Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:11

פתיח

00:00:41

שמי דוד בן לחסין,

נולדתי ברבאט במרוקו

ב- 1936 ב-3 לינואר.

אני לא זוכר, אימא זוכרת

זה היה כמה ימים אחרי

הדלקת נרות חנוכה,

אז ככה הם ידעו.

-ממש עכשיו יום הולדת.

נכון, ככה הם ידעו.

אני זוכר סבא אחד

00:01:11

של האבא של האימא שלי,

אבל הסבא של אבא,

הוא נפטר בדיוק בערב פסח

והוא היה הסנדק בברית מילה שלי,

אז הוא נפטר כמה חודשים,

מחנוכה עד פסח,

אז הוא נפטר אז.

00:01:41

והאימא של אבא נפטרה הרבה לפני זה,

הסבא שלי היה אלמן לכמה זמן.

במה הוא עסק הסבא?

הסבא שלי דווקא זה

שהוא שהביא את המשפחה,

הוא והילדים שלו

עזבו את העיר מקנס

פובאו לרבאט בגלל שהמורה,

00:02:11

הרבי שהיה מלמד את

הילדים היה כבר זקן,

ולא מצאו מישהו אחר.

זאת אומרת העיר רבאט לא

הייתה עיר של תלמידי חכמים,

ואז הביאו אותו ממקנס,

אז הוא בא עם משפחתו,

וזה ככה שחלק מחלק מהמשפחה שלנו

שהיא במקורה ממקנס, באה לרבאט.

אז הסבא היה מלמד?

-כן.

00:02:41

הוא לימד את כל הגברים, הנשים

שגדלו אז, בתקופה הזאת,

כולם מכירים אותו בתור

הרבי שלהם, המורה שלהם.

איפה הוא לימד, באיזה בית ספר?

אני חושב לא בית ספר, לא היה בית

ספר אז, זה היה בבית שלו.

היו באים, שולחים את הילדים

לבית, אני גם מתאר לי ככה,

זה לא היה בתקופה שלי,

00:03:11

בתקופה שלי כבר היו יותר מסודרים.

זה לא היה חדר, זה היה כבר בית

ספר תלמוד תורה שהקהילה ארגנה,

היו הרבה כיתות, היו ספסלים

ולא ישבנו על הרצפה.

אבל יש תמונות של לפני זה,

בתקופת הסבא שלי,

שחדר מהדירה שלו

00:03:41

היה חדר של ה...

ה"חדר" כמו שאומרים.

גם בנות למדו בחדר הזה?

לא.

-לא, בנים.

אבל זה מעניין. אני יודע שאבא

שלי בגלל לא חשיבות, המעמד שלו,

הוא רצה שאחותי שהיא

מבוגרת, היא הבכורה,

שהיא תלמד בבית ספר,

00:04:11

ואני חושב היו בכל העיר שתי

בנות שלמדו בתלמוד תורה ב...

אז עד היום אחותי כבר יש לה,

מדברת עברית לא די טוב,

אבל ממה שהיא למדה,

ממה שהיא למדה כשהיא הייתה קטנה.

יש לנו תמונה שלה עם המורה.

דרך אגב, המורה שלה והמורה שלי

00:04:41

הוא האבא של רווח

השחקן, זאב רווח,

הוא היה, קראנו לו מיסייה רווח,

המורה, המורה רווח, מיסייה רווח,

אבל אני זוכר את זאב בתור קטן,

00:05:11

שהוא היה הילד היחיד

שדיבר עברית בבית,

כי האבא שלו מאוד מאוד היה...

היה ככה מלמד דקדוק ועברית,

זה היה מאוד חשוב לו.

ויצחק רווח הוא פה

היה, לימד בארץ,

והוא גם כן המשיך את ה...

00:05:41

הפיוטים, הפיוטים של מרוקו,

שהוא המשיך אותם פה בארץ.

אבל מה שאני אומר על זאב רווח,

כי אני זוכר אותו בתור קטן,

שאבא ואמא שלו דיברו

אתו רק בעברית.

אז כשהוא היה קטן, כשהוא

היה צעיר, הוא דיבר עברית

כנראה לפני שהוא דיבר צרפתית,

הוא הלך לבית ספר.

00:06:11

ההורים של אימא, אימא שלה

נפטרה כשהיא הייתה צעירה.

והיא השאירה את כל האחים, לא היו

לה אחיות, היא הייתה האחות היחידה,

ואחד, שתיים, שלוש... שלושה אחים,

כן, שלושה אחים והיא.

00:06:41

האחיות של הסבתא גידלו אותם,

לקחו אותם,

כי אבא התחתן והם לא רצו

שהם ילכו לחיות,

נו, זוג צעיר, עם

האישה החדשה של הסבא,

שלא "יתעללו" בהם במיכראות...

זה מה שאימא שלי סיפרה לי.

00:07:11

ודרך אגב, הדודה הזאת

שלה היא הייתה עיוורת,

אומרים... -עיוורת?

-כן, עיוורת.

ובכל זאת היא ואחותה

שהייתה עוד רואה משתמשת,

וגידלו את כל הילדים,

חוץ מהבן הגדול,

שהוא היה כבר בן

ארבע עשרה, משהו כזה,

00:07:41

אז הוא יצא לעבוד, והיה

ככה עם דוד או משהו כזה.

מעיר על יד רבאט, זה בצד השני

של הנהר, קוראים לה סלא.

סלא זאת הייתה עיר יותר

חשובה מאשר העיר רבאט.

רבאט הייתה הבירה שהמלך שם את...

00:08:11

וגם היא הייתה מאוד חדשנית, אני

מדבר באלף שלוש מאות, משהו כזה,

שרבאט נעשה עיר הבירה.

אבל סלא הייתה כבר עיר

עם קהילה יהודית חשובה.

יודעים שרבנים גדולים יצאו מסלא.

זאת הייתה הבירה, ולא רק זה

שהצרפתים נכנסו בתור המושלים שלה,

00:08:41

זאת הייתה העיר ה"-אדמינסטרטיב",

וכל העבודות הטובות, הטובות...

כל העבודות היו שם, משרדים.

-עיר של ממשל.

משרדים ובנקים וכל זה היו ברבאט.

אחר כך התפתחה העיר הגדולה

שהצרפתים בנו בקזבלנקה,

ובכל זאת רבאט נשארה העיר

ה"אדמינסטרטיב" של הממשלה.

וזה משך יהודים?

-בטח, כן, כן.

00:09:11

לא, קזבלנקה הרבה יותר, אבל...

אימא שלי הייתה עקרת בית,

ואבא שלי הוא היה סיטונאי.

זאת אומרת הוא היה מספק סחורות

למכולות שהיו בכל האזור, במלאח.

המלאח זה היה כמו הגטו, האזור היהודי.

00:09:41

אז היו עשרות מכולות קטנות,

והוא היה מספק להם את

הסחורה, שמן, סוכר,

קמח, כל מיני דברים, שהוא

קנה בסיטונאות והוא...

ולא רק זה, הוא אפילו לכמה מהם, הם

התחילו בזה שהוא נתן להם כביכול

00:10:11

בקרדיט. -בהקפה, באשראי.

-כמו באשראי.

הם לוקחים את הסחורה

ואחר כך משלמים לו.

כך שהוא עזר להרבה כאלה.

ומצבכם הכלכלי היה טוב?

כן, הוא היה מאלה ש...

היו קוראים לו "טזר מסה", "משה העשיר".

אבל הוא לא באמת, לא היה,

00:10:41

אבל הוא היה ממונה מטעם,

אני לא יודע מאיזה,

הממשלה המרוקאית, הערבים,

הצרפתים, לא יודע,

בתור ראש הסוחרים של היהודים.

זאת אומרת אם היה להם

איזה סכסוך ביניהם,

00:11:11

היה צריך לבוא אל אבא

קודם כל, הוא היה המתווך,

ואם לא הסתדרו אז היו

הולכים לבית משפט.

אז קוראים לו, הוא היה

אמין, אמין דה מלאח,

היה ראש ה...

לכל מקצועות היה אחד

שהוא היה הראש,

למשל אצל...

בכל השכונות,

00:11:41

למשל אלה שעובדים בכסף וזהב,

אלה שעובדי עור.

והוא גם ייצג אותם מול ה...?

-לא, הוא רק היה... -בורר.

כן, לא בורר, היה...

כן הוא היה...

כשהשלטונות רצו לדבר

או אפילו הקהילה

עברה דרך אבא כדי לדבר

לסוחרים היהודים.

השכלה, לא הייתה להם השכלה.

00:12:11

אני יודע שבדרך כלל

נשים באותה תקופה

יש שהיו כבר, הלכו

לבית ספר אליאנס.

למשל יש לי אחות של אבא

שהיא קצת יותר מבוגרת מאמא,

היא לא רק שהלכה לאליאנס, אחר כך

היא לימדה בתור מורה באליאנס.

זאת אומרת, זה היה כבר, פיתחו כבר...

-מנהיגות מקומית

00:12:41

כן, מקומי להביא את זה.

האימא שלי, הסבתא, לא סבתא, היא הייתה...

-כן, הדודה.

הדודה שלה שגידלה אותה לא

רצתה לשלוח אותה, היא פחדה,

שבנות לא היה כל כך...

וזה לא היה, עוד לא מקובל

כל כך, במיוחד בסלא.

סלא זאת הייתה עיר מאוד קטנה,

והיהודים שם היו מאוד שמרנים,

ובמיוחד בנות לא יצאו ולא...

עבדו בבית.

00:13:11

ובשביל אבא אלו היו נישואין שניים,

אז היא הייתה הרבה

יותר צעירה מאבא.

ובגלל זה היא הייתה

ממשפחה לא כל כך עמידה,

בלי, ההורים כמעט בלי אימא,

והיא...

הדודים והדודות הם גידלו אותם,

זה כאילו זה היה מעמד, היא

הלכה למעמד יותר גבוה.

00:13:41

בגלל שזה היה נישואין שניים? -כן.

כמה ילדים הייתם? -שבעה.

שלוש בנות וארבעה בנים.

אני השני, אחותי היא

המבוגרת, הבכורה,

ואחר כך עוד אחות

שהיא האחות הגדולה,

היא גרה במרוקו עוד.

ועכשיו היא גרה ב...

זאת אומרת היא אצל הילדים בפריז,

00:14:11

בגלל שהגיס שלי נפטר השנה.

ויש לי אחות אחרי שהיא

גרה בארצות הברית,

ואחר כך אח שהוא גר בצרפת,

אבל הוא עובד באפריקה בגבון,

אח שלישי הוא בניו יורק,

00:14:41

ורביעי, אח רביעי הוא בפריז.

והאחות הצעירה היא

בקנדה, מונטריאול.

לא חשבנו שזה משהו מיוחד ככה,

גדלנו כמו שכל אחד גודל.

הלכנו לבית ספר, הבית

הספר היה בית ספר אליאנס.

וזאת אומרת החינוך היה

חינוך צרפתי, השפה צרפתית.

00:15:11

בצהריים אחרי בית הספר הלכנו

לתלמוד תורה, כל יום,

ויום ראשון גם כן.

אז...

ובקיץ כשלא היה

בית ספר, חופשת קיץ,

התלמוד תורה היה פתוח

לכמעט חודשיים כל היום,

משמונה בבוקר עד ארבע

בצהריים עם הפסקה.

00:15:41

הייתה לנו הפסקה משתיים

עשרה עד שתיים,

זמן ארוחת צהריים.

רוב הילדים ברבאט הלכו לאליאנס?

כולם, כמעט כולם.

אני בטוח שהיו פעמים שלא,

אבל כולם, אבל לפחות החלק הראשון.

אחר כך כשהם גדלו,

יש משפחות שלא יכלו להמשיך הלאה,

אז הילדים יצאו

לעבוד, לעזור להורים,

00:16:11

ואלה שהמשיכו,

אני הלכתי, התקבלתי

לבית ספר לעיצוב גרפי,

שהיה מטעם הממשלה הצרפתית.

אתה מדבר על תיכון?

זה תיכון ופלוס.

דבר מאוד מעניין שהיה

לפחות ברבאט שאני יודע

00:16:41

שכדי להמשיך את הלימודים בתיכון,

אז היינו צריכים ללכת לבית ספר צרפתי,

שזה היה מעורב.

ואז זה היה פתוח, הולכים לבית ספר...

-זה היה נחשב בית ספר צרפתי? -לא.

זה היה בית ספר יהודי

תחת חסות אליאנס.

זאת אומרת, שבת זה היה

סגור, חגים זה היה סגור

00:17:11

וכל הדברים האלה.

אבל בבית ספר רגיל

של העיר של הממשלה

זה היה פתוח בשבת, אז

רוב היהודים, רוב הנוער,

אני לא אומר כולם, אבל הרוב,

שרצינו להמשיך או

ההורים רצו שנמשיך,

אז היינו מוכרחים ללכת לבית ספר בשבת.

-בית ספר התיכון שהיה פתוח -בשבת.

אז הלכנו, אז התחיל...

00:17:41

היה בית כנסת שיש לו

מנין בשש בבוקר בשבת,

הלכנו להתפלל בשש בבוקר,

גמרנו את התפילה, באנו

לבית, אכלנו ארוחת בוקר,

לקחנו את האופניים

והלכנו לבית ספר,

בשתיים עשרה זה נגמר, חזרנו לבית,

00:18:11

ואז הייתה אווירה של שבת כי זה בתוך

המלאח, הכול היה סגור, כל החנויות, הכול...

וזה כך התחיל קצת את ההתבוללות

והרבה מאשימים את האליאנס בגלל זה.

למרות שאתה אומר שזה לא היה אליאנס?

לא, לא, אבל הם התחילו

את התרבות הצרפתית,

00:18:41

דרך אגב, בכמה ערים, אני

חושב במקנס ובקזבלנקה

היו מה שנקרא לזה (צרפתית),

שהתפתחו תחת חסות

אליאנס שיעורים לתיכון.

ואז הם היו סגורים בשבת או בחגים,

אבל לא כל כך היה, ברבאט

לא יכלו לעשות דבר כזה.

00:19:11

אני יודע שילדים של רבנים, חברים שלי

שהאבא שלהם היה דיין,

הם לא היו רבנים, הם היו דיינים,

כי הם היו עובדי ממשלה,

והעבודה שלהם הייתה בבית דין,

יש לכל עיר...

-בית דין יהודי? -בית דין יהודי.

זה איך קוראים לזה, בסוגריים,

00:19:41

החוק במרוקו היה שכל דת

יש לה... -בית דין משלה.

-כן, ככה, בתי דין משלה.

וליהודים היו בתי דין שהם חוקיים, וכל

הדברים היו צריכים לעבור דרך בית הדין.

אז הדיינים היו, זאת אומרת

לא רבנים כמו במובן

00:20:11

שאומרים היום רב, למשל

בארצות הברית הוא רב קהילה,

שהוא מחנך והוא מרצה והוא...

לא, הם היו עושים את העבודה שלהם,

הולכים למשרד, יש להם זה, וזהו.

אז כנראה לא הייתה להם

השפעה כזאת על ה...

ואני כמו שאמרתי, אני

מכיר ילדים, חברים שלי

00:20:41

שהלכו גם כן לבית ספר בשבת.

היו מוכרחים.

השבת הייתה מאוד מאורגנת

כמו כל הקהילות,

היה בית תמחוי אומרים?

כן, שעוזרים לעניים.

אני זוכר בתור ילד,

היו עוברים מבית לבית

00:21:11

שני עובדים עם סלסלה

גדולה שכל אחד אוחז,

ובכל בית היו נותנים לחם.

לא לא, לחם.

מכל בית, עד שהם ראו שלחם,

הם לא צריכים כל כך הרבה לחמים,

רוצים משהו אחר.

אז התחילו להגיד סכום מסוים.

00:21:41

אז באים לכל בית ביום שישי,

נותנים לך, לנשים זאת אומרת,

והם נותנים איזה סכום, היה

סכום שכל אחד היה צריך לתת,

ונותנים לו תלוש, זאת אומרת קבלה.

כביכול שזה...

זה היה מממן את התמחוי,

ולא רק זה, הם היו גם עוזרים

00:22:11

למשפחות עניות שאף

אחד לא ידע עליהן.

אין להם כסף לשלם שכר

דירה, את החשמל וכל זה,

הייתה חברה אחרת שהייתה

מאורגנת, זו הייתה חברה קדישא.

קוראים לזה חברת גומלי חסדים.

והיו מאוד מאורגנים, וזה היה

כבר מתרבות שלהם מדורות.

00:22:41

והיה אחד הראש, שהיה מקבל איזשהו,

הוא היה הראש של החברה קדישא,

שהוא ממשפחה מסוימת.

זאת אומרת הוא מקבל את זה בתור -ירושה.

בירושה מהסבא וכל זה,

וזה נשאר במשפחות. כאלה.

ארגון מאוד חשוב שקוראים

לו חברת ביקור חולים.

00:23:11

הדודה שלי זיכרונה לברכה,

אחותו של אבי, הצעירה,

התחילה את זה בעצמה.

ארגנה את הנשים, זה

היה ארגון של נשים,

לקחה בחורות צעירות

ממשפחות טובות,

מהמשפחות המיוחסות של העיר,

וככה הם עברו מבית לבית,

00:23:41

בפורים זה היה יום

המגבית של כל החברות,

וכשראו את הבנות של

המשפחות המיוחסות

אנשים התביישו לא לתרום.

וזה ככה, מה הייתה

המטרה של החברה הזאת,

המטרה לעזור לחולים שלא

יכולים לשלם בשביל רופא.

00:24:11

היו להם רופאים,

תרופות, אז כל מי

שצריך רופא באו אצלה.

לפעמים היה רופא במשרד שלהם.

או לפעמים היא נותנת

לה כרטיס ביקור,

והיא הולכת לראות רופא בעיר,

והרופא יודע שהוא
מקבל את השכר מהזה...

00:24:41

נעזרו בזה רק העניים?

-כן, רק אלה שהיו צריכים.

והייתה תקופה, אני יודע

שהיו גם בעיות בארץ,

עם ה... איך אומרים (צרפתית) גזזת?

-כן.

גזזת, הייתה מגפה

של גזזת במרוקו אז,

00:25:11

והיא עשתה מלחמה נגד זה

עם העזרה של רופאים,

והביאו מכונות, היו שולחים

מכונות כדי להסיר את כל השערות.

אני יודע שעכשיו בארץ מצאו

שהיו בעיות עם המכונות האלה.

אבל היא, הייתה תקופה, איפה

שהיו כל כך הרבה ילדים

00:25:41

שהיה להם את זה, כי היו

בקרבה כל כך קרובה.

והיו לובשים איזה מין כובע לבן,

אז היו קוראים לכל הילדים

האלה "הצבא של מאדאם בר ששת",

הצבא שלה.

אבל היא ממש,

החברה זאת אומרת והיא בראשה,

00:26:11

הצליחו להפסיק את

המגפה הזאת ברבאט.

רב היהודים גרו במלאח?

לא, לא. בתקופה שלי לא.

לא רק זה, היו... זה היה כל

כך קטן, לא היו מספיק מקומות,

אז כבר יצאו לגור...

לנו היה...

00:26:41

כל הבתים, זה היה בית עם חצר,

שכל חדר זאת הייתה משפחה,

ככה גרו. ובאמצע היה...

בישלו וכל זה ביחד.

אצלנו אבא שלי קנה אחד

מהבתים האלה וסידר אותם.

במלאח? -במלאח, אבל

כל הבית היה שלנו.

אז היינו יותר, היה לנו יותר... -והשכרתם

חדרים לאחרים? -לא, כל הבית היה שלנו.

00:27:11

הוא סידר את זה,

וזה היה מסודר בתור כמו בית...

כל הבתים הטובים היפים היו להם

רצפות, גם הקירות, חצי

הקיר היה גם כן, בחצר,

חשמל כן, היה חשמל,

מים, שירותים בפנים.

בתי כנסת זה מעניין לדבר על זה,

00:27:41

לא היו בתי כנסיות כמו

מה שאנחנו קוראים בניין

שנראה כמו בית כנסת מבחוץ.

זה היה בתוך הבתים האלה

שאמרתי לך שעם חצר,

אחד מהחדרים היה בית הכנסת.

ובכל רחוב היו לפחות שניים.

00:28:11

אז למשל ברחוב שלנו היו

לנו שני בתי כנסיות,

אבל זה לא היה בית

כנסת של המשפחה,

אני צריך ללכת לרחוב אחר איפה ש...

ככה זה, כי זה מנהג יוצאי מקנס,

היו שם כנראה לפי המנהג שלהם.

היו מחולקים כאלה,

היה לנו בית כנסת של

אנשי פז, דברים כאלה.

00:28:41

אז... אני חושב שזה יצא מזה

שהיה בארצות ערב, באסלאם,

היה אסור לבנות בית

כנסת שיראה בית כנסת.

זה אחד מהחוקים של הדימי,

הדימי זה המעמד, מעמד

פחות של היהודי.

00:29:11

אבל אני יודע שבכמה

ארצות, למשל בתוניס

אני מכיר תמונה של בית כנסת יפה,

בניין עם מגן דוד גדול

וכתוב י' ק' ו' ק' עליו.

אז בקזבלנקה לא בנו איזה בניין

שיראה, אפילו בקזבלנקה.

יש בית כנסת גדול

שנבנה יותר מאוחר,

00:29:41

אני מדבר על יוצאי יהודי

אלג'יריה אני חושב,

בית כנסת בית-אל קוראים לו.

אבל היום אם את הולכת לשם

את לא רואה שזה בית כנסת.

יש קיר, יש איזה צמחים למעלה,

דלת גדולה של ברזל,

ואת מצלצלת אם את

יודעת שזה בית הכנסת.

00:30:11

אז אנשים מצלצלים ואז

מישהו בא ופותח ואתה נכנס

לאיזה מין גינה יפה,

ושם יש כניסה לבית

כנסת, בית כנסת מפואר.

כל אלה שברבאט שאני מכיר היו קטנים.

וגם אין מקום לנשים.

לא היה דבר כזה עזרת נשים.

כי נשים לא הלכו לבית כנסת.

00:30:41

ביום כיפור למשל אם

הדודות שלי היו באות מ...

גרות קצת יותר רחוק במלאח,

אז היו באות לבית

שלנו ויושבות בחצר,

ואפשר לשמוע, כי בית

הכנסת היה בדיוק ליד.

אז ישבו פטפטו וגם שמעו תפילות.

ככה העבירו את הזמן.

00:31:11

תנועות נוער, אני התחלתי

בתנועת נוער בבני עקיבא,

היו תנועות אחרות. היו הבונים,

זה של תנועת נוער של

המפא"י, של העובדים,

היה דרור, זה של אחדות עבודה,

בעיר לא היה לנו השומר הצעיר,

00:31:41

גם דרור היו לו בעיות

עם ההורים ועם הקהילה,

אמרו להם שזה הבנות שלהם

שם אם ילכו לתנועה הזאת

הם כבר יש להם שם רע, זהו. אז...

אבל אני יודע שהשומר

הצעיר היה בקזבלנקה.

היה גם של בית"ר,

תנועת בית"ר אז בעיר,

00:32:11

והתנועה הגדולה הייתה

הצופים היהודים של צרפת.

אלה היו הצופים היהודים,

אבל זה היה קשור עם התנועה

של הצופים היהודים של צרפת,

קוראים לזה Eclaireuses et

Eclaireurs Israélites de France.

ובבני עקיבא, הקבוצה

שלנו אחרי זמן,

בגלל שלא היינו, כבר

לא בגיל של בני עקיבא,

00:32:41

התחלנו את החלק שקוראים לו

בח"ד, ברית חלוצים דתיים,

שזה התחיל באנגליה

ובצרפת וזה עבר,

משם עבר גם למרוקו.

אז לכמה זמן היינו

בבח"ד כל החבר'ה שלנו,

ומשם כל המדריכים, משהו קרה,

לא יודע, לא היו מספיק חניכים,

00:33:11

הייתה כבר, התחילה העלייה אם

אתם זוכרים, בשנות ה- 50'.

אז לא היו כבר נוער,

הנוער בדרכים היו.

אז דווקא המדריך שלנו היה אחד

שהיה בארץ במלחמת השחרור,

ואחרי המלחמה הוא חזר למרוקו.

הוא היה מדריך של בני עקיבא, של הבח"ד.

איך שעשינו את הפעולות,

00:33:41

במיוחד כשהיינו כבר...

גיל חמש עשרה, שש עשרה,

היינו יוצאים מחוץ לעיר, ביום

ראשון, כי יום ראשון זה ה... -חופש.

לכל אחד היה אופניים,

אז עם טיול אופניים,

איזה עשרה קילומטר,

ללכת לאיזה יער על יד.

ושם היינו יושבים והמדריך

היה נותן לנו שיחות,

00:34:11

לומדים על הציונות,

לומדים על זה...

ו...

זו לא הייתה מחתרת ממש,

אבל זה כאילו, כי נוער

יוצא לטיול עם אופניים...

היה צריך להיזהר קצת.

תמיד היה צריך להיזהר.

וצרפת הייתה עוד שם.

זה לא... גם הם לא...

-לא היו בעד.

לא היו כל כך,

כי הם רצו שיהיה שקט.

00:34:41

לא היה לנו קשר עם

הקהילה המוסלמית,

הקשר היחידי זה אם

הלכנו לשכונה שלהם

לקנות דברים, חפצים במדינה,

או למשל לכל אחד הייתה

עוזרת שהייתה מרוקאית.

הייתה לנו אחת כל הזמן,

במשך כל השבוע,

00:35:11

ואחת שבאה ביום רביעי

לעשות את הכביסה.

אז שתי אלה.

הייתה אחת צעירה שאמה הכינה

אותה, וכשאחותי התחתנה

שלחה אותה שהיא תעבוד אצל אחותי.

ועד היום היא בקשר עם אחותי, היא

באה, היא לא שם, היא בצרפת

00:35:41

אבל לפני כמה שבועות הם הלכו

בשביל לטפל בכמה ניירות,

אז היא באה, פתחה את

הבית, ניקתה אותו,

ככה כשהם יבואו ימצאו אותו.

היא כבר סבתא או סבתא רבא כבר,

אבל היא אותה העוזרת,

מאוד קשורה למשפחה.

והשפה, שפת הדיבור שלכם?

שפת הדיבור הייתה מרוקאית,

זאת אומרת מרוקאית יהודית

00:36:11

זאת אומרת Judeo-Arabic.

זה היה ערבית מרוקאית, מתובלת

עם פתגמים עבריים יהודיים.

אבל דיברנו גם כן

כשהלכנו לחנויות של הערבים

אז דיברנו אתם בערבית,

אבל בטח הם מיד ידעו

שאנחנו יהודים, אולי...

בית הספר?

בית הספר היה הכול, לא למדנו ערבית,

בתקופה שלי לא למדנו ערבית בכלל.

00:36:41

כבר אחרי ב- 56' כשהייתה העצמאות,

העצמאות של מרוקו, וצרפת יצאה,

אז אליאנס הכניס שיעורים לערבית

קלאסית לקרוא ולכתוב בכיתות.

אבל התחילו את זה לאט לאט

00:37:11

שעה בשבוע, שעתיים,

זה תלוי בכל מיני...

אבל נגיד עם אבא ואמא, עם

האחים, איזו שפה אתה מדבר?

דיברנו צרפתית בבית.

-בבית צרפתית? -כן.

רוב הזמן, רוב הזמן.

דיברנו גם ערבית,

האבא שלי לא דיבר

צרפתית, הוא הבין,

אימא שלי בהתחלה לא דיברה

צרפתית, אבל אחר כך

עם הנכדים ועם כל זה,

היא למדה ומבינה.

00:37:41

החגים זה מעניין. ראשית כל במלאח

הרגשנו את כל החיים היהודיים.

ביום שישי היה שליח

של בית דין שעובר,

ואומר לכל אחד להתחיל

לסגור את העסקים,

ואחר כך רואים שהכול שקט,

00:38:11

אנשים כבר יוצאים לבושים לשבת,

הולכים כל אחד ל...

הלא כל אחד יש לו בית כנסת

ברחוב, אבל הוא הלך ברחוב השני...

אז ככה זה...

הרגשנו את החג.

למשל אני זוכר מאוד,

וזה מאוד היה מרגש, בתשעה באב,

00:38:41

בתשעה באב היו מכבים

את האורות ברחובות,

והכל היה סגור,

וכל אחד הלך לבית כנסת,

ישבנו על הרצפה, היו מחצלות

שהוציאו מבית הכנסת,

שמו אותם בחצר, אפילו שזה

חצר של השכנים גם כן,

אבל זה היה חלק מבית הכנסת.

00:39:11

וישבנו על הרצפה,

וכשיצאנו מבית הכנסת

הרגשנו את האווירה של תשעה באב.

הרחוב היה חשוך,

בבית אני זוכר, אבא שלי

היה מחליף את הנורה

מאחת של מאה לאחת של עשרים וחמש,

אז הרגשנו, גם בבית הייתה

את האווירה הזאת של... 

חוץ מלפני זה, הארוחה הייתה

ארוחה, יושבים על הרצפה וכולי.

00:39:41

אחר כך התחלנו לשבת

על השולחן, אבל זה...

זה הכול, זה השתנה. אני זוכר

הדוד שלי זכרונו לברכה שהוא היה

מנהל את בית הכנסת, לא מנהל הוא היה...

-גבאי?

לא, לא גבאי, הוא היה החכם של

בית הכנסת, הוא היה מאוד מלומד.

הלא היו נשארים כל הבוקר

של תשעה באב לקרוא קינות,

00:40:11

ואלה היו קינות מודפסות

בספר מיוחד של קינות,

אז היו קינות, היו קוראים

להן הגדולות. למה?

כי האותיות היו גדולות.

והיו קינות קטנות,

כי האותיות היו קטנות.

אז בבוקר כל אחד היה גומר את ה...

עד שגומרים זה...

וכמה אנשים נשארים וקוראים

את הקינות הקטנות.

אחרי קום המדינה הדוד שלי החליט

00:40:41

עכשיו יש מדינת ישראל

צריכים למעט בקינות.

אז הוא כבר לא... כמה מהקינות

הוא היה מדלג עליהן...

אני זוכר דרך אגב,

את השנה הראשונה של

הקמת מדינת ישראל,

ולא רק זה, אני זוכר,

כי הייתי עוד צעיר, 48'

00:41:11

הייתי בן שתיים עשרה משהו

כזה, אז באנו מבית ספר,

ואבא שלי סגר את החנות קצת מוקדם,

ואכלנו בחדר האוכל של חג ושבת.

זו הייתה השנה הראשונה, אני זוכר.

ביום העצמאות הראשון או

ביום אחרי הקמת המדינה?

אני לא זוכר אם זה היה יום עצמאות

ראשון ב- 48', או זה ב- 49'

00:41:41

אני חושב שזה ב- 49'.

אחר כך בתנועה היינו עושים

חגיגות מיוחדות, תפילות,

שקיבלנו הוראות מבני עקיבא בפריז,

כי הם היו הקשר שלנו, להגיד לנו

איזה תפילות, להגיד כל זה...

ועשינו תפילות בבית כנסת גדול

שם, כל הנוער בא של ה...

00:42:11

ועשינו תפילות חגיגיות

עם תקיעת שופר,

והיינו אחר כך עושים

ארוחה של כל הנוער

מאורגנת של כולנו בבית של מישהו,

ככה לחגוג את יום העצמאות.

זה ככה התחיל.

הרגשנו משהו.

איזה קשר היה למדינת ישראל,

לארץ ישראל? מתי זה מתחיל ככה?

אני חושב שכל יהודי היה לו

00:42:41

במיוחד במרוקו שכל יהודי היה

לא שומר מצוות כמו שאומרים היום,

אבל היה מרגיש, הולך לבית

כנסת מדי פעם, הולך בשבת,

רובם התפללו בבוקר, כשהיו צעירים

היו מניחים תפילין אפילו כל יום,

והתפילות, הם הרגישו את זה.

גם בבית ספר היו לנו מורים,

00:43:11

למשל דיברתי על מיסייה

רווח, אביו של זאב רווח,

שהוא ממש הכניס בנו את ה...

היינו עושים בשבת, קוראים לזה עונג שבת.

מה זה עונג שבת? 

היינו מתאספים נוער בצהריים בשבת,

ונותן לנו לדקלם

איזה שיר מביאליק,

או מישהו נואם בעברית.

00:43:41

ואפילו כמה שמבינים או לא

מבינים, אבל זה היה...

הוא היה מכניס אותה, הוא היה

מאוד מאוד שומר על הלשון העברית.

ממש לתת לו את כל הכבוד הראוי לו

שהוא השפיע על הרבה נוער

מהגיל שלי ושל אחיי.

לא, לא, הוא דווקא

לימד בבית ספר אליאנס,

00:44:11

הוא לימד עברית שם

חוץ מתלמוד תורה.

אז מה הוא השפיע?

הוא השפיע בקשר לשפה.

היינו למשל...

אני זוכר אצלו התחלנו

היינו כותבים בכתב רש"י קודם כל.

כשהתחלתי אני ללמוד לכתוב למדנו כתב

רש"י, היינו כותבים בכתב רש"י.

ואני זוכר שהוא יום

אחד בא ואמר לנו

00:44:41

היום אנחנו לומדים

לכתוב בכתב אשכנזי.

זאת אומרת כתב ארץ ישראל. אני

לא זוכר בדיוק את הביטוי,

אני לא רוצה להשתמש

בביטוי שלא נכון.

וככה למדנו את האלף

בית של ארץ ישראל.

זה כך עברנו את זה.

היסטוריה הוא לימד, 

היסטוריה עברית.

והכל בעברית.

00:45:11

הוא עלה לארץ אני חושב

בתחילת שנות ה- 50',

כי אני פגשתי אותו בירושלים

כשהייתי במכון למדריכי חוץ לארץ,

הלכתי לבקר אותו.

והוא היה אז...

-הוא כבר היה בארץ?

הוא כבר היה פה?

היה בארץ, אני חושב הוא

היה במעברה או במוסררה,

באיזה מקום אני לא זוכר.

00:45:41

זו דירה מאוד... מאוד לא...

ממש לא התרשמתי,

חשבתי שזה ממש בושה

בשביל בן אדם כזה,

חשבנו אותו לאישיות,

והוא ככה חי חיים כאלה שם ו...

זה כל יהודי הייתה לו את ההרגשה

המשיח יבוא, נחזור לישראל,

זה דבר ראשון.

00:46:11

שנית, אני לא חושב שאף אחד

יהודי חשב את עצמו למרוקאי,

חוץ משנות ה... כשהייתה...

איך קוראים לזה...

התנועה הלאומית המרוקאית

והמלחמה נגד צרפת,

היו כמה סטודנטים יהודים

מפז, מקזבלנקה וזה,

00:46:41

שהשתייכו לתנועה

האיסתיקלאל המרוקאית,

וחשבו את עצמם, הם

היו איך קוראים לזה,

שמאלנים, בכיוון הזה.

אבל הרוב, הרוב לא חשבו.

ראשית כל המדינה

לא נתנה לנו לחשוב שאנחנו

היינו חלק מהמקום,

עם כל הדברים שלא

היינו יכולים לעשות.

00:47:11

דבר אחד כן צריכים

עכשיו זמן לדבר עליו,

זו התקופה הזאת, היציאה ממרוקו.

הייתה בעיה לקבל דרכונים.

לא רצו לתת ליהודים דרכונים.

איך זה, מי נתן את ההוראה, לא יודע.

מי לא רצה לתת ליהודים? -הממשל.

זאת אומרת, שהלכו

לבקש דרכונים לצאת,

ידעו שהם הולכים ל...

00:47:41

כי זאת הייתה תקופה

שהרבה מתחילים לצאת.

אחרי עצמאות מרוקאית. -56'.

-כי לפני זה היה

פרוטקטור, הפרוטקטור הצרפתי.

למשל אני יצאתי לארץ ב-

54' עם דרכון מרוקאי,

אבל עם חותמת של מעבר

בצרפת כדי להגיע לארץ,

00:48:11

כי הלכנו באנייה דרך מרסיי,

ו...

אז היו לנו דרכונים,

וחזרתי עם הדרכון הזה,

ושנתיים הייתי במרוקו

אחרי שחזרתי מישראל.

זאת אומרת אנשים יצאו וחזרו, אבל ב- 56' זה היה קשה.

00:49:11

זה הפסיק.

אני זוכר הייתי אז

כבר בארצות הברית,

אימא שלי הייתה צריכה לכתוב

לאחיה שהיה בדימונה,

אז היא הייתה שולחת לי את

המכתבים לארצות הברית,

ואני הייתי שם שולח להם משם ל...

אז התחילו כבר את הבעיות.

וכשליהודים רואים שאומרים

לך דבר שאתה לא יכול לעשות,

00:49:41

אז מתחילים להרגיש לא נח.

וזה כך אני חושב התחיל הפחד הזה

שמה זה לא נותנים לנו לצאת,

למה לא נותנים לנו לצאת, מה הבעיה?

מה...

במיוחד שזה, אמרו שהם

יהיו מדינה מודרנית,

דמוקרטית ועם כל

החוקים הבינלאומיים.

בתקופה הזאת הייתי בצופים,

הצופים היהודיים.

00:50:11

הייתי אז מדריך לכמה זמן,

שנה וחצי או משהו כזה,

שליח אחד בא מישראל

שהוא היה אחד מאוד ידוע

בתנועה של הצופים הצרפתיים.

קוראים לו שאמו

הוא...

פרופסור המל, הוא היה פרופסור של

כימיה או משהו באוניברסיטה בשטרסבורג,

00:50:41

בזמן המלחמה הוא היה אחד

מראשי ה- "לו מאקי",

"לו מאקי" זה היה הרזיסטנס, אלה

שהתנגדו לגרמנים. (המחתרת הצרפתית).

אז בתור התנועה של

הצופים היהודיים היו חלק

בתוך ההתנגדות הזאת אבל

בעצמם, בתור חלק נפרד.

00:51:11

והרבה נהרגו, אחד הגדול

של ה "מניטוז" (צרפתית),

הוא היה... נהרג שם.

אחרי המלחמה הוא לקח קבוצה

מהצופים מצרפת ועלו לארץ.

הלכו לקיבוץ.

הרוב הגדול הלך לשדה אליהו,

קיבוץ שדה אליהו,

00:51:41

והוא ואשתו הלכו לעין הנצי"ב.

למה, אני לא יודע.

אבל הוא היה ידוע בתור

אחד מהאלה שהתחילו את הצופים

בצרפת, ואישיות חשובה.

אז כנראה, הצופים אז

במרוקו היו תנועת צופים,

שום קשר, שום קשר לישראל.

אז כנראה הסוכנות רצתה

00:52:11

במיוחד הייתה תקופה פה של העלייה,

שיתחילו כבר, שיבואו אליהם

ולא ללכת למקום אחר,

אז הם שלחו אותו בתור שליח למרוקו,

אני לא יודע שנה, משהו כזה,

אז הוא בא לדבר אצלנו

עם המדריכים ברבאט,

הוא עבר איזה יומיים

אצלנו, קיבלנו אותו יפה,

00:52:41

כשדיברתי אתו אז הוא

הציע לי שיש תכנית

בירושלים מטעם הסוכנות,

ש...

שמכינה מדריכים מכל

התנועות בחוץ לארץ לשנה,

אולי אני מעוניין.

בתקופה הזאת כל אחד

היה חושב כבר לצאת,

00:53:11

חברים שלי, ללכת...

-אתה מדבר על 53? - 53'-54'.

הייתי עוד בבית ספר.

-היית בן שמונה עשרה? -כן.

אז...

ללכת, איפה ללכת? צרפת.

כל אחד היה חושב ללכת

לצרפת, או לישראל.

אז חשבתי זה אולי רעיון טוב.

00:53:41

אז דיברתי איתו, הלכתי לקזבלנקה,

הוא הציג אותי לשליח אחד

שהיה ממונה על התכנית הזאת,

עברתי את הבחינה,

והתקבלתי.

אז הייתי מייצג את תנועת הצופים היחידי,

ובפעם הראשונה במכון

למדריכי חוץ לארץ.

זאת הייתה תנועה של תכנית שנתית,

00:54:11

שעוברים חמישה חודשים בירושלים,

של לימוד אינטנסיבי של השפה,

של כל מיני שיעורים בהיסטוריה,

ציונות, גאוגרפיה וטיולים.

אחר כך הולכים לקיבוץ,

הלא זה תנועות נוער חלוציות

בהתחלה, זה התחיל,

אבל בשנה שלנו היו כבר

כמה לא מתנועות חלוציות.

00:54:41

אז כל אחד, כל תנועה,

כל בחור או בחורה,

הולכים לארבעה חודשים

לקיבוץ של התנועה שלהם.

ואחר כך יש חודש,

חודש איך קוראים לזה...

רעיוני שהתנועה לוקחת אותם

ורק מרביצה להם את

האידאולוגיה של התנועה.

00:55:11

וחודשיים אחרונים

חוזרים כולנו ביחד

ומסיימים את השנה.

בתקופה הזאת כל אחד

היה חושב לצאת וללכת,

אבא שלי היה בטוח שאני לא חוזר.

אמרתי לו אני נוסע

לשנה ללמוד ואני אחזור.

אני מוכרח כי זה בחוזה, אנחנו צריכים

לחזור לעבוד שנתיים עם התנועה.

00:55:41

לא רצה להאמין לזה.

בסוף כשחזרתי הוא אמר

אתה באמת חזרת...

שנה מאוד מעניינת.

היינו בחורים ובחורות

מארבע עשר ארצות,

מכל מיני תנועות

ציוניות ולא ציונות.

הלא ציוניות היו בדרך

כלל מארצות הברית,

00:56:11

סטודנטים של אוניברסיטה

שהיו מאורגנים.

היו התנועה הקונסרבטיבית,

ה- "יו אס וויי" התנועה שלהם,

והיה גם המזרחי, המזרחי הצעיר,

שלא היו ציונים,

זאת אומרת, זה לא הפועל

הציוני, זה המזרחי, כן.

00:56:41

אז כל הקבוצות האלה שהיו

דתיות, היינו קבוצה של דתיים

בתוך הזה...

וכולנו מצאנו את עצמנו

בקיבוץ דתי, בעין צורים.

שם עברנו את ארבע החודשים,

זה היה מאוד מאוד מעניין.

-גוש עציון?

לא. -בעין צורים, נכון...

בזה...

00:57:11

אחרי זה כל הקבוצה

הזאת שהיו בשבי בירדן,

וחזרו ונתנו להם אדמה חדשה,

זה בדיוק שם על היד הנגב,

על יד "יד מרדכי" או משהו כזה,

ושם היינו.

היה עוד צעיר, קיבוץ צעיר,

כולם צעירים, בונים קיבוץ חדש.

00:57:41

וזה היה מעניין. עבדנו בכל מיני

דברים ללמוד את החיים של הקיבוץ,

היה... כל כך נהנינו ורצינו את זה

וכמעט שרציתי לחזור לגור בקיבוץ.

שם הכרתי את...

בחורה מארצות הברית,

שהייתה מתנועה אחרת,

מהנוער הציוני,

00:58:11

ושנינו החלטנו שנחזור

לארץ לגור בקיבוץ.

אז זאת אומרת, זאת הייתה שנה מאוד

חשובה, משמעותית בשבילי זה...

זה גם מה שגרם שהייתי

מוכרח ללכת לארצות הברית

ולא לצרפת או לישראל.

אחרי שנתיים, אחרי סליחה שנה,

00:58:41

היינו צריכים לחזור.

כל אחד היה צריך לחזור

לארץ שלו ולתנועה שלו,

היה אסור לעבור תנועה באותו זמן.

זאת אומרת אם באת בתור

"הבונים" נשארת הבונים,

לא יכולת לעבור ל- "השומר הצעיר",

זה ככה, זה היה

החוזה בין התנועות,

כי הלא התנועות לא רצו, אנחנו

שולחים לכם בחורים לחנך אותם

00:59:11

ואנחנו מפסידים אותם.

אז חזרתי למרוקו לשנתיים,

לעבודה באמת בצופים?

כן בצופים. אבל חוץ מזה בגלל

שהבנתי את הרעיון של הדת יותר,

זאת אומרת אני לא יכול כבר להגיד

טוב, בגלל שאני צריך ללכת

לבית ספר אני הולך בשבת,

00:59:41

אז החלטתי אני הולך עד הסוף.

וקשה היה למצוא עבודה

ל... בתור...

לא לעבוד בשבת.

אבל בסוף מצאתי עבודה ללמד

עברית בבית ספר, בתלמוד תורה,

לשנה, ובשנה השנייה

לימדתי באליאנס

עברית גם כן.

זה היה מעניין,

01:00:11

הם היו צריכים מורה ממלא מקום,

אבל ממלא מקום שלם לשנה לכל היום.

למה?

כי כל המורים לעברית שהיו להם בבית

ספר של הבנים או בבית ספר של הבנות,

נתנו להם אני חושב שעתיים ביום

או משהו כזה או שלוש שעות ביום

ללכת ללמוד ערבית.

שלחו אותם לאוניברסיטה ברבאט

01:00:41

ללמוד ערבית ככה שהם

יכולים ללמד ערבית ב...

כי עכשיו החליטו להכניס

ערבית בתור תכנית.

לא היו, לא היו מספיק מורים

מוכשרים ללמד ערבית בתקופה הזאת.

אפילו בבתי ספר הממשלתיים

או המוסלמים עצמם.

01:01:11

היה לי בן דודה שהוא מורה למתמטיקה,

אבל הוא גם למד ערבית ויש

לו דיפלומות בשפה הערבית,

כשהם החליטו להתחיל ללמד מתמטיקה

בערבית הוא היה כבר מוכן,

ולא מצאו ערבים מרוקאים

ללמד, זאת אומרת באזור,

הוא מצא את עצמו אחד מהראשונים

ללמד מתמטיקה בערבית.

01:01:41

חזרתי בסוף 55',

באמצע 56' המלך חזר,

המלך חזר, הוא היה בגלות,

הצרפתים שלחו אותו לגלות,

אז זה מעניין, גם העניין של

הגלות, אני אעבור אחר כך.

יש לי תמונות של

01:02:11

אנחנו עושים תהלוכה גדולה

בעיר רבאט על שובו של המלך.

אז הצופים היו חלק גדול מזה,

עברנו עם השירים, ולמדנו

שירים בערבית שלא ידענו,

למדנו שיר במרוקאית, בערבית,

והלכנו ברחובות של העיר

01:02:41

לכל האנשים שעמדו בצד,

היו מוסלמים, ראו

יהודים שרים בערבית,

והם היו כל כך שמחים,

אבל זה שיר שלמדנו רק אמש...

זה היה אחד חבר, הוא היה

מהצופים המרוקאיים,

שהיו לנו תכניות משותפות של לימוד.

01:03:11

זאת אומרת כל המדריכים,

היו איזה מין הרצאות

מטעם משרד הנוער והספורט,

שהיו נותנים ללמד שירים,

ללמד משחקים ודברים כאלה,

שכל התנועות היו ביחד.

אז הצופים המרוקאים המוסלמים בנו

ביחד עם היהודים, אז ככה...

01:03:41

אז ביקשנו מאחד מהם

לבוא וללמד אותנו שיר,

אז אני זוכר כתבנו את זה באותיות

עבריות על הלוח את השיר,

ככה שנדע מה להגיד.

התכנית הייתה עם הבחורה שהכרתי

שרצינו להתחתן ולעלות לארץ.

01:04:11

היא הייתה בת יחידה, אבא שלה

נפטר כשהיא הייתה בגיל שנתיים,

ואמא שלה לא התחתנה שוב

כי היא הייתה צריכה לגדל אותה, לעבוד ו...

אז היא הרגישה קצת אשמה לעזוב.

היא כבר עוזבת אותה

ללכת לעלות לארץ,

ולהתחתן במקום אחר

זה לא בא בחשבון.

היא אמרה לפחות את

זה אני לא עושה.

01:04:41

אז חשבנו שאני אלך,

שנתחתן, ואז נעלה לארץ.

אלא מה קרה, בינתיים

לקבל רישיון להיכנס לארצות הברית,

ביקשתי מה...

הכינו לי את כל הניירת,

כל הניירות וכל זה,

והתקבלתי לקבל ויזה

לבוא לארצות הברית.

01:05:11

אלא מה, שהייתה תקופה שנותנים מכסה,

המשמעות סכום מסוים

של ויזות בשנה,

מכל הארצות,

ומרוקו היה להם רק מאה,

אז אמרו לי אני התקבלתי,

אבל שמו אותי ברשימה של ההמתנה,

ואמרו לי, קיבלתי מכתב מהקונסוליה

01:05:41

שהתור שלי יבוא בעוד

שבע שנים וחצי.

אז זה לא היה בא בחשבון.

אז בתור יהודים יודעים

תמיד להסתדר...

אז מה עשינו,

הבחורה, אשתי זיכרונה

לברכה, היא באה למרוקו,

אמרנו אנחנו נתחתן

בתור נישואים אזרחיים,

01:06:11

ובתור נשוי לאזרחית אמריקאית

אתה מקבל ויזה מיד,

אתה לא בתוך החשבון.

אז היא באה בין הסמסטר של

האוניברסיטה, היא הייתה באוניברסיטה,

והיא נשארה ששה חודשים 

אצלנו בבית ברבאט.

התחתנו, היא באה בפברואר,

01:06:41

במאי אחרי שבועות התחתנו,

היו לנו נישואים אזרחיים,

ההורים שלי עשו לנו מסיבה גדולה.

ובאוגוסט עזבנו לארצות הברית.

וכשהגענו לשם בספטמבר,

חודש ומשהו אחר כך התחתנו

נישואים דתיים ולפני המשפחה.

01:07:11

ודברים קורים בחיים,

והקדוש ברוך הוא מחליט,

אתה עושה תכניות והוא איך

אומרים, הוא צוחק...

אז בינתיים אימא שלה חלתה,

מחלה גדולה,

ואחרי שנה היא נפטרה גם כן.

ודבר הביא לשני,

01:07:41

אז אני נכנסתי ללמוד

גם כן לקבל תואר

כדי ללמד בארצות הברית.

כי לא יקבלו, בגלל

שאני מדבר עברית,

או עבדתי שנה בארץ, זה מספיק

להיות מדריך אולי אבל 

לא ללמד בבית ספר.

אז הייתי צריך ללכת לבית ספר למורים.

-ונשארתם שם כל השנים.

אז נשארנו ודבר...

01:08:11

ואחר כך רצו לקחת אותי לצבא

בארצות הברית, אבל זה סיפור אחר.

זה מה שגרם שנשארתי

במקום לעלות לארץ

עברתי דרך ארצות הברית

שלושים ושמונה שנה.

זה מה שקוראים ארבעים שנה במדבר.

ובסוף 95' אשתי זיכרונה לברכה

החליטה, היא אמרה זהו.

01:08:41

ב- 92' התקבלנו לתכנית בבר אילן

למורים בכירים בחוץ לארץ, עבריים.

אז באנו, היינו שנה

בארץ, גרנו בפתח תקווה,

באותה שנה הבת שלי עליזה פגשה

בחור והתחתנה באותה שנה.

וזהו.

01:09:11

חזרנו, וכשחזרנו אז כבר זה

נדלק הרעיון של ישראל עוד פעם,

שלוש שנים אחר כך

עשינו עליה ב- 95'.

ואנחנו פה.

אשתי זיכרונה לברכה לימדה

באולפן, הייתה מורה לאולפן,

היא לימדה רוסים,

אתיופים, את כולם.

לא, שלחו אותה כי הייתה נורא...

01:09:41

זאת אומרת המשכתם את השליחות

הזאת של הסוכנות הרבה מאוד שנים.

לא כל כך, זאת אומרת, כן, כן.

אני אגיד לך למה,

כי אני התחלתי תנועת

נוער בעיר איפה שגדלתי,

זה היה מזרחי הצעיר.

תנועת נוער, למה מזרחי הצעיר?

לא רציתי, כי אני אין לי שום

קשר, לא היה לי שום קשר,

היה לי יותר קשר עם בני עקיבא.

01:10:11

כשהתחילו בני עקיבא,

בני עקיבא בניו יורק,

לא היה כל כך מעוניין כל

כך לשלוח מדריכים כל שבת

שיתארגנו וזה, כי זה עיר על

יד ניו יורק, בניו ג'רזי.

אז אחרי כמה שנים ההורים

ביקשו ממני לקחת את הזה,

01:10:41

ואז התחלנו, ביקשנו מתנועת

הנוער המזרחי הצעיר

והם שלחו מדריכים לכמה זמן,

וזה ככה... זה התחיל.

אני אגיד לך, אני בתור שהיינו

תלמידים של מיסייה רווח,

הייתה לו קבוצה, מקהלה

שהוא מלמד אותם פיוטים.

01:11:11

והייתי במקהלה הזאת,

כל מיני דברים, כל פעם

אם יש איזו הילולה,

אם יש איזה משהו

אנחנו הולכים ושרים.

אבל חוץ מזה כשגדלתי לא היה לי כל כך

הרבה קשר עם התרבות הזאת של פיוטים.

עכשיו אני הרבה יותר טוב, אני מרגיש

את זה יותר, אני מעריך את זה יותר,

01:11:41

כי יש לי כנראה את זה בגנים.

אבל כשהיינו שם במרוקו

לא שרנו שירים בערבית,

לא שרנו שירים יהודיים, פיוטים.

היו שרים או שירים

ציוניים של התנועות,

או שירים צרפתיים.

01:12:11

כשיצאנו ולא רק אני,

הרגשתי את זה לגבי חברים

ואנשי משפחה וכל מיני,

כשהם גרים במקום אחר

או בקנדה או בארצות הברית

או בצרפת או גם בארץ,

מתחילים להתגעגע אל

מה שהיה, והם חוזרים

ולכל אחד יש תקליטים

של שירים מרוקאיים,

וכל אחד יש לומד את זה

ולומד את זה, וככה...

01:12:41

זה געגועים של פעם.

אפילו הייתי במקהלה

חוץ ממיסייה רווח,

מקהלה של הנוער,

שאחר כך היינו בתפילות,

אבל זה היה יותר מנגינות

של התנועה הצופית מצרפת

כי זה היה יותר אשכנזי, יותר.

לא ידעתי שזה אשכנזי, ידעתי שזה

המנגינות של התנועה הצופית.

01:13:11

האחים שלך, אבא ואמא,

לאן הם התגלגלו?

אף אחד לא עלה לארץ.

אף אחד לא, גם לא אבא ואמא?

לא, אבא ואמא לא עלו בכלל.

לא יצאו ממרוקו?

-לא יצאו ממרוקו.

אבא שלי נפטר ב- 76' במרוקו,

ואמא שלי נשארה במרוקו

עד 98', או 97', 97'.

אז היא הייתה,

היו לה ניירות בצרפת,

01:13:41

אז היא הייתה,

היה לה ניתוח בפריז,

ואחרי הניתוח אחי בפריז

אמר שהוא שולח אותה

שהיא תבוא אלי, הייתי אז בארץ,

ב- 97', אני באתי ב- 95'.

שהיא תבוא במקום לחזור

למרוקו להיות לבד.

זאת אומרת לא לבד,

יש את אחותי,

אבל אחותי הייתה כל כך

מטפלת בחולים כל הזמן,

01:14:11

אחי רצה לתת לה קצת מנוחה, שהיא תבוא.

אמרתי בסדר.

הייתי מחכה, הייתי חושב

שהיא תבוא בתור עולה

כשהייתי כבר מסודר אני עצמי בארץ,

לקנות דירה ושיהיה לה חדר וכל זה. 

בינתיים היינו שוכרים

דירה בירושלים

ועובדים בירושלים.

אז היא באה,

01:14:41

וכשהיא באה היא הייתה צריכה

הרבה טיפולים רפואיים,

ומישהו אמר, למה אתה צריך

לקחת רופאים פרטיים,

היא במרוקו שתעשה עליה,

ובתור עולה היא תקבל

את כל מה שהיא צריכה.

וזה מה שעשינו.

ומאז היא לא חזרה.

וב- 99' היא נפטרה בארץ,

ונקברה בירושלים.

01:15:11

מה נשאר בך, או מה העברת

לילדים שלך מהמרוקאיות שבך?

אני לא יודע, אולי הם

יכולים להגיד לך יותר.

אני יודע שאחותה היותר מבוגרת

היא הייתה בבית ספר

בתיכון, ישיבה תיכונית,

בנים בנות...

01:15:41

אז היא הייתה תמיד אומרת

להם שהיא מרוקאית,

המורה היה אומר לה

מה זה את מרוקאית

את נולדת בניו ג'רזי.

ואיזו פעם, מדברים על מנהגים,

את יודעת שבפסח יש לנו את המנהג

של להעביר את קערת הסדר מעל הראש,

ואומרים "בבהילו יצאנו

ממצרים" ושרים את זה,

01:16:11

אז הם גדלו, הילדים שלי

גדלו עם הטקס של בבהילו,

אז כשהיו לומדים את הדינים

וכל זה בבית ספר, בתיכון,

אז היא אמרה כן ובבהילו,

אז המורה וכולם, מה זה בבהילו?

אז לא ידעו,

אז היא עשתה, מה אין לכם בבהילו?

לא ידעה שזה היה דבר

של רק מרוקאים.

01:16:41

בגיל עשרים ואחת עזבתי את מרוקו,

אז זאת אומרת גרתי עשרים

שנה לפחות במרוקו,

הייתי שלושים ושמונה

שנה בארצות הברית,

ועכשיו אני יותר מעשרים שנה בארץ,

אז אני לא יודע מה אני... 

יהודי.

לא, לא...

אבל אני באמת יותר ויותר מתעניין,

במיוחד כשגרתי בבית שמש,

הייתי הולך לבית כנסת מרוקאי,

01:17:11

דרך אגב בניו הלכתי, הלכנו לחגים,

ימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור,

אני והמשפחה ילדים וכולם הלכנו

לניו יורק להיות עם קרוב משפחה,

כדי להיות על יד בית

כנסת מרוקאי לתפילות.

אבל לא מהתחלה, שבע

עשרה שנה התפללתי

עם בית כנסת אשכנזי בניו ג'רזי,

01:17:41

וחשבתי שהייתי המרוקאי היחידי,

לא ידעתי שיש קהילה

גדולה בניו יורק.

והילדים שלי גדלו,

לפחות לימים נוראיים

עם כל המנגינות ועם כל הזה...

ראשית כל בהתחלה זה

היה קרוב משפחה,

אחר כך אחי עבר

מניו ג'רזי לניו יורק,

01:18:11

וכשהוא היה גר שם על יד בית

הכנסת גם כן היינו עוברים אצלו.

וככה...

תראי, לשמור על

התרבות זה מאוד חשוב,

ואני ראיתי את זה, עכשיו אני...

אני מאוד שומע ל...

שאלת אותי על פיוטים,

אני מאוד אוהב, ואני רואה שאני

זוכר כמה מהמנגינות האלה,

נכון שהם מנוגנות עכשיו

עם תזמורת שלמה של...

01:18:41

איך קוראים לזה, ה...

לא פילהרמונית, ה...

התזמורת האנדלוסית המרוקאית.

שזה...

זה התחיל באשדוד, עכשיו יש ירושלים,

יש אשקלון, יש קבוצות, כבר התפתח.

הם קיבלו את פרס ישראל דרך אגב.

תראי, לשמור על ה...

01:19:11

במשך שבע עשרה שנה התפללתי ליום

כיפור וראש השנה עם אשכנזים,

לא ראיתי בזה שום דבר אחר,

נכון, היו פיוטים

אחרים, סדר תפילות אחר,

אבל ידעתי שהם יהודים אז אני גם

מתפלל אתם, לא הייתה לי שום בעיה.

אחר כך כשראיתי שיש משהו אחר,

01:19:41

אז הנפש מקבלת משהו אחר.

יש משהו אחר בזה

שאומרים את הפיוטים,

את השירים של יהודה

הלוי או אבן גבירול,

מאשר של הקליר. זה

קשה, קשה להבין אותו,

במיוחד העברית שלו.

גם לדבר בערבית יהודית,

אני בטוח שגם היהודים

שבאו מאירופה 

זה קשה להביע את

הרגשות האלה של תרבות,

אבל דבר שאתה לומד, אני ראיתי,

דבר שאתה לומד כשאתה

צעיר אתה לא שוכח.

תפילות שידעתי בעל פה,

ממשיך את המנגינות שלהם,

את...

והמשכתי בבית עם

הילדים שלי בכל זאת 

לעשות כל מיני ניגונים של קידוש,

של...

של סדר של פסח.

תודה רבה רבה לך.

אני מודה לכם.

David Bellehsen

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
01:14:06
Date Taken:
01/01/1
Place:
Rabat
,
Morocco
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

פתיח

שמי דוד בן לחסין,

נולדתי ברבאט במרוקו

ב- 1936 ב-3 לינואר.

אני לא זוכר, אימא זוכרת

זה היה כמה ימים אחרי

הדלקת נרות חנוכה,

אז ככה הם ידעו.

-ממש עכשיו יום הולדת.

נכון, ככה הם ידעו.

אני זוכר סבא אחד

של האבא של האימא שלי,

אבל הסבא של אבא,

הוא נפטר בדיוק בערב פסח

והוא היה הסנדק בברית מילה שלי,

אז הוא נפטר כמה חודשים,

מחנוכה עד פסח,

אז הוא נפטר אז.

והאימא של אבא נפטרה הרבה לפני זה,

הסבא שלי היה אלמן לכמה זמן.

במה הוא עסק הסבא?

הסבא שלי דווקא זה

שהוא שהביא את המשפחה,

הוא והילדים שלו

עזבו את העיר מקנס

פובאו לרבאט בגלל שהמורה,

הרבי שהיה מלמד את

הילדים היה כבר זקן,

ולא מצאו מישהו אחר.

זאת אומרת העיר רבאט לא

הייתה עיר של תלמידי חכמים,

ואז הביאו אותו ממקנס,

אז הוא בא עם משפחתו,

וזה ככה שחלק מחלק מהמשפחה שלנו

שהיא במקורה ממקנס, באה לרבאט.

אז הסבא היה מלמד?

-כן.

הוא לימד את כל הגברים, הנשים

שגדלו אז, בתקופה הזאת,

כולם מכירים אותו בתור

הרבי שלהם, המורה שלהם.

איפה הוא לימד, באיזה בית ספר?

אני חושב לא בית ספר, לא היה בית

ספר אז, זה היה בבית שלו.

היו באים, שולחים את הילדים

לבית, אני גם מתאר לי ככה,

זה לא היה בתקופה שלי,

בתקופה שלי כבר היו יותר מסודרים.

זה לא היה חדר, זה היה כבר בית

ספר תלמוד תורה שהקהילה ארגנה,

היו הרבה כיתות, היו ספסלים

ולא ישבנו על הרצפה.

אבל יש תמונות של לפני זה,

בתקופת הסבא שלי,

שחדר מהדירה שלו

היה חדר של ה...

ה"חדר" כמו שאומרים.

גם בנות למדו בחדר הזה?

לא.

-לא, בנים.

אבל זה מעניין. אני יודע שאבא

שלי בגלל לא חשיבות, המעמד שלו,

הוא רצה שאחותי שהיא

מבוגרת, היא הבכורה,

שהיא תלמד בבית ספר,

ואני חושב היו בכל העיר שתי

בנות שלמדו בתלמוד תורה ב...

אז עד היום אחותי כבר יש לה,

מדברת עברית לא די טוב,

אבל ממה שהיא למדה,

ממה שהיא למדה כשהיא הייתה קטנה.

יש לנו תמונה שלה עם המורה.

דרך אגב, המורה שלה והמורה שלי

הוא האבא של רווח

השחקן, זאב רווח,

הוא היה, קראנו לו מיסייה רווח,

המורה, המורה רווח, מיסייה רווח,

אבל אני זוכר את זאב בתור קטן,

שהוא היה הילד היחיד

שדיבר עברית בבית,

כי האבא שלו מאוד מאוד היה...

היה ככה מלמד דקדוק ועברית,

זה היה מאוד חשוב לו.

ויצחק רווח הוא פה

היה, לימד בארץ,

והוא גם כן המשיך את ה...

הפיוטים, הפיוטים של מרוקו,

שהוא המשיך אותם פה בארץ.

אבל מה שאני אומר על זאב רווח,

כי אני זוכר אותו בתור קטן,

שאבא ואמא שלו דיברו

אתו רק בעברית.

אז כשהוא היה קטן, כשהוא

היה צעיר, הוא דיבר עברית

כנראה לפני שהוא דיבר צרפתית,

הוא הלך לבית ספר.

ההורים של אימא, אימא שלה

נפטרה כשהיא הייתה צעירה.

והיא השאירה את כל האחים, לא היו

לה אחיות, היא הייתה האחות היחידה,

ואחד, שתיים, שלוש... שלושה אחים,

כן, שלושה אחים והיא.

האחיות של הסבתא גידלו אותם,

לקחו אותם,

כי אבא התחתן והם לא רצו

שהם ילכו לחיות,

נו, זוג צעיר, עם

האישה החדשה של הסבא,

שלא "יתעללו" בהם במיכראות...

זה מה שאימא שלי סיפרה לי.

ודרך אגב, הדודה הזאת

שלה היא הייתה עיוורת,

אומרים... -עיוורת?

-כן, עיוורת.

ובכל זאת היא ואחותה

שהייתה עוד רואה משתמשת,

וגידלו את כל הילדים,

חוץ מהבן הגדול,

שהוא היה כבר בן

ארבע עשרה, משהו כזה,

אז הוא יצא לעבוד, והיה

ככה עם דוד או משהו כזה.

מעיר על יד רבאט, זה בצד השני

של הנהר, קוראים לה סלא.

סלא זאת הייתה עיר יותר

חשובה מאשר העיר רבאט.

רבאט הייתה הבירה שהמלך שם את...

וגם היא הייתה מאוד חדשנית, אני

מדבר באלף שלוש מאות, משהו כזה,

שרבאט נעשה עיר הבירה.

אבל סלא הייתה כבר עיר

עם קהילה יהודית חשובה.

יודעים שרבנים גדולים יצאו מסלא.

זאת הייתה הבירה, ולא רק זה

שהצרפתים נכנסו בתור המושלים שלה,

זאת הייתה העיר ה"-אדמינסטרטיב",

וכל העבודות הטובות, הטובות...

כל העבודות היו שם, משרדים.

-עיר של ממשל.

משרדים ובנקים וכל זה היו ברבאט.

אחר כך התפתחה העיר הגדולה

שהצרפתים בנו בקזבלנקה,

ובכל זאת רבאט נשארה העיר

ה"אדמינסטרטיב" של הממשלה.

וזה משך יהודים?

-בטח, כן, כן.

לא, קזבלנקה הרבה יותר, אבל...

אימא שלי הייתה עקרת בית,

ואבא שלי הוא היה סיטונאי.

זאת אומרת הוא היה מספק סחורות

למכולות שהיו בכל האזור, במלאח.

המלאח זה היה כמו הגטו, האזור היהודי.

אז היו עשרות מכולות קטנות,

והוא היה מספק להם את

הסחורה, שמן, סוכר,

קמח, כל מיני דברים, שהוא

קנה בסיטונאות והוא...

ולא רק זה, הוא אפילו לכמה מהם, הם

התחילו בזה שהוא נתן להם כביכול

בקרדיט. -בהקפה, באשראי.

-כמו באשראי.

הם לוקחים את הסחורה

ואחר כך משלמים לו.

כך שהוא עזר להרבה כאלה.

ומצבכם הכלכלי היה טוב?

כן, הוא היה מאלה ש...

היו קוראים לו "טזר מסה", "משה העשיר".

אבל הוא לא באמת, לא היה,

אבל הוא היה ממונה מטעם,

אני לא יודע מאיזה,

הממשלה המרוקאית, הערבים,

הצרפתים, לא יודע,

בתור ראש הסוחרים של היהודים.

זאת אומרת אם היה להם

איזה סכסוך ביניהם,

היה צריך לבוא אל אבא

קודם כל, הוא היה המתווך,

ואם לא הסתדרו אז היו

הולכים לבית משפט.

אז קוראים לו, הוא היה

אמין, אמין דה מלאח,

היה ראש ה...

לכל מקצועות היה אחד

שהוא היה הראש,

למשל אצל...

בכל השכונות,

למשל אלה שעובדים בכסף וזהב,

אלה שעובדי עור.

והוא גם ייצג אותם מול ה...?

-לא, הוא רק היה... -בורר.

כן, לא בורר, היה...

כן הוא היה...

כשהשלטונות רצו לדבר

או אפילו הקהילה

עברה דרך אבא כדי לדבר

לסוחרים היהודים.

השכלה, לא הייתה להם השכלה.

אני יודע שבדרך כלל

נשים באותה תקופה

יש שהיו כבר, הלכו

לבית ספר אליאנס.

למשל יש לי אחות של אבא

שהיא קצת יותר מבוגרת מאמא,

היא לא רק שהלכה לאליאנס, אחר כך

היא לימדה בתור מורה באליאנס.

זאת אומרת, זה היה כבר, פיתחו כבר...

-מנהיגות מקומית

כן, מקומי להביא את זה.

האימא שלי, הסבתא, לא סבתא, היא הייתה...

-כן, הדודה.

הדודה שלה שגידלה אותה לא

רצתה לשלוח אותה, היא פחדה,

שבנות לא היה כל כך...

וזה לא היה, עוד לא מקובל

כל כך, במיוחד בסלא.

סלא זאת הייתה עיר מאוד קטנה,

והיהודים שם היו מאוד שמרנים,

ובמיוחד בנות לא יצאו ולא...

עבדו בבית.

ובשביל אבא אלו היו נישואין שניים,

אז היא הייתה הרבה

יותר צעירה מאבא.

ובגלל זה היא הייתה

ממשפחה לא כל כך עמידה,

בלי, ההורים כמעט בלי אימא,

והיא...

הדודים והדודות הם גידלו אותם,

זה כאילו זה היה מעמד, היא

הלכה למעמד יותר גבוה.

בגלל שזה היה נישואין שניים? -כן.

כמה ילדים הייתם? -שבעה.

שלוש בנות וארבעה בנים.

אני השני, אחותי היא

המבוגרת, הבכורה,

ואחר כך עוד אחות

שהיא האחות הגדולה,

היא גרה במרוקו עוד.

ועכשיו היא גרה ב...

זאת אומרת היא אצל הילדים בפריז,

בגלל שהגיס שלי נפטר השנה.

ויש לי אחות אחרי שהיא

גרה בארצות הברית,

ואחר כך אח שהוא גר בצרפת,

אבל הוא עובד באפריקה בגבון,

אח שלישי הוא בניו יורק,

ורביעי, אח רביעי הוא בפריז.

והאחות הצעירה היא

בקנדה, מונטריאול.

לא חשבנו שזה משהו מיוחד ככה,

גדלנו כמו שכל אחד גודל.

הלכנו לבית ספר, הבית

הספר היה בית ספר אליאנס.

וזאת אומרת החינוך היה

חינוך צרפתי, השפה צרפתית.

בצהריים אחרי בית הספר הלכנו

לתלמוד תורה, כל יום,

ויום ראשון גם כן.

אז...

ובקיץ כשלא היה

בית ספר, חופשת קיץ,

התלמוד תורה היה פתוח

לכמעט חודשיים כל היום,

משמונה בבוקר עד ארבע

בצהריים עם הפסקה.

הייתה לנו הפסקה משתיים

עשרה עד שתיים,

זמן ארוחת צהריים.

רוב הילדים ברבאט הלכו לאליאנס?

כולם, כמעט כולם.

אני בטוח שהיו פעמים שלא,

אבל כולם, אבל לפחות החלק הראשון.

אחר כך כשהם גדלו,

יש משפחות שלא יכלו להמשיך הלאה,

אז הילדים יצאו

לעבוד, לעזור להורים,

ואלה שהמשיכו,

אני הלכתי, התקבלתי

לבית ספר לעיצוב גרפי,

שהיה מטעם הממשלה הצרפתית.

אתה מדבר על תיכון?

זה תיכון ופלוס.

דבר מאוד מעניין שהיה

לפחות ברבאט שאני יודע

שכדי להמשיך את הלימודים בתיכון,

אז היינו צריכים ללכת לבית ספר צרפתי,

שזה היה מעורב.

ואז זה היה פתוח, הולכים לבית ספר...

-זה היה נחשב בית ספר צרפתי? -לא.

זה היה בית ספר יהודי

תחת חסות אליאנס.

זאת אומרת, שבת זה היה

סגור, חגים זה היה סגור

וכל הדברים האלה.

אבל בבית ספר רגיל

של העיר של הממשלה

זה היה פתוח בשבת, אז

רוב היהודים, רוב הנוער,

אני לא אומר כולם, אבל הרוב,

שרצינו להמשיך או

ההורים רצו שנמשיך,

אז היינו מוכרחים ללכת לבית ספר בשבת.

-בית ספר התיכון שהיה פתוח -בשבת.

אז הלכנו, אז התחיל...

היה בית כנסת שיש לו

מנין בשש בבוקר בשבת,

הלכנו להתפלל בשש בבוקר,

גמרנו את התפילה, באנו

לבית, אכלנו ארוחת בוקר,

לקחנו את האופניים

והלכנו לבית ספר,

בשתיים עשרה זה נגמר, חזרנו לבית,

ואז הייתה אווירה של שבת כי זה בתוך

המלאח, הכול היה סגור, כל החנויות, הכול...

וזה כך התחיל קצת את ההתבוללות

והרבה מאשימים את האליאנס בגלל זה.

למרות שאתה אומר שזה לא היה אליאנס?

לא, לא, אבל הם התחילו

את התרבות הצרפתית,

דרך אגב, בכמה ערים, אני

חושב במקנס ובקזבלנקה

היו מה שנקרא לזה (צרפתית),

שהתפתחו תחת חסות

אליאנס שיעורים לתיכון.

ואז הם היו סגורים בשבת או בחגים,

אבל לא כל כך היה, ברבאט

לא יכלו לעשות דבר כזה.

אני יודע שילדים של רבנים, חברים שלי

שהאבא שלהם היה דיין,

הם לא היו רבנים, הם היו דיינים,

כי הם היו עובדי ממשלה,

והעבודה שלהם הייתה בבית דין,

יש לכל עיר...

-בית דין יהודי? -בית דין יהודי.

זה איך קוראים לזה, בסוגריים,

החוק במרוקו היה שכל דת

יש לה... -בית דין משלה.

-כן, ככה, בתי דין משלה.

וליהודים היו בתי דין שהם חוקיים, וכל

הדברים היו צריכים לעבור דרך בית הדין.

אז הדיינים היו, זאת אומרת

לא רבנים כמו במובן

שאומרים היום רב, למשל

בארצות הברית הוא רב קהילה,

שהוא מחנך והוא מרצה והוא...

לא, הם היו עושים את העבודה שלהם,

הולכים למשרד, יש להם זה, וזהו.

אז כנראה לא הייתה להם

השפעה כזאת על ה...

ואני כמו שאמרתי, אני

מכיר ילדים, חברים שלי

שהלכו גם כן לבית ספר בשבת.

היו מוכרחים.

השבת הייתה מאוד מאורגנת

כמו כל הקהילות,

היה בית תמחוי אומרים?

כן, שעוזרים לעניים.

אני זוכר בתור ילד,

היו עוברים מבית לבית

שני עובדים עם סלסלה

גדולה שכל אחד אוחז,

ובכל בית היו נותנים לחם.

לא לא, לחם.

מכל בית, עד שהם ראו שלחם,

הם לא צריכים כל כך הרבה לחמים,

רוצים משהו אחר.

אז התחילו להגיד סכום מסוים.

אז באים לכל בית ביום שישי,

נותנים לך, לנשים זאת אומרת,

והם נותנים איזה סכום, היה

סכום שכל אחד היה צריך לתת,

ונותנים לו תלוש, זאת אומרת קבלה.

כביכול שזה...

זה היה מממן את התמחוי,

ולא רק זה, הם היו גם עוזרים

למשפחות עניות שאף

אחד לא ידע עליהן.

אין להם כסף לשלם שכר

דירה, את החשמל וכל זה,

הייתה חברה אחרת שהייתה

מאורגנת, זו הייתה חברה קדישא.

קוראים לזה חברת גומלי חסדים.

והיו מאוד מאורגנים, וזה היה

כבר מתרבות שלהם מדורות.

והיה אחד הראש, שהיה מקבל איזשהו,

הוא היה הראש של החברה קדישא,

שהוא ממשפחה מסוימת.

זאת אומרת הוא מקבל את זה בתור -ירושה.

בירושה מהסבא וכל זה,

וזה נשאר במשפחות. כאלה.

ארגון מאוד חשוב שקוראים

לו חברת ביקור חולים.

הדודה שלי זיכרונה לברכה,

אחותו של אבי, הצעירה,

התחילה את זה בעצמה.

ארגנה את הנשים, זה

היה ארגון של נשים,

לקחה בחורות צעירות

ממשפחות טובות,

מהמשפחות המיוחסות של העיר,

וככה הם עברו מבית לבית,

בפורים זה היה יום

המגבית של כל החברות,

וכשראו את הבנות של

המשפחות המיוחסות

אנשים התביישו לא לתרום.

וזה ככה, מה הייתה

המטרה של החברה הזאת,

המטרה לעזור לחולים שלא

יכולים לשלם בשביל רופא.

היו להם רופאים,

תרופות, אז כל מי

שצריך רופא באו אצלה.

לפעמים היה רופא במשרד שלהם.

או לפעמים היא נותנת

לה כרטיס ביקור,

והיא הולכת לראות רופא בעיר,

והרופא יודע שהוא
מקבל את השכר מהזה...

נעזרו בזה רק העניים?

-כן, רק אלה שהיו צריכים.

והייתה תקופה, אני יודע

שהיו גם בעיות בארץ,

עם ה... איך אומרים (צרפתית) גזזת?

-כן.

גזזת, הייתה מגפה

של גזזת במרוקו אז,

והיא עשתה מלחמה נגד זה

עם העזרה של רופאים,

והביאו מכונות, היו שולחים

מכונות כדי להסיר את כל השערות.

אני יודע שעכשיו בארץ מצאו

שהיו בעיות עם המכונות האלה.

אבל היא, הייתה תקופה, איפה

שהיו כל כך הרבה ילדים

שהיה להם את זה, כי היו

בקרבה כל כך קרובה.

והיו לובשים איזה מין כובע לבן,

אז היו קוראים לכל הילדים

האלה "הצבא של מאדאם בר ששת",

הצבא שלה.

אבל היא ממש,

החברה זאת אומרת והיא בראשה,

הצליחו להפסיק את

המגפה הזאת ברבאט.

רב היהודים גרו במלאח?

לא, לא. בתקופה שלי לא.

לא רק זה, היו... זה היה כל

כך קטן, לא היו מספיק מקומות,

אז כבר יצאו לגור...

לנו היה...

כל הבתים, זה היה בית עם חצר,

שכל חדר זאת הייתה משפחה,

ככה גרו. ובאמצע היה...

בישלו וכל זה ביחד.

אצלנו אבא שלי קנה אחד

מהבתים האלה וסידר אותם.

במלאח? -במלאח, אבל

כל הבית היה שלנו.

אז היינו יותר, היה לנו יותר... -והשכרתם

חדרים לאחרים? -לא, כל הבית היה שלנו.

הוא סידר את זה,

וזה היה מסודר בתור כמו בית...

כל הבתים הטובים היפים היו להם

רצפות, גם הקירות, חצי

הקיר היה גם כן, בחצר,

חשמל כן, היה חשמל,

מים, שירותים בפנים.

בתי כנסת זה מעניין לדבר על זה,

לא היו בתי כנסיות כמו

מה שאנחנו קוראים בניין

שנראה כמו בית כנסת מבחוץ.

זה היה בתוך הבתים האלה

שאמרתי לך שעם חצר,

אחד מהחדרים היה בית הכנסת.

ובכל רחוב היו לפחות שניים.

אז למשל ברחוב שלנו היו

לנו שני בתי כנסיות,

אבל זה לא היה בית

כנסת של המשפחה,

אני צריך ללכת לרחוב אחר איפה ש...

ככה זה, כי זה מנהג יוצאי מקנס,

היו שם כנראה לפי המנהג שלהם.

היו מחולקים כאלה,

היה לנו בית כנסת של

אנשי פז, דברים כאלה.

אז... אני חושב שזה יצא מזה

שהיה בארצות ערב, באסלאם,

היה אסור לבנות בית

כנסת שיראה בית כנסת.

זה אחד מהחוקים של הדימי,

הדימי זה המעמד, מעמד

פחות של היהודי.

אבל אני יודע שבכמה

ארצות, למשל בתוניס

אני מכיר תמונה של בית כנסת יפה,

בניין עם מגן דוד גדול

וכתוב י' ק' ו' ק' עליו.

אז בקזבלנקה לא בנו איזה בניין

שיראה, אפילו בקזבלנקה.

יש בית כנסת גדול

שנבנה יותר מאוחר,

אני מדבר על יוצאי יהודי

אלג'יריה אני חושב,

בית כנסת בית-אל קוראים לו.

אבל היום אם את הולכת לשם

את לא רואה שזה בית כנסת.

יש קיר, יש איזה צמחים למעלה,

דלת גדולה של ברזל,

ואת מצלצלת אם את

יודעת שזה בית הכנסת.

אז אנשים מצלצלים ואז

מישהו בא ופותח ואתה נכנס

לאיזה מין גינה יפה,

ושם יש כניסה לבית

כנסת, בית כנסת מפואר.

כל אלה שברבאט שאני מכיר היו קטנים.

וגם אין מקום לנשים.

לא היה דבר כזה עזרת נשים.

כי נשים לא הלכו לבית כנסת.

ביום כיפור למשל אם

הדודות שלי היו באות מ...

גרות קצת יותר רחוק במלאח,

אז היו באות לבית

שלנו ויושבות בחצר,

ואפשר לשמוע, כי בית

הכנסת היה בדיוק ליד.

אז ישבו פטפטו וגם שמעו תפילות.

ככה העבירו את הזמן.

תנועות נוער, אני התחלתי

בתנועת נוער בבני עקיבא,

היו תנועות אחרות. היו הבונים,

זה של תנועת נוער של

המפא"י, של העובדים,

היה דרור, זה של אחדות עבודה,

בעיר לא היה לנו השומר הצעיר,

גם דרור היו לו בעיות

עם ההורים ועם הקהילה,

אמרו להם שזה הבנות שלהם

שם אם ילכו לתנועה הזאת

הם כבר יש להם שם רע, זהו. אז...

אבל אני יודע שהשומר

הצעיר היה בקזבלנקה.

היה גם של בית"ר,

תנועת בית"ר אז בעיר,

והתנועה הגדולה הייתה

הצופים היהודים של צרפת.

אלה היו הצופים היהודים,

אבל זה היה קשור עם התנועה

של הצופים היהודים של צרפת,

קוראים לזה Eclaireuses et

Eclaireurs Israélites de France.

ובבני עקיבא, הקבוצה

שלנו אחרי זמן,

בגלל שלא היינו, כבר

לא בגיל של בני עקיבא,

התחלנו את החלק שקוראים לו

בח"ד, ברית חלוצים דתיים,

שזה התחיל באנגליה

ובצרפת וזה עבר,

משם עבר גם למרוקו.

אז לכמה זמן היינו

בבח"ד כל החבר'ה שלנו,

ומשם כל המדריכים, משהו קרה,

לא יודע, לא היו מספיק חניכים,

הייתה כבר, התחילה העלייה אם

אתם זוכרים, בשנות ה- 50'.

אז לא היו כבר נוער,

הנוער בדרכים היו.

אז דווקא המדריך שלנו היה אחד

שהיה בארץ במלחמת השחרור,

ואחרי המלחמה הוא חזר למרוקו.

הוא היה מדריך של בני עקיבא, של הבח"ד.

איך שעשינו את הפעולות,

במיוחד כשהיינו כבר...

גיל חמש עשרה, שש עשרה,

היינו יוצאים מחוץ לעיר, ביום

ראשון, כי יום ראשון זה ה... -חופש.

לכל אחד היה אופניים,

אז עם טיול אופניים,

איזה עשרה קילומטר,

ללכת לאיזה יער על יד.

ושם היינו יושבים והמדריך

היה נותן לנו שיחות,

לומדים על הציונות,

לומדים על זה...

ו...

זו לא הייתה מחתרת ממש,

אבל זה כאילו, כי נוער

יוצא לטיול עם אופניים...

היה צריך להיזהר קצת.

תמיד היה צריך להיזהר.

וצרפת הייתה עוד שם.

זה לא... גם הם לא...

-לא היו בעד.

לא היו כל כך,

כי הם רצו שיהיה שקט.

לא היה לנו קשר עם

הקהילה המוסלמית,

הקשר היחידי זה אם

הלכנו לשכונה שלהם

לקנות דברים, חפצים במדינה,

או למשל לכל אחד הייתה

עוזרת שהייתה מרוקאית.

הייתה לנו אחת כל הזמן,

במשך כל השבוע,

ואחת שבאה ביום רביעי

לעשות את הכביסה.

אז שתי אלה.

הייתה אחת צעירה שאמה הכינה

אותה, וכשאחותי התחתנה

שלחה אותה שהיא תעבוד אצל אחותי.

ועד היום היא בקשר עם אחותי, היא

באה, היא לא שם, היא בצרפת

אבל לפני כמה שבועות הם הלכו

בשביל לטפל בכמה ניירות,

אז היא באה, פתחה את

הבית, ניקתה אותו,

ככה כשהם יבואו ימצאו אותו.

היא כבר סבתא או סבתא רבא כבר,

אבל היא אותה העוזרת,

מאוד קשורה למשפחה.

והשפה, שפת הדיבור שלכם?

שפת הדיבור הייתה מרוקאית,

זאת אומרת מרוקאית יהודית

זאת אומרת Judeo-Arabic.

זה היה ערבית מרוקאית, מתובלת

עם פתגמים עבריים יהודיים.

אבל דיברנו גם כן

כשהלכנו לחנויות של הערבים

אז דיברנו אתם בערבית,

אבל בטח הם מיד ידעו

שאנחנו יהודים, אולי...

בית הספר?

בית הספר היה הכול, לא למדנו ערבית,

בתקופה שלי לא למדנו ערבית בכלל.

כבר אחרי ב- 56' כשהייתה העצמאות,

העצמאות של מרוקו, וצרפת יצאה,

אז אליאנס הכניס שיעורים לערבית

קלאסית לקרוא ולכתוב בכיתות.

אבל התחילו את זה לאט לאט

שעה בשבוע, שעתיים,

זה תלוי בכל מיני...

אבל נגיד עם אבא ואמא, עם

האחים, איזו שפה אתה מדבר?

דיברנו צרפתית בבית.

-בבית צרפתית? -כן.

רוב הזמן, רוב הזמן.

דיברנו גם ערבית,

האבא שלי לא דיבר

צרפתית, הוא הבין,

אימא שלי בהתחלה לא דיברה

צרפתית, אבל אחר כך

עם הנכדים ועם כל זה,

היא למדה ומבינה.

החגים זה מעניין. ראשית כל במלאח

הרגשנו את כל החיים היהודיים.

ביום שישי היה שליח

של בית דין שעובר,

ואומר לכל אחד להתחיל

לסגור את העסקים,

ואחר כך רואים שהכול שקט,

אנשים כבר יוצאים לבושים לשבת,

הולכים כל אחד ל...

הלא כל אחד יש לו בית כנסת

ברחוב, אבל הוא הלך ברחוב השני...

אז ככה זה...

הרגשנו את החג.

למשל אני זוכר מאוד,

וזה מאוד היה מרגש, בתשעה באב,

בתשעה באב היו מכבים

את האורות ברחובות,

והכל היה סגור,

וכל אחד הלך לבית כנסת,

ישבנו על הרצפה, היו מחצלות

שהוציאו מבית הכנסת,

שמו אותם בחצר, אפילו שזה

חצר של השכנים גם כן,

אבל זה היה חלק מבית הכנסת.

וישבנו על הרצפה,

וכשיצאנו מבית הכנסת

הרגשנו את האווירה של תשעה באב.

הרחוב היה חשוך,

בבית אני זוכר, אבא שלי

היה מחליף את הנורה

מאחת של מאה לאחת של עשרים וחמש,

אז הרגשנו, גם בבית הייתה

את האווירה הזאת של... 

חוץ מלפני זה, הארוחה הייתה

ארוחה, יושבים על הרצפה וכולי.

אחר כך התחלנו לשבת

על השולחן, אבל זה...

זה הכול, זה השתנה. אני זוכר

הדוד שלי זכרונו לברכה שהוא היה

מנהל את בית הכנסת, לא מנהל הוא היה...

-גבאי?

לא, לא גבאי, הוא היה החכם של

בית הכנסת, הוא היה מאוד מלומד.

הלא היו נשארים כל הבוקר

של תשעה באב לקרוא קינות,

ואלה היו קינות מודפסות

בספר מיוחד של קינות,

אז היו קינות, היו קוראים

להן הגדולות. למה?

כי האותיות היו גדולות.

והיו קינות קטנות,

כי האותיות היו קטנות.

אז בבוקר כל אחד היה גומר את ה...

עד שגומרים זה...

וכמה אנשים נשארים וקוראים

את הקינות הקטנות.

אחרי קום המדינה הדוד שלי החליט

עכשיו יש מדינת ישראל

צריכים למעט בקינות.

אז הוא כבר לא... כמה מהקינות

הוא היה מדלג עליהן...

אני זוכר דרך אגב,

את השנה הראשונה של

הקמת מדינת ישראל,

ולא רק זה, אני זוכר,

כי הייתי עוד צעיר, 48'

הייתי בן שתיים עשרה משהו

כזה, אז באנו מבית ספר,

ואבא שלי סגר את החנות קצת מוקדם,

ואכלנו בחדר האוכל של חג ושבת.

זו הייתה השנה הראשונה, אני זוכר.

ביום העצמאות הראשון או

ביום אחרי הקמת המדינה?

אני לא זוכר אם זה היה יום עצמאות

ראשון ב- 48', או זה ב- 49'

אני חושב שזה ב- 49'.

אחר כך בתנועה היינו עושים

חגיגות מיוחדות, תפילות,

שקיבלנו הוראות מבני עקיבא בפריז,

כי הם היו הקשר שלנו, להגיד לנו

איזה תפילות, להגיד כל זה...

ועשינו תפילות בבית כנסת גדול

שם, כל הנוער בא של ה...

ועשינו תפילות חגיגיות

עם תקיעת שופר,

והיינו אחר כך עושים

ארוחה של כל הנוער

מאורגנת של כולנו בבית של מישהו,

ככה לחגוג את יום העצמאות.

זה ככה התחיל.

הרגשנו משהו.

איזה קשר היה למדינת ישראל,

לארץ ישראל? מתי זה מתחיל ככה?

אני חושב שכל יהודי היה לו

במיוחד במרוקו שכל יהודי היה

לא שומר מצוות כמו שאומרים היום,

אבל היה מרגיש, הולך לבית

כנסת מדי פעם, הולך בשבת,

רובם התפללו בבוקר, כשהיו צעירים

היו מניחים תפילין אפילו כל יום,

והתפילות, הם הרגישו את זה.

גם בבית ספר היו לנו מורים,

למשל דיברתי על מיסייה

רווח, אביו של זאב רווח,

שהוא ממש הכניס בנו את ה...

היינו עושים בשבת, קוראים לזה עונג שבת.

מה זה עונג שבת? 

היינו מתאספים נוער בצהריים בשבת,

ונותן לנו לדקלם

איזה שיר מביאליק,

או מישהו נואם בעברית.

ואפילו כמה שמבינים או לא

מבינים, אבל זה היה...

הוא היה מכניס אותה, הוא היה

מאוד מאוד שומר על הלשון העברית.

ממש לתת לו את כל הכבוד הראוי לו

שהוא השפיע על הרבה נוער

מהגיל שלי ושל אחיי.

לא, לא, הוא דווקא

לימד בבית ספר אליאנס,

הוא לימד עברית שם

חוץ מתלמוד תורה.

אז מה הוא השפיע?

הוא השפיע בקשר לשפה.

היינו למשל...

אני זוכר אצלו התחלנו

היינו כותבים בכתב רש"י קודם כל.

כשהתחלתי אני ללמוד לכתוב למדנו כתב

רש"י, היינו כותבים בכתב רש"י.

ואני זוכר שהוא יום

אחד בא ואמר לנו

היום אנחנו לומדים

לכתוב בכתב אשכנזי.

זאת אומרת כתב ארץ ישראל. אני

לא זוכר בדיוק את הביטוי,

אני לא רוצה להשתמש

בביטוי שלא נכון.

וככה למדנו את האלף

בית של ארץ ישראל.

זה כך עברנו את זה.

היסטוריה הוא לימד, 

היסטוריה עברית.

והכל בעברית.

הוא עלה לארץ אני חושב

בתחילת שנות ה- 50',

כי אני פגשתי אותו בירושלים

כשהייתי במכון למדריכי חוץ לארץ,

הלכתי לבקר אותו.

והוא היה אז...

-הוא כבר היה בארץ?

הוא כבר היה פה?

היה בארץ, אני חושב הוא

היה במעברה או במוסררה,

באיזה מקום אני לא זוכר.

זו דירה מאוד... מאוד לא...

ממש לא התרשמתי,

חשבתי שזה ממש בושה

בשביל בן אדם כזה,

חשבנו אותו לאישיות,

והוא ככה חי חיים כאלה שם ו...

זה כל יהודי הייתה לו את ההרגשה

המשיח יבוא, נחזור לישראל,

זה דבר ראשון.

שנית, אני לא חושב שאף אחד

יהודי חשב את עצמו למרוקאי,

חוץ משנות ה... כשהייתה...

איך קוראים לזה...

התנועה הלאומית המרוקאית

והמלחמה נגד צרפת,

היו כמה סטודנטים יהודים

מפז, מקזבלנקה וזה,

שהשתייכו לתנועה

האיסתיקלאל המרוקאית,

וחשבו את עצמם, הם

היו איך קוראים לזה,

שמאלנים, בכיוון הזה.

אבל הרוב, הרוב לא חשבו.

ראשית כל המדינה

לא נתנה לנו לחשוב שאנחנו

היינו חלק מהמקום,

עם כל הדברים שלא

היינו יכולים לעשות.

דבר אחד כן צריכים

עכשיו זמן לדבר עליו,

זו התקופה הזאת, היציאה ממרוקו.

הייתה בעיה לקבל דרכונים.

לא רצו לתת ליהודים דרכונים.

איך זה, מי נתן את ההוראה, לא יודע.

מי לא רצה לתת ליהודים? -הממשל.

זאת אומרת, שהלכו

לבקש דרכונים לצאת,

ידעו שהם הולכים ל...

כי זאת הייתה תקופה

שהרבה מתחילים לצאת.

אחרי עצמאות מרוקאית. -56'.

-כי לפני זה היה

פרוטקטור, הפרוטקטור הצרפתי.

למשל אני יצאתי לארץ ב-

54' עם דרכון מרוקאי,

אבל עם חותמת של מעבר

בצרפת כדי להגיע לארץ,

כי הלכנו באנייה דרך מרסיי,

ו...

אז היו לנו דרכונים,

וחזרתי עם הדרכון הזה,

ושנתיים הייתי במרוקו

אחרי שחזרתי מישראל.

זאת אומרת אנשים יצאו וחזרו, אבל ב- 56' זה היה קשה.

זה הפסיק.

אני זוכר הייתי אז

כבר בארצות הברית,

אימא שלי הייתה צריכה לכתוב

לאחיה שהיה בדימונה,

אז היא הייתה שולחת לי את

המכתבים לארצות הברית,

ואני הייתי שם שולח להם משם ל...

אז התחילו כבר את הבעיות.

וכשליהודים רואים שאומרים

לך דבר שאתה לא יכול לעשות,

אז מתחילים להרגיש לא נח.

וזה כך אני חושב התחיל הפחד הזה

שמה זה לא נותנים לנו לצאת,

למה לא נותנים לנו לצאת, מה הבעיה?

מה...

במיוחד שזה, אמרו שהם

יהיו מדינה מודרנית,

דמוקרטית ועם כל

החוקים הבינלאומיים.

בתקופה הזאת הייתי בצופים,

הצופים היהודיים.

הייתי אז מדריך לכמה זמן,

שנה וחצי או משהו כזה,

שליח אחד בא מישראל

שהוא היה אחד מאוד ידוע

בתנועה של הצופים הצרפתיים.

קוראים לו שאמו

הוא...

פרופסור המל, הוא היה פרופסור של

כימיה או משהו באוניברסיטה בשטרסבורג,

בזמן המלחמה הוא היה אחד

מראשי ה- "לו מאקי",

"לו מאקי" זה היה הרזיסטנס, אלה

שהתנגדו לגרמנים. (המחתרת הצרפתית).

אז בתור התנועה של

הצופים היהודיים היו חלק

בתוך ההתנגדות הזאת אבל

בעצמם, בתור חלק נפרד.

והרבה נהרגו, אחד הגדול

של ה "מניטוז" (צרפתית),

הוא היה... נהרג שם.

אחרי המלחמה הוא לקח קבוצה

מהצופים מצרפת ועלו לארץ.

הלכו לקיבוץ.

הרוב הגדול הלך לשדה אליהו,

קיבוץ שדה אליהו,

והוא ואשתו הלכו לעין הנצי"ב.

למה, אני לא יודע.

אבל הוא היה ידוע בתור

אחד מהאלה שהתחילו את הצופים

בצרפת, ואישיות חשובה.

אז כנראה, הצופים אז

במרוקו היו תנועת צופים,

שום קשר, שום קשר לישראל.

אז כנראה הסוכנות רצתה

במיוחד הייתה תקופה פה של העלייה,

שיתחילו כבר, שיבואו אליהם

ולא ללכת למקום אחר,

אז הם שלחו אותו בתור שליח למרוקו,

אני לא יודע שנה, משהו כזה,

אז הוא בא לדבר אצלנו

עם המדריכים ברבאט,

הוא עבר איזה יומיים

אצלנו, קיבלנו אותו יפה,

כשדיברתי אתו אז הוא

הציע לי שיש תכנית

בירושלים מטעם הסוכנות,

ש...

שמכינה מדריכים מכל

התנועות בחוץ לארץ לשנה,

אולי אני מעוניין.

בתקופה הזאת כל אחד

היה חושב כבר לצאת,

חברים שלי, ללכת...

-אתה מדבר על 53? - 53'-54'.

הייתי עוד בבית ספר.

-היית בן שמונה עשרה? -כן.

אז...

ללכת, איפה ללכת? צרפת.

כל אחד היה חושב ללכת

לצרפת, או לישראל.

אז חשבתי זה אולי רעיון טוב.

אז דיברתי איתו, הלכתי לקזבלנקה,

הוא הציג אותי לשליח אחד

שהיה ממונה על התכנית הזאת,

עברתי את הבחינה,

והתקבלתי.

אז הייתי מייצג את תנועת הצופים היחידי,

ובפעם הראשונה במכון

למדריכי חוץ לארץ.

זאת הייתה תנועה של תכנית שנתית,

שעוברים חמישה חודשים בירושלים,

של לימוד אינטנסיבי של השפה,

של כל מיני שיעורים בהיסטוריה,

ציונות, גאוגרפיה וטיולים.

אחר כך הולכים לקיבוץ,

הלא זה תנועות נוער חלוציות

בהתחלה, זה התחיל,

אבל בשנה שלנו היו כבר

כמה לא מתנועות חלוציות.

אז כל אחד, כל תנועה,

כל בחור או בחורה,

הולכים לארבעה חודשים

לקיבוץ של התנועה שלהם.

ואחר כך יש חודש,

חודש איך קוראים לזה...

רעיוני שהתנועה לוקחת אותם

ורק מרביצה להם את

האידאולוגיה של התנועה.

וחודשיים אחרונים

חוזרים כולנו ביחד

ומסיימים את השנה.

בתקופה הזאת כל אחד

היה חושב לצאת וללכת,

אבא שלי היה בטוח שאני לא חוזר.

אמרתי לו אני נוסע

לשנה ללמוד ואני אחזור.

אני מוכרח כי זה בחוזה, אנחנו צריכים

לחזור לעבוד שנתיים עם התנועה.

לא רצה להאמין לזה.

בסוף כשחזרתי הוא אמר

אתה באמת חזרת...

שנה מאוד מעניינת.

היינו בחורים ובחורות

מארבע עשר ארצות,

מכל מיני תנועות

ציוניות ולא ציונות.

הלא ציוניות היו בדרך

כלל מארצות הברית,

סטודנטים של אוניברסיטה

שהיו מאורגנים.

היו התנועה הקונסרבטיבית,

ה- "יו אס וויי" התנועה שלהם,

והיה גם המזרחי, המזרחי הצעיר,

שלא היו ציונים,

זאת אומרת, זה לא הפועל

הציוני, זה המזרחי, כן.

אז כל הקבוצות האלה שהיו

דתיות, היינו קבוצה של דתיים

בתוך הזה...

וכולנו מצאנו את עצמנו

בקיבוץ דתי, בעין צורים.

שם עברנו את ארבע החודשים,

זה היה מאוד מאוד מעניין.

-גוש עציון?

לא. -בעין צורים, נכון...

בזה...

אחרי זה כל הקבוצה

הזאת שהיו בשבי בירדן,

וחזרו ונתנו להם אדמה חדשה,

זה בדיוק שם על היד הנגב,

על יד "יד מרדכי" או משהו כזה,

ושם היינו.

היה עוד צעיר, קיבוץ צעיר,

כולם צעירים, בונים קיבוץ חדש.

וזה היה מעניין. עבדנו בכל מיני

דברים ללמוד את החיים של הקיבוץ,

היה... כל כך נהנינו ורצינו את זה

וכמעט שרציתי לחזור לגור בקיבוץ.

שם הכרתי את...

בחורה מארצות הברית,

שהייתה מתנועה אחרת,

מהנוער הציוני,

ושנינו החלטנו שנחזור

לארץ לגור בקיבוץ.

אז זאת אומרת, זאת הייתה שנה מאוד

חשובה, משמעותית בשבילי זה...

זה גם מה שגרם שהייתי

מוכרח ללכת לארצות הברית

ולא לצרפת או לישראל.

אחרי שנתיים, אחרי סליחה שנה,

היינו צריכים לחזור.

כל אחד היה צריך לחזור

לארץ שלו ולתנועה שלו,

היה אסור לעבור תנועה באותו זמן.

זאת אומרת אם באת בתור

"הבונים" נשארת הבונים,

לא יכולת לעבור ל- "השומר הצעיר",

זה ככה, זה היה

החוזה בין התנועות,

כי הלא התנועות לא רצו, אנחנו

שולחים לכם בחורים לחנך אותם

ואנחנו מפסידים אותם.

אז חזרתי למרוקו לשנתיים,

לעבודה באמת בצופים?

כן בצופים. אבל חוץ מזה בגלל

שהבנתי את הרעיון של הדת יותר,

זאת אומרת אני לא יכול כבר להגיד

טוב, בגלל שאני צריך ללכת

לבית ספר אני הולך בשבת,

אז החלטתי אני הולך עד הסוף.

וקשה היה למצוא עבודה

ל... בתור...

לא לעבוד בשבת.

אבל בסוף מצאתי עבודה ללמד

עברית בבית ספר, בתלמוד תורה,

לשנה, ובשנה השנייה

לימדתי באליאנס

עברית גם כן.

זה היה מעניין,

הם היו צריכים מורה ממלא מקום,

אבל ממלא מקום שלם לשנה לכל היום.

למה?

כי כל המורים לעברית שהיו להם בבית

ספר של הבנים או בבית ספר של הבנות,

נתנו להם אני חושב שעתיים ביום

או משהו כזה או שלוש שעות ביום

ללכת ללמוד ערבית.

שלחו אותם לאוניברסיטה ברבאט

ללמוד ערבית ככה שהם

יכולים ללמד ערבית ב...

כי עכשיו החליטו להכניס

ערבית בתור תכנית.

לא היו, לא היו מספיק מורים

מוכשרים ללמד ערבית בתקופה הזאת.

אפילו בבתי ספר הממשלתיים

או המוסלמים עצמם.

היה לי בן דודה שהוא מורה למתמטיקה,

אבל הוא גם למד ערבית ויש

לו דיפלומות בשפה הערבית,

כשהם החליטו להתחיל ללמד מתמטיקה

בערבית הוא היה כבר מוכן,

ולא מצאו ערבים מרוקאים

ללמד, זאת אומרת באזור,

הוא מצא את עצמו אחד מהראשונים

ללמד מתמטיקה בערבית.

חזרתי בסוף 55',

באמצע 56' המלך חזר,

המלך חזר, הוא היה בגלות,

הצרפתים שלחו אותו לגלות,

אז זה מעניין, גם העניין של

הגלות, אני אעבור אחר כך.

יש לי תמונות של

אנחנו עושים תהלוכה גדולה

בעיר רבאט על שובו של המלך.

אז הצופים היו חלק גדול מזה,

עברנו עם השירים, ולמדנו

שירים בערבית שלא ידענו,

למדנו שיר במרוקאית, בערבית,

והלכנו ברחובות של העיר

לכל האנשים שעמדו בצד,

היו מוסלמים, ראו

יהודים שרים בערבית,

והם היו כל כך שמחים,

אבל זה שיר שלמדנו רק אמש...

זה היה אחד חבר, הוא היה

מהצופים המרוקאיים,

שהיו לנו תכניות משותפות של לימוד.

זאת אומרת כל המדריכים,

היו איזה מין הרצאות

מטעם משרד הנוער והספורט,

שהיו נותנים ללמד שירים,

ללמד משחקים ודברים כאלה,

שכל התנועות היו ביחד.

אז הצופים המרוקאים המוסלמים בנו

ביחד עם היהודים, אז ככה...

אז ביקשנו מאחד מהם

לבוא וללמד אותנו שיר,

אז אני זוכר כתבנו את זה באותיות

עבריות על הלוח את השיר,

ככה שנדע מה להגיד.

התכנית הייתה עם הבחורה שהכרתי

שרצינו להתחתן ולעלות לארץ.

היא הייתה בת יחידה, אבא שלה

נפטר כשהיא הייתה בגיל שנתיים,

ואמא שלה לא התחתנה שוב

כי היא הייתה צריכה לגדל אותה, לעבוד ו...

אז היא הרגישה קצת אשמה לעזוב.

היא כבר עוזבת אותה

ללכת לעלות לארץ,

ולהתחתן במקום אחר

זה לא בא בחשבון.

היא אמרה לפחות את

זה אני לא עושה.

אז חשבנו שאני אלך,

שנתחתן, ואז נעלה לארץ.

אלא מה קרה, בינתיים

לקבל רישיון להיכנס לארצות הברית,

ביקשתי מה...

הכינו לי את כל הניירת,

כל הניירות וכל זה,

והתקבלתי לקבל ויזה

לבוא לארצות הברית.

אלא מה, שהייתה תקופה שנותנים מכסה,

המשמעות סכום מסוים

של ויזות בשנה,

מכל הארצות,

ומרוקו היה להם רק מאה,

אז אמרו לי אני התקבלתי,

אבל שמו אותי ברשימה של ההמתנה,

ואמרו לי, קיבלתי מכתב מהקונסוליה

שהתור שלי יבוא בעוד

שבע שנים וחצי.

אז זה לא היה בא בחשבון.

אז בתור יהודים יודעים

תמיד להסתדר...

אז מה עשינו,

הבחורה, אשתי זיכרונה

לברכה, היא באה למרוקו,

אמרנו אנחנו נתחתן

בתור נישואים אזרחיים,

ובתור נשוי לאזרחית אמריקאית

אתה מקבל ויזה מיד,

אתה לא בתוך החשבון.

אז היא באה בין הסמסטר של

האוניברסיטה, היא הייתה באוניברסיטה,

והיא נשארה ששה חודשים 

אצלנו בבית ברבאט.

התחתנו, היא באה בפברואר,

במאי אחרי שבועות התחתנו,

היו לנו נישואים אזרחיים,

ההורים שלי עשו לנו מסיבה גדולה.

ובאוגוסט עזבנו לארצות הברית.

וכשהגענו לשם בספטמבר,

חודש ומשהו אחר כך התחתנו

נישואים דתיים ולפני המשפחה.

ודברים קורים בחיים,

והקדוש ברוך הוא מחליט,

אתה עושה תכניות והוא איך

אומרים, הוא צוחק...

אז בינתיים אימא שלה חלתה,

מחלה גדולה,

ואחרי שנה היא נפטרה גם כן.

ודבר הביא לשני,

אז אני נכנסתי ללמוד

גם כן לקבל תואר

כדי ללמד בארצות הברית.

כי לא יקבלו, בגלל

שאני מדבר עברית,

או עבדתי שנה בארץ, זה מספיק

להיות מדריך אולי אבל 

לא ללמד בבית ספר.

אז הייתי צריך ללכת לבית ספר למורים.

-ונשארתם שם כל השנים.

אז נשארנו ודבר...

ואחר כך רצו לקחת אותי לצבא

בארצות הברית, אבל זה סיפור אחר.

זה מה שגרם שנשארתי

במקום לעלות לארץ

עברתי דרך ארצות הברית

שלושים ושמונה שנה.

זה מה שקוראים ארבעים שנה במדבר.

ובסוף 95' אשתי זיכרונה לברכה

החליטה, היא אמרה זהו.

ב- 92' התקבלנו לתכנית בבר אילן

למורים בכירים בחוץ לארץ, עבריים.

אז באנו, היינו שנה

בארץ, גרנו בפתח תקווה,

באותה שנה הבת שלי עליזה פגשה

בחור והתחתנה באותה שנה.

וזהו.

חזרנו, וכשחזרנו אז כבר זה

נדלק הרעיון של ישראל עוד פעם,

שלוש שנים אחר כך

עשינו עליה ב- 95'.

ואנחנו פה.

אשתי זיכרונה לברכה לימדה

באולפן, הייתה מורה לאולפן,

היא לימדה רוסים,

אתיופים, את כולם.

לא, שלחו אותה כי הייתה נורא...

זאת אומרת המשכתם את השליחות

הזאת של הסוכנות הרבה מאוד שנים.

לא כל כך, זאת אומרת, כן, כן.

אני אגיד לך למה,

כי אני התחלתי תנועת

נוער בעיר איפה שגדלתי,

זה היה מזרחי הצעיר.

תנועת נוער, למה מזרחי הצעיר?

לא רציתי, כי אני אין לי שום

קשר, לא היה לי שום קשר,

היה לי יותר קשר עם בני עקיבא.

כשהתחילו בני עקיבא,

בני עקיבא בניו יורק,

לא היה כל כך מעוניין כל

כך לשלוח מדריכים כל שבת

שיתארגנו וזה, כי זה עיר על

יד ניו יורק, בניו ג'רזי.

אז אחרי כמה שנים ההורים

ביקשו ממני לקחת את הזה,

ואז התחלנו, ביקשנו מתנועת

הנוער המזרחי הצעיר

והם שלחו מדריכים לכמה זמן,

וזה ככה... זה התחיל.

אני אגיד לך, אני בתור שהיינו

תלמידים של מיסייה רווח,

הייתה לו קבוצה, מקהלה

שהוא מלמד אותם פיוטים.

והייתי במקהלה הזאת,

כל מיני דברים, כל פעם

אם יש איזו הילולה,

אם יש איזה משהו

אנחנו הולכים ושרים.

אבל חוץ מזה כשגדלתי לא היה לי כל כך

הרבה קשר עם התרבות הזאת של פיוטים.

עכשיו אני הרבה יותר טוב, אני מרגיש

את זה יותר, אני מעריך את זה יותר,

כי יש לי כנראה את זה בגנים.

אבל כשהיינו שם במרוקו

לא שרנו שירים בערבית,

לא שרנו שירים יהודיים, פיוטים.

היו שרים או שירים

ציוניים של התנועות,

או שירים צרפתיים.

כשיצאנו ולא רק אני,

הרגשתי את זה לגבי חברים

ואנשי משפחה וכל מיני,

כשהם גרים במקום אחר

או בקנדה או בארצות הברית

או בצרפת או גם בארץ,

מתחילים להתגעגע אל

מה שהיה, והם חוזרים

ולכל אחד יש תקליטים

של שירים מרוקאיים,

וכל אחד יש לומד את זה

ולומד את זה, וככה...

זה געגועים של פעם.

אפילו הייתי במקהלה

חוץ ממיסייה רווח,

מקהלה של הנוער,

שאחר כך היינו בתפילות,

אבל זה היה יותר מנגינות

של התנועה הצופית מצרפת

כי זה היה יותר אשכנזי, יותר.

לא ידעתי שזה אשכנזי, ידעתי שזה

המנגינות של התנועה הצופית.

האחים שלך, אבא ואמא,

לאן הם התגלגלו?

אף אחד לא עלה לארץ.

אף אחד לא, גם לא אבא ואמא?

לא, אבא ואמא לא עלו בכלל.

לא יצאו ממרוקו?

-לא יצאו ממרוקו.

אבא שלי נפטר ב- 76' במרוקו,

ואמא שלי נשארה במרוקו

עד 98', או 97', 97'.

אז היא הייתה,

היו לה ניירות בצרפת,

אז היא הייתה,

היה לה ניתוח בפריז,

ואחרי הניתוח אחי בפריז

אמר שהוא שולח אותה

שהיא תבוא אלי, הייתי אז בארץ,

ב- 97', אני באתי ב- 95'.

שהיא תבוא במקום לחזור

למרוקו להיות לבד.

זאת אומרת לא לבד,

יש את אחותי,

אבל אחותי הייתה כל כך

מטפלת בחולים כל הזמן,

אחי רצה לתת לה קצת מנוחה, שהיא תבוא.

אמרתי בסדר.

הייתי מחכה, הייתי חושב

שהיא תבוא בתור עולה

כשהייתי כבר מסודר אני עצמי בארץ,

לקנות דירה ושיהיה לה חדר וכל זה. 

בינתיים היינו שוכרים

דירה בירושלים

ועובדים בירושלים.

אז היא באה,

וכשהיא באה היא הייתה צריכה

הרבה טיפולים רפואיים,

ומישהו אמר, למה אתה צריך

לקחת רופאים פרטיים,

היא במרוקו שתעשה עליה,

ובתור עולה היא תקבל

את כל מה שהיא צריכה.

וזה מה שעשינו.

ומאז היא לא חזרה.

וב- 99' היא נפטרה בארץ,

ונקברה בירושלים.

מה נשאר בך, או מה העברת

לילדים שלך מהמרוקאיות שבך?

אני לא יודע, אולי הם

יכולים להגיד לך יותר.

אני יודע שאחותה היותר מבוגרת

היא הייתה בבית ספר

בתיכון, ישיבה תיכונית,

בנים בנות...

אז היא הייתה תמיד אומרת

להם שהיא מרוקאית,

המורה היה אומר לה

מה זה את מרוקאית

את נולדת בניו ג'רזי.

ואיזו פעם, מדברים על מנהגים,

את יודעת שבפסח יש לנו את המנהג

של להעביר את קערת הסדר מעל הראש,

ואומרים "בבהילו יצאנו

ממצרים" ושרים את זה,

אז הם גדלו, הילדים שלי

גדלו עם הטקס של בבהילו,

אז כשהיו לומדים את הדינים

וכל זה בבית ספר, בתיכון,

אז היא אמרה כן ובבהילו,

אז המורה וכולם, מה זה בבהילו?

אז לא ידעו,

אז היא עשתה, מה אין לכם בבהילו?

לא ידעה שזה היה דבר

של רק מרוקאים.

בגיל עשרים ואחת עזבתי את מרוקו,

אז זאת אומרת גרתי עשרים

שנה לפחות במרוקו,

הייתי שלושים ושמונה

שנה בארצות הברית,

ועכשיו אני יותר מעשרים שנה בארץ,

אז אני לא יודע מה אני... 

יהודי.

לא, לא...

אבל אני באמת יותר ויותר מתעניין,

במיוחד כשגרתי בבית שמש,

הייתי הולך לבית כנסת מרוקאי,

דרך אגב בניו הלכתי, הלכנו לחגים,

ימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור,

אני והמשפחה ילדים וכולם הלכנו

לניו יורק להיות עם קרוב משפחה,

כדי להיות על יד בית

כנסת מרוקאי לתפילות.

אבל לא מהתחלה, שבע

עשרה שנה התפללתי

עם בית כנסת אשכנזי בניו ג'רזי,

וחשבתי שהייתי המרוקאי היחידי,

לא ידעתי שיש קהילה

גדולה בניו יורק.

והילדים שלי גדלו,

לפחות לימים נוראיים

עם כל המנגינות ועם כל הזה...

ראשית כל בהתחלה זה

היה קרוב משפחה,

אחר כך אחי עבר

מניו ג'רזי לניו יורק,

וכשהוא היה גר שם על יד בית

הכנסת גם כן היינו עוברים אצלו.

וככה...

תראי, לשמור על

התרבות זה מאוד חשוב,

ואני ראיתי את זה, עכשיו אני...

אני מאוד שומע ל...

שאלת אותי על פיוטים,

אני מאוד אוהב, ואני רואה שאני

זוכר כמה מהמנגינות האלה,

נכון שהם מנוגנות עכשיו

עם תזמורת שלמה של...

איך קוראים לזה, ה...

לא פילהרמונית, ה...

התזמורת האנדלוסית המרוקאית.

שזה...

זה התחיל באשדוד, עכשיו יש ירושלים,

יש אשקלון, יש קבוצות, כבר התפתח.

הם קיבלו את פרס ישראל דרך אגב.

תראי, לשמור על ה...

במשך שבע עשרה שנה התפללתי ליום

כיפור וראש השנה עם אשכנזים,

לא ראיתי בזה שום דבר אחר,

נכון, היו פיוטים

אחרים, סדר תפילות אחר,

אבל ידעתי שהם יהודים אז אני גם

מתפלל אתם, לא הייתה לי שום בעיה.

אחר כך כשראיתי שיש משהו אחר,

אז הנפש מקבלת משהו אחר.

יש משהו אחר בזה

שאומרים את הפיוטים,

את השירים של יהודה

הלוי או אבן גבירול,

מאשר של הקליר. זה

קשה, קשה להבין אותו,

במיוחד העברית שלו.

גם לדבר בערבית יהודית,

אני בטוח שגם היהודים

שבאו מאירופה 

זה קשה להביע את

הרגשות האלה של תרבות,

אבל דבר שאתה לומד, אני ראיתי,

דבר שאתה לומד כשאתה

צעיר אתה לא שוכח.

תפילות שידעתי בעל פה,

ממשיך את המנגינות שלהם,

את...

והמשכתי בבית עם

הילדים שלי בכל זאת 

לעשות כל מיני ניגונים של קידוש,

של...

של סדר של פסח.

תודה רבה רבה לך.

אני מודה לכם.

David Bellehsen
Efrat Kraus
Rabat
Morocco
More Life Stories: