Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

יצחק גרומזנו גורן.

אני נולדתי ב1941, ב-27

בדצמבר, יומיים אחרי ישו.

מותר לשאול בן כמה אתה היום?

נעשה חשבון, 77 כנראה.

מאיפה אתה?

אני נולדתי באלכסנדריה, במצרים.

משם עליתי לארץ.

00:01:00

אז ככה מה פתאום נתחיל מרוברט.

כשנולדתי באלכסנדריה,

הורי שהיו מאד

לבכלל אלכסנדריה אז הייתה מן בועה

הוליוודית, עיר מאד קוסמופוליטית

שסגדה להוליווד, לתרבות המערבית.

אז רק דרך אגב, כשהגעתי

לארץ באתי מהתרבות המערבית

00:01:30

אל ארץ מזרחית, בעוד שאני מזרחי

שבא לארץ המתיימרת להיות מערבית.

אז נדבר על זה עוד מעט.

אז הוריי שהעריצו את השחקן

הקולנוע רוברט טיילור,

קראו לי רוברט. רובר,

כי דיברנו צרפתית.

צרפתית הייתה שפת האם

של יהודי אלכסנדריה.

00:02:00

סבא שלי התחנן שיתנו את השם של אבא

שלו, שהוא לא אחר מאשר איזאק.

איזאק זה יצחק, אבל הוריי

אמרו 'על גופתי המתה',

הוריי המודרניים,

וככה קראו לי רוברט.

אז אפרופו זה, כשהגענו

למעברה בבית הספר אמרו יוסי

00:02:30

הוא בא ואמר מה זה

רוברט, אין רוברט פה.

אז הוא אומר ראובן, אמרתי ראובן?

לא מוצא חן בעיני, ילד בן

10 הייתי כשעלינו לארץ.

אז אמרתי יש לי

הזדמנות לעשות כבוד

לאותו סבא שבכלל לא הכרתי.

זאת אומרת, את הסבא כן

אבל את האבא שלו, לא.

00:03:00

לא יודע משום מה אמרתי יצחק ונתקעתי

עם השם הזה יצחק מאז ומתמיד

ועכשיו מה פתאום גורמזנו?

יש גרומזנו גורן, אז הגורמזנו

זה השם של משפחתי מדורי דורות.

אבל כשהגענו לארץ אמרו

מה פתאום גורמזנו?

אני לא כל כך הבנתי מה

זאת הסיומת הזו אז.

00:03:30

אבל אמרו גורן, תקראו לעצמכם

גורן, שם עברי, קומפקטי.

ההורים שלי הנהנו, גורן

וככה נהייתי גורן והרבה

שנים הייתי יצחק גורן.

עד שהוצאתי את ספרי הראשון,

'קיץ אלכסנדרוני'.

הוא נראה מרופט כי הוא יצא

אחרי איזה 40 אלף עותקים,

00:04:00

הוא יצא מהשימוש ואגב עשו

הוצאה חדש ל'קיץ אלכסנדרוני'

אבל זה הספר הראשון שלי

ושמה החלטתי אל הגורמזנו.

אבל בכל זאת השארתי את הגורן

כי כבר היה לי קצת מוניטין

ואומן עד שיוצר קצת

מוניטין, לא מוותר עליו.

אז ככה נולד הגורמזנו גורן.

00:04:30

אומרים שגורמזנו

פירושו אנשי גורמז.

עכשיו איפה זה אנשי גורמז?

נגיד כשאבותיי הגיעו לספרד,

אז אמרו אלה גורמז מגורמז, גרומזנו.

כמו שאומרים טולדנו,

אנשי טולדו הם טולדנו.

מי שמאמריקה, אמריקנו.

00:05:00

עכשיו מה זה גורמז?

גורמז (יידיש).

זאת אומרת שאם זה נכון, אז בכלל

כשהייתי מאד עמוק בפעילות המזרחית

בעניין של התרבות המזרחית שוודאי

אולי עוד נדבר על זה אחר כך,

אז מישהו בא ואמר אתה

בכלל מוצאך אשכנזי.

זאת אומרת אל תחשוב שאתה ס"ט

00:05:30

ואמר שגרומזנו זה אנשי גורמז.

כנראה שבעטו אותנו משם, למזלנו.

-זה ברור.

גורמז זה ורמייזה, כן? בריינס.

כנראה בעטו אותנו למזלו

משם בימי הביניים.

שמה שרפו יהודים, שחטו, אנסו

אבל אבותיי כנראה חמקו מזה.

00:06:00

והלכו לארץ האפשרויות

הבלתי מוגבלות של אז,

זה היה לפני גילוי אמריקה, ספרד.

ספרד עצמה.

שמה קיבלו את השם גורמזנו,

זה לפי המיתולוגיה אבל

בשנת 1492 כשקולומבוס הלך

לגלות את העולם החדש

אז פרננדו ואיזבלה, המלכים

הקתוליים הידועים לשמצה

00:06:30

אצל עמנו, החליטו לגרש

את כל היהודים כידוע.

אבותיי חגגו כנראה

את גירושם מספרד.

אני לא אספר על כל שנה שם ולאן,

כנראה לשוודיה, חזרו

אצל הצפון הקר.

בל איך יודעים שהיו בשבדיה?

אין תעודות או דברים כאלה.

00:07:00

סבתא שלי, סרינה תרגנו,

שהיא פה כשהיא נשואה

לויטלי תרגנו בתורכיה. אז סבתא

שלי כבר בתורכיה כשהם היו

הייתה אומרת שתמיד קראו להם

'לוס סוודס', השוודים.

עכשיו למה קראו להם השוודים?

כי רבים מבני משפחתי ואני לא

הדוגמא, היו עם עיניים כחולות

00:07:30

אה לי יש עיניים כחולות, ירוקות נדמה לי.

כחולות ירוקות.

אבל היו בלונדינים.

אני לא יודע אם בגלל זה שהיו

בלונדינים קראו להם שוודים או שבאמת

הם הגיעו מהצפון וירדו לתורכיה.

כאן אנחנו בעצם מתקרבים

לאנשים שהכרתי

00:08:00

כשהזכרתי את סבתי וסבי.

בתורכיה בשנים האלה שהתחילו

המלחמות הבלקניות,

כבר נמאס ליהודים לשבת שם כי

סבתא שלי סבינה הייתה אומרת

'פה יום אחד הגרגו שוחט את

התורכנו', היווני שוחט את התורכי.

00:08:30

'מחר התורכנו שוחט את הגורגו

והיהודי תמיד באמצע'.

צריך לברוח מכאן'.

הם גרו באמת בתורכיה האירופית,

איפה שהמלחמות התרחשו.

הם החליטו לברוח אל ארץ האפשרויות

הבלתי מוגבלות, אבל לא אמריקה.

00:09:00

שהייתה רחורה מדי וסבתא

שלי עוד מאיפה לה אמריקה,

אלא לאלכסנדריה במצרים.

כך בסביבות 1900 ופלוס

עברו לאלכסנדריה. עכשיו משהו

שחשוב לציין בקשר למי עבר.

00:09:30

הייחוד במשפחה שלי אבל

זה לא ייחוד אצל ספרדים

זה נישואים בתוך המשפחה, אז ככה.

סבתא שלי שהזכרתי וקודם הראיתי

השיאה את בתה היחידה לאחיה הקטן.

זאת אומרת, היא הייתה

הבכורה, סבתי.

00:10:00

אבא שלי היה הכי צעיר, היה

ביניהם הפרש שנים גדול.

אז ככה הוא נשא לאישה

את בת אחותו.

עכשיו אני יכול להרגיע את כולכם

למרות שיש לי נכדים כמו שהרבה

מהם פה מופיעים, יש לי גם נין.

00:10:30

כולם יצאו נורמליים.

זאת אומרת, נורמליים.

לפחות לא כמו שתמיד חושבים

בגלל נישואי קרובים...

אז זה הסיפור. זאת אומרת מעכשיו אני

מספרים סיפור אחד של אותה משפחה.

לא שתי משפחות נפרדות.

גם במצרים, כולם גרו באותו בית.

00:11:00

האמת היא שמרוברט התגלגל רובי

וזה השם שהשתמשתי בו

בכל הטרילוגיה האלכסנדרונית

שאם כבר הזכרנו אותה,

אז באמת 'קיץ אלכסנדרוני'.

הוציאו את זה מחדש אחרי שכבר

00:11:30

נמכר ב-30 וכמה אלף עותקים ואזל.

השני היה 'באלנש'.

כל הספרים האלה עוסקים

בהוויה שלנו באלכסנדריה.

השלישי שהוצאתי,

'חופי אלכסנדריה'.

מי שפה מופיע זה ציור

00:12:00

שציירה הציירת אנה פרנצ'נקו

שעשתה את העטיפה על

פי תמונה של אבא שלי.

אז כאן כשהזכרתי את ה'סוודס',

אז אתם רואים כמה הוא

דומה באמת לשבדים.

סבתא שלי הייתה אומרת עליו

(צרפתית): 'יפה כמו האנגלי'.

בעיניה האנגלים היו יפים

והוא גם היה סנוב לא קטן.

00:12:30

הדגשת את העיניים הכחולות...

מה שיש פה. קודם כל,

העיניים שלו היו כחולות

אבל אם מסתכלים טוב, אני לא

יודע כמה צריך לקרב למצלמה,

יש פה מפרשיות משום שבקטע

הזה ב'חופי אלכסנדריה'

הוא יושב ב(צרפתית) מה שנקרא,

המועדון הימי באלכסנדריה

עם חברה שלו.

00:13:00

הם מביטים ביאכטות ששטות שמה.

אם אנחנו מזכירים את זה,

זה בדיוק אלכסנדריה.

זאת אומרת אלכסנדריה של

אחרי מלחמת העולם ה-2

הייתה עיר קוסמופוליטית לחלוטין.

בייחוד שבתקופת המלחמה, כיוון שזה

מקום שלא נפגע על ידי הנאצים

00:13:30

רומל נעצר עם הקורפוס

האפריקאי שלו, הטנקים,

נעצר 100 קילומטר ממני

כשהייתי בן כמה חודשים.

00:14:00

אז כנראה אמרתי לו

(גרמנית) והוא נעצר.

הגנרל מונטגומרי קצת עזר בזה

אבל זה מזלה של אלכסנדריה.

הרעה הזאת לא הגיעה אליה.

עכשיו, זה מאד התאים

לה לאלכסנדריה

00:14:30

כי אלכסנדריה הייתה עיר מאד איזי

והחיים שמה היו חיים טובים, כמו

מין בועה כזאת בתוך עולם מוטרף

של מלחמת העולם ה-2.

לפחות של היהודים ששפת האם

שלהם צרפתית, נוסף ללדינו.

הספרדים, אבל היו גם

אשכנזים באלכסנדריה.

00:15:00

אז מה שייחד אותם זה

הצרפתית, לא הערבית חלילה.

כי היו סנובים, מה פתאום ערבית?

אני לא ידעתי ערבית כילד כי עם

המשרתים, הם נאלצו ללמוד צרפתית

ובשביל ללכת לחנות להגיד

(ערבית), זה לא בעיה.

גם לא כך רצו שאני אלך לחנות.

הייתי ילד טפנוקים, ילדי טפנוקים

נשארו בבית, זאת הייתה בורגנות

00:15:30

פאר אקסלנס עם כל הגינונים של

הבורגנות שאפשר להעלות על הדעת.

אז דיברנו צרפתית,

אנגלית, ולדינו מהבית.

זאת הייתה אלכסנדריה, אז מאד

התאים לה שהנאצים לא הגיעו אליה.

אבל מה שזה יצר,

00:16:00

שבזמן מלחמת העולם ה-2 כשכל

אירופה בערה אז מצרים פרחה.

משום מה שלא הרסו אותה

והיא ייצרה לייצוא.

ומה שהיה זה שהיא הייתה בסיס

גם כעיר כמובן, בסיס

של הצבא הבריטי.

00:16:30

כך שאני נולדתי לתוך

עולם לגמרי קוסמופוליטי,

שחיילים אוסטרלים

הסתובבו ברחובות.

שלא לדבר על קהילות

יווניות, ארמניות,

איטלקיות במידה מסוימת

וכמובן היהודים.

מה שהיה אופייני לחיים שלנו באלכסנדריה

זה שכולם חגגו את החגים של כולם.

00:17:00

למשל, אנחנו די לא היה

לנו עץ של חג המולד,

אבל היינו מודעים לכריסמס.

מה שיותר מכריסמס, אהבנו

אצלנו לחגוג את סיינט סילבסטר.

שבעצם בצרפתית קוראים לה (צרפתית), זה

יום השנה. זה היום הראשון של השנה.

00:17:30

דווקא אצלנו היו חוגגים

את זה על ידי תחפושות.

זאת אומרת, יהודי

אלכסנדריה מתבוללים.

אני לא בטוח שהתחפשו בפורים,

אבל בליל סילבסטר כן.

עכשיו אני בן זקונים והיו

לי לצערי, שלושה אחים,

שני אחים ואחות.

00:18:00

ההפרש ביני לבין אחותי,

שהיא הבאה בתור, 11 שנה.

כך שאני הייתי ילד פצפון

והם כבר היו מבוגרים.

ויקטור שהפך לחיים,

מוריס שהפך למשה

וארלט שנשארה ארלט.

00:18:30

ארלט היא אמא של אלון

אבוטבול, השחקן המפורסם.

אז הם כבר היו לקראת

ה-20 או בשנות ה-20 שלהם

כשאני עוד הסתובבתי

שמה בין הרגליים.

חגגו במן נשף מסכות את

ליל סילבסטר בריקודים

סלוניים, כמובן.

00:19:00

אני אספר משהו שאמנם

פרסמתי בספרי 'בלאנש'.

,באחת המסיבות האלה

מישהו בשנת 47'

התחפש לקצין אס.אס,

מדים שחורים,

כל הסמלים, ממש פרפקט.

00:19:30

הוא לא השיג את זה

מאיזה שבוי מלחמה

אלא אמא שלו תפרה לו את זה.

כולם בשנת 47', נשף שרוב

המשתתפים שמה היו יהודים,

אף אחד לא הרים גבה

שבחור יהודי מתחפש לקצין אס.אס.

00:20:00

רקדו, הוא רקד עם מישהי שהתחפשה

להולנדית או לקלאופטרה

או למה שאתה רוצה. זאת אומרת,

זה סמל המנטליות האלכסנדרונית.

של סובלנות? מה זה?

זה לא סובלנות, זה

להיות מחוץ לעולם.

הם כאילו היו מחוץ להיסטוריה.

הם חיו בתוך סרט הוליוודי.

לא מודעים לכלום.

00:20:30

אז בספר 'בלאנש' שאני קראתי

לאיש הזה ג'וגאטיניו שהמצאתי,

אבל במציאות זה היה אחי שהתחפש.

אחי, חיים, היה בלונדיני

ממש כמו ויקינג

ממש עם המדים והקסקט הוא נראה

התגלמות הגזע העליון.

00:21:00

מטורף, אם הוא היה עושה את זה בארץ

באותה תקופה היו הורגים אותו.

ממש הורגים אותו, לא רק...

אבל זאת הייתה אלכסנדריה.

אבא שלי היה חשב.

אבל הוא לא היה רואה חשבון.

הוא עבד בחברה.

באיזו חברה? בחברת פורד.

00:21:30

בארץ חלק מזה שנקלטנו

יחסית בקלות בארץ

זה שבארץ הוא מצא עבודה

בחברת פורד בארץ.

אמנם לא כחשב, היה חשב

ראשי בסניף באלכסנדריה,

אבל לא באותה דרגה, אבל בכל זאת

צווארון לבן בשנות ה-50 של

המאה שעברה כשעלינו ארצה,

משרה של צווארון לבן כשאתה

גר במעברה זה לא דבר פשוט.

00:22:00

העניין של המצב

הסוציואקונומי תראה,

כל המשפחה באו מכפר

די נידח לדעתי,

בתורכיה שנקרא דדאגטש.

הדדאגטש הזה היה כמו שהזכרתי

קודם את המלחמות הבלקניות

הוא היה על הגבול, הוא היה

אמנם בתוך האימפריה העות'מאנית

00:22:30

אבל על הגבול של יוון.

בגלל זה כנראה המלחמות עליו.

עכשיו, זה לא רחוק מהדרדנלים.

הגורמזנו חיו בכפר הזה.

סבא שלי, דוד גורמזנו,

היה מן סוחר נודד כזה

00:23:00

של, אני לא אגיד רוכל ממש כמו

ב'אדונית והרוכל' של עגנון,

אבל הוא היה נוסע עם סחורות

פעם בים ופעם ביבשה.

אמרו שלא הכל חוקי ולגיטימי לגמרי.

זאת אומרת, מצב די עלוב

מבחינה כלכלית אבל

00:23:30

עם גאווה, גרנזדה ספרדית.

אנחנו אצולת האצולות.

סבתא שלי, סרינה

שהיראתי אותה קודם,

בקושי ידעה קרוא וכתוב.

אבל היה בה הגרנזדה

הזאת, המודעות הזאת

שאנחנו אריסטוקרטיה.

00:24:00

איזה אריסטוקרטיה ואיזה בטיח.

מה שקצת מלמד אותי שברגע שאתה

חוזר הרבה פעמים על משהו

אז אתה משכנע את האחרים.

זאת הייתה ההרגשה, למרות שהם

באו מהכפר הכי נידח שאפשר.

רק אפיזודה קצרה.

00:24:30

אותו אלון אבוטבול, אחייני

שהזכרתי קודם בן אחותי,

ואני החלטנו יום אחד

לעשות טיול שורשים.

אמרנו נלך ונחפש את

הדדאגטש הזה שכל כך הרבה,

סבתא שלנו שהייתה מספרת

סיפורים מופלאה,

הייתה אומרת 'דדגאטש',

אז נלך לחפש את זה.

לא מצאנו את זה על שום מפה.

במקרה בבן יהודה

הייתה לשכת תיירות

00:25:00

טורקית והייתה מפה טורקית שם.

אני סתם הסתכלתי לראות את כל ה...

ופתאום אני רואה דדאגטש.

כשעשיתי שיקוף מול אטלס,

אז עוד לא היה אינטרנט

וכל הדברים האלה,

מול אטלס ראיתי ששם שוכנת

עיר בשם אלכסנדרופולי.

00:25:30

זאת אומרת, כשהיוונים כבשו

את החלק ההוא של טורקיה

או קיבלו אותה, אז שינו את השם

לאלכסנדרופולי ועכשיו באופן פרדוקסלי יותר

שאבי בא מאלכסנדרופולי

לאלכסנדריה,

אבל האלכסנדרופולי הזה

זה לא על שם אלכסנדר הגדול

שאלכסנדריה קרויה על שמו,

00:26:00

אלא סתם על שם אלכסנדר

ה-1 מלך יוון.

אז זה היה מצחיק שבסוף היינו צריכים

לעבור את הגבול מטורקיה ליוון

כדי להגיע למקום שסבתא שלי

נולדה והוא שונה לחלוטין.

אמי היא כמו שאמרתי,

היא הבת של סבתי.

ברור שהיא הבת של סבתי

שהזכרתי, וכמו שאמרתי אנחנו

00:26:30

משפחה אחת כי אבי היה אחיה.

היא כיוון שהייתה הבכורה במשפחה

ודוד גורמזנו הסוחר הנודד שטען

שהוא עוסק במסחר בין-לאומי,

אבל זה היה בבל"ת

איזה מסחר בינלאומי,

נפטר באיזשהו מקום אי שם בדרך.

00:27:00

אז היא הייתה צריכה לעזור לפרנס

את המשפחה ורצו להשיא אותה.

מצאו את ויטלי, את סבי בצ'נקלה.

צ'נקלה זה לא רחוק מדדאגטש,

אבל זה כבר על הדרנדלים.

00:27:30

אז היא עברה לצ'נקלה

ושם סבא שלי היה סנדלר

ויצר נעליים לצבא הטורקי בצ'נקלה.

אפילו גם היום מי שעובר

שם רואה שני מבצרים

שחולשים על המעבר הימי.

00:28:00

הוא יצר נעליים, תיקן

את הנעליים של הצבא.

מתישהו הוא הסתבך איתם כי

הוא לא עמד בקצב של הדרישות

בייחוד בגלל כל המלחמות

והחליט לברוח לאלכסנדריה.

כשהוא ברח לאלכסנדריה הוא

השאיר את סבתא שלי שם

עם התינוקת, אמא שלי,

לה צ'יקיטיקה, ביד.

00:28:30

הקטע שאני אזכיר עכשיו זה קטע

שאנחנו הרבה השתמשנו בו.

סבתא שלי סיפרה על המסע שלה

עם ילדה קטנה, היא לבד

בחורף מטורקיה לאלכסנדריה

כשהיא רודפת אחרי בעלה שנעלם לה.

היא סיפרה לי את

הסיפור הזה בלדינו.

הקלטתי אותה זה היה ב73',

00:29:00

אני זוכר את זה מצוין כי זה היה

כשבאתי לחופשה ממלחמת יום כיפור.

אחרי המלחמה התחילו

לתת חופשות מהצבא

ואז הקלטתי אותה עם הסיפור הזה.

מהסיפור הזה שושה עשה מונולוג

בהצגה 'הנשים של ממן',

הצגת יחיד שבה היא

מציגה דמויות שונות.

הסיפור של סרינה תרגנו,

00:29:30

איך היא הגיעה מטורקיה למצרים.

זה התחיל ממרידו ויטלי,

בעלי ויטלי היה סנדלר...

זה צורת הסיפור הזאת שאתה

שומע את הדורות מאחורה.

איך שסיפרו פעם סיפורים.

00:30:00

בהקשר הזה תמיד אומרים

'התדע מאין נחלתי את שירי?'

זאת אומרת מאיפה אני נהייתי סופר.

אז לכאורה אבא שלי היה

אינטלקטואל, ידע תשע שפות.

כל הזמן רצה לכתוב ספרים וקרא,

הוא קרא מאות, אלפי

ספרים, מה זה מאות.

00:30:30

אבל לא ממנו נהייתי סופר,

אלא מסבתא שלי סרינה

שבקושי ידע קרוא וכתוב אבל

כשהיא הייתה מספרת סיפור,

היא ידעה לספר אותו

עם כל החן שבזה.

עם כל הדרמה שבזה, עם כל ההומור.

הומור, בוודאי.

גם כל מיני תכסיסים

של מספרי סיפורים

שהכל בא לה מהטבע ואני

תמיד טוען שאם אני

00:31:00

באמת יודע לספר סיפור

זה בהחלט בזכותה.

משום שאבא שלי היה מלמד אותי לספר

סיפור בצורה יבשה, בצורה מאד הגיונית.

אבא שלי סגד להיגיון, בעוד

שסבתא שלי סגדה לרגש.

אני מאז, זה המורשת. זאת

אומרת, הירושה שלי ממנה

00:31:30

זה העניין הזה של להעריך את הרגש.

בכל האומנות שלי

אני מחפש את הרגש.

גם בכתיבה וגם כשאני

הולך לראות הצגות.

לצערי אני מוכרח להודות

שהתרבות הישראלית שהיא קצת

תרבות מרפקית כזאת.

היא תרבות קצת שכלתנית

מדי ולא רגשית.

00:32:00

אולי בגלל טענו שהתרבות

היידשית, המזרח אירופית,

יותר מדי רגשית ורגשנית

על גבול הקיטש.

אז במרד הזה שהצברים יצרו

או שאלה שייסדו את

התרבות הישראלית,

אז במרד הזה התרחקו

לא רק מהגולה, אלא גם

זאת אומרת לא רק מהיידיש

אלא גם מהיידישקייט.

00:32:30

לא רק מהגולה אלא גם מהגלותיות.

לא רצו את היהודי הזה

שמתרגש, שמתבדח ובוכה

אלא רצו את היהודי

הגאה שיש לו בלורית.

אבל כפי שאתם רואים עם הבלוריות,

הבלוריות נעלמות ואז מה נשאר?

הבית שלנו היה בבניין

בן 7 קומות באלכסנדריה.

כמובן שם נולדתי, כן אמרתי.

00:33:00

הוא היה על יד הים.

זה מאד משמעותי כי מהמרפסת

אפשר היה לראות את הים

ובקיץ היינו רצים יחפים בבגדי ים.

רק היינו צריכים

לעבור את הקורניש,

הקורניש זה הטיילת

המפורסמת של אלכסנדריה,

כדי להגיע לים.

00:33:30

האסלפט היה שורף את הרגליים שלנו

והגדולים היו צועקים אחרינו

'אתם תקבלו מכת שמש

ו...',כמו שתמיד גדולים,

אבל היינו רצים לים.

אותו ים שכל כך נהנו

ממנו בקיץ כילדים,

בחורף אי אפשר היה להגיע הביתה.

כי הרחוב דלתה היה מאונך לים.

00:34:00

זאת אומרת הים היה

ככה ורחוב דלתה ככה,

אז אי אפשר היה להגיע הביתה,

הרוח הייתה מעיפה אותה חזרה.

רוח בלתי רגילה, אז אני

גדלתי בתוך המציאות הזאת.

עכשיו נוסף לזה, הבית שלנו

כיוון שאלכסנדריה הייתה

מקום של נופש לאנשי קהיר

00:34:30

שהיו באים לקיץ לאלכסנדריה.

כי בקהיר היה מאד חם, עיר

מדברית, ואלכסנדריה ממוזגת.

לא היו מזגנים אז אבל

מזג האוויר היה ממוזג.

לא היו הרבה בתי

מלון באותה התקופה

00:35:00

ולכן הרבה שכרו חדרים בבתים.

הבתים היו מאד גדולים וזה הסיפור

שאני מספר ב'קיץ אלכסנדרוני',

על משפחה מקהיר שבאה להתארח

אצלנו באלכסנדריה בקיץ אחד.

כדרך אגב אני מוכרח

להגיד שאת הספר

00:35:30

'קיץ אלכסנדרוני' הוצאתי בגיל 37.

זאת אומרת, לא כבחור צעיר.

ממה זה נבע? מזה שכשהגענו לארץ

נכנסו לתוך 'כור

ההיתוך' ובמנטליות שלי

אם אני אכתוב, אז

על מה אני אכתוב?

00:36:00

על הקיבוץ, על מלחמת

השחרור שלא הייתי בה,

על ירושלים או על תל אביב, על מה?

לא היה בתודעה בכלל,

לכתוב על אלכסנדריה.

לקח לי הרבה שנים.

נסעתי לארצות הברית, הייתי בארצות הברית

אז כשכתבתי את 'קיץ אלכסנדרוני'.

00:36:30

זאת אומרת, הייתי צריך להתרחק

מהמכבש התרבותי ששרר אז

כדי להשתחרר ולהגיד

'וואלה, אלכסנדריה גם היא

חלק מהספרות העברית',

משום שהיא חלק ממני.

00:37:00

זה לא שהתכחשתי כמו שהרבה מספרים,

זה הרי כבר הפך להיות תקליט שחוק

שהרבה מזרחים אומרים 'התביישתי

בהורים שלי והתביישתי בזה..'

אני לא התביישתי בכלום,

להפך כבר אמרתי לך

כלפי הקיבוץ התייחסתי

כילד בסנוביות,

אז לא התכחשתי אבל זה לא

הגיע עד כדי כך שאני אחשוב

00:37:30

שאפשר לספר על אלכסנדריה.=

לכן 'קיץ אלכסנדרוני'

גם התקבל בצורה מאד...

קודם כל יוצא מן הכלל הוא התקבל.

קצת הפתיע את 'היישוב' מה שנקרא.

זה היה גם במקרה קרוב לשלום

עם מצרים, שנת 78' זה יצא.

אז ככה שאחרי זה כבר

ישראלים נסעו למצרים וראו.

00:38:00

'קיץ אלכסנדרוני' בדיוק

מספר על העניין הזה.

שאלת איך היה בבית?

באותה שנה זה כבר היה אחרי ששני

האחים שלי, הבוגרים, נסעו כבר לארץ.

לכן אם ניקח את אותה

שנה, אז היינו כבר

למעשה שלוש משפחות.

כי הייתה משפחה יהודית מקהיר,

00:38:30

משפחה קופטית לא משפחה שלמה אלא

אמא ושתי בנות קופטיות שלקחו חדר.

זאת אומרת, זאת הייתה מן קומונה

קטנה בתוך הבית באלכסנדריה.

חיים בורגניים טוטליים. זאת

אומרת, כולם דיברו צרפתית.

00:39:00

היה לנו משרת. אז אני לא זוכר

אם היה משרת אחד או שניים,

בכל אופן עד הרגע האחרון

היה לנו משרת אחד, סאלם,

מאד חמוד, מופרע, מאד

שובב אבל חמוד לאללה.

מאד התיידדתי איתו.

00:39:30

זה היה בית עם שוער למטה

והיה לנו מעלית.

היום, אחרי שנים

כשביקרתי באלכסנדריה,

אז ראיתי שהמעלית הזאת נעלמה.

זו הייתה מעלית ישנה כזאת עם זנב.

היה כיף, אמנם אנחנו גרנו רק

בקומה שנייה אבל היו שבע קומות.

00:40:00

מבחינת מסורת בתוך אלכסנדריה, מבחינת

דתיות, איך המשפחה מתייחסת לזה?

אפרופו הדבר הזה, פנו אלי,

פעם הייתה תכנית טלוויזיה

שיעקב בנאי, אח של

יוסי בנאי, היה עושה.

זה נקרא משהו מבית אבא,

בכל אופן תכנית על מסורת.

00:40:30

אנשים באו והצטלמו כשהם

מספרים על בית אבא.

אז אני אמרתי מבחינה דתית,

אני זכרתי את כל הסליחות וכל זה.

אני בא ממשפחה אתאיסטית.

אבא שלי היה אתאיסט אדוק.

הוא לא רק היה אתאיסט כי

הוא בא מהמסורת הצרפתית

00:41:00

של הוולטורים, של עידן הנאורות,

עזבו אותי מכל הדת הזאת.

אז אני אמרתי לעצמי

מה אני אגיד לה.

אז בכל זאת כשהתחקירן דיבר איתי

אז אמרתי לו 'תשמע אתה רוצה לדעת

איך היה אצלנו הספרדים

של אלכסנדריה?'

00:41:30

'אספר לך בני'.

ביום שישי

היו פורסים השולחן,

מפה ירוקה

והיו מביאים הכרטיקס, הקלפים.

משחקים הקלפים בכוונה תחילה

00:42:00

כמובן שלא עשו את התכנית הזאת.

כי לא היו פיוטים ולא...

אז זהו, אני בא מרקע לגמרי...

אבל מצד אחר, אבא שלי

לא טען מבחינה יהודית

לא היה לו צל של ספק

והדבר המוזר ביותר

00:42:30

זה שיום אחד הוא בא ואומר

'הקימו מדינה בישראל.'

אמרנו יופי. יש לנו מדינה.

מדינה יהודית.

טוב, אז הוא אומר

אם יש מדינה ליהודים, ההיגיון אומר

שכל היהודים צריכים להיות שם.

00:43:00

כולם חשבו שהוא מתבדח

כי הוא לא היה ציוני.

הוא שנא פוליטיקה.

הייתה פעילות ציונית במצרים.

תראה באופן כללי המצרים לא

כל כך רדפו את היהודים.

וודאי לא בתקופה שלי.

תזכור שאני עזבתי את מצרים עוד לפני

שהפארוק נפל, עוד לפני נאצר בכלל.

באיזה שנה אתם...

00:43:30

אנחנו עזבנו בסוף 51' והמהפכה

הנאצריסטית הייתה ביולי 52'.

עכשיו למה עזבנו באמת?

כי אבא שלי בגלל ההיגיון, הוא אמר שההיגיון

הוא שהיהודים צריכים להיות בארץ ישראל.

יש מדינה ליהודים, אז

מה פתאום שישבו כאן?

וזה עוד אחרי שבשנות

ה-30 כשהיה חלון

00:44:00

הזדמנויות ליהודים

לעשות אזרחות מצרית,

ורוב היהודים התחמקו וניסו

לעשות אזרחויות זרות

העיקר לא מצרית, הוא הלך למשרד

הפנים והוציא פספורט מצרי

ויש לי אותו עד היום.

זאת אומרת מצד אחד, הוא אמר אם אני יושב

במצרים אני צריך להיות אזרח מצרים.

00:44:30

אבל ברגע שהקימו מדינה ליהודים,

החליט לא כדתי, לא כציוני, כלום

אלא רק מכוח ההיגיון אבל והרבה יהודים

היו חושבים דווקא בצורה הזאת ובאים לפה.

ליל הסדר, למשל, שהוא החג היחיד

שאני יכול לחשוב עליו באלכסנדריה

חגגנו אותו אצל דוד מרק.

00:45:00

היה לנו דוד שהמוצא של משפחתו מטוניס

ולכן הוא היה קצת יותר מסורתי.

גם הוא היה עשיר.

אז כולנו הלכנו לשם.

אבא שלי השתעמם בליל

הסדר ואחרי ליל הסדר,

הלך למועדון שלו לשחק בלוט.

00:45:30

בלוט זה משחק הקלפים

האהוב עליו שם.

בארץ כבר כן חגגנו את ליל הסדר,

אבל בשיטה של 'טוב, על זה נדלג'.

אני לעומת אבי, ואני לא יודע

למה, הרגשתי מאד יהודי.

00:46:00

רוב היהודים שיכלו להרשות

לעצמם היו הולכים ל(צרפתית).

(צרפתית) זה בית נוצרי למעשה.

לא נוצרי חילוני, אבל צרפתי.

כי הרי התרבות הצרפתית

הייתה מאד...

אני החלטתי ששמעתי שיש (צרפתית),

00:46:30

זאת אומרת בית ספר

של האיחוד היהודי,

אני לא יודע איזה איחוד זה

היה, אבל בית ספר יהודי

אמרתי אני רוצה להיות בבית

ספר יהודי, לא יודע למה

ואפילו כשהייתי אצל

איזה דודה שלי,

ראו איזה צלב כי היו

שם הרבה כנסיות

הרבה נוצרים אז אמרתי, פעם אני אעלה

על הגג הזה ואוריד את הצלב הזה.

00:47:00

כילד קטנצ'יק לא יודע

מאיפה זה בא לי.

כי הרי כל החינוך שלי היה לא

נוצרי, אבל מתוך ספרים צרפתיים.

ספרי לימוד צרפתיים, אני

למדתי איך האבירים שלנו

יצאו לשחרר את קבר

המושיע בימי הביניים

ולא למדתי איך הם שחטו

את היהודים בדרך.

00:47:30

כי זה לא היה כתוב בספרי

הלימוד של הצרפתיים.

אבל אני לא יודע מאיפה

לי הייתה תודעה יהודית

וכמו שאמרתי לאבא שלי

הייתה תודעה יהודית.

זאת אומרת אנחנו

יהודים, עובדה וזהו.

מעבר לזה, אל תפריעו לי עם עובדות

ואל תבלבלו לי...-

00:48:00

אני לא יודע

אחרי זמן רב אחד הבנים שלי,

חזר בתשובה משנית מה שנקרא

ונהיה חרדי.

אבא שלי לא חי אז, אני לא יודע

אם הוא מתהפך או לא מתהפך בקברו.

בכל אופן, אבא שלי גם אמר שהוא

לא מאמין בקברו ולא לא בקברו.

הוא לא רצה שנספיד אותו.

00:48:30

אז כיוון שהוא לא האמין, הוא בטח

לא מתהפך בקברו אבל אולי זה העונש.

בתוך הבית ספר, זה

היה בית ספר יהודי?

בית ספר יהודי, אבל למדנו

שמונים אחוז צרפתית, הכל

בצרפתית, כל המקצועות.

00:49:00

עשרה אחוז עברית

ועשרה אחוז ערבית.

בגלל זה ערבית, לא ידעתי מילה.

זאת אומרת, ידעתי מילה אבל בקושי.

כשהגעתי לארץ, לא

ידעתי מילה עברית.

כי מה למדו בעברית כבר?

זה האבסורד. הגעתי לארץ

בגיל 10 כמו שאמרתי.

לומדים היסטוריה צרפתית,

ממש צרפתית.

00:49:30

זאת אומרת על המהפכה,

אמרתי לך על מסעות הצלב.

אחר כך על קרל הגדול

זה התחיל מזה.

כי בעצם הפרנקים התחילו להיות

פונקציה עם קרל הגדול.

זהו, זה היה המלך שאני הערכתי.

00:50:00

אחר כך מסעות הצלב

ולואי ה-14 המלך

זה היה ההיסטוריה. שום דבר יהודי.

גם אותו בית ספר יהודי,

אני לא זוכר שלימדו

אני לא זוכר שהוא

היה מרשת אליאנס.

תראה אני הייתי ילד בן

10 וידעתי שיש כזה דבר.

00:50:30

עוד סיבה, כי לאחד בני הדודים שלי

שקראו לו דניאל

אבל אני ביצירה שלי,

בספר שלי 'בלאנש',

הוא מופיע כרפאל. הוא

הגיבור של הספר הזה.

אבא שלו היה שומר לילה בירושלים

בבנק אנגלו-פלסטינה.

00:51:00

הוא תקע את אשתו

באלכסנדריה ואת הילדים

וחי לו בסבבה בירושלים.

עכשיו דניאל, מהמבוגרים,

היה החבר הכי טוב שלי.

הוא מאד אהב אותי

והיינו חברים טובים

והוא היה קורא לי

(צרפתית), נמר קטן.

הוא היה היחיד שישב ושיחק איתי

ודיבר איתי בגובה העיניים.

00:51:30

אז הוא היה מספר לי על

המסעות שלו לפלסטין.

היה נוסע לפלשתינה

לראות את אבא שלו

וככה ידעתי על פלשתינה.

חוץ מזה, אבא שלי בשנת 30' ומשהו

נסע לארץ ישראל כי הייתה לו

תקופה שלא הייתה לו עבודה בכלל

ולכן הוא הלך לנסות את מזלו

00:52:00

בארץ ישראל בשנת 37' משהו כזה.

את זה אני מספר באמת

בספרי 'חופי אלכסנדריה'.

הוא סיפר לך קצת?

הוא סיפר לי יותר על הרכבת.

סך הכל ישראל נראתה לו די

פרימיטיבית ולא אטרקטיבית,

00:52:30

עובדה שהוא לא נסע לשם.

כך שאני די מופתע איך בשנת 50'

פתאום דווקא האיש השכלתני הזה

הייתה לו אינטואיציה

נכונה כי לא רק

שיצאנו ממצרים לפני

כל הבלאגן הגדול של נאצר וכולי,

00:53:00

אלא גם העיתוי היה לא

רע, גם מבחינת הארץ.

לא באנו ב-49' או

50', באנו בסוף 51'.

למשל, נתנו לנו צריפים

לגור בהם ולא אוהלים.

אז ככה המעברה שלנו הייתה שונה

בכל זאת מהמעברה של סאלח שבתי.

00:53:30

כל המעברות היו שונות

מהמעברה של סאלח שבתי.

זה סיפור אחר.

מכעיס לכשעצמו אבל

על אחת כמה וכמה,

אני גם עשיתי סרט על המעברה.

סרט קצר חמוד של 5 דקות

שקראתי לו 'נסיך המעברה'.

00:54:00

תראה, קודם כל שני האחים

שלי עזבו שנה לפנינו.

הם עזבו שנה לפנינו כי

כשאבא שלי החליט זהו,

ההיגיון אומר כולי וכולי

עולים, מהגרים, לישראל.

(צרפתית) לתמיד,

00:54:30

אז שליחים של הסוכנות

שעבדו במצרים בצורה סמויה

אמרו רגע רגע, תראו

בישראל המצב הוא קצת קשה

ואתם פה במצב טוב, אתם

לא יהדות של מצוקה,

טוב לכם.

אז בואו ניקח לאט לאט,

קודם שילכו הצעירים החזקים

00:55:00

הם יכינו לכם בית בישראל ואחר

כל ברוכים הבאים כל המשפחה.

זאת אומרת סלקציה בצורה נחמדה.

טוב, נסעו שני האחים שלי.

פתאום שלחו אותו

לצרפת, להכשרה חקלאית.

אז אבא שלי שאל 'רגע,

בצרפת הם ילמדו,

00:55:30

הם יקימו לנו בית בישראל?'

אמרו לא זה בשביל להכשיר

אותם, חיי קיבוץ.

אז אומרים מאיפה הקיבוץ הזה בא?

אז אמרו ירצו, ירצו.

לא ירצו קיבוץ.

Israel Is a Free

Country, אמרו לו.

בסדר.

עכשיו האבסורד הוא

ואין ברירה אלא לספר

00:56:00

זה שאותו אח שסיפרתי עליו

שהוא התחפש לקצין אס.אס

היה גם שחקן כדורסל בקבוצה

אלופה של מכבי אלכסנדריה.

כשהוא נסע לצרפת, בדרך ישראל,

כל החברים שלו נסעו איתו.

בזמן שהם היו בהכשרה

בצרפת, הם קצת כדררו

והצרפתים ראו צ'מפיונים,

הפכו אותם לקבוצה.

00:56:30

הקבוצה הזאת כבשה את כל

דרום צרפת, מה שנקרא.

הציעו להם אזרחות צרפתית

ואח שלי כותב לאבא שלי,

תשמע, אנחנו הרי גדלנו

על (המנון צרפת)

זה המרסייז, אנחנו גדלנו על

זה אז יש לנו פה הזדמנות.

00:57:00

לפחות ננסה, ישראל לא תברח.

ככה יכול היה להיות באופן

פרדוקסלי שדווקא ההכשרה הציונית

הייתה משאירה את כולנו בצרפת ואני

אולי הייתי כותב ספרים

בצרפתית ולא בעברית.

אבא שלי, שוב, באקט

לא מובן לחלוטין

אומר להם 'לא! אתם

ממשיכים לאן שקבענו'.

00:57:30

לא לארץ ישראל, כי

פחדו שהצנזורה תראה.

עכשיו כיוון שאחי אמר 'אני נוסע'

אז כל החברים שלו ממכבי אמרו

אתה יודע מה, כמו המוסקטרים

'אחד בעד כולם, כולם בעד אחד', נסעו לפה.

באו לפה,

דחפו אותם מיד לקיבוץ, עין חרוד.

00:58:00

בעין חרוד שיחקו קצת.

היה איזה טורניר של הפועל

ואחת הקבוצות לא יכלה

אז הם הלכו לשחק.

הפילו את הפועל תל

אביב ב-20 נקודות

ואת הפועל ירושלים

ב-30 נקודות בכדורסל.

ככה היו הסנסציה.

אבל יום אחד איזה עסקן

ספורט חכם מחולון

00:58:30

בא לקיבוץ ואמר להם 'מה אתם צריכים חיי

קיבוץ? אתם מהעיר... בואו לחולון.'

ככה נוצרה קבוצת הפועל חולון.

שמי שמסתכל בהיסטוריה של

הכדורסל הייתה צ'מפיונית.

רק את מכבי תל אביב הם לא הצליחו...

ואחי כל הזמן היה אומר

רק זה היה אכזבת חייו.

אבל היו צ'מפיונים בארץ.

00:59:00

אבל יש סצנה בספר שבה

אתה מתאר ב'בלאנש'

בתור ילד את הפעם הראשונה

שאתה עומד בנמל.

אז זהו, אז פעם ראשונה

שאני עומד באמת בנמל

זה לא היה כשאחים שלי

נסעו אלא כשהבן דוד שלי

דניאל, שקראתי לו רפאל פה,

נוסע עם בלאנש שזה עתה נישאו

והם נוסעים לפלשתינה. היא

מראש לא רצתה כל כך.

00:59:30

הוא היה ציוני נלהב.

אבא שלו אגב מת באחת

הפעולות של האצ"ל.

אז שלא נדע.

אבל הוא היה נלהב

ללכת בעקבות אביו.

סוף סוף הם נאלצו לנסוע.

01:00:00

אנחנו היינו בנמל

כמובן מאחורי גדר.

אבל לא רחוק מהאונייה,

זאת אומרת ראינו

את אלביר, בספר 'בלאנש',

הולכת לכבש האונייה.

עמד שם שוטר ואחריה

באמת הלך רפאל.

01:00:30

פתאום אנחנו רואים שבאים

שוטרים ותופסים את רפאל

וזהו, ואותה דוחפים על האונייה.

עכשיו אבא שלי היה

לו חבר, קצין משטרה.

קצין משטרה זה בימים ההם,

01:01:00

אז הוא מיד הזעיק אותו וההוא בא

ומה מסתבר? שאסור

היה לקחת תכשיטים.

אפשר היה לקחת מה שאתם

רוצים, ארגזים מלאים.

אנחנו כשבאנו לארץ משם

הבאנו 12 ארגזים.

לא יצאנו עם מזוודות אבל תכשיטים וכסף

יותר מסכום מסוים אסור היה לקחת.

01:01:30

עכשיו בלאנש הזאת לא

יכלה להיפרד מתכשיטים

והיא לא חשבה שיבדקו, אבל

עמד שוטר בכבש האונייה.

כשהיא נכנס לפאניקה, היא לקחה

את זה ושמה בכיס של הז'קט של

בן זוגה, שהיה מאחוריה

ולא ידע מה היא חשבה.

01:02:00

אז תפסו אותו וכמעט שהוא

נשאר במצרים בבית סוהר.

אלא מה, וזה תמונה שאני לא אשכח.

אנחנו עומדים מאחורי

הגדר והאונייה כבר צופרת

וכמעט עומדים להרים את

המזח ואז אנחנו רואים

את רפאל רץ ושני ושוטרים אחריו.

זאת אומרת, הוא לא ברח.

01:02:30

רץ אל הכבש,

שם את הרגל על הכבש שעמד להתרומם

ועולה למעלה והאונייה התחילה לזוז.

זה היה מה זה מרגש.

אתה מתאר לך את אמא שלו

מתעלפת שם וסבתא שלי,

הדודה שלו, 'רפאליקו'.

כי היא מאד אהבה אותו.

01:03:00

הוא היה שר

רומנסות ספרדיות.

היה לו קול מדהים.

אז היא אהבה אותו מאד בגלל זה.

כי הוא הביא לה את ה...

בסופו של דבר, גם

המסורת הספרדית במצרים

זה כבר היה קצת נטע זר.

כי מצרים הייתה צרפתית או ערבית.

01:03:30

אז זה הסיפור, יותר

מרגש מהנסיעה שלי עצמה

הייתה לא דרמטית. זה היה כבר אחרי

שליווינו את האחים שלי וליווינו את דניאל.

עכשיו, מה שאני רוצה דבר

אחד לציין בעניין הזה

זה שכיוון שחיי

כביכול נחתכו בגיל 10

זאת אומרת, יש תקופה

לפני ותקופה אחרי,

01:04:00

הזיכרונות של התקופה

לפני נשארו מאד חדים.

זאת אומרת אני לא יכול לערבב.

אני למשל, זיכרונות מהצבא,

אני מערבב בין אם הייתי

בצבא או במילואים. לך תדע.

אבל כאן, אי אפשר להתבלבל.

מה שהיה באלכסנדריה

היה באלכסנדריה.

בזכות זה כשכתבתי את 'קיץ

אלכסנדרוני' בשנת 78'

01:04:30

אחרי המון שנים, הוא יצא

ב78' כתבתי אותו קודם.

הזיכרונות של אלכסנדריה

היו קריסטליים.

זכרתי דברים באופן

הרבה יותר מאשר זה...

אני לא הייתי הראשון

שכתב על מצרים

אבל באמת בסופו של דבר, אין הרבה.

01:05:00

כי המצרים הם לא בדיוק,

הם אני תרבות מאד

יגידו לך באיזה צד

המזלג צריך להיות וזה.

הם אנשי ספר, אבל הם

לא אנשי יצירה במיוחד

וודאי לא מתעסקים בפוליטיקה,

מתעסקים במסחר, מחפשים חיים טובים.

ב'נסיך המעברה' זה בטח יצחק.

01:05:30

זה מי שישב מול יוסי

והחליט שהוא חוזר לשמו,

מה שסיפרתי בהתחלה, לשם

של הסבא הרבא הזה.

החיים במעברה היו כיוון

שזאת הייתה מעברת צריפים,

קודם כל די נוח בסך הכל.

01:06:00

כמו מקום שיוצאים אליו,

המצרים וזה בדיוק

אופייני למנטליות.

יצרו שכונה מצרית קודם כל במעברה.

והם היו אומרים, מה יש? בקיץ

לא היינו נוסעים לסידיביש.

סידביש זה היה מקום שהיו

שמה צריפים על יד הים.

01:06:30

היו באמת לפעמים נוסעים בקיץ לשם

לבלות את הקיץ.

בצריפים על יד הים, מרצון.

אז הנה אמרו עכשיו אנחנו

פה בנופש במעברת שפרעם.

זאת המנטליות של המצרים.

המצרים לא קיטרו ולא חיפשו.

אז נכון שהיו תנאים

אובייקטיבים שעזרו להם.

01:07:00

רוב המצרים השתלבו

במקצועות של צווארון לבן.

נוצר פרדוקס שאתה חי במעברה, יש

לך משכורת הכי טובה שיכולה להיות

כי זה בכל זאת בתנאים של אז.

הכל משולם. אתה לא צריך לשלם

שכר דירה, ארנונה, מים.

חשמל לא היה אבל היה לוקס.

01:07:30

למשל אצלנו, אבא שלי עבד בפורד.

אחותי מצאה עבודה בשוהם

ב'צים', חברת הספנות.

היינו חמישה אנשים בצריף: סבתא

שלי, אמא שלי, אני, אחותי ואבי.

כי שני האחים שלי היו

כבר מסודרים בענייניהם.

אז באופן פרדוקסלי, חיינו חיים

בורגניים הרבה יותר טובים

01:08:00

מאשר כשעברנו לשיכון בקרית אתא

ששמה כבר היה משכנתא וכל הדברים.

זה הפרדוקס של המעברה וכילד, בגלל

זה קראתי לזה 'נסיך המעברה',

הייתי נוסע כל שבוע לפחות

עם אחת לסרט בחיפה,

לבריכה בבת גלים.

ככה שאני לא חייתי

חיי סאלח שבתי לרגע.

01:08:30

יום אחד נורא הייתי צמא וראיתי

שעל יד חדר האוכל יש ברזים.

הלכתי לשתות ויצא סודה.

זה העלה לי את הסעיף,

שנאתי אז סודה.

סודה נראתה לי הפרובינציאליות

הישראליות בהתגלמותה.

הייתי ממש ילד סנוב

01:09:00

יום אחד נורא הייתי צמא וראיתי

שעל יד חדר האוכל יש ברזים.

הלכתי לשתות ויצא סודה.

זה העלה לי את הסעיף,

שנאתי אז סודה.

סודה נראתה לי הפרובינציאליות

הישראליות בהתגלמותה.

הייתי ממש ילד סנוב

01:09:30

וכל כך כעסתי על הקיבוצניקים

שהם מוציאים סודה.

כל היום שותים תה,

סודה וחותכים...

שמעתי שהם אוכלים ארוחת

בוקר, סלט חתוך.

זה עשה לי ככה...

זה היה היחס שלנו. ככה שהמעברה

שלנו הייתה מאד שונה.

01:10:00

הבעיה עם סאלח שבתי זה

שהוא לא מייצג כלום.

זאת אומרת אם אתה

שואל אוקי הוא מזרחי,

אבל מאיפה?

אז אף אחד לא יכול לדעת.

הוא תערובת של עיראק, מרוקו.

אבל הוא מאיזשהו מקום.

כורדי אולי קצת, אי אפשר לדעת.

עכשיו, אחד הדברים שאני

אומר בדיכוי של המזרחים

01:10:30

זה לא רק, בגלל זה אם שואלים אותי

מאיפה אתה, אני לא אומר ממצרים.

אני אומר מאלכסנדריה.

כי אצל קבוצת מיעוט

שבדיכוי תרבותי

לפחות, אז מכלילים.

הכל הכללות.

זה כמו שאני אגיד

01:11:00

אולי נעשה סרט על מוגדור.

אז יגידו כבר עשו

סרטים על מרוקאים.

אבל אם תגיד בוא נעשה

סרט על בוסצ'ץ',

אז לא יגידו עשו סרטים לא גליציה.

אז קודם כל אין לו זהות.

כיוון שהוא משוחק על

ידי שחקן שעושה...

01:11:30

אז אתה גם לא יודע

את הזהות של השחקן.

לפחות אצל יוסי בנאי כשהוא

מדבר על סורמלו וזה,

אתה יודע שהוא ירושלמי.

אבל שם, אתה לא יודע. זה א'.

ב' אחת הבדיחות בסרט זה

שהיא אומרת, זהרירה חריפאי,

01:12:00

'אנחנו חיים במאה ה-20'.

אז הוא אומר 'איפה זה גברת?'

גברה חברה או משהו כזה,

כי היא קיבוצניקית.

בסדר, בדיחה טובה. אבל באמת יש

מישהו שלא ידע מה זה המאה ה-20?

אם הוא חי במאה ה-20?

תראה אחד הדברים שטענו נגדנו, כי אני

כבר חשפתי את הסוד ונהייתי פעיל

01:12:30

בעניין המזרחי והחברתי, זה

שאמרו מה לא היו דברים כאלה?

אז אמרתי 'וודאי היו דברים כאלה'

אבל כשאתה עוסק בתרבות של מיעוט

ואתה מבליט רק את הדברים האלה

ואין דברים לאזן.

זאת אומרת, שלא

מספרים את הסיפור שלי

שאני לא בדיוק סאלח שבתי.

01:13:00

לא מספרים את הסיפור

של הכל האנשים.

אלא מספרים או את הסיפור הזה או

כשרצו לעשות תיאטרון

ריאלסטי יאענו,

אז הלכו לקריית שמונה

וחיפשו את כל התימהוניים שם

ועשו הצגה, 'אופניים

לשנה' קראו לזה.

אז נולה צ'לטון שעשתה את ההצגה

הזאת הרגישה מאד חברתית.

01:13:30

אבל מה? היא לקחה

את כל שוטי הכפר.

עכשיו, נער מזרחי אולי

בגילך או יותר צעיר ממך,

כי אתה כבר נולדת אחרי כל הסיפור,

רואה את המזרחים או

כסאלח שבתי בייצוג.

זאת אומרת, אם הוא

רואה אותם אותנטיים

01:14:00

אז הוא יראה את איבגי ואת אורי

גבריאל ב'מתחת לאף' שני פושעים קטנים

או ב'אופניים לשנה' בתיאטרון

הוא יראה אותם כמוזרים

של קריית שמונה

או יראה אותם בסרטי הבורקס

או 'אמי הגנרלית' שבהתחלה שיחקה עדנה

פלידל, דווקא היא שחקנית מעולה.

01:14:30

אבל שוב, ייצוג כזה.

כל הדבר הביא אותנו בשנות ה-80

להיות פעילים בעניין.

אז אם אנחנו רוצים לעבור לשם,

אנחנו יכולים לעבור אל...

אז ככה במאבק בעניין המזרחי,

דווקא בגלל זה שאני באתי

01:15:00

ממקום שסגד למערב, אז

הסגידה הישראלית למערב

הייתה בעיני מה זה מוזרה.

זה כבר דה ז'ה וו כזה,

כבר באלכסנדריה סגדנו לכל

הדברים הטובים ולכל ההבלים של

המערב, אבל פה זה נראה אובססיבי.

האירופצנטריות,

לבוא ולהגיד 'אנחנו במערב'.

01:15:30

ואתם לא במערב רבאק, אתם במזרח.

לפחות תחת האירופים קראו

לזה, המזרח התיכון.

שזה שם מקומם לעצמו, כי מזרח יחסית למה.

אבל לא ניכנס לכל ההתפלספות.

אז התחלנו להיות פעילים עם

ויקי שירן, עם חיים שירן,

עם ארז ביטון, יוסי שילוח

אני מדבר על שנות ה-80.

01:16:00

אשר עידן.

הפעילו התחילה במן התארגנות

שנקראה 'ישראל זה אני'.

כמובן כל פעם ישבנו ודיברנו על

העניין הזה של זהות מזרחית.

למה מזרחית?

01:16:30

זה נכון שמה הזיקה בין

יהודי מתימן ואני?

זאת אומרת חוץ מזה שאנחנו

יכולנו להיות חברים.

את 'בימת קדם' ייסדתי עם

רפאל אהרון ועם שושה.

אני ממצרים, היא מעיראק

והוא מתימן, אבל...

קראנו לעצמנו מזרחים

משום שקראו לנו מזרחים.

01:17:00

אמרנו ככה, אתם אמרתם כל

העיסה נקראת עדות המזרח

אוקיי ניקח. אנחנו מזרחים, בסדר.

ניקח את זה אבל אל

תגידו לי 'אחינו אתה'.

מה אתם מפרידים את העם?

בשנות ה-80 כשהתחלנו את הפעילות

כל הזמן שמענו שאנחנו

מפרידים את העם.

01:17:30

לא הפסיקו, העוינות הייתה מדהימה.

כאילו אנחנו חרבנו את הציונות.

זה היה אחרי המהפך של 77'

וגם ככה הכעס של האליטה המובסת

היה מאד גדול על המזרחים.

01:18:00

כי התחושה הייתה

וכנראה ככה זה היה

שהמזרחים הם שהעלו את בגין.

אז נוסף לזה באים עאלק

אינטלקטואלים מזרחים.

מילא עם הצ'חצ'חים, יכלו להסתדר.

כי אמרו אלה פרימיטיביים.

כמו שאז באמת פרס כשהוא היה שם,

01:18:30

'אני לוזר? כן!'. בסדר, אז

אלה צ'חצ'חים מבית שאן.

אבל איתנו זה היה קצת יותר קשה,

כי אנחנו היינו אינטלקטואלים

זאת אומרת לא היינו קוטלי קנים.

הייתה המון עוינות.

01:19:00

הפעילות החברתית וכל

מה שזה יכול להיות

אנחנו היינו מאד מודעים לזה

שצריך לעשות פעולה תרבותית.

אז ויקי ניסה לעשות מול

שוב ה'סאלח שבתיזם',

מן עמוד 'האש'. איך קראו לזה,

תולדות הציונות מהצד המזרחי וזה.

היו שמה מלחמות כאלה.

01:19:30

אני החלטתי שכיוון ששוש

למדה משחק כשהיינו באמריקה

בגיל 35 קודם הייתה מורה, והיא

נהייתה שחקנית ובאנו לארץ.

בקולג' שהיא למדה

משחק היא מאד הצליחה.

אני שם למדתי בימוי

בדיוק, אז באנו לארץ

היא התחילה לחפש עבודה

בתיאטרון וגם ואני

כבמאי בגיל 37 כבר

איחרתי קצת את הרכבת

01:20:00

כי רוב האנשים גומרים יחד

בית ספר ומתקדמים ככה

ולאט לאט כובשים עמדות כוח.

לכן החלטנו להקים תיאטרון

שלנו שנקרא 'בימת קדם'.

זה יצא באותו זמן שהפעילות

הזאת של המזרחיות.

01:20:30

זה היה אחרי שהוצאתי

את 'קיץ אלכסנדרוני'.

כמו שאמרתי כתבתי אותו

באמריקה אבל הוא יצא,

הייתי שם כשהוא יצא.

באתי לארץ וכבר ראיתי

שיש עוד אנשים שכותבים

כמו אמנון שמוש,

סמי מיכאל, שמעון בלס.

01:21:00

פתאום התגלה לי שאני

לא היחיד שחוזר אל...

כי היינו שש שנים

מנותקים באמריקה מהארץ.

ראינו שזה ארץ שונה.

סתם לדוגמא, באחת מחופשות המולדת

באנו לצוותא והייתה 'הברירה הטבעית'.

01:21:30

שלמה בר וה'ברירה הטבעית'.

אז שושה אמרה לי אם יש דבר

כזה צריך לחזור לארץ.

זאת אומרת אם יש כבר ביטוי

לתרבות שלנו באיזושהי דרך, ,

למרות שזה שוב אמרנו ערבבו את

כל המזרחים אבל בכל

זאת יש איזו זיקה.

01:22:00

אחרי שהקמנו את 'בימת קדם',

אנחנו בתוך 'בימת קדם' לדעתי

יצרנו מאין ז'אנר חדש.

אז קודם כל כדוגמא אותה הצגת יחיד

'נשים של ממן' שהזכרתי שהייתה

הצגת הדגל שלנו וזאת הייתה

הצגה ראשונה גם של שושה

כשחקנית וגם של התיאטרון.

01:22:30

זאת הייתה הצלחה מדהימה שאף

אחד לא ראה אותה קודם.

ווירטואוזית בלתי רגילה.

באמת היה (צרפתית) מפה עד להודעה חדשה.

מה זה היה?

פנינו אל סופרים סמי מיכאל,

אמנון שמוש, ארז ביטון

01:23:00

ומכל אחד, יוסי עוזר

היה, רפאל אהרון ואני.

קטעים על נשים מזרחיות

אבל לא הסטריאוטיפיות.

לא מוכרת הדגים ולא...

כל הדמויות האלה מהבורקס ולא

אשתו הכנועה של סאלח שבתי,

01:23:30

כל הדמויות האלה ולא מרגו הזונה.

דמויות מהספרות, ממה

שכתבו אותם סופרים.

אלה הדמויות שלא

סטראוטיפיות מצד אחד

ומצד שני דמויות לוחמות.

בתוך זה שושה סיפרה

את הסיפור האישי שלה,

01:24:00

איך היא נהייתה ממורה בתיכון

לשחקנית, כשהיינו באמריקה.

משהו שמאד קשה לעשות כשאתה

בתוך העיסה המקומית

אבל כשאתה קצת בחוץ.

עכשיו גם השינוי הזה ששושה

עשתה הוא חלק מהעניין.

01:24:30

משום שהיא גדלה בתוך

המסגרת המסורתית

שהוריה היו אומרים 'שחקנית?', זאת

אומרת לא היה עולה בדעתה של שושה

בגיל 18,19,20 ללכת לבית צבי.

אפילו בדעתי לא?

אבל איך בעצם זה מקדם?

01:25:00

אז עכשיו מה שההצגה הזאת נתנה קודם

כל היא פתחה את הקריירה של שושה

ואחריה היא עשתה עוד

הצגות מהסוג הזה.

אבל זה גם נתן לנו

את הכיוון התרבותי.

אז מה שהתחלתי לעשות למשל, גם כדי

שיהיה חומר להציג בתיאטרון אבל גם

זה הפך להיות מן קו,

זה שני מסלולים.

01:25:30

מסלול אחד זה את מה שהתחלתי

לעשות בספרים, לעשות בתיאטרון.

למשל, עשינו הצגה

'עוד רומנס על רפאל'.

לא בהתחלה זה נקרא

'רומן ורומנסה'.

אני הופעתי עם זמרת של רומנסות

ספרדיות וסיפרתי את סיפורו של רפאל,

זמר הרומנסות באלכסנדריה.

01:26:00

אני גם גילמתי את

הסבתא שלי, סרינה,

שהייתה אומרת לרפאליקו (צרפתית).

ככה יהיו לך חיים, שיר לי שיר.

עכשיו 'רומן ורומנסה'

היה הצלחה אדירה.

מזה נולד עוד 'רומנסה

לרפאל' שהוא בעצם מן עיבוד

01:26:30

של קטעים הטרילוגיה

עם יותר משתתפים.

שושה בהצגות היחיד שלה התחילה להביא

את הדודות שלה ואת סיפור העלייה שלה.

למשל, היא מספרת איך שכשהיא

01:27:00

חגגה בת מצווה, אז היא

למדה בבית ספר של המושבה.

אז היא הזמינה את הילדים

מהכיתה לבת מצווה והילדים באו.

לא כמו שתמיד הילדה נשארת

לבד, הם באו כולם ורקדו הורה

והכל היה נהדר. מי הכין את הבת מצווה?

דודה שלה, סביחה.

01:27:30

הדודה שלה הייתה כל כך

נפעמת מהילדים היפים האלה

שהיא פתאום התחילה (צהלולים).

אז שושה מספרת בהופעות שלה

שהילדים הניחו את כל האוכל וברחו

כי הם חשבו אינדיאנים

מתנפלים עליהם.

01:28:00

אז בין אם הסיפור הוא בדיוק

ככה או לא, אבל הוא מסמל.

זאת אומרת, אנחנו הבאנו

את המפגש בין התרבויות.

המפגש שלנו עם הארץ,

של הארץ איתנו.

כל אחד הביא את

הסיפור מהזווית שלו.

ככה נוצר קורפוס של הצגות.

01:28:30

שושה עשתה שמונה הצגות יחיד

שבהן היא מספרת על הדודות שלה.

אז נכון שסיפורי דודות, יגידו 'אז

אתם אומרים פלאפל זה לא תרבות'.

אז אנחנו מביאים תרבות יותר גבוהה.

כי אנחנו אמרנו המזרחיות

זה לא רק פלאפל.

מטבוחה, אני יודע.

אלא יש יותר מזה.

01:29:00

אז יכולים לטעון 'מה זה התרבות? שאתה

מספר על הדודות שלך או על סבתא שלך'.

ספר לסבתא.

אז אני אומר כן, מה

התרבות האנושית?

שאנשים מספרים והדברים הכי אוניברסליים

זה בעצם הסיפורים האישיים הספציפיים,

שרק אני יכול לספר אותם.

01:29:30

מכאן, הרחבתי את העניין.

באמת, אמרו לנו 'אין לכם

תרבות, מי זה היה במזרח?'.

אז נכנסתי לשלב אחר ביצירה

גם הספרותית וגם התיאטרונית.

וזה להביא דמויות מופת

01:30:00

מהמזרח או המרחב הים תיכוני

מגרבי בצורות שונות.

אז העניין התחיל בעצם בזה שהיה

מרכז מורשת ליהדות המזרח.

לעודד, ונתנו לטלוויזיה

החינוכית תקציב...

יצחק היה לי לעונג

גדול לשמוע את כל

המאסת חיים הזאת של שניים

שלושה חיים בקלות.

גם תרבותיים וגם...

Yitzhak Gormezano Goren

Interviewer -
David Mimoni
Video length:
01:23:24
Date Taken:
01/01/1
Place:
Cairo
,
Egypt
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

יצחק גרומזנו גורן.

אני נולדתי ב1941, ב-27

בדצמבר, יומיים אחרי ישו.

מותר לשאול בן כמה אתה היום?

נעשה חשבון, 77 כנראה.

מאיפה אתה?

אני נולדתי באלכסנדריה, במצרים.

משם עליתי לארץ.

אז ככה מה פתאום נתחיל מרוברט.

כשנולדתי באלכסנדריה,

הורי שהיו מאד

לבכלל אלכסנדריה אז הייתה מן בועה

הוליוודית, עיר מאד קוסמופוליטית

שסגדה להוליווד, לתרבות המערבית.

אז רק דרך אגב, כשהגעתי

לארץ באתי מהתרבות המערבית

אל ארץ מזרחית, בעוד שאני מזרחי

שבא לארץ המתיימרת להיות מערבית.

אז נדבר על זה עוד מעט.

אז הוריי שהעריצו את השחקן

הקולנוע רוברט טיילור,

קראו לי רוברט. רובר,

כי דיברנו צרפתית.

צרפתית הייתה שפת האם

של יהודי אלכסנדריה.

סבא שלי התחנן שיתנו את השם של אבא

שלו, שהוא לא אחר מאשר איזאק.

איזאק זה יצחק, אבל הוריי

אמרו 'על גופתי המתה',

הוריי המודרניים,

וככה קראו לי רוברט.

אז אפרופו זה, כשהגענו

למעברה בבית הספר אמרו יוסי

הוא בא ואמר מה זה

רוברט, אין רוברט פה.

אז הוא אומר ראובן, אמרתי ראובן?

לא מוצא חן בעיני, ילד בן

10 הייתי כשעלינו לארץ.

אז אמרתי יש לי

הזדמנות לעשות כבוד

לאותו סבא שבכלל לא הכרתי.

זאת אומרת, את הסבא כן

אבל את האבא שלו, לא.

לא יודע משום מה אמרתי יצחק ונתקעתי

עם השם הזה יצחק מאז ומתמיד

ועכשיו מה פתאום גורמזנו?

יש גרומזנו גורן, אז הגורמזנו

זה השם של משפחתי מדורי דורות.

אבל כשהגענו לארץ אמרו

מה פתאום גורמזנו?

אני לא כל כך הבנתי מה

זאת הסיומת הזו אז.

אבל אמרו גורן, תקראו לעצמכם

גורן, שם עברי, קומפקטי.

ההורים שלי הנהנו, גורן

וככה נהייתי גורן והרבה

שנים הייתי יצחק גורן.

עד שהוצאתי את ספרי הראשון,

'קיץ אלכסנדרוני'.

הוא נראה מרופט כי הוא יצא

אחרי איזה 40 אלף עותקים,

הוא יצא מהשימוש ואגב עשו

הוצאה חדש ל'קיץ אלכסנדרוני'

אבל זה הספר הראשון שלי

ושמה החלטתי אל הגורמזנו.

אבל בכל זאת השארתי את הגורן

כי כבר היה לי קצת מוניטין

ואומן עד שיוצר קצת

מוניטין, לא מוותר עליו.

אז ככה נולד הגורמזנו גורן.

אומרים שגורמזנו

פירושו אנשי גורמז.

עכשיו איפה זה אנשי גורמז?

נגיד כשאבותיי הגיעו לספרד,

אז אמרו אלה גורמז מגורמז, גרומזנו.

כמו שאומרים טולדנו,

אנשי טולדו הם טולדנו.

מי שמאמריקה, אמריקנו.

עכשיו מה זה גורמז?

גורמז (יידיש).

זאת אומרת שאם זה נכון, אז בכלל

כשהייתי מאד עמוק בפעילות המזרחית

בעניין של התרבות המזרחית שוודאי

אולי עוד נדבר על זה אחר כך,

אז מישהו בא ואמר אתה

בכלל מוצאך אשכנזי.

זאת אומרת אל תחשוב שאתה ס"ט

ואמר שגרומזנו זה אנשי גורמז.

כנראה שבעטו אותנו משם, למזלנו.

-זה ברור.

גורמז זה ורמייזה, כן? בריינס.

כנראה בעטו אותנו למזלו

משם בימי הביניים.

שמה שרפו יהודים, שחטו, אנסו

אבל אבותיי כנראה חמקו מזה.

והלכו לארץ האפשרויות

הבלתי מוגבלות של אז,

זה היה לפני גילוי אמריקה, ספרד.

ספרד עצמה.

שמה קיבלו את השם גורמזנו,

זה לפי המיתולוגיה אבל

בשנת 1492 כשקולומבוס הלך

לגלות את העולם החדש

אז פרננדו ואיזבלה, המלכים

הקתוליים הידועים לשמצה

אצל עמנו, החליטו לגרש

את כל היהודים כידוע.

אבותיי חגגו כנראה

את גירושם מספרד.

אני לא אספר על כל שנה שם ולאן,

כנראה לשוודיה, חזרו

אצל הצפון הקר.

בל איך יודעים שהיו בשבדיה?

אין תעודות או דברים כאלה.

סבתא שלי, סרינה תרגנו,

שהיא פה כשהיא נשואה

לויטלי תרגנו בתורכיה. אז סבתא

שלי כבר בתורכיה כשהם היו

הייתה אומרת שתמיד קראו להם

'לוס סוודס', השוודים.

עכשיו למה קראו להם השוודים?

כי רבים מבני משפחתי ואני לא

הדוגמא, היו עם עיניים כחולות

אה לי יש עיניים כחולות, ירוקות נדמה לי.

כחולות ירוקות.

אבל היו בלונדינים.

אני לא יודע אם בגלל זה שהיו

בלונדינים קראו להם שוודים או שבאמת

הם הגיעו מהצפון וירדו לתורכיה.

כאן אנחנו בעצם מתקרבים

לאנשים שהכרתי

כשהזכרתי את סבתי וסבי.

בתורכיה בשנים האלה שהתחילו

המלחמות הבלקניות,

כבר נמאס ליהודים לשבת שם כי

סבתא שלי סבינה הייתה אומרת

'פה יום אחד הגרגו שוחט את

התורכנו', היווני שוחט את התורכי.

'מחר התורכנו שוחט את הגורגו

והיהודי תמיד באמצע'.

צריך לברוח מכאן'.

הם גרו באמת בתורכיה האירופית,

איפה שהמלחמות התרחשו.

הם החליטו לברוח אל ארץ האפשרויות

הבלתי מוגבלות, אבל לא אמריקה.

שהייתה רחורה מדי וסבתא

שלי עוד מאיפה לה אמריקה,

אלא לאלכסנדריה במצרים.

כך בסביבות 1900 ופלוס

עברו לאלכסנדריה. עכשיו משהו

שחשוב לציין בקשר למי עבר.

הייחוד במשפחה שלי אבל

זה לא ייחוד אצל ספרדים

זה נישואים בתוך המשפחה, אז ככה.

סבתא שלי שהזכרתי וקודם הראיתי

השיאה את בתה היחידה לאחיה הקטן.

זאת אומרת, היא הייתה

הבכורה, סבתי.

אבא שלי היה הכי צעיר, היה

ביניהם הפרש שנים גדול.

אז ככה הוא נשא לאישה

את בת אחותו.

עכשיו אני יכול להרגיע את כולכם

למרות שיש לי נכדים כמו שהרבה

מהם פה מופיעים, יש לי גם נין.

כולם יצאו נורמליים.

זאת אומרת, נורמליים.

לפחות לא כמו שתמיד חושבים

בגלל נישואי קרובים...

אז זה הסיפור. זאת אומרת מעכשיו אני

מספרים סיפור אחד של אותה משפחה.

לא שתי משפחות נפרדות.

גם במצרים, כולם גרו באותו בית.

האמת היא שמרוברט התגלגל רובי

וזה השם שהשתמשתי בו

בכל הטרילוגיה האלכסנדרונית

שאם כבר הזכרנו אותה,

אז באמת 'קיץ אלכסנדרוני'.

הוציאו את זה מחדש אחרי שכבר

נמכר ב-30 וכמה אלף עותקים ואזל.

השני היה 'באלנש'.

כל הספרים האלה עוסקים

בהוויה שלנו באלכסנדריה.

השלישי שהוצאתי,

'חופי אלכסנדריה'.

מי שפה מופיע זה ציור

שציירה הציירת אנה פרנצ'נקו

שעשתה את העטיפה על

פי תמונה של אבא שלי.

אז כאן כשהזכרתי את ה'סוודס',

אז אתם רואים כמה הוא

דומה באמת לשבדים.

סבתא שלי הייתה אומרת עליו

(צרפתית): 'יפה כמו האנגלי'.

בעיניה האנגלים היו יפים

והוא גם היה סנוב לא קטן.

הדגשת את העיניים הכחולות...

מה שיש פה. קודם כל,

העיניים שלו היו כחולות

אבל אם מסתכלים טוב, אני לא

יודע כמה צריך לקרב למצלמה,

יש פה מפרשיות משום שבקטע

הזה ב'חופי אלכסנדריה'

הוא יושב ב(צרפתית) מה שנקרא,

המועדון הימי באלכסנדריה

עם חברה שלו.

הם מביטים ביאכטות ששטות שמה.

אם אנחנו מזכירים את זה,

זה בדיוק אלכסנדריה.

זאת אומרת אלכסנדריה של

אחרי מלחמת העולם ה-2

הייתה עיר קוסמופוליטית לחלוטין.

בייחוד שבתקופת המלחמה, כיוון שזה

מקום שלא נפגע על ידי הנאצים

רומל נעצר עם הקורפוס

האפריקאי שלו, הטנקים,

נעצר 100 קילומטר ממני

כשהייתי בן כמה חודשים.

אז כנראה אמרתי לו

(גרמנית) והוא נעצר.

הגנרל מונטגומרי קצת עזר בזה

אבל זה מזלה של אלכסנדריה.

הרעה הזאת לא הגיעה אליה.

עכשיו, זה מאד התאים

לה לאלכסנדריה

כי אלכסנדריה הייתה עיר מאד איזי

והחיים שמה היו חיים טובים, כמו

מין בועה כזאת בתוך עולם מוטרף

של מלחמת העולם ה-2.

לפחות של היהודים ששפת האם

שלהם צרפתית, נוסף ללדינו.

הספרדים, אבל היו גם

אשכנזים באלכסנדריה.

אז מה שייחד אותם זה

הצרפתית, לא הערבית חלילה.

כי היו סנובים, מה פתאום ערבית?

אני לא ידעתי ערבית כילד כי עם

המשרתים, הם נאלצו ללמוד צרפתית

ובשביל ללכת לחנות להגיד

(ערבית), זה לא בעיה.

גם לא כך רצו שאני אלך לחנות.

הייתי ילד טפנוקים, ילדי טפנוקים

נשארו בבית, זאת הייתה בורגנות

פאר אקסלנס עם כל הגינונים של

הבורגנות שאפשר להעלות על הדעת.

אז דיברנו צרפתית,

אנגלית, ולדינו מהבית.

זאת הייתה אלכסנדריה, אז מאד

התאים לה שהנאצים לא הגיעו אליה.

אבל מה שזה יצר,

שבזמן מלחמת העולם ה-2 כשכל

אירופה בערה אז מצרים פרחה.

משום מה שלא הרסו אותה

והיא ייצרה לייצוא.

ומה שהיה זה שהיא הייתה בסיס

גם כעיר כמובן, בסיס

של הצבא הבריטי.

כך שאני נולדתי לתוך

עולם לגמרי קוסמופוליטי,

שחיילים אוסטרלים

הסתובבו ברחובות.

שלא לדבר על קהילות

יווניות, ארמניות,

איטלקיות במידה מסוימת

וכמובן היהודים.

מה שהיה אופייני לחיים שלנו באלכסנדריה

זה שכולם חגגו את החגים של כולם.

למשל, אנחנו די לא היה

לנו עץ של חג המולד,

אבל היינו מודעים לכריסמס.

מה שיותר מכריסמס, אהבנו

אצלנו לחגוג את סיינט סילבסטר.

שבעצם בצרפתית קוראים לה (צרפתית), זה

יום השנה. זה היום הראשון של השנה.

דווקא אצלנו היו חוגגים

את זה על ידי תחפושות.

זאת אומרת, יהודי

אלכסנדריה מתבוללים.

אני לא בטוח שהתחפשו בפורים,

אבל בליל סילבסטר כן.

עכשיו אני בן זקונים והיו

לי לצערי, שלושה אחים,

שני אחים ואחות.

ההפרש ביני לבין אחותי,

שהיא הבאה בתור, 11 שנה.

כך שאני הייתי ילד פצפון

והם כבר היו מבוגרים.

ויקטור שהפך לחיים,

מוריס שהפך למשה

וארלט שנשארה ארלט.

ארלט היא אמא של אלון

אבוטבול, השחקן המפורסם.

אז הם כבר היו לקראת

ה-20 או בשנות ה-20 שלהם

כשאני עוד הסתובבתי

שמה בין הרגליים.

חגגו במן נשף מסכות את

ליל סילבסטר בריקודים

סלוניים, כמובן.

אני אספר משהו שאמנם

פרסמתי בספרי 'בלאנש'.

,באחת המסיבות האלה

מישהו בשנת 47'

התחפש לקצין אס.אס,

מדים שחורים,

כל הסמלים, ממש פרפקט.

הוא לא השיג את זה

מאיזה שבוי מלחמה

אלא אמא שלו תפרה לו את זה.

כולם בשנת 47', נשף שרוב

המשתתפים שמה היו יהודים,

אף אחד לא הרים גבה

שבחור יהודי מתחפש לקצין אס.אס.

רקדו, הוא רקד עם מישהי שהתחפשה

להולנדית או לקלאופטרה

או למה שאתה רוצה. זאת אומרת,

זה סמל המנטליות האלכסנדרונית.

של סובלנות? מה זה?

זה לא סובלנות, זה

להיות מחוץ לעולם.

הם כאילו היו מחוץ להיסטוריה.

הם חיו בתוך סרט הוליוודי.

לא מודעים לכלום.

אז בספר 'בלאנש' שאני קראתי

לאיש הזה ג'וגאטיניו שהמצאתי,

אבל במציאות זה היה אחי שהתחפש.

אחי, חיים, היה בלונדיני

ממש כמו ויקינג

ממש עם המדים והקסקט הוא נראה

התגלמות הגזע העליון.

מטורף, אם הוא היה עושה את זה בארץ

באותה תקופה היו הורגים אותו.

ממש הורגים אותו, לא רק...

אבל זאת הייתה אלכסנדריה.

אבא שלי היה חשב.

אבל הוא לא היה רואה חשבון.

הוא עבד בחברה.

באיזו חברה? בחברת פורד.

בארץ חלק מזה שנקלטנו

יחסית בקלות בארץ

זה שבארץ הוא מצא עבודה

בחברת פורד בארץ.

אמנם לא כחשב, היה חשב

ראשי בסניף באלכסנדריה,

אבל לא באותה דרגה, אבל בכל זאת

צווארון לבן בשנות ה-50 של

המאה שעברה כשעלינו ארצה,

משרה של צווארון לבן כשאתה

גר במעברה זה לא דבר פשוט.

העניין של המצב

הסוציואקונומי תראה,

כל המשפחה באו מכפר

די נידח לדעתי,

בתורכיה שנקרא דדאגטש.

הדדאגטש הזה היה כמו שהזכרתי

קודם את המלחמות הבלקניות

הוא היה על הגבול, הוא היה

אמנם בתוך האימפריה העות'מאנית

אבל על הגבול של יוון.

בגלל זה כנראה המלחמות עליו.

עכשיו, זה לא רחוק מהדרדנלים.

הגורמזנו חיו בכפר הזה.

סבא שלי, דוד גורמזנו,

היה מן סוחר נודד כזה

של, אני לא אגיד רוכל ממש כמו

ב'אדונית והרוכל' של עגנון,

אבל הוא היה נוסע עם סחורות

פעם בים ופעם ביבשה.

אמרו שלא הכל חוקי ולגיטימי לגמרי.

זאת אומרת, מצב די עלוב

מבחינה כלכלית אבל

עם גאווה, גרנזדה ספרדית.

אנחנו אצולת האצולות.

סבתא שלי, סרינה

שהיראתי אותה קודם,

בקושי ידעה קרוא וכתוב.

אבל היה בה הגרנזדה

הזאת, המודעות הזאת

שאנחנו אריסטוקרטיה.

איזה אריסטוקרטיה ואיזה בטיח.

מה שקצת מלמד אותי שברגע שאתה

חוזר הרבה פעמים על משהו

אז אתה משכנע את האחרים.

זאת הייתה ההרגשה, למרות שהם

באו מהכפר הכי נידח שאפשר.

רק אפיזודה קצרה.

אותו אלון אבוטבול, אחייני

שהזכרתי קודם בן אחותי,

ואני החלטנו יום אחד

לעשות טיול שורשים.

אמרנו נלך ונחפש את

הדדאגטש הזה שכל כך הרבה,

סבתא שלנו שהייתה מספרת

סיפורים מופלאה,

הייתה אומרת 'דדגאטש',

אז נלך לחפש את זה.

לא מצאנו את זה על שום מפה.

במקרה בבן יהודה

הייתה לשכת תיירות

טורקית והייתה מפה טורקית שם.

אני סתם הסתכלתי לראות את כל ה...

ופתאום אני רואה דדאגטש.

כשעשיתי שיקוף מול אטלס,

אז עוד לא היה אינטרנט

וכל הדברים האלה,

מול אטלס ראיתי ששם שוכנת

עיר בשם אלכסנדרופולי.

זאת אומרת, כשהיוונים כבשו

את החלק ההוא של טורקיה

או קיבלו אותה, אז שינו את השם

לאלכסנדרופולי ועכשיו באופן פרדוקסלי יותר

שאבי בא מאלכסנדרופולי

לאלכסנדריה,

אבל האלכסנדרופולי הזה

זה לא על שם אלכסנדר הגדול

שאלכסנדריה קרויה על שמו,

אלא סתם על שם אלכסנדר

ה-1 מלך יוון.

אז זה היה מצחיק שבסוף היינו צריכים

לעבור את הגבול מטורקיה ליוון

כדי להגיע למקום שסבתא שלי

נולדה והוא שונה לחלוטין.

אמי היא כמו שאמרתי,

היא הבת של סבתי.

ברור שהיא הבת של סבתי

שהזכרתי, וכמו שאמרתי אנחנו

משפחה אחת כי אבי היה אחיה.

היא כיוון שהייתה הבכורה במשפחה

ודוד גורמזנו הסוחר הנודד שטען

שהוא עוסק במסחר בין-לאומי,

אבל זה היה בבל"ת

איזה מסחר בינלאומי,

נפטר באיזשהו מקום אי שם בדרך.

אז היא הייתה צריכה לעזור לפרנס

את המשפחה ורצו להשיא אותה.

מצאו את ויטלי, את סבי בצ'נקלה.

צ'נקלה זה לא רחוק מדדאגטש,

אבל זה כבר על הדרנדלים.

אז היא עברה לצ'נקלה

ושם סבא שלי היה סנדלר

ויצר נעליים לצבא הטורקי בצ'נקלה.

אפילו גם היום מי שעובר

שם רואה שני מבצרים

שחולשים על המעבר הימי.

הוא יצר נעליים, תיקן

את הנעליים של הצבא.

מתישהו הוא הסתבך איתם כי

הוא לא עמד בקצב של הדרישות

בייחוד בגלל כל המלחמות

והחליט לברוח לאלכסנדריה.

כשהוא ברח לאלכסנדריה הוא

השאיר את סבתא שלי שם

עם התינוקת, אמא שלי,

לה צ'יקיטיקה, ביד.

הקטע שאני אזכיר עכשיו זה קטע

שאנחנו הרבה השתמשנו בו.

סבתא שלי סיפרה על המסע שלה

עם ילדה קטנה, היא לבד

בחורף מטורקיה לאלכסנדריה

כשהיא רודפת אחרי בעלה שנעלם לה.

היא סיפרה לי את

הסיפור הזה בלדינו.

הקלטתי אותה זה היה ב73',

אני זוכר את זה מצוין כי זה היה

כשבאתי לחופשה ממלחמת יום כיפור.

אחרי המלחמה התחילו

לתת חופשות מהצבא

ואז הקלטתי אותה עם הסיפור הזה.

מהסיפור הזה שושה עשה מונולוג

בהצגה 'הנשים של ממן',

הצגת יחיד שבה היא

מציגה דמויות שונות.

הסיפור של סרינה תרגנו,

איך היא הגיעה מטורקיה למצרים.

זה התחיל ממרידו ויטלי,

בעלי ויטלי היה סנדלר...

זה צורת הסיפור הזאת שאתה

שומע את הדורות מאחורה.

איך שסיפרו פעם סיפורים.

בהקשר הזה תמיד אומרים

'התדע מאין נחלתי את שירי?'

זאת אומרת מאיפה אני נהייתי סופר.

אז לכאורה אבא שלי היה

אינטלקטואל, ידע תשע שפות.

כל הזמן רצה לכתוב ספרים וקרא,

הוא קרא מאות, אלפי

ספרים, מה זה מאות.

אבל לא ממנו נהייתי סופר,

אלא מסבתא שלי סרינה

שבקושי ידע קרוא וכתוב אבל

כשהיא הייתה מספרת סיפור,

היא ידעה לספר אותו

עם כל החן שבזה.

עם כל הדרמה שבזה, עם כל ההומור.

הומור, בוודאי.

גם כל מיני תכסיסים

של מספרי סיפורים

שהכל בא לה מהטבע ואני

תמיד טוען שאם אני

באמת יודע לספר סיפור

זה בהחלט בזכותה.

משום שאבא שלי היה מלמד אותי לספר

סיפור בצורה יבשה, בצורה מאד הגיונית.

אבא שלי סגד להיגיון, בעוד

שסבתא שלי סגדה לרגש.

אני מאז, זה המורשת. זאת

אומרת, הירושה שלי ממנה

זה העניין הזה של להעריך את הרגש.

בכל האומנות שלי

אני מחפש את הרגש.

גם בכתיבה וגם כשאני

הולך לראות הצגות.

לצערי אני מוכרח להודות

שהתרבות הישראלית שהיא קצת

תרבות מרפקית כזאת.

היא תרבות קצת שכלתנית

מדי ולא רגשית.

אולי בגלל טענו שהתרבות

היידשית, המזרח אירופית,

יותר מדי רגשית ורגשנית

על גבול הקיטש.

אז במרד הזה שהצברים יצרו

או שאלה שייסדו את

התרבות הישראלית,

אז במרד הזה התרחקו

לא רק מהגולה, אלא גם

זאת אומרת לא רק מהיידיש

אלא גם מהיידישקייט.

לא רק מהגולה אלא גם מהגלותיות.

לא רצו את היהודי הזה

שמתרגש, שמתבדח ובוכה

אלא רצו את היהודי

הגאה שיש לו בלורית.

אבל כפי שאתם רואים עם הבלוריות,

הבלוריות נעלמות ואז מה נשאר?

הבית שלנו היה בבניין

בן 7 קומות באלכסנדריה.

כמובן שם נולדתי, כן אמרתי.

הוא היה על יד הים.

זה מאד משמעותי כי מהמרפסת

אפשר היה לראות את הים

ובקיץ היינו רצים יחפים בבגדי ים.

רק היינו צריכים

לעבור את הקורניש,

הקורניש זה הטיילת

המפורסמת של אלכסנדריה,

כדי להגיע לים.

האסלפט היה שורף את הרגליים שלנו

והגדולים היו צועקים אחרינו

'אתם תקבלו מכת שמש

ו...',כמו שתמיד גדולים,

אבל היינו רצים לים.

אותו ים שכל כך נהנו

ממנו בקיץ כילדים,

בחורף אי אפשר היה להגיע הביתה.

כי הרחוב דלתה היה מאונך לים.

זאת אומרת הים היה

ככה ורחוב דלתה ככה,

אז אי אפשר היה להגיע הביתה,

הרוח הייתה מעיפה אותה חזרה.

רוח בלתי רגילה, אז אני

גדלתי בתוך המציאות הזאת.

עכשיו נוסף לזה, הבית שלנו

כיוון שאלכסנדריה הייתה

מקום של נופש לאנשי קהיר

שהיו באים לקיץ לאלכסנדריה.

כי בקהיר היה מאד חם, עיר

מדברית, ואלכסנדריה ממוזגת.

לא היו מזגנים אז אבל

מזג האוויר היה ממוזג.

לא היו הרבה בתי

מלון באותה התקופה

ולכן הרבה שכרו חדרים בבתים.

הבתים היו מאד גדולים וזה הסיפור

שאני מספר ב'קיץ אלכסנדרוני',

על משפחה מקהיר שבאה להתארח

אצלנו באלכסנדריה בקיץ אחד.

כדרך אגב אני מוכרח

להגיד שאת הספר

'קיץ אלכסנדרוני' הוצאתי בגיל 37.

זאת אומרת, לא כבחור צעיר.

ממה זה נבע? מזה שכשהגענו לארץ

נכנסו לתוך 'כור

ההיתוך' ובמנטליות שלי

אם אני אכתוב, אז

על מה אני אכתוב?

על הקיבוץ, על מלחמת

השחרור שלא הייתי בה,

על ירושלים או על תל אביב, על מה?

לא היה בתודעה בכלל,

לכתוב על אלכסנדריה.

לקח לי הרבה שנים.

נסעתי לארצות הברית, הייתי בארצות הברית

אז כשכתבתי את 'קיץ אלכסנדרוני'.

זאת אומרת, הייתי צריך להתרחק

מהמכבש התרבותי ששרר אז

כדי להשתחרר ולהגיד

'וואלה, אלכסנדריה גם היא

חלק מהספרות העברית',

משום שהיא חלק ממני.

זה לא שהתכחשתי כמו שהרבה מספרים,

זה הרי כבר הפך להיות תקליט שחוק

שהרבה מזרחים אומרים 'התביישתי

בהורים שלי והתביישתי בזה..'

אני לא התביישתי בכלום,

להפך כבר אמרתי לך

כלפי הקיבוץ התייחסתי

כילד בסנוביות,

אז לא התכחשתי אבל זה לא

הגיע עד כדי כך שאני אחשוב

שאפשר לספר על אלכסנדריה.=

לכן 'קיץ אלכסנדרוני'

גם התקבל בצורה מאד...

קודם כל יוצא מן הכלל הוא התקבל.

קצת הפתיע את 'היישוב' מה שנקרא.

זה היה גם במקרה קרוב לשלום

עם מצרים, שנת 78' זה יצא.

אז ככה שאחרי זה כבר

ישראלים נסעו למצרים וראו.

'קיץ אלכסנדרוני' בדיוק

מספר על העניין הזה.

שאלת איך היה בבית?

באותה שנה זה כבר היה אחרי ששני

האחים שלי, הבוגרים, נסעו כבר לארץ.

לכן אם ניקח את אותה

שנה, אז היינו כבר

למעשה שלוש משפחות.

כי הייתה משפחה יהודית מקהיר,

משפחה קופטית לא משפחה שלמה אלא

אמא ושתי בנות קופטיות שלקחו חדר.

זאת אומרת, זאת הייתה מן קומונה

קטנה בתוך הבית באלכסנדריה.

חיים בורגניים טוטליים. זאת

אומרת, כולם דיברו צרפתית.

היה לנו משרת. אז אני לא זוכר

אם היה משרת אחד או שניים,

בכל אופן עד הרגע האחרון

היה לנו משרת אחד, סאלם,

מאד חמוד, מופרע, מאד

שובב אבל חמוד לאללה.

מאד התיידדתי איתו.

זה היה בית עם שוער למטה

והיה לנו מעלית.

היום, אחרי שנים

כשביקרתי באלכסנדריה,

אז ראיתי שהמעלית הזאת נעלמה.

זו הייתה מעלית ישנה כזאת עם זנב.

היה כיף, אמנם אנחנו גרנו רק

בקומה שנייה אבל היו שבע קומות.

מבחינת מסורת בתוך אלכסנדריה, מבחינת

דתיות, איך המשפחה מתייחסת לזה?

אפרופו הדבר הזה, פנו אלי,

פעם הייתה תכנית טלוויזיה

שיעקב בנאי, אח של

יוסי בנאי, היה עושה.

זה נקרא משהו מבית אבא,

בכל אופן תכנית על מסורת.

אנשים באו והצטלמו כשהם

מספרים על בית אבא.

אז אני אמרתי מבחינה דתית,

אני זכרתי את כל הסליחות וכל זה.

אני בא ממשפחה אתאיסטית.

אבא שלי היה אתאיסט אדוק.

הוא לא רק היה אתאיסט כי

הוא בא מהמסורת הצרפתית

של הוולטורים, של עידן הנאורות,

עזבו אותי מכל הדת הזאת.

אז אני אמרתי לעצמי

מה אני אגיד לה.

אז בכל זאת כשהתחקירן דיבר איתי

אז אמרתי לו 'תשמע אתה רוצה לדעת

איך היה אצלנו הספרדים

של אלכסנדריה?'

'אספר לך בני'.

ביום שישי

היו פורסים השולחן,

מפה ירוקה

והיו מביאים הכרטיקס, הקלפים.

משחקים הקלפים בכוונה תחילה

כמובן שלא עשו את התכנית הזאת.

כי לא היו פיוטים ולא...

אז זהו, אני בא מרקע לגמרי...

אבל מצד אחר, אבא שלי

לא טען מבחינה יהודית

לא היה לו צל של ספק

והדבר המוזר ביותר

זה שיום אחד הוא בא ואומר

'הקימו מדינה בישראל.'

אמרנו יופי. יש לנו מדינה.

מדינה יהודית.

טוב, אז הוא אומר

אם יש מדינה ליהודים, ההיגיון אומר

שכל היהודים צריכים להיות שם.

כולם חשבו שהוא מתבדח

כי הוא לא היה ציוני.

הוא שנא פוליטיקה.

הייתה פעילות ציונית במצרים.

תראה באופן כללי המצרים לא

כל כך רדפו את היהודים.

וודאי לא בתקופה שלי.

תזכור שאני עזבתי את מצרים עוד לפני

שהפארוק נפל, עוד לפני נאצר בכלל.

באיזה שנה אתם...

אנחנו עזבנו בסוף 51' והמהפכה

הנאצריסטית הייתה ביולי 52'.

עכשיו למה עזבנו באמת?

כי אבא שלי בגלל ההיגיון, הוא אמר שההיגיון

הוא שהיהודים צריכים להיות בארץ ישראל.

יש מדינה ליהודים, אז

מה פתאום שישבו כאן?

וזה עוד אחרי שבשנות

ה-30 כשהיה חלון

הזדמנויות ליהודים

לעשות אזרחות מצרית,

ורוב היהודים התחמקו וניסו

לעשות אזרחויות זרות

העיקר לא מצרית, הוא הלך למשרד

הפנים והוציא פספורט מצרי

ויש לי אותו עד היום.

זאת אומרת מצד אחד, הוא אמר אם אני יושב

במצרים אני צריך להיות אזרח מצרים.

אבל ברגע שהקימו מדינה ליהודים,

החליט לא כדתי, לא כציוני, כלום

אלא רק מכוח ההיגיון אבל והרבה יהודים

היו חושבים דווקא בצורה הזאת ובאים לפה.

ליל הסדר, למשל, שהוא החג היחיד

שאני יכול לחשוב עליו באלכסנדריה

חגגנו אותו אצל דוד מרק.

היה לנו דוד שהמוצא של משפחתו מטוניס

ולכן הוא היה קצת יותר מסורתי.

גם הוא היה עשיר.

אז כולנו הלכנו לשם.

אבא שלי השתעמם בליל

הסדר ואחרי ליל הסדר,

הלך למועדון שלו לשחק בלוט.

בלוט זה משחק הקלפים

האהוב עליו שם.

בארץ כבר כן חגגנו את ליל הסדר,

אבל בשיטה של 'טוב, על זה נדלג'.

אני לעומת אבי, ואני לא יודע

למה, הרגשתי מאד יהודי.

רוב היהודים שיכלו להרשות

לעצמם היו הולכים ל(צרפתית).

(צרפתית) זה בית נוצרי למעשה.

לא נוצרי חילוני, אבל צרפתי.

כי הרי התרבות הצרפתית

הייתה מאד...

אני החלטתי ששמעתי שיש (צרפתית),

זאת אומרת בית ספר

של האיחוד היהודי,

אני לא יודע איזה איחוד זה

היה, אבל בית ספר יהודי

אמרתי אני רוצה להיות בבית

ספר יהודי, לא יודע למה

ואפילו כשהייתי אצל

איזה דודה שלי,

ראו איזה צלב כי היו

שם הרבה כנסיות

הרבה נוצרים אז אמרתי, פעם אני אעלה

על הגג הזה ואוריד את הצלב הזה.

כילד קטנצ'יק לא יודע

מאיפה זה בא לי.

כי הרי כל החינוך שלי היה לא

נוצרי, אבל מתוך ספרים צרפתיים.

ספרי לימוד צרפתיים, אני

למדתי איך האבירים שלנו

יצאו לשחרר את קבר

המושיע בימי הביניים

ולא למדתי איך הם שחטו

את היהודים בדרך.

כי זה לא היה כתוב בספרי

הלימוד של הצרפתיים.

אבל אני לא יודע מאיפה

לי הייתה תודעה יהודית

וכמו שאמרתי לאבא שלי

הייתה תודעה יהודית.

זאת אומרת אנחנו

יהודים, עובדה וזהו.

מעבר לזה, אל תפריעו לי עם עובדות

ואל תבלבלו לי...-

אני לא יודע

אחרי זמן רב אחד הבנים שלי,

חזר בתשובה משנית מה שנקרא

ונהיה חרדי.

אבא שלי לא חי אז, אני לא יודע

אם הוא מתהפך או לא מתהפך בקברו.

בכל אופן, אבא שלי גם אמר שהוא

לא מאמין בקברו ולא לא בקברו.

הוא לא רצה שנספיד אותו.

אז כיוון שהוא לא האמין, הוא בטח

לא מתהפך בקברו אבל אולי זה העונש.

בתוך הבית ספר, זה

היה בית ספר יהודי?

בית ספר יהודי, אבל למדנו

שמונים אחוז צרפתית, הכל

בצרפתית, כל המקצועות.

עשרה אחוז עברית

ועשרה אחוז ערבית.

בגלל זה ערבית, לא ידעתי מילה.

זאת אומרת, ידעתי מילה אבל בקושי.

כשהגעתי לארץ, לא

ידעתי מילה עברית.

כי מה למדו בעברית כבר?

זה האבסורד. הגעתי לארץ

בגיל 10 כמו שאמרתי.

לומדים היסטוריה צרפתית,

ממש צרפתית.

זאת אומרת על המהפכה,

אמרתי לך על מסעות הצלב.

אחר כך על קרל הגדול

זה התחיל מזה.

כי בעצם הפרנקים התחילו להיות

פונקציה עם קרל הגדול.

זהו, זה היה המלך שאני הערכתי.

אחר כך מסעות הצלב

ולואי ה-14 המלך

זה היה ההיסטוריה. שום דבר יהודי.

גם אותו בית ספר יהודי,

אני לא זוכר שלימדו

אני לא זוכר שהוא

היה מרשת אליאנס.

תראה אני הייתי ילד בן

10 וידעתי שיש כזה דבר.

עוד סיבה, כי לאחד בני הדודים שלי

שקראו לו דניאל

אבל אני ביצירה שלי,

בספר שלי 'בלאנש',

הוא מופיע כרפאל. הוא

הגיבור של הספר הזה.

אבא שלו היה שומר לילה בירושלים

בבנק אנגלו-פלסטינה.

הוא תקע את אשתו

באלכסנדריה ואת הילדים

וחי לו בסבבה בירושלים.

עכשיו דניאל, מהמבוגרים,

היה החבר הכי טוב שלי.

הוא מאד אהב אותי

והיינו חברים טובים

והוא היה קורא לי

(צרפתית), נמר קטן.

הוא היה היחיד שישב ושיחק איתי

ודיבר איתי בגובה העיניים.

אז הוא היה מספר לי על

המסעות שלו לפלסטין.

היה נוסע לפלשתינה

לראות את אבא שלו

וככה ידעתי על פלשתינה.

חוץ מזה, אבא שלי בשנת 30' ומשהו

נסע לארץ ישראל כי הייתה לו

תקופה שלא הייתה לו עבודה בכלל

ולכן הוא הלך לנסות את מזלו

בארץ ישראל בשנת 37' משהו כזה.

את זה אני מספר באמת

בספרי 'חופי אלכסנדריה'.

הוא סיפר לך קצת?

הוא סיפר לי יותר על הרכבת.

סך הכל ישראל נראתה לו די

פרימיטיבית ולא אטרקטיבית,

עובדה שהוא לא נסע לשם.

כך שאני די מופתע איך בשנת 50'

פתאום דווקא האיש השכלתני הזה

הייתה לו אינטואיציה

נכונה כי לא רק

שיצאנו ממצרים לפני

כל הבלאגן הגדול של נאצר וכולי,

אלא גם העיתוי היה לא

רע, גם מבחינת הארץ.

לא באנו ב-49' או

50', באנו בסוף 51'.

למשל, נתנו לנו צריפים

לגור בהם ולא אוהלים.

אז ככה המעברה שלנו הייתה שונה

בכל זאת מהמעברה של סאלח שבתי.

כל המעברות היו שונות

מהמעברה של סאלח שבתי.

זה סיפור אחר.

מכעיס לכשעצמו אבל

על אחת כמה וכמה,

אני גם עשיתי סרט על המעברה.

סרט קצר חמוד של 5 דקות

שקראתי לו 'נסיך המעברה'.

תראה, קודם כל שני האחים

שלי עזבו שנה לפנינו.

הם עזבו שנה לפנינו כי

כשאבא שלי החליט זהו,

ההיגיון אומר כולי וכולי

עולים, מהגרים, לישראל.

(צרפתית) לתמיד,

אז שליחים של הסוכנות

שעבדו במצרים בצורה סמויה

אמרו רגע רגע, תראו

בישראל המצב הוא קצת קשה

ואתם פה במצב טוב, אתם

לא יהדות של מצוקה,

טוב לכם.

אז בואו ניקח לאט לאט,

קודם שילכו הצעירים החזקים

הם יכינו לכם בית בישראל ואחר

כל ברוכים הבאים כל המשפחה.

זאת אומרת סלקציה בצורה נחמדה.

טוב, נסעו שני האחים שלי.

פתאום שלחו אותו

לצרפת, להכשרה חקלאית.

אז אבא שלי שאל 'רגע,

בצרפת הם ילמדו,

הם יקימו לנו בית בישראל?'

אמרו לא זה בשביל להכשיר

אותם, חיי קיבוץ.

אז אומרים מאיפה הקיבוץ הזה בא?

אז אמרו ירצו, ירצו.

לא ירצו קיבוץ.

Israel Is a Free

Country, אמרו לו.

בסדר.

עכשיו האבסורד הוא

ואין ברירה אלא לספר

זה שאותו אח שסיפרתי עליו

שהוא התחפש לקצין אס.אס

היה גם שחקן כדורסל בקבוצה

אלופה של מכבי אלכסנדריה.

כשהוא נסע לצרפת, בדרך ישראל,

כל החברים שלו נסעו איתו.

בזמן שהם היו בהכשרה

בצרפת, הם קצת כדררו

והצרפתים ראו צ'מפיונים,

הפכו אותם לקבוצה.

הקבוצה הזאת כבשה את כל

דרום צרפת, מה שנקרא.

הציעו להם אזרחות צרפתית

ואח שלי כותב לאבא שלי,

תשמע, אנחנו הרי גדלנו

על (המנון צרפת)

זה המרסייז, אנחנו גדלנו על

זה אז יש לנו פה הזדמנות.

לפחות ננסה, ישראל לא תברח.

ככה יכול היה להיות באופן

פרדוקסלי שדווקא ההכשרה הציונית

הייתה משאירה את כולנו בצרפת ואני

אולי הייתי כותב ספרים

בצרפתית ולא בעברית.

אבא שלי, שוב, באקט

לא מובן לחלוטין

אומר להם 'לא! אתם

ממשיכים לאן שקבענו'.

לא לארץ ישראל, כי

פחדו שהצנזורה תראה.

עכשיו כיוון שאחי אמר 'אני נוסע'

אז כל החברים שלו ממכבי אמרו

אתה יודע מה, כמו המוסקטרים

'אחד בעד כולם, כולם בעד אחד', נסעו לפה.

באו לפה,

דחפו אותם מיד לקיבוץ, עין חרוד.

בעין חרוד שיחקו קצת.

היה איזה טורניר של הפועל

ואחת הקבוצות לא יכלה

אז הם הלכו לשחק.

הפילו את הפועל תל

אביב ב-20 נקודות

ואת הפועל ירושלים

ב-30 נקודות בכדורסל.

ככה היו הסנסציה.

אבל יום אחד איזה עסקן

ספורט חכם מחולון

בא לקיבוץ ואמר להם 'מה אתם צריכים חיי

קיבוץ? אתם מהעיר... בואו לחולון.'

ככה נוצרה קבוצת הפועל חולון.

שמי שמסתכל בהיסטוריה של

הכדורסל הייתה צ'מפיונית.

רק את מכבי תל אביב הם לא הצליחו...

ואחי כל הזמן היה אומר

רק זה היה אכזבת חייו.

אבל היו צ'מפיונים בארץ.

אבל יש סצנה בספר שבה

אתה מתאר ב'בלאנש'

בתור ילד את הפעם הראשונה

שאתה עומד בנמל.

אז זהו, אז פעם ראשונה

שאני עומד באמת בנמל

זה לא היה כשאחים שלי

נסעו אלא כשהבן דוד שלי

דניאל, שקראתי לו רפאל פה,

נוסע עם בלאנש שזה עתה נישאו

והם נוסעים לפלשתינה. היא

מראש לא רצתה כל כך.

הוא היה ציוני נלהב.

אבא שלו אגב מת באחת

הפעולות של האצ"ל.

אז שלא נדע.

אבל הוא היה נלהב

ללכת בעקבות אביו.

סוף סוף הם נאלצו לנסוע.

אנחנו היינו בנמל

כמובן מאחורי גדר.

אבל לא רחוק מהאונייה,

זאת אומרת ראינו

את אלביר, בספר 'בלאנש',

הולכת לכבש האונייה.

עמד שם שוטר ואחריה

באמת הלך רפאל.

פתאום אנחנו רואים שבאים

שוטרים ותופסים את רפאל

וזהו, ואותה דוחפים על האונייה.

עכשיו אבא שלי היה

לו חבר, קצין משטרה.

קצין משטרה זה בימים ההם,

אז הוא מיד הזעיק אותו וההוא בא

ומה מסתבר? שאסור

היה לקחת תכשיטים.

אפשר היה לקחת מה שאתם

רוצים, ארגזים מלאים.

אנחנו כשבאנו לארץ משם

הבאנו 12 ארגזים.

לא יצאנו עם מזוודות אבל תכשיטים וכסף

יותר מסכום מסוים אסור היה לקחת.

עכשיו בלאנש הזאת לא

יכלה להיפרד מתכשיטים

והיא לא חשבה שיבדקו, אבל

עמד שוטר בכבש האונייה.

כשהיא נכנס לפאניקה, היא לקחה

את זה ושמה בכיס של הז'קט של

בן זוגה, שהיה מאחוריה

ולא ידע מה היא חשבה.

אז תפסו אותו וכמעט שהוא

נשאר במצרים בבית סוהר.

אלא מה, וזה תמונה שאני לא אשכח.

אנחנו עומדים מאחורי

הגדר והאונייה כבר צופרת

וכמעט עומדים להרים את

המזח ואז אנחנו רואים

את רפאל רץ ושני ושוטרים אחריו.

זאת אומרת, הוא לא ברח.

רץ אל הכבש,

שם את הרגל על הכבש שעמד להתרומם

ועולה למעלה והאונייה התחילה לזוז.

זה היה מה זה מרגש.

אתה מתאר לך את אמא שלו

מתעלפת שם וסבתא שלי,

הדודה שלו, 'רפאליקו'.

כי היא מאד אהבה אותו.

הוא היה שר

רומנסות ספרדיות.

היה לו קול מדהים.

אז היא אהבה אותו מאד בגלל זה.

כי הוא הביא לה את ה...

בסופו של דבר, גם

המסורת הספרדית במצרים

זה כבר היה קצת נטע זר.

כי מצרים הייתה צרפתית או ערבית.

אז זה הסיפור, יותר

מרגש מהנסיעה שלי עצמה

הייתה לא דרמטית. זה היה כבר אחרי

שליווינו את האחים שלי וליווינו את דניאל.

עכשיו, מה שאני רוצה דבר

אחד לציין בעניין הזה

זה שכיוון שחיי

כביכול נחתכו בגיל 10

זאת אומרת, יש תקופה

לפני ותקופה אחרי,

הזיכרונות של התקופה

לפני נשארו מאד חדים.

זאת אומרת אני לא יכול לערבב.

אני למשל, זיכרונות מהצבא,

אני מערבב בין אם הייתי

בצבא או במילואים. לך תדע.

אבל כאן, אי אפשר להתבלבל.

מה שהיה באלכסנדריה

היה באלכסנדריה.

בזכות זה כשכתבתי את 'קיץ

אלכסנדרוני' בשנת 78'

אחרי המון שנים, הוא יצא

ב78' כתבתי אותו קודם.

הזיכרונות של אלכסנדריה

היו קריסטליים.

זכרתי דברים באופן

הרבה יותר מאשר זה...

אני לא הייתי הראשון

שכתב על מצרים

אבל באמת בסופו של דבר, אין הרבה.

כי המצרים הם לא בדיוק,

הם אני תרבות מאד

יגידו לך באיזה צד

המזלג צריך להיות וזה.

הם אנשי ספר, אבל הם

לא אנשי יצירה במיוחד

וודאי לא מתעסקים בפוליטיקה,

מתעסקים במסחר, מחפשים חיים טובים.

ב'נסיך המעברה' זה בטח יצחק.

זה מי שישב מול יוסי

והחליט שהוא חוזר לשמו,

מה שסיפרתי בהתחלה, לשם

של הסבא הרבא הזה.

החיים במעברה היו כיוון

שזאת הייתה מעברת צריפים,

קודם כל די נוח בסך הכל.

כמו מקום שיוצאים אליו,

המצרים וזה בדיוק

אופייני למנטליות.

יצרו שכונה מצרית קודם כל במעברה.

והם היו אומרים, מה יש? בקיץ

לא היינו נוסעים לסידיביש.

סידביש זה היה מקום שהיו

שמה צריפים על יד הים.

היו באמת לפעמים נוסעים בקיץ לשם

לבלות את הקיץ.

בצריפים על יד הים, מרצון.

אז הנה אמרו עכשיו אנחנו

פה בנופש במעברת שפרעם.

זאת המנטליות של המצרים.

המצרים לא קיטרו ולא חיפשו.

אז נכון שהיו תנאים

אובייקטיבים שעזרו להם.

רוב המצרים השתלבו

במקצועות של צווארון לבן.

נוצר פרדוקס שאתה חי במעברה, יש

לך משכורת הכי טובה שיכולה להיות

כי זה בכל זאת בתנאים של אז.

הכל משולם. אתה לא צריך לשלם

שכר דירה, ארנונה, מים.

חשמל לא היה אבל היה לוקס.

למשל אצלנו, אבא שלי עבד בפורד.

אחותי מצאה עבודה בשוהם

ב'צים', חברת הספנות.

היינו חמישה אנשים בצריף: סבתא

שלי, אמא שלי, אני, אחותי ואבי.

כי שני האחים שלי היו

כבר מסודרים בענייניהם.

אז באופן פרדוקסלי, חיינו חיים

בורגניים הרבה יותר טובים

מאשר כשעברנו לשיכון בקרית אתא

ששמה כבר היה משכנתא וכל הדברים.

זה הפרדוקס של המעברה וכילד, בגלל

זה קראתי לזה 'נסיך המעברה',

הייתי נוסע כל שבוע לפחות

עם אחת לסרט בחיפה,

לבריכה בבת גלים.

ככה שאני לא חייתי

חיי סאלח שבתי לרגע.

יום אחד נורא הייתי צמא וראיתי

שעל יד חדר האוכל יש ברזים.

הלכתי לשתות ויצא סודה.

זה העלה לי את הסעיף,

שנאתי אז סודה.

סודה נראתה לי הפרובינציאליות

הישראליות בהתגלמותה.

הייתי ממש ילד סנוב

יום אחד נורא הייתי צמא וראיתי

שעל יד חדר האוכל יש ברזים.

הלכתי לשתות ויצא סודה.

זה העלה לי את הסעיף,

שנאתי אז סודה.

סודה נראתה לי הפרובינציאליות

הישראליות בהתגלמותה.

הייתי ממש ילד סנוב

וכל כך כעסתי על הקיבוצניקים

שהם מוציאים סודה.

כל היום שותים תה,

סודה וחותכים...

שמעתי שהם אוכלים ארוחת

בוקר, סלט חתוך.

זה עשה לי ככה...

זה היה היחס שלנו. ככה שהמעברה

שלנו הייתה מאד שונה.

הבעיה עם סאלח שבתי זה

שהוא לא מייצג כלום.

זאת אומרת אם אתה

שואל אוקי הוא מזרחי,

אבל מאיפה?

אז אף אחד לא יכול לדעת.

הוא תערובת של עיראק, מרוקו.

אבל הוא מאיזשהו מקום.

כורדי אולי קצת, אי אפשר לדעת.

עכשיו, אחד הדברים שאני

אומר בדיכוי של המזרחים

זה לא רק, בגלל זה אם שואלים אותי

מאיפה אתה, אני לא אומר ממצרים.

אני אומר מאלכסנדריה.

כי אצל קבוצת מיעוט

שבדיכוי תרבותי

לפחות, אז מכלילים.

הכל הכללות.

זה כמו שאני אגיד

אולי נעשה סרט על מוגדור.

אז יגידו כבר עשו

סרטים על מרוקאים.

אבל אם תגיד בוא נעשה

סרט על בוסצ'ץ',

אז לא יגידו עשו סרטים לא גליציה.

אז קודם כל אין לו זהות.

כיוון שהוא משוחק על

ידי שחקן שעושה...

אז אתה גם לא יודע

את הזהות של השחקן.

לפחות אצל יוסי בנאי כשהוא

מדבר על סורמלו וזה,

אתה יודע שהוא ירושלמי.

אבל שם, אתה לא יודע. זה א'.

ב' אחת הבדיחות בסרט זה

שהיא אומרת, זהרירה חריפאי,

'אנחנו חיים במאה ה-20'.

אז הוא אומר 'איפה זה גברת?'

גברה חברה או משהו כזה,

כי היא קיבוצניקית.

בסדר, בדיחה טובה. אבל באמת יש

מישהו שלא ידע מה זה המאה ה-20?

אם הוא חי במאה ה-20?

תראה אחד הדברים שטענו נגדנו, כי אני

כבר חשפתי את הסוד ונהייתי פעיל

בעניין המזרחי והחברתי, זה

שאמרו מה לא היו דברים כאלה?

אז אמרתי 'וודאי היו דברים כאלה'

אבל כשאתה עוסק בתרבות של מיעוט

ואתה מבליט רק את הדברים האלה

ואין דברים לאזן.

זאת אומרת, שלא

מספרים את הסיפור שלי

שאני לא בדיוק סאלח שבתי.

לא מספרים את הסיפור

של הכל האנשים.

אלא מספרים או את הסיפור הזה או

כשרצו לעשות תיאטרון

ריאלסטי יאענו,

אז הלכו לקריית שמונה

וחיפשו את כל התימהוניים שם

ועשו הצגה, 'אופניים

לשנה' קראו לזה.

אז נולה צ'לטון שעשתה את ההצגה

הזאת הרגישה מאד חברתית.

אבל מה? היא לקחה

את כל שוטי הכפר.

עכשיו, נער מזרחי אולי

בגילך או יותר צעיר ממך,

כי אתה כבר נולדת אחרי כל הסיפור,

רואה את המזרחים או

כסאלח שבתי בייצוג.

זאת אומרת, אם הוא

רואה אותם אותנטיים

אז הוא יראה את איבגי ואת אורי

גבריאל ב'מתחת לאף' שני פושעים קטנים

או ב'אופניים לשנה' בתיאטרון

הוא יראה אותם כמוזרים

של קריית שמונה

או יראה אותם בסרטי הבורקס

או 'אמי הגנרלית' שבהתחלה שיחקה עדנה

פלידל, דווקא היא שחקנית מעולה.

אבל שוב, ייצוג כזה.

כל הדבר הביא אותנו בשנות ה-80

להיות פעילים בעניין.

אז אם אנחנו רוצים לעבור לשם,

אנחנו יכולים לעבור אל...

אז ככה במאבק בעניין המזרחי,

דווקא בגלל זה שאני באתי

ממקום שסגד למערב, אז

הסגידה הישראלית למערב

הייתה בעיני מה זה מוזרה.

זה כבר דה ז'ה וו כזה,

כבר באלכסנדריה סגדנו לכל

הדברים הטובים ולכל ההבלים של

המערב, אבל פה זה נראה אובססיבי.

האירופצנטריות,

לבוא ולהגיד 'אנחנו במערב'.

ואתם לא במערב רבאק, אתם במזרח.

לפחות תחת האירופים קראו

לזה, המזרח התיכון.

שזה שם מקומם לעצמו, כי מזרח יחסית למה.

אבל לא ניכנס לכל ההתפלספות.

אז התחלנו להיות פעילים עם

ויקי שירן, עם חיים שירן,

עם ארז ביטון, יוסי שילוח

אני מדבר על שנות ה-80.

אשר עידן.

הפעילו התחילה במן התארגנות

שנקראה 'ישראל זה אני'.

כמובן כל פעם ישבנו ודיברנו על

העניין הזה של זהות מזרחית.

למה מזרחית?

זה נכון שמה הזיקה בין

יהודי מתימן ואני?

זאת אומרת חוץ מזה שאנחנו

יכולנו להיות חברים.

את 'בימת קדם' ייסדתי עם

רפאל אהרון ועם שושה.

אני ממצרים, היא מעיראק

והוא מתימן, אבל...

קראנו לעצמנו מזרחים

משום שקראו לנו מזרחים.

אמרנו ככה, אתם אמרתם כל

העיסה נקראת עדות המזרח

אוקיי ניקח. אנחנו מזרחים, בסדר.

ניקח את זה אבל אל

תגידו לי 'אחינו אתה'.

מה אתם מפרידים את העם?

בשנות ה-80 כשהתחלנו את הפעילות

כל הזמן שמענו שאנחנו

מפרידים את העם.

לא הפסיקו, העוינות הייתה מדהימה.

כאילו אנחנו חרבנו את הציונות.

זה היה אחרי המהפך של 77'

וגם ככה הכעס של האליטה המובסת

היה מאד גדול על המזרחים.

כי התחושה הייתה

וכנראה ככה זה היה

שהמזרחים הם שהעלו את בגין.

אז נוסף לזה באים עאלק

אינטלקטואלים מזרחים.

מילא עם הצ'חצ'חים, יכלו להסתדר.

כי אמרו אלה פרימיטיביים.

כמו שאז באמת פרס כשהוא היה שם,

'אני לוזר? כן!'. בסדר, אז

אלה צ'חצ'חים מבית שאן.

אבל איתנו זה היה קצת יותר קשה,

כי אנחנו היינו אינטלקטואלים

זאת אומרת לא היינו קוטלי קנים.

הייתה המון עוינות.

הפעילות החברתית וכל

מה שזה יכול להיות

אנחנו היינו מאד מודעים לזה

שצריך לעשות פעולה תרבותית.

אז ויקי ניסה לעשות מול

שוב ה'סאלח שבתיזם',

מן עמוד 'האש'. איך קראו לזה,

תולדות הציונות מהצד המזרחי וזה.

היו שמה מלחמות כאלה.

אני החלטתי שכיוון ששוש

למדה משחק כשהיינו באמריקה

בגיל 35 קודם הייתה מורה, והיא

נהייתה שחקנית ובאנו לארץ.

בקולג' שהיא למדה

משחק היא מאד הצליחה.

אני שם למדתי בימוי

בדיוק, אז באנו לארץ

היא התחילה לחפש עבודה

בתיאטרון וגם ואני

כבמאי בגיל 37 כבר

איחרתי קצת את הרכבת

כי רוב האנשים גומרים יחד

בית ספר ומתקדמים ככה

ולאט לאט כובשים עמדות כוח.

לכן החלטנו להקים תיאטרון

שלנו שנקרא 'בימת קדם'.

זה יצא באותו זמן שהפעילות

הזאת של המזרחיות.

זה היה אחרי שהוצאתי

את 'קיץ אלכסנדרוני'.

כמו שאמרתי כתבתי אותו

באמריקה אבל הוא יצא,

הייתי שם כשהוא יצא.

באתי לארץ וכבר ראיתי

שיש עוד אנשים שכותבים

כמו אמנון שמוש,

סמי מיכאל, שמעון בלס.

פתאום התגלה לי שאני

לא היחיד שחוזר אל...

כי היינו שש שנים

מנותקים באמריקה מהארץ.

ראינו שזה ארץ שונה.

סתם לדוגמא, באחת מחופשות המולדת

באנו לצוותא והייתה 'הברירה הטבעית'.

שלמה בר וה'ברירה הטבעית'.

אז שושה אמרה לי אם יש דבר

כזה צריך לחזור לארץ.

זאת אומרת אם יש כבר ביטוי

לתרבות שלנו באיזושהי דרך, ,

למרות שזה שוב אמרנו ערבבו את

כל המזרחים אבל בכל

זאת יש איזו זיקה.

אחרי שהקמנו את 'בימת קדם',

אנחנו בתוך 'בימת קדם' לדעתי

יצרנו מאין ז'אנר חדש.

אז קודם כל כדוגמא אותה הצגת יחיד

'נשים של ממן' שהזכרתי שהייתה

הצגת הדגל שלנו וזאת הייתה

הצגה ראשונה גם של שושה

כשחקנית וגם של התיאטרון.

זאת הייתה הצלחה מדהימה שאף

אחד לא ראה אותה קודם.

ווירטואוזית בלתי רגילה.

באמת היה (צרפתית) מפה עד להודעה חדשה.

מה זה היה?

פנינו אל סופרים סמי מיכאל,

אמנון שמוש, ארז ביטון

ומכל אחד, יוסי עוזר

היה, רפאל אהרון ואני.

קטעים על נשים מזרחיות

אבל לא הסטריאוטיפיות.

לא מוכרת הדגים ולא...

כל הדמויות האלה מהבורקס ולא

אשתו הכנועה של סאלח שבתי,

כל הדמויות האלה ולא מרגו הזונה.

דמויות מהספרות, ממה

שכתבו אותם סופרים.

אלה הדמויות שלא

סטראוטיפיות מצד אחד

ומצד שני דמויות לוחמות.

בתוך זה שושה סיפרה

את הסיפור האישי שלה,

איך היא נהייתה ממורה בתיכון

לשחקנית, כשהיינו באמריקה.

משהו שמאד קשה לעשות כשאתה

בתוך העיסה המקומית

אבל כשאתה קצת בחוץ.

עכשיו גם השינוי הזה ששושה

עשתה הוא חלק מהעניין.

משום שהיא גדלה בתוך

המסגרת המסורתית

שהוריה היו אומרים 'שחקנית?', זאת

אומרת לא היה עולה בדעתה של שושה

בגיל 18,19,20 ללכת לבית צבי.

אפילו בדעתי לא?

אבל איך בעצם זה מקדם?

אז עכשיו מה שההצגה הזאת נתנה קודם

כל היא פתחה את הקריירה של שושה

ואחריה היא עשתה עוד

הצגות מהסוג הזה.

אבל זה גם נתן לנו

את הכיוון התרבותי.

אז מה שהתחלתי לעשות למשל, גם כדי

שיהיה חומר להציג בתיאטרון אבל גם

זה הפך להיות מן קו,

זה שני מסלולים.

מסלול אחד זה את מה שהתחלתי

לעשות בספרים, לעשות בתיאטרון.

למשל, עשינו הצגה

'עוד רומנס על רפאל'.

לא בהתחלה זה נקרא

'רומן ורומנסה'.

אני הופעתי עם זמרת של רומנסות