Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

קוראים לי ווידאד בת מנשה וז'ולט.
נולדתי בעיראק בשנת 42',
בחודש הראשון בשבת.
גדלתי בבית עם ההורים שלי,
היה לנו בית גדול
שגרו אתנו לפעמים דודים..
דוד שלי, אח של אבא שלי, גר אצלנו.

00:01:00

ופעם גרה דודה של אימא שלי,
שלא היו להם אמצעים, בעלה היה בבית סוהר.
והיה.. בקיצור למעלה היו לנו שלושה
חדרים גדולים וכל פעם אירחנו משפחה.
למטה זה כאילו סלון,
קוראים לזה 'טרר'.
היה לנו שם שני ספסלים יפים,
שאנחנו היינו בחגים שמים וילונות יפים

00:01:30

ומזרון ומצעים לבנים כל הזמן,
סדינים לבנים היו.
היה לנו למטה מרתף,
המרתף הזה שימש לנו ל..
לדברים, כאילו לאחסן. היה לנו ארון
למצות שהיינו עושים בתוך הבית.
מטבח, מה זה מטבח, זה גם מטבח,
גם מקלחת ומדרגות למעלה.

00:02:00

אבא שלי עבד כאלחוטאי ברכבת,
וכל הזמן היה נע
לבצרה לעוד מקומות
שם בצפון כאילו.
או שהייתי..
היינו מצטרפים אליו ברכבת
או שלפעמים לא,
היינו נשארים בבית.
עכשיו בבית בעיראק,
היו לנו שכנים ערבים,

00:02:30

הערבים האלה.. הייתה לנו, גרנו
ברחוב שארע א-ראשיד, בסמטת הנוצרים,
הייתה סמטה שם קראו
לה סמטת הנוצרים.
היינו שתי משפחות יהודיות
והשאר נוצרים וערבים.
בכניסה של הסמטה היה רב,
רב גדול,
לא רב יהודי,
נוצרי כאילו, כומר.

00:03:00

היינו ביחסים מאוד טובים עם השכנים,
השכנים אהבו אותנו מאוד,
היינו אצלם והם באים אלינו,
וככה חיינו, חיינו ממש טוב.
אני למדתי בבית ספר,
קודם הלכתי.. הייתה כנסייה של נוצרים,
כאילו כמו בגן, כאילו גן, הייתי הולכת לשם,
הלכתי כמעט שישה חודשים,

00:03:30

אז הייתי חוזרת הביתה, הייתי כאילו,
את יודעת, מצטלבת, מתפללת,
אבא שלי זיכרונו לברכה, ראה אותי ואמר
לי "את לא לשם יותר בשום פנים ואופן".
גדלתי עד גיל.. בגיל 4-5
הלכתי לבית ספר ערבי,
זה היה מול הבית ספר.
איך קראו לו?

00:04:00

מדרשת אל-דיאנה, זה שם..
אחרינו, אחרי הסמטה שלנו.
ולמדתי שם,
למדתי שלוש שנים,
הייתי בסדר כאילו,
היו לי ציונים טובים.
יום שישי לא הלכנו ללמוד,
ויום שבת הייתי הולכת.
היה לנו כיף,
בקיצור היה כיף.
למדתי בבית ספר ערבית,
חשבון והיסטוריה,

00:04:30

היסטוריה היה קצת לא הרבה.
אז בימי שישי היה להם
את הקוראן לערביות,
אז אנחנו היינו מסתלקות מהכיתה,
מסלקים את היהודים מהכיתה והולכים הביתה.
וככה עבר עד 50' ו-51' שהתחילה העלייה,
הוציאו אותי מהבית ספר.
אבא שלי פיטרו אותו מהעבודה.

00:05:00

וככה היינו מוכרחים להוציא
פספורטים בשביל לעלות לארץ.
גרנו בבית גדול,
הבית הזה קנו אותו ערבים
אבל השאירו אותנו
עד שיצאנו משם.
עכשיו כשהתחילה העלייה
הרבה אנשים עזבו,
עזבו.. כמו צפון תל אביב,
באב א-שרקי קוראים לזה,

00:05:30

היו וילות כולם של יהודים,
אז הרבה עזבו,
עכשיו מה קרה?
התחילו להיכנס לשם ערבים.
השכנים שלנו שהיו,
זה היה ח'אגי, אחד גדול
והיה לו איזה ארבע כלות שגרות ביחד,
כלות ובנות,
אז אחת מהן עברה לשם,
לבאב א-שרקי.
והזמינה אותנו לשבת,
אז הייתה כל הזמן אומרת לאימא שלי

00:06:00

"ז'ולט, וואנ אינת' רוחו?",
"לאן אתם הולכים?",
כל החול עד הרצפה ותאכלו לחם שחור,
היו אומרים לאימא שלי.
אז הלכנו לשם שבת אחת,
את יודעת בישולים,
בישלו.. בישלו במיה,
בישלו תפוחי אדמה עם ביצים.
היינו חייבים לאכול, אז אכלנו,
היינו כל היום שם וחזרנו, זה היה שבת.

00:06:30

חזרתי הביתה וזהו, הייתי נעה, איך שאומרים,
עם אימא שלי ואבא שלי כאילו,
כי הוא היה נוסע כל הזמן לבצרה,
אז הייתי נוסעת ברכבת.
ברכבת הייתה לי חוויה מאוד
גדולה ויפה, הייתי אוהבת,
היו שולחים לנו מלמטה
צלחות של חמאה, חמאה ככה
כאילו היינו קונים,
היו שולחים, זורקים לנו.

00:07:00

הייתי ישנה למעלה, פתאום אני קמה
בבוקר ואני רואה את עצמי את למטה,
כי היו שתי מיטות ברכבת,
אחת תלויה ואחת למטה.
אז הייתה לי חוויה שם,
הייתה המשפחה של אימא שלי בבצרה
והיו להם חברים מאוד.. היה להם חבר אחד
עשיר מאוד ערבי, היה לו פרדס
וכל הזמן היה מזמין אותנו,
היינו הולכים.

00:07:30

מבחינה חברתית בבית,
לא היינו כאילו..
לא היו לנו חברים המשפחה רק, המשפחה ובני
המשפחה היו, חברים מיוחדים לא היו לנו.
באיזו שפה דיברתם?
-בערבית, בבית בערבית.
השכנים היו ערבים,
הייתה אחת..
במשפחה אחת הייתה מישהו תופרת שהייתה גרה
מולנו, היינו אנחנו ועוד כמה משפחות רק.

00:08:00

עכשיו בסוף הרחוב שלנו היה יוצא..
היה בית שהיו לו פרות,
היה עושה חלב ומהבית שלו היינו יוצאים לשוק,
לשורז'ה קוראים לזה,
זה שורז'ה זה שוק שמוכרים
כל מיני שם, אני זוכרת.
אני לא הייתי הולכת
הייתי מפחדת ללכת אפילו עם אימא שלי.
כי הייתה לה משפחה שגרה שם,
בסביבה הזאת,

00:08:30

כשאני הלכתי אתה אז
אני לא עזבתי אותה.
עם השכנים? -עם השכנים היה מאוד מאוד טוב,
מאוד, היו לנו שכנים ממש טובים.
הייתה להם אחת רווקה, גדולה,
והיה לה ריב בבית,
אז הברחנו.. הבאנו אותנו אלינו,
אלינו, פשוט פחדנו עליה,
היא הייתה אישה
נחמדה, מבוגרת ורווקה

00:09:00

וכנראה היה לה איזה
סכסוך עם הגיסות שלה,
עם הגיסות שלה היה לה סכסוך
והשלמנו ביניהן אחר כך.
אז אני אומרת לך אחת הכלות עברה לצפון..
לבתים האלה והיינו מתארחים אצלם.
אני לא הייתי בפרהוד,
בפרהוד זה היה בשנת 41'.
מספרים לי על הפרהוד שהיו
נכנסים לבתים, מרביצים, הורגים,

00:09:30

היו כל הזמן צועקים
"חל אל פרהוד, על יהוד".
"חל אל פרהוד, על יהוד" יענו כאילו
כי הם הורגים ושודדים ועושים הכול.
חג פסח זה היה חג מאוד מאוד יפה,
היינו עושים את המצות בבית.
אמרתי לך שהיה לנו מרתף עם ארון,
בארון הזה היינו מאחסנים את המצות,

00:10:00

היינו מתלבשים יפה,
שמים הכול חדש,
הכלים היו מאוחסנים
בתוך ארגז של החג,
במיוחד רק של החג היינו
מוציאים אותם וזהו.
בשבתות היו לפעמים.. לערבים היינו נותנים..
כי לא היה מה היה שם,

00:10:30

לא היה גז ולא היה תנור,
על פחמים היינו.
זה היה גם מקלחת,
גם מטבח וזהו.
אנחנו היינו שלוש בנות, שלוש בנות
וב- 50', בשנת 50' אח שלי נולד.
יענו עלינו ארצה הוא
היה בן שנה וחצי.
אז עלינו ארצה ונשארנו בבית שמכרנו
אותו עד שעלינו ארצה ועזבנו את הבית.

00:11:00

אבא שלי היו לו שני בתים,
אחד לקחו אותו ממנו
ובבית הגדול שנשארנו,
נשארנו בו
ואני אומרת לך כל פעם
מישהו נזקק מהמשפחה,
היו הרבה באים עושים חינה אצלנו,
מתחתנים בבית אצלנו.
היה מאוד עוזר לאנשים,
עזר הרבה לאנשים.

00:11:30

אימא שלי יתומה הייתה, רק היא וסבתא שלי
הייתה אתנו, סבתא שלי הייתה גרה אתנו.
אחיות שלי בבית היו בגילי,
לא בגילי יותר קטנות ממני,
אחותי השנייה יותר קטנה,
כל אחד יותר קטן מהשני בשנתיים.
עלינו לארץ לקחו אותנו לשער העלייה,
משער העלייה הלכנו לפרדס חנה.

00:12:00

היינו בפרדס חנה איזה חודש חודשיים,
אז קרובי המשפחה שבאו לפנינו היו גרים פה,
אז הם לקחו אותנו לפה,
העבירו אותנו לפה.
המשכנו כל הזמן פה היינו באוהלים,
בביתנים, אחר כך בצריף, צריפים מעץ.
גדלתי פה, הלכתי לבית ספר,
הייתי בגיל 14..

00:12:30

הייתי בקיבוץ איזה שישה חודשים,
יצאתי והמשכתי פה בבית ספר עד כיתה ח',
סיימתי, הייתי בשומר הצעיר,
אחר כך הכרתי את האדון,
הוא היה חייל, היינו בצריף,
יצאנו שלוש שנים,
אחר כך התחתנו ונשארנו פה. נולדו הילדים,
גידלתי אותם, שישה בנים ושתי בנות.

00:13:00

העלייה הייתה רגילה, עלינו,
לקחו את התעודות של אבא שלי של העבודה,
של איפה שהוא היה עובד, את הכול לקחו,
לא השאירו לנו, לא השאירו לנו,
נתנו לנו רק את הפספורט.
ואין.. מה ידברו אתנו?
הביאו אותנו לשער העלייה,
לשדה התעופה, הורידו אותנו,
התחילו לרסס אותנו,
מה אני אזכור מזה?
אזכור.. ממש חוויה לא טובה
ולא יפה הייתה.

00:13:30

ועליתם במטוס?
-במטוס, עלינו עם מזוודות.
ואיך למדת עברית?
-למדתי בבית ספר, פה, פה למדתי עברית.
אני והאחיות שלי ואח שלי היה בגן,
הייתי לוקחת אותו כל יום לגן.
אימא שלי לא הייתה מכינה,
אימא שלי הייתה סטודנטית.
הייתה מטיילת כל הזמן.
הייתה שם משפחה,

00:14:00

היו מבשלות, סבתא שלי
ודודה של אימא שלי שהייתה גרה אתנו.
רגיל, היו מבשלים
את המאכלים חאשעק
הטבית, פאצ'ה לא היו עושים,
קיצ'רי ואורז אדום, ערו'ק היו עושים.
זהו אני רק זוכרת חוויה
אחת של חג שבועות.

00:14:30


שהיו בלילה, היו מתפללים
הרבה והיינו יושבים למעלה
ועושים אורז בן גוריון,
היינו עושים, עושים בצק
ומהבצק מתחילים לעשות
אורז בן גוריון למעלה.
למטה אנשים מתפללים ולמעלה
ישבנו, במרפסת כאילו,
ישבנו ועשינו,
אורז בן גוריון היו עושים,

00:15:00

עושים בצק ועושים מזה אורז, אורז בן גוריון,
את לא רואה פה שיש אורז בן גוריון?
הפתיתים, קוראים להם אורז בן גוריון,
אז כזה היינו עושים.
סבתא שלי אתנו, הייתה כל הזמן
חיה אתנו, לא היה לה לאן ללכת.
היא הייתה אלמנה, בגיל 20 התאלמנה אחרי
שאימא שלי נולדה והיא נשארה אתנו.
כי היא ואבא שלי בני דודים,
את מבינה?

00:15:30

אימא שלי התחתנה קטנה אז
אבא שלי התחתן אתה,
היה יותר מבוגר ממנה,
בכל זאת, אז סבתא נשארה אתנו.
היה בבוקר מתחיל לשיר
והיה שר לי
הפרחים של הפול נפתחו וזה יפה
והיה אומר לי

00:16:00

את הבת שלי הבכורה והטובה,
אבא שלי היה אומר לי.
אבא שלי היה אומר לי, המילה הזאת היא
יעני אני הבכורה שלו מהזכר שלו.
חוויה אחת לפני שעלינו ארצה ממש
היה בא לי לתפור מכנסיים וז'קט,
מכנסיים וז'קט, הייתה לנו במשפחה
הזאת הערבייה, הייתה בחורה צעירה,

00:16:30

איך קוראים לה.. בצ'לה, לא יודעת איך קוראים
לה, שכחתי, סג'ודה סג'ודה קוראים לה.
אז היה תופר בצד השני כאילו,
אחרי.. היה גשר ואחרי הגשר
ושם היה שוק של ערבים,
כולם ערבים היו.
אז היא אמרה לי "את רוצה לבוא? אני אקח
אותך, בואי איתי אני אקח אותך לאיזה תופר".

00:17:00

לבשנו עבאיה, נתנה לי עבאיה,
היא לבשה עבאיה והלכנו.
ובבית לא יודעים איפה אני,
לא יודעים לאיפה אני הלכתי.
הלכנו לשם, ההוא קנה
לחם ונתן לנו לאכול
וישבתי שם עד שהוא תפר לי
את המכנסיים ואת הז'קט.
בינתיים מהפכה בבית, כולם מחפשים,
יצאתי מהבוקר בשבת, איפה אני? לא יודעים.

00:17:30

וחזרתי, קיבלתי נזיפה כזאת.
אבא שלי בני דודים שלי,
בני דודה שלי.
"איפה הלכת?
מה פתאום את עושה ככה?
איך את יוצאת ככה?
את לא יודעת שזה מסוכן?"
אבל הייתה איתי, היא עם עבאיה ואני גם,
אנחנו היינו כאילו שתי ערביות.
וזהו חזרתי בשלום הביתה.
בת 8, תארי לך מה זה.

00:18:00

היה לי בן דוד רופא
והוא היה גר אצלנו,
בבית אמרתי לך,
בכניסה היה חדר והוא גר אצלנו.
היו לו הרבה קצינים,
קצינים ערבים שלמדו גם כן,
אז הוא היה..
אז פעם אחת הזמין אותנו לסרט,

00:18:30

לקח אותי ואת אימא וחברים שלו כולם,
ישבנו בספסל הראשון
ובסרט, היה סרט אנגלי,
התחילו לריב ולזרוק בקבוקים אחד על השני.
הקמתי את כולם, אמרתי להם
"אני הולכת, תכף יבואו אלינו"
אמרתי להם, הייתי קטנה,
מה אני יודעת.

00:19:00

בחיי הקמתי את כל החברים של הבן דוד שלי,
כולנו קמנו ויצאנו מהקולנוע.
זה היה ממש.. אני צוחקת אני שומעת את זה, אני
אומרת לו "תכף יבואו ויזרקו עלינו בקבוקים".
אז זו חוויה ועוד
חוויות ועוד ועוד.
ערב אחד יצאנו אני,
אימא ובת דודה שלי,

00:19:30

יצאנו ככה לרחוב שארע א-ראשיד,
זה היה רחוב
שהוא רחוב כאילו של..
אמצעים טובים של האנשים.
אנחנו יוצאות מטיילות,
מטיילות והייתה תאורה,
פתאום יושב.. איזה אוטו יפה פתוח,
יושב אחד קורא עיתון מתחת לתאורה.
זאתי, בת דודה שלי,
אז אמרה לו

00:20:00

"אתה נוהג? אתה יכול לקחת
אותנו לאיזה מקום?",
אז הוא אומר לה "כן, למה לא?"
אז עלינו אתו, עשה לנו סיבוב והחזיר אותנו.
החזיר אותנו ולמחרת
הזמין אותנו לגלידה,
היה שם.. פתחו..
הפלסטינים באו בזמנו לבגדד

00:20:30

ופתחו שם חנות, היו מוכרים שם
גלידת פלסטין היו קוראים לזה,
אז היינו קונים.. הלכנו,
אכלנו גלידה וחזרנו.
והוא בחור כזה נחמד נוצרי,
היה יושב קורא עיתון לתומו,
היינו מטיילים כל הזמן,
יוצאים, הולכים.
ואני לא שוכחת את המילה הזאת של השכנה
הערבייה, היא הייתה אומרת לי מלא.

00:21:00

"החול עד הברכיים ותאכלי לחם שחור שם,
מה את הולכת לי לשם?"
היה זה.. בן דוד שלי הרופא היו
שולחים אותו לצפון עיראק.
הייתה אימא שלי, לקחה את אח שלי,
היא הייתה שם כאילו בחופשה אתו,
אני זוכרת הוא שלח לנו פיסטוקים
ותפוחי עץ יונתן כאלה קטנים

00:21:30

ופיסטוקים, סלסלות ככה כאלה,
הפיסטוקים הם כמו אשכול של ענבים,
אשכולות של ענבים הפיסטוקים,
היה שולח לנו.
והיה.. אבל היה גם כן קצת לפעמים
פחד מהערבים, היה מהם פחד.
היה לי בן דודה שהוא עבד גם כן אלחוטאי,
הוא עבד גם כן בצפון תל אביב, בצפון הארץ.

00:22:00

יום אחד הוא חוזר בלילה,
הוא בא עם שקים, כל אבטיח ככה,
אבטיחים, הוא הביא
אבטיחים מצפון עיראק.
ושם כל הזמן סיירו שוטרים פטרלו שם,
אז הם פשוט חשדו בזה,
שברו את האבטיחים,
חשבו שיש בפנים משהו.
ככה אבטיחים כאלה, את יודעת מה זה?
היה פעם פה בארץ אבל..
אז עליתי ארצה אמרתי לך,
הכרתי את האדון,

00:22:30

הוא רדף אחריי כל הזמן
והילדים נולדו כאן..
ילדתי פה את כולם,
את אבי רק ילדתי ובאתי לפה
ב81'.
בעיראק בפסח היינו
מסובים גם כן אבל בשקט,
כי עשרת הדיברות..
זה שאנחנו שופכים את היין,

00:23:00

אז היינו עושים את זה יומיים, פעמיים,
שתי לילות היינו עושים את זה.
בבוקר אבא שלי היה מתלבש
וכל האנשים שגרים בבית
והולכים לבית הכנסת וחוזרים,
חוזרים ועושים את הזה..
את הערב פסח, היה לנו הכול,
הכול היה לנו.

00:23:30

אבא שלי קרא את זה בעברית ובערבית.
קודם בערבית ואחר כך בעברית.
היה עושה את זה והקול
שלו היה צלול כזה,
היו כולם יושבים בשקט ושומעים את זה והיו
נהנים, את האגדה, את האגדה היה קורא.
דבר ראשון אני עיראקית.
דבר שני אני יהודייה.

00:24:00

שומרת מצוות, מקיימת את כל החגים,
אוהבת את המשפחה.
המסר הוא..
הזיכרונות הם יפים,
אני אגיד לך את האמת, לא הייתה עוינות
כלפינו מבחינת שכנים ערבים בעיראק,
היינו חופשיים, חופשיים,
היינו הולכים לשוק, היינו קונים.

00:24:30

היה שם איזה שוק,
חאנוני קוראים לו,
שם מוכרים.. ירקות מוכרים,
פיצוחים, הכול.
היה לי.. בעלה של דודה של אימא שלי,
היו עושים חלבה בבית, היו עושים,
והייתי הולכת עם אימא שלי,
את האמת המקום שם לא היה בעיני..

00:25:00

לא מצא חן בעיניי, הייתי כל
הזמן מתחבאת מאחורי אימא שלי.
למה? היה שם בית גדול והיו איזה שלוש
ארבע כלות וכל כלה הייתה גרה בחדר,
אז דודה של אימא שלי הייתה שם,
והיינו הולכים אליה.
אז הייתי רואה איך עושים את החלבה,
הייתי ממש נהנית מזה.
ואני יוצאת משם יום אחד
והיו לי שני צמידים ביד,

00:25:30

ראתה אותי איזו ערבייה
אז היא אומרת לי
"איזה יפה, תביאי לי אותם,
אני רוצה להראות לאימא שלי".
מאיפה אני יודעת?
הלכה ולא חזרה, לקחה את הצמידים.
אני חוזרת הביתה לזאתי, דודה שלי,
היא אומרת לי "איפה הצמידים שלך?"
אמרתי לה "ילדה אחת לקחה לי אותם"
"איפה? מאיפה?"
הלכנו, מצאנו את הילדה,
לקחנו את הצמידים וחזרנו,
אז זה לתומי,
אני לא אהבתי את המקום הזה.

אני לא אהבתי ללכת לשם, המקום הוא
לא נראה לי כמו הבית שלי, את מבינה?

Varda Moalem

Interviewer -
Galit Cohen Krespi
Video length:
00:24:22
Date Taken:
01/01/1
Place:
Baghdad
,
Iraq
Playlist (0)
00:00:00
Search

קוראים לי ווידאד בת מנשה וז'ולט.
נולדתי בעיראק בשנת 42',
בחודש הראשון בשבת.
גדלתי בבית עם ההורים שלי,
היה לנו בית גדול
שגרו אתנו לפעמים דודים..
דוד שלי, אח של אבא שלי, גר אצלנו.

ופעם גרה דודה של אימא שלי,
שלא היו להם אמצעים, בעלה היה בבית סוהר.
והיה.. בקיצור למעלה היו לנו שלושה
חדרים גדולים וכל פעם אירחנו משפחה.
למטה זה כאילו סלון,
קוראים לזה 'טרר'.
היה לנו שם שני ספסלים יפים,
שאנחנו היינו בחגים שמים וילונות יפים

ומזרון ומצעים לבנים כל הזמן,
סדינים לבנים היו.
היה לנו למטה מרתף,
המרתף הזה שימש לנו ל..
לדברים, כאילו לאחסן. היה לנו ארון
למצות שהיינו עושים בתוך הבית.
מטבח, מה זה מטבח, זה גם מטבח,
גם מקלחת ומדרגות למעלה.

אבא שלי עבד כאלחוטאי ברכבת,
וכל הזמן היה נע
לבצרה לעוד מקומות
שם בצפון כאילו.
או שהייתי..
היינו מצטרפים אליו ברכבת
או שלפעמים לא,
היינו נשארים בבית.
עכשיו בבית בעיראק,
היו לנו שכנים ערבים,

הערבים האלה.. הייתה לנו, גרנו
ברחוב שארע א-ראשיד, בסמטת הנוצרים,
הייתה סמטה שם קראו
לה סמטת הנוצרים.
היינו שתי משפחות יהודיות
והשאר נוצרים וערבים.
בכניסה של הסמטה היה רב,
רב גדול,
לא רב יהודי,
נוצרי כאילו, כומר.

היינו ביחסים מאוד טובים עם השכנים,
השכנים אהבו אותנו מאוד,
היינו אצלם והם באים אלינו,
וככה חיינו, חיינו ממש טוב.
אני למדתי בבית ספר,
קודם הלכתי.. הייתה כנסייה של נוצרים,
כאילו כמו בגן, כאילו גן, הייתי הולכת לשם,
הלכתי כמעט שישה חודשים,

אז הייתי חוזרת הביתה, הייתי כאילו,
את יודעת, מצטלבת, מתפללת,
אבא שלי זיכרונו לברכה, ראה אותי ואמר
לי "את לא לשם יותר בשום פנים ואופן".
גדלתי עד גיל.. בגיל 4-5
הלכתי לבית ספר ערבי,
זה היה מול הבית ספר.
איך קראו לו?

מדרשת אל-דיאנה, זה שם..
אחרינו, אחרי הסמטה שלנו.
ולמדתי שם,
למדתי שלוש שנים,
הייתי בסדר כאילו,
היו לי ציונים טובים.
יום שישי לא הלכנו ללמוד,
ויום שבת הייתי הולכת.
היה לנו כיף,
בקיצור היה כיף.
למדתי בבית ספר ערבית,
חשבון והיסטוריה,

היסטוריה היה קצת לא הרבה.
אז בימי שישי היה להם
את הקוראן לערביות,
אז אנחנו היינו מסתלקות מהכיתה,
מסלקים את היהודים מהכיתה והולכים הביתה.
וככה עבר עד 50' ו-51' שהתחילה העלייה,
הוציאו אותי מהבית ספר.
אבא שלי פיטרו אותו מהעבודה.

וככה היינו מוכרחים להוציא
פספורטים בשביל לעלות לארץ.
גרנו בבית גדול,
הבית הזה קנו אותו ערבים
אבל השאירו אותנו
עד שיצאנו משם.
עכשיו כשהתחילה העלייה
הרבה אנשים עזבו,
עזבו.. כמו צפון תל אביב,
באב א-שרקי קוראים לזה,

היו וילות כולם של יהודים,
אז הרבה עזבו,
עכשיו מה קרה?
התחילו להיכנס לשם ערבים.
השכנים שלנו שהיו,
זה היה ח'אגי, אחד גדול
והיה לו איזה ארבע כלות שגרות ביחד,
כלות ובנות,
אז אחת מהן עברה לשם,
לבאב א-שרקי.
והזמינה אותנו לשבת,
אז הייתה כל הזמן אומרת לאימא שלי

"ז'ולט, וואנ אינת' רוחו?",
"לאן אתם הולכים?",
כל החול עד הרצפה ותאכלו לחם שחור,
היו אומרים לאימא שלי.
אז הלכנו לשם שבת אחת,
את יודעת בישולים,
בישלו.. בישלו במיה,
בישלו תפוחי אדמה עם ביצים.
היינו חייבים לאכול, אז אכלנו,
היינו כל היום שם וחזרנו, זה היה שבת.

חזרתי הביתה וזהו, הייתי נעה, איך שאומרים,
עם אימא שלי ואבא שלי כאילו,
כי הוא היה נוסע כל הזמן לבצרה,
אז הייתי נוסעת ברכבת.
ברכבת הייתה לי חוויה מאוד
גדולה ויפה, הייתי אוהבת,
היו שולחים לנו מלמטה
צלחות של חמאה, חמאה ככה
כאילו היינו קונים,
היו שולחים, זורקים לנו.

הייתי ישנה למעלה, פתאום אני קמה
בבוקר ואני רואה את עצמי את למטה,
כי היו שתי מיטות ברכבת,
אחת תלויה ואחת למטה.
אז הייתה לי חוויה שם,
הייתה המשפחה של אימא שלי בבצרה
והיו להם חברים מאוד.. היה להם חבר אחד
עשיר מאוד ערבי, היה לו פרדס
וכל הזמן היה מזמין אותנו,
היינו הולכים.

מבחינה חברתית בבית,
לא היינו כאילו..
לא היו לנו חברים המשפחה רק, המשפחה ובני
המשפחה היו, חברים מיוחדים לא היו לנו.
באיזו שפה דיברתם?
-בערבית, בבית בערבית.
השכנים היו ערבים,
הייתה אחת..
במשפחה אחת הייתה מישהו תופרת שהייתה גרה
מולנו, היינו אנחנו ועוד כמה משפחות רק.

עכשיו בסוף הרחוב שלנו היה יוצא..
היה בית שהיו לו פרות,
היה עושה חלב ומהבית שלו היינו יוצאים לשוק,
לשורז'ה קוראים לזה,
זה שורז'ה זה שוק שמוכרים
כל מיני שם, אני זוכרת.
אני לא הייתי הולכת
הייתי מפחדת ללכת אפילו עם אימא שלי.
כי הייתה לה משפחה שגרה שם,
בסביבה הזאת,

כשאני הלכתי אתה אז
אני לא עזבתי אותה.
עם השכנים? -עם השכנים היה מאוד מאוד טוב,
מאוד, היו לנו שכנים ממש טובים.
הייתה להם אחת רווקה, גדולה,
והיה לה ריב בבית,
אז הברחנו.. הבאנו אותנו אלינו,
אלינו, פשוט פחדנו עליה,
היא הייתה אישה
נחמדה, מבוגרת ורווקה

וכנראה היה לה איזה
סכסוך עם הגיסות שלה,
עם הגיסות שלה היה לה סכסוך
והשלמנו ביניהן אחר כך.
אז אני אומרת לך אחת הכלות עברה לצפון..
לבתים האלה והיינו מתארחים אצלם.
אני לא הייתי בפרהוד,
בפרהוד זה היה בשנת 41'.
מספרים לי על הפרהוד שהיו
נכנסים לבתים, מרביצים, הורגים,

היו כל הזמן צועקים
"חל אל פרהוד, על יהוד".
"חל אל פרהוד, על יהוד" יענו כאילו
כי הם הורגים ושודדים ועושים הכול.
חג פסח זה היה חג מאוד מאוד יפה,
היינו עושים את המצות בבית.
אמרתי לך שהיה לנו מרתף עם ארון,
בארון הזה היינו מאחסנים את המצות,

היינו מתלבשים יפה,
שמים הכול חדש,
הכלים היו מאוחסנים
בתוך ארגז של החג,
במיוחד רק של החג היינו
מוציאים אותם וזהו.
בשבתות היו לפעמים.. לערבים היינו נותנים..
כי לא היה מה היה שם,

לא היה גז ולא היה תנור,
על פחמים היינו.
זה היה גם מקלחת,
גם מטבח וזהו.
אנחנו היינו שלוש בנות, שלוש בנות
וב- 50', בשנת 50' אח שלי נולד.
יענו עלינו ארצה הוא
היה בן שנה וחצי.
אז עלינו ארצה ונשארנו בבית שמכרנו
אותו עד שעלינו ארצה ועזבנו את הבית.

אבא שלי היו לו שני בתים,
אחד לקחו אותו ממנו
ובבית הגדול שנשארנו,
נשארנו בו
ואני אומרת לך כל פעם
מישהו נזקק מהמשפחה,
היו הרבה באים עושים חינה אצלנו,
מתחתנים בבית אצלנו.
היה מאוד עוזר לאנשים,
עזר הרבה לאנשים.

אימא שלי יתומה הייתה, רק היא וסבתא שלי
הייתה אתנו, סבתא שלי הייתה גרה אתנו.
אחיות שלי בבית היו בגילי,
לא בגילי יותר קטנות ממני,
אחותי השנייה יותר קטנה,
כל אחד יותר קטן מהשני בשנתיים.
עלינו לארץ לקחו אותנו לשער העלייה,
משער העלייה הלכנו לפרדס חנה.

היינו בפרדס חנה איזה חודש חודשיים,
אז קרובי המשפחה שבאו לפנינו היו גרים פה,
אז הם לקחו אותנו לפה,
העבירו אותנו לפה.
המשכנו כל הזמן פה היינו באוהלים,
בביתנים, אחר כך בצריף, צריפים מעץ.
גדלתי פה, הלכתי לבית ספר,
הייתי בגיל 14..

הייתי בקיבוץ איזה שישה חודשים,
יצאתי והמשכתי פה בבית ספר עד כיתה ח',
סיימתי, הייתי בשומר הצעיר,
אחר כך הכרתי את האדון,
הוא היה חייל, היינו בצריף,
יצאנו שלוש שנים,
אחר כך התחתנו ונשארנו פה. נולדו הילדים,
גידלתי אותם, שישה בנים ושתי בנות.

העלייה הייתה רגילה, עלינו,
לקחו את התעודות של אבא שלי של העבודה,
של איפה שהוא היה עובד, את הכול לקחו,
לא השאירו לנו, לא השאירו לנו,
נתנו לנו רק את הפספורט.
ואין.. מה ידברו אתנו?
הביאו אותנו לשער העלייה,
לשדה התעופה, הורידו אותנו,
התחילו לרסס אותנו,
מה אני אזכור מזה?
אזכור.. ממש חוויה לא טובה
ולא יפה הייתה.

ועליתם במטוס?
-במטוס, עלינו עם מזוודות.
ואיך למדת עברית?
-למדתי בבית ספר, פה, פה למדתי עברית.
אני והאחיות שלי ואח שלי היה בגן,
הייתי לוקחת אותו כל יום לגן.
אימא שלי לא הייתה מכינה,
אימא שלי הייתה סטודנטית.
הייתה מטיילת כל הזמן.
הייתה שם משפחה,

היו מבשלות, סבתא שלי
ודודה של אימא שלי שהייתה גרה אתנו.
רגיל, היו מבשלים
את המאכלים חאשעק
הטבית, פאצ'ה לא היו עושים,
קיצ'רי ואורז אדום, ערו'ק היו עושים.
זהו אני רק זוכרת חוויה
אחת של חג שבועות.


שהיו בלילה, היו מתפללים
הרבה והיינו יושבים למעלה
ועושים אורז בן גוריון,
היינו עושים, עושים בצק
ומהבצק מתחילים לעשות
אורז בן גוריון למעלה.
למטה אנשים מתפללים ולמעלה
ישבנו, במרפסת כאילו,
ישבנו ועשינו,
אורז בן גוריון היו עושים,

עושים בצק ועושים מזה אורז, אורז בן גוריון,
את לא רואה פה שיש אורז בן גוריון?
הפתיתים, קוראים להם אורז בן גוריון,
אז כזה היינו עושים.
סבתא שלי אתנו, הייתה כל הזמן
חיה אתנו, לא היה לה לאן ללכת.
היא הייתה אלמנה, בגיל 20 התאלמנה אחרי
שאימא שלי נולדה והיא נשארה אתנו.
כי היא ואבא שלי בני דודים,
את מבינה?

אימא שלי התחתנה קטנה אז
אבא שלי התחתן אתה,
היה יותר מבוגר ממנה,
בכל זאת, אז סבתא נשארה אתנו.
היה בבוקר מתחיל לשיר
והיה שר לי
הפרחים של הפול נפתחו וזה יפה
והיה אומר לי

את הבת שלי הבכורה והטובה,
אבא שלי היה אומר לי.
אבא שלי היה אומר לי, המילה הזאת היא
יעני אני הבכורה שלו מהזכר שלו.
חוויה אחת לפני שעלינו ארצה ממש
היה בא לי לתפור מכנסיים וז'קט,
מכנסיים וז'קט, הייתה לנו במשפחה
הזאת הערבייה, הייתה בחורה צעירה,

איך קוראים לה.. בצ'לה, לא יודעת איך קוראים
לה, שכחתי, סג'ודה סג'ודה קוראים לה.
אז היה תופר בצד השני כאילו,
אחרי.. היה גשר ואחרי הגשר
ושם היה שוק של ערבים,
כולם ערבים היו.
אז היא אמרה לי "את רוצה לבוא? אני אקח
אותך, בואי איתי אני אקח אותך לאיזה תופר".

לבשנו עבאיה, נתנה לי עבאיה,
היא לבשה עבאיה והלכנו.
ובבית לא יודעים איפה אני,
לא יודעים לאיפה אני הלכתי.
הלכנו לשם, ההוא קנה
לחם ונתן לנו לאכול
וישבתי שם עד שהוא תפר לי
את המכנסיים ואת הז'קט.
בינתיים מהפכה בבית, כולם מחפשים,
יצאתי מהבוקר בשבת, איפה אני? לא יודעים.

וחזרתי, קיבלתי נזיפה כזאת.
אבא שלי בני דודים שלי,
בני דודה שלי.
"איפה הלכת?
מה פתאום את עושה ככה?
איך את יוצאת ככה?
את לא יודעת שזה מסוכן?"
אבל הייתה איתי, היא עם עבאיה ואני גם,
אנחנו היינו כאילו שתי ערביות.
וזהו חזרתי בשלום הביתה.
בת 8, תארי לך מה זה.

היה לי בן דוד רופא
והוא היה גר אצלנו,
בבית אמרתי לך,
בכניסה היה חדר והוא גר אצלנו.
היו לו הרבה קצינים,
קצינים ערבים שלמדו גם כן,
אז הוא היה..
אז פעם אחת הזמין אותנו לסרט,

לקח אותי ואת אימא וחברים שלו כולם,
ישבנו בספסל הראשון
ובסרט, היה סרט אנגלי,
התחילו לריב ולזרוק בקבוקים אחד על השני.
הקמתי את כולם, אמרתי להם
"אני הולכת, תכף יבואו אלינו"
אמרתי להם, הייתי קטנה,
מה אני יודעת.

בחיי הקמתי את כל החברים של הבן דוד שלי,
כולנו קמנו ויצאנו מהקולנוע.
זה היה ממש.. אני צוחקת אני שומעת את זה, אני
אומרת לו "תכף יבואו ויזרקו עלינו בקבוקים".
אז זו חוויה ועוד
חוויות ועוד ועוד.
ערב אחד יצאנו אני,
אימא ובת דודה שלי,

יצאנו ככה לרחוב שארע א-ראשיד,
זה היה רחוב
שהוא רחוב כאילו של..
אמצעים טובים של האנשים.
אנחנו יוצאות מטיילות,
מטיילות והייתה תאורה,
פתאום יושב.. איזה אוטו יפה פתוח,
יושב אחד קורא עיתון מתחת לתאורה.
זאתי, בת דודה שלי,
אז אמרה לו

"אתה נוהג? אתה יכול לקחת
אותנו לאיזה מקום?",
אז הוא אומר לה "כן, למה לא?"
אז עלינו אתו, עשה לנו סיבוב והחזיר אותנו.
החזיר אותנו ולמחרת
הזמין אותנו לגלידה,
היה שם.. פתחו..
הפלסטינים באו בזמנו לבגדד

ופתחו שם חנות, היו מוכרים שם
גלידת פלסטין היו קוראים לזה,
אז היינו קונים.. הלכנו,
אכלנו גלידה וחזרנו.
והוא בחור כזה נחמד נוצרי,
היה יושב קורא עיתון לתומו,
היינו מטיילים כל הזמן,
יוצאים, הולכים.
ואני לא שוכחת את המילה הזאת של השכנה
הערבייה, היא הייתה אומרת לי מלא.

"החול עד הברכיים ותאכלי לחם שחור שם,
מה את הולכת לי לשם?"
היה זה.. בן דוד שלי הרופא היו
שולחים אותו לצפון עיראק.
הייתה אימא שלי, לקחה את אח שלי,
היא הייתה שם כאילו בחופשה אתו,
אני זוכרת הוא שלח לנו פיסטוקים
ותפוחי עץ יונתן כאלה קטנים

ופיסטוקים, סלסלות ככה כאלה,
הפיסטוקים הם כמו אשכול של ענבים,
אשכולות של ענבים הפיסטוקים,
היה שולח לנו.
והיה.. אבל היה גם כן קצת לפעמים
פחד מהערבים, היה מהם פחד.
היה לי בן דודה שהוא עבד גם כן אלחוטאי,
הוא עבד גם כן בצפון תל אביב, בצפון הארץ.

יום אחד הוא חוזר בלילה,
הוא בא עם שקים, כל אבטיח ככה,
אבטיחים, הוא הביא
אבטיחים מצפון עיראק.
ושם כל הזמן סיירו שוטרים פטרלו שם,
אז הם פשוט חשדו בזה,
שברו את האבטיחים,
חשבו שיש בפנים משהו.
ככה אבטיחים כאלה, את יודעת מה זה?
היה פעם פה בארץ אבל..
אז עליתי ארצה אמרתי לך,
הכרתי את האדון,

הוא רדף אחריי כל הזמן
והילדים נולדו כאן..
ילדתי פה את כולם,
את אבי רק ילדתי ובאתי לפה
ב81'.
בעיראק בפסח היינו
מסובים גם כן אבל בשקט,
כי עשרת הדיברות..
זה שאנחנו שופכים את היין,

אז היינו עושים את זה יומיים, פעמיים,
שתי לילות היינו עושים את זה.
בבוקר אבא שלי היה מתלבש
וכל האנשים שגרים בבית
והולכים לבית הכנסת וחוזרים,
חוזרים ועושים את הזה..
את הערב פסח, היה לנו הכול,
הכול היה לנו.

אבא שלי קרא את זה בעברית ובערבית.
קודם בערבית ואחר כך בעברית.
היה עושה את זה והקול
שלו היה צלול כזה,
היו כולם יושבים בשקט ושומעים את זה והיו
נהנים, את האגדה, את האגדה היה קורא.
דבר ראשון אני עיראקית.
דבר שני אני יהודייה.

שומרת מצוות, מקיימת את כל החגים,
אוהבת את המשפחה.
המסר הוא..
הזיכרונות הם יפים,
אני אגיד לך את האמת, לא הייתה עוינות
כלפינו מבחינת שכנים ערבים בעיראק,
היינו חופשיים, חופשיים,
היינו הולכים לשוק, היינו קונים.

היה שם איזה שוק,
חאנוני קוראים לו,
שם מוכרים.. ירקות מוכרים,
פיצוחים, הכול.
היה לי.. בעלה של דודה של אימא שלי,
היו עושים חלבה בבית, היו עושים,
והייתי הולכת עם אימא שלי,
את האמת המקום שם לא היה בעיני..

לא מצא חן בעיניי, הייתי כל
הזמן מתחבאת מאחורי אימא שלי.
למה? היה שם בית גדול והיו איזה שלוש
ארבע כלות וכל כלה הייתה גרה בחדר,
אז דודה של אימא שלי הייתה שם,
והיינו הולכים אליה.
אז הייתי רואה איך עושים את החלבה,
הייתי ממש נהנית מזה.
ואני יוצאת משם יום אחד
והיו לי שני צמידים ביד,

ראתה אותי איזו ערבייה
אז היא אומרת לי
"איזה יפה, תביאי לי אותם,
אני רוצה להראות לאימא שלי".
מאיפה אני יודעת?
הלכה ולא חזרה, לקחה את הצמידים.
אני חוזרת הביתה לזאתי, דודה שלי,
היא אומרת לי "איפה הצמידים שלך?"
אמרתי לה "ילדה אחת לקחה לי אותם"
"איפה? מאיפה?"
הלכנו, מצאנו את הילדה,
לקחנו את הצמידים וחזרנו,
אז זה לתומי,
אני לא אהבתי את המקום הזה.

אני לא אהבתי ללכת לשם, המקום הוא
לא נראה לי כמו הבית שלי, את מבינה?

Varda Moalem
Galit Cohen Krespi
Baghdad
Iraq
More Life Stories: