Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:01:00

לי קוראים חיים שיש,

בלועזית קראו לי ז'ראר,

כי בתוניס לא היו שמות עבריים

אז קראו לי ז'ראר.

באתי לארץ,

הם עברתו את השם שלי,

וזהו,

אני בא מתוניס,

אבל לא נולדתי בתוניס,

אני נולדתי בעיירה שקראו לה אמפידביל.

עם מעט יהודים,

לא היו הרבה יהודים.

00:01:00

הרבה יהודים התקבצו מכל מיני מקומות,

מגאבס, מג'רבה, מכל מיני מקומות.

הבעיה שלהם זו הייתה הפרנסה,

אז הם באו, וכל אלה שהתפרנסו

הם התפרנסו מבדים,

היו אנשי בדים, חייטים.

היה לנו בית כנסת.

בית כנסת קטן,

בית כנסת שהתפללו היהודים.

00:02:00

הייתה כנסיה גם,

והיה גם מסגד,

כי זה ערבוביה,

זה צרפתים, יהודים ונוצרים,

וכן,

וערבים.

אני למדתי שלוש כיתות

בבית ספר נוצרי ואחר כך...

באנו לארץ,

זאת אומרת אנחנו

עשינו עלייה ב-1955,

על ידי העזרה של השליחים, 

שליחים מהסוכנות היהודית

שכנראה נשלחו מהארץ או אני לא יודע,

אני הייתי ילד, אני לא זוכר אותם.

הם באו אלינו הביתה,

דפקו בדלת,

הם אמרו לנו

"אתם עולים לארץ".

אימי קצת נבהלה,

מה זה לבוא לארץ? איפה?

אבא שלי,

אבא שלי לא כל כך נבהל כי לאבא שלי

היו עוד שני ילדים מאישה ראשונה

00:02:30

שאשתו הראשונה נפטרה כתוצאה...

מפחד,

היה במלחמת העולם השנייה...

היו חיילים,

וחיפשו בתים, איפה שיש בנות,

זה אני שמעתי מהוריי,

חיפשו בנות ובדיוק נפלו

על הבית של אבא שלי.

אשתו של אבא שלי הייתה אישה

צעירה, אבל הייתה נשואה עם ילדים,

00:03:00

היו לה כבר ארבעה ילדים, זאת אומרת

יש לי ארבעה אחים מאבא אחר, מאמא...

זו לא אמא שלי,

מאשתו הראשונה.

וכתוצאה מהפחד הם לא ריפאו...

הייתה לה צהבת,

ולא ידעו לרפא צהבת בתוניס בשנות...

1944, 1942,

אני לא זוכר בדיוק.

אז היא נפטרה.

אימי הייתה רווקה אז בזמנו,

הייתה בת 23.

00:03:30

הסתכלה על אבא שלי ו...

וביקשה להתחתן איתו,

זאת אומרת הם הלכו...

היא התחתנה למרות

ארבעת הילדים שהיו לו.

לקחה אותם אליה.

זאת אומרת, אמא שלי גידלה

ארבעה ילדים לא שלה, של בעלה.

לא היה קל,

לא היה קל לגדל אותם.

אחר כך אנחנו הגענו,

אני הייתי הבכור

מאמא שלי,

אני הייתי הבכור,

00:04:00

מתחתיי עוד אחים,

ארבעה אחים ובת.

הילדים,

חלק מהילדים עלו לארץ,

זה היה בשנת 1948,

בעליית הנוער,

הייתה עליית הנוער אז

ביקשו שיעלו לכאן,

אז שני הילדים של אבא שלי,

זאת אומרת האחים החורגים, עלו לארץ.

והתיישבו...

כנראה שהיו בקיבוצים, אני לא זוכר,

לא זוכר איפה היו.

00:04:30

אז עכשיו ככה,

ושתי בנות נשארו בתוניס.

הבנות נישאו,

זאת אומרת גדלו ונישאו,

ונשארו בתוניס.

אחת, האחרונה נסעה לצרפת,

היא מתגוררת בצרפת קרוב ל-60...

50 שנה אולי בצרפת.

אחר כך באנו, זאת אומרת ב-1955,

אמרתי לך שהיה אז מהסוכנות היהודית,

היה שליח

00:05:00

שביקש שאנחנו נעלה לארץ,

זאת אומרת יש עלייה לארץ ישראל,

קראו לה פלשתין

אז בזמנו,

קראו לה פלשתין,

אמרו שזה פלשתין.

אחר כך הם פירשו

את זה כארץ ישראל.

ב-1955

אני זוכר שלקחו אותנו ל...

זאת אומרת נטשנו את הבתים שלנו,

כל הרכוש נשאר שם,

לא היה...

00:05:30

קודם אבא שלי לא היה עשיר,

אז לא השאיר הרבה דברים.

במקצועו הוא היה ספר,

אבא שלי,

הייתה לו מספרה בתוניס,

בעיר הבירה, לפני שהכיר את אמא שלי

הייתה לו מספרה בעיר הבירה בתוניס

ואחר כך

כשהכיר את אימי,

אימי ילידת סוס,

היא באה מסוס,

והוריה היו גרים ב...

הוריה היו גרים באמפידביל.

00:06:00

אחר כך באו לאמפידביל בגלל הפרנסה,

כל הנדידה הזאת של היהודים  מעיר לעיר

בגלל הפרנסה, כי לא הייתה להם פרנסה,

אז הלכו לגששו

ואמרו ששם יש פרנסה

אז כולם הגיעו לשם.

וזהו, אז ב-1955 עשינו עלייה.

בחוץ לארץ היינו,

היינו עושים ארגזים.

אז היו ארגזים,

לא היו מזוודות

00:06:30

היו ארגזים מעץ ושם לקחנו

את כל הציוד שיש לנו.

לקחנו את הציוד,

אני זוכר כילד, לקחנו את הציוד,

ומשם...

זאת אומרת, הרבה משפחות

מהעיירה הזאת עזבו.

באנו ל...

שיכנו אותנו בתוך מלון,

קראו לו מלון...

שכחתי את שם המלון, בתוניס.

לפני העלייה היינו במלון.

00:07:00

ישבנו איזה שבוע ימים

עד לפקודה להגיע לארץ.

אחר כך הגיעו אלינו

והביאו אותנו עד...

עד לחוף תוניס,

משם אנחנו הפלגנו.

הפלגנו למרסיי.

הפלגנו למרסיי,

למרסיי הגענו אחרי שבעה לילות,

שבעה ימים ושבעה לילות.

00:07:30

מתוך האונייה הביאו אותנו למחנה

שקראו לו "קונדרנס".

זה מחנה מעבר לארץ ישראל.

הרבה יהודים מהקהילות,

ממרוקו, מאלג'יר, כולם התרכזו שם.

התרכזו בתוך המחנה הזה,

ישבנו קרוב לחודשיים.

חודשיים הם הסעידו אותנו,

האכילו אותנו, הכול על חשבונם.

על חשבון הסוכנות אולי.

00:08:00

וזהו, אנחנו ישבנו חודשיים בזה,

ואחר כך באה הפקודה לבוא לארץ,

נתנו לנו, הקריאו שמות, ריכזו אותנו,

כל אחד בשמו: משפחת שיש, משפחת בוזגלו,

משפחת יפרח,

אני לא יודע מה,

התרכזנו כולם,

הסיעו אותנו למרסיי.

הסיעו אותנו לנמל מרסיי.

כי

00:08:30

אנחנו הגענו מתוניסיה למרסיי

ושם, אמרתי לך...

ומשם,

ממרסיי אנחנו הפלגנו לארץ ישראל.

זו הייתה אוניית...

אוניית "ירושלים" זה היה,

אני לא יודע אם היא קיימת עדיין.

מתוניסיה למרסיי

זה היה שני לילות.

לא היה שבעה ימים,

ממרסיי לארץ ישראל היה שבוע ימים.

את זה שכחתי.

00:09:00

אז זהו, אנחנו הגענו לנמל חיפה.

חיכו לנו משאיות.

אני הייתי ילד,

אני לא זוכר מה היה שם בכלל.

חיכו לנו משאיות זה היה...

כן בנמל,

חיכו לנו משאיות.

כל המשפחות עלו על המשאיות,

המשפחות שהגענו איתם באונייה לישראל,

00:09:30

הביאו אותנו לפה,

פה הייתה מעברה בזמנו, ב-1955.

מעברת חצרים, פה.

שהיום היא כבר לא מעברה,

תראה מה הולך פה היום.

מעברת חצרים,

קראו לה מעברת חצרים, זה היה צריפון.

זה היה צריפון קטן,

היה חדר ומטבח,

ושירותים בחוץ, מקלחת בחוץ.

00:10:00

מים היינו צריכים להביא מחצי קילומטר,

הייתה ברזייה,

לכל הקהילה ברזייה פה,

בדיוק פה, באזור הזה.

ומשם אנחנו אספנו מים.

אחרי...

אחרי ארבע שנים,

זאת אומרת אנחנו ירדנו, זה היה בלילה,

כשירדנו למעברות היה לילה,

לא ידענו מה זה בכלל.

ראינו צריפים,

חשוך, זו הייתה "מזונית",

בדיוק כזה שחור כזה,

00:10:30

עד שצבעו את זה.

נתנו לנו ארגזים של אוכל, אני זוכר לחם שחור,

שהיום הוא כבר במודה היום,

לחם שחור, מי לא אוכל?

בהתחלה חשבנו

"מה זה הלחם הזה?"

הייתה מרגרינה, לחם,

כל מיני ריבות.

אז זהו, אנחנו במעברה היינו קרוב לשבע שנים,

מעברת חצרים, שבע שנים היינו כאן.

00:11:00

אבל אני למדתי פה, למדתי פה בבית ספר,

היה איזה מורה שהביאו ולימד אותנו עברית

כי לא ידענו עברית.

היה מורה שהתנדב,

מורה שהתנדב ולימד אותנו עברית.

ואחר כך...

אחר כך נשלחנו לבתי ספר,

אני למדתי בבית הספר "בארי" בבאר שבע.

שם אני סיימתי כיתה ח'.

00:11:30

סיימתי כיתה ח' ומשם...

בתי הספר היו,

בבאר שבע לא היו הרבה בתי ספר תיכוניים,

הייתה הצעה שאני אלמד במרכז הנוער,

קראו לזה מרכז הנוער,

שם היו גם לימודים וגם שילבו מקצוע,

אני למדתי מסגרות,

בתקופה שהייתי אז ילד

למדנו מסגרות וזהו.

כן, ועברית.

00:12:00

אני למדתי שם עד שנת שישים ו...

עד שנת 1960, כן,

אני חושב שלמדתי.

שישים, שישים ואחת, סיימתי תיכון שם,

היה גם בית ספר תיכון, למדנו תיכון.

ב-1961 עדיין למדתי

וב-1962,

00:12:30

הייתי אז ילד גדול כבר, בן 17,

עבדתי בכור האטומי.

הייתי ילד.

זאת אומרת, עבדתי שם דרך היכרות של...

אבי הכיר,

אבי היה ספר במקצועו פה,

הייתה לו פה חנות,

מספרה.

אז משם ההיכרות,

אז עבדתי שנה שם

בכור בדימונה.

00:13:00

הייתי עוזר, לא הייתי בעל מקצוע, הייתי עוזר

למישהו, היו בעלי מקצוע שם שאני עזרתי להם.

האמת שב-1962 זה היה, עד סוף 1962.

ב-1963 אני התגייסתי לצבא.

הייתי שריונר.

כן, התגייסתי לצבא.

עשיתי קצת כסף והלכתי עם הכסף הזה לצבא.

אני בתוניס לא...

00:13:30

היו לי חברים צרפתים, גם ערבים כן?

אנחנו היינו ביחד, גם ערבים גם צרפתים.

האמת שלמדתי בבית ספר ולמדנו בצהריים,

ובערב היה לנו רבי

שהוא היה מחייב אותנו ללכת להתפלל,

לבית כנסת שאנחנו לא נתבולל או משהו,

לא נהיה...

כי למדנו בבית ספר צרפתי.

גם בשבת לימדו בבית ספר,

בשבת גם למדו.

00:14:00

ואז הרבי אומר "צריכים לבקר בבית כנסת".

למדנו תורה.

למדנו תורה,

קצת תורה, קצת...

כן, קצת תורה,

למדנו תורה.

ומה אני יכול להגיד?

אתה ידעת עברית בתוניס.

-בתוניס לא, לא.

הייתי יודע רק להגיד חמור או משהו

זה מה שלימדו אותנו להגיד.

אבל למדת תורה, באיזו שפה למדת?

-למדנו תורה אבל,

אל"ף, זה בצורה לא...

בי"ת ואני יודע?

הרב, אנחנו מקשיבים לו ומדברים איתו.

הוריי דיברו ערבית הרבה,

אהבו לדבר ערבית, אז דיברו ערבית,

גם צרפתית דיברו.

אבא שלי ידע איטלקית

כי בסופו של דבר, הם...

בבית התפוצות אמרו שאנחנו באים משורש

איטלקי, אני לא יודע אם זה נכון.

00:14:30

אל"ף, זה בצורה לא...

בי"ת ואני יודע?

הרב, אנחנו מקשיבים לו ומדברים איתו.

הוריי דיברו ערבית הרבה,

אהבו לדבר ערבית, אז דיברו ערבית,

גם צרפתית דיברו.

אבא שלי ידע איטלקית

כי בסופו של דבר, הם...

בבית התפוצות אמרו שאנחנו באים משורש

איטלקי, אני לא יודע אם זה נכון.

חיפשו את השורשים שלנו

ואמרו שאנחנו

איטלקים.

אבא שלי ידע איטלקית.

אבא שלי ידע איטלקית.

עכשיו, היינו חברים טובים,

הערבים לא גרמו לנו נזקים, עד ש...

עד שלא ידעו

שקיימת מדינת ישראל,

אחר כך כששמעו שאנחנו יש לנו מדינה,

אז התחילו להתהפך קצת הערבים.

00:15:00

חיפשו את השורשים שלנו

ואמרו שאנחנו

איטלקים.

אבא שלי ידע איטלקית.

אבא שלי ידע איטלקית.

עכשיו, היינו חברים טובים,

הערבים לא גרמו לנו נזקים, עד ש...

עד שלא ידעו

שקיימת מדינת ישראל,

אחר כך כששמעו שאנחנו יש לנו מדינה,

אז התחילו להתהפך קצת הערבים.

00:15:30

שתהיה לנו מדינה.

וגם אמרו לנו לא לצאת,

לא לצאת מפה.

כי שם לא תמצא,

אחד יאכל את השני בארץ ישראל, הערבים...

אלה היו שייח'ים שדיברו אז בזמנו.

שייח'ים שהיו נוסעים למכה

היו טסים דרך ישראל,

היה שייח' שאני מכיר, הייתי ילד,

הוא אמר "אני ראיתי את ארץ ישראל מהמטוס".

אמרתי לו "יופי, ראית אותה מהמטוס, זה יפה"

00:16:00

אז הוא היה משכנע את ההורים

שלא להגיע לארץ, לא רצו שנבוא לפה.

בכל מקרה,

אבא שלי בא בגלל הילדים.

בגלל הילדים שהיו לו פה.

אימי קצת סירבה לבוא לפה,

היא אמרה "מה פתאום? אני...

"אעזוב את העיר,

מה חסר לי פה? כלום".

אבא שלי אמר לה "לא, אנחנו עוזבים,

אנחנו נלך לארץ ישראל".

וזה מה שקרה.

00:16:30

באנו לארץ.

אבל סך הכול...

לא הייתה שנאה עד שקמה מדינת ישראל,

לא הייתה שנאה.

חיינו בתוך, הבתים שלנו היו

בתוך חצר של ערבים, זה היה מן חצר.

חצר שמחולקת, אלו היו העשירים,

הם בנו בתים בתוך חצר,

עם באר באמצע,

כי לא היו מים בברזים.

אז שאבו מים, אחר כך באו הנוצרים,

הצרפתים, והקימו את הברזים.

00:17:00

כן, הם עשו בארות,

תמיד היינו שואבים מים מבארות.

אני זוכר הבית של סבתא שלי בנאבל,

הייתה לה באר.

אז אמרתי לאבא שלי "מה זה? בריכה?

מה אנחנו פה..."

הוא אמר "לא, זה מים בשביל לשתות"

היו שואבים, לוקחים מזה מים,

לא היה אז חשמל,

לא היה כלום.

אמא שלי בשלנית טובה.

אמא שלי...

בתקופה בה היה הנשיא בורגיבה,

אם שמעתם עליו,

00:17:30

הנשיא בורגיבה

זה היה הנשיא של תוניס.

כמו ראש ממשלה, ביבי נתניהו,

נאמר, להבדיל.

אמא שלי הייתה מתחברת הרבה לערבים,

היא אוהבת את האווירה שלהם,

את ההווי שלהם.

אז היא בישלה,

ביקשו ממנה לבוא לבשל לנשיא.

אני זוכר את זה כילד,

00:18:00

אמא שלי ליוו אותה,

אז בזמנו היו הטרוריסטים,

אז בכל מקום היו טרוריסטים,

גם בתוניס היו.

באו וליוו אותה עד לבית של...

זה היה נקרא, זה היה בית של שייח'.

בורגיבה היה בן דודו,

היה קרוב משפחה שלו

ואמא שלי בישלה אצלו בבית.

זאת אומרת, אני אומר שאמא שלי בישלה לנו

את המאכלים של תוניס, את כל המאכלים...

00:18:30

היה מאכל אחד שקראו לו פקיילה,

זה מן סלק שמשחיר,

שמים עליו בשר טוב, בשר...

ושעועית וכל התבלינים שלו

והוא מאכל טעים מאוד.

מאכל טעים מאוד,

אנחנו גם...

אנחנו מיישמים את זה בחגים, אני אוהב

לעשות את זה, בתי גם אוהבת, אנחנו עושים.

יש גם את הקוסקוס,

יש את הבולט,

00:19:00

בולט זה הכופתאות האלו

מבשר ופטרוזיליה וכל זה.

היו הרבה דברים,

היו הרבה דברים...

היו הרבה דברים,

יש את האורז,

יש את העוף הממולא,

בפורים היינו עושים עופות ממולאים,

כל מיני פיסטוק ואני יודע מה...

היו הרבה מאכלים.

אם תקראי בספר,

כל המאכלים נמצאים שם.

וכמון,

00:19:30

כמון זה בשר גולאש,

שעושים אותו עם כמון

ורוטב טעים כזה,

וגדלנו על זה.

באנו, אחר כך כשהתבגרנו יותר נהיינו...

השתכנזנו, איך אומרים?

נהיינו אשכנזים, לא רוצים כבר לאכול את...

את המאכלים.

האמת, אני לא...

אומרים לי "מה אתה תוניסאי?" אני אומר

"לא, אני...

"תוניסאי, אבל אני לא גדלתי על האוכל,

לא הספקתי לאכול את האוכל הזה".

00:20:00

עד שבאנו לפה, אמא שלי חידשה את זה,

אבל אני ככה, לא אוהב הרבה את האוכל הזה.

החגים בתוניס?

החגים...

אני אגיד לך, החגים,

אני אמרתי לכם שהחגים הם...

היו מורגשים כי היינו מעט יהודים,

כולנו היינו לבושים יפה,

והיינו אולי שלושים, ארבעים,

זאת אומרת...

אולי מאה איש הולכים לבית כנסת מתפללים,

כשהיו רואים אותנו הערבים היו אומרים

"תראה כמה יהודים יש!"

סך הכול מאה יהודים היינו.

00:20:30

כן.

אז היו מתפלאים, אומרים

"מאיפה באו כל היהודים האלה?"

החגים היו יפים, באמת, החגים...

הכול, מכל טוב היה.

הכול, בפסח זה היה חג עם בשר,

עם מצות, היו מצות מיוחדות,

לא כמו שלנו.

עגולות.

זה מצות עגולות.

שמחוררים בצורה כזו,

גם קשות, קצת קשות, אבל הן טעימות.

00:21:00

לא היה...

לא היינו קונים...

פה בארץ, כל יום אפשר

לקנות בפסח, שם לא.

היינו אוספים אוכל לשבוע ימים.

כי נועלים שם היהודים,

אנחנו לא קונים מערבים את המצרכים האלה.

כל החנויות, היהודים נועלים

ואנחנו היינו קונים למשך כל חג הפסח,

הבשר, העוף

ומה שהיינו צריכים.

00:21:30

גם בפורים, פורים גם היה

חג יפה אצלנו בתוניס.

היו עושים מסיבות.

נחמד היה בפורים

היו בר מצוות גם.

בר מצווה של...

אני, בר המצווה שלי עשיתי כאן,

במעברה כי באתי לפה.

אבל אני זוכר את בני הדודים שלי,

עשו להם בר מצווה...

זה בשחיטת כבש,

הם שוחטים כבש בחצר,

ועושים על האש...

00:22:00

והכל נעשה בתוך בית,

לא היו אולמות שם.

ללכת לאולם ולעשות,

אפילו החתונות

החתונות של אנשים,

אני זוכר חתונה של בן אדם

הביאו אותו לתוך בית הכנסת,

הלבישו אותו והכלה, ושם עשו את המסיבה.

לא היו אולמות,

איפה היו אולמות?

אבא שלי היה...

בתוניס הוא היה בקהילה של הדתיים,

הוא היה מלווה,

00:22:30

הוא היה קורא תורה

כי הוא כמעט והיה חצי רב,

הוא היה רב,

רצה ללמוד שחיטה והכל.

הוא היה מלווה, לא עלינו,

את הלוויות של היהודים, בקריאה וכל זה.

זאת אומרת פיוטים כאלה...

ואחר כך הוא עזב את הדבר הזה

והלך למקצוע שלו, הוא היה ספר במקצועו,

אמרתי את זה, כן.

היה ספר במקצועו,

00:23:00

בתוניס,

באמפידביל...

באמפידביל היה לו בית קפה.

הוא נטש את המקצוע

הציעו לו לעשות,

והיה לו בית קפה גדול בתוניס, באמפידביל.

ומשם אנחנו התפרנסנו.

אימי גם לא עבדה,

אימי...

00:23:30

הייתה עקרת בית, אבל היו באים,

זה היה בתקופה של המלחמות,

היו באים הרבה חיילים

ורצו לכבס בגדים.

ואז אמא שלי אמרה "אני אכבס את הבגדים"

ושם אין מכונת כביסה.

אז תמורת כסף הם כיבסו את הבגדים,

תמורת כסף, כדי להתפרנס, כל זה בגלל הפרנסה.

אז היא גם גיהצה וגם כיבסה,

וגם הכול עשו.

00:24:00

כי לא היה, לא היה לה מקצוע, לאמא שלי,

היא הייתה עקרת בית.

אימי קראו לה גיזלה,

בצרפתית ז'ולי,

בארץ עשו אותה גיזלה,

אבא שלי יצחק.

ובצרפתית זה ז'אק.

הוא בא לפה, עשו אותו יצחק

אבל בלועזית - ז'אק.

זאת אומרת אבא שלי היה,

כשבאנו לארץ, לא מצא את העבודה שלו.

00:24:30

בתור ספר,

הוא היה אמור לעשות...

למרות הרבה שנים במספרה,

הייתה לו המספרה הכי טובה בתוניס,

למרות המקצוע שהיה לו,

הם ביקשו ממנו סוג.

יש הרי במקצועות,

יש סוג א', סוג ב', סוג ג'.

הוא היה צריך לעבור את הסוג,

עד שקיבל את הסוג הזה

הוא עבד בקרן קיימת.

שתל עצים,

זה כאילו סאלח שבתי בזמנו.

00:25:00

הוא שתל...

שתל עצים, והוא השקה,

היו אז מי ביוב שזרמו,

בארץ, הביובים לא היו בתוך....

כשאני באתי לארץ

אם תסתכלי באזור, מאיפה שנכנסתם לבאר שבע,

זה היה מקום, זה היה ואדי.

עכשיו הוא נסגר ועבר שם ביוב פתוח,

כמו בעזה בדיוק.

עכשיו אני לא יודע אם סידרו.

00:25:30

ושם עבר, ושם מתוך המים האלה

הם השקו את העצים.

הם עשו תעלות לכל עץ.

אחר כך הוא עבד קרוב לשנתיים.

אמא שלי,

כשהייתה רואה את אבא שלי ככה,

פעם הבאתי אותה לראות את אבא

שלי, מה הוא עושה,

היא אמרה לי "מה? זה אבא שלך?"

כשהיה לו חלוק לבן של ספרים

00:26:00

אמרתי לה "מה יש? לאט לאט אנחנו...

פה זה ארץ ישראל" אמרתי לה

"עוד מעט, לאט לאט,

יהיה בסדר, אל תבכי".

הייתה בוכה, היא לא השלימה

עם זה שהיא באה לפה, תדעי לך.

היה לה קשה לבוא לפה.

ולאט לאט, אחרי שנתיים של עבודת דחק,

זה נקרא עבודת דחק,

הייתה איזו מספרה בעיר העתיקה

בבאר שבע, בעיר העתיקה.

00:26:30

ביקש אותו...

הוא עשה סוג

וקיבל סוג א' כי הוא היה ספר טוב.

היה ספר טוב.

מאז הוא ספר.

אבא שלי נפטר צעיר מאוד,

הוא היה בן 62 כשהוא נפטר.

כן, צעיר.

זאת אומרת, לא הספיק לראות

הרבה במדינה, בארץ, לא ראה את כל...

אם היה רואה, אימי כן ראתה כי היא

הייתה בת 94 כשנפטרה.

00:27:00

אז היא יודעת את כל האזור

הזה שגרנו בו ואיך התפתח יפה.

אז מאז הוא נשאר ספר,

נשאר ספר ומשם הוא...

בשנת 1969 אבא שלי נפטר,

בדיוק כשהגיעה בטי לארץ,

אבא שלי נפטר ביולי

ובטי אחרי חצי שנה,

בשנה הזאת היא באה.

האמת, עלינו לארץ עם בני דודים,

זאת אומרת בן דוד של אבא שלי

00:27:30

יש לי אותו בתמונה,

אני אראה לך אותו.

בן דוד של אבא שלי והמשפחה שלו

משפחה וקהילה

והרבה יהודים שבאו ממרסיי.

אנחנו כשבאנו מהמחנה,

מחנה המעבר

היו הרבה יהודים מכל הקהילות.

זאת אומרת ממרוקו, מאלג'יר, מתוניס.

אנחנו עלינו כולנו באונייה אחת,

זאת אומרת המשפחה שהייתה

זה רק הבני דודים של אבא שלי.

00:28:00

הילדים של אבא שלי, שניים אמרתי לך

שהם היו בעלייה פה, בעליית הנוער,

ושניים נשארו בתוניס.

אחת אחר כך עזבה לצרפת,

ואחר כך הם באו לארץ, חוץ מאשר זאת

שגרה בצרפת, היא לא באה לפה.

אבל זאת שגרה בתוניס,

הייתה אחר כך פה, בארץ.

הם נפטרו, היו אנשים מבוגרים,

מעל (גיל) 80 היו.

אבל כל האחים שלי, באנו יחד.

באנו יחד לארץ.

00:28:30

אני זוכר שאימי,

כשהייתה מרדימה אותנו הייתה שרה...

שרה שיר,

לא יודע.

נו, מה השיר?

-השיר "דודו נינט".

אני יודע? האמת לא זכרתי אבל זה

השיר של אמא שלי כשהייתה מרדימה אותנו,

כשהיינו ילדים,

היינו אז בני שבע, שש.

בטי, הכירו אותנו (בינינו).

זאת אומרת היה שידוך קטן.

איך זה קרה?

00:29:00

אחותי, גם לה שידכו מישהו.

ובעלה של אחותי...

בעלה של אחותי,

זאת בת הדודה שלו ששידכה בינינו,

זאת אומרת,

היא שידכה גם את אחותי וגם את בטי,

גם את בן דוד שלה, זה קרוב משפחה,

וגם את בטי.

זה היה בשנת...

אני הכרתי את בטי בשנת 1970.

בשנת 1970, זה היה דרך שידוך.

00:29:30

התארחנו אצלה בבית,

אני חושב שאצלי,

אני לא זוכר כבר מה היה.

התארחנו, עשינו מן סעודה קטנה,

הכירו את ההורים, באו,

אבי לא היה בחיים,

רק אימי הייתה.

ההורים שלה היו בחיים.

וזהו, ואחר כך, אחרי שנה

התחתנו.

התחתנו באולם,

לא בבית כנסת.

פה יש אולמות.

הייתה מסעדה יפה דווקא.

היא לא קיימת יותר.

00:30:00

אני עבדתי בעירייה, אני עבדתי הרבה שנים

בעירייה, אני הייתי 37 שנים בעירייה,

במחלקת הפיקוח העירוני.

הייתי אחר כך, אחרי הרבה שנים

קידמו אותי והייתי פקח ראשי,

זאת אומרת,

מקביל לסגן מנהל מחלקה.

הייתי 36 שנים בעבודה.

יצאתי לפנסיה מוקדמת עקב...

00:30:30

יצאתי, הייתי שלוש שנים,

ואחר כך בטי חלתה קצת,

לא הרגישה טוב, אז אני נטשתי

את העבודה לטובת הבית, לטובת אשתי.

האמת, הייתה עלייה קצת קשה,

אני שכחתי להגיש לכם שכשבאנו לארץ, בחיפה,

בחיפה, הורידו אותנו בחיפה

והדבירו אותנו, אני לא יודע על מה.

זו הייתה הדברה כזאת,

תודה לאל שנשארו לי עוד שערות.

00:31:00

כן.

אבל יש אנשים שלא,

הם חלו מההדברה הזאת.

כי חשבו שאנחנו באנו להם מהג'ונגל,

לא באנו מג'ונגל, באנו מהערים.

מערים מפורסמות בתוניס,

היו ערים.

חיינו טוב,

גם במרוקו חיו טוב אנשים, באלג'יר.

בכל מקום, אפילו בפולניה, בכל מקום.

אנחנו רצינו להיות בארץ ישראל,

כי אהבנו את המדינה, אני אהבתי את המדינה,

אני עשיתי שלוש מלחמות.

00:31:30

שלוש מלחמות אני נלחמתי.

ברוך השם חזרתי בשלום, איך שאומרים.

אבל ככה...

זה מה שכאב לי כשבאנו לארץ,

כאב לי כשהם ריססו אותנו,

נתנו לנו מן חומר לבן,

ואחר כך התנצלו, אני לא יודע,

הם כל הזמן מופיעים בטלוויזיה הרי.

וזהו, זה...

00:32:00

זה מה שזכור לי מהילדות, אבל ככה

ברוך השם, אני אוהב את המדינה, עד היום.

אני עד היום.

אני אומר לבטי "אם הייתה לי אפשרות

ללכת למילואים עוד חודש, הייתי הולך"

לא בגלל שאני לא אוהב את הבית,

אבל הייתי אוהב, אני אוהב צבא.

והיית רוצה לחזור לתוניס?

לא. לראות?

לא.

לא, אולי... לא, זה לא מעניין אותי,

כי לא גדלתי בתוניס.

לא, זה לא מעניין אותי.

00:32:30

יתכן מאוד שאני אזכור

את הבתים איפה שגרנו.

את העסק של אבא שלי

כן הייתי זוכר אולי.

אבל לא, לא הייתי מבזבז

את הכסף שלי שם.

הייתי הולך לבית המלון

הכי יפה באילת וזהו.

אני לא רוצה לראות

את המקומות האלה, לא, לא.

לא.

זה לא....

לא, אין לי עניין בזה אפילו,

אין לי עניין.

היה לי...

00:33:00

יצאו קבוצות דרך העירייה,

יצאנו דרך העירייה, איפה שעבדתי,

יצאו קבוצות לתוניס,

אני לא השתתפתי, לא רציתי ללכת.

וביאטריס, בטי הייתה בסדר,

היא הייתה בריאה, יכולנו לנסוע, לא...

זה לא עניין אותי.

לא. אני לא אתן את הכסף שלי

למקומות האלה.

אתה אוהב את באר שבע.

-אני אוהב את באר שבע.

אם תשימי אותי בתל אביב,

אני לא יודע ללכת שם הרבה.

אני פה כן יודע.

00:33:30

אני גדלתי פה.

אני מכיר כל אבן, פה האזור הזה,

אני חזרתי פה למעברה, איך שאומרים.

אמרו לי "איפה אתה רוצה לגור בבאר

שבע?" אמרתי לו "רק נווה זאב,

"כי הילדות שלי הייתה שם".

ובאתי לפה.

אני מסביר לילדים,

אני אומר להם "תשמעו, פה היה..."

"מה? פה גרת?

איפה גרת פה?"

פה היו צריפונים, האמת...

לא הנצחנו הרבה כי לא היו מצלמות

אז בזמנו, לא הייתה הנצחה של המקום. 

את הצריף, את הכול...

חבל.

טוב חיים, תודה רבה.

-על לא דבר.

Haim Shaish

Interviewer -
Galit Cohen
Video length:
00:32:22
Date Taken:
01/01/1
Place:
Ampidabil
,
Tunisia
Playlist (0)
00:00:00
Search

לי קוראים חיים שיש,

בלועזית קראו לי ז'ראר,

כי בתוניס לא היו שמות עבריים

אז קראו לי ז'ראר.

באתי לארץ,

הם עברתו את השם שלי,

וזהו,

אני בא מתוניס,

אבל לא נולדתי בתוניס,

אני נולדתי בעיירה שקראו לה אמפידביל.

עם מעט יהודים,

לא היו הרבה יהודים.

הרבה יהודים התקבצו מכל מיני מקומות,

מגאבס, מג'רבה, מכל מיני מקומות.

הבעיה שלהם זו הייתה הפרנסה,

אז הם באו, וכל אלה שהתפרנסו

הם התפרנסו מבדים,

היו אנשי בדים, חייטים.

היה לנו בית כנסת.

בית כנסת קטן,

בית כנסת שהתפללו היהודים.

הייתה כנסיה גם,

והיה גם מסגד,

כי זה ערבוביה,

זה צרפתים, יהודים ונוצרים,

וכן,

וערבים.

אני למדתי שלוש כיתות

בבית ספר נוצרי ואחר כך...

באנו לארץ,

זאת אומרת אנחנו

עשינו עלייה ב-1955,

על ידי העזרה של השליחים, 

שליחים מהסוכנות היהודית

שכנראה נשלחו מהארץ או אני לא יודע,

אני הייתי ילד, אני לא זוכר אותם.

הם באו אלינו הביתה,

דפקו בדלת,

הם אמרו לנו

"אתם עולים לארץ".

אימי קצת נבהלה,

מה זה לבוא לארץ? איפה?

אבא שלי,

אבא שלי לא כל כך נבהל כי לאבא שלי

היו עוד שני ילדים מאישה ראשונה

שאשתו הראשונה נפטרה כתוצאה...

מפחד,

היה במלחמת העולם השנייה...

היו חיילים,

וחיפשו בתים, איפה שיש בנות,

זה אני שמעתי מהוריי,

חיפשו בנות ובדיוק נפלו

על הבית של אבא שלי.

אשתו של אבא שלי הייתה אישה

צעירה, אבל הייתה נשואה עם ילדים,

היו לה כבר ארבעה ילדים, זאת אומרת

יש לי ארבעה אחים מאבא אחר, מאמא...

זו לא אמא שלי,

מאשתו הראשונה.

וכתוצאה מהפחד הם לא ריפאו...

הייתה לה צהבת,

ולא ידעו לרפא צהבת בתוניס בשנות...

1944, 1942,

אני לא זוכר בדיוק.

אז היא נפטרה.

אימי הייתה רווקה אז בזמנו,

הייתה בת 23.

הסתכלה על אבא שלי ו...

וביקשה להתחתן איתו,

זאת אומרת הם הלכו...

היא התחתנה למרות

ארבעת הילדים שהיו לו.

לקחה אותם אליה.

זאת אומרת, אמא שלי גידלה

ארבעה ילדים לא שלה, של בעלה.

לא היה קל,

לא היה קל לגדל אותם.

אחר כך אנחנו הגענו,

אני הייתי הבכור

מאמא שלי,

אני הייתי הבכור,

מתחתיי עוד אחים,

ארבעה אחים ובת.

הילדים,

חלק מהילדים עלו לארץ,

זה היה בשנת 1948,

בעליית הנוער,

הייתה עליית הנוער אז

ביקשו שיעלו לכאן,

אז שני הילדים של אבא שלי,

זאת אומרת האחים החורגים, עלו לארץ.

והתיישבו...

כנראה שהיו בקיבוצים, אני לא זוכר,

לא זוכר איפה היו.

אז עכשיו ככה,

ושתי בנות נשארו בתוניס.

הבנות נישאו,

זאת אומרת גדלו ונישאו,

ונשארו בתוניס.

אחת, האחרונה נסעה לצרפת,

היא מתגוררת בצרפת קרוב ל-60...

50 שנה אולי בצרפת.

אחר כך באנו, זאת אומרת ב-1955,

אמרתי לך שהיה אז מהסוכנות היהודית,

היה שליח

שביקש שאנחנו נעלה לארץ,

זאת אומרת יש עלייה לארץ ישראל,

קראו לה פלשתין

אז בזמנו,

קראו לה פלשתין,

אמרו שזה פלשתין.

אחר כך הם פירשו

את זה כארץ ישראל.

ב-1955

אני זוכר שלקחו אותנו ל...

זאת אומרת נטשנו את הבתים שלנו,

כל הרכוש נשאר שם,

לא היה...

קודם אבא שלי לא היה עשיר,

אז לא השאיר הרבה דברים.

במקצועו הוא היה ספר,

אבא שלי,

הייתה לו מספרה בתוניס,

בעיר הבירה, לפני שהכיר את אמא שלי

הייתה לו מספרה בעיר הבירה בתוניס

ואחר כך

כשהכיר את אימי,

אימי ילידת סוס,

היא באה מסוס,

והוריה היו גרים ב...

הוריה היו גרים באמפידביל.

אחר כך באו לאמפידביל בגלל הפרנסה,

כל הנדידה הזאת של היהודים  מעיר לעיר

בגלל הפרנסה, כי לא הייתה להם פרנסה,

אז הלכו לגששו

ואמרו ששם יש פרנסה

אז כולם הגיעו לשם.

וזהו, אז ב-1955 עשינו עלייה.

בחוץ לארץ היינו,

היינו עושים ארגזים.

אז היו ארגזים,

לא היו מזוודות

היו ארגזים מעץ ושם לקחנו

את כל הציוד שיש לנו.

לקחנו את הציוד,

אני זוכר כילד, לקחנו את הציוד,

ומשם...

זאת אומרת, הרבה משפחות

מהעיירה הזאת עזבו.

באנו ל...

שיכנו אותנו בתוך מלון,

קראו לו מלון...

שכחתי את שם המלון, בתוניס.

לפני העלייה היינו במלון.

ישבנו איזה שבוע ימים

עד לפקודה להגיע לארץ.

אחר כך הגיעו אלינו

והביאו אותנו עד...

עד לחוף תוניס,

משם אנחנו הפלגנו.

הפלגנו למרסיי.

הפלגנו למרסיי,

למרסיי הגענו אחרי שבעה לילות,

שבעה ימים ושבעה לילות.

מתוך האונייה הביאו אותנו למחנה

שקראו לו "קונדרנס".

זה מחנה מעבר לארץ ישראל.

הרבה יהודים מהקהילות,

ממרוקו, מאלג'יר, כולם התרכזו שם.

התרכזו בתוך המחנה הזה,

ישבנו קרוב לחודשיים.

חודשיים הם הסעידו אותנו,

האכילו אותנו, הכול על חשבונם.

על חשבון הסוכנות אולי.

וזהו, אנחנו ישבנו חודשיים בזה,

ואחר כך באה הפקודה לבוא לארץ,

נתנו לנו, הקריאו שמות, ריכזו אותנו,

כל אחד בשמו: משפחת שיש, משפחת בוזגלו,

משפחת יפרח,

אני לא יודע מה,

התרכזנו כולם,

הסיעו אותנו למרסיי.

הסיעו אותנו לנמל מרסיי.

כי

אנחנו הגענו מתוניסיה למרסיי

ושם, אמרתי לך...

ומשם,

ממרסיי אנחנו הפלגנו לארץ ישראל.

זו הייתה אוניית...

אוניית "ירושלים" זה היה,

אני לא יודע אם היא קיימת עדיין.

מתוניסיה למרסיי

זה היה שני לילות.

לא היה שבעה ימים,

ממרסיי לארץ ישראל היה שבוע ימים.

את זה שכחתי.

אז זהו, אנחנו הגענו לנמל חיפה.

חיכו לנו משאיות.

אני הייתי ילד,

אני לא זוכר מה היה שם בכלל.

חיכו לנו משאיות זה היה...

כן בנמל,

חיכו לנו משאיות.

כל המשפחות עלו על המשאיות,

המשפחות שהגענו איתם באונייה לישראל,

הביאו אותנו לפה,

פה הייתה מעברה בזמנו, ב-1955.

מעברת חצרים, פה.

שהיום היא כבר לא מעברה,

תראה מה הולך פה היום.

מעברת חצרים,

קראו לה מעברת חצרים, זה היה צריפון.

זה היה צריפון קטן,

היה חדר ומטבח,

ושירותים בחוץ, מקלחת בחוץ.

מים היינו צריכים להביא מחצי קילומטר,

הייתה ברזייה,

לכל הקהילה ברזייה פה,

בדיוק פה, באזור הזה.

ומשם אנחנו אספנו מים.

אחרי...

אחרי ארבע שנים,

זאת אומרת אנחנו ירדנו, זה היה בלילה,

כשירדנו למעברות היה לילה,

לא ידענו מה זה בכלל.

ראינו צריפים,

חשוך, זו הייתה "מזונית",

בדיוק כזה שחור כזה,

עד שצבעו את זה.

נתנו לנו ארגזים של אוכל, אני זוכר לחם שחור,

שהיום הוא כבר במודה היום,

לחם שחור, מי לא אוכל?

בהתחלה חשבנו

"מה זה הלחם הזה?"

הייתה מרגרינה, לחם,

כל מיני ריבות.

אז זהו, אנחנו במעברה היינו קרוב לשבע שנים,

מעברת חצרים, שבע שנים היינו כאן.

אבל אני למדתי פה, למדתי פה בבית ספר,

היה איזה מורה שהביאו ולימד אותנו עברית

כי לא ידענו עברית.

היה מורה שהתנדב,

מורה שהתנדב ולימד אותנו עברית.

ואחר כך...

אחר כך נשלחנו לבתי ספר,

אני למדתי בבית הספר "בארי" בבאר שבע.

שם אני סיימתי כיתה ח'.

סיימתי כיתה ח' ומשם...

בתי הספר היו,

בבאר שבע לא היו הרבה בתי ספר תיכוניים,

הייתה הצעה שאני אלמד במרכז הנוער,

קראו לזה מרכז הנוער,

שם היו גם לימודים וגם שילבו מקצוע,

אני למדתי מסגרות,

בתקופה שהייתי אז ילד

למדנו מסגרות וזהו.

כן, ועברית.

אני למדתי שם עד שנת שישים ו...

עד שנת 1960, כן,

אני חושב שלמדתי.

שישים, שישים ואחת, סיימתי תיכון שם,

היה גם בית ספר תיכון, למדנו תיכון.

ב-1961 עדיין למדתי

וב-1962,

הייתי אז ילד גדול כבר, בן 17,

עבדתי בכור האטומי.

הייתי ילד.

זאת אומרת, עבדתי שם דרך היכרות של...

אבי הכיר,

אבי היה ספר במקצועו פה,

הייתה לו פה חנות,

מספרה.

אז משם ההיכרות,

אז עבדתי שנה שם

בכור בדימונה.

הייתי עוזר, לא הייתי בעל מקצוע, הייתי עוזר

למישהו, היו בעלי מקצוע שם שאני עזרתי להם.

האמת שב-1962 זה היה, עד סוף 1962.

ב-1963 אני התגייסתי לצבא.

הייתי שריונר.

כן, התגייסתי לצבא.

עשיתי קצת כסף והלכתי עם הכסף הזה לצבא.

אני בתוניס לא...

היו לי חברים צרפתים, גם ערבים כן?

אנחנו היינו ביחד, גם ערבים גם צרפתים.

האמת שלמדתי בבית ספר ולמדנו בצהריים,

ובערב היה לנו רבי

שהוא היה מחייב אותנו ללכת להתפלל,

לבית כנסת שאנחנו לא נתבולל או משהו,

לא נהיה...

כי למדנו בבית ספר צרפתי.

גם בשבת לימדו בבית ספר,

בשבת גם למדו.

ואז הרבי אומר "צריכים לבקר בבית כנסת".

למדנו תורה.

למדנו תורה,

קצת תורה, קצת...

כן, קצת תורה,

למדנו תורה.

ומה אני יכול להגיד?

אתה ידעת עברית בתוניס.

-בתוניס לא, לא.

הייתי יודע רק להגיד חמור או משהו

זה מה שלימדו אותנו להגיד.

אבל למדת תורה, באיזו שפה למדת?

-למדנו תורה אבל,

אל"ף, זה בצורה לא...

בי"ת ואני יודע?

הרב, אנחנו מקשיבים לו ומדברים איתו.

הוריי דיברו ערבית הרבה,

אהבו לדבר ערבית, אז דיברו ערבית,

גם צרפתית דיברו.

אבא שלי ידע איטלקית

כי בסופו של דבר, הם...

בבית התפוצות אמרו שאנחנו באים משורש

איטלקי, אני לא יודע אם זה נכון.

אל"ף, זה בצורה לא...

בי"ת ואני יודע?

הרב, אנחנו מקשיבים לו ומדברים איתו.

הוריי דיברו ערבית הרבה,

אהבו לדבר ערבית, אז דיברו ערבית,

גם צרפתית דיברו.

אבא שלי ידע איטלקית

כי בסופו של דבר, הם...

בבית התפוצות אמרו שאנחנו באים משורש

איטלקי, אני לא יודע אם זה נכון.

חיפשו את השורשים שלנו

ואמרו שאנחנו

איטלקים.

אבא שלי ידע איטלקית.

אבא שלי ידע איטלקית.

עכשיו, היינו חברים טובים,

הערבים לא גרמו לנו נזקים, עד ש...

עד שלא ידעו

שקיימת מדינת ישראל,

אחר כך כששמעו שאנחנו יש לנו מדינה,

אז התחילו להתהפך קצת הערבים.

חיפשו את השורשים שלנו

ואמרו שאנחנו

איטלקים.

אבא שלי ידע איטלקית.

אבא שלי ידע איטלקית.

עכשיו, היינו חברים טובים,

הערבים לא גרמו לנו נזקים, עד ש...

עד שלא ידעו

שקיימת מדינת ישראל,

אחר כך כששמעו שאנחנו יש לנו מדינה,

אז התחילו להתהפך קצת הערבים.

שתהיה לנו מדינה.

וגם אמרו לנו לא לצאת,

לא לצאת מפה.

כי שם לא תמצא,

אחד יאכל את השני בארץ ישראל, הערבים...

אלה היו שייח'ים שדיברו אז בזמנו.

שייח'ים שהיו נוסעים למכה

היו טסים דרך ישראל,

היה שייח' שאני מכיר, הייתי ילד,

הוא אמר "אני ראיתי את ארץ ישראל מהמטוס".

אמרתי לו "יופי, ראית אותה מהמטוס, זה יפה"

אז הוא היה משכנע את ההורים

שלא להגיע לארץ, לא רצו שנבוא לפה.

בכל מקרה,

אבא שלי בא בגלל הילדים.

בגלל הילדים שהיו לו פה.

אימי קצת סירבה לבוא לפה,

היא אמרה "מה פתאום? אני...

"אעזוב את העיר,

מה חסר לי פה? כלום".

אבא שלי אמר לה "לא, אנחנו עוזבים,

אנחנו נלך לארץ ישראל".

וזה מה שקרה.

באנו לארץ.

אבל סך הכול...

לא הייתה שנאה עד שקמה מדינת ישראל,

לא הייתה שנאה.

חיינו בתוך, הבתים שלנו היו

בתוך חצר של ערבים, זה היה מן חצר.

חצר שמחולקת, אלו היו העשירים,

הם בנו בתים בתוך חצר,

עם באר באמצע,

כי לא היו מים בברזים.

אז שאבו מים, אחר כך באו הנוצרים,

הצרפתים, והקימו את הברזים.

כן, הם עשו בארות,

תמיד היינו שואבים מים מבארות.

אני זוכר הבית של סבתא שלי בנאבל,

הייתה לה באר.

אז אמרתי לאבא שלי "מה זה? בריכה?

מה אנחנו פה..."

הוא אמר "לא, זה מים בשביל לשתות"

היו שואבים, לוקחים מזה מים,

לא היה אז חשמל,

לא היה כלום.

אמא שלי בשלנית טובה.

אמא שלי...

בתקופה בה היה הנשיא בורגיבה,

אם שמעתם עליו,

הנשיא בורגיבה

זה היה הנשיא של תוניס.

כמו ראש ממשלה, ביבי נתניהו,

נאמר, להבדיל.

אמא שלי הייתה מתחברת הרבה לערבים,

היא אוהבת את האווירה שלהם,

את ההווי שלהם.

אז היא בישלה,

ביקשו ממנה לבוא לבשל לנשיא.

אני זוכר את זה כילד,

אמא שלי ליוו אותה,

אז בזמנו היו הטרוריסטים,

אז בכל מקום היו טרוריסטים,

גם בתוניס היו.

באו וליוו אותה עד לבית של...

זה היה נקרא, זה היה בית של שייח'.

בורגיבה היה בן דודו,

היה קרוב משפחה שלו

ואמא שלי בישלה אצלו בבית.

זאת אומרת, אני אומר שאמא שלי בישלה לנו

את המאכלים של תוניס, את כל המאכלים...

היה מאכל אחד שקראו לו פקיילה,

זה מן סלק שמשחיר,

שמים עליו בשר טוב, בשר...

ושעועית וכל התבלינים שלו

והוא מאכל טעים מאוד.

מאכל טעים מאוד,

אנחנו גם...

אנחנו מיישמים את זה בחגים, אני אוהב

לעשות את זה, בתי גם אוהבת, אנחנו עושים.

יש גם את הקוסקוס,

יש את הבולט,

בולט זה הכופתאות האלו

מבשר ופטרוזיליה וכל זה.

היו הרבה דברים,

היו הרבה דברים...

היו הרבה דברים,

יש את האורז,

יש את העוף הממולא,

בפורים היינו עושים עופות ממולאים,

כל מיני פיסטוק ואני יודע מה...

היו הרבה מאכלים.

אם תקראי בספר,

כל המאכלים נמצאים שם.

וכמון,

כמון זה בשר גולאש,

שעושים אותו עם כמון

ורוטב טעים כזה,

וגדלנו על זה.

באנו, אחר כך כשהתבגרנו יותר נהיינו...

השתכנזנו, איך אומרים?

נהיינו אשכנזים, לא רוצים כבר לאכול את...

את המאכלים.

האמת, אני לא...

אומרים לי "מה אתה תוניסאי?" אני אומר

"לא, אני...

"תוניסאי, אבל אני לא גדלתי על האוכל,

לא הספקתי לאכול את האוכל הזה".

עד שבאנו לפה, אמא שלי חידשה את זה,

אבל אני ככה, לא אוהב הרבה את האוכל הזה.

החגים בתוניס?

החגים...

אני אגיד לך, החגים,

אני אמרתי לכם שהחגים הם...

היו מורגשים כי היינו מעט יהודים,

כולנו היינו לבושים יפה,

והיינו אולי שלושים, ארבעים,

זאת אומרת...

אולי מאה איש הולכים לבית כנסת מתפללים,

כשהיו רואים אותנו הערבים היו אומרים

"תראה כמה יהודים יש!"

סך הכול מאה יהודים היינו.

כן.

אז היו מתפלאים, אומרים

"מאיפה באו כל היהודים האלה?"

החגים היו יפים, באמת, החגים...

הכול, מכל טוב היה.

הכול, בפסח זה היה חג עם בשר,

עם מצות, היו מצות מיוחדות,

לא כמו שלנו.

עגולות.

זה מצות עגולות.

שמחוררים בצורה כזו,

גם קשות, קצת קשות, אבל הן טעימות.

לא היה...

לא היינו קונים...

פה בארץ, כל יום אפשר

לקנות בפסח, שם לא.

היינו אוספים אוכל לשבוע ימים.

כי נועלים שם היהודים,

אנחנו לא קונים מערבים את המצרכים האלה.

כל החנויות, היהודים נועלים

ואנחנו היינו קונים למשך כל חג הפסח,

הבשר, העוף

ומה שהיינו צריכים.

גם בפורים, פורים גם היה

חג יפה אצלנו בתוניס.

היו עושים מסיבות.

נחמד היה בפורים

היו בר מצוות גם.

בר מצווה של...

אני, בר המצווה שלי עשיתי כאן,

במעברה כי באתי לפה.

אבל אני זוכר את בני הדודים שלי,

עשו להם בר מצווה...

זה בשחיטת כבש,

הם שוחטים כבש בחצר,

ועושים על האש...

והכל נעשה בתוך בית,

לא היו אולמות שם.

ללכת לאולם ולעשות,

אפילו החתונות

החתונות של אנשים,

אני זוכר חתונה של בן אדם

הביאו אותו לתוך בית הכנסת,

הלבישו אותו והכלה, ושם עשו את המסיבה.

לא היו אולמות,

איפה היו אולמות?

אבא שלי היה...

בתוניס הוא היה בקהילה של הדתיים,

הוא היה מלווה,

הוא היה קורא תורה

כי הוא כמעט והיה חצי רב,

הוא היה רב,

רצה ללמוד שחיטה והכל.

הוא היה מלווה, לא עלינו,

את הלוויות של היהודים, בקריאה וכל זה.

זאת אומרת פיוטים כאלה...

ואחר כך הוא עזב את הדבר הזה

והלך למקצוע שלו, הוא היה ספר במקצועו,

אמרתי את זה, כן.

היה ספר במקצועו,

בתוניס,

באמפידביל...

באמפידביל היה לו בית קפה.

הוא נטש את המקצוע

הציעו לו לעשות,

והיה לו בית קפה גדול בתוניס, באמפידביל.

ומשם אנחנו התפרנסנו.

אימי גם לא עבדה,

אימי...

הייתה עקרת בית, אבל היו באים,

זה היה בתקופה של המלחמות,

היו באים הרבה חיילים

ורצו לכבס בגדים.

ואז אמא שלי אמרה "אני אכבס את הבגדים"

ושם אין מכונת כביסה.

אז תמורת כסף הם כיבסו את הבגדים,

תמורת כסף, כדי להתפרנס, כל זה בגלל הפרנסה.

אז היא גם גיהצה וגם כיבסה,

וגם הכול עשו.

כי לא היה, לא היה לה מקצוע, לאמא שלי,

היא הייתה עקרת בית.

אימי קראו לה גיזלה,

בצרפתית ז'ולי,

בארץ עשו אותה גיזלה,

אבא שלי יצחק.

ובצרפתית זה ז'אק.

הוא בא לפה, עשו אותו יצחק

אבל בלועזית - ז'אק.

זאת אומרת אבא שלי היה,

כשבאנו לארץ, לא מצא את העבודה שלו.

בתור ספר,

הוא היה אמור לעשות...

למרות הרבה שנים במספרה,

הייתה לו המספרה הכי טובה בתוניס,

למרות המקצוע שהיה לו,

הם ביקשו ממנו סוג.

יש הרי במקצועות,

יש סוג א', סוג ב', סוג ג'.

הוא היה צריך לעבור את הסוג,

עד שקיבל את הסוג הזה

הוא עבד בקרן קיימת.

שתל עצים,

זה כאילו סאלח שבתי בזמנו.

הוא שתל...

שתל עצים, והוא השקה,

היו אז מי ביוב שזרמו,

בארץ, הביובים לא היו בתוך....

כשאני באתי לארץ

אם תסתכלי באזור, מאיפה שנכנסתם לבאר שבע,

זה היה מקום, זה היה ואדי.

עכשיו הוא נסגר ועבר שם ביוב פתוח,

כמו בעזה בדיוק.

עכשיו אני לא יודע אם סידרו.

ושם עבר, ושם מתוך המים האלה

הם השקו את העצים.

הם עשו תעלות לכל עץ.

אחר כך הוא עבד קרוב לשנתיים.

אמא שלי,

כשהייתה רואה את אבא שלי ככה,

פעם הבאתי אותה לראות את אבא

שלי, מה הוא עושה,

היא אמרה לי "מה? זה אבא שלך?"

כשהיה לו חלוק לבן של ספרים

אמרתי לה "מה יש? לאט לאט אנחנו...

פה זה ארץ ישראל" אמרתי לה

"עוד מעט, לאט לאט,

יהיה בסדר, אל תבכי".

הייתה בוכה, היא לא השלימה

עם זה שהיא באה לפה, תדעי לך.

היה לה קשה לבוא לפה.

ולאט לאט, אחרי שנתיים של עבודת דחק,

זה נקרא עבודת דחק,

הייתה איזו מספרה בעיר העתיקה

בבאר שבע, בעיר העתיקה.

ביקש אותו...

הוא עשה סוג

וקיבל סוג א' כי הוא היה ספר טוב.

היה ספר טוב.

מאז הוא ספר.

אבא שלי נפטר צעיר מאוד,

הוא היה בן 62 כשהוא נפטר.

כן, צעיר.

זאת אומרת, לא הספיק לראות

הרבה במדינה, בארץ, לא ראה את כל...

אם היה רואה, אימי כן ראתה כי היא

הייתה בת 94 כשנפטרה.

אז היא יודעת את כל האזור

הזה שגרנו בו ואיך התפתח יפה.

אז מאז הוא נשאר ספר,

נשאר ספר ומשם הוא...

בשנת 1969 אבא שלי נפטר,

בדיוק כשהגיעה בטי לארץ,

אבא שלי נפטר ביולי

ובטי אחרי חצי שנה,

בשנה הזאת היא באה.

האמת, עלינו לארץ עם בני דודים,

זאת אומרת בן דוד של אבא שלי

יש לי אותו בתמונה,

אני אראה לך אותו.

בן דוד של אבא שלי והמשפחה שלו

משפחה וקהילה

והרבה יהודים שבאו ממרסיי.

אנחנו כשבאנו מהמחנה,

מחנה המעבר

היו הרבה יהודים מכל הקהילות.

זאת אומרת ממרוקו, מאלג'יר, מתוניס.

אנחנו עלינו כולנו באונייה אחת,

זאת אומרת המשפחה שהייתה

זה רק הבני דודים של אבא שלי.

הילדים של אבא שלי, שניים אמרתי לך

שהם היו בעלייה פה, בעליית הנוער,

ושניים נשארו בתוניס.

אחת אחר כך עזבה לצרפת,

ואחר כך הם באו לארץ, חוץ מאשר זאת

שגרה בצרפת, היא לא באה לפה.

אבל זאת שגרה בתוניס,

הייתה אחר כך פה, בארץ.

הם נפטרו, היו אנשים מבוגרים,

מעל (גיל) 80 היו.

אבל כל האחים שלי, באנו יחד.

באנו יחד לארץ.

אני זוכר שאימי,

כשהייתה מרדימה אותנו הייתה שרה...

שרה שיר,

לא יודע.

נו, מה השיר?

-השיר "דודו נינט".

אני יודע? האמת לא זכרתי אבל זה

השיר של אמא שלי כשהייתה מרדימה אותנו,

כשהיינו ילדים,

היינו אז בני שבע, שש.

בטי, הכירו אותנו (בינינו).

זאת אומרת היה שידוך קטן.

איך זה קרה?

אחותי, גם לה שידכו מישהו.

ובעלה של אחותי...

בעלה של אחותי,

זאת בת הדודה שלו ששידכה בינינו,

זאת אומרת,

היא שידכה גם את אחותי וגם את בטי,

גם את בן דוד שלה, זה קרוב משפחה,

וגם את בטי.

זה היה בשנת...

אני הכרתי את בטי בשנת 1970.

בשנת 1970, זה היה דרך שידוך.

התארחנו אצלה בבית,

אני חושב שאצלי,

אני לא זוכר כבר מה היה.

התארחנו, עשינו מן סעודה קטנה,

הכירו את ההורים, באו,

אבי לא היה בחיים,

רק אימי הייתה.

ההורים שלה היו בחיים.

וזהו, ואחר כך, אחרי שנה

התחתנו.

התחתנו באולם,

לא בבית כנסת.

פה יש אולמות.

הייתה מסעדה יפה דווקא.

היא לא קיימת יותר.

אני עבדתי בעירייה, אני עבדתי הרבה שנים

בעירייה, אני הייתי 37 שנים בעירייה,

במחלקת הפיקוח העירוני.

הייתי אחר כך, אחרי הרבה שנים

קידמו אותי והייתי פקח ראשי,

זאת אומרת,

מקביל לסגן מנהל מחלקה.

הייתי 36 שנים בעבודה.

יצאתי לפנסיה מוקדמת עקב...

יצאתי, הייתי שלוש שנים,

ואחר כך בטי חלתה קצת,

לא הרגישה טוב, אז אני נטשתי

את העבודה לטובת הבית, לטובת אשתי.

האמת, הייתה עלייה קצת קשה,

אני שכחתי להגיש לכם שכשבאנו לארץ, בחיפה,

בחיפה, הורידו אותנו בחיפה

והדבירו אותנו, אני לא יודע על מה.

זו הייתה הדברה כזאת,

תודה לאל שנשארו לי עוד שערות.

כן.

אבל יש אנשים שלא,

הם חלו מההדברה הזאת.

כי חשבו שאנחנו באנו להם מהג'ונגל,

לא באנו מג'ונגל, באנו מהערים.

מערים מפורסמות בתוניס,

היו ערים.

חיינו טוב,

גם במרוקו חיו טוב אנשים, באלג'יר.

בכל מקום, אפילו בפולניה, בכל מקום.

אנחנו רצינו להיות בארץ ישראל,

כי אהבנו את המדינה, אני אהבתי את המדינה,

אני עשיתי שלוש מלחמות.

שלוש מלחמות אני נלחמתי.

ברוך השם חזרתי בשלום, איך שאומרים.

אבל ככה...

זה מה שכאב לי כשבאנו לארץ,

כאב לי כשהם ריססו אותנו,

נתנו לנו מן חומר לבן,

ואחר כך התנצלו, אני לא יודע,

הם כל הזמן מופיעים בטלוויזיה הרי.

וזהו, זה...

זה מה שזכור לי מהילדות, אבל ככה

ברוך השם, אני אוהב את המדינה, עד היום.

אני עד היום.

אני אומר לבטי "אם הייתה לי אפשרות

ללכת למילואים עוד חודש, הייתי הולך"

לא בגלל שאני לא אוהב את הבית,

אבל הייתי אוהב, אני אוהב צבא.

והיית רוצה לחזור לתוניס?

לא. לראות?

לא.

לא, אולי... לא, זה לא מעניין אותי,

כי לא גדלתי בתוניס.

לא, זה לא מעניין אותי.

יתכן מאוד שאני אזכור

את הבתים איפה שגרנו.

את העסק של אבא שלי

כן הייתי זוכר אולי.

אבל לא, לא הייתי מבזבז

את הכסף שלי שם.

הייתי הולך לבית המלון

הכי יפה באילת וזהו.

אני לא רוצה לראות

את המקומות האלה, לא, לא.

לא.

זה לא....

לא, אין לי עניין בזה אפילו,

אין לי עניין.

היה לי...

יצאו קבוצות דרך העירייה,

יצאנו דרך העירייה, איפה שעבדתי,

יצאו קבוצות לתוניס,

אני לא השתתפתי, לא רציתי ללכת.

וביאטריס, בטי הייתה בסדר,

היא הייתה בריאה, יכולנו לנסוע, לא...

זה לא עניין אותי.

לא. אני לא אתן את הכסף שלי

למקומות האלה.

אתה אוהב את באר שבע.

-אני אוהב את באר שבע.

אם תשימי אותי בתל אביב,

אני לא יודע ללכת שם הרבה.

אני פה כן יודע.

אני גדלתי פה.

אני מכיר כל אבן, פה האזור הזה,

אני חזרתי פה למעברה, איך שאומרים.

אמרו לי "איפה אתה רוצה לגור בבאר

שבע?" אמרתי לו "רק נווה זאב,

"כי הילדות שלי הייתה שם".

ובאתי לפה.

אני מסביר לילדים,

אני אומר להם "תשמעו, פה היה..."

"מה? פה גרת?

איפה גרת פה?"

פה היו צריפונים, האמת...

לא הנצחנו הרבה כי לא היו מצלמות

אז בזמנו, לא הייתה הנצחה של המקום. 

את הצריף, את הכול...

חבל.

טוב חיים, תודה רבה.

-על לא דבר.

Haim Shaish
Galit Cohen
Ampidabil
Tunisia
More Life Stories: