Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:01:30

קוראים לי אלי סופר,
נולדתי בשם אליהו,
אבל בארץ כולם מקצרים שמות
שמות חיבה, כאילו
ולכן מאז עלותי ארצה ב-1950
אני אלי סופר.
עכשיו, אני נולדתי בבגדד
למשפחה של שש נפשות.
חמישה אחים ואחות.

לצערי, אחד מהאחים בשם פתחי,
טבע בנהר, בדיאלא
כשהוא רק עכשיו סיים את התיכון שלו שם
ומכל מיני סיבות
לא הצליחו להציל אותו וטבע,
וזה בעצם אחד הדברים הכי נוראיים שקרו
אחרי הפרהוד,
כי הפרהוד בשבילי זה נחקק עמוק בזיכרוני,
כשהייתי כבר בגיל 8

נולדת ב-1933.
עכשיו אולי אני אספר משהו על משפחה,
על אורח החיים שבילינו
עד לאותו אירוע של חג השבועות
שבו נטבחו יהודים
וכמעט עמדנו גם להיהרג
בגלל סיבות שהיו מסביב.
אנחנו גרנו מחוץ לרובע היהודי,
בשכונה מעורבת.
 

00:03:00


אימא שלי קראו לה חביבה
והיא כזו, היא חביבה לכולם.
אבא שלי קראו לו סילמאן.
עכשיו, אימא באה ממשפחת ששון המפוארת,
כלומר חביבה סופר ששון
אימא בהיותה תופרת מצליחה
היא יכלה ליצור קשרים מעולים עם ערבים

בעיקר ערבים ממשפחות מיוחסות
אהבו אותה מאוד.
אימא כמעט הייתה המפרנסת היחידית
ולכן היא הייתה מושא להערצה בידי המוסלמים,
כי לא הבינו איך זה יכול להיות שאישה
שהיא בעצם נוטלת את התפקיד של מפרנס המשפחה.

אבא היה איש צנוע, לא התפרנס הרבה
אבל הוא היה, כל מה שהיה לו נתן בעצם.
אני זוכר שהיה בבוקר יוצא לתפילה,
אחר כך חוזר הביתה עם פיתות עיראקיות,
עם סמבוסק,
יום יום כמעט
ובערב הוא היה מביא קצת פירות,
משהו כזה.
אבל לא ראיתי אותו נוטל
איזה שהוא חלק משמעותי בחיים שלנו.
 

00:04:30


אבא היה מקסים, הערכנו אותו,
הערכנו את המגבלות
ולא נפגע שום דבר מבחינת האהבה אלינו
והמסירות אליו.
אנחנו ראינו שיש מגבלה, אולי לא סיפרו לנו
בעצם שאבא הוא היה יחיד בין 5 בנות,

הוא היה מאוד מפונק,
ההורים שלו הביאו אפילו מורים לבית כדי שילמד
והוא כנראה לא קיבל את החינוך המתאים
מבחינת השכלה וזה,
אבל הוא היה טוב לב,
אנחנו מעריכים אותו מאוד.
אימא הייתה בעצם המפרנסת העיקרית של המשפחה,
ולזה הייתה משמעות גדולה מאוד.

הערצנו אותה, היא לא רק עסקה בתפירה,
היו לה גם כמה בנות שהעסיקה,
כאילו היה לה מן מפעל כזה קטן
בתוך הבית
ועזרו לה בכלים, בכל הדברים,
לא רק בתפירה
וכולם אהבו לעשות את העבודות האלו שלה.
הייתי אומר שלא היו תקלות או בעיות מיוחדות
בתוך השכונה,
 

00:06:00


אם כי לפעמים את נתקלת בכל מיני בריונים כאלה
שהיו צועקים "יהודים" וכך הלאה.
עכשיו, הסיפור של הפרהוד
הוא סיפור מיוחד במינו
שבו אימא התגלתה כבעצם
מפקד שקרא את התמונה וידע מה לעשות
כדי להציל כמעט 3 משפחות.

היינו בערב חג העצמאות אצל הדוד
בשכונה מאוד קרובה אלינו
ושמה בערב שמענו רעש אדיר מהרחובות.
והבן פתחי הציץ מהחלון
כדי להסתכל מה קורה ברחוב
והוא אמר "יש מהומה גדולה,
אבל יש שוטרים שעושים סדר"

ולכן אמרנו זה הזמן לצאת כדי לחזור הביתה.
ואני הייתי יחד עם אימא,
יצאנו, בסך הכול צריכים לעבור איזה 200 מטר
כדי להגיע לבית
ועברנו את זה ללא בעיה.
עכשיו, אימא בחושים שלה
היא ידעה שמרחפת סכנה עלינו
 

00:07:30


וגם על משפחת נאווי מסיבה אחת פשוטה:
בעל הבית שלנו, עיסא,
הוא היה מקבל דמי חסות ממשפחות
וכנראה שהם התנגדו
ולכן הייתה איבה בינו לבין משפחת נאווי.
עכשיו, אני זוכר שבבוקר של המהומות,
מהבוקר שאימא יוצאת ונכנסת
ומביאה חליפות, מביאה דברים
ממשפחת נאווי

ואחר כך במן אחד אחרי השני,
כל המשפחה פונתה אלינו,
זה היה סאלח נאווי,
הוא עסק בתכשיטנות,
הוא היה מאוד...
מאוד עשיר גם.

אשתו, הבת שהייתה נשואה למישהו בשם נעים,
עוד שני בנים ועוד אח כלומר 7 נפשות,
אימא פינתה אותם אחד אחרי השני
בשעות הבוקר המוקדמות,
יחד עם הכלב פיג'ו.
עכשיו, אנחנו היינו כל המשפחה
פלוס בן הדוד דוד שהיה אצלנו,
כלומר היינו בעצם איזה 13-14 נפשות
בתוך הבית.
 

00:09:00


בשעות הבוקר אני מסתכל דרך החלון
בקומה השנייה
ואני רואה שיטפון של ערבים
עם דברי ביזה
וכל אחד ביד שלו או סכינים או גרזנים
כל הדברים האלה וצועקים צעקות כאלה
ומשום מה אני לא פחדתי,
לא הבנתי בעצם מה כל המהומה הזאת.

עד שהגיעו בעצם לפתח הבית
של משפחת נאווי.
היה שם שוטר שרכוב על סוס,
כיוון את הנשק שלו למנעול של הבית,
פרץ את הבית וכל ההמון הזה נהר פנימה
ויכולת לראות אותם אחר כך,
הבית התרוקן לחלוטין,
אחר כך בדקנו.
היה ברור שאילו היו שם,
היו רוצחים אותם.

עכשיו, דבר שהציל אותנו,
אימא תכננה את הכול כמו מפקד עליון.
היא ביקשה מאשתו של בעל הבית
שגר מולנו
שהיא תבוא, תשב ליד החלון בקומה הראשונה
והיא כל הזמן מסתכלת על הרחוב
ולהגיד אין יהודים פה, אנחנו מוסלמים,
תמיד היא הייתה חוזרת על זה בקול שלה.
 

00:10:30


ומשום מה, אף אחד לא התקרב אלינו
למרות שמסביב את רואה,
היינו במקום שולט,
ראינו את שני הרחובות האלה
בשעות הצוהריים הדברים נרגעו
וראיתי שעומד מול הבית שלנו חייל
כנראה מהלגיון הערבי,
הבריטים כנראה הכניסו כוחות מירדן
ועמד עם כידון.
ואז אמרנו אוקיי, אימא יש הגנה
אז כנראה אין בעיה

ואימא יצאה,
וברגע ששמענו את הזעקות שלה,
היא הלכה כדי לראות מה קורה בשכונה,
שתי משפחות יהודיות שם נרצחו,
ממש נרצחו.
ועוד משפחות אחרות שבזזו
כי הם עזבו את הבתים עוד קודם וכך הלאה.
זאת אומרת התושייה למעשה של אימא
הצילה שלוש משפחות
והם זוכרים את הגבורה שלה כל יום וכל הזמן,
חוזרים על זה פעם אחר פעם.

עכשיו, כמובן לאחר האירוע הזה
הדברים השתנו לחלוטין מבחינת האווירה
אני אמנם המשכתי ללמוד,
אפילו הגעתי לתיכון שמש,
שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר,
רוב המורים, מורה לאנגלית הגיע מאנגליה
מורה לגאוגרפיה היה ערבי, ראשיד קראו לו,
איש נחמד, מצחיק, אהבנו אותו מאוד.
 

00:12:00


קיבלנו את החינוך הטוב ביותר האפשרי
ואני שאלתי את עצמי בעצם
איך הגעתי לזה.
אימא הייתה מטפלת בפרנסה
שמעה על איזה בית ספר יוקרתי
צריכים כסף לשם,
מאיפה הגיעה לזה
ואיך איתרע מזלי שאני אלמד בשמש.
עכשיו, למדתי שם בתיכון 3 שנים,
לא סיימתי
והסיבה היא פשוטה מאוד:
אח שלי פתחי, יותר מבוגר ממני, טבע

הוא למד בבית ספר בעצם ממשלתי,
לא יהודי, ממשלתי
בערב ובבוקר עבד כפקיד בחברת החשמל.
מה זה חברת חשמל,
היה יוצא לקרוא מונים של חשמל
ואחר כך יושב במשרד יחד עם כולם
ועושה את החשבונות, משהו כזה

ואני כשטבע, מאחר ויש לנו מצוקה לפרנסה,
החלטתי שאני אתפוס את מקומו
וזה בדיוק מה שקרה.
התחלתי ללמוד בערב והפכתי פתאום לפקיד
שנכנס לבתים ערביים
בכל השכונות המטופשות האלה
כדי לקרוא מונים של חשמל.
ולמעשה אני לא סיימתי תיכון
נשארה לי שנה אחת.
 

00:13:30


אני חושב שהחל מבית הספר היסודי,
אני זוכר את בית הספר שנקרא מסעודה סלמאן
עם גמר בית הספר הלכתי אז לשמש
תמיד היינו בחבורה.
תמיד צחקנו
אחר כך היינו מוזמנים לבתים

לכל מיני משחקים כאלה
והייתי אומר שהייתה תקופה מאוד מאוד מעניינת
היא כללה גם ספורט,
לקהילה היהודית שם היו למה כמה אצטדיונים כאלה
וכמה ימים בשנה שהיו מופעים
של כל בתי הספר בספורט.
וכך היה גם בבית ספר שמש.

בית ספר שמש היה בית ספר מיוחד במינו
כי כולם הבינו שזה בית הספר הטוב ביותר
שישנו בארץ,
אפילו הערבים בעצמם היו צריכים פרוטקציה
כדי להכניס בן של שר
או לא יודע משהו כזה.
עכשיו, גם שם היו חיי חברה
מאוד מפותחים
 

00:15:00


היו בבית ספר כמה חוגים,
של משחק, של שירה, של ריקודים.
אני השתתפתי רק באחד מהם,
במשחק נכשלתי אבל... בספורט ובדברים אחרים.
והמיוחד בזה שלא פגשת בנות שם.
תמיד זה הפתיע אותי.

ואם היו שם בנות ספורות,
תמיד ישבו בכתה בשורה הקדמית,
ככה כאילו לחצוץ בין הילדים לבין זה.
עכשיו, במשך התקופה הזאת
התוודענו לפעילות של התנועה הציונית.
אני וכל החברים שאני מכיר
בעצם השתייכנו לתנועה.

המשמעות הייתה פגישה פעם אחת בשבוע
היינו מסיימים כדי להגיע לבית מוקדם
כל פעם היינו משנים את המקום כדי להגיע לשם
ובעיקר למדנו שפה,
למדנו שירה, למדנו מה זה ישראל,
מה כל הקיבוצים,
זה כל הזמן משך אותנו, מה זה קיבוץ?
שהחברה מחליטה שהיא מתארגנת וחיה לבד וזה.
 

00:16:30


ואחי המבוגר דוד הוא השתלב בתנועה
בתפקידים בכירים מאוד.
הוא היה כמעט עוזרו של ראש התנועה
ועסק גם כן בהעברת כספים של יהודים לפרס
וגם בהצלה של יהודים
כי אז המצב היה קשה מאוד,

כי הייתה פעילות ממוקדת כדי לאתר
בין אם אלה...
בעצם הנוער שם התחלק לשני דברים:
אלה שדגלו בקומוניזם אבל מיעוטם
והשאר, כולם כמעט, בלי יוצא מן הכלל,
צידדו בתנועה הציונית
וכולם היו חברים שם.
עכשיו, היה ברור שאנחנו ברגע שהייתה אפשרות לעלות,

כולנו רצינו לעלות.
הנוער שם בגילאים האלה
הוא היה חדור ציונות. לא תאמיני.
אבל כל הזמן דיברנו על מה עושים
וכולם אמרו שהעתיד שלהם הוא בעצם שירות בצבא
כל החבורה שאני הכרתי שם.
ואפילו הכשירו אותנו לעבודה.
למדנו, אני למדתי נגרות.
הייתי צריך להיות נגר,
מה פתאום משהו אחר.
 

00:18:00


וגם ראינו את הפעילות של האח הגדול,
באמת, הוא הסתכן הרבה,
היה בתפקיד דיי בכיר
אחר כך הבריחו אותו, הגיע לפרס
ואנחנו עלינו באוגוסט 1950
יחד עם העלייה ההמונית.
השמות האלה אני חושב שכל יהדות עיראק
מאותה תקופה יודעת מה זה חאנוני,
זה השוק של הדגים.

שני אזורים של רובעים יהודים קראנו לזה
קחוואת אל אזרירי שקרוב אלינו,
קחוואת אל כבירי
ושם בעצם, אלה מקומות שפקדתי רוב הזמן.
יש שם גם בתי כנסת שהייתי בחלק הזמן
גם נכנס אליהם, לא הייתי דתי.
בבית דיברנו רק ערבית,
אנגלית שלטנו לגמרי לא רע

הודות ללימודים בבית הספר היהודי
ובעיקר בשמש
אני זוכר את מיסטר רוג'רס
שהגיע מלונדון במיוחד ללמד אותנו אנגלית
באמת,
זה אפשר להגיד הודות לקהילה היהודית
שידעה לטפח את ה...
כי הקהילה היהודית חיה
כאילו מדינה בתוך מדינה,
היה לה את הכול,
את בתי החולים, את בתי הספר
 

00:19:30


את כל ה... בוא נגיד, אפשרות לעזור לזולת
ולכן לא הייתי אומר שאנחנו היינו מעורבים
בחיים הרגילים עם הערבים וזה.
אם כי בשכונה שאני גרתי
היא הייתה שכונה מעורבת
מה שכן, דרך הקשרים של אימא
תמיד פקדו אותנו משפחות ערביות

גם לפני הפרהוד וגם אחרי הפרהוד.
כי כל המפגע שצפינו שנפל על הראש שלנו
אלה היו ערבים משכונות אחרות.
הערבים ששמעו שאפשר לבוא ולעשות,
להשתתף בביזה, אז כולם ממשתפים
ומי בדרך הקורבן? זה היהודים,
לא הייתה בעיה.
שחטו שם יהודים.

אחד האירועים היפים זה בקיץ
כשעוברים מכתה לכתה.
לא היינו הולכים לקנות ספרים חדשים,
היה ברור לנו שיש כתה שעוברת כתה אחרת
שהיא רוצה למכור את הספרים שלה
ובוודאי יש כאלה שבאותה כתה אפשר לקנות.
היריד הזה בשכונה היהודית
ורעש מהומה
 

00:21:00


וכל אחד מרים ספר ואומר זה ספר של כתה זו וזו,
והוא כמעט חדש ומשהו מהסוג הזה
והיה מן יריד צבעוני מאוד נחמד.
ואני קניתי שם, מכרתי ספרים שלי
וגם קניתי את הספרים שם.
רוב אלה שאני מכיר, בעצם רוב הספרים
שהשתמשו בהם, לא ספרים חדשים.
בחופש הגדול כמעט עבדתי תמיד.

פעם אחת עבדתי אצל שען
והיה לו גם כן עוד חנות במקום אחר
ותמיד הייתי צריך להעביר שעונים
ממקום למקום
ושמתי לב שהוא נתן לי פתק פעם אחת
ואמר לי תמסור את זה לחבר שלי עם זה

ואני מסתכל על הפתק וכתוב באנגלית
"I like the boy"
ותמיד אני הבנתי שמסתתר מאחורי זה
דברים אחרים.
הוא היה מאוד נחמד
המשכתי לעבוד איתו אבל הייתי מאוד זהיר.
זה היה קיץ אחד.
הקיץ השני כבר העזתי ללכת לסוכנות עבודה
מעבר לנהר
שהאנגלים היו עוד שם
כדי לבקש עבודה
 

00:22:30


וקיבלתי עבודה כפועל ניקיון
במשרד בריטי שהתעסק בבנייה
כלומר את רואה שולחנות מלאים
עם תכניות בנייה
תמיד הייתי מציץ ורואה אנשים משרטטים
וכל הדברים האלה
ובחלק מהסיורים שלי שם כדי למצוא עבודה
הגעתי גם לבתים שראיתי פתאום דגל ישראל פרוס

מסתבר שאלה יהודים מהבריגדה הבריטית,
הבריגדה היהודית.
ואמרתי להם תיקחו אותי,
אני מוכן לעבוד בחינם אפילו
רק שזה לא הסתדר.
אז תמיד בקיץ אני עבדתי
כדי לעזור לבית ולאימא.
התחנכנו כך.
אימא תמיד הייתה, בוא נגיד, במוקד

עד שנפטרה ב-1998 בגיל 96.
היא הייתה בהירה, צלולה, יפהפייה,
הייתה אישה מרשימה מאוד.
גם בארץ פה אגב עשתה מהומות
בבית תפילה ברמת גן,
היא החליטה לשבת יחד עם...
לא בדיוק למעלה עם הנשים, עזרת נשים,
 

00:24:00


כי אם לרדת למטה ולשבת
וקמה שמה מהומה
והחליטה שהיא יושבת שם
ואחר כך כולם תמכו בה
למה שלא תשב איתם שם.
היא הייתה טיפוס עם, לא הייתי אומר קשוח,
אבל עם שורש חזק, אמונה חזקה
טיפחה את המשפחה.

עם מעט אמצעים היא דאגה
להשכלה הטובה ביותר האפשרית.
אני עוד פעם, אני עד היום אפילו
לא הצלחתי להבין איך הגעתי לשמש, באמת.
זו הייתה בשבילי מתנה גדולה מאוד
ואני יודע שכדי להגיע לשם
זה רק המשפחות העשירות היהודיות
או פרוטקציה. פרוטקציה לא עזרה שם.
אני מבין שהחליטה שאולי אני מספיק נבון
שכדאי אולי להשקיע בי, אני לא יודע.

וכך זה היה.
בצעירותי נדמה לי בגיל שנתיים, משהו כזה,
אני זוכר שסבא מצד אימא לקח אותי על הכתפיים
והוריד אותי
וזה הדבר היחיד שאני זוכר ממנו.
אבל אני יודע שאימא החליטה לקלוט אליה הביתה
את שני הסבים משני הצדדים
 

00:25:30


וזה מדהים כי אימא כל הזמן התעסקה רק בתפירה
כדי לפרנס
ולכן כלומר הייתה מן מסירות כזאת
או הבעת תודה לאנשים האלה
אבל אני לא זוכר שום דברים מיוחדים
עבור סבא וסבתא, לא זוכר.
זה רק את הסיפורים שסיפרו עליהם
שמצד אבא הם היו עשירים

וזו הסיבה שאבא יצא מפונק
וכמעט לא למד
מספרים שתמיד הלך לתיאטרון,
כלומר בילה במקומות, איפה שכל הגברים...
אבל למזלנו היה איש מאוד צנוע,
לא השתכר הרבה

אבל אהב את המשפחה
ואנחנו אהבנו אותו.
זה אבא.
עכשיו, בחגים תמיד הייתה אווירה של חג
ידענו את הפסח, ידענו את יום כיפור,
היינו בערב לפני זה, שחיטה של כפרות
 

00:27:00


היינו הולכים בקרבת בית כנסת,
עמד שם איש דת
ואנחנו היינו מביאים את התרנגולת
הוא היה קושר אותה בצורה מסוימת
ושוחט אותה מולנו והיה זורק אותה
עד שהיא, בוא נגיד, גוססת
תמיד הייתי הולך עם אבא,
אבא תמיד היה הולך ליום כיפור,
ביום כיפור תמיד צמנו,
גם כשהיינו צעירים צמנו.

קראנו לזה צום מדרגות,
יש כאלה שגמרו בצהריים והחזיקו מעמד,
אני מדבר על הקטנים,
המבוגרים בוודאי צמו עד הערב.
החגים אווירה אחרת,
מאכלים אחרים, לא פספסנו שום דבר.
עכשיו, מסביב הייתה לנו המשפחה הגדולה,
המשפחה שמצד אימא,

היו לה 4 אחים, כולם גרו בעצם
מעבר לשכונות המעורבות והשכונות היהודיות
בדרום, באזור היקר או היוקרתי
ותמיד היה לנו בשבתות מידי פעם
הליכה ברגל לשם.
או בנסיעה בעגלות,
עגלה, ערבאנה קראנו לזה, עם סוסים
 

00:28:30


זה בעצם כלי תחבורה מאוד מקובל
אחר כך היו גם מכוניות
ותמיד בעצם היינו, את החגים היינו חוגגים
יחד עם המשפחות האחרות
אימא עשתה את הכול.
כלומר כל המאכלים היום שקוראים להם עיראקיים,
קובות, שוונדריה וכל הדברים האלה
אימא בעצם עשתה
סלונה.

אגב, כל יום היה מאכל אחר,
זה היה חוזר על עצמו.
יום אחד סלונה, עם הדגים
ויום אחד שוונדרי ויום אחד זה,
תמיד היה חוזר על עצמו,
כל שבוע אותו סידור
יום ראשון אוכל שונה מיום שני,
שלישי, רביעי, חמישי
ואני תמיד התפלאתי אימא עסוקה בתפירה
איך היא מצליחה בעצם לקיים משפחה
ושום דבר לא חסר.

היא נעזרה כמובן באלה שרצו ללמוד אצלה תפירה
אז סייעו לה גם כן בזה
אבל מאכלים היא עשתה, כן?
אני זוכר אותה, זה לא היה מטבחים כמו פה,
זה היה מטבח קטן,
למרות שהבית האחרון ששכרנו,
איפה שהפרהוד, היה בית של 3 קומות
 

00:30:00


אבל יחד עם זאת, המקום שהייתה צריכה לבשל
זה היה כוך קטן, זה מפתיע, כן?
עם ארובה שהייתה לה מלמטה
עלתה לקומה שלישית.
ראינו אצלנו הרבה נשים ערביות
מהמעמד הבכיר,
כולן אהבו את אימא

והיו לנו גם, לא התיידדנו איתם,
לא נכנסנו אליהם
אבל היה נעים לראות שאימא זוכה
ליחס אוהד, זה נטע בנו ביטחון
הכול התפורר כמובן לקראת הפרהוד,
אז כבר הבנו שזה לא המקום שאנחנו יכולים
להמשיך לחיות שם.
היינו על זמן שאול,
נכנסנו לתנועה, קיבלנו ערכים אחרים,

שמענו מה שקורה בארץ,
שמענו על דמות היהודי החדש, הצבר
ושירים בעברית ולא רק היינו נפגשים,
פעם אחת בערבים היו יוצאים גם למקומות רחוקים
עם החבורות הגדולות
ששם בעצם שרנו שירה עברית ועשינו את הכול
 

00:31:30


היינו מעמידים ושמרים כדי להתריע
אם יש מי ששומע או משהו כזה.
וכך בילינו את הזמן עד שהגענו לתקופה
שבה בעצם התרחשה העלייה.
תראי, כל  הנושא הזה של עלייה
בעצם בא בהפתעה.
דרך המגעים שלנו
עם החברים ביחד,

דרך האווירה,
דרך החיפושים שהמשטרה עשתה אחרי פעילים
כלומר הבנו בעצם שאין חיים בעיראק,
באיזה שלב זה מסתיים.
עכשיו, הודות לאחי שכבר השתלב בתנועה,

תמיד היה ברור לנו שאם תהיה אפשרות,
כי אחותי ואח הם בעצם נשלחו  עוד לפני 1950
דרך פרס ועברו את כל התלאות האלה
בעיראק כדי להגיע לדרום לבצרה
ומשם להגיע לשם
זה היה אחותי ואחי
ונתפסו ונכלאו.
 

00:33:00


כלומר אנחנו בעצם חווינו את הבעיות
על בשרנו, כן?
כמובן היה אפשר אחר כך לשחרר אותם.
אבל בשלב מסוים כבר דיברו על זה
שאפשר לצאת
עקבנו אחרי הדיונים בממשלה,
ראש הממשלה בזמנו נורי סעיד

אומרים שהוא צידד ביהודים
אפילו דיבר את השפה שלהם, הערבית המדוברת
הערבית הייתה להם שפה מדוברת אחרת.
אפילו דיבר את השפה שלהם
והוא כנראה בלחץ של הבריטים,
במקום להתעסק בריצה אחרי נוער
שפעם צעירים ופעם זה,

הוא נתן חופש בעצם לצאת מעיראק
בתנאי שאת מוותרת על האזרחות שלך
ואת יודעת עם הפקעה של הכול.
המשפחה הגדולה שהם היו עשירים
הם היו צריכים בעצם לוותר על הבתים שלהם
לנו למזלנו, היינו בשכירות כל הזמן
עזבנו את אותה הדירה שבה התרחש הפרהוד,
 

00:34:30


עברנו לדירה אחרת ליד הכביש הראשי
ובעצם משם עלינו
זאת אומרת היינו כל הזמן
במצב של היכון לעזוב.
והגענו כמובן למקום איפה שמתרחש
זה המסעודה סלמאן, בית ספר מסעודה סלמאן

ושם נרשמנו ועברנו דרך הפקיד
שהטביע בתוך הפספורטים שלנו, כן?
שאין חזרה ושבעצם זהו זה,
ניתקנו כבר כל קשר עם אותה מדינה
שחיינו בה 2,000-2,500 שנה,
אני יודע מה.
עיראק הייתה צריכה להיות של יהודים,
זאת אומרת אם מישהו תובע בעלות,

אני חושב שהעדה העיראקית
צריכה לתבוע את הבעלות על עיראק.
בבגדד אומרים בשנות ה-20,
50% היו יהודים
שר האוצר הראשון לאחר הקמת המדינה ב-1921
שקיבלה את העצמאות
עם המלך הראשון שקוראים לו פייסל הראשון
שר האוצר שלו יהודי.
יהודי.
 

00:36:00


ובהמשך כמעט 7-8 שנים ועד היום
מוקירים אותו
וכשרצו להרוס את הבית שלו לפני שנה-שנתיים
קמה מהומה,
הבית נהרס כי רצו להשאיר אותו
כנכס לאומי,
היו הפגנות שם של ערבים שם
נגד אלה שהרסו את הבית.
ומאז בעצם יהדות עיראק צמחה
בצורה מפתיעה בגלל הבריטים.

בממשל, בכל הנושא של סחר,
שלטו על הבנקים,
זו בעצם הייתה הפריחה של הקהילה היהודית
עד עלייתה ארצה.
וללא הפרהוד לא יודע,
אולי לא כולם היו... אבל זה מה שקרה, נו.

וקבענו לנו את היום,
היו הנחיות ברורות מה צריכים לקחת.
כסף, כל אחד היה רק 50 דינר.
50 דינר זה היה בזמנו מטבע דיי חזק.
כמו לירה שטרלינג, משהו כזה.
ומזוודות.
אני חושב שכל השוק, יש שם שוק בבגדד
יש שם המון שווקים
 

00:37:30


שוק אל שורג'ה של פירות וירקות
וכל מיני דברים כאלה, שוק אחר של הגבינות
את יכולת ללכת ולהריח את הגבינות השונות
ומי שעמד שם רובם כורדים מהצפון
עם הבגדים המסורתיים שלהם
מול חביות ענקיות

שמלאות עם גבינות כאלה קשות
ועד היום באמת הגבינות האלה הן טובות
זאת הייתה אווירה ציורית שם,
בכל מקום
חאנוני של הקהילה היהודית,
הוא היה צבעוני, עם כל הצעקות של המכירה,
של הריח של הדגים
וכל השכונות היו בעצם אחד אחרי השנייה.
וכל זה בעצם התמוטט,
כל זה התמוטט לאט לאט.

הייתי אומר שהקהילה וזה בעצם דבר מדהים,
החוזק הקהילה בזה שעלו כולם, שכולם עלו.
בין העשירים לבין המשכילים ביותר
ולכן ההצלחה שלה בארץ היא הודות לזה.
זאת אומרת לא זרקו רק את העמך
כמו נניח המרוקאים,

00:39:00


בעצם החלק המשכיל עבר לצרפת
ודלת העצם בעצם עלתה.
אבל העדה העיראקית עלתה כל כולה
גם מתוך אמונה,
אני חושב שכולם היו חדורי אמונה בישראל,
בעתיד היהודי,
בחלקם גם, אני חושב שרובם הנוער בגילי
בגילאים שלי אז,
כולם היו בתנועה הציונית,

רק מיעוטם היו בקומוניסטים.
עכשיו בעלייה, אוקיי, הגענו, עלינו למטוס,
הייתה תופעה חדשה
הגענו לקפריסין ונדמה לי באותו יום
העלו אותנו, הגענו ללוד
ומשם משאיות לקחו אותנו לשער העלייה
בשער העלייה נדמה לי נשארנו תקופה קצרה מאוד,
שבוע-שבועיים

ומשם הגענו לפרדס חנה,
למחנות שם.
בפרדס חנה למזלי היו הרבה משפחות עיראקיות גם
וחלק מהחברים שלי גם
ולמדנו, מה למדנו?
למדנו בניין.
אני למדתי בניין אצל אדון אליהו
שהיה מגיע לפרדס חנה בעגלה שלו וסוסים בבוקר
 

00:40:30


ואח שלי הצעיר, אבי, גם כן למד בניין
והוא אמר בוא נבנה את הארץ.
עכשיו הייתה שם תקרית דיי מעניינת,
אצל אדון אליהו
זאת אומרת הוא ראה בזה מן ציונות כזאת
לחנך את העולים החדשים, לבנות את הארץ
וכל הדברים האלה.
פעם אחת ראיתי שם ספר באנגלית
שרטוטי בנייה וכל הדברים האלה

וראה אותי שאני מציץ בזה וקורא
והוא התפלא,
אומר לי "מה, אתה יודע אנגלית?"
מי שלמד בשמש יודע אנגלית שוטפת
יודע אנגלית, כלומר לא הסתכלו
על העלייה הזאת כעלייה איכותית
שבעצם קיבלה את החינוך הטוב ביותר האפשרי
בהשוואה לכולם.
אני אומר לך בערבות מלאה,
מי שלמד בעיראק והגיע וסיים את התיכון
ההשכלה שלו הייתה מלאה

ועלתה על כל גלי העלייה שהגיעו
יחד עם העיראקים.
אבל לנו תמיד הייתה האמונה שהייתה לנו לבד
אימא שימשה דוגמה
משום שהיא פרנסה משפחה
והייתה לה אמונה מוצקה בחינוך הילדים
ואנחנו אמרנו אוקיי אז הגענו,
אני בשנתיים בניתי בתים,
 

00:42:00


התגייסתי בגיל 19 ולא 18
כי רציתי לעזור למשפחה
ואיך התגייסתי?
באותה תקופה היו משתמטים
והיו סיירות כאלה ותפסו אותי ברמת גן
ועל המקום אמרו לי
"בוא, אנחנו עושים לך בוחן".
בוחן פסיכומטרי וכל  הדברים האלה.
כנראה שעברתי אותו מצוין

ואמרו לי אתה הולך לחיל האוויר, זהו,
כלומר לא הכניסו אותי לבית סוהר כמשתמט
כי אם רק אוקיי, תפסו אותי,
 שנה השתמטתי, בשנה זו עבדתי בבניין
בניין בבני ברק, בכל מיני מקומות כאלה.
כל הישיבות שישנן היום בבני ברק
אני זוכר שהייתי חלק בבנייה שלהם
וזה מדהים
אבל לא עזר, המטרה הייתה בעצם להשיג
השכלה אקדמית וזה הוכיח אות עצמו.

גם המסלול שעשיתי מאז שסיימתי את הטכניון
הוא מסלול מדהים,
כי הגעתי לתפקידים הבכירים ביותר בתעשייה,
לחרוש על תקציבים ועל תכניות פיתוח של מערכות,
לא של ציוד, של מערכות.
ורוב הדברים האלה מסווגים אפילו עד היום.
 

00:43:30


תמיד הבנו שיש חגורה תומכת
וזה בעצם הקהילה היהודית
אני זוכר בגיל צעיר מאוד חליתי
במחלת טרכומה
טרכומה משמעותה, אם לא מטפלים בה,
בעצם זה עיוורון

ואני יודע שאימא התרוצצה עד שהגענו לבית חולים
של הקהילה היהודית
ומי שניתח אותי זה מישהו רובצ'יק,
זה יהודי שבא מברלין, אני לא יודע מאיפה,
התמקם בבגדד
וכל המוסלמים שהיו באים מרחבי עיראק
היו בפתח שלו כדי שיטפל בהם, כן?

אז קודם כל אני זכיתי להיות פיקח עכשיו
 ולא עיוור
בכלל הקהילה היהודית,
עשיתי שם ניתוח, פעמיים עשו לי ניתוח
ניתוח הטרכומה.
זאת אומרת אני הרגשתי ביטחון,
אני חושב שגם החברים שלי
למרות המעמד שלהם והבתים
ואבא שעבד
הרגישו ביטחון שהקהילה היהודית השרתה.
הרגשנו את זה.
 

00:45:00


בבתי הספר זה לא רק שמש,
היה בית ספר פרנק עיני, ראח אל בת,
כל מיני בתי ספר שאת יודעת
שיהודים בעצם לא הלכו סתם להשכלה פשוטה,
השכלה אמתית
וזה של הקהילה היהודית
ולכן זה מה שבעצם דחף את כל הצעירים שם
 להזדהות,

קודם כל לחיות את חיי החברה, כן?
לא להיות מובדלים
וגם כשהתחילה התנועה לאחר הפרהוד
כולם בעצם הצטרפו לתנועה.
יש כאלה שאני מכיר שעשו את העלייה עוד קודם,
אלברט חליפה למשל, בחור מקסים,
למדנו ביחד בשמש,
לא מזמן כתב ספר על התלאות שלו בעלייה,
זה קשה להאמין,

כל המסע הזה מבגדד דרומה,
לעבור את המעבר הזה שט אל-ערב
בין פרס לבין עיראק
ומשם עד שהגיע
והוא לא היחידי,
היו הרבה כאלה בעצם שעשו את העלייה
עוד לפני העלייה הרשמית.
וזה מדהים,
זה רק מראה עד כמה רוב הנוער שם
 

00:46:30


בעצם היה עם מוטיבציה ציונית
ולכן לא מפליא שכשהיה פתח לעליה
שכולם בעצם הלכו,
זה מדהים.
פתאום החליטו שכולם הולכים.
גם אמנם נשארו שם איזה 2,000 משפחות
עשירות אבל אנחנו ראינו מה שקרה להם.

עד שנת 1963 המשטר התהפך,
בחלקם נתלו ובחלקם חיפשו מוצא
אבל העלייה העיקרית של 120,000
זה התרחש ב-1950-1951.
וזה לא פלא, אני אומר,
בגלל ההרגשה של הקהילה שהיא נתמכת

וגם קשרים בין התלמידים גם,
בשכבות השונות.
קודם כל, כל אלה שעלו מעיראק
המשיכו את המאכלים שלהם,
אימא הייתה, את יודעת מה זה,
יש מילה בערבית מעמול,
כל אותם הדברים,
אימא תמיד עשתה.
 

00:48:00


וגם בחגים נניח בחג השבועות
יש דבר כזה שקראנו לו קאהי.
המשכנו כאילו עדיין כל המסורת הזאת
של מאכלים וכל הדברים האלה
בעצם כאילו המשפחה שלנו וגם משפחות אחרות
הביאו הרצה
והיום המטבח העיראקי ידוע,
כולם רוצים לאכול קובה עיראקית.

תראי, יש לי ספר שכתב אותו שהרבני
על העגה היהודית בעיראק
מידי פעם אני מסתכל,
יש שם כל מיני אמרות מאוד יפות
עם תרגום לעברית
אבל זה גם כתוב במקור בערבית
ליהודים הייתה להם שפה מיוחדת,
עשירה מאוד,

השפה היהודית העיראקית, נדמה לי שהיום
יש חוגים כאלה שמנסים לשמר  את השפה
מדברים בה, אבל היא שפה עשירה שהיא מגלמת
בעצם את כל התרבות וההווי העיראקי.
כמעט אין שום דבר בחיי היום יום
שאין סביבו שהוא סיפור או איזו אמירה קולעת.
אני לא יכול להגיד את זה
כי אני לא דובר את השפה במיוחד
 

00:49:30


אתה לא מדבר ערבית עכשיו?
מעט מאוד.
אין צורך.
האח הצעיר הוא היה יועץ לענייני פלסטינאים
ובתחילת הדרך ישב אפילו בעזה
אז הוא יודע ערבית, מדבר ערבית שוטפת
וגם קורא ספרים.
לפני חודש, אמרתי לו "שמע, אתה קורא ספרים,
תן לי איזה ספר אחד בערבית,
אולי אני אתחיל עוד פעם".
הספר הזה עדיין מונח

רגע, וכשעליתם לארץ,
באיזו שפה דיברתם עם ההורים?
ערבית, אבל אחר כך לאט לאט
ראית שהם מכניסים לשפה גם מילים בעברית
אנחנו עודדנו את זה,
אבל בעיקר עד יומם האחרון של אבא ואימא
אנחנו דיברנו איתם בערבית.
אבל היא הבינה עברית, דיברה עברית,
אבל לא עברית קולחת.

כן, אני חושב שאירועים של העדה העיראקית,
מה שחוותה ומה היא מסמלת
הוא מאוד חשוב לא רק לדור הנוכחי
גם לאלה שיצפו במסורת היהודית
בעושר שלה של העדה,
את ההצלחה שלה בארץ
 

00:51:00


וניתוק השורשים, לעקור קהילה מפוארת
שחיה 2,000 שנה, לעקור
זה בא מסיבות אחרות,
הכמיהה לישראל היא כל הזמן הייתה,
כל הזמן כשאנחנו אומרים בשנה הבאה בישראל
זו אמת.
כולם האמינו בזה.

וזה הייתי רוצה שגם הדורות הבאים
גם יבינו מאיפה באנו
לאמץ את התרבות, לטפח את עצמם
ולהיות ראויים במדינה שלהם
זה חשוב מאוד.
לראות את התרבות מאיפה צמחנו,
ליהודים הייתה תרבות עשירה, בעיקר שפה
והשפה שהיא הולכת ומאבדת
ואנשים היום לא דוברים את השפה,

זה איבוד של אוצר.
יש היום חוגים שמדברים ביניהם,
רוצים לשמר,
אני חושב שגם מורשת בבל שם,
יש לא רק, את רואה בדיוק את אותן השכונות
שכאילו אנחנו גרנו בהן
אבל יש שם מספיק תיעוד
כדי להסביר לגיל הבא בעצם איפה אנחנו באנו
וזה מאוד חשוב.

להראות את השורשים,
אנחנו באנו, בנינו, מאמינים בעתיד,
אבל אלה שבאים אחרינו צריכים לדעת
מאיפה ההורים שלהם באו.
נכון מאוד.
תודה, אלי.
תודה.
 

Eli Sofer

Interviewer -
Galit Cohen Krespi
Video length:
00:46:48
Date Taken:
01/01/1
Place:
Baghdad
,
Iraq
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

קוראים לי אלי סופר,
נולדתי בשם אליהו,
אבל בארץ כולם מקצרים שמות
שמות חיבה, כאילו
ולכן מאז עלותי ארצה ב-1950
אני אלי סופר.
עכשיו, אני נולדתי בבגדד
למשפחה של שש נפשות.
חמישה אחים ואחות.

לצערי, אחד מהאחים בשם פתחי,
טבע בנהר, בדיאלא
כשהוא רק עכשיו סיים את התיכון שלו שם
ומכל מיני סיבות
לא הצליחו להציל אותו וטבע,
וזה בעצם אחד הדברים הכי נוראיים שקרו
אחרי הפרהוד,
כי הפרהוד בשבילי זה נחקק עמוק בזיכרוני,
כשהייתי כבר בגיל 8

נולדת ב-1933.
עכשיו אולי אני אספר משהו על משפחה,
על אורח החיים שבילינו
עד לאותו אירוע של חג השבועות
שבו נטבחו יהודים
וכמעט עמדנו גם להיהרג
בגלל סיבות שהיו מסביב.
אנחנו גרנו מחוץ לרובע היהודי,
בשכונה מעורבת.
 


אימא שלי קראו לה חביבה
והיא כזו, היא חביבה לכולם.
אבא שלי קראו לו סילמאן.
עכשיו, אימא באה ממשפחת ששון המפוארת,
כלומר חביבה סופר ששון
אימא בהיותה תופרת מצליחה
היא יכלה ליצור קשרים מעולים עם ערבים

בעיקר ערבים ממשפחות מיוחסות
אהבו אותה מאוד.
אימא כמעט הייתה המפרנסת היחידית
ולכן היא הייתה מושא להערצה בידי המוסלמים,
כי לא הבינו איך זה יכול להיות שאישה
שהיא בעצם נוטלת את התפקיד של מפרנס המשפחה.

אבא היה איש צנוע, לא התפרנס הרבה
אבל הוא היה, כל מה שהיה לו נתן בעצם.
אני זוכר שהיה בבוקר יוצא לתפילה,
אחר כך חוזר הביתה עם פיתות עיראקיות,
עם סמבוסק,
יום יום כמעט
ובערב הוא היה מביא קצת פירות,
משהו כזה.
אבל לא ראיתי אותו נוטל
איזה שהוא חלק משמעותי בחיים שלנו.
 


אבא היה מקסים, הערכנו אותו,
הערכנו את המגבלות
ולא נפגע שום דבר מבחינת האהבה אלינו
והמסירות אליו.
אנחנו ראינו שיש מגבלה, אולי לא סיפרו לנו
בעצם שאבא הוא היה יחיד בין 5 בנות,

הוא היה מאוד מפונק,
ההורים שלו הביאו אפילו מורים לבית כדי שילמד
והוא כנראה לא קיבל את החינוך המתאים
מבחינת השכלה וזה,
אבל הוא היה טוב לב,
אנחנו מעריכים אותו מאוד.
אימא הייתה בעצם המפרנסת העיקרית של המשפחה,
ולזה הייתה משמעות גדולה מאוד.

הערצנו אותה, היא לא רק עסקה בתפירה,
היו לה גם כמה בנות שהעסיקה,
כאילו היה לה מן מפעל כזה קטן
בתוך הבית
ועזרו לה בכלים, בכל הדברים,
לא רק בתפירה
וכולם אהבו לעשות את העבודות האלו שלה.
הייתי אומר שלא היו תקלות או בעיות מיוחדות
בתוך השכונה,
 


אם כי לפעמים את נתקלת בכל מיני בריונים כאלה
שהיו צועקים "יהודים" וכך הלאה.
עכשיו, הסיפור של הפרהוד
הוא סיפור מיוחד במינו
שבו אימא התגלתה כבעצם
מפקד שקרא את התמונה וידע מה לעשות
כדי להציל כמעט 3 משפחות.

היינו בערב חג העצמאות אצל הדוד
בשכונה מאוד קרובה אלינו
ושמה בערב שמענו רעש אדיר מהרחובות.
והבן פתחי הציץ מהחלון
כדי להסתכל מה קורה ברחוב
והוא אמר "יש מהומה גדולה,
אבל יש שוטרים שעושים סדר"

ולכן אמרנו זה הזמן לצאת כדי לחזור הביתה.
ואני הייתי יחד עם אימא,
יצאנו, בסך הכול צריכים לעבור איזה 200 מטר
כדי להגיע לבית
ועברנו את זה ללא בעיה.
עכשיו, אימא בחושים שלה
היא ידעה שמרחפת סכנה עלינו
 


וגם על משפחת נאווי מסיבה אחת פשוטה:
בעל הבית שלנו, עיסא,
הוא היה מקבל דמי חסות ממשפחות
וכנראה שהם התנגדו
ולכן הייתה איבה בינו לבין משפחת נאווי.
עכשיו, אני זוכר שבבוקר של המהומות,
מהבוקר שאימא יוצאת ונכנסת
ומביאה חליפות, מביאה דברים
ממשפחת נאווי

ואחר כך במן אחד אחרי השני,
כל המשפחה פונתה אלינו,
זה היה סאלח נאווי,
הוא עסק בתכשיטנות,
הוא היה מאוד...
מאוד עשיר גם.

אשתו, הבת שהייתה נשואה למישהו בשם נעים,
עוד שני בנים ועוד אח כלומר 7 נפשות,
אימא פינתה אותם אחד אחרי השני
בשעות הבוקר המוקדמות,
יחד עם הכלב פיג'ו.
עכשיו, אנחנו היינו כל המשפחה
פלוס בן הדוד דוד שהיה אצלנו,
כלומר היינו בעצם איזה 13-14 נפשות
בתוך הבית.
 


בשעות הבוקר אני מסתכל דרך החלון
בקומה השנייה
ואני רואה שיטפון של ערבים
עם דברי ביזה
וכל אחד ביד שלו או סכינים או גרזנים
כל הדברים האלה וצועקים צעקות כאלה
ומשום מה אני לא פחדתי,
לא הבנתי בעצם מה כל המהומה הזאת.

עד שהגיעו בעצם לפתח הבית
של משפחת נאווי.
היה שם שוטר שרכוב על סוס,
כיוון את הנשק שלו למנעול של הבית,
פרץ את הבית וכל ההמון הזה נהר פנימה
ויכולת לראות אותם אחר כך,
הבית התרוקן לחלוטין,
אחר כך בדקנו.
היה ברור שאילו היו שם,
היו רוצחים אותם.

עכשיו, דבר שהציל אותנו,
אימא תכננה את הכול כמו מפקד עליון.
היא ביקשה מאשתו של בעל הבית
שגר מולנו
שהיא תבוא, תשב ליד החלון בקומה הראשונה
והיא כל הזמן מסתכלת על הרחוב
ולהגיד אין יהודים פה, אנחנו מוסלמים,
תמיד היא הייתה חוזרת על זה בקול שלה.
 


ומשום מה, אף אחד לא התקרב אלינו
למרות שמסביב את רואה,
היינו במקום שולט,
ראינו את שני הרחובות האלה
בשעות הצוהריים הדברים נרגעו
וראיתי שעומד מול הבית שלנו חייל
כנראה מהלגיון הערבי,
הבריטים כנראה הכניסו כוחות מירדן
ועמד עם כידון.
ואז אמרנו אוקיי, אימא יש הגנה
אז כנראה אין בעיה

ואימא יצאה,
וברגע ששמענו את הזעקות שלה,
היא הלכה כדי לראות מה קורה בשכונה,
שתי משפחות יהודיות שם נרצחו,
ממש נרצחו.
ועוד משפחות אחרות שבזזו
כי הם עזבו את הבתים עוד קודם וכך הלאה.
זאת אומרת התושייה למעשה של אימא
הצילה שלוש משפחות
והם זוכרים את הגבורה שלה כל יום וכל הזמן,
חוזרים על זה פעם אחר פעם.

עכשיו, כמובן לאחר האירוע הזה
הדברים השתנו לחלוטין מבחינת האווירה
אני אמנם המשכתי ללמוד,
אפילו הגעתי לתיכון שמש,
שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר,
רוב המורים, מורה לאנגלית הגיע מאנגליה
מורה לגאוגרפיה היה ערבי, ראשיד קראו לו,
איש נחמד, מצחיק, אהבנו אותו מאוד.
 


קיבלנו את החינוך הטוב ביותר האפשרי
ואני שאלתי את עצמי בעצם
איך הגעתי לזה.
אימא הייתה מטפלת בפרנסה
שמעה על איזה בית ספר יוקרתי
צריכים כסף לשם,
מאיפה הגיעה לזה
ואיך איתרע מזלי שאני אלמד בשמש.
עכשיו, למדתי שם בתיכון 3 שנים,
לא סיימתי
והסיבה היא פשוטה מאוד:
אח שלי פתחי, יותר מבוגר ממני, טבע

הוא למד בבית ספר בעצם ממשלתי,
לא יהודי, ממשלתי
בערב ובבוקר עבד כפקיד בחברת החשמל.
מה זה חברת חשמל,
היה יוצא לקרוא מונים של חשמל
ואחר כך יושב במשרד יחד עם כולם
ועושה את החשבונות, משהו כזה

ואני כשטבע, מאחר ויש לנו מצוקה לפרנסה,
החלטתי שאני אתפוס את מקומו
וזה בדיוק מה שקרה.
התחלתי ללמוד בערב והפכתי פתאום לפקיד
שנכנס לבתים ערביים
בכל השכונות המטופשות האלה
כדי לקרוא מונים של חשמל.
ולמעשה אני לא סיימתי תיכון
נשארה לי שנה אחת.
 


אני חושב שהחל מבית הספר היסודי,
אני זוכר את בית הספר שנקרא מסעודה סלמאן
עם גמר בית הספר הלכתי אז לשמש
תמיד היינו בחבורה.
תמיד צחקנו
אחר כך היינו מוזמנים לבתים

לכל מיני משחקים כאלה
והייתי אומר שהייתה תקופה מאוד מאוד מעניינת
היא כללה גם ספורט,
לקהילה היהודית שם היו למה כמה אצטדיונים כאלה
וכמה ימים בשנה שהיו מופעים
של כל בתי הספר בספורט.
וכך היה גם בבית ספר שמש.

בית ספר שמש היה בית ספר מיוחד במינו
כי כולם הבינו שזה בית הספר הטוב ביותר
שישנו בארץ,
אפילו הערבים בעצמם היו צריכים פרוטקציה
כדי להכניס בן של שר
או לא יודע משהו כזה.
עכשיו, גם שם היו חיי חברה
מאוד מפותחים
 


היו בבית ספר כמה חוגים,
של משחק, של שירה, של ריקודים.
אני השתתפתי רק באחד מהם,
במשחק נכשלתי אבל... בספורט ובדברים אחרים.
והמיוחד בזה שלא פגשת בנות שם.
תמיד זה הפתיע אותי.

ואם היו שם בנות ספורות,
תמיד ישבו בכתה בשורה הקדמית,
ככה כאילו לחצוץ בין הילדים לבין זה.
עכשיו, במשך התקופה הזאת
התוודענו לפעילות של התנועה הציונית.
אני וכל החברים שאני מכיר
בעצם השתייכנו לתנועה.

המשמעות הייתה פגישה פעם אחת בשבוע
היינו מסיימים כדי להגיע לבית מוקדם
כל פעם היינו משנים את המקום כדי להגיע לשם
ובעיקר למדנו שפה,
למדנו שירה, למדנו מה זה ישראל,
מה כל הקיבוצים,
זה כל הזמן משך אותנו, מה זה קיבוץ?
שהחברה מחליטה שהיא מתארגנת וחיה לבד וזה.
 


ואחי המבוגר דוד הוא השתלב בתנועה
בתפקידים בכירים מאוד.
הוא היה כמעט עוזרו של ראש התנועה
ועסק גם כן בהעברת כספים של יהודים לפרס
וגם בהצלה של יהודים
כי אז המצב היה קשה מאוד,

כי הייתה פעילות ממוקדת כדי לאתר
בין אם אלה...
בעצם הנוער שם התחלק לשני דברים:
אלה שדגלו בקומוניזם אבל מיעוטם
והשאר, כולם כמעט, בלי יוצא מן הכלל,
צידדו בתנועה הציונית
וכולם היו חברים שם.
עכשיו, היה ברור שאנחנו ברגע שהייתה אפשרות לעלות,

כולנו רצינו לעלות.
הנוער שם בגילאים האלה
הוא היה חדור ציונות. לא תאמיני.
אבל כל הזמן דיברנו על מה עושים
וכולם אמרו שהעתיד שלהם הוא בעצם שירות בצבא
כל החבורה שאני הכרתי שם.
ואפילו הכשירו אותנו לעבודה.
למדנו, אני למדתי נגרות.
הייתי צריך להיות נגר,
מה פתאום משהו אחר.
 


וגם ראינו את הפעילות של האח הגדול,
באמת, הוא הסתכן הרבה,
היה בתפקיד דיי בכיר
אחר כך הבריחו אותו, הגיע לפרס
ואנחנו עלינו באוגוסט 1950
יחד עם העלייה ההמונית.
השמות האלה אני חושב שכל יהדות עיראק
מאותה תקופה יודעת מה זה חאנוני,
זה השוק של הדגים.

שני אזורים של רובעים יהודים קראנו לזה
קחוואת אל אזרירי שקרוב אלינו,
קחוואת אל כבירי
ושם בעצם, אלה מקומות שפקדתי רוב הזמן.
יש שם גם בתי כנסת שהייתי בחלק הזמן
גם נכנס אליהם, לא הייתי דתי.
בבית דיברנו רק ערבית,
אנגלית שלטנו לגמרי לא רע

הודות ללימודים בבית הספר היהודי
ובעיקר בשמש
אני זוכר את מיסטר רוג'רס
שהגיע מלונדון במיוחד ללמד אותנו אנגלית
באמת,
זה אפשר להגיד הודות לקהילה היהודית
שידעה לטפח את ה...
כי הקהילה היהודית חיה
כאילו מדינה בתוך מדינה,
היה לה את הכול,
את בתי החולים, את בתי הספר
 


את כל ה... בוא נגיד, אפשרות לעזור לזולת
ולכן לא הייתי אומר שאנחנו היינו מעורבים
בחיים הרגילים עם הערבים וזה.
אם כי בשכונה שאני גרתי
היא הייתה שכונה מעורבת
מה שכן, דרך הקשרים של אימא
תמיד פקדו אותנו משפחות ערביות

גם לפני הפרהוד וגם אחרי הפרהוד.
כי כל המפגע שצפינו שנפל על הראש שלנו
אלה היו ערבים משכונות אחרות.
הערבים ששמעו שאפשר לבוא ולעשות,
להשתתף בביזה, אז כולם ממשתפים
ומי בדרך הקורבן? זה היהודים,
לא הייתה בעיה.
שחטו שם יהודים.

אחד האירועים היפים זה בקיץ
כשעוברים מכתה לכתה.
לא היינו הולכים לקנות ספרים חדשים,
היה ברור לנו שיש כתה שעוברת כתה אחרת
שהיא רוצה למכור את הספרים שלה
ובוודאי יש כאלה שבאותה כתה אפשר לקנות.
היריד הזה בשכונה היהודית
ורעש מהומה
 


וכל אחד מרים ספר ואומר זה ספר של כתה זו וזו,
והוא כמעט חדש ומשהו מהסוג הזה
והיה מן יריד צבעוני מאוד נחמד.
ואני קניתי שם, מכרתי ספרים שלי
וגם קניתי את הספרים שם.
רוב אלה שאני מכיר, בעצם רוב הספרים
שהשתמשו בהם, לא ספרים חדשים.
בחופש הגדול כמעט עבדתי תמיד.

פעם אחת עבדתי אצל שען
והיה לו גם כן עוד חנות במקום אחר
ותמיד הייתי צריך להעביר שעונים
ממקום למקום
ושמתי לב שהוא נתן לי פתק פעם אחת
ואמר לי תמסור את זה לחבר שלי עם זה

ואני מסתכל על הפתק וכתוב באנגלית
"I like the boy"
ותמיד אני הבנתי שמסתתר מאחורי זה
דברים אחרים.
הוא היה מאוד נחמד
המשכתי לעבוד איתו אבל הייתי מאוד זהיר.
זה היה קיץ אחד.
הקיץ השני כבר העזתי ללכת לסוכנות עבודה
מעבר לנהר
שהאנגלים היו עוד שם
כדי לבקש עבודה
 


וקיבלתי עבודה כפועל ניקיון
במשרד בריטי שהתעסק בבנייה
כלומר את רואה שולחנות מלאים
עם תכניות בנייה
תמיד הייתי מציץ ורואה אנשים משרטטים
וכל הדברים האלה
ובחלק מהסיורים שלי שם כדי למצוא עבודה
הגעתי גם לבתים שראיתי פתאום דגל ישראל פרוס

מסתבר שאלה יהודים מהבריגדה הבריטית,
הבריגדה היהודית.
ואמרתי להם תיקחו אותי,
אני מוכן לעבוד בחינם אפילו
רק שזה לא הסתדר.
אז תמיד בקיץ אני עבדתי
כדי לעזור לבית ולאימא.
התחנכנו כך.
אימא תמיד הייתה, בוא נגיד, במוקד

עד שנפטרה ב-1998 בגיל 96.
היא הייתה בהירה, צלולה, יפהפייה,
הייתה אישה מרשימה מאוד.
גם בארץ פה אגב עשתה מהומות
בבית תפילה ברמת גן,
היא החליטה לשבת יחד עם...
לא בדיוק למעלה עם הנשים, עזרת נשים,
 


כי אם לרדת למטה ולשבת
וקמה שמה מהומה
והחליטה שהיא יושבת שם
ואחר כך כולם תמכו בה
למה שלא תשב איתם שם.
היא הייתה טיפוס עם, לא הייתי אומר קשוח,
אבל עם שורש חזק, אמונה חזקה
טיפחה את המשפחה.

עם מעט אמצעים היא דאגה
להשכלה הטובה ביותר האפשרית.
אני עוד פעם, אני עד היום אפילו
לא הצלחתי להבין איך הגעתי לשמש, באמת.
זו הייתה בשבילי מתנה גדולה מאוד
ואני יודע שכדי להגיע לשם
זה רק המשפחות העשירות היהודיות
או פרוטקציה. פרוטקציה לא עזרה שם.
אני מבין שהחליטה שאולי אני מספיק נבון
שכדאי אולי להשקיע בי, אני לא יודע.

וכך זה היה.
בצעירותי נדמה לי בגיל שנתיים, משהו כזה,
אני זוכר שסבא מצד אימא לקח אותי על הכתפיים
והוריד אותי
וזה הדבר היחיד שאני זוכר ממנו.
אבל אני יודע שאימא החליטה לקלוט אליה הביתה
את שני הסבים משני הצדדים
 


וזה מדהים כי אימא כל הזמן התעסקה רק בתפירה
כדי לפרנס
ולכן כלומר הייתה מן מסירות כזאת
או הבעת תודה לאנשים האלה
אבל אני לא זוכר שום דברים מיוחדים
עבור סבא וסבתא, לא זוכר.
זה רק את הסיפורים שסיפרו עליהם
שמצד אבא הם היו עשירים

וזו הסיבה שאבא יצא מפונק
וכמעט לא למד
מספרים שתמיד הלך לתיאטרון,
כלומר בילה במקומות, איפה שכל הגברים...
אבל למזלנו היה איש מאוד צנוע,
לא השתכר הרבה

אבל אהב את המשפחה
ואנחנו אהבנו אותו.
זה אבא.
עכשיו, בחגים תמיד הייתה אווירה של חג
ידענו את הפסח, ידענו את יום כיפור,
היינו בערב לפני זה, שחיטה של כפרות
 


היינו הולכים בקרבת בית כנסת,
עמד שם איש דת
ואנחנו היינו מביאים את התרנגולת
הוא היה קושר אותה בצורה מסוימת
ושוחט אותה מולנו והיה זורק אותה
עד שהיא, בוא נגיד, גוססת
תמיד הייתי הולך עם אבא,
אבא תמיד היה הולך ליום כיפור,
ביום כיפור תמיד צמנו,
גם כשהיינו צעירים צמנו.

קראנו לזה צום מדרגות,
יש כאלה שגמרו בצהריים והחזיקו מעמד,
אני מדבר על הקטנים,
המבוגרים בוודאי צמו עד הערב.
החגים אווירה אחרת,
מאכלים אחרים, לא פספסנו שום דבר.
עכשיו, מסביב הייתה לנו המשפחה הגדולה,
המשפחה שמצד אימא,

היו לה 4 אחים, כולם גרו בעצם
מעבר לשכונות המעורבות והשכונות היהודיות
בדרום, באזור היקר או היוקרתי
ותמיד היה לנו בשבתות מידי פעם
הליכה ברגל לשם.
או בנסיעה בעגלות,
עגלה, ערבאנה קראנו לזה, עם סוסים
 


זה בעצם כלי תחבורה מאוד מקובל
אחר כך היו גם מכוניות
ותמיד בעצם היינו, את החגים היינו חוגגים
יחד עם המשפחות האחרות
אימא עשתה את הכול.
כלומר כל המאכלים היום שקוראים להם עיראקיים,
קובות, שוונדריה וכל הדברים האלה
אימא בעצם עשתה
סלונה.

אגב, כל יום היה מאכל אחר,
זה היה חוזר על עצמו.
יום אחד סלונה, עם הדגים
ויום אחד שוונדרי ויום אחד זה,
תמיד היה חוזר על עצמו,
כל שבוע אותו סידור
יום ראשון אוכל שונה מיום שני,
שלישי, רביעי, חמישי
ואני תמיד התפלאתי אימא עסוקה בתפירה
איך היא מצליחה בעצם לקיים משפחה
ושום דבר לא חסר.

היא נעזרה כמובן באלה שרצו ללמוד אצלה תפירה
אז סייעו לה גם כן בזה
אבל מאכלים היא עשתה, כן?
אני זוכר אותה, זה לא היה מטבחים כמו פה,
זה היה מטבח קטן,
למרות שהבית האחרון ששכרנו,
איפה שהפרהוד, היה בית של 3 קומות
 


אבל יחד עם זאת, המקום שהייתה צריכה לבשל
זה היה כוך קטן, זה מפתיע, כן?
עם ארובה שהייתה לה מלמטה
עלתה לקומה שלישית.
ראינו אצלנו הרבה נשים ערביות
מהמעמד הבכיר,
כולן אהבו את אימא

והיו לנו גם, לא התיידדנו איתם,
לא נכנסנו אליהם
אבל היה נעים לראות שאימא זוכה
ליחס אוהד, זה נטע בנו ביטחון
הכול התפורר כמובן לקראת הפרהוד,
אז כבר הבנו שזה לא המקום שאנחנו יכולים
להמשיך לחיות שם.
היינו על זמן שאול,
נכנסנו לתנועה, קיבלנו ערכים אחרים,

שמענו מה שקורה בארץ,
שמענו על דמות היהודי החדש, הצבר
ושירים בעברית ולא רק היינו נפגשים,
פעם אחת בערבים היו יוצאים גם למקומות רחוקים
עם החבורות הגדולות
ששם בעצם שרנו שירה עברית ועשינו את הכול
 


היינו מעמידים ושמרים כדי להתריע
אם יש מי ששומע או משהו כזה.
וכך בילינו את הזמן עד שהגענו לתקופה
שבה בעצם התרחשה העלייה.
תראי, כל  הנושא הזה של עלייה
בעצם בא בהפתעה.
דרך המגעים שלנו
עם החברים ביחד,

דרך האווירה,
דרך החיפושים שהמשטרה עשתה אחרי פעילים
כלומר הבנו בעצם שאין חיים בעיראק,
באיזה שלב זה מסתיים.
עכשיו, הודות לאחי שכבר השתלב בתנועה,

תמיד היה ברור לנו שאם תהיה אפשרות,
כי אחותי ואח הם בעצם נשלחו  עוד לפני 1950
דרך פרס ועברו את כל התלאות האלה
בעיראק כדי להגיע לדרום לבצרה
ומשם להגיע לשם
זה היה אחותי ואחי
ונתפסו ונכלאו.
 


כלומר אנחנו בעצם חווינו את הבעיות
על בשרנו, כן?
כמובן היה אפשר אחר כך לשחרר אותם.
אבל בשלב מסוים כבר דיברו על זה
שאפשר לצאת
עקבנו אחרי הדיונים בממשלה,
ראש הממשלה בזמנו נורי סעיד

אומרים שהוא צידד ביהודים
אפילו דיבר את השפה שלהם, הערבית המדוברת
הערבית הייתה להם שפה מדוברת אחרת.
אפילו דיבר את השפה שלהם
והוא כנראה בלחץ של הבריטים,
במקום להתעסק בריצה אחרי נוער
שפעם צעירים ופעם זה,

הוא נתן חופש בעצם לצאת מעיראק
בתנאי שאת מוותרת על האזרחות שלך
ואת יודעת עם הפקעה של הכול.
המשפחה הגדולה שהם היו עשירים
הם היו צריכים בעצם לוותר על הבתים שלהם
לנו למזלנו, היינו בשכירות כל הזמן
עזבנו את אותה הדירה שבה התרחש הפרהוד,
 


עברנו לדירה אחרת ליד הכביש הראשי
ובעצם משם עלינו
זאת אומרת היינו כל הזמן
במצב של היכון לעזוב.
והגענו כמובן למקום איפה שמתרחש
זה המסעודה סלמאן, בית ספר מסעודה סלמאן

ושם נרשמנו ועברנו דרך הפקיד
שהטביע בתוך הפספורטים שלנו, כן?
שאין חזרה ושבעצם זהו זה,
ניתקנו כבר כל קשר עם אותה מדינה
שחיינו בה 2,000-2,500 שנה,
אני יודע מה.
עיראק הייתה צריכה להיות של יהודים,
זאת אומרת אם מישהו תובע בעלות,

אני חושב שהעדה העיראקית
צריכה לתבוע את הבעלות על עיראק.
בבגדד אומרים בשנות ה-20,
50% היו יהודים
שר האוצר הראשון לאחר הקמת המדינה ב-1921
שקיבלה את העצמאות
עם המלך הראשון שקוראים לו פייסל הראשון
שר האוצר שלו יהודי.
יהודי.
 


ובהמשך כמעט 7-8 שנים ועד היום
מוקירים אותו
וכשרצו להרוס את הבית שלו לפני שנה-שנתיים
קמה מהומה,
הבית נהרס כי רצו להשאיר אותו
כנכס לאומי,
היו הפגנות שם של ערבים שם
נגד אלה שהרסו את הבית.
ומאז בעצם יהדות עיראק צמחה
בצורה מפתיעה בגלל הבריטים.

בממשל, בכל הנושא של סחר,
שלטו על הבנקים,
זו בעצם הייתה הפריחה של הקהילה היהודית
עד עלייתה ארצה.
וללא הפרהוד לא יודע,
אולי לא כולם היו... אבל זה מה שקרה, נו.

וקבענו לנו את היום,
היו הנחיות ברורות מה צריכים לקחת.
כסף, כל אחד היה רק 50 דינר.
50 דינר זה היה בזמנו מטבע דיי חזק.
כמו לירה שטרלינג, משהו כזה.
ומזוודות.
אני חושב שכל השוק, יש שם שוק בבגדד
יש שם המון שווקים
 


שוק אל שורג'ה של פירות וירקות
וכל מיני דברים כאלה, שוק אחר של הגבינות
את יכולת ללכת ולהריח את הגבינות השונות
ומי שעמד שם רובם כורדים מהצפון
עם הבגדים המסורתיים שלהם
מול חביות ענקיות

שמלאות עם גבינות כאלה קשות
ועד היום באמת הגבינות האלה הן טובות
זאת הייתה אווירה ציורית שם,
בכל מקום
חאנוני של הקהילה היהודית,
הוא היה צבעוני, עם כל הצעקות של המכירה,
של הריח של הדגים
וכל השכונות היו בעצם אחד אחרי השנייה.
וכל זה בעצם התמוטט,
כל זה התמוטט לאט לאט.

הייתי אומר שהקהילה וזה בעצם דבר מדהים,
החוזק הקהילה בזה שעלו כולם, שכולם עלו.
בין העשירים לבין המשכילים ביותר
ולכן ההצלחה שלה בארץ היא הודות לזה.
זאת אומרת לא זרקו רק את העמך
כמו נניח המרוקאים,


בעצם החלק המשכיל עבר לצרפת
ודלת העצם בעצם עלתה.
אבל העדה העיראקית עלתה כל כולה
גם מתוך אמונה,
אני חושב שכולם היו חדורי אמונה בישראל,
בעתיד היהודי,
בחלקם גם, אני חושב שרובם הנוער בגילי
בגילאים שלי אז,
כולם היו בתנועה הציונית,

רק מיעוטם היו בקומוניסטים.
עכשיו בעלייה, אוקיי, הגענו, עלינו למטוס,
הייתה תופעה חדשה
הגענו לקפריסין ונדמה לי באותו יום
העלו אותנו, הגענו ללוד
ומשם משאיות לקחו אותנו לשער העלייה
בשער העלייה נדמה לי נשארנו תקופה קצרה מאוד,
שבוע-שבועיים

ומשם הגענו לפרדס חנה,
למחנות שם.
בפרדס חנה למזלי היו הרבה משפחות עיראקיות גם
וחלק מהחברים שלי גם
ולמדנו, מה למדנו?
למדנו בניין.
אני למדתי בניין אצל אדון אליהו
שהיה מגיע לפרדס חנה בעגלה שלו וסוסים בבוקר
 


ואח שלי הצעיר, אבי, גם כן למד בניין
והוא אמר בוא נבנה את הארץ.
עכשיו הייתה שם תקרית דיי מעניינת,
אצל אדון אליהו
זאת אומרת הוא ראה בזה מן ציונות כזאת
לחנך את העולים החדשים, לבנות את הארץ
וכל הדברים האלה.
פעם אחת ראיתי שם ספר באנגלית
שרטוטי בנייה וכל הדברים האלה

וראה אותי שאני מציץ בזה וקורא
והוא התפלא,
אומר לי "מה, אתה יודע אנגלית?"
מי שלמד בשמש יודע אנגלית שוטפת
יודע אנגלית, כלומר לא הסתכלו
על העלייה הזאת כעלייה איכותית
שבעצם קיבלה את החינוך הטוב ביותר האפשרי
בהשוואה לכולם.
אני אומר לך בערבות מלאה,
מי שלמד בעיראק והגיע וסיים את התיכון
ההשכלה שלו הייתה מלאה

ועלתה על כל גלי העלייה שהגיעו
יחד עם העיראקים.
אבל לנו תמיד הייתה האמונה שהייתה לנו לבד
אימא שימשה דוגמה
משום שהיא פרנסה משפחה
והייתה לה אמונה מוצקה בחינוך הילדים
ואנחנו אמרנו אוקיי אז הגענו,
אני בשנתיים בניתי בתים,
 


התגייסתי בגיל 19 ולא 18
כי רציתי לעזור למשפחה
ואיך התגייסתי?
באותה תקופה היו משתמטים
והיו סיירות כאלה ותפסו אותי ברמת גן
ועל המקום אמרו לי
"בוא, אנחנו עושים לך בוחן".
בוחן פסיכומטרי וכל  הדברים האלה.
כנראה שעברתי אותו מצוין

ואמרו לי אתה הולך לחיל האוויר, זהו,
כלומר לא הכניסו אותי לבית סוהר כמשתמט
כי אם רק אוקיי, תפסו אותי,
 שנה השתמטתי, בשנה זו עבדתי בבניין
בניין בבני ברק, בכל מיני מקומות כאלה.
כל הישיבות שישנן היום בבני ברק
אני זוכר שהייתי חלק בבנייה שלהם
וזה מדהים
אבל לא עזר, המטרה הייתה בעצם להשיג
השכלה אקדמית וזה הוכיח אות עצמו.

גם המסלול שעשיתי מאז שסיימתי את הטכניון
הוא מסלול מדהים,
כי הגעתי לתפקידים הבכירים ביותר בתעשייה,
לחרוש על תקציבים ועל תכניות פיתוח של מערכות,
לא של ציוד, של מערכות.
ורוב הדברים האלה מסווגים אפילו עד היום.
 


תמיד הבנו שיש חגורה תומכת
וזה בעצם הקהילה היהודית
אני זוכר בגיל צעיר מאוד חליתי
במחלת טרכומה
טרכומה משמעותה, אם לא מטפלים בה,
בעצם זה עיוורון

ואני יודע שאימא התרוצצה עד שהגענו לבית חולים
של הקהילה היהודית
ומי שניתח אותי זה מישהו רובצ'יק,
זה יהודי שבא מברלין, אני לא יודע מאיפה,
התמקם בבגדד
וכל המוסלמים שהיו באים מרחבי עיראק
היו בפתח שלו כדי שיטפל בהם, כן?

אז קודם כל אני זכיתי להיות פיקח עכשיו
 ולא עיוור
בכלל הקהילה היהודית,
עשיתי שם ניתוח, פעמיים עשו לי ניתוח
ניתוח הטרכומה.
זאת אומרת אני הרגשתי ביטחון,
אני חושב שגם החברים שלי
למרות המעמד שלהם והבתים
ואבא שעבד
הרגישו ביטחון שהקהילה היהודית השרתה.
הרגשנו את זה.
 


בבתי הספר זה לא רק שמש,
היה בית ספר פרנק עיני, ראח אל בת,
כל מיני בתי ספר שאת יודעת
שיהודים בעצם לא הלכו סתם להשכלה פשוטה,
השכלה אמתית
וזה של הקהילה היהודית
ולכן זה מה שבעצם דחף את כל הצעירים שם
 להזדהות,

קודם כל לחיות את חיי החברה, כן?
לא להיות מובדלים
וגם כשהתחילה התנועה לאחר הפרהוד
כולם בעצם הצטרפו לתנועה.
יש כאלה שאני מכיר שעשו את העלייה עוד קודם,
אלברט חליפה למשל, בחור מקסים,
למדנו ביחד בשמש,
לא מזמן כתב ספר על התלאות שלו בעלייה,
זה קשה להאמין,

כל המסע הזה מבגדד דרומה,
לעבור את המעבר הזה שט אל-ערב
בין פרס לבין עיראק
ומשם עד שהגיע
והוא לא היחידי,
היו הרבה כאלה בעצם שעשו את העלייה
עוד לפני העלייה הרשמית.
וזה מדהים,
זה רק מראה עד כמה רוב הנוער שם
 


בעצם היה עם מוטיבציה ציונית
ולכן לא מפליא שכשהיה פתח לעליה
שכולם בעצם הלכו,
זה מדהים.
פתאום החליטו שכולם הולכים.
גם אמנם נשארו שם איזה 2,000 משפחות
עשירות אבל אנחנו ראינו מה שקרה להם.

עד שנת 1963 המשטר התהפך,
בחלקם נתלו ובחלקם חיפשו מוצא
אבל העלייה העיקרית של 120,000
זה התרחש ב-1950-1951.
וזה לא פלא, אני אומר,
בגלל ההרגשה של הקהילה שהיא נתמכת

וגם קשרים בין התלמידים גם,
בשכבות השונות.
קודם כל, כל אלה שעלו מעיראק
המשיכו את המאכלים שלהם,
אימא הייתה, את יודעת מה זה,
יש מילה בערבית מעמול,
כל אותם הדברים,
אימא תמיד עשתה.
 


וגם בחגים נניח בחג השבועות
יש דבר כזה שקראנו לו קאהי.
המשכנו כאילו עדיין כל המסורת הזאת
של מאכלים וכל הדברים האלה
בעצם כאילו המשפחה שלנו וגם משפחות אחרות
הביאו הרצה
והיום המטבח העיראקי ידוע,
כולם רוצים לאכול קובה עיראקית.

תראי, יש לי ספר שכתב אותו שהרבני
על העגה היהודית בעיראק
מידי פעם אני מסתכל,
יש שם כל מיני אמרות מאוד יפות
עם תרגום לעברית
אבל זה גם כתוב במקור בערבית
ליהודים הייתה להם שפה מיוחדת,
עשירה מאוד,

השפה היהודית העיראקית, נדמה לי שהיום
יש חוגים כאלה שמנסים לשמר  את השפה
מדברים בה, אבל היא שפה עשירה שהיא מגלמת
בעצם את כל התרבות וההווי העיראקי.
כמעט אין שום דבר בחיי היום יום
שאין סביבו שהוא סיפור או איזו אמירה קולעת.
אני לא יכול להגיד את זה
כי אני לא דובר את השפה במיוחד
 


אתה לא מדבר ערבית עכשיו?
מעט מאוד.
אין צורך.
האח הצעיר הוא היה יועץ לענייני פלסטינאים
ובתחילת הדרך ישב אפילו בעזה
אז הוא יודע ערבית, מדבר ערבית שוטפת
וגם קורא ספרים.
לפני חודש, אמרתי לו "שמע, אתה קורא ספרים,
תן לי איזה ספר אחד בערבית,
אולי אני אתחיל עוד פעם".
הספר הזה עדיין מונח

רגע, וכשעליתם לארץ,
באיזו שפה דיברתם עם ההורים?
ערבית, אבל אחר כך לאט לאט
ראית שהם מכניסים לשפה גם מילים בעברית
אנחנו עודדנו את זה,
אבל בעיקר עד יומם האחרון של אבא ואימא
אנחנו דיברנו איתם בערבית.
אבל היא הבינה עברית, דיברה עברית,
אבל לא עברית קולחת.

כן, אני חושב שאירועים של העדה העיראקית,
מה שחוותה ומה היא מסמלת
הוא מאוד חשוב לא רק לדור הנוכחי
גם לאלה שיצפו במסורת היהודית
בעושר שלה של העדה,
את ההצלחה שלה בארץ
 


וניתוק השורשים, לעקור קהילה מפוארת
שחיה 2,000 שנה, לעקור
זה בא מסיבות אחרות,
הכמיהה לישראל היא כל הזמן הייתה,
כל הזמן כשאנחנו אומרים בשנה הבאה בישראל
זו אמת.
כולם האמינו בזה.

וזה הייתי רוצה שגם הדורות הבאים
גם יבינו מאיפה באנו
לאמץ את התרבות, לטפח את עצמם
ולהיות ראויים במדינה שלהם
זה חשוב מאוד.
לראות את התרבות מאיפה צמחנו,
ליהודים הייתה תרבות עשירה, בעיקר שפה
והשפה שהיא הולכת ומאבדת
ואנשים היום לא דוברים את השפה,

זה איבוד של אוצר.
יש היום חוגים שמדברים ביניהם,
רוצים לשמר,
אני חושב שגם מורשת בבל שם,
יש לא רק, את רואה בדיוק את אותן השכונות
שכאילו אנחנו גרנו בהן
אבל יש שם מספיק תיעוד
כדי להסביר לגיל הבא בעצם איפה אנחנו באנו
וזה מאוד חשוב.

להראות את השורשים,
אנחנו באנו, בנינו, מאמינים בעתיד,
אבל אלה שבאים אחרינו צריכים לדעת
מאיפה ההורים שלהם באו.
נכון מאוד.
תודה, אלי.
תודה.
 

Eli Sofer
Galit Cohen Krespi
Baghdad
Iraq
More Life Stories: