Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

שמי מוריס, משפחת נמיקה.

כן.

נולדתי באירן, בטהרן עיר הבירה.

באיזה שנה?

-בשנת 68'.

ההורים שלי גם ילידי אירן.

-כן.

הסבתא הייתה עקרת בית.

-כן.

הסבא גם... לא היה לו מקצוע

00:01:00

מסוים. היה עושה בסטות כאלה.

-כן.

אבי המנוח היה הבן הבכור בבית.

הוא היה עוזר להם בפרנסה.

הוא למד במגמת חשמל,

הוא היה עובד בחשמל והוא היה מפרנס את

ארבעת חמשת האחים הקטנים ואת ההורים.

גרתם בשכונה יהודית בטהרן?

00:01:30

לאו דווקא. הייתה שכונה יהודית

אבל אנחנו גרנו... -מחוצה לה.

מחוצה לה כן.

בית כנסת, אתה זוכר שם?

יש בתי כנסת בכמעט כל שכונה

בטהרן עצמה אם אני לא טועה,

שבעה או שמונה בתי כנסת.

יש לציין שכל פעם שהיו חגים

או אירוע מיוחד בבית הכנסת הממשלה

הייתה מעמידה שם שני שוטרים.

00:02:00

או שוטר כדי לשמור על הסדר

שחלילה לא יבוא מישהו קיצוני

כן.

-זה ראוי לשבח שמאוד מכבדים את היהודים שם

בתור יהודי זה לא מפחיד.

שם מאוד מכבדים את היהודים

ואת היהדות. הם לא

נגד יהדות ויהודים.

הם נגד ציונות.

אז כך שאני גם גדלתי בין

אוכלוסייה מוסלמית ואף אחד לא

00:02:30

הציק לי ולא אמר לי: "בגלל שאתה יהודי".

כן.

-לא הרגשתי חורג.

ובאמת למדת בבית ספר

יהודי או בבית ספר כללי?

למדתי בבית ספר יהודי ביסודי,

בשנה האחרונה לפני שעליתי

הייתי חייב ללמוד באורט מקצועי.

שזה היה רק בבית הספר של המוסלמים.

ששם היה 400 מוסלמים.

00:03:00

ואני הייתי היהודי היחיד, והיה נוצרי אחד.

וכל היום היו באים יושבים

ומתעניינים: "איך הדת שלכם?"

"איך זה מתנהל? מה זה חתונות?

מה זה ברית?"

כולם כיבדו אותי אף אחד לא בא להגיד לי:

"בגלל שאתה יהודי". לא הרגשתי חורג.

מאוד כיבדו אותי.

וגדלת בזהות... הזהות ברורה יהודית?

כן. ידעו שאני יהודי.

הם שמרו על מסורת באמת.

כשרות בעיקר.

00:03:30

שזה לא דבר קל שם.

ללכת להביא ממש שוחט.

שישחט את הבשר, לבוא הביתה,

כל הטיפול של ההמלחה וכל זה...

-לא פשוט.

ממש מסורת... לשמור על כשרות וכל ה...

יהדות.

יש שם קהילה שמעורבים

בה באירועים חברתיים,

00:04:00

ושמחות, יש שם אולם אחד של יהודים

שרוב היהודים עושים את השמחות שם.

היו משתדלים לאסוף את התלמידים

ואת הילדים בבית כנסת.

כמה שיותר לקרב אותם לדת.

וללמד אותם מה זה יהדות

כדי לשמור על המסורת.

שם באמת היינו מרגישים את החגים.

00:04:30

סוכות היה סוכות, פסח זה

פסח כי זה גם בגלות וגם...

באמת מרגישים את החגים שם פשוטו כמשמעו.

נגיד בפסח, דוגמא, פה

יש את השפע של

מאכלים שיש כאן, ושם בגלות אין את זה.

ולא קל להשיג את זה, ובאמת

מרגישים פסח זה פסח.

00:05:00

וסוכות? הייתם עושים

סוכה בחוץ בגלוי?

לא היינו עושים בבתים, היינו

עושים רק בבית הכנסת.

זו הייתה באמת הרגשה מאוד גדולה להגיע

לבית כנסת ולשבת בסוכה כי זה...

באמת היה מרגש.

כמה יהודים היו בקהילה בטהרן?

באלפים?

קרוב ל...

אם אני לא טועה 18 אלף.

00:05:30

פרס זאת ארץ גדולה.

אה, 18 אלף לא בטהרן אלא...

- מפוזרים בכל פרס.

הם טוענים שישראל זה

פלסטין הכבושה. בגלל זה הם

נגד הציונות. לא נגד

היהדות ולא יהודים.

כן, אז כיהודי,

למה אתה נחשף בנושא הזה?

בתור ילד יהודי שם?

לא מדברים על זה? או

כן מדברים על זה?

00:06:00

באים מדי פעם ושואלים

אם יש לך משפחה בישראל,

יש כאלה שאני יכול להגיד להם

כן, יש כאלה שאני אומר להם לא.

אבל אתה, בינך לבין עצמך

זה משהו שרצית?

רצית לבוא לארץ? או שלא

ראית את זה בעתיד שלך?

האמת שלא.

באתי בתור ילד בגיל 9, באנו

לטיול כאן מאוד אהבתי.

00:06:30

את האמת כל טיול לחוץ לארץ זה כיפי.

אבל לא היה מתוכנן לבוא.

-לעלות.

אלא בגלל

מלחמת אירן בעירק.

נאלצנו לעלות כי

רצו לגייס גם את הגילאי 17.

אחי היה בן 18 ואני בגיל 17

ולכן נאלצנו לעשות עלייה.

אנחנו חמישה אחים.

ארבעה אחים ואחות אחת.

אז אתם שני הגדולים.

-שניים גדולים.

00:07:00

הם חשבו שהדתיים הקיצוניים שלהם

יבואו יעשו מהפך וזה יהיה טוב.

בדיעבד עשה להם רע, וכבר לא

ידעו איך לאכול את הכובע.

אז ככה נשארו עם זה, עם הקיצוניות.

זה השפיע מאוד על

כלכלה.

על מזון בעיקר.

על כל ההתקדמות של המדינה. הם דהרו

גם בגלל המלחמה וגם בגלל המהפכה.

00:07:30

הם דהרו*? שנים אחורה.

ואיך זה השפיע על היהודים?

פתאום האסלאם הקיצוני הזה?

השפיע על היהודים שהם קצת חששו מזה.

להסתובב כגלוי.

או לספר בעיקר בעבודות, בתי ספר.

עבודות ממשלתיות הם חששו לספר את זה.

שהם יהודים.

והיו מקומות שעשו גם פרובוקציה...

00:08:00

הייתה תקופה של המהפך כיבדו אבל

היהודים חששו מזה שלא יגלו אותם

ויעשו להם בעיות.

אז בוא באמת תספר לנו מה קרה,

מלחמת אירן עירק מתחילה ב1980.

נכון.

וזה ממשיך במשך איזה 6-7 שנים.

00:08:30

כל שבוע מביאים לכל שכונה בממוצע

ארבעה או חמישה הרוגים. או נעדרים.

אז כך שנאלצים לגייס גם את הגילאי 17.

עם הכשרה צבאית מינימלית.

ולשלוח אותם לחזית.

לכן חששנו וההורים חששו

לשלוח אותנו לצבא.

00:09:00

כהורה, אז החליטו לשלוח

אותנו, לדאוג לעלייה לארץ.

אז איך עושים את זה?

הייתה לנו פה דודה מצד של האבא שכבר

עשתה עלייה לפני שנים רבות לארץ.

אנחנו מתקשרים לדודה ואנחנו

אומרים שיש לנו בעיה.

אנחנו צריכים ללכת למרכזייה באירן,

00:09:30

לחבר לשוויץ, ומשוויץ לבקש שיחברו לישראל.

אז טכנולוגיה עדיין לא הייתה...

אנחנו מדברים על מה? על 1986-7?

85', לקראת סוף 85'-6'.

אז הדודה הולכת כאן לסוכנות ואומרת שיש

לנו משפחה כאן שצריכים לעשות עלייה.

הסוכנות היהודית שולחת

שליחים שהם מוסלמים.

00:10:00

שכביכול הם המבריחים, הם גרים בגבול, הם

מוסלמים. הם מקבלים משכורת גם מהסוכנות

וגם מהאנשים שרוצים להעביר אותם.

הם קובעים פגישה, באים אלינו הביתה.

זה ברור שרק אתם, שניכם עולים ולא כל המשפחה?

-כן.

זה ברור ומגיעים הביתה.

00:10:30

אז הבן אדם המבריח, ראש הקבוצה שלהם אומר:

"אני היום בחליפה, אבל אני אקבע אתכם

"במקום כזה וכזה" עיר גבולית.

באותו יום אתם תראו אותי

עם גלבייה של כורדים,

אתם תזהו אותי רק לפי פנים.

ואתם לא נותנים שום סימן, לא אומרים שלום.

פשוט רואים אותי אני מתחיל ללכת

ואתם באים אחריי.

00:11:00

אנחנו יורדים מהאוטובוס

ומתחילים ללכת אחריו

ולאט לאט מתאספים, אני

רואה סביבי עוד אנשים.

כמעט קרוב לאיזה שלוש עשרה אנשים,

ונכנסו, פתח דלת של איזה בית.

נכנס לבית וכולנו אחריו.

עוד ילדים שרצו לעלות לארץ.

תלמידים מהכיתה שלי, מהבית ספר.

00:11:30

שלא אמרנו להם שאנחנו עוזבים

מרוב שחששנו שלא יתפקשש ה...

התוכנית.

אז לא אמרנו להם שאנחנו עולים ולא...

-לא נפרדתם.

לא נפרדנו. לא אמרנו להם לאן

אנחנו הולכים, פשוט נעלמנו להם.

ואיכשהו בדרך באיזושהי דרך אחרי

שבועיים שלוש אנחנו נפגשים שם.

והם אומרים: "למה לא אמרת?" ואני

אומר: "למה אתם לא אמרתם?" -גם הם ברחו.

00:12:00

הם גם ברחו כן.

תלמידים מהשכונה,

תלמידים מהבית ספר.

לא כולם תלמידים היו גם

גילאי 20 ומשהו, 30.

היו איתנו אנשים מבוגרים גם.

מתוכם, אישה בת קרוב ל50.

יהודייה?

-יהודייה שרצתה לברוח.

אישה בהריון בחודש רביעי.

00:12:30

עם בעלה ותינוקת בת שנתיים.

וארבעה מוסלמים שגם

רצו לברוח מהמדינה.

ואתם כמה? 13 אנשים?

בסוף נאספנו כל האנשים האלה, 13 אנשים.

נתן לו תדרוך בתוך הבית.

אומר...אנחנו הולכים לעבור

דרך לא קלה, מאוד מסוכנת.

מי שלא טוב לו שיפרוש עכשיו כי

הוא יכול לסכן את כל המהלך.

00:13:00

משם אנחנו עולים על שני טנדרים, כולם המשיכו.

כי באמת לא ידעו איזו דרך...

-קשה באמת.

קשה באמת הם הולכים לעבור.

משם עולים על כמה

רכבים וממשיכים לנסוע

כמה שעות טובות.

וזה עדיין לפני הגבול.

של פקיסטן.

00:13:30

משם מתחיל באמת מסע קשה

במשך שלושה שבועות.

על גמלים.

ברגל, הרבה ברגל.

עד כדי כך שלאכול פעם ביום.

לשתות מים מג'ריקנים שאולי היה בהם

פעם נפט או בנזין. ללא ברירה.

שלא לדבר על להתקלח. ממש

ימים טובים אם לא שבוע.

00:14:00

ובאמת מסע... ממש...

אל הגבול עם פקיסטן או כבר אחרי הגבול?

-עדיין עד הגבול.

כשמתקרבים לגבול,

משם זה הר מאוד מאוד גבוה שנגיד עולים

מטר אבל חוזרים אחורה שני מטר.

היינו צריכים לסחוב את

האישה שבהריון, עם בעלה.

לסחוב את הגברת שהיא בת 50 כמעט.

00:14:30

ואת אח שלי שהיה סובל

מאולקוס והיה מתפתל מכאבים.

עם התיקים,

איכשהו לעבור את ההר הזה שזה הגבול,

ומשם עוד הפעם להתרחק עם טנדרים

עד שנגיע לקראצ'י, זו אחת הערים של פקיסטן.

קראצ'י.

משם מתכנסים לתוך איזה בית מלון.

אמנם זה כוכב אחד, שניים.

00:15:00

פתאום אני פוגש שם איזה שלוש

מאות, ארבע מאות יהודים,

שכולם ברחו מרחבי אירן.

נפגשים שם, כולל החברים שלי מהבית ספר.

בודדים גם מהכיתה.

משם הסוכנות מסדרים לנו

דרכון אירני מזויף.

רק עם התמונה שלי אבל כל

שאר הפרטים לא קשורים אליי.

אחרי שבוע שאנחנו בבית המלון הזה,

00:15:30

מסדרים לנו טיסה לשוויץ.

כנראה זו הארץ שמוכנה

לשתף פעולה עם הסוכנות.

בשביל העלייה.

טסנו לשוויץ, כשמגיעים לשדה

תעופה מסתכלים על הדרכונים,

עומד שם גם נציג של הסוכנות.

הוא אומר להם: "These"

גם את זה וגם את זה.

מסתכל על התמונה,

אומר: "Oh welcome"

חותמת.

00:16:00

ואנחנו נמצאים שם כמה שעות,

בשוויץ עד הטיסה הבאה.

משם טסים לישראל

ומגיעים.

אבא היה חולה לב, כמה פעמים

נאלץ לעשות צנתור שם.

היה צריך לעשות ניתוח לב מעקפים,

וזה לא היה בשבילו, לא היה שייך.

וגם... עדיין היה שם בית. לא יכלו לעזוב.

00:16:30

לעזוב... לעלות עדיין לא היה על הפרק.

ויכולתם להודיע להם שהגעתם בשלום?

כן, גם שם יכולנו להתקשר

והיינו שולחים גם מכתבים.

לא בדרך, רק כשהגענו מפקיסטן.

גם טלפונית כשהגענו.

ותתארי לעצמך...

בתור אימא, מה אימא מרגישה כשהיא

לא שומעת מהילדים שלושה שבועות.

00:17:00

אז מגיעים לישראל.

מגיעים לישראל, יש שם גם

מחלקה של סוכנות בשדה תעופה.

מגיעים לסוכנות מקבלים בשדה תעופה

תעודת עולה.

הולכים עם דוד לסבתא.

לפרק זמן, כמה שבועות, חודש.

אז מרגישים שקשה לסבתא.

סבתא הייתה גרה בירושלים.

אז הגענו לירושלים.

00:17:30

היה לה קשה

לקחת אחריות על שניכם.

-נכון.

אחרי חודש הלכנו לאיזושהי ישיבה.

שם התרכזנו, היה שם גם

מחלקה של 30 עולים מפרס.

שם היינו לומדים אולפן.

וגם על הדרך קצת הלכות.

עברית ידעת?

ידעתי הרבה מילים בסיסיות.

מילה, דלת, אבא, אימא.

00:18:00

אבל להרכיב משפטים לא.

הייתי מתפלל בסידור, קורא את הכול,

לא הייתי יודע מה הפירוש של זה.

משם, אחרי שנה, אני

הלכתי שכרתי דירה.

היית בן 18.

-כן.

נרשמתי ללשכת גיוס של הצבא.

התגייסתי לצבא.

סיימתי את השירות.

שכרתי דירה,

00:18:30

הייתי הולך או לסבתא, בעיקר בסופי שבוע.

או לדירה ששכרתי עם שותפים.

סיימתי את השירות, נרשמתי

לקורס אומנות הבישול.

עשיתי קורס שפים.

התגייסתי למשטרת ישראל בתור שף.

15 שנה הייתי אחראי מטבחים.

ואז נפצעתי בתאונת

דרכים ועברתי תפקיד.

00:19:00

למחלקת רכבים.

וממשיכים. נהנים מהחיים.

ההורים והמשפחה הגיעו רק אחרי 17 שנה.

אחרי 17 שנה.

הם הגיעו דרך טיסה

שאמורה להיות שלוש שעות,

בטיסה, טסים לטורקיה.

בטורקיה, הולכים לקונסוליה של ישראל.

מקבלים ויזה על נייר.

00:19:30

כשמגיעים לישראל חותמים

על הוויזה ועל הנייר,

ככה עושים גם תיירים.

אלפים עושים את זה, והרשויות

באירן יודעים את זה.

יש כאלה שלא חוזרים ויש

כאלה שגם עושים טיול.

וחוזרים? -עם הוויזה הזו על נייר

באים לישראל חותמים על הנייר,

כשחוזרים לטורקיה, קורעים את הוויזה

כאילו כל הזמן הזה הם היו בטורקיה.

אז ככה הם עלו. - אז בעצם ראית

גם את האחים שלך רק אחרי 17 שנה?

כן.

00:20:00

אז כשאתה משווה את הקליטה שלך ושלהם?

זה היה אחרת לגמרי?

-כן.

כשאתה בן אדם מבוגר, אתה מנוסה מהחיים.

כשלוקחים אותך בגיל 17,

פתאום משנים לך את החיים.

כשאתה עובר משכונה לשכונה קשה לך.

מבית ספר לבית ספר זה קשה.

לקחת אותך בלי ההורים, פתאום לשים

אותך בגיל 17 באיזה חיים חדשים לגמרי.

00:20:30

איפה המנטליות הישראלית

מאוד שונה מזאת האירנית?

משהו שהיה לך קשה להתרגל אליו.

כבוד.

-הכבוד?

האירנים מאוד...

מכבדים אחד את השני. בעיקר הורים, מורים.

כבוד. כבוד הדדי.

הילדים שלך גדלים כישראלים לכל דבר או

שיש משהו שאתה מצליח להעביר להם משם?

מנסה, לדבר איתם כמה

שאפשר מילה פה מילה שם.

00:21:00

בתקווה, שידברו כמו

אימא שלהם פרסית שוטף.

שהיא ישראלית?

אשתי גם ישראלית והיא נולדה כאן.

-ומדברת פרסית?

מדברת פרסית שוטף.

אתה לימדת אותה פרסית?

-כן.

שהילדים יכבדו אותנו כמו

שאנחנו כיבדנו את ההורים.

כשאתה מגדיר את עצמך, אם שואלים

אותך על הזהות שלך, אתה אומר

אני אירני או אני ישראלי?

אירני. -אירני?

-כן.

00:21:30

גם וגם באיזשהו שלב

יש את השורשים.

כמה זמן זה לוקח להרגיש בבית?

כמה זמן לקח לך בשביל להרגיש

פה בישראל בבית. -בגיל כזה?

בין חצי שנה לשנה.

לפי דעתי, התלמידים שעולים

ולומדים פה בבית ספר,

זה הכי, הכי מוצלח והכי משתקמים בחברה.

בקלות.

היה לך ברור להתגייס?

00:22:00

כן, כן.

אני בתוך תוכי...

-כאילו ברחת מצבא ו... כן.

זה משהו אחר לגמרי. -ללא ספק, בתוך

תוכי יש לי נתינה לתת כל הזמן.

חרוץ. לא נעים לספר על עצמי...

ללא ספק שאני אשרת בצבא.

יש איזה מסר שהיית רוצה להגיד

לאנשים שיראו את הסרטון הזה?

00:22:30

כן, שלא ייקחו את החיים

הקלים כמובן מאליו.

עד שלא עברת משהו קשה, אתה

לא יודע מה זה החיים הטובים

או אם רואים מישהו ברחוב

שקשה לו, לעזור לזולת.

זה לא מובן מאליו מה קרה לו.

צריך לעזור לזולת.

אתה יכול לפרט קצת יותר את

סיפורי המסע הארוך הזה והקשה?

00:23:00

כן. במהלך המסע,

הדוגמא הכי קלאסית היא

ביום היינו מתחבאים בין הסלעים שמא

משמר הגבול לא יראה אותנו ולא יזהה.

בעיקר היינו הולכים כל הלילה ברגל ובגמלים.

משמר הגבול הפקיסטני או...

-האירני.

בגבול האירני.

היה אפילו פעם אחת שכן נתקלנו

במשמר הגבול שם.

00:23:30

והמבריח בא ואוסף אותנו הוא אומר:

"תשמעו אנחנו נתקלנו בשביל להשתחרר מזה

אנחנו צריכים לשחד אותם."

"אז כל אחד שיוציא כסף, תכשיט

או משהו, להיפרד ממשהו."

"אנחנו ניתן לשוטרים האלה,

לשחד אותם כדי לשחרר אותנו".

וזה באמת מה שהיה.

נתנו להם קצת כסף ותכשיטים

והם שיחררו אותנו.

ידעתם כמה זמן ייקח המסע?

לא.

00:24:00

הוא היה משחק איתנו. אם היה

אומר מההתחלה שייקח שלושה שבועות,

רוב האנשים היו מסרבים, לא היו הולכים.

היה מראה לנו את הקצה של איזה הר,

אומר לנו: "אתם רואים, זה הגבול".

"אנחנו נגיע אליו, נעבור את הגבול."

להגיע לקצה הזה היה לוקח יומיים שלושה.

כשהיינו מגיעים לשם, היה

מראה לנו את ההר הבא. 

"אתם רואים את הגבעה הבאה?

שם זה הגבול."

00:24:30

משך אותנו עד הסוף.

והיה משהו שהכין אותך לזה בחיים? זאת

אומרת היה לך עד אז חיים מפונקים או...

לא. לא היה חיים מפונקים אבל...

הכין אותי לחיים.

הכין אותי לחיים.

-המסע הזה.

המסע הזה, כן.

ואיך עברו אותו האישה והאישה

בהריון והאישה בת ה 50?

הגיעו בשלום. הגיעו בשלום.

00:25:00

שלא לדבר על האישה בהריון ובעלה. שהם

אחרי שנה שהם היו פה הם חזרו לשם, לאירן.

אחרי כל מה שהם עברו הם

אמרו שלא טוב להם פה.

חזרו לשם.

שמרתם על קשר?

השתדלנו, שנה שנתיים ואחר

כך לאט לאט זה נעלם.

כאילו עם האנשים שהיו אתכם בקבוצה.

-כן.

מתוכנו היו גם ארבעה מוסלמים

שמפקיסטן הם טסו לגרמניה.

00:25:30

הם גם רצו לעזוב את אירן,

אז משם הם טסו לגרמניה.

מה גורלם אחר כך אני לא יודע.

אבל היהודים שהיו?

היהודים שהיו, לא כולם עלו לארץ.

שמונה עלו לארץ וכמה בודדים

הלכו לאוסטריה כדי לקבל ויזה לארצות הברית.

והסוכנות סייעה גם לזה?

-סייעה גם לזה, כן.

הסוכנות עזרה להוציא יהודים.

-נכון.

00:26:00

ממש דאגה.

הם נמצאים בסכנה.

בסכנת נפשות מן הסתם.

נכון, אם הם היו מגלים גם

יכולים ללכת למשפחה באירן.

בעצם הלכו אחרי איזה תקופה הלכו להורים אמרו:

"מה אתם לקחתם אותם לצבא והם נעדרים".

אני עד היום נחשב נעדר בצבא באירן.

כי מה? כי קיבלת כבר צו גיוס? 

כן, קיבלתי צו גיוס. וההורים אמרו:

"מה אתם רוצים..." -לקחו אותו.

"באתם לקחתם אותם, הם אצלכם".

ואז לא היו עד כדי כך מתוחכמים לראות אם

עברו את הגבולות או לא עברו את הגבולות.

זאת אומרת אתה נחשב נעדר...

-נחשב נעדר עד היום.

תודה.

-תודה לכם.

Moris Nemika

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
00:25:39
Date Taken:
01/01/1
Place:
Tehran
,
Iran
Playlist (0)
00:00:00
Search

שמי מוריס, משפחת נמיקה.

כן.

נולדתי באירן, בטהרן עיר הבירה.

באיזה שנה?

-בשנת 68'.

ההורים שלי גם ילידי אירן.

-כן.

הסבתא הייתה עקרת בית.

-כן.

הסבא גם... לא היה לו מקצוע

מסוים. היה עושה בסטות כאלה.

-כן.

אבי המנוח היה הבן הבכור בבית.

הוא היה עוזר להם בפרנסה.

הוא למד במגמת חשמל,

הוא היה עובד בחשמל והוא היה מפרנס את

ארבעת חמשת האחים הקטנים ואת ההורים.

גרתם בשכונה יהודית בטהרן?

לאו דווקא. הייתה שכונה יהודית

אבל אנחנו גרנו... -מחוצה לה.

מחוצה לה כן.

בית כנסת, אתה זוכר שם?

יש בתי כנסת בכמעט כל שכונה

בטהרן עצמה אם אני לא טועה,

שבעה או שמונה בתי כנסת.

יש לציין שכל פעם שהיו חגים

או אירוע מיוחד בבית הכנסת הממשלה

הייתה מעמידה שם שני שוטרים.

או שוטר כדי לשמור על הסדר

שחלילה לא יבוא מישהו קיצוני

כן.

-זה ראוי לשבח שמאוד מכבדים את היהודים שם

בתור יהודי זה לא מפחיד.

שם מאוד מכבדים את היהודים

ואת היהדות. הם לא

נגד יהדות ויהודים.

הם נגד ציונות.

אז כך שאני גם גדלתי בין

אוכלוסייה מוסלמית ואף אחד לא

הציק לי ולא אמר לי: "בגלל שאתה יהודי".

כן.

-לא הרגשתי חורג.

ובאמת למדת בבית ספר

יהודי או בבית ספר כללי?

למדתי בבית ספר יהודי ביסודי,

בשנה האחרונה לפני שעליתי

הייתי חייב ללמוד באורט מקצועי.

שזה היה רק בבית הספר של המוסלמים.

ששם היה 400 מוסלמים.

ואני הייתי היהודי היחיד, והיה נוצרי אחד.

וכל היום היו באים יושבים

ומתעניינים: "איך הדת שלכם?"

"איך זה מתנהל? מה זה חתונות?

מה זה ברית?"

כולם כיבדו אותי אף אחד לא בא להגיד לי:

"בגלל שאתה יהודי". לא הרגשתי חורג.

מאוד כיבדו אותי.

וגדלת בזהות... הזהות ברורה יהודית?

כן. ידעו שאני יהודי.

הם שמרו על מסורת באמת.

כשרות בעיקר.

שזה לא דבר קל שם.

ללכת להביא ממש שוחט.

שישחט את הבשר, לבוא הביתה,

כל הטיפול של ההמלחה וכל זה...

-לא פשוט.

ממש מסורת... לשמור על כשרות וכל ה...

יהדות.

יש שם קהילה שמעורבים

בה באירועים חברתיים,

ושמחות, יש שם אולם אחד של יהודים

שרוב היהודים עושים את השמחות שם.

היו משתדלים לאסוף את התלמידים

ואת הילדים בבית כנסת.

כמה שיותר לקרב אותם לדת.

וללמד אותם מה זה יהדות

כדי לשמור על המסורת.

שם באמת היינו מרגישים את החגים.

סוכות היה סוכות, פסח זה

פסח כי זה גם בגלות וגם...

באמת מרגישים את החגים שם פשוטו כמשמעו.

נגיד בפסח, דוגמא, פה

יש את השפע של

מאכלים שיש כאן, ושם בגלות אין את זה.

ולא קל להשיג את זה, ובאמת

מרגישים פסח זה פסח.

וסוכות? הייתם עושים

סוכה בחוץ בגלוי?

לא היינו עושים בבתים, היינו

עושים רק בבית הכנסת.

זו הייתה באמת הרגשה מאוד גדולה להגיע

לבית כנסת ולשבת בסוכה כי זה...

באמת היה מרגש.

כמה יהודים היו בקהילה בטהרן?

באלפים?

קרוב ל...

אם אני לא טועה 18 אלף.

פרס זאת ארץ גדולה.

אה, 18 אלף לא בטהרן אלא...

- מפוזרים בכל פרס.

הם טוענים שישראל זה

פלסטין הכבושה. בגלל זה הם

נגד הציונות. לא נגד

היהדות ולא יהודים.

כן, אז כיהודי,

למה אתה נחשף בנושא הזה?

בתור ילד יהודי שם?

לא מדברים על זה? או

כן מדברים על זה?

באים מדי פעם ושואלים

אם יש לך משפחה בישראל,

יש כאלה שאני יכול להגיד להם

כן, יש כאלה שאני אומר להם לא.

אבל אתה, בינך לבין עצמך

זה משהו שרצית?

רצית לבוא לארץ? או שלא

ראית את זה בעתיד שלך?

האמת שלא.

באתי בתור ילד בגיל 9, באנו

לטיול כאן מאוד אהבתי.

את האמת כל טיול לחוץ לארץ זה כיפי.

אבל לא היה מתוכנן לבוא.

-לעלות.

אלא בגלל

מלחמת אירן בעירק.

נאלצנו לעלות כי

רצו לגייס גם את הגילאי 17.

אחי היה בן 18 ואני בגיל 17

ולכן נאלצנו לעשות עלייה.

אנחנו חמישה אחים.

ארבעה אחים ואחות אחת.

אז אתם שני הגדולים.

-שניים גדולים.

הם חשבו שהדתיים הקיצוניים שלהם

יבואו יעשו מהפך וזה יהיה טוב.

בדיעבד עשה להם רע, וכבר לא

ידעו איך לאכול את הכובע.

אז ככה נשארו עם זה, עם הקיצוניות.

זה השפיע מאוד על

כלכלה.

על מזון בעיקר.

על כל ההתקדמות של המדינה. הם דהרו

גם בגלל המלחמה וגם בגלל המהפכה.

הם דהרו*? שנים אחורה.

ואיך זה השפיע על היהודים?

פתאום האסלאם הקיצוני הזה?

השפיע על היהודים שהם קצת חששו מזה.

להסתובב כגלוי.

או לספר בעיקר בעבודות, בתי ספר.

עבודות ממשלתיות הם חששו לספר את זה.

שהם יהודים.

והיו מקומות שעשו גם פרובוקציה...

הייתה תקופה של המהפך כיבדו אבל

היהודים חששו מזה שלא יגלו אותם

ויעשו להם בעיות.

אז בוא באמת תספר לנו מה קרה,

מלחמת אירן עירק מתחילה ב1980.

נכון.

וזה ממשיך במשך איזה 6-7 שנים.

כל שבוע מביאים לכל שכונה בממוצע

ארבעה או חמישה הרוגים. או נעדרים.

אז כך שנאלצים לגייס גם את הגילאי 17.

עם הכשרה צבאית מינימלית.

ולשלוח אותם לחזית.

לכן חששנו וההורים חששו

לשלוח אותנו לצבא.

כהורה, אז החליטו לשלוח

אותנו, לדאוג לעלייה לארץ.

אז איך עושים את זה?

הייתה לנו פה דודה מצד של האבא שכבר

עשתה עלייה לפני שנים רבות לארץ.

אנחנו מתקשרים לדודה ואנחנו

אומרים שיש לנו בעיה.

אנחנו צריכים ללכת למרכזייה באירן,

לחבר לשוויץ, ומשוויץ לבקש שיחברו לישראל.

אז טכנולוגיה עדיין לא הייתה...

אנחנו מדברים על מה? על 1986-7?

85', לקראת סוף 85'-6'.

אז הדודה הולכת כאן לסוכנות ואומרת שיש

לנו משפחה כאן שצריכים לעשות עלייה.

הסוכנות היהודית שולחת

שליחים שהם מוסלמים.

שכביכול הם המבריחים, הם גרים בגבול, הם

מוסלמים. הם מקבלים משכורת גם מהסוכנות

וגם מהאנשים שרוצים להעביר אותם.

הם קובעים פגישה, באים אלינו הביתה.

זה ברור שרק אתם, שניכם עולים ולא כל המשפחה?

-כן.

זה ברור ומגיעים הביתה.

אז הבן אדם המבריח, ראש הקבוצה שלהם אומר:

"אני היום בחליפה, אבל אני אקבע אתכם

"במקום כזה וכזה" עיר גבולית.

באותו יום אתם תראו אותי

עם גלבייה של כורדים,

אתם תזהו אותי רק לפי פנים.

ואתם לא נותנים שום סימן, לא אומרים שלום.

פשוט רואים אותי אני מתחיל ללכת

ואתם באים אחריי.

אנחנו יורדים מהאוטובוס

ומתחילים ללכת אחריו

ולאט לאט מתאספים, אני

רואה סביבי עוד אנשים.

כמעט קרוב לאיזה שלוש עשרה אנשים,

ונכנסו, פתח דלת של איזה בית.

נכנס לבית וכולנו אחריו.

עוד ילדים שרצו לעלות לארץ.

תלמידים מהכיתה שלי, מהבית ספר.

שלא אמרנו להם שאנחנו עוזבים

מרוב שחששנו שלא יתפקשש ה...

התוכנית.

אז לא אמרנו להם שאנחנו עולים ולא...

-לא נפרדתם.

לא נפרדנו. לא אמרנו להם לאן

אנחנו הולכים, פשוט נעלמנו להם.

ואיכשהו בדרך באיזושהי דרך אחרי

שבועיים שלוש אנחנו נפגשים שם.

והם אומרים: "למה לא אמרת?" ואני

אומר: "למה אתם לא אמרתם?" -גם הם ברחו.

הם גם ברחו כן.

תלמידים מהשכונה,

תלמידים מהבית ספר.

לא כולם תלמידים היו גם

גילאי 20 ומשהו, 30.

היו איתנו אנשים מבוגרים גם.

מתוכם, אישה בת קרוב ל50.

יהודייה?

-יהודייה שרצתה לברוח.

אישה בהריון בחודש רביעי.

עם בעלה ותינוקת בת שנתיים.

וארבעה מוסלמים שגם

רצו לברוח מהמדינה.

ואתם כמה? 13 אנשים?

בסוף נאספנו כל האנשים האלה, 13 אנשים.

נתן לו תדרוך בתוך הבית.

אומר...אנחנו הולכים לעבור

דרך לא קלה, מאוד מסוכנת.

מי שלא טוב לו שיפרוש עכשיו כי

הוא יכול לסכן את כל המהלך.

משם אנחנו עולים על שני טנדרים, כולם המשיכו.

כי באמת לא ידעו איזו דרך...

-קשה באמת.

קשה באמת הם הולכים לעבור.

משם עולים על כמה

רכבים וממשיכים לנסוע

כמה שעות טובות.

וזה עדיין לפני הגבול.

של פקיסטן.

משם מתחיל באמת מסע קשה

במשך שלושה שבועות.

על גמלים.

ברגל, הרבה ברגל.

עד כדי כך שלאכול פעם ביום.

לשתות מים מג'ריקנים שאולי היה בהם

פעם נפט או בנזין. ללא ברירה.

שלא לדבר על להתקלח. ממש

ימים טובים אם לא שבוע.

ובאמת מסע... ממש...

אל הגבול עם פקיסטן או כבר אחרי הגבול?

-עדיין עד הגבול.

כשמתקרבים לגבול,

משם זה הר מאוד מאוד גבוה שנגיד עולים

מטר אבל חוזרים אחורה שני מטר.

היינו צריכים לסחוב את

האישה שבהריון, עם בעלה.

לסחוב את הגברת שהיא בת 50 כמעט.

ואת אח שלי שהיה סובל

מאולקוס והיה מתפתל מכאבים.

עם התיקים,

איכשהו לעבור את ההר הזה שזה הגבול,

ומשם עוד הפעם להתרחק עם טנדרים

עד שנגיע לקראצ'י, זו אחת הערים של פקיסטן.

קראצ'י.

משם מתכנסים לתוך איזה בית מלון.

אמנם זה כוכב אחד, שניים.

פתאום אני פוגש שם איזה שלוש

מאות, ארבע מאות יהודים,

שכולם ברחו מרחבי אירן.

נפגשים שם, כולל החברים שלי מהבית ספר.

בודדים גם מהכיתה.

משם הסוכנות מסדרים לנו

דרכון אירני מזויף.

רק עם התמונה שלי אבל כל

שאר הפרטים לא קשורים אליי.

אחרי שבוע שאנחנו בבית המלון הזה,

מסדרים לנו טיסה לשוויץ.

כנראה זו הארץ שמוכנה

לשתף פעולה עם הסוכנות.

בשביל העלייה.

טסנו לשוויץ, כשמגיעים לשדה

תעופה מסתכלים על הדרכונים,

עומד שם גם נציג של הסוכנות.

הוא אומר להם: "These"

גם את זה וגם את זה.

מסתכל על התמונה,

אומר: "Oh welcome"

חותמת.

ואנחנו נמצאים שם כמה שעות,

בשוויץ עד הטיסה הבאה.

משם טסים לישראל

ומגיעים.

אבא היה חולה לב, כמה פעמים

נאלץ לעשות צנתור שם.

היה צריך לעשות ניתוח לב מעקפים,

וזה לא היה בשבילו, לא היה שייך.

וגם... עדיין היה שם בית. לא יכלו לעזוב.

לעזוב... לעלות עדיין לא היה על הפרק.

ויכולתם להודיע להם שהגעתם בשלום?

כן, גם שם יכולנו להתקשר

והיינו שולחים גם מכתבים.

לא בדרך, רק כשהגענו מפקיסטן.

גם טלפונית כשהגענו.

ותתארי לעצמך...

בתור אימא, מה אימא מרגישה כשהיא

לא שומעת מהילדים שלושה שבועות.

אז מגיעים לישראל.

מגיעים לישראל, יש שם גם

מחלקה של סוכנות בשדה תעופה.

מגיעים לסוכנות מקבלים בשדה תעופה

תעודת עולה.

הולכים עם דוד לסבתא.

לפרק זמן, כמה שבועות, חודש.

אז מרגישים שקשה לסבתא.

סבתא הייתה גרה בירושלים.

אז הגענו לירושלים.

היה לה קשה

לקחת אחריות על שניכם.

-נכון.

אחרי חודש הלכנו לאיזושהי ישיבה.

שם התרכזנו, היה שם גם

מחלקה של 30 עולים מפרס.

שם היינו לומדים אולפן.

וגם על הדרך קצת הלכות.

עברית ידעת?

ידעתי הרבה מילים בסיסיות.

מילה, דלת, אבא, אימא.

אבל להרכיב משפטים לא.

הייתי מתפלל בסידור, קורא את הכול,

לא הייתי יודע מה הפירוש של זה.

משם, אחרי שנה, אני

הלכתי שכרתי דירה.

היית בן 18.

-כן.

נרשמתי ללשכת גיוס של הצבא.

התגייסתי לצבא.

סיימתי את השירות.

שכרתי דירה,

הייתי הולך או לסבתא, בעיקר בסופי שבוע.

או לדירה ששכרתי עם שותפים.

סיימתי את השירות, נרשמתי

לקורס אומנות הבישול.

עשיתי קורס שפים.

התגייסתי למשטרת ישראל בתור שף.

15 שנה הייתי אחראי מטבחים.

ואז נפצעתי בתאונת

דרכים ועברתי תפקיד.

למחלקת רכבים.

וממשיכים. נהנים מהחיים.

ההורים והמשפחה הגיעו רק אחרי 17 שנה.

אחרי 17 שנה.

הם הגיעו דרך טיסה

שאמורה להיות שלוש שעות,

בטיסה, טסים לטורקיה.

בטורקיה, הולכים לקונסוליה של ישראל.

מקבלים ויזה על נייר.

כשמגיעים לישראל חותמים

על הוויזה ועל הנייר,

ככה עושים גם תיירים.

אלפים עושים את זה, והרשויות

באירן יודעים את זה.

יש כאלה שלא חוזרים ויש

כאלה שגם עושים טיול.

וחוזרים? -עם הוויזה הזו על נייר

באים לישראל חותמים על הנייר,

כשחוזרים לטורקיה, קורעים את הוויזה

כאילו כל הזמן הזה הם היו בטורקיה.

אז ככה הם עלו. - אז בעצם ראית

גם את האחים שלך רק אחרי 17 שנה?

כן.

אז כשאתה משווה את הקליטה שלך ושלהם?

זה היה אחרת לגמרי?

-כן.

כשאתה בן אדם מבוגר, אתה מנוסה מהחיים.

כשלוקחים אותך בגיל 17,

פתאום משנים לך את החיים.

כשאתה עובר משכונה לשכונה קשה לך.

מבית ספר לבית ספר זה קשה.

לקחת אותך בלי ההורים, פתאום לשים

אותך בגיל 17 באיזה חיים חדשים לגמרי.

איפה המנטליות הישראלית

מאוד שונה מזאת האירנית?

משהו שהיה לך קשה להתרגל אליו.

כבוד.

-הכבוד?

האירנים מאוד...

מכבדים אחד את השני. בעיקר הורים, מורים.

כבוד. כבוד הדדי.

הילדים שלך גדלים כישראלים לכל דבר או

שיש משהו שאתה מצליח להעביר להם משם?

מנסה, לדבר איתם כמה

שאפשר מילה פה מילה שם.

בתקווה, שידברו כמו

אימא שלהם פרסית שוטף.

שהיא ישראלית?

אשתי גם ישראלית והיא נולדה כאן.

-ומדברת פרסית?

מדברת פרסית שוטף.

אתה לימדת אותה פרסית?

-כן.

שהילדים יכבדו אותנו כמו

שאנחנו כיבדנו את ההורים.

כשאתה מגדיר את עצמך, אם שואלים

אותך על הזהות שלך, אתה אומר

אני אירני או אני ישראלי?

אירני. -אירני?

-כן.

גם וגם באיזשהו שלב

יש את השורשים.

כמה זמן זה לוקח להרגיש בבית?

כמה זמן לקח לך בשביל להרגיש

פה בישראל בבית. -בגיל כזה?

בין חצי שנה לשנה.

לפי דעתי, התלמידים שעולים

ולומדים פה בבית ספר,

זה הכי, הכי מוצלח והכי משתקמים בחברה.

בקלות.

היה לך ברור להתגייס?

כן, כן.

אני בתוך תוכי...

-כאילו ברחת מצבא ו... כן.

זה משהו אחר לגמרי. -ללא ספק, בתוך

תוכי יש לי נתינה לתת כל הזמן.

חרוץ. לא נעים לספר על עצמי...

ללא ספק שאני אשרת בצבא.

יש איזה מסר שהיית רוצה להגיד

לאנשים שיראו את הסרטון הזה?

כן, שלא ייקחו את החיים

הקלים כמובן מאליו.

עד שלא עברת משהו קשה, אתה

לא יודע מה זה החיים הטובים

או אם רואים מישהו ברחוב

שקשה לו, לעזור לזולת.

זה לא מובן מאליו מה קרה לו.

צריך לעזור לזולת.

אתה יכול לפרט קצת יותר את

סיפורי המסע הארוך הזה והקשה?

כן. במהלך המסע,

הדוגמא הכי קלאסית היא

ביום היינו מתחבאים בין הסלעים שמא

משמר הגבול לא יראה אותנו ולא יזהה.

בעיקר היינו הולכים כל הלילה ברגל ובגמלים.

משמר הגבול הפקיסטני או...

-האירני.

בגבול האירני.

היה אפילו פעם אחת שכן נתקלנו

במשמר הגבול שם.

והמבריח בא ואוסף אותנו הוא אומר:

"תשמעו אנחנו נתקלנו בשביל להשתחרר מזה

אנחנו צריכים לשחד אותם."

"אז כל אחד שיוציא כסף, תכשיט

או משהו, להיפרד ממשהו."

"אנחנו ניתן לשוטרים האלה,

לשחד אותם כדי לשחרר אותנו".

וזה באמת מה שהיה.

נתנו להם קצת כסף ותכשיטים

והם שיחררו אותנו.

ידעתם כמה זמן ייקח המסע?

לא.

הוא היה משחק איתנו. אם היה

אומר מההתחלה שייקח שלושה שבועות,

רוב האנשים היו מסרבים, לא היו הולכים.

היה מראה לנו את הקצה של איזה הר,

אומר לנו: "אתם רואים, זה הגבול".

"אנחנו נגיע אליו, נעבור את הגבול."

להגיע לקצה הזה היה לוקח יומיים שלושה.

כשהיינו מגיעים לשם, היה

מראה לנו את ההר הבא. 

"אתם רואים את הגבעה הבאה?

שם זה הגבול."

משך אותנו עד הסוף.

והיה משהו שהכין אותך לזה בחיים? זאת

אומרת היה לך עד אז חיים מפונקים או...

לא. לא היה חיים מפונקים אבל...

הכין אותי לחיים.

הכין אותי לחיים.

-המסע הזה.

המסע הזה, כן.

ואיך עברו אותו האישה והאישה

בהריון והאישה בת ה 50?

הגיעו בשלום. הגיעו בשלום.

שלא לדבר על האישה בהריון ובעלה. שהם

אחרי שנה שהם היו פה הם חזרו לשם, לאירן.

אחרי כל מה שהם עברו הם

אמרו שלא טוב להם פה.

חזרו לשם.

שמרתם על קשר?

השתדלנו, שנה שנתיים ואחר

כך לאט לאט זה נעלם.

כאילו עם האנשים שהיו אתכם בקבוצה.

-כן.

מתוכנו היו גם ארבעה מוסלמים

שמפקיסטן הם טסו לגרמניה.

הם גם רצו לעזוב את אירן,

אז משם הם טסו לגרמניה.

מה גורלם אחר כך אני לא יודע.

אבל היהודים שהיו?

היהודים שהיו, לא כולם עלו לארץ.

שמונה עלו לארץ וכמה בודדים

הלכו לאוסטריה כדי לקבל ויזה לארצות הברית.

והסוכנות סייעה גם לזה?

-סייעה גם לזה, כן.

הסוכנות עזרה להוציא יהודים.

-נכון.

ממש דאגה.

הם נמצאים בסכנה.

בסכנת נפשות מן הסתם.

נכון, אם הם היו מגלים גם

יכולים ללכת למשפחה באירן.

בעצם הלכו אחרי איזה תקופה הלכו להורים אמרו:

"מה אתם לקחתם אותם לצבא והם נעדרים".

אני עד היום נחשב נעדר בצבא באירן.

כי מה? כי קיבלת כבר צו גיוס? 

כן, קיבלתי צו גיוס. וההורים אמרו:

"מה אתם רוצים..." -לקחו אותו.

"באתם לקחתם אותם, הם אצלכם".

ואז לא היו עד כדי כך מתוחכמים לראות אם

עברו את הגבולות או לא עברו את הגבולות.

זאת אומרת אתה נחשב נעדר...

-נחשב נעדר עד היום.

תודה.

-תודה לכם.

Moris Nemika
Efrat Kraus
Tehran
Iran
More Life Stories: