Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

השם שלי, השם של המשפחה

הוא שמול.

אני כשנכנסתי לצבא

עברתי אותו לשמיל.

אז עכשיו מישהו שמכיר כדאי לכתוב

את שני השמות, גם שמול וגם שמיל.

עכשיו, כמובן כל הילדים וכולם

זה כבר הרבה זמן ששונה השם.

00:01:00

ומה השם הפרטי שלך?

גם כן, אז היה שלום

והיום שלמה.

וזה ככה, אני רץ עם שני השמות האלה

כבר שנים, שמיל ושלמה.

מה התאריך לידה שלך?

-בבקשה?

מה התאריך לידה שלך?

תאריך לידה.

התאריך הוא 1944

אבל יום וחודש אין לי.

00:01:30

אבל לפי התחזית ככה פחות או יותר,

אני שמתי ה-5.5

גם כן אז כששיניתי את השם.

אז יצא ה-5.5.1944 וזה גם קצת מתאים,

זה שור ככה כזה עקשן כזה.

זהו אז ככה אני ממשיך עם זה.

ובן כמה אתה היום?

בן 73,

גדול כבר, גדול.

00:02:00

הזמן עבר.

איפה נולדת?

אני נולדתי במצרים.

איפה במצרים?

בקהיר,

כמובן אני לא זוכר איפה אני זוכר

רק כשהייתי בן 7 ככה בערך, איפה שגרנו,

וזה מה שזכור לי כמה

דברים שמה שגרנו

אבא של אבא שלי

קראו לו יוסף.

00:02:30

והסבתא, זאת אומרת אמא של אבא שלי,

קראו לה חננה, חננה אני זוכר.

עכשיו בצד של האמא,

האבא קראו לו יחזקאל.

ולסבתא, האמא שלה

קראו לה רוז'ינה, רז'ינה.

וזהו, זה השמות של הזה.

00:03:00

אנחנו במשפחה,

יש לי עוד אח,

היה לי במצריים עוד אחות

שהיא נפטרה עוד במצרים.

וזהו אני ואחי.

ומהצד השני?

מהצד של האמא?

מהצד של האמא הם משפחה מאוד גדולה.

המשפחה היא בשם,

שם המשפחה שלה דנוס.

00:03:30

הצד של האמא זה אני חושב שהם כמה,

5-6 אחים ואחיות וכל זה.

והאם כבר אף אחד לא נשאר במשפחה,

זאת אומרת כולם כבר הלכו לעולמם.

שם משפחה?

דנוס, שם המשפחה דנוס

והשם שלה הוא אלגרה.

כמובן אנחנו עברתנו את זה,

עברתנו את זה לשמחה.

זה מה שיש בקשר למשפחה.

00:04:00

ואתה יודע במה המשפחה עסקה?

מה המשפחה של אבא, -איפה?

במצרים. -במצרים,

במצרים, המשפחה של אבא

הם התעסקו הרבה בדברים של מסחר,

ושל בנקאות.

הם היו ממש עם הרבה דברים

על רמה מאוד מאוד גבוהה.

וככה המשכנו את החיים בצורה הזו.

00:04:30

ומה השמות של ההורים שלך?

אמרנו אמא אלגרה ואבא מה שמו?

קוראים לו ז'אק.

וכמובן הוא קוראים לו יעקב.

ולאמא שמחה

שהיא אלגרה.

ומה היה העיסוק של אבא?

אבא היה לו

קופקסה קטנה.

אתה יודע, שלא יחשבו שזה גדול,

בערך איזה 10 פועלים משהו כזה,

אולי פחות,

שהם ערבים היו כולם.

00:05:00

שהם היו תופרים

וגם כן היו נשים שם גם כן.

היו תופרים חולצות לפי הזמנה.

זאת אומרת היו באים אליו

הוא היה מוכר מאוד מאוד במצרים,

בייחוד גם כן לאנשי הקולנוע.

הוא היה תופר להם שמה את החולצות

והיה ככה משווק אותם,

אני זוכר את החולצות מאוד מאוד יפות,

00:05:30

חולצות משי היו אז, לבנות,

ככה יפות.

מכופתרת כמו שאנחנו מכירים?

כן, כן, מכופתר ממשי,

והיה צווארון צבעוני גם כן.

שהיום אם אתם רואים

סרטים בערבית וכל זה.

זה מה שהוא היה עושה ואנחנו לפעמים בחופשים,

אני ואחי, כל אחד לפי תורו,

00:06:00

היינו הולכים

לבית חרושת הקטן הזה.

ואני זוכר את הבית חרושת איפה זה היה,

זה היה שם קולנוע קראו לו "קאיירו פאלאס".

וחוץ מזה כשאני הייתי יושב על המרפסת,

בחנות, זה לא חנות זה מקום כזה גדול,

הייתי מסתכל על מקום שקראו לו

"שמלה".

00:06:30

מה זה שמלה?

-שמלה זה היה כמו כולבו גדול.

והיה כתוב בצרפתית "שמלה".

אז למה אני מספר לכם את זה?

שזה יהיה בדיוק מדויק

אם מישהו מכיר, יודע,

זה המקום של בית החרושת

שהיה של האבא.

וזהו אז אנחנו היינו שם

בבית חרושת הזה באנו,

אבל אני רוצה לחזור קצת אחורה,

00:07:00

בילדות עוד יותר,

-כן.

שגרנו ב"חארת אל יהוד".

חארת אל יהוד זה מקום

שהרבה מצרים היו גרים שם.

יהודים סליחה,

מה אני אומר?

הרבה יהודים היו גרים שם

והיו גם כן בתי כנסת.

ושם מרגישים מאוד את החגים,

אם זה כיפור, ראש השנה וכל זה,

פסח, כל הדברים האלה.

00:07:30

ואני זוכר את הסבא שלי

שהוא קראו לו יוסף,

ולסבתא קראו לה חננה.

שהסבא יום אחד, אנחנו היינו גרים

בתוך הבית של הסבתא והסבא.

כל אחד היה מקבל חדר.

ואני זוכר שקמתי יום אחד מוקדם

ראיתי אותו שהוא קם,

אז שאלתי את הסבתא

למה הוא קם מוקדם?

00:08:00

אז היא אומרת עכשיו זה פסח עוד מעט

והוא הולך לאפות מצות.

מה שזכור לי ממנו שזה,

פנים, הוא היה גבר גדול,

גבוה, פנים לבנות,

שיער לבן.

וחסון כזה.

ואת הסבתא היא

אני זוכר אותה רזה,

היא הייתה כזו סבתא חזקה כזו,

שאהבה לעשן.

00:08:30

היה לה חתול.

היא הייתה טוחנת את הקפה ואני

זוכר שהייתה אומרת לי בוא תטחן,

הייתה איזה מטחנה שם.

ויום אחד בעיר שם שהיינו,

הגיעו כל מיני אנשי ביטחון

אל הבית,

ועלו למעלה

והתחילו לעשות חיפוש.

ואני זוכר שכולם נכנסו לחפש

ואני לא הבנתי בדיוק מה קורה שם,

00:09:00

והיה איזה שוטר שעמדו ליד הדלת,

שני "שווישים" כאלה, גדולים,

והסתכלתי עליהם וכל זה,

לקח להם איזה בערך ככה, אני יודע,

איזה שעה, קצת זמן,

הפכו את כל הבית,

ושאלתי אחר כך את אבא מה הוא מחפש,

הוא אומר לי לא חשוב, חיפשו.

בסדר ואחרי כמה זמן,

זה כבר עוד לפני מלחמת סיני,

עוד לפני הכל,

00:09:30

כבר הרגשנו שיש קצת קצת עוינות

על היהודים במצרים.

תתאר לי רגע את הבית

שבעצם אתם גדלים בו,

אתה אומר שאתם חייתם יחד עם הסבא

וסבתא, איך בית כזה?

כן בית כזה זה היה כזה ככה,

היה כשנכנס זה חדר גדול עם שולחן גדול

שהיו כולם אוכלים ביחד,

והיו שם חדרים אני זוכר היו איזה שלושה,

ארבעה, חמישה חדרים לא זוכר.

אני זוכר שהיה לנו חדר שם

אחד מהחדרים שם.

00:10:00

זה המקום שם

ואני זכור לי גם כן,

במרפסת, בסורגים

היה מגן דוד גם כן, זה אני זוכר.

שממש היה אסור

לשים דבר כזה.

אבל אז ב"חארת אליהוד"

זה היה מקום שלנו,

מצרים הייתה שלנו.

ואחרי כמה זמן, שאני הייתי שם חליתי.

00:10:30

כשחליתי אמא שלי לקחה אותי

לבית כנסת של הרב, -הרמב"ם?

הרמב"ם.

לא יודע, לא הבנתי מה זה,

אני זוכר שלקחה אותי, הייתי חולה.

אני זוכר שהוציאו מיטות,

מזרונים,

וישנתי לילה שם.

אומרים שמי שישן שם

בבית כנסת הזה, מתרפא.

00:11:00

וכן יצאתי משם אחרי תקופה קצרה

שמעתי שהמלך פארוק גם כן חלה,

הביאו, זה היה גם כן,

איך הרגשנו את זה?

שהיה מכוניות שבאו,

כל מיני אנשים שהכניסו מכוניות

המקום לא נכנס אבל שם הכניסו מכוניות

והביאו את המדים שלו.

את המדים, שמו אותו על המקום,

למה הוא לא יכול להגיע לשם הוא היה מלך.

00:11:30

ואני זוכר את זה שהביאו את הבגד שלו,

של פארוק.

אחרי תקופה קצרה

עברנו ל"רמרה".

אני זוכר שזה היה,

לא זוכר אם זה היה שבת או חג,

התחילו אז שהתחילו לחפש אצלנו,

וכל זה כמו שאני אמרתי,

שהתחילו כבר

העוינות של המצרים,

00:12:00

היה פיצוץ,

פיצוץ גדול.

עכשיו לפי הסיפורים שאני שמעתי

מאנשים אחרים, היו הרוגים.

היו הרוגים במקום הזה,

אבא שלי נפצע, נפל עליו חלון זכוכית,

ונפצע ביד.

ואחרי כמה זמן

ואני זוכר עוד דבר גם כן,

שכמובן טיפלו בו וכל זה.

היו עושים משמרות לילה.

00:12:30

היו יושבים בלילה יהודים

ושומרים על הבית, הבית זה היה רב קומות.

זה היה לפנות בוקר, זה לא היה באמצע השבוע

זה היה לפנות בוקר.

ואני לא זוכר אם זה היה שבת או זה היה חג,

אבל אני זוכר שהיו הרבה אנשים בבית.

ואחר כך שמעתי שהיו כמה הרוגים.

איך אני שמעתי את זה?

דרך הסיפורים של גברת לבנה זמיר,

שמישהו סיפר שהיה פיצוץ שם ב"חארת אליהוד".

ואני עכשיו מקשר את זה,

זה יכול להיות שזה בזמן שאבא שלי נפצע.

00:13:00

אז אחרי כמה זמן, כמו שאני אמרתי לכם,

היינו עושים משמרות בלילה,

אני זוכר שהייתי יורד בלילה

עם אבא שלי,

אני מספר רק עלי למה אני הייתי

מאוד מאוד דינאמי, מאוד שובב,

תכף אני אגיד לך עוד כמה דברים.

אז אחרי כמה זמן אנחנו

עברנו ל"רמרה".

השכונה "חארת אליהוד" אמנם היא שכונה

של יהודים, אבל בפועל חיים שם רק יהודים?

00:13:30

רק יהודים, רק יהודים

וכמו שאני אמרתי לך מרגישים את החג.

אני זוכר שבכניסה

הראשית של השכונה

שבחגים היו, אם זה פסח,

כל חג אחר,

היו באים אנשים בכניסה ומחלקים עוגות,

אני זוכר אותם מחלקים עוגות וכל זה.

00:14:00

ואני הייתי, אתה יודע לקבל עוגה,

זה לא רק עוגה זה מננה, זה כאקי,

בוא נדבר בדיוק מה היה שם,

כאקי, מננה, זלאביה, כל הדברים האלה.

ואני תמיד הייתי עושה סיבוב

לוקח עוד אחד,

והיה שואל אותי אבל לקחת?

אני מדבר עכשיו בערבית,

אמר לי:

00:14:30

(ערבית)

(ערבית)

(ערבית)

הייתי לוקח עוד אחד והייתי הולך הביתה

וככה הייתי עושה.

00:15:00

וזהו כמו שאמרתי לך

המקום היה ממש יכולת לראות

היה מקום ידידותי.

מכירים אחד את השני.

הרחובות איך בנויים?

זהו כמובן, הבתים ישנים

מאוד מאוד ישנים, הכבישים הם שחורים,

שחור, למה אין כלום לא היה

וכמובן כל פעם היה עולה ביוב מאיזשהו מקום.

לכלוך,

00:15:30

בקושי היו נכנסים,

זה לקראת הסוף כבר,

בקושי היו נכנסים לנקות את המקום

וכל זה.

ומה עוד היה שם?

כמו שאני אמרתי לך,

שעברנו משם לרמרה,

למה אתם עוברים,

אתה יודע?

את זה כבר אתה יודע מה, האמא כבר

רצתה בית משלה וכל זה,

לגור עם החמה וכל זה, כמו שאמרתי לך,

אני זוכר את החמה היא מאוד מאוד חיבבה אותי.

00:16:00

תמיד הייתה.

עכשיו אני רוצה להגיד לך עוד דבר אחד,

יש לנו שמות במצרים.

אני קראו לי מימי.

ולאח שלי קראו לו

קוקו.

קלו.

-קלו, קלו.

קראו לו קלו,

אז תמיד הייתה אומרת לי:

"מימי בוא לפה, מימי תעלה הנה,

מימי הנה" הסבתא.

מה זה מימי?

מימי זה השם.

-לא אבל מה זה, שם חיבה?

שם חיבה כן, מימי.

00:16:30

אני זוכר שבבית הספר שאלו אותי

מה השם שלך, אמרתי להם מימי.

לא יודע, זה מה שאמרו לי,

כל הזמן מימי.

וזהו השם הזה

ליווה אותי,

מישהו שאומר לך, זאת אומרת שמכיר אותי,

הוא קורא לי, במשפחה שנשארו,

הם קוראים לי מימי,

לא משהו אחר.

ומה שאני זוכר שם,

היו גרים בבתים,

בתים יפים כבר כי בנו בית יפה.

00:17:00

עם ריהוט יפה והכל וכמובן המשפחות היו גרים

אחד ליד השני.

הסבתא עברה לגור לידכם?

כן, סבתא גרה לידנו, לבד,

הסבא וזה וכל אלה.

ואני כמו שאני אמרתי לך,

אני זוכר,

שמה לטייל לבד זה לא בא בחשבון,

אבל אני תמיד הלכתי לבד.

הלכתי עברתי את הכביש,

הלכתי להשכיר אופניים,

00:17:30

אופניים עם שלושה גלגלים והייתי בא,

עכשיו כשאני הייתי עובר את הרחוב,

לפחות היו כמה מסילות

של "תורמאי".

וזה היה מאוד מסוכן,

-מה זה תורמאי?

תורמאי זה כמו היום אצלנו

האיך קוראים לזה?

הרכבת הקלה, אבל שם

התורמאי זה פתוח,

אין דלתות, אין כלום

קופצים.

00:18:00

קופצים אחד עם השני,

תכף אני אגיד לך עוד משהו בקשר לזה.

היו קופצים אחד אל השני, הייתי לוקח אופניים

והייתי מרכיב את הילדים וכל אלו,

ואמא הייתה צועקת,

אבא כל הזמן עבד.

כל הזמן עבד בזה,

הוא לא סמך על אף אחד, תמיד זה.

ואני זוכר שכל פעם הייתה צועקת עלי:

"איך אתה הולך, בורח ומשכיר אופניים".

עכשיו, למדנו בבית ספר,

00:18:30

בבית ספר יש לי תמונה

שאני נזכר.

היה בא אוטובוס מן אוטובוס כזה

שהיה לוקח אותנו לבית הספר ומחזיר אותנו.

אני רוצה רגע להתעכב על משהו,

כשאתה אומר אני מרכיב חברים וזה על האופניים

זאת אומרת בשכונה החדשה

גם כולם יהודים?

לא, לא, ערבים,

בבניין היו גם ערבים.

השכנים שלנו היו ערבים.

00:19:00

מסביב היו נוצרים

אבל הרוב גם כן היו שם יהודים.

ועוד דבר גם כן, אני זוכר עוד דבר

שמישהו יקשר את זה,

איפה שאנחנו גרנו היו שם

שני האנגרים גדולים מאוד

של נפט או דלק

אני לא יודע,

משהו גדול כזה,

גדול גדול מאוד.

00:19:30

אני זוכר את זה שהייתי רואה את זה משם

ותכף אני אגיד לך למה אני נזכרתי בזה.

וזהו כמו שאמרתי לך,

חיינו חיים מאוד מאוד יפים שם.

ולמשל בפסח היה לנו

כמובן אכלנו מצות,

ויש לנו אחרי פסח קראו לזה

00:20:00

למקום שהיינו יוצאים קראו לו

"שם אנסים"

זה היום שאנחנו גמרנו את פסח.

אז אנחנו היינו יוצאים לפארקים.

בפארקים היינו מביאים איתנו

כל המצרים, אוכלים,

בפיקניק גדול ככה בגינה.

00:20:30

כל המשפחה והיינו הולכים וכל זה,

זה היה מנהג שקראו לו "שם אנסים".

וכמובן ששם ביום שבת

וביום ראשון,

יום שישי הכל פתוח הערבים

לא השתמשו ביום שישי,

אלא השתמשו רק ביום שבת שלנו

ויום ראשון.

כמה שזה היה.

אז ביום שבת אנחנו היינו כל פעם

יוצאים לטייל,

00:21:00

אתה וידע לשפת הים,

קראו לזה קורניס.

קורניס, למה קרוניס?

זה מקום ענקי שהים היה בצד ימין.

והיינו מטיילים שם וגם כן עוד דבר שאני זוכר,

שהייתי הולך עם אבא ואמא וכל אלה,

היה שם היו מוכרים פול,

פול מה זה?

00:21:30

מן פרחים כאלה לבנים, כאלה קטנים,

היו קושרים אותם והיו עושים מזה מן,

אתה יודע, -זר.

-זר כזה.

והיו מוכרים את זה והיו תולים אותו,

אתה יודע זה היה עניין של כמה שעות,

עד שהולכים זה כבר נובל,

אבל יש לו ריח יסמין.

יש לי בגינה אני אראה לך,

יסמין גם כן.

אבל חבל שאין לי, הוא מוציא המון פרחים

אבל היום אין לי אף פרח,

00:22:00

דווקא היום אין לי אף פרח משם.

וכמובן היה לוקח אותנו

אבא למקום,

שגם כן כמו קניון ענקי עם קומות

שקראו לו "גרופי".

כל מצרי מכיר את זה.

הגרופי הזה היה מוכר רק עוגות.

כל קומה,

הייתה מוכרת עוגות משלהם.

אז היינו הולכים אוכלים מפה,

אוכלים משם, היו הרבה עומדים בתור.

00:22:30

זה יהודי, גרופי היה יהודי?

גרופי הוא לא היה יהודי

אבל היה תוצרת חוץ.

הקונדיטוריה הייתה תוצרת חוץ,

אז שם היו גם כן אנגלים וצרפתים המון שם.

עכשיו רציתי עוד, כשאני אומר אנגלים וצרפתים,

רציתי רק לציין,

שאבא שלי הוא בהיר

עם עיניים כחולות ובלונדיני,

00:23:00

כמו אנגלים וצרפתים

ככה הוא היה.

מי שיצא מכל העסק הזה, מכל זה,

זה הנכד.

הנכד יצא בלונדיני

עם עיניים כחולות.

אחד מהנכדים אולי אני אראה

לך בהזדמנות את התמונה.

אז אמרתי לו זה בדיוק כמו הסבא.

אז זהו אז אנחנו חיינו מאוד מאוד יפה

במקום הזה,

פעם בחודש,

פעם בשבוע,

00:23:30

או ביום ראשון או ביום שבת

היה אבא לוקח את אחד מאיתנו,

האמא לא אהבה הרבה לצאת, היינו יוצאים אבל

היא רצתה לאמא לסבא עם כל המשפחה.

היינו הולכים,

אבא שלי נורא,

היה מאוד מאוד מקובל והיה עושה

המון עבודה לבתי הקולנוע.

שם בתי הקולנוע זה היה משהו.

זאת אומרת לראות סרט

זה משהו.

00:24:00

והיה לוקח אותנו כל פעם לגבות את הכסף

שם אין לרשום,

אבא בתוך הראש שלו הוא יודע

כמה חייבים לו כל אחד,

והוא היה עובר מבית קולנוע לבית קולנוע

לכל עסק,

וכל אחד היה נותן לו

את הכסף שהוא חייב.

על החליפות שהוא הכין להם?

על החולצות הלבנות היפות שהוא היה מכין

ואני בינתיים הייתי נכנס לסרט.

הייתי רואה סרט.

לפעמים היה אומר לי אתה יודע מה,

תלך היה מלווה אותי אחד מהפועלים שלו,

00:24:30

הוא נתן לי כסף האבא, הוא היה אומר

שילווה אותי לאיזה בית קולנוע יפה,

אז הערבי מה עשה?

את הכסף של האוטובוס או תורמאי אני לא זוכר,

הוא לקח את זה אליו ואמר לי

בוא על התורמאי,

זאת אומרת תקפוץ מתי

שהתורמאי נוסע תקפוץ,

ואני קפצתי וזהו,

אז הוא כל פעם היה אומר לי:

00:25:00

(ערבית)

איך אומרים?

שלא תספר לאבא,

זאת אומרת שלא

(ערבית)

(ערבית)

איזה סרטים היית רואה בקולנוע

נגיד שזכורים לך?

00:25:30

לא היו גם אנגלים וגם קאובויים

והרבה סרטים בערבית וכל זה.

ואני לא אשכח את זה איך שאני קפצתי מהתורמאי

ואיך עליתי על התורמאי.

וכל זה לקח את הכסף אליו.

כשבאתי, "איך היה?"

 "בסדר גמור מה זה".

עכשיו אני רוצה לחזור טיפה עוד אחורה,

שהיינו ברמרה.

כשהיינו ברמרה

היה לנו מטפלת.

00:26:00

והיא ילדה בת 14- 15.

ומאוד מאוד כאב לי

שהיא הייתה ישנה בצד,

הייתי אומר אפילו על הרצפה.

היא הייתה למשל הייתה לוקחת אותי,

מרימה אותי וכל הזה.

הייתה לנו מן עוזרת כזו,

יהודייה? ערביה?

-ערביה, ערביה.

ואני קיבלתי את זה ברחמנות,

00:26:30

זאת אומרת

אבל זו העבודה שלה הייתה.

הייתה עושה כלים, שוטפת

וכל הדברים האלה,

וכל הזמן אתה יודע היא הייתה

צוחקת איתנו וכל הדברים.

אז אתה יודע,

אז הדבר הזה שראיתי שהיא עוזרת וכל זה

וכמובן היא לא אוכלת איתנו ואוכלת בצד והכל,

זה עשה לי קצת ככה, אז שהייתי עוד ילד,

קיבלתי את זה ככה אבל זה החיים.

עכשיו איפה נתגלגל עוד?

00:27:00

ככה, אתה בעצם מתאר את יום שבת

כיום שאתם מבלים ושאר העניינים,

המשפחה היא משפחה דתית?

לא, מסורתית,

מאוד מאוד מסורתית.

לא משהו, אני גם כן זוכר,

שם במצרים היו הרבה חתונות.

חתונות לא עושים באולם,

עושים את זה בבית כנסת.

בתי כנסת שם הם מאוד מאוד מפוארים,

00:27:30

ואני זוכר גם כן,

שבאים אז נותנים לשם מן מתנה,

איזה מן דבר כזה מזכוכית

עשוי מאוד מאוד יפה ובפנים

את הסוכריות דרז'ה הזה.

והם אתה יודע, כל מיני צורות של תפוח

וכל זה ומאוד מאוד יפים.

00:28:00

ויש גם כן אוסף של אנשים

לקחו מהדברים האלה,

ואני זוכר תמיד הייתי לוקח אחד כזה

וכמובן הייתה שם פינה היו מביאים עוגות

שאני זוכר שהן חצי מטר

זה העוגות,

שעשוי מכל מיני שוקולדים

וכל מיני דברים כאלה.

זה בתי הכנסת

שהיו מתחתנים בבית כנסת,

כמובן בתי כנסת מאוד מאוד מפוארים.

00:28:30

ולבית כנסת הייתם הולכים

נגיד בימי שישי או בחגים?

לא אני לא זוכר אם הייתי הולך,

אולי בחג היינו הולכים,

אבא היה לוקח אותנו,

מלביש אותנו יפה,

אני זוכר נעליים שחורות

עם הגרביים הלבנות יוצאות משם.

היה לוקח אותנו שם,

אני לא הייתי מבין בכלום בבית כנסת,

אנחנו היינו משתוללים

בחוץ וכל זה.

אז אתה לא זוכר נגיד

את הבית כנסת?

אני זוכר את הבית כנסת,

בית כנסת מפואר אני אראה לך תמונה.

00:29:00

שאחד מבתי הכנסת שאחותי,

אחותי שנפטרה,

אנחנו מצולמים שם איתה ביחד

עם הגב של בית הכנסת.

אז זה מה שהיה.

למדתי בבית ספר קראו לו

"סיביל"

יש לי פה,

זה בית ספר לא על רמה מאוד גבוהה

אבל למדו שם המון יהודים.

00:29:30

אחר כך, אחרי כמה זמן, תקופה קטנה

למדנו לפני שאנחנו עזבנו,

ב"קרש פרונסה" קוראים לזה

זה בית ספר צרפתי.

תקופה קטנה,

לא גדולה.

וזה מה שהיה, למדנו שם אני זוכר

ערבית וצרפתית.

הלימוד הוא היה בצרפתית.

ואני זוכר עוד משהו,

שהיו בבתי כנסת היו משכנעים אותנו

00:30:00

לבוא ללמוד עברית.

איפה?

-בבית כנסת, בקהיר.

והיו אני זוכר שהיו נותנים לי

כל מיני כאקים בשביל לבוא.

ואני זוכר גם כן שהיו מספרים לנו

את הפרשה, שלא הבנתי מה זה הפרשה אז.

אבל מה היה מן סרט כזה

עם תמונות,

00:30:30

שאני זוכר את הפרשה של  יוסף

עם הפסים.

שהוא היה מעביר את זה וכמובן וכל זה

והיה מספר לנו את הסיפור הזה.

ונורא עניין אותי, אז גם כן

עניין אותי הסיפור של יוסף,

איך שזרקו אותו ואיך

כל זה והדברים האלה.

וככה היו מושכים אותנו

ללמוד עברית.

לא תקופה מאוד מאוד קטנה

למה לא למדו עברית שם.

00:31:00

ובעצם בית הספר, סיביל,

זה בית ספר של יהודים או שבית ספר מעורב?

זה היה על פי רוב יהודי,

היה מאוד מאוד ערבי, ערבים שם.

ומה לומדים? איזה מקצועות?

הם לומדים גם ערבית

אבל זה בסוף,

עם הרבה כבוד, זאת אומרת אני זוכר

למדו גם צרפתית שם.

00:31:30

את כיתה א', ב',

כל הכיתות האלה.

ואני זוכר שהמורה היה נכנס היו קמים

ומשתחווים לו כמו שזה,

וככה אני למדתי בבית הספר הזה

בצורה הזו.

אמנם אתה היית בתור ילד

אבל כמה שפות אתה יודע?

אתה תראה, לאט לאט אני מתחיל

לשכוח את הערבית וזה לא טוב,

00:32:00

את הצרפתית אני מתחיל לשכוח כמובן,

את כל זה אנחנו מבינים עד היום.

אני אוהב מאוד מאוד לראות סרטים בערבית,

כמובן צרפתית אני מבין,

קשה לי קצת להתבטא,

למה אין לי עם מי לדבר.

ונשאר לנו זהו העברית.

אז בעצם אתה בתור ילד

יודע ערבית, קצת עברית וצרפתית?

כן.

ואבא כמה שפות יודע?

אבא גם אותו דבר,

00:32:30

כמובן צרפתית ועברית וכל זה.

למה לא היו שפות אחרות שם.

יש כאלה שיודעים כל מיני שפות אחרות

שהם בכלל ממקום אחר, לא יודע מאיפה.

היה חג שמשותף נגיד לכל המצרים?

לנוצרים, למוסלמים, ליהודים?

כן, כן היו חגים שם

למשל בחגים שלנו

היינו מחליפים מטעמים

עם הערבים.

00:33:00

הערבים היו מחליפים איתנו את המטעמים שלהם,

הנוצרים גם כן.

היו מחליפים.

זה מה שאני זוכר שם,

כל זה אני מדבר על איפה שגרמו ברמרה.

כן.

-זה מה שזה.

מה עוד יש?

איך קהילה יהודית מתפקדת במקום

שבו אין ביטוח לאומי,

00:33:30

אין מן הסתם שמירה,

אין מוסדות מסודרים? -כן.

לא, שם,

קודם כל כולם היו במצב מצוין,

אפשר להגיד שעשירים,

זאת אומרת לא עשירים, מעמד מצוין.

וגם כן היו באיזשהם דרכים הייתי שומע

שהיו מקבלים גם כן יהודים תרומות.

יש כאלה גם יהודים

שהיו לא במצב הכי טוב,

00:34:00

הייתי זוכר שהם קיבלו פה

ופה ושם מכל מיני מקומות.

אבל סך הכל אנחנו לא הזדקקנו לשום דבר,

היינו במצב טוב, אבא הרוויח טוב.

חיינו יפה מאוד,

בילינו מאוד יפה.

מצריים זה היה המקום הכי בטוח,

והכי נחמד לבלות בו.

00:34:30

כמובן היו בתי קפה,

רקדנים,

והיו המון כמו שאמרתי לך,

מי שהחזיק את מצרים המון אנגלים וצרפתים.

למשל את התעלה, התעלה, פורט סעיד הזה,

ומי שהחזיק את זה היו אנגלים וצרפתים.

זה שאני זוכר שהיה מישהו מהמשפחה

שהוא עבד במקומות האלה,

אז היה מספר לנו את כל זה.

00:35:00

מה יש לי עוד?

אתה מתאר בעצם, עד כה אתה מתאר

ילדות דיי טובה יחסים טובים עם הערבים,

היה איזה מקרה מיוחד בתור ילד

שבו הרגשת חריג?

כלומר הרגשת את היהדות שלך?

-כן, כן, ראיתי משהו, טוב שהזכרת לי.

ראיתי משהו.

00:35:30

למשל אנחנו היינו

היהודים תמיד היו מטיילים ביחד.

אז יום אחד טיילנו וזה התחיל כבר

להיות קצת מאוחר, טיילנו בגינה,

והתנפלו עלינו ערבים,

זאת אומרת בגילנו,

והתחילו ממש, קיבלנו את זה בהלם

שאיך התנהגו אלינו.

00:36:00

התנהגו אלינו לא יפה, "תסתלקו מפה,

אתם לא צריכים להיות כאן".

התחילו כבר, התחילו

הילדים לא המבוגרים.

כשבאנו וסיפרנו את זה להורים, אז אמרו לנו

טוב טוב אתם לא הולכים לשם יותר.

גמרנו.

-מה אומרים לכם? על היהדות שלכם?

כן על היהדות שככה

וכל הדברים האלה.

00:36:30

וזהו זה מה שאני יכול להגיד לך,

יש לי פה כמה דברים,

שכדאי לי לראות שם,

כן, אנחנו לא, אחרי זה בסוף

אנחנו נסתכל על זה.

מה אני יכול?

בעצם עכשיו אתה מתחיל לתאר את הרגעים

שבהם אתה מרגיש כבר פחות שייך למצריים.

כן. -מתי,

הבאת לי איזו נקודה אחת שאתה חש בעצם

מן זרות כשהילדים באים לתקוף אתכם,

מתי זה הולך ומחמיר?

מתי זה מרגיש בעצם על בשרכם?

00:37:00

תראה, כשהיינו מטיילים גם כן,

התחילו להסתכל עלינו בצורה לא טובה.

אבל בחנות של אבא שלי

תמיד קיבלו אותנו טוב.

זאת אומרת, הערבים שעבדו

שם נורא אהבו אותו,

הוא דאג להם להכל, הוא עשה להם

את כל הדברים שצריכים לעשות.

00:37:30

אין שם למשל מישהו חולה,

הוא הולך לבית חולים ומשלם.

אין קופת חולים,

אין דברים יוצאי דופן.

אתה הולך לקנות

אתה קונה מהכסף שלך.

וכמובן היה כסף, הבית שלנו היה בו הכל,

לא היה חסר לנו שום דבר.

אוכל אכלנו יפה מאוד,

קנינו את הדברים הכי טובים.

וחיינו מאוד יפה שם.

00:38:00

אפרופו אוכל, היית הולך לאכול אצל

החברים הערבים? הנוצרים?

לפעמים היינו אוכלים,

היינו אוכלים את המאכל הזה,

שביום שישי היינו אוכלים את זה,

זה המלוח'יה.

זה היה מאכל מאוד מאוד טעים,

אמא שלי הייתה עושה את זה,

וגם הסבתא שלי.

עם כבש או עם עוף?

-לא, עם עוף.

ועם בשר גם כן.

ומאוד מאוד אהבתי את זה

וכמובן היו שם לחם שהוא עם חיטה פשוטה.

00:38:30

הוא היה כזה לחם כזה,

היו קונים אותו האנשים,

זאת אומרת מי שלא יכול היה לקנות

היה קונה את הלחם הזה.

הסבתא הייתה אוהבת לקנות את הלחם הזה,

אבל אצלנו קנינו את הלחם הלבן שהיינו הולכים.

ואני זוכר איך הייתי אוכל

את המלוח'יה הזו.

אז בעצם אנחנו מתחילים ככה להבין,

מתי אתה מבין לראשונה

00:39:00

שאתם הולכים לעזוב את מצרים?

תראה, אז אני ככה התחלתי להרגיש

שם התחילו האחים והמשפחות,

התחילו לדבר ביחד,

שמתחיל להיות,

התחילה המלחמה,

מלחמת קדש.

ובמלחמה הזו, היו שם צרפתים ואנגלים

וגם ישראלים.

00:39:30

מה שזכור לי

שהערבים התחילו לספר לנו,

שחלק גדול הם גם כן

הם  איך אני אגיד לך?

נו, יצאו מהמטוס,

איך קוראים לזה?

צנחו.

צנחו בתוך פורט סעיד,

וסיפרו לי ושם לכולם,

00:40:00

שהם שפכו עליהם מים חמים

בשביל להרוג אותם.

זאת אומרת האנשים שיתפו פעולה,

הלא הייתה מלחמה, כבשו את סיני.

ואני זוכר איך שהצרפתים עשו להם,

היו ערבים שהיו יורדים, הגיעו לאדמה,

שפכו עליהם מים,

שפכו עליהם כל מיני חומרים

להרוג אותם.

00:40:30

ואני אז קיבלתי את זה בצורה לא טובה.

בן כמה אתה?

כבר אולי

אני אולי 10 משהו כזה.

והתחילו להגיד אתה יודע, המשפחה התחילו לדבר

שהם רוצים לעזוב את מצרים.

ואני שמעתי את זה,

והלכתי לאמא אמרתי לה: "תגידי מה קורה",

היא אומרת: "אל תדבר על זה כלום, לא לספר".

00:41:00

עכשיו, במלחמה כמו שאני הסברתי לך,

אני ראיתי היו שם שני האנגרים גדולים,

היו שם מכוניות, באו משאיות והתחילו

לרוקן את הדלק משם.

עכשיו אני לא ידעתי על זה,

אבל הערבים השכנים התחילו להגיד:

שלא היהודים או האנגלים

יפציצו את המקום הזה,

00:41:30

התחילו הערבים להוציא את זה,

אבל זה היה כאילו סוד סיפרו לנו.

והם התחילו להיות עוינים אלינו,

התחלנו להרגיש את זה ככה.

ואתה באותה תקופה יודע מה זה ארץ ישראל?

לא.

לא יודע כלום,

לא יודעים שום דבר על הארץ.

היו אנשים שסיפרו שבארץ,

00:42:00

ארץ יפה והכל יהודים שם

וחיים טוב, חיים מצוין.

ואפשר לטייל בארץ, לא כמו פה.

שם במצרים כל כמה ימים היו הפגנות,

מה זה הפגנות?

פתאום אני רואה יוצאים מהרחובות

איזה 10, 20, 30 ומתחילים עם הצעקות שלהם.

על מה?

00:42:30

(ערבית)

ואנחנו היינו נכנסים.

ושם הבתים היו בשכר חודשי,

אין קניה.

אז בעל הבית של הדירה אני זוכר

שירד למטה סגר את הדלתות,

עם איך קוראים לו, הבוואב,

מה זה בוואב?

זה שהוא אחראי, היה יושב למטה,

מישהו שנכנס ושואל מי אתה וכל זה,

שומר?

-שומר כזה.

00:43:00

הוא ישב שם בעל הבית עם אקדח

שלא יפרצו לתוך הבית.

הוא דאג יותר על הבית שלא יהרסו אותו

מאשר לדאוג לנו.

אז התחלנו ככה להרגיש ככה

עוינות כזו.

ויום אחד ישבנו,

ובאו אבא ואמא אומרים "אנחנו הולכים

בבוקר נוסעים בבאבול", באבול זה רכבת.

לאלכסנדריה.

"מה אנחנו עושים?"

"אתה תשתוק, לא לדבר לא כלום".

00:43:30

מה שלקנו משם

לקחנו קצת,

לאמא שלי היה כמה אתה יודע,

כמה שרשראות, כמה דברים,

וכמובן קצת, מה שהיה לנו כמה גרושים,

את החנות השארנו אותה ככה,

עם כל המכונות, עם הכל

ואפילו גם אבא שלי סיפר,

שהוא כתב את השמות שכל אחד

יבוא ייקח את החולצה שלו גם כן.

00:44:00

כל כך הוא היה איש

שרצה שכולם יהיו בסדר.

חשבנו שנחזור חזרה.

אולי פעם נחזור חזרה למצרים.

וזהו ועלינו.

ועכשיו הגענו בלילה למצרים,

לאלכסנדריה.

-לאלכסנדריה.

פחדנו להיכנס לבית מלון

או למקום אחר.

00:44:30

מכיוון שהרגשנו גם שמחפשים את האבא,

מחפשים את כל היהודים.

ואז היה בזמנו הייתה מלחמה

של קדש,

וגם עכשיו אני יכול לקשר

שהיה עסק הביש.

היה ככה מן ריחות כאלה,

כל יהודי הוא היה חשוד, מזה חשוד.

00:45:00

אז עכשיו חלק גדול מהמשפחה שלנו

נשארו במצרים.

למה היה להם רכוש, בתי חרושת,

היה להם הכל היה להם המון, נשארו שם.

אחר כך התברר שהם עצרו את כולם

לקחו את הכל מהם,

היו בבית סוהר ועכשיו הם בכל מיני ארצות,

הם לא הגיעו לארץ.

הגיעו לצרפת, אנגליה

וכל מיני מקומות האלה.

00:45:30

ואנחנו עם כמה אחיות ואחים שלנו

הגענו הסתובבנו כל הלילה שם,

פחדנו שלא יעצרו את אבא,

עד שהגיע הבוקר.

הלכנו לשם,

אל הכניסה לאונייה.

עכשיו חלק גדול הם כל כך שנאו אותנו

שאנחנו עברנו הם אפילו לא כתבו לנו,

00:46:00

לחלק גדול כתבו את הגבר כתבו אישה

וכתבו את זה, בכוונה.

ואותי רק את השנת לידה.

ולאמא אמרו כל מה

שיש לך פה תוציאי.

תיקחו כמה שאתם רוצים, תעזבו אותנו,

תנו לנו רק לעבור את המחסום ונעלה על האונייה.

עם כל המשפחה עלינו על האונייה.

00:46:30

הייתה אונייה קראו לה,

כל המשפחה

כולל המשפחה המורחבת?

כן, כמעט כולם אבל חלק,

חלק גדול.

האונייה קראו לה

אני צריך,

אני מכיר את האונייה

רשום לי את זה פה.

עלינו לשם זו אונייה איטלקית,

הפלגנו באונייה,

האונייה הייתה מאוד מאוד קשה,

השינה, האוכל, דוחק.

00:47:00

הגענו לאיטליה, באיטליה עשינו הפסקה,

לא ירדנו באיטליה.

ומשם הגענו לארץ ישראל.

ובארץ ישראל זה היה ביום שישי,

לא נתנו לנו לצאת.

איך הייתה בעצם ההפלגה?

-ההפלגה הייתה,

זו פעם ראשונה שאתה מפליג

בתור ילד. -כן.

פעם ראשונה,

זו הייתה הפלגה מאוד מאוד קשה.

החיים בתוך האונייה

היו מאוד מאוד קשים.

00:47:30

אנחנו לא האמנו

שאנחנו הגענו למצב כזה,

וחבל שעזבנו את מצרים,

חלק אמרו.

אתה יודע, כל אחד אמר זה ממש מצוין,

היו לנו חיים מצוינים פה.

האוכל היה גרוע מאוד, מים מלוחים אני זוכר,

המים היו לא היו מים מתוקים,

מים מלוחים היו.

ובקיצור הגענו ביום שישי, ביום שישי כמובן

לא יכולנו,

00:48:00

לא נתנו לנו להיכנס לארץ

בגלל שבת.

ביום ראשון יצאנו משם הרוסים,

מאוכזבים,

התחלנו לקבל

-למה אתם מאוכזבים?

בכלל ביציאה של מצרים היה לנו דיכאון,

לא ידענו אם כן עשינו טוב, או לא עשינו טוב.

ככה אני הרגשתי אצל ההורים.

באיזה שנה אתם עולים?

00:48:30

אנחנו עולים כבר

בשנת 1957.

וכשהפעם הראשונה מנסים

ומגיעים לחיפה,

אתם מגיעים לחיפה מן הסתם, נכון?

-כן.

מה זה עבורך?

פתאום אתה רואה את האורות האלה.

כשראינו את האורות אמרנו "תראה איזה מקום",

למה הם אמרו שהארץ לפי השמועות,

הארץ היא תוהו ובוהו, זאת אומרת אין כלום,

אין שם כלום.

אין לא בתים לא כלום,

כולם חיים בצורה לא טובה.

00:49:00

אבל לא הייתה לנו ברירה כבר,

אנחנו כבר החלטנו כבר לצאת לארץ.

הגענו לשם קיבלנו כמובן

את המיטות מברזל,

ואת הזה מקש, המזרונים.

קיבלנו פתילייה ומנורת לילה וכל זה,

וכל הדברים האלה.

עכשיו היה לנו משהו

00:49:30

שהוא לא ידענו עליו,

אחד מהאחים של האמא,

הוא אמר להם הסבתא והסבא

צריך שמישהו יחזיק אותם.

אז בלי שאנחנו נדע זה

היה טריק שהדוד עשה,

ואני מעלה את זה,

אולי מישהו ישמע את זה.

00:50:00

תכתבו אותם, הוא כתב אותם עלינו,

הנה יש לי פה תעודה,

שהוא כתב את הסבתא ואת הסבא

כאילו אנחנו אחראיים עליהם.

והוא הבן הגדול, הבכור,

היה כל הזמן אחראי עליהם.

בקיצור, קיבלנו את כל הדברים

מיטות באנו, "מה זה?"

"אתם איתנו".

אנחנו באים אתכם.

00:50:30

טוב בסדר ישבנו שם,

עלינו על משאית כמו של "סלאח שבתי".

משאית גדולה כזאת,

ונסענו.

נסענו זה היה באור,

פתאום רואים בתים, אומרים יופי,

נסענו בערך איזה כמעט 3 שעות.

3 שעות משאית

עצרנו בדרך,

אכלנו משהו מתוק שם

אני לא זוכר איפה זה, עפולה או משהו כזה.

00:51:00

ובקיצור אנחנו הגענו לראש פינה.

ירדנו כולנו חלק מהמשפחה ירד בראש פינה,

חלק הלך למקום אחר.

וזהו,

והסתכמנו שם.

אבא שלי כבר מההתחלה מההתחלה,

הוא מצא לו כל מיני עבודות שם,

כמו מה?

00:51:30

אתה יודע מה, שם היה בית הארחה,

הוא עבד קצת שם וכל זה,

בא אח שלו שהוא גר בנהריה,

הוא היה אחראי בסוכנות.

הוא אמר לו בשביל מה אתה תהיה פה?

בוא לנהריה.

אתה תקבל במקום אוהל,

תקבל צריף.

ואני אתן לך שני צריפים גם כן,

למה אני אחראי על כל זה.

00:52:00

אז עברנו לנהריה, עכשיו בנהריה

אבא שלי השתלב כבר במשטרה.

התחיל לעבוד בתור אזרח

לאט לאט.

וזהו ואני עוד פעם למדתי בבית ספר,

אז כמובן.

אני כבר הייתי בן 15,

לא, לא, לא, לא, לפני זה, לפני זה

הייתי לפני זה,

למה בר מצווה עשיתי פה.

אז זהו,

אז היינו שם בנהריה,

00:52:30

ולמדתי עוד פעם בבית ספר

האמא לא מוצא חן בעיניה,

למה שההורים עברו לתל אביב,

אז האמא רצה ומצאה בית בתל אביב.

וגרנו בתל אביב.

רגע אתה לומד בנהריה תקופה?

כן היינו תקופה,

תקופה אני לא זוכר כמה.

מה, חודשים? שנים?

לא, לא, שנים

אפשר להגיד שנים בתקופה של.

ואיך אתה מתקבל בתור נער

שלא יודע עברית כל כך? שמגיע פתאום ממצרים?

00:53:00

מאוד מאוד מאוד קשה,

בנהריה קיבלו אותנו לא טוב.

למה נהריה הייתה עיר של יקים

גרמנים, ניצולי שואה.

הם קיבלו אותנו,

למשל הייתה לי איזה דוגמה,

אמא שלי הייתה שולחת אותי

לקנו משהו במכולת,

לא מכולת, איזו צרכנייה כזו.

הייתי נכנס ואומר שלום,

לוקח את הדברים וחוזר.

עכשיו אמא שלי אומרת לי  עוד פעם תיגש לשם,

אז אני הולך לשם קונה משהו,

00:53:30

"למה אתה לא אומר שלום?"

אבל אני הייתי לפני כמה דקות.

זאת אומרת הם התנקמו בנו,

כאילו אנחנו מן אנשים כאלה זה.

אבל אני אמרתי אבל הייתי עכשיו,

מה אני עוד פעם אגיד לכם שלום?

זה אני זוכר את הדבר הזה.

אז זהו אחרי כמה זמן

מנהריה עברנו לתל אביב.

אחרי כמה זמן אמרתי

אני אין לי מה לחפש יותר.

00:54:00

כבר בתי ספר אני עברתי

כל מיני בתי ספר.

התגייסתי לצה"ל,

בגיל מוקדם מאוד.

רגע העברית שאתה בעצם רוכש?

העברית הייתה מאוד מאוד חלשה,

אבל בכוחות עצמנו התחלנו ללמוד את העברית,

התחלנו ללמוד את הכל.

עכשיו בר מצווה,

עשינו בצורה,

זאת אומרת עליתי רק לספר,

00:54:30

אני זוכר היום יש לי ילדים, נכדים,

שכולם עושים בר מצוות.

אפילו אני לא קראתי בספר

למה לא ידעתי לקרוא בספר.

לא ידעתי עברית, לא ידעתי כלום.

אבל רציתי לעשות

את הבר מצווה.

אז עליתי אל הספר, ברכתי

וכמובן הנחתי תפילין,

זה עוד,

אני בעצמי עשיתי את כל הדברים האלה.

וזהו והתגייסתי לצה"ל,

התגייסתי לחיל האוויר.

00:55:00

הייתי שם בחיל האוויר,

חתמתי קבע.

ואחר כך עברתי למערכת הביטחון,

כמו שהסברתי לכם.

אני גמלאי כבר עוד מעט 6 שנים,

וזהו וחיים יפים.

היום בעצם, אתה ממשיך לשמר

את המסורת המצרית?

חבל לי מאוד,

למה אין לי הרבה.

00:55:30

אני למשל אצל לבנה זמיר,

הייתי תקופה מאוד מאוד גדולה איתה.

מאוד אהבתי את ההווי של המצרים.

והיום פחות קצת,

קצת פחות אני הולך לשם.

אבל בבית עם הילדים, הנכדים?

זאת אומרת משהו מתוך התרבות?

חלש מאוד, חלש,

חלש מאוד.

למה חלש? הם לא מבינים את זה,

הם לא יודעים.

הם אל מקבלים את זה.

00:56:00

הם מקבלים את מה שיש היום

ולא זה.

הם יודעים שהאבא, הסבא,

אני ממצרים.

אבל אין להם שום שייכות.

חוץ ממה שאני,

שאבא לקחתי ממנו כמה שאני יכולתי.

תמונות.

וחבל מאוד שלא סיפר לי עוד.

עלינו ארצה ב-27,

-21

00:56:30

21.1.1957,

והאונייה בשם מתיניניה

זה אונייה גדולה, היה לנו מאוד מאוד קשה

להיות באונייה.

האוכל היה מאוד גרוע,

אני זוכר אפילו המים היו מלוחים.

והגענו ארצה

00:57:00

ב27.1.1957.

וזהו ירדנו מהאונייה אחרי יום שישבנו

יום שישי שבת,

הגענו ולקחנו את כל המצרכים,

אני זוכר שקיבלנו

אפילו קופסא של גבינה

00:57:30

בקופסא, שחשבנו שאני לא יודע מה זה,

הכנסנו את האצבע, זו הייתה גבינה צהובה.

והגענו לראש פינה,

מראש פינה אנחנו עברנו לנהריה,

מנהריה עברנו לתל אביב,

ואבא שלי השתלב במשטרה.

00:58:00

אח שלי קיבל את העבודה

של אבא שלי, יש לו מפעל,

חנות לקונפקציה, הוא מוכר בגדים,

אני התגייסתי לצה"ל בגיל צעיר.

התגייסתי בגיל 17 אפילו.

סליחה שאני עוצר אותך, בעצם כשההורים,

כשאמא רוצה לעזוב את תל אביב,

יש, מתקיימת קהילה מצרית

בתל אביב בעצם?

00:58:30

כן.

-איפה בתל אביב?

אנחנו הגענו לשכונת התקווה,

הגענו לשם זה היה מקום

שהמון המון עולים חדשים

שהגיעו מכל מיני מקומות.

קיבלנו את המקום הזה,

היינו גרים בו תקופה.

כמובן המקום לא התאים לנו בסוף.

-למה?

00:59:00

תשמע, אני אגיד לך,

האוכלוסייה וכל זה זה לא התאים לנו.

עברנו לבת ים.

אני כבר התחתנתי אז בזמנו.

ההורים עברו לבת ים,

רחוב אלבר אני זוכר.

יצאתי משם במלחמת

ששת הימים יצאתי משם.

עם ילד אחד עוד היה לנו.

וזהו המשכנו בחיים.

00:59:30

הרגע הזה שאתה חייל ואתה בעצם  גם

אני מאמין שחווית מלחמות קצת,

פתאום להילחם מול מצרים,

מה התחושות? מצרים זה בית?

מצרים זה האויב? מה זה פתאום מצרים עבורך?

-לא מצרים זה היה האויב.

אני זכרתי מקטנות את כל,

לקראת הסוף,

מה זה לקראת הסוף?

זה לא חודש, זה שנה, מעל שנה.

01:00:00

הרגשנו עוינות אלינו,

הם השתנו לגמרי.

קודם כל הם גירשו

את הצרפתים והאנגלים,

מצרים הייתה צולעת בצורה בלתי רגילה.

למה אף אחד לא ידע את המקצוע

איך לעבוד שם.

וכמובן אם היינו אוכלים בפסח מצות,

היינו אוכלים את זה בסתר, פחדנו.

01:00:30

אז החיים כבר לא היו חיים טובים כבר.

אז כשהייתי במצרים,

זאת אומרת כששירתי בצה"ל,

אני את מצרים קיבלתי

בצורה לא טובה.

וכמובן שראיתי

שבמלחמת ששת הימים,

פשוט מאוד מה שהראו

שרצו להרוג אותנו, לשחוט אותנו.

אז ממש יותר ויותר

באמת לא אהבתי את כל זה.

01:01:00

ואני זוכר היה לי קטע קטן,

זה גדול בשבילי שאני זוכר אותו,

הלכתי למילואים.

הציבו אותי בעצם העלייה.

אני לא הייתי איש לוחם,

 אני הייתי עבדתי בפקידות בדברים מאוד,

לא איש לוחם.

ואני זוכר שלקחו אותנו

בתור איש לוחם.

01:01:30

ואני הייתי במוצב של

שקראו לו ברוזה.

והייתי צריך לרדת למעוז,

למעוזים,

והיה מאוד מאוד קשה,

הייתי שם ראיתי הרוגים,

ואני בדיוק הייתי נשוי חדש,

התחתנתי בשנת 69'.

והיה לי מאוד קשה,

היו לי ימים מאוד מאוד קשים.

01:02:00

וזהו, ככה לאט לאט השתלבנו.

ההורים נפטרו,

בעצם האמא קודם נפטרה.

ואני קיבלתי את זה מאוד מאוד קשה.

אחר כך האבא.

כמובן אני היחידי שטיפלתי בהם,

אחי פחות או יותר.

וההורים,

המשיכו לשמר את המסורת,

זאת אומרת כשהגעת אליהם הביתה הרגשת

כן.

את מצרים?

01:02:30

כן, כשהייתי הולך להורים

הייתי מקבל דברים של מצרים.

כשהייתי הולך לדודים

הייתי באווירה של מצרים.

ולמה?

הם מדברים עברית?

היו מדברים ערבית.

ערבית,

היו מדברים ערבית מצרית.

וכמובן אחר כך בהמשך הזמן

התהפך גם כן הערבית והעברית.

וכמובן גם צרפתית דיברו

חלק גדול.

01:03:00

זהו, אבא שלי נהיה אלמן,

נותר לבד.

טיפלנו בו אני ואישתי, באמת.

לזה זיכרון לברוך.

באמת איש היה נחמד,

אהב את כולם.

האמא נפטרה בגיל מאוד צעיר.

01:03:30

וזהו זה מה שאני יכול לספר,

לא יודע מה יש עוד לספר?

מספיק, זה ממש ממש על הכיפאק.

אני חושב,

מה שאני העליתי,

אני חושבת שזה יכול להראות,

אני אוהב היסטוריה, אני אוהב עתיקות,

אני אוהב הכל,

אני אוהב המון דברים.

בעד זה אני נעניתי אליכם,

להיות חלק מההיסטוריה

של העם המצרי.

01:04:00

אני מאוד מקווה שאני סיפרתי

וזכרתי הכל בעל פה.

יש לנו תמונות של המשפחה,

עוד מעט אני אראה לך אותם.

ואני חושב שזה טוב

ותורם לדורי דורות,

שהם יזכרו מה היה במצרים.

ואני מאוד מאוד מאוד מאוד

מוכרח להגיד לכם את זה,

01:04:30

להודות לגברת לבנה זמיר,

שהיא פועלת בצורה מצוינת.

לעשות את הכל למצרים.

והיא עושה המון,

היא אישה שמכירה המון,

המון באים אליה,

ממשרד הביטחון,

מכל מיני מקומות.

01:04:30

ואני הייתי שם

ואני אמשיך לבוא אליך לבנה.

תודה רבה שלמה, היה לי לעונג

להקשיב לך.

-תודה רבה.

Shlomo Shmil

Interviewer -
David Mimoni
Video length:
01:00:15
Date Taken:
01/01/1
Place:
Cairo
,
Egypt
Playlist (0)
00:00:00
Search