Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:02:30

שמי דוד מלכי.
גימלכי באלג'יריה.
יליד קונסטנטין, העיר האלג'יראית,
ובן למשפחה יהודית
ותיקה בעיר הזאת.
לאבא ולאימא היו הרבה אחים ואחיות.
אבא לאון, בעברית אליהו מלכי.

ואימי ג'ולי, פנינה בעברית.
לבית חסון.
על פי מה שנאמר לי ואין לי
שום אפשרות לבדוק את זה,
אלה מגורשי ספרד שעברו מאיטליה,
ומאיטליה ירדו לאחר
מכן לאלג'יריה.

הכרתי את הסבתא שלי מצד אימא,
הסבא נפטר לפני שנולדתי,
וכנגד זה, עם ההורים של אבא,
אני הכרתי רק את אבא שלו,
כי אימו גם כן נפטרה צעירה מאוד.
אבי היה עובד דפוס,

בבית דפוס גדול שהיה גם מדפיס את היומון
של קונסטנטין 'לה דפש דה קונסטנטין.'
אימי לא הייתה עקרת בית.
היא למדה עד לסיום
בית הספר היסודי,
היא המשיכה ללמוד לבד
בלי ללכת לבית ספר,
ולמדה כתבנות, קצרנות,

והייתה מזכירת המנהל
של סניף חברה אמריקאית
לציוד חקלאי, חברת 'קטרפילר'.
זה לא מקובל...?
לא. לא.
ולכן, אימי שהייתה הצעירה
מבין האחים והאחיות שלה,
הייתה למעשה המובילה,
כי היא למדה.
היא יודעת להדפיס במכונת כתיבה,

00:05:00

היא יודעת לרשום מה שאת
אומרת לה בכתבנות,
וזה לא היה בכל משפחה.
העיר קונסטנטין היא עיר
משגעת מבחינת היופי שלה.
השלישית בגודלה.
כשעזבנו את אלג'יריה היו
בה איזה 150 אלף תושבים.
שליש נוצרים ויהודים ביחד,
ושני שליש מוסלמים.

היה רובע, למרות שרוב
היהודים כבר לא גרו בו,
ויותר ויותר ערבים נכנסו אליו.
אני חושב שהמצב שלנו, לא היינו
עשירים, אבל לא היה חסר לנו שום דבר.
היינו בין המעטים ברובע היהודי
שגם אבא וגם אימא עבדו
ויכלו לפנק את הילדים.

אם אני בגיל 4 יכולתי
לקבל אופניים,
היום זה טריוויאלי, מי לא?
בגיל 3 חודשים מקבלים.
באותה תקופה הייתי יוצא דופן.
גרנו בבית בנוי לפי הסגנון המורי.
מה זה?
שזה חצר פנימית,

מזכוכית, משיש לבן משגע זה היה,
ומסביב, בעיגול גרו הדיירים.
עכשיו,
-יהודים?
יהודים, סך הכל 3
משפחות בבית הקטן הזה.
הקומה למעלה, הקומה
הראשונה, היחידה,
זה היה בעלי הבית,

ולמטה בחצר, עם החדרים
שהיו בחצר, בפטיו,
שתי משפחות יהודיות.
שירותים... עמדה אחת לכל הבית.
לא היה יותר מזה, מטבח
נפרד מהחדרים שבהם חיינו.
החיים שאני זוכר היו
חיים לא הכי סימפטיים,

00:07:30

אבל זה היה בתקופת
מלחמת העולם השנייה.
כשאחר כך שמענו על השואה, הבנו
שהיינו בגן עדן של טיפשים.
החיים היו טובים בזה
שההורים טיפלו בנו,
שהמשפחה הייתה תמיד מסביב,
ואם אימא לא יכולה, אז
יש סבתא ויש דודה,
אבל גם בין השכנים.

לא אחת הבן של השכנים בא לאכול
ארוחת צהריים איתנו ואנחנו אצלם.
זה אפילו לא היה צריך לשאול,
זה היינו אפילו משפחה.
היינו עניים ולא
הרגשנו באותו רגע,
אבל ראינו למשל כשיצאנו לטייל,
ברחובות של הרובע האירופאי,

הילדים הנוצרים הצרפתים,
כמו שקראנו להם,
הלבוש שלהם היה לבוש,
הם יכלו לשבת במסעדה, אנחנו לא.
אנחנו קיבלנו תפוז
לחלק ל-4 ילדים,
בימים הטובים.
מהבחינה הזאת כבר היינו במצב טוב,

כי נולדנו אזרחים צרפתים,
והלכנו לבית הספר
הצרפתי מכיתה א'.
לבית הספר הצרפתי.
לפי תכניות הלימודים
של משרד החינוך הצרפתי,
בבית ספר שבו היינו
יהודים, מוסלמים
ונוצרים ביחד למדנו.
בנים ובנות?
לא. בנים לחוד, בנות לחוד.

היו לפעמים מריבות, היו
לפעמים מקרים יוצאי דופן.
אני למשל בבית הספר
היסודי לא, אבל בתיכון,
החבר שלי הכי טוב ללימודים
היה מוסלמי, נאסיר.
על זה אגב, כתבתי סיפור
שמסרתי אותו לדפוס ופרסום,

00:10:00

שזה חצי אמיתי וחצי קצת דמיון.
בית הספר הצרפתי היו
יומיים בשבוע פנויים,
יום חמישי ויום ראשון.
אז באותם ימים הלכנו לתלמוד תורה.
ללימודי קודש עברית.
איפה?
היה בניין מיוחד בקונסטנטין,

שהתחלנו בלמידת הא-ב,
זה היה בתור בית ספר?
-בעברית.
בתור בית הספר?
-לא.
זה בניין מיוחד לתלמוד תורה.
ולאחר מכן עברנו לתחיית התורה,
לדינים ולזה.
שעד בסוף הגענו גם
למשנה ולמדרשיות.
ידעת עברית?

כן, אבל בכלל לא דומה
לעברית שאנחנו מדברים.
היה לימודי קודש, רק לימודי קודש.
אז למדנו את המנגינה של הברכות.
למדנו לשיר את האגדה של פסח,
את מגילת אסתר, במנגינה מיוחדת,

שהשתנתה מעיר לעיר, אגב, לא
בקונסטנטין כמו באלג'יר או באוראן.
וזה היה הנגיעה היחידה
למוזיקה בתלמוד תורה.
אני מפחד להגיד שאנחנו
היינו משפחה דתית,
כי לא היינו מקפידים
על 'קלה כחמורה', לא.

אני זוכר שהרבה פעמים לא
הרגשתי טוב, שאבי עישן בשבת.
אמרו לי: "אבא שלך מעשן בשבת,
אתם לא יהודים" זו הייתה...
אבל יחד עם זאת לא הייתי מוכן
ללכת כמו שהיו כמה כאלה שממש...
והעובדה היא שהגעתי
לגיל אחרי בר מצווה,

00:12:30

הפסקתי ללכת לתלמוד
תורה, לא המשכתי ללמוד,
ולמדתי רק בבית הספר
התיכון הצרפתי.
היינו מדליקים, האימא
הדליקה את הנרות של שבת,
אבל לא בישלו בשבת.
אכלנו את הקוסקוס של
יום חמישי ושישי בערב,
ואת החמין של השבת.

וזה היה על אש קטנטנה,
על פחמים, שזה התבשל לאט לאט,
ואסור היה לבוא ולגעת בזה.
בשנים הראשונות לא
היה לנו גז בבית.
זה היה רק פחמים.
אני חושב שהייתי בן
11-12 כשהתחלנו לאט לאט,

הבלונים של סופר גז והכל
ואז עברנו לבישול על גז.
באיזה שפה דיברתם?
צרפתית.
-רק?
אצלנו בבית רק צרפתית,
מדי פעם כשהסבא
והסבתות דיברו איתנו,
הם דיברו ערבית והיינו
עונים להם בצרפתית,
עם כמה מילים בערבית.

פנית לחברים שלך הערבים, מוסלמים?
דיברתי איתם ערבית,
הם חשבו שאני ערבי.
באמת.
-כן.
אז ידעת ערבית.
טוב, אני למדתי 6
שנים ערבית בתיכון.
עד לכיתה י"ב.
ערבית ספרותית.
שאני גם במצרים יכולתי לדבר איתם.
במבט היום, כשאני אומר
לילדים שלי ולנכדים,

איך חיינו, הם אומרים:
"הייתם מסכנים."
לא הרגשנו בכלל שהיינו מסכנים.
היינו שמחים, היינו מאושרים.
והייתה לנו ילדות
נפלאה למרות הכל.
איך אתם זוכרים את
החגים, חנוכה, סוכות?
כל החגים,
-פסח.
כל החגים.
-פורים.
כל החגים חגגנו.
-אז מה הייתם שותים?

00:15:00

בגלל שבחיי היום יום רוב...
תראי, אני אומר, אם אני
אומר איך אני חייתי,
זו תשובה אחרת שאני אתן.
כי הוריי פינקו אותי.
ואני גדלתי בלי שום בעיה.
לא רק שלא היה חסר לי דברים,
אלא בסוף כל שבוע
קיבלתי מאבא דמי כיס.

שזה היה מהפכה באותה תקופה.
אבא נותן כסף לילדים, מה פתאום?
מספיק שהוא מביא אוכל.
הלכנו לקולנוע.
-איזה?
היו כמה בתי קולנוע, ראינו את
הסרטים של וולט דיסני הראשונים,
ראינו כל הסרטים
הצרפתיים מאותה תקופה,

את 'ויויאן רומנס'...
-מוזיקה?
את כל אלה...
מוזיקה, רוב היהודים
וגם במשפחה שלנו,
העדיפו את המוזיקה בערבית יהודית.
מה זה?
עם הזמר המפורסם
רמונד דה קונסטנטין,
שהוא היה אבא של אשתו
של אנריקו מסיאס.

ואנריקו מסיאס התחיל אצלו כמנגן בגיטרה.
אני ואימי היינו יותר
לצד המערבי הצרפתי.
ואני אהבתי מאוד את...
איך קראו לו...
טינו רוסי ולואיס מריאנו.
אימא הייתה מאוהבת בטינו רוסי.
ואבא היה מקנא לה.

וזה היה די שונה בין דור לדור.
הייתי בן 11 כששמעתי שמתארגנים
במסגרת הקהילה קורסים
לעברית מדוברת.
לעברית ישראלית, כפי
שמדברים אותה היום.

00:17:30

אז אני יליד 1936,
הייתי בן 10-11.
זה עניין אותי ונרשמתי לשיעור
כזה פעמיים בשבוע בשעות הערב.
נפגשנו כשאחד הרבנים
הצעירים, שהיה יותר מודרני,
לימד אותנו עברית מדוברת.

לימד אותנו להגיד שלום,
שמי כזה והכל, אלף מילים.
לפני הזמן.
אגב, באותה כיתה למדה
בחורה בגיל שלי,
שהיא היום האימא של
הילדים, של הנכדים...
והמשכתי.
יום אחד באו והודיעו,

היו הצופים היהודים, הם
היו הרבה לפני שנולדתי.
יום אחד בא איזה מישהו שאמר לנו
נוסדה עכשיו תנועת
נוער של ציונים דתיים,
שקוראים לה 'בני עקיבא'.
אז אמרנו, אני וגם רחל,
נרשמנו בין הראשונים,
נכנסנו לזה ולא יצאנו.

אנחנו גדלנו ב'בני עקיבא'.
את ההיסטוריה של הציונות,
ההתיישבות הציונית דתית לאומית.
ולשמוע חדשות 'קול ציון לגולה'.
ולהבין מדי פעם קצת את החדשות
בעברית, לא רק בצרפתית.

והשליחים דחפו אותנו ללמוד
עברית, שליחים מהארץ.
נשארו שנתיים-שלוש
ולימדו אותנו עברית.
וארגנו לנו מחנות בקיץ, בהם היה אסור
לדבר צרפתית, היו מדברים רק עברית.
וזה לא עזב אותנו, זה
גדלנו, זה הפך לטבע שלנו.

00:20:00

עד כדי כך שתראי, הבת הגדולה
שלי, אימא של... עומרי, רות.
נולדה כמה ימים לפני שבועות.
ובמשפחה אמרו לי: "איך אתה תקרא לה?
מרטין?"
אמרתי: "רות", "מה זה?
רות הזה? מה זה?"
מגילת רות.

השנייה אריאלה, ילידת
אלג'יריה גם כן, קונסטנטין.
חג הפסח.
אנחנו משתדלים, אני
בבית, או שם את מדברת?
שם.
-שם.
כל המשפחה המורחבת
התאספה לשני הסדרים.
שני לילות.

אז היינו משהו כמו 40-50 איש
מסביב לשולחן המיוחד של הסדר.
נמוך, וישבנו... על כריות ועל
מזרונים, כמו שכתוב בהגדה.

ודקלמנו כל אחד לפי התור,
פסוק מההגדה של פסח.
אימא אז רואה ממש כשרות, לחלוטין.
בערב הראשון זה היה רק בעברית,
למחרת, הסדר השני היה
בעברית עוד פעם,

אבל מייד לאחר מכן הזקנים
קראו את אותו הפסוק
בערבית יהודית.
שזה לא הערבית הספרותית או
הערבית המדוברת של הצרפתים.
של הערבים בקונסטנטין.
זה היה עדיין, במקום 'הא
לחמא עניא' זה היה...
וכולי וכולי וכולי.

00:22:30

סוכות זה היה אך ורק,
בשבילנו, חג מתן תורה.
וכל הצד החקלאי לא היה קיים.
צמנו לפני החג ולמחרת זה היה
חג משפחתי, אבל בפן שונה,
ברובע היהודי, באותו יום
הגיעו כל מיני רוכלים,

רוכלים,
ושמכרו עוגיות, כל מיני
דברים, משחקי מזל...
ושיחקנו בקוביות.
אז היה, הבאת שש שש או
חמש חמש או שלוש שלוש,
זכית בכל הכסף שהיה על השולחן,
כל אחד שם את אותו סכום,

אם הבאת אחת אחת, שתיים שתיים...
הכל הלך.
וזה היה משפחתי, אבל לא...
התחפשתם? בפורים?
לא
-לא.
רק בשנים האחרונות ממש
בהשפעה הישראלית.
אותם השליחים אמרו: "אצלנו
עושים תחפושות, הכל."

אז התחלנו קצת, אבל
זה לא היה עיקר החג.
מלחמת העולם השנייה,
הזיכרונות שיש לי הם רק
מהסיפורים מסביבי, הייתי בן 4.
אבי גוייס.
אבא עזב אותנו ב-1939, וגם
שני אחיה של אימי גם כן,
אבא חזר ב-1943,
-הוא היה בצבא?

הוא בצבא הצרפתי,
-איפה הוא שירת?
בצפון צרפת.
-או.קיי.
כולם בצרפת נשלחו,
לא היו באלג'יריה.
ומה קרה?
אבא נשבה על ידי הגרמנים,
היה במחנה שבויים,
שעמדו לשלוח אותם אחר
כך לסטאלג בגרמניה,
הוא שמע באיזה שיחה
פעם שמדברים על רכבת,

00:25:00

"שתיקח אותנו לגרמניה"
הצליח לברוח מהמחנה.
זה היה בצפון צרפת,
הוא ירד את כל צרפת
ברגל עד למרסיי,
ושם במרסיי, באזור החופשי,
הלך לשלטונות הצרפתיים,
והם החזירו אותו לצבא כמובן,

ושלחו אותו לאלג'יריה, כי אמרו:
"בשבילך כבר המלחמה נגמרה, מספיק."
אני אישית, לא הבנתי
ולא ידעתי שאנחנו,
ידעתי שזרקו אותנו מבית ספר, למה?
כי אנחנו יהודים, זה הדבר היחידי.
בית ספר צרפתי, מהיום הראשון
ועד יום הלימודים האחרון,
זה היה חינם, חובה חינם.

ויתרה מזאת, אני במעבר מבית
ספר יסודי לבית ספר תיכון,
התחלתי לקבל סטיפנדיה כל שנה
לקניית המחברות והספרים.
מממשלת צרפת.
הגיעו האמריקאים והצרפתים החופשיים שלא...
חזרנו לשיגרה.

יחד עם קצת פחד, 'הם עשו את זה פעם
אחת, אולי יעשו את זה עוד פעם.'
אבל מהר מאוד שכחנו מה שהיה
במלחמת העולם, בתקופת המלחמה.
זה אולי מסביר משהו שקשור לדבר לא
סימפטי עם יהודי אלג'יריה, 'אני צרפתי'.

שללו ממנו את זה, ואז הוא
בא ואומר, שלא תהיה טעות.
אז הם יותר מלוכנים מהמלך.
מה אתה יכול לזכור מהכרזת המדינה
ב-48', על הקמת המדינה היהודית?
ימי המשיח.
מתפללים תפילות בכל בתי הכנסת,

00:27:30

הפכו ל'רבי דוד בן
גוריון', בטח...
בערב הכרזת המדינה,
תנועות הנוער
היהודיות בקונסטנטין,

שזה בני עקיבא, גורדוניה, השומר
הצעיר, הצופים היהודים והבית"רים.
כולנו, כאלף צעירים, מגיל 10-20,

במדים של תנועת הנוער עם
המטפחת וגם דגלי המדינה,
עשינו סיבוב רגלי, צעדנו בכל
העיר, כולל הרובע הערבי.
והערבים שהיו על המדרכות, כשראו
צעירים שבאים עם לפידים וכל זה,
מחאו כפיים, לא ידעו מה זה.
עשינו את זה.

מה ידעתם על הציונות? מה
הרגשתם כשהמדינה קמה?
האם היה איזה שינוי באווירה?
שוב, את מבינה, בגלל שגדלנו
בתנועת נוער ציונית,
אלה שכמונו, גדלו בתנועת
נוער, ידעו, למדנו.
אני כבר שמעתי והכרתי,
ידעתי שיש קיבוץ דתי,
ודברים כאלה.

אלה שלא היו בתנועות
הנוער הציוניות,
לא ידענו הרבה.
וכל המלחמות שהיו בארץ
ידעתם משהו על זה?
ידענו, אפילו מלחמת העצמאות,
שמענו, לא הכל, אבל,
בערב הייתה תכנית 'קול ציון לגולה',
שמענו: "היום היה דבר כזה וכזה".
ושמענו על נפילת הגוש.

00:30:00

והשליחים באו והסבירו לנו
מה זה בדיוק נפילת הגוש.
מתי התחתנת?
1956.
באותו שלב דיברו על
לעזוב את אלג'יריה?
להתחיל לחשוב...
יהודים התחילו לעזוב?
אצל היהודים, לא הרוב, היו
כאלה שדיברו על עלייה.

בעיקר יוצאי תנועות
הנוער הציוניות.
למרות שצריך לומר,
בין יהודי קונסטנטין,
יש כאלה שעלו ארצה
מעפילים שבאו להילחם.
ואני הכרתי אישית לפחות
שלושה אנשים כאלה.
שבאנו,
-לך הייתה אזרחות צרפתית,
בעלי אזרחות צרפתית, יהודים
שהגיעו לארץ כדי להילחם ונלחמו.

במלחמת יום העצמאות.
אבל הרוב, רק ממה
שיכולנו לקלוט ברדיו.
גם רחל וגם אני היינו מורים.
איפה למדתם?
סמינר? איפה למדתם, בסמינר?
לא, באותו רגע שסיימנו
י"ב עם תעודת בגרות,
היה צורך בכל כך הרבה מורים.
מורים למה?

מורים לצרפתית בבתי
הספר הצרפתיים.
לחנך כיתה.
-או.קיי.
אז הייתם מורים שניכם?
-כן.
כי עברנו, אני עברתי סמינר
למורים שם אחרי י"ב.
למדנו את המקצוע, הפדגוגיה...
ועבדנו במקצוע הזה.
איך הייתה החתונה בקונסטנטין?
אז אני יכול להראות לך,

בשבת התחתנו בעירייה,
החתונה אזרחית.
ולמחרת בבית הכנסת.
היו לנו בקונסטנטין
יותר מ-30 בתי כנסת.
ההערכה הייתה שהיינו בין
20 ל-30 אלף יהודים בעיר.
באותה תקופה גם היה
עוצר ב-18:00 בערב.
למה?

00:32:30

בגלל שהיה המרד הערבי
ואסור היה לצאת.
אז התחתנו בשעות היום ולא בערב.
וארוחת צהריים ואחר
כך כל אחד הלך הביתה.
איפה גרתם?
בהתחלה גרנו עם ההורים.
עם ההורים שלי.
אבל כעבור שנה, משהו,

עברנו לדירה בשכירות, משלנו,
שקיבלנו מעיריית קונסטנטין,
זה מה שנקרא מן סוג של 'דיור לעם'.
ב-1958 כשרותי נולדה,
והייתה תינוקת, עלינו ארצה.
מה היה הטריגר לעזוב את הכל,
וההורים שלך איפה
הם, ולעלות לארץ?

א', גדלנו עם זה.
להגשים.
זה היה, ההגשמה זה לעלות ארצה.
אבל מה שגם אולי קצת
זירז את הדברים
זה שראינו שהמצב
לא טוב באלג'יריה,
כמו שמרוקו ותוניסיה
הצליחו לזרוק את הצרפתים,
גם האלג'יראים יעשו אותו דבר,

ואז אמרנו בשביל מה
אנחנו צריכים להיות פה.
גם אשתי ואני לא חשבנו לרגע
לעשות כמו הרבה מהחברים שלנו,
קיבלו, מכיוון שהם היו עובדי
מדינה קיבלו מייד תפקיד זהה,
בהרבה פעמים עם דיור והכל בצרפת.

אנחנו לא רצינו את זה.
בגלל זה קראנו לבת
שלנו רות ולא בריג'יט.
ובאנו ארצה.
ההורים שלנו, אבא היה קרוב לפנסיה,
הוא אמר שהוא רוצה להישאר.
שתי האחיות שלי גם
כן נשארו עם ההורים.
והיינו בארץ קרוב לשנה.

00:35:00

כאשר ההורים באו
ורצו לראות איך זה,
וראו שהם לא יכולים להתאקלם בארץ.
הם חזרו לצרפת, הם נסעו
בחזרה לצרפת וגרו שם.
ולחצו עלינו שגם
אנחנו נצטרף אליהם.

אז בין 59' ל-61',
היינו שוב בצרפת איתם,
ומייד ב-61', חזרנו לארץ.
ב-61', ביולי 61' באנו לבאר שבע.
ונכנסנו לבית הספר
למורים, בסמינר למורים,

כדי להמשיך בהוראה,
רחל המשיכה עד הסוף.
וכמה חודשים אחר כך באו
אליי בשבת שני יהודים
שלא הכרתי, והציגו את
עצמם כצביקה ורפי,
ואמרו לי שהם משירות הביטחון.
בשבת.

ואמרו לי שהם רוצים לדבר איתי,
אמרתי: "או.קיי, תיכנסו, אנחנו נדבר."
והוא אמר: "יש מקום ש..." כי
היו רחל ושתי הבנות הגדולות,
אמרתי: "המקום היחידי,
יש חדר שינה על יד."
הלכנו, התיישבנו שלושתנו
על המיטה בחדר השינה,
והם התחילו, מה שאת
שואלת אותי, זה כלום...

הם רצו שאני אזכר מהרגע
שהוריי החליטו שהם רוצים בן,
ולפני שנולדתי הייתי צריך
לספר להם מה היו החיים שלי.
וכשסיימו אמרו לי: "יש לך שאלות?"
אמרתי: "אחת."
אמרתי: "מה זה?"
"מה זה כל השאלות האלה?"
"בבוא הזמן תדע."

00:37:30

ילד טוב. שתקתי.
למחרת ביום ראשון הייתי
בסמינר למורים, בלימודים.
למדתי כמו רחל.
והמנהלת טובה הוציאה אותי מהכיתה,
והיא אמרה לי: "דוד, אני התכוונתי
שבשנה הבאה אתה לא תהיה מורה,"

"אתה תהיה מנהל בית ספר, כי אתה יודע
כבר את השפה והכל לא כמו כולם."
"אבל אתה לא תהיה מנהל בית ספר."
אמרתי: "אבל מה עשיתי? למה?"
"מורה אני לא יכול להיות?" היא
אמרה לי: "לא תהיה מורה."
"תהיה משהו שהוא יותר
חשוב למדינת ישראל."
וכך התחלתי את הקריירה שלי בקריה
למחקר גרעיני בדימונה, אחרי דימונה.

מתברר ששני החבר'ה האלו, אלו
ששאלו את כל התשאול, מהשב"כ.
נכנסתי לעבוד במה
שקראנו לו "השטח".
כי אסור היה להגיד משהו אטום.
ועבדתי קרוב ל-18 שנה שם.
בהתחלה הייתי ביחידת
הקישור בין הצרפתים,

באו חברות צרפתיות היו שם,
לבין הישראלים, המהנדסים.
זה אומר שתרגמנו מעברית לצרפתית,
היינו איזה קבוצה של
5-6, ומצרפתית לעברית,
לפעמים בעל-פה, לפעמים בכתב.
מסמכים מאוד מסווגים.
אסור היה לנו להגיד
איפה אנחנו עובדים.
אנחנו אמרנו 'טקסטיל דימונה.'

וכשהצרפתים עזבו, כנראה
שעשיתי עבודה לא כל כך גרועה,
אז החליטו שאני אטפל
בתכנון ההדרכה במקום,
במקום ארגנו קורסים מקרוא
וכתוב לפועלי ניקיון,
אולפן א' ועד לימודי
מאסטר ודוקטורט.

00:40:00

אז אני יכולה להגיד שמבחינת הקליטה
שלך, הייתה קליטה טובה בארץ.
יוצאת מן הכלל.
-יוצאת מן הכלל.
כי לאחר מכן מוניתי
למנהל מנגנון כוח אדם.
יפה מאוד.
א', בין אלה שעלו בהתחלה, לא
מעט חזרו לאחר מכן לצרפת.
או לאלג'יריה, כי זה היה עדיין,
בגלל הבעיות הכלכליות,

אבל באותה מידה ואולי יותר,
בגלל החלוקה הזאת בין
אשכנזים ובין הספרדים.
אנחנו היינו ספרדים מאלג'יריה,
לא ידענו מה זה ספרדים.
חיינו את זה ב...
ופה, והיום כולם, אני חושב,
מסכימים שבאותה תקופה,

אם הגעת מרומניה כעולה
אז שלחו אותך לעיר,
ואם הגעת ממרוקו,
אלג'יריה, תוניסיה,
ירדת לדימונה, וירדת
לעבודות דחק ולמעברות.
זאת עובדה, בסוף גם
המדינה מכירה בזה.
ולכן המשפט הזה שהיה,
שהיה ביש הזה ב-63',

היינו קבוצה כזאת של אנשים שעבדו
בקמ"ג, יוצאי קונסטנטין יחד איתי,
כי אני הבאתי גם חברים לאחר מכן,
ושברנו להם את הכל.
עד שלבסוף אב בית הדין
אמר שהוא שינה את דעתו,

והוא חושב שלא כל כך נכון שרק בגלל 'סיר
הבשר' של צרפת, היו דברים לא יפים.
אתה מתגעגע לקונסטנטין?
-לא.
התחתנתי שם, יש לי שני סבים
ושתי סבתות קבורות שם.
יש לי חברים שם. יש
לי חבר בגיל שלי,

00:42:30

שנרצח על ידי ערבים,
חודש לפני שעמד להתחתן.
אני אוהב את קונסטנטין.
היא אפשרה לי לראות
דברים מאוד יפים,
זו עיר על צוק, עם נהר
שעובר בין שני חלקי העיר,
נהר, וואדי.
אבל היה קצת מים בחורף.
זה יפה.

אבל אני...
יש משהו מהמורשת, שאתה
העברת לילדים שלך?
כן.
-מה?
זה מתחיל בצורה טריוויאלית בזה
שהם אוהבים את כל העוגיות,
של פורים ושל החגים.
איך קוראים לעוגיות האלה?
המקרוד המפורסם,

הגלט היה מלוח,
והמאכלים.
הטפינה שלנו שזה החמין.
הקוסקוס.
אז עומרי למשל מכיר טוב מאוד,
כשהוא בא לאכול קוסקוס של
סבתא, בשבילו זה תענוג.

אני אולי פה חוטא במשהו, אני הייתי
קטן מדי כדי להרגיש את השלילי שבדבר.
כשאימא העזה פעם לענות לצרפתי,
כמו שקראנו להם, הנוצרי,
שטייל עם הדגל של פטן של וישי,
והיא אמרה לו שזה לא יפה
זה אנטישמי, זה לא יפה,

היא קיבלה סטירה.
אז אני לא הרגשתי את זה על עצמי
ולכן אני אין לי משהו מאוד אנטי.
לכן כשאת אומרת קונסטנטין,
אני אוהב את קונסטנטין.
אבל אני אוהב יותר את
קונסטנטין, החלק היהודי שלה.
היתר... פחות.
מה אתה חושב על הפרויקט
הזה של התיעוד?
"והגדת לבנך."

00:45:00

השתתפת בפרויקט של "והגדת לבנך"?
זה חשוב מאוד.
זה חשוב מאוד, אני עשיתי את
זה בצורה חצי מציאותי, חצי...
אם מותר לי אני...
-לא.
הוא פה מאחורה, אבל
נראה את זה אחר כך.
ערבבתי את הדברים.
מכיוון שכשגוייסתי
למלחמת יום כיפור,

עם ההמתנה וכל הדברים האלה,
פעם אחת ראיתי גזיר עיתון כזה,
שכתוב שאלג'יריה שולחת
חיילים שיעזרו למצרים.
אז אמרתי: "אולי אני אצליח לתפוס
את אחד החברים שלי מקונסטנטין."
ועל זה בניתי.
אבל באותה הזדמנות, סיפרתי
את החיים שהיו לנו פה,

כי רציתי שגם זה יעבור
לילדים ולנכדים,
אז ילדים כולם קוראים
צרפתית, הנכדים לא כולם.
ואני עובד על התרגום.
עסקתי בתרגומים בזמנו, טכניים,
עכשיו אני מתרגם את זה בעצמי.
אני יכול בהחלט להזכיר פה,
משפט של הסבא שלי, אבא
של אבי, דוד מלכי.

כשהוא היה בן 70 פלוס ואני הייתי
ילד שעובר מבית ספר יסודי לתיכון.
כשהוא אמר לי: "אתה הולך
ללמוד, מה אתה רוצה להיות?"
אמרתי: "אני חושב שאני
רוצה להיות רופא."
הוא אמר: "זה טוב, אתה לא
תטפל בי, כי אני כבר לא אהיה"
"אבל כשתהיה רופא, טפל
טוב באבא ואימא שלך"

"כי הם עשו בשבילך הרבה
הרבה דברים טובים"
"ולא הכניסו את האוכל לפה שלהם,
כדי שאתה תאכל ולא תהיה רעב."
אני חושב שאני לא שכחתי את זה,
עובדה.
וזה היה השיעור הכי טוב
שקיבלתי בחיים שלי.

00:47:30

ועל פי מה שקורה היום, נדמה לי
שהילדים שלי הפנימו הרבה יותר.
בחודשים מאי-יולי הייתי
מאושפז באסותא לשני ניתוחים.
בעיות של צנרת והכל.
לא ישנתי לילה אחד לבד.
שלושת הילדים, כולל זאת
שהיום גרה באוסטרליה,

ובאה במיוחד, לפי סדר היו איתי.
אחד ביום ואחד בלילה.
ועשו תורנויות לילה, כדי שרק
אם אני אומר משהו... ירוצו.
וזה הפרס הגדול שקיבלתי.
מה שאני חשוב לי לומר היום,
זה למרות כל הציניות,

שלמדנו להכניס לחיים שלנו כדי
להחזיק מעמד אולי, בהתחלה,
לרגע, לשנייה, לא אמרתי: "אם
זה ככה אני חוזר לצרפת."
אלא תמיד אמרתי: "זה לא יהיה ככה,
כי אני אמשיך להילחם עד הסוף."
ואני חושב שנלחמנו,
יחד עם הרבה אנשים טובים
מכל גלויות ישראל,

ויש לנו מדינה מיוחדת.
נפלאה.
הייתה אנטישמיות, אבל
לנו הייתה גאווה מזה.
"הם לא אוהבים אותנו
בגלל שאנחנו יהודים."
וכידוע, הרי אנחנו כיהודים,
הרבה יותר שווים מהם. הכל.
כולנו חושבים ככה, ואם אלג'יראי אחד או
צפון אפריקאי אחד אומר לך: "לא, אני לא"
זה לא נכון, הוא משקר.

זה מה שחשבנו, והיינו משוכנעים.
פה קשה לי לקבל,
היום זה קצת שונה,
אבל קשה לי לקבל שאני עמדתי במסגרת
הועדה לאנרגיה גרעינית פה בארץ,
בקמ"ג, לקבל תפקיד
מאוד מאוד בכיר,
מי שקיבל אותי זה היה שכן
שלי דלת מול דלת בבית,
שהוא לא היה שווה אותי,

00:48:30

כולם אמרו לי: "בין עודד לבינך, אתה מקבל
את הג'וב של מנהל כוח אדם בלי בעיות"
אבל אשתו הייתה קרובת
משפחה של שמעון פרס.
אשתי לא, מה אתה רוצה,
והוא היה אשכנזי.
רותי הייתה בת 11 כשנסענו לפריז,
11-12, היא למדה בבית
הספר הישראלי שם.

עם ילדי הדיפלומטים.
אני לא הייתי בתפקיד דיפלומטי,
אני עבדתי במשלחת הקניות
של משרד הביטחון בפריז,
שבאותה תקופה כל הרכש נעשה שם.
כולל דברים שכולם ידעו בדיוק מה
זה, ודברים ש... דברים כאלה.

במשלחת הקניות, והייתי למעשה
הקשר בין הנהלת הכור בדימונה,
לבין הספקים, ולבין הועדה
לאנרגיה אטומית הצרפתית.
תודה רבה.
-תודה.
 

David Malki

Interviewer -
בתיה זינגר   
Video length:
00:45:52
Date Taken:
01/01/1
Place:
Constantine
,
Algeria
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

שמי דוד מלכי.
גימלכי באלג'יריה.
יליד קונסטנטין, העיר האלג'יראית,
ובן למשפחה יהודית
ותיקה בעיר הזאת.
לאבא ולאימא היו הרבה אחים ואחיות.
אבא לאון, בעברית אליהו מלכי.

ואימי ג'ולי, פנינה בעברית.
לבית חסון.
על פי מה שנאמר לי ואין לי
שום אפשרות לבדוק את זה,
אלה מגורשי ספרד שעברו מאיטליה,
ומאיטליה ירדו לאחר
מכן לאלג'יריה.

הכרתי את הסבתא שלי מצד אימא,
הסבא נפטר לפני שנולדתי,
וכנגד זה, עם ההורים של אבא,
אני הכרתי רק את אבא שלו,
כי אימו גם כן נפטרה צעירה מאוד.
אבי היה עובד דפוס,

בבית דפוס גדול שהיה גם מדפיס את היומון
של קונסטנטין 'לה דפש דה קונסטנטין.'
אימי לא הייתה עקרת בית.
היא למדה עד לסיום
בית הספר היסודי,
היא המשיכה ללמוד לבד
בלי ללכת לבית ספר,
ולמדה כתבנות, קצרנות,

והייתה מזכירת המנהל
של סניף חברה אמריקאית
לציוד חקלאי, חברת 'קטרפילר'.
זה לא מקובל...?
לא. לא.
ולכן, אימי שהייתה הצעירה
מבין האחים והאחיות שלה,
הייתה למעשה המובילה,
כי היא למדה.
היא יודעת להדפיס במכונת כתיבה,

היא יודעת לרשום מה שאת
אומרת לה בכתבנות,
וזה לא היה בכל משפחה.
העיר קונסטנטין היא עיר
משגעת מבחינת היופי שלה.
השלישית בגודלה.
כשעזבנו את אלג'יריה היו
בה איזה 150 אלף תושבים.
שליש נוצרים ויהודים ביחד,
ושני שליש מוסלמים.

היה רובע, למרות שרוב
היהודים כבר לא גרו בו,
ויותר ויותר ערבים נכנסו אליו.
אני חושב שהמצב שלנו, לא היינו
עשירים, אבל לא היה חסר לנו שום דבר.
היינו בין המעטים ברובע היהודי
שגם אבא וגם אימא עבדו
ויכלו לפנק את הילדים.

אם אני בגיל 4 יכולתי
לקבל אופניים,
היום זה טריוויאלי, מי לא?
בגיל 3 חודשים מקבלים.
באותה תקופה הייתי יוצא דופן.
גרנו בבית בנוי לפי הסגנון המורי.
מה זה?
שזה חצר פנימית,

מזכוכית, משיש לבן משגע זה היה,
ומסביב, בעיגול גרו הדיירים.
עכשיו,
-יהודים?
יהודים, סך הכל 3
משפחות בבית הקטן הזה.
הקומה למעלה, הקומה
הראשונה, היחידה,
זה היה בעלי הבית,

ולמטה בחצר, עם החדרים
שהיו בחצר, בפטיו,
שתי משפחות יהודיות.
שירותים... עמדה אחת לכל הבית.
לא היה יותר מזה, מטבח
נפרד מהחדרים שבהם חיינו.
החיים שאני זוכר היו
חיים לא הכי סימפטיים,

אבל זה היה בתקופת
מלחמת העולם השנייה.
כשאחר כך שמענו על השואה, הבנו
שהיינו בגן עדן של טיפשים.
החיים היו טובים בזה
שההורים טיפלו בנו,
שהמשפחה הייתה תמיד מסביב,
ואם אימא לא יכולה, אז
יש סבתא ויש דודה,
אבל גם בין השכנים.

לא אחת הבן של השכנים בא לאכול
ארוחת צהריים איתנו ואנחנו אצלם.
זה אפילו לא היה צריך לשאול,
זה היינו אפילו משפחה.
היינו עניים ולא
הרגשנו באותו רגע,
אבל ראינו למשל כשיצאנו לטייל,
ברחובות של הרובע האירופאי,

הילדים הנוצרים הצרפתים,
כמו שקראנו להם,
הלבוש שלהם היה לבוש,
הם יכלו לשבת במסעדה, אנחנו לא.
אנחנו קיבלנו תפוז
לחלק ל-4 ילדים,
בימים הטובים.
מהבחינה הזאת כבר היינו במצב טוב,

כי נולדנו אזרחים צרפתים,
והלכנו לבית הספר
הצרפתי מכיתה א'.
לבית הספר הצרפתי.
לפי תכניות הלימודים
של משרד החינוך הצרפתי,
בבית ספר שבו היינו
יהודים, מוסלמים
ונוצרים ביחד למדנו.
בנים ובנות?
לא. בנים לחוד, בנות לחוד.

היו לפעמים מריבות, היו
לפעמים מקרים יוצאי דופן.
אני למשל בבית הספר
היסודי לא, אבל בתיכון,
החבר שלי הכי טוב ללימודים
היה מוסלמי, נאסיר.
על זה אגב, כתבתי סיפור
שמסרתי אותו לדפוס ופרסום,

שזה חצי אמיתי וחצי קצת דמיון.
בית הספר הצרפתי היו
יומיים בשבוע פנויים,
יום חמישי ויום ראשון.
אז באותם ימים הלכנו לתלמוד תורה.
ללימודי קודש עברית.
איפה?
היה בניין מיוחד בקונסטנטין,

שהתחלנו בלמידת הא-ב,
זה היה בתור בית ספר?
-בעברית.
בתור בית הספר?
-לא.
זה בניין מיוחד לתלמוד תורה.
ולאחר מכן עברנו לתחיית התורה,
לדינים ולזה.
שעד בסוף הגענו גם
למשנה ולמדרשיות.
ידעת עברית?

כן, אבל בכלל לא דומה
לעברית שאנחנו מדברים.
היה לימודי קודש, רק לימודי קודש.
אז למדנו את המנגינה של הברכות.
למדנו לשיר את האגדה של פסח,
את מגילת אסתר, במנגינה מיוחדת,

שהשתנתה מעיר לעיר, אגב, לא
בקונסטנטין כמו באלג'יר או באוראן.
וזה היה הנגיעה היחידה
למוזיקה בתלמוד תורה.
אני מפחד להגיד שאנחנו
היינו משפחה דתית,
כי לא היינו מקפידים
על 'קלה כחמורה', לא.

אני זוכר שהרבה פעמים לא
הרגשתי טוב, שאבי עישן בשבת.
אמרו לי: "אבא שלך מעשן בשבת,
אתם לא יהודים" זו הייתה...
אבל יחד עם זאת לא הייתי מוכן
ללכת כמו שהיו כמה כאלה שממש...
והעובדה היא שהגעתי
לגיל אחרי בר מצווה,

הפסקתי ללכת לתלמוד
תורה, לא המשכתי ללמוד,
ולמדתי רק בבית הספר
התיכון הצרפתי.
היינו מדליקים, האימא
הדליקה את הנרות של שבת,
אבל לא בישלו בשבת.
אכלנו את הקוסקוס של
יום חמישי ושישי בערב,
ואת החמין של השבת.

וזה היה על אש קטנטנה,
על פחמים, שזה התבשל לאט לאט,
ואסור היה לבוא ולגעת בזה.
בשנים הראשונות לא
היה לנו גז בבית.
זה היה רק פחמים.
אני חושב שהייתי בן
11-12 כשהתחלנו לאט לאט,

הבלונים של סופר גז והכל
ואז עברנו לבישול על גז.
באיזה שפה דיברתם?
צרפתית.
-רק?
אצלנו בבית רק צרפתית,
מדי פעם כשהסבא
והסבתות דיברו איתנו,
הם דיברו ערבית והיינו
עונים להם בצרפתית,
עם כמה מילים בערבית.

פנית לחברים שלך הערבים, מוסלמים?
דיברתי איתם ערבית,
הם חשבו שאני ערבי.
באמת.
-כן.
אז ידעת ערבית.
טוב, אני למדתי 6
שנים ערבית בתיכון.
עד לכיתה י"ב.
ערבית ספרותית.
שאני גם במצרים יכולתי לדבר איתם.
במבט היום, כשאני אומר
לילדים שלי ולנכדים,

איך חיינו, הם אומרים:
"הייתם מסכנים."
לא הרגשנו בכלל שהיינו מסכנים.
היינו שמחים, היינו מאושרים.
והייתה לנו ילדות
נפלאה למרות הכל.
איך אתם זוכרים את
החגים, חנוכה, סוכות?
כל החגים,
-פסח.
כל החגים.
-פורים.
כל החגים חגגנו.
-אז מה הייתם שותים?

בגלל שבחיי היום יום רוב...
תראי, אני אומר, אם אני
אומר איך אני חייתי,
זו תשובה אחרת שאני אתן.
כי הוריי פינקו אותי.
ואני גדלתי בלי שום בעיה.
לא רק שלא היה חסר לי דברים,
אלא בסוף כל שבוע
קיבלתי מאבא דמי כיס.

שזה היה מהפכה באותה תקופה.
אבא נותן כסף לילדים, מה פתאום?
מספיק שהוא מביא אוכל.
הלכנו לקולנוע.
-איזה?
היו כמה בתי קולנוע, ראינו את
הסרטים של וולט דיסני הראשונים,
ראינו כל הסרטים
הצרפתיים מאותה תקופה,

את 'ויויאן רומנס'...
-מוזיקה?
את כל אלה...
מוזיקה, רוב היהודים
וגם במשפחה שלנו,
העדיפו את המוזיקה בערבית יהודית.
מה זה?
עם הזמר המפורסם
רמונד דה קונסטנטין,
שהוא היה אבא של אשתו
של אנריקו מסיאס.

ואנריקו מסיאס התחיל אצלו כמנגן בגיטרה.
אני ואימי היינו יותר
לצד המערבי הצרפתי.
ואני אהבתי מאוד את...
איך קראו לו...
טינו רוסי ולואיס מריאנו.
אימא הייתה מאוהבת בטינו רוסי.
ואבא היה מקנא לה.

וזה היה די שונה בין דור לדור.
הייתי בן 11 כששמעתי שמתארגנים
במסגרת הקהילה קורסים
לעברית מדוברת.
לעברית ישראלית, כפי
שמדברים אותה היום.

אז אני יליד 1936,
הייתי בן 10-11.
זה עניין אותי ונרשמתי לשיעור
כזה פעמיים בשבוע בשעות הערב.
נפגשנו כשאחד הרבנים
הצעירים, שהיה יותר מודרני,
לימד אותנו עברית מדוברת.

לימד אותנו להגיד שלום,
שמי כזה והכל, אלף מילים.
לפני הזמן.
אגב, באותה כיתה למדה
בחורה בגיל שלי,
שהיא היום האימא של
הילדים, של הנכדים...
והמשכתי.
יום אחד באו והודיעו,

היו הצופים היהודים, הם
היו הרבה לפני שנולדתי.
יום אחד בא איזה מישהו שאמר לנו
נוסדה עכשיו תנועת
נוער של ציונים דתיים,
שקוראים לה 'בני עקיבא'.
אז אמרנו, אני וגם רחל,
נרשמנו בין הראשונים,
נכנסנו לזה ולא יצאנו.

אנחנו גדלנו ב'בני עקיבא'.
את ההיסטוריה של הציונות,
ההתיישבות הציונית דתית לאומית.
ולשמוע חדשות 'קול ציון לגולה'.
ולהבין מדי פעם קצת את החדשות
בעברית, לא רק בצרפתית.

והשליחים דחפו אותנו ללמוד
עברית, שליחים מהארץ.
נשארו שנתיים-שלוש
ולימדו אותנו עברית.
וארגנו לנו מחנות בקיץ, בהם היה אסור
לדבר צרפתית, היו מדברים רק עברית.
וזה לא עזב אותנו, זה
גדלנו, זה הפך לטבע שלנו.

עד כדי כך שתראי, הבת הגדולה
שלי, אימא של... עומרי, רות.
נולדה כמה ימים לפני שבועות.
ובמשפחה אמרו לי: "איך אתה תקרא לה?
מרטין?"
אמרתי: "רות", "מה זה?
רות הזה? מה זה?"
מגילת רות.

השנייה אריאלה, ילידת
אלג'יריה גם כן, קונסטנטין.
חג הפסח.
אנחנו משתדלים, אני
בבית, או שם את מדברת?
שם.
-שם.
כל המשפחה המורחבת
התאספה לשני הסדרים.
שני לילות.

אז היינו משהו כמו 40-50 איש
מסביב לשולחן המיוחד של הסדר.
נמוך, וישבנו... על כריות ועל
מזרונים, כמו שכתוב בהגדה.

ודקלמנו כל אחד לפי התור,
פסוק מההגדה של פסח.
אימא אז רואה ממש כשרות, לחלוטין.
בערב הראשון זה היה רק בעברית,
למחרת, הסדר השני היה
בעברית עוד פעם,

אבל מייד לאחר מכן הזקנים
קראו את אותו הפסוק
בערבית יהודית.
שזה לא הערבית הספרותית או
הערבית המדוברת של הצרפתים.
של הערבים בקונסטנטין.
זה היה עדיין, במקום 'הא
לחמא עניא' זה היה...
וכולי וכולי וכולי.

סוכות זה היה אך ורק,
בשבילנו, חג מתן תורה.
וכל הצד החקלאי לא היה קיים.
צמנו לפני החג ולמחרת זה היה
חג משפחתי, אבל בפן שונה,
ברובע היהודי, באותו יום
הגיעו כל מיני רוכלים,

רוכלים,
ושמכרו עוגיות, כל מיני
דברים, משחקי מזל...
ושיחקנו בקוביות.
אז היה, הבאת שש שש או
חמש חמש או שלוש שלוש,
זכית בכל הכסף שהיה על השולחן,
כל אחד שם את אותו סכום,

אם הבאת אחת אחת, שתיים שתיים...
הכל הלך.
וזה היה משפחתי, אבל לא...
התחפשתם? בפורים?
לא
-לא.
רק בשנים האחרונות ממש
בהשפעה הישראלית.
אותם השליחים אמרו: "אצלנו
עושים תחפושות, הכל."

אז התחלנו קצת, אבל
זה לא היה עיקר החג.
מלחמת העולם השנייה,
הזיכרונות שיש לי הם רק
מהסיפורים מסביבי, הייתי בן 4.
אבי גוייס.
אבא עזב אותנו ב-1939, וגם
שני אחיה של אימי גם כן,
אבא חזר ב-1943,
-הוא היה בצבא?

הוא בצבא הצרפתי,
-איפה הוא שירת?
בצפון צרפת.
-או.קיי.
כולם בצרפת נשלחו,
לא היו באלג'יריה.
ומה קרה?
אבא נשבה על ידי הגרמנים,
היה במחנה שבויים,
שעמדו לשלוח אותם אחר
כך לסטאלג בגרמניה,
הוא שמע באיזה שיחה
פעם שמדברים על רכבת,

"שתיקח אותנו לגרמניה"
הצליח לברוח מהמחנה.
זה היה בצפון צרפת,
הוא ירד את כל צרפת
ברגל עד למרסיי,
ושם במרסיי, באזור החופשי,
הלך לשלטונות הצרפתיים,
והם החזירו אותו לצבא כמובן,

ושלחו אותו לאלג'יריה, כי אמרו:
"בשבילך כבר המלחמה נגמרה, מספיק."
אני אישית, לא הבנתי
ולא ידעתי שאנחנו,
ידעתי שזרקו אותנו מבית ספר, למה?
כי אנחנו יהודים, זה הדבר היחידי.
בית ספר צרפתי, מהיום הראשון
ועד יום הלימודים האחרון,
זה היה חינם, חובה חינם.

ויתרה מזאת, אני במעבר מבית
ספר יסודי לבית ספר תיכון,
התחלתי לקבל סטיפנדיה כל שנה
לקניית המחברות והספרים.
מממשלת צרפת.
הגיעו האמריקאים והצרפתים החופשיים שלא...
חזרנו לשיגרה.

יחד עם קצת פחד, 'הם עשו את זה פעם
אחת, אולי יעשו את זה עוד פעם.'
אבל מהר מאוד שכחנו מה שהיה
במלחמת העולם, בתקופת המלחמה.
זה אולי מסביר משהו שקשור לדבר לא
סימפטי עם יהודי אלג'יריה, 'אני צרפתי'.

שללו ממנו את זה, ואז הוא
בא ואומר, שלא תהיה טעות.
אז הם יותר מלוכנים מהמלך.
מה אתה יכול לזכור מהכרזת המדינה
ב-48', על הקמת המדינה היהודית?
ימי המשיח.
מתפללים תפילות בכל בתי הכנסת,

הפכו ל'רבי דוד בן
גוריון', בטח...
בערב הכרזת המדינה,
תנועות הנוער
היהודיות בקונסטנטין,

שזה בני עקיבא, גורדוניה, השומר
הצעיר, הצופים היהודים והבית"רים.
כולנו, כאלף צעירים, מגיל 10-20,

במדים של תנועת הנוער עם
המטפחת וגם דגלי המדינה,
עשינו סיבוב רגלי, צעדנו בכל
העיר, כולל הרובע הערבי.
והערבים שהיו על המדרכות, כשראו
צעירים שבאים עם לפידים וכל זה,
מחאו כפיים, לא ידעו מה זה.
עשינו את זה.

מה ידעתם על הציונות? מה
הרגשתם כשהמדינה קמה?
האם היה איזה שינוי באווירה?
שוב, את מבינה, בגלל שגדלנו
בתנועת נוער ציונית,
אלה שכמונו, גדלו בתנועת
נוער, ידעו, למדנו.
אני כבר שמעתי והכרתי,
ידעתי שיש קיבוץ דתי,
ודברים כאלה.

אלה שלא היו בתנועות
הנוער הציוניות,
לא ידענו הרבה.
וכל המלחמות שהיו בארץ
ידעתם משהו על זה?
ידענו, אפילו מלחמת העצמאות,
שמענו, לא הכל, אבל,
בערב הייתה תכנית 'קול ציון לגולה',
שמענו: "היום היה דבר כזה וכזה".
ושמענו על נפילת הגוש.

והשליחים באו והסבירו לנו
מה זה בדיוק נפילת הגוש.
מתי התחתנת?
1956.
באותו שלב דיברו על
לעזוב את אלג'יריה?
להתחיל לחשוב...
יהודים התחילו לעזוב?
אצל היהודים, לא הרוב, היו
כאלה שדיברו על עלייה.

בעיקר יוצאי תנועות
הנוער הציוניות.
למרות שצריך לומר,
בין יהודי קונסטנטין,
יש כאלה שעלו ארצה
מעפילים שבאו להילחם.
ואני הכרתי אישית לפחות
שלושה אנשים כאלה.
שבאנו,
-לך הייתה אזרחות צרפתית,
בעלי אזרחות צרפתית, יהודים
שהגיעו לארץ כדי להילחם ונלחמו.

במלחמת יום העצמאות.
אבל הרוב, רק ממה
שיכולנו לקלוט ברדיו.
גם רחל וגם אני היינו מורים.
איפה למדתם?
סמינר? איפה למדתם, בסמינר?
לא, באותו רגע שסיימנו
י"ב עם תעודת בגרות,
היה צורך בכל כך הרבה מורים.
מורים למה?

מורים לצרפתית בבתי
הספר הצרפתיים.
לחנך כיתה.
-או.קיי.
אז הייתם מורים שניכם?
-כן.
כי עברנו, אני עברתי סמינר
למורים שם אחרי י"ב.
למדנו את המקצוע, הפדגוגיה...
ועבדנו במקצוע הזה.
איך הייתה החתונה בקונסטנטין?
אז אני יכול להראות לך,

בשבת התחתנו בעירייה,
החתונה אזרחית.
ולמחרת בבית הכנסת.
היו לנו בקונסטנטין
יותר מ-30 בתי כנסת.
ההערכה הייתה שהיינו בין
20 ל-30 אלף יהודים בעיר.
באותה תקופה גם היה
עוצר ב-18:00 בערב.
למה?

בגלל שהיה המרד הערבי
ואסור היה לצאת.
אז התחתנו בשעות היום ולא בערב.
וארוחת צהריים ואחר
כך כל אחד הלך הביתה.
איפה גרתם?
בהתחלה גרנו עם ההורים.
עם ההורים שלי.
אבל כעבור שנה, משהו,

עברנו לדירה בשכירות, משלנו,
שקיבלנו מעיריית קונסטנטין,
זה מה שנקרא מן סוג של 'דיור לעם'.
ב-1958 כשרותי נולדה,
והייתה תינוקת, עלינו ארצה.
מה היה הטריגר לעזוב את הכל,
וההורים שלך איפה
הם, ולעלות לארץ?

א', גדלנו עם זה.
להגשים.
זה היה, ההגשמה זה לעלות ארצה.
אבל מה שגם אולי קצת
זירז את הדברים
זה שראינו שהמצב
לא טוב באלג'יריה,
כמו שמרוקו ותוניסיה
הצליחו לזרוק את הצרפתים,
גם האלג'יראים יעשו אותו דבר,

ואז אמרנו בשביל מה
אנחנו צריכים להיות פה.
גם אשתי ואני לא חשבנו לרגע
לעשות כמו הרבה מהחברים שלנו,
קיבלו, מכיוון שהם היו עובדי
מדינה קיבלו מייד תפקיד זהה,
בהרבה פעמים עם דיור והכל בצרפת.

אנחנו לא רצינו את זה.
בגלל זה קראנו לבת
שלנו רות ולא בריג'יט.
ובאנו ארצה.
ההורים שלנו, אבא היה קרוב לפנסיה,
הוא אמר שהוא רוצה להישאר.
שתי האחיות שלי גם
כן נשארו עם ההורים.
והיינו בארץ קרוב לשנה.

כאשר ההורים באו
ורצו לראות איך זה,
וראו שהם לא יכולים להתאקלם בארץ.
הם חזרו לצרפת, הם נסעו
בחזרה לצרפת וגרו שם.
ולחצו עלינו שגם
אנחנו נצטרף אליהם.

אז בין 59' ל-61',
היינו שוב בצרפת איתם,
ומייד ב-61', חזרנו לארץ.
ב-61', ביולי 61' באנו לבאר שבע.
ונכנסנו לבית הספר
למורים, בסמינר למורים,

כדי להמשיך בהוראה,
רחל המשיכה עד הסוף.
וכמה חודשים אחר כך באו
אליי בשבת שני יהודים
שלא הכרתי, והציגו את
עצמם כצביקה ורפי,
ואמרו לי שהם משירות הביטחון.
בשבת.

ואמרו לי שהם רוצים לדבר איתי,
אמרתי: "או.קיי, תיכנסו, אנחנו נדבר."
והוא אמר: "יש מקום ש..." כי
היו רחל ושתי הבנות הגדולות,
אמרתי: "המקום היחידי,
יש חדר שינה על יד."
הלכנו, התיישבנו שלושתנו
על המיטה בחדר השינה,
והם התחילו, מה שאת
שואלת אותי, זה כלום...

הם רצו שאני אזכר מהרגע
שהוריי החליטו שהם רוצים בן,
ולפני שנולדתי הייתי צריך
לספר להם מה היו החיים שלי.
וכשסיימו אמרו לי: "יש לך שאלות?"
אמרתי: "אחת."
אמרתי: "מה זה?"
"מה זה כל השאלות האלה?"
"בבוא הזמן תדע."

ילד טוב. שתקתי.
למחרת ביום ראשון הייתי
בסמינר למורים, בלימודים.
למדתי כמו רחל.
והמנהלת טובה הוציאה אותי מהכיתה,
והיא אמרה לי: "דוד, אני התכוונתי
שבשנה הבאה אתה לא תהיה מורה,"

"אתה תהיה מנהל בית ספר, כי אתה יודע
כבר את השפה והכל לא כמו כולם."
"אבל אתה לא תהיה מנהל בית ספר."
אמרתי: "אבל מה עשיתי? למה?"
"מורה אני לא יכול להיות?" היא
אמרה לי: "לא תהיה מורה."
"תהיה משהו שהוא יותר
חשוב למדינת ישראל."
וכך התחלתי את הקריירה שלי בקריה
למחקר גרעיני בדימונה, אחרי דימונה.

מתברר ששני החבר'ה האלו, אלו
ששאלו את כל התשאול, מהשב"כ.
נכנסתי לעבוד במה
שקראנו לו "השטח".
כי אסור היה להגיד משהו אטום.
ועבדתי קרוב ל-18 שנה שם.
בהתחלה הייתי ביחידת
הקישור בין הצרפתים,

באו חברות צרפתיות היו שם,
לבין הישראלים, המהנדסים.
זה אומר שתרגמנו מעברית לצרפתית,
היינו איזה קבוצה של
5-6, ומצרפתית לעברית,
לפעמים בעל-פה, לפעמים בכתב.
מסמכים מאוד מסווגים.
אסור היה לנו להגיד
איפה אנחנו עובדים.
אנחנו אמרנו 'טקסטיל דימונה.'

וכשהצרפתים עזבו, כנראה
שעשיתי עבודה לא כל כך גרועה,
אז החליטו שאני אטפל
בתכנון ההדרכה במקום,
במקום ארגנו קורסים מקרוא
וכתוב לפועלי ניקיון,
אולפן א' ועד לימודי
מאסטר ודוקטורט.

אז אני יכולה להגיד שמבחינת הקליטה
שלך, הייתה קליטה טובה בארץ.
יוצאת מן הכלל.
-יוצאת מן הכלל.
כי לאחר מכן מוניתי
למנהל מנגנון כוח אדם.
יפה מאוד.
א', בין אלה שעלו בהתחלה, לא
מעט חזרו לאחר מכן לצרפת.
או לאלג'יריה, כי זה היה עדיין,
בגלל הבעיות הכלכליות,

אבל באותה מידה ואולי יותר,
בגלל החלוקה הזאת בין
אשכנזים ובין הספרדים.
אנחנו היינו ספרדים מאלג'יריה,
לא ידענו מה זה ספרדים.
חיינו את זה ב...
ופה, והיום כולם, אני חושב,
מסכימים שבאותה תקופה,

אם הגעת מרומניה כעולה
אז שלחו אותך לעיר,
ואם הגעת ממרוקו,
אלג'יריה, תוניסיה,
ירדת לדימונה, וירדת
לעבודות דחק ולמעברות.
זאת עובדה, בסוף גם
המדינה מכירה בזה.
ולכן המשפט הזה שהיה,
שהיה ביש הזה ב-63',

היינו קבוצה כזאת של אנשים שעבדו
בקמ"ג, יוצאי קונסטנטין יחד איתי,
כי אני הבאתי גם חברים לאחר מכן,
ושברנו להם את הכל.
עד שלבסוף אב בית הדין
אמר שהוא שינה את דעתו,

והוא חושב שלא כל כך נכון שרק בגלל 'סיר
הבשר' של צרפת, היו דברים לא יפים.
אתה מתגעגע לקונסטנטין?
-לא.
התחתנתי שם, יש לי שני סבים
ושתי סבתות קבורות שם.
יש לי חברים שם. יש
לי חבר בגיל שלי,

שנרצח על ידי ערבים,
חודש לפני שעמד להתחתן.
אני אוהב את קונסטנטין.
היא אפשרה לי לראות
דברים מאוד יפים,
זו עיר על צוק, עם נהר
שעובר בין שני חלקי העיר,
נהר, וואדי.
אבל היה קצת מים בחורף.
זה יפה.

אבל אני...
יש משהו מהמורשת, שאתה
העברת לילדים שלך?
כן.
-מה?
זה מתחיל בצורה טריוויאלית בזה
שהם אוהבים את כל העוגיות,
של פורים ושל החגים.
איך קוראים לעוגיות האלה?
המקרוד המפורסם,

הגלט היה מלוח,
והמאכלים.
הטפינה שלנו שזה החמין.
הקוסקוס.
אז עומרי למשל מכיר טוב מאוד,
כשהוא בא לאכול קוסקוס של
סבתא, בשבילו זה תענוג.

אני אולי פה חוטא במשהו, אני הייתי
קטן מדי כדי להרגיש את השלילי שבדבר.
כשאימא העזה פעם לענות לצרפתי,
כמו שקראנו להם, הנוצרי,
שטייל עם הדגל של פטן של וישי,
והיא אמרה לו שזה לא יפה
זה אנטישמי, זה לא יפה,

היא קיבלה סטירה.
אז אני לא הרגשתי את זה על עצמי
ולכן אני אין לי משהו מאוד אנטי.
לכן כשאת אומרת קונסטנטין,
אני אוהב את קונסטנטין.
אבל אני אוהב יותר את
קונסטנטין, החלק היהודי שלה.
היתר... פחות.
מה אתה חושב על הפרויקט
הזה של התיעוד?
"והגדת לבנך."

השתתפת בפרויקט של "והגדת לבנך"?
זה חשוב מאוד.
זה חשוב מאוד, אני עשיתי את
זה בצורה חצי מציאותי, חצי...
אם מותר לי אני...
-לא.
הוא פה מאחורה, אבל
נראה את זה אחר כך.
ערבבתי את הדברים.
מכיוון שכשגוייסתי
למלחמת יום כיפור,

עם ההמתנה וכל הדברים האלה,
פעם אחת ראיתי גזיר עיתון כזה,
שכתוב שאלג'יריה שולחת
חיילים שיעזרו למצרים.
אז אמרתי: "אולי אני אצליח לתפוס
את אחד החברים שלי מקונסטנטין."
ועל זה בניתי.
אבל באותה הזדמנות, סיפרתי
את החיים שהיו לנו פה,

כי רציתי שגם זה יעבור
לילדים ולנכדים,
אז ילדים כולם קוראים
צרפתית, הנכדים לא כולם.
ואני עובד על התרגום.
עסקתי בתרגומים בזמנו, טכניים,
עכשיו אני מתרגם את זה בעצמי.
אני יכול בהחלט להזכיר פה,
משפט של הסבא שלי, אבא
של אבי, דוד מלכי.

כשהוא היה בן 70 פלוס ואני הייתי
ילד שעובר מבית ספר יסודי לתיכון.
כשהוא אמר לי: "אתה הולך
ללמוד, מה אתה רוצה להיות?"
אמרתי: "אני חושב שאני
רוצה להיות רופא."
הוא אמר: "זה טוב, אתה לא
תטפל בי, כי אני כבר לא אהיה"
"אבל כשתהיה רופא, טפל
טוב באבא ואימא שלך"

"כי הם עשו בשבילך הרבה
הרבה דברים טובים"
"ולא הכניסו את האוכל לפה שלהם,
כדי שאתה תאכל ולא תהיה רעב."
אני חושב שאני לא שכחתי את זה,
עובדה.
וזה היה השיעור הכי טוב
שקיבלתי בחיים שלי.

ועל פי מה שקורה היום, נדמה לי
שהילדים שלי הפנימו הרבה יותר.
בחודשים מאי-יולי הייתי
מאושפז באסותא לשני ניתוחים.
בעיות של צנרת והכל.
לא ישנתי לילה אחד לבד.
שלושת הילדים, כולל זאת
שהיום גרה באוסטרליה,

ובאה במיוחד, לפי סדר היו איתי.
אחד ביום ואחד בלילה.
ועשו תורנויות לילה, כדי שרק
אם אני אומר משהו... ירוצו.
וזה הפרס הגדול שקיבלתי.
מה שאני חשוב לי לומר היום,
זה למרות כל הציניות,

שלמדנו להכניס לחיים שלנו כדי
להחזיק מעמד אולי, בהתחלה,
לרגע, לשנייה, לא אמרתי: "אם
זה ככה אני חוזר לצרפת."
אלא תמיד אמרתי: "זה לא יהיה ככה,
כי אני אמשיך להילחם עד הסוף."
ואני חושב שנלחמנו,
יחד עם הרבה אנשים טובים
מכל גלויות ישראל,

ויש לנו מדינה מיוחדת.
נפלאה.
הייתה אנטישמיות, אבל
לנו הייתה גאווה מזה.
"הם לא אוהבים אותנו
בגלל שאנחנו יהודים."
וכידוע, הרי אנחנו כיהודים,
הרבה יותר שווים מהם. הכל.
כולנו חושבים ככה, ואם אלג'יראי אחד או
צפון אפריקאי אחד אומר לך: "לא, אני לא"
זה לא נכון, הוא משקר.

זה מה שחשבנו, והיינו משוכנעים.
פה קשה לי לקבל,
היום זה קצת שונה,
אבל קשה לי לקבל שאני עמדתי במסגרת
הועדה לאנרגיה גרעינית פה בארץ,
בקמ"ג, לקבל תפקיד
מאוד מאוד בכיר,
מי שקיבל אותי זה היה שכן
שלי דלת מול דלת בבית,
שהוא לא היה שווה אותי,

כולם אמרו לי: "בין עודד לבינך, אתה מקבל
את הג'וב של מנהל כוח אדם בלי בעיות"
אבל אשתו הייתה קרובת
משפחה של שמעון פרס.
אשתי לא, מה אתה רוצה,
והוא היה אשכנזי.
רותי הייתה בת 11 כשנסענו לפריז,
11-12, היא למדה בבית
הספר הישראלי שם.

עם ילדי הדיפלומטים.
אני לא הייתי בתפקיד דיפלומטי,
אני עבדתי במשלחת הקניות
של משרד הביטחון בפריז,
שבאותה תקופה כל הרכש נעשה שם.
כולל דברים שכולם ידעו בדיוק מה
זה, ודברים ש... דברים כאלה.

במשלחת הקניות, והייתי למעשה
הקשר בין הנהלת הכור בדימונה,
לבין הספקים, ולבין הועדה
לאנרגיה אטומית הצרפתית.
תודה רבה.
-תודה.
 

David Malki
בתיה זינגר   
Constantine
Algeria
More Life Stories: