Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

אני אורה פלד.

אני מזליתן, נולדתי בזליתן.

מטריפולי, מרומא.

ובאתי לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1933.

26 למאי.

היינו עד קום המדינה,

היינו בזליתן, עד שנת 48.

סבא שלי, אני יודעת שהוא מזליתן,

אבל אבא שלו מגירוש ספרד.

כן, וקראו לו יוסף.

00:01:00

היה ניסים, אבא של יוסף.

האבא והסבא של אימא שלי

היו רבנים גדולים.

אחד קוראים לו הרב

דוד, אבל קראו לו בדיד,

שהיה ממש מקובל.

ואבא שלו דהמן.

ואני זוכרת שסבתא

שלי, אימא של אימא שלי,

קראו לה מלכה, מלכה זה ברוכה,

סבא שלי היה... ניסים או בדיד?

ניסים.

00:01:30

ניסים היה לו חנות, לקח חנות,

הייתה לנו חנות על יד הבית.

ויש לו הרבה דברים, עשה

דבק לבד, עשה גבס לבד,

עשה... הכין רעשנים

של פורים לכל זליתן,

היה רעשן, שלוש

חתיכות של עץ וידית,

פה המן, פה אחשוורוש,

ומוחאים בהם ככה.

00:02:00

עשה...

-הוא טיפל באנשים?

כן, עשה מנפים של

קוסקוס ושל קמח, עשה,

היה לנו, ישנים על צמר,

לא היה לנו מזרונים,

עושים מזרון של צמר, אז

רוחצים את הצמר של הכבשים,

והוא עשה דבר כזה יפה, מרובע,

עם סיכות, ומנקים את הצמר,

מה לא עשה, הכל יודע.

00:02:30

אנשים, למשל ערבים,

היו באים אליו הרבה.

אחת ששבוע ימים לא

פתחה את העיניים,

היו נפוחות ואדומות, נתן

לה תרופה, לא יודעת,

שמן ורסק, משהו, ואחרי

יומיים-שלוש הכל בסדר.

אני שברתי יד, ואז כאב

לי מאוד, אין לנו רופא,

00:03:00

לצערי, ואז לקח... צמר של עיזים,

דק כזה, טחן אותו ולש

אותו עם חלבונים של ביצה,

ושם חתיכת בד וקשר לי את היד,

אומר לי שבועיים, וכתב

ככה, הוא כתב ברש"י,

00:03:30

לא עברית, אחרי שבועיים,

עד היום יש לי זה...

הוריד לי שיניים.

בלי זריקות, גם כואב,

אבל הוריד לי.

עשה הרבה דברים...

תרופות , ובפרט לערבים.

אבא ואימא שלי בסדר גמור.

איך קראו להם?

-יוסף ושרה.

00:04:00

סוחר, היה לו משרד גדול, וסוכר

ותה וקפה ומוכר לערבים.

זה היה גם חנות?

לא חנות, היה לו משרד, משרד

גדול, יש לו חדר בפנים.

תמרים, הוא קונה תמרים

מהערבים ואחר כך שולח לחו"ל.

שולח לטריפולי...

היה להם משהו כזה עגול,

00:04:30

ועשו מעלי במבוק, מקש,

ומיינו אותם הערבים, תמרים,

וזהו, שולחים לחו"ל.

ובוטנים, שקדים, הרי בזליתן

היה לנו שקדים טובים מאוד,

ובוטנים... אגוזי מלך לא, תמרים,

היו לנו תמרים טובים מאוד.

אין ערבים בעיר.

ערבים כולם במדבר.

בזליתן גרו רק יהודים?

בזליתן בעיר.

-בעיר?

00:05:00

מה זה העיר?... כולה אני

חושבת כמו רחוב הרצל.

זהו זה, כולה.

אבל יש מקום שקראו לו 'חרה',

זה אנשים שאין ביכולתם כסף.

ויש משפחות, שהם עבדו,

והאבא, נקרא לו עשיר,

עשיר, לא כמו עושר

של היום, אבל עשיר.

גרו ברחוב... שקרוב

לממשלה, יש כביש.

00:05:30

איפה אתם גרתם?

-גרנו ברחוב הזה.

גרתם בבית גדול?

בית גדול, שישה חדרים.

אימא שלי ילדה 13,

אבל נשארו לה רק 8.

זאת מגיפה, בזליתן הייתה.

הילדים, אל תשאלי...

קטנים.

-איפה ילדו אותם?

כולם בזליתן.

בבית?

בבית, על ידי מיילדת

עיוורת, לא רואה.

פלא.

00:06:00

היה לנו בית ספר איטלקי.

ואחר כך פתחו תלמוד

תורה רק לבנים,

כי הבנות לא לומדות

עברית, אסור לנו,

אסור לנו מטעם הממשל.

ואז כשהייתי בכיתה ג', באיטלקית,

אז הודיעו שגם לבנות

יכולים ללמד שפת הקודש.

שפת הקודש.

-שפת הקודש,

בשביל להתפלל רק.

00:06:30

וככה הביאו לנו מורה,

מתרעונה, עיר גם בלוב.

ולמדו עברית, קודם כל שירה,

ללמוד לכתוב את הא-ב,

וכל דבר היה בשמחה.

הדבר הזה "עברים

אנחנו, עברית נדבר"

"עברית נשירה, עברית נזמר."

זה השיר.

00:07:00

"הבה ילדים, הבה נרוצה, אל

בית הספר ולאחר החוצה."

היו הרבה שירים כאלה.

ידעת עברית?

קודם לא, קודם לא.

אבל עכשיו, אחרי שלמדת?

-בטח. בטח.

יודעת לכתוב, לקרוא,

לא למדתי בארץ.

הייתה משפחה מבוססת?

כן, כן, כן, משפחה טובה.

הבית...

עם פרוזדור ארוך, כמו פה, ככה,

00:07:30

ושם יש חדר גדול, קראו

לו מבואה, חדר אורחים.

עכשיו, אבא שלי עובד עם

ערבים, ערבים טובים,

מזמין אותם לארוחה,

לא נכנסים לבית שלנו.

רק במבואה, שם אנחנו

הקטנות, מביאות את האוכל,

וגדולות, לא רואה בנות

שלנו, כמו למעשה גויים.

והחמישה חדרים, אחד לאחי שהתחתן,

00:08:00

אחד לבנים, אחד לבנות, אחד

לאבא שלי, אחד לאורחים.

וזה החדרים, חדרים גדולים.

המטבח היה מאוד קטן, אין לנו לא גז,

ולא ... מבשלים על פחם.

פחם. אחר כך אבא שלי

בנה לנו כמו שיש כזה,

ויש לו שלושה חורים,

ושם שמים פחם,

ומבשלים עליהם בעמידה, לא בישיבה.

מה שאנחנו מבשלים, אוכלים.

00:08:30

שירותים, אמבטיה?

שירותים יש, אמבטיה לא.

אז איפה מתרחצים?

-במטבח.

מתרחצים במטבח?

-כן.

היה לנו קשה מאוד, אבל הסתדרנו.

אחר כך אבא שלי הכניס אמבטיה,

בשירותים, ועשה ברז מים.

הדבר הראשון בזליתן,

שאבא שלי הכניס את הברז,

כולם באו לראות פלא, איך ברז,

ומים, היה לנו המון מים.

00:09:00

מאיפה?

היה לנו מהגשם, העיר יש לה מים.

אחר כך עשו אפילו ברזים ברחוב.

שאת הולכת וברז תמיד זורק מים.

והכניסו את הברזים לבית.

הבנים למדו תלמוד תורה, ואיטלקית.

בית ספר איטלקי.

-כן.

שישי-שבת אין.

ראשון לאיטלינה.

00:09:30

וערבים יום שישי ואנחנו

שבת, שלושה ימים לא לומדים.

לא לומדים.

-לא.

תראי, אני אומרת לך,

המשפחות כולם בזליתן

אין אחד מחלל שבת, אין.

אבל מה? חגים עושים כמו שצריך,

מתפללים 3 פעמים ביום,

יש לנו בית כנסת בושאייף,

שבית כנסת מסודר, יפה,

גדולה למעלה מלמטה,

00:10:00

ויש לנו שני בתי כנסת,

אחד בית כנסת הגדול.

'סלן כבירה' קוראים

לו, ואחד ב'חרה',

שהגברים מהעבודה הולכים

להתפלל מנחה, שחרית, ערבית,

ואחר כך חוזרים לעבודה,

לא הולכים הביתה ו...

אבל הכל קרוב, הבית, הבית כנסת,

שוק אין לנו, בנות לא

הולכות לשוק, רק גברים.

מה היה התפקיד של הבנות בבית?

לעבוד.

 

00:10:30

הבנות,

אמרתי לך, יש לנו אימא,

ז"ל, הייתה מלאך, שרה.

ולאבא?

-כן.

יוסף כחלון.

-כחלון.

כחלון.

הייתה אימא טובה

מאוד, שקטה, תרבות.

יראת השם, הייתה מאוד טובה.

ולא היה רעש, ולא

היו צעקות בינינו,

 

00:11:00

אהבנו אחד את השני,

את האחים כמו... אחים.

הבנות היו למשל,

אחותי ז"ל, הגדולה,

הייתה חתיכה, יפה, מפונקת

מאוד מאבא שלי, פינק אותה.

באה אחרי 4 בנים, מה זה מפונקת.

היא לא רחצה כלים והיא לא שטפה.

אבל אחותי השנייה ואני, כן.

לא בישלנו, לא, אימא שלי

בישלה עד שחיתנה את הבן.

 

00:11:30

כשבאה הכלה, לימדה

אותה, והרימה ידיים.

"רחל תבשל".

היה לנו מאוד עונג שם.

אז באים, לאימא שלי יש 4 אחיות.

כל יום באה אחת-שתיים, לעזור לה.

כביסה היו רוחצים ביד.

יש לנו גיגית גדולה כזאת,

ומים לוקחים, מי גשם מהבאר,

יש לנו באר שעשוי, רק מי גשם.

00:12:00

יש מרזבים בכל התקרה שם,

ובחורף מתמלא המקום

עד למעלה מי גשם.

וזה שותים ורוחצים את הכביסה.

ויש לנו באר מלוח בתוך המטבח.

זה בשביל לשטוף

כל חג יש לו את המאכל שלו.

כל חג יש לו את האורחים,

באים אלינו הרבה

אורחים, דודים, דודות,

משפחות.

00:12:30

בפסח היינו כמעט 30 איש,

ולא יושבים ליד שולחן,

יש לנו שולחנות קטנים,

מידה קוראים לזה, וכריות.

כולם יפים, מצמר, אין לנו אחרות.

והיינו עושים את הסדר שם.

אפיתם מצות?

-כן.

אפינו בתנור.

טחנו קמח כשר לפסח, יש לנו

מטחנה מיוחדת רק לפסח,

00:13:00

והיינו טוחנים, מנפים 3-4 פעמים,

ועושים 'סטרה'.

סטרה?

-סטרה זה...

המצות, ככה בידיים.

והמצה הראשונה לסבא,

אישה לא תיגע בה.

של הסדר.

רק עושה, ועושה שלושה חורים,

אברהם, יצחק ויעקב, ככה עושה.

חנוכה היינו עושים 8 ימים, תענוג,

באים הדודים, באים.

00:13:30

לומדים, לא היה לנו

חופש, היינו לומדים.

חנוכיות היו?

חנוכיות... היום הלוואי

שהיה לנו דבר כזה,

מנחושת, צהוב כזה,

תולים אותן בקיר.

לא חנוכיות כאלה.

אז היינו תולים אותם בקיר,

ועם פתיליות שאנחנו עושים,

בשמן זית.

עשינו סימץ.

 

00:14:00

פורים גם, עשינו

ממתקים, יש דבלה, כעכים,

ואיך קוראים ל... אוזני המן.

הייתם מתחפשים?

-כן.

למה?

אסתר המלכה, מרדכי, אחשוורוש,

אבל לא כל הדברים שראינו בארץ.

היו תהלוכות ברחוב?

לא, ברחוב לא, אבל בבתים.

 

00:14:30

הייתה אימא שלי מכינה אוכל מהבוקר,

הכל, סירים, סירים, כל סיר ככה.

שוחטים כבש, ועושים

ממנו כל מיני מטעמים,

ושולחן ערוך,

ואנשים נכנסים, בירה,

יין, הארק על השולחן,

הרבה אוכל, אוכלים

ו'חג שמח' והולכים.

בסוכות היינו עושים סוכה גדולה,

 

00:15:00

ואמרתי לך, תמיד

האורחים שלנו משפחה.

דודים יש לי 4 דודים ודודה.

וסבא וסבתא...

זה כולם, והשכנים, והיינו

משפחה אחת, כל זליתן.

שבת קדוש.

הולכים לבית כנסת?

-בטח.

הבנים, אני לא.

מדליקים נרות?

-בטח.

מדליקים נרות, הגברים

מתפללים, באים הביתה,

 

00:15:30

שני סירים של חמין ושל אוכל טוב,

לא היה לנו תנור בבית.

אז במנחה אימא מכינה

מגש אורז ובשר כבש,

או אני או אחת הבנות הקטנות,

לוקחים אותו למאפייה,

יש לנו אופה שם, והוא מכיר,

זה של שרה וזה פאידה...

 

00:16:00

כל האוכל הוא מכיר של מי

זה, מחממים ולוקחים הביתה.

היה לכם תנועת נוער?

בטח, תנועת הנוער הצופה.

הצופה?

שבערב עשה לנו הרבה דברים.

אני אראה לך את התמונה שלו.

הוא קידם אותנו מאוד.

מאוד.

-מי?

המורה שלנו.

-איך קראו לו?

פדצור שקיר.

היום שקד.

עשינו חזיונות, הצגות.

 

00:16:30

אז קראו לזה חיזיון.

וכמעט בהכול השתתפתי.

בעברית?

-בעברית. הכל בעברית.

הכל בעברית.

-כן.

אבל התקווה, אנחנו

עושים את התקווה שלנו,

ואחר כך 'תקווה' באנגלית,

God save...

שכחתי את המילים.

אבל באים הקצינים,

באים כל הממשלה.

איזה קצינים?

-של הבריטים,

היו באים להצגות שלכם?

-כן.

 

00:17:00

בבושאייף יש למעלה מקום גדול,

אז עשו לנו במה אחת כזו,

ועשינו שם את החזיונות.

צ'ירקולום בן יהודה בבית כנסת.

מה זה צ'ירקולום?

צ'ירקולום זה מועדון.

מועדון בן יהודה על

שם אליעזר בן יהודה.

כי למדנו שם עברית.

ויש לו 70 חדרים, למקום הזה.

00:20:50

וסלון, יותר גדול מזה 4 פעמים.

ממש של חתונות, של מסיבות. גדול.

שם עשינו את הבחינות,

שם עשינו מסיבת חנוכה.

שם עשינו אנחנו הילדים.

וכל חג היינו מתאספים שם,

היו עושים שירה וריקודים,

הרבה, מה אני אגיד לך.

היה לנו שיר...

"מי אנחנו? ישראל

מי אבינו? ישראל"

 

00:18:00

כל השירים האלה, ורקדנו.

איזה ריקודים?

ריקודים הורה, רק הורה.

מי לימד אתכם?

המורה.

אימא ואבא שלי דיברו ערבית.

ערבית יהודית?

-ערבית יהודית.

לא כמו ערבית של הערבים.

למשל, אבא היה אומר לי:

"לא קוראים לה שרה"...

לא נותן את השם שלה.

כמו הערבים, הגויים.

 

00:18:30

למה אני אוהבת לראות

את הסרט של פארוק...?

מזכיר לי המון דברים.

ואז אומר לה:

(טריפוליטאית)

"את רוצה שאני אקנה משהו היום?"

אז היא מסבירה לו, והוא

כותב כל מה שאנחנו צריכים.

לא הוא הולך, סבא שלי.

בן 70, היה הולך לשוק

וקונה לנו את הכל.

 

00:19:00

ואני השתתפתי... מיכל, הבת של...

שאול המלך.

-שאול, כן.

ורקדתי עם דוד.

השנייה, רותי קראו לה, מה, היא תיגע בבן?

חס וחלילה.

אבל אני, אבא שלי נתן לנו,

"למה לא? ילד בבית ספר,

ואת ילדה, תרקדו."

ואז רקדנו, עשו לנו

שמלה מאוד נוצצת כזאת,

וכובע, אני זוכרת.

 

00:19:30

אני לבשתי בירוק, והיא באדום.

ורקדנו "במחולות צאו, תופים קחו"

"נערה ונער", זה של דוד המלך.

איך הייתם לבושים?

אנחנו הצעירים לבשנו

שמלה או חצאית וחולצה.

הבנים, הצעירים גם לבשו מכנסיים.

אבל אבא שלי היה לובש כמו דתיים,

חולצה לבנה עד פה, גרביים,

 

00:20:00

ובשבת יש לו מעיל שחור.

ואימא?

היא משהו ארוך, נוצץ,

משי וחוטים מבריקים,

ועושים ממנו ככה, מתחת

יש חולצה משיפון.

החתונות של ימינו,

של ימי אחיות שלי,

שישה ימים, חמישה ימים מסיבה.

 

00:20:30

יום חינה, יום באים המשפחה

שלו, יום באים החברות,

ויש לנו דבר אחר שנוכל

לראות ביום החינה,

לכלה ושמן זית כזה.

היה רופא אחד שעושה הכל וגר מחוץ,

אז אני אגיד לך, אימא

שלי עם הילד ה-13,

היה לה קשה מאוד ללדת,

היא סך הכל הייתה בת 33,

34, כשילדה שני ילדים.

 

00:21:00

ואז גמרנו, קשה,

והמיילדת הרימה ידיים,

"לא יודעת מה יש לך,

לא יכולה לטפל בך."

והתחלנו, אז אבא שלי כבר

התחילו להתפלל, ללכת לבושאייף,

לבכות, כבר התחילו... שלא נדע.

ואז אבא שלי אמר, יש

לנו שלושה... על יד הבית,

ישב שם, עברו שני קצינים.

 

00:21:30

אמרו לו: "כחלון", מוכר,

אבא שלי מכירים אותו,

"מה יש לך?"

אומר לו: "אשתי יולדת וקשה לה."

"המיילדת הרימה ידיים."

אז אמרו לו: "תשמע, אם

אתה לא תביא לה רופא,"

"ויקרה לה משהו, אתה

תלך לבית סוהר."

"מה? בגיל כזה, מסכנה, 35 הילדה."

כשילדה את הילד.

אז אחי היה, יש לו וספה,

אמר לו...

 

00:22:00

מחוץ לזליתן, הביאו אותו,

ויילד אותה עם המלקחיים.

ערבים מאוד טובים, מאוד טובים.

אני אומרת לך...

-לא הייתה אנטישמיות?

לא, לא, לא.

-לא היו התפרעויות?

לא, היו באים אלינו, אבא שלי, אמרתי

לך, שהוא היה קונה לערבים פרות.

 

00:22:30

פרה, הפרה הזאת היא חורשת,

היא מוציאה מים מהבאר,

להשקות את כל... השדות.

והפרה הזאת, כל שבוע

או חודש, יש לנו מלא,

אבטיחים, מלונים, תירס, שמן,

מה לא מביאים לנו, פירות.

 

00:23:00

יש לנו פירות, לא

כמו של ארץ ישראל,

תפוחים טבעיים, אגסים טבעיים.

בלי תרופות, בלי כלום,

מאוד טעים ומאוד טובים.

וזה הכל על חשבון הפרה.

הרב היה המתפלל בקהל,

ויש הרבה אנשים

שיודעים גם להתפלל,

יש אחד בן דודי שהוא,

היה לו קול מאוד יפה,

 

00:23:30

אז ה'כתר', זו תפילה ביום

כיפור, רק הוא אומר את הכתר.

ממש היו עומדים דום כולם

על כמה ששר אותו יפה.

ב-42' אני הייתי בת תשע,

תשע, זוכרת, זוכרת כמה בעיות היו,

ופחד,

וזוכרת שבאו אלינו הגרמנים,

 

00:24:00

הגרמנים התחילו להשתולל, ולהפריע,

והיה לנו קשה איתם מאוד.

אמרתי לך, אחותי

יושבת, לקחו אותה,

רצו לגנוב אותה לג'יפ שלהם.

באו אלינו כמה

פעמים, רוצים לשתות,

Drink, drink, drink.

שתו, שתו, התחילו

להשתכר, להשתולל בבית,

אבל אבא שלי היה

בגובה של מטר תשעים,

 

00:24:30

ושמן כזה וחזק.

תפס אותם אחד אחד, ככה,

ואמר להם: "צאו מפה."

ואמר לערבים, לקח אותנו,

אותי ושתי אחיות והכלה ואימא,

סגר עלינו חדר במפתח,

שלא נצא ולא נשמיע קול.

ועד שיצאו, פעמיים עשו לנו את זה.

אחר כך הלכו הגרמנים, באו...

 

00:25:00

הערבים, אני חושבת, שנת 53'.

כבר הערבים...

-וג'אדו?

אמרתי לך, אבא ואחי

הבכור רשמו אותם,

ורצו לקחת אותם,

היה לנו קשה מאוד,

אימא עברה בכי וידענו, מי

שהולך שם, הולך למחנה.

ואז ברוך השם הפסיקו.

היו משפחה שלנו, קרובי

משפחה, משפחת ראובן,

לקחו אותם, אז החזירו

אותם באותו יום,

 

00:25:30

ונגמרה הבעיה, נגמרו.

אחר כך קמו הערבים.

'שנה הבאה בירושלים הבנויה.'

זה מה שידענו.

ידענו שיש ארץ ישראל והיא שלנו.

ידענו על ירושלים, עיר הקודש,

הרי כל תפילה, יש את

ארץ ישראל וירושלים.

אבל לא חשבנו אף פעם

לבוא לארץ ישראל.

00:26:00

עד מלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים,

היה לנו קשה מאוד.

היינו בזליתן, בזליתן, כן.

בזליתן, שנת 48'.

אז הודיעו לנו שקמה מדינת

ישראל, מה זה שמחה...

הודיעו לכם ברדיו?

-רדיו, יש לנו רדיו.

לא לכולם יש, אבל לאבא שלי היה

רדיו גדול, בוש, מהגדולים.

ושמענו את זה, שמחנו מאוד,

 

00:26:30

הערבים לא היו רעים באותו

זמן, היו בסדר גמור.

ואז, בערב הלכנו לבית הכנסת

הגדול, גדול גדול היה.

התאספנו כל היהודים כמעט,

ורקדנו, ושמחנו ואכלנו,

יש הרבה אנשים שעושים בוריק,

באמצע הדרך עושים, לא לחם, לא.

דברים טעימים כאלה.

היה לנו ערב נהדר,

ויום למחרת כבר שמענו

 

00:27:00

שיש בעיות והערבים השתוללו

והרגו כמה יהודים,

היה לנו קשה.

האח שלי...

והיה אהוב בין כל החיילים,

גם ערבים וגם יהודים.

היה חייל בריטי?

-כן.

היה אינספקטור, 3 פה.

ואז היה לנו חיילים ששמרו על

כל זליתן, לא קרה לנו שום דבר.

 

00:27:30

גנבו, גנבו כמה חנויות.

אבל הרג לא הרגו.

אבל בטריפולי כן.

ב-49' אני התחתנתי, בזליתן,

בצ'ירקולום בן יהודה.

כשהכרתי אותו, תמיד הכרתי אותו,

אבל בגיל 15 וחצי,

הוא רצה את אחותי,

שיותר גדולה ממני, למדו

ביחד, היו באותו ספסל,

היו ספסלים, לא כסאות.

 

00:28:00

אבל לאחותי בא בחור, שמעון

כהן, גם הוא ממשפחה טובה,

רואה חשבון, בחור יפה, והכל,

מאז הם ביחד, לא לעזוב.

ואז אבא שלח לו: "מה דעתך?"

"אתה רוצה את מנו?"

מנו, אמיליה קראו לה,

אבל קראנו לה מנו,

"אז צריך להתחתן מהר",

אמר: "לא, עכשיו לא יכול."

 

00:28:30

והיה בלגן בין הדודות,

אחד אומר "הוא אמר"....

יום אחד, אמרתי לו: "אבא תגיד

לשלום, אני אתחתן איתו."

הייתי בת 15 וחצי.

"יאללה, מפיך לאלוהים."

אז קרא לדודה שלי: "תלכי

לשלום, תגידי לו שאורה שלו."

שם הראשון שלי רונה.

איך?

-רונה.

עד כיתה ג'.

מאיפה רונה?

 

00:29:00

רונה, אימא שלי הייתה בהריון איתי,

ואז הלכו להצגה אצל רבי

פריג'א זוארץ, בחומס.

ויצאה אחת בשם רונה מימון.

שרה שירים בעברית, עשתה

נאום בעברית, לשון הקודש,

אז אומר לה: "שרה, אני

מקווה שהפעם יש לך בת."

וזה דבר נדיר שבעל יבקש

בת, הוא רוצה רק בנים.

 

00:29:30

"ונקרא לה בשם רונה

והיא תלמד לדבר עברית."

וככה היה.

כשבאו הגרמנים, היה לנו

פחד ממש מהם, כשהתחילו,

לא טוב בכלל, גם ערבים

היו חברים של אבא שלי,

כל זליתן ברחה לערבים, כולם.

אנחנו ברחנו מחוץ לזליתן,

למדבר, כן מחוץ.

 

00:30:00

ואז נשארנו שם כמעט חודשיים,

שלא חזרנו הביתה בכלל.

שם עשינו 'סטרה', אכלנו

'סטרה' מהתנור שלהם.

אכלנו אוכל ככה טונה וביצים וכל

הדברים האלה, אבל לא בשר ולא כלום,

כי אין שוחט ואין אף אחד, אבל מה?

השתלבנו מאוד איתם,

הלכנו עם פטמה,

 

00:30:30

והורדנו, יש להם שדה של שומר,

הורדנו את השומר ואכלנו,

ראינו גם נאקה, ילדה, נהנינו

מאוד, היה כיף, תענוג.

אבל כשהייתם בזליתן, והייתה

מלחמה, היה שם הפצצות?

כן, כן, בגלל זה גם

ברחנו לאצל הערבים,

פתאום אנחנו יושבים,

מטוס, מכבים את האורות,

 

00:31:00

וצעקות מהערבים, אומרים:

(ערבית)

"כבו את האור. כבו את האור."

מכבים, מה זה אור? לא חשמל, נרות.

היו מכבים.

מתי אתם חוזרים בחזרה לזליתן?

אחרי כמעט חודשיים חזרנו, כן.

עכשיו, את מתחתנת בזליתן?

-כן.

סיפרת שהתחתנת עם שלום.

כן, שלום פדלון.

-פדלון.

 

00:31:30

כן, עשינו חתונה

כמה ימים ואחר כך,

לילה חתונה היו...

צ'ירקולום בן יהודה,

מועדון כזה, כסאות מפלסטיק,

ורבי פריג'א זוארץ, זה המורה שלי,

ברכו לי 7 ברכות,

ואחר כך מחלקים אמרטי,

רוזטה, רוזטה זה משקה.

ואיפה גרת, אצל חמתך?

 

00:32:00

לא, לא, חמתי כבר נסעה לטריפולי.

ואיפה אתם גרתם?

גרנו אצל הדוד שלו.

כן, נתן לנו חדר.

והיה עובד ב-3000 לירטות.

עם הדוד שלו.

-במה הוא עבד?

עובד, עוזר לדוד שלו.

גם היה סוחר.

היה בלגן, מקום חרב כזה.

 

00:32:30

צבעו עם חמישה ילדים.

אחד התעוור, והשני נקטעה

לו היד והשלישי מת.

אז חשבנו שהערבים עשו את זה.

היה מוקש שפתחו אותו בסקרנות.

ואז בארץ ישראל שמעו את זה,

שלחו לנו את דובדבני.

דובדבני הדליק בנו אש.

 

00:33:00

מנורה כזאת, היה אוסף את כל

החבר'ה, אומר 'רק הצעירים'.

המבוגרים מתחת ל-70 נוסעים.

ואז סבא שלי, היה לו כמעט 70,

והיה חזק ויפה ואהוב,

כולנו אוהבים אותנו כמו

מלך, הבן אדם הזה.

אז הדודים הלכו, ואבא שלי נשאר.

 

00:33:30

אמר לו 'אם אבא לא ילך', אבל שלח

את הילדים שלו, שלושה בנים.

ואז אתם עברתם לטריפולי?

לא, לא, לזליתן בסוף.2010

צ'יק צ'ק אחרי, אני הייתי

בחודש שישי-שביעי,

ילדתי שם ילד, ילדתי בטריפולי.

כן.

ואז חמתי הייתה כבר גרה בטריפולי,

עזבה לפני מלחמת... לפני קום המדינה עזבו.

הלכו לגור בטריפולי.

 

00:34:00

כמה זמן היית בטריפולי?

טריפולי...

-5 שנים.

כן, כמה שנים.

מה עשיתם בטריפולי?

בעלי עבד.

קודם עם הדוד שלו, אחר כך

לא הסתדרו, עזב, עבד עם ערבי.

ערבי קראו לו מוחמד בן סאסי,

היה עשיר מאוד.

מוחמד בן סאסי היה

בן אדם טוב מאוד,

אהב אותו ממש כמו בן.

 

00:34:30

נתן לו מה... בעלי

היה אז דתי מאוד,

ביקש ממנו לא לעבוד

שבת וחגים שלנו,

אמר לו: "כן, כל מה שתגיד."

ראה אותו שהוא בחור טוב

ויודע לעבוד וחרוץ והכל.

אז יום אחד, חיכו לאונייה,

שנוסעת לארצות הברית,

והיו צריכים לשלוח שקדים ובוטנים.

 

00:35:00

יש לנו שקדים טובים

מאוד ובוטנים גדולים.

והאונייה באה ביום שבת.

הלכה.

מוחמד בן סאסי לא

צלצל ולא הודיע לו.

ביום ראשון אומר לו

'כבודו', כבוד מדברים,

'מה עם האונייה?" אומר לו:

"וואלה היא באה אתמול ונסעה."

 

00:35:30

"וואו, איך? הלא, חתימה שלי"

"שבת, אמרתי לך לא תעבוד בשבת."

היה בן אדם מכובד, ממש אהב אותנו.

היו לו שתי נשים, יש

לו אחוזה, שלוש וילות,

כל וילה יותר גדולה מהשנייה.

אנחנו בעיר, אבל הוא...

בשכונה של יהודים?

-כן.

וכמה ילדים היו לך שם בטריפולי?

בטריפולי שמונה, ילדתי שמונה.

 

00:36:00

שמונה ילדים היו בטריפולי?

-כן, כן.

איפה ילדת אותם? היה בית חולים?

בבית, בבית.

את האחרונים, ילדתי שלושה בבית חולים.

שניים בקליניקה

ושניים בבית חולים.

ארבעה אחרונים.

אבל את סוזי ילדתי בבית.

איך היו החיים בטריפולי?

יפים מאוד. פעמיים בשבוע

הייתי הולכת לסרט,

מוצאי שבת ויום שלישי.

 

00:36:30

וחיים נוחים, אין

לנו פחד מהערבים,

הולכים, מתלבשים, זהב...

אין בעיות.

ההורים מצטרפים אליכם?

לא, לא, ההורים נסעו כולם.

שנת 50' אין לי אף אחד,

לא ממנו, לא ממני.

כולם נסעו לישראל?

-לארץ ישראל עלו.

אני נשארתי לבד, אני ואחותי ואחי.

אחותי נסעה בשנת 60', באה לארץ,

 

00:37:00

ואחי בשנת 58'.

אז שמונה ילדים בלי כסף, איך אפשר?

בישראל אי אפשר לחיות בלי כסף.

אז נסעתם לרומא?

אז נסענו לרומא עד שנתנו לנו בית,

גרנו חודש בחדר אחד, אני

ושמונה ילדים ובעלי.

כי כולם פחדו, שמונה ילדים,

"לא, לא, לא, אין בית."

מה הוא עבד שם ברומא?

כלום. לא עבד.

 

00:37:30

איך הצלחתם להחזיק מעמד?

הוא הביא כסף מלוב. כן.

מדי פעם שהוא הולך, מביא כסף,

ואין פינוק ואין שטויות,

יש לנו בית, שלושה חדרים,

גרנו בויה לודג' מריני.

דיברת איטלקית?

-כן. בטח.

דיברנו איטלקית אני וכל הילדים.

מאוד יפים, הסתדרתי עם השכנים,

פחדו ש-8 ילדים יפריעו או יהרסו.

 

00:38:00

בבית שלי שמרנו שבת, לפעמים

לחם, יום ראשון הכל סגור,

אז התחברתי עם המכולת

וסיפרתי לה שאני יהודייה.

אין, כי לא לשה, אין לי תנור,

גם ברומא לא היה לי תנור.

אז אומר: "גברת, מתי שתרצי, ביום

שבת אני רושמת, ביום ראשון סגור."

וככה עשינו.

 

00:38:30

כבר נמאס, אין לנו יותר מה

לעשות, לוב אי אפשר להיכנס יותר,

ואז החלטנו לבוא לארץ ישראל.

כסף משלנו.

שטחים השארנו שם, הרבה שטחים,

את הבית, את הרהיטים,

שתי מכוניות.

איפה השארתם?

-בטריפולי.

אבל הביא כמה כסף,

שמכר כמה דברים,

עליתם באונייה או...?

-באונייה.

באוניית 'ניל"י'.

 

00:39:00

הגענו קודם כל לחיפה,

מחיפה הגענו לנתניה.

בנתניה כבר היה לי בית.

הוא קנה לנו וילה ברחוב צ'רצ'יל.

בשנת 70' בא לפה.

ובמה הוא התעסק פה בארץ?

פה הוא בנה בניין, ואחר כך לא

הסתדר, פה לא הסתדר בכלל.

כי עם היהודים היה לו קשה.

 

00:39:30

וגם לא ידע את השפה, לא ידע מס

הכנסה, לא ידע, היה לו בלגן.

ומסכן, חלה.

היה לו סוכרת וסבל מאוד.

עם כמה ילדים הגעת לארץ?

-שמונה.

שמונה ילדים?

-כן.

איך הצלחת להסתדר?

-מאוד טוב.

הייתי שמחה, ברוך

השם, ילדים טובים,

 

00:40:00

לא מפונקים, חדר, ברומא

ישנו 4 בנות, ובחדר 4 בנים.

מה הילדים שלך יודעים

מהחיים בזליתן, בטריפולי?

אני תמיד מספרת

להם, אפילו לנכדים.

השבוע, הנכד שלי, סיפרתי

לו איך היינו חיים.

היה תענוג. ביום חמישי

היה אבא שלי שוחט כבש.

 

00:40:30

יום ראשון נשאר ממנו עצם.

היינו אוכלים כולו בשבת,

לא לבד, מחלקים לדודות,

מחלקים לדודים, מחלקים הכל.

היה כיף, שקט, שלום.

אין לנו בעיה בכלל.

פעם אחת אבא שלי היה עובד

עם ערבי שהוא טוב מאוד,

 

00:41:00

והיו ידידים ממש ביחד, ואז בכל הכבוד

שהוא מכיר אותו, הכניס אותו לבית שלנו,

לחדר של האורחים.

ואז ראה את אחותי, אחותי

הייתה יפה ושמנה,

שמנה והם אוהבים בנות שמנות.

אומר לו: "יוסף, אולי בעד

מנו, אתן לך 50. לבן שלי."

 

00:41:30

ואת רואה את אבא שלי, הוא

אדום כזה, נהיה סגול,

אומר לו: "סטופ. עד כאן. הכנסתי

אותך לבית שלי כי מאמין בך."

"אתה יודע שאנחנו

יהודים ואתם ערבים."

"לא מתחתנים ביחד."

אומר לו: "אבל תראה

כבוד, נאהב אותה."

"בחורה כזאת, בא לי לבן שלי."

"עכשיו תצא, וגמרנו, אתה

לבית שלי לא תכנס יותר."

וככה היה.

 

00:42:00

הם באים אליי, הבנים, יש

לי שלושה בנים בתל אביב,

אז אותו יום יש לו ולי שמחה.

עושים אוכל טריפוליטאי, תה ערבי,

או קוסקוס או בזין, בזין

את לא יודעת מה זה,

זה קוראים לו...

בזין עם בשר ובצק, וזה טעים מאוד.

או אורז מבושל כמו

קוסקוס, אוכל טעים.

 

00:42:30

ועושה להם פעמיים תה ערבי.

ככה חזק, עם קומקום.

נהנים מאוד.

אחרי המלחמה הבן שלי היה בן 3,

אז עשיתי לו חלאקה בבושאייף.

הביא לנו בעלי מן אוטו של

עשרה איש, והלכנו לבושאייף.

ואז אמרתי אני מוכרחה לראות

את הבית של אבא שלי.

הלכתי איתו, בן 3 היה.

 

00:43:00

והערבייה הזאת קיבלה אותנו,

קודם כל אומרת לי "בבקשה"

"טעמתי פעם אצל אימא שלך

פשטידה, קוראים לה מח'וד"

"תעשי לי אחת."

חיכיתי עד שיתבשלו תפוחי

אדמה ועשיתי לה אחד.

ואחר כך הבאר הזה של המים הקרים,

יש לו, מושכים ככה, ואומרת לי "הדלי

נשאר באמצע, אולי את תוכלי לעזור לי."

 

00:43:30

פק נשלם.

"וואו... הלב שלנו."

"נולדתי פה, מה את רוצה."

תגידי לי, הילדים שלך,

הבנות, הבנים, יודעים ערבית?

קצת מבינים.

מבינים.

-כן. מבינים.

ואיטלקית?

-איטלקית מאוד.

הם יודעים.

-כן.

והיא יודעת צרפתית.

מה את חושבת על הפרויקט

הזה שאנחנו עושים עכשיו?

 

00:44:00

מאוד יפה. להחיות את הזקנים ממש.

היום, במועדון הביאו

לנו עורכת דין.

והעורכת דין הזאת

סיפרה לנו על ענת קם.

על ההיסטוריה שלה,

ועל הבגידה שבגדה,

ועל הגניבה שגנבה

וסיפרה לנו עליה.

אחר כך שאלה, היינו

יותר מ-20 נשים,

 

00:44:30

אמרתי לה: "תראי, לפי דעתי

הבחורה הזאת לא נאמנה"

"היא גנבה וגם עשתה שטות."

"לא, אולי עשתה את זה בלי כוונה."

"לא, אם הכוונה שלה,

גנבה ונתנה לעיתונאי"

"היא יש לה כוונה ומאה

אחוז בשביל כסף."

"וואו".

ישמעו את הסיפור שלך,

ממה את רוצה שיתרשמו?

לא יודעת.

 

00:45:00

מה חשוב לך שידעו מהחיים שלך

בזליתן או בטריפולי או ברומא?

תראי, לפעמים לומדים מזה שאנחנו

גדלנו בעושר, אפילו שלא היה לנו,

העושר של ארץ ישראל יותר טוב.

אבל הסתדרנו בכל.

חיינו בלי פריג'ידר, עד הילד

החמישי לא היה לי פריג'ידר,

הסתדרתי טוב מאוד, היום אישה

צעירה לא תוכל לעשות את זה.

 

00:45:30

בלי תנור. עשינו את הכל,

עשיתי עוגה על הגז.

הסתדרנו בכל.

מאימא שלי אני זוכרת את ה... הזאת.

היינו טוחנים בה את

הפלפל, את הקפה, את המלח.

הכל היינו, אין לנו דבר אחר חשמלי.

למשל...

(ערבית)

 

00:46:00

"תאהב אותי כמו אח, אבל בסחורה,

בעבודה, תעשה אותי אויב."

את מבינה?

זה (ערבית)

כל קוף, בעייני אימא שלו הוא אייל.

אבל אני לפעמים אם

אומרים איזה מילה,

אני מוציאה להם, חבל

שלא כותבת באותו רגע.

כן, יש לנו הרבה הרבה פתגמים.

 

00:46:30

אז בראש חודש ניסן, זכר

המשכן של בית המקדש,

אנחנו עושים 'בסיסה',

זה קמח, כוסברה וכמון.

טוחנים אותם, קולים וטוחנים,

אחר כך שמים במגש יפה עם שמן זית,

וסוכריות, תמרים, שקדים,

אגוזי מלך, הכל מעורבב,

 

00:47:00

ושמה לכל ילד. באים

כל המשפחה שלי פה,

שמה להם קצת שמן על האצבע,

רוחצים ידיים קודם,

ואחר כך מערבבים במפתחות,

כל אחד מביא את המפתח שלו,

זה סימן יעני לטובה, לשנה

טובה, לרווח, לפרנסה טובה,

ואני אומרת להם

(ערבית)

 

00:47:30

"הקדוש ברוך הוא, אתה נתת

לנו, ואנחנו נותנים"

"כי אתה נותן בלי לבקש. נותן."

שהיינו בשלום באמת, לא

הרגשנו רע, לא הרגשנו רע.

היינו הולכים לשדות שלהם, אנחנו

וכל הילדים, שם עושים על האש,

אנחנו יוצאים, נותנים לנו כבש,

"יוסף, זה כבש בשביל הילדים."

קוטפים פירות, קוטפים.

 

00:48:00

היה לנו, לא היה לנו

רע בכלל עם הערבים.

ובמלחמת ששת הימים,

כשיצאו, גדולה ממש,

עם תמונה של נאצר, אנחנו סגורים,

התחילו לשרוף, שרפו כמה

חנויות עם גלגלים של אוטובוס,

והרגו כמה אנשים, הרגו בחור צעיר,

הרגו שתי משפחות,

משפחת לוזון ורקח.

 

00:48:30

והתחילו לעשות שטויות,

אבל מה, צעקות כל הערב,

קוראים (ערבית)

"אוי ואבוי ליהודים,

כל עוד נאצר חי."

אבל ברוך השם מת.

והיה לנו פחד גדול.

כשהוציאו אותנו, המלך אידריס

היה, ז"ל, אהב אותנו מאוד.

הרופא שלו היה יהודי.

 

00:49:00

ושמע על שתי המשפחות האלה

והבחור שהרגו אותו ברחוב,

שלח שוטרים לכל בית "אם אתם רוצים

מזוודות, רוצים משהו, ותצאו לחופש."

גירש אותנו באופן אלגנטי.

זה הוא. וככה באמת הלכנו.

ב-27 ליוני, יצאנו משם,

הביאו לנו שני ג'יפים.

אחרי מלחמת ששת הימים.

 

00:49:30

ואז לקחו אותנו עד שדה התעופה,

בשדה התעופה הייתי

אני עם 8 ילדים,

לקחנו במזוודה אחת בגדים.

אבל היה לי אוכל, שמן וקמח ורסק,

היה קונה לנו בסיטונאות, מילאתי

לכל ילד תיק, ילדים צריכים אוכל.

ובגדים, לקחנו רק

מזוודה אחת גדולה.

 

00:50:00

והגענו לשדה תעופה,

פחד נוראי היה לנו.

איך הגענו לשם? פתאום הבן

שלי, ניסים, הקטן, בן 3,

ברח לי, לא מצאתי אותו.

התחלנו להשתולל, כל המשפחה,

שוטרים נתנו לי רשות,

"תיכנסי למטוס, אולי ראה

יהודים עולים, עלה איתם."

וזה בסוף בעלי יצא החוצה

ומצא אותו, "מה קורה?"

 

00:50:30

אומר שהוא לא רוצה

לעזוב את הבית שלו.

היה לנו פחד.

הגענו לרומא,

באתי, היינו מתלבשים

אלגנטי, עקב ככה גדול,

פתאום נכנסתי לרומא, יש להם את

הקטנים האלה, נשבר לי העקב.

התחלתי 'יאללה מה אני אעשה?' שברתי

את השני והתחלתי ללכת בהם.

 

00:51:00

כל מקום שהלכנו, 8 ילדים,

"לא, לא, לא, אין לנו בית."

בסוף, צלצלנו לפנסיון,

נתנו לנו שני חדרים,

התחלקנו בהם, חדר ככה, חדר ככה.

טלפון מטריפולי, משדה

התעופה, משפחת רקח,

גם היא מכירה את הפנסיון הזה,

אז נתנו להם חדר.

אנחנו חדר של 10 נפשות,

והם חדר של 5 נפשות.

 

00:51:30

והסתדרנו חודש, אחר כך

מצאנו בית 3 חדרים,

"כמה ילדים יש לכם?" אמרנו:

"שניים" התחלנו לשקר.

אחד גדול ואחד במיטה קטן.

צורי היה בן שלושה חודשים.

אז נתנו לנו את הבית

הזה בערב, למחרת שמעו,

ראו ילדים עולים ויורדים,

"מה קרה סניורה פדלון? מה עשית?"

אמרתי לו: "האמת כולם ילדים שלי"

 

00:51:30

"אבל ילד שמפריע רק תגיד

לי, לא יפריע לכם."

באמת אחרי 6 שנים,

הלכנו לכל השכנים,

4 בניינים היינו, ככה,

יצאו לקראתנו, בכו,

שהילדים היו בסדר, והתנהגו

בכבוד, ולא הפריעו לאף אחד,

במכולת, כולם אהבו אותנו ולא...

תודה רבה לך.

-אין בעד מה.

ששיתפת אותנו בחיים שלך.

-תודה רבה גם לך.

 Ora Peled

Interviewer -
Batia Zinger
Video length:
00:49:01
Date Taken:
01/01/1
Place:
Zliten
,
Libya
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

אני אורה פלד.

אני מזליתן, נולדתי בזליתן.

מטריפולי, מרומא.

ובאתי לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1933.

26 למאי.

היינו עד קום המדינה,

היינו בזליתן, עד שנת 48.

סבא שלי, אני יודעת שהוא מזליתן,

אבל אבא שלו מגירוש ספרד.

כן, וקראו לו יוסף.

היה ניסים, אבא של יוסף.

האבא והסבא של אימא שלי

היו רבנים גדולים.

אחד קוראים לו הרב

דוד, אבל קראו לו בדיד,

שהיה ממש מקובל.

ואבא שלו דהמן.

ואני זוכרת שסבתא

שלי, אימא של אימא שלי,

קראו לה מלכה, מלכה זה ברוכה,

סבא שלי היה... ניסים או בדיד?

ניסים.

ניסים היה לו חנות, לקח חנות,

הייתה לנו חנות על יד הבית.

ויש לו הרבה דברים, עשה

דבק לבד, עשה גבס לבד,

עשה... הכין רעשנים

של פורים לכל זליתן,

היה רעשן, שלוש

חתיכות של עץ וידית,

פה המן, פה אחשוורוש,

ומוחאים בהם ככה.

עשה...

-הוא טיפל באנשים?

כן, עשה מנפים של

קוסקוס ושל קמח, עשה,

היה לנו, ישנים על צמר,

לא היה לנו מזרונים,

עושים מזרון של צמר, אז

רוחצים את הצמר של הכבשים,

והוא עשה דבר כזה יפה, מרובע,

עם סיכות, ומנקים את הצמר,

מה לא עשה, הכל יודע.

אנשים, למשל ערבים,

היו באים אליו הרבה.

אחת ששבוע ימים לא

פתחה את העיניים,

היו נפוחות ואדומות, נתן

לה תרופה, לא יודעת,

שמן ורסק, משהו, ואחרי

יומיים-שלוש הכל בסדר.

אני שברתי יד, ואז כאב

לי מאוד, אין לנו רופא,

לצערי, ואז לקח... צמר של עיזים,

דק כזה, טחן אותו ולש

אותו עם חלבונים של ביצה,

ושם חתיכת בד וקשר לי את היד,

אומר לי שבועיים, וכתב

ככה, הוא כתב ברש"י,

לא עברית, אחרי שבועיים,

עד היום יש לי זה...

הוריד לי שיניים.

בלי זריקות, גם כואב,

אבל הוריד לי.

עשה הרבה דברים...

תרופות , ובפרט לערבים.

אבא ואימא שלי בסדר גמור.

איך קראו להם?

-יוסף ושרה.

סוחר, היה לו משרד גדול, וסוכר

ותה וקפה ומוכר לערבים.

זה היה גם חנות?

לא חנות, היה לו משרד, משרד

גדול, יש לו חדר בפנים.

תמרים, הוא קונה תמרים

מהערבים ואחר כך שולח לחו"ל.

שולח לטריפולי...

היה להם משהו כזה עגול,

ועשו מעלי במבוק, מקש,

ומיינו אותם הערבים, תמרים,

וזהו, שולחים לחו"ל.

ובוטנים, שקדים, הרי בזליתן

היה לנו שקדים טובים מאוד,

ובוטנים... אגוזי מלך לא, תמרים,

היו לנו תמרים טובים מאוד.

אין ערבים בעיר.

ערבים כולם במדבר.

בזליתן גרו רק יהודים?

בזליתן בעיר.

-בעיר?

מה זה העיר?... כולה אני

חושבת כמו רחוב הרצל.

זהו זה, כולה.

אבל יש מקום שקראו לו 'חרה',

זה אנשים שאין ביכולתם כסף.

ויש משפחות, שהם עבדו,

והאבא, נקרא לו עשיר,

עשיר, לא כמו עושר

של היום, אבל עשיר.

גרו ברחוב... שקרוב

לממשלה, יש כביש.

איפה אתם גרתם?

-גרנו ברחוב הזה.

גרתם בבית גדול?

בית גדול, שישה חדרים.

אימא שלי ילדה 13,

אבל נשארו לה רק 8.

זאת מגיפה, בזליתן הייתה.

הילדים, אל תשאלי...

קטנים.

-איפה ילדו אותם?

כולם בזליתן.

בבית?

בבית, על ידי מיילדת

עיוורת, לא רואה.

פלא.

היה לנו בית ספר איטלקי.

ואחר כך פתחו תלמוד

תורה רק לבנים,

כי הבנות לא לומדות

עברית, אסור לנו,

אסור לנו מטעם הממשל.

ואז כשהייתי בכיתה ג', באיטלקית,

אז הודיעו שגם לבנות

יכולים ללמד שפת הקודש.

שפת הקודש.

-שפת הקודש,

בשביל להתפלל רק.

וככה הביאו לנו מורה,

מתרעונה, עיר גם בלוב.

ולמדו עברית, קודם כל שירה,

ללמוד לכתוב את הא-ב,

וכל דבר היה בשמחה.

הדבר הזה "עברים

אנחנו, עברית נדבר"

"עברית נשירה, עברית נזמר."

זה השיר.

"הבה ילדים, הבה נרוצה, אל

בית הספר ולאחר החוצה."

היו הרבה שירים כאלה.

ידעת עברית?

קודם לא, קודם לא.

אבל עכשיו, אחרי שלמדת?

-בטח. בטח.

יודעת לכתוב, לקרוא,

לא למדתי בארץ.

הייתה משפחה מבוססת?

כן, כן, כן, משפחה טובה.

הבית...

עם פרוזדור ארוך, כמו פה, ככה,

ושם יש חדר גדול, קראו

לו מבואה, חדר אורחים.

עכשיו, אבא שלי עובד עם

ערבים, ערבים טובים,

מזמין אותם לארוחה,

לא נכנסים לבית שלנו.

רק במבואה, שם אנחנו

הקטנות, מביאות את האוכל,

וגדולות, לא רואה בנות

שלנו, כמו למעשה גויים.

והחמישה חדרים, אחד לאחי שהתחתן,

אחד לבנים, אחד לבנות, אחד

לאבא שלי, אחד לאורחים.

וזה החדרים, חדרים גדולים.

המטבח היה מאוד קטן, אין לנו לא גז,

ולא ... מבשלים על פחם.

פחם. אחר כך אבא שלי

בנה לנו כמו שיש כזה,

ויש לו שלושה חורים,

ושם שמים פחם,

ומבשלים עליהם בעמידה, לא בישיבה.

מה שאנחנו מבשלים, אוכלים.

שירותים, אמבטיה?

שירותים יש, אמבטיה לא.

אז איפה מתרחצים?

-במטבח.

מתרחצים במטבח?

-כן.

היה לנו קשה מאוד, אבל הסתדרנו.

אחר כך אבא שלי הכניס אמבטיה,

בשירותים, ועשה ברז מים.

הדבר הראשון בזליתן,

שאבא שלי הכניס את הברז,

כולם באו לראות פלא, איך ברז,

ומים, היה לנו המון מים.

מאיפה?

היה לנו מהגשם, העיר יש לה מים.

אחר כך עשו אפילו ברזים ברחוב.

שאת הולכת וברז תמיד זורק מים.

והכניסו את הברזים לבית.

הבנים למדו תלמוד תורה, ואיטלקית.

בית ספר איטלקי.

-כן.

שישי-שבת אין.

ראשון לאיטלינה.

וערבים יום שישי ואנחנו

שבת, שלושה ימים לא לומדים.

לא לומדים.

-לא.

תראי, אני אומרת לך,

המשפחות כולם בזליתן

אין אחד מחלל שבת, אין.

אבל מה? חגים עושים כמו שצריך,

מתפללים 3 פעמים ביום,

יש לנו בית כנסת בושאייף,

שבית כנסת מסודר, יפה,

גדולה למעלה מלמטה,

ויש לנו שני בתי כנסת,

אחד בית כנסת הגדול.

'סלן כבירה' קוראים

לו, ואחד ב'חרה',

שהגברים מהעבודה הולכים

להתפלל מנחה, שחרית, ערבית,

ואחר כך חוזרים לעבודה,

לא הולכים הביתה ו...

אבל הכל קרוב, הבית, הבית כנסת,

שוק אין לנו, בנות לא

הולכות לשוק, רק גברים.

מה היה התפקיד של הבנות בבית?

לעבוד.

 

הבנות,

אמרתי לך, יש לנו אימא,

ז"ל, הייתה מלאך, שרה.

ולאבא?

-כן.

יוסף כחלון.

-כחלון.

כחלון.

הייתה אימא טובה

מאוד, שקטה, תרבות.

יראת השם, הייתה מאוד טובה.

ולא היה רעש, ולא

היו צעקות בינינו,

 

אהבנו אחד את השני,

את האחים כמו... אחים.

הבנות היו למשל,

אחותי ז"ל, הגדולה,

הייתה חתיכה, יפה, מפונקת

מאוד מאבא שלי, פינק אותה.

באה אחרי 4 בנים, מה זה מפונקת.

היא לא רחצה כלים והיא לא שטפה.

אבל אחותי השנייה ואני, כן.

לא בישלנו, לא, אימא שלי

בישלה עד שחיתנה את הבן.

 

כשבאה הכלה, לימדה

אותה, והרימה ידיים.

"רחל תבשל".

היה לנו מאוד עונג שם.

אז באים, לאימא שלי יש 4 אחיות.

כל יום באה אחת-שתיים, לעזור לה.

כביסה היו רוחצים ביד.

יש לנו גיגית גדולה כזאת,

ומים לוקחים, מי גשם מהבאר,

יש לנו באר שעשוי, רק מי גשם.

יש מרזבים בכל התקרה שם,

ובחורף מתמלא המקום

עד למעלה מי גשם.

וזה שותים ורוחצים את הכביסה.

ויש לנו באר מלוח בתוך המטבח.

זה בשביל לשטוף

כל חג יש לו את המאכל שלו.

כל חג יש לו את האורחים,

באים אלינו הרבה

אורחים, דודים, דודות,

משפחות.

בפסח היינו כמעט 30 איש,

ולא יושבים ליד שולחן,

יש לנו שולחנות קטנים,

מידה קוראים לזה, וכריות.

כולם יפים, מצמר, אין לנו אחרות.

והיינו עושים את הסדר שם.

אפיתם מצות?

-כן.

אפינו בתנור.

טחנו קמח כשר לפסח, יש לנו

מטחנה מיוחדת רק לפסח,

והיינו טוחנים, מנפים 3-4 פעמים,

ועושים 'סטרה'.

סטרה?

-סטרה זה...

המצות, ככה בידיים.

והמצה הראשונה לסבא,

אישה לא תיגע בה.

של הסדר.

רק עושה, ועושה שלושה חורים,

אברהם, יצחק ויעקב, ככה עושה.

חנוכה היינו עושים 8 ימים, תענוג,

באים הדודים, באים.

לומדים, לא היה לנו

חופש, היינו לומדים.

חנוכיות היו?

חנוכיות... היום הלוואי

שהיה לנו דבר כזה,

מנחושת, צהוב כזה,

תולים אותן בקיר.

לא חנוכיות כאלה.

אז היינו תולים אותם בקיר,

ועם פתיליות שאנחנו עושים,

בשמן זית.

עשינו סימץ.

 

פורים גם, עשינו

ממתקים, יש דבלה, כעכים,

ואיך קוראים ל... אוזני המן.

הייתם מתחפשים?

-כן.

למה?

אסתר המלכה, מרדכי, אחשוורוש,

אבל לא כל הדברים שראינו בארץ.

היו תהלוכות ברחוב?

לא, ברחוב לא, אבל בבתים.

 

הייתה אימא שלי מכינה אוכל מהבוקר,

הכל, סירים, סירים, כל סיר ככה.

שוחטים כבש, ועושים

ממנו כל מיני מטעמים,

ושולחן ערוך,

ואנשים נכנסים, בירה,

יין, הארק על השולחן,

הרבה אוכל, אוכלים

ו'חג שמח' והולכים.

בסוכות היינו עושים סוכה גדולה,

 

ואמרתי לך, תמיד

האורחים שלנו משפחה.

דודים יש לי 4 דודים ודודה.

וסבא וסבתא...

זה כולם, והשכנים, והיינו

משפחה אחת, כל זליתן.

שבת קדוש.

הולכים לבית כנסת?

-בטח.

הבנים, אני לא.

מדליקים נרות?

-בטח.

מדליקים נרות, הגברים

מתפללים, באים הביתה,

 

שני סירים של חמין ושל אוכל טוב,

לא היה לנו תנור בבית.

אז במנחה אימא מכינה

מגש אורז ובשר כבש,

או אני או אחת הבנות הקטנות,

לוקחים אותו למאפייה,

יש לנו אופה שם, והוא מכיר,

זה של שרה וזה פאידה...

 

כל האוכל הוא מכיר של מי

זה, מחממים ולוקחים הביתה.

היה לכם תנועת נוער?

בטח, תנועת הנוער הצופה.

הצופה?

שבערב עשה לנו הרבה דברים.

אני אראה לך את התמונה שלו.

הוא קידם אותנו מאוד.

מאוד.

-מי?

המורה שלנו.

-איך קראו לו?

פדצור שקיר.

היום שקד.

עשינו חזיונות, הצגות.

 

אז קראו לזה חיזיון.

וכמעט בהכול השתתפתי.

בעברית?

-בעברית. הכל בעברית.

הכל בעברית.

-כן.

אבל התקווה, אנחנו

עושים את התקווה שלנו,

ואחר כך 'תקווה' באנגלית,

God save...

שכחתי את המילים.

אבל באים הקצינים,

באים כל הממשלה.

איזה קצינים?

-של הבריטים,

היו באים להצגות שלכם?

-כן.

 

בבושאייף יש למעלה מקום גדול,

אז עשו לנו במה אחת כזו,

ועשינו שם את החזיונות.

צ'ירקולום בן יהודה בבית כנסת.

מה זה צ'ירקולום?

צ'ירקולום זה מועדון.

מועדון בן יהודה על

שם אליעזר בן יהודה.

כי למדנו שם עברית.

ויש לו 70 חדרים, למקום הזה.

וסלון, יותר גדול מזה 4 פעמים.

ממש של חתונות, של מסיבות. גדול.

שם עשינו את הבחינות,

שם עשינו מסיבת חנוכה.

שם עשינו אנחנו הילדים.

וכל חג היינו מתאספים שם,

היו עושים שירה וריקודים,

הרבה, מה אני אגיד לך.

היה לנו שיר...

"מי אנחנו? ישראל

מי אבינו? ישראל"

 

כל השירים האלה, ורקדנו.

איזה ריקודים?

ריקודים הורה, רק הורה.

מי לימד אתכם?

המורה.

אימא ואבא שלי דיברו ערבית.

ערבית יהודית?

-ערבית יהודית.

לא כמו ערבית של הערבים.

למשל, אבא היה אומר לי:

"לא קוראים לה שרה"...

לא נותן את השם שלה.

כמו הערבים, הגויים.

 

למה אני אוהבת לראות

את הסרט של פארוק...?

מזכיר לי המון דברים.

ואז אומר לה:

(טריפוליטאית)

"את רוצה שאני אקנה משהו היום?"

אז היא מסבירה לו, והוא

כותב כל מה שאנחנו צריכים.

לא הוא הולך, סבא שלי.

בן 70, היה הולך לשוק

וקונה לנו את הכל.

 

ואני השתתפתי... מיכל, הבת של...

שאול המלך.

-שאול, כן.

ורקדתי עם דוד.

השנייה, רותי קראו לה, מה, היא תיגע בבן?

חס וחלילה.

אבל אני, אבא שלי נתן לנו,

"למה לא? ילד בבית ספר,

ואת ילדה, תרקדו."

ואז רקדנו, עשו לנו

שמלה מאוד נוצצת כזאת,

וכובע, אני זוכרת.

 

אני לבשתי בירוק, והיא באדום.

ורקדנו "במחולות צאו, תופים קחו"

"נערה ונער", זה של דוד המלך.

איך הייתם לבושים?

אנחנו הצעירים לבשנו

שמלה או חצאית וחולצה.

הבנים, הצעירים גם לבשו מכנסיים.

אבל אבא שלי היה לובש כמו דתיים,

חולצה לבנה עד פה, גרביים,

 

ובשבת יש לו מעיל שחור.

ואימא?

היא משהו ארוך, נוצץ,

משי וחוטים מבריקים,

ועושים ממנו ככה, מתחת

יש חולצה משיפון.

החתונות של ימינו,

של ימי אחיות שלי,

שישה ימים, חמישה ימים מסיבה.

 

יום חינה, יום באים המשפחה

שלו, יום באים החברות,

ויש לנו דבר אחר שנוכל

לראות ביום החינה,

לכלה ושמן זית כזה.

היה רופא אחד שעושה הכל וגר מחוץ,

אז אני אגיד לך, אימא

שלי עם הילד ה-13,

היה לה קשה מאוד ללדת,

היא סך הכל הייתה בת 33,

34, כשילדה שני ילדים.

 

ואז גמרנו, קשה,

והמיילדת הרימה ידיים,

"לא יודעת מה יש לך,

לא יכולה לטפל בך."

והתחלנו, אז אבא שלי כבר

התחילו להתפלל, ללכת לבושאייף,

לבכות, כבר התחילו... שלא נדע.

ואז אבא שלי אמר, יש

לנו שלושה... על יד הבית,

ישב שם, עברו שני קצינים.

 

אמרו לו: "כחלון", מוכר,

אבא שלי מכירים אותו,

"מה יש לך?"

אומר לו: "אשתי יולדת וקשה לה."

"המיילדת הרימה ידיים."

אז אמרו לו: "תשמע, אם

אתה לא תביא לה רופא,"

"ויקרה לה משהו, אתה

תלך לבית סוהר."

"מה? בגיל כזה, מסכנה, 35 הילדה."

כשילדה את הילד.

אז אחי היה, יש לו וספה,

אמר לו...

 

מחוץ לזליתן, הביאו אותו,

ויילד אותה עם המלקחיים.

ערבים מאוד טובים, מאוד טובים.

אני אומרת לך...

-לא הייתה אנטישמיות?

לא, לא, לא.

-לא היו התפרעויות?

לא, היו באים אלינו, אבא שלי, אמרתי

לך, שהוא היה קונה לערבים פרות.

 

פרה, הפרה הזאת היא חורשת,

היא מוציאה מים מהבאר,

להשקות את כל... השדות.

והפרה הזאת, כל שבוע

או חודש, יש לנו מלא,

אבטיחים, מלונים, תירס, שמן,

מה לא מביאים לנו, פירות.

 

יש לנו פירות, לא

כמו של ארץ ישראל,

תפוחים טבעיים, אגסים טבעיים.

בלי תרופות, בלי כלום,

מאוד טעים ומאוד טובים.

וזה הכל על חשבון הפרה.

הרב היה המתפלל בקהל,

ויש הרבה אנשים

שיודעים גם להתפלל,

יש אחד בן דודי שהוא,

היה לו קול מאוד יפה,

 

אז ה'כתר', זו תפילה ביום

כיפור, רק הוא אומר את הכתר.

ממש היו עומדים דום כולם

על כמה ששר אותו יפה.

ב-42' אני הייתי בת תשע,

תשע, זוכרת, זוכרת כמה בעיות היו,

ופחד,

וזוכרת שבאו אלינו הגרמנים,

 

הגרמנים התחילו להשתולל, ולהפריע,

והיה לנו קשה איתם מאוד.

אמרתי לך, אחותי

יושבת, לקחו אותה,

רצו לגנוב אותה לג'יפ שלהם.

באו אלינו כמה

פעמים, רוצים לשתות,

Drink, drink, drink.

שתו, שתו, התחילו

להשתכר, להשתולל בבית,

אבל אבא שלי היה

בגובה של מטר תשעים,

 

ושמן כזה וחזק.

תפס אותם אחד אחד, ככה,

ואמר להם: "צאו מפה."

ואמר לערבים, לקח אותנו,

אותי ושתי אחיות והכלה ואימא,

סגר עלינו חדר במפתח,

שלא נצא ולא נשמיע קול.

ועד שיצאו, פעמיים עשו לנו את זה.

אחר כך הלכו הגרמנים, באו...

 

הערבים, אני חושבת, שנת 53'.

כבר הערבים...

-וג'אדו?

אמרתי לך, אבא ואחי

הבכור רשמו אותם,

ורצו לקחת אותם,

היה לנו קשה מאוד,

אימא עברה בכי וידענו, מי

שהולך שם, הולך למחנה.

ואז ברוך השם הפסיקו.

היו משפחה שלנו, קרובי

משפחה, משפחת ראובן,

לקחו אותם, אז החזירו

אותם באותו יום,

 

ונגמרה הבעיה, נגמרו.

אחר כך קמו הערבים.

'שנה הבאה בירושלים הבנויה.'

זה מה שידענו.

ידענו שיש ארץ ישראל והיא שלנו.

ידענו על ירושלים, עיר הקודש,

הרי כל תפילה, יש את

ארץ ישראל וירושלים.

אבל לא חשבנו אף פעם

לבוא לארץ ישראל.

עד מלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים,

היה לנו קשה מאוד.

היינו בזליתן, בזליתן, כן.

בזליתן, שנת 48'.

אז הודיעו לנו שקמה מדינת

ישראל, מה זה שמחה...

הודיעו לכם ברדיו?

-רדיו, יש לנו רדיו.

לא לכולם יש, אבל לאבא שלי היה

רדיו גדול, בוש, מהגדולים.

ושמענו את זה, שמחנו מאוד,

 

הערבים לא היו רעים באותו

זמן, היו בסדר גמור.

ואז, בערב הלכנו לבית הכנסת

הגדול, גדול גדול היה.

התאספנו כל היהודים כמעט,

ורקדנו, ושמחנו ואכלנו,

יש הרבה אנשים שעושים בוריק,

באמצע הדרך עושים, לא לחם, לא.

דברים טעימים כאלה.

היה לנו ערב נהדר,

ויום למחרת כבר שמענו

 

שיש בעיות והערבים השתוללו

והרגו כמה יהודים,

היה לנו קשה.

האח שלי...

והיה אהוב בין כל החיילים,

גם ערבים וגם יהודים.

היה חייל בריטי?

-כן.

היה אינספקטור, 3 פה.

ואז היה לנו חיילים ששמרו על

כל זליתן, לא קרה לנו שום דבר.

 

גנבו, גנבו כמה חנויות.

אבל הרג לא הרגו.

אבל בטריפולי כן.

ב-49' אני התחתנתי, בזליתן,

בצ'ירקולום בן יהודה.

כשהכרתי אותו, תמיד הכרתי אותו,

אבל בגיל 15 וחצי,

הוא רצה את אחותי,

שיותר גדולה ממני, למדו

ביחד, היו באותו ספסל,

היו ספסלים, לא כסאות.

 

אבל לאחותי בא בחור, שמעון

כהן, גם הוא ממשפחה טובה,

רואה חשבון, בחור יפה, והכל,

מאז הם ביחד, לא לעזוב.

ואז אבא שלח לו: "מה דעתך?"

"אתה רוצה את מנו?"

מנו, אמיליה קראו לה,

אבל קראנו לה מנו,

"אז צריך להתחתן מהר",

אמר: "לא, עכשיו לא יכול."

 

והיה בלגן בין הדודות,

אחד אומר "הוא אמר"....

יום אחד, אמרתי לו: "אבא תגיד

לשלום, אני אתחתן איתו."

הייתי בת 15 וחצי.

"יאללה, מפיך לאלוהים."

אז קרא לדודה שלי: "תלכי

לשלום, תגידי לו שאורה שלו."

שם הראשון שלי רונה.

איך?

-רונה.

עד כיתה ג'.

מאיפה רונה?

 

רונה, אימא שלי הייתה בהריון איתי,

ואז הלכו להצגה אצל רבי

פריג'א זוארץ, בחומס.

ויצאה אחת בשם רונה מימון.

שרה שירים בעברית, עשתה

נאום בעברית, לשון הקודש,

אז אומר לה: "שרה, אני

מקווה שהפעם יש לך בת."

וזה דבר נדיר שבעל יבקש

בת, הוא רוצה רק בנים.

 

"ונקרא לה בשם רונה

והיא תלמד לדבר עברית."

וככה היה.

כשבאו הגרמנים, היה לנו

פחד ממש מהם, כשהתחילו,

לא טוב בכלל, גם ערבים

היו חברים של אבא שלי,

כל זליתן ברחה לערבים, כולם.

אנחנו ברחנו מחוץ לזליתן,

למדבר, כן מחוץ.

 

ואז נשארנו שם כמעט חודשיים,

שלא חזרנו הביתה בכלל.

שם עשינו 'סטרה', אכלנו

'סטרה' מהתנור שלהם.

אכלנו אוכל ככה טונה וביצים וכל

הדברים האלה, אבל לא בשר ולא כלום,

כי אין שוחט ואין אף אחד, אבל מה?

השתלבנו מאוד איתם,

הלכנו עם פטמה,

 

והורדנו, יש להם שדה של שומר,

הורדנו את השומר ואכלנו,

ראינו גם נאקה, ילדה, נהנינו

מאוד, היה כיף, תענוג.

אבל כשהייתם בזליתן, והייתה

מלחמה, היה שם הפצצות?

כן, כן, בגלל זה גם

ברחנו לאצל הערבים,

פתאום אנחנו יושבים,

מטוס, מכבים את האורות,

 

וצעקות מהערבים, אומרים:

(ערבית)

"כבו את האור. כבו את האור."

מכבים, מה זה אור? לא חשמל, נרות.

היו מכבים.

מתי אתם חוזרים בחזרה לזליתן?

אחרי כמעט חודשיים חזרנו, כן.

עכשיו, את מתחתנת בזליתן?

-כן.

סיפרת שהתחתנת עם שלום.

כן, שלום פדלון.

-פדלון.

 

כן, עשינו חתונה

כמה ימים ואחר כך,

לילה חתונה היו...

צ'ירקולום בן יהודה,

מועדון כזה, כסאות מפלסטיק,

ורבי פריג'א זוארץ, זה המורה שלי,

ברכו לי 7 ברכות,

ואחר כך מחלקים אמרטי,

רוזטה, רוזטה זה משקה.

ואיפה גרת, אצל חמתך?

 

לא, לא, חמתי כבר נסעה לטריפולי.

ואיפה אתם גרתם?

גרנו אצל הדוד שלו.

כן, נתן לנו חדר.

והיה עובד ב-3000 לירטות.

עם הדוד שלו.

-במה הוא עבד?

עובד, עוזר לדוד שלו.

גם היה סוחר.

היה בלגן, מקום חרב כזה.

 

צבעו עם חמישה ילדים.

אחד התעוור, והשני נקטעה

לו היד והשלישי מת.

אז חשבנו שהערבים עשו את זה.

היה מוקש שפתחו אותו בסקרנות.

ואז בארץ ישראל שמעו את זה,

שלחו לנו את דובדבני.

דובדבני הדליק בנו אש.

 

מנורה כזאת, היה אוסף את כל

החבר'ה, אומר 'רק הצעירים'.

המבוגרים מתחת ל-70 נוסעים.

ואז סבא שלי, היה לו כמעט 70,

והיה חזק ויפה ואהוב,

כולנו אוהבים אותנו כמו

מלך, הבן אדם הזה.

אז הדודים הלכו, ואבא שלי נשאר.

 

אמר לו 'אם אבא לא ילך', אבל שלח

את הילדים שלו, שלושה בנים.

ואז אתם עברתם לטריפולי?

לא, לא, לזליתן בסוף.2010

צ'יק צ'ק אחרי, אני הייתי

בחודש שישי-שביעי,

ילדתי שם ילד, ילדתי בטריפולי.

כן.

ואז חמתי הייתה כבר גרה בטריפולי,

עזבה לפני מלחמת... לפני קום המדינה עזבו.

הלכו לגור בטריפולי.

 

כמה זמן היית בטריפולי?

טריפולי...

-5 שנים.

כן, כמה שנים.

מה עשיתם בטריפולי?

בעלי עבד.

קודם עם הדוד שלו, אחר כך

לא הסתדרו, עזב, עבד עם ערבי.

ערבי קראו לו מוחמד בן סאסי,

היה עשיר מאוד.

מוחמד בן סאסי היה

בן אדם טוב מאוד,

אהב אותו ממש כמו בן.

 

נתן לו מה... בעלי

היה אז דתי מאוד,

ביקש ממנו לא לעבוד

שבת וחגים שלנו,

אמר לו: "כן, כל מה שתגיד."

ראה אותו שהוא בחור טוב

ויודע לעבוד וחרוץ והכל.

אז יום אחד, חיכו לאונייה,

שנוסעת לארצות הברית,

והיו צריכים לשלוח שקדים ובוטנים.

 

יש לנו שקדים טובים

מאוד ובוטנים גדולים.

והאונייה באה ביום שבת.

הלכה.

מוחמד בן סאסי לא

צלצל ולא הודיע לו.

ביום ראשון אומר לו

'כבודו', כבוד מדברים,

'מה עם האונייה?" אומר לו:

"וואלה היא באה אתמול ונסעה."

 

"וואו, איך? הלא, חתימה שלי"

"שבת, אמרתי לך לא תעבוד בשבת."

היה בן אדם מכובד, ממש אהב אותנו.

היו לו שתי נשים, יש

לו אחוזה, שלוש וילות,

כל וילה יותר גדולה מהשנייה.

אנחנו בעיר, אבל הוא...

בשכונה של יהודים?

-כן.

וכמה ילדים היו לך שם בטריפולי?

בטריפולי שמונה, ילדתי שמונה.

 

שמונה ילדים היו בטריפולי?

-כן, כן.

איפה ילדת אותם? היה בית חולים?

בבית, בבית.

את האחרונים, ילדתי שלושה בבית חולים.

שניים בקליניקה

ושניים בבית חולים.

ארבעה אחרונים.

אבל את סוזי ילדתי בבית.

איך היו החיים בטריפולי?

יפים מאוד. פעמיים בשבוע

הייתי הולכת לסרט,

מוצאי שבת ויום שלישי.

 

וחיים נוחים, אין

לנו פחד מהערבים,

הולכים, מתלבשים, זהב...

אין בעיות.

ההורים מצטרפים אליכם?

לא, לא, ההורים נסעו כולם.

שנת 50' אין לי אף אחד,

לא ממנו, לא ממני.

כולם נסעו לישראל?

-לארץ ישראל עלו.

אני נשארתי לבד, אני ואחותי ואחי.

אחותי נסעה בשנת 60', באה לארץ,

 

ואחי בשנת 58'.

אז שמונה ילדים בלי כסף, איך אפשר?

בישראל אי אפשר לחיות בלי כסף.

אז נסעתם לרומא?

אז נסענו לרומא עד שנתנו לנו בית,

גרנו חודש בחדר אחד, אני

ושמונה ילדים ובעלי.

כי כולם פחדו, שמונה ילדים,

"לא, לא, לא, אין בית."

מה הוא עבד שם ברומא?

כלום. לא עבד.

 

איך הצלחתם להחזיק מעמד?

הוא הביא כסף מלוב. כן.

מדי פעם שהוא הולך, מביא כסף,

ואין פינוק ואין שטויות,

יש לנו בית, שלושה חדרים,

גרנו בויה לודג' מריני.

דיברת איטלקית?

-כן. בטח.

דיברנו איטלקית אני וכל הילדים.

מאוד יפים, הסתדרתי עם השכנים,

פחדו ש-8 ילדים יפריעו או יהרסו.

 

בבית שלי שמרנו שבת, לפעמים

לחם, יום ראשון הכל סגור,

אז התחברתי עם המכולת

וסיפרתי לה שאני יהודייה.

אין, כי לא לשה, אין לי תנור,

גם ברומא לא היה לי תנור.

אז אומר: "גברת, מתי שתרצי, ביום

שבת אני רושמת, ביום ראשון סגור."

וככה עשינו.

 

כבר נמאס, אין לנו יותר מה

לעשות, לוב אי אפשר להיכנס יותר,

ואז החלטנו לבוא לארץ ישראל.

כסף משלנו.

שטחים השארנו שם, הרבה שטחים,

את הבית, את הרהיטים,

שתי מכוניות.

איפה השארתם?

-בטריפולי.

אבל הביא כמה כסף,

שמכר כמה דברים,

עליתם באונייה או...?

-באונייה.

באוניית 'ניל"י'.

 

הגענו קודם כל לחיפה,

מחיפה הגענו לנתניה.

בנתניה כבר היה לי בית.

הוא קנה לנו וילה ברחוב צ'רצ'יל.

בשנת 70' בא לפה.

ובמה הוא התעסק פה בארץ?

פה הוא בנה בניין, ואחר כך לא

הסתדר, פה לא הסתדר בכלל.

כי עם היהודים היה לו קשה.

 

וגם לא ידע את השפה, לא ידע מס

הכנסה, לא ידע, היה לו בלגן.

ומסכן, חלה.

היה לו סוכרת וסבל מאוד.

עם כמה ילדים הגעת לארץ?

-שמונה.

שמונה ילדים?

-כן.

איך הצלחת להסתדר?

-מאוד טוב.

הייתי שמחה, ברוך

השם, ילדים טובים,

 

לא מפונקים, חדר, ברומא

ישנו 4 בנות, ובחדר 4 בנים.

מה הילדים שלך יודעים

מהחיים בזליתן, בטריפולי?

אני תמיד מספרת

להם, אפילו לנכדים.

השבוע, הנכד שלי, סיפרתי

לו איך היינו חיים.

היה תענוג. ביום חמישי

היה אבא שלי שוחט כבש.

 

יום ראשון נשאר ממנו עצם.

היינו אוכלים כולו בשבת,

לא לבד, מחלקים לדודות,

מחלקים לדודים, מחלקים הכל.

היה כיף, שקט, שלום.

אין לנו בעיה בכלל.

פעם אחת אבא שלי היה עובד

עם ערבי שהוא טוב מאוד,

 

והיו ידידים ממש ביחד, ואז בכל הכבוד

שהוא מכיר אותו, הכניס אותו לבית שלנו,

לחדר של האורחים.

ואז ראה את אחותי, אחותי

הייתה יפה ושמנה,

שמנה והם אוהבים בנות שמנות.

אומר לו: "יוסף, אולי בעד

מנו, אתן לך 50. לבן שלי."

 

ואת רואה את אבא שלי, הוא

אדום כזה, נהיה סגול,

אומר לו: "סטופ. עד כאן. הכנסתי

אותך לבית שלי כי מאמין בך."

"אתה יודע שאנחנו

יהודים ואתם ערבים."

"לא מתחתנים ביחד."

אומר לו: "אבל תראה

כבוד, נאהב אותה."

"בחורה כזאת, בא לי לבן שלי."

"עכשיו תצא, וגמרנו, אתה

לבית שלי לא תכנס יותר."

וככה היה.

 

הם באים אליי, הבנים, יש

לי שלושה בנים בתל אביב,

אז אותו יום יש לו ולי שמחה.

עושים אוכל טריפוליטאי, תה ערבי,

או קוסקוס או בזין, בזין

את לא יודעת מה זה,

זה קוראים לו...

בזין עם בשר ובצק, וזה טעים מאוד.

או אורז מבושל כמו

קוסקוס, אוכל טעים.

 

ועושה להם פעמיים תה ערבי.

ככה חזק, עם קומקום.

נהנים מאוד.

אחרי המלחמה הבן שלי היה בן 3,

אז עשיתי לו חלאקה בבושאייף.

הביא לנו בעלי מן אוטו של

עשרה איש, והלכנו לבושאייף.

ואז אמרתי אני מוכרחה לראות

את הבית של אבא שלי.

הלכתי איתו, בן 3 היה.

 

והערבייה הזאת קיבלה אותנו,

קודם כל אומרת לי "בבקשה"

"טעמתי פעם אצל אימא שלך

פשטידה, קוראים לה מח'וד"

"תעשי לי אחת."

חיכיתי עד שיתבשלו תפוחי

אדמה ועשיתי לה אחד.

ואחר כך הבאר הזה של המים הקרים,

יש לו, מושכים ככה, ואומרת לי "הדלי

נשאר באמצע, אולי את תוכלי לעזור לי."

 

פק נשלם.

"וואו... הלב שלנו."

"נולדתי פה, מה את רוצה."

תגידי לי, הילדים שלך,

הבנות, הבנים, יודעים ערבית?

קצת מבינים.

מבינים.

-כן. מבינים.

ואיטלקית?

-איטלקית מאוד.

הם יודעים.

-כן.

והיא יודעת צרפתית.

מה את חושבת על הפרויקט

הזה שאנחנו עושים עכשיו?

 

מאוד יפה. להחיות את הזקנים ממש.

היום, במועדון הביאו

לנו עורכת דין.

והעורכת דין הזאת

סיפרה לנו על ענת קם.

על ההיסטוריה שלה,

ועל הבגידה שבגדה,

ועל הגניבה שגנבה

וסיפרה לנו עליה.

אחר כך שאלה, היינו

יותר מ-20 נשים,

 

אמרתי לה: "תראי, לפי דעתי

הבחורה הזאת לא נאמנה"

"היא גנבה וגם עשתה שטות."

"לא, אולי עשתה את זה בלי כוונה."

"לא, אם הכוונה שלה,

גנבה ונתנה לעיתונאי"

"היא יש לה כוונה ומאה

אחוז בשביל כסף."

"וואו".

ישמעו את הסיפור שלך,

ממה את רוצה שיתרשמו?

לא יודעת.

 

מה חשוב לך שידעו מהחיים שלך

בזליתן או בטריפולי או ברומא?

תראי, לפעמים לומדים מזה שאנחנו

גדלנו בעושר, אפילו שלא היה לנו,

העושר של ארץ ישראל יותר טוב.

אבל הסתדרנו בכל.

חיינו בלי פריג'ידר, עד הילד

החמישי לא היה לי פריג'ידר,

הסתדרתי טוב מאוד, היום אישה

צעירה לא תוכל לעשות את זה.

 

בלי תנור. עשינו את הכל,

עשיתי עוגה על הגז.

הסתדרנו בכל.

מאימא שלי אני זוכרת את ה... הזאת.

היינו טוחנים בה את

הפלפל, את הקפה, את המלח.

הכל היינו, אין לנו דבר אחר חשמלי.

למשל...

(ערבית)

 

"תאהב אותי כמו אח, אבל בסחורה,

בעבודה, תעשה אותי אויב."

את מבינה?

זה (ערבית)

כל קוף, בעייני אימא שלו הוא אייל.

אבל אני לפעמים אם

אומרים איזה מילה,

אני מוציאה להם, חבל

שלא כותבת באותו רגע.

כן, יש לנו הרבה הרבה פתגמים.

 

אז בראש חודש ניסן, זכר

המשכן של בית המקדש,

אנחנו עושים 'בסיסה',

זה קמח, כוסברה וכמון.

טוחנים אותם, קולים וטוחנים,

אחר כך שמים במגש יפה עם שמן זית,

וסוכריות, תמרים, שקדים,

אגוזי מלך, הכל מעורבב,

 

ושמה לכל ילד. באים

כל המשפחה שלי פה,

שמה להם קצת שמן על האצבע,

רוחצים ידיים קודם,

ואחר כך מערבבים במפתחות,

כל אחד מביא את המפתח שלו,

זה סימן יעני לטובה, לשנה

טובה, לרווח, לפרנסה טובה,

ואני אומרת להם

(ערבית)

 

"הקדוש ברוך הוא, אתה נתת

לנו, ואנחנו נותנים"

"כי אתה נותן בלי לבקש. נותן."

שהיינו בשלום באמת, לא

הרגשנו רע, לא הרגשנו רע.

היינו הולכים לשדות שלהם, אנחנו

וכל הילדים, שם עושים על האש,

אנחנו יוצאים, נותנים לנו כבש,

"יוסף, זה כבש בשביל הילדים."

קוטפים פירות, קוטפים.

 

היה לנו, לא היה לנו

רע בכלל עם הערבים.

ובמלחמת ששת הימים,

כשיצאו, גדולה ממש,

עם תמונה של נאצר, אנחנו סגורים,

התחילו לשרוף, שרפו כמה

חנויות עם גלגלים של אוטובוס,

והרגו כמה אנשים, הרגו בחור צעיר,

הרגו שתי משפחות,

משפחת לוזון ורקח.

 

והתחילו לעשות שטויות,

אבל מה, צעקות כל הערב,

קוראים (ערבית)

"אוי ואבוי ליהודים,

כל עוד נאצר חי."

אבל ברוך השם מת.

והיה לנו פחד גדול.

כשהוציאו אותנו, המלך אידריס

היה, ז"ל, אהב אותנו מאוד.

הרופא שלו היה יהודי.

 

ושמע על שתי המשפחות האלה

והבחור שהרגו אותו ברחוב,

שלח שוטרים לכל בית "אם אתם רוצים

מזוודות, רוצים משהו, ותצאו לחופש."

גירש אותנו באופן אלגנטי.

זה הוא. וככה באמת הלכנו.

ב-27 ליוני, יצאנו משם,

הביאו לנו שני ג'יפים.

אחרי מלחמת ששת הימים.

 

ואז לקחו אותנו עד שדה התעופה,

בשדה התעופה הייתי

אני עם 8 ילדים,

לקחנו במזוודה אחת בגדים.

אבל היה לי אוכל, שמן וקמח ורסק,

היה קונה לנו בסיטונאות, מילאתי

לכל ילד תיק, ילדים צריכים אוכל.

ובגדים, לקחנו רק

מזוודה אחת גדולה.

 

והגענו לשדה תעופה,

פחד נוראי היה לנו.

איך הגענו לשם? פתאום הבן

שלי, ניסים, הקטן, בן 3,

ברח לי, לא מצאתי אותו.

התחלנו להשתולל, כל המשפחה,

שוטרים נתנו לי רשות,

"תיכנסי למטוס, אולי ראה

יהודים עולים, עלה איתם."

וזה בסוף בעלי יצא החוצה

ומצא אותו, "מה קורה?"

 

אומר שהוא לא רוצה

לעזוב את הבית שלו.

היה לנו פחד.

הגענו לרומא,

באתי, היינו מתלבשים

אלגנטי, עקב ככה גדול,

פתאום נכנסתי לרומא, יש להם את

הקטנים האלה, נשבר לי העקב.

התחלתי 'יאללה מה אני אעשה?' שברתי

את השני והתחלתי ללכת בהם.

 

כל מקום שהלכנו, 8 ילדים,

"לא, לא, לא, אין לנו בית."

בסוף, צלצלנו לפנסיון,

נתנו לנו שני חדרים,

התחלקנו בהם, חדר ככה, חדר ככה.

טלפון מטריפולי, משדה

התעופה, משפחת רקח,

גם היא מכירה את הפנסיון הזה,

אז נתנו להם חדר.

אנחנו חדר של 10 נפשות,

והם חדר של 5 נפשות.

 

והסתדרנו חודש, אחר כך

מצאנו בית 3 חדרים,

"כמה ילדים יש לכם?" אמרנו:

"שניים" התחלנו לשקר.

אחד גדול ואחד במיטה קטן.

צורי היה בן שלושה חודשים.

אז נתנו לנו את הבית

הזה בערב, למחרת שמעו,

ראו ילדים עולים ויורדים,

"מה קרה סניורה פדלון? מה עשית?"

אמרתי לו: "האמת כולם ילדים שלי"

 

"אבל ילד שמפריע רק תגיד

לי, לא יפריע לכם."

באמת אחרי 6 שנים,

הלכנו לכל השכנים,

4 בניינים היינו, ככה,

יצאו לקראתנו, בכו,

שהילדים היו בסדר, והתנהגו

בכבוד, ולא הפריעו לאף אחד,

במכולת, כולם אהבו אותנו ולא...

תודה רבה לך.

-אין בעד מה.

ששיתפת אותנו בחיים שלך.

-תודה רבה גם לך.

 Ora Peled
Batia Zinger
Zliten
Libya .
More Life Stories: