Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

נולדתי בבגדד בשם זמירה.
זמירה, מה זה זמירה?
שחרחורת.
-ואיזה מספר היית משפחה?
הבכורה, אני הייתי הבכורה.
אני נולדתי ב-44', 30 לספטמבר, אבא שלי היה
לו חנות לבדים בחוץ לארץ, אימא עקרת בית.
גרנו עם הסבתא מצד אבא שלי,
בבית של ההורים של אבא שלי.

00:01:00

זה היה בחוץ לארץ ככה שבן מתחתן
נותנים לו את החדר הכי יפה לזוג החדש
וככה זה היה, כמעט, 99.9 אחוז זה
היה שהבן מתחתן יחד עם ההורים.
וגר איתם? -וגר איתם, הכלה באה לבית של
ההורים שלו. -כן ואבא הוא היה גם בן בכור?
כן, אבא שלי גם היה בן בכור,
אם האח שלו היה מתחתן אחריו

00:01:30

אז נותנים את החדר היפה
לחתן החדש והוא יורד ברמה.
ואנחנו הנכדים היינו בחדר של הסבא
והסבתא, תמיד בחממה של הסבא והסבתא
ונותנים לזוג להיות לבד, ליהנות
מחיי הנישואים החדשים שלהם.
אז בעצם כל הנכדים, נגיד גם עם בני
דודים ישנתם? -כן, עם בני דודים וזה.

00:02:00

אני גדלתי עם בני הדודים שלי
וכששני האחים של אבא שלי, עלו ציונים לארץ
אני ואחי, היינו כבר, היה להורים שלי
עוד בן, קיבלנו חום גבוה וחלינו,
אז הרופא אמר זה
כלום, זה מגעגועים,
שלא רואים את הדודים שלהם נמצאים
סביבם ולא הבנו מה קורה, איפה הם?
זאת אומרת, הייתם רגילים לחיות
ככה -לחיות בצוותא, ביחד. -כן.
אימא מבשלת עם הסבתא,
הן היו מתחתנות

00:02:30

בגיל 16 אז האימא של החתן הייתה מלמדת
אותה איך לבשל וביחד היו מבשלות
אחרי שגמרו את הבישול, היא הייתה מתלבשת,
מכוסה כולה וזה והולכת להורים שלה.
לא היו מתנתקים מההורים, הולכת להורים
שלה עם האחיות שלה, יושבות שותות
תה, משוחחות, נהנות, צוחקות
וחוזרת הביתה.
היהודים גרו כולם קרוב, אחד ליד השני.
-בשכונה אחת או? -בשכונה אחת.

00:03:00

החיים הקהילתיים, אם נניח אני זוכרת את
זה שאני באתי בגיל 5 וחצי משהו כזה,
אני זוכרת את זה, אצל, בבית של
אבא ואימא שלי, הסבתא בואי נגיד
כל האחיות של אבא שלי ואחיות של אימא שלי
גם לפעמים והדודות היו באים אלינו.
כל יום בשעה 4 זה היה, היו
יושבים שעה של תה ב-4 בערב

00:03:30

שעת תה, עם העוגיות, עם הזה, זה היה פולחן עם
התה, קומקום על קומקום, מאדים את זה ושותים
ומשוחחות על כל מיני דברים וזה. -והילדים
בינתיים איפה? -לידם, מסתובבים סביבם.
אני יודעת שבשעה שהם היו שותים תה הייתה לי
מטפלת שהיא הייתה לוקחת אותנו לטייל בחוץ,
לפעמים, אבל לא תמיד,
בדרך-כלל בבית

00:04:00

ואני את המטפלת זכרתי
טוב מאוד וכשבאנו לארץ
חיפשתי אותה ורציתי לראות
אותה כי אהבתי אותה מאוד.
קראו לה חביבה. -חביבה היא יהודייה?
-יהודייה, כן, היא הייתה נערה בת 16 בערך.
גם היא עלתה בעליית הנוער
ונכנסה לקיבוץ.
הזיכרון הראשון שלי
טוב טוב מאוד,
סבתא שלי הייתה הולכת
להביא כל יום את החלב

00:04:30

ולפני העלייה, אחות של אבא שלי ואחות של
אימא שלי לבשו מכנסיים ולקחו סיגריה ואמרו:
אנחנו עולות לארץ הקודש,
בעלי לא יגיד לי מה לעשות,
אני אלך עם מכנסיים, אני
אעשן, אני אעשה מה שאני רוצה
ורוקדות וצוחקות ומתופפות
ושמחות לעלות ארצה
ואני בינתיים ראיתי שהסבתא שלי לא הולכת
להביא חלב, לקחתי את הקנקן של החלב
והתחלתי ללכת להביא את החלב,

00:05:00

עוד לא הבאתי את החלב, להביא את החלב,
בדרך תפס אותי איזה בן אדם
ושואל אותי: איך
קוראים לאבא שלך?
אני אמרתי לו סלמן, שלמה, סלמן.
טוב, אחרי כמה דקות הוא אומר
לי אבא שלך מחכה בפינה,
הוא בבית קפה, הוא רוצה
שאני אקח אותך לשם.
אני הולכת איתו וזה והיה לי
צמידים כאלה ועגילים וזה

00:05:30

בן אדם אחד שאל אותו:
תגיד לי, מי זאת הילדה?
אז הוא אומר לו: בת אחותי.
למזלי, הזה שרצה לחטוף אותי ולגנוב, הוא למעשה
רצה לגנוב את התכשיטים, לא לחטוף אותי.
הוא היה בבית סוהר יחד עם הבן אדם הזה
ששואל אותו מה אתה עושה עם הילדה הזאת?
ועוד מזלי היה, הוא היה מהכפר,
בעיראק היו, בין האקלים
היה שינוי בפנים של,

00:06:00

בגדדים היו קצת יותר בהירים
והכפריים, מהדרום, הם היו כהים.
אז הוא אומר, היא לא
נראית לי בת אחותו.
אני חייב לעקוב אחריה
ולראות מה הסיפור הזה.
עקב, עקב, הוא ראה שהוא
לוקח אותי למקום שומם
ומתחיל להוריד לי את העגילים ועד
היום יש לי חורים גדולים באוזניים.
מוריד, מושך את העגילים,
הוא מוריד לי את העגילים
ואחר-כך מתחיל להוריד לי ואני
צורחת וזה, אז הוא בא ואומר לו:

00:06:30

אם היא בת אחותך, למה אתה
עושה לה את הדברים האלה?
לקח אותי והביא אותי לאימא שלי.
הוא יודע, הוא הכיר את אימא שלך?
-שאל אותי, מה, מו וזה
ידעתי להסביר לו,
לקח אותי הביתה.
לקח אותי הביתה, אצלנו בעיראק הכלה
הצעירה, אימא שלי הייתה מלאה ובהירה.
אז הבהירות והמלאות בחוץ לארץ
זה היה שיא היופי של הבחורות.

00:07:00

אז אימא שלי לא
יצאה, יצאה הסבתא.
אז הוא אומר לה, לא,
אני רוצה את אימא שלה.
טוב, אתה רוצה את אימא שלי?
אימא שלי הייתה חייבת, יצאה.
הוא אומר לה כך וכך הסיפור, הנה
יש לך במתנה את הבת שלך היום
ואני יושב ממול בבית קפה, כשבעלך
יבוא אני רוצה לפגוש אותו.
הם חייבים לספר לאבא שלי, לא
יכלו להעלים את זה ממנו. -כן.

00:07:30

אבא שלי בא, סיפרו לו כך וכך, הנה
וזה מה שקרה לזמירה הבת שלך וזה,
אז הוא אמר, תלכו לעזאזל,
מרוב שאתן הייתן בהיי
הייתם מאבדים לי את הילדה,
אני מספרת את האמת מה שהיה, אפילו
מילים שאבא שלי הוציא מהפה, לא יפה.
מה עשיתם? וזה, אבל, אין
מה לעשות זה קרה וזה.
אז הוא אומר לו, תכניס אותו לבית סוהר,
תעשה לו וזה, אבא שלי אמר, הוא יהודי

00:08:00

ואנחנו בשנות החמישים,
מה אני אלך להתלונן עליו וערבים
יהרגו אותו ויכניסו אותו לבית סוהר?
השתיקו את זה. -שני
החבר'ה האלה היו יהודים?
כן, -השני חבר'ה שהיו בכלא. -כן, שני
החבר'ה היו יהודים, אז העלימו את הכול.
העלימו את הכול וככה סגרו,
לא התלונן אבא שלי.
כן. -אמר, אני לא רוצה
לעשות צרות ליהודי
ויכניסו אותו לבית סוהר, אני
לא רוצה אז זה נסגר פה.

00:08:30

אני הייתי בתור ילדה, אימא שלי
הלבישה לי טייץ ועל זה טוניקה.
יצאנו לרחוב עם אבא שלי,
אז 'תראו תראו, הבת של סלמן', הם
חושבים שהיא בן, הלבישו לה מכנסיים.
כן, זאת אומרת, זה ממש היה לא מקובל. -לא,
לא מקובל, ילדה, ילדה קטנה גם לא היה מקובל.
והייתם משפחה דתית?
תראי, היינו דתיים כמו
היום כיפה סרוגה.

00:09:00

כן, -לא יותר. -כן, שומרים שבת. -שומרים
שבת, חגים, שבתות, קידושים, היה
ערבי שבא, מדליק את החשמל ומחמם את
האוכל וערבי, גוי שבת קראנו לו. -כן.
אחד השכנים, משלמים לו קצת
כסף והוא היה עושה את זה.
כן ואיך נגיד, איזה חגים את זוכרת
במיוחד, שהיו עושים ככה משהו מיוחד?
ראש השנה, כיפורים, פסח.

00:09:30

בפסח חודשים היו מתכוננים
לאפיית מצות בבית.
היו סוגרים את הפה ואופים את המצות שחס
וחלילה לא יצא איזה פירור של חמץ.
כדי שלא,
והיו עושים את זה בבית, את אומרת?
-בבית, עם תנורים בבית.
בבית, היה לאיזה דוד,
לא לכל אחד היה בבית את התנור הגדול הזה,
לאיזה דוד וכולם היו מתקהלים שמה ואופים.

00:10:00

את אומרת, בפסח, וראש השנה
ויום כיפור מה היה ככה מיוחד?
הולכים לבקר אחד את השני
ומתארחים אחד אצל השני, אבל לא ללילה, הולכים
לכמה שעות וחוזרים כי כולם היו -כן, קרובים.
כן. -מה את זוכרת
מהסבים והסבתות?
שפינקו, לא, את סבא שלי אני לא
זוכרת, הוא נפטר צעיר, אבל הסבתא שלי

00:10:30

פינקה אותי כל הזמן ואנחנו היינו
הנכדים מצד הבן שלה, הראשונים,
אז היא פינקה אותנו כל הזמן
והאחים של אבא שלי פינקו אותנו.
אבא שלי לא פינק, אבא שלי עבד
אבל האחים שלו והסבתא
שלי פינקו אותנו.
יושבים משחקים איתנו, מספרים לנו
סיפורים, לוקחים אותנו לטייל איתם וזה

00:11:00

וזה מה שבאונייה היו פעם בשנה
בראש השנה ובסוכות הולכים לאונייה,
איפה שקברי צדיקים, שטים באונייה,
וכמו צימרים של היום,
אבל פחות מפוארים. -כן.
והיה, מה שאני לא זוכרת, אבל זה גם
מסיפורים שהיתושים היו עוקצים אותנו.
ושמה היה גם הרבה עצים
של תמרים, -כן, -אז

00:11:30

איפה שהיתושים היו באים. -כן, -ואז
סוכות תמיד הייתם עושים מחוץ לבית?
לא תמיד, למשל אישה בהריון לא היו לוקחים
אותה, הייתה נשארת בבית, היו פוחדים
שזה יזרז לה את
הלידה או משהו כזה.
כן. -היו שומרים על אישה
בהריון, לא היו לוקחים אותה,
אבל מי שהיא במצב בריאותי טוב
וזה, היו יוצאים ליומיים-שלוש.
איך הם עלו? היו, הרבה יהודים לא
רצו כל-כך לעלות, המבוגרים במיוחד.

00:12:00

כן. -עכשיו, הייתה מחתרת
בחוץ לארץ בעיראק, היה מרתף
וכל הצעירים היו שמה, בא אחד מהארץ מלמד
אותם לחימה ושירים של ארץ ישראל וריקודי עם.
אז יום אחד, אז המבוגרים
לא רוצים לצאת.
מה עשו הצעירים? אחרי שגמרו להתפלל
היהודים בבית כנסת בשבת, זרקו רימון.

00:12:30

אז כל המבוגרים אמרו, וואי, איזה מזל

יש לנו, תראו אלוהים עשה לנו נס,

אחרי שיצאנו מבית הכנסת,

התפוצץ בית הכנסת.

וזה מתברר וזה היה אחד, אחד מהם זה היה

בעלה של הדודה שלי, האחות של אבא שלי

וזה מתברר שהצעירים עשו את

זה בשביל שכולם יעלו ארצה

ואז התחילו לעלות ארצה

וברגע שעלו ארצה, החתימו את תעודת הזהות
שלהם לעלות ארצה, החרימו להם את כל הרכוש.
לקחו את החנות, לקחו את
הבית והכל ונתנו לנו לצאת
כמו שבן אדם יוצא עכשיו לטיול
לחוץ לארץ עם מזוודה של 20 קילו.
מזוודה של 20 קילו
וזהו, לא יותר.
ככה יצאנו אבל היהודים -ההורים שלך רצו?
את יודעת אם הם רצו לעלות?
כן, ההורים שלי רצו -סבא וסבתא?

00:13:00

סבא לא היה לי, סבתא שלי הייתה עם אבא
שלי, מה שאמרתי -לא, וגם היה מהצד של אימא?
הם גם רצו, כן.
וגם החתימו את התעודה שאסור להם לחזור
לעיראק. אתם הולכים צד אחד, אין צד שני.
והיהודים היו חכמים,
היה לי, בעלה של דודה שלי, הוא
היה לו פה בארץ בנק לעולי עיראק.
אבל לפני זה, הוא היה
לוקח כספים מהיהודים,

00:13:30

לפני שהחתימו את התעודה שלהם
ומבריח את זה דרך לונדון.
הוא היה בסכנה, אם היו תופסים אותו, על
המקום הוא וכל המשפחה שלו היו נעלמים
והוא הרוויח המון מזה
והיהודים, מי שהיה לו כסף, השתלם
לו לתת לו נניח 20 אחוז, 30 אחוז,
העיקר שיישאר להם קצת וזה מה שהרבה
יהודים עשו, הרבה יהודי עיראק עשו את זה
ואחד מהם זה גם אבא שלי.

00:14:00

שהוא העביר חלק מהכסף? -העביר חלק, מה
שהיה רכוש הם לקחו אבל הכסף שהיה נזיל
הם לא לקחו, הם לא ידעו
שיש להם כסף, זה לא היה
שמור באיזה בנק או משהו כזה, אצלם,
הם היו תמיד שומרים מתחת לבלטות.
אז אנחנו קנינו את הבית הראשון
שלנו בתל מונד מעמידר בכסף הזה.
עכשיו, כשעליתם לאן הגעתם?

00:14:30

ישר לתל מונד, היה ב-51'. -51' בעצם הייתה
אז רכבת אווירית, נכון? -כן, כן, מטוס.
ואת ידעת איזה שפות בעצם, כשעלית לארץ?
-רק ערבית. -רק ערבית. -רק ערבית.
וההורים? -הבחורות ידעו רק
ערבית, הגברים ידעו גם עברית.
הם דיברו גם צרפתית כי היה בית ספר צרפתי
בעיראק, אני לא, אני הייתי עוד בגן.

00:15:00

אז בעצם הגעתם ישר לתל מונד. -ישר לתל מונד

כי המחנה עלייה היה מפוצץ, לא היה מקום.

כן. -אז אימא של אבא שלי אמרה,

יש לכם מזל, כי אבא שלך היה, הוא לא היה משאיר

אותנו רעבים, הוא היה לוקח את הכלי והולך.

כי אבא שלי היה לו קצת כנראה,

גאווה כזאת, אני יודעת מה?

אז היא אמרה, יש לכם מזל שהגעתם

ישר לתל מונד, כי אבא שלכם

לא היה מסוגל לקחת את

המסטינג וללכת לקחת אוכל.

תל מונד היה מקום יפה, חולות, מה היה?
בכל הארץ חולות.
מקום יפה, מקום שנהנינו ואני
היום מצטערת שעזבנו את תל מונד.
ההורים שלי, אבא שלי היה הולך לתל אביב
למשש את הדופק עם חליפה, עם זה וזה.
זה מה שהיה לו הבגדים, שמה בחוץ
לארץ הלכו הרבה עם חליפות. -כן.
נוסע לתל אביב וחוזר, נוסע לתל
אביב וחוזר, הם באו מטיפת חלב

00:15:30

ואמרו לאימא שלי,
תראי בעלך לא עובד
אז בואי את תיכנסי, תעשי
קקאו לילדים או משהו כזה וזה, היא
אומרת טוב, אני לא יכולה להגיד לכם,
אני צריכה להתייעץ עם בעלי.
אבא שלי בא והיא אומרת לו,
הציעו לי ללכת לעבוד, אתה לא
עובד, אולי אני אלך לעבוד.
הוא אומר לה, אה? הגענו למצב כזה שאת
תלכי לעבוד ואני אהיה עקרת בית?

00:16:00

אז הוא לקח, הלך ללשכה, נתנו לו לעבוד
בחקלאות עם טוריה לחפור בורות, לא יודעת מה.
עבד כמה ימים, קיבל חום וחזר אחרי שהבריא
חזר לעבוד, הוא לא מצא את הטורייה, גנבו לו
וזה היה לקנות עם הרבה כסף אז הוא
אומר, מה, אני אלך עוד פעם לקנות?
אימא שלי ראתה שאחד בא למכור
בדים וכל האלה מהמחנה

00:16:30

של תל מונד, כולם
נטפלים וקונים.
אז היא אמרה לו, סלמן, למה שלא תלך
לקנות כמה בדים ותתחיל למכור?
אין לך טוריה כבר, אתה לא תלך לקנות
עוד פעם טוריה, אולי תלך למכור?
אז ככה, הוא התחיל היה הולך מביא כמה חתיכות
של בדים, מוכר אותם וככה התחיל לעבוד
עם חבילה והסתובב במושבים,
בפורת, בעזריאל, ביעבץ,

00:17:00

בפרדסיה הוא מכר הרבה והרבה היה, לא הייתה
תחבורה סדירה, היה הולך הרבה ברגל, אבא שלי
והוא השקיע בנו הרבה.
יש לי אח שהוא פרופסור לכלכלה
ואני זוכרת, בתור ילדים, שאנחנו היינו
בתל מונד, לאף אחד לא היה מורה פרטי
שיבדוק להם את השיעורים.
אימא שלי לא ידעה עברית, אבא שלי
היה יוצא מהבוקר עד הלילה.

00:17:30

אז הייתה לנו גם מורה פרטית

שבודקת לנו את השיעורים

אבל הוא עבד קשה מאוד בשביל

להחזיק משפחה של 6 ילדים.

יד אחת היה מחזיק מקל

וביד השנייה הייתה חבילה

ואת יודעת למה מקל? כי היו במושבים

מלא כלבים, אז הוא היה -מגרש אותם.

אז הוא היה מבריח אותם עם

המקל וככה פרנס אותנו

יפה מאוד מאוד מאוד לא

היה חסר לנו שום דבר.

שום דבר לא היה חסר לנו,
הוא פרנס אותנו יפה מאוד.
איזה קשיים את זוכרת
נגיד בהתחלה מהעלייה?
אני, שום קשיים אני לא
הרגשתי, לא הרגשתי אפליה,
לא הרגשתי נכות, לא הרגשתי.
פעם אחת היה דבר אחד.
בתל מונד היו שני בתי ספר.
ידענו שזה בית ספר של מקומיים של תל מונדים
ובית הספר השני של אזורי, של המושבניקים.

00:18:00

יום אחד הכיתה שלי הפריעה אז המנהל, יונה
ברקמן קראו לו, אני זוכרת את השם טוב.
התחיל לצעוק באמצע הכיתה "אתם רואים?
האשכנזים ההם לא מפריעים כמוכם!".
מה? פתאום התברר לנו שיש
בית ספר אשכנזי וספרדי.
נורא, נורא הפריע לי.
זה הדבר היחידי שאני הרגשתי שזה
הפריע לי, שום דבר לא הפריע לי.

00:18:30

נורא, אני אף פעם לא מרגישה שאני
פחות ממישהי אחרת, מעדה אחרת.
כן. -באתי הביתה,
סיפרתי לאבא שלי.
זה היה בתל מונד, כשהיינו עוד.
אמרתי, אבא תראה, כך וכך זה יונה
ברקמן דיבר וזה נורא מפריע לי.
אני לא ידעתי שיש אשכנזים,
אני במדינה שלי, יש אשכנזים?
אבא שלי בא למחרת והוא אומר לו, אדון
ברקמן אני רוצה לשמוע איך דיברת בכיתה.

00:19:00

התחיל לפחד, התחיל
לגמגם והוא אומר לו,
אדוני המנהל, אני פעם ראשונה שומע ואני
מקווה שזו פעם אחרונה ואם תהיה עוד פעם,
אני מזמין פה את העיתונאים של הארץ,
שישמעו מה מנהל בית ספר מדבר.
לא דיבר יותר, לא
דיבר יותר ככה.
אבל אני אף פעם לא הרגשתי
פחות ממישהי אחרת או, לא.
מה הפתיע אותך נגיד
בישראל, כשעליתם?

00:19:30

לא הפתיע אנחנו באנו באהבה, מתלהבים
מהארץ, לא דיברנו בערבית רק עברית.
התגאינו במדינה, אנחנו סוף סוף יש לנו מדינה.
-איך למדתם עברית?
בבית ספר. -בית ספר. -בבית ספר, כן.
-ואימא, דרככם למדה עברית?
אימא דיברה רק, אני
לא יודעת, כן.
דיברה ערבית וגם עברית כן, היא הסתדרה.
-אז דיברה עברית. -כן.
היא לא הלכה לשיעורי ערב, עכשיו,
אח של אבא שלי בא בגיל 14, -כן,

00:20:00

ויחד איתנו, באו מלשכת הסעד ואמרו לאבא
שלי: אתה תעבוד ותגדל את הילדים שלך.
אימא שלך ואחיך, אנחנו
נתן להם לשכת הסעד.
שהוא ילך ללמוד, הוא היה
בגיל 14 ואנחנו נחזיק אותם.
אבא שלי לא ידע מה זה לשכת
הסעד, אפילו שהוא ידע עברית.
אז הוא אומר להם, מה זה לשכת הסעד? -הוא
אומר, זה שאנחנו נתחזק אותם מבחינה כלכלית.

00:20:30

אז אבא שלי ענה לו: יהיה לי לחם
לאכול, לי ולילדים שלי? גם להם יהיה.
לי לא יהיה? גם להם לא יהיה,
אנחנו לא רגילים לדבר הזה.
אז הוא, הוא יצא באמת לעבוד
בגיל צעיר, אח שלו, בחקלאות
ובערב הוא למד,
שיעורי ערב הוא למד
והמשיך לעבוד בחקלאות, אחר-כך הם פתחו
חנות הוא ואבא שלי, אבא שלי לקח אותו איתו
ועבדו בחנות בנתניה בשער הגיא.

00:21:00

של? -בדים, בדים, אותו דבר מה שהיה
לו בחוץ לארץ, חזר למקצוע שלו.
הכול, ידוע לי שהשאירו הכול,
לא נתנו להם לעלות עם כלום לארץ.
כן. -אני אומרת לך, מזוודה,
אני זוכרת את המזוודה מפח,
20 קילו, זה מה שנתנו.
-ועם זה עלו.
כמה ילדים הייתם כשעליתם?
שלושה.
יש להם מנהגים של
פדיון הילד, הבן הבכור

00:21:30

וכשאישה יולדת בן בכור בלי ניתוח,
בלי שום פגם אז אחרי 40 יום
עושים לו מעין מסיבה כזאת,
כאילו שהרב, הכהן, הרב,
לוקח אותו והיא צריכה לפדות
אותו, לקנות אותו מהרב.
מהכהונה כאילו? -כן, מהכהונה.
אז זה טקס יפה,
כן, -ואם הוא, היא מביאה את כל התכשיטים שלה
ואומרת קח את הכול, רק תחזיר לי את הבן.

00:22:00

אז הרב אומר לה, בשביל מה לך? את לא
תישני בלילה, את לא זה את לא זה,
והיא אומרת לא חשוב, הכול אני
מוכנה, רק תחזיר לי את הבן.
והחינה של העיראקים, מתלבשים
בתלבושות מסורתיות ועושים חינה.
שמים לה לאישה ככה
וצוחקים ורוקדים ועם
המגשים של המתוקים וכל זה. -לפני חתונה?
-לפני חתונה.
ושבת חתן, אנחנו
עושים אחרי החתונה

00:22:30

ושבת בר מצווה עושים. -כן.
מה עושים בשבת חתן, נגיד?
עושים סעודה -סעודה. -ואחרי בית
הכנסת חוזרים ועושים ממש ארוחה.
יש ככה איזה משפט שאת זוכרת, איזה דברים,
פתגמים אולי יהודיים שהיו אומרים, בערבית?
כן, סבתא שלי הייתה אומרת:
"מי שלא בא לבקר אותי היום, אני לא
רוצה שיבוא לבקר אותי כשאני אמות".
שזה אומר?

00:23:00

זה אומר, מי שלא בא לבקר אותי היום, אני
לא רוצה שיבוא לבקר אותי כשאני אמות.
ועוד, אני מהסבתא שלי:
"את לא יודעת כמה אני טובה
עד שתנסי מישהי אחרת".
את לא יודעת כמה אני טובה
עד שתנסי מישהי אחרת.
אז תחפשי אותי, תדעי איך אני הייתי.
-מה הפסדת כאילו. -כן.

00:23:30

"מי שחופר לחברו, תיזהר, בסוף
אתה תיפול בבור הזה שחפרת".
מי שחופר לחברו, תיזהר, בסוף
אתה תיפול בבור הזה שחפרת.
אבל בערבית זה מצלצל יפה.
את ככה מרגישה ששמרת על המסורת?
שגדלת עליה? -פחות או
יותר, פחות או יותר.
משתנים עם הזמן, עם,
איזה דברים נגיד היה לך חשוב
להנחיל לילדים שהרגשת שאת קיבלת?

00:24:00

תראי, למשל, אני אומרת חמין אז הילדים
שלי אומרים אל תגידי חמין, תגידי טבית.
הם רוצים, תגידי טבית, למה את
אומרת, מה זה חמין הם אומרים לי?
כן. -טבית תגידי.
אבל זה בהתחלה, כשאנחנו
עלינו, התביישנו לדבר בערבית.
התחיל כשהתביישנו אבל זה לא רק אנחנו,
כל אחד, לא דיברו בשפה שבאו מחו"ל.

00:24:30

התביישנו לדבר בשפה שלנו ואני
חושבת שזה היה יותר טוב.
כי אם היינו ממשיכים
איך שהיה בשנת 51',
היום לא היינו אחד אומר לו
מרוקאי, אחד עיראקי, למה זה?
למה זה? תתלכדו כל המפלגות,
תדאגו למצב הביטחוני של המדינה.
הכלכלה תודה לאל, מי שיגיד לך
הכלכלה לא בסדר, הוא משקר.
כי אף פעם לא היה יותר
טוב מהיום בכלכלה.

00:25:00

בשנת 51', עוד משהו חשוב, אחי
היה בגיל חודש, עלינו ארצה איתו
והיה מבול, מבול
מבול וגרנו באוהלים.
באיזה חודש עליתם? -יכול
להיות בדצמבר משהו כזה.
אז באו, לא יודעת מאיזה מקום, קיבוץ
או משהו אחר ואמרו לאבא שלי:
תן לנו את הילד, הילד שלך
ימות פה, תן לנו את הילד.

00:25:30

אז הוא אמר: לא, אני
לא נותן שום ילד.
הילד שלי איתנו, פה.
והיום אני אומרת, זה מזל שהוא לא נתן אני
לא יודעת מה היה גורלו היום. -נכון.
כאילו, הוא לא נתן להם את הילד.
נשאר איתנו והיום הוא
זה האח הפרופסור? -כן.
כל השנים אני בהתחלה
בחנות אצל אבא שלי,

00:26:00

ואחר כך פתחתי לי חנות, בעלי מייצר תיקים
ומכרתי תיקים, אבל למדתי הנהלת חשבונות.
והיום הבת שלי היא רואת חשבון.
יפה, לקחה את האהבה למספרים מאימא.
-כן, כולם הם בסדר במתמטיקה. -כן.
בספרות הם קצת פחות, אבל
במתמטיקה כולם בסדר.
יש לי 5 ילדים. -כן.

00:26:30

הגדול עורך דין, השני מנהל עסקים,
השלישית היא רואת חשבון וכלכלה.
הרביעית עורכת דין
והחמישית עורכת דין ומנהל עסקים
ומורה לריתמיקה וריקודים.
מי ששומע את הריאיון,
אני רוצה למסור מסר:
בואו, אם אנחנו רוצים
לשמור על המדינה היהודית

00:27:00

ושתמשיך המדינה להיות יהודית
וישראלית שלנו, בואו נתלכד. מספיק.
פרסי, עיראקי, תימני, מה זה? אנחנו
באנו לארץ בשביל להיות עם אחד.
בואו נשכח את העבר שבאנו, את הגלות, מספיק.
-כן, זאת אומרת, עדיף לשכוח?
כן, עדיף לשכוח את
הגלות ולהיות יהודים.
יהודים כי מי שמספר שהיה לו
טוב בחוץ לארץ - זה לא נכון.

00:27:30

אבא שלי, כשהילדים שלי הלכו לצבא
בכיתי, הוא אומר לי, מה את בוכה?
בעיראק היו נותנים לנו סטירה, היינו
מסובבים את הצד השני שיתנו לנו.
פה מי יכול לתת לי סטירה?
אני אחזיר לו פעמיים.
שלא ישכחו, זה לא נכון שהיה בגלות טוב, זה
לא נכון, הם רדפו את היהודים בכל מקום.
בכל מקום, כל מאורע שהיה להם
בממשלה, הם היו נטפלים ליהודים.

00:28:00

פשוט היהודי שוכח, -כן, -ורוצה את ציר הבשר
של חוץ לארץ, אבל לא חסר לנו גם בשר פה.
הבת שלי, כשגמרה צבא,
כולם טוענים אין עבודה.
זאת שעכשיו נכנסה ויצאה, אני אומרת מי
שרוצה לעבוד הוא יכול למצוא עבודה.
למה, מי שרוצה לעבוד עובד,
לא כל אחד נולד פרופסור.
אז יש עבודה, עובדה שמכל
המדינות באים לעבוד אצלנו.

00:28:30

אם היה כל-כך רע בארץ, לא
היו עוזבים ובאים לעבוד.
התקדמנו יפה מאוד, מאוד יפה.
-כן.
זה בזכות השכל היהודי.
אז למה אנחנו צריכים ללכת לגולה
לתת להם את הידע שלנו? אנחנו פה.
הדבר היחידי שאני רוצה להגיד - די,
מספיק לוויכוחים בין המפלגות.
בואו נתלכד. די!

זמירה חקק מצליח

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:28:21
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
Baghdad
,
Iraq
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

נולדתי בבגדד בשם זמירה.
זמירה, מה זה זמירה?
שחרחורת.
-ואיזה מספר היית משפחה?
הבכורה, אני הייתי הבכורה.
אני נולדתי ב-44', 30 לספטמבר, אבא שלי היה
לו חנות לבדים בחוץ לארץ, אימא עקרת בית.
גרנו עם הסבתא מצד אבא שלי,
בבית של ההורים של אבא שלי.

זה היה בחוץ לארץ ככה שבן מתחתן
נותנים לו את החדר הכי יפה לזוג החדש
וככה זה היה, כמעט, 99.9 אחוז זה
היה שהבן מתחתן יחד עם ההורים.
וגר איתם? -וגר איתם, הכלה באה לבית של
ההורים שלו. -כן ואבא הוא היה גם בן בכור?
כן, אבא שלי גם היה בן בכור,
אם האח שלו היה מתחתן אחריו

אז נותנים את החדר היפה
לחתן החדש והוא יורד ברמה.
ואנחנו הנכדים היינו בחדר של הסבא
והסבתא, תמיד בחממה של הסבא והסבתא
ונותנים לזוג להיות לבד, ליהנות
מחיי הנישואים החדשים שלהם.
אז בעצם כל הנכדים, נגיד גם עם בני
דודים ישנתם? -כן, עם בני דודים וזה.

אני גדלתי עם בני הדודים שלי
וכששני האחים של אבא שלי, עלו ציונים לארץ
אני ואחי, היינו כבר, היה להורים שלי
עוד בן, קיבלנו חום גבוה וחלינו,
אז הרופא אמר זה
כלום, זה מגעגועים,
שלא רואים את הדודים שלהם נמצאים
סביבם ולא הבנו מה קורה, איפה הם?
זאת אומרת, הייתם רגילים לחיות
ככה -לחיות בצוותא, ביחד. -כן.
אימא מבשלת עם הסבתא,
הן היו מתחתנות

בגיל 16 אז האימא של החתן הייתה מלמדת
אותה איך לבשל וביחד היו מבשלות
אחרי שגמרו את הבישול, היא הייתה מתלבשת,
מכוסה כולה וזה והולכת להורים שלה.
לא היו מתנתקים מההורים, הולכת להורים
שלה עם האחיות שלה, יושבות שותות
תה, משוחחות, נהנות, צוחקות
וחוזרת הביתה.
היהודים גרו כולם קרוב, אחד ליד השני.
-בשכונה אחת או? -בשכונה אחת.

החיים הקהילתיים, אם נניח אני זוכרת את
זה שאני באתי בגיל 5 וחצי משהו כזה,
אני זוכרת את זה, אצל, בבית של
אבא ואימא שלי, הסבתא בואי נגיד
כל האחיות של אבא שלי ואחיות של אימא שלי
גם לפעמים והדודות היו באים אלינו.
כל יום בשעה 4 זה היה, היו
יושבים שעה של תה ב-4 בערב

שעת תה, עם העוגיות, עם הזה, זה היה פולחן עם
התה, קומקום על קומקום, מאדים את זה ושותים
ומשוחחות על כל מיני דברים וזה. -והילדים
בינתיים איפה? -לידם, מסתובבים סביבם.
אני יודעת שבשעה שהם היו שותים תה הייתה לי
מטפלת שהיא הייתה לוקחת אותנו לטייל בחוץ,
לפעמים, אבל לא תמיד,
בדרך-כלל בבית

ואני את המטפלת זכרתי
טוב מאוד וכשבאנו לארץ
חיפשתי אותה ורציתי לראות
אותה כי אהבתי אותה מאוד.
קראו לה חביבה. -חביבה היא יהודייה?
-יהודייה, כן, היא הייתה נערה בת 16 בערך.
גם היא עלתה בעליית הנוער
ונכנסה לקיבוץ.
הזיכרון הראשון שלי
טוב טוב מאוד,
סבתא שלי הייתה הולכת
להביא כל יום את החלב

ולפני העלייה, אחות של אבא שלי ואחות של
אימא שלי לבשו מכנסיים ולקחו סיגריה ואמרו:
אנחנו עולות לארץ הקודש,
בעלי לא יגיד לי מה לעשות,
אני אלך עם מכנסיים, אני
אעשן, אני אעשה מה שאני רוצה
ורוקדות וצוחקות ומתופפות
ושמחות לעלות ארצה
ואני בינתיים ראיתי שהסבתא שלי לא הולכת
להביא חלב, לקחתי את הקנקן של החלב
והתחלתי ללכת להביא את החלב,

עוד לא הבאתי את החלב, להביא את החלב,
בדרך תפס אותי איזה בן אדם
ושואל אותי: איך
קוראים לאבא שלך?
אני אמרתי לו סלמן, שלמה, סלמן.
טוב, אחרי כמה דקות הוא אומר
לי אבא שלך מחכה בפינה,
הוא בבית קפה, הוא רוצה
שאני אקח אותך לשם.
אני הולכת איתו וזה והיה לי
צמידים כאלה ועגילים וזה

בן אדם אחד שאל אותו:
תגיד לי, מי זאת הילדה?
אז הוא אומר לו: בת אחותי.
למזלי, הזה שרצה לחטוף אותי ולגנוב, הוא למעשה
רצה לגנוב את התכשיטים, לא לחטוף אותי.
הוא היה בבית סוהר יחד עם הבן אדם הזה
ששואל אותו מה אתה עושה עם הילדה הזאת?
ועוד מזלי היה, הוא היה מהכפר,
בעיראק היו, בין האקלים
היה שינוי בפנים של,

בגדדים היו קצת יותר בהירים
והכפריים, מהדרום, הם היו כהים.
אז הוא אומר, היא לא
נראית לי בת אחותו.
אני חייב לעקוב אחריה
ולראות מה הסיפור הזה.
עקב, עקב, הוא ראה שהוא
לוקח אותי למקום שומם
ומתחיל להוריד לי את העגילים ועד
היום יש לי חורים גדולים באוזניים.
מוריד, מושך את העגילים,
הוא מוריד לי את העגילים
ואחר-כך מתחיל להוריד לי ואני
צורחת וזה, אז הוא בא ואומר לו:

אם היא בת אחותך, למה אתה
עושה לה את הדברים האלה?
לקח אותי והביא אותי לאימא שלי.
הוא יודע, הוא הכיר את אימא שלך?
-שאל אותי, מה, מו וזה
ידעתי להסביר לו,
לקח אותי הביתה.
לקח אותי הביתה, אצלנו בעיראק הכלה
הצעירה, אימא שלי הייתה מלאה ובהירה.
אז הבהירות והמלאות בחוץ לארץ
זה היה שיא היופי של הבחורות.

אז אימא שלי לא
יצאה, יצאה הסבתא.
אז הוא אומר לה, לא,
אני רוצה את אימא שלה.
טוב, אתה רוצה את אימא שלי?
אימא שלי הייתה חייבת, יצאה.
הוא אומר לה כך וכך הסיפור, הנה
יש לך במתנה את הבת שלך היום
ואני יושב ממול בבית קפה, כשבעלך
יבוא אני רוצה לפגוש אותו.
הם חייבים לספר לאבא שלי, לא
יכלו להעלים את זה ממנו. -כן.

אבא שלי בא, סיפרו לו כך וכך, הנה
וזה מה שקרה לזמירה הבת שלך וזה,
אז הוא אמר, תלכו לעזאזל,
מרוב שאתן הייתן בהיי
הייתם מאבדים לי את הילדה,
אני מספרת את האמת מה שהיה, אפילו
מילים שאבא שלי הוציא מהפה, לא יפה.
מה עשיתם? וזה, אבל, אין
מה לעשות זה קרה וזה.
אז הוא אומר לו, תכניס אותו לבית סוהר,
תעשה לו וזה, אבא שלי אמר, הוא יהודי

ואנחנו בשנות החמישים,
מה אני אלך להתלונן עליו וערבים
יהרגו אותו ויכניסו אותו לבית סוהר?
השתיקו את זה. -שני
החבר'ה האלה היו יהודים?
כן, -השני חבר'ה שהיו בכלא. -כן, שני
החבר'ה היו יהודים, אז העלימו את הכול.
העלימו את הכול וככה סגרו,
לא התלונן אבא שלי.
כן. -אמר, אני לא רוצה
לעשות צרות ליהודי
ויכניסו אותו לבית סוהר, אני
לא רוצה אז זה נסגר פה.

אני הייתי בתור ילדה, אימא שלי
הלבישה לי טייץ ועל זה טוניקה.
יצאנו לרחוב עם אבא שלי,
אז 'תראו תראו, הבת של סלמן', הם
חושבים שהיא בן, הלבישו לה מכנסיים.
כן, זאת אומרת, זה ממש היה לא מקובל. -לא,
לא מקובל, ילדה, ילדה קטנה גם לא היה מקובל.
והייתם משפחה דתית?
תראי, היינו דתיים כמו
היום כיפה סרוגה.

כן, -לא יותר. -כן, שומרים שבת. -שומרים
שבת, חגים, שבתות, קידושים, היה
ערבי שבא, מדליק את החשמל ומחמם את
האוכל וערבי, גוי שבת קראנו לו. -כן.
אחד השכנים, משלמים לו קצת
כסף והוא היה עושה את זה.
כן ואיך נגיד, איזה חגים את זוכרת
במיוחד, שהיו עושים ככה משהו מיוחד?
ראש השנה, כיפורים, פסח.

בפסח חודשים היו מתכוננים
לאפיית מצות בבית.
היו סוגרים את הפה ואופים את המצות שחס
וחלילה לא יצא איזה פירור של חמץ.
כדי שלא,
והיו עושים את זה בבית, את אומרת?
-בבית, עם תנורים בבית.
בבית, היה לאיזה דוד,
לא לכל אחד היה בבית את התנור הגדול הזה,
לאיזה דוד וכולם היו מתקהלים שמה ואופים.

את אומרת, בפסח, וראש השנה
ויום כיפור מה היה ככה מיוחד?
הולכים לבקר אחד את השני
ומתארחים אחד אצל השני, אבל לא ללילה, הולכים
לכמה שעות וחוזרים כי כולם היו -כן, קרובים.
כן. -מה את זוכרת
מהסבים והסבתות?
שפינקו, לא, את סבא שלי אני לא
זוכרת, הוא נפטר צעיר, אבל הסבתא שלי

פינקה אותי כל הזמן ואנחנו היינו
הנכדים מצד הבן שלה, הראשונים,
אז היא פינקה אותנו כל הזמן
והאחים של אבא שלי פינקו אותנו.
אבא שלי לא פינק, אבא שלי עבד
אבל האחים שלו והסבתא
שלי פינקו אותנו.
יושבים משחקים איתנו, מספרים לנו
סיפורים, לוקחים אותנו לטייל איתם וזה

וזה מה שבאונייה היו פעם בשנה
בראש השנה ובסוכות הולכים לאונייה,
איפה שקברי צדיקים, שטים באונייה,
וכמו צימרים של היום,
אבל פחות מפוארים. -כן.
והיה, מה שאני לא זוכרת, אבל זה גם
מסיפורים שהיתושים היו עוקצים אותנו.
ושמה היה גם הרבה עצים
של תמרים, -כן, -אז

איפה שהיתושים היו באים. -כן, -ואז
סוכות תמיד הייתם עושים מחוץ לבית?
לא תמיד, למשל אישה בהריון לא היו לוקחים
אותה, הייתה נשארת בבית, היו פוחדים
שזה יזרז לה את
הלידה או משהו כזה.
כן. -היו שומרים על אישה
בהריון, לא היו לוקחים אותה,
אבל מי שהיא במצב בריאותי טוב
וזה, היו יוצאים ליומיים-שלוש.
איך הם עלו? היו, הרבה יהודים לא
רצו כל-כך לעלות, המבוגרים במיוחד.

כן. -עכשיו, הייתה מחתרת
בחוץ לארץ בעיראק, היה מרתף
וכל הצעירים היו שמה, בא אחד מהארץ מלמד
אותם לחימה ושירים של ארץ ישראל וריקודי עם.
אז יום אחד, אז המבוגרים
לא רוצים לצאת.
מה עשו הצעירים? אחרי שגמרו להתפלל
היהודים בבית כנסת בשבת, זרקו רימון.

אז כל המבוגרים אמרו, וואי, איזה מזל

יש לנו, תראו אלוהים עשה לנו נס,

אחרי שיצאנו מבית הכנסת,

התפוצץ בית הכנסת.

וזה מתברר וזה היה אחד, אחד מהם זה היה

בעלה של הדודה שלי, האחות של אבא שלי

וזה מתברר שהצעירים עשו את

זה בשביל שכולם יעלו ארצה

ואז התחילו לעלות ארצה

וברגע שעלו ארצה, החתימו את תעודת הזהות
שלהם לעלות ארצה, החרימו להם את כל הרכוש.
לקחו את החנות, לקחו את
הבית והכל ונתנו לנו לצאת
כמו שבן אדם יוצא עכשיו לטיול
לחוץ לארץ עם מזוודה של 20 קילו.
מזוודה של 20 קילו
וזהו, לא יותר.
ככה יצאנו אבל היהודים -ההורים שלך רצו?
את יודעת אם הם רצו לעלות?
כן, ההורים שלי רצו -סבא וסבתא?

סבא לא היה לי, סבתא שלי הייתה עם אבא
שלי, מה שאמרתי -לא, וגם היה מהצד של אימא?
הם גם רצו, כן.
וגם החתימו את התעודה שאסור להם לחזור
לעיראק. אתם הולכים צד אחד, אין צד שני.
והיהודים היו חכמים,
היה לי, בעלה של דודה שלי, הוא
היה לו פה בארץ בנק לעולי עיראק.
אבל לפני זה, הוא היה
לוקח כספים מהיהודים,

לפני שהחתימו את התעודה שלהם
ומבריח את זה דרך לונדון.
הוא היה בסכנה, אם היו תופסים אותו, על
המקום הוא וכל המשפחה שלו היו נעלמים
והוא הרוויח המון מזה
והיהודים, מי שהיה לו כסף, השתלם
לו לתת לו נניח 20 אחוז, 30 אחוז,
העיקר שיישאר להם קצת וזה מה שהרבה
יהודים עשו, הרבה יהודי עיראק עשו את זה
ואחד מהם זה גם אבא שלי.

שהוא העביר חלק מהכסף? -העביר חלק, מה
שהיה רכוש הם לקחו אבל הכסף שהיה נזיל
הם לא לקחו, הם לא ידעו
שיש להם כסף, זה לא היה
שמור באיזה בנק או משהו כזה, אצלם,
הם היו תמיד שומרים מתחת לבלטות.
אז אנחנו קנינו את הבית הראשון
שלנו בתל מונד מעמידר בכסף הזה.
עכשיו, כשעליתם לאן הגעתם?

ישר לתל מונד, היה ב-51'. -51' בעצם הייתה
אז רכבת אווירית, נכון? -כן, כן, מטוס.
ואת ידעת איזה שפות בעצם, כשעלית לארץ?
-רק ערבית. -רק ערבית. -רק ערבית.
וההורים? -הבחורות ידעו רק
ערבית, הגברים ידעו גם עברית.
הם דיברו גם צרפתית כי היה בית ספר צרפתי
בעיראק, אני לא, אני הייתי עוד בגן.

אז בעצם הגעתם ישר לתל מונד. -ישר לתל מונד

כי המחנה עלייה היה מפוצץ, לא היה מקום.

כן. -אז אימא של אבא שלי אמרה,

יש לכם מזל, כי אבא שלך היה, הוא לא היה משאיר

אותנו רעבים, הוא היה לוקח את הכלי והולך.

כי אבא שלי היה לו קצת כנראה,

גאווה כזאת, אני יודעת מה?

אז היא אמרה, יש לכם מזל שהגעתם

ישר לתל מונד, כי אבא שלכם

לא היה מסוגל לקחת את

המסטינג וללכת לקחת אוכל.

תל מונד היה מקום יפה, חולות, מה היה?
בכל הארץ חולות.
מקום יפה, מקום שנהנינו ואני
היום מצטערת שעזבנו את תל מונד.
ההורים שלי, אבא שלי היה הולך לתל אביב
למשש את הדופק עם חליפה, עם זה וזה.
זה מה שהיה לו הבגדים, שמה בחוץ
לארץ הלכו הרבה עם חליפות. -כן.
נוסע לתל אביב וחוזר, נוסע לתל
אביב וחוזר, הם באו מטיפת חלב

ואמרו לאימא שלי,
תראי בעלך לא עובד
אז בואי את תיכנסי, תעשי
קקאו לילדים או משהו כזה וזה, היא
אומרת טוב, אני לא יכולה להגיד לכם,
אני צריכה להתייעץ עם בעלי.
אבא שלי בא והיא אומרת לו,
הציעו לי ללכת לעבוד, אתה לא
עובד, אולי אני אלך לעבוד.
הוא אומר לה, אה? הגענו למצב כזה שאת
תלכי לעבוד ואני אהיה עקרת בית?

אז הוא לקח, הלך ללשכה, נתנו לו לעבוד
בחקלאות עם טוריה לחפור בורות, לא יודעת מה.
עבד כמה ימים, קיבל חום וחזר אחרי שהבריא
חזר לעבוד, הוא לא מצא את הטורייה, גנבו לו
וזה היה לקנות עם הרבה כסף אז הוא
אומר, מה, אני אלך עוד פעם לקנות?
אימא שלי ראתה שאחד בא למכור
בדים וכל האלה מהמחנה

של תל מונד, כולם
נטפלים וקונים.
אז היא אמרה לו, סלמן, למה שלא תלך
לקנות כמה בדים ותתחיל למכור?
אין לך טוריה כבר, אתה לא תלך לקנות
עוד פעם טוריה, אולי תלך למכור?
אז ככה, הוא התחיל היה הולך מביא כמה חתיכות
של בדים, מוכר אותם וככה התחיל לעבוד
עם חבילה והסתובב במושבים,
בפורת, בעזריאל, ביעבץ,

בפרדסיה הוא מכר הרבה והרבה היה, לא הייתה
תחבורה סדירה, היה הולך הרבה ברגל, אבא שלי
והוא השקיע בנו הרבה.
יש לי אח שהוא פרופסור לכלכלה
ואני זוכרת, בתור ילדים, שאנחנו היינו
בתל מונד, לאף אחד לא היה מורה פרטי
שיבדוק להם את השיעורים.
אימא שלי לא ידעה עברית, אבא שלי
היה יוצא מהבוקר עד הלילה.

אז הייתה לנו גם מורה פרטית

שבודקת לנו את השיעורים

אבל הוא עבד קשה מאוד בשביל

להחזיק משפחה של 6 ילדים.

יד אחת היה מחזיק מקל

וביד השנייה הייתה חבילה

ואת יודעת למה מקל? כי היו במושבים

מלא כלבים, אז הוא היה -מגרש אותם.

אז הוא היה מבריח אותם עם

המקל וככה פרנס אותנו

יפה מאוד מאוד מאוד לא

היה חסר לנו שום דבר.

שום דבר לא היה חסר לנו,
הוא פרנס אותנו יפה מאוד.
איזה קשיים את זוכרת
נגיד בהתחלה מהעלייה?
אני, שום קשיים אני לא
הרגשתי, לא הרגשתי אפליה,
לא הרגשתי נכות, לא הרגשתי.
פעם אחת היה דבר אחד.
בתל מונד היו שני בתי ספר.
ידענו שזה בית ספר של מקומיים של תל מונדים
ובית הספר השני של אזורי, של המושבניקים.

יום אחד הכיתה שלי הפריעה אז המנהל, יונה
ברקמן קראו לו, אני זוכרת את השם טוב.
התחיל לצעוק באמצע הכיתה "אתם רואים?
האשכנזים ההם לא מפריעים כמוכם!".
מה? פתאום התברר לנו שיש
בית ספר אשכנזי וספרדי.
נורא, נורא הפריע לי.
זה הדבר היחידי שאני הרגשתי שזה
הפריע לי, שום דבר לא הפריע לי.

נורא, אני אף פעם לא מרגישה שאני
פחות ממישהי אחרת, מעדה אחרת.
כן. -באתי הביתה,
סיפרתי לאבא שלי.
זה היה בתל מונד, כשהיינו עוד.
אמרתי, אבא תראה, כך וכך זה יונה
ברקמן דיבר וזה נורא מפריע לי.
אני לא ידעתי שיש אשכנזים,
אני במדינה שלי, יש אשכנזים?
אבא שלי בא למחרת והוא אומר לו, אדון
ברקמן אני רוצה לשמוע איך דיברת בכיתה.

התחיל לפחד, התחיל
לגמגם והוא אומר לו,
אדוני המנהל, אני פעם ראשונה שומע ואני
מקווה שזו פעם אחרונה ואם תהיה עוד פעם,
אני מזמין פה את העיתונאים של הארץ,
שישמעו מה מנהל בית ספר מדבר.
לא דיבר יותר, לא
דיבר יותר ככה.
אבל אני אף פעם לא הרגשתי
פחות ממישהי אחרת או, לא.
מה הפתיע אותך נגיד
בישראל, כשעליתם?

לא הפתיע אנחנו באנו באהבה, מתלהבים
מהארץ, לא דיברנו בערבית רק עברית.
התגאינו במדינה, אנחנו סוף סוף יש לנו מדינה.
-איך למדתם עברית?
בבית ספר. -בית ספר. -בבית ספר, כן.
-ואימא, דרככם למדה עברית?
אימא דיברה רק, אני
לא יודעת, כן.
דיברה ערבית וגם עברית כן, היא הסתדרה.
-אז דיברה עברית. -כן.
היא לא הלכה לשיעורי ערב, עכשיו,
אח של אבא שלי בא בגיל 14, -כן,

ויחד איתנו, באו מלשכת הסעד ואמרו לאבא
שלי: אתה תעבוד ותגדל את הילדים שלך.
אימא שלך ואחיך, אנחנו
נתן להם לשכת הסעד.
שהוא ילך ללמוד, הוא היה
בגיל 14 ואנחנו נחזיק אותם.
אבא שלי לא ידע מה זה לשכת
הסעד, אפילו שהוא ידע עברית.
אז הוא אומר להם, מה זה לשכת הסעד? -הוא
אומר, זה שאנחנו נתחזק אותם מבחינה כלכלית.

אז אבא שלי ענה לו: יהיה לי לחם
לאכול, לי ולילדים שלי? גם להם יהיה.
לי לא יהיה? גם להם לא יהיה,
אנחנו לא רגילים לדבר הזה.
אז הוא, הוא יצא באמת לעבוד
בגיל צעיר, אח שלו, בחקלאות
ובערב הוא למד,
שיעורי ערב הוא למד
והמשיך לעבוד בחקלאות, אחר-כך הם פתחו
חנות הוא ואבא שלי, אבא שלי לקח אותו איתו
ועבדו בחנות בנתניה בשער הגיא.

של? -בדים, בדים, אותו דבר מה שהיה
לו בחוץ לארץ, חזר למקצוע שלו.
הכול, ידוע לי שהשאירו הכול,
לא נתנו להם לעלות עם כלום לארץ.
כן. -אני אומרת לך, מזוודה,
אני זוכרת את המזוודה מפח,
20 קילו, זה מה שנתנו.
-ועם זה עלו.
כמה ילדים הייתם כשעליתם?
שלושה.
יש להם מנהגים של
פדיון הילד, הבן הבכור

וכשאישה יולדת בן בכור בלי ניתוח,
בלי שום פגם אז אחרי 40 יום
עושים לו מעין מסיבה כזאת,
כאילו שהרב, הכהן, הרב,
לוקח אותו והיא צריכה לפדות
אותו, לקנות אותו מהרב.
מהכהונה כאילו? -כן, מהכהונה.
אז זה טקס יפה,
כן, -ואם הוא, היא מביאה את כל התכשיטים שלה
ואומרת קח את הכול, רק תחזיר לי את הבן.

אז הרב אומר לה, בשביל מה לך? את לא
תישני בלילה, את לא זה את לא זה,
והיא אומרת לא חשוב, הכול אני
מוכנה, רק תחזיר לי את הבן.
והחינה של העיראקים, מתלבשים
בתלבושות מסורתיות ועושים חינה.
שמים לה לאישה ככה
וצוחקים ורוקדים ועם
המגשים של המתוקים וכל זה. -לפני חתונה?
-לפני חתונה.
ושבת חתן, אנחנו
עושים אחרי החתונה

ושבת בר מצווה עושים. -כן.
מה עושים בשבת חתן, נגיד?
עושים סעודה -סעודה. -ואחרי בית
הכנסת חוזרים ועושים ממש ארוחה.
יש ככה איזה משפט שאת זוכרת, איזה דברים,
פתגמים אולי יהודיים שהיו אומרים, בערבית?
כן, סבתא שלי הייתה אומרת:
"מי שלא בא לבקר אותי היום, אני לא
רוצה שיבוא לבקר אותי כשאני אמות".
שזה אומר?

זה אומר, מי שלא בא לבקר אותי היום, אני
לא רוצה שיבוא לבקר אותי כשאני אמות.
ועוד, אני מהסבתא שלי:
"את לא יודעת כמה אני טובה
עד שתנסי מישהי אחרת".
את לא יודעת כמה אני טובה
עד שתנסי מישהי אחרת.
אז תחפשי אותי, תדעי איך אני הייתי.
-מה הפסדת כאילו. -כן.

"מי שחופר לחברו, תיזהר, בסוף
אתה תיפול בבור הזה שחפרת".
מי שחופר לחברו, תיזהר, בסוף
אתה תיפול בבור הזה שחפרת.
אבל בערבית זה מצלצל יפה.
את ככה מרגישה ששמרת על המסורת?
שגדלת עליה? -פחות או
יותר, פחות או יותר.
משתנים עם הזמן, עם,
איזה דברים נגיד היה לך חשוב
להנחיל לילדים שהרגשת שאת קיבלת?

תראי, למשל, אני אומרת חמין אז הילדים
שלי אומרים אל תגידי חמין, תגידי טבית.
הם רוצים, תגידי טבית, למה את
אומרת, מה זה חמין הם אומרים לי?
כן. -טבית תגידי.
אבל זה בהתחלה, כשאנחנו
עלינו, התביישנו לדבר בערבית.
התחיל כשהתביישנו אבל זה לא רק אנחנו,
כל אחד, לא דיברו בשפה שבאו מחו"ל.

התביישנו לדבר בשפה שלנו ואני
חושבת שזה היה יותר טוב.
כי אם היינו ממשיכים
איך שהיה בשנת 51',
היום לא היינו אחד אומר לו
מרוקאי, אחד עיראקי, למה זה?
למה זה? תתלכדו כל המפלגות,
תדאגו למצב הביטחוני של המדינה.
הכלכלה תודה לאל, מי שיגיד לך
הכלכלה לא בסדר, הוא משקר.
כי אף פעם לא היה יותר
טוב מהיום בכלכלה.

בשנת 51', עוד משהו חשוב, אחי
היה בגיל חודש, עלינו ארצה איתו
והיה מבול, מבול
מבול וגרנו באוהלים.
באיזה חודש עליתם? -יכול
להיות בדצמבר משהו כזה.
אז באו, לא יודעת מאיזה מקום, קיבוץ
או משהו אחר ואמרו לאבא שלי:
תן לנו את הילד, הילד שלך
ימות פה, תן לנו את הילד.

אז הוא אמר: לא, אני
לא נותן שום ילד.
הילד שלי איתנו, פה.
והיום אני אומרת, זה מזל שהוא לא נתן אני
לא יודעת מה היה גורלו היום. -נכון.
כאילו, הוא לא נתן להם את הילד.
נשאר איתנו והיום הוא
זה האח הפרופסור? -כן.
כל השנים אני בהתחלה
בחנות אצל אבא שלי,

ואחר כך פתחתי לי חנות, בעלי מייצר תיקים
ומכרתי תיקים, אבל למדתי הנהלת חשבונות.
והיום הבת שלי היא רואת חשבון.
יפה, לקחה את האהבה למספרים מאימא.
-כן, כולם הם בסדר במתמטיקה. -כן.
בספרות הם קצת פחות, אבל
במתמטיקה כולם בסדר.
יש לי 5 ילדים. -כן.

הגדול עורך דין, השני מנהל עסקים,
השלישית היא רואת חשבון וכלכלה.
הרביעית עורכת דין
והחמישית עורכת דין ומנהל עסקים
ומורה לריתמיקה וריקודים.
מי ששומע את הריאיון,
אני רוצה למסור מסר:
בואו, אם אנחנו רוצים
לשמור על המדינה היהודית

ושתמשיך המדינה להיות יהודית
וישראלית שלנו, בואו נתלכד. מספיק.
פרסי, עיראקי, תימני, מה זה? אנחנו
באנו לארץ בשביל להיות עם אחד.
בואו נשכח את העבר שבאנו, את הגלות, מספיק.
-כן, זאת אומרת, עדיף לשכוח?
כן, עדיף לשכוח את
הגלות ולהיות יהודים.
יהודים כי מי שמספר שהיה לו
טוב בחוץ לארץ - זה לא נכון.

אבא שלי, כשהילדים שלי הלכו לצבא
בכיתי, הוא אומר לי, מה את בוכה?
בעיראק היו נותנים לנו סטירה, היינו
מסובבים את הצד השני שיתנו לנו.
פה מי יכול לתת לי סטירה?
אני אחזיר לו פעמיים.
שלא ישכחו, זה לא נכון שהיה בגלות טוב, זה
לא נכון, הם רדפו את היהודים בכל מקום.
בכל מקום, כל מאורע שהיה להם
בממשלה, הם היו נטפלים ליהודים.

פשוט היהודי שוכח, -כן, -ורוצה את ציר הבשר
של חוץ לארץ, אבל לא חסר לנו גם בשר פה.
הבת שלי, כשגמרה צבא,
כולם טוענים אין עבודה.
זאת שעכשיו נכנסה ויצאה, אני אומרת מי
שרוצה לעבוד הוא יכול למצוא עבודה.
למה, מי שרוצה לעבוד עובד,
לא כל אחד נולד פרופסור.
אז יש עבודה, עובדה שמכל
המדינות באים לעבוד אצלנו.

אם היה כל-כך רע בארץ, לא
היו עוזבים ובאים לעבוד.
התקדמנו יפה מאוד, מאוד יפה.
-כן.
זה בזכות השכל היהודי.
אז למה אנחנו צריכים ללכת לגולה
לתת להם את הידע שלנו? אנחנו פה.
הדבר היחידי שאני רוצה להגיד - די,
מספיק לוויכוחים בין המפלגות.
בואו נתלכד. די!

זמירה חקק מצליח
Baghdad
Iraq
סיפורי חיים נוספים: