Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:11

פתיח

00:00:41

ברוך מאירי. אני נולדתי בבגדד

בנר רביעי של חנוכה 1940.

השם המקורי שלי זה פארוק.

ושם משפחתי היה צאיג.

כשעלינו לארץ שינו את השם

למשפחה שלי בלי לשאול אותנו.

גם את שמי הפרטי

וגם את שם המשפחה.

00:01:11

אז מפארוק הפך לברוך,

מצאיג הפך ליצחק,

ובבא הזמן נהפכנו כולנו למאירי,

אז ככה שזה היה איחוד

משפחה של כולם.

אנחנו תשעה אחים כולנו מאירי.

את סבתא אני זוכר, את

הסבים שלי לא זוכר,

כי הם לא היו בחיים כאשר נולדתי.

00:01:41

סבי, אבא של אמי נהרג

במלחמת העולם הראשונה

כחייל בצבא העות'מאני.

כמובן אף אחד לא יודע

היכן נהרג בדיוק,

באיזו שנה, באיזה חודש,

00:02:11

ישנן כל מיני עדויות לפיהן הוא

נהרג ברוסיה שם קפאו מקור פשוט.

ולגבי סבי השני מאבא, אני לא הכרתי

אותו, הוא נפטר לפני שנולדתי.

לפי מיטב ידיעתי אנחנו

לא היגרנו משום מקום,

חוץ אולי מארץ ישראל בזמנו

מתקופת בית הראשון,

00:02:41

ומאז לא עזבנו את עיראק.

לא ידוע לי שהיגרנו לשם.

פה עזבו וגרו בבגדאד.

-כן.

אז כפי שאמרתי סבי נהרג במלחמה,

וכשסבתא רימא שאותה הכרתי כמובן,

גידלה ארבעה ילדים,

00:03:11

וכמובן היא הזדרזה מטבע הדברים

לחתן אותם כמה שיותר מהר.

ואמי זכרה לברכה היא הייתה הבכורה,

ונישאה לאבי יהודה בגיל צעיר יחסית.

הוא עסק בצורפות,

אימא הייתה עקרת בית.

00:03:41

ונולדו להם תשעה ילדים.

אני יודע שהוא אהב את העבודה שלו,

מאוד.

אבל להתפרנס הוא לא ידע,

להתפרנס כראוי, בלשון המעטה.

ולכן מעולם לא היינו ברמה

העליונה של הכלכלה...

מבחינה כלכלית.

00:04:11

אבל היה עושר גדול במשפחה, זה כן.

במשפחה המורחבת?

כן, במשפחה המורחבת

היה עושר גדול,

שלא הרגשנו את המצוקה. זאת אומרת

זה לא היווה מכשול בחיינו בנושא הזה.

גרנו בבגדד, בשכונה שקראו

לה סיתהדיה (ערבית).

00:04:41

זו שכונה שבעיקרה מורכבת מתשעים אחוז

מוסלמים ועשרה אחוז בלבד יהודים.

ובה התגוררו היהודים

לא מעשירי בגדד.

לכן גם למדנו בבתי ספר ממלכתיים,

לא פרטיים.

00:05:11

ולמשל אחי משה למד

בבית ספר מוסלמי,

והיה היהודי היחיד בכיתה.

הוא ידע את הקוראן בעל פה,

פשוט בצורה שלא תיאמן.

אני למדתי בבית ספר,

קראו לזה "מנשה סאלח",

"מנשה סאלח", ולפני כן למדתי ב...

-זה בית ספר יהודי? -יהודי.

00:05:41

לפני זה למדתי בכיתה

מה שנקרא ב-"חדר",

שם למדנו תורה כמובן,

ולמדנו לקרוא ולכתוב עברית.

הייתה משמעת מאוד חזקה בכיתה,

וילד שאיחר לתלמוד

תורה הוא נענש בהתאם.

00:06:11

ואחר כך הלכנו לכיתה א', כיתה ב', ג',

ובכיתה ד' עברתי ללמוד

באליאנס שלושה חודשים בערך,

ואז עלינו לארץ.

אחיך משה גדול ממך בהרבה שנים?

כן, חמש עשרה שנה.

והוא בעצם, הוא עשה

את התפנית במשפחה.

00:06:41

התחיל לעבוד כאח, הוא למד להיות

אח, שלוש שנים רפואה הוא למד,

ואז שלחו אותו לעיירה בשם

ג'אזני בגבול איראן עיראק.

כולם שיעים ואין זכר ליהודים,

אבל מה לא עושים למען הפרנסה.

00:07:11

הוא נסע לשם, וכמובן בכל מקום

שהוא נגע הם הורו לנקות,

לנקות כי זה שיעים, אסור

להם, ברגע שיהודי נוגע במשהו

חייבים לנקות את זה.

והוא היה צריך לאכול

גם דברים כשרים,

אז היה מצטייד במנדלי, עיירה

סמוכה שבה גרו יהודים,

00:07:41

היו מצטיידים גם כשנסענו

אליו במזון כשר, באים אליו.

לאט לאט התחילו לחבב

אותו בכפר הקטן הזה,

ולשם קוריוז, בעשוראא, מה שהם

מכים את עצמם, מותו של עלי,

האימאם באותו יום חלה,

00:08:11

והיה צריך מישהו אחר

שיקרא את הקוראן,

והם ידעו שסלים אחי,

זה שמו הערבי, בערבית,

וידעו שהוא יודע את הקוראן,

אז הוא עמד על הרמפה,

קרא פסוקים מהקוראן,

והשיירה חלפה על פניו,

00:08:41

ומדי פעם סטו הצידה כדי לנשק את

ידיו, של אחי, שראו בו כאימאם.

והם ידעו שהוא יהודי,

כולם ידעו שהוא יהודי,

אבל כולם שיחקו את

ההצגה הגדולה הזאת.

וזה היה בסדר.

הוא היה הילד הראשון

במשפחה שיצא לעבודה.

וכפי שאמרתי, במצב הכלכלי

לא היה מהכי משופרים,

00:09:11

והכסף הגיע למשפחה?

-והכסף הגיע למשפחה, לא רק כסף,

הוא גם דאג בחגים, פסח, ראש השנה,

משאית הגיעה מהכפר, כי הכפר

הזה היה מלא בשני דברים,

כבשים ותמרים.

המון, אף אחד לא

ידע כמה יש אפילו,

כמה סוגי תמרים,

כמעט מאה סוגי תמרים היו בעיראק.

00:09:41

וכך שמילא את הבית בכל טוב,

גם בחגים.

לכן הוא באמת, הוא עשה את

התפנית הגדולה למשפחה.

מה קרה שהוא נשלח לבית ספר מוסלמי

ואתה לבית ספר יהודי ואחר כך לאליאנס,

זאת אומרת זו איזושהי התפתחות...?

אני אגיד לך,

כפי שאמרתי לך, אנחנו

גרנו בשכונה מוסלמית,

00:10:11

וכל החברים שלו, של אבנר

אחי, פואד קראו לו,

היו מוסלמים בעיקר, אבל ממש...

אני כבר הייתי יותר צעיר

ולמדתי בבית ספר יהודי,

אז היו לי גם כמה חברים יהודים.

אבל המסה הגדולה היו

חברים מוסלמים,

גם לי וגם לי וגם לאחים שלי.

והם שהצילו אותנו גם

מה שנקרא בפרעות.

00:10:41

בפרעות, מה שמכונה בפי

היהודים הפרהוד, הפרעות,

דבר שהתרחש בחג השבועות 1940.

היהודים יצאו לשדה תעופה כדי לקבל

את פניו של מלך עיראק ששב מהגלות,

00:11:11

הגלות שהוא היה במלון המלך דוד,

הוא ויורש העצר.

חזרו לעיראק, לקבל את פניו,

ובינתיים בעצם לא

היה שלטון בבגדד,

אז אלה שהובסו מאנשי הצבא

העיראקי, שהובסו על ידי הבריטים

והפורעים החליטו

לעשות שמות ביהודים,

00:11:41

לבזוז, לאנוס, להרוג,

ומה שאת לא רוצה.

בעצם את הפרהוד אתה לא זוכר נכון?

-לא.

אתה בן כמה?

-ששה חודשים.

זה בדיוק כך. כל המשפחה

נסה לבית הסמוך

של המוכתר השכונתי,

חאג' מוסא,

זכרונו לברכה, תכף

אני אגיד לך גם למה,

00:12:11

נסו לבית שלו, ופתאום הסתבר להם

ששכחו אותי על הגג.

כי היו שבעה, אחותי עוד לא נולדה,

משפחה גדולה, כל אחד סמך על השני,

ואותי הותירו על הגג.

ודווקא אם הבית המוסלמית,

שואלת אותה אם-סלים,

אם-סלים זה אימא של. -סלים, כן.

איפה פארוק?

00:12:41

אהה לא הבאת אותו, כן הבאת

אותו, לא הבאת אותו...

הבינו שאין זה...

אחי סלים עם גלביה מוסלמית

עם החבר שלו המוסלמי, הבן של המוכתר,

יצאו לגג, כמה יריות באוויר,

הכירו אותו, כולם נסו, עלו

למעלה הביאו אותי הביתה.

ואז אימא אמרה רגע אחד,

00:13:11

אימא שלי, כאילו

הסבתא, ואחיותיי ואחי

נמצאים בשכונה בטאווין,

זה שכונה, זה סביון של בגדד,

שבה התגוררו יהודים,

צריך להציל אותם.

ואז יצא אחי יחד עם אותו

מוסלמי, החבר המוסלמי,

אבל אימא רצתה להיות בטוחה שאכן

00:13:41

היא מצילה את אמה ואת אחיותיה.

היא נסעה אחריהם באוטו של המוכתר,

והייתה הראשונה שנכנסה לבית

וראתה את המחזה הנורא,

שאמה שוכבת על הרצפה, כולה דם,

ואחיותיה מנסים כמובן לפגוע בהן,

00:14:11

וטיפלה בהן בקור רוח במקום,

עודדה אותן והביאה אותן גם לביתו

של אותו מוכתר חאג'י מוסא.

אני את הסיפור הזה כתבתי במעריב,

עיתון הבית שלי, אני עבדתי

במעריב כעיתונאי למעלה מ-40 שנה.

00:14:41

ובעקבות הכתבה הזאת התעוררה

השאלה למה, אני עוררתי אותה,

למה בעצם בשדרה ביד

ושם, חסידי האומות,

אין זכר לאותם מצילים מוסלמים

שסיכנו את חייהם והצילו יהודים?

00:15:11

וחתמו על המכתב הזה

הסופר אלי עמיר,

השר שלמה הלל, השר מרדכי בן-פורת,

חברים שלי שאני מכיר

אותם שנים רבות.

וקיווינו שתבוא התפנית.

לצערי הרב, עברו שלושה

חודשים, קיבלתי מכתב ארוך,

בו הסבר למה לא ניתן לכלול אותם,

כי הם לא היו בארץ כבושה על ידי הנאצים.

00:15:41

זה אבסורד,

מה זה משנה?

זה האירוע, הפרהוד הוא כתוצאה ישירה

משלטון הנאצים, מהפעילות הנאצית.

זה הכול.

אבל לצערי הרב לא מילאו את בקשתי.

תראי, אני זוכר כמה אירועים

בבגדד שהייתי עד להם,

00:16:11

בכל זאת כבר הייתי ילד

גדול, שמונה, תשע,

אז אני בעצמי נסעתי לכפר

הזה של אחי בכוחות עצמי,

זה ילד בן שמונה, את מתארת לך...

-זה רחוק.

רחוק, בגבול איראן.

עליתי לאוטובוס, כולו

מוסלמים, נסעתי בלי שום בעיה.

הייתי שובב זה נכון...

00:16:41

וככה עשיתי לגבי אחותי שהיא גרה ליד

הסכר, זה מרחק של שעתיים נסיעה.

עכשיו, באותה תקופה כתוצאה

מהאירוע הזה, המאורעות ב-1941,

נולדה המחתרת הציוני הרי בעיראק.

00:17:11

קרוב לוודאי, לא ארחיב את הדיבור,

כבר כולם מכירים את הסיפור הזה,

את הנסיבות להקמתה

של המחתרת הציונית,

באו שליחים מישראל,

כולם קיבוצניקים, הראשונים,

והקימו את המחתרת

הציונית לצורך הגנה,

שהאירוע הזה של הפרהוד

לא יחזור על עצמו.

00:17:41

ואני יכול להגיד לך שהמחתרת הציונית

השיגה דבר נפלא, שני דברים נפלאים,

האחד, האיצה בצעירים יהודים

לעשות דרכם, לברוח לארץ ישראל,

הדבר השני שנעשה זו תפנית

לגבי הבנות היהודיות.

00:18:11

הבנות היהודיות היו

חברות במחתרת הציונית,

התאמנו באימונים כמו כל הגברים.

פתאום הם תפסו את המעמד

הנכון הראוי בקרב הקהילה.

דרך אגב, כשפתחו את בית ספר אליאנס

באלף שמונה מאות שלושים ומשהו בבגדד,

ראשי הקהילה התנגדו.

00:18:41

היו אלה הרבנים דווקא שצידדו

בעד פתיחת בית ספר אליאנס.

לצורך זה,

לצורך זה הרב הראשי

אמר אני רוצה לבדוק,

הוא הלך בדק את הנושא

הזה של בית ספר אליאנס,

חזר ואמר אני רושם את

בני לבית הספר אליאנס.

00:19:11

כעבור כעשרים שנה אולי יותר,

נפתח בית ספר לבנות לאליאנס,

עשה אותו תרגיל, הוא רשם את

הבת שלו לבית ספר אליאנס,

וככה מעמדן של הנשים היהודיות

בעיראק באמת באמת עלה,

ובצורה בלתי רגילה,

התחילו ללמוד בבית ספר,

00:19:41

והשתתפו כמו שאמרתי במחתרת

הציונית, סיכנו את חייהן,

הבריחו, היו שותפות מלאות,

הבריחו יהודים רבים.

כחמישה עשר אלף יהודים ברחו

בצורה בלתי לגאלית

והגיעו לארץ ישראל.

זה אחד הדברים שדחפו את השלטון

העיראקי להתיר את העלייה,

00:20:11

לצאת, לא אמרו ארץ ישראל.

לגרש את היהודים, גירוש.

גם בפספורט, בדרכונים שלנו

נכתב יציאה ללא חזרה.

זה דבר גם כן די ידוע.

והוא היה נציג של משרד הבריאות,

הוא עבד מטעם משרד הבריאות שם.

00:20:41

הנשים באיראן רצו

כמובן להיקבר בצ'יפל

בעיירה שקדושה לשיעים.

הוא היה צריך לבדוק כל

ארון שאכן יש גופה,

גובה מהם אגרה...

-הם רצו להיקבר באיראן?

00:21:11

לא, להפך, מאיראן להיקבר בעיראק.

עכשיו הוא כנראה, אני

לא יודע, הייתי ילד,

ניצל את זה גם לדברים

אחרים, להבריח נשק.

אהה הוא היה חבר במחתרת?

הוא היה חבר במחתרת.

גם אחי השני היה חבר במחתרת, והיו...

יום אחד אני יושבת

בבית בבגדד ומסתכל על התקרה,

00:21:41

רואה קנה של אקדח מנצנץ.

אימא תראי. והיו אצלנו אורחים,

שתוק. השתיקו אותי, מיד

עלו שני האחים למעלה

חפרו חפרו והוציאו את האקדח הזה.

עכשיו, אני זוכר את

ההפגנות שהיו בבגדד

נגד הממשלה ונגד הקומוניסטים,

00:22:11

תלו הרי קומוניסטים

ויהודים שהתנגדו לשלטון.

ואת זה אני זוכר.

זה בשנת מה?

-49'.

49'. הלכתי לרחוב.

עכשיו, גם הכריחו את היהודים להיות חברים

בתנועות הנוער הפרו נאציות שם בעצם.

מתי היו הנאצים ככה

הסתובבו בבגדד בעיראק?

00:22:41

תראי באופן גלוי אף אחד

לא הלך עם סמל של הנאצים,

אבל חאג' אמין אל-חוסייני

הגיע לבגדד בשליחות של הנאצים,

כדי להקים, להכין את

הקרקע להשמדה המונית

בדומה למה שנעשה באירופה.

זו עובדה.

-כן.

00:23:11

ושר ההסברה הגרמני הגיע לעיראק,

זה השפיע מאוד הדבר הזה.

זאת אומרת השינוי הגדול ביחסים

בין יהודים למוסלמים גרמו הגרמנים.

זה התחיל עוד לפני

המלחמה בצעדים הראשונים,

נמשך בפרעות, ואחר כך

00:23:41

הייתה מין הפוגה כמה שנים,

ואז התעורר הנושא

הזה של ארץ ישראל.

וזה עורר את כל המאורעות

שהיינו עדים להם פה בישראל.

בחברון, במוצא, בצפת,

במקומות אחרים.

זה השפיע. זה השפיע

עליהם בלי שום ספק.

אמרתי לך שראיתי את האקדח

לא ידעתי על המחתרת מאומה,

00:24:11

ילד בן שמונה לא

מספרים לו דברים כאלה.

ואני רק זוכר שנסענו במונית

למסעודה שם טוב, בית הכנסת,

כדי להירשם לעליה.

ואני זוכר כשירדנו מהמונית

התחלנו ללכת לכיוון בית הכנסת

00:24:41

התכופפתי וראיתי חמש

לירות סטרלינג, זה המון,

ודבר שעזר מאוד מאוד בלשון המעטה,

לקנות לנו בגדים לילדים, לבוא איתם

יפים ולבושים היטב לארץ ישראל.

אני צוחק תמיד, עכשיו

נלחמים אצלנו בקרב העדה

החזרת הרכוש היהודי וכולי וכולי.

00:25:11

אמרתי להם חבר'ה לי אין מה להחזיר.

-לא היה...

ריקים מרכוש, אין בעיה...

הרכוש הטוב ביותר שלנו זה האהבה הגדולה

באמת באמת ששררה בתוך המשפחה שלנו,

עד היום הזה.

אחד למען כולם וכולם למען אחד.

זה הנכס הטוב ביותר שרכשנו

מאמא.

00:25:41

אימא זה שם דבר, באמת, סליחה ש...

אמרתי לך המצב הכלכלי היה קשה,

ותשעה ילדים בבית.

אימא הייתה מתעוררת בבוקר מוקדם,

סוחבת על גבה יריעות בדים,

וכולם כיבדו אותה

מסביב, המוסלמים.

הייתה עוברת מבית לבית,

מוכרת את הבדים האלה,

00:26:11

חוזרת מהר הביתה, מכינה

את הילדים לבית ספר,

ואצלה היה דבר ראשון הלימודים.

שהילדים שלה ילכו ללמוד.

דודה שתביני, דודה היה

מעשירי עיראק בגדד,

היה לו בתי קולנוע,

היה אז לנוס, לנוס משפחה

מאוד ידועה בעיראק,

00:26:41

מעולם לא פנתה אליהם לקבלת עזרה.

הדבר היחידי שעשתה,

שכן ביקשה עזרה,

כאשר עצרו את אחי, הברחת נשק,

היא ידעה שזה הסוף שלו,

פנתה לאליאס לנוס דודה,

נפלה לו על הרגליים והתחננה

תציל לי את הילד.

הוא התערב, כי נורי סעיד

ראש הממשלה היה חבר שלו

00:27:11

ממש לב ובנפש. הם שניהם

עברו קורס קצינים בתורכיה,

ממש היו הראשונים

שעברו קורס קצינים,

והוא דאג שיוציאו אותו חופשי,

זכאי מה שנקרא.

ונסע, טס לישראל.

תראי יש כמה תכונות שאני

מאמץ אותן עד היום.

00:27:41

אני חושב שזה היה לי

לעזר רב למהלך חיי.

דבר ראשון

גם כשאין לך אמצעים כספיים

לעולם אל תבטא את זה

במילים או במעשים בבית.

אתה... שום דבר לא סגור.

00:28:11

הבנות שלי רצו כסף

לנסוע מפה לירושלים,

הארנק מונח שם, קחו

כמה שאתן צריכות.

תמיד ההרגשה הזאת לילד שיש

היא תרמה את חלקה

בנושא הזה הרבה מאוד.

זה דבר אחד.

דבר שני שלמדתי מאמא,

זה להיות ישר עם עצמך.

האמת מעל הכול.

00:28:41

וגם כשהייתי מנהל

סניף מעריב בירושלים

הקפדתי מאוד, מאוד הקפדתי שכל

העיתונאים שקיבלתי לעבודה

דבר אחד דרשתי מהם, לומר

את האמת גם כשהיא כואבת.

אבל אך ורק את האמת.

את הדברים האלה, שני

הדברים האלה למדתי מאמא.

אנחנו לא היינו במושג

הזה של חרדים,

00:29:11

אבל בלי יוצא מן הכלל כל

יהודי עיראק הם מסורתיים.

שמרנו על החגים,

לצום, להדליק נרות בליל

שבת, קידוש, עד היום.

עד היום אנחנו עושים

את הדברים הללו ,

ללכת בשבת עם אבא לבית הכנסת,

ולאחר מכן ללכת לשחק

בפארקים וכולי חופשי,

00:29:41

בלי שום הגבלות.

זה מה שמאפיין את יהודי עיראק.

ובתי הכנסת היו מלאים.

בחגים היו מלאים.

בתלמוד תורה היו מלאים.

כשרות בלי יוצא מן הכלל.

כולם אכלו אוכל כשר.

00:30:11

לא היה ויכוח על זה, כי גם שתביני

המוסלמים עצמם הם לא אכלו טרף.

ככה שזה היה קל יחסית לחיות ולשמור

על חיים יהודיים כשרים במונחים שלנו.

שפה דיברנו ערבית,

אבל ערבית יהודית עיראקית,

00:30:41

שהייתה מתובלת בעברית קצת,

ארמית קצת וערבית מוסלמית

קצת, שהיא ספרותית.

אז הכול מכל. זה מה שנקרא

היידיש של יהודי עיראק.

תראי יש לנו את המנהגים

האלה, שהיו עושים למשל

אם אני לא טועה בחג השבועות,

00:31:11

שמכים בעלים אחד את השני,

את זה את לא רואה כאן.

את לא רואה כאן.

"סנתה כחברא", שהשנה

שלך היא תהיה ירוקה.

כן, זה כמובן בחיבה, לא מכות

אמיתיות זה סתם ככה לרשרש.

פה ראינו את המנהג הזה של

שפיכת מים אחד על השני,

זה דווקא ראיתי את זה במעברה,

00:31:41

למדתי את זה אצל עולי טריפולי.

הם הביאו את זה כנראה

וגם אחרים, לא יודע.

והתיזו מים אחד על השני וזה היה

נחמד מאוד, חגגנו הרבה מאוד.

קרה מהר מאוד, כי הם אסרו לקחת

יותר ממזוודה אחת, הגבילו,

אמרתי לך כסף גם הגבילו מאוד.

00:32:11

לא היה מה לקחת...

אבל גם אסור לקחת תמונות,

רק תמונות אישיות ביותר.

וכל כך חבל, כי

המון תמונות שרפנו,

שצילמנו שם ושרפנו אותם.

או ספרים יהודיים שהיו לנו,

לא יכלנו להביא אותם.

00:32:41

ומאוד מאוד חבל, הרי יש

סיפורים מזעזעים על דברים,

שאנשים שהיו קשורים לחפצים שלהם,

וכלי נגינה שלהם, גם

אותם לא הרשו להם להביא.

אומר קח כל מה שאתה רוצה ממני, אבל

תן לי את הכינור שאני מנגן בו,

שאני אמשיך לנגן בו גם מחוץ

לבגדד, לא אמרו ארץ ישראל,

00:33:11

זה כי אנחנו לא... -כאילו לא

נסעתם לארץ ישראל, רק יצאתם.

כן, יצאנו במזוודות

ברובן עשויות ברזל,

למזלנו הטוב, תכף אני

אגיד לך גם למה.

טסנו, אנחנו היינו בין

הראשונים, מבגדד לקפריסין,

מקפריסין ללוד.

00:33:41

אחר כך כבר דילגו על

קפריסין והגיעו ישירות.

וב-1951 אנחנו מגיעים למעברת

סקיה א', אור יהודה של היום,

לאחר שהות של שלושה חודשים

במעברה ליד רמת השרון,

00:34:11

ובחרו דווקא סקיה ליד ה... כי אחי

רצה להמשיך ללמוד באוניברסיטה,

הוא למד בבר אילן, הוא רצה

להמשיך באוניברסיטה העברית,

אמרו לו סקיה זה

קרוב יותר לתל אביב,

משם אתה תופס אוטובוס לירושלים.

וחורף 51', חורף נוראי,

00:34:41

אנחנו למדנו מתחת לעץ

כי לא הייתה כיתה,

איך אני אומר לנכדים שלי, רובם

לומדים בבית ספר הדמוקרטי,

או בית הספר הפתוח,

אני הייתי הראשון שלמדתי

בבית ספר הפתוח, תחת עץ...

והתחיל השיטפון הגדול,

פתאום את רואה את הבית

שלך, כלומר האוהל,

00:35:11

משייט לו בתוך המים לכיוון בוואדי,

יחד עם הבגדים, יחד עם הכול,

הזדרזנו, בתוך המזוודה, אמרתי לך

שהייתה לנו מזוודה עם ברזל, כבדה,

היא שקעה. שקעה ומה

שיש בתוכה נשמר.

אז זה היה טוב.

כילד ראינו בזה שעשוע,

לא התרגשנו מזה,

אבל ההלם היה ענק להורים,

00:35:41

פתאום את רואה, אנחנו גרנו, כל עיראקי

גר בתוך בית, בנין, חשמל, מים וכולי,

כמה קומות לאחדים מהם, רובם בעצם,

ופתאום וואי,

גם הוא עף, גם הוא איננו.

ופתאום אנחנו רואים משאיות מגיעות מכיוון

תל השומר, אז קראו לזה תל ליטוינסקי,

00:36:11

במרחק של מאה מטר,

לקחו אותנו הילדים לתוך המשאיות,

פינו אותנו לקיבוץ גבעת ברנר.

היינו שם שלושה חודשים.

ועם ישראל חייב הרבה

מאוד לקיבוצים.

אחד הדברים שחייב להם

זה הצלת ילדי המעברות

מהשיטפון הגדול.

00:36:41

אז כל אלה שמשמיצים את הקיבוצים,

כל אלה לפני שיעשו את הדברים האלה,

כדאי שילמדו על מעשיהם הנפלאים

של הקיבוצניקים, שגם

הם היו חסרי כל.

הגעתי לקיבוץ גבעת ברנר,

המשפחה שהייתי אצלה ביקשה

מהילד שיצטרף לאחיו לישון

ופינו לי מיטה.

00:37:11

פעם ראשונה בימי חיי

שישנתי על מיטה לבד.

בבגדד לא התאפשר לי,

באוהל לא התאפשר לי,

ופתאום מיטה לבד.

והתחלנו כמובן ללמוד

בבית ספר בקיבוץ,

הלכנו לטיולים,

התייחסו אלינו בצורה נפלאה.

באמת יוצאת מן הכלל.

00:37:41

וכעבור שלושה חודשים

מגיעים טנדרים

לקיבוץ כדי לפנות

אותנו חזרה למעברה.

את לא מכירה הרבה ילדים שמתחילים

לבכות בגלל שמחזירים אותם הביתה,

אבל אנחנו בכינו.

כי רצינו, נזכרנו

לאן אנחנו הולכים.

היה לנו בראש שאנחנו הולכים

עדיין לשיטפון קיים, כבר לא.

00:38:11

חזרנו, ודרך אגב, לפני כשנתיים

נסעתי אני ויצחק חייק, המאייר

של הספר שלי "החיים באוהל",

לקיבוץ גבעת ברנר,

כדי להיפגש, לנסות

ולהיפגש עם המשפחות ו...

זה היה דבר נפלא.

לשמחתי הרבה, וזה היה פשוט פלא,

00:38:41

המטפלת שטיפלה בנו זיהתה אותי.

היא אומרת אתה ברוך,

כן, אמרתי לה נכון,

אמרתי לה איך? היא אומרת

לי השיער אותו דבר...

זה היה פשוט מפגש מהנה ומענג.

ואיך היה לאבא ואמא אתה יודע?

איך הם התאקלמו בארץ?

אמרתי, לילדים הייתה חגיגה,

למבוגרים יותר היה מאוד

קשה, מאוד מאוד קשה.

00:39:11

אלף, לחפש פרנסה.

דבר שני, שפה.

אבא אמרתי הוא היה צורף, הוא

לא עסק בחיים שלו בחקלאות,

מצא עבודה, שלחו אותו לעבוד בחקלאות

בזרע, חברת זרע, ליד חיריה שם.

00:39:41

ואחים שלי אמרו להם אתם תלכו לתל

אביב לעבוד, לבשו את בגדי החג שלהם,

כשחזרו הביתה עם טיח ועם

מלט ועם חול ועם בוץ,

הם חשבו שהם הולכים לעבוד באיזו עבודה

פקידותית, לקחו אתם לעבוד בבניין.

00:40:11

אחרי שבוע כבר הפסיקו עם זה, כי

ממש לא בשבילם היה העסק הזה,

הוא אח, הוא רוצה

ללמוד באוניברסיטה,

והוא אחרי כמה חודשים

מצא עבודה, משה אחי,

כאח בבית חולים גהה. והוא שם עבד

למעלה מארבעים, קרוב לחמישים שנה.

כן, היה אח מאוד מוערך, זכה

בהרבה פרסים וכולי וכולי.

00:40:41

אחיך הצליח ללמוד באוניברסיטה?

כן, הוא... לצערי הרב

השלטונות בישראל לא השכילו

להבין דברים יסודיים.

כמו שיהודי שהיה במחתרת

הציונית בעיראק,

בעת ובעונה אחת הוא

היה גם קומוניסט,

זה לא הפריע אחד לשני.

00:41:11

זה כן הפריע להם פה בארץ.

המקרתיזם, תקופה המקרתיזם,

וכל קומוניסט היה אויב העם.

לא הצליח למצוא עבודה שתהלום

את כישוריו, אבנר פואד.

ב- 1967 היגר לקנדה,

00:41:41

הוא, אשתו ושני ילדיו.

בנו אייל היום אחד הרופאים

המפורסמים והטובים בעולם

לנושא של סרטן הלבלב.

זה חבל לי, באמת חבל לי,

כי הוא יכול את כל כישוריו

לתרום למדינת ישראל כאן,

וזה חבל. אבל לא הבינו את זה.

00:42:11

לכן זה היה בעוכריהם

לאורך כל הדרך.

ולימים כשכבר הייתי עיתונאי, והיו

לי קשרים בשב"כ וכל הדברים האלה,

כמה הם הביעו צער על כך שהוא באמת

לא עזב את המפלגה הקומוניסטית

כדי להתאקלם בחיי

הקהילה היהודית פה,

00:42:41

אפילו היה ציוני, הוא היה

במחתרת סיכן את חייו,

זה לא אמר להם כלום.

לא, אבל אתה היית קומוניסט.

יש הרבה כאלה.

ואבא הלך לזרע לעבוד,

ואנחנו יצאנו מורווחים מכך,

כי בזרע הוא הביא הביתה עגבניות,

הביא מלפפונים הביתה, לאוהל,

00:43:11

ואני זוכר שאימא זיכרונה לברכה, הייתה

אומרת לי פארוק קח את האופניים,

אני כבר ידעתי להתפרנס מגיל אפס,

הייתי קוטף סברסים מוכר

והיה לי כסף בכיס.

קניתי אופניים, קניתי מצלמה,

הייתי עובר מאוהל לאוהל,

ואת העודפים האלה של

העגבניות מלפפונים,

00:43:41

מביא לאנשים שאין להם.

וכמובן הכירו תודה על כך,

ושימח אותי לא פחות מאשר את אימא.

ולכן זו אחת התכונות שבגאווה

גדולה אני ירשתי מאמא,

00:44:11

ולא פעם אשתי אומרת לי, המזל הגדול

שלה שאני לא עובד סוציאלי...

באמת, אני...

עכשיו הייתי בבית ספר,

כמו שאמרתי לך למדנו

תחת עץ, אחר כך צריף,

ובצריף אני זוכר שכיתה ה' כבר,

אמרתי לך ד' הייתי בבגדד

והמשכנו אותה פה,

חילקו לנו תעודות.

00:44:41

ואני יושב התחלתי לבכות.

בא המנהל אומר לי ברוך מה קרה?

רואה את התעודה, אומר לי

מה אתה רוצה?

הכול מאה, מה אתה...

על מה אתה בוכה?

למה לא כתבו שאני ראשון?

זה היה נוהג בעיראק,

היו כותבים ראשון,

שני, שלישי בכיתה,

ופה לא כתבו.

00:45:11

עכשיו, כשסיימתי את בית

הספר היסודי באור יהודה,

דרך אגב, מדי פעם

המנהל היה נכנס לכיתה

קורא לי להיות ממלא מקום,

הייתי תלמיד כיתה ז' או ח',

ממלא מקום של מורים חסרים.

היה טבעי בעיניו שאני

אלך ללמוד הוראה.

00:45:41

שלחו אותי לבית ספר סמינר לוינסקי

התיכון בתל אביב עם תעודה מרשימה.

חוץ מציור, עד היום אני לא יודע

לצייר, הן מציירות נפלא הנכדות שלי.

ואומר מנהל בית הספר, לא צריך

בחינות כניסה עם תעודה כזאת.

00:46:11

זה מראה לך עד כמה האנשים

האלה היו תלושים מהמציאות.

הוא לא השכיל להבין

שמה שלמדתי במעברה

לא שווה ערך למה שאחרים הביאו

איתם ממקומות אחרים בארץ.

00:46:41

כמובן, ואני אקצר, הכישרון

היה בהתאם, ונשלחתי הביתה.

נשלחתי הביתה, התחלתי להסתובב

ולחפש עבודה וללמוד בערב,

ואחרי כמה גלגולים הגעתי יום אחד

ללשכת העבודה נתנו לי שתי פתקאות,

00:47:11

אחת לאחים קרסו

והשנייה למעריב,

קרסו שאלתי מה אתם רוצים בדיוק

ומה השכר, אמרו לנקות מכוניות,

השכר חמישים לירות

לחודש פלוס טיפ.

אמרתי תחכו אני אבדוק במעריב.

הלכתי למעריב, כמה אתם משלמים?

00:47:41

מאה לירות ורכב צמוד.

האופניים.

ואמרתי, כיוון שאני מאוד אהבתי

לקרוא ולכתוב מאז ומתמיד,

אמרתי עיתון זה יותר מעניין

מאשר לשטוף מכוניות.

והתחלתי לעבוד כנער שליח בעיתון.

00:48:11

שלוש שנים הייתי כנער שליח.

הלכתי לצבא, קיבלתי היתר להמשיך

לעבוד בגלל המצב הכלכלי,

ו... במקביל.

אז כעבור...

התחלתי קצת, לאט לאט

לכתוב, לדחוף את עצמי,

ולזכותם של אנשי מעריב יאמר

00:48:41

שבלי יוצא מן הכלל, כל השמות

המפורסמים שאת מכירה,

משלום רוזנפלד, שניצר,

קראוס, דב גולדשטיין, לפיד,

מי לא... כל השמות

הגדולים של העיתונאים,

הם כאילו נרתמו ביחד כדי לסייע

לי, לעזור לי להיות עיתונאי.

00:49:11

וגם שלחו אותי מטעמם לקורס

מיוחד, לשנתיים ללמוד

בשעות הפנויות אחר

הצהריים קורס בעיתונאות.

ועכשיו בסיום הקורס

התפנתה משרה באילת,

אז היה כתבנו באילת יאיר שטרן,

00:49:41

והוא קיבל שליחות לארצות

הברית לשנה וחצי,

אמרו לי, אתה מוכן לנסוע

לאילת להיות עיתונאי?

אמרתי איזו שאלה, זה החלום שלי.

נסענו לאילת, שנה

וחצי נמשכה שבע שנים,

שם נולדו שלוש בנות נוספות

שלי, יש לי סך הכול ארבע בנות,

00:50:11

וב- 75' עברנו לירושלים,

להיות כתב מעריב לעניינים

פליליים, משפטים,

וכולי וכולי, עד שהתמניתי

כמנהל סניף מעריב.

זאת הייתה חגיגה, החלום שלי

שלא העזתי לחלום עליו.

סך הכול רציתי להיות עיתונאי.

תראי, שני דברים,

00:50:41

כיבוד אם ואב זה דבר, שמעולם

לא זוכר שהתחצפתי להורים שלי,

ולא זוכר אף אחד ממשפחתי

שהתחצפו להורים שלי.

זה דבר שהמשכנו איתו עד כאן.

ודבר שני זה הלימודים.

00:51:11

ללמוד, ללמוד, ללמוד. גם כיום,

אפילו שאני כבר פנסיונר וכולי

אנחנו מקפידים על זה, ללכת

לכל מיני קורסים, הרצאות.

אני עוסק הרבה מאוד

בנושא של התנדבות.

תראי באור יהודה, אני

גרתי באור יהודה,

הקימו את מרכז המורשת ליהדות בבל.

00:51:41

ואני הרבתי לכתוב על

יהדות עיראק במעריב,

זה היה חידוש מבחינת העיתון,

כי מטבע הדברים לא היו

עיתונאים יוצאי עיראק,

לא היו עיתונאים בכלל מעדות המזרח.

בעתון היה רק אחד שהיה כתב לעניינים

ערביים, וככה בהארץ, וככה באחרים.

00:52:11

אז כאילו אני הייתי

פורץ דרך, ממש כך,

אני מרשה לעצמי לומר את זה.

והתחלתי לכתוב, ואמרתי

לעצמי יבוא יום

זו הדרך כדי באמת

להנחיל לעם ישראל מעט

על התרבות שלנו, מעט על

ההיסטוריה של יהודי עיראק,

ואחרים שלא יודעים עליהם כלום.

00:52:41

הבעיה המרכזית שאנחנו

לא יודעים על זה הרבה.

אנחנו חורצים גורלות

בלי לדעת דבר,

לכן היה לי חשוב מאוד

הנושא של יוצאי עיראק,

שיחדור לעיתון ומה שיותר.

ל...

00:53:11

מה עוד הבאנו לארץ ישראל

כפי שאמרתי לך, זה

הנושא של הלימודים.

לדחוף, ברוך השם כל ארבע

בנותיי הן עם תואר שני,

והנכדים לומדים וזה נפלא.

זה דבר נפלא.

וההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב,

00:53:41

פתאום את רואה שבנות עם תארים.

אבל הם הנחילו לנו את זה,

וזה יאמר לזכותם.

המסר העיקרי שלי הוא

להפסיק לרטון.

להפסיק להגיד קיפחו אותנו ו...

יכול להיות, אני לרגע

לא אומר שלא היה קיפוח,

00:54:11

שלא תבינו אותי לא נכון,

אבל אסור ללכת עם

זה לאורך כל השנים.

הייתה לנו גיבנת על הגב,

הורדנו אותה, קדימה.

יש לצעוד, לחשוב על הדורות הבאים.

ולא כל הזמן להגיד עשו לנו

וסידרו אותנו וכולי וכולי.

מספיק עם זה.

00:54:41

העתיד הוא יותר חשוב ממה

שהעבר, עם כל הכבוד.

ואסור לשפוט דברים שנעשו בשנות

ה- 50' בעיניים של היום.

היום קל מאוד לבוא להגיד

למה הבאתם אותנו לאוהלים.

אני יכול לספר לך על לוי אשכול,

היה יושב ראש ההתיישבות בסוכנות,

הוא הלך לשלמה הלל ואמר לו

00:55:11

תפסיק להעלות יהודים מעיראק.

אומר לו למה? הוא אומר

לו , אין לנו אוהלים.

אין לנו אוהלים, אין

לנו אוכל לתת להם.

אז הלכו לדוד בן גוריון,

דוד בן גוריון ראש הממשלה,

האיש החכם הזה שמע את שניהם ואמר

לוי אשכול צודק, אבל שלמה

תמשיך להביא את העולים.

זה כוחו של המנהיג,

ברגעים הקשים האלה לדעת לפסוק.

וזה עשה דוד בן גוריון.

תודה רבה רבה לך.

תודה רבה לכם שבאתן וטרחתם.

Baruch Meiri

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
00:50:33
Date Taken:
01/01/1
Place:
Baghdad
,
Iraq
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

פתיח

ברוך מאירי. אני נולדתי בבגדד

בנר רביעי של חנוכה 1940.

השם המקורי שלי זה פארוק.

ושם משפחתי היה צאיג.

כשעלינו לארץ שינו את השם

למשפחה שלי בלי לשאול אותנו.

גם את שמי הפרטי

וגם את שם המשפחה.

אז מפארוק הפך לברוך,

מצאיג הפך ליצחק,

ובבא הזמן נהפכנו כולנו למאירי,

אז ככה שזה היה איחוד

משפחה של כולם.

אנחנו תשעה אחים כולנו מאירי.

את סבתא אני זוכר, את

הסבים שלי לא זוכר,

כי הם לא היו בחיים כאשר נולדתי.

סבי, אבא של אמי נהרג

במלחמת העולם הראשונה

כחייל בצבא העות'מאני.

כמובן אף אחד לא יודע

היכן נהרג בדיוק,

באיזו שנה, באיזה חודש,

ישנן כל מיני עדויות לפיהן הוא

נהרג ברוסיה שם קפאו מקור פשוט.

ולגבי סבי השני מאבא, אני לא הכרתי

אותו, הוא נפטר לפני שנולדתי.

לפי מיטב ידיעתי אנחנו

לא היגרנו משום מקום,

חוץ אולי מארץ ישראל בזמנו

מתקופת בית הראשון,

ומאז לא עזבנו את עיראק.

לא ידוע לי שהיגרנו לשם.

פה עזבו וגרו בבגדאד.

-כן.

אז כפי שאמרתי סבי נהרג במלחמה,

וכשסבתא רימא שאותה הכרתי כמובן,

גידלה ארבעה ילדים,

וכמובן היא הזדרזה מטבע הדברים

לחתן אותם כמה שיותר מהר.

ואמי זכרה לברכה היא הייתה הבכורה,

ונישאה לאבי יהודה בגיל צעיר יחסית.

הוא עסק בצורפות,

אימא הייתה עקרת בית.

ונולדו להם תשעה ילדים.

אני יודע שהוא אהב את העבודה שלו,

מאוד.

אבל להתפרנס הוא לא ידע,

להתפרנס כראוי, בלשון המעטה.

ולכן מעולם לא היינו ברמה

העליונה של הכלכלה...

מבחינה כלכלית.

אבל היה עושר גדול במשפחה, זה כן.

במשפחה המורחבת?

כן, במשפחה המורחבת

היה עושר גדול,

שלא הרגשנו את המצוקה. זאת אומרת

זה לא היווה מכשול בחיינו בנושא הזה.

גרנו בבגדד, בשכונה שקראו

לה סיתהדיה (ערבית).

זו שכונה שבעיקרה מורכבת מתשעים אחוז

מוסלמים ועשרה אחוז בלבד יהודים.

ובה התגוררו היהודים

לא מעשירי בגדד.

לכן גם למדנו בבתי ספר ממלכתיים,

לא פרטיים.

ולמשל אחי משה למד

בבית ספר מוסלמי,

והיה היהודי היחיד בכיתה.

הוא ידע את הקוראן בעל פה,

פשוט בצורה שלא תיאמן.

אני למדתי בבית ספר,

קראו לזה "מנשה סאלח",

"מנשה סאלח", ולפני כן למדתי ב...

-זה בית ספר יהודי? -יהודי.

לפני זה למדתי בכיתה

מה שנקרא ב-"חדר",

שם למדנו תורה כמובן,

ולמדנו לקרוא ולכתוב עברית.

הייתה משמעת מאוד חזקה בכיתה,

וילד שאיחר לתלמוד

תורה הוא נענש בהתאם.

ואחר כך הלכנו לכיתה א', כיתה ב', ג',

ובכיתה ד' עברתי ללמוד

באליאנס שלושה חודשים בערך,

ואז עלינו לארץ.

אחיך משה גדול ממך בהרבה שנים?

כן, חמש עשרה שנה.

והוא בעצם, הוא עשה

את התפנית במשפחה.

התחיל לעבוד כאח, הוא למד להיות

אח, שלוש שנים רפואה הוא למד,

ואז שלחו אותו לעיירה בשם

ג'אזני בגבול איראן עיראק.

כולם שיעים ואין זכר ליהודים,

אבל מה לא עושים למען הפרנסה.

הוא נסע לשם, וכמובן בכל מקום

שהוא נגע הם הורו לנקות,

לנקות כי זה שיעים, אסור

להם, ברגע שיהודי נוגע במשהו

חייבים לנקות את זה.

והוא היה צריך לאכול

גם דברים כשרים,

אז היה מצטייד במנדלי, עיירה

סמוכה שבה גרו יהודים,

היו מצטיידים גם כשנסענו

אליו במזון כשר, באים אליו.

לאט לאט התחילו לחבב

אותו בכפר הקטן הזה,

ולשם קוריוז, בעשוראא, מה שהם

מכים את עצמם, מותו של עלי,

האימאם באותו יום חלה,

והיה צריך מישהו אחר

שיקרא את הקוראן,

והם ידעו שסלים אחי,

זה שמו הערבי, בערבית,

וידעו שהוא יודע את הקוראן,

אז הוא עמד על הרמפה,

קרא פסוקים מהקוראן,

והשיירה חלפה על פניו,

ומדי פעם סטו הצידה כדי לנשק את

ידיו, של אחי, שראו בו כאימאם.

והם ידעו שהוא יהודי,

כולם ידעו שהוא יהודי,

אבל כולם שיחקו את

ההצגה הגדולה הזאת.

וזה היה בסדר.

הוא היה הילד הראשון

במשפחה שיצא לעבודה.

וכפי שאמרתי, במצב הכלכלי

לא היה מהכי משופרים,

והכסף הגיע למשפחה?

-והכסף הגיע למשפחה, לא רק כסף,

הוא גם דאג בחגים, פסח, ראש השנה,

משאית הגיעה מהכפר, כי הכפר

הזה היה מלא בשני דברים,

כבשים ותמרים.

המון, אף אחד לא

ידע כמה יש אפילו,

כמה סוגי תמרים,

כמעט מאה סוגי תמרים היו בעיראק.

וכך שמילא את הבית בכל טוב,

גם בחגים.

לכן הוא באמת, הוא עשה את

התפנית הגדולה למשפחה.

מה קרה שהוא נשלח לבית ספר מוסלמי

ואתה לבית ספר יהודי ואחר כך לאליאנס,

זאת אומרת זו איזושהי התפתחות...?

אני אגיד לך,

כפי שאמרתי לך, אנחנו

גרנו בשכונה מוסלמית,

וכל החברים שלו, של אבנר

אחי, פואד קראו לו,

היו מוסלמים בעיקר, אבל ממש...

אני כבר הייתי יותר צעיר

ולמדתי בבית ספר יהודי,

אז היו לי גם כמה חברים יהודים.

אבל המסה הגדולה היו

חברים מוסלמים,

גם לי וגם לי וגם לאחים שלי.

והם שהצילו אותנו גם

מה שנקרא בפרעות.

בפרעות, מה שמכונה בפי

היהודים הפרהוד, הפרעות,

דבר שהתרחש בחג השבועות 1940.

היהודים יצאו לשדה תעופה כדי לקבל

את פניו של מלך עיראק ששב מהגלות,

הגלות שהוא היה במלון המלך דוד,

הוא ויורש העצר.

חזרו לעיראק, לקבל את פניו,

ובינתיים בעצם לא

היה שלטון בבגדד,

אז אלה שהובסו מאנשי הצבא

העיראקי, שהובסו על ידי הבריטים

והפורעים החליטו

לעשות שמות ביהודים,

לבזוז, לאנוס, להרוג,

ומה שאת לא רוצה.

בעצם את הפרהוד אתה לא זוכר נכון?

-לא.

אתה בן כמה?

-ששה חודשים.

זה בדיוק כך. כל המשפחה

נסה לבית הסמוך

של המוכתר השכונתי,

חאג' מוסא,

זכרונו לברכה, תכף

אני אגיד לך גם למה,

נסו לבית שלו, ופתאום הסתבר להם

ששכחו אותי על הגג.

כי היו שבעה, אחותי עוד לא נולדה,

משפחה גדולה, כל אחד סמך על השני,

ואותי הותירו על הגג.

ודווקא אם הבית המוסלמית,

שואלת אותה אם-סלים,

אם-סלים זה אימא של. -סלים, כן.

איפה פארוק?

אהה לא הבאת אותו, כן הבאת

אותו, לא הבאת אותו...

הבינו שאין זה...

אחי סלים עם גלביה מוסלמית

עם החבר שלו המוסלמי, הבן של המוכתר,

יצאו לגג, כמה יריות באוויר,

הכירו אותו, כולם נסו, עלו

למעלה הביאו אותי הביתה.

ואז אימא אמרה רגע אחד,

אימא שלי, כאילו

הסבתא, ואחיותיי ואחי

נמצאים בשכונה בטאווין,

זה שכונה, זה סביון של בגדד,

שבה התגוררו יהודים,

צריך להציל אותם.

ואז יצא אחי יחד עם אותו

מוסלמי, החבר המוסלמי,

אבל אימא רצתה להיות בטוחה שאכן

היא מצילה את אמה ואת אחיותיה.

היא נסעה אחריהם באוטו של המוכתר,

והייתה הראשונה שנכנסה לבית

וראתה את המחזה הנורא,

שאמה שוכבת על הרצפה, כולה דם,

ואחיותיה מנסים כמובן לפגוע בהן,

וטיפלה בהן בקור רוח במקום,

עודדה אותן והביאה אותן גם לביתו

של אותו מוכתר חאג'י מוסא.

אני את הסיפור הזה כתבתי במעריב,

עיתון הבית שלי, אני עבדתי

במעריב כעיתונאי למעלה מ-40 שנה.

ובעקבות הכתבה הזאת התעוררה

השאלה למה, אני עוררתי אותה,

למה בעצם בשדרה ביד

ושם, חסידי האומות,

אין זכר לאותם מצילים מוסלמים

שסיכנו את חייהם והצילו יהודים?

וחתמו על המכתב הזה

הסופר אלי עמיר,

השר שלמה הלל, השר מרדכי בן-פורת,

חברים שלי שאני מכיר

אותם שנים רבות.

וקיווינו שתבוא התפנית.

לצערי הרב, עברו שלושה

חודשים, קיבלתי מכתב ארוך,

בו הסבר למה לא ניתן לכלול אותם,

כי הם לא היו בארץ כבושה על ידי הנאצים.

זה אבסורד,

מה זה משנה?

זה האירוע, הפרהוד הוא כתוצאה ישירה

משלטון הנאצים, מהפעילות הנאצית.

זה הכול.

אבל לצערי הרב לא מילאו את בקשתי.

תראי, אני זוכר כמה אירועים

בבגדד שהייתי עד להם,

בכל זאת כבר הייתי ילד

גדול, שמונה, תשע,

אז אני בעצמי נסעתי לכפר

הזה של אחי בכוחות עצמי,

זה ילד בן שמונה, את מתארת לך...

-זה רחוק.

רחוק, בגבול איראן.

עליתי לאוטובוס, כולו

מוסלמים, נסעתי בלי שום בעיה.

הייתי שובב זה נכון...

וככה עשיתי לגבי אחותי שהיא גרה ליד

הסכר, זה מרחק של שעתיים נסיעה.

עכשיו, באותה תקופה כתוצאה

מהאירוע הזה, המאורעות ב-1941,

נולדה המחתרת הציוני הרי בעיראק.

קרוב לוודאי, לא ארחיב את הדיבור,

כבר כולם מכירים את הסיפור הזה,

את הנסיבות להקמתה

של המחתרת הציונית,

באו שליחים מישראל,

כולם קיבוצניקים, הראשונים,

והקימו את המחתרת

הציונית לצורך הגנה,

שהאירוע הזה של הפרהוד

לא יחזור על עצמו.

ואני יכול להגיד לך שהמחתרת הציונית

השיגה דבר נפלא, שני דברים נפלאים,

האחד, האיצה בצעירים יהודים

לעשות דרכם, לברוח לארץ ישראל,

הדבר השני שנעשה זו תפנית

לגבי הבנות היהודיות.

הבנות היהודיות היו

חברות במחתרת הציונית,

התאמנו באימונים כמו כל הגברים.

פתאום הם תפסו את המעמד

הנכון הראוי בקרב הקהילה.

דרך אגב, כשפתחו את בית ספר אליאנס

באלף שמונה מאות שלושים ומשהו בבגדד,

ראשי הקהילה התנגדו.

היו אלה הרבנים דווקא שצידדו

בעד פתיחת בית ספר אליאנס.

לצורך זה,

לצורך זה הרב הראשי

אמר אני רוצה לבדוק,

הוא הלך בדק את הנושא

הזה של בית ספר אליאנס,

חזר ואמר אני רושם את

בני לבית הספר אליאנס.

כעבור כעשרים שנה אולי יותר,

נפתח בית ספר לבנות לאליאנס,

עשה אותו תרגיל, הוא רשם את

הבת שלו לבית ספר אליאנס,

וככה מעמדן של הנשים היהודיות

בעיראק באמת באמת עלה,

ובצורה בלתי רגילה,

התחילו ללמוד בבית ספר,

והשתתפו כמו שאמרתי במחתרת

הציונית, סיכנו את חייהן,

הבריחו, היו שותפות מלאות,

הבריחו יהודים רבים.

כחמישה עשר אלף יהודים ברחו

בצורה בלתי לגאלית

והגיעו לארץ ישראל.

זה אחד הדברים שדחפו את השלטון

העיראקי להתיר את העלייה,

לצאת, לא אמרו ארץ ישראל.

לגרש את היהודים, גירוש.

גם בפספורט, בדרכונים שלנו

נכתב יציאה ללא חזרה.

זה דבר גם כן די ידוע.

והוא היה נציג של משרד הבריאות,

הוא עבד מטעם משרד הבריאות שם.

הנשים באיראן רצו

כמובן להיקבר בצ'יפל

בעיירה שקדושה לשיעים.

הוא היה צריך לבדוק כל

ארון שאכן יש גופה,

גובה מהם אגרה...

-הם רצו להיקבר באיראן?

לא, להפך, מאיראן להיקבר בעיראק.

עכשיו הוא כנראה, אני

לא יודע, הייתי ילד,

ניצל את זה גם לדברים

אחרים, להבריח נשק.

אהה הוא היה חבר במחתרת?

הוא היה חבר במחתרת.

גם אחי השני היה חבר במחתרת, והיו...

יום אחד אני יושבת

בבית בבגדד ומסתכל על התקרה,

רואה קנה של אקדח מנצנץ.

אימא תראי. והיו אצלנו אורחים,

שתוק. השתיקו אותי, מיד

עלו שני האחים למעלה

חפרו חפרו והוציאו את האקדח הזה.

עכשיו, אני זוכר את

ההפגנות שהיו בבגדד

נגד הממשלה ונגד הקומוניסטים,

תלו הרי קומוניסטים

ויהודים שהתנגדו לשלטון.

ואת זה אני זוכר.

זה בשנת מה?

-49'.

49'. הלכתי לרחוב.

עכשיו, גם הכריחו את היהודים להיות חברים

בתנועות הנוער הפרו נאציות שם בעצם.

מתי היו הנאצים ככה

הסתובבו בבגדד בעיראק?

תראי באופן גלוי אף אחד

לא הלך עם סמל של הנאצים,

אבל חאג' אמין אל-חוסייני

הגיע לבגדד בשליחות של הנאצים,

כדי להקים, להכין את

הקרקע להשמדה המונית

בדומה למה שנעשה באירופה.

זו עובדה.

-כן.

ושר ההסברה הגרמני הגיע לעיראק,

זה השפיע מאוד הדבר הזה.

זאת אומרת השינוי הגדול ביחסים

בין יהודים למוסלמים גרמו הגרמנים.

זה התחיל עוד לפני

המלחמה בצעדים הראשונים,

נמשך בפרעות, ואחר כך

הייתה מין הפוגה כמה שנים,

ואז התעורר הנושא

הזה של ארץ ישראל.

וזה עורר את כל המאורעות

שהיינו עדים להם פה בישראל.

בחברון, במוצא, בצפת,

במקומות אחרים.

זה השפיע. זה השפיע

עליהם בלי שום ספק.

אמרתי לך שראיתי את האקדח

לא ידעתי על המחתרת מאומה,

ילד בן שמונה לא

מספרים לו דברים כאלה.

ואני רק זוכר שנסענו במונית

למסעודה שם טוב, בית הכנסת,

כדי להירשם לעליה.

ואני זוכר כשירדנו מהמונית

התחלנו ללכת לכיוון בית הכנסת

התכופפתי וראיתי חמש

לירות סטרלינג, זה המון,

ודבר שעזר מאוד מאוד בלשון המעטה,

לקנות לנו בגדים לילדים, לבוא איתם

יפים ולבושים היטב לארץ ישראל.

אני צוחק תמיד, עכשיו

נלחמים אצלנו בקרב העדה

החזרת הרכוש היהודי וכולי וכולי.

אמרתי להם חבר'ה לי אין מה להחזיר.

-לא היה...

ריקים מרכוש, אין בעיה...

הרכוש הטוב ביותר שלנו זה האהבה הגדולה

באמת באמת ששררה בתוך המשפחה שלנו,

עד היום הזה.

אחד למען כולם וכולם למען אחד.

זה הנכס הטוב ביותר שרכשנו

מאמא.

אימא זה שם דבר, באמת, סליחה ש...

אמרתי לך המצב הכלכלי היה קשה,

ותשעה ילדים בבית.

אימא הייתה מתעוררת בבוקר מוקדם,

סוחבת על גבה יריעות בדים,

וכולם כיבדו אותה

מסביב, המוסלמים.

הייתה עוברת מבית לבית,

מוכרת את הבדים האלה,

חוזרת מהר הביתה, מכינה

את הילדים לבית ספר,

ואצלה היה דבר ראשון הלימודים.

שהילדים שלה ילכו ללמוד.

דודה שתביני, דודה היה

מעשירי עיראק בגדד,

היה לו בתי קולנוע,

היה אז לנוס, לנוס משפחה

מאוד ידועה בעיראק,

מעולם לא פנתה אליהם לקבלת עזרה.

הדבר היחידי שעשתה,

שכן ביקשה עזרה,

כאשר עצרו את אחי, הברחת נשק,

היא ידעה שזה הסוף שלו,

פנתה לאליאס לנוס דודה,

נפלה לו על הרגליים והתחננה

תציל לי את הילד.

הוא התערב, כי נורי סעיד

ראש הממשלה היה חבר שלו

ממש לב ובנפש. הם שניהם

עברו קורס קצינים בתורכיה,

ממש היו הראשונים

שעברו קורס קצינים,

והוא דאג שיוציאו אותו חופשי,

זכאי מה שנקרא.

ונסע, טס לישראל.

תראי יש כמה תכונות שאני

מאמץ אותן עד היום.

אני חושב שזה היה לי

לעזר רב למהלך חיי.

דבר ראשון

גם כשאין לך אמצעים כספיים

לעולם אל תבטא את זה

במילים או במעשים בבית.

אתה... שום דבר לא סגור.

הבנות שלי רצו כסף

לנסוע מפה לירושלים,

הארנק מונח שם, קחו

כמה שאתן צריכות.

תמיד ההרגשה הזאת לילד שיש

היא תרמה את חלקה

בנושא הזה הרבה מאוד.

זה דבר אחד.

דבר שני שלמדתי מאמא,

זה להיות ישר עם עצמך.

האמת מעל הכול.

וגם כשהייתי מנהל

סניף מעריב בירושלים

הקפדתי מאוד, מאוד הקפדתי שכל

העיתונאים שקיבלתי לעבודה

דבר אחד דרשתי מהם, לומר

את האמת גם כשהיא כואבת.

אבל אך ורק את האמת.

את הדברים האלה, שני

הדברים האלה למדתי מאמא.

אנחנו לא היינו במושג

הזה של חרדים,

אבל בלי יוצא מן הכלל כל

יהודי עיראק הם מסורתיים.

שמרנו על החגים,

לצום, להדליק נרות בליל

שבת, קידוש, עד היום.

עד היום אנחנו עושים

את הדברים הללו ,

ללכת בשבת עם אבא לבית הכנסת,

ולאחר מכן ללכת לשחק

בפארקים וכולי חופשי,

בלי שום הגבלות.

זה מה שמאפיין את יהודי עיראק.

ובתי הכנסת היו מלאים.

בחגים היו מלאים.

בתלמוד תורה היו מלאים.

כשרות בלי יוצא מן הכלל.

כולם אכלו אוכל כשר.

לא היה ויכוח על זה, כי גם שתביני

המוסלמים עצמם הם לא אכלו טרף.

ככה שזה היה קל יחסית לחיות ולשמור

על חיים יהודיים כשרים במונחים שלנו.

שפה דיברנו ערבית,

אבל ערבית יהודית עיראקית,

שהייתה מתובלת בעברית קצת,

ארמית קצת וערבית מוסלמית

קצת, שהיא ספרותית.

אז הכול מכל. זה מה שנקרא

היידיש של יהודי עיראק.

תראי יש לנו את המנהגים

האלה, שהיו עושים למשל

אם אני לא טועה בחג השבועות,

שמכים בעלים אחד את השני,

את זה את לא רואה כאן.

את לא רואה כאן.

"סנתה כחברא", שהשנה

שלך היא תהיה ירוקה.

כן, זה כמובן בחיבה, לא מכות

אמיתיות זה סתם ככה לרשרש.

פה ראינו את המנהג הזה של

שפיכת מים אחד על השני,

זה דווקא ראיתי את זה במעברה,

למדתי את זה אצל עולי טריפולי.

הם הביאו את זה כנראה

וגם אחרים, לא יודע.

והתיזו מים אחד על השני וזה היה

נחמד מאוד, חגגנו הרבה מאוד.

קרה מהר מאוד, כי הם אסרו לקחת

יותר ממזוודה אחת, הגבילו,

אמרתי לך כסף גם הגבילו מאוד.

לא היה מה לקחת...

אבל גם אסור לקחת תמונות,

רק תמונות אישיות ביותר.

וכל כך חבל, כי

המון תמונות שרפנו,

שצילמנו שם ושרפנו אותם.

או ספרים יהודיים שהיו לנו,

לא יכלנו להביא אותם.

ומאוד מאוד חבל, הרי יש

סיפורים מזעזעים על דברים,

שאנשים שהיו קשורים לחפצים שלהם,

וכלי נגינה שלהם, גם

אותם לא הרשו להם להביא.

אומר קח כל מה שאתה רוצה ממני, אבל

תן לי את הכינור שאני מנגן בו,

שאני אמשיך לנגן בו גם מחוץ

לבגדד, לא אמרו ארץ ישראל,

זה כי אנחנו לא... -כאילו לא

נסעתם לארץ ישראל, רק יצאתם.

כן, יצאנו במזוודות

ברובן עשויות ברזל,

למזלנו הטוב, תכף אני

אגיד לך גם למה.

טסנו, אנחנו היינו בין

הראשונים, מבגדד לקפריסין,

מקפריסין ללוד.

אחר כך כבר דילגו על

קפריסין והגיעו ישירות.

וב-1951 אנחנו מגיעים למעברת

סקיה א', אור יהודה של היום,

לאחר שהות של שלושה חודשים

במעברה ליד רמת השרון,

ובחרו דווקא סקיה ליד ה... כי אחי

רצה להמשיך ללמוד באוניברסיטה,

הוא למד בבר אילן, הוא רצה

להמשיך באוניברסיטה העברית,

אמרו לו סקיה זה

קרוב יותר לתל אביב,

משם אתה תופס אוטובוס לירושלים.

וחורף 51', חורף נוראי,

אנחנו למדנו מתחת לעץ

כי לא הייתה כיתה,

איך אני אומר לנכדים שלי, רובם

לומדים בבית ספר הדמוקרטי,

או בית הספר הפתוח,

אני הייתי הראשון שלמדתי

בבית ספר הפתוח, תחת עץ...

והתחיל השיטפון הגדול,

פתאום את רואה את הבית

שלך, כלומר האוהל,

משייט לו בתוך המים לכיוון בוואדי,

יחד עם הבגדים, יחד עם הכול,

הזדרזנו, בתוך המזוודה, אמרתי לך

שהייתה לנו מזוודה עם ברזל, כבדה,

היא שקעה. שקעה ומה

שיש בתוכה נשמר.

אז זה היה טוב.

כילד ראינו בזה שעשוע,

לא התרגשנו מזה,

אבל ההלם היה ענק להורים,

פתאום את רואה, אנחנו גרנו, כל עיראקי

גר בתוך בית, בנין, חשמל, מים וכולי,

כמה קומות לאחדים מהם, רובם בעצם,

ופתאום וואי,

גם הוא עף, גם הוא איננו.

ופתאום אנחנו רואים משאיות מגיעות מכיוון

תל השומר, אז קראו לזה תל ליטוינסקי,

במרחק של מאה מטר,

לקחו אותנו הילדים לתוך המשאיות,

פינו אותנו לקיבוץ גבעת ברנר.

היינו שם שלושה חודשים.

ועם ישראל חייב הרבה

מאוד לקיבוצים.

אחד הדברים שחייב להם

זה הצלת ילדי המעברות

מהשיטפון הגדול.

אז כל אלה שמשמיצים את הקיבוצים,

כל אלה לפני שיעשו את הדברים האלה,

כדאי שילמדו על מעשיהם הנפלאים

של הקיבוצניקים, שגם

הם היו חסרי כל.

הגעתי לקיבוץ גבעת ברנר,

המשפחה שהייתי אצלה ביקשה

מהילד שיצטרף לאחיו לישון

ופינו לי מיטה.

פעם ראשונה בימי חיי

שישנתי על מיטה לבד.

בבגדד לא התאפשר לי,

באוהל לא התאפשר לי,

ופתאום מיטה לבד.

והתחלנו כמובן ללמוד

בבית ספר בקיבוץ,

הלכנו לטיולים,

התייחסו אלינו בצורה נפלאה.

באמת יוצאת מן הכלל.

וכעבור שלושה חודשים

מגיעים טנדרים

לקיבוץ כדי לפנות

אותנו חזרה למעברה.

את לא מכירה הרבה ילדים שמתחילים

לבכות בגלל שמחזירים אותם הביתה,

אבל אנחנו בכינו.

כי רצינו, נזכרנו

לאן אנחנו הולכים.

היה לנו בראש שאנחנו הולכים

עדיין לשיטפון קיים, כבר לא.

חזרנו, ודרך אגב, לפני כשנתיים

נסעתי אני ויצחק חייק, המאייר

של הספר שלי "החיים באוהל",

לקיבוץ גבעת ברנר,

כדי להיפגש, לנסות

ולהיפגש עם המשפחות ו...

זה היה דבר נפלא.

לשמחתי הרבה, וזה היה פשוט פלא,

המטפלת שטיפלה בנו זיהתה אותי.

היא אומרת אתה ברוך,

כן, אמרתי לה נכון,

אמרתי לה איך? היא אומרת

לי השיער אותו דבר...

זה היה פשוט מפגש מהנה ומענג.

ואיך היה לאבא ואמא אתה יודע?

איך הם התאקלמו בארץ?

אמרתי, לילדים הייתה חגיגה,

למבוגרים יותר היה מאוד

קשה, מאוד מאוד קשה.

אלף, לחפש פרנסה.

דבר שני, שפה.

אבא אמרתי הוא היה צורף, הוא

לא עסק בחיים שלו בחקלאות,

מצא עבודה, שלחו אותו לעבוד בחקלאות

בזרע, חברת זרע, ליד חיריה שם.

ואחים שלי אמרו להם אתם תלכו לתל

אביב לעבוד, לבשו את בגדי החג שלהם,

כשחזרו הביתה עם טיח ועם

מלט ועם חול ועם בוץ,

הם חשבו שהם הולכים לעבוד באיזו עבודה

פקידותית, לקחו אתם לעבוד בבניין.

אחרי שבוע כבר הפסיקו עם זה, כי

ממש לא בשבילם היה העסק הזה,

הוא אח, הוא רוצה

ללמוד באוניברסיטה,

והוא אחרי כמה חודשים

מצא עבודה, משה אחי,

כאח בבית חולים גהה. והוא שם עבד

למעלה מארבעים, קרוב לחמישים שנה.

כן, היה אח מאוד מוערך, זכה

בהרבה פרסים וכולי וכולי.

אחיך הצליח ללמוד באוניברסיטה?

כן, הוא... לצערי הרב

השלטונות בישראל לא השכילו

להבין דברים יסודיים.

כמו שיהודי שהיה במחתרת

הציונית בעיראק,

בעת ובעונה אחת הוא

היה גם קומוניסט,

זה לא הפריע אחד לשני.

זה כן הפריע להם פה בארץ.

המקרתיזם, תקופה המקרתיזם,

וכל קומוניסט היה אויב העם.

לא הצליח למצוא עבודה שתהלום

את כישוריו, אבנר פואד.

ב- 1967 היגר לקנדה,

הוא, אשתו ושני ילדיו.

בנו אייל היום אחד הרופאים

המפורסמים והטובים בעולם

לנושא של סרטן הלבלב.

זה חבל לי, באמת חבל לי,

כי הוא יכול את כל כישוריו

לתרום למדינת ישראל כאן,

וזה חבל. אבל לא הבינו את זה.

לכן זה היה בעוכריהם

לאורך כל הדרך.

ולימים כשכבר הייתי עיתונאי, והיו

לי קשרים בשב"כ וכל הדברים האלה,

כמה הם הביעו צער על כך שהוא באמת

לא עזב את המפלגה הקומוניסטית

כדי להתאקלם בחיי

הקהילה היהודית פה,

אפילו היה ציוני, הוא היה

במחתרת סיכן את חייו,

זה לא אמר להם כלום.

לא, אבל אתה היית קומוניסט.

יש הרבה כאלה.

ואבא הלך לזרע לעבוד,

ואנחנו יצאנו מורווחים מכך,

כי בזרע הוא הביא הביתה עגבניות,

הביא מלפפונים הביתה, לאוהל,

ואני זוכר שאימא זיכרונה לברכה, הייתה

אומרת לי פארוק קח את האופניים,

אני כבר ידעתי להתפרנס מגיל אפס,

הייתי קוטף סברסים מוכר

והיה לי כסף בכיס.

קניתי אופניים, קניתי מצלמה,

הייתי עובר מאוהל לאוהל,

ואת העודפים האלה של

העגבניות מלפפונים,

מביא לאנשים שאין להם.

וכמובן הכירו תודה על כך,

ושימח אותי לא פחות מאשר את אימא.

ולכן זו אחת התכונות שבגאווה

גדולה אני ירשתי מאמא,

ולא פעם אשתי אומרת לי, המזל הגדול

שלה שאני לא עובד סוציאלי...

באמת, אני...

עכשיו הייתי בבית ספר,

כמו שאמרתי לך למדנו

תחת עץ, אחר כך צריף,

ובצריף אני זוכר שכיתה ה' כבר,

אמרתי לך ד' הייתי בבגדד

והמשכנו אותה פה,

חילקו לנו תעודות.

ואני יושב התחלתי לבכות.

בא המנהל אומר לי ברוך מה קרה?

רואה את התעודה, אומר לי

מה אתה רוצה?

הכול מאה, מה אתה...

על מה אתה בוכה?

למה לא כתבו שאני ראשון?

זה היה נוהג בעיראק,

היו כותבים ראשון,

שני, שלישי בכיתה,

ופה לא כתבו.

עכשיו, כשסיימתי את בית

הספר היסודי באור יהודה,

דרך אגב, מדי פעם

המנהל היה נכנס לכיתה

קורא לי להיות ממלא מקום,

הייתי תלמיד כיתה ז' או ח',

ממלא מקום של מורים חסרים.

היה טבעי בעיניו שאני

אלך ללמוד הוראה.

שלחו אותי לבית ספר סמינר לוינסקי

התיכון בתל אביב עם תעודה מרשימה.

חוץ מציור, עד היום אני לא יודע

לצייר, הן מציירות נפלא הנכדות שלי.

ואומר מנהל בית הספר, לא צריך

בחינות כניסה עם תעודה כזאת.

זה מראה לך עד כמה האנשים

האלה היו תלושים מהמציאות.

הוא לא השכיל להבין

שמה שלמדתי במעברה

לא שווה ערך למה שאחרים הביאו

איתם ממקומות אחרים בארץ.

כמובן, ואני אקצר, הכישרון

היה בהתאם, ונשלחתי הביתה.

נשלחתי הביתה, התחלתי להסתובב

ולחפש עבודה וללמוד בערב,

ואחרי כמה גלגולים הגעתי יום אחד

ללשכת העבודה נתנו לי שתי פתקאות,

אחת לאחים קרסו

והשנייה למעריב,

קרסו שאלתי מה אתם רוצים בדיוק

ומה השכר, אמרו לנקות מכוניות,

השכר חמישים לירות

לחודש פלוס טיפ.

אמרתי תחכו אני אבדוק במעריב.

הלכתי למעריב, כמה אתם משלמים?

מאה לירות ורכב צמוד.

האופניים.

ואמרתי, כיוון שאני מאוד אהבתי

לקרוא ולכתוב מאז ומתמיד,

אמרתי עיתון זה יותר מעניין

מאשר לשטוף מכוניות.

והתחלתי לעבוד כנער שליח בעיתון.

שלוש שנים הייתי כנער שליח.

הלכתי לצבא, קיבלתי היתר להמשיך

לעבוד בגלל המצב הכלכלי,

ו... במקביל.

אז כעבור...

התחלתי קצת, לאט לאט

לכתוב, לדחוף את עצמי,

ולזכותם של אנשי מעריב יאמר

שבלי יוצא מן הכלל, כל השמות

המפורסמים שאת מכירה,

משלום רוזנפלד, שניצר,

קראוס, דב גולדשטיין, לפיד,

מי לא... כל השמות

הגדולים של העיתונאים,

הם כאילו נרתמו ביחד כדי לסייע

לי, לעזור לי להיות עיתונאי.

וגם שלחו אותי מטעמם לקורס

מיוחד, לשנתיים ללמוד

בשעות הפנויות אחר

הצהריים קורס בעיתונאות.

ועכשיו בסיום הקורס

התפנתה משרה באילת,

אז היה כתבנו באילת יאיר שטרן,

והוא קיבל שליחות לארצות

הברית לשנה וחצי,

אמרו לי, אתה מוכן לנסוע

לאילת להיות עיתונאי?

אמרתי איזו שאלה, זה החלום שלי.

נסענו לאילת, שנה

וחצי נמשכה שבע שנים,

שם נולדו שלוש בנות נוספות

שלי, יש לי סך הכול ארבע בנות,

וב- 75' עברנו לירושלים,

להיות כתב מעריב לעניינים

פליליים, משפטים,

וכולי וכולי, עד שהתמניתי

כמנהל סניף מעריב.

זאת הייתה חגיגה, החלום שלי

שלא העזתי לחלום עליו.

סך הכול רציתי להיות עיתונאי.

תראי, שני דברים,

כיבוד אם ואב זה דבר, שמעולם

לא זוכר שהתחצפתי להורים שלי,

ולא זוכר אף אחד ממשפחתי

שהתחצפו להורים שלי.

זה דבר שהמשכנו איתו עד כאן.

ודבר שני זה הלימודים.

ללמוד, ללמוד, ללמוד. גם כיום,

אפילו שאני כבר פנסיונר וכולי

אנחנו מקפידים על זה, ללכת

לכל מיני קורסים, הרצאות.

אני עוסק הרבה מאוד

בנושא של התנדבות.

תראי באור יהודה, אני

גרתי באור יהודה,

הקימו את מרכז המורשת ליהדות בבל.

ואני הרבתי לכתוב על

יהדות עיראק במעריב,

זה היה חידוש מבחינת העיתון,

כי מטבע הדברים לא היו

עיתונאים יוצאי עיראק,

לא היו עיתונאים בכלל מעדות המזרח.

בעתון היה רק אחד שהיה כתב לעניינים

ערביים, וככה בהארץ, וככה באחרים.

אז כאילו אני הייתי

פורץ דרך, ממש כך,

אני מרשה לעצמי לומר את זה.

והתחלתי לכתוב, ואמרתי

לעצמי יבוא יום

זו הדרך כדי באמת

להנחיל לעם ישראל מעט

על התרבות שלנו, מעט על

ההיסטוריה של יהודי עיראק,

ואחרים שלא יודעים עליהם כלום.

הבעיה המרכזית שאנחנו

לא יודעים על זה הרבה.

אנחנו חורצים גורלות

בלי לדעת דבר,

לכן היה לי חשוב מאוד

הנושא של יוצאי עיראק,

שיחדור לעיתון ומה שיותר.

ל...

מה עוד הבאנו לארץ ישראל

כפי שאמרתי לך, זה

הנושא של הלימודים.

לדחוף, ברוך השם כל ארבע

בנותיי הן עם תואר שני,

והנכדים לומדים וזה נפלא.

זה דבר נפלא.

וההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב,

פתאום את רואה שבנות עם תארים.

אבל הם הנחילו לנו את זה,

וזה יאמר לזכותם.

המסר העיקרי שלי הוא

להפסיק לרטון.

להפסיק להגיד קיפחו אותנו ו...

יכול להיות, אני לרגע

לא אומר שלא היה קיפוח,

שלא תבינו אותי לא נכון,

אבל אסור ללכת עם

זה לאורך כל השנים.

הייתה לנו גיבנת על הגב,

הורדנו אותה, קדימה.

יש לצעוד, לחשוב על הדורות הבאים.

ולא כל הזמן להגיד עשו לנו

וסידרו אותנו וכולי וכולי.

מספיק עם זה.

העתיד הוא יותר חשוב ממה

שהעבר, עם כל הכבוד.

ואסור לשפוט דברים שנעשו בשנות

ה- 50' בעיניים של היום.

היום קל מאוד לבוא להגיד

למה הבאתם אותנו לאוהלים.

אני יכול לספר לך על לוי אשכול,

היה יושב ראש ההתיישבות בסוכנות,

הוא הלך לשלמה הלל ואמר לו

תפסיק להעלות יהודים מעיראק.

אומר לו למה? הוא אומר

לו , אין לנו אוהלים.

אין לנו אוהלים, אין

לנו אוכל לתת להם.

אז הלכו לדוד בן גוריון,

דוד בן גוריון ראש הממשלה,

האיש החכם הזה שמע את שניהם ואמר

לוי אשכול צודק, אבל שלמה

תמשיך להביא את העולים.

זה כוחו של המנהיג,

ברגעים הקשים האלה לדעת לפסוק.

וזה עשה דוד בן גוריון.

תודה רבה רבה לך.

תודה רבה לכם שבאתן וטרחתם.

Baruch Meiri
Efrat Kraus
Baghdad
Iraq
More Life Stories: