Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:02:00


אני פרידה פיינה,
בעבר הייתי פרידה מגנוז, ממשפחת מגנוז.
אבא שלי פרג' בערבית,
יהושוע בעברית.
תמיד יש לנו שתי שמות,
כי שמה לא היינו יכולים לקרוא בשם עברי.
אימא שלי מרים ,
בערבית מרי.
והיה לנו,
היינו ארבע אחים ושתי אחיות.

אח שלי הבכור, קוראים לו אברהם,
בערבית איברהים.
אח שלי השני,
קוראים לו ויקטור, בעברית חיים.
השלישי ארי, אהרון. הרביעי,
לא, קודם אחותי, סלי,
זה שלומית, סלחה,
משהו כזה.

אני פרידה, גם זה פרודסה,
או פרידה, יש לי הרבה שמות לצערי.
ואח שלי, הכי צעיר, איזק זה יצחק.
וגדלנו בבית מאד חם.
באתי מלבנון לארץ.
האחים שלי הלכו גם,
כשכל אחד הלך למקום אחר,
הם הלכו למילאנו.

ואני ואחותי באנו ארצה,
לארץ ישראל.
והיה לי ארבעה ילדים,
שיהיו בריאים, שני בנים ושתי בנות.
אני נולדתי בשנת 1938,
זה היה בדיוק
לפני המלחמה ה...
האיומה הזאת,
מלחמת העולם.
 

00:04:00


אני לא ידעתי מה זה מלחמה אז,
אבל שגדלתי אמרו לי שלא היה חלב לאימא שלי,
והיה מאד מאד קשה לגדל אותי,
וכל מיני סיפורים שלא ידעו מה לתת לי,
כי אין כסף, ומלחמות וזה.
בקיצור, ברוך השם גדלתי.
ואיך שגדלתי ונהייתי ילדה,
שאני הבנתי מה יש,

אז ראיתי את העוני עדיין בבית.
אחר כך לאט לאט השתפר המצב, ברוך השם,
ואחים שלי,
במיוחד אח שלי הגדול, הבכור,
הלך לעבוד בגיל צעיר
לעזור להורים שלי,
כי להורים שלי, היה להם,
לאבא שלי היה מקצוע של רפד.
היה עושה מזרונים ושמיכות פוך.
לא היה כמו היום.

ואימא שלי עזרה לו לתפור את הבדים של ה...
אימא שלי עבדה עוד יותר קשה,
למה לא היה אור, לא היה חשמל,
על נר הייתה תופרת על מכונה ידנית.
ככה הייתה יושבת על הרצפה,
וככה גידלו בערך, לא כל הילדים,
למה כמו שאמרתי אח שלי
הבכור אולי יצא לעבודה בגיל 15-16,
והיה מאד מאד ברוך השם,
זכרונו לברכה, היה מאד חכם.

הוא התקדם ממש בעבודות, איך שהוא עבד,
ונהיה מנהל בית חרושת לגפרורים.
אחר כך, אצלנו בלבנון,
אם בן אדם רוצה לעבוד אצל גויים,
היה צריך לעבוד בשבתות.
ואנחנו דתיים, לא רוצים לעבוד בשבת,
אז אח שלי הבכור היה לו קצת כסף,
אמר לאחים שלי איך שגדלו קצת:
 

00:06:00


"בואו נעשה עסק, אבל אני לא יכול לעזוב
את הבית חרושת, כי אני מנהל",
בכל זאת יש לו משכורת מכובדת וזה,
גם תפקיד מכובד.
אז הוא פתח חנות קטנה, לו כאילו ולאחים שלו,
אבל הוא שהשקיע את הכסף ועזר בהתחלה.
כאילו מניות עשו. כל אחד שהשקיע,
אחר כך עשו ועבדו שלושתם יחד.
אח שלי הבכור, זה שפתח את העסק,
היה עוזר להם בעבר להביא להם סחורה,

לעשות להם את החשבונות,
כל מיני דברים.
ואנחנו, אימא שלי נתנה לנו, הבנות,
ללמוד תפירה, וזה מה שהיה.
זה היה הכי מפורסם, אני זוכרת את עצמי,
הייתי מאד מאד קטנה,
היה לנו תופרת מתחת לבית.
קודם כל השכנים, כולם, היינו יהודים.
לא היה עוד מעורב בכלל.

כל הוואדי היה יהודים, והיינו גרים
לא רק בוואדי, היה גם עוד רחובות במקביל.
אחד ז'וסטיקו, ואנטרי,
ו... לודפרנס.
זה למה לודפרנס?
זה צרפת שהייתה שולטת שמה.
ולמה ז'וסטיקו,
זה גם אחד מהמנהיגים של צרפת.

היינו שמה גרים,
אבל העיקר היה בוואדי אבוסמיל.
אני הלכתי מאד מאד קטנה לשכנה שלי,
ללמוד כאלו תפירה,
אבל לא למדתי אז,
הייתי מאד קטנה, לא יכולתי ללמוד,
הייתי מחפשת לה את הסיכות מהרצפה,
מהמגנט וזה.
אחותי גם עבדה בתפירה.
בקיץ היה שלושה חודשים קיץ אצלנו.
 

00:08:00


אז בקיץ מה יעשו? מה, מה נעשה?
זה חופש גדול, שלושה חודשים,
ואין, אין מה לעשות עם הילדים.
אז אימא שלי חיפשה לנו ללכת לתופרת,
ללמוד תפירה ולעבוד בתפירה, לי ולאחותי.
ולבנים, היה, הלבנונים,
אלה שהיה להם כסף היו שוכרים דירות בהרים,

בפחמדון, בעלה, בפלורה,
שלושה חודשים אנשים לא עבדו,
הם היו עם הילדים בהר
כל השלושה חודשים.
והגברים היו באים לביירות,
בחום של ביירות, בהר היה הרבה יותר נעים,
כל יום היו עובדים ובערב היו עולים,
הולכים לישון בהר.
אז אחים שלי עשו להם,
לקחו מגירה, מגירה של ארונות,

ושמו... רצועה על הצוואר
וקשרו את המגירה,
ושמו בה שוקולדים,
מסטיקים, כלי כתיבה וזה,
והלכו להרים במיוחד, להסתובב בין הקפה,
בין בתי הקפה ולמכור.
ככה עברו את החופש הגדול.
גם בין היתר היינו הולכים לים,
היינו הולכים לטייל בהרים.

ובמיוחד אנחנו,
שלא היה לנו כסף לשכור בהרים את הדירות,
אז דוד שלי, אח של אימא שלי, ודודה שלי,
אחות של אימא, היה להם כסף יותר והיו שוכרים.
אז היה בתורנות,
נגיד אני הייתי הולכת שבוע לדודה,
ושבוע לדוד, וגם אח שלי,
וככה תורנות, כל שבוע אצל דוד ודודה,
והיה כיף לא נורמלי.
אני זוכרת, היינו ביחד עם בני הדודים,
 

00:10:00


לא היה מים בבתים, בהרים,
אז דוד שלי היה לוקח פח גדול של שמן,
אתם זוכרים את הפחים של שמן הגדולים?
היה מנקה אותו טוב, שם לו ברז מלמטה,
והיינו הולכים עם ג'ריקן גדול,
עם שתי אוזניות לג'ריקן מחמר,
והילדים כל אחד ג'ריקן
הולכים ממעיין.

היינו הולכים למעיין, כמו עכשיו אתם
קונים את העין גדי, מי עדן, לא יודעת מה,
היה מעיינים של לבנון,
משהו מאד, מאד מפורסמים.
היו באים מחוץ לארץ לראות את זה
ולשתות מהמעיינים האלה מאד בריא.
היינו ממלאים את הג'ריקנים,
ובאים הביתה לדוד שלי בפחדון,
או בפלורה, או בעלה,
והוא היה שופך את זה בתוך הפח הזה, של השמן,
ופותחים את הברז ושותים.

ושאר המים היינו שמים בדליים גדולים,
בשביל להתרחץ, לא היה ברזים.
זה היה משהו מאד מהנה,
מאד ה...
איך אומרים?
חוויתי.
אז היה מאד, מאד. עד היום אנחנו זוכרים,
בני דודים גם אפילו הם פה,
ואנחנו זוכרים את הימים האלה. והיינו מטפסים
על ההרים ברגליים, ברגל, לא רכב ולא כלום.

מי שהיה לו רכב זה היה היי.
אז אח שלי, אחר כך, בשלב מתקדם,
שהוא היה לו תפקיד של מנהל,
היה לו רכב.
אז זה הראשון אני חושבת, אני חושבת,
אני לא יודעת, אני לא בטוחה,
אבל היה לו רכב מהעבודה.
בית ספר, היינו לומדים,
יש היה בית ספר אדי,
ובית ספר תלמוד תורה,
ובית ספר אליאנס.
 

00:12:00


בבית ספר אדי, למדו הבנות.
בית ספר אדי לא היה בנוי לבית ספר,
היה בניין של מגורים,
למטה, קומת הקרקע,
היה חצר מאד גדולה,
והיה גם בריכה אומרים?
בריכה, בריכה.
היה גם בית כנסת
ליד בית ספר אדי.

בית כנסת, סליחה, שהיו באים ועושים
תשליך בבריכה הזאת ביום, בראש השנה.
אתם יודעים מה זה תשליך.
ו... ואנחנו למדנו באדי,
והיינו לפני שנכנסים לכיתה בבוקר,
עומדים בשורות,
והמורה עוברת כדי לראות אם השיער מסודר,
אם הפנים שטופים טוב,

הידיים, הציפורניים, הנעליים.
זה היה כזה, להיכנס לכיתה מסודרים וזה,
והיינו שרים "ויוה דה ספואה דה ללאיונס",
זה שיר של צרפת שהיה עדיין.
אבל לא היה כבר, אני בזמני,
לא חושבת שהיה משטרת צרפת שמה עדיין.
אבל נהגנו גם ללמוד צרפתית,
בשביל שהצרפתים ככה לימדו
את הילדים, שהיו בצרפת.

אז למדנו שלוש שפות מכיתה א',
למדנו עברית, ערבית וצרפתית.
ומה שמצחיק, זה שהמורות של
צרפתית היו מקפידות שנדבר צרפתית,
והיו נותנים לנו בחוץ גם לדבר צרפתית, למה?
אני לא יודעת.
אז היו נותנים לתלמידים יותר
טובים להסתובב ברחוב ולראות,
 

00:14:00


אם מישהו מדבר בערבית אוי ואבוי, תיענש.
זה ממש ככה.
אז הקפדנו לדבר ברחוב אפילו
ובבית ספר צרפתית, אבל בבית ערבית.
ועברית לא דיברנו, רק למדנו, לא דיברנו.
זה היה קשה.
שעלינו ארצה ידעתי אותיות, ידעתי...
מצחיק מאד, עכשיו אני חוזרת עוד פעם.
שעליתי ארצה אמרו לי "תלכי לאולפן",
טוב באולפן מה לומדים בהתחלה? את האותיות,

את האבא, את זה אני ידעתי,
לא היה לי קשה.
אז אמרו לי למחרת "תעלי כיתה".
טוב, עליתי כיתה.
אז גם, אותו דבר,
לא היה לי קשה.
אמרו לי "תעלי כיתה",
בכיתה השלישית נתנו לי עיתון.
עיתון אני לא יכולה לקרוא עיתון, בלי...
בלי ניקוד ובלי זה.
אז אמרתי להם "לא, לא",
וגם באנו אחרי מלחמה מאד קשה,
לא הייתה לי סבלנות לזה.
עזבתי ולמדתי, למדתי לבד.

יעני אני יודעת, בסיס אני יודעת.
שש שנים למדנו באדי,
ובנים בתלמוד תורה,
ואחר כך הלכנו לבגרות,
לכאילו בגרות,
זה סרטיפיקט,
זה לא ממש בגרות,
לא יודעת איך קוראים לזה היום.
הלכנו לאליאנס, אליאנס ישראלי,
המשכנו שמה עד הסרטיפיקט.
מי שרוצה אחרי סרטיפיקט ללמוד,
היו הולכים לליסה פראונסה.

קוראים לה ליסה פראונסה, זה צרפתית.
זה כאילו לא אוניברסיטה,
פחות מהאוניברסיטה, ליסה פראונסה.
ואחר כך מי שרוצה יותר זה היה אוניברסיטה.
אח שלי אחי צעיר כן למד גם בליסה,
וגם באוניברסיטה. השאר לא למדו.
יש לי, הגדול בכלל,
למד רק סרטיפיקט,
והשני למד אני חושבת רק סרטיפיקט,
והשלישי למד פרובה,
 

00:16:00


יעני עוד יותר מסרטיפיקט.
אבל הבכור שזכרו יהיה ברוך,
כל כך היה חכם שלמד חשבון לבד.
היה מנהל את החשבון של בית חרושת גדול,
שלא... אנחנו היינו הולכים לבקר,
מעץ ענק היו עושים גפרורים.
היינו מסתובבים ורואים
איך כל שלב מגיע לגפרור.

והוא היה מנהל להם גם את
החשבונות לאחים שלי, לעסק.
השלישי כן למד, למד בדיוק הנהלת חשבונות,
אבל הוא נעזר באח שלו הגדול,
שלא היה לו תעודה.
בבית ספר היה מורה אמחין,
שקראו לו משה אמחין,
אבל בביירות קראנו לו מוסה,
המורה מוסה אמחין.

שהיה בא לישראל,
לא יודעת איך הוא היה מגיע,
בדרך לא דרך בטח, והיה לוקח ספרים
מישראל ומלמד אותנו על הספרים האלה.
ואנחנו כמו שרגילים
אומרים ח' ור' וכ' וזה.
אז פעם ב... אולי הייתי כבר לא בבית ספר,
אולי כן, לא זוכרת.

אמר "לא, אנחנו אסור לנו להגיד ר',
אנחנו נגיד..." איך אתם אומרים?
נגיד ביירות, אז איך אתם אומרים?
לא יודעת, ר' לא וח' לא,
מה פתאום, אנחנו לומדים.
"לא, בישראל לא אומרים", אז שישראל לא תגיד,
אנחנו רוצים להגיד ח', זה היה מאד קשה.
אבל הוא גם היה מאד תעשייה,
הוא ואשתו כל חג היה עושה לנו
את המסיבות של החג עצמו.
 

00:18:00


אם זה פורים, אם זה חנוכה,
היו עושים הצגה של המן בפורים וזה,
וחנוכה של המכבייה וזה.
היו עושים הצגה מאד מאד יפה בבית ספר,
ואשתו זיכרונה לברכה,
הייתה תופרת את הבגדים בשביל ההצגה.
והיא והוא היו משקיעים הרבה עד שלמדו הילדים
את ההצגות האלה בעברית להגיד אותם, זה משהו.

אני אף פעם לא השתתפתי,
הלוואי והייתי כל כך חרוצה בלהציג וזה.
היה כל כמה צעדים בית כנסת.
היה בית כנסת הגדול, מגן דוד,
מגן אברהם, על שם אברהם ששון
שהוא בנה את בית הכנסת.
זה היה, יש לנו תמונה פה ששלחתי,
והיה בית...

כל משפחה, היו מאד אוהבים לבנות בית כנסת.
לא פחות ולא יותר.
אז היה בית כנסת דנה,
בית כנסת זיתון, חביה, בית כנסת אדי,
וגם כל עדה רצו את הבית כנסת שלהם.
היה בית כנסת שוהם,
זה סורים,
זה משם מסוריה.
היה בית כנסת אספניולי,
זה היה באספניה,

שגירשו את הספניולים,
באו ללבנון.
אז גם, הייתה קהילה קטנה,
אבל גם עשו להם בית כנסת.
בית כנסת אשכנזי בשביל הרב הראשי,
אני לא יודעת באיזה שנה,
אולי שנות ה-60, היה
רב ראשי ליכטמן,
אז הוא גם עשה בית כנסת משלו,
וזה היה לא בתי כנסת גדולים, אלא מדרשים.
 

00:20:00


אבל היו לומדים בהם. בית כנסת מן,
במדרש מן היינו גרים ליד מדרש מן,
היו שמה הכי הרבה לומדים תורה,
עם הרב הראשי,
היו באים בחורים ולומדים גמרא, ולומדים.
לא היו ישיבות.
ככה למדו את התורה.
אחים שלי, כולם, ארבעתם חזנים.
שניים בעלי... קוראים,
יעני קוראים בתורה וחזנים,

והשאר גם חזנים,
אבל הכל למדו בבית מדרש הזה.
אם זה חזנות ואם זה גמרא ואם...
לא היו ישיבות.
בחגים זה היה מאד מאד יפה,
מאד מרגש.
מי שגר בוואדי, נכון אנחנו גרנו בוואדי
והייתה לנו מרפסת על החזית,
מכל מקומות יצאו מהבית כנסת,
זה היה מדהים.

אפילו הגויים, שהיו מעטים מאד,
מעטים מאד, נוצרים היו,
מעטים מאד, היו זורקים עלינו
סוכר וסוכריות, ומלח.
מלח זה נגד עין הרע.
מרוב התרגשות.
ומה שהיה יפה,
שהיה חנויות של אחד גוי,
אז הכי היה מפורסם,
והיה מביא בפסח,

היה מביא לנו את האורז הנקי, והיה...
כל אחד מביא כוס,
למה חס וחלילה שישים לו את הכף שלו
בתוך האורז, זה היה במשקל, זה לא היה ארוז.
וגם איך היינו מוכרים את החמץ?
זה אצלו.
נגיד את יש לך חמץ בבית,
את היית הולכת אליו, הוא אורז לך את הכל,
שם את השם שלך ונותן לך כסף.
כמה נותן לך?
 

00:22:00


חמש שקל נגיד, לא היה חמש שקל,
היה לירות, היה גרושים.
אבל מה היה נותן לך מה שהיה נותן,
ואת היית שמה את זה כאילו מכרת לו את החמץ.
במוצאי פסח, למחרת, היית הולכת
"אני רוצה לקנות אורז ובורגול", מה נתת לו?
אז הוא נותן לך את זה ואת נותנת לו 6 שקל.
יעני כאילו רווח.
אז זה היה כאילו עסקה, אבל זה היה ממש
אני חושבת זה היה מכירה של חמץ הכי כשרה.

זה עכשיו אומרים מוכרים חמץ,
אבל זה הכי כשרה.
והיו עושים מצות. היו לוקחים תנור של,
היה תנור אחד ליהודים,
אבל היו לוקחים תנורים מעוד סוחרים,
ומכשירים את התנור והולכים לעשות מצות.
מצות זה היה מצות עגולות גדולות,
ויבשות יבשות, אי אפשר לאכול אותם ככה,

רק להרטיב אותם במים, בתוך סמרטוטים כאלה,
בתוך מפה, מפית, וככה היו אוכלים.
אחר כך, יותר מאוחר, לא,
אני חושבת לפני שעלינו,
איזה עשר שנים, היו מביאים מהארץ
מצות של ארץ ישראל בקופסה.
איך היו מביאים?
אני לא יודעת.
וגם היו מביאים אתרוגים
ולולב מארץ ישראל.

לא לכל אחד היה לו לולב ואתרוג,
למה לא היה מספיק להביא לכל האוכלוסייה,
אבל היו מביאים גם מארץ ישראל.
אני לא יודעת אם היו גם מביאים מחוץ לארץ.
והגויים ידעו בדיוק,
כל יום חמישי,
היה להם מישהו להביא לוואדי
אבוסמיל דוכנים של כל מיני ירקות.
היו דוכנים, דוכנים, מלא,
מלא ירקות, כל מיני ירקות,
 

00:24:00


ואנשים ירדו מהבתים עם סלים
וקנו לכל השבוע, למה ב...
בחנויות היה יקר יותר,
וזה הדוכנים היו מוכרים בזול.
אבל מה שמצחיק, היו בראש השנה
מביאים את הפטרוזיליה, והסלק,
והכרפס,
מה אוכלים בראש השנה?
רימון וכל מיני, תמרים.

כל מיני דברים שעושים
ברכות של ראש השנה.
ובפסח היו גם מביאים את הארטישוק,
היה עקוב.
פה אין עקוב. יש ואני פעם קניתי
אצל הדרוזים, מנצרת עלית,
אבל פעם קניתי וזה הרבה עבודה,
אני לא ממליצה.
עקוב וכל מיני דברים, מאכלים שהיינו
עושים בפסח, היו מביאים הירקנים, ידעו שכך.

ובסוף החג,
במוצאי חג פסח היו מביאים זיתים,
וזעתר, וחמוצים למכור לנו.
ובראש השנה היה מישהו,
ממשפחת חסקי, אני ככה זוכרת,
לא זוכרת, אני לא הייתי,
הייתי קטנה לא ידעתי,
אבל היו מדברים שהיו עושים
את העוגיות של כמו של מרוקאים.

גם אנחנו עושים בקלאווה,
ואלה המתוק מתוק שעושים,
וזה גם שמים דוכנים בוואדי,
והיינו אוכלים בשביל שזה מתוק.
והיה אישור מהממשלה,
זה לא היה אסור,
זה בשביל היהודים
שיהיה להם טוב.
אני חושבת בפסח היו לבית
כנסת הגדול מגן הברכה,
היו באים ראשי ממשלה, ראש ממשלה,
נשיא מדינה, היו באים על סוסים לבנים.
 

00:26:00


היו באים קודם שומרי ראש וזה,
סוגרים את הרחוב,
ובאים להגיד חג שמח
לעם היהודי.
וממש היה מרגש מאד.
על סוסים לבנים, לא במכוניות.
והיה סוכות, מי שהיה עושה סוכות
זה רק במרפסות שיש לו סוכת שמש.
לא היה ברחוב סוכות.
כל מיני דברים כאלה.
בשמחת תורה היו סוגרים לנו את הרחוב
והיינו מסתובבים בתוך הרחוב בשמחת תורה.

זה היה מאד מרגש.
כל הספרים היו, כל בתי הכנסת יוצאים,
זה היה מדהים, מדהים. אחים שלי,
שיהיו בריאים, ארבעתם היו מאנשי קהילה.
אח שלי הגדול, הבכור, קוראים לו אברהם מגנוז,
מוכר ב... כולם מוכרים.
איפה שאת הולכת ואומרת את השם מגנוז,
אף אחד לא יגיד לך "מי זה?"

אנחנו היינו היחידים מגנוז.
נגיד דנה היה הרבה, כהן היה הרבה,
היה הרבה כל מיני שמות,
אנחנו היחידים היינו משפחת מגנוז בלבנון.
אח שלי הגדול היה
אחד מהראשי קהילה.
והוא היה עושה חתונות.
ואם חס וחלילה יש בעיות,
היה שלום בית,
אנשי דת, יעני מהקהילה.

השני היה ממונה על מתן בסתר.
גם היו לו רשימות שהיה מביא ונותן ועוזר.
השלישי היה גם חזן,
וגם שוחט.
הוא למד שחיטה,
והוא אהב ללמוד גם מילה, אבל לא יצא לו.
אז למד שחיטה.
והיו ארבע הולכים לבית השחיטה,
 

00:28:00


בשעה שלוש אחרי חצות,
כדי להביא את הפרות וזה.
אחר כך, שכל שנה, זה היה אוכלוסייה,
אנחנו היינו אוכלוסייה מאד קטנה,
היינו 22,000 בכל ביירות.
אחר כך נהיה 9,000 רק בביירות.
בביירות זה ה... הבירה.

אחר כך היה 6,000 בשנת 51'.
ואחר כך נהיו, עכשיו יש שתיים
אני חושבת לבנונים שהם רווקים,
שהם בלבנון,
שהם שומרים כאילו על בית כנסת וזה.
אח שלי ארי היה שוחט,
היו ארבע שוחטים שמה.
היו הולכים בשלוש לפנות בוקר לשחיטה,
אחר כך כל פעם שמישהו נסע,

נשאר ארי לבד, אהרון אח שלי,
השלטון נתן לו שומרי ראש, חיילים בג'יפ.
היו לוקחים אותו לשחיטה
ומחזירים אותו הביתה, פחדו עליו.
למה זה היה כבר,
התחילו כבר כל המהומות.
בשנת 58',
קמיל שמעון היה נשיא מדינה,והערבים רצו להחליף את השלטון,
והיה עימות מאד מאד גדול,
ומאז, אני חושבת
מאז התחילו כל ה...
כל האנטישמיות של הערבים
נגד נוצרים ונגד יהודים יחד.
הפלנגות, אנחנו היינו בעד הפלנגות.
הפלנגות היו גם עוזרים לנו.
 

00:30:00

אז זה, קמיל שמעון,
היה גר ב... לא היה,
הבית ה... איך אומרים את זה?
של הנשיא, היה ברודפרנס,
אבל למעלה, יותר לכיוון מריאס.
לא זוכרת איך קוראים לזה שמה.
והיו שמה גם יהודים
גרים לא רחוק ממנו.

וערבים היו נגד היהודים,
זורקים על היהודים אבנים, על הבתים שלהם וזה.
אז קמיל שמעון שלח לו,
לבן אדם אחד יהודי,
אמר לו "תעזוב את הבית,
למה זה מסוכן לקמיל שמעון,
שהם זורקים עליך דברים,
אחר כך יעשו חס וחלילה דברים רעים,
וזה מסוכן, זה בית של...",
אמר לו "אני טוב לי פה בבית,

אם הוא רוצה שהוא יעבור, אני טוב לי",
ככה היהודי ענה לו.
זה התחיל המהומות
הכי קשות בשנת 58',
והתחילו כל הזמן,
אנשים הלכו מלבנון.
כל אחד הלך למשהו אחר. יש הרבה שבאו ארצה
ויש הרבה שהלכו לארצות הברית ולמילאנו.
אחים שלי בשנת,
נדמה לי 62',בשנת 67',
עזב אח שלי אהרון, זה השוחט.
ואחריו עזב יצחק,
איזק הקטן, ואחר כך ויקטור,
עזבו אחרי 67' הם עזבו.
אז הם היו, הייתה תנועת נוער,
שכל השלושה, ויקטור, ארי ואיזק,
היו באחד מכבי, שאני הייתי גם במכבי,

00:32:00

ואחד בסקוט, אני לא יודעת מה זה סקוט.
עד היום אני לא יודעת למה היה סקוט,
ואחד ג'ג'ייר.
מכבי היו עושים הרבה דברים,
שירים של ארץ ישראל, התעמלות,
שיחה על ארץ ישראל.
מוסה אנחין היה נותן שיחות על ארץ ישראל.
והיו עושים מסיבות של מכבי ממש.
הייתה מסיבה גדולה, מי שמקבל מדליה.
אני, יש לי מדליה של מכבי,
משנת 51' על ריצה.

אז אח שלי הקטן היה בג'יג'ייר,
ג'יג'ייר אני חושבת זה ככה...
ג'נס ג'וויפ דתי.
ג'נס זה צעירים.
צעירים, יהודים, דתיים.
ג'י, ג'י, ג'י- ג'נס, ג'וויפ,
ודתי זה רליוג'יו, ודתיים.
אז הוא היה בג'יג'ייר.

היה נותן להם שיעור
תורה בערב שבת,
והיה עושה חוברת כמו שמחלקים
בבית כנסת, חוברות לדברי תורה וזה.
היה קורא לחוברת הזו לה לומייר.
לה לומייר זה האור, כי אומרים שהתורה זה אור.
ופעם הוא לא רצה לעזור לבנות,
עד שהוא למד באוניברסיטה,והאוניברסיטה הייתה ליד שגריר,
לא השגריר,
זה קמיל שמעון,
איפה שגר הנשיא,
והלך לטייל קצת אחרי לימודים.
ככה תפסו אותו שניים ערבים,
מחבלים, העלו אותו לקומה רביעית,
והתחילו לדבר איתו,
ראו שהוא נער שהוא בן 20-21, לומד
באוניברסיטה, אז הוא לא היה שייך לפוליטיקה.

00:34:00

בנס שחררו אותו.
פעם שנייה היו על המרפסת הוא ואימא שלי,
בשנת 64', משהו כזה, אני הייתי כבר נשואה,
לא היה אף אחד בבית חוץ ממנו ומאימא שלי.
אבא שלי נפטר מאד צעיר.
אז פתאום התחילו גם המחבלים לזרוק
אבנים על הבתים, בקבוקי תבערה וזה.

פתאום מול הבית כנסת הגדול,
אנחנו גרים היינו מצד הבית כנסת,
מול הבית כנסת, היהודים שגרים צעקו
"בקבוקי תבערה... בית כנסת..."
אח שלי בגיל 20 משהו כזה,
מה את רוצה לעשות? נער כזה.
רץ לבית כנסת,
טיפס על הדלת, ירד מהצד השני,
לקח את הבקבוק, לא יודעת מה היה,
וזרק אותו למגרש כדורסל,

ושמה נכבה.
ובאה משטרה בינתיים, תפסו אותו,
אז כולם אמרו לו "זה יהודי,
הוא בא והציל אותנו, היה משהו מסוכן".
ואז אמר "אני עוזב את לבנון",
והוא עזב את לבנון,
הלך לאיטליה,
לאח שלי שהיה באיטליה.
ולאט לאט גם היה להם חנות משותפת,
אז הם צריכים לחסל.
אז ויקטור נשאר עד שחיסל את החנות ומכר אותו,
אני לא יודעת אם מכר או עזב אותו ככה.לא יודעת.
אח שלי הבכור לא היה יכול לעזור,
למה זה בית חרושת שלא על שמו.
הוא לא יכול למכור, לא יכול לסגור,
עד שאחר כך הבת שלי
תספר לכם איך הוא עזב.
כן, היו עושים התעמלות,
היו מלמדים שירי ארץ ישראל,
והיו גם עושים חגיגות גדולות ל...
נגיד, אם יש חגיגה של מכבי,

00:36:00

ממש באים כל הקהילה,
כל הראשי קהילה.
יש לי תמונה, ספר, זה הוא ספרא,
זה ממש הוא היה עשיר בלבנון.
היה לו בנק ספרא, שיש לנו פה בירושלים,
כיכר ספרא על שם הבן שלו נדמה לי, או על שמו.
והבן שלו היה תורם מאד,
אבל מסכן, הוא גם הלך מוות לא טבעי.

והיה גם עיניה, והיו...
כל התהילה ה...
היו באים לראות איך אנחנו עושים,
מה עושים במכבי.
אם זה התעמלות, אם זה אקרובטיקה,
היינו עושים מגדל כזה,
הילדים למטה חזקים,
ומגדל כזה.
פירמידה, פירמידה. וריצה, וזה,
והיו נותנים מדליה לכל מי שזוכה וזה.

וגם היו עושים טיולים.
אחר כך,
שכבר נהיו הרבה מחבלים וזה,
הלכו ועשו בממשלה,
שאנחנו לא שרים עברית,
אלא הם עושים דברים
בעד ישראל נגד לבנון.
ואז אסור לנו לשיר את השירים של המכבי וזה.
אז היינו עושים את זה בסתר,
יותר בתוך אולם סגור,
לא ויתרנו.אבל לא, קודם היה מגרש ענק של מכבי
שהיינו עושים כל מיני פעולות,
וסגרו את זה, לא נתנו לנו, למה טענו
שאנחנו עושים דברים בעד ישראל ונגד לבנון.
באחת מהמלחמות,
היה מלחמה של 67',
נדמה לי,
ששרפו לנו את סורסור.
שוק סורסור זה היה שוק,

00:38:00

כמעט יש לו הרבה הרבה חנויות ליהודים,
אבל שוק כמו מחנה יהודה,
כמו שוק הכרמל.
שוק ארוך כזה, בהתחלה יש לו בדים,
אחר כך יש לו כל מיני וילונות וזה,
הבדים, הווילונות, התכשיטים, היו ליהודים.
אחר כך, יותר בפנים היה אוכל,
היה ירקות, ירקנים וזה,

וזה כבר נהיה מוסלמים.
אנחנו תמיד, ברוך השם, בראש היינו מוצלחים.
כל היהודים, לא הייתה אפשרות
ללכת לעבוד במקום ממשלתי,
ולא הייתה אפשרות אפילו בבנקים
של נוצרים או מוסלמים לעבוד.
אז מה היה? היה לו,
לספרא, היה לו בנק, וזילחה,
אחד בשם זילחה שהיה לו בנק,
ושמה עבדו יהודים.

הם הקפידו שכל העובדים
שיהיו יהודים.
יכול להיות שהיה עוד
נוצרים או מוסלמים,
אבל הם אמרו
"אנחנו יהודים, אנחנו נעביד את היהודים",
אבל לא הייתה אפשרות,
אז מה היו עושים היהודים?
פותחים חנויות והופכים לסוחרים.
אז לא, לא היה אוי ואבוי,
מישהו ירקן יהודי, מה זה? זה לא בא בחשבון.
רק אם זה אוכל,
קניות, פירות יבשים,משהו יעני יותר,
לא דברים ככה.
בקיצור, שרפו את הרחוב,
ושלחו, באו לוואדי,
עם לא מטוסים,
אלא הליקופטרים,
וזרקו ניירות שאנחנו עכשיו
ננצח ואנחנו נשרוף את הוואדי.
ואני הייתי בהריון בילד
השלישי, והיו לי שתי תינוקות,

00:40:00

אז השכנה אמרה לי:
"יאללה בואי נברח, יש להם רכב, בואי נברח".
לאן נברח?
"נברח לאיזו עיירה נוצרית".
אז לבעלי הייתה לו חנות דווקא
אצל המוסלמים, שכן לז'ונגלר.
יעני הוא מתגאה בזה,
אני לא מתגאה בזה.
אם אתם שמעתם על קמיל ג'ונגלר,
זה אחד דרוזי נדמה לי, לא יודעת,
דרוזי, שהוא היה מראשי גם נגד ישראל.
והוא היה חבר של מי?

של ערפאת.
ובעלי מתגאה בזה שהוא היה שכן שלהם,
אבל אני לא הייתי מתגאה.
אז הלכנו אליו,
ואמרנו לו "בוא תעלה
ברכב, אנחנו בורחים".
"לא, לא, אני לא בורח,
אני טוב לי פה".
"מה טוב לך פה?" אני עם שני ילדים,
בהריון, הוא לא רוצה לעלות.
בקיצור, הוא עלה, הלכנו לנוצרים,
משפחה שהם מכירים, אני לא מכירה,
ובעלה היה בישראל פעם,
השכנה שלי, והוא יודע טוב עברית.

יעני אם אני אשמע שמדברים
בחדשות אני לא אבין,
אני יודעת קצת,
אבל לא אבין בחדשות, הוא מבין.
אז הוא ישב ככה על יד הרדיו,
כל הלילה, כל היום, ואנחנו עם ילדים.
היו לה ארבעה ילדים, אני היו לי שניים.
ישבנו ככה מאופקים, והנוצרים גם.
גם הנוצרים ביקשו שישראל תנצח,
שלא יהיה להם רע עם המחבלים.כבשו את ירושלים, והיינו בשקט,
בשקט, הרדיו לא נותן כלום.
לא נותן כלום, לא כבשנו,
לא כלום, רק שירים ככה וזהו.
ואנחנו לא ידענו מה יהיה.
כבשנו את ירושלים, תוקעים בשופר,
הרב הראשי
תקע בשופר וזה,

00:42:00

אז אנחנו, הגויים גם
הרמנו כוסיות וזה.
אמרנו "יאללה, בואו נלך הביתה,
ידנו על העליונה",
וחזרנו לבית והייתה
שמחה מאד מאד גדולה.
החיים בלבנון היו
כמו שוויצרייה הקטנה.
היו, ההר, היינו ב...
בביירות הייתה הבירה,

אבל ללכת להר היה חצי שעה נסיעה,
ללכת לים היה ממש ברגל,
ללכת לדרום גם מאד קרוב,
לסדה, לסור, דרומי.
והיינו הולכים להר.
נגיד מתחשק לך ללכת להר,
פחות מירושלים, זה לא היה כמו היום,
לכל אחד יש לו במשפחה רכב,
היה אוטובוס שאת צריכה לעלות והייתה,
הדרך הייתה פתוחה.

וזה היה ממש יפה. וגם מה שהיה יפה,
שגרנו כולנו אחד ליד השני.
נגיד בשבת, שאנחנו דתיים ולא נוצרים,
את יודעת צריך לבוא לשבת,
להתנחל אצל ההורים כדי
לראות את ההורים.
היינו הולכים אליו בשבתות,
אומרים לו שבת שלום, מוצאי שבת שבוע טוב.
בחגים היינו כולם נפגשים ביחד,
לא צריך לישון אצל זה.כל אחד ככה... מי שיש לו שני ילדים,
שלושה ילדים, ארבעה ילדים, כולם אצלו בבית.
אחר כך שלום שלום
וכל אחד הולך לבית.
וגם בני הדודים, למדו באותו בית ספר.
אני נגיד, בני הדודים של הילדים שלי,
הם בחוץ לארץ, והם כולם בקשר,
בקשר הדוק איתם, למה?
למה גדלו ביחד.
פה בני הדודים לא גדלים ככה.

00:44:00

אנחנו בתור דתיים, שגם אנחנו לא גרים.
יש לי בן בחולון,
בת בראשון,
בת ברחובות ובן בערד בכלל,
אז עד שנפגשים,
עד שמשתדלים, מתי נפגשים?
בחול המועד, לא זה אני לא יכול,
וזה כן, ועד שנפגשים זה סיפור.
אז שמה האחים היו מאד מאוחדים.
המשפחות מאד מאוחדות.

וברוך השם אימא שלי הייתה
גרה כל הזמן עם אח שלה.
ואחרי שאח שלה עלה ארצה
הייתה גרה עם כלתה,
וברוך השם אף אחד לא שמע מאיתנו שום ריב,
שום בעיות, ממש היינו...
יכול להיות שמישהו כעס
על משהו, על איזה מילה,
אבל הכל בשקט,
אפשר לעבור, הכל נשכח, זהו.

היה ונגמר. לא היה ריב בתוך הבית שלנו,
אני לא יודעת בתוך בתים אחרים מה היה.
אז האחדות הזאת
מאד חסרה לי היום.
ו... והיו האוכלוסייה בלבנון,
היו בזמן, הזמן הטוב ביותר,
היו בכל לבנון 22,000.אחר כך בשנת 58' נדמה לי,
לא, 51',
נהיו 6,000 בביירות,
אחר כך עלו ב-61',
היו 9,000, למה?
באו מסוריה.
ברחו מסוריה לגבול לישראל.
באו ללבנון,
ראו לבנון מפותחת ויפה וזה, אז נשארו.
אבל חלק גדול
באו לישראל.

00:46:00

ואני, אנחנו היינו גרים
מול הבית ספר תלמוד תורה.
בית ספר תלמוד תורה היה להול גדול,
הול זה כמו אולם ענק.
היו שמים או וילונות כחולים,
או צובעים את הזכוכית כדי שיביאו,
ישימו את הסורים שרוצים
לבוא ארצה בתוך המקום הזה,
בתוך התלמוד תורה.

ומשמה, למה הייתה כניסה לתלמוד
תורה מוואדי אבוסמיל, שכולו גויים.
כל אחד שברח,
שהלך בלבנון יהודי, מי בא במקומו?
כורדי או מוסלמי,
לא באו יהודים שגרו במקומו בוואדי אבוסמיל.
נגיד אני, היו לי שכנים כורדים.
אני, היו לי, גם לא אני, כולם, ככה היינו.
ומה שמצחיק,
היינו צריכים להכניס אותם לבית ספר שלנו,

ובבית ספר שלנו היה הרב מביא
להם בחנוכה נר חנוכה גדול,
כדי להדליק את החנוכייה לכל ילד,
כדי גם לשמח את הילד שקיבל נר.
והיינו משלמים עבור הנר הזה לירה,
לירה לבנונית.
אז גם הכורדים היו באים,
"יש חנוכה, יש חנוכה, אני מביא נר חנוכה".
זה היה,
זה היה לא, לא, לא משמח.והסורים היו בורחים מלבנון,
היו עושים,
מי שהיה גם מבריח אותם,
אם אתם זוכרים, או קראתם,
יש ספר של שולה כהן.
ואחר כך אליה, ג'וזף אליה.
שולה כהן הייתה מבריחה ממש,
הייתה עובדת עם ישראל.
היה לה, נדמה לי שבעה ילדים,
הייתה שכנה שלנו, שכנה.

00:48:00

היינו גרים בבתים בתוך חצר,
היהודים כולם,
שמה הבתים בלבנון,
איפה שגרנו בתוך חצר.
בחצר היית נכנסת לחצר,
בדים מסביב,
וכל השכנים היו יורדים למטה,
לשבת בשמש במיוחד בשבתות או בחגים,
או בכלל בקיץ,
היו יושבים למטה.
לא היו נכנסים אחד לשני,
למטה יושבים עם כיסאות וזה.

אז אנחנו היינו,
השכנה שלנו הייתה שולה כהן.
שולה כהן זאת שתפסו
אותה בלבנון מסכנה,
הייתה איזה שבע שנים
בלבנון בבית סוהר,
עד ששחררו אותה בארץ ישראל,
עם שחרור של מחבלים מהכלא פה בישראל.
אז היה תנאי כזה. ואז אני זוכרת טוב מאד,
 הייתי בבית של אימא שלי,

וראינו שפתאום בבוקר מוקדם
הורידו את בעלה ואת הילדים,
נדמה לי היה לה שלושה ילדים בבית,
למה היא הבריחה אותם לישראל לפני שהיא נתפסה.
ולקחו אותה בבוקר מוקדם.
אחר כך הייתה להם דודה שבאה לבקר אותם,
למה הגדולה הייתה אולי בת 13 בבית.
אלה הגדולים באו לפה מזמן.והם היו באים, הדודה הזאת הייתה באה
לבדוק אם יש להם אוכל, אין להם אוכל,
הייתה, היא הפעילה הילדה,
הפעילה את מכונת הכביסה.
ובאו לארץ,
למה היא אמרה להם,
"אני לא אשתחרר מהבית כלא
עד שתביאו לי את בעלי והילדים שלי איתי".
והביאו לה את בעלה
ואת הילדים שלה.
היא נפטרה לפני שנתיים,
שנה וחצי, בת תשעים ומשהו.
היינו עושים חתונה,
אני התחתנתי בבית כנסת,

00:50:00

וגם שמתי פה תמונה
שבסלון של הבית כנסת,
יש את הממשל הנוצרי,
שבאו להגיד לנו,
בסלון הזה,
מי שהיה לו כסף היה לוקח גם את הסלון.
הייתה הכלה נכנסת לסלון, יושבת,
מחכה שכל הבית כנסת יתמלא,
ואז הייתה הולכת לבית כנסת לחתונה.
יעני הייתה יושבת שמה,

ומי שאין לו כסף,
שמה בכסף צריך לפתוח את הסלון הזה,
ואם לא הייתה באה
ישר מהבית לזה.
ובחתונה,
לפני החתונה הייתה מקהלה,
שעומדת בעזרת נשים, לא רואים אותה,
רק משמיעה את הקול שלה.
והייתי תופרת,
ותפרתי לחמותי,
אז לא הייתה עוד חמותי,
ולגיסתי גם עוד לא הייתה.

וגיסתי רצתה להכיר לי את אח שלה,
אבל לא אמרה לי,
אז בא הבן שלה ואמר לי
"אימא שלי רוצה אותך".
אני באה הביתה שלי,
ואמרתי "יו, אני סיימתי לה שמלה,
כנראה יש לה איזה דפקט,
היא רוצה להחזיר לי אותו לתקן.
טוב, אני אלך לראות מה".
הלכתי, בעלה אוהב לעשות שידוך.
יודע גם לדבר וזה.
אז הוא ישר אמר לי,בדיוק לפני שהיא
אמרה לי לבוא אליה,
יצאתי עם בחור חבר של אח שלי ועזבתי,
אבל היא לא ידעה שאני עזבתי.
אז קודם כל היא שאלה אותי,
היא יודעת את השם שלו, של הבחור, אמרה לי:
"את עדיין עם הבחור הפלוני?"
אמרתי לה "לא, עזבתי".
אמרה לי "כן, שאלתי את אחותו",
למה אז סיפרתי שהיינו קהילה אחת גדולה.

00:52:00

אמרה לי "כן, אני שאלתי את אחותו,
היא אמרה לי שעזבתם".
ואז היא שלחה אחרי,
אז בעלה אמר לי:
"את רוצה להכיר את אח של רנה?"
אמרתי לו "טוב".
וככה הוא בא,
והכרנו שמה אצל אחותו.
אני הייתי בת 24 שהתחתנתי,
שישה חודשים אחרי שהכרנו התחתנו.
בעלי היה בן 30 שהתחתן.
וגרנו לבד, לא גרנו עם חמותי, ולא עם...

היה אפשרי, יעני היו הרבה שגרים,
אבל אנחנו לא רצינו.
גרנו לבד. גם שמה,
מי שהיה עשיר, לא היה קונה בית,
אלא היה קונה בניין.
בניין שלם, בניין עם שש קומות, שבע קומות,
לא יודעת כמה, והיו שוכרים.
בשכירות היו שוכרים.
נגיד אני הייתי בשכירות בבית שלי.
בית קטן, בבניין סייר.

סייר זה משפחת סייר,
שהוא בנה את הבניין. ככה הכרנו.
בחתונה היינו הולכים,
אני בשביל שאחים שלי היו בעלי קהילה,
הם לא רצו לבקש טובות לקהילה
"תפתחו לנו את הסלון",
בשביל שתכנס הכלה תשב בסלון ואחר כך,
אבל גיסי אמר,
"מה, אתם יכולים לקבל את הכל חינם.
אחים שלך כל כך עובדים לקהילה,אתם תפתחו את הסלון".
אחים שלי לא אהבו את זה,
אבל הוא ביקש ועשו את זה, מה לעשות?
אמרו "אנחנו נשלם אפילו שזה..."
אז אני נכנסתי לסלון,
חיכיתי עד שכל הבית כנסת יתמלא ונכנסנו.
בלבנון הייתה מקהלה,

00:54:00

שהמקהלה עומדת בעזרת נשים, לא רואים אותה,
ומורה סקבה היה מלמד אותם שיר.
השיר, רק הזה,
מה יפים,
"מה יפו פעמיך אברהם?" ויש המשך.
אני לא זוכרת את ההמשך.
אחר כך בסוף "אברהם, אברהם",
זה אני זוכרת גם.

זה בשביל לעשות כבוד לאברהם
ששון שהוא בנה את הבית כנסת.
יעני, עושים גם בריתות
בבית כנסת, גם חתונות,
וגם בית כנסת מאד מפואר,
מאד יפה, מאד גדול.
ואחר כך גרנו בבית,
בבית הזה.
וגם פה היה לי
סיפור מאד לא נעים.

היה לי שלושה, לא, היה לי שני ילדים,
נדמה לי, והשלישי היה בדרך.
כן, השלישי היה בדרך.
וזה, סייר, לא, היה לי שלושה.
וזה סייר, מכר את הבניין
למישהו גוי, מוסלמי.
אז בעל הבניין הזה מכר
את הבניין למישהו גוי,
אני לא יודעת איך
קוראים לו, מוסלמי.והגוי הזה, היא השכנה שלי,
איך היינו נכנסים?
היה פרוזדור,
הייתה דלת, היה פרוזדור,
בפרוזדור הייתה דלת
למטבח ודלת לבית,
ופה דלת מול. הבית שלי היה מול, בדלת הזו,
ואני נכנסת בדלת הזו וזהו, אני סוגרת.
אבל השכנה מסכנה, היינו צריכים
לעבור בפרוזדור אצלה בשביל להיכנס.

00:56:00

אז השכנה שמכרו את הבית,
היא עזבה, נשאר הבית שלה ריק.
המוסלמי הזה בא גר בבית הזה.
אני צריכה להיכנס דרכו לבית שלי.
אני התחלתי להזדעזע.
הוא גוי, והוא רווק, לבד.
אולי היה נשוי, אני לא יודעת.
אז אמרתי לבעלי "אנחנו חייבים לעזוב",

אבל קשה לעזוב, אין בתים ריקים,
אין איפה ללכת לגור, ואנחנו צריכים בוואדי,
ליד כל היהודים וזה.
פתאום איזה יום אחד,
הוא הממזר הזה, אני יוצאת מהבית שלי,
נעל את הדלת הראשית שאנחנו צריכים להיכנס,
והתחיל להגיד לי "תשמעי,
בישראל כולם אוהבים אחד את השני,
תראי משה דיין שלכם,
יש לו לא יודעת כמה נשים",

התחיל לדבר על ישראל,
ועל כמה הגברים פה הם רעים,
ויש להם הרבה נשים וזה.
אני התחלתי לרעוד, לרעוד, ממש לרעוד.
אני לא ידעתי מה להגיד לו.
אחר כך הוא לא עשה לי כלום,
פתחתי את הדלת, יצאתי עם הילדים,
הלכתי לאימא שלי ואמרתי לה,
"אני לא חוזרת הביתה,
אני לא חוזרת הביתה. זהו, מספיק".
בא בעלי בערב, אמרתי לו,
"אני לא חוזרת הביתה, תעשה מה שאתה רוצה,אני לא חוזרת, אי אפשר לחזור".
בדיוק יש משפחה שעזבה ליד אימא שלי,
מול הבית של אימא שלי,
לישראל.
היא הייתה עוד בבית, הלכנו,
אמרנו לה "מי הבעל הבית שלכם?"
וזה, היה גם גוי,
אבל לא גר איתנו.
אז לקחתי בית יותר גדול ויותר נוח.
ההוא היה בקומה רביעית,

00:58:00

ושמה היה לי בקומה ראשונה.
ואני לא חזרתי הביתה עד ששכרנו את הדירה,
נשארתי אצל אימא שלי יום יומיים,
שכרנו את הדירה וישר עברנו,
ישר עברנו לדירה השנייה.
ומהדירה השנייה היו לי שלושה ילדים,
נולדה לי גם בת.
והייתה לי שכנה מאד מאד טובה,

גם היא תופרת, והיו לה שלושה בנים, וגם היא
תופרת באותו מקצוע שהייתה תופרת אימא שלי,
דברים לריפוד, וילונות וזה.
היינו מאד מאד קשורות אחת לשנייה,
עד שפרצה המלחמה.
הלכו, ישראל נכנסה ללבנון
במלחמת לבנון הראשונה,
נכנסו לתוך הוואדי, והיא לא הייתה כבר,
היא הייתה בישראל.

והיא, והילדים שלה עזבו.
היה לה ילד שהיה קצת,
קצת ככה אוהב
לעשות מה שבא לו.
והוא היה הבכור שלה, היה מבוגר.
מה זה מבוגר? אולי בן 30.
שראה את החיילים באו לוואדי אבוסמיל,
הוא עמד איתם והצטלם בבית הכנסת הגדול.
ואנחנו ראינו אותו בטלוויזיה.
הביאו את התמונה לפה.
אני שראיתי את זה,
אמרתי מסכן, הלך עליו.שחזרו מישראל לארץ,
הם תפסו אותו והרגו אותו מסכן.
אז הייתה מלחמת אזרחים,
ובמלחמה מאד מאד סבלנו.
וכל הסבל שהיה לנו תפסו את בעלי,
ואני אקצר למה הבת שלי תספר יותר.
תפסו את בעלי פעם ראשונה מחבלים,
וזה היה בשבת.

01:00:00

ובנס ניצלנו.
ואחר כך ברחנו לבית,
כדי שלא יבואו אלינו עוד פעם.
אחר כך תפסו אותו פעם שניה,
הפלנגות, שהם חשבו שהוא...
אתם ראיתם שהוא כהה בפנים.
אז הם חשבו שהוא גוי,
שהוא מוסלמי, אז גם תפסו אותו,
וגם בנס ניצלנו.
הוא היה גם לבד,

היה עם סחורה
שלקח אותה מהחנות.
ו... אחר כך ברחנו,
גם אותו דבר.
אז כל פעם שהיה לנו,
אחר כך הלכנו לגור אצל אחים שלי,
כולם עזבו כבר,
אין אף אחד,
אז אני הלכתי לאח שלי הגדול לגור אצלו,
והוא הייתה לו משפחה גדולה,
והוא היה ברוך השם היה לו,
היה עשיר, יעני נקרא טוב.

אז היה מלא אוכל, ולא היה אוכל כבר.
אז פתחנו פה ופתחנו מלא אוכל,
והיה לנו אוכל
לאכול, היה לנו כיף.
כשלא היה אוכל לא היינו
צריכים לצאת ולקנות אוכל
בתוך כל האירועים שהיו בחוץ.
ופתאום, מתחת לבית שלו באו הפלנגות,
ישבו שם והתחילו יריות,עד שבערב שבת אחד
הבית נהרס איפה שגרנו.
גם בנס ניצלנו.
המדרגות נשברו,
ירדנו על המדרגות ככה,
אני וארבעת ילדיי,
וגם חמי היה איתנו.
למה שמה היה יותר שקט, אז הוא בא אלינו.
אז ירדנו והלכנו לאיזה שכנה יהודייה,
שסבלנו אצלה סבל נוראי.

01:02:00

ועד שיום אחד אנחנו היינו על חוף ים,
ולידנו בדיוק היה הנמל של לבנון.
יום אחד פגזים, פגזים ללא סוף,
ראינו את האש בתוך הים.
שביל של אש בתוך המים.
אש, אש, את רואה מים נשרף.
את רואה דבר כזה?
לא ראית, לא ראינו, ראינו שמה.
אז אני ברחתי עם הילדים,
ועם חמי ועם כולם, ירדנו למטה,

הפלנגות היו שמה
"תעשו לנו טובה, תיקחו אותנו בלי כלום",
רק מה? אני תמיד שבאנו
ללכת היה לי תינוקת,
אמרתי "התינוקת זה החבילה שלי".
היה קופסה גדולה של חלב,
אבקת חלב היינו קוראים לה,
שזה לתינוקת לעשות לה בקבוקי חלב.
והבת שלי הייתה לוקחת את זה,
ואחד מהילדים חיתולים שלה וזהו, וזהו.

אז ירדנו "תעשו לנו טובה,
תיקחו אותנו",
"לא, תלכו, תעופו מפה,
עכשיו זה מלחמה, תכנסו לבית",
"איזה בית? אין בית, אין כלום".
בקיצור, הם העלו אותנו בג'יפ,
שהיה שקיות חולות ככה מפה ומפה.
אז אני ישבתי על השקיות והילדים,
וחמי ישב קדימה על יד הנהג, חמי היה מבוגר,
בגיל 70 היה, משהו כזה, או 70 ומשהו.היה מבוגר ליד הנהג.
והיה... איך קוראים לזה?
מרגמה. והיו מרגמה, היו שני חיילים
בשביל לפנות את הדרך טה, טה, טה.
ואנחנו רק קופצים ככה.
לילדים זו הייתה חוויה בשבילם.
הגדול היה בן 12 ומשהו,
היא הייתה גם בת 11 ומשהו, והקטן היה בן 8.

01:04:00

"הנה ראש!" ראש של בני אדם, "הנה רגליים!
הנה מת, הנה אוטובוס כולו מתים".
הם אומרים ככה, והמרגמה דופקת,
אני סגרתי את העיניים,
ואמרתי "שמע ישראל, שמע ישראל",
התפללתי שנגיע בשלום.
ואז אחד החיילים אמר לילדים
"מה אתם יהודים?" אמרו לו "כן".

אמר לחבר שלו "אנחנו נינצל,
אנחנו נגיע בשלום אל תדאג,
הם יהודים והאימא מתפללת".
הגענו למקום שקוראים לו אשפיעא.
זה מקום נוצרי שבעלי
היה מוכר להם בדים וחמי.
אז הלכנו למישהי
שקוראים לה תרז,
אז היא אמרה
"בשום אופן אני לא יכולה להכניס אתכם.
יש לי שבעה בחורים בבית,
והשבעה כולם פלנגות",

פלנגות זה הם
שנלחמים נגד הגויים.
"וכל ערב אנחנו פה מתאספים כל
החיילים כדי לעשות איזו פעולה למחרת,
אז אני לא יכולה להכניס אתכם,
תלכו לאנטואנט".
מישהי בשם אנטואנט.
הלכנו לאנטואנט, אישה מאד נחמדה.
היא קיבלה אותנו בזרועות מאד.
היו לא גם שלושה ילדים קטנים,היא ראתה אותנו,
ריח מסריח היה לנו, שבועיים בלי מקלחות,
היינו אצל השכנה היהודייה,
אבל סבלנו אצלה לא נתנה לנו לזוז מהספה.
והיא הנוצרייה קיבלה אותנו מאד יפה,
ישר היה, לא היה גז,
הייתה צריכה לעשות לנו מים
חמים על הפתילייה של פעם.
אז היא חיממה לנו מים, ואמרה לי:
"תלכי תקני בגדים לילדים, להחלפה".

01:06:00

הלכתי, קניתי בגדים,
ממש החלפה לאחד כי לא היה לי בגדים.
לאחד תחתון וככה.
וחזרנו אליה, והתקלחנו ואמרה לי:
"תשמעי,
אתם לא אוכלים את האוכל שלנו.
את צריכה להביא סיר,
ותביאי מה שאת רוצה ותבשלי",
אבל אין בשר, שמה זה נוצרים,
אין בשר, אין כלום.
הלכתי קניתי סיר,
קניתי צלחות אלומיניום,

שיש לי עוד שתי צלחות פה. ובאנו.
וקניתי תמיד תפוחי אדמה,
דגים, משהו שאפשר לעשות,
ובישלתי ככה.
ישבנו ככה אצלה איזה שבועיים שלוש,
לא זוכרת, ופתאום אוטוטו זה היה פורים,
אבל אוטוטו פסח,
מה אני אעשה שם?
הלכנו, חיפשנו את יודעת
להשכיר וזה, זה, זה. לא היה.

שמה גם היה לנו הרבה דברים לא טובים.
פעם תפס אותנו צלף,
ואני ובעלי עם מעילים ככה
החזקנו את הילדים על הקיר,
ואנחנו שומעים את היריות,
צלף רוצה להרוג אותנו,
למה אנחנו אצל הנוצרים, והצלפים אצל ה...
וברוך השם בנס גם ניצלנו.עלינו ארצה בדרך לא דרך,
לקפריסין ביאכטה.
ומקפריסין הלכנו ל...
לשגריר ישראל.
איך שראינו את הדגל בכינו,
שרנו, ועלינו ארצה.
ובאנו לפה,
איך שהגענו לארץ ישראל, בעלי אמר:

01:08:00

"תשבו על הברכיים,
תנשקו את הארץ, שהחיינו".
הלכנו למעון עולים ברמת גן,
שמה הייתה חברה שיושבת על החלון,
גם שעלתה לפניי,
פתאום דופקים בדלת,
אמרה לי "אנחנו באנו לפני שבועיים",
הביאה לי קפה תה וזה, וגם הם שמו לנו.
בסוכנות גם הם שמו לנו ככה דברים.

וזהו,
עלינו ארצה ברוך השם.
הקושי בעלייה שהיינו ביאכטה,
אז גם גנבו לי את העגלה של התינוקת,
גנבו לי כיסאות קטנות שהבאנו איתנו,
אולי נביא איתנו לפה.
וגם היה לנו שטיח,
אז השטיח קשרנו אותו בבד של...
איך קוראים לזה?
ששמים את השקיות החומות, את האורז וזה.

יוטה. -יוטה.
ותפרתי אותו.
ושמה נפתח, הכל נפתח, השטיח.
כנראה פתחו אותו. מה היה?
היו מחבלים בתוך האנייה,
ביאכטה, ואנחנו לא ידענו.
ואנחנו ישבנו, אז אמרו לנו
"תשימו את כל הילדים ליד הזה",
למה היה על ישראל הייתה בים.היו להם חיילים שבדקו אם יש
אוניות או יאכטות שמחבלים עוברים.
ואנחנו ככה עם ילדים קטנים, אז טשטשנו,
ובסוף ידענו שמחבלים היו בקומה תחתית.
ואחר כך הגענו לקפריסין,
אני לא יודעת אנגלית,
בעלי לא יודע אנגלית,
אף אחד לא יודע צרפתית שמה.
היינו שבע משפחות בתוך היאכטה,
אז ביקשתי מהם שאל תעזבו אותנו,

01:10:00

אנחנו נהיה כולנו ביחד.
שמה עזבו אותנו, כולם, ואנחנו היינו לבד.
כשהיינו לבד אז בסימנים כאלה, ואנחנו רוצים
ללכת לבית מלון שקוראים לו "רומנו".
אמרו לנו "הכל תפוס,
נשלח אתכם לבית מלון אחר".
שלחו אותנו לבית מלון אחר.
היו כל המחבלים וכל הזנות שמה.

שלושה ימים סבלנו,
ועד שהגענו לארץ,
והגענו לארץ ברוך השם.
ברמת גן איך שהגענו,
למחרת היה יום חמישי בערב,
איך שהגענו אחותי הגיעה לפניי,
לפני שמונה חודשים.
היא הייתה בנתניה,
הייתה בנתניה,
ולא ידעו כלום, כלום.

היא ואימא שלי לא ידעו כלום מאיתנו.
הם חשבו שאנחנו אולי לא נמצאים כבר.
שלחו כל מיני אנשים,
לדעת למה אנחנו ברחנו.
ואז קיבלה אחותי,
היא גם הייתה במעון עולים,
קיבלו שמשפחת פיינה הגיעו ארצה.
אז היא קיבלה את זה, הם קיבלו את זה,
ישר אמרו לאחותי שאחותך כבר בארץ.
איפה? ברמת גן.בבוקר, בשעה שבע,
אני בחדר עם הילדים שלי וזה, דופקים בדלת.
ואנחנו מכל הדפיקות,
וכל הדברים פחדנו כל פעם מחדש.
אז אמרתי
 "עוד דפיקה, מה רוצים? מספיק!"
אז פתחתי, אמרו לי "יש לך טלפון",
טלפון? מי יודע שאני פה?
אף אחד, אני לא בקשר
עם אף אחד מהאחים שלי.
אין לי קשר, אין לי קשר.
שמונה חודשים אין לי קשר.

01:12:00

אני יורדת, לוקחת את השפופרת,
אחותי בשפופרת.
"מה? אני באה לקחת אותך",
"מאיפה ידעת?",
"לא משנה, אין זמן,
שישי היום, אימא שלנו מחכה".
אני חשבתי שהיא תבוא רבע שעה,
מסכנה באה מנתניה לרמת גן, כמה אוטובוסים.
אבא שלי נפטר
שהייתי אני בת 17.

אח שלי הקטן היה בדיוק בגיל של בר מצווה שלו.
ואחר כך...
רק אח שלי הגדול היה
נשוי בזמן אבא שלי.
כולנו התחתנו בלי אבא.
ואימא שלי התאלמנה, אחותי הלכה לגור אצלה,
ועלו ארצה ביחד
עם שלושה ילדים.
והם הלכו לנתניה.
אני נשארתי שם, למה לבעלי לו הייתה חנות,

והייתה לו עבודה.
אי אפשר, אי אפשר ללכת לעבודה.
אז אנחנו צריכים לעשות משהו,
לקחת כסף, לקחת משהו.
אז גם היה בשלב שהוא הלך לחנות,
וראה שבחנות אין מנעול,
המנעול הוחלף.
וג'ונגלר כמו שאמרתי לך הוא למעלה גר.ואז אמרו לו
שפרצו לו את החנות,
וג'ונגלר אמר להם "זה יהודי שאני מכיר אותו,
אסור לכם לגעת בחנות שלו.
תחליפו את המנעול
ותביאו לי את המפתח".
הוא עלה לג'ונלר, ולקח את המפתחות,
ואמר לו תודה רבה.
אמר לו "רק אני רוצה לתת לך מתנה,
או משהו",
אמר לו "תביא לי בד
קשיח כדי לעשות סככות",

01:14:00

לאנשים שלו שישבו בחוץ לשמור
עליו או משהו, בשביל השמש.
והוא ככה עשה. ופתאום, נס. הכל נס.
פתאום בא מישהו, באותו רגע,
בא מישהו, אמר לו "אתה מוכר?"
בדים וזה, כל החנות מלא בדים.
אמר לו "כן", "כמה אתה רוצה?", ככה וככה.
לקח את הכסף, בא ואומר לי "מכרתי".

ואז לקחנו את הכסף
ועלינו ארצה.
ואז אחותך באה מנתניה?
-באה, לקחה אותנו לאימא שלי,
למה שמה הייתה אימא שלי גם.
ואימא שלי, מסכנה, התחילה ככה למשש אותנו.
"מה, אתם עם רגל,
עם יד, עם עיניים",
שושי הייתה מלאה פצעים,
אבל מלאה פצעים מוגלתיים.

מהזיהום שמה, מהלכלוך וזה.
אז ישר אחותי לקחה אותנו לישון בבית חולים,
לקחה אותה,
וגם לא יודעת איזה משחה נתנו להם,
צ'יק צ'ק יומיים ולא היה כלום כבר.
ואימא שלי, שבאה אחותי אליי לבית,
ראתה את כל הבגדים
שהשאירה בלבנון לזרוק אותם,תלויים בחבל, במעון עולים.
אמרה לי: "מה הבאת את זה? כולם קרועים כבר,
אני השארתי אותם לזרוק".
אמרתי לה "אבל אין לנו בגדים,
זה יותר טוב מכלום".
אז אימא שלי שמעה ככה,
הייתה הולכת ומעבירה את היום בוויצ"ו,
היא הייתה בת 67 אימא שלי.
אז היא הלכה לוויצ"ו,

01:16:00

מילאה לי מזוודה, מכל טוב:
פיג'מות, חליפות לילדים קטנים,
חולצות, מגבות, מה שאת רוצה.
והביאה לי אותם וחזרנו לרמת גן ביום שני,
לא ביום ראשון, לבית עם ככה מזוודה
שלי שאני סוחבת אותה עד היום.
ואחר כך בעלי הלך,
עבד במשרד הדתות, למה היה חגים.

אחרי משרד הדתות אמרו לו "אין לנו",
יעני אין לו, בחגים היה לחץ, עבד שמה.
אחר כך נתנו לו לעבוד בשקם,
עבד גם בשקם שנה שלמה.
ואחר כך בא אח שלי, אחד מהם,
אמר לי: "תיקחו חנות קטנה,
תיקחו חנות, תהיו עצמאים וזה",
אני לא ידעתי אם עשיתי טוב,
זו הייתה טעות שלי אני חושבת,
זה אני כל הזמן אומרת, עשיתי טעות חיי.

לקחתי באמת חנות,
ברחוב רמב"ם ליד הכרמל, חנות מכולת,
עבדנו שמה בחנות
מכולת עשרים שנה.
עליתי לארץ בשנת 76', בגיל 38.
והיו לי ארבעה ילדים:
אחד שאול, הבת שושי,
שאול זה שרלו,
זה שחאדה בערבית,

ושושי זה רוזי, זה פרח.
ושוקי זה יהושוע, ופרג' זה,
כולם יש לנו כמה שמות.
ומירי, זה מרים,
ובעלי זאקי זה יצחק,
ואני פרידה, פרידה חדווה,
נתנו לנו חדווה גם בשדה תעופה.
אמרו "לא פרידה
ולא פרידה, אז חדווה".
טוב, חדווה, אבל אני משתמשת בשם פרידה,
הכי נוח לי.

אני רוצה להגיד לכל עם ישראל
שהם מחוץ לארץ חבל על הזמן.
יש לכם בית, יש לכם מדינה,
יש לכם עם מאד חכם,
הילדים שלכם פה וזה המקום שלהם.
פה התקווה שלהם.
אתם לא תסתדרו אף פעם,
אל תפחדו ממלחמות,
בחוץ לארץ יש הרבה יותר
משהו גרוע ממלחמה.

יש התבוללות,
יש גם פצצות,
יש אנטישמיות, יש הכל.
פה יש לכם גב, יש לכם צבא,
יש לכם ממשלה,
יש לכם בית חם.
אז תבואו לפה.
תודה פרידה, סיפור מקסים.
-תודה לכם.

Frida Fayena   

Interviewer -
Galit Cohen Krespi
Video length:
01:10:41
Date Taken:
01/01/1
Place:
Beirut
,
Lebanon
Playlist (0)
00:00:00
Search