Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

נולדתי בגאבס,
בעיר גאבס, בתוניסיה.
בשנת 42'.
ושמי,
בחו"ל קראו לי תפחה.
ושם חיבה, פוחה.
אפילו הנכדות היום היום
קוראות לי סבתא פוחי.
הן אוהבות את השם הזה.
ובישראל, כמובן, זה לא עבד.
אז עשיתי לאה.
אחת האימהות שלנו.

00:01:00

סבא וסבתא מצד אימא גרו
גם בעיר שלנו, כמובן.
סבתא הייתה עקרת בית,
וסבי, בזמנו,
הוא היה מנהל חשבונות
של איזה מישהו
שהיה לו עסק בשוק
הגדול, בזארה קוראים לזה.
זהו. וסבתא מצד אימא,
באו ממשפחה מאוד
עשירה, סבא מצד אבא,

00:01:30

אבל...
נפלו. -נפלו כלכלית? -כן, כן.
האחים של סבא הצליחו,
והוא לא כל כך.
והם גרו בגאבס? -גרו בגאבס.
גרתם קרוב לסבים והסבתות?
מצד אבא, כן.
מצד אימא, קצת יותר רחוק.
זה היה ליד בית
הספר, איפה שלמדנו.
ככה שכל יום, הייתי מאוד רעבה,
הייתי הולכת לסבתא מצד
אימא, ואני אומרת לה:

00:02:00

"הבטן שלי מקרקרת,
תני לי לאכול משהו!"
היא חיכתה לי כל יום עם אותו סיפור.
כן.
אבא, הייתה לו חנות בגאבס.
הוא מכר כל מיני...
מין משהו כזה מעורב,
מהכול היה לו.
אימא הייתה עקרת בית, כמובן.
ככה. אבי התאלמן,
עם אשתו הראשונה.
הייתה לו בת ממנה.

00:02:30

ואחרי 6 או 7 שנים, התחתן עם אמי.
בגלל שהיא הגיעה לגיל...
אולי 23-24,
אז זה נראה נורא ואיום.
אז מן הסתם, הציעו לה אלמן.
את מבינה? אבל בסדר, ברוך השם,
הם חיו חיים טובים.
נולדנו, עוד 4 ילדים, לאבא ואמא.
אחד הלך... עלתה לישראל בהריון,
וכשעלינו לארץ והיינו בבית בשמש

00:03:00

והיה רטוב שם ובוץ,
היא החליקה בבוץ,
מסכנה, והפילה את זה. -אימא?
אימא, אימא, אימא. ברור. כן, אימא.
את נולדת ב-42', את אומרת. -כן.
שזו שנה מאוד קשה בתוניס.
-לגמרי, לגמרי.
אני הייתי בת כמה חודשים.
אימא מספרת שברחו, כי
הגרמנים נכנסו לעיר שלנו
ובזזו. ו...
לפני שבועיים היינו ביום
זיכרון ליהדות תוניסיה,

00:03:30

על מלחמת העולם השנייה,
היינו ביד ושם,
וסיפרו לנו שם דברים שבאמת
לא ידענו עליהם. כמו למשל,
שהוציאו מהעיר שלנו 70 קילו
זהב, הגרמנים הוציאו משם.
חוץ מהשמיכות, שזה עבודת
יד, הכול, והשטיחים.
אפילו וילונות, שהיו
רקומים ביד, בעבודת יד.
אז אנחנו ברחנו למקום
שקוראים לו אל-חאמה,
ואמא מספרת שהייתי...

00:04:00

לא היה... היא לא
אכלה, לא היה לה חלב.
ואני צרחתי, הייתי רעבה.
תינוקת בת מספר חודשים.
והם עברו טלטלות לא קלות. הם הגיעו...
-את הגדולה?
אני הגדולה מהנישואים
השניים של אבא, כן.
נשארו שם, עד שנכנסו האנגלים,
ואז חזרו.
מספר חודשים, בטוח. -כן.
תראי, הרבה לא דיברו, את יודעת,
כמו שאת יודעת, גם.
לצערנו לא אהבו לדבר
הרבה על הקטע הזה.

00:04:30

אבל זה מה שאני יודעת. שאימא
הייתה מספרת לנו, ככה,
את הקטע הזה, כאילו,
שהייתי תינוקת ובכיתי,
ולא היה לה מה לתת לי לאכול ו...
סבלו. לא עבדו, היו שם.
הייתה להם...
איפה הם גרו באל-חאמה?
הייתה לנו דודה
שגרה שם, באל-חאמה.
אז התאכסנו אצלה עד שיכלו לחזור.
גם שם תקפו.
גם שם תקפו, גם שם נכנסו.
הסבתא שלו,

00:05:00

נהרגה מהפגזה.
הלכו ביום שבת לקחת
חמין מהמאפייה,
היו שמים ומביאים למאפייה,
אז סבתא שלו, מפגז, 3
נשים נהרגו במקום.
או שתי נשים וגבר, אני חושבת.
ליתר דיוק, אולי.
גם באל-חאמה, תקפו.
ואת אבא לא לקחו למחנה עבודה או משהו כזה?
-לא, לא. לא.
איך זה לגדול בגאבס, מה...
איך מהלך החיים?

00:05:30

תראי, אנחנו היינו...
טוב לנו היה שם, כאילו,
חיינו טוב, אבא התפרנס יפה.
למדנו.
תחת שלטון צרפתי,
אז למדנו צרפתית.
הכול. כאילו, מבחנים והכל.
-לאיזה בית ספר הלכתם?
בית ספר של בנות, זה היה.
לא זוכרת את השם שלו,
אבל היינו בנות.
צרפתים גם למדו איתנו. בית
הספר שלנו היה מחולק לשתיים.
החצר וחלק מהכיתות
היו שייכים לצרפתים,
והחלק השני, לנו.

00:06:00

עכשיו, אנחנו ביום שבת לא
למדנו, הם ביום ראשון לא למדו.
היו לנו מורות צרפתיות.
אני זוכרת גם...
הייתה איזו מורה, שם, ש...
אם היא שואלת ילד למה
הוא איחר, נגיד, לכיתה,
והוא היה אומר איזה משהו,
אז הייתה אומרת בצרפתית:
"היושר היהודי."
ממש ככה היא הייתה... (בצרפתית)
יעני, שהיא משקרת, הילדה.
ככה הם, היהודים.

00:06:30

בלעג. זאת אומרת, היא הייתה
אומרת את זה בלעג. (בצרפתית)
כאילו, "היושר של היהודים".
שזה בהפוך, היא התכוונה, כמובן.
גם מוסלמים למדו בבית הספר? -לא.
בשלנו לא. -לא. -היינו
רק צרפתים ויהודים.
למרות שהיו גם יהודים
שלמדו עם הצרפתים.
אבל בנות. -כן.
בית הספר היה על טהרת הבנות.
איך אני אגיד לך? היו
מגובשים, היהודים שם.

00:07:00

היו עובדים עם הערבים.
היו להם יחסים עם הערבים.
לנו, כנערים,
היו לנו את תנועות
הנוער, שזה בית"ר
והחלוץ הדתי,
וגורדוניה, קראו לזה.
היינו... וכל פלג, איפה
שהתאים לו, הוא הלך.
היו רובם יהודים שם, בגאבס.
יכול להיות שהיו
אלף, או יותר מאלף.
באמת, לא רוצה לא לדייק.

00:07:30

כמה בתי כנסת, נגיד, היו?
היו איזה 4 או 5 בתי כנסת, כן.
היה בית כנסת בגאבס,
שקראו לו סאפלבחר.
אחר כך היה בית כנסת
ליד בית הספר שלנו,
קראו לו סלאת חברון.
אחר כך יש עוד בית כנסת בזארה,
שזה סלאפזארה דחלניה, שזה כאילו
היה בפנים בפנים, בית הכנסת הזה,
וסלאפזארה ברנייה היה על הכביש בחוץ.

00:08:00

היהודים גרו בשכונה
משלהם, או מפוזרים בעיר?
מפוזרים.
אבל פה ושם היו שכנים...
-יהודים. -ערבים.
אה. -לא, הרוב היו יהודים.
זאת אומרת, גרו ב...
בקרבת מקום ליהודים, אבל לא שכונה מסוימת.
-לא, לא, לא, לא.
לא היה מוגדר. -לא היה מוגדר.
-לא היה מוגדר, לא היה.
היהודים גרו בכל מקום בעיר,

00:08:30

ופה ושם, אני זוכרת,
ליד הדודים שלי,
גר מפקד המשטרה, לידם, היה שכן שלהם.
-כן.
ואיזו שפה דיברתם? -ערבית.
ערבית וצרפתית, כמובן, בבית הספר.
למדנו הכול. -בבית, ערבית? -ערבית.
הייתה ערבית יהודית או
ערבית כמו של המוסלמים?
זקני העדה, מה שנקרא,
והמבוגרים יותר,

00:09:00

הם דיברו יותר לשון הקודש, הם קראו לזה.
אז הם...
סבא שלי, זכרונו לברכה,
הוא כתב רק בארמית
את המכתבים שלו ואת הדברים שלו.
הוא היה מאוד מאוד...
מקובל בתורה, והיה צדיק
גדול, זכרונו לברכה.
וכל השאר, כאילו, חיינו טוב.
אי אפשר להגיד שלא.
באמת חיינו טוב.
אבל לפני זה היו פראות,
נרצחו הרבה יהודים. עשו...

00:09:30

עשו פוגרומים.
אבל כל זה היה לפני 56'.
כשבורגיבה עלה לשלטון,
היחס השתנה.
חגים?
יש לך איזה זיכרון מהחגים?
איך חגגתם אותם בבית?
חגגנו אותם כמו שאנחנו עושים פה.
אותו דבר. פסח. אבל אז, שם,
פסח, זה היה על הרצפה,

00:10:00

עם שולחנות נמוכים
ושטיחים וכיף כזה, כן.
אבל חגגנו את כל החגים.
-דווקא בפסח על הרצפה,
או שככה זה היה? -לא, זה היה נוח.
נוח יותר, כן.
היה נוח, כי היו שותים ונשענים
ושרים ועושים. זה היה נוח כזה.
היה מקובל כמעט בכל בית.
כאילו, על כריות? -כן, כן.
חוויה כזאת. חברה שלי, עד היום,
הבן שלה דורש: "אני
רוצה כמו שאתם עשיתם."
כן.

00:10:30

אבל באמת חגגנו את כל החגים,
חגגנו יפה, חגגנו טוב.
אפילו את יום העצמאות חגגנו.
תראי, כל היהודים, איך אומרים?
פחדו קצת.
בכל זאת, זה... -מדינה מוסלמית.
אז היו חוגגים את
העצמאות בבית הכנסת,
ככה בשקט, ככה. אבל היו שרים
ושמחים ועושים על האש
ומבסוטים, חבל על הזמן.
זה שיר שכתבה אותו סבתו של בעלי,

00:11:00

וזה שיר על ירושלים.
אחרי הכרזת המדינה.
השיר אומר ככה:

00:12:00


זה מה ש...
והתרגום, בערך?
זהו, שאמרתי לך, כאילו,
שנחיה בירושלים,
ו... כאילו,
קם ארגון, כאילו, קם צבא בישראל,
ועליהם, בן גוריון,
והבגדים שלהם, כולם אותו
צבע, כאילו, חיילים. ו...
וחצוצרה, שתעורר את כל הנרדמים.
שיעלו כולם, כנראה, לישראל.
כן. -יפה.

00:12:30

והמבוגרים דיברו על עלייה?
בוודאי. בוודאי. הדוד שלי
עלה עם עליית הנוער.
והרבה נערים מגאבס עלו,
למרות ההתנגדות של ההורים.
המון ילדים מגאבס הגיעו לישראל...
-בעליית הנוער.
בעליית הנוער.
ומשפחות, יצאו?
כן. אחרי הכרזת המדינה, יצאו.
הדודה שלי עלתה, מאל-חאמה,
זאת שהייתה גרה באל-חאמה,
עלתה ב-48' לישראל.

00:13:00

זו הייתה עלייה לגאלית או...?
-לגאלית.
יכול להיות שזה היה בשקט
וזה, לא עשו מזה הרבה רעש,
אבל מ-48' הם כבר פה בארץ.
הם סבלו הרבה. מאוד.
את יודעת מה היה בהתחלה פה,
והם באו, גרו ברמלה,
ורמלה הייתה גטו.
בגלל זה עד היום קוראים
לזה גטו, ברמלה.
כי גרו בזמנו כל אלה ש...
סגרו אותם שם, כאילו.
קשה לעזוב רכוש, קשה
לעזוב בית, קשה לעזוב.

00:13:30

וזה תהליך שמתבשל לאט לאט.
אז איך זה קרה בסוף?
אז זהו, קרה ש...
אבי היה מחובר להרבה
סוחרים ערבים.
היו באים אלינו הביתה.
אבא היה גם בחגים
הולך אליהם, לאחל להם חג שמח וזה.
ויום אחד הוא אומר לאבא: "תשמע,
"יש לך שתי בנות, יש לי שני בנים.
מה דעתך שנחתן אותם?"

00:14:00

אני לא יודעת מה אבא שלי
הרגיש, מנוחתו עדן,
אבל אני מאמינה שהייתה לו...
התהפכו לו המעיים.
והוא אמר לו,
כאילו, נבדוק את הנושא, למה לא?
מה הוא יכול להגיד לו עכשיו?
ואז נכנס להילוכים.
למרות שרצו את זה
ותכננו את זה בשלבים,
אבל זהו, שם הייתה נקודת השבר,

00:14:30

ואז אבא מכר את כל הרהיטים,
היינו ישנים על הרצפה.
אחר כך עלינו עם הדיזנטריה,
כל הילדים. איזו תקופה
קשה הייתה, אימאל'ה.
זה היה לפני שעלינו לישראל.
קיבלתם דיזנטריה, ממה, מזה ש...?
לא, אני לא יודעת...
אולי היו חיידקים, אולי...
לא יודעת מה להגיד לך.
כולנו, כל האחים. כולנו חלינו.
לפני העלייה. -לפני העלייה.

00:15:00

והערבי הזה, עוד פעם הוא
בא לבקר אצלנו בבית,
והוא שואל את אבא: "מה קרה לכם?
"איפה הרהיטים שלך? איפה זה?
מה קרה? אתם על הרצפה."
אז אבא אומר לו: "תשמע,
אתה לא מכיר את הנשים?
"אשתי קיבלה ג'ננה,
"היא רוצה הכול חדש,
נמאס לה מהישן.
"היא רוצה את כל הרהיטים חדשים.
"אתה יודע מה הכוח
של הנשים, נכון?"
הוא אומר לו: "כן, אני יודע."
אז הוא אומר לו: "אני נכנעתי, מכרתי
את הכול, ועכשיו הזמנתי רהיטים,
"כולם חדשים,

00:15:30

"וזהו, זה המצב." אמר: "בסדר,"
קיבל את זה. אבל
בינתיים הייתה היציאה,
ויצאנו.
יצאתם בשקט, כאילו, שאף אחד לא...?
-כן.
יצאנו באישון לילה.
האוטובוס היה מלא,
יצאו בתקופה הזאת
הרבה משפחות, מגאבס.
אבל יצאנו עם רכוש...
כאילו, עם דברים שהבאנו מהבית,
בגדים ודברים, אפילו אבא,
מנוחתו עדן, עשה ארגז מיוחד,
הביא את ספר התורה של הסבא שלו,
העלנו אותו לישראל, פה,

00:16:00

ספר תורה, הבאנו אותו לפה, כן.
היום הוא בכפר
המכבייה, עבר טלטולים.
היום הוא... הנכדים רצו בכפר המכבייה.
טוב. -כן.
למרות שאף אחד לא הולך לשם להתפלל.
לא חבל?
אבל רצונם כבודם.
עליתם, באיזו שנה?
יצאנו מגאבס ב-55'.
והיהודים, את אומרת,
האוטובוס היה מלא, כי...
לא כולם, היה להם את
הסיפור הזה, של...

00:16:30

לא, כל אחד מרצונו הוא.
אולי יש כאלה שרצו לצאת,
ויצא בדיוק בזמן הזה, שה...
והייתה תחושה של לפני העצמאות...
שהעצמאות של תוניס
מתקרבת ו"בואו נצא"?
תראי, אנחנו בתור ילדים
לא כל כך הרגשנו.
המבוגרים, אולי, כן.
אני זוכרת, כשהיינו עוד שם,
ובורגיבה בא לעיר שלנו.
והוא רצה, הוא ביקש,
שכל הזקנות של העיר
ילוו אותו בתהלוכה שלו,

00:17:00

כשהוא יהיה בגאבס.
ועשו לו את זה.
עכשיו, הוא גם ביקש,
יש לנו את הרב הצדיק,
רבי חיים חורי,
זכר צדק לברכה,
הוא ביקש שכשהוא
ירד מהמטוס בגאבס,
הוא רוצה שהרב יקבל
אותו ויברך אותו.
הרב חיים חורי היה הרב של גאבס.
את יודעת לספר עליו קצת?
את זוכרת אותו? -עד
כמה שאני זוכרת,

00:17:30

שהוא היה עולה על הכרכרה בשביל...
כאילו, מהבית לבית הכנסת.
הוא היה ממלא את הספסל של הכרכרה.
הוא היה בן אדם בריא וחסון.
ואת לא יכולה להסתכל
עליו, פשוט לא יכולה.
זה בן אדם ש... אבא,
מנוחתו עדן, סיפר לנו שהוא...
רבי חיים חורי בא,
ל...
יש עוד אזור שקראו לו מנזל,

00:18:00

יש את גאבס, זארה ומנזל.
אז הסבים של אבא היו
גרים שם, במנזל.
ואבא, אז,
לא יודעת, הוא היה שם, משום מה.
ואז רבי חיים חורי בא ל...
לשם, ואבא הזמין אותו
לישון בבית שלנו, כנראה.
ואז הוא אומר... אימא, מנוחתה עדן,

00:18:30

סידרה את המיטה, החליפה
מצעים, הכי יפים שהיו לה.
הלכה לעץ היסמין שהיה להם,
פיזרה יסמין על המיטה, ככה וזה.
ואז הוא בא לישון,
ואז אמר לו אבא: "כבוד הרב,
"מה זה, אתה תישן לידי." אמר לו:
"מה פתאום? אתה תישן לידי."
אבא מספר, מסכן, כל הלילה לא ישן.
הברכיים בתוך הבטן,
שלא יזוז, שלא ייגע בו,
יפריע לו בשינה, חס ושלום.

00:19:00

כן.
זה סיפור, תמיד אבא,
מנוחתו עדן, היה מספר לנו.
הוא אומר: "כל הלילה היה פחד
שאני לא אגע בו, שאפריע לו."
כן. הוא היה רב מאוד
מאוד מאוד מוערך.
מאוד. מקובל.
הוא, כאילו...
התייעצו איתו, הוא היה
הרב הראשי של העיר גאבס.

00:19:30

היה רב באמת באמת מאוד
מקובל ומאוד מכובד. מאוד.
גם כשעלה לארץ, איזו
קבלת פנים עשו לו פה,
ועד היום עושים לו הילולה
בבאר שבע, בטח את יודעת.
איך הייתה התחושה שלך?
היית בת 14,
לצאת מתוניס?
לא יודעת.
לא יודעת. אני, מבחינתי,
הייתי מבסוטית.
זה בשבילי היה טיול.
כל היום הייתי על הסיפון בכלל.
כמעט ולא...

00:20:00

הם היו מקיאים, כולם.
בבטן האונייה, כולם מקיאים,
שם זה היה בלתי נסבל.
אז אני... -זה כבר במסע לארץ, או...?
-כן, כן.
כן. מתוניס. כשיצאנו
מתוניס לפלרמו,
לאיטליה. -אז כולם הקיאו? -כן.
כולם סבלו מאוד. אז אני הייתי
עולה כל הזמן על הסיפון,
כל היום הייתי שם למעלה.
נהניתי, אני אוהבת ים.
אנחנו גרנו בעיר ים.
ואוהבים מאוד ים,
ואז הים היה לרשותי.

00:20:30

נהניתי מכל רגע שהייתי על הסיפון.
וזהו, הגענו לפלרמו,
חמישי שישי שבת.
יום ראשון,
הפלגנו בנגבה, באונייה נגבה.
עלינו לישראל.
את חיפה...
זה היה רגע...
מרגש,
כאילו, הגענו למקום הנכון שלנו.
הגענו למקום הנכון שלנו.

00:21:00

ישראל הקדושה,
שכל כך חפצנו בה.
אז זהו, נכנסנו אחר
כך לנמל בחיפה.
ריססו אותנו,
עם ה-DDT הזה. היה לי
שיער ארוך, עד לפה.
שבועיים נשארתי עם ה-DDT בשיער.
לא הייתה אפשרות להתקלח.
שמו אותנו בהר-טוב,
בית שמש של היום.
יום שישי... -זו מעברה?

00:21:30

מעברה, פחונים. בוץ עד הברכיים.
ינואר, פברואר, ככה, הגענו.
השירותים בסוף העולם.
וסבא צורח, רוצה לאכול.
הביאו לנו ארגזים מלאים
בכל מיני מוצרים,
אבל לא יודעים להשתמש אפילו
בפתיליה, אנחנו לא ידענו, פתיליה.
בסופו של דבר,
הסתדרנו.

00:22:00

הייתה איזו...
אני ישבתי בפתח של
הצריף, ככה, ו...
הוזה מסביב, ככה.
פתאום אני רואה אישה, לבושה
בתלבושת המסורתית שלנו.
עם קערה גדולה על הראש.
והיא שואלת:
"אולי אתם יודעים
איפה משפחת פלונית?
"שמו אותה, שמענו שהגיעו היום.
"אולי אתם יודעים איפה שמו אותה?"

00:22:30

אז הנחו אותה והיא באה אלינו,
האישה הזאת. אלה מכרים של אבא.
הביאה לנו קערה עם קוסקוס.
תקשיבי לי, זה היה...
דבר כזה, אני לא אשכח אותו בחיים.
לא בשבילי, בשביל הסבא והסבתא
והקטנים יותר שהיו.
-אוכל מהבית כזה.
כן. אוכל אמיתי. כאילו,
קוסקוס עם עוף, עם קציצות...
זה היה אדיר. אני לא
אשכח לה, לאישה הזאת,
שיהיה לה רק נחת בעולם, האמת.

00:23:00

עשה לנו באמת את השבת.
וככה התנהלנו, פחות או יותר.
אבא מצא עבודה? -לא.
ממש לא, ממש לא.
המון זמן הוא היה מובטל,
וזה קשה מאוד, לפרנס משפחה.
כל מה שהוא הביא איתו, המעט
כסף והמעט רכוש, הכול...
מזל.
אז זהו, אחר כך כבר אמר: "אני
רוצה להיות ליד המשפחה."

00:23:30

הייתה לנו משפחה בלוד.
הדודים שלו, בני
הדודים שלו, של אבא.
אבל קודם,
היה לו חבר שגר ביפו.
הגיע לפנינו, גר ביפו.
הוא אמר לו: "תבוא,
תקנה פה, הבתים זולים.
"בוא תקנה ביפו בית."
אבא לקח אותי איתו, הלכנו ליפו.
מצאנו איזה...
בית.
ואבא...

00:24:00

כאילו, עשה איתו חוזה,
ואמר לו... כי אבא פחד שהוא יתחרט,
הבן אדם שמכר, אני חושבת,
לא יודעת אם ערבי אפילו,
שם זה בית ערבי, חבל על הזמן.
ואז אבא, כדי שלא
יעזוב אותו ויתחרט...
בזמנו, אמר לו, עשה לו חוזה,
מי שמתחרט משלם 50 לירות.
זאת אומרת, אתה לא...
הגיע ללוד, אבא. הדוד
אומר לו: "מה עשית?"
הוא אומר: "קניתי בית ביפו."

00:24:30

אז הדוד אומר לו:
"תגיד לי, אתה בסדר?"
אמר לו: "למה, מה עשיתי?"
הוא אמר לו: "יש לך
שתי בנות גדולות.
"אתה רוצה שיהיו זונות שם?
"מה זה יפו? אתה יודע מה זה יפו?"
אבא מסכן.
בחזרה, נסענו ליפו.
וביטל את החוזה.
ושילם את 50 הלירות, כן.
סליחה על הביטוי, באמת סליחה.
-לא, זה בסדר.
וככה, בסוף,
ביטל את העסקה ביפו וקנה בלוד.

00:25:00

זהו. ואחר כך התחיל...
עבדנו, גם אנחנו.
אני, בגיל הזה כבר.
עבדנו איפה שרק אפשר.
הלכתי ללמוד ב... היה
לנו אולפן ליד הבית.
שם למדתי עברית,
לכתוב ולדבר.
אבל עבדנו. עבדנו בחקלאות.
כשגרנו בלוד,
מהנוער, מלשכת הנוער,
לקחו אותנו לחולדה.
רצו ששם נלמד ונעבוד.

00:25:30

אבל לא יכולתי.
לא יכולתי. קשה לנו
היה, הפרידה מההורים,
ולא דיברנו עדיין את
השפה והיה לנו מאוד קשה.
אז באמת...
ויתרתי.
אחותי גם עבדה וגם אני עבדתי.
עבדנו בחקלאות, עבדנו בזמנו,
בשדה התעופה, שדה התעופה
היה כולו שדה כותנה.
וכשעבדנו, זה היה 56',
ובמה התברכנו עוד?
במבצע קדש.

00:26:00

כשהיינו עובדים שם, בדילול,
והיינו כל היום מקופלות, ככה,
והיו באים הטייסים
הצרפתים, לצלם אותנו,
שם, בשבילם זו הייתה חוויה,
לראות בנות עובדות בחקלאות.
היו מצלמים אותנו,
הטייסים הצרפתים, אז...
עבדנו. עבדתי קשה.
אבל תודה לאל.
עזרנו במה שאפשר. אחר
כך כבר נכנסתי לטלרד,
כבר הייתה לי עבודה מסודרת.
עבדתי שם 6 שנים.

00:26:30

התחתנתי ואחרי לידה כבר עזבתי.
האח ה...
שכאילו יותר קטן ממני, גם הוא עבד.
עבד בשדה התעופה, בזמנו.
והאח השני,
התקבל לכפר הרא"ה, למד שם.
ואחותי למדה בבית ספר דתי בלוד.
והאחות הגדולה, מצד אבא, שאמרתי
לך, מהנישואים הראשונים שלו,

00:27:00

היא בהתחלה לא עבדה.
-היא גם באה איתכם?
ברור. -כן. -ברור.
ואחר כך גם היא עבדה.
עבדה, סידרו לה לעבוד
במטבח באסף הרופא.
עבדה תקופה שם, כן. אבא לא עבד.
אבא היה קם, היה מתעורר,
2 בבוקר,
הולך ללשכה, עומד בתור בשביל
להיות הראשון כדי לקבל עבודה.
2 בבוקר.

00:27:30

היה מתעטף עם כל מיני
דברים חמים, חורף.
זהו, פעם נתנו להם.
דחק, את יודעת, שבוע פה, שבוע שם.
אבל הוא, כאילו, לא מצא
את עצמו אחרי העלייה?
לא כל כך. היה קשה. היה קשה מאוד.
את יודעת, כשאין פרנסה...
-מאוד קשה. -מאוד קשה.
וילדים. ברוך השם, לא התלונן.
אבא היה בן אדם מאוד
אופטימי, אהב לעבוד.
הוא לא עצלן.

00:28:00

והסתדר, הסתדרנו. לא היה חסר.
האמת שלא היה חסר.
לא היה חסר, תודה לאל.
עד שהתחתנתי,
אז הוא כבר התחיל לעבוד בעירייה.
סוף סוף נכנס לעירייה.
התחיל לעבוד מסודר,
ואז הוא קנה לאימא כיריים.
איזה אושר היה. ואחר כך תנור אפייה.
והיה מאושר, אמר: "זהו, עכשיו,
"הפנים שלנו רק לטוב."

00:28:30

אבל מסכן, הוא חלה ו...
בגיל 56 אבי נפטר.
לא נהנה הרבה מהארץ.
היום, כשאת חושבת,
גידלת ילדים, גם בעלך מתוניס.
-כן.
מה בבית שבניתם,
את יודעת להגיד
שמקורו מהתרבות משם,
ממה שהבאתם? -למשל,
לשמר את המנהגים,
את החגים.
כולם, היום הילדים גוערים
בי: "אימא די, אימא די."

00:29:00

אמרתי להם: "אין די.
אתם לא מבינים.
"כל זמן שאנחנו, תודה
לבורא עולם, בחיים,
"תיהנו מזה." -כן.
תיהנו. אני לא אוהבת להחסיר שום...
מה שעשו ההורים שלי,
ככה אני נוהגת.
משתדלת מאוד, נדבקת ל...
איך אומרים?
דבקה בזה חזק מאוד.
וכמובן, ההתנהגות.
האמונה,
דרך הארץ, להיות אנשים טובים,
זה הכי חשוב.

00:29:30

ותודה לאל. אני מקווה
שהצלחנו לעשות את זה.
יש לנו ילדים טובים, שיהיו בריאים.
נכדים גדולים,
נכדות אחרי צבא. כן.
תודה לאל. עכשיו אנחנו מחכים ל...
לנינים. -לפירעון הבא של הצ'ק.
אני תוניסאית כי נולדתי בתוניסיה,
אבל אני ישראלית בכל רמ"ח איברי.
אין פה... אני נלחמת על המדינה
הזאת כאילו שהיא שלי ורק שלי.
איפה שאני הולכת.

00:30:00

אני אוהבת את המדינה,
אני אוהבת שאני פה,
טוב לי שאני פה, אני
מודה לבורא עולם,
כל רגע של החיים שלי,
על מה שנתן לנו. על מה שקיבלנו.
ויש איזה מסר שהיית רוצה
להגיד לאנשים שיראו
את הסרטון הזה?
מה להגיד להם,
לאנשים שיראו את זה?
אני מקווה שנמשיך להיות
אנשים טובים, כולנו.

00:30:30

אנחנו באנו מתוניסיה ו...
בתוניסיה, עד כמה שאני
יודעת מהסביבה שלי,
אנשים טובים, אנשים
נחבאים אל הכלים,
לא אוהבים להתבלט, לא
אוהבים לעשות רעש.
ואני מקווה שנמשיך להיות
כאלה אנשים טובים, לפני הכול.
אנשים טובים.
אנשים שטובים לבריאה.
וככה אני מקווה שנמשיך כולנו להיות.
אנחנו וילדינו וצאצאינו ו...

00:31:00

כל עם ישראל, אחד לשני.
אהבה, הרבה אהבה.
פחות קטרוג.
אנחנו במדינת ישראל,
העם חופשי, דגל...
שעושה נחת.
כל יום שאני רואה. תראי את
הבית שלי, מקושט כל השנה.
כל השנה. גם בגלל השכנים שלנו,
נוכחות חזקה פה.
וגם בגלל שאני אוהבת
את המדינה שלי.

00:31:30

אוהבת את הדגל שלי,
אוהבת את החיילים שלנו.
הכול, הכול.
מתפללים כל היום
וכל הלילה בשבילם,
לפני השינה ובבוקר.
שנצליח, שיהיה לנו טוב.
שנפסיק לשנוא אחד את השני.
שנאהב ו...
ונדע להעריך את מה שיש לנו.
יש לנו. ויש לנו, תודה לאל, יש לנו.
יש לנו המון, יש לנו הרבה.
קיבלנו הרבה ברכה מבורא עולם.

00:32:00

תיהנו, תיהנו מזה.
תיהנו מזה.
ומי ייתן שהמדינה שלנו תצליח,
ושיהיה רק טוב לכל
עם ישראל באשר הוא.
בורא עולם ישמור את החיילים שלנו.
ונקווה לטוב.
ותודה רבה לכם, שנתתם לנו
את ההזדמנות להתבטא.
היה לי כיף, באמת באמת.
תודה, המון תודה.
בשביל מה שאתם עושים,
בשביל לפתח,

ובאמת, שהילדים והדור הבא,
ילמדו ויידעו שיש שורשים,
שיש מסורת, שיש אנשים,
שיש על מה, במה...
כאילו, חלילה, לא
להתגאות, כי זו מילה...
אבל שיש לנו גם שורשים טובים.
תודה רבה. -תודה לכם,
תודה רבה רבה לכם.

Lea Mimon

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
00:31:08
Date Taken:
01/01/1
Place:
גאבס
,
Tunisia
Playlist (0)
00:00:00
Search

נולדתי בגאבס,
בעיר גאבס, בתוניסיה.
בשנת 42'.
ושמי,
בחו"ל קראו לי תפחה.
ושם חיבה, פוחה.
אפילו הנכדות היום היום
קוראות לי סבתא פוחי.
הן אוהבות את השם הזה.
ובישראל, כמובן, זה לא עבד.
אז עשיתי לאה.
אחת האימהות שלנו.

סבא וסבתא מצד אימא גרו
גם בעיר שלנו, כמובן.
סבתא הייתה עקרת בית,
וסבי, בזמנו,
הוא היה מנהל חשבונות
של איזה מישהו
שהיה לו עסק בשוק
הגדול, בזארה קוראים לזה.
זהו. וסבתא מצד אימא,
באו ממשפחה מאוד
עשירה, סבא מצד אבא,

אבל...
נפלו. -נפלו כלכלית? -כן, כן.
האחים של סבא הצליחו,
והוא לא כל כך.
והם גרו בגאבס? -גרו בגאבס.
גרתם קרוב לסבים והסבתות?
מצד אבא, כן.
מצד אימא, קצת יותר רחוק.
זה היה ליד בית
הספר, איפה שלמדנו.
ככה שכל יום, הייתי מאוד רעבה,
הייתי הולכת לסבתא מצד
אימא, ואני אומרת לה:

"הבטן שלי מקרקרת,
תני לי לאכול משהו!"
היא חיכתה לי כל יום עם אותו סיפור.
כן.
אבא, הייתה לו חנות בגאבס.
הוא מכר כל מיני...
מין משהו כזה מעורב,
מהכול היה לו.
אימא הייתה עקרת בית, כמובן.
ככה. אבי התאלמן,
עם אשתו הראשונה.
הייתה לו בת ממנה.

ואחרי 6 או 7 שנים, התחתן עם אמי.
בגלל שהיא הגיעה לגיל...
אולי 23-24,
אז זה נראה נורא ואיום.
אז מן הסתם, הציעו לה אלמן.
את מבינה? אבל בסדר, ברוך השם,
הם חיו חיים טובים.
נולדנו, עוד 4 ילדים, לאבא ואמא.
אחד הלך... עלתה לישראל בהריון,
וכשעלינו לארץ והיינו בבית בשמש

והיה רטוב שם ובוץ,
היא החליקה בבוץ,
מסכנה, והפילה את זה. -אימא?
אימא, אימא, אימא. ברור. כן, אימא.
את נולדת ב-42', את אומרת. -כן.
שזו שנה מאוד קשה בתוניס.
-לגמרי, לגמרי.
אני הייתי בת כמה חודשים.
אימא מספרת שברחו, כי
הגרמנים נכנסו לעיר שלנו
ובזזו. ו...
לפני שבועיים היינו ביום
זיכרון ליהדות תוניסיה,

על מלחמת העולם השנייה,
היינו ביד ושם,
וסיפרו לנו שם דברים שבאמת
לא ידענו עליהם. כמו למשל,
שהוציאו מהעיר שלנו 70 קילו
זהב, הגרמנים הוציאו משם.
חוץ מהשמיכות, שזה עבודת
יד, הכול, והשטיחים.
אפילו וילונות, שהיו
רקומים ביד, בעבודת יד.
אז אנחנו ברחנו למקום
שקוראים לו אל-חאמה,
ואמא מספרת שהייתי...

לא היה... היא לא
אכלה, לא היה לה חלב.
ואני צרחתי, הייתי רעבה.
תינוקת בת מספר חודשים.
והם עברו טלטלות לא קלות. הם הגיעו...
-את הגדולה?
אני הגדולה מהנישואים
השניים של אבא, כן.
נשארו שם, עד שנכנסו האנגלים,
ואז חזרו.
מספר חודשים, בטוח. -כן.
תראי, הרבה לא דיברו, את יודעת,
כמו שאת יודעת, גם.
לצערנו לא אהבו לדבר
הרבה על הקטע הזה.

אבל זה מה שאני יודעת. שאימא
הייתה מספרת לנו, ככה,
את הקטע הזה, כאילו,
שהייתי תינוקת ובכיתי,
ולא היה לה מה לתת לי לאכול ו...
סבלו. לא עבדו, היו שם.
הייתה להם...
איפה הם גרו באל-חאמה?
הייתה לנו דודה
שגרה שם, באל-חאמה.
אז התאכסנו אצלה עד שיכלו לחזור.
גם שם תקפו.
גם שם תקפו, גם שם נכנסו.
הסבתא שלו,

נהרגה מהפגזה.
הלכו ביום שבת לקחת
חמין מהמאפייה,
היו שמים ומביאים למאפייה,
אז סבתא שלו, מפגז, 3
נשים נהרגו במקום.
או שתי נשים וגבר, אני חושבת.
ליתר דיוק, אולי.
גם באל-חאמה, תקפו.
ואת אבא לא לקחו למחנה עבודה או משהו כזה?
-לא, לא. לא.
איך זה לגדול בגאבס, מה...
איך מהלך החיים?

תראי, אנחנו היינו...
טוב לנו היה שם, כאילו,
חיינו טוב, אבא התפרנס יפה.
למדנו.
תחת שלטון צרפתי,
אז למדנו צרפתית.
הכול. כאילו, מבחנים והכל.
-לאיזה בית ספר הלכתם?
בית ספר של בנות, זה היה.
לא זוכרת את השם שלו,
אבל היינו בנות.
צרפתים גם למדו איתנו. בית
הספר שלנו היה מחולק לשתיים.
החצר וחלק מהכיתות
היו שייכים לצרפתים,
והחלק השני, לנו.

עכשיו, אנחנו ביום שבת לא
למדנו, הם ביום ראשון לא למדו.
היו לנו מורות צרפתיות.
אני זוכרת גם...
הייתה איזו מורה, שם, ש...
אם היא שואלת ילד למה
הוא איחר, נגיד, לכיתה,
והוא היה אומר איזה משהו,
אז הייתה אומרת בצרפתית:
"היושר היהודי."
ממש ככה היא הייתה... (בצרפתית)
יעני, שהיא משקרת, הילדה.
ככה הם, היהודים.

בלעג. זאת אומרת, היא הייתה
אומרת את זה בלעג. (בצרפתית)
כאילו, "היושר של היהודים".
שזה בהפוך, היא התכוונה, כמובן.
גם מוסלמים למדו בבית הספר? -לא.
בשלנו לא. -לא. -היינו
רק צרפתים ויהודים.
למרות שהיו גם יהודים
שלמדו עם הצרפתים.
אבל בנות. -כן.
בית הספר היה על טהרת הבנות.
איך אני אגיד לך? היו
מגובשים, היהודים שם.

היו עובדים עם הערבים.
היו להם יחסים עם הערבים.
לנו, כנערים,
היו לנו את תנועות
הנוער, שזה בית"ר
והחלוץ הדתי,
וגורדוניה, קראו לזה.
היינו... וכל פלג, איפה
שהתאים לו, הוא הלך.
היו רובם יהודים שם, בגאבס.
יכול להיות שהיו
אלף, או יותר מאלף.
באמת, לא רוצה לא לדייק.

כמה בתי כנסת, נגיד, היו?
היו איזה 4 או 5 בתי כנסת, כן.
היה בית כנסת בגאבס,
שקראו לו סאפלבחר.
אחר כך היה בית כנסת
ליד בית הספר שלנו,
קראו לו סלאת חברון.
אחר כך יש עוד בית כנסת בזארה,
שזה סלאפזארה דחלניה, שזה כאילו
היה בפנים בפנים, בית הכנסת הזה,
וסלאפזארה ברנייה היה על הכביש בחוץ.

היהודים גרו בשכונה
משלהם, או מפוזרים בעיר?
מפוזרים.
אבל פה ושם היו שכנים...
-יהודים. -ערבים.
אה. -לא, הרוב היו יהודים.
זאת אומרת, גרו ב...
בקרבת מקום ליהודים, אבל לא שכונה מסוימת.
-לא, לא, לא, לא.
לא היה מוגדר. -לא היה מוגדר.
-לא היה מוגדר, לא היה.
היהודים גרו בכל מקום בעיר,

ופה ושם, אני זוכרת,
ליד הדודים שלי,
גר מפקד המשטרה, לידם, היה שכן שלהם.
-כן.
ואיזו שפה דיברתם? -ערבית.
ערבית וצרפתית, כמובן, בבית הספר.
למדנו הכול. -בבית, ערבית? -ערבית.
הייתה ערבית יהודית או
ערבית כמו של המוסלמים?
זקני העדה, מה שנקרא,
והמבוגרים יותר,

הם דיברו יותר לשון הקודש, הם קראו לזה.
אז הם...
סבא שלי, זכרונו לברכה,
הוא כתב רק בארמית
את המכתבים שלו ואת הדברים שלו.
הוא היה מאוד מאוד...
מקובל בתורה, והיה צדיק
גדול, זכרונו לברכה.
וכל השאר, כאילו, חיינו טוב.
אי אפשר להגיד שלא.
באמת חיינו טוב.
אבל לפני זה היו פראות,
נרצחו הרבה יהודים. עשו...

עשו פוגרומים.
אבל כל זה היה לפני 56'.
כשבורגיבה עלה לשלטון,
היחס השתנה.
חגים?
יש לך איזה זיכרון מהחגים?
איך חגגתם אותם בבית?
חגגנו אותם כמו שאנחנו עושים פה.
אותו דבר. פסח. אבל אז, שם,
פסח, זה היה על הרצפה,

עם שולחנות נמוכים
ושטיחים וכיף כזה, כן.
אבל חגגנו את כל החגים.
-דווקא בפסח על הרצפה,
או שככה זה היה? -לא, זה היה נוח.
נוח יותר, כן.
היה נוח, כי היו שותים ונשענים
ושרים ועושים. זה היה נוח כזה.
היה מקובל כמעט בכל בית.
כאילו, על כריות? -כן, כן.
חוויה כזאת. חברה שלי, עד היום,
הבן שלה דורש: "אני
רוצה כמו שאתם עשיתם."
כן.

אבל באמת חגגנו את כל החגים,
חגגנו יפה, חגגנו טוב.
אפילו את יום העצמאות חגגנו.
תראי, כל היהודים, איך אומרים?
פחדו קצת.
בכל זאת, זה... -מדינה מוסלמית.
אז היו חוגגים את
העצמאות בבית הכנסת,
ככה בשקט, ככה. אבל היו שרים
ושמחים ועושים על האש
ומבסוטים, חבל על הזמן.
זה שיר שכתבה אותו סבתו של בעלי,

וזה שיר על ירושלים.
אחרי הכרזת המדינה.
השיר אומר ככה:


זה מה ש...
והתרגום, בערך?
זהו, שאמרתי לך, כאילו,
שנחיה בירושלים,
ו... כאילו,
קם ארגון, כאילו, קם צבא בישראל,
ועליהם, בן גוריון,
והבגדים שלהם, כולם אותו
צבע, כאילו, חיילים. ו...
וחצוצרה, שתעורר את כל הנרדמים.
שיעלו כולם, כנראה, לישראל.
כן. -יפה.

והמבוגרים דיברו על עלייה?
בוודאי. בוודאי. הדוד שלי
עלה עם עליית הנוער.
והרבה נערים מגאבס עלו,
למרות ההתנגדות של ההורים.
המון ילדים מגאבס הגיעו לישראל...
-בעליית הנוער.
בעליית הנוער.
ומשפחות, יצאו?
כן. אחרי הכרזת המדינה, יצאו.
הדודה שלי עלתה, מאל-חאמה,
זאת שהייתה גרה באל-חאמה,
עלתה ב-48' לישראל.

זו הייתה עלייה לגאלית או...?
-לגאלית.
יכול להיות שזה היה בשקט
וזה, לא עשו מזה הרבה רעש,
אבל מ-48' הם כבר פה בארץ.
הם סבלו הרבה. מאוד.
את יודעת מה היה בהתחלה פה,
והם באו, גרו ברמלה,
ורמלה הייתה גטו.
בגלל זה עד היום קוראים
לזה גטו, ברמלה.
כי גרו בזמנו כל אלה ש...
סגרו אותם שם, כאילו.
קשה לעזוב רכוש, קשה
לעזוב בית, קשה לעזוב.

וזה תהליך שמתבשל לאט לאט.
אז איך זה קרה בסוף?
אז זהו, קרה ש...
אבי היה מחובר להרבה
סוחרים ערבים.
היו באים אלינו הביתה.
אבא היה גם בחגים
הולך אליהם, לאחל להם חג שמח וזה.
ויום אחד הוא אומר לאבא: "תשמע,
"יש לך שתי בנות, יש לי שני בנים.
מה דעתך שנחתן אותם?"

אני לא יודעת מה אבא שלי
הרגיש, מנוחתו עדן,
אבל אני מאמינה שהייתה לו...
התהפכו לו המעיים.
והוא אמר לו,
כאילו, נבדוק את הנושא, למה לא?
מה הוא יכול להגיד לו עכשיו?
ואז נכנס להילוכים.
למרות שרצו את זה
ותכננו את זה בשלבים,
אבל זהו, שם הייתה נקודת השבר,

ואז אבא מכר את כל הרהיטים,
היינו ישנים על הרצפה.
אחר כך עלינו עם הדיזנטריה,
כל הילדים. איזו תקופה
קשה הייתה, אימאל'ה.
זה היה לפני שעלינו לישראל.
קיבלתם דיזנטריה, ממה, מזה ש...?
לא, אני לא יודעת...
אולי היו חיידקים, אולי...
לא יודעת מה להגיד לך.
כולנו, כל האחים. כולנו חלינו.
לפני העלייה. -לפני העלייה.

והערבי הזה, עוד פעם הוא
בא לבקר אצלנו בבית,
והוא שואל את אבא: "מה קרה לכם?
"איפה הרהיטים שלך? איפה זה?
מה קרה? אתם על הרצפה."
אז אבא אומר לו: "תשמע,
אתה לא מכיר את הנשים?
"אשתי קיבלה ג'ננה,
"היא רוצה הכול חדש,
נמאס לה מהישן.
"היא רוצה את כל הרהיטים חדשים.
"אתה יודע מה הכוח
של הנשים, נכון?"
הוא אומר לו: "כן, אני יודע."
אז הוא אומר לו: "אני נכנעתי, מכרתי
את הכול, ועכשיו הזמנתי רהיטים,
"כולם חדשים,

"וזהו, זה המצב." אמר: "בסדר,"
קיבל את זה. אבל
בינתיים הייתה היציאה,
ויצאנו.
יצאתם בשקט, כאילו, שאף אחד לא...?
-כן.
יצאנו באישון לילה.
האוטובוס היה מלא,
יצאו בתקופה הזאת
הרבה משפחות, מגאבס.
אבל יצאנו עם רכוש...
כאילו, עם דברים שהבאנו מהבית,
בגדים ודברים, אפילו אבא,
מנוחתו עדן, עשה ארגז מיוחד,
הביא את ספר התורה של הסבא שלו,
העלנו אותו לישראל, פה,

ספר תורה, הבאנו אותו לפה, כן.
היום הוא בכפר
המכבייה, עבר טלטולים.
היום הוא... הנכדים רצו בכפר המכבייה.
טוב. -כן.
למרות שאף אחד לא הולך לשם להתפלל.
לא חבל?
אבל רצונם כבודם.
עליתם, באיזו שנה?
יצאנו מגאבס ב-55'.
והיהודים, את אומרת,
האוטובוס היה מלא, כי...
לא כולם, היה להם את
הסיפור הזה, של...

לא, כל אחד מרצונו הוא.
אולי יש כאלה שרצו לצאת,
ויצא בדיוק בזמן הזה, שה...
והייתה תחושה של לפני העצמאות...
שהעצמאות של תוניס
מתקרבת ו"בואו נצא"?
תראי, אנחנו בתור ילדים
לא כל כך הרגשנו.
המבוגרים, אולי, כן.
אני זוכרת, כשהיינו עוד שם,
ובורגיבה בא לעיר שלנו.
והוא רצה, הוא ביקש,
שכל הזקנות של העיר
ילוו אותו בתהלוכה שלו,

כשהוא יהיה בגאבס.
ועשו לו את זה.
עכשיו, הוא גם ביקש,
יש לנו את הרב הצדיק,
רבי חיים חורי,
זכר צדק לברכה,
הוא ביקש שכשהוא
ירד מהמטוס בגאבס,
הוא רוצה שהרב יקבל
אותו ויברך אותו.
הרב חיים חורי היה הרב של גאבס.
את יודעת לספר עליו קצת?
את זוכרת אותו? -עד
כמה שאני זוכרת,

שהוא היה עולה על הכרכרה בשביל...
כאילו, מהבית לבית הכנסת.
הוא היה ממלא את הספסל של הכרכרה.
הוא היה בן אדם בריא וחסון.
ואת לא יכולה להסתכל
עליו, פשוט לא יכולה.
זה בן אדם ש... אבא,
מנוחתו עדן, סיפר לנו שהוא...
רבי חיים חורי בא,
ל...
יש עוד אזור שקראו לו מנזל,

יש את גאבס, זארה ומנזל.
אז הסבים של אבא היו
גרים שם, במנזל.
ואבא, אז,
לא יודעת, הוא היה שם, משום מה.
ואז רבי חיים חורי בא ל...
לשם, ואבא הזמין אותו
לישון בבית שלנו, כנראה.
ואז הוא אומר... אימא, מנוחתה עדן,

סידרה את המיטה, החליפה
מצעים, הכי יפים שהיו לה.
הלכה לעץ היסמין שהיה להם,
פיזרה יסמין על המיטה, ככה וזה.
ואז הוא בא לישון,
ואז אמר לו אבא: "כבוד הרב,
"מה זה, אתה תישן לידי." אמר לו:
"מה פתאום? אתה תישן לידי."
אבא מספר, מסכן, כל הלילה לא ישן.
הברכיים בתוך הבטן,
שלא יזוז, שלא ייגע בו,
יפריע לו בשינה, חס ושלום.

כן.
זה סיפור, תמיד אבא,
מנוחתו עדן, היה מספר לנו.
הוא אומר: "כל הלילה היה פחד
שאני לא אגע בו, שאפריע לו."
כן. הוא היה רב מאוד
מאוד מאוד מוערך.
מאוד. מקובל.
הוא, כאילו...
התייעצו איתו, הוא היה
הרב הראשי של העיר גאבס.

היה רב באמת באמת מאוד
מקובל ומאוד מכובד. מאוד.
גם כשעלה לארץ, איזו
קבלת פנים עשו לו פה,
ועד היום עושים לו הילולה
בבאר שבע, בטח את יודעת.
איך הייתה התחושה שלך?
היית בת 14,
לצאת מתוניס?
לא יודעת.
לא יודעת. אני, מבחינתי,
הייתי מבסוטית.
זה בשבילי היה טיול.
כל היום הייתי על הסיפון בכלל.
כמעט ולא...

הם היו מקיאים, כולם.
בבטן האונייה, כולם מקיאים,
שם זה היה בלתי נסבל.
אז אני... -זה כבר במסע לארץ, או...?
-כן, כן.
כן. מתוניס. כשיצאנו
מתוניס לפלרמו,
לאיטליה. -אז כולם הקיאו? -כן.
כולם סבלו מאוד. אז אני הייתי
עולה כל הזמן על הסיפון,
כל היום הייתי שם למעלה.
נהניתי, אני אוהבת ים.
אנחנו גרנו בעיר ים.
ואוהבים מאוד ים,
ואז הים היה לרשותי.

נהניתי מכל רגע שהייתי על הסיפון.
וזהו, הגענו לפלרמו,
חמישי שישי שבת.
יום ראשון,
הפלגנו בנגבה, באונייה נגבה.
עלינו לישראל.
את חיפה...
זה היה רגע...
מרגש,
כאילו, הגענו למקום הנכון שלנו.
הגענו למקום הנכון שלנו.

ישראל הקדושה,
שכל כך חפצנו בה.
אז זהו, נכנסנו אחר
כך לנמל בחיפה.
ריססו אותנו,
עם ה-DDT הזה. היה לי
שיער ארוך, עד לפה.
שבועיים נשארתי עם ה-DDT בשיער.
לא הייתה אפשרות להתקלח.
שמו אותנו בהר-טוב,
בית שמש של היום.
יום שישי... -זו מעברה?

מעברה, פחונים. בוץ עד הברכיים.
ינואר, פברואר, ככה, הגענו.
השירותים בסוף העולם.
וסבא צורח, רוצה לאכול.
הביאו לנו ארגזים מלאים
בכל מיני מוצרים,
אבל לא יודעים להשתמש אפילו
בפתיליה, אנחנו לא ידענו, פתיליה.
בסופו של דבר,
הסתדרנו.

הייתה איזו...
אני ישבתי בפתח של
הצריף, ככה, ו...
הוזה מסביב, ככה.
פתאום אני רואה אישה, לבושה
בתלבושת המסורתית שלנו.
עם קערה גדולה על הראש.
והיא שואלת:
"אולי אתם יודעים
איפה משפחת פלונית?
"שמו אותה, שמענו שהגיעו היום.
"אולי אתם יודעים איפה שמו אותה?"

אז הנחו אותה והיא באה אלינו,
האישה הזאת. אלה מכרים של אבא.
הביאה לנו קערה עם קוסקוס.
תקשיבי לי, זה היה...
דבר כזה, אני לא אשכח אותו בחיים.
לא בשבילי, בשביל הסבא והסבתא
והקטנים יותר שהיו.
-אוכל מהבית כזה.
כן. אוכל אמיתי. כאילו,
קוסקוס עם עוף, עם קציצות...
זה היה אדיר. אני לא
אשכח לה, לאישה הזאת,
שיהיה לה רק נחת בעולם, האמת.

עשה לנו באמת את השבת.
וככה התנהלנו, פחות או יותר.
אבא מצא עבודה? -לא.
ממש לא, ממש לא.
המון זמן הוא היה מובטל,
וזה קשה מאוד, לפרנס משפחה.
כל מה שהוא הביא איתו, המעט
כסף והמעט רכוש, הכול...
מזל.
אז זהו, אחר כך כבר אמר: "אני
רוצה להיות ליד המשפחה."

הייתה לנו משפחה בלוד.
הדודים שלו, בני
הדודים שלו, של אבא.
אבל קודם,
היה לו חבר שגר ביפו.
הגיע לפנינו, גר ביפו.
הוא אמר לו: "תבוא,
תקנה פה, הבתים זולים.
"בוא תקנה ביפו בית."
אבא לקח אותי איתו, הלכנו ליפו.
מצאנו איזה...
בית.
ואבא...

כאילו, עשה איתו חוזה,
ואמר לו... כי אבא פחד שהוא יתחרט,
הבן אדם שמכר, אני חושבת,
לא יודעת אם ערבי אפילו,
שם זה בית ערבי, חבל על הזמן.
ואז אבא, כדי שלא
יעזוב אותו ויתחרט...
בזמנו, אמר לו, עשה לו חוזה,
מי שמתחרט משלם 50 לירות.
זאת אומרת, אתה לא...
הגיע ללוד, אבא. הדוד
אומר לו: "מה עשית?"
הוא אומר: "קניתי בית ביפו."

אז הדוד אומר לו:
"תגיד לי, אתה בסדר?"
אמר לו: "למה, מה עשיתי?"
הוא אמר לו: "יש לך
שתי בנות גדולות.
"אתה רוצה שיהיו זונות שם?
"מה זה יפו? אתה יודע מה זה יפו?"
אבא מסכן.
בחזרה, נסענו ליפו.
וביטל את החוזה.
ושילם את 50 הלירות, כן.
סליחה על הביטוי, באמת סליחה.
-לא, זה בסדר.
וככה, בסוף,
ביטל את העסקה ביפו וקנה בלוד.

זהו. ואחר כך התחיל...
עבדנו, גם אנחנו.
אני, בגיל הזה כבר.
עבדנו איפה שרק אפשר.
הלכתי ללמוד ב... היה
לנו אולפן ליד הבית.
שם למדתי עברית,
לכתוב ולדבר.
אבל עבדנו. עבדנו בחקלאות.
כשגרנו בלוד,
מהנוער, מלשכת הנוער,
לקחו אותנו לחולדה.
רצו ששם נלמד ונעבוד.

אבל לא יכולתי.
לא יכולתי. קשה לנו
היה, הפרידה מההורים,
ולא דיברנו עדיין את
השפה והיה לנו מאוד קשה.
אז באמת...
ויתרתי.
אחותי גם עבדה וגם אני עבדתי.
עבדנו בחקלאות, עבדנו בזמנו,
בשדה התעופה, שדה התעופה
היה כולו שדה כותנה.
וכשעבדנו, זה היה 56',
ובמה התברכנו עוד?
במבצע קדש.

כשהיינו עובדים שם, בדילול,
והיינו כל היום מקופלות, ככה,
והיו באים הטייסים
הצרפתים, לצלם אותנו,
שם, בשבילם זו הייתה חוויה,
לראות בנות עובדות בחקלאות.
היו מצלמים אותנו,
הטייסים הצרפתים, אז...
עבדנו. עבדתי קשה.
אבל תודה לאל.
עזרנו במה שאפשר. אחר
כך כבר נכנסתי לטלרד,
כבר הייתה לי עבודה מסודרת.
עבדתי שם 6 שנים.

התחתנתי ואחרי לידה כבר עזבתי.
האח ה...
שכאילו יותר קטן ממני, גם הוא עבד.
עבד בשדה התעופה, בזמנו.
והאח השני,
התקבל לכפר הרא"ה, למד שם.
ואחותי למדה בבית ספר דתי בלוד.
והאחות הגדולה, מצד אבא, שאמרתי
לך, מהנישואים הראשונים שלו,

היא בהתחלה לא עבדה.
-היא גם באה איתכם?
ברור. -כן. -ברור.
ואחר כך גם היא עבדה.
עבדה, סידרו לה לעבוד
במטבח באסף הרופא.
עבדה תקופה שם, כן. אבא לא עבד.
אבא היה קם, היה מתעורר,
2 בבוקר,
הולך ללשכה, עומד בתור בשביל
להיות הראשון כדי לקבל עבודה.
2 בבוקר.

היה מתעטף עם כל מיני
דברים חמים, חורף.
זהו, פעם נתנו להם.
דחק, את יודעת, שבוע פה, שבוע שם.
אבל הוא, כאילו, לא מצא
את עצמו אחרי העלייה?
לא כל כך. היה קשה. היה קשה מאוד.
את יודעת, כשאין פרנסה...
-מאוד קשה. -מאוד קשה.
וילדים. ברוך השם, לא התלונן.
אבא היה בן אדם מאוד
אופטימי, אהב לעבוד.
הוא לא עצלן.

והסתדר, הסתדרנו. לא היה חסר.
האמת שלא היה חסר.
לא היה חסר, תודה לאל.
עד שהתחתנתי,
אז הוא כבר התחיל לעבוד בעירייה.
סוף סוף נכנס לעירייה.
התחיל לעבוד מסודר,
ואז הוא קנה לאימא כיריים.
איזה אושר היה. ואחר כך תנור אפייה.
והיה מאושר, אמר: "זהו, עכשיו,
"הפנים שלנו רק לטוב."

אבל מסכן, הוא חלה ו...
בגיל 56 אבי נפטר.
לא נהנה הרבה מהארץ.
היום, כשאת חושבת,
גידלת ילדים, גם בעלך מתוניס.
-כן.
מה בבית שבניתם,
את יודעת להגיד
שמקורו מהתרבות משם,
ממה שהבאתם? -למשל,
לשמר את המנהגים,
את החגים.
כולם, היום הילדים גוערים
בי: "אימא די, אימא די."

אמרתי להם: "אין די.
אתם לא מבינים.
"כל זמן שאנחנו, תודה
לבורא עולם, בחיים,
"תיהנו מזה." -כן.
תיהנו. אני לא אוהבת להחסיר שום...
מה שעשו ההורים שלי,
ככה אני נוהגת.
משתדלת מאוד, נדבקת ל...
איך אומרים?
דבקה בזה חזק מאוד.
וכמובן, ההתנהגות.
האמונה,
דרך הארץ, להיות אנשים טובים,
זה הכי חשוב.

ותודה לאל. אני מקווה
שהצלחנו לעשות את זה.
יש לנו ילדים טובים, שיהיו בריאים.
נכדים גדולים,
נכדות אחרי צבא. כן.
תודה לאל. עכשיו אנחנו מחכים ל...
לנינים. -לפירעון הבא של הצ'ק.
אני תוניסאית כי נולדתי בתוניסיה,
אבל אני ישראלית בכל רמ"ח איברי.
אין פה... אני נלחמת על המדינה
הזאת כאילו שהיא שלי ורק שלי.
איפה שאני הולכת.

אני אוהבת את המדינה,
אני אוהבת שאני פה,
טוב לי שאני פה, אני
מודה לבורא עולם,
כל רגע של החיים שלי,
על מה שנתן לנו. על מה שקיבלנו.
ויש איזה מסר שהיית רוצה
להגיד לאנשים שיראו
את הסרטון הזה?
מה להגיד להם,
לאנשים שיראו את זה?
אני מקווה שנמשיך להיות
אנשים טובים, כולנו.

אנחנו באנו מתוניסיה ו...
בתוניסיה, עד כמה שאני
יודעת מהסביבה שלי,
אנשים טובים, אנשים
נחבאים אל הכלים,
לא אוהבים להתבלט, לא
אוהבים לעשות רעש.
ואני מקווה שנמשיך להיות
כאלה אנשים טובים, לפני הכול.
אנשים טובים.
אנשים שטובים לבריאה.
וככה אני מקווה שנמשיך כולנו להיות.
אנחנו וילדינו וצאצאינו ו...

כל עם ישראל, אחד לשני.
אהבה, הרבה אהבה.
פחות קטרוג.
אנחנו במדינת ישראל,
העם חופשי, דגל...
שעושה נחת.
כל יום שאני רואה. תראי את
הבית שלי, מקושט כל השנה.
כל השנה. גם בגלל השכנים שלנו,
נוכחות חזקה פה.
וגם בגלל שאני אוהבת
את המדינה שלי.

אוהבת את הדגל שלי,
אוהבת את החיילים שלנו.
הכול, הכול.
מתפללים כל היום
וכל הלילה בשבילם,
לפני השינה ובבוקר.
שנצליח, שיהיה לנו טוב.
שנפסיק לשנוא אחד את השני.
שנאהב ו...
ונדע להעריך את מה שיש לנו.
יש לנו. ויש לנו, תודה לאל, יש לנו.
יש לנו המון, יש לנו הרבה.
קיבלנו הרבה ברכה מבורא עולם.

תיהנו, תיהנו מזה.
תיהנו מזה.
ומי ייתן שהמדינה שלנו תצליח,
ושיהיה רק טוב לכל
עם ישראל באשר הוא.
בורא עולם ישמור את החיילים שלנו.
ונקווה לטוב.
ותודה רבה לכם, שנתתם לנו
את ההזדמנות להתבטא.
היה לי כיף, באמת באמת.
תודה, המון תודה.
בשביל מה שאתם עושים,
בשביל לפתח,

ובאמת, שהילדים והדור הבא,
ילמדו ויידעו שיש שורשים,
שיש מסורת, שיש אנשים,
שיש על מה, במה...
כאילו, חלילה, לא
להתגאות, כי זו מילה...
אבל שיש לנו גם שורשים טובים.
תודה רבה. -תודה לכם,
תודה רבה רבה לכם.

Lea Mimon
Efrat Kraus
גאבס
Tunisia
More Life Stories: