Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

שמי אילנה כהן. נולדתי הלן לחדידה,

בהליופוליס קהיר, בשנת 1945.

ועלינו ארצה ב- 1948.

ואני שמחה לספר את

הסיפור של המשפחה שלנו,

שאנשים ידעו על יהדות מצרים,

כל מה שאמא סיפרה לי כל השנים.

00:01:00

שאמא נפטרה רק לפני ארבע שנים.

ותמיד היא דיברה על מצרים.

אנחנו משפחה מעורבת.

מצד האמא... -איך קראו למשפחה?

-למשפחה מצד האמא זה משפחת זיידמן.

כשסבי זידמן יצחק, הוא נולד ברומניה.

ושם, בכפר דייגים ברומניה על יד קישינב.

00:01:30

ושם כל בן שנולד והגיע קרוב לגיל שמונה

עשרה, היו מבריחים אותו המשפחות היהודיות,

כדי שלא יתגייסו לצבא.

אז הוא ברח ל...

היה פה שבוע שבועיים בפלשתינה, אבל היה

לו כבר אח במצרים, ואז הוא הגיע למצרים.

00:02:00

ואחר כך הייתה סבתי, סבתי באה עם הוריה. היא

נולדה באודסה. סבתי גיזלה לבית ברונשטיין.

היא נולדה באודסה.

-היא הייתה מהצד של אמא?

כן. שניהם, אני מדברת

עכשיו על המשפחה של אמא.

משפחת זיידמן. -זיידמן. עכשיו היא הגיעה...

האבא שלה היה מומחה טבק.

00:02:30

ואחרי אודסה הם עברו לבולגריה. ושם היא למדה

צרפתית. כי הם חיו שם איזה שנה, שנתיים,

ומשם הם עברו לתורכיה,

ומתורכיה הגיעו למצרים.

וסבתא הגיעה, סבתא גיזלה

הגיעה בגיל חמש עשרה למצרים,

ושם היא הכירה את הסבא שלי יצחק זיידמן, והם

התחתנו. היא הייתה כמעט בת חמש עשרה ו...

00:03:00

והם התחתנו. היא עבדה... הם

היו בהתחלה אנשים מאוד עניים.

היא עבדה בתור כובענית, תופרת.

וגם כשהיא הגיעה לארץ היא

הביאה איתה את מכונת הזינגר,

אני חושבת שזה לא היה

לפרנסה, אבל אולי לדאגה.

ממה הם התפרנסו שם, משפחת זיידמן?

זיידמן, אז סבי הגיע בגיל שבע עשרה,

שמונה עשרה, אז הוא למד את מקצוע הדפוס,

00:03:30

ולאט לאט, אחרי שהוא התמחה בזה, הוא הקים

עם עוד איזה שותף, ליסקוביץ', בית דפוס.

היו להם הרבה הזמנות

לחברות ולאנשים פרטיים.

ויש לנו אפילו כמה דוגמאות

שהדפיסו, להזמנת יום הולדת וכולי.

משפחת חדידה.

-כן, משפחת חדידה

00:04:00

זה גם סיפור. הסבא סלים והלן חדידה.

עכשיו הסבא סלים הוא נולד בחלב.

חלב שבסוריה.

הם כבר קראו לזה עלה פה. ואז

משם הוא הגיע לארץ, לטבריה,

וכשהוא הגיע גם לגיל שמונה עשרה,

התורכים רצו לגייס אותו לצבא התורכי,

00:04:30

אז הוא ברח למצרים.

זאת אומרת, באמת מצרים הייתה איפה שהוא,

עכשיו אני חושבת על זה, עיר מקלט... מפלט.

במה עסקה משפחת חדידה?

הוא התקדם מאוד, והם התעשרו. והם...

הסבא סלים חדידה היה גם קבלן בנין,

00:05:00

והיה בונה בניינים. וכל פעם שהוא היה בונה בניין,

את הדירה הגבוהה, הפנטהאוז, השאיר למשפחה.

וגם היו לו עסקי יבוא

של קרטונים ונייר.

מאיפה? -אני חושבת שהמזרח הרחוק.

וככה הם חיו. עכשיו מה שאמא סיפרה

לי, כי אבי נפטר בגיל צעיר, בארץ,

00:05:30

שהייתה מאוד מריבה בין המשפחות,

בין הספרדים לאשכנזים,

הספרדים לא רצו את האשכנזים,

והאשכנזים לא רצו את הספרדים,

ובסוף אבי אהב כל כך, אבי ויקטור אהב כל כך

את אמי, והסכים להתחתן בבית כנסת אשכנזי.

00:06:00

ההורים שלי... -מה שמם? -ויקטור ושרה.

היא הייתה קודם זיידמן ואחר כך חדידה.

שזה מאוד מצחיק. חדידה זה ברזל, וזיידמן זה איש משי.

וכאילו אני צריכה להיות בין איש ברזל לאיש משי...

איך הזוג הצעיר מבלה את ירח הדבש שלו?

00:06:30

כן, אז מסתבר... ראשית כל

הם הכירו במועדון הספורט

בהליופוליס, זה היה

מועדון לאירופאים.

וכמובן שאמא שלי הגיעה עם 'שפרון',

אז... 'שפרון' זה מלווה,

אז אסור היה להגיע,

לבחורות צעירות לבד,

ושם אבא שלי נדלק עליה.

הוא היה בן עשירים,

00:07:00

הוא הגיע עם מכונית. המלווה שלה, הם הגיעו עם

מונית, והחזיר אותה כבר אבא שלי במכונית שלו.

ואחרי זה הם התחתנו.

וברגע שהם התחתנו אמא שלי הפסיקה לעבוד

בחברת 'שלי', היא עבדה בתור מזכירה,

כי היא ידעה אנגלית וצרפתית פרפקט.

והיא הייתה עקרת בית.

00:07:30

ולירח דבש אמא סיפרה לי,

אולי נמצא את התמונות,

שהם נסעו ללבנון, שאז זה

היה כמו פריז של המזרח.

אבא שלי למד בבית הספר היהודי אליאנס. ברשת

אליאנס. ושם היה בעיקר צרפתית ועברית קצת.

אמא שלי למדה ב- English Mission School.

00:08:00

ואחר כך היא למדה שנה בקולג'

בשלוחה של קיימברידג'.

ויש לה גם את התעודות, יש לנו פה את התעודות

ששלחו להם אפילו פרסים מקיימברידג'.

אז דיברו אנגלית. זה היה אמנם בית

ספר כאילו נוצרי, של הנזירות,

אבל זה לא היה משטר דתי וכולי.

והם למדו שייקספיר, ואמא שלי

עד הרגע האחרון, בגיל 94,

00:08:30

היא כל יום הייתה קוראת את מגזין "הטיים".

ובכלל גם דיברנו פה בארץ,

אמא רצתה שנשמור על השפה,

אז דיברנו צרפתית עד הרגע האחרון.

כמה ידעתם ערבית?

כמה ההורים ידעו ערבית?

זה מאוד משונה. משפחת חדידה הם

דיברו ביניהם ערבית וצרפתית,

צרפתית הייתה כאילו השפה השולטת.

00:09:00

משפחת זיידמן, הסבא והסבתא דיברו יידיש

ביניהם, אבל בבית דיברו צרפתית.

וכיוון שהבנות כולן הלכו לבית

ספר אנגלי, שם לא לימדו ערבית,

אז הם לא ידעו ערבית. הם ידעו

ערבית של השוק, של פה ושם...

אבל אני יודעת שהייתה תקופה שסבתא בכל

זאת ניסתה להביא מורה ערבי פרטי הביתה,

00:09:30

שילמדו קצת את הבנות.

זאת אומרת הם חיו כאילו בבועה.

הם הלכו למועדון, הלכו לאופרה.

זאת אומרת, מועדון ספורט,

רציתי לשאול, לפני שהיא התחתנה

היא הייתה בבית ספר לאחיות אמא?

זה לא היה בית ספר. ברגע שנודע שהצבא הגרמני,

נבהלו שמגיע כבר כמעט עד על אלמיין,

00:10:00

אז הבנות התגייסו. והיא הלכה ללמוד קורס

אחיות. ובאמת כשבאנו, כל החיים היא הייתה

מזריקה לנו את חיסוני השפעת וכולי.

היה שם באמת פחד גדול ש...

את יודעת איך היא עברה את המלחמה?

איך אבא עבר את המלחמה?

00:10:30

תראי אני מבינה שזה היה פחד קצר. אבל

היה להם בכל זאת פחד בתור יהודים ו...

הם חיו בשכונה יהודית כשהם התחתנו?

הם חיו בשכונה יהודית ההורים?  -לא.

לא. בהתחלה, הסבא והסבתא, אני פשוט לא רוצה...

בדיוק את השם של הסבא וסבתא, גיזלה ויצחק

00:11:00

גרו ב- 'בולאקי'. ובית הדפוס

שלהם היה ברחוב פארוק מספר 3.

אחר כך כשהם התחתנו אז אמי

עברה לשכונה היותר טובה,

שזה היה היופוליס. עכשיו,

אני שאלתי בת דודה...

והעסק נייר של אבי ושל סבי היה במרכז

המסחרי של קהיר שנקרא חמזאווי.

00:11:30

וששאלתי איזו בת דודה אם היא

זוכרת את המקום בהליופוליס,

היא אמרה לא, אבל היא זוכרת

שזה היה לא רחוק מארמון המלך.

והם היו רואים את התהלוכות וכולי.

איזה בית היה להם שם בהליופוליס?

היו להם דירות יפות מאוד. היו להם גם עוזרות

בית שהגיעו מהכפרים והיו גרות אצלם ומשרתים,

00:12:00

ולפי גם מה שאמי כתבה על הרכוש, היה

לה פסנתר 'סטיינויי' שהם השאירו שם,

שטיחים ופורצלנים ו...

היה להם כל טוב שם.

והם חיו די... חיי רווחה.

-הם הגיעו לארץ ישראל?

ההורים שלי כן. גם הסבא... -הם

נסעו לארץ ישראל לבקר? -אה כן,

00:12:30

הם נסעו הרבה לבקר עם רכבת. ואמי

מספרת, אפילו עד לבנון הרכבת...

הם נסעו, ראשית כל אמי סיפרה לי שהייתה הולכת,

כשהגיעו לרכבת, היו שמים עליהם חלוקים לבנים,

כדי שהקיטור והעשן לא ילכלך. באחד

הביקורים אז הם קנו גם את הדירה בתל אביב,

איפה? -ברחוב שלום עליכם.

שהיא עד היום...

00:13:00

וסבא וסבתא קנו גם אחר

כך בשלום עליכם, קנו.

והם קנו גם אז מגרשים לקרן קיימת, אבל די

הפסידו את הכסף על זה, כי היה גם מס הארץ אז.

ובאחד הביקורים אמא סיפרה

לי שהם היו בירושלים,

ואז אבי מכיוון שהוא היה

ציוני, הוא היה פעיל ציוני,

00:13:30

אז ניגשו אליו ואמרו לו, הם רצו ללון במלון קינג דייויד,

ואמרו להם לא ללון שם, שעומדים לפוצץ.

זה מה שאמי סיפרה לי.

סך הכל, כל החיים עד

47' אז הם חיו טוב שם.

00:14:00

איך היו החיים החברתיים שלהם? היו להם חברים מוסלמים, ערבים? איפה היו חיי החברה שלהם?

חיי החברה אז תראי... קודם כל אני

הבנתי ששם המון היה חיי המשפחה.

בני דודים הולכים לבני דודים. מלווים...

לבני דודים שלי היו בנים, אז היו מלוות...

אמי, הם היו ארבע

אחיות, אז ליוו אותן

00:14:30

היו להם... רוב החברים היו יהודים.

היו להם שכנים, אני זוכרת סבתא שלי אמרה

לי שהיו להם שכנים יוונים מאוד נחמדים.

גם מבחינת אוכל, הם למדו... היה מטבח מאוד

מגוון. גם איטלקי, גם יווני, גם מרומניה וגם...

איך בבית אצלכם? היה גם אשכנזי וגם...

-הרוב היה אשכנזי, אבל גם ספרדי, הפול...

מה היה אשכנזי?

00:15:00

אשכנזי הגפילטע פיש, אפילו

רגל קרושה שאני מאוד אהבתי.

רגל קרושה של סבתי גיזלה.

כי היא באה מרוסיה.

וכל מיני קרפלך וכל הדברים האלו.

מצד שני היה גם את המלוח'יה,

והיה את הפול. ובכלל הפול,

אני צריכה להגיד תודה לפול.

00:15:30

אני לא יודעת אם זה חשוב לכם, אבל כיוון

שנולדתי בחודש שמיני ואז לא היה אינקובטור,

וגם הייתי אלרגית לחלב. אז גם עטפו אותי חודש

שלם בצמר גפן. וגם נתנו לי לשתות מיץ פול.

עכשיו, גם בזכות המחלות שלי, אז

הרופא נתן אישור שאני חייבת לצאת,

00:16:00

שהמשפחה חייבת לצאת. כי לא

נתנו ליהודים לצאת מהארץ.

היו דרכונים מצריים? -כמו שהבנתי זה

לא היה בדיוק דרכונים, יש לי פה אחד,

זה היה יותר ל-'מעבר', בכל פעם שהיו צריכים לצאת,

אז היו צריכים לתת סיבה. וראיתי פה אתמול

גם שהפקידו כסף כל

פעם שהיו צריכים.

כמה הם שמרו על היהדות,

על הקשר עם הקהילה?

כן, שמרו על הקשר הקהילה.

מצד הסבא הם הלכו...

00:16:30

זה היה מאוד מפוצל. מצד חדידה

הלכו לבתי כנסת הספרדיים,

מצד זיידמן, הסבא שלי היה גבאי.

אבל משני הצדדים,

לפחות האשכנזים זיידמן היו

לייט, כאילו דתי לייט.

וגם החדידה, הם ידעו את כל התפילות וכולי.

אבל קיימו את יום כיפור, אני זוכרת את כל ה...

זה גם הם הביאו לארץ את ה...

00:17:00

פורים, שמעת משהו על פורים,

על פסח, איך זה היה? -כן.

הם התחפשו? -כן.

כיוון שסבתי הייתה בעברה כובענית

ותופרת, אז יש לנו תמונות מרהיבות

מהתחפושות שהם חיפשו את הילדים.

00:17:30

וכמובן פסח, הקניידלך וכל הדברים. ויש גם כאלו

מצות עם אולי... זה קצת כבר יותר מזרחי, עם 'סלק'

היו עושים עוגה... לא עוגה,

פשטידה כזאת עם גבינות.

וזהו... -הם הלכו לקאנטרי? -כן. זה המועדון

ספורט. הקאנטרי זה היה מרכז החיים.

00:18:00

שם גם אמי... -זה היה יהודי? -לא, זה היה

אירופאי. ממה שאני הבנתי זה היה אירופאי.

ואמי שם גם שיחקה טניס. ובכלל

היה כאילו חינוך מאוד אנגלי,

של ספורט. למשל ברידג'. אמא שלי

שיחקה, אז שם הם שיחקו ברידג'.

מה עם העוגות?

00:18:30

עוגות. עוגות לא כל כך הצטיינו....

-אבל היה שם נדמה לי... -אהה העוגות האלו,

כנאפה ובסבוסה... -שזה היה, איך קראו לבית קפה?

-גרופי, זה הם דיברו תמיד, על גרופי,

והם דיברו על הכלבו, שכחתי אני אזכר.

כלבו, בית מרקחת כזה... 'סיקורל',

שנדמה לי שזה של לבנה זמיר.

של ההורים של לבנה זמיר.

00:19:00

 זאת הייתה משפחה מאוד מאוד עשירה?

-מצד האבא. מצד האמא אז לאט לאט,

אבל הם לא היו עשירים. היו מעמד בינוני.

-במה אבא התעסק?

אבא עבד בעסקי הנייר וקרטון.

אבל מצד הסבא... עכשיו אמא שלי

גם בנוסף למדה לימודי פסנתר.

00:19:30

וכשהיא סיפרה לי לא האמנתי. כשהיא אמרה לי

שהיא קיבלה תעודה מ-'סקאלה דה מילאנו',

מסתבר שהיה סניף של 'הסקאלה

דה מילאנו' במצרים.

הלוא ורדי, האופרה הראשונה שלו

הלוא נכתבה עם תעלת סואץ.

והיא אמרה לי שבאו לבחון אותם בפורט

סעיד, או... לא, באלכסנדריה.

00:20:00

והיא נסעה ברכבת למפקחים. היא נסעה

ברכבת לאלכסנדריה ושם בחנו אותה.

עכשיו, רק השנתיים האחרונות היו קשות.

-לפני זה, את אמרת שאבא היה ציוני.

כן. -במה זה התבטא? -את זה אני לא יודעת,

אבל אני יודעת שבגלל שהוא היה ציוני,

הם נאלצו להיחבא אצל הסבא זיידמן,

00:20:30

ואמא שלי כתבה גם שהם באו וחיפשו אותם אצל...

ותחקרו גם אחר כך חזרו לבית שלהם ותחקרו,

עצרו את הסבא, דווקא זיידמן, ליומיים.

ואחר כך כמו שאמרתי,

רק בזכות זה שהייתי צריכה את האישור

הרפואי, נתנו להם לצאת ב- 48'.

00:21:00

נסענו, אחרי קום המדינה זה היה. -לפני זה,

את זוכרת משהו, סיפורים על התנכלויות

שהיו לפני 48' ברחוב? -כן.

בשנתיים האחרונות אז הרחוב הרגיש

והערבים היו עוברים ליד הבניינים והדירות

שהיה לסבא חדידה, ההורים שלי גרו שם,

ואמא שלי סיפרה לי הם היו

צועקים להם למרפסות,

00:21:30

אתם רואים מחר אנחנו

נגרש אתכם מפה,

ואנחנו ניקח את הדירות

שלכם ואת כל הרכוש שלכם.

 וסבא זיידמן שנשאר עוד שנתיים, עד 50',

בכלל פחד ללכת לעסק

שלו, לבית הדפוס.

והוא היה זקוק לשומר ערבי

שהיה מלווה אותו לעבודה.

00:22:00

היה רדיו בבית. והם היו

שומעים רדיו מקול ישראל.

אבל בשנה שנתיים האחרונות

כשהתחילו ההתנכלויות,

אז ההורים פחדו לפתוח, היו

פותחים את הרדיו כשהמשרתים

או כשאף אחד מהשכנים לא היה בסביבה, כי

פחדו שילשינו עליהם, שהם פותחים את הרדיו.

00:22:30

היו שליחים? שמעת על שליחים מארץ ישראל

שהגיעו, איזה שהם מפגשים עם אבא?

אני רק יודעת שאמא שלי

דיברה על אבא אבן.

שהגיע אחד שהוא

גאון, הוא בעל ידע.

אבל יותר לא. ועל האמא של

הרצוג שגם הייתה ממצרים.

00:23:00

מתי אבא מחליט שצריך לעשות

פעולות, לעזוב את מצרים?

עד כמה שאני יודעת הוא הראשון...

תראי, אמי, הם היו ארבע אחיות,

 וגם ההורים של אמי לא עלו לארץ.

הם מראש ידעו שהם עולים לארץ?

-כן.

הם מראש, אבא שלי היה ציוני

רוצה רק להיות בארץ.

00:23:30

הסבא סלים רצה להוציא קצת מהכסף שלו וכולי.

אז הם הגיעו שנה קודם,

וקנו בחובבי ציון דירה.

ואבי השפיע על אמי,

כי היא לא רצתה להיפרד

מהאחיות שלה ומאח שלה,

בכלל הם חיו שם... כשסבתי שמעה שאמי

הולכת לעלות לישראל, היא אמרה,

מה את תעשי כלים בארץ?

00:24:00

זאת אומרת הם חיו... לא ידעו...

הן היו כמו נסיכות שם.

וזהו... -איך הייתה העלייה, איך הם עלו?

-העלייה הייתה בהסתר.

זאת אומרת, עם האישור הרפואי שלי.

הם לקחו אונייה נסעו לגנואה.

את יודעת איזה אונייה במקרה? -לא.

אונייה רגילה של הרבה עולים, מסחר.

ומגנואה עלינו ארצה.

00:24:30

וכמובן השוק הראשון שהגענו לנמל,

אז הפקיד התחיל לצעוק על הוריי.

לא יודעת אם זה מתאים לסרט...

למה פתאום השם שלי זה הלן,

ששונאים את הבריטים בארץ. אני לא יודעת...

ושאחי היה סול, סלומון אז גם...

אחיך נולד בארץ כבר? -לא.

גם בקהיר. -בקהיר.

ואז החליטו על שם אחר. לתת לי שם אחר.

בכלל העלייה לארץ הייתה מאוד קשה.

00:25:00

כי גם הסתכלו על המזרחים. אני

זוכרת שצעקו עלי בתל אביב,

אני למדתי בבית ספר תל נורדאו המפורסם.

צעקו אחרי מצריה, מצריה.

דיברת ערבית? -לא. דיברנו צרפתית. אני

לא ידעתי, הלוואי והייתי יודעת ערבית.

אז זה הסיפור. עכשיו כשהיינו בארץ,

אז אמא התגעגעה לאחיות שלה וזה,

00:25:30

אז ההתכתבויות היו, שהיו

שולחים מכתב למשפחה בפריז,

ומפריז היה עובר לקהיר.

ותשובות היו...

אפשר היה להוציא את הרכוש שלכם?

לא. אי אפשר היה. חוץ מתכשיטים,

שגם זה היה בהסתר וכולי,

אז הם השאירו הכל.

הם נאלצו להשאיר את כל

הפורצלנים, ואת כל הזה...

00:26:00

ואת הבתים שהיו שם... -והשטיחים והבתים,

ובית הדפוס ועסקי הנייר. הכל נשאר.

ונראה אם יהיה שלום יום

אחד אז אולי אני...

אני לא נסעתי וגם אמא לא נסעה לראות

את מצרים, את השלום עם סאדאת.

כי נשאר לה טעם רע מאוד

מהשנתיים שלוש האחרונות

 של ההתנכלויות של הערבים והפחד.

מה אבא עשה בארץ?

00:26:30

בארץ... אבא פחות הסתדר בארץ,

הוא עבד, היה בסוף מנהל...

הוא פתח בהתחלה עסק

נייר טואלט, בזמן הצנע,

שלאנשים לא היה. אז כל הכסף הלך,

אמא שלי נאלצה למכור את התכשיטים.

זה היה באמת משבר הגירה מאוד קשה.

ובסוף בני הדודים שנסעו לברזיל

00:27:00

אז קראו לו לצערי, והוא

אמר שהוא ייסע לשם ויראה,

ואו שיביאו אותנו או

שיעשה קצת כסף ויחזור.

ובדרך הוא נפטר לצערי.

מה את זוכרת, מה אמא הביאה ממצרים

לתוך הבית שבו גדלתם בארץ?

מה יכולתם לספוג מהתרבות

שהשאירו מאחור?

00:27:30

אני חושבת הרבה. ראשית כל

השפה הצרפתית, דיברנו צרפתית.

היו כל מיני מאכלים קצת כמובן.

עכשיו הרבה ספרות אנגלית.

כי שייקספיר, אני אראה לכם...

גם המוסיקה. אני בזכות אמא, כי

יש לה תעודת של מורה לפסנתר.

00:28:00

פה בארץ היא רצתה שאני אלמד פסנתר.

אבל איפה היה בזמן צנע...

אז הייתה תרבות. עכשיו, היא לא הייתה יוצאת מהבית

אפילו בארץ, בזמן הצנע, אני התביישתי בזה,

בלי כובע ובלי כפפות לבנות.

תראו את התמונות.

ובכלל החינוך האנגלי, שגבר צריך לחזר

אחרי אישה, הכבוד להורים והמשפחתיות.

00:28:30

בארץ מה נשאר יותר,

החדידה או הזיידמן?

נשאר הזיידמן. כי אבי נפטר

כשהייתי בת שתיים עשרה,

והקשר עם המשפחה שלו די נותקה.

והסבא זיידמן, הם גרו גם בשלום

עליכם 26 כשאנחנו הגענו,

בגלל זה אני יודעת

יידיש, אני מבינה יידיש,

00:29:00

כי הם דיברו יידיש ביניהם. והיא גם בישלה

לנו, כי אמא נאלצה תכף ללכת לעבוד.

היא עבדה איזה 40 שנה בסרטי פאראמונט.

אני גדלתי על סרטים.

יש לי, אני אראה לך תמונות.

היא הייתה מזכירה ביחסי ציבור. ובגלל

זה היא לא למדה עברית כל כך טוב.

רק כשהיא יצאה לפנסיה בגיל 70...

-אז איך קראו לה? -קראו לה שרה חדידה.

אחר כך היא נישאה שנית.

אז קרו לה שרה פנר.

00:29:30

היא נישאה. וזה סיפור אחר של באמת,

זכינו בסבא, באבא, סבא וסבתא חדשים,

וזה סיפור אחר. אני אראה

לך את הסרט על קפריסין.

הוא מנהל התיאטרון בקפריסין.

-הם התגעגעו למצרים ההורים?

האמא בסוף...

-היה געגוע?

אמא לא היה לה געגוע... היה לה געגוע

לחיים של המשפחתיות, שהיו הולכים

00:30:00

לסבתא לאכול, ולאחות הזאת, ולמועדון,

ושלא צריך לדאוג לפרנסה וזה.

ולילדות שלה היא כן

התגעגעה, לחינוך.

אבל למשל היא לא רצתה ללכת.

אחות אחת שהלכה לאוסטרליה,

00:30:30

היא נסעה עם עוד אחות לבקר במצרים.

ואמי לא רצתה.

היא לא רצתה. נשאר לה טעם

לא טוב. למרות ש...

-אף אחד מכם לא מדבר ערבית?

לא, אף אחד לא מדבר ערבית. -גם ההורים

ביניהם לא דיברו ערבית? -לא, מה פתאום,

דיברו צרפתית. צרפתית הייתה...

אמא שלי לא ידעה כמעט טוב,

היא הבינה קצת ערבית, אבל...

-עברית?

עברית היא ידעה בסוף. אבל...

-אבל לא ממצרים?

00:31:00

לא, היא לא. אבל אבי כן ידע

מלימודי התורה קצת הוא ידע...

את יודעת משהו על חיי הקהילה

שם מבחינת העזרה לעניים,

מבינת תרבות התרומות, נדבות? יש לך איזשהו

ידע לגבי העניין הזה כמשפחה עשירה?

את זה אני לא יודעת. אני רק יודעת

שהיו באים שליחים של קרן קיימת,

00:31:30

ואז הם קנו את המגרשים פה בארץ.

קנו מגרשים. -מי קנה?

זאת אומרת, אבא שלי קנה

לסבא שלי מגרש בבת ים.

יום לפני שעיריית בת ים

הייתה שם ולהוא היה ידע,

מכרו. וגם פה היה דווקא...

זאת אומרת,

הם קנו מגרשים. גם הסבא זיידמן.

והדירות שהם קנו, זאת אומרת.

00:32:00

אבל תרומות אני לא יודעת. אני יודעת שהם

היו דואגים לעניים. אבל אני לא יודעת...

מאוד חשוב לי, כי הסתכלו

עלינו -מי זה עלינו?

על יוצאי מצרים, בתור

וילדע חייעס (חיות פרא),

ממש ככה. כמו שאמרתי לך,

קראו לי ברחוב מצריה, מצריה, וכולי.

00:32:30

וגם אפילו כשאבי נפטר,

אז עברנו לקיבוץ,

אני ו... ושם גם

קיבלנו אותנו בתור...

זה שידעתי להופיע בהצגה של דז'יגאן

ושומאכר כבר הסתכלו עלינו אחרת.

00:33:00

מבחינה כזאת הייתה אפליה, קליטה

מאוד קשה מבחינה כזאת... וזהו.

אבל אני רוצה שחשוב שידעו

שהיו אנשים תרבותיים,

שהתעניינו בספרים, בתרבות,

באופרות, בקונצרטים.

00:33:30

והאמת היא שגם בספרות. אני קצת התרגזתי

כשקראתי את הספר קיץ אלכסנדרוני.

יכול להיות שהייתה באמת

שכבה של רק נהנתנות ועושר.

ככה הוא תיאר את המשפחות שם.

ופחות אנשים שבכל זאת...

-יש לך ילדים? -בטח.

00:34:00

מה הם יודעים על הסיפורים

האלה שאת מעבירה הלאה?

אני אגיד לך, למזלי כשאמי התאלמנה...

-כמה ילדים יש לך? -יש לי שניים.

היא התאלמנה פעם שניה, אז הבאתי

אותה לגור פה למטה בדירה,

אז היא די הייתה עם הילדים,

היא קצת סיפרה את הסיפורים.

הבן שלי כשהיה קטן שאל אותי אם

פגשתי את משה רבינו, אבל...

ממצרים אם פגשתי את משה רבינו...

00:34:30

אבל זה משונה להם שיש לנו שורשים במרוקו

ובחלב וברומניה, ושאנחנו משפחה מעורבת.

וקצת לא נעים לי להגיד, אבל החברה בישראל

די השפיעה עלי, שאני "אשתכנז" יותר,

כי זה היה להיות יותר מקובל

אם אתם רוצים... אבל...

00:35:00

אז מה את היום אשכנזייה, ספרדייה?

-אני יותר אשכנזייה -רוסיה?

אני יותר אשכנזייה כי אבי

נפטר כשהייתי בת שתיים עשרה.

אבל אני איפשהו זה חשוב

לי השורשים במצרים.

יש לי אפילו שיר שכתבתי

בזמנו, איפה יהיו שורשיי,

00:35:30

שהרוח, החול מהפירמידות נושב. ואני

שואלת איפה יהיו שורשיי בעתיד.

תראי. השירי ילדים au clair de la lune

ושירים צרפתיים, זאת אומרת ששרו

Ainsi font, זה אפילו אני שרתי

לנכדה שלי, לנכדות שלי אני שרה.

00:36:00

את הפונטיין, משלי פונטיין,

(שם של משל) וכל אלו,

הנה אפילו ביקשתי מהחברה שלי

מצרפת, היא הביאה לי עכשיו לנכדות.

אבל האוכל, האוכל קצת, הפול שהציל אותי.

-את מבשלת היום פול?

כן. פול זה קל לבשל. מלוח'יה אני לא הצלחתי

לבשל. טחינות אנחנו מאוד אוהבים.

00:36:30

אבל זה קשה. איפשהו אני יודעת

שנולדתי והשורשים שלי שם,

אבל... ואני אולי רוצה כן לשמוע יותר.

אני פגשתי איזו בת דודה שאחרי

הרבה שנים מנותקים הייתה המשפחה,

וזה היה לי מאוד חשוב לשמוע על המשפחה.

-נשאר שם משהו מהמבנים, מהבית דפוס,

את יודעת אם נשאר משהו

ברחוב פארוק או ב...

00:37:00

אני לא יודעת. אבל אני אשמח

לדעת, אני אנסה לבדוק.

אני יודעת שהדודה באוסטרליה, הם

היו שם, אני לא יודעת אם הם...

בכל אופן, הם יודעים שחדידה

בנו הרבה בהליופוליס.

תראי, מצד אחד המצרים קלטו את היהודים.

באמת...

00:37:30

נניח ההורים של הסבים באו

בסביבות ה- 1900 למצרים.

וקלטו, ונתנו להם חופש. היה

להם חופש תרבותי, וחופש...

ורק חבל שבסוף...

מה את חושבת על הפרויקט הזה שלנו,

שאנחנו היום מצלמים עדויות?

00:38:00

אני חושבת שזה מאוד חשוב. כי באמת

עד היום מצלמים הרבה עדויות מהשואה,

וזה חשוב מאוד. אבל גם שידעו

על התרבות ועל החיים שם. ושאנשים יעצרו.

ואמא שלי הייתה מורה

לפסנתר בהכשרתה,

ושחיו קהילות שלמות.

00:38:30

אני גם שמעתי שעכשיו מנסים להציל את

ספרי התורה שם ואת הגניזה ואת כל ה...

אמא שלי גם סיפרה על הרמב"ם, איך הם

האמינו ברמב"ם, בזה הם כן האמינו.

אני נולדתי בבית החולים הצרפתי.

-ואח שלך? -גם אחי.

00:39:00

אבל אמא שלי נולדה בבית. זאת אומרת

סבתי ילדה אותה בבית עם מיילדת.

עכשיו מה שאני יודעת, שגם הייתה

תקופה קשה שהם עברו, היה טיפוס.

וסבתי וכל הבנות נדבקו במחלה.

הם היו ארבע אחיות.

ורצו לקחת אותן לבית

חולים, וסבתי לא הסכימה,

00:39:30

לחלק היא גילחה את הראש. ואמי אומרת

שאת זה היא זוכרת, היא ישבה במרפסת,

והם היו רואים את כל... איך מובילים

את הילדים. -באיזה שנים זה היה?

אני לא זוכרת. תראי, זה צריך היה

להיות בשנות ה-20' וכמה 30' זה היה,

כי אמי נולדה

ב-1920 אני יודעת.

00:40:00

זהו. שגם היו אשכנזים שהיו... -היא

ידעה יידיש עד הסוף, כל הזמן... -כן.

תראי, אבל היא לא ידעה פרפקט יידיש.

סבא וסבתא דיברו יידיש,

ואחר כך בנישואים השניים,

אבל זה אולי לא לשידור.

היא התחתנה עם בן של סופר יידיש, אז

הסבא השני שלי, זאת אומרת השלישי,

אז הוא היה... הוא גם הקים את התיאטרון היידיש

בקפריסין, והוא היה חבר של מנגר. את מבינה...

אז בגלל זה אני גם עכשיו

הולכת לחוג יידיש.

ואני עשיתי סרטים עם מייק בורשטיין

על כל הסיפור הזה של רנסנאס יידישאי.

טוב אילנה. -אז אני מאוד שמחה

שאתם עושים את זה. -תודה.

וממצרים תצא תורה. נו...

Illana Cohen

Interviewer -
Batia Zinger
Video length:
00:36:12
Date Taken:
01/01/1
Place:
Cairo
,
Egypt
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

שמי אילנה כהן. נולדתי הלן לחדידה,

בהליופוליס קהיר, בשנת 1945.

ועלינו ארצה ב- 1948.

ואני שמחה לספר את

הסיפור של המשפחה שלנו,

שאנשים ידעו על יהדות מצרים,

כל מה שאמא סיפרה לי כל השנים.

שאמא נפטרה רק לפני ארבע שנים.

ותמיד היא דיברה על מצרים.

אנחנו משפחה מעורבת.

מצד האמא... -איך קראו למשפחה?

-למשפחה מצד האמא זה משפחת זיידמן.

כשסבי זידמן יצחק, הוא נולד ברומניה.

ושם, בכפר דייגים ברומניה על יד קישינב.

ושם כל בן שנולד והגיע קרוב לגיל שמונה

עשרה, היו מבריחים אותו המשפחות היהודיות,

כדי שלא יתגייסו לצבא.

אז הוא ברח ל...

היה פה שבוע שבועיים בפלשתינה, אבל היה

לו כבר אח במצרים, ואז הוא הגיע למצרים.

ואחר כך הייתה סבתי, סבתי באה עם הוריה. היא

נולדה באודסה. סבתי גיזלה לבית ברונשטיין.

היא נולדה באודסה.

-היא הייתה מהצד של אמא?

כן. שניהם, אני מדברת

עכשיו על המשפחה של אמא.

משפחת זיידמן. -זיידמן. עכשיו היא הגיעה...

האבא שלה היה מומחה טבק.

ואחרי אודסה הם עברו לבולגריה. ושם היא למדה

צרפתית. כי הם חיו שם איזה שנה, שנתיים,

ומשם הם עברו לתורכיה,

ומתורכיה הגיעו למצרים.

וסבתא הגיעה, סבתא גיזלה

הגיעה בגיל חמש עשרה למצרים,

ושם היא הכירה את הסבא שלי יצחק זיידמן, והם

התחתנו. היא הייתה כמעט בת חמש עשרה ו...

והם התחתנו. היא עבדה... הם

היו בהתחלה אנשים מאוד עניים.

היא עבדה בתור כובענית, תופרת.

וגם כשהיא הגיעה לארץ היא

הביאה איתה את מכונת הזינגר,

אני חושבת שזה לא היה

לפרנסה, אבל אולי לדאגה.

ממה הם התפרנסו שם, משפחת זיידמן?

זיידמן, אז סבי הגיע בגיל שבע עשרה,

שמונה עשרה, אז הוא למד את מקצוע הדפוס,

ולאט לאט, אחרי שהוא התמחה בזה, הוא הקים

עם עוד איזה שותף, ליסקוביץ', בית דפוס.

היו להם הרבה הזמנות

לחברות ולאנשים פרטיים.

ויש לנו אפילו כמה דוגמאות

שהדפיסו, להזמנת יום הולדת וכולי.

משפחת חדידה.

-כן, משפחת חדידה

זה גם סיפור. הסבא סלים והלן חדידה.

עכשיו הסבא סלים הוא נולד בחלב.

חלב שבסוריה.

הם כבר קראו לזה עלה פה. ואז

משם הוא הגיע לארץ, לטבריה,

וכשהוא הגיע גם לגיל שמונה עשרה,

התורכים רצו לגייס אותו לצבא התורכי,

אז הוא ברח למצרים.

זאת אומרת, באמת מצרים הייתה איפה שהוא,

עכשיו אני חושבת על זה, עיר מקלט... מפלט.

במה עסקה משפחת חדידה?

הוא התקדם מאוד, והם התעשרו. והם...

הסבא סלים חדידה היה גם קבלן בנין,

והיה בונה בניינים. וכל פעם שהוא היה בונה בניין,

את הדירה הגבוהה, הפנטהאוז, השאיר למשפחה.

וגם היו לו עסקי יבוא

של קרטונים ונייר.

מאיפה? -אני חושבת שהמזרח הרחוק.

וככה הם חיו. עכשיו מה שאמא סיפרה

לי, כי אבי נפטר בגיל צעיר, בארץ,

שהייתה מאוד מריבה בין המשפחות,

בין הספרדים לאשכנזים,

הספרדים לא רצו את האשכנזים,

והאשכנזים לא רצו את הספרדים,

ובסוף אבי אהב כל כך, אבי ויקטור אהב כל כך

את אמי, והסכים להתחתן בבית כנסת אשכנזי.

ההורים שלי... -מה שמם? -ויקטור ושרה.

היא הייתה קודם זיידמן ואחר כך חדידה.

שזה מאוד מצחיק. חדידה זה ברזל, וזיידמן זה איש משי.

וכאילו אני צריכה להיות בין איש ברזל לאיש משי...

איך הזוג הצעיר מבלה את ירח הדבש שלו?

כן, אז מסתבר... ראשית כל

הם הכירו במועדון הספורט

בהליופוליס, זה היה

מועדון לאירופאים.

וכמובן שאמא שלי הגיעה עם 'שפרון',

אז... 'שפרון' זה מלווה,

אז אסור היה להגיע,

לבחורות צעירות לבד,

ושם אבא שלי נדלק עליה.

הוא היה בן עשירים,

הוא הגיע עם מכונית. המלווה שלה, הם הגיעו עם

מונית, והחזיר אותה כבר אבא שלי במכונית שלו.

ואחרי זה הם התחתנו.

וברגע שהם התחתנו אמא שלי הפסיקה לעבוד

בחברת 'שלי', היא עבדה בתור מזכירה,

כי היא ידעה אנגלית וצרפתית פרפקט.

והיא הייתה עקרת בית.

ולירח דבש אמא סיפרה לי,

אולי נמצא את התמונות,

שהם נסעו ללבנון, שאז זה

היה כמו פריז של המזרח.

אבא שלי למד בבית הספר היהודי אליאנס. ברשת

אליאנס. ושם היה בעיקר צרפתית ועברית קצת.

אמא שלי למדה ב- English Mission School.

ואחר כך היא למדה שנה בקולג'

בשלוחה של קיימברידג'.

ויש לה גם את התעודות, יש לנו פה את התעודות

ששלחו להם אפילו פרסים מקיימברידג'.

אז דיברו אנגלית. זה היה אמנם בית

ספר כאילו נוצרי, של הנזירות,

אבל זה לא היה משטר דתי וכולי.

והם למדו שייקספיר, ואמא שלי

עד הרגע האחרון, בגיל 94,

היא כל יום הייתה קוראת את מגזין "הטיים".

ובכלל גם דיברנו פה בארץ,

אמא רצתה שנשמור על השפה,

אז דיברנו צרפתית עד הרגע האחרון.

כמה ידעתם ערבית?

כמה ההורים ידעו ערבית?

זה מאוד משונה. משפחת חדידה הם

דיברו ביניהם ערבית וצרפתית,

צרפתית הייתה כאילו השפה השולטת.

משפחת זיידמן, הסבא והסבתא דיברו יידיש

ביניהם, אבל בבית דיברו צרפתית.

וכיוון שהבנות כולן הלכו לבית

ספר אנגלי, שם לא לימדו ערבית,

אז הם לא ידעו ערבית. הם ידעו

ערבית של השוק, של פה ושם...

אבל אני יודעת שהייתה תקופה שסבתא בכל

זאת ניסתה להביא מורה ערבי פרטי הביתה,

שילמדו קצת את הבנות.

זאת אומרת הם חיו כאילו בבועה.

הם הלכו למועדון, הלכו לאופרה.

זאת אומרת, מועדון ספורט,

רציתי לשאול, לפני שהיא התחתנה

היא הייתה בבית ספר לאחיות אמא?

זה לא היה בית ספר. ברגע שנודע שהצבא הגרמני,

נבהלו שמגיע כבר כמעט עד על אלמיין,

אז הבנות התגייסו. והיא הלכה ללמוד קורס

אחיות. ובאמת כשבאנו, כל החיים היא הייתה

מזריקה לנו את חיסוני השפעת וכולי.

היה שם באמת פחד גדול ש...

את יודעת איך היא עברה את המלחמה?

איך אבא עבר את המלחמה?

תראי אני מבינה שזה היה פחד קצר. אבל

היה להם בכל זאת פחד בתור יהודים ו...

הם חיו בשכונה יהודית כשהם התחתנו?

הם חיו בשכונה יהודית ההורים?  -לא.

לא. בהתחלה, הסבא והסבתא, אני פשוט לא רוצה...

בדיוק את השם של הסבא וסבתא, גיזלה ויצחק

גרו ב- 'בולאקי'. ובית הדפוס

שלהם היה ברחוב פארוק מספר 3.

אחר כך כשהם התחתנו אז אמי

עברה לשכונה היותר טובה,

שזה היה היופוליס. עכשיו,

אני שאלתי בת דודה...

והעסק נייר של אבי ושל סבי היה במרכז

המסחרי של קהיר שנקרא חמזאווי.

וששאלתי איזו בת דודה אם היא

זוכרת את המקום בהליופוליס,

היא אמרה לא, אבל היא זוכרת

שזה היה לא רחוק מארמון המלך.

והם היו רואים את התהלוכות וכולי.

איזה בית היה להם שם בהליופוליס?

היו להם דירות יפות מאוד. היו להם גם עוזרות

בית שהגיעו מהכפרים והיו גרות אצלם ומשרתים,

ולפי גם מה שאמי כתבה על הרכוש, היה

לה פסנתר 'סטיינויי' שהם השאירו שם,

שטיחים ופורצלנים ו...

היה להם כל טוב שם.

והם חיו די... חיי רווחה.

-הם הגיעו לארץ ישראל?

ההורים שלי כן. גם הסבא... -הם

נסעו לארץ ישראל לבקר? -אה כן,

הם נסעו הרבה לבקר עם רכבת. ואמי

מספרת, אפילו עד לבנון הרכבת...

הם נסעו, ראשית כל אמי סיפרה לי שהייתה הולכת,

כשהגיעו לרכבת, היו שמים עליהם חלוקים לבנים,

כדי שהקיטור והעשן לא ילכלך. באחד

הביקורים אז הם קנו גם את הדירה בתל אביב,

איפה? -ברחוב שלום עליכם.

שהיא עד היום...

וסבא וסבתא קנו גם אחר

כך בשלום עליכם, קנו.

והם קנו גם אז מגרשים לקרן קיימת, אבל די

הפסידו את הכסף על זה, כי היה גם מס הארץ אז.

ובאחד הביקורים אמא סיפרה

לי שהם היו בירושלים,

ואז אבי מכיוון שהוא היה

ציוני, הוא היה פעיל ציוני,

אז ניגשו אליו ואמרו לו, הם רצו ללון במלון קינג דייויד,

ואמרו להם לא ללון שם, שעומדים לפוצץ.

זה מה שאמי סיפרה לי.

סך הכל, כל החיים עד

47' אז הם חיו טוב שם.

איך היו החיים החברתיים שלהם? היו להם חברים מוסלמים, ערבים? איפה היו חיי החברה שלהם?

חיי החברה אז תראי... קודם כל אני

הבנתי ששם המון היה חיי המשפחה.

בני דודים הולכים לבני דודים. מלווים...

לבני דודים שלי היו בנים, אז היו מלוות...

אמי, הם היו ארבע

אחיות, אז ליוו אותן

היו להם... רוב החברים היו יהודים.

היו להם שכנים, אני זוכרת סבתא שלי אמרה

לי שהיו להם שכנים יוונים מאוד נחמדים.

גם מבחינת אוכל, הם למדו... היה מטבח מאוד

מגוון. גם איטלקי, גם יווני, גם מרומניה וגם...

איך בבית אצלכם? היה גם אשכנזי וגם...

-הרוב היה אשכנזי, אבל גם ספרדי, הפול...

מה היה אשכנזי?

אשכנזי הגפילטע פיש, אפילו

רגל קרושה שאני מאוד אהבתי.

רגל קרושה של סבתי גיזלה.

כי היא באה מרוסיה.

וכל מיני קרפלך וכל הדברים האלו.

מצד שני היה גם את המלוח'יה,

והיה את הפול. ובכלל הפול,

אני צריכה להגיד תודה לפול.

אני לא יודעת אם זה חשוב לכם, אבל כיוון

שנולדתי בחודש שמיני ואז לא היה אינקובטור,

וגם הייתי אלרגית לחלב. אז גם עטפו אותי חודש

שלם בצמר גפן. וגם נתנו לי לשתות מיץ פול.

עכשיו, גם בזכות המחלות שלי, אז

הרופא נתן אישור שאני חייבת לצאת,

שהמשפחה חייבת לצאת. כי לא

נתנו ליהודים לצאת מהארץ.

היו דרכונים מצריים? -כמו שהבנתי זה

לא היה בדיוק דרכונים, יש לי פה אחד,

זה היה יותר ל-'מעבר', בכל פעם שהיו צריכים לצאת,

אז היו צריכים לתת סיבה. וראיתי פה אתמול

גם שהפקידו כסף כל

פעם שהיו צריכים.

כמה הם שמרו על היהדות,

על הקשר עם הקהילה?

כן, שמרו על הקשר הקהילה.

מצד הסבא הם הלכו...

זה היה מאוד מפוצל. מצד חדידה

הלכו לבתי כנסת הספרדיים,

מצד זיידמן, הסבא שלי היה גבאי.

אבל משני הצדדים,

לפחות האשכנזים זיידמן היו

לייט, כאילו דתי לייט.

וגם החדידה, הם ידעו את כל התפילות וכולי.

אבל קיימו את יום כיפור, אני זוכרת את כל ה...

זה גם הם הביאו לארץ את ה...

פורים, שמעת משהו על פורים,

על פסח, איך זה היה? -כן.

הם התחפשו? -כן.

כיוון שסבתי הייתה בעברה כובענית

ותופרת, אז יש לנו תמונות מרהיבות

מהתחפושות שהם חיפשו את הילדים.

וכמובן פסח, הקניידלך וכל הדברים. ויש גם כאלו

מצות עם אולי... זה קצת כבר יותר מזרחי, עם 'סלק'

היו עושים עוגה... לא עוגה,

פשטידה כזאת עם גבינות.

וזהו... -הם הלכו לקאנטרי? -כן. זה המועדון

ספורט. הקאנטרי זה היה מרכז החיים.

שם גם אמי... -זה היה יהודי? -לא, זה היה

אירופאי. ממה שאני הבנתי זה היה אירופאי.

ואמי שם גם שיחקה טניס. ובכלל

היה כאילו חינוך מאוד אנגלי,

של ספורט. למשל ברידג'. אמא שלי

שיחקה, אז שם הם שיחקו ברידג'.

מה עם העוגות?

עוגות. עוגות לא כל כך הצטיינו....

-אבל היה שם נדמה לי... -אהה העוגות האלו,

כנאפה ובסבוסה... -שזה היה, איך קראו לבית קפה?

-גרופי, זה הם דיברו תמיד, על גרופי,

והם דיברו על הכלבו, שכחתי אני אזכר.

כלבו, בית מרקחת כזה... 'סיקורל',

שנדמה לי שזה של לבנה זמיר.

של ההורים של לבנה זמיר.

 זאת הייתה משפחה מאוד מאוד עשירה?

-מצד האבא. מצד האמא אז לאט לאט,

אבל הם לא היו עשירים. היו מעמד בינוני.

-במה אבא התעסק?

אבא עבד בעסקי הנייר וקרטון.

אבל מצד הסבא... עכשיו אמא שלי

גם בנוסף למדה לימודי פסנתר.

וכשהיא סיפרה לי לא האמנתי. כשהיא אמרה לי

שהיא קיבלה תעודה מ-'סקאלה דה מילאנו',

מסתבר שהיה סניף של 'הסקאלה

דה מילאנו' במצרים.

הלוא ורדי, האופרה הראשונה שלו

הלוא נכתבה עם תעלת סואץ.

והיא אמרה לי שבאו לבחון אותם בפורט

סעיד, או... לא, באלכסנדריה.

והיא נסעה ברכבת למפקחים. היא נסעה

ברכבת לאלכסנדריה ושם בחנו אותה.

עכשיו, רק השנתיים האחרונות היו קשות.

-לפני זה, את אמרת שאבא היה ציוני.

כן. -במה זה התבטא? -את זה אני לא יודעת,

אבל אני יודעת שבגלל שהוא היה ציוני,

הם נאלצו להיחבא אצל הסבא זיידמן,

ואמא שלי כתבה גם שהם באו וחיפשו אותם אצל...

ותחקרו גם אחר כך חזרו לבית שלהם ותחקרו,

עצרו את הסבא, דווקא זיידמן, ליומיים.

ואחר כך כמו שאמרתי,

רק בזכות זה שהייתי צריכה את האישור

הרפואי, נתנו להם לצאת ב- 48'.

נסענו, אחרי קום המדינה זה היה. -לפני זה,

את זוכרת משהו, סיפורים על התנכלויות

שהיו לפני 48' ברחוב? -כן.

בשנתיים האחרונות אז הרחוב הרגיש

והערבים היו עוברים ליד הבניינים והדירות

שהיה לסבא חדידה, ההורים שלי גרו שם,

ואמא שלי סיפרה לי הם היו

צועקים להם למרפסות,

אתם רואים מחר אנחנו

נגרש אתכם מפה,

ואנחנו ניקח את הדירות

שלכם ואת כל הרכוש שלכם.

 וסבא זיידמן שנשאר עוד שנתיים, עד 50',

בכלל פחד ללכת לעסק

שלו, לבית הדפוס.

והוא היה זקוק לשומר ערבי

שהיה מלווה אותו לעבודה.

היה רדיו בבית. והם היו

שומעים רדיו מקול ישראל.

אבל בשנה שנתיים האחרונות

כשהתחילו ההתנכלויות,

אז ההורים פחדו לפתוח, היו

פותחים את הרדיו כשהמשרתים

או כשאף אחד מהשכנים לא היה בסביבה, כי

פחדו שילשינו עליהם, שהם פותחים את הרדיו.

היו שליחים? שמעת על שליחים מארץ ישראל

שהגיעו, איזה שהם מפגשים עם אבא?

אני רק יודעת שאמא שלי

דיברה על אבא אבן.

שהגיע אחד שהוא

גאון, הוא בעל ידע.

אבל יותר לא. ועל האמא של

הרצוג שגם הייתה ממצרים.

מתי אבא מחליט שצריך לעשות

פעולות, לעזוב את מצרים?

עד כמה שאני יודעת הוא הראשון...

תראי, אמי, הם היו ארבע אחיות,

 וגם ההורים של אמי לא עלו לארץ.

הם מראש ידעו שהם עולים לארץ?

-כן.

הם מראש, אבא שלי היה ציוני

רוצה רק להיות בארץ.

הסבא סלים רצה להוציא קצת מהכסף שלו וכולי.

אז הם הגיעו שנה קודם,

וקנו בחובבי ציון דירה.

ואבי השפיע על אמי,

כי היא לא רצתה להיפרד

מהאחיות שלה ומאח שלה,

בכלל הם חיו שם... כשסבתי שמעה שאמי

הולכת לעלות לישראל, היא אמרה,

מה את תעשי כלים בארץ?

זאת אומרת הם חיו... לא ידעו...

הן היו כמו נסיכות שם.

וזהו... -איך הייתה העלייה, איך הם עלו?

-העלייה הייתה בהסתר.

זאת אומרת, עם האישור הרפואי שלי.

הם לקחו אונייה נסעו לגנואה.

את יודעת איזה אונייה במקרה? -לא.

אונייה רגילה של הרבה עולים, מסחר.

ומגנואה עלינו ארצה.

וכמובן השוק הראשון שהגענו לנמל,

אז הפקיד התחיל לצעוק על הוריי.

לא יודעת אם זה מתאים לסרט...

למה פתאום השם שלי זה הלן,

ששונאים את הבריטים בארץ. אני לא יודעת...

ושאחי היה סול, סלומון אז גם...

אחיך נולד בארץ כבר? -לא.

גם בקהיר. -בקהיר.

ואז החליטו על שם אחר. לתת לי שם אחר.

בכלל העלייה לארץ הייתה מאוד קשה.

כי גם הסתכלו על המזרחים. אני

זוכרת שצעקו עלי בתל אביב,

אני למדתי בבית ספר תל נורדאו המפורסם.

צעקו אחרי מצריה, מצריה.

דיברת ערבית? -לא. דיברנו צרפתית. אני

לא ידעתי, הלוואי והייתי יודעת ערבית.

אז זה הסיפור. עכשיו כשהיינו בארץ,

אז אמא התגעגעה לאחיות שלה וזה,

אז ההתכתבויות היו, שהיו

שולחים מכתב למשפחה בפריז,

ומפריז היה עובר לקהיר.

ותשובות היו...

אפשר היה להוציא את הרכוש שלכם?

לא. אי אפשר היה. חוץ מתכשיטים,

שגם זה היה בהסתר וכולי,

אז הם השאירו הכל.

הם נאלצו להשאיר את כל

הפורצלנים, ואת כל הזה...

ואת הבתים שהיו שם... -והשטיחים והבתים,

ובית הדפוס ועסקי הנייר. הכל נשאר.

ונראה אם יהיה שלום יום

אחד אז אולי אני...

אני לא נסעתי וגם אמא לא נסעה לראות

את מצרים, את השלום עם סאדאת.

כי נשאר לה טעם רע מאוד

מהשנתיים שלוש האחרונות

 של ההתנכלויות של הערבים והפחד.

מה אבא עשה בארץ?

בארץ... אבא פחות הסתדר בארץ,

הוא עבד, היה בסוף מנהל...

הוא פתח בהתחלה עסק

נייר טואלט, בזמן הצנע,

שלאנשים לא היה. אז כל הכסף הלך,

אמא שלי נאלצה למכור את התכשיטים.

זה היה באמת משבר הגירה מאוד קשה.

ובסוף בני הדודים שנסעו לברזיל

אז קראו לו לצערי, והוא

אמר שהוא ייסע לשם ויראה,

ואו שיביאו אותנו או

שיעשה קצת כסף ויחזור.

ובדרך הוא נפטר לצערי.

מה את זוכרת, מה אמא הביאה ממצרים

לתוך הבית שבו גדלתם בארץ?

מה יכולתם לספוג מהתרבות

שהשאירו מאחור?

אני חושבת הרבה. ראשית כל

השפה הצרפתית, דיברנו צרפתית.

היו כל מיני מאכלים קצת כמובן.

עכשיו הרבה ספרות אנגלית.

כי שייקספיר, אני אראה לכם...

גם המוסיקה. אני בזכות אמא, כי

יש לה תעודת של מורה לפסנתר.

פה בארץ היא רצתה שאני אלמד פסנתר.

אבל איפה היה בזמן צנע...

אז הייתה תרבות. עכשיו, היא לא הייתה יוצאת מהבית

אפילו בארץ, בזמן הצנע, אני התביישתי בזה,

בלי כובע ובלי כפפות לבנות.

תראו את התמונות.

ובכלל החינוך האנגלי, שגבר צריך לחזר

אחרי אישה, הכבוד להורים והמשפחתיות.

בארץ מה נשאר יותר,

החדידה או הזיידמן?

נשאר הזיידמן. כי אבי נפטר

כשהייתי בת שתיים עשרה,

והקשר עם המשפחה שלו די נותקה.

והסבא זיידמן, הם גרו גם בשלום

עליכם 26 כשאנחנו הגענו,

בגלל זה אני יודעת

יידיש, אני מבינה יידיש,

כי הם דיברו יידיש ביניהם. והיא גם בישלה

לנו, כי אמא נאלצה תכף ללכת לעבוד.

היא עבדה איזה 40 שנה בסרטי פאראמונט.

אני גדלתי על סרטים.

יש לי, אני אראה לך תמונות.

היא הייתה מזכירה ביחסי ציבור. ובגלל

זה היא לא למדה עברית כל כך טוב.

רק כשהיא יצאה לפנסיה בגיל 70...

-אז איך קראו לה? -קראו לה שרה חדידה.

אחר כך היא נישאה שנית.

אז קרו לה שרה פנר.

היא נישאה. וזה סיפור אחר של באמת,

זכינו בסבא, באבא, סבא וסבתא חדשים,

וזה סיפור אחר. אני אראה

לך את הסרט על קפריסין.

הוא מנהל התיאטרון בקפריסין.

-הם התגעגעו למצרים ההורים?

האמא בסוף...

-היה געגוע?

אמא לא היה לה געגוע... היה לה געגוע

לחיים של המשפחתיות, שהיו הולכים

לסבתא לאכול, ולאחות הזאת, ולמועדון,

ושלא צריך לדאוג לפרנסה וזה.

ולילדות שלה היא כן

התגעגעה, לחינוך.

אבל למשל היא לא רצתה ללכת.

אחות אחת שהלכה לאוסטרליה,

היא נסעה עם עוד אחות לבקר במצרים.

ואמי לא רצתה.

היא לא רצתה. נשאר לה טעם

לא טוב. למרות ש...

-אף אחד מכם לא מדבר ערבית?

לא, אף אחד לא מדבר ערבית. -גם ההורים

ביניהם לא דיברו ערבית? -לא, מה פתאום,

דיברו צרפתית. צרפתית הייתה...

אמא שלי לא ידעה כמעט טוב,

היא הבינה קצת ערבית, אבל...

-עברית?

עברית היא ידעה בסוף. אבל...

-אבל לא ממצרים?

לא, היא לא. אבל אבי כן ידע

מלימודי התורה קצת הוא ידע...

את יודעת משהו על חיי הקהילה

שם מבחינת העזרה לעניים,

מבינת תרבות התרומות, נדבות? יש לך איזשהו

ידע לגבי העניין הזה כמשפחה עשירה?

את זה אני לא יודעת. אני רק יודעת

שהיו באים שליחים של קרן קיימת,

ואז הם קנו את המגרשים פה בארץ.

קנו מגרשים. -מי קנה?

זאת אומרת, אבא שלי קנה

לסבא שלי מגרש בבת ים.

יום לפני שעיריית בת ים

הייתה שם ולהוא היה ידע,

מכרו. וגם פה היה דווקא...

זאת אומרת,

הם קנו מגרשים. גם הסבא זיידמן.

והדירות שהם קנו, זאת אומרת.

אבל תרומות אני לא יודעת. אני יודעת שהם

היו דואגים לעניים. אבל אני לא יודעת...

מאוד חשוב לי, כי הסתכלו

עלינו -מי זה עלינו?

על יוצאי מצרים, בתור

וילדע חייעס (חיות פרא),

ממש ככה. כמו שאמרתי לך,

קראו לי ברחוב מצריה, מצריה, וכולי.

וגם אפילו כשאבי נפטר,

אז עברנו לקיבוץ,

אני ו... ושם גם

קיבלנו אותנו בתור...

זה שידעתי להופיע בהצגה של דז'יגאן

ושומאכר כבר הסתכלו עלינו אחרת.

מבחינה כזאת הייתה אפליה, קליטה

מאוד קשה מבחינה כזאת... וזהו.

אבל אני רוצה שחשוב שידעו

שהיו אנשים תרבותיים,

שהתעניינו בספרים, בתרבות,

באופרות, בקונצרטים.

והאמת היא שגם בספרות. אני קצת התרגזתי

כשקראתי את הספר קיץ אלכסנדרוני.

יכול להיות שהייתה באמת

שכבה של רק נהנתנות ועושר.

ככה הוא תיאר את המשפחות שם.

ופחות אנשים שבכל זאת...

-יש לך ילדים? -בטח.

מה הם יודעים על הסיפורים

האלה שאת מעבירה הלאה?

אני אגיד לך, למזלי כשאמי התאלמנה...

-כמה ילדים יש לך? -יש לי שניים.

היא התאלמנה פעם שניה, אז הבאתי

אותה לגור פה למטה בדירה,

אז היא די הייתה עם הילדים,

היא קצת סיפרה את הסיפורים.

הבן שלי כשהיה קטן שאל אותי אם

פגשתי את משה רבינו, אבל...

ממצרים אם פגשתי את משה רבינו...

אבל זה משונה להם שיש לנו שורשים במרוקו

ובחלב וברומניה, ושאנחנו משפחה מעורבת.

וקצת לא נעים לי להגיד, אבל החברה בישראל

די השפיעה עלי, שאני "אשתכנז" יותר,

כי זה היה להיות יותר מקובל

אם אתם רוצים... אבל...

אז מה את היום אשכנזייה, ספרדייה?

-אני יותר אשכנזייה -רוסיה?

אני יותר אשכנזייה כי אבי

נפטר כשהייתי בת שתיים עשרה.

אבל אני איפשהו זה חשוב

לי השורשים במצרים.

יש לי אפילו שיר שכתבתי

בזמנו, איפה יהיו שורשיי,

שהרוח, החול מהפירמידות נושב. ואני

שואלת איפה יהיו שורשיי בעתיד.

תראי. השירי ילדים au clair de la lune

ושירים צרפתיים, זאת אומרת ששרו

Ainsi font, זה אפילו אני שרתי

לנכדה שלי, לנכדות שלי אני שרה.

את הפונטיין, משלי פונטיין,

(שם של משל) וכל אלו,

הנה אפילו ביקשתי מהחברה שלי

מצרפת, היא הביאה לי עכשיו לנכדות.

אבל האוכל, האוכל קצת, הפול שהציל אותי.

-את מבשלת היום פול?

כן. פול זה קל לבשל. מלוח'יה אני לא הצלחתי

לבשל. טחינות אנחנו מאוד אוהבים.

אבל זה קשה. איפשהו אני יודעת

שנולדתי והשורשים שלי שם,

אבל... ואני אולי רוצה כן לשמוע יותר.

אני פגשתי איזו בת דודה שאחרי

הרבה שנים מנותקים הייתה המשפחה,

וזה היה לי מאוד חשוב לשמוע על המשפחה.

-נשאר שם משהו מהמבנים, מהבית דפוס,

את יודעת אם נשאר משהו

ברחוב פארוק או ב...

אני לא יודעת. אבל אני אשמח

לדעת, אני אנסה לבדוק.

אני יודעת שהדודה באוסטרליה, הם

היו שם, אני לא יודעת אם הם...

בכל אופן, הם יודעים שחדידה

בנו הרבה בהליופוליס.

תראי, מצד אחד המצרים קלטו את היהודים.

באמת...

נניח ההורים של הסבים באו

בסביבות ה- 1900 למצרים.

וקלטו, ונתנו להם חופש. היה

להם חופש תרבותי, וחופש...

ורק חבל שבסוף...

מה את חושבת על הפרויקט הזה שלנו,

שאנחנו היום מצלמים עדויות?

אני חושבת שזה מאוד חשוב. כי באמת

עד היום מצלמים הרבה עדויות מהשואה,

וזה חשוב מאוד. אבל גם שידעו

על התרבות ועל החיים שם. ושאנשים יעצרו.

ואמא שלי הייתה מורה

לפסנתר בהכשרתה,

ושחיו קהילות שלמות.

אני גם שמעתי שעכשיו מנסים להציל את

ספרי התורה שם ואת הגניזה ואת כל ה...

אמא שלי גם סיפרה על הרמב"ם, איך הם

האמינו ברמב"ם, בזה הם כן האמינו.

אני נולדתי בבית החולים הצרפתי.

-ואח שלך? -גם אחי.

אבל אמא שלי נולדה בבית. זאת אומרת

סבתי ילדה אותה בבית עם מיילדת.

עכשיו מה שאני יודעת, שגם הייתה

תקופה קשה שהם עברו, היה טיפוס.

וסבתי וכל הבנות נדבקו במחלה.

הם היו ארבע אחיות.

ורצו לקחת אותן לבית

חולים, וסבתי לא הסכימה,

לחלק היא גילחה את הראש. ואמי אומרת

שאת זה היא זוכרת, היא ישבה במרפסת,

והם היו רואים את כל... איך מובילים

את הילדים. -באיזה שנים זה היה?

אני לא זוכרת. תראי, זה צריך היה

להיות בשנות ה-20' וכמה 30' זה היה,

כי אמי נולדה

ב-1920 אני יודעת.

זהו. שגם היו אשכנזים שהיו... -היא

ידעה יידיש עד הסוף, כל הזמן... -כן.

תראי, אבל היא לא ידעה פרפקט יידיש.

סבא וסבתא דיברו יידיש,

ואחר כך בנישואים השניים,

אבל זה אולי לא לשידור.

היא התחתנה עם בן של סופר יידיש, אז

הסבא השני שלי, זאת אומרת השלישי,

אז הוא היה... הוא גם הקים את התיאטרון היידיש

בקפריסין, והוא היה חבר של מנגר. את מבינה...

אז בגלל זה אני גם עכשיו

הולכת לחוג יידיש.

ואני עשיתי סרטים עם מייק בורשטיין

על כל הסיפור הזה של רנסנאס יידישאי.

טוב אילנה. -אז אני מאוד שמחה

שאתם עושים את זה. -תודה.

וממצרים תצא תורה. נו...

Illana Cohen
Batia Zinger
Cairo
Egypt
More Life Stories: