Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:01:00

שמי צופן רינה,
לשעבר מסיקה.
לשעבר מסיקה.
גמילה אימא שלי, אבא שלי אליהו.
אליהו זה שם מוכר.
יש לי אחות שקוראים לה רותי.
הייתה לי אחות שקראו לה רחל.
הם, הם קצת לתורה.
לקחו מהתורה.
זריפה.

אני לא יודעת מה זה פירוש השם זריפה.
אולי ציפור מסוימת,
בערבית.
כן, אלה השמות.
אני רינה, אבל באיטלקית קראו לי רינוצ'ה.
רינוצ'ה, זה יותר מצלצל איטלקי.
אבל אני רינה.
שבת בוקר,
יושבים בבית עם כל בני המשפחה,

00:02:00


אין אימא, כי היא נפטרה במלחמת העולם השנייה,
עברנו לשדות, ושם היא קיבלה מחלה ונפטרה.
נשארנו ילדים ללא אימא.
המלחמה, מלחמת העולם השנייה
עשתה קצת רעב במקום.
אבל היינו חברים טובים, ישבנו,
ופתאום נעצרת כרכרה.
כרכרה עם סוס.

וגיסי יוצא ממנה, ואומר: אני צריך את רינה.
אני צריך לנסוע,
אשתי חולה, אני נוסע לאיטליה,
אני רוצה שתביאי אותנו עד לנמל.
אז הסכימו, למה לא?
אפשר לעזור.
נסענו, הגענו לנמל,
פתחו את השער, והכניסו
אותנו, אבל רגע אחד, סופר.
 

00:03:00


שלושה ילדים, שני מבוגרים,
שלושה ילדים, שני מבוגרים,
עברנו את השער, ירדנו ליד האונייה,
אחותי ובעלה הלכו לסדר את המזוודות,
אני ושלושה ילדים, נשארתי במקום.
אני לא יודעת מה לעשות, אני בעצמי קטנה,
בכיתי, קשה לי, מה קורה?
בא איזה חייל,

איטלקי, אומר לי את רוצה עזרה?
(איטלקית)
את רוצה עזרה?
אמרתי לו כן.
אז הוא העלה אותנו לאונייה.
העלה אותנו לאונייה,
הקומה הראשונה,
זה ילדים, קומה שניה זה מבוגרים.
חיכינו קרוב לשעה,
עד שאחותי חזרה.
אני אומרת, אוקיי,
עכשיו אני יורדת, תעזרו לי לרדת,
ואתם תיסעו.

00:04:00


לא, את לא תיסעי.
את נשארת איתנו.
אני אומרת אבל לא אמרתי לחברות, לבית ספר,
לא אמרתי למשפחה.
לא לקחתי בגדים,
הסנדל נקרע לי בדרך.
לא יעזור לך, את נוסעת איתנו,
תראי הרבה הפתעות.
אני נוסעת,
והאונייה מפליגה, ואף אחד לא מגלה,
ולא בודק, ולא סופר.
ואני רועדת מאוד.

ובא גיסי, נותן לי יד.
מכניס אותי לשירותים,
סוגר את הדלת,
עד שנתרחק בים.
עד שניכנס עמוק,
את לא יוצאת מפה.
סגר את המפתח, הכניס אותו לכיס.
ואני בוכה ומתרגשת,
והנעל קרועה, והשמלה רטובה,
והשירותים לא נעימים.
 

00:05:00


ובוכה ושותקת, בוכה ושותקת.
כעבור איזה שעה,
עד שהאונייה הפליגה,
פתח את הדלת, נתן לי יד,
והוציא אותי החוצה לאוויר.
כנראה שהייתי לקראת התעלפות.
אני אומרת לו, לא זה עושה לי יותר גרוע,
לראות את הים, ואת ה...
זה עושה לי יותר גרוע.
השכיבו אותי באחת המיטות,
וכך עבר יום ועוד יום,
ואף אחד לא מגלה.

ואף אחד לא יודע.
ספרו שלושה,
ולא התחשבו בקטנה, לא ראו אותה,
תינוקת בת שישה שבועות,
אני הייתי כאילו שלושה ילדים.
וכך הגענו לאיטליה.
נסיעה קשה מאוד.
בת כמה היית?
פחות משלוש עשרה, בת עשר ומשהו.
וגיסי אומר, אנחנו הולכים עכשיו, הג'וינט,
 

00:06:00

את יודעת מה זה הג'וינט?
הוא אומר לי, אמריקאים.
הם יקלטו אותנו, הם אוהבים אותנו.
אני אספר לך את כל הסיפור שאת לא יודעת.
כך גיסי ליווה אותי ממקום למקום,
בכי, געגועים, בגדים קרועים.
אנחנו באיטליה, קיבלנו,
חבילה בגדים מהאמריקאים,
קיבלנו מזון מוצק,

והעבירו אותנו לאיזה מחנה גדול.
באיזה וילה גדולה.
וככה גרנו שם כמה חודשים.
אחרי...
אחרי כמה חודשים, מאיטליה רצינו לעלות לארץ.
זאת המטרה.
אני לא ידעתי שום מטרה.
ככה אנחנו נעלה אותך לארץ ישראל,
מדינת היהודים,
דגל כחול לבן, יהיה לך חברות,
יהיה לך בית ספר...
 

00:07:00


עברי, יהיה לך טוב, בואי.
טוב.
קצת בוכה, קצת מתגעגעת,
קצת עצוב לי, קצת רעבה,
אבל שם ראיתי המון אנשים באונייה הזאת,
המון אנשים נחמדים, גם בגילי,
גם יותר צעירים, גם יותר מבוגרים.
מסתבר שהייתה גם קבוצה של הכשרה,
בטריפולי, שנסעה איתנו בבטן האונייה,

ואני לא ידעתי, התגלה לי אחרי זה.
וכך עברו הימים.
באיטליה העבירו אותנו מבית לבית,
כדי שלא יגלו אותנו ולא יתפסו אותנו.
ונסענו ברכבת ממקום למקום,
הנסיעות היו קשות מאוד עם הקטנים.
ואני עזרתי בלי סוף להחזיק,
 

00:08:00


הייתי ישנה ומחזיקה ילד ישן,
תינוק ישן, ילדה קטנה.
זה היה קשה מאוד.
ואמרו יאללה, עכשיו נוסעים לישראל.
נוסעים, מפליגים למדינת ישראל.
איזה מדינה? מי צריך מדינה?
אני לא עברתי הכשרה, ולא...
בסדר, מפליגים, מפליגים.
שכבות, שכבות, קומה ועוד קומה,

כולם משתטחים על הרצפה,
וכולם מחכים לעוד רגע, עוד כמה מטרים נגיע.
פתאום, עובר אווירון מעלינו.
ואיזה אונייה גדולה, ענקית מתקרבת אלינו.
ואומרים, אתם רוצים בשלום או במלחמה?
מישהו ענה בשלום.
 

00:09:00


אז תרשמו לנו את מספר האונייה.
כתבו משמר העמק.
עכשיו אתם עוברים אלינו,
ואנחנו נרסס אתכם.
ריססו אותנו ב-די-די-טי,
הורידו אותנו למטה למטה, בטן האונייה,
וככה הייתי כמו מעולפת,

לא אוהבת לאכול, ולא אוהבת לדבר,
וכולי רטובה, וקשה לי, ואני רוצה הביתה,
ואין לי אימא, אבל יש לי אחות ויש לי אבא,
מה עושים? נוסעים נוסעים.
שטים שטים שטים, ואז,
הגענו. לאן הגענו?
תעברו למשאיות, סגורות עם ברזנט,
והם יעבירו אתכם.
 

00:10:00


נכנסנו לתוך משאיות,
סגור, אין אוויר, בעמידה, אני נופלת,
קמה ונופלת בתוך המשאית הזאתי,
הביאה אותנו לקפריסין.
זהו, אנחנו לא נשלח אתכם למדינת ישראל,
כי שמה אתם תילחמו.
אבל ילדים וזקנים לא ילחמו, אנחנו ניקח אתכם.

נשארנו כחצי שנה
בקפריסין, והעבירו אותנו,
לקפריסין, מקפריסין, עלינו ארצה.
ואז התחילו החיים בישראל.
הגענו לישראל,
נתנו לנו,
מחנה, בנתניה, מחנה מעפילים,
כמה זמן.
 

00:11:00


אחותי קיבלה,
כעבור חודשיים, משהו כזה,
קיבלה דירה, רכוש נטוש של הערבים,
לך אני אומרת את זה, להם אני לא אומרת.
ונקלטה, אמרה לי, את באה איתנו?
אמרתי לה לא.
אני רוצה ללמוד.
אז איפה ללמוד? יש בצעירי מזרחי,

ויש קיבוץ מזרחי, ויש...
אמרתי, כל מקום שאני אהיה בקבוצה,
ואלמד עברית.
אחותי כעסה עלי, איך אני עוזבת
אותה, ומה זה ילדה לבד,
וזה לא יכול להיות, וזה.
היא בכתה, אני בכיתי,
והאחות של האזור,
לקחה אותי תחת חסותה כמה ימים,
 

00:12:00


עד שסידרו לי מקום, איפה להיות,
כי בכל זאת, גם ילדה,
גם לא יודעת שפה, גם...
מצב רוח לא סימפטי, וכל זה לקחו,
לקחו אותי למקווה ישראל.
מאוד שמחתי מקווה ישראל,
כולם אומרים לי זה כיף פה, זה כיף.
לא, לא, לא, כעבור שבוע,
לא, לא, לא, את עוברת לקיבוץ יבנה,
כי שם, זו קבוצה מלוב,

ששם ילמדו אותה את התיכון.
אז עברנו לקבוצת יבנה, שקענו בבוץ,
היה שמה בוץ עמוק.
יורדים מהמשאית,
שמים את הרגל על הרצפה,
הרגל שוקעת, זה היה,
ההפתעה הראשונה.
שוקעת הרגל בתוך הבוץ,
שולפים, אז הנעל נשארת, הולכים חצי יחף.
מגיעים לחדר, מקבלים,
 

00:13:00


תחתונים, משהו.
ונקלטנו יפה בקיבוץ, למדנו...
שיחקנו, נהנינו, בנים מלוב, בנות מלוב,
היה לנו מדריך ישראלי מקסים,
תרם הרבה דאגה ואהבה לנו.‎
והייתה קלרה לוי,
שהיא הייתה פעם בטריפולי, והיא לימדה.

אז יש לה גישה לעם הזה, לילדים האלה.
כך נקלטתי יפה בארץ.
מהקיבוץ יצאתי החוצה, התחתנתי,
למדתי, עבדתי.
את אימא שלי אני זוכרת שלקחו אותה
מבית חולים, והחזירו אותה לבית חולים.
והיינו בשדות.
בזמן הזה היינו בשדות, העבירו אותנו עם,
איך קוראים לזה? עגלה.
 

00:14:00


עם עגלה לפרדס גדול, שם תתחבאו.
אבא שלי היה קבלן,
אבל הייתה תקופת מלחמה, אז לא עבדו.
ואימי הייתה חולה.
אז בא בן דוד,
ואמר:
בואו, אני אקח אתכם איפה
שכל המשפחה, לשדות.
ולקחו אותנו שם לשדות.
ואימי, לצערי,

אימי בתקופה הזאת, כשהגענו לשדות,
מעצבות, ממחלות, מחיידקים,
היא חלתה מאוד,
ואין בית חולים, ואין רכב שיסיע.
אבל בכל זאת,
מישהו, דוד, מדוד, איזשהו,
יש לו גראז', ושלח משאית לקחת חולה,
לבית חולים בעיר, בלוב
 

00:15:00


וככה היינו בפרדסים של הערבים.
שילמנו להם, כמובן.
אז יצא איפה שהיא נשכבה שם,
ואנחנו היינו ילדים לבד.
אנחנו גרנו בשדות,
בחדרים שהקימו אותם מחול ושיערות.
שערות של בעלי חיים, וחול, בוץ.
עשו כאלה, ועשו כמו בלוקים,
ושמו אחד על השני.

וגרנו, וישנו.
שמיכה, ועוד שמיכה, ואחד על השני,
וכך הייתה חולה בינינו,
וכשלקחו אותה לבית חולים שמענו שרווח לה.
עבר עוד יום, אמרו אותו דבר,
עוד יום, פתאום אני שומעת בכי.
בכי, סרט.
אמרתי, זאת אימא שלי נפטרה,
אני אברח,
ואני לא שומעת.
 

00:16:00


וכשאני אחזור הביתה, אני אמצא אותה.
זה, המשפט הזה, המחשבה הזאת,
ליוותה אותי כל הזמן.
שאני אראה את אימא שלי, היא לא מתה,
כי אני לא שמעתי.
כי לא אמרו לי,
כי אף אחד לא אמר לי, אימא שלך מתה.
זהו, את הרגע הזה אני זוכרת,
שרצתי משדה של הדודה לשדה שלנו,

הפרדסים, כאלה, הלכתי מסביב מסביב,
והגעתי, ונשכבתי, ואמרתי,
אני לא יודעת, אני הרווחתי משהו.
בחדר הזה שאנחנו גרנו,
יש לו כניסה עגולה כזאת, כמו... כמו...
שער כזה,
אז ימינה זה אנחנו,
ושמאלה הם יושבים.
אבל כל הזמן המצעים היו על הרצפה,
וזה מיועד רק לשינה.
 

00:17:20


האוכל היה מאוד דל, בקושי בצת ירקות בישלו,
וככה הייתה תקופה.
כשאימי נפטרה, אנחנו חזרנו הביתה כבר.
איפה למדת?
מעט מאוד, בלוב.
בלוב למדתי, עד שגיסי הפסיק אותי.
הפסיק אותי, לעזור לו,
אני לא ידעתי שיש לו כוונה,

לקחת אותי, כדי להקל עליו
ולעזור לו לסחוב את הילדים.
הוא אומר, רינה זריזה, אני צריך את רינה.
זוכרת את המשפט הזה.
כן, עזב אותי, הוציא אותי ככה מקן המשפחה,
לא מספיק שאין לי אימא, גם אין לי אחים,
ככה הוא הוציא אותי.
כמה אחים הייתם?
ארבע בנות ובן.
אבא שלי עלה בשנת חמישים וארבע, כבר מאוחר,
 

00:18:20


ואחותי באה לפניו בחודש,
הם באו בצורה...
כזה, לא מסודרת, כל פעם מישהו...
גיסי סידר, נסע.
אבא נשאר אחרון,
בלוב, והוא הצטרף אלינו, קיבלנו צריף,
בגני... לא, איך קוראים לזה?
הקימו איזה... צריפים,
צריפים, מעבר.

לא הרבה, מעברה קטנה,
במפדה.
וגרנו שם, ולאט לאט,
כשהכרתי, זה כבר מעניין אותך?
שהכרתי את שלמה?
כשהכרתי את שלמה, אז,
ודיברנו והתקדמנו, ורצינו להתחתן,
אז התחלתי כבר לעבוד, מסודרת, כן?
אז פניתי לסוכנות, אמרתי, אני צריכה להתחתן,
 

00:19:20


ואני רוצה דירה לגור.
וקיבלתי דירה לגור.
וגרנו, ועבדנו, וברוך ה' הבאנו ילדים בריאים,
כסף יש.
תספרי לי עוד דברים מלוב, מטריפולי.
מהילדות שלך.
-שיש שוק.
הארה קוראים לזה, חארה.
ושם מוכרים הכול.
אנחנו לא היינו הולכים,
רק האבא הולך לקנות.

זה, זה הנוהג,
האבא הולך את התיק שלו, והוא ממלא.
עכשיו היו לי חברות,
אז לא היינו נפגשים בערב,
אבא לא מסכים שאנחנו בערב ניפגש,
הוא רוצה רק ביום.
הוא דאג, הסתובבו בינינו ערבים.
אבא שלי לקח...
גלגלים כאלה, פחים, פחים,
מילא אותם בחול או באבנים,
 

00:20:40


וסידר אותם בשורה,
עד הגג, הגג היה נמוך,
ואמר, אם יבוא איזה ערבי,
וירצה להיכנס,
ולעשות בנו שמות,
לפני שהוא יכנס, אני אגלגל אליו
את החבית המלאה, והיא תגמור אותו.
זה, האכזריות הזאת, אני זוכרת.
שהייתי שם עוד, הגן עלינו.

ויום אחד הוא חופר. מה אתה חופר?
הוא אומר, אני סוגר את הדלת,
עם חתיכת עץ גדולה,
אני עושה חור בקיר הזה, וחור בקיר הזה,
ואני מכניס אותה לצד ימין וצד שמאל,
ואחר כך,
לא יוכלו לפתוח, ובאמת זה הגן עלינו.
חיפשנו אמצעי הגנה, אמצעי ביטחון.
כל מיני כאלה,
אני זוכרת שהוא חופר ומכניס את הזה.
 

00:21:40


והיה איזה חור במרפסת,
אז הוא לא רצה לתקן.
למה? זה מסוכן.
אז הוא אומר, כן, זה מסוכן לערבים.
מי שרוצה להיכנס אלינו,
זה מכוסה בשטיח, הוא ייפול.
כל מיני כאלה...
זוכרת, זה, זה, קצת, כן...
ילד קטן זה מרגש אותו, מפחיד אותו, כן.
את שמחה שהגעת לארץ?
או, מאוד.

וביבנה היה מקסים, חברים וחברות,
וריקודים, ושירה, ולימודים בעברית,
והכתבות, והתקדמתי, ואני כותבת.
באיזה שפה דיברת בטריפולי עם ההורים?
בערבית, ומטבלים את הערבית
במילה פה, מילה שם, באיטלקית.
כי, כי מבינים את זה יותר טוב.
 

00:22:40


לא הכרתי לא את בן יהודה, ולא עברית,
זה שלמה היה בתוך ה...
זה... חמש שנים הבדל,
בשביל להגיע,
ליכולות ששלמה עשה.
הוא היה בחברה, והוא היה בן ראשון,
תמכו בו, עזרו לו, כן.
ואני הייתי בת רביעית, מה?
לא היה יחס לבנות מי יודע מה כמו פה.

אני זוכרת שבת בוקר,
באו הרבה מכוניות צבאיות,
צבע חאקי כזה,
באו למונומנט, המונומנט זו רחבה ענקית,
שצד שמאל זה הים, וצד ימין זה הישוב.
אז הם שם באו בשורה.
אז קמנו בבוקר כל הילדים, ורצנו אליהם.
הם היו טובים אלינו,
דיברו אלינו יפה, ולא עשו לנו בעיות.

00:23:40

זה היה שבת בוקר, לבקר את הבריטים שבאו.
איפה למדת, באיזה בית ספר?
בית ספר איטלקי,
שהוא קרוב מאוד למרכז היהודים.
ולימדו שם מורות, מורות ומורים איטלקים,
השפה הייתה מאוד איטלקית,
הייתה משמעת חזקה, לא כמו פה.היה דיסטנס בין המורה לבין התלמיד.
לא כמו פה בארץ, באים,
מחבקים, מנשקים...
ועוזרים, היה דיסטנס מאוד...
והקפידו על לתת שמן דגים מסריח,
שלא נהיה חולים, כפית, פותח את הפה,
שורה של בית ספר, שלוקחת המורה,

00:24:40

אז פותחים את הפה, ותוקעים שמן דגים.
פעם היינו נותנים זה, זה,
בא להקיא, להוציא את הנשמה.
אבל זה חשוב לשמור, כאילו, על משהו.
היחס היה רשמי.
לא כמו פה בארץ, פתיחות,
ושיחה עם המורה, והמורה שמה יד, ואוהבת,היה דיסטנס בין המורה,
מורה או מורה איטלקית לתלמיד.
היה ניקיון, היה צווארון לבן כזה, מעל הבגד.
שקט, לא השתוללו, לא יצאו החוצה לחצר,
לצעוק, להשתולל, ליהנות.
היה הכול מתורבת, הכול שקט.

00:25:40

הלימודים היו מאוד פורמליים, מאוד...
ההתייחסות למורה האיטלקי הייתה מאוד...
להיזהר.
זה, לפעמים את רואה מורה, אז קצת רועדת.
החגים זה שמחה גדולה.
קונים הרבה, מבשלים הרבה,
אבל יש מנהג, שתמיד הולכים או לסבתא, או ל...לסבתא השנייה, עם כל החמולה, לעשות חג איתה.
הזוג הצעיר שהתחתן, הוא לא עושה לבד חג,
הוא חייב ללכת לאימא.
אבל הוא הולך מהערב.
ערב קודם, שהיה את הקניות, והוא הולך לסבתא,
ושם מבשלים, ואוכלים, ו...
מכבדים את החג, היה כבוד גדול מאוד לחג.
הולכים לבית כנסת, מברכים, ומתפללים, ו...

00:26:40

אם זה פסח עם כל המעדנים שלה בסלסלה הזאת.
כולם היו דתיים בלוב.
כולם היו דתיים,
לא היה אחד דתי, ואחד שמדליק בשבת.
חס וחלילה הוא הדליק בשבת.
זה היה, תיזהרו.
אז כולם היו דתיים.
אפילו, אפילו בעל כורחם.
כאילו, מי שלא רצה, הוא כן היה.הייתה אווירה של משמעה,
הייתה אווירה של דת,
הייתה אווירה של לכבד את האדם המבוגר,
לכבד... סבא דיבר, תקשיב לו.
זה ההתייחסות למבוגר, מאוד יפה.
שפה זה ליברלי יותר, יותר חופשי, יותר...
הלבוש, השמלות.
גם אישה, נערה לא לובשת מכנסיים, נערה.
לא לובשת.

00:27:40

ילדה בת שלוש גם לא לובשת,
אני זוכרת שהייתה אחת צולעת,
והייתה צריכה ללכת, לעבור את השוק הזה,
החארה הזה, שעוברים.
חארה זה מקום שמוכרים בו ליהודים.
היא הייתה צריכה לעבור, והיא הולכת כמו חתול.
והיא כבר בת, ולא נעים,
ואנחנו תיזהרי, ותישמרי, ו...
אז היא הייתה הולכת,
ואני הייתי מזועזעת מהמראה שלה.שראו לה את התחתונים.
והיא לא תיקנה, ולא תיקנו לה את הרגל העקומה.
אבל מכנס?
מכנס לא לבשו.
רק גבר זה למכנס.
אני לא זוכרת ילד... ילדה.
ילד כן, ילד לבש מכנסיים קצרים.
בר מצווה כבר לובש קצת יותר ארוך.
אבל כולם מכנסיים קצרים, הבנים.

00:28:40

והגברים מכנסיים ארוכים, והנשים שמלות.
שמלות ארוכות, שמלות עד הברך, זהו.
כן, היינו הולכים לבית הכנסת.
משמחת תורה,
לא הייתי מתפללת,
הייתי הולכת מתי שאמרו לי ללכת.
יש חג, את תלכי לבית כנסת, הייתי הולכת.
מתלבשת יפה לכבוד החג,
ועולה על הספסל, ומוחאת כפיים,ושרה, שישו ושימחו, וכל מה ששרו שרתי איתם.
כיבדנו את הדת, כיבדנו מאוד את המבוגר.
זאת הייתה המסורת.
לכבד את האדם המבוגר, את הסבתא, את הסבא,
את השכן המבוגר.
זה יש מילה בערבית,

00:29:30

זאת אומרת, זה לא, זה אסור,
לא לדבר בכבוד לאדם המבוגר.
היה חינוך מסוים, ממושמע.
יש שירים של חתונה.
משמיעים את ה...
זה שמחה, קול גרוני כזה, משמיעים.
ויש זמירות שבת, אל נורא עלילה,
המצאנו במחילה בשעת המחילה, כל מיני כאלה.

זה, זה שיר דתי, עברי דתי.
אבל שרנו את זה בבית הכנסת, כן.
לא, אבל משהו, לא בעברית.
(איטלקית)
משהו כזה.
זה שירים, כשנכנסים לבית ספר, שרים אותם.
(איטלקית)
שמש ואוויר.
(איטלקית)

אני גם, יש לי בעיות דיבור.
(איטלקית)
תזכרי את אריה וסולה, שהיו מביאים לך בריאות.
זה שירי איטלקית.
ועוד הרבה.
תראי, תלוי במסגרת שהייתי בה.
כשהתחתנתי, הייתי צריכה לשמוע
מחמותי מה אוכלים בשבת,

או מה אוכלים, מבשלים בזה, בחג הזה,
הייתי עושה מה שהיא אומרת לי.
אין לי אימא, והיא שתלטנית.
אז מה שהיא רצתה עשיתי לכבודה.
אבל...
טוב רינה, תודה.
בבקשה.

Rina Tzofan

Interviewer -
גלית כהן-קרספי  
Video length:
00:28:45
Date Taken:
01/01/1
Place:
Tripoli
,
Libya
Playlist (0)
00:00:00
Search

שמי צופן רינה,
לשעבר מסיקה.
לשעבר מסיקה.
גמילה אימא שלי, אבא שלי אליהו.
אליהו זה שם מוכר.
יש לי אחות שקוראים לה רותי.
הייתה לי אחות שקראו לה רחל.
הם, הם קצת לתורה.
לקחו מהתורה.
זריפה.

אני לא יודעת מה זה פירוש השם זריפה.
אולי ציפור מסוימת,
בערבית.
כן, אלה השמות.
אני רינה, אבל באיטלקית קראו לי רינוצ'ה.
רינוצ'ה, זה יותר מצלצל איטלקי.
אבל אני רינה.
שבת בוקר,
יושבים בבית עם כל בני המשפחה,


אין אימא, כי היא נפטרה במלחמת העולם השנייה,
עברנו לשדות, ושם היא קיבלה מחלה ונפטרה.
נשארנו ילדים ללא אימא.
המלחמה, מלחמת העולם השנייה
עשתה קצת רעב במקום.
אבל היינו חברים טובים, ישבנו,
ופתאום נעצרת כרכרה.
כרכרה עם סוס.

וגיסי יוצא ממנה, ואומר: אני צריך את רינה.
אני צריך לנסוע,
אשתי חולה, אני נוסע לאיטליה,
אני רוצה שתביאי אותנו עד לנמל.
אז הסכימו, למה לא?
אפשר לעזור.
נסענו, הגענו לנמל,
פתחו את השער, והכניסו
אותנו, אבל רגע אחד, סופר.
 


שלושה ילדים, שני מבוגרים,
שלושה ילדים, שני מבוגרים,
עברנו את השער, ירדנו ליד האונייה,
אחותי ובעלה הלכו לסדר את המזוודות,
אני ושלושה ילדים, נשארתי במקום.
אני לא יודעת מה לעשות, אני בעצמי קטנה,
בכיתי, קשה לי, מה קורה?
בא איזה חייל,

איטלקי, אומר לי את רוצה עזרה?
(איטלקית)
את רוצה עזרה?
אמרתי לו כן.
אז הוא העלה אותנו לאונייה.
העלה אותנו לאונייה,
הקומה הראשונה,
זה ילדים, קומה שניה זה מבוגרים.
חיכינו קרוב לשעה,
עד שאחותי חזרה.
אני אומרת, אוקיי,
עכשיו אני יורדת, תעזרו לי לרדת,
ואתם תיסעו.


לא, את לא תיסעי.
את נשארת איתנו.
אני אומרת אבל לא אמרתי לחברות, לבית ספר,
לא אמרתי למשפחה.
לא לקחתי בגדים,
הסנדל נקרע לי בדרך.
לא יעזור לך, את נוסעת איתנו,
תראי הרבה הפתעות.
אני נוסעת,
והאונייה מפליגה, ואף אחד לא מגלה,
ולא בודק, ולא סופר.
ואני רועדת מאוד.

ובא גיסי, נותן לי יד.
מכניס אותי לשירותים,
סוגר את הדלת,
עד שנתרחק בים.
עד שניכנס עמוק,
את לא יוצאת מפה.
סגר את המפתח, הכניס אותו לכיס.
ואני בוכה ומתרגשת,
והנעל קרועה, והשמלה רטובה,
והשירותים לא נעימים.
 


ובוכה ושותקת, בוכה ושותקת.
כעבור איזה שעה,
עד שהאונייה הפליגה,
פתח את הדלת, נתן לי יד,
והוציא אותי החוצה לאוויר.
כנראה שהייתי לקראת התעלפות.
אני אומרת לו, לא זה עושה לי יותר גרוע,
לראות את הים, ואת ה...
זה עושה לי יותר גרוע.
השכיבו אותי באחת המיטות,
וכך עבר יום ועוד יום,
ואף אחד לא מגלה.

ואף אחד לא יודע.
ספרו שלושה,
ולא התחשבו בקטנה, לא ראו אותה,
תינוקת בת שישה שבועות,
אני הייתי כאילו שלושה ילדים.
וכך הגענו לאיטליה.
נסיעה קשה מאוד.
בת כמה היית?
פחות משלוש עשרה, בת עשר ומשהו.
וגיסי אומר, אנחנו הולכים עכשיו, הג'וינט,
 

את יודעת מה זה הג'וינט?
הוא אומר לי, אמריקאים.
הם יקלטו אותנו, הם אוהבים אותנו.
אני אספר לך את כל הסיפור שאת לא יודעת.
כך גיסי ליווה אותי ממקום למקום,
בכי, געגועים, בגדים קרועים.
אנחנו באיטליה, קיבלנו,
חבילה בגדים מהאמריקאים,
קיבלנו מזון מוצק,

והעבירו אותנו לאיזה מחנה גדול.
באיזה וילה גדולה.
וככה גרנו שם כמה חודשים.
אחרי...
אחרי כמה חודשים, מאיטליה רצינו לעלות לארץ.
זאת המטרה.
אני לא ידעתי שום מטרה.
ככה אנחנו נעלה אותך לארץ ישראל,
מדינת היהודים,
דגל כחול לבן, יהיה לך חברות,
יהיה לך בית ספר...
 


עברי, יהיה לך טוב, בואי.
טוב.
קצת בוכה, קצת מתגעגעת,
קצת עצוב לי, קצת רעבה,
אבל שם ראיתי המון אנשים באונייה הזאת,
המון אנשים נחמדים, גם בגילי,
גם יותר צעירים, גם יותר מבוגרים.
מסתבר שהייתה גם קבוצה של הכשרה,
בטריפולי, שנסעה איתנו בבטן האונייה,

ואני לא ידעתי, התגלה לי אחרי זה.
וכך עברו הימים.
באיטליה העבירו אותנו מבית לבית,
כדי שלא יגלו אותנו ולא יתפסו אותנו.
ונסענו ברכבת ממקום למקום,
הנסיעות היו קשות מאוד עם הקטנים.
ואני עזרתי בלי סוף להחזיק,
 


הייתי ישנה ומחזיקה ילד ישן,
תינוק ישן, ילדה קטנה.
זה היה קשה מאוד.
ואמרו יאללה, עכשיו נוסעים לישראל.
נוסעים, מפליגים למדינת ישראל.
איזה מדינה? מי צריך מדינה?
אני לא עברתי הכשרה, ולא...
בסדר, מפליגים, מפליגים.
שכבות, שכבות, קומה ועוד קומה,

כולם משתטחים על הרצפה,
וכולם מחכים לעוד רגע, עוד כמה מטרים נגיע.
פתאום, עובר אווירון מעלינו.
ואיזה אונייה גדולה, ענקית מתקרבת אלינו.
ואומרים, אתם רוצים בשלום או במלחמה?
מישהו ענה בשלום.
 


אז תרשמו לנו את מספר האונייה.
כתבו משמר העמק.
עכשיו אתם עוברים אלינו,
ואנחנו נרסס אתכם.
ריססו אותנו ב-די-די-טי,
הורידו אותנו למטה למטה, בטן האונייה,
וככה הייתי כמו מעולפת,

לא אוהבת לאכול, ולא אוהבת לדבר,
וכולי רטובה, וקשה לי, ואני רוצה הביתה,
ואין לי אימא, אבל יש לי אחות ויש לי אבא,
מה עושים? נוסעים נוסעים.
שטים שטים שטים, ואז,
הגענו. לאן הגענו?
תעברו למשאיות, סגורות עם ברזנט,
והם יעבירו אתכם.
 


נכנסנו לתוך משאיות,
סגור, אין אוויר, בעמידה, אני נופלת,
קמה ונופלת בתוך המשאית הזאתי,
הביאה אותנו לקפריסין.
זהו, אנחנו לא נשלח אתכם למדינת ישראל,
כי שמה אתם תילחמו.
אבל ילדים וזקנים לא ילחמו, אנחנו ניקח אתכם.

נשארנו כחצי שנה
בקפריסין, והעבירו אותנו,
לקפריסין, מקפריסין, עלינו ארצה.
ואז התחילו החיים בישראל.
הגענו לישראל,
נתנו לנו,
מחנה, בנתניה, מחנה מעפילים,
כמה זמן.
 


אחותי קיבלה,
כעבור חודשיים, משהו כזה,
קיבלה דירה, רכוש נטוש של הערבים,
לך אני אומרת את זה, להם אני לא אומרת.
ונקלטה, אמרה לי, את באה איתנו?
אמרתי לה לא.
אני רוצה ללמוד.
אז איפה ללמוד? יש בצעירי מזרחי,

ויש קיבוץ מזרחי, ויש...
אמרתי, כל מקום שאני אהיה בקבוצה,
ואלמד עברית.
אחותי כעסה עלי, איך אני עוזבת
אותה, ומה זה ילדה לבד,
וזה לא יכול להיות, וזה.
היא בכתה, אני בכיתי,
והאחות של האזור,
לקחה אותי תחת חסותה כמה ימים,
 


עד שסידרו לי מקום, איפה להיות,
כי בכל זאת, גם ילדה,
גם לא יודעת שפה, גם...
מצב רוח לא סימפטי, וכל זה לקחו,
לקחו אותי למקווה ישראל.
מאוד שמחתי מקווה ישראל,
כולם אומרים לי זה כיף פה, זה כיף.
לא, לא, לא, כעבור שבוע,
לא, לא, לא, את עוברת לקיבוץ יבנה,
כי שם, זו קבוצה מלוב,

ששם ילמדו אותה את התיכון.
אז עברנו לקבוצת יבנה, שקענו בבוץ,
היה שמה בוץ עמוק.
יורדים מהמשאית,
שמים את הרגל על הרצפה,
הרגל שוקעת, זה היה,
ההפתעה הראשונה.
שוקעת הרגל בתוך הבוץ,
שולפים, אז הנעל נשארת, הולכים חצי יחף.
מגיעים לחדר, מקבלים,
 


תחתונים, משהו.
ונקלטנו יפה בקיבוץ, למדנו...
שיחקנו, נהנינו, בנים מלוב, בנות מלוב,
היה לנו מדריך ישראלי מקסים,
תרם הרבה דאגה ואהבה לנו.‎
והייתה קלרה לוי,
שהיא הייתה פעם בטריפולי, והיא לימדה.

אז יש לה גישה לעם הזה, לילדים האלה.
כך נקלטתי יפה בארץ.
מהקיבוץ יצאתי החוצה, התחתנתי,
למדתי, עבדתי.
את אימא שלי אני זוכרת שלקחו אותה
מבית חולים, והחזירו אותה לבית חולים.
והיינו בשדות.
בזמן הזה היינו בשדות, העבירו אותנו עם,
איך קוראים לזה? עגלה.
 


עם עגלה לפרדס גדול, שם תתחבאו.
אבא שלי היה קבלן,
אבל הייתה תקופת מלחמה, אז לא עבדו.
ואימי הייתה חולה.
אז בא בן דוד,
ואמר:
בואו, אני אקח אתכם איפה
שכל המשפחה, לשדות.
ולקחו אותנו שם לשדות.
ואימי, לצערי,

אימי בתקופה הזאת, כשהגענו לשדות,
מעצבות, ממחלות, מחיידקים,
היא חלתה מאוד,
ואין בית חולים, ואין רכב שיסיע.
אבל בכל זאת,
מישהו, דוד, מדוד, איזשהו,
יש לו גראז', ושלח משאית לקחת חולה,
לבית חולים בעיר, בלוב
 


וככה היינו בפרדסים של הערבים.
שילמנו להם, כמובן.
אז יצא איפה שהיא נשכבה שם,
ואנחנו היינו ילדים לבד.
אנחנו גרנו בשדות,
בחדרים שהקימו אותם מחול ושיערות.
שערות של בעלי חיים, וחול, בוץ.
עשו כאלה, ועשו כמו בלוקים,
ושמו אחד על השני.

וגרנו, וישנו.
שמיכה, ועוד שמיכה, ואחד על השני,
וכך הייתה חולה בינינו,
וכשלקחו אותה לבית חולים שמענו שרווח לה.
עבר עוד יום, אמרו אותו דבר,
עוד יום, פתאום אני שומעת בכי.
בכי, סרט.
אמרתי, זאת אימא שלי נפטרה,
אני אברח,
ואני לא שומעת.
 


וכשאני אחזור הביתה, אני אמצא אותה.
זה, המשפט הזה, המחשבה הזאת,
ליוותה אותי כל הזמן.
שאני אראה את אימא שלי, היא לא מתה,
כי אני לא שמעתי.
כי לא אמרו לי,
כי אף אחד לא אמר לי, אימא שלך מתה.
זהו, את הרגע הזה אני זוכרת,
שרצתי משדה של הדודה לשדה שלנו,

הפרדסים, כאלה, הלכתי מסביב מסביב,
והגעתי, ונשכבתי, ואמרתי,
אני לא יודעת, אני הרווחתי משהו.
בחדר הזה שאנחנו גרנו,
יש לו כניסה עגולה כזאת, כמו... כמו...
שער כזה,
אז ימינה זה אנחנו,
ושמאלה הם יושבים.
אבל כל הזמן המצעים היו על הרצפה,
וזה מיועד רק לשינה.
 


האוכל היה מאוד דל, בקושי בצת ירקות בישלו,
וככה הייתה תקופה.
כשאימי נפטרה, אנחנו חזרנו הביתה כבר.
איפה למדת?
מעט מאוד, בלוב.
בלוב למדתי, עד שגיסי הפסיק אותי.
הפסיק אותי, לעזור לו,
אני לא ידעתי שיש לו כוונה,

לקחת אותי, כדי להקל עליו
ולעזור לו לסחוב את הילדים.
הוא אומר, רינה זריזה, אני צריך את רינה.
זוכרת את המשפט הזה.
כן, עזב אותי, הוציא אותי ככה מקן המשפחה,
לא מספיק שאין לי אימא, גם אין לי אחים,
ככה הוא הוציא אותי.
כמה אחים הייתם?
ארבע בנות ובן.
אבא שלי עלה בשנת חמישים וארבע, כבר מאוחר,
 


ואחותי באה לפניו בחודש,
הם באו בצורה...
כזה, לא מסודרת, כל פעם מישהו...
גיסי סידר, נסע.
אבא נשאר אחרון,
בלוב, והוא הצטרף אלינו, קיבלנו צריף,
בגני... לא, איך קוראים לזה?
הקימו איזה... צריפים,
צריפים, מעבר.

לא הרבה, מעברה קטנה,
במפדה.
וגרנו שם, ולאט לאט,
כשהכרתי, זה כבר מעניין אותך?
שהכרתי את שלמה?
כשהכרתי את שלמה, אז,
ודיברנו והתקדמנו, ורצינו להתחתן,
אז התחלתי כבר לעבוד, מסודרת, כן?
אז פניתי לסוכנות, אמרתי, אני צריכה להתחתן,
 


ואני רוצה דירה לגור.
וקיבלתי דירה לגור.
וגרנו, ועבדנו, וברוך ה' הבאנו ילדים בריאים,
כסף יש.
תספרי לי עוד דברים מלוב, מטריפולי.
מהילדות שלך.
-שיש שוק.
הארה קוראים לזה, חארה.
ושם מוכרים הכול.
אנחנו לא היינו הולכים,
רק האבא הולך לקנות.

זה, זה הנוהג,
האבא הולך את התיק שלו, והוא ממלא.
עכשיו היו לי חברות,
אז לא היינו נפגשים בערב,
אבא לא מסכים שאנחנו בערב ניפגש,
הוא רוצה רק ביום.
הוא דאג, הסתובבו בינינו ערבים.
אבא שלי לקח...
גלגלים כאלה, פחים, פחים,
מילא אותם בחול או באבנים,
 


וסידר אותם בשורה,
עד הגג, הגג היה נמוך,
ואמר, אם יבוא איזה ערבי,
וירצה להיכנס,
ולעשות בנו שמות,
לפני שהוא יכנס, אני אגלגל אליו
את החבית המלאה, והיא תגמור אותו.
זה, האכזריות הזאת, אני זוכרת.
שהייתי שם עוד, הגן עלינו.

ויום אחד הוא חופר. מה אתה חופר?
הוא אומר, אני סוגר את הדלת,
עם חתיכת עץ גדולה,
אני עושה חור בקיר הזה, וחור בקיר הזה,
ואני מכניס אותה לצד ימין וצד שמאל,
ואחר כך,
לא יוכלו לפתוח, ובאמת זה הגן עלינו.
חיפשנו אמצעי הגנה, אמצעי ביטחון.
כל מיני כאלה,
אני זוכרת שהוא חופר ומכניס את הזה.
 


והיה איזה חור במרפסת,
אז הוא לא רצה לתקן.
למה? זה מסוכן.
אז הוא אומר, כן, זה מסוכן לערבים.
מי שרוצה להיכנס אלינו,
זה מכוסה בשטיח, הוא ייפול.
כל מיני כאלה...
זוכרת, זה, זה, קצת, כן...
ילד קטן זה מרגש אותו, מפחיד אותו, כן.
את שמחה שהגעת לארץ?
או, מאוד.

וביבנה היה מקסים, חברים וחברות,
וריקודים, ושירה, ולימודים בעברית,
והכתבות, והתקדמתי, ואני כותבת.
באיזה שפה דיברת בטריפולי עם ההורים?
בערבית, ומטבלים את הערבית
במילה פה, מילה שם, באיטלקית.
כי, כי מבינים את זה יותר טוב.
 


לא הכרתי לא את בן יהודה, ולא עברית,
זה שלמה היה בתוך ה...
זה... חמש שנים הבדל,
בשביל להגיע,
ליכולות ששלמה עשה.
הוא היה בחברה, והוא היה בן ראשון,
תמכו בו, עזרו לו, כן.
ואני הייתי בת רביעית, מה?
לא היה יחס לבנות מי יודע מה כמו פה.

אני זוכרת שבת בוקר,
באו הרבה מכוניות צבאיות,
צבע חאקי כזה,
באו למונומנט, המונומנט זו רחבה ענקית,
שצד שמאל זה הים, וצד ימין זה הישוב.
אז הם שם באו בשורה.
אז קמנו בבוקר כל הילדים, ורצנו אליהם.
הם היו טובים אלינו,
דיברו אלינו יפה, ולא עשו לנו בעיות.

זה היה שבת בוקר, לבקר את הבריטים שבאו.
איפה למדת, באיזה בית ספר?
בית ספר איטלקי,
שהוא קרוב מאוד למרכז היהודים.
ולימדו שם מורות, מורות ומורים איטלקים,
השפה הייתה מאוד איטלקית,
הייתה משמעת חזקה, לא כמו פה.היה דיסטנס בין המורה לבין התלמיד.
לא כמו פה בארץ, באים,
מחבקים, מנשקים...
ועוזרים, היה דיסטנס מאוד...
והקפידו על לתת שמן דגים מסריח,
שלא נהיה חולים, כפית, פותח את הפה,
שורה של בית ספר, שלוקחת המורה,

אז פותחים את הפה, ותוקעים שמן דגים.
פעם היינו נותנים זה, זה,
בא להקיא, להוציא את הנשמה.
אבל זה חשוב לשמור, כאילו, על משהו.
היחס היה רשמי.
לא כמו פה בארץ, פתיחות,
ושיחה עם המורה, והמורה שמה יד, ואוהבת,היה דיסטנס בין המורה,
מורה או מורה איטלקית לתלמיד.
היה ניקיון, היה צווארון לבן כזה, מעל הבגד.
שקט, לא השתוללו, לא יצאו החוצה לחצר,
לצעוק, להשתולל, ליהנות.
היה הכול מתורבת, הכול שקט.

הלימודים היו מאוד פורמליים, מאוד...
ההתייחסות למורה האיטלקי הייתה מאוד...
להיזהר.
זה, לפעמים את רואה מורה, אז קצת רועדת.
החגים זה שמחה גדולה.
קונים הרבה, מבשלים הרבה,
אבל יש מנהג, שתמיד הולכים או לסבתא, או ל...לסבתא השנייה, עם כל החמולה, לעשות חג איתה.
הזוג הצעיר שהתחתן, הוא לא עושה לבד חג,
הוא חייב ללכת לאימא.
אבל הוא הולך מהערב.
ערב קודם, שהיה את הקניות, והוא הולך לסבתא,
ושם מבשלים, ואוכלים, ו...
מכבדים את החג, היה כבוד גדול מאוד לחג.
הולכים לבית כנסת, מברכים, ומתפללים, ו...

אם זה פסח עם כל המעדנים שלה בסלסלה הזאת.
כולם היו דתיים בלוב.
כולם היו דתיים,
לא היה אחד דתי, ואחד שמדליק בשבת.
חס וחלילה הוא הדליק בשבת.
זה היה, תיזהרו.
אז כולם היו דתיים.
אפילו, אפילו בעל כורחם.
כאילו, מי שלא רצה, הוא כן היה.הייתה אווירה של משמעה,
הייתה אווירה של דת,
הייתה אווירה של לכבד את האדם המבוגר,
לכבד... סבא דיבר, תקשיב לו.
זה ההתייחסות למבוגר, מאוד יפה.
שפה זה ליברלי יותר, יותר חופשי, יותר...
הלבוש, השמלות.
גם אישה, נערה לא לובשת מכנסיים, נערה.
לא לובשת.

ילדה בת שלוש גם לא לובשת,
אני זוכרת שהייתה אחת צולעת,
והייתה צריכה ללכת, לעבור את השוק הזה,
החארה הזה, שעוברים.
חארה זה מקום שמוכרים בו ליהודים.
היא הייתה צריכה לעבור, והיא הולכת כמו חתול.
והיא כבר בת, ולא נעים,
ואנחנו תיזהרי, ותישמרי, ו...
אז היא הייתה הולכת,
ואני הייתי מזועזעת מהמראה שלה.שראו לה את התחתונים.
והיא לא תיקנה, ולא תיקנו לה את הרגל העקומה.
אבל מכנס?
מכנס לא לבשו.
רק גבר זה למכנס.
אני לא זוכרת ילד... ילדה.
ילד כן, ילד לבש מכנסיים קצרים.
בר מצווה כבר לובש קצת יותר ארוך.
אבל כולם מכנסיים קצרים, הבנים.

והגברים מכנסיים ארוכים, והנשים שמלות.
שמלות ארוכות, שמלות עד הברך, זהו.
כן, היינו הולכים לבית הכנסת.
משמחת תורה,
לא הייתי מתפללת,
הייתי הולכת מתי שאמרו לי ללכת.
יש חג, את תלכי לבית כנסת, הייתי הולכת.
מתלבשת יפה לכבוד החג,
ועולה על הספסל, ומוחאת כפיים,ושרה, שישו ושימחו, וכל מה ששרו שרתי איתם.
כיבדנו את הדת, כיבדנו מאוד את המבוגר.
זאת הייתה המסורת.
לכבד את האדם המבוגר, את הסבתא, את הסבא,
את השכן המבוגר.
זה יש מילה בערבית,

זאת אומרת, זה לא, זה אסור,
לא לדבר בכבוד לאדם המבוגר.
היה חינוך מסוים, ממושמע.
יש שירים של חתונה.
משמיעים את ה...
זה שמחה, קול גרוני כזה, משמיעים.
ויש זמירות שבת, אל נורא עלילה,
המצאנו במחילה בשעת המחילה, כל מיני כאלה.

זה, זה שיר דתי, עברי דתי.
אבל שרנו את זה בבית הכנסת, כן.
לא, אבל משהו, לא בעברית.
(איטלקית)
משהו כזה.
זה שירים, כשנכנסים לבית ספר, שרים אותם.
(איטלקית)
שמש ואוויר.
(איטלקית)

אני גם, יש לי בעיות דיבור.
(איטלקית)
תזכרי את אריה וסולה, שהיו מביאים לך בריאות.
זה שירי איטלקית.
ועוד הרבה.
תראי, תלוי במסגרת שהייתי בה.
כשהתחתנתי, הייתי צריכה לשמוע
מחמותי מה אוכלים בשבת,

או מה אוכלים, מבשלים בזה, בחג הזה,
הייתי עושה מה שהיא אומרת לי.
אין לי אימא, והיא שתלטנית.
אז מה שהיא רצתה עשיתי לכבודה.
אבל...
טוב רינה, תודה.
בבקשה.

Rina Tzofan
גלית כהן-קרספי  
Tripoli
Libya .
More Life Stories: