Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

לי קוראים חנה לוי, לבית חסן.
עלינו מתימן ב-49'.
אחרי מלחמת השחרור.
מלחמת השחרור הייתה ב-48'. עלינו
ב-49' והגענו לשדה התעופה לוד.
משם לקחו אותנו למחנה
עולים עין שמר.
שם היינו איזו שנה. אחר כך
העבירו אותנו למעברה בקולה.

00:01:00

 הגענו למעברת קולה, שקראו לה על
שם 28 החיילים שנהרגו שם במלחמה.
היינו שם באוהלים ובשנה הראשונה
הגענו והיה שלג בכל הארץ.
מרוב שלג האוהלים נפלו עלינו.
אחר כך משנה השנייה של החורף
כבר הביאו לנו צריפים מפח,
הגענו יחד עם הברד.
היינו שם שנתיים-שלוש.

00:01:30

אחר כך בנו לנו מושב שקראו
לו גבעת כ"ח, על שם המקום...
ושם חיינו, למדנו, התחתנו.
נולד לי הבן הגדול שם.
אחר כך עברנו לפה, ליהוד. ומאז
אנחנו גרים פה. משנת 60'.
גרנו באזור ירים, קראו לו אזור ירים.
עיר הבירה הייתה ירים, לא צנעא.

00:02:00

היו שלוש ערים גדולות. אנחנו היינו
במרכז, במרכז תימן. קוראים לזה ירים.
משם עלינו ארצה. היינו גרים בכפר. היינו
רק כמה משפחות יהודים וכולם ערבים.
אבל היחס ביניהם היה כל כך טוב שאחת
הבנות של השכנים רצתה לבוא איתנו. ברחה.
וסבא שלי כל כך פחד. הוא אמר, אני
לא יכול לקחת אותך. הם יהרגו אותנו.

00:02:30

הם יראו שאת חסרה.
והחזיר אותה בכוח הביתה.
כי היא הייתה מאוד קשורה לדודה שלי. זה
אני זוכרת, שהיינו מספרים את הסיפור הזה.
וזהו. הגענו למקום שקראו לו אב.
זו תחנת מעבר.
ישבנו שם כמה ימים.
אחר כך המשכנו הלאה.
החאשד. חאשד זו הייתה
מעבר להגיע לארץ.

00:03:00

ושם היה שדה תעופה.
אספו אותנו משם.
אני הייתי לא עם אבא,
הייתי עם סבא וסבתא.
אז אבא שלי עם האימא החורגת
נסעו לפנינו, טסו לפנינו.
הגיעו לעין שמר. ואני
עם סבא כשהגענו ארצה,
ספחו אותנו לראש העין.
היה שם מחנה של הבריטים.

00:03:30

אז גם שם גרנו תקופה עד שאבא
בא, חיפש אותנו ואסף אותנו.
בינתיים הוא היה כבר במעברה של קולה.
של גבעת כ"ח.
וככה המשכנו לחיות. בינתיים סבא הלך
לעולמו, אבא התחיל להתבגר, אני גדלתי.
חיינו עד שנת 60' במושב.
עברנו לפה, ליהוד.
גדלתי עם אבא. הוא בינתיים
התחתן עם אימא חורגת.

00:04:00

אבל היא לא הייתה חורגת,
היא הייתה אישה נהדרת.
ועם הדודות ועם סבא
וסבתא, כולם באותו בית.
וככה לא הרגשתי בחסרון של אימא שלי.
לא ידעתי...
כל הזמן הייתי קוראת לסבתא שלי
אימא, כי הייתי בטוחה שהיא אימא שלי.
אז לא היה לי את היתמות.
את החוסר באימא.
זהו. ואחר כך עלינו ארצה.
אבל כל הזמן הייתי איתם.
אבא וסבא וסבתא.

00:04:30

אחר כך אבא התחתן עם האישה השנייה.
הלך לגור איפה שהוריה גרים.
בכפר ליד.
אבל אני המשכתי להיות
עם סבא וסבתא והדודות.
כי הוא בא לגור אתה.
אחרי שהתחתן הם גרו
אבל לא הסתדרו,
הלך לגור עם אבא שלה.
היה לה אבא ואח.
אז הלכה כאילו לשרת
אותם ולהיות איתם.
כעקרת בית. לאבא ולגיס ולחם. ככה.
הדודה הכי צעירה.
אני הייתי הולכת...

00:05:00

אני זוכרת כמו חלום שאני הייתי
הולכת לרעות איתה את הפרות.
היו לנו פרות. השנייה הייתה עם
אבא, שהוא היה סוחר בנפט.
היה אז חייט, היה עושה רקמות.
והיא הייתה הולכת ועוזרת לו.
אבל היא תכף התחתנה והלכה לבעל וזהו.
השנייה התחתנה רק בארץ.
דווקא האחות הגדולה שלו.
והאחות האמצעית
התחתנה עם עוד איש.

00:05:30

כבר הייתה לו אישה והתחתן עוד פעם.
והם בני דודים.
האבא שלו והסבא שלי אחים.
אבל הוא כבר איננו, היא עוד
בחיים, הדודה הצעירה הזאת.
גם השנייה עוד בחיים.
וחיינו טוב מאוד והכל היה בסדר.
הכול היה, את יודעת, משפחתי.
לא... כולם היו ישנים בחדר אחד גדול.
רכבת.
זהו. אני יודעת שבתימן לא היה
מקרר, לא פריג'ידר, לא כלום.

00:06:00

אז בחגים היו שוחטים
או עז או פרה.
בשבתות היו שוחטים עוף. זאת אומרת, כמה
עופות. זה תלוי לפי הגודל של המשפחה.
וזהו. אבל בחגים היו שוחטים
פרה או עז ומתחלקים ביניהם.
ולא היה מקרר, לא היה
מקפיא, לא כלום.
היו מבשלים את זה בתנור.
זאת אומרת על עצים.
ואז מייבשים את זה. שמים
את זה במשהו מיוחד.

00:06:30

מייבשים את זה וזה יכול
להישאר עד חצי שנה.
והיו לוקחים כל שבת קצת
ומבשלים, עושים מרק.
בנוסף לדברים האלה הם היו עושים
פיתות, היו עושים לחוח, היו עושים...
אבל הבשר וכל הדברים האלה,
כי לא היה מקררים ולא כלום.
אז מה שהיה אפשר היו מייבשים
את זה ויש להם כמה חודשים.
זה האוכל. והלבוש, לבוש צנוע.
היה לי בס, מכניסים את זה עם רקמה.

00:07:00

ושמלה מיוחדת וכובע מיוחד.
אני אראה אותם.
יש לי אותם עכשיו
לתחפושות לפורים.
אבל החיים, היו חיים יפים,
שמחים, לא דאגות כמו היום.
עוד ועוד ועוד ועוד.
-איזו שפה דברתם?
תימנית ועברית. אשורית
קראו לזה, נכון?
איך החלטתם לעלות לארץ?

00:07:30

זו הייתה תקופה שכל היהודים רצו לעלות ארצה.
היו שליחים מפה, מהארץ, שכבר היו פה וותיקים.
שבאו ודברו על העלייה
וכדאי לכם וזה וזה...
אז השתלהבו ורצו
לעלות לארץ הקודש.
זה לא היה בכפייה ולא היה כמו שספרו.
לא היה להם כאילו צרות מהערבים.
דווקא חיו טוב עם הערבים.
פשוט רצו לעלות ארצה.

00:08:00

כשאמרו שיש לנו ארץ ישראל
וירושלים וכל זה, אז עלו מרצון.
אבא שלי וסבא שלי וסבתא
שלי והאימא החורגת...
הייתה לה כבר ילדה.
בת שנתיים, נדמה לי.
שרה הייתה בת שנתיים, כן?
אז עלינו יחד. רק מה, אמרתי לך, כשגרנו בחאשד
אז התפלגנו כי אבא היה שם אחר והסבא שם אחר.

00:08:30

אז האבא עם האישה
והילדה טסו לפנינו.
לכן התעכבנו בעדן כמה זמן.
בחאשד, קוראים לזה.
אבל זה אזור עדן. אזור הבריטים.
מהכפר שהיינו הלכנו ברגל עד נקודה מסוימת.
שם היו רכבים.
מה זה רכבים? משאיות כמו של פרות.
הכניסו אותנו ולא היו כבישים.
היו רוקדים והיינו עפים
כמו אני לא יודעת מה.

00:09:00

זה אני זוכרת, לא אשכח, שהייתי מחזיקה
את סבתא כל כך חזק שאני לא אעוף.
עד שהגענו לחשאד. לאב.
קוראים לזה אב, נכון? לחאשד.
לאיפה שכבר היה אפשר
לנסוע כמו בן אדם.
מה שהיה מרגיז זה הסבתא וכולם היו מספרים
שהיו מגיעים ליד המטוס ולצערנו היו משלנו,
שהיו אומרים, אתם צריכים להוציא את כל
התכשיטים. שהמטוס לא יזוז בגלל זה.

00:09:30

מתברר שלצערנו הם לקחו בשבילם.
וזה מקרה עצוב מאוד.
לא לקחנו כלום חוץ מהבגדים שעלינו וכמו
שאומרים קצת כסף שהיה להם וקצת בגדים.
זהו, לא לקחנו שום
רכוש, לא שום דבר.
כי לא היה במה לסחוב. אנחנו
הלכנו ברגל, כמה ימים ברגל.
מהכפר שלנו עד שהגענו למקום
הזה, שכבר היו משאיות.

00:10:00

כי מים, היה אזור שזה מעיין.
ככה סבתא הייתה מספרת.
שהיו הולכים עם כדים ומשם
לוקחים מים לשתייה.
והייתה מן בריכה כזו לא רחוקה.
שם היו מתקלחים,
היו הולכים להתקלח שם, לכבס את הבגדים...
את יודעת, ביד ברגע. זה מה יש.
וזהו. לא הייתה מכונת
כביסה, לא היה שום דבר.

00:10:30

אבל את המים לשתייה היו לוקחים
ממעיין שהיה נקי. שהיה כמו נחל זורם.
זה היה הר ובבטן ההר יצאו מים.
ומשם היו לוקחים מים לשתייה.
היה חדר אחד גדול לכולם,
והייתה פינת אוכל.
כאילו חדר שזה היה המטבח.
זה מה שאני זוכרת. למשל חמי
היה עושה מעילים. מעילי עור.
מעור טבעי. היו מייבשים את
העור של הפרות, של זה...

00:11:00

ועושים מזה מעילים. אה, והבעל
של דודתי גם הוא עסק בסנדלרות.
היה עושה גם נעליים.
זה מה שהיה.
-וכשהוא בא לארץ מה הוא עשה, האבא?
האבא? כשהיינו עוד במעברה
הם הלכו, עבדו בקרן קיימת.
זה אני לא אשכח. היו
מסדרים את האבנים.
זאת אומרת, שיהיה מקום.

00:11:30

וזהו. קראו לזה עבודה בקרן קיימת. היו
עובדים מטעם הסוכנות, אני יודעת מה?
היו משלמים גרושים
רק שלא ישתעממו.
עד שעברנו למושב. אחר
כך כל אחד קיבל משק.
אז כבר עבדו במשק.
גדלו ירקות, גדלו...
פרות לא היה. רק ירקות.
כל סוגי הירקות.
ומזה הם חיו ואחר כך קבלו פרות, קבלו עיזים.
ממש חקלאות.

00:12:00

מה הדודות עשו בארץ?
הדודות. הדודות כבר היו נשואות.
עשו ילדים.
כל אחת בלי עין הרע,
שמונה-תשעה ילדים יש לה.
עבדו במושב.
בתימן לא היה בית ספר לבנות.
זה רק הבנים למדו תורה בחדר.

00:12:30

עלינו ארצה, הגענו... עברנו
את שדה התעופה והגענו...
אני הגעתי עם סבא
וסבתא לראש העין.
שם לא היה בית ספר. רק כשהגענו
למושב אז כבר היה בית ספר.
אבל למדנו הבנים והבנות
ביחד, כי לא היו הרבה.
חלק כבר היו עובדים וזה.
וככה התחלנו ללמוד.
אז למדנו לקרוא ולכתוב.
ותודה לאל, בסדר.

00:13:00

עד שהתחתנו. בגיל 17 כבר התחתנתי.
בגיל 19 הגדול שלי כבר היה בחוץ.
וזהו. ועבדנו וחיינו טוב
עד שבשנת 60' עברנו ליהוד.
חנה, ותגידי, שמרתם על המסורת שהייתה?
-בטח.
בטח. כל הזמן. עד עכשיו.
שמרנו לא לחלל שבת,
שמרנו על צניעות. אנחנו
עם בגדים צנועים.

00:13:30

שמרנו על כיבוד הורים. אני זוכרת שסבא
וסבתא, עד שהלכו לעולמם, אבא שלי שמר אותם.
לא הלכו לבית אבות. זהו.
אמרתי לך. בתימן, אני לא זוכרת הרבה.
אבל היה הרבה אהבה.
כולם היו ביחד, סיפורים
מסבא וסבתא וזה.
פה כל אחד מסתגר בבית שלו. אבל
אני לא מסתגרת, תודה לאל.
אני יוצאת לפעילות, הולכת
לחוגים, לשיעורים. תודה לאל.

00:14:00

סבא שלי היה נוסע מיום
ראשון עד יום חמישי.
ושם היה עובד אצלם בחייטות.
תופר להם, גוזר שמלות לנשים, תופר אותן.
והכל ביד.
איפה זה להם?
לערבים האלה שהיה מתארח אצלם.
והמכנסיים, הוא היה מכין את
זה בבית כי זו עבודה מיוחדת.
אז הוא היה לוקח את זה מוכן כי הם
היו מזמינים והוא היה מכין להם.
רק את השמלות הוא היה צריך למדוד.

00:14:30

ושם היה תופר להם את זה.
פעם פה, פעם שם. בכפרים.
פעם בכפר כזה, פעם בכפר כזה.
ואחר כך רק ביום חמישי
בערב הוא היה חוזר הביתה.
עושה את השבת בבית עם המשפחה.
זו הייתה העבודה שלו.
איך הם התייחסו אליו?
-אז אני אומרת לך,
הם התייחסו אליהם מאוד יפה.
כי הם היו צריכים אותם.
כי אחד היה סנדלר,
אחד היה חייט...

00:15:00

אז הם היו צריכים אותם. אז הם
היו איתם ביחסים ממש טובים.
כיבדו אותם, ארחו אותם...
בשביל העבודה שלהם. שהם היו עושים להם הכול.
לא היה פה מפעל של תפירה או זה...
הכול עשו ביד.
וזה מה שאני זוכרת בערך.
היינו הרבה ילדים. זה
רצה זה, זה רצה זה...

00:15:30

והיינו כל כך בקשר טוב, עד היום יש עוד
כאלה שבחיים. חלק כבר הלכו לעולמם.
אז זהו, אז כל אחד
הלך עם אחת מהחברות.
והכל ילדים של המושב.
ואז הכרת את סעדיה?
-אני מכירה אותו מילדות.
רק הלכנו, התחלנו ללכת. תכף
התחתנו, לא הלכנו הרבה.
ממתי הכרת אותו? מתימן?

    לא. מהארץ. מהארץ, כשהגענו למושב,
למעברה, למושב. כבר אז הכרתי אותו.
כי אבא שלו ואבא שלי
הם קרובי משפחה.
האימהות, כאילו הסבתות
שלנו, הן היו אחיות.
אז ככה הם בקרבת משפחה.
תודה בינתיים.
-תודה רבה גם לכם.

Hana Levi

Interviewer -
Galit Cohen Krespi
Video length:
00:15:18
Date Taken:
01/01/1
Place:
Yarim
,
Yemen
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

לי קוראים חנה לוי, לבית חסן.
עלינו מתימן ב-49'.
אחרי מלחמת השחרור.
מלחמת השחרור הייתה ב-48'. עלינו
ב-49' והגענו לשדה התעופה לוד.
משם לקחו אותנו למחנה
עולים עין שמר.
שם היינו איזו שנה. אחר כך
העבירו אותנו למעברה בקולה.

 הגענו למעברת קולה, שקראו לה על
שם 28 החיילים שנהרגו שם במלחמה.
היינו שם באוהלים ובשנה הראשונה
הגענו והיה שלג בכל הארץ.
מרוב שלג האוהלים נפלו עלינו.
אחר כך משנה השנייה של החורף
כבר הביאו לנו צריפים מפח,
הגענו יחד עם הברד.
היינו שם שנתיים-שלוש.

אחר כך בנו לנו מושב שקראו
לו גבעת כ"ח, על שם המקום...
ושם חיינו, למדנו, התחתנו.
נולד לי הבן הגדול שם.
אחר כך עברנו לפה, ליהוד. ומאז
אנחנו גרים פה. משנת 60'.
גרנו באזור ירים, קראו לו אזור ירים.
עיר הבירה הייתה ירים, לא צנעא.

היו שלוש ערים גדולות. אנחנו היינו
במרכז, במרכז תימן. קוראים לזה ירים.
משם עלינו ארצה. היינו גרים בכפר. היינו
רק כמה משפחות יהודים וכולם ערבים.
אבל היחס ביניהם היה כל כך טוב שאחת
הבנות של השכנים רצתה לבוא איתנו. ברחה.
וסבא שלי כל כך פחד. הוא אמר, אני
לא יכול לקחת אותך. הם יהרגו אותנו.

הם יראו שאת חסרה.
והחזיר אותה בכוח הביתה.
כי היא הייתה מאוד קשורה לדודה שלי. זה
אני זוכרת, שהיינו מספרים את הסיפור הזה.
וזהו. הגענו למקום שקראו לו אב.
זו תחנת מעבר.
ישבנו שם כמה ימים.
אחר כך המשכנו הלאה.
החאשד. חאשד זו הייתה
מעבר להגיע לארץ.

ושם היה שדה תעופה.
אספו אותנו משם.
אני הייתי לא עם אבא,
הייתי עם סבא וסבתא.
אז אבא שלי עם האימא החורגת
נסעו לפנינו, טסו לפנינו.
הגיעו לעין שמר. ואני
עם סבא כשהגענו ארצה,
ספחו אותנו לראש העין.
היה שם מחנה של הבריטים.

אז גם שם גרנו תקופה עד שאבא
בא, חיפש אותנו ואסף אותנו.
בינתיים הוא היה כבר במעברה של קולה.
של גבעת כ"ח.
וככה המשכנו לחיות. בינתיים סבא הלך
לעולמו, אבא התחיל להתבגר, אני גדלתי.
חיינו עד שנת 60' במושב.
עברנו לפה, ליהוד.
גדלתי עם אבא. הוא בינתיים
התחתן עם אימא חורגת.

אבל היא לא הייתה חורגת,
היא הייתה אישה נהדרת.
ועם הדודות ועם סבא
וסבתא, כולם באותו בית.
וככה לא הרגשתי בחסרון של אימא שלי.
לא ידעתי...
כל הזמן הייתי קוראת לסבתא שלי
אימא, כי הייתי בטוחה שהיא אימא שלי.
אז לא היה לי את היתמות.
את החוסר באימא.
זהו. ואחר כך עלינו ארצה.
אבל כל הזמן הייתי איתם.
אבא וסבא וסבתא.

אחר כך אבא התחתן עם האישה השנייה.
הלך לגור איפה שהוריה גרים.
בכפר ליד.
אבל אני המשכתי להיות
עם סבא וסבתא והדודות.
כי הוא בא לגור אתה.
אחרי שהתחתן הם גרו
אבל לא הסתדרו,
הלך לגור עם אבא שלה.
היה לה אבא ואח.
אז הלכה כאילו לשרת
אותם ולהיות איתם.
כעקרת בית. לאבא ולגיס ולחם. ככה.
הדודה הכי צעירה.
אני הייתי הולכת...

אני זוכרת כמו חלום שאני הייתי
הולכת לרעות איתה את הפרות.
היו לנו פרות. השנייה הייתה עם
אבא, שהוא היה סוחר בנפט.
היה אז חייט, היה עושה רקמות.
והיא הייתה הולכת ועוזרת לו.
אבל היא תכף התחתנה והלכה לבעל וזהו.
השנייה התחתנה רק בארץ.
דווקא האחות הגדולה שלו.
והאחות האמצעית
התחתנה עם עוד איש.

כבר הייתה לו אישה והתחתן עוד פעם.
והם בני דודים.
האבא שלו והסבא שלי אחים.
אבל הוא כבר איננו, היא עוד
בחיים, הדודה הצעירה הזאת.
גם השנייה עוד בחיים.
וחיינו טוב מאוד והכל היה בסדר.
הכול היה, את יודעת, משפחתי.
לא... כולם היו ישנים בחדר אחד גדול.
רכבת.
זהו. אני יודעת שבתימן לא היה
מקרר, לא פריג'ידר, לא כלום.

אז בחגים היו שוחטים
או עז או פרה.
בשבתות היו שוחטים עוף. זאת אומרת, כמה
עופות. זה תלוי לפי הגודל של המשפחה.
וזהו. אבל בחגים היו שוחטים
פרה או עז ומתחלקים ביניהם.
ולא היה מקרר, לא היה
מקפיא, לא כלום.
היו מבשלים את זה בתנור.
זאת אומרת על עצים.
ואז מייבשים את זה. שמים
את זה במשהו מיוחד.

מייבשים את זה וזה יכול
להישאר עד חצי שנה.
והיו לוקחים כל שבת קצת
ומבשלים, עושים מרק.
בנוסף לדברים האלה הם היו עושים
פיתות, היו עושים לחוח, היו עושים...
אבל הבשר וכל הדברים האלה,
כי לא היה מקררים ולא כלום.
אז מה שהיה אפשר היו מייבשים
את זה ויש להם כמה חודשים.
זה האוכל. והלבוש, לבוש צנוע.
היה לי בס, מכניסים את זה עם רקמה.

ושמלה מיוחדת וכובע מיוחד.
אני אראה אותם.
יש לי אותם עכשיו
לתחפושות לפורים.
אבל החיים, היו חיים יפים,
שמחים, לא דאגות כמו היום.
עוד ועוד ועוד ועוד.
-איזו שפה דברתם?
תימנית ועברית. אשורית
קראו לזה, נכון?
איך החלטתם לעלות לארץ?

זו הייתה תקופה שכל היהודים רצו לעלות ארצה.
היו שליחים מפה, מהארץ, שכבר היו פה וותיקים.
שבאו ודברו על העלייה
וכדאי לכם וזה וזה...
אז השתלהבו ורצו
לעלות לארץ הקודש.
זה לא היה בכפייה ולא היה כמו שספרו.
לא היה להם כאילו צרות מהערבים.
דווקא חיו טוב עם הערבים.
פשוט רצו לעלות ארצה.

כשאמרו שיש לנו ארץ ישראל
וירושלים וכל זה, אז עלו מרצון.
אבא שלי וסבא שלי וסבתא
שלי והאימא החורגת...
הייתה לה כבר ילדה.
בת שנתיים, נדמה לי.
שרה הייתה בת שנתיים, כן?
אז עלינו יחד. רק מה, אמרתי לך, כשגרנו בחאשד
אז התפלגנו כי אבא היה שם אחר והסבא שם אחר.

אז האבא עם האישה
והילדה טסו לפנינו.
לכן התעכבנו בעדן כמה זמן.
בחאשד, קוראים לזה.
אבל זה אזור עדן. אזור הבריטים.
מהכפר שהיינו הלכנו ברגל עד נקודה מסוימת.
שם היו רכבים.
מה זה רכבים? משאיות כמו של פרות.
הכניסו אותנו ולא היו כבישים.
היו רוקדים והיינו עפים
כמו אני לא יודעת מה.

זה אני זוכרת, לא אשכח, שהייתי מחזיקה
את סבתא כל כך חזק שאני לא אעוף.
עד שהגענו לחשאד. לאב.
קוראים לזה אב, נכון? לחאשד.
לאיפה שכבר היה אפשר
לנסוע כמו בן אדם.
מה שהיה מרגיז זה הסבתא וכולם היו מספרים
שהיו מגיעים ליד המטוס ולצערנו היו משלנו,
שהיו אומרים, אתם צריכים להוציא את כל
התכשיטים. שהמטוס לא יזוז בגלל זה.

מתברר שלצערנו הם לקחו בשבילם.
וזה מקרה עצוב מאוד.
לא לקחנו כלום חוץ מהבגדים שעלינו וכמו
שאומרים קצת כסף שהיה להם וקצת בגדים.
זהו, לא לקחנו שום
רכוש, לא שום דבר.
כי לא היה במה לסחוב. אנחנו
הלכנו ברגל, כמה ימים ברגל.
מהכפר שלנו עד שהגענו למקום
הזה, שכבר היו משאיות.

כי מים, היה אזור שזה מעיין.
ככה סבתא הייתה מספרת.
שהיו הולכים עם כדים ומשם
לוקחים מים לשתייה.
והייתה מן בריכה כזו לא רחוקה.
שם היו מתקלחים,
היו הולכים להתקלח שם, לכבס את הבגדים...
את יודעת, ביד ברגע. זה מה יש.
וזהו. לא הייתה מכונת
כביסה, לא היה שום דבר.

אבל את המים לשתייה היו לוקחים
ממעיין שהיה נקי. שהיה כמו נחל זורם.
זה היה הר ובבטן ההר יצאו מים.
ומשם היו לוקחים מים לשתייה.
היה חדר אחד גדול לכולם,
והייתה פינת אוכל.
כאילו חדר שזה היה המטבח.
זה מה שאני זוכרת. למשל חמי
היה עושה מעילים. מעילי עור.
מעור טבעי. היו מייבשים את
העור של הפרות, של זה...

ועושים מזה מעילים. אה, והבעל
של דודתי גם הוא עסק בסנדלרות.
היה עושה גם נעליים.
זה מה שהיה.
-וכשהוא בא לארץ מה הוא עשה, האבא?
האבא? כשהיינו עוד במעברה
הם הלכו, עבדו בקרן קיימת.
זה אני לא אשכח. היו
מסדרים את האבנים.
זאת אומרת, שיהיה מקום.

וזהו. קראו לזה עבודה בקרן קיימת. היו
עובדים מטעם הסוכנות, אני יודעת מה?
היו משלמים גרושים
רק שלא ישתעממו.
עד שעברנו למושב. אחר
כך כל אחד קיבל משק.
אז כבר עבדו במשק.
גדלו ירקות, גדלו...
פרות לא היה. רק ירקות.
כל סוגי הירקות.
ומזה הם חיו ואחר כך קבלו פרות, קבלו עיזים.
ממש חקלאות.

מה הדודות עשו בארץ?
הדודות. הדודות כבר היו נשואות.
עשו ילדים.
כל אחת בלי עין הרע,
שמונה-תשעה ילדים יש לה.
עבדו במושב.
בתימן לא היה בית ספר לבנות.
זה רק הבנים למדו תורה בחדר.

עלינו ארצה, הגענו... עברנו
את שדה התעופה והגענו...
אני הגעתי עם סבא
וסבתא לראש העין.
שם לא היה בית ספר. רק כשהגענו
למושב אז כבר היה בית ספר.
אבל למדנו הבנים והבנות
ביחד, כי לא היו הרבה.
חלק כבר היו עובדים וזה.
וככה התחלנו ללמוד.
אז למדנו לקרוא ולכתוב.
ותודה לאל, בסדר.

עד שהתחתנו. בגיל 17 כבר התחתנתי.
בגיל 19 הגדול שלי כבר היה בחוץ.
וזהו. ועבדנו וחיינו טוב
עד שבשנת 60' עברנו ליהוד.
חנה, ותגידי, שמרתם על המסורת שהייתה?
-בטח.
בטח. כל הזמן. עד עכשיו.
שמרנו לא לחלל שבת,
שמרנו על צניעות. אנחנו
עם בגדים צנועים.

שמרנו על כיבוד הורים. אני זוכרת שסבא
וסבתא, עד שהלכו לעולמם, אבא שלי שמר אותם.
לא הלכו לבית אבות. זהו.
אמרתי לך. בתימן, אני לא זוכרת הרבה.
אבל היה הרבה אהבה.
כולם היו ביחד, סיפורים
מסבא וסבתא וזה.
פה כל אחד מסתגר בבית שלו. אבל
אני לא מסתגרת, תודה לאל.
אני יוצאת לפעילות, הולכת
לחוגים, לשיעורים. תודה לאל.

סבא שלי היה נוסע מיום
ראשון עד יום חמישי.
ושם היה עובד אצלם בחייטות.
תופר להם, גוזר שמלות לנשים, תופר אותן.
והכל ביד.
איפה זה להם?
לערבים האלה שהיה מתארח אצלם.
והמכנסיים, הוא היה מכין את
זה בבית כי זו עבודה מיוחדת.
אז הוא היה לוקח את זה מוכן כי הם
היו מזמינים והוא היה מכין להם.
רק את השמלות הוא היה צריך למדוד.

ושם היה תופר להם את זה.
פעם פה, פעם שם. בכפרים.
פעם בכפר כזה, פעם בכפר כזה.
ואחר כך רק ביום חמישי
בערב הוא היה חוזר הביתה.
עושה את השבת בבית עם המשפחה.
זו הייתה העבודה שלו.
איך הם התייחסו אליו?
-אז אני אומרת לך,
הם התייחסו אליהם מאוד יפה.
כי הם היו צריכים אותם.
כי אחד היה סנדלר,
אחד היה חייט...

אז הם היו צריכים אותם. אז הם
היו איתם ביחסים ממש טובים.
כיבדו אותם, ארחו אותם...
בשביל העבודה שלהם. שהם היו עושים להם הכול.
לא היה פה מפעל של תפירה או זה...
הכול עשו ביד.
וזה מה שאני זוכרת בערך.
היינו הרבה ילדים. זה
רצה זה, זה רצה זה...

והיינו כל כך בקשר טוב, עד היום יש עוד
כאלה שבחיים. חלק כבר הלכו לעולמם.
אז זהו, אז כל אחד
הלך עם אחת מהחברות.
והכל ילדים של המושב.
ואז הכרת את סעדיה?
-אני מכירה אותו מילדות.
רק הלכנו, התחלנו ללכת. תכף
התחתנו, לא הלכנו הרבה.
ממתי הכרת אותו? מתימן?

    לא. מהארץ. מהארץ, כשהגענו למושב,
למעברה, למושב. כבר אז הכרתי אותו.
כי אבא שלו ואבא שלי
הם קרובי משפחה.
האימהות, כאילו הסבתות
שלנו, הן היו אחיות.
אז ככה הם בקרבת משפחה.
תודה בינתיים.
-תודה רבה גם לכם.

Hana Levi
Galit Cohen Krespi
Yarim
Yemen
More Life Stories: