לבנות.

היו איזה 90 משפחות,

הכרנו את כולם.

זה את זה

הכיר את כולם.

והיה רחוב שבאמצע כביש

ובצד ממולנו ואנחנו,

היו דירות, דירות.

אז ככה היכרנו.

וברחוב השני

היה בית הכנסת.

ששם היה רבי אלעזר קדוש.

יש לי תמונה אני אראה לך,

-אחרי זה אנחנו נפתח. -אחרי זה.

יש פה במגירה,

במדף,

תמונה של הרב רבי אלעזר קדוש,

הוא היה עומד בתיבה יום וליל אפשר לומר.

רק מתפלל.

הוא הדוד של אמא שלי,

אח של סבא.

הכרנו אותו עם המטפחת ראש,

עם נקודות לבנות על מטפחת כחולה,

וככה הוא עמד והשכנים

שזה דוד שלי קדוש בן אחיו,

אשתו הייתה מביאה לו

כוס תה, כוס מים.

ככה היה יושב ומתפלל

כל הזמן.

פעם אחת הביא,

הייתה,

דודה שלי מקזבלנקה באה להתארח

אצל הדוד הקדוש שגר מול בית הכנסת.

והייתה לה נידה.

אז היא אמרה לה:

"קחי את הכוס תה לרבי אליעזר".

(מרוקאית)

אז היא הביאה לו את הכוס

והוא אמר לה: "לא".

אז היא אומר לו:

"אבל רחל שלחה לך את זה,

זה השעה שלך"

"לא, לא, לא, תיקחי, תיקחי".

והוא לא רצה בשום אופן לקבל,

וכשהיא הביאה לללה רחל את הכוס בחזרה,

אמרה לה:

"יא בינתי, יש לך נידה?"

היא אמרה לה: "כן".

היא אמרה לה: "תניחי".

עשתה כוס תה אחר והביאה לו,

לקח ושתה.

זה רבי אלעזר קדוש

שאני מארגנת שני אוטובוסים כל שנה,

ושולחת מכתבים

לכל אנשי בראשית.

כמה היום יש?

הם כולם פה בארץ?

יש 160 עם הילדים שלהם,

זה 160 איש

פלוס אנשים שבאים בכוחות עצמם.

ואנחנו מארגנים את ההילולה

אחת לשנה, שבוע אחרי סוכות.

איפה?

-זה התאריך, במירון.

הוא היה מחובר לרבי שמעון בר יוחאי

ומתפלל בשבילו,

אז החלטנו,

העלנו אותו ארצה.

בן דוד שלי בקזבלנקה שלח אותו,

הוא היה במרסיי כמה ימים,

אחר כך ממרסיי שלחו אותו

לארץ ישראל.

אני ובן דודי עם חברת קדישא

התארגנו, קיבלנו אותו,

הזמנו את כל אנשי בראשית

את כל המכרים, המי ומי,

ועשינו, הבנים שלי עשו

סעודה גדולה מאוד,

הזמנו את כולם

ונטמן כאן בירושלים.

אני אמרתי נטמן כאן אבל לא הייתי שלמה,

נטמן במירון, לקחנו אותו למירון.

כי הוא היה מחובר

לרבי שמעון בר יוחאי,

אז החלטנו לקבור אותו במירון,

ממש ליד מירון.

שם הייתה לנו קצת פרוטקציה,

אחד שהוא מספסופה,

קרוב משפחה סידר לנו את הקבר

ושם נקבר.

המוסלמים אין בהם אמונה

בוא נאמר.

היו לנו חברים טובים

שבאו, תפרו אצל אמא,

ישבו, נכנסה הערבייה ללרקיה,

היא ידעה הכל, מכינה את המים,

מרתיחה את הקומקום ומכינה את התה והכל,

היא ובעלה שותים והכל.

ובעלה הולך לשוק,

כל יום שני שהיה שוק,

וכשגמרו התארגנו והלכו להם.

אנחנו ביום המימונה למחרת,

של החג השני

היינו נוסעים לכפר שמה,

והם היו מכבדים אותנו בחמאה,

בלבן, בדבש.

זה היה היחס שהיה לנו

עם הערבים.

אבל,

במלחמת עולם השנייה,

הגרמנים היו אוטוטו נכנסים לקזבלנקה,

ומיד האמריקאים נכנסו,

הקדימו אותם.

ואז הם חשבו לעשות חגיגה

בבראשית הערבים.

ואנחנו מרוב פחד,

כל ערב לפני כן היינו סוגרים את הדלתות,

נאמר יש שולחן כזה,

מזיזים שמים עליו דברים,

שחלילה לא יפרצו ויכנסו.

אין בהם אמונה,

זה הערבים.

ובתור ילדה,

איך הייתה הילדות שלך?

נפלאה,

מאוד מאוד.

אני הייתי מאושרת

בילדות שלי.

בכלל ההורים שלנו

עשו הכל למען הילדים, הכל.

הדבר הכי יפה,

אם יש דברים שמוכרים, קנו לנו.

לתפור, קנו לנו.

אם יש הילולה עשו מאמצים

כדי לקחת אותנו לרבי שמעון  אלחלו.

אם נסענו או הם נסעו לאיזה מקום,

לאיזה דודה לקחו אותנו.

והיינו מאושרים.

תתארי לי את זה רגע יותר,

אני רוצה לפרוט את זה.

היו לכם משחקי ילדות

שהיית משחקת עם החברות?

כן שיחקנו עם הילדות

לא מי יודע מה,

היינו

עם חבל קודם כל,

עם חמישה אבנים,

היינו לוקחים את העפר של השכונה,

מהרצפה ושמים גרעינים שחורים,

וכל אחד לוקח חלק

מהחבילה הזאת,

ואחר כך ככה,

מדפדפים בעפר

וכמה שהיה לנו גרעינים יותר,

אז הוא ניצח כביכול.

בבית הספר לימדו אותנו

איך לקלוע במטרה בקיר,

לקפוץ,

לעשות חבל ולקפוץ כמה שיותר.

חצי מטר ואחר כך לעלות.

אז היינו בבית מחקים

מה שהיינו עושים בבית הספר.

היו נאמר 4 עצים, ריבוע

ובכל פינה עץ אחד.

זה היה בבית הספר

ואז אחד באמצע.

ואז היא הייתה מסתובבת

ואנחנו בינתיים מתחלפות.

ואם היא מיהרה ותפסה,

אז היא ניצחה.

אז אותה בחורה עמדה במרכז.

זה משחקים של ילדות.

באיזה בית ספר היית?

בבית ספר אליאנס בבראשית.

עד איזה כיתה למדת?

עד, התחלתי,

גמרתי למעשה עממי

שם בבית ספר,

באתי לקזבלנקה כדי לעלות ארצה,

אבל התעכבנו,

נכנסתי לבית ספר

גם כן אליאנס בקזבלנקה,

שנה וחצי בערך,

כי לא ידעתי מתי,

ואז באמצע עליתי ארצה,

ב-48'.

בבית הספר בבראשית, מה למדתם?

איזה מקצועות?

הכל, למדנו הכל,

דברים שלמדדנו בבית ספר לא יאמן.

אפילו ספרות.

שאני למדתי באוניברסיטה ארבע שנים,

בגיל 71 נרשמתי ולמדתי.

וחלק מהספרות "לוסיד" למשל

זה ספר ידוע,

לימד אותנו ד"ר רודריק באוניברסיטה.

ואני כשהוא אמר:

"אתם יודעים למה קראו לו לוסיד?"

אז אמרתי, אני הצבעתי,

אמרתי לו:

"בגלל שהוא היה גיבור והוא הרג",

איך אומרים?

"כרת ראשים של מלכים, הוא מספרד,

"ומפחד קראו לו סיד."

ואז סיפרתי,

הוא אחרי השיעור שאל אותי,

ואז אמרתי לו ,

למדתי ספרות במרוקו.

ומה עוד למדתם?

איזה עוד מקצועות?

כל המקצועות, חשבון, צרפתית,

היסטוריה צרפתית,

התחלנו אחר כך

היסטוריה על מרוקו התחלנו.

ודקדוק הכל,

אבל הכל בצרפתית למדנו.

אז בבית הספר אתם לומדים

את השפה הצרפתית ובבית אתם מדברים?

ערבית, -ערבית.

עם ההורים, כן.

למרות,

-ידעתם עוד שפות?

איך?

-ידעתם עוד שפות?

לא, רק ערבית וצרפתית.

בבית ספר היה אסור

לדבר ערבית.

היה מפתח עם חוט, אם נאמר הגעתי בבוקר

המפתח היה לי מאתמול,

אז אני הקשבתי מי שדיבר ערבית,

הכנסתי לו את המפתח וככה זה הלאה.

השתדלנו לדבר בצרפתית.

ועל ישראל למדתם בבית הספר?

(צרפתית)

היה לי ספר בצרפתית

אבל לא למדנו על ישראל במיוחד,

לא.

זה רק אם המורה לעברית

שלימד אותנו עברית

והיינו יוצאים פעמיים בשבוע

בשרנטך בקזבלנקה.

במוצאי שבת,

ובאמצע השבוע היינו נפגשים

עוד פעם, פעם אחת.

במוצאי שבת היינו הולכים,

זה היה אליהו הנביא הקבר שלו שם בשרנטך.

ובאמצע שבוע הייתה איזו דירה,

אבל בחשאי.

את היית באגודה?

הייתי כן,

הייתי בשרנטך.

וזה תרם לי לעלות לארץ ישראל.

ושם למדת את העברית ועל הציונות?

-אני, כן.

אני כתבתי,

קרוא וכתוב ידעתי במרוקו.

מה סיפרו לכם?

בשרנטך מה סיפרו לכם?

על ארץ ישראל לא ידעתי כלום,

מה זה ארץ ישראל? לא ידעתי.

פשוט מאוד, אנחנו היינו תמימים או סתומים

או שניהם ביחד.

סיפרו לנו לעלות לארץ ישראל,

לעלות לארץ ישראל, לעלות וזהו.

לא, או שפחדו שיתפסו אותנו ונתחיל,

לא יודעת.

אבל זאת עובדה.

רק לעלות לארץ ישראל ושירים

ולכתוב ולקרוא וזהו.

ומה את דמיינת?

בתור ילדה מה את מדמיינת?

לא ידעתי בדיוק מזה ארץ ישראל,

לא ידעתי, לא ידעתי, לא ידעתי..

מעניין אני כל הזמן אומרת,

וכשהגענו, היינו צריכים להגיע לחיפה

וכשהיינו נדמה לי 20 או 21 יום

ולא אכלתי אוכל באונייה.

אמא ציוותה אותי בדקות האחרונות,

לשמור שבת ולאכול כשר.

ואת זה הקפדתי.

שמרתי שבתות ואמא הכינה לי ריבת ענבים,

צנצנת גדולה,

והם מהאונייה היו נותנים לנו

כמו ריפאת ככה, כמו עוגיות,

כמו לחמניות,

קשות אבל.

פעמיים ביום או שלוש פעמים ביום,

אבל כל ארוחה אחד לשני אנשים.

אז היינו שוברים אותם

וככה הפירורים כל אחד לוקח,

מה שצריך חצי.

ואני הייתה לי את הצנצנת ריבה

אז כל יום בבוקר, בצהריים, בערב,

ככה קצת הייתי,

מתוק אוכלת.

ולשמחתי היו גרים מעלי

משפחה עם ילדים.

ולפעמים היו עושים את מימיהם עלינו

דרך החריצים היה נופל, אין מה לעשות.

ולפעמים אכלו ביסקוויטים

וגם החתיכות נפלו.

ואז הייתי לוקחת ואוכלת.

זה אני זוכרת.

נהניתי מהחתיכות ביסקוויטים

שהילדים היו אוכלים, פתי בר.

זהו וביום אני שכבתי,

אני הייתי חצי מעולפת לא יכולתי לקום.

אבל ביום שאמרו,

וחיכינו רק להגיע לחיפה.

כשהגענו אומרים:

"הגענו, האורות של חיפה, אורות של חיפה".

כולם צועקים

ואז אמרתי: "על המחזה הזה אני לא אוותר".

והסכמתי בכוחותיי האחרונים,

תופסת ומסתכלת.

ואני אומרת:

"וואי, זה חיפה".

אני מתרגשת.

אני מתרגשת ממש,

זאת חיפה,

זה הכרמל.

"אני עד חיפה",

אז התחלתי לזמזם,

"על יד חיפה יש כרמל

שם בעמק יזרעאל".

ואז התחלתי לזמזם לבד ולשמוח

שזה הכרמל שלמדתי עליו.

ככה בשמחה

גדולה, גדולה, גדולה.

ואמרתי:

"לא חשוב, היו כינים"

סבלנו,

21 יום היה סבל.

בתוך האונייה?

בתוך האונייה,

אונייה הייתה מדפים מדפים,

במקום להכניס את הארזים של הדגים,

אז אנחנו נכנסנו בשכיבה.

ככה שכבנו בתאים של האונייה.

זאת הייתה אונייה

שהובילה דגים או סחורה אני לא יודעת.

באיטליה עצרנו,

הייתה הפסקה.

ואמרו שיש אוכל חם.

הביאו שעועית חמה ו

אני לא יודעת בשר בפנים מה,

אני כמובן לא אכלתי,

לא טעמתי מכלום,

ונחתי בתא שלי.

היה כן,

היה בית חולים לחולי נפש.

מטוניס, אלג'יר,

ומרוקו,

מכל צפון אפריקה.

כולל ערבים, יהודים ומוסלמים

שגרו תחת קורת גג אחת.

זקנים, ילדים ובכלל.

ואימי זיכרונה לברכה

הייתה אשת חסד.

כשהיה נפטר איזה יהודי,

היו עושים לו את הכבוד האחרון, הייתה רוחצת,

הייתה בין הרוחצים שטיפלו

ועשו כבוד גדול לאותו חולה נפש,

בבית הקברות שלנו.

ובשבתות הייתה שולחת אותי,

שמה במטפחת גדולה צלחות

וקופסאות טבק וסוכריות.

אז הייתי מגיעה לשם,

הייתי מבקשת מהשומר,

אז נותנת את הטבק לזקנים,

סוכריות לילדים ואוכל למי.

ובחגים גם הייתם?

גם בחגים וגם בשבתות.

ומי שהיה במצב טוב

ויכלו להשתחרר,

היינו מקבלים כל אנשי בראשית

היינו מארחים אותם אצלנו.

אפרופו חגים, היה אצלכם משהו מיוחד ככה

שהיה בבראשית?

מנהגים שהיו?

לא, אנחנו חגגנו כל חג

כמו שחוגגים פה.

סוכה אני זוכרת היינו עושים

מקרשים של קני סוף,

היו עושים את הסוכה,

ואבא שלי היה ישן בסוכה תמיד,

זה אני זוכרת.

והיה שם בפינה איזה

אני לא יודעת,

תמונה או מה של אומרים אושפיזין

לא יודעת, משהו כזה.

היה אומר שיהיו בסוכה.

והוא היה ישן בסוכה.

ואמא ז"ל הייתה נותנת,

כל הילדות היינו מתאספים, זה היה מנהג,

היו קונים לנו קדרות קטנות ומחבתות

וסירים קטנים,

מינדרה,

קראו לזה מינדרה.

זה כנראה משם ספרדי.

והיו נותנים, מבשלים

והיו שמים לנו בקעריות.

ואנחנו כל הילדות היינו מתאספות באיזה בית

או באיזה מקום או באיזה גן או משהו,

ונהיינו כבר לבוגרות ולאמהות

ואז אנחנו מתרגלים

ואוכלים ושמחים.

ובתור ילדות הייתן מתאמנות?

ככה הייתן מכינות לעצמכן אוכל בסירים הקטנים?

לא, רק בפסח, במינדרה.

אבל,

בפסח, בסוכות, אבל לא,

ביומיום אמא שלי ז"ל בישלה

ואכלנו מה שאמא בישלה.

ונגיד בספירת העומר?

ספירת העומר

אבא היה סופר ספירת העומר,

אני זוכרת במימונה

היינו הולכים לאיזה,

איזה כמו מכונה, סניה קראו לזה

ומשם יוצא מים,

והיינו הולכים ברגל איזה 10 דקות,

עם המגבות על הכתפיים שלנו.

ושם היינו עושים נטילת ידיים בבית

ושם היינו הולכים,

היו אומרים לנו, אבא היה אומר לנו

להגיע מוקדם ולשטוף את הפנים והידיים,

ולזרוק 4 פעמים לכל צד

לזרוק את העצלות,

זה דרך אגב חלק שקשור

לעומר.

הרי בתקופת העומר כבדים ועצלנים,

זה חילוף מזג אוויר.

ואז הם קראו לזה.

ואז הוא היה אומר לנו לזרוק,

לזרוק את כל האיסורים,

הדברים, הרעים המחלות, הכל.

והיינו שוטפים את הידיים והפנים.

וכל הדרך

"תרבחו, תפרחו, תסעדו" חוזרים

ואלו שיורדים אלו

"תרבחו, תפרחו, תסעדו, תרבחו"  כל הדרך.

זה היה ככה.

וגם ההילולה בעצם קורת

בתקופת ספירת העומר?

אחרי ההילולה זה הייתה בעומר,

אחרי העומר,

אחרי פסח.

זאת הייתה הילולה שהיינו הולכים

לרבי שלמה אלחלו.

אם היה, אם הוא קרא לנו

הייתה אומרת אמא אנחנו נלך.

ואם לא לבן דוד שלי

היה אוטו מסע.

ואז היא הייתה אומרת, היא ואבא:

"אם מכלוף ייסע ויש לו מקום ייקח אותנו,

"אם לא אז לא נלך".

ואז היא הייתה מכינה ומתכוננת

ומכינה כביכול בטוח ובאמת תמיד נסענו.

ואז הוא היה עובר ליד הבית וכולנו

ועולים והייתה שמחה גדולה ושרים,

איזו שמחה הייתה כשהיינו

הולכים לרבי שלמה אלחלו.

ושם היינו משתטחים על הקבר

הולכים מסביב בגבעות ככה,

קוטפים פרחים ונהנים,

זאת הייתה חוויה בלתי רגילה.

היו שם עוד דברים שהיו עושים

בתוך ההילולה?

נגיד אני יודע שנהוג ככה

להשתפך בנפש,

היינו כולנו נפגשים, שרים, אוכלים,

אחד מזמין את השני לתה,

זאת הייתה שמחה של כולנו,

זה היה הכל ביחד.

היו עוד קברי צדיקים

שהייתם הולכים אליהם?

לא, היינו הולכים לרבי שלמה אלחלו,

זה קבוע, כל שנה.

עכשיו אני,

אני זכיתי פעם אחת בדמנת,

לקחו אותי הייתי קטנה,

לקחה אותי בת דודי לדמנת.

והיה נהר גדול

שהיום הוא יבש לגמרי.

מה השם שלו את זוכרת?

לא.

נהר ליד רבי דויד עלווי.

רבי דוויד,

דרעי הלוי כנראה.

ואז היינו יוצאים,

ממלאים בקבוקים וחוזרים,

אני זוכרת, הייתי צעירה,

ילדה,

הבאתי שני בקבוקים,

אחד שמתי על המים,

ושטפתי את השני מילאתי אותו,

באתי, לא מצאתי.

והיה ערבי ואני אומרת לו: "איפה הבקבוק?"

והוא צוחק, צוחק וחשבתי שהוא לקח אותו,

אז בסוף הוא אומר לי: "הנה שם",

הוא הלך עם הזרם הבקבוק השני.

ושם היו חדרים.

והיינו הולכים

לרבי דוויד דרעי הלוי.

הייתי הולכת עם קרובי משפחה שלי.

ומדמנת עד לרבי דוויד דרעי הלוי,

היו הרים ולמטה תהום

והיה שביל קטן וככה על סוסים,

הלכנו בפחד אלוהים

ממש אחד אחרי, אין עוד.

פשוט מאוד ככה אחד,

היו יורדים ממקום אחר, רק הולכים.

והיינו עד שמגיעים לצדיק.

ומעבר ללימודים ככה באליאנס

 ולימודי העברית,

היה עוד משהו שלמדת?

למדנו עברית, פיוטים,

נעצר בארץ,

אני לא זוכרת כבר.

אבל הפיוטים שלימד אותנו

אדון זבלי קראו לו,

מורה שהביאו אותו

אנשי בראשית מקזבלנקה.

נתנו לו דיור ומשכורת חודשית

והוא היה מלמד אותנו עברית, היה אכפת להם.

אנשי בראשית היו אנשים דתיים כולם,

למעשה כולם.

ורצו שנדע.

ובזכותו שהוא הכניס בנו

את האהבה לארץ ישראל וזה

אז עלינו בשנת 48'

ואבא לא התנגד,

הוא שלח אותי ברוח טובה.

וכולם אומרים: "איך יכול להיות

ההורים שלנו התנגדו שנעלה בגיל 16 עלית?"

אמרתי: "אבא שלי היה חכם, אמר את תעלי

ואת תעשי את הכל כדי לעלות אותנו".

וככה זה היה.

אמא הייתה תופרת,

-כן.

ואתם גם למדתם לתפור?

-כן.

הכל, הייתה נותנת לנו

חתיכות בדים,

והייתה גוזרת לנו והיינו תופרים.

היינו עושים בובות מבד.

קודם כל מילאנו אותם בכל מיני צמר,

שם הכריות הכל היה מצמר.

אז מילאנו את הבובות

ואז נתנה לנו חתיכות, ישבנו ותפרנו.

להחליף וככה היינו מתעסקות הילדות

גם עם הבובות.

ונגיד היה איזה חוג תפירה

או משהו כזה?

בבית ספר היה חוג לרקמה

ולתפירה.

זיכרונה לברכה אבל אני זוכרת דברים

משיעור והכל, עוד מבית ספר.

שלמדתי, כן.

היו מביאים פעם בשבוע מורה לתפירה

ואני זוכרת היה חם,

וקשה אז היינו הולכים מנגבים,

שהבד לא יתלכלך וזה.

ככה למדנו תפירה.

וגם דוד שלך היה לו,

הייתה לו חנות, לא?

לכולם היו חנויות של בדים,

הם מכרו בדים,

התעסקו במסחר של בדים.

רבי אלעזר קדוש,

הוא היה רב אמרתי לכם,

יושב בתיבה יום ולילה.

אבל לפני כן היה לו,

הוא רצה לעבוד במסחר, הייתה לו חנות.

והיה קורא תהילים כל הזמן בחנות,

היה בא ערבי אומר לו:

"יא רבי יאללה תן לי ככה"

"תן לי אני ממהר",

הולך,

בא אחר, הולך,

שני בני הדודים שהעמידו לו את החנות

והכניסו אותו אמרו לו:

"רבי עזר, המקום שלך לא בחנות,

אתה תלך לבית הכנסת. אתה לא מוכר,

"אתה כל הזמן מתפלל

וזורק את האנשים".

אז באמת הוא הלך

ושם עמד יום וליל בתיבה.

ואיזה מוזיקה היית אוהבת

לשמוע במרוקו?

נגעת בדברים,

אני למעשה אוהבת

מוזיקה עממית,

אוהבת מוזיקה חסידית

ואוהבת מוזיקה קלאסית.

מאיפה המוזיקה הקלאסית?

-הקלאסית,

המקרה אני אוהבת.

אני כשהייתי ילדה,

ביום ראשון,

וכשהיו סוגרים בית ספר

בחופש הגדול,

הייתי הולכת לבעלה של בת דודי

שהיה חייט אחת ויחיד, פרוספר, בבראשית.

באזור הצרפתים.

ואז הייתי לומדת אצלו גם תפירה,

אני למדתי לתפור מכנסיים בהיותי נערה

כי לימד אותי ולמדתי.

והוא היה שולח אותי

לבית קפה,

זה הכביש הראשי,

בתי קפה על הדרך,

כשהאוטובוסים עוצרים,

עוצרים קונים מבית קפה.

אז היה שולח אותי עם בקבוק

להביא לו מים קרים.

הייתי עולה קודם כל למעלה,

שומעת מוזיקה, פעם שמעתי את המוזיקה,

והיה לי טוב על הנשמה

והתחלתי לעלות מדרגות עד שהגעתי למקום.

שראיתי את הילדות

כמו בובות מחרסינה היו,

כולן אותן החצאיות ורודות למטה,

ולמעלה היה מן ככה מזכוכית למעלה

ואני ישבתי והסתכלתי עליהן.

איך רקדו ואיך שרו

והמוזיקה.

ומזה אני למדתי,

אהבתי מוזיקה קלאסית.

מהמקרה הזה.

אהבתי ילדות שרוקדות, אהבתי מוזיקה קלאסית,

אהבתי מאוד מאוד.

עכשיו,

מוזיקה חסידית הייתי בקיבוץ חפץ חיים

והחסידים היו שרים.

אז מאוד אהבתי,

התחברתי לזה.

וזהו וככה אהבתי את כל המוזיקות

וככה טוב לי בחיים, טוב על הנפש.

יום אחד אמר לי:

"פיבי, כמה זמן לוקח למלות

את הבקבוק מים ולהביא אותו?"

אני סיפרתי ל-(צרפתית)

שהיו לו.

אני הייתי ה-(צרפתית),

קטנה

והיו לו.

הייתי אומרת: "איזה מוזיקה,

איזה שירים, רוקדים שם למעלה".

והם.

אז הוא אומר לי:

"שובבה, נהנית למעלה נכון?"

הייתי אומרת לו:

"כן, לא שיקרתי",

הייתי אומרת לו כן.

וטוב הוא לא כעס.

כולנו עזרנו במשפחה.

וכמובן מי שסבל יותר זו האמא,

כמובן,

היא הייתה גם אמא,

גם מטפלת בו,

איתו בחנות אם אנחנו לא היינו בשעות הבוקר

ובא מישהו ולא מבין אותו,

אז היא הייתה קמה מהמכונה

ועוזרת לו.

אמא מאוד עזרה לאבא

ואנחנו עזרנו לו אחרי הצהריים.

במכירה,

בלאסוף בקבוקים,

ובלילה על הנר,

היינו מדליקים את הנר

ויושבת ומכינה שיעורי בית

מבית ספר.

אחר כך הביאו, היה קרבון

קראו לזה קרבון.

מן מכשיר שפותחים אותו,

מכניסים קוביות של קרבון, סוגרים

ופותחים ומדליקים וזה נותן אור גדול.

זה קוראים לו קרבון,

זה מכשיר של קרבון.

אחר כך הכניסו לנו חשמל.

ופה הייתה השמחה הגדולה

נכנס חשמל לבית.

זכינו.

זכיתי בתהליך של כל ההתמודדות

וכל,

אין,

תקופת הרנסאנס.

והיה איזה פעם אחת

שאמא הייתה חולה בבית חולים?

זה כן,

איך?

קראת בספר.

תראה,

אמא חלתה,

ולקחנו אותה לבית חולים

והרופא אמר: "היא צריכה לשכב פה בבית חולים".

הייתה שורה של חדרים

ונתנו לנו את החדר הראשון.

וזה בית חולים ואחריו זה בית ספר,

היה הכל מרוכז במקום.

ואני בשעת ההפסקה

הייתי מתפלחת מהגדר של בית הספר,

ושמתי אבנים,

אספתי אבנים

ושמתי אחת על השנייה,

אבל לפני כן,

עשיתי אותו המבנה של אבנים מבפנים.

וכשהייתה לי הפסקה,

עליתי על האבנים, טיפסתי,

וירדתי לאט לאט

וירדתי לאמא.

(ערבית)

אני אומרת לה מאמא

(צרפתית)

נתנו לי אישור, הכל בסדר,

כדי להרגיע אותה.

והיא הייתה חולה,

הייתה חולה די זמן,

כמה שבועות הייתה בבית חולים.

והייתי מבקרת אותה ויושבת לידה

עד שאני מרגישה שזה הזמן של ההפסקה,

עוד פעם הייתי עולה מבפנים

ויורדת מבחוץ.