Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:01:30

אני שלמה צופן.
זה שמי.
אני נולדתי בטריפולי.
בשנת 29'.
וטריפולי לא הייתה מפותחת,
היא הייתה כבושה על
ידי העות'מאנים.
והיא נכבשה ב-1911
על ידי האיטלקים,
והאיטלקים התחילו באמת
לפתח, לפתח את החינוך,

את התעשייה, את הדברים והאיטלקים
עשו עבודות יפות מאוד.
אבל אם למשל בנושא החינוך,
אני לא הלכתי לגן ילדים,
לא היה דבר כזה גן ילדים.
הקהילה אצלנו בסך הכל, בטריפולי,
מנתה כ-30 אלף איש, לא יותר.
זה מיעוט לעומת הערבים
והנוצרים שהיו שם,
הנוצרים גם לא היו רבים,

אבל הערבים היו הרוב.
הם היו הרוב.
הלכתי לבית ספר שנקרא 'פטרו
ורה', שהוקם על ידי האיטלקים.
ושם הצלחנו ללמוד, אני אישית
הצלחתי ללמוד 3 כיתות.
כי אז פרצה המלחמה ב-1939,
והמורים והמורות שהיו בבית
ספר, כולם היו איטלקים,
 

00:03:00


ולכן חזרו הביתה בזמן שפרצה
המלחמה, וסגרו את הבית ספר.
והילדים פשוט נזנחו, אין,
לא היה, לא היה מה לעשות.
אבא שלי היה חייט.
והיו לו, הייתה לו
חנות בעיר החדשה,
חנות חדשה, הייתה
לו גם קליינטורה,
לקוחות, מהשכבה הגבוהה.

והוא אמר לי: 'אם אתה לא לומד בבית
ספר, אתה לומד חייטות, בוא איתי.'
ואז, הוא לקח אותי לחנות,
היינו צריכים ללכת
לחנות, ללכת לעבוד,
וככה אני התחלתי לעבוד
וללמוד את החייטות.
עם אבא שלי.
המלחמה הייתה קשה. היו
הרבה מאוד הפצצות.
היו הרבה מאוד הרוגים,
הרבה מאוד פצועים.
בטריפולי יש נמל,

ונמל זה אובייקט מלחמתי,
תמיד יש אוניות או פריגטות
או כל מיני כלים ולכן
חיפשו אותם באוויר.
ואז בנות הברית כמעט
כל לילה הפציצו,
כל לילה הפציצו.
היינו קמים בבוקר,
רואים ערימות...
 

00:04:30


של פסולת בניין, הריסות בניינים,
הרוגים, פצועים, היה מצב קשה.
עד כדי כך שחיפשו לברוח לפרוורים.
וכאשר המצב היה בלתי נסבל,
אז פשוט אבא חיפש לצאת מהעיר,

ולגור בפרוורים, באיזה
שהוא מקום אחר, כלומר.
ואז מצאנו בכפר ערבי איזה בית.
בית ישן.
כמובן, לא מים זורמים ולא שירותים.
וללא רצפה, הכל חושות.
ושם שכרנו את הבית הזה,

והיו גם שכנים נוספים ושם
בילינו תקופה של כמה שנים,
במקום הזה שנקרא עמרוס.
עמרוס ככה קוראים לזה.
והמרחק הוא היה כ-6
קילומטר מהעיר,
היכן שהייתה החנות של אבא,
 

00:06:00


ואבא, עם אוטובוסים
יכולנו להגיע לחנות.
לפעמים גם נסענו עם האופניים.
אופניים, הוא לקח אותי, הוא
הרכיב אותי על האופניים ונסענו.
וכל יום היינו נוסעים וחוזרים.
אז המצב היה קשה מאוד
גם מבחינה כלכלית.
היו קשיים כלכליים
וחילקו פנקסי מזון.

המשפחה שלנו הייתה בת 6
נפשות, וקיבלנו 6 נפשות,
קיבלנו מזון, המזון
הזה לא הספיק לכלום.
היינו צריכים לחפש, כלומר אבא היה
צריך לחפש פיתרון לנושא הזה של המזון,
כי באמת היה מעט.
ולאבא יש קשרים טובים, בעיקר
לקוחות, מהפקידות הבכירה.

ואני זוכר שהיה ערבי אחד,
שהוא היה מהפקידות הבכירה,
והוא היה ידיד טוב של אבא שלי.
אז הוא סיפר לו את הסיפור,
סיפר לו את הסיפור.
אמר לו: "תראה, 6 נפשות, צריך אוכל,
צריך מזון, אנשים צריכים לגדול."
אז הוא באמת עזר לנו , נתן
לנו עוד פעם, עוד 6 פנקסים,
אז חיינו טוב.

00:07:30


זה הסיפור של שנת 39' והמלחמה.
עכשיו המלחמה התגברה,
הלכה והתגברה.
גם הפצצות מהאוויר
ובהמשך גם הפצצות מהים.
שהן היו קשות ביותר.
אז החזקנו מעמד בעמרוס
איזה שנתיים, משהו כזה.
אחר כך מה היה?

חזרנו ללוב, חזרנו לעיר,
לעיר החדשה, והמשכנו לגור.
כי נמאס מהדבר הזה ורצינו לחיות
חיים קצת יותר נורמליים.
אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן,
היינו צריכים לנסוע כי לקראת,
בתוך במלחמה המצב התגבר.

כאשר מונטגומרי ורומל וכל החבורה
הזאת התחילו להתכתש ביניהם.
והם התקרבו לטריפולי.
השכן, יום אחד, הייתה בלילה
הפצצה ענקית, חזקה מאוד,
עם הרבה מאוד נזקים,
ואז השכן אמר שההורים
שלו נמצאים בגריאן.
 

00:09:00


בגריאן, והוא מתכוון ללכת
לשם ביחד עם המשפחה.
שם המקום קצת יותר בטוח ולא יכול
להיות הפצצות, כי זה מקום רחוק.
אז הוא הזמין אותנו,
'תבואו איתנו.'
אז אבא שלי הסכים ללכת איתם,
אם כי אני לא חושב
שהייתה החלטה מוצלחת,
כי הקשיים שם היו מרובים.

עד שמגיעים לגריאן, קודם
כל צריך לנסוע עם הרכבת,
ואחרי הרכבת מתחילים ההרים,
הרכבת לא נכנסה להרים, ואז צריך
לעבור לאוטובוס או למשאית,
שמקשר, מספר קילומטר.
ושם היה ישוב יהודי, שגר במערות.
אם אתם רוצים לראות תצלום מערה,

יש בבית המורשת של לוב.
באור יהודה.
הם היו גרים במערות, יורדים למטה,
היה פתח גדול מאוד, ויש
מערה בפנים, ויש שם חדרים,
ויש שם כל מה שצריך.
 

00:10:30


ואנחנו כמובן אורחים,
היינו צריכים מקום לגור,
כולם שם גרים במערות.
אז חיפשנו אפשרות, אז מצאו
איזה צריף מעל הקרקע.
ושם באמת גרנו וזה היה קשה מאוד.
אבא שלי התרוצץ, נסע כל
הזמן לעיר כדי לעבוד.
בתחילת השבוע, וחזר בסוף השבוע.

הוא הביא איתו מצרכים ואוכל
בשביל המשפחה וכל הדברים.
וזה היה בלתי נסבל.
זה היה לקראת סיום השלטון
של האיטלקים באיטליה.
אז לא החזקנו הרבה
זמן מעמד שם למעלה,
וחזרנו בחזרה הביתה.

ואמרנו 'קה סרה סרה', מה שיהיה
יהיה, אנחנו חייבים ללכת.
לא יכולים להחזיק מעמד שם.
ב-23 לינואר, עד כמה שאני זוכר,
הבריטים כבשו את טריפולי.
במסגרת המלחמה.
והשמחה הייתה כאשר
הבריגדה היהודית
 

00:12:00


היו בין הכוחות שנכנסו ללוב.
אגב, החינוך היה
אפשר להגיד מפותח,
היה חינוך יהודי,
יש בית ספר יהודי,
שהיינו מבקרים בו אחרי הצהריים,
בבוקר היינו הולכים
לבית ספר האיטלקי.
בית ספר איטלקי.

ואחרי הצהריים היינו
הולכים ליהודי כולם.
למדנו כמובן תורה, תנ"ך.
כל מה שקשור בעניין הזה.
בערב היינו הולכים ללמוד עברית,
היה בית ספר 'תקווה', היינו
הולכים ללמוד עברית.
אפשר לומר באופן כללי,
שכמעט כל הילדים לומדים עברית,

בערב, הולכים ולומדים עברית.
למה סיפרתי לך את זה?
כי הגיעו הבריגדה והתחלנו
לדבר איתם עברית!
הם השתגעו, אמרו 'מה
אתם?', הם חשבו ש...
אנחנו דיברנו איתם עברית טובה.
כשחזרנו, אפשר לומר הייתי בן
11-12, משהו כזה, 13, זה הגיל.
 

00:13:30


הבריגדה היהודית, קודם
נסיים את הפרק הזה.
בטריפולי הייתה ציונות.
הייתה ציונות.
עובדה, יש מוסדות, דיברו
עברית, יש מועדונים,
היו שני מועדונים,
מועדון 'מכבי' אחד,
שהוא אליטיסטי, עשיר ואליטיסטי,

ואילו מועדון 'בן-יהודה' היה בעיקר
לימוד עברית, הוא לימד עברית.
בתום המלחמה, זאת אומרת עם הכיבוש
באו היהודים האלה, הבריגדה,

והיו גם שליחים בלתי
לגליים שהצטרפו לבריגדה.
והיו גם שליחים שנשלחו במיוחד
בשביל לארגן את
היהודים לעלייה ארצה.
 

00:15:00


המנהיגות, היהודים בכלל בלוב
היו כ-99 אחוז שומרי מצוות.
מעט מאוד היו אנשים...
שומרי מצוות ללא קיצוניות.
כלומר מתפללים,
מתפללים כל יום, מניחים
תפילין, עושים את כל המצוות.

אין יום שלא מתפללים,
אני זוכר את עצמי,
הייתה בר מצווה אחת חגגו לי
כשהיינו בחוץ, בעמרוס, שם.
משם ללכת לבית כנסת, לישוב היהודי,
יש יישובון קטן של יהודים מקומיים
במקום ויש שם בית כנסת,
היינו צריכים ללכת מהכפר הערבי
לבית כנסת ברגל ולחזור בחזרה.

אז הנוער יודע עברית, אבל
הציונות הייתה ציונות פסיבית.
זאת אומרת, קופסה של קרן
קיימת על הקיר בתוך הבית,
מתפללים "ותחזינה עיננו
בשובך לציון" 3 פעמים ביום,
 

00:16:30

ועושים כל מה שצריך, אבל דברים
מעשיים ציוניים לא היה.
והשליחים האלה הייתה להם התנגשות
עם המנהיגות המקומית על רקע הדת.
כי המנהיגות המקומית... אלה השליחים
באים ועושים את זה מטעמי ציונות,

ציונות, ללמד ציונות וגם
לעשות ציונות, לעלות ארצה.
והייתה התנגשות קשה.
השליחים כמעט ונכשלו
ורצו לחזור הביתה,
אבל קיבלו הוראות מהארץ
להמשיך ולהחזיק מעמד,
ולהשתלב בכל מחיר
ובכל אפשרות אחרת,

אז הפכו אותם למורים,
והם היו מורים.
אבל התחילו לתפוס
מעמד והייתה הפרדה.
הקימו מועדון תנועת נוער
ונפרדו מהזרם הדתי.
כי אלה היו מהזרם החופשי.
 

00:18:00


ובאמת מה זה ציונות?
איך עשו ציונות אז?
הוקמו הכשרות חקלאיות,
הכשרה חקלאית.
פשוט באלף... אנחנו
מדברים לפני 70 שנה,
קמה הכשרה חקלאית.
מי היה יכול לדמות שבלב
הערבים שם בכפרים הרחוקים

להקים הכשרה חקלאית וכדומה.
עכשיו טיולים, מתי היו יהודים
יוצאים מהרובע היהודי שלהם
לעיר החדשה, ביום חג האילנות.
מברכים על האילנות,
זה פעם אחת בשנה,
היו מעזים בשביל למצוא
עצים, עליהם אפשר לברך,

בחג האילנות, ברכות האילנות.
אבל בתנועות הנוער התארגנו, התחילו טיולים
לנסוע, ולעשות פשוט כמו בארץ ישראל.
והצליחו.
וקיימו הכשרה שנחרבה בפרעות.
 

00:19:30


הגיע מצב שבתנועת הנוער, אמרתי
לך, התחילו לחיות 'חיי ארץ',
אנחנו כבר ידענו מה זה
מושב ומה זה קיבוץ.
ואיך הישוב מסודר
ומאורגן מצד אחד, ו
מצד שני גם חיים ציוניים
פעילים זה היה.

על תנועת הנוער הוקמו גם
עוד תנועות נוער נוספות.
כמו 'מכבי הצעיר',
כמו 'הצופים' ועוד.
בשנת 1945, בנובמבר,

אני זוכר, הייתי עם החבר שלי,
בנימין ז"ל במשחק כדורגל.
יום ראשון היה מתקיים משחק כדורגל
והיינו הולכים לאצטדיון להסתכל.
פתאום בערב, אחרי
שחזרנו, באמצע הדרך,
שומעים יהודים רצים ובורחים
 

00:21:00


ואנחנו לא ידענו מה
זה, מה קרה, מה יש.
לא ידענו כלום.
אחר כך אמרו לנו: 'בואו תתחבאו, תיכנסו
לאיזה שהיא חנות, שמוכרת משקאות.'
נכנסנו לשם, לא ידענו שום
דבר מכל העניינים האלה.
זה היה בלילה הראשון.

למחרת התברר לנו שבבת אחת,
כאילו ניתנה פקודה מראש,
כל הערבים התנפלו על היהודים
בכל מקום איפה שהיה יהודים,
באיזה שהוא כפר, ישוב,
ערבים התנפלו על היהודים.
והיה רצח.

אכזריות איומה.
הם בזזו והם אנסו והם הרגו והם
עשו כל הדברים החמורים ביותר.
130 יהודים נרצחו.
20 בתי כנסת, ספרי תורה נשרפו.
 

00:22:30


בתי עסק נחרבו, בזזו אותם.
היה מצב חמור מאוד.
מתברר בדיעבד שהערבים
ביקשו עצמאות,
והבריטים לא ראו
כי הם ראויים לכך,
אז מה הם עשו?

נתנו אישור לערבים
להתנפל על היהודים.
וזה כדי להראות לעולם
איזה ברברים אלה,
את מבינה? ואנחנו
שילמנו את המחיר.
הם סגרו את תחנות המשטרה,
סגרו את מחנות הצבא,
ולא נתנו לאיש לצאת, ולא קיבלו
תלונות ולא קיבלו שום דבר,
אמרו: 'תיסעו, אנחנו
לא עושים שום דבר.'

4 ימים ו-4 לילות העסק הזה
נמשך, וזה היה חורבן נוראי.
האמת שגם היהודים, הם
לא אנשים שאחזו בנשק,
או עברו איזה שהם אימונים או איזה
שהם דברים כדי שיוכלו להגן על עצמם,
לא, הם היו שהים תמימים.
 

00:24:00


וזה היה נורא, נורא.
אני זוכר, שהיהודים יושבים
ברחוב ופשוט רוצחים אותם.
ולא בכלי ירי, במוט ברזל או בסכינים
או בגרזנים או בכל מיני כלים כאלה.
אני הייתי דבר כזה, יום ראשון,
אמרתי לך, אני הייתי בכדורגל,

ואחר כך בילינו באיזה שהיא חנות
ובערב מישהו ליווה אותנו הביתה.
חשבתי שזה דבר רגיל, אני כל יום
הייתי קם והולך לבית כנסת להתפלל.
בדרך לבית כנסת, זה לא היה
רחוק מבית כנסת אלינו,
אני רואה שאבנים עפות,
והעסק הזה לא רגוע.
אני נכנסתי לבית כנסת והתפללתי,

והצלחתי להגיע הביתה,
אבל אז רואים כבר
כנופיות כנופיות של ערבים
הולכים מבית לבית של יהודים,
ובוזזים ואונסים וצועקים
ועושים את כל מה שעושים.
אז הייתי שבוע בבית, נשארתי בבית,
 

00:25:30


והייתי במקום, הבית שלנו
היה במקום, מבחינת קרבה,
קרבה לערבים יותר מאשר ליהודים.
גרנו בקומה ראשונה.
אני זוכר שאני ראיתי במו
עיניי כנופיות של ערבים,
שחדרו כבר לבתים, אני
ראיתי אותם מהחלון,
חדרו לבתים והתחילו
לעשות שמות בבתים.

וזה היה פחד, אנחנו גרנו למעלה,
ובתוך הדירה, יש לנו דירה,
ובאחת הדירות גרה זונה.
ואימא שלי ז"ל פיתחה איתה יחסים.
הייתה ביום שישי נותנת
לה מטעמי השבת.
ונותנת לה כל מיני דברים.

ואז הבחורה הזאת ירדה
למטה, סגרה את הדלת,
ולא נתנה לאף ערבי להיכנס, אמרה:
"לפה לא נכנסים, לכו מהבית שלי."
זה היה הסיפור.
והטוב לב של אימא ז"ל, איך
אומרים, כיסה על העניין הזה.
אלה היו פרעות קשות מאוד,
קשות מאוד, 4 ימים.

00:27:00

הרב של הבריגדה היהודית
בא למנהיגות היהודית,
אסף אותם ואמר להם: "תתביישו
לכם, אתם הלכתם כצאן לטבח."
"איך לא הגנתם על עצמכם?"
"איך אתם נשארתם ככה אדישים,
ונתתם להם לעשות מה שהם רוצים?"
זה היה ביזיון גדול.

הסיפור הזה נגע מאוד
מאוד לישוב בלוב.
הביטחון הלך,
ההתייחסות הייתה קשה,
אבל, הוחלט להקים ארגון הגנה.
והוקם ארגון הגנה בעזרת הבריגדה.

וכל בני הנוער שהיו בתנועות
גויסו להיות חברי הגנה.
היו אימונים בנשק ביום או בלילה,
והייתה סודיות בגלל
שהבריטים היו השלטון.
 

00:28:30


השלטון על ידי הבריטים,
אז פחדו, השלטון היה אנטי-יהודי.
לא בא איתנו, עם הערבים,
תמיד התייחס לערבים.
ואז היה שליח מארץ ישראל, קראו לו...
אני אזכר בהמשך.

והוא הביא את הדברים,
הייתה השבעה,
והיו תאים, בין 3 ל-5
תאים, שאחד לא ידע מהשני.
נשמרה סודיות, גויסו
יהודים פקידים שהיו במשטרה,
בבולשת ובכל מיני מוסדות.
למסור מודיעין, אינפורמציה לגבי
התוכניות של הבריטים מה לעשות.

ובקיצור התחיל להתארגן כוח.
רכשנו נשק, תחמושת, העיקר
אבל ממחסני הצבא הבריטי.
הבריגדה היו גונבים מהבריטים,
ומביאים לסליקים שלנו.
 

00:30:00


אז מספרים על מקרה אחד שחייל
יהודי אחד מהבריגדה בא עם משאית
עם תחמושת ונשק,
חילק אותה לסניפים,
ולקח את הנשק והתחמושת
וחתם עליו, כן?
חתם עליו וחילק את זה לסניפים.
עכשיו איך יחזור בחזרה
עם המשאית ריקה?
אז הוא דפק את המשאית
באיזה שהוא מקום,

כן? כפת את עצמו, 'קיבל'
מכות, עשה לעצמו, ונשאר ככה.
באה המשטרה למחרת
היום: 'מה, מה קרה?'
הוא אמר: 'ערבים שדדו אותי'.
וככה הוא יצא.
עכשיו היו תכניות, הבריטים
הבינו שיש פה ארגון הגנה,
והם רצו לתפוס ורצו
לחסל את העניין.

לחסל את העניין הזה של
היהודים, לא רצו שיתפתח יותר.
אז היו תכניות לפלוש על
בתים שחשדו שבהם יש נשק.
וזה נכון.
ואז החבר'ה שהשתלבו בבולשת היו
מדווחים לארגון שלנו, להגנה,
נגיד, ביום זה וזה, בשעה כזאת,
והיו באים לבתים האלה והאלה.
 

00:31:30


אז מספרים, אני לא הייתי שם,
שמישהי, בחורה, לוקחת כלי הנשק,
שמה את זה בתיק, כקניות,
ושמה למעלה קצת ירקות
וקצת זה ומחזיקה,
ואז כשהבריטים באים ונכנסים לבית,
אז יש מהומה, יש
אנשים שמצטרפים וזה.
אז היא יחד עם הנשק
שלה, יחד עם הקהל,

נותנת לחיפושים להתבצע,
אחרי שגומרים את
החיפושים, הולכים הביתה,
ומחזירים את הנשק למקומו.
היו כל מיני חוכמות, היו
כל מיני דברים יפים.
אני הייתי שם, כל הזמן הייתי שם.
אני הייתי בפרעות,
סיפרתי לך, הייתי בבית,
כי לא יכולנו לצאת בכלל.

רק ביום הרביעי כבר הביאו, הציבו
שוטרים ונפתחו תחנות המשטרה,
והתחיל כאילו הסדר לחזור בחזרה.
אז אנחנו הלכנו לרובע היהודי,
עד שהנושא יירגע, גרנו אצל
קרובים, וחזרנו בחזרה.
 

00:33:00


אני הייתי בתנועת הנוער,
הייתי בתנועת הנוער.
והייתי משולב עם כל הדברים האלה.
עכשיו,
הייתי ב'הגנה', זאת
אומרת, התאמנתי ב'הגנה'.

והדבר הזה התחיל
לעבוד במשך 3 שנים.
בשנת 1948, ביום השבועות,
כאשר עניין הקמת מדינת ישראל
התחיל להתפרסם ולהתבצע,

באו מתנדבים ערבים מארצות
ארה"ב בדרך לישראל,
כדי להילחם נגד הקמת המדינה.
והצטברו אלפים.
והפעם רצו לנצל את ההזדמנות השנייה
ולהתנפל על היהודים ביום חגם,
ביום שבועות.
 

00:34:30


והדבר הזה נודע ליהודים, ואז
הם היו מאורגנים היהודים.
והם קיבלו מכות. היהודים
עשו עבודה יוצאת מן הכלל.
כלומר, 'ההגנה' היו
במקומות תורפה,
מקומות שידעו שמהם יבואו

והיהודים התנפלו עליהם
גם בנשק... בנשק קר,
והייתה נסיגה בכל
החזיתות, אפשר לומר,
של הערבים, הערבים ברחו.
והבריטים התערבו כדי להציל אותם.
וזה היה ניצחון גדול
מאוד של היהודים,
וזה הרים את המורל.

יחד עם זה כל הנושא הזה,
ההתייחסות או ההתנהלות של
הבריטים וההתנהגות של הבריטים,
והשנאה של הערבים, תמיד
שנאו את היהודים, הערבים.
זה המאיס את הציבור היהודי.
המאיס, הוא לא רוצה לחיות שם.
וגם הקמת מדינת ישראל,
כמובן, ואנשים היו ציוניים,
 

00:36:00


רצו להגיע לארץ כמה שיותר
מהר, כדי לעזור במלחמה.
אז קמה תסיסה גדולה
מאוד של בני נוער,
לצאת מהארץ, לצאת מלוב.
ואני ביניהם כמובן.

והיה מן מעבר של מנהיגות
מהדור הישן לדור החדש.
אני מגדיר את זה שיש שם 7
שנים משנת 43' עד 50',
כן? הנוער הוא זה
שהוביל את הדברים.
והנוער חיפש לצאת בכל דרך.

היו כמה אפשרויות לצאת.
אפשר לצאת דרך המדבר או דרך הים.
שתי האפשרויות האלה אפשר.
ושתי האפשרויות האלה נוצלו.
והיו הסתכנויות לא מעטות.
אלה שבחרו לנסוע או
ללכת דרך המדבר,
הלכו עם כנופיות ערביות,
מדריכים ערבים.
 

00:37:30


והמדריכים הערבים לא
תמיד הובילו אותם נכון,
או ששדדו אותם באמצע הדרך
או שלא הביאו אותם ליעדם,
הביאו אותם ישירות למשטרה, כי
הכוונה ללכת, להגיע לתוניס,
ומתוניס אפשר למצוא
דרך לארץ ישראל.
השנייה הייתה דרך הים.

דרך הים, כלומר ספינות,
ספינות קטנות, גדולות.
להגיע לאיטליה,
ומאיטליה להגיע לארץ.
בנושא ההעפלה,
בנושא ההעפלה.
בא אליי מנהיג ואמר לי: "שלמה
אני רוצה שאתה תארגן קבוצה."
"אנחנו מעפילים" הוא אמר,
"אנחנו מעפילים",

"תגייס חמישה אנשים, בנים,
בנות, תיקח מהם כסף"
4000 ל"י זה נקרא.
הכסף המנדטורי.
"ואנחנו מתארגנים."
אמרתי לו: "בסדר."
 

00:39:00


אחרי שבועיים אמרתי לו: "יש לי
חמישה, יש לי קבוצה של חמישה אנשים."
יוסף ז"ל.
אמר לי: "אתה עובד מהר."
"תגייס עוד חמישה". אמרתי לו:
"בסדר, אני אגייס עוד חמישה."
גייסתי עוד חמישה, אמר לי: "אתה תהיה
הראש של שתי קבוצות." אמרתי לו: "בסדר."
אז היו לי עשרה אנשים.
עשרה נערים.
15, 16.

גייסתי עשרה אנשים ואימנתי
אותם במפגשים סודיים,
ועשינו כל מה שצריך.
יום אחד, התחלנו להריח שצריך להיות
משהו בעניין הזה, כלומר, להתקדם.
אני התלבטתי, להודיע לאבא
שלי או לא להודיע לו.
אימא, ילדים, אחים.

אמרתי 'אבא אחראי, שומר
סוד, אני אספר לו'.
כמובן יש לי את הקבוצה, יש
לי שתי קבוצות, אחריות,
אמרתי לו: "כנראה באחד
הימים אני אעזוב."
אמר לי: "מה? מה איתך?"
"אתה אגואיסט, מה אתה לא יודע
שאני גם רוצה לנסוע לארץ ישראל?"
הוא ציוני.
הביך אותי... "מה אתה
רוצה שאני אעשה?"
 

00:40:30


אומר לי: "מה זה? אתה
צריך לעזור לי".
אמרתי לו: "אבא, אני
יכול לעזור לך משם."
אמר לי: "קח את אחותך."
אסתר, ז"ל.
אמרתי לו: "תן לי לבדוק."
בדקתי, קיבלתי אישור, אמרו לי:
"אתה יכול להביא גם את אחותך."

הלכתי לאבא, אמרתי לו: "תראה, אני
מוכן לקחת את אסתר בשני תנאים"
"תנאי אחד שאתה לא מספר לאף אחד.
גם לה אתה לא מספר."
"תנאי שני, שאתה צריך
לשלם בשבילי ובשבילה."
"4000 ל"י כל אחד." אמר לי:
"אני מסכים לתנאים שלך."
אסתר צעירה ממני בשנה, שנה וחצי.
כן.
לא אמרתי לה מילה.

ביום היציאה אמרתי לה:
"בואי נלך לקולנוע."
אז היא התלבשה וזה והלכנו.
עכשיו, לי הודיעו ש: "אתה תהיה יחד
עם הקבוצות שלך בשעה 17:00 אחה"צ".
במקום, פיאצה (כיכר)...
"תבוא."
באתי.
 

00:42:00


עם החבר'ה שלי, עם הקבוצות,
קיבלתי שתי מוניות.
שתי מוניות.
חילקתי את החבר'ה שלי.
 אמרתי: "לאן להגיע?"
אמרו לי: "הנהג יודע."
נסענו כ-15 ק"מ מהעיר,
והגענו לאיזה חוף.
זה באזור שקראו לו תג'ורה.

ושם הייתה מנהרה, ואמרו
לנו: "תיכנסו למנהרה."
נכנסנו למנהרה, מנהרה ענקית
גדולה, כל אחד תפס מקום, ישבנו.
והתחילו לזרום אנשים, נוער,
בני נוער, בנים, בנות.
הגיעו כ-100 נערים ונערות.
חיכינו לספינה.

חיכינו ללילה כדי שהספינה
תגיע ואנחנו נעלה.
והנה בשורה לא טובה,
הספינה מקולקלת,
"ותצטרכו להישאר 24 שעות
באותו מקום, עד ללילה הבא."
הייתה התמרמרות, מה יהיה עם ההורים, לא כל
ההורים יודעים את האמת, את כל מה שקורה.
 

00:43:30


יכולים ההורים ללכת למשטרה ולהתלונן
על זה שהילדים שלהם לא חזרו.
זה היה מתח קשה מאוד.
עבר הלילה, למחרת בבוקר
הביאו לנו לחם, אכלנו לחם.
והגיע הלילה הבא.
אמרו: "הספינה פה בסביבה."

ואנחנו מתארגנים
לעלות, בסדר גמור.
אמרו ככה, אמרו לנו שהסירה
תגיע מהחוף לספינה.
היא תיקח שמונה-עשרה אנשים,
תיקח קודם כל את הבנות,
והסיבוב הזה לקח עשר דקות בערך.

וכולנו ממתינים בשקט, ליד
החוף, כולנו על החוף מחכים.
אחרי מספר סיבובים הסירה לא חזרה.
הסירה לא חזרה, מה קורה?
מתברר שהספינה הייתה קטנה ולא
יכלה להכיל יותר ממה שהיא יכלה,
וכל מי שעלה, עלה, כל מי
שלא עלה, נשאר על החוף.
 

00:45:00


אחותי הייתה ביניהם
ואני נשארתי על החוף.
אחותי עלתה יחד עם הבנות, קיבלו
עדיפות הבנות, את מבינה?
ואני לא עליתי.
זה היה זעזוע קשה מאוד, היינו
איזה 30 איש שלא עלו לספינה.
חזרנו הביתה, חזרנו 15 ק"מ.

בדרך הביתה היינו נראים
במצב עגום מאוד.
עייפים, שחורים, בגדים מלוכלכים,
הכל, היינו 30 אנשים.
הייתה, פגשנו אישה אחת.
אמרה, עצרה אותנו.
אמרה: "אתם נראים נורא, בואו
תעלו למעלה, אצלנו הביתה."

"תתרחצו, תאכלו ובערב תלכו בשקט."
זה היה נס האישה
הזאת, עלינו למעלה,
אכלנו, התרחצנו, ישנו,
היינו עייפים מאוד.
ובערב, בדרך הביתה 'מה אני אגיד להורים?
מה אגיד לאבא שלי?'
 

00:46:30


אבא שלי, אמרתי לו: "מצטער."
"אסתר בלב ים, ואני פה."
אז הוא הרגיע אותי, אמר לי:
"הכל יהיה בסדר בעזרת השם."
"אתה תעלה ואנחנו נעלה,
וכולנו נעלה ויהיה בסדר"
"אל תיקח ללב, ואסתר
תגיע למקומה, אל תדאג."
אמר לי אגב: "בפעם השנייה תיקח את
ג'ולי", ג'ולי זו אחותי השנייה.

היו חמש ניסיונות להעפלה
אחרי המקרה הזה שנכשלו.
אחת מהן,
התכנסנו בבית הקברות היהודי.
ששכן בדיוק על חוף הים.
והיינו 30 איש והספינה
צריכה להגיע.
והספינה הגיעה והיו
סימנים מוסכמים,

להתחיל לשחרר את המעפילים.
פתאום עבר פטרול משטרתי של ערבים,
שני ערבים עברו מתחת לחומה.
עצרנו את הכל, והערבים והשוטרים
כנראה שהזמינו גם ספינה משטרתית.
כי הם ראו את התכונות...
 

00:48:00


ואז שני חבר'ה מאיתנו קפצו לים,
והגיעו לספינה ואמרו לו: "תברח
כי אתה עלול להיתפס פה"
"המשטרה יכול להיות שהיא בדרך."
ואז גם זה, הניסיון
הזה גם כן נכשל.
בפעם הבאה, הגיע שליח
מהארץ יחד עם ספינה.

יחד עם הספינה.
יחד עם אחד המנהיגים שלנו,
שקראו לו צ'יצ'ו ז"ל.
צ'יצ'ו ווכלימו אדאדי,
אלה שני אנשים.
הם באו עם הספינה, וכשראינו
אותם יחד עם בני, בני זה השליח,
קיבלנו הודעה להתאסף בחוף
מכבי, ל'מכבי' היה קטע חוף.

ובקיץ היו מבלים שם, היו צריפונים, היו
מקימים צריפונים ומבלים את הקיץ שם.
וזה היה בחורף, אנחנו
מדברים בדצמבר.
אז אמרו לי: "תביא את
הקבוצה שלך לחוף מכבי."
בשבת, מוצאי שבת.
לקחתי את אחותי, והבאנו אותה.
הגענו לשם אבל היה
יום קשה, גשמים,
 

00:49:30


רוחות, רוח סערה
גדולה, חזקה מאוד.
אי אפשר היה לקיים
את הפעילות הזאת.
ולכן פיזרו אותנו.
ביום חמישי כשהכול נרגע,
חידשנו את העניין ואז שוב פעם חזרנו
לאותו חוף של המנהרה, שהיה בפעם הקודמת.

הפעם, היה בחור שהוא
היה אחראי על הרכב,
במחנה האמריקאי, בשדה התעופה.
היה שדה תעופה 'מלחה',
קוראים לו 'מלחה',
והוא היה קצין הרכב. הוא היה
קצין הרכב של האמריקאים.

ואז דיברנו איתו בקשר: "אנחנו צריכים
מספר משאיות שיעשו נסיעה אחת."
סיכמו איתו, אמר: "גם אני
רוצה לעלות", אמרו: "בבקשה."
"אתה יכול לעלות איתנו".
הוא ארגן את העניינים.
ואנחנו התכנסנו במספר בתים.
 

00:51:00


אני הייתי יחד עם אחותי בבית
של יוסף, היו שם איזה 20 איש.
הסיכום היה לחגוג יום
הולדת עד 00:00 בלילה,
ב-00:00 בלילה הכל שקט, הס.
שרנו ואכלנו וזה ואחר כך ב-00:00
בלילה עשינו שקט במשאית
האמריקאית.

הורדנו נעליים.
הלכנו בשקט כדי לא לעשות רעש, עלינו
על המשאית, סגרו אותנו עם הברזנט.
בצ'יק למנהרה.
נסענו לשם, לא נכנסנו
למנהרות, נשארנו על החוף.
וראינו את הספינה, ראינו
את הספינה מחכה לנו.

שמחנו מאוד ואז בני השליח
אסף את ראשי הקבוצות.
אני הייתי ביניהם.
הוא סיפר לנו, אמר לנו ככה: "אני יודע
מה שקרה לכם, שנכשלתם מספר פעמים"
"ואתם רוצים לעלות ארצה"
"אני מבטיח לכם שאם אני אצטרך לחזור כמה
פעמים כדי לקחת את האחרון, אני אחזור."
 

00:52:30


"אבל תעשו סדר, ואני
רוצה שאתם תעזרו לנו."
"מה אנחנו יכולים לעזור לך?"
הוא אומר: "כל מי שיודע
לשחות, שישחה לבד עד הספינה."
"הסירה מקולקלת, צריך לתקן אותה."
"וזה גם יקצר את הזמן שנהיה פה."
אני הלכתי לקבוצה שלי.

ואמרתי לו: "אתה יודע לשחות ואתה
יודע לשחות ואתה יודע לשחות..."
"תורידו את הבגדים,
שימו פה, כנסו למים."
נשארתי עם עוד אחד,
אמרתי לו: "תשמע"
קראו לו בני,
אמרתי לו: "אחותי פה בת 13, אני לא
יכול, מישהו צריך להישאר איתה."
"או שאתה תישאר איתה
או שאני אשאר איתה."
אמר לי: "אני אשאר איתה." אמרתי
לו: "בסדר, תישאר איתה.""תביאו את כל הבגדים של האנשים"
ואני הורדתי את
הבגדים ונכנסתי למים.
עכשיו, כשהוא אמר את זה, אני
שאלתי אותו מה המרחק לספינה,
אז הוא אמר לי 100-150 מטר,
אמרתי 100-150 מטר
אני אשחה, שוחה.

00:54:00

באותו שלב אני לא ידעתי
לשחות כמו שאני יודע.
אמרתי להם: "150 מטר בחייכם,
מה אתם עושים מזה עניין?"
למרות שזה דצמבר, וקור, לא נעים.
אני נכנס למים ושוחה, ושוחה, ושוחה,
מסתכל זה אותו מרחק, לא התקדמתי.
עוד פעם שוחה ואנשים שנכנסו למים
התחילו לצעוק 'איוטו', זה 'הצילו',

מהחבר'ה שלנו, הם היו כל כך
נלהבים, שהם אפילו לא התחשבו בזה
שאם הם יודעים לשחות או לא
יודעים לשחות, נכנסו למים.
ואחרי שחייה ממושכת
וקשה, אני מגיע לספינה,
ואני עולה על הסולם, השלב הראשון
של הסולם נשבר, ואני טובע בים.אז צץ לי מלח מהספינה ואמר לי:
"תשחה ואני אתקן את הסולם"
אז הוא אותו דבר עשה.
אז הביאו את הסולם, אני
עליתי למעלה לספינה,
והדבר הראשון, הלכתי
לראות את האנשים,
ספרתי את האנשים, כולם נמצאים
בספינה, אני הייתי ערום עם תחתונים.
כן? נתנו לנו לגימה של קוניאק,

00:55:30

והכניסו לברזנט, מתחת... ויצאנו
לדרך, שטנו לחוף איטליה.
למחרת היום, דיברנו עם בני ככה
סתם, מה עושים בארץ, מה התפקידים.
שאלתי אותו, אגב,
"אתמול שאלתי אותך, אמרת שזה
100-150 מטר וזה לא 100-150 מטר."

אומר לי: "זה 3 מייל"
להגיע לספינה,
3 מייל זה בערך 6 קילומטר.
אמרתי לו: "למה אמרת לי שזה 150?"
אמר לי: "אם אני אגיד לך 3
מייל, היית נכנס למים?"
אמרתי: "לא בטוח."
וכך היה.
הגענו לסירקוזה באיטליה.
ואמרו לנו: "תתפזרו."בלילה, מה התפזרו כל אחד הלך
איזה 4-5 וחשב שהוא התפזר,
למחרת כשהאיר השחר,
אז מצאנו את עצמנו כולנו
ביחד קרובים אחד לשני.
חיכינו עד שהרכבת תצא
מסירקוזה לכיוון רומא.

00:57:00

ונתנו לנו לאכול זיתים ולחם.
אני לא שוכח את הלחם
ואני לא שוכח את הזיתים.
זיתים כאלה גדולים, טובים, טעימים מאוד.
ולחם איטלקי, את שומעת? מצוין.
אכלנו.
ועלינו לרכבת, והגענו לרומא.

ברומא, נסענו למקום
שנקרא 'גרוטה פרטה'.
זה מרחק של כ-50 ק"מ מהעיר רומא.
ברכבת.
ושם בא הג'וינט יחד עם בגדים,וסידורים, ועזר לנו, חילק בגדים
כי אנשים באו, נכנסו למים.
וחלק כבר, אני מוינתי,
רצו להקים קורס למדריכים,
אמרו שבני נוער מטריפולי שיבואו,
אז אני מוינתי ככזה,
כאחד המועמדים לקורס.

00:58:30

ידעתי עברית.
אז...
על החוף כמובן השארתי
את אחותי ג'ולי,
יחד עם החבר שלי שהוא שמר עליה,
והם היו אחראים לקחת את
הבגדים של הקבוצה שלנו.
ואכן הגיעו לספינה בשלום, עלו
למעלה יחד עם הביגוד שלהם,
וחיכו לנו עד שאנחנו נגיע.

והגענו לרומא ולקחו
אותנו ל'גרוטה פרטה',
זה מן חווה חקלאית
גדולה באזור איטליה,
ושם הייתה התארגנות ראשונית, והיה מיון,
וחלק כבר לקחו אותם למחרת היום ארצה.ואותנו לקחו למקום שנקרא 'נמי'
לקורס מדריכים, שם מדריכים.
בינתיים, נפגשנו עם אחותי אסתר,

01:00:00

והחבר שלה, של אסתר, החבר
שלה שמואל נעמן, ז"ל.
הם התאחדו ביחד ולקחו
את ג'ולי ונסעו ארצה.
ואני הלכתי לקורס מדריכים בנמי.
עברנו שם קורס מדריכים,
הכל היה אחרי המלחמה,

הרוס, נתנו לנו וילה מפוארת,
אבל הרוסה מהמלחמה.
ועברנו שם קורס, בינתיים פתחו
את שערי העלייה בטריפולי.
ולא היה צריך כבר להביא את בני
הנוער לאיטליה, אלא ישירות ארצה.
אז למחרת, אני אספר לך סיפור.היינו בגרוטה פרטה כמה ימים,
בא חבר שלי, הוא אחד המנהיגים.
יוסף קראו לו.
אמר לי: "אני מבקש
שאתה תביא את רינה."
מי זו רינה? רינה זו חברה שלו.
גם המנהגים בטריפולי... "אז
למה היא לא באה?" אמרתי לו.
הוא אומר לי: "אבא
שלה לא רצה לתת לה."

01:01:30

"למה?"
"הוא אמר לא."
באו להגיד להם שהם נוסעים וזה,
אמר: "אם אתה לא תתחתן כדין,
אני לא אשחרר את רינה."
וניסה לשכנע אותו,
ניסה להבטיח, אמר 'לא'.
אבל בינתיים בספינה אחרת,
רינה הגיעה עם השכן שלה.
השכן רצה אותה גם כן.

רצה אותה, הלך לאבא שלה ואמר לו:
"תן לי אותה, אני אשלם בשבילה."
"אני אקח אותה, אני אתחייב."
אמר לו בסדר, אישר לו.
אז זה הרגיז אותו.
אבל הם כבר מזמן הלכו
ביחד, הוא ורינה.
אמר לי: "תביא לי אותה."
היא הייתה במחנה
אחר, נמי במקום אחר.לקחתי שני חבר'ה, הם באו איתי.
נסענו ברכבת, הגענו לנמי.
ראיתי את רינה, אמרתי לה:
"קחי סל, קחי מה שאת צריכה"
"למטה" שם נמי זה מקום גבוה, "למטה
יש תחנת אוטובוס, לכי לשם בשקט בשקט"
"תגיעי לתחנת אוטובוס,
תחכי לי שם."

01:03:00

אמרתי לחבר'ה:
"אתם תפטפטו עם כולם"
"ואל תראו שום תכונה
שאנחנו לוקחים מישהי."
ואכן לקחנו אותה באוטובוס, הבאתי
לו, אמרתי לו: "הנה חברה שלך. קח."
זהו, הגעתי ארצה.

אחרי שלא היה, סיימנו את
הקורס ולא הייתה עלייה,
הלכתי ללשכת הגיוס,
רציתי להתגייס.
אמרו לי: "הצבא בהתארגנות,
אתה יכול לבוא בעוד שנה."
מה אני אעשה שנה?
הלכתי לעבוד בבניין.בתום השנה, חסכתי 200
שקל, עבדתי קשה.
תנאים קשים, לא היה
כסף ולא היה...
ביום ראשון שהייתי
באוטובוס לנסוע לבקו"ם,

01:04:30

שומע ברדיו שמוכרים מגרשים
בראשון ב-200 לירות.
אמרתי 'אם הייתי על הקרקע,
עכשיו הייתי עושה.'
בקיצור התגייסתי, לקחו
אותי ליחידה קרבית,
גבעתי, בגדוד 52.

ושם התקדמתי בצבא
ושירתתי בצבא קבע.
ופרשתי מצה"ל בדרגת אלוף משנה.
התחתנתי, 4 ילדים.
הבן שלי גם הגיע לדרגת אלוף משנה.
הבת שלי שדיברתם איתה
היא מורה למתמטיקה,
שתי בנות נוספות,
אחת מנהלת בית ספר,ואחת עוסקת במסחר, שיווק, דברים כאלה.
זהו.
עליתי לארץ כאשר אמרו לי
שהקורס מדריכים נגמר.
אמרו לי שבבארי באיטליה,
אני הייתי ברומא,
בבארי באיטליה האונייה
'גלילה' נוסעת ארצה,

01:06:00

"ואתה תיסע לבארי, ותעלה על האונייה,
יש לך שם מקום ותגיע ארצה."
עשיתי את זה ככה.
אני הגעתי ארצה ב-29 למאי, 1949.
עכשיו, גם רינה מעפילה, גם היא.
את מבינה? גם היא בת 13.

אחותה, הייתה לה משפחה, כמובן
קיבלו רישיון ורצו לנסוע לאיטליה.
אז פשוט לקחו אותה, לא שאלו
אותה, לקחו אותה איתם.
והעלו אותה במחתרת על האונייה,
והיא הגיעה על האונייה.
אימא עקרת בית, צעירה, עקרת בית.
וזהו.
גידלה משפחה גדולה.אני כשהתחתנתי, לפני שהתחתנתי
אמרתי אחד הקריטריונים,
אחד הקריטריונים, אני רוצה בחורה,
קודם כל שתדע לקרוא עיתון.
שתדע מה שקורה בארץ ובעולם.
דבר אחד, דבר שני, היא
צריכה להיות לובית, למה?
כי אני אוהב את המאכלים הלובים.
אני אכלתי קוסקוס וחריימה
וכל הסיפורים האלה.

01:07:30

ואכן ככה זה היה, חיפשתי לוביות.
התחתנתי עם לובית.
לא מתחרט.
אנחנו היינו משפחה מרובת ילדים, אפשר לומר.
היו 4 ילדים ושני הורים ואחר
כך נוספו עוד שני ילדים.
תאומים, זוג תאומים בנים.

וזו הייתה המשפחה.
רגילה.
הרי נפתחו שערי העלייה, באו עם שערי העלייה.
באו בצורה לגלית.
אחרי הכל, אבא שלי
חיסל את העסקים שלו,
שם בחוץ לארץ, בטריפולי.
עזב את החנות שלו,

ונרשם, ועבר את כל התהליך והגיע.
הגיע משהו כמו חצי שנה
אחרי, 7 חודשים, משהו כזה.
ואיפה נפגשתם?
נפגשנו ב'שער העלייה'.
סנט לוקס קראו לו.
המסר, יש מסר באיטלקית שאומר:

(איטלקית)
"הרצון הוא היכולת."
"אם תרצה, תוכל."
על אף כל הקשיים.
אני אוהב את הארץ.
שלמה, תודה רבה.
אני מקווה ש...
מקסים.
-כן?
כן, מקסים.
-תודה רבה.‏
על לא דבר.

Shlomo Tzofan

Interviewer -
Galit Cohen Krespi
Video length:
01:02:47
Date Taken:
01/01/1
Place:
Tripoli
,
Libya
Playlist (0)
00:00:00
Search

אני שלמה צופן.
זה שמי.
אני נולדתי בטריפולי.
בשנת 29'.
וטריפולי לא הייתה מפותחת,
היא הייתה כבושה על
ידי העות'מאנים.
והיא נכבשה ב-1911
על ידי האיטלקים,
והאיטלקים התחילו באמת
לפתח, לפתח את החינוך,

את התעשייה, את הדברים והאיטלקים
עשו עבודות יפות מאוד.
אבל אם למשל בנושא החינוך,
אני לא הלכתי לגן ילדים,
לא היה דבר כזה גן ילדים.
הקהילה אצלנו בסך הכל, בטריפולי,
מנתה כ-30 אלף איש, לא יותר.
זה מיעוט לעומת הערבים
והנוצרים שהיו שם,
הנוצרים גם לא היו רבים,

אבל הערבים היו הרוב.
הם היו הרוב.
הלכתי לבית ספר שנקרא 'פטרו
ורה', שהוקם על ידי האיטלקים.
ושם הצלחנו ללמוד, אני אישית
הצלחתי ללמוד 3 כיתות.
כי אז פרצה המלחמה ב-1939,
והמורים והמורות שהיו בבית
ספר, כולם היו איטלקים,
 


ולכן חזרו הביתה בזמן שפרצה
המלחמה, וסגרו את הבית ספר.
והילדים פשוט נזנחו, אין,
לא היה, לא היה מה לעשות.
אבא שלי היה חייט.
והיו לו, הייתה לו
חנות בעיר החדשה,
חנות חדשה, הייתה
לו גם קליינטורה,
לקוחות, מהשכבה הגבוהה.

והוא אמר לי: 'אם אתה לא לומד בבית
ספר, אתה לומד חייטות, בוא איתי.'
ואז, הוא לקח אותי לחנות,
היינו צריכים ללכת
לחנות, ללכת לעבוד,
וככה אני התחלתי לעבוד
וללמוד את החייטות.
עם אבא שלי.
המלחמה הייתה קשה. היו
הרבה מאוד הפצצות.
היו הרבה מאוד הרוגים,
הרבה מאוד פצועים.
בטריפולי יש נמל,

ונמל זה אובייקט מלחמתי,
תמיד יש אוניות או פריגטות
או כל מיני כלים ולכן
חיפשו אותם באוויר.
ואז בנות הברית כמעט
כל לילה הפציצו,
כל לילה הפציצו.
היינו קמים בבוקר,
רואים ערימות...
 


של פסולת בניין, הריסות בניינים,
הרוגים, פצועים, היה מצב קשה.
עד כדי כך שחיפשו לברוח לפרוורים.
וכאשר המצב היה בלתי נסבל,
אז פשוט אבא חיפש לצאת מהעיר,

ולגור בפרוורים, באיזה
שהוא מקום אחר, כלומר.
ואז מצאנו בכפר ערבי איזה בית.
בית ישן.
כמובן, לא מים זורמים ולא שירותים.
וללא רצפה, הכל חושות.
ושם שכרנו את הבית הזה,

והיו גם שכנים נוספים ושם
בילינו תקופה של כמה שנים,
במקום הזה שנקרא עמרוס.
עמרוס ככה קוראים לזה.
והמרחק הוא היה כ-6
קילומטר מהעיר,
היכן שהייתה החנות של אבא,
 


ואבא, עם אוטובוסים
יכולנו להגיע לחנות.
לפעמים גם נסענו עם האופניים.
אופניים, הוא לקח אותי, הוא
הרכיב אותי על האופניים ונסענו.
וכל יום היינו נוסעים וחוזרים.
אז המצב היה קשה מאוד
גם מבחינה כלכלית.
היו קשיים כלכליים
וחילקו פנקסי מזון.

המשפחה שלנו הייתה בת 6
נפשות, וקיבלנו 6 נפשות,
קיבלנו מזון, המזון
הזה לא הספיק לכלום.
היינו צריכים לחפש, כלומר אבא היה
צריך לחפש פיתרון לנושא הזה של המזון,
כי באמת היה מעט.
ולאבא יש קשרים טובים, בעיקר
לקוחות, מהפקידות הבכירה.

ואני זוכר שהיה ערבי אחד,
שהוא היה מהפקידות הבכירה,
והוא היה ידיד טוב של אבא שלי.
אז הוא סיפר לו את הסיפור,
סיפר לו את הסיפור.
אמר לו: "תראה, 6 נפשות, צריך אוכל,
צריך מזון, אנשים צריכים לגדול."
אז הוא באמת עזר לנו , נתן
לנו עוד פעם, עוד 6 פנקסים,
אז חיינו טוב.


זה הסיפור של שנת 39' והמלחמה.
עכשיו המלחמה התגברה,
הלכה והתגברה.
גם הפצצות מהאוויר
ובהמשך גם הפצצות מהים.
שהן היו קשות ביותר.
אז החזקנו מעמד בעמרוס
איזה שנתיים, משהו כזה.
אחר כך מה היה?

חזרנו ללוב, חזרנו לעיר,
לעיר החדשה, והמשכנו לגור.
כי נמאס מהדבר הזה ורצינו לחיות
חיים קצת יותר נורמליים.
אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן,
היינו צריכים לנסוע כי לקראת,
בתוך במלחמה המצב התגבר.

כאשר מונטגומרי ורומל וכל החבורה
הזאת התחילו להתכתש ביניהם.
והם התקרבו לטריפולי.
השכן, יום אחד, הייתה בלילה
הפצצה ענקית, חזקה מאוד,
עם הרבה מאוד נזקים,
ואז השכן אמר שההורים
שלו נמצאים בגריאן.
 


בגריאן, והוא מתכוון ללכת
לשם ביחד עם המשפחה.
שם המקום קצת יותר בטוח ולא יכול
להיות הפצצות, כי זה מקום רחוק.
אז הוא הזמין אותנו,
'תבואו איתנו.'
אז אבא שלי הסכים ללכת איתם,
אם כי אני לא חושב
שהייתה החלטה מוצלחת,
כי הקשיים שם היו מרובים.

עד שמגיעים לגריאן, קודם
כל צריך לנסוע עם הרכבת,
ואחרי הרכבת מתחילים ההרים,
הרכבת לא נכנסה להרים, ואז צריך
לעבור לאוטובוס או למשאית,
שמקשר, מספר קילומטר.
ושם היה ישוב יהודי, שגר במערות.
אם אתם רוצים לראות תצלום מערה,

יש בבית המורשת של לוב.
באור יהודה.
הם היו גרים במערות, יורדים למטה,
היה פתח גדול מאוד, ויש
מערה בפנים, ויש שם חדרים,
ויש שם כל מה שצריך.
 


ואנחנו כמובן אורחים,
היינו צריכים מקום לגור,
כולם שם גרים במערות.
אז חיפשנו אפשרות, אז מצאו
איזה צריף מעל הקרקע.
ושם באמת גרנו וזה היה קשה מאוד.
אבא שלי התרוצץ, נסע כל
הזמן לעיר כדי לעבוד.
בתחילת השבוע, וחזר בסוף השבוע.

הוא הביא איתו מצרכים ואוכל
בשביל המשפחה וכל הדברים.
וזה היה בלתי נסבל.
זה היה לקראת סיום השלטון
של האיטלקים באיטליה.
אז לא החזקנו הרבה
זמן מעמד שם למעלה,
וחזרנו בחזרה הביתה.

ואמרנו 'קה סרה סרה', מה שיהיה
יהיה, אנחנו חייבים ללכת.
לא יכולים להחזיק מעמד שם.
ב-23 לינואר, עד כמה שאני זוכר,
הבריטים כבשו את טריפולי.
במסגרת המלחמה.
והשמחה הייתה כאשר
הבריגדה היהודית
 


היו בין הכוחות שנכנסו ללוב.
אגב, החינוך היה
אפשר להגיד מפותח,
היה חינוך יהודי,
יש בית ספר יהודי,
שהיינו מבקרים בו אחרי הצהריים,
בבוקר היינו הולכים
לבית ספר האיטלקי.
בית ספר איטלקי.

ואחרי הצהריים היינו
הולכים ליהודי כולם.
למדנו כמובן תורה, תנ"ך.
כל מה שקשור בעניין הזה.
בערב היינו הולכים ללמוד עברית,
היה בית ספר 'תקווה', היינו
הולכים ללמוד עברית.
אפשר לומר באופן כללי,
שכמעט כל הילדים לומדים עברית,

בערב, הולכים ולומדים עברית.
למה סיפרתי לך את זה?
כי הגיעו הבריגדה והתחלנו
לדבר איתם עברית!
הם השתגעו, אמרו 'מה
אתם?', הם חשבו ש...
אנחנו דיברנו איתם עברית טובה.
כשחזרנו, אפשר לומר הייתי בן
11-12, משהו כזה, 13, זה הגיל.
 


הבריגדה היהודית, קודם
נסיים את הפרק הזה.
בטריפולי הייתה ציונות.
הייתה ציונות.
עובדה, יש מוסדות, דיברו
עברית, יש מועדונים,
היו שני מועדונים,
מועדון 'מכבי' אחד,
שהוא אליטיסטי, עשיר ואליטיסטי,

ואילו מועדון 'בן-יהודה' היה בעיקר
לימוד עברית, הוא לימד עברית.
בתום המלחמה, זאת אומרת עם הכיבוש
באו היהודים האלה, הבריגדה,

והיו גם שליחים בלתי
לגליים שהצטרפו לבריגדה.
והיו גם שליחים שנשלחו במיוחד
בשביל לארגן את
היהודים לעלייה ארצה.
 


המנהיגות, היהודים בכלל בלוב
היו כ-99 אחוז שומרי מצוות.
מעט מאוד היו אנשים...
שומרי מצוות ללא קיצוניות.
כלומר מתפללים,
מתפללים כל יום, מניחים
תפילין, עושים את כל המצוות.

אין יום שלא מתפללים,
אני זוכר את עצמי,
הייתה בר מצווה אחת חגגו לי
כשהיינו בחוץ, בעמרוס, שם.
משם ללכת לבית כנסת, לישוב היהודי,
יש יישובון קטן של יהודים מקומיים
במקום ויש שם בית כנסת,
היינו צריכים ללכת מהכפר הערבי
לבית כנסת ברגל ולחזור בחזרה.

אז הנוער יודע עברית, אבל
הציונות הייתה ציונות פסיבית.
זאת אומרת, קופסה של קרן
קיימת על הקיר בתוך הבית,
מתפללים "ותחזינה עיננו
בשובך לציון" 3 פעמים ביום,
 

ועושים כל מה שצריך, אבל דברים
מעשיים ציוניים לא היה.
והשליחים האלה הייתה להם התנגשות
עם המנהיגות המקומית על רקע הדת.
כי המנהיגות המקומית... אלה השליחים
באים ועושים את זה מטעמי ציונות,

ציונות, ללמד ציונות וגם
לעשות ציונות, לעלות ארצה.
והייתה התנגשות קשה.
השליחים כמעט ונכשלו
ורצו לחזור הביתה,
אבל קיבלו הוראות מהארץ
להמשיך ולהחזיק מעמד,
ולהשתלב בכל מחיר
ובכל אפשרות אחרת,

אז הפכו אותם למורים,
והם היו מורים.
אבל התחילו לתפוס
מעמד והייתה הפרדה.
הקימו מועדון תנועת נוער
ונפרדו מהזרם הדתי.
כי אלה היו מהזרם החופשי.
 


ובאמת מה זה ציונות?
איך עשו ציונות אז?
הוקמו הכשרות חקלאיות,
הכשרה חקלאית.
פשוט באלף... אנחנו
מדברים לפני 70 שנה,
קמה הכשרה חקלאית.
מי היה יכול לדמות שבלב
הערבים שם בכפרים הרחוקים

להקים הכשרה חקלאית וכדומה.
עכשיו טיולים, מתי היו יהודים
יוצאים מהרובע היהודי שלהם
לעיר החדשה, ביום חג האילנות.
מברכים על האילנות,
זה פעם אחת בשנה,
היו מעזים בשביל למצוא
עצים, עליהם אפשר לברך,

בחג האילנות, ברכות האילנות.
אבל בתנועות הנוער התארגנו, התחילו טיולים
לנסוע, ולעשות פשוט כמו בארץ ישראל.
והצליחו.
וקיימו הכשרה שנחרבה בפרעות.
 


הגיע מצב שבתנועת הנוער, אמרתי
לך, התחילו לחיות 'חיי ארץ',
אנחנו כבר ידענו מה זה
מושב ומה זה קיבוץ.
ואיך הישוב מסודר
ומאורגן מצד אחד, ו
מצד שני גם חיים ציוניים
פעילים זה היה.

על תנועת הנוער הוקמו גם
עוד תנועות נוער נוספות.
כמו 'מכבי הצעיר',
כמו 'הצופים' ועוד.
בשנת 1945, בנובמבר,

אני זוכר, הייתי עם החבר שלי,
בנימין ז"ל במשחק כדורגל.
יום ראשון היה מתקיים משחק כדורגל
והיינו הולכים לאצטדיון להסתכל.
פתאום בערב, אחרי
שחזרנו, באמצע הדרך,
שומעים יהודים רצים ובורחים
 


ואנחנו לא ידענו מה
זה, מה קרה, מה יש.
לא ידענו כלום.
אחר כך אמרו לנו: 'בואו תתחבאו, תיכנסו
לאיזה שהיא חנות, שמוכרת משקאות.'
נכנסנו לשם, לא ידענו שום
דבר מכל העניינים האלה.
זה היה בלילה הראשון.

למחרת התברר לנו שבבת אחת,
כאילו ניתנה פקודה מראש,
כל הערבים התנפלו על היהודים
בכל מקום איפה שהיה יהודים,
באיזה שהוא כפר, ישוב,
ערבים התנפלו על היהודים.
והיה רצח.

אכזריות איומה.
הם בזזו והם אנסו והם הרגו והם
עשו כל הדברים החמורים ביותר.
130 יהודים נרצחו.
20 בתי כנסת, ספרי תורה נשרפו.
 


בתי עסק נחרבו, בזזו אותם.
היה מצב חמור מאוד.
מתברר בדיעבד שהערבים
ביקשו עצמאות,
והבריטים לא ראו
כי הם ראויים לכך,
אז מה הם עשו?

נתנו אישור לערבים
להתנפל על היהודים.
וזה כדי להראות לעולם
איזה ברברים אלה,
את מבינה? ואנחנו
שילמנו את המחיר.
הם סגרו את תחנות המשטרה,
סגרו את מחנות הצבא,
ולא נתנו לאיש לצאת, ולא קיבלו
תלונות ולא קיבלו שום דבר,
אמרו: 'תיסעו, אנחנו
לא עושים שום דבר.'

4 ימים ו-4 לילות העסק הזה
נמשך, וזה היה חורבן נוראי.
האמת שגם היהודים, הם
לא אנשים שאחזו בנשק,
או עברו איזה שהם אימונים או איזה
שהם דברים כדי שיוכלו להגן על עצמם,
לא, הם היו שהים תמימים.
 


וזה היה נורא, נורא.
אני זוכר, שהיהודים יושבים
ברחוב ופשוט רוצחים אותם.
ולא בכלי ירי, במוט ברזל או בסכינים
או בגרזנים או בכל מיני כלים כאלה.
אני הייתי דבר כזה, יום ראשון,
אמרתי לך, אני הייתי בכדורגל,

ואחר כך בילינו באיזה שהיא חנות
ובערב מישהו ליווה אותנו הביתה.
חשבתי שזה דבר רגיל, אני כל יום
הייתי קם והולך לבית כנסת להתפלל.
בדרך לבית כנסת, זה לא היה
רחוק מבית כנסת אלינו,
אני רואה שאבנים עפות,
והעסק הזה לא רגוע.
אני נכנסתי לבית כנסת והתפללתי,

והצלחתי להגיע הביתה,
אבל אז רואים כבר
כנופיות כנופיות של ערבים
הולכים מבית לבית של יהודים,
ובוזזים ואונסים וצועקים
ועושים את כל מה שעושים.
אז הייתי שבוע בבית, נשארתי בבית,
 


והייתי במקום, הבית שלנו
היה במקום, מבחינת קרבה,
קרבה לערבים יותר מאשר ליהודים.
גרנו בקומה ראשונה.
אני זוכר שאני ראיתי במו
עיניי כנופיות של ערבים,
שחדרו כבר לבתים, אני
ראיתי אותם מהחלון,
חדרו לבתים והתחילו
לעשות שמות בבתים.

וזה היה פחד, אנחנו גרנו למעלה,
ובתוך הדירה, יש לנו דירה,
ובאחת הדירות גרה זונה.
ואימא שלי ז"ל פיתחה איתה יחסים.
הייתה ביום שישי נותנת
לה מטעמי השבת.
ונותנת לה כל מיני דברים.

ואז הבחורה הזאת ירדה
למטה, סגרה את הדלת,
ולא נתנה לאף ערבי להיכנס, אמרה:
"לפה לא נכנסים, לכו מהבית שלי."
זה היה הסיפור.
והטוב לב של אימא ז"ל, איך
אומרים, כיסה על העניין הזה.
אלה היו פרעות קשות מאוד,
קשות מאוד, 4 ימים.

הרב של הבריגדה היהודית
בא למנהיגות היהודית,
אסף אותם ואמר להם: "תתביישו
לכם, אתם הלכתם כצאן לטבח."
"איך לא הגנתם על עצמכם?"
"איך אתם נשארתם ככה אדישים,
ונתתם להם לעשות מה שהם רוצים?"
זה היה ביזיון גדול.

הסיפור הזה נגע מאוד
מאוד לישוב בלוב.
הביטחון הלך,
ההתייחסות הייתה קשה,
אבל, הוחלט להקים ארגון הגנה.
והוקם ארגון הגנה בעזרת הבריגדה.

וכל בני הנוער שהיו בתנועות
גויסו להיות חברי הגנה.
היו אימונים בנשק ביום או בלילה,
והייתה סודיות בגלל
שהבריטים היו השלטון.
 


השלטון על ידי הבריטים,
אז פחדו, השלטון היה אנטי-יהודי.
לא בא איתנו, עם הערבים,
תמיד התייחס לערבים.
ואז היה שליח מארץ ישראל, קראו לו...
אני אזכר בהמשך.

והוא הביא את הדברים,
הייתה השבעה,
והיו תאים, בין 3 ל-5
תאים, שאחד לא ידע מהשני.
נשמרה סודיות, גויסו
יהודים פקידים שהיו במשטרה,
בבולשת ובכל מיני מוסדות.
למסור מודיעין, אינפורמציה לגבי
התוכניות של הבריטים מה לעשות.

ובקיצור התחיל להתארגן כוח.
רכשנו נשק, תחמושת, העיקר
אבל ממחסני הצבא הבריטי.
הבריגדה היו גונבים מהבריטים,
ומביאים לסליקים שלנו.
 


אז מספרים על מקרה אחד שחייל
יהודי אחד מהבריגדה בא עם משאית
עם תחמושת ונשק,
חילק אותה לסניפים,
ולקח את הנשק והתחמושת
וחתם עליו, כן?
חתם עליו וחילק את זה לסניפים.
עכשיו איך יחזור בחזרה
עם המשאית ריקה?
אז הוא דפק את המשאית
באיזה שהוא מקום,

כן? כפת את עצמו, 'קיבל'
מכות, עשה לעצמו, ונשאר ככה.
באה המשטרה למחרת
היום: 'מה, מה קרה?'
הוא אמר: 'ערבים שדדו אותי'.
וככה הוא יצא.
עכשיו היו תכניות, הבריטים
הבינו שיש פה ארגון הגנה,
והם רצו לתפוס ורצו
לחסל את העניין.

לחסל את העניין הזה של
היהודים, לא רצו שיתפתח יותר.
אז היו תכניות לפלוש על
בתים שחשדו שבהם יש נשק.
וזה נכון.
ואז החבר'ה שהשתלבו בבולשת היו
מדווחים לארגון שלנו, להגנה,
נגיד, ביום זה וזה, בשעה כזאת,
והיו באים לבתים האלה והאלה.
 


אז מספרים, אני לא הייתי שם,
שמישהי, בחורה, לוקחת כלי הנשק,
שמה את זה בתיק, כקניות,
ושמה למעלה קצת ירקות
וקצת זה ומחזיקה,
ואז כשהבריטים באים ונכנסים לבית,
אז יש מהומה, יש
אנשים שמצטרפים וזה.
אז היא יחד עם הנשק
שלה, יחד עם הקהל,

נותנת לחיפושים להתבצע,
אחרי שגומרים את
החיפושים, הולכים הביתה,
ומחזירים את הנשק למקומו.
היו כל מיני חוכמות, היו
כל מיני דברים יפים.
אני הייתי שם, כל הזמן הייתי שם.
אני הייתי בפרעות,
סיפרתי לך, הייתי בבית,
כי לא יכולנו לצאת בכלל.

רק ביום הרביעי כבר הביאו, הציבו
שוטרים ונפתחו תחנות המשטרה,
והתחיל כאילו הסדר לחזור בחזרה.
אז אנחנו הלכנו לרובע היהודי,
עד שהנושא יירגע, גרנו אצל
קרובים, וחזרנו בחזרה.
 


אני הייתי בתנועת הנוער,
הייתי בתנועת הנוער.
והייתי משולב עם כל הדברים האלה.
עכשיו,
הייתי ב'הגנה', זאת
אומרת, התאמנתי ב'הגנה'.

והדבר הזה התחיל
לעבוד במשך 3 שנים.
בשנת 1948, ביום השבועות,
כאשר עניין הקמת מדינת ישראל
התחיל להתפרסם ולהתבצע,

באו מתנדבים ערבים מארצות
ארה"ב בדרך לישראל,
כדי להילחם נגד הקמת המדינה.
והצטברו אלפים.
והפעם רצו לנצל את ההזדמנות השנייה
ולהתנפל על היהודים ביום חגם,
ביום שבועות.
 


והדבר הזה נודע ליהודים, ואז
הם היו מאורגנים היהודים.
והם קיבלו מכות. היהודים
עשו עבודה יוצאת מן הכלל.
כלומר, 'ההגנה' היו
במקומות תורפה,
מקומות שידעו שמהם יבואו

והיהודים התנפלו עליהם
גם בנשק... בנשק קר,
והייתה נסיגה בכל
החזיתות, אפשר לומר,
של הערבים, הערבים ברחו.
והבריטים התערבו כדי להציל אותם.
וזה היה ניצחון גדול
מאוד של היהודים,
וזה הרים את המורל.

יחד עם זה כל הנושא הזה,
ההתייחסות או ההתנהלות של
הבריטים וההתנהגות של הבריטים,
והשנאה של הערבים, תמיד
שנאו את היהודים, הערבים.
זה המאיס את הציבור היהודי.
המאיס, הוא לא רוצה לחיות שם.
וגם הקמת מדינת ישראל,
כמובן, ואנשים היו ציוניים,
 


רצו להגיע לארץ כמה שיותר
מהר, כדי לעזור במלחמה.
אז קמה תסיסה גדולה
מאוד של בני נוער,
לצאת מהארץ, לצאת מלוב.
ואני ביניהם כמובן.

והיה מן מעבר של מנהיגות
מהדור הישן לדור החדש.
אני מגדיר את זה שיש שם 7
שנים משנת 43' עד 50',
כן? הנוער הוא זה
שהוביל את הדברים.
והנוער חיפש לצאת בכל דרך.

היו כמה אפשרויות לצאת.
אפשר לצאת דרך המדבר או דרך הים.
שתי האפשרויות האלה אפשר.
ושתי האפשרויות האלה נוצלו.
והיו הסתכנויות לא מעטות.
אלה שבחרו לנסוע או
ללכת דרך המדבר,
הלכו עם כנופיות ערביות,
מדריכים ערבים.
 


והמדריכים הערבים לא
תמיד הובילו אותם נכון,
או ששדדו אותם באמצע הדרך
או שלא הביאו אותם ליעדם,
הביאו אותם ישירות למשטרה, כי
הכוונה ללכת, להגיע לתוניס,
ומתוניס אפשר למצוא
דרך לארץ ישראל.
השנייה הייתה דרך הים.

דרך הים, כלומר ספינות,
ספינות קטנות, גדולות.
להגיע לאיטליה,
ומאיטליה להגיע לארץ.
בנושא ההעפלה,
בנושא ההעפלה.
בא אליי מנהיג ואמר לי: "שלמה
אני רוצה שאתה תארגן קבוצה."
"אנחנו מעפילים" הוא אמר,
"אנחנו מעפילים",

"תגייס חמישה אנשים, בנים,
בנות, תיקח מהם כסף"
4000 ל"י זה נקרא.
הכסף המנדטורי.
"ואנחנו מתארגנים."
אמרתי לו: "בסדר."
 


אחרי שבועיים אמרתי לו: "יש לי
חמישה, יש לי קבוצה של חמישה אנשים."
יוסף ז"ל.
אמר לי: "אתה עובד מהר."
"תגייס עוד חמישה". אמרתי לו:
"בסדר, אני אגייס עוד חמישה."
גייסתי עוד חמישה, אמר לי: "אתה תהיה
הראש של שתי קבוצות." אמרתי לו: "בסדר."
אז היו לי עשרה אנשים.
עשרה נערים.
15, 16.

גייסתי עשרה אנשים ואימנתי
אותם במפגשים סודיים,
ועשינו כל מה שצריך.
יום אחד, התחלנו להריח שצריך להיות
משהו בעניין הזה, כלומר, להתקדם.
אני התלבטתי, להודיע לאבא
שלי או לא להודיע לו.
אימא, ילדים, אחים.

אמרתי 'אבא אחראי, שומר
סוד, אני אספר לו'.
כמובן יש לי את הקבוצה, יש
לי שתי קבוצות, אחריות,
אמרתי לו: "כנראה באחד
הימים אני אעזוב."
אמר לי: "מה? מה איתך?"
"אתה אגואיסט, מה אתה לא יודע
שאני גם רוצה לנסוע לארץ ישראל?"
הוא ציוני.
הביך אותי... "מה אתה
רוצה שאני אעשה?"
 


אומר לי: "מה זה? אתה
צריך לעזור לי".
אמרתי לו: "אבא, אני
יכול לעזור לך משם."
אמר לי: "קח את אחותך."
אסתר, ז"ל.
אמרתי לו: "תן לי לבדוק."
בדקתי, קיבלתי אישור, אמרו לי:
"אתה יכול להביא גם את אחותך."

הלכתי לאבא, אמרתי לו: "תראה, אני
מוכן לקחת את אסתר בשני תנאים"
"תנאי אחד שאתה לא מספר לאף אחד.
גם לה אתה לא מספר."
"תנאי שני, שאתה צריך
לשלם בשבילי ובשבילה."
"4000 ל"י כל אחד." אמר לי:
"אני מסכים לתנאים שלך."
אסתר צעירה ממני בשנה, שנה וחצי.
כן.
לא אמרתי לה מילה.

ביום היציאה אמרתי לה:
"בואי נלך לקולנוע."
אז היא התלבשה וזה והלכנו.
עכשיו, לי הודיעו ש: "אתה תהיה יחד
עם הקבוצות שלך בשעה 17:00 אחה"צ".
במקום, פיאצה (כיכר)...
"תבוא."
באתי.
 


עם החבר'ה שלי, עם הקבוצות,
קיבלתי שתי מוניות.
שתי מוניות.
חילקתי את החבר'ה שלי.
 אמרתי: "לאן להגיע?"
אמרו לי: "הנהג יודע."
נסענו כ-15 ק"מ מהעיר,
והגענו לאיזה חוף.
זה באזור שקראו לו תג'ורה.

ושם הייתה מנהרה, ואמרו
לנו: "תיכנסו למנהרה."
נכנסנו למנהרה, מנהרה ענקית
גדולה, כל אחד תפס מקום, ישבנו.
והתחילו לזרום אנשים, נוער,
בני נוער, בנים, בנות.
הגיעו כ-100 נערים ונערות.
חיכינו לספינה.

חיכינו ללילה כדי שהספינה
תגיע ואנחנו נעלה.
והנה בשורה לא טובה,
הספינה מקולקלת,
"ותצטרכו להישאר 24 שעות
באותו מקום, עד ללילה הבא."
הייתה התמרמרות, מה יהיה עם ההורים, לא כל
ההורים יודעים את האמת, את כל מה שקורה.
 


יכולים ההורים ללכת למשטרה ולהתלונן
על זה שהילדים שלהם לא חזרו.
זה היה מתח קשה מאוד.
עבר הלילה, למחרת בבוקר
הביאו לנו לחם, אכלנו לחם.
והגיע הלילה הבא.
אמרו: "הספינה פה בסביבה."

ואנחנו מתארגנים
לעלות, בסדר גמור.
אמרו ככה, אמרו לנו שהסירה
תגיע מהחוף לספינה.
היא תיקח שמונה-עשרה אנשים,
תיקח קודם כל את הבנות,
והסיבוב הזה לקח עשר דקות בערך.

וכולנו ממתינים בשקט, ליד
החוף, כולנו על החוף מחכים.
אחרי מספר סיבובים הסירה לא חזרה.
הסירה לא חזרה, מה קורה?
מתברר שהספינה הייתה קטנה ולא
יכלה להכיל יותר ממה שהיא יכלה,
וכל מי שעלה, עלה, כל מי
שלא עלה, נשאר על החוף.
 


אחותי הייתה ביניהם
ואני נשארתי על החוף.
אחותי עלתה יחד עם הבנות, קיבלו
עדיפות הבנות, את מבינה?
ואני לא עליתי.
זה היה זעזוע קשה מאוד, היינו
איזה 30 איש שלא עלו לספינה.
חזרנו הביתה, חזרנו 15 ק"מ.

בדרך הביתה היינו נראים
במצב עגום מאוד.
עייפים, שחורים, בגדים מלוכלכים,
הכל, היינו 30 אנשים.
הייתה, פגשנו אישה אחת.
אמרה, עצרה אותנו.
אמרה: "אתם נראים נורא, בואו
תעלו למעלה, אצלנו הביתה."

"תתרחצו, תאכלו ובערב תלכו בשקט."
זה היה נס האישה
הזאת, עלינו למעלה,
אכלנו, התרחצנו, ישנו,
היינו עייפים מאוד.
ובערב, בדרך הביתה 'מה אני אגיד להורים?
מה אגיד לאבא שלי?'
 


אבא שלי, אמרתי לו: "מצטער."
"אסתר בלב ים, ואני פה."
אז הוא הרגיע אותי, אמר לי:
"הכל יהיה בסדר בעזרת השם."
"אתה תעלה ואנחנו נעלה,
וכולנו נעלה ויהיה בסדר"
"אל תיקח ללב, ואסתר
תגיע למקומה, אל תדאג."
אמר לי אגב: "בפעם השנייה תיקח את
ג'ולי", ג'ולי זו אחותי השנייה.

היו חמש ניסיונות להעפלה
אחרי המקרה הזה שנכשלו.
אחת מהן,
התכנסנו בבית הקברות היהודי.
ששכן בדיוק על חוף הים.
והיינו 30 איש והספינה
צריכה להגיע.
והספינה הגיעה והיו
סימנים מוסכמים,

להתחיל לשחרר את המעפילים.
פתאום עבר פטרול משטרתי של ערבים,
שני ערבים עברו מתחת לחומה.
עצרנו את הכל, והערבים והשוטרים
כנראה שהזמינו גם ספינה משטרתית.
כי הם ראו את התכונות...
 


ואז שני חבר'ה מאיתנו קפצו לים,
והגיעו לספינה ואמרו לו: "תברח
כי אתה עלול להיתפס פה"
"המשטרה יכול להיות שהיא בדרך."
ואז גם זה, הניסיון
הזה גם כן נכשל.
בפעם הבאה, הגיע שליח
מהארץ יחד עם ספינה.

יחד עם הספינה.
יחד עם אחד המנהיגים שלנו,
שקראו לו צ'יצ'ו ז"ל.
צ'יצ'ו ווכלימו אדאדי,
אלה שני אנשים.
הם באו עם הספינה, וכשראינו
אותם יחד עם בני, בני זה השליח,
קיבלנו הודעה להתאסף בחוף
מכבי, ל'מכבי' היה קטע חוף.

ובקיץ היו מבלים שם, היו צריפונים, היו
מקימים צריפונים ומבלים את הקיץ שם.
וזה היה בחורף, אנחנו
מדברים בדצמבר.
אז אמרו לי: "תביא את
הקבוצה שלך לחוף מכבי."
בשבת, מוצאי שבת.
לקחתי את אחותי, והבאנו אותה.
הגענו לשם אבל היה
יום קשה, גשמים,
 


רוחות, רוח סערה
גדולה, חזקה מאוד.
אי אפשר היה לקיים
את הפעילות הזאת.
ולכן פיזרו אותנו.
ביום חמישי כשהכול נרגע,
חידשנו את העניין ואז שוב פעם חזרנו
לאותו חוף של המנהרה, שהיה בפעם הקודמת.

הפעם, היה בחור שהוא
היה אחראי על הרכב,
במחנה האמריקאי, בשדה התעופה.
היה שדה תעופה 'מלחה',
קוראים לו 'מלחה',
והוא היה קצין הרכב. הוא היה
קצין הרכב של האמריקאים.

ואז דיברנו איתו בקשר: "אנחנו צריכים
מספר משאיות שיעשו נסיעה אחת."
סיכמו איתו, אמר: "גם אני
רוצה לעלות", אמרו: "בבקשה."
"אתה יכול לעלות איתנו".
הוא ארגן את העניינים.
ואנחנו התכנסנו במספר בתים.
 


אני הייתי יחד עם אחותי בבית
של יוסף, היו שם איזה 20 איש.
הסיכום היה לחגוג יום
הולדת עד 00:00 בלילה,
ב-00:00 בלילה הכל שקט, הס.
שרנו ואכלנו וזה ואחר כך ב-00:00
בלילה עשינו שקט במשאית
האמריקאית.

הורדנו נעליים.
הלכנו בשקט כדי לא לעשות רעש, עלינו
על המשאית, סגרו אותנו עם הברזנט.
בצ'יק למנהרה.
נסענו לשם, לא נכנסנו
למנהרות, נשארנו על החוף.
וראינו את הספינה, ראינו
את הספינה מחכה לנו.

שמחנו מאוד ואז בני השליח
אסף את ראשי הקבוצות.
אני הייתי ביניהם.
הוא סיפר לנו, אמר לנו ככה: "אני יודע
מה שקרה לכם, שנכשלתם מספר פעמים"
"ואתם רוצים לעלות ארצה"
"אני מבטיח לכם שאם אני אצטרך לחזור כמה
פעמים כדי לקחת את האחרון, אני אחזור."
 


"אבל תעשו סדר, ואני
רוצה שאתם תעזרו לנו."
"מה אנחנו יכולים לעזור לך?"
הוא אומר: "כל מי שיודע
לשחות, שישחה לבד עד הספינה."
"הסירה מקולקלת, צריך לתקן אותה."
"וזה גם יקצר את הזמן שנהיה פה."
אני הלכתי לקבוצה שלי.

ואמרתי לו: "אתה יודע לשחות ואתה
יודע לשחות ואתה יודע לשחות..."
"תורידו את הבגדים,
שימו פה, כנסו למים."
נשארתי עם עוד אחד,
אמרתי לו: "תשמע"
קראו לו בני,
אמרתי לו: "אחותי פה בת 13, אני לא
יכול, מישהו צריך להישאר איתה."
"או שאתה תישאר איתה
או שאני אשאר איתה."
אמר לי: "אני אשאר איתה." אמרתי
לו: "בסדר, תישאר איתה.""תביאו את כל הבגדים של האנשים"
ואני הורדתי את
הבגדים ונכנסתי למים.
עכשיו, כשהוא אמר את זה, אני
שאלתי אותו מה המרחק לספינה,
אז הוא אמר לי 100-150 מטר,
אמרתי 100-150 מטר
אני אשחה, שוחה.

באותו שלב אני לא ידעתי
לשחות כמו שאני יודע.
אמרתי להם: "150 מטר בחייכם,
מה אתם עושים מזה עניין?"
למרות שזה דצמבר, וקור, לא נעים.
אני נכנס למים ושוחה, ושוחה, ושוחה,
מסתכל זה אותו מרחק, לא התקדמתי.
עוד פעם שוחה ואנשים שנכנסו למים
התחילו לצעוק 'איוטו', זה 'הצילו',

מהחבר'ה שלנו, הם היו כל כך
נלהבים, שהם אפילו לא התחשבו בזה
שאם הם יודעים לשחות או לא
יודעים לשחות, נכנסו למים.
ואחרי שחייה ממושכת
וקשה, אני מגיע לספינה,
ואני עולה על הסולם, השלב הראשון
של הסולם נשבר, ואני טובע בים.אז צץ לי מלח מהספינה ואמר לי:
"תשחה ואני אתקן את הסולם"
אז הוא אותו דבר עשה.
אז הביאו את הסולם, אני
עליתי למעלה לספינה,
והדבר הראשון, הלכתי
לראות את האנשים,
ספרתי את האנשים, כולם נמצאים
בספינה, אני הייתי ערום עם תחתונים.
כן? נתנו לנו לגימה של קוניאק,

והכניסו לברזנט, מתחת... ויצאנו
לדרך, שטנו לחוף איטליה.
למחרת היום, דיברנו עם בני ככה
סתם, מה עושים בארץ, מה התפקידים.
שאלתי אותו, אגב,
"אתמול שאלתי אותך, אמרת שזה
100-150 מטר וזה לא 100-150 מטר."

אומר לי: "זה 3 מייל"
להגיע לספינה,
3 מייל זה בערך 6 קילומטר.
אמרתי לו: "למה אמרת לי שזה 150?"
אמר לי: "אם אני אגיד לך 3
מייל, היית נכנס למים?"
אמרתי: "לא בטוח."
וכך היה.
הגענו לסירקוזה באיטליה.
ואמרו לנו: "תתפזרו."בלילה, מה התפזרו כל אחד הלך
איזה 4-5 וחשב שהוא התפזר,
למחרת כשהאיר השחר,
אז מצאנו את עצמנו כולנו
ביחד קרובים אחד לשני.
חיכינו עד שהרכבת תצא
מסירקוזה לכיוון רומא.

ונתנו לנו לאכול זיתים ולחם.
אני לא שוכח את הלחם
ואני לא שוכח את הזיתים.
זיתים כאלה גדולים, טובים, טעימים מאוד.
ולחם איטלקי, את שומעת? מצוין.
אכלנו.
ועלינו לרכבת, והגענו לרומא.

ברומא, נסענו למקום
שנקרא 'גרוטה פרטה'.
זה מרחק של כ-50 ק"מ מהעיר רומא.
ברכבת.
ושם בא הג'וינט יחד עם בגדים,וסידורים, ועזר לנו, חילק בגדים
כי אנשים באו, נכנסו למים.
וחלק כבר, אני מוינתי,
רצו להקים קורס למדריכים,
אמרו שבני נוער מטריפולי שיבואו,
אז אני מוינתי ככזה,
כאחד המועמדים לקורס.

ידעתי עברית.
אז...
על החוף כמובן השארתי
את אחותי ג'ולי,
יחד עם החבר שלי שהוא שמר עליה,
והם היו אחראים לקחת את
הבגדים של הקבוצה שלנו.
ואכן הגיעו לספינה בשלום, עלו
למעלה יחד עם הביגוד שלהם,
וחיכו לנו עד שאנחנו נגיע.

והגענו לרומא ולקחו
אותנו ל'גרוטה פרטה',
זה מן חווה חקלאית
גדולה באזור איטליה,
ושם הייתה התארגנות ראשונית, והיה מיון,
וחלק כבר לקחו אותם למחרת היום ארצה.ואותנו לקחו למקום שנקרא 'נמי'
לקורס מדריכים, שם מדריכים.
בינתיים, נפגשנו עם אחותי אסתר,

והחבר שלה, של אסתר, החבר
שלה שמואל נעמן, ז"ל.
הם התאחדו ביחד ולקחו
את ג'ולי ונסעו ארצה.
ואני הלכתי לקורס מדריכים בנמי.
עברנו שם קורס מדריכים,
הכל היה אחרי המלחמה,

הרוס, נתנו לנו וילה מפוארת,
אבל הרוסה מהמלחמה.
ועברנו שם קורס, בינתיים פתחו
את שערי העלייה בטריפולי.
ולא היה צריך כבר להביא את בני
הנוער לאיטליה, אלא ישירות ארצה.
אז למחרת, אני אספר לך סיפור.היינו בגרוטה פרטה כמה ימים,
בא חבר שלי, הוא אחד המנהיגים.
יוסף קראו לו.
אמר לי: "אני מבקש
שאתה תביא את רינה."
מי זו רינה? רינה זו חברה שלו.
גם המנהגים בטריפולי... "אז
למה היא לא באה?" אמרתי לו.
הוא אומר לי: "אבא
שלה לא רצה לתת לה."

"למה?"
"הוא אמר לא."
באו להגיד להם שהם נוסעים וזה,
אמר: "אם אתה לא תתחתן כדין,
אני לא אשחרר את רינה."
וניסה לשכנע אותו,
ניסה להבטיח, אמר 'לא'.
אבל בינתיים בספינה אחרת,
רינה הגיעה עם השכן שלה.
השכן רצה אותה גם כן.

רצה אותה, הלך לאבא שלה ואמר לו:
"תן לי אותה, אני אשלם בשבילה."
"אני אקח אותה, אני אתחייב."
אמר לו בסדר, אישר לו.
אז זה הרגיז אותו.
אבל הם כבר מזמן הלכו
ביחד, הוא ורינה.
אמר לי: "תביא לי אותה."
היא הייתה במחנה
אחר, נמי במקום אחר.לקחתי שני חבר'ה, הם באו איתי.
נסענו ברכבת, הגענו לנמי.
ראיתי את רינה, אמרתי לה:
"קחי סל, קחי מה שאת צריכה"
"למטה" שם נמי זה מקום גבוה, "למטה
יש תחנת אוטובוס, לכי לשם בשקט בשקט"
"תגיעי לתחנת אוטובוס,
תחכי לי שם."

אמרתי לחבר'ה:
"אתם תפטפטו עם כולם"
"ואל תראו שום תכונה
שאנחנו לוקחים מישהי."
ואכן לקחנו אותה באוטובוס, הבאתי
לו, אמרתי לו: "הנה חברה שלך. קח."
זהו, הגעתי ארצה.

אחרי שלא היה, סיימנו את
הקורס ולא הייתה עלייה,
הלכתי ללשכת הגיוס,
רציתי להתגייס.
אמרו לי: "הצבא בהתארגנות,
אתה יכול לבוא בעוד שנה."
מה אני אעשה שנה?
הלכתי לעבוד בבניין.בתום השנה, חסכתי 200
שקל, עבדתי קשה.
תנאים קשים, לא היה
כסף ולא היה...
ביום ראשון שהייתי
באוטובוס לנסוע לבקו"ם,

שומע ברדיו שמוכרים מגרשים
בראשון ב-200 לירות.
אמרתי 'אם הייתי על הקרקע,
עכשיו הייתי עושה.'
בקיצור התגייסתי, לקחו
אותי ליחידה קרבית,
גבעתי, בגדוד 52.

ושם התקדמתי בצבא
ושירתתי בצבא קבע.
ופרשתי מצה"ל בדרגת אלוף משנה.
התחתנתי, 4 ילדים.
הבן שלי גם הגיע לדרגת אלוף משנה.
הבת שלי שדיברתם איתה
היא מורה למתמטיקה,
שתי בנות נוספות,
אחת מנהלת בית ספר,ואחת עוסקת במסחר, שיווק, דברים כאלה.
זהו.
עליתי לארץ כאשר אמרו לי
שהקורס מדריכים נגמר.
אמרו לי שבבארי באיטליה,
אני הייתי ברומא,
בבארי באיטליה האונייה
'גלילה' נוסעת ארצה,

"ואתה תיסע לבארי, ותעלה על האונייה,
יש לך שם מקום ותגיע ארצה."
עשיתי את זה ככה.
אני הגעתי ארצה ב-29 למאי, 1949.
עכשיו, גם רינה מעפילה, גם היא.
את מבינה? גם היא בת 13.

אחותה, הייתה לה משפחה, כמובן
קיבלו רישיון ורצו לנסוע לאיטליה.
אז פשוט לקחו אותה, לא שאלו
אותה, לקחו אותה איתם.
והעלו אותה במחתרת על האונייה,
והיא הגיעה על האונייה.
אימא עקרת בית, צעירה, עקרת בית.
וזהו.
גידלה משפחה גדולה.אני כשהתחתנתי, לפני שהתחתנתי
אמרתי אחד הקריטריונים,
אחד הקריטריונים, אני רוצה בחורה,
קודם כל שתדע לקרוא עיתון.
שתדע מה שקורה בארץ ובעולם.
דבר אחד, דבר שני, היא
צריכה להיות לובית, למה?
כי אני אוהב את המאכלים הלובים.
אני אכלתי קוסקוס וחריימה
וכל הסיפורים האלה.

ואכן ככה זה היה, חיפשתי לוביות.
התחתנתי עם לובית.
לא מתחרט.
אנחנו היינו משפחה מרובת ילדים, אפשר לומר.
היו 4 ילדים ושני הורים ואחר
כך נוספו עוד שני ילדים.
תאומים, זוג תאומים בנים.

וזו הייתה המשפחה.
רגילה.
הרי נפתחו שערי העלייה, באו עם שערי העלייה.
באו בצורה לגלית.
אחרי הכל, אבא שלי
חיסל את העסקים שלו,
שם בחוץ לארץ, בטריפולי.
עזב את החנות שלו,

ונרשם, ועבר את כל התהליך והגיע.
הגיע משהו כמו חצי שנה
אחרי, 7 חודשים, משהו כזה.
ואיפה נפגשתם?
נפגשנו ב'שער העלייה'.
סנט לוקס קראו לו.
המסר, יש מסר באיטלקית שאומר:

(איטלקית)
"הרצון הוא היכולת."
"אם תרצה, תוכל."
על אף כל הקשיים.
אני אוהב את הארץ.
שלמה, תודה רבה.
אני מקווה ש...
מקסים.
-כן?
כן, מקסים.
-תודה רבה.‏
על לא דבר.

Shlomo Tzofan
Galit Cohen Krespi
Tripoli
Libya .
More Life Stories: