Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

קוראים לי כהן יפה,

אני נולדתי בסוריה,

ועליתי לארץ ב-1978.

נולדתי בקמישלי, זו עיר בצפון

סוריה, בגבול של עיראק-טורקיה.

טורקיה-עיראק, לא כורדיסטן.

טורקיה-עיראק, כן.

שם המשפחה המקורי זה אברהם, ו...

-ובטח יפה זה גם?

יפה זה היה... השם

שלי ג'מילה בערבית,

00:01:00

אז עברתי את זה ליפה,

זה הפירוש של השם, כן,

ולצערי אני לא הכרתי...

רק הכרתי סבתא אחת,

לא הכרתי את הסבים שלי ולא

את הסבתא מהצד של האמא,

הכרתי רק את הסבתא מהצד של האבא,

היא גידלה אותנו, היא

הייתה חיה איתנו בבית,

והיא עלתה איתנו גם לארץ. -וואו.

ההורים שלי, מוצאם... אבא שלי,

00:01:30

מוצאו מסבין, סבין

זו עיר בטורקיה.

הם באו משם לקמישלי,

שזו עיר שהיא קרובה לגבול.

ואמא? -לפני המון שנים,

כאילו, אבא שלי, כשהיה קטן,

בתחילת 1930, משהו כזה.

אמא שלי היא מסוריה, היא מקמישלי,

אני לא יודעת מה המוצא,

כאילו, של ההורים שלה,

אני מאמינה שכולם באו מאותו אזור.

00:02:00

אבא שלי עסק... אבא שלי היה מוכר נפט.

היה לו סוס ו...

ועגלון, והיה מוכר נפט. אמא שלי

הייתה עקרת בית, היא לא עבדה.

וכשבאנו לארץ, אז הוא עבד במשקים.

אמא שלי עבדה תקופה ב...

הייתה מנקה,

ואחר כך היא הייתה בבית,

היא הייתה עקרת בית, וזהו.

אנחנו 9 אחים.

00:02:30

4 בנות ו-5 בנים. אני

באמצע, אני האמצעית.

הקהילה היהודית

בקמישלי הייתה גדולה?

לא גדולה במיוחד, אבל הייתה...

כן, קהילה,

חיינו שם בתוך רובע יהודי, היינו חיים.

הקהילה הייתה... היו עוזרים

אחד לשני, הייתה קהילה טובה,

קטנה, טובה. -נגיד, כמה, אלף אנשים?

אלפיים?

בערך. כן, בערך אלף, כי

כל הזמן הם עלו, ברחו,

00:03:00

אז כל הזמן זה... הקהילה.

-זה משתנה.

כן, הכמות. -בעצם את נולדת

אחרי השנים של ה...

שהקהילה בעצם, מן הסתם... -קטנה.

-הייתה קודם הרבה יותר גדולה.

נכון, נכון. נולדתי כשכבר הרבה...

כבר הספיקו לעלות לארץ.

נולדת הרבה אחרי קום המדינה. -הרבה.

היה לנו בית כנסת,

בית כנסת ממש גדול.

ובתוך בית הכנסת היה

המקווה של הנשים,

00:03:30

והיה חדר של... ציוד

של חברה קדישא,

כי הייתה גם חברה קדישא מהקהילה,

הייתה חברה קדישא... קבוצה של

גברים שהם היו בחברה קדישא,

וסבתא שלי הייתה רוחצת מתים.

החברה קדישא הייתה עובדת שם, היא

הייתה עושה את העבודה בלי כסף,

הכל לשם שמיים, הם היו

מתנדבים, בהתנדבות,

כל העבודה הייתה בהתנדבות.

00:04:00

בית ספר לא היה, של יהודים,

איפה שגרתי, בעיירה שגרתי,

היינו לומדים בבית ספר של הגויים,

היינו לומדים יחד איתם, היה

בית ספר תיכון, יסודי,

גנים לא היו שם, לא היינו הולכים

לגן, הילדים לא הלכו לגן,

רק הלכו, התחילו את הלימודים

שלהם כשהלכו לבית ספר, לכיתה א',

וזהו, היינו... -ולא הייתה איזושהי

מסגרת לימודית יהודית כלשהי?

לא. -אפילו לא בהשלמה?

00:04:30

לבנים היה תלמוד תורה בתוך

בית הכנסת, הרב של העדה,

הוא היה מלמד את הילדים תורה,

וזהו, זה מה שהיה. הבנות

לא היו לומדות תורה.

חגים, היינו עושים כמה

משפחות ביחד, כשהיינו...

נגיד סוכות, אז היינו עושים...

שם זה הכל בתים פרטיים,

הייתה חצר גדולה, אז היינו עושים...

00:05:00

קרובי משפחה, 3-4 משפחות,

היינו עושים ביחד סוכות,

היינו עושים שם...

חוגגים שני לילות,

בגולה חוגגים יומיים,

אז היינו חוגגים ביחד והיה...

זה היה ממש כיף, להיות ביחד.

פסח, סוכות, ראש השנה, כל הזמן

היינו חוגגים כמה משפחות ביחד.

למשל דבר שהוא היה

מאוד כיף וזיכרון טוב,

00:05:30

שאין את זה פה, כשהייתה

נגיד תקופה של סליחות,

אז אבי היה קם בבוקר והיה

הולך ודופק על הדלתות,

והיה צועק להם: "סליחות, סליחות!

לקום לסליחות,"

היה מעיר את כולם לסליחות.

בקיץ שם היינו ישנים על הגגות,

היו שם מיטות מעץ, גדולות,

והיו עושים אהיל מסביב,

00:06:00

והיו ישנים על הגג בקיץ,

כי היה חם מאוד שם,

ואז היינו עוברים מגג לגג,

היינו הולכים אחד אצל

השנייה בלילה, כל העדה,

כל השכנים, כי כולנו היינו

בתוך הרובע היהודי הזה, זה...

אה, זה היה רובע?

-רובע יהודי, כן.

היינו בתוך הרובע היהודי,

גרים, אז הגגות,

הבתים היו כמו פה,

הבתים של הערבים,

היו צמודים אחד לשני, אז

היינו קופצים מגג לגג

00:06:30

והיינו הולכים כולם,

אחד אצל השני,

וזה היה ממש... החיים היו כיפיים שם.

היה...

כיף, כי כולם אהבו

לעזור אחד לשני,

ולתרום אחד לשני, כי רצו

לתת ולא כדי לקבל משהו.

פה בארץ לצערי זה לא ככה.

היום אנשים עוזרים כי מצפים

למשהו, לקבל בתמורה,

ואם אין להם אינטרס, אז...

00:07:00

אז היום לא עוזרים. זה הכל

אינטרס, הפך להיות, וזה חבל.

תראי, היו תקופות קשות.

היו לנו...

למשל, אנחנו גרנו בחצר גדולה,

שהיו לנו 3 שכנים

- שניים מוסלמים,

ואנחנו היינו היהודים

היחידים בחצר.

למרות שזה היה הרובע היהודי?

-למרות שהיה הרובע,

אבל הרובע לא היה 100

אחוז רק יהודים.

היינו מעורבבים יחד עם המוסלמים,

וכל יהודי או כמה יהודים היו...

00:07:30

או שחיים עם גוי אחד

או שניים בתוך החצרות,

אז...

אחר כך, במשך הזמן,

אנחנו חתכנו, כאילו...

חילקנו את החצר, כל אחד לקח חלק,

עשינו כניסה מצד אחר,

אז היינו עצמאיים, לבד,

לא היינו יחד איתם. אבל בסך הכל

השכנים שהיו לנו היו שכנים טובים.

הם עזרו לנו בתקופות המלחמה.

למשל אני זוכרת את

מלחמת ששת הימים,

00:08:00

היינו בעוצר חצי שנה.

היינו בעוצר, לא נתנו לצאת,

לא לעבוד, לא לעשות קניות,

לא שום דבר. היו באים כל ערב,

אני זוכרת, ממש כמו עכשיו

אני זוכרת, שהגיעו לבית,

התחילו לעשות חיפוש בבית.

חיפשו ואספו את כל

הטרנזיסטורים שהיו,

כדי שלא נשמע חדשות

ולא נדע מה קורה.

אחר כך היו באים כל

ערב ועושים מפקד.

00:08:30

הייתה להם רשימה של

כל משפחה, כמה נפשות.

שאף אחד לא יברח.

-שאף אחד לא יברח,

איפה נמצאים, אולי יצאו

לעבוד, אולי הלכו לאיזה מקום,

אז היו באים והיו מרימים את השמיכות

מעל האנשים והיו סופרים אותם,

סופרים את בני המשפחה.

כל ערב היו עושים מפקד,

היו באים לספור את

האנשים והיו הולכים.

הייתה תקופה מאוד קשה, כי כמה

בן אדם יכול לאגור מזון בבית,

כשמזון נגמר, צריך לקנות,

00:09:00

אז היו יוצאים בגניבה לקנות,

או שהיינו מבקשים מהשכנים,

היו קונים עבורנו,

אבל הייתה תקופה מאוד מאוד קשה,

אני זוכרת, מלחמת ששת הימים,

כן, הייתה תקופה מאוד מאוד קשה.

מלחמת יום כיפור?

יום כיפור גם כן.

אני זוכרת שהחשיכו

לנו את כל השכונה,

בכוונה החשיכו, לא

היה לנו חשמל בחוץ,

והיו עושים כאילו הם ניצחו,

00:09:30

היו דופקים על הפחים,

והיו שמחים וצוהלים שכאילו

הם ניצחו את היהודים.

אנחנו לא ידענו מה לעשות,

היינו בתוך הבתים, סגורים,

והייתה תקופה מאוד קשה.

אבא שלי יצא לעבוד.

הם עצרו אותו,

ושמו אותו במקווה של ה...

בבית הכנסת.

00:10:00

הורידו לו... כאילו, בן אדם

עירום, נכנס לתוך המקווה,

ועמד מישהו שם, מהמוחבראת,

מהמשטרה שלהם,

וצופה בו, שהוא לא ייצא מהמים,

שיישאר כל הזמן בתוך המים.

ואחרי שהוציאו אותו מהמים, אז...

אחד נתן לו מכות עם צינור,

ואחד שפך עליו מים.

00:10:30

היינו הולכים... למדנו איתם,

לצערי למדנו גם בשבת,

כי היום החופשי שלהם

זה היה יום שישי.

לא הייתה ברירה, היינו חייבים ללמוד.

היינו משתדלים, כמה שאפשר,

פחות לכתוב, אבל לא הייתה

ברירה, היינו חייבים...

כי אם לא היינו הולכים, היו

מסלקים אותנו מבית הספר,

והיינו חייבים להמשיך

ללמוד, לא הייתה ברירה.

ידענו רק שיש מדינת ישראל,

מעבר לזה לא ידענו הרבה דברים.

00:11:00

ידענו, כאילו...

היינו שומעים חדשות,

אז ידענו שמות של...

מי זה ראש הממשלה,

מי היה שר הביטחון וכל הזמן

היו מברכים אותם בבית כנסת.

כאילו, ההרגשה שלכם הייתה שאתם שייכים

למדינת ישראל, או שאתם שייכים...

לא, הייתה לנו הרגשה

שאנחנו לא שייכים למקום.

כל הזמן רצינו לעלות לארץ.

אמא שלי, במשך כל השנים,

אפילו לפני שנולדתי,

תכננה, ואחרי שנולדתי

00:11:30

כל הזמן תכננה ולא יצא לפועל.

כל פעם זה היה...

סיבה אחרת שמנעה

ממנה והיא הפסיקה...

כאילו, התכנון נכשל, היא לא הצליחה

לבצע את התכנון, שהיא רצתה לעלות.

עד שזה הצליח, באמת, בשנת 78',

אבל היא כל הזמן הייתה...

רצו לעלות,

עובדה שהרבה עלו.

אנחנו, עם המשפחה שלנו,

אנחנו היחידים שנשארנו שם. כאילו,

כל הדודים שלי מהצד של אמא שלי

00:12:00

ומהצד של אבא שלי, כולם היו

בארץ, אנחנו היחידים שהיינו.

בשנת... נדמה לי, אם אני לא

טועה, זו הייתה שנת 77' או 76',

הגיע מישהו בשם סטיבן

שלום מארצות הברית,

והוא ביקש בנות... לקחת קבוצה של

בנות לארצות הברית ולחתן אותן,

זה מה שהוא אמר שהוא... -אה,

זכור לי, זה הכלות הסוריות.

הכלות הסוריות, נכון.

00:12:30

ואז אנחנו לא הסכמנו ללכת.

אמרנו שאנחנו לא רוצות

להשאיר את ההורים.

או שהולכים כולם ביחד או שנשארים ביחד.

בכל זאת, להיפרד, זה...

הפרידה מאוד קשה. אנחנו לא יודעים

מתי נפגוש אותם שוב, ואם בכלל.

אז אנחנו לא הסמכנו ללכת.

לא אני ולא אחיותיי,

לא הסכמנו, לא רצינו,

נשארנו עם ההורים.

ובאמת, איזה עתיד יכולתם

לראות לעצמכם בסוריה?

00:13:00

כלום, שום עתיד. -שום עתיד?

-שום עתיד, אין.

מה, אנחנו לא יכולים... עתיד

זה לעבוד בעבודות של תפירה,

של... בחנויות או דברים כאלה, זה לא...

אין שם ללכת...

שום יהודי לא היה יכול להיכנס

שם לשום משרד ממשלתי, לעבוד,

או להתקבל כפקיד או כמורה,

או בתפקיד כלשהו שם אצלם. -וקשר עם

קהילות יהודיות בערים אחרות, היה לכם?

כן, בערים אחרות היה לנו.

00:13:30

עד שהאבא עלה לשלטון, אחרי שהוא

עלה, אז התחיל לתת הקלות ליהודים.

לפני כן, כל מי שרצה... נגיד אם

היינו רוצים להגיע מעיר לעיר,

אפילו לכפרים מסביב, שרצו ללכת,

הם היו צריכים להגיש

בקשה לאשרת יציאה.

בגלל שאתם יהודים? -בגלל שאנחנו

יהודים היינו צריכים להגיש בקשה,

והיו מגדירים את... כאילו,

נותנים ימים מסוימים,

00:14:00

יום, יומיים, וצריך לחזור.

מי שתופסים אותו, שהוא

נסע, אוי ואבוי, זה היה...

יכול להיכנס לכלא על דבר כזה.

עוד דבר, היה לנו בתעודת זהות...

היו לוקחים מהבוהן דם,

והיו כותבים בתעודת

זהות, באלכסון,

היו עושים מין מלבן כזה, באלכסון,

והיו כותבים "מוסאווי",

מוסאווי זה דת משה,

00:14:30

היו כותבים, כי אם

נגיד עוצר אותנו שוטר

או כל מי שמסתכל בתעודת זהות,

ישר יודע שאנחנו יהודים.

סימנו את זה כדי שידעו

שאנחנו יהודים.

אז האבא, אחר כך, הוא אמר

שצריך לשנות את זה.

הוא שינה את זה וגם הפסיק

את הנושא של הבקשות מ...

נתן לנו לנוע חופשי בתוך סוריה,

יכולנו לנסוע לחלב,

לדמשק, לחומס, לחמה,

לכל הערים, לאיזו עיר שרצינו,

00:15:00

הוא דווקא אפשר ליהודים לנוע.

-וזה באמת קרה?

זאת אומרת, באמת נוצר יותר קשר עם

הקהילות האחרות? -כן, כן, היו...

תראי, היו נגיד משפחות,

היו מחתנים את הילדים שלהם, את

הבנות שלהם ואת הילדים שלהם,

נגיד גרים בחלב, חלק

מהמשפחות היו מחולקות,

חלק בקמישלי, חלק

בחלב, בחלק בדמשק,

אז היו חייבים ללכת לבקר אחד

אצל השני, אז זה כן היה...

היו הולכים נגיד לרופאים

גם, לקבל טיפול רפואי,

00:15:30

אז היינו נוסעים לחלב,

לקבל טיפול רפואי, אז...

אז היו חייבים לנסוע.

זו הייתה אפשרות, לא...

שמרו הכל.

שם שמרו הכל.

אם זה נידה ואם זה שבתות

וחגים וכיפור ו...

עד כדי כך שהיה אפילו... היו

אומרים שאסור לגעת ברכב שהוא חונה,

שהוא עומד, כי זה

מוקצה, אסור לגעת.

00:16:00

הם ממש שם שמרו, אני חושבת ש...

לא חושבת שמישהו... שום

קהילה שמרה כמו ששמרו שם.

היו שומרים מאוד... כן.

לא, לא, אף אחד לא יצא.

היה... גם, בתחילת שנות ה-70,

חבר של אחי, הם היו חבורה

שם, של כמה בחורים,

חבר אחד ברח,

ואז באו לחפש מי היו החברים שלו.

00:16:30

מישהו אמר להם. -את השם של אחיך?

את השם של אחי ואת השם

של עוד כמה בחורים.

לקחו אותם, כמה ימים.

באותה תקופה הם היו

הולכים עם מכנסיים רחבים,

והגברים היו מגדלים שיער,

היו לו שיער ארוך, אחי.

היו מגדלים, זאת הייתה תקופה... בשנות

ה-70 היו מגדלים שיער, הגברים.

הוא סיפר שהורידו אותו כמה

קומות, גררו אותו מהשערות.

00:17:00

כל המדרגות גררו אותו.

כשהוא יצא משם,

היה לו... כשהגיע לבית, היו

לו חורים בברכיים, במכנסיים.

ושמו אותו בגלגל ודפקו אותו בקיר,

גלגל חשמל, ואז היו דופקים

אותו בקיר כדי שיספר

לאן הלך החבר שלו, והוא

לא ידע, הם לא ידעו,

הוא לא גילה להם שהוא הולך.

והם היו במקלט, למטה.

אני זוכרת שהוא סיפר ש...

00:17:30

מרוב שהיו רעבים, הם

ראו חתיכת לחם בחלון,

שהייתה יבשה, הם לקחו ואכלו אותה.

פשוט התעללו בהם שם.

זאת אומרת, מי שברח ידע שהוא

משאיר אחריו בלאגן שלם.

כן, כן. כמובן.

אם המשפחה נשארת, כן, אבל

אם לא נשאר אף אחד מהמשפחה,

זה לא... לא היו עושים... אני

לא שמעתי שאחרי שאנחנו ברחנו

00:18:00

עשו למישהו משהו, אבל אם היה נגיד...

אם משאירים מישהו מהמשפחה שם,

אז יכול להיות שכן.

מבחינת החיים, החיים שלנו,

צורת החיים, זה היה כיף.

כי זו הייתה...

הייתה אהבה, אחווה,

בין האחים, בין

הילדים, בין המשפחות.

זה... החיים היו שונים.

אני אגיד לך עוד דבר,

שם למשל לא היה כמו פה,

שאת הולכת למכולת,

מביאה הכל מוכן.

00:18:30

אנחנו היינו מכינים הכל.

היינו מכינים ריבות.

כולם היו מכינים ריבות.

היינו נגיד רוצים לעשות חיטה,

אז היו עושים אסיפה,

שכולם באים ביחד,

היו מביאים דוד כזה גדול, ענק,

היו שמים על אבנים,

היו שמים מתחת קרשים,

ומרתיחים את החיטה.

לאחר מכן, מישהו עומד

למעלה על הגג עם דליים,

מושכים את זה, מייבשים

את זה על הגג.

00:19:00

אחר כך לוקחים את זה לעבד את זה,

היו מעבדים את זה עם אבן ריחיים.

אז...

יחד, היה יחד. -היחד,

הכל ביחד, זה היה כיף.

נגיד היו עושים רסק עגבניות,

אז היו עושים בבית רסק

עגבניות, לא היו מביאים מבחוץ.

היו הולכים, מביאים, נגיד

10 ארגזים של רסק עגבניות,

מביאים אותם וכולנו ביחד,

חותכים את זה, שמים על זה מלח,

נותנים לזה קצת... -להתייבש.

00:19:30

לא, להתרכך. היו סוחטים את זה,

ותמיד כש... היו שמים בסניות

כאלה גדולות, קצת גבוהות,

והיו מייבשים את זה בשמש,

ואת הפסולת, היו

מייבשים אותה לפרות.

היו מפיקים מכל דבר תועלת.

למשל בפסח, לא היו לנו מצות.

אי אפשר לקבל מארץ ישראל

מצות או ממקום אחר.

היו מכינים מצות. היו בנות,

00:20:00

שהן אלה שהיו כל שנה, אותן בנות,

היו באות ויושבות ועושות את המצות.

היו עושים רשימה, מי...

איזו משפחה, לפי תור,

כל משפחה, כמה מנות היא צריכה,

ואז היה להם אבנים משיש, עגולות,

אבנים עגולות, והיה

להם מערוך מיוחד.

כל הכלים היו של פסח, במיוחד,

והיו עושים מהר מהר כדי ש...

-לא יחמיץ. -לא יחמיץ,

00:20:30

והיו עושים מהר מהר, היו עושים, וכל

אחד היה לוקח את המצות שלו לבית.

מצות הכי טעימות שראיתי בחיים.

אין דברים כאלה.

עבות יותר? -דקות. -דקות?

גדולות, היו עושים את זה על סאג'.

את יודעת מה זה סאג'? -לא.

יש את ה... נגיד, עגול כזה?

הפוך, עושים אותו על הפוך, אבל.

כמו של הדרוזים שעושים פיתות

או הערבים שאופים לחם על זה,

00:21:00

אז היו הופכים...

זורקים את הבצק על זה,

ואז הייתה יוצאת מצה

מעוגלת כזאת, בצורת כיפה,

וגדולה, והיו עושים אחד על השני,

היו עושים ערימה, מנה, מנה,

מנה, והיו לוקחים לבית,

שומרים בבית את כל המנות

וככה היו לנו מצות.

בפסח.

ואז מגיעה שנת 78',

00:21:30

מה דחף, או מה היה מיוחד

דווקא אז, שאז...

אז זהו, ב-77', אם אני לא טועה,

תחילת 77' או סוף 76',

כל פעם היה גל, כל כמה

שנים היה גל של בריחה,

ואז היה... מושתק, ושוב פעם,

היה מתחיל עוד פעם מחדש.

ואז, בשנת 76' או 77',

00:22:00

הרב של הקהילה, הוא

היה הראשון שברח.

מוצאי שבת, כל מוצאי שבת

הייתה משפחה בורחת.

ברחו, הוא ברח, שבוע אחרי זה...

וככה התחילו,

ואז היו משדכים את

המבריחים לעוד משפחה.

מביאים את המבריחים,

מכירים אותם לעוד מישהו,

ואז היה סימן בין זה שברח

לבין זה שאמור לברוח,

00:22:30

בין המשפחות לבין איש

הקשר, היו נותנים סימן.

אם נגיד הסימן...

אם הוא מחזיר כיפה,

אז אתם יכולים ללכת איתו,

הכל יהיה בסדר, כשורה.

אם הוא מחזיר, נגיד, מצית,

אז אתם לא הולכים איתו,

משהו היה לא בסדר בדרך,

וככה הקשר היה בין משפחה למשפחה,

וככה היו בורחים כולם. ו...

00:23:00

אמא שלי תכננה ואז יצאה

השמועה שאנחנו עומדים לברוח.

אמא שלי אמרה: "זהו,

עכשיו יצאה שמועה,

"שמים עין עלינו, מתחילים

להסתכל, עוקבים אחרינו."

אז היא... אמא שלי

הייתה אישה מאוד חכמה,

היא צבעה את הבית,

החליפה ריהוט, השקיעה,

הראתה לכולם שאנחנו משקיעים. לא, איך?

הנה, משפחת אברהם לא בורחים,

לא הולכים לשום מקום. משקיעים,

הנה, היא קנתה טלוויזיה,

00:23:30

קנתה ריהוט, צבעה את הבית.

היא עשתה להם בלבלה,

עשתה להם הפוך על הפוך.

שחטנו, כאילו, פרה, היינו

שוחטים בבית, היו שוחטים בבית,

והיינו מעבדים את זה

לבשר בכל מיני צורות,

ואז היה לנו לכל הזמן בשר בבית.

חוץ מזה שהיינו קונים בשר מהשוק,

כשהייתה לנו שחיטה, פעמיים

בשבוע, שני וחמישי,

00:24:00

היו שוחטים, הרב היה

שוחט והיה שם חותמת,

הכחול זה כשר והאדום זה טרף,

ואז היינו יודעים, הבשר

שיש בו חותמת בכחול,

אז היינו קונים אותו בשר. הכל היה

תלוי, הפרה הייתה תלויה, וה...

וגם הגויים היו קונים

ממה שהרב היה עושה?

אני לא יודעת, אבל תמיד היה.

תמיד היה לנו.

כאילו, כשהלכנו לשוק לקנות,

ביום של השחיטה, אז תמיד היה.

00:24:30

אז היו מביאים טרי, פעמיים

בשבוע, שני וחמישי, הייתה שחיטה,

אז תמיד היה בשר

ליהודים, לא הייתה בעיה.

היו חלק גויים, היו מוכרים, וחלק

היו יהודים, שהיו מוכרים את הבשר.

אז מן הסתם, תמיד היה לנו.

ואז אמא שלי בלבלה אותם,

והשתיקה את העניין, עד

שנרגע הכל, כמה חודשים,

ואז היא יצרה את הקשר,

00:25:00

ותכננה... -ואתם הילדים,

בסוד העניינים? -כן.

כולנו היינו בסוד העניינים,

אפילו אחי הקטן, שהיה בן 5,

הוא היה עומד בדלת והיינו מדברים,

היינו אומרים: "תסתכל

שמישהו לא יבוא."

אז הוא היה אומר: "ששש!

הנה, מישהו הגיע.

"הנה, זה הגיע, הנה, ההוא הגיע.

אל תדברו."

הוא ידע, הוא שמר סוד.

הוא היה ילד קטן אבל הוא שמר

סוד, הוא ידע שאנחנו...

כי אמא שלי סיפרה לכולם שאנחנו...

שנהיה מוכנים נפשית,

00:25:30

שאנחנו בורחים, כן?

ואז היא תפרה את הזהב, הכינה

את כל הזהב שהיה לנו.

היא עשתה את זה חגורות,

נתנה לכל אחד מאיתנו

חגורה, כי היה לנו...

ואמא שלי הכניסה גם בחגורה

של המכנסיים שלה זהב,

השחילה בתוך כל החגורה

של המכנסיים שהיו עליה,

השחילה גם זהב. אנחנו היינו 9 ילדים,

00:26:00

זוג הורים, סבתא שלי

הייתה אצלנו גם,

היא הייתה אישה מבוגרת, הייתה

בת 110, אישה מאוד מבוגרת.

אז, כשברחתם? -כן, כן. היא

הייתה אישה מאוד מבוגרת,

אבל הייתה אישה צלולה,

אישה שידעה בדיוק מה קורה.

ודוד של אמא שלי,

שהוא היה גם מבוגר,

לא השארנו אותו,

זה אח של אבא שלה,

הוא נשאר בודד שם, הילדים שלו גם

עלו לפני המון המון שנים לארץ,

והוא נשאר שם.

00:26:30

ואז הגיע היום שאנחנו

צריכים לברוח.

קבענו... אמא שלי קבעה

ליד בית ספר התיכון שלי,

קבעה שם, שניפגש,

ואז כל כמה דקות מישהו

יצא והתפזרנו ברחובות.

שם הרחובות הם בשתי וערב,

אז כל אחד יצא מאיזה מקום, היא

הסבירה לכל אחד מאיפה ללכת,

כדי שלא יראו אותנו כמה

ביחד ואז יגלו שקורה משהו.

00:27:00

ויצאנו עם הבגדים שלנו רק.

אבל לפני כן היה משהו...

ערב לפני,

הבת של השכנה התחתנה.

באותו ערב שברחנו היא

התחתנה, אבל ערב לפני...

לא, ערב יום למחרת

הייתה צריכה להתחתן,

בערב שברחנו היה לה חינה.

אז אמא שלי אמרה: "מה אני אעשה?

עכשיו ידעו שאני לא אבוא לחינה,

"יתחילו להרגיש." הלכה אליה

בצהריים, קנתה לה מתנה,

00:27:30

הביאה לה, והיא אמרה לה:

"תראי, חבר של הבן שלי,

"בכפר, כך וכך, הוא מתחתן היום.

"הנה, הבאתי לך את

המתנה של החינה.

"מצטערת, אנחנו לא יכולים להיות.

היינו מאוד רוצים להיות,

"אבל אל תדאגי, מחר

אנחנו נבוא לחתונה.

"אנחנו הולכים היום לחתונה

שלו, שהוא לא יכעס,

"ומחר אנחנו נבוא לחתונה. ותשימי

לב על הזקנה, הזקנה בבית,

"שלא יהיה מישהו, ירד

מהגג לתוך החצר.

00:28:00

"אני אוריד את הסולם, אבל תדאגי שמישהו...

לא ירדו אנשים לשם."

השארנו טלוויזיה דולקת,

אורות דולקים בבית.

כאילו... הייתה תחושה

שבאמת יש מישהו בבית,

שהסבתא, שאמא שלי קראה

לה "הזקנה", שהיא בבית.

וככה יצאנו. יצאנו.

זה היה 2 במרץ 1978.

00:28:30

זה היה יום חמישי אחר הצהריים.

יצאנו, נפגשנו ליד בית ספר התיכון,

שם שני טנדרים העלו אותנו,

העמיסו אותנו על הטנדרים,

ונסענו. אחרינו נסע אופנוע,

ובאופנוע היו שני גברים,

והוא כל הזמן נסע. אני הייתי

במקרה יחד עם אמא שלי.

00:29:00

אמא שלי אמרה: "תראי, תראו, יש...

האופנוע הזה עוקב אחרינו.

"זהו, הלך עלינו, אנחנו

עכשיו אכלנו אותה.

"מה נעשה? מה נעשה?"

לקחו אותנו עד לאיפה שכבר

הטנדר לא יכול לנסוע,

שאנחנו צריכים עכשיו

להתחיל לצעוד ברגל.

התחילה חשכה, הורידו אותנו.

הלכנו קצת כברת דרך,

ואז הביאו אותנו לשורה של עצים.

00:29:30

השורה של העצים, היו

איתנו שני מבריחים,

ואלה של האופנוע נעלמו.

באיזשהו שלב נעלמו לנו.

הביאו אותנו לשורה של העצים ואז

יצאו שניים מתוך העצים, עם נשק.

ותפסו אחד מהם,

התחילו לתת לו מכות.

ואחד מהם כאילו ברח,

נשאר איתנו, אמר: "אל

תפחדו, אל תפחדו."

אמר לאמא שלי בכורדית: "אל

תפחדי," כי היו מדברים כורדית.

00:30:00

אמר לה: "אל תפחדי, אל תפחדי,"

ואז התחילו לערוך עלינו חיפוש.

שמו אותנו בצד אחד,

עורך אחד חיפוש, מעביר

לשני, השני עושה חיפוש,

שם אותנו בצד וככה הם לקחו

לנו את כל מה שעלינו, הזהב.

הם מיששו לנו בגוף, כאילו...

הם ידעו שיש עלינו זהב וכסף.

-זה מה שהם חיפשו.

זה מה שהם חיפשו. הם ידעו.

הם תכננו את זה מראש,

ותכף אני אספר לך למה

הם תכננו את זה מראש.

00:30:30

ואז אמא שלי, באולר,

הם חתכו לה את החגורה,

את החגורה של המכנסיים,

חתכו לאט לאט,

ולקחו לה והשאירו אותה

בלי החגורה של המכנסיים,

השאירו אותה בלי. לקחו לה את הכל.

אני הצלחתי שתי טבעות לשים בפה.

אחי איכשהו, מרוב

שהם מיהרו, כנראה,

נשארה לו שרשרת עם ספר

תורה, נשארה עליו.

00:31:00

וזהו, לא נשאר לנו כלום. כאילו...

הטבעות נשארו בפה שלי, השארתי אותן בפה.

אמרתי: "שלא ייקחו לי אותן."

אבל אנחנו פשוט...

כאילו, התייבשנו.

בן אדם מתייבש באותו רגע,

הוא לא יכול לעשות כלום,

הוא לא יכול לזוז, כמו רובוט.

מזיזים אותנו, זזים,

מושיבים אותנו... מה שאומרים,

אנחנו עושים, פשוט מהפחד.

גם בחושך, גם עם נשק וגם

את לא יודעת מי הם,

00:31:30

ואת גונבת גבול, את

רוצה לגנוב גבול,

לגנוב את הגבול, אז את לא יודעת

מה עכשיו יהיה איתך, מה גורלך.

יתפסו, יחזירו אותנו?

המשטרה, המוחבראת,

זה השב"כ שלהם. לא

ידענו במי מדובר.

והוא כל הזמן, הוא הרגיע את אמא

שלי: "אל תדאגי, אל תדאגי."

מתברר שהם עשו יד אחת עלינו.

אחרי שסיימו לעשות

את החיפוש על כולם,

אז סבתא שלי הייתה אמיצה,

היא הרביצה להם חזרה,

היא לא הייתה מפחדת.

00:32:00

לקחו מכולם, הדוד של אמא

שלי, גם, היו לו מטבעות,

מלא מטבעות, גם לקחו. הכל לקחו, לא

השאירו לאף אחד מאיתנו שום דבר.

ונעלמו חזרה מאיפה שיצאו.

וכשהם נכנסו, ההוא יצא חזרה.

ואז אמרו: "טוב, אנחנו

לא יכולים לקחת אתכם.

"כי לקחו לכם את הכל.

"איך תשלמו לנו?

"אנחנו משאירים אתכם, אנחנו הולכים."

אמא שלי אמרה לו: "מה אתה...

00:32:30

"אל תדאג. נשאר לי מלא.

"לא לקחו את הכל. הם לא

גילו איפה יש לי את הכל.

"אל תדאג, אנחנו נגיע לטורקיה,

אתם תקבלו את כל מה שמגיע לכם,

"אין לכם מה לדאוג."

התחלנו לצעוד, התחלנו ללכת.

הורידו אותנו באיזה עמק.

הוא אומר: "טוב, עכשיו,

"אני משאיר אתכם פה. אין לכם כסף,

"אין לך כסף לשלם לי," וכל

פעם היה עושה לנו קטע כזה.

00:33:00

"אין לכם כסף לשלם,

אני לא אקח אתכם."

ושוב פעם, תחנונים והסברים

ושכנועים, אז היינו ממשיכים.

עד שגם היה קטע שאמרו:

"טוב, הזקנה והזקן

"לא יכולים ללכת. אנחנו

ניקח אותם פה לכפר.

בבוקר הביאו אותם עם המשאית של הפועלים

של האבנים,

וניקח גם את הילדה הקטנה.

אז הוא לקח את אחותי.

00:33:30

אמא שלי אמרה להם: "את הזקן

ואת הזקנה אתם יכולים לקחת,

ילדים שלי אף אחד לא לוקח.

אף אחד לא לוקח שום ילד מהילדים שלי."

כי היא ידעה שאם ייקחו אותם הם יחזירו אותם,

והילדה ייקחו אותה, לא יחזירו אותה.

אז אמא שלי לא הסכימה שייקחו אף ילד מהילדים.

וכך המשכנו, הם אמת כי

כל הדרך הרימו את הסבתא ואת הדוד.

00:34:00

את הסבתא בעיקר, הרימו אותה כל הזמן,

הרימו אותה, אחי הגדול הרים

אותה, אבא שלי הרים אותה.

והיה מאוד קשה, כי גם זה מאט את ה...

זה מעכב אותנו.

ואז הם לקחו אותה, אמרו

טוב אנחנו...אחד ייקח,

יצטרפו אלינו עוד, ואז המשכנו,

המשכנו ללכת.

הולכים, טוב מתי מגיעים?

אתם רואים את האור? הנה, האור הזה.

הנה האור, אתם רואים את האור?

האור נראה קרוב.

00:34:30

זה אור שבקצה המנהרה,

אבל הוא רחוק.

הולכים והדרך לא נגמרת.

אנחנו רוצים לשתות, אין מאיפה לשתות.

הולכים בשדה כותנה,

מכניסים את הרגל,

ובדיוק קטפו את הכותנה ונשאר הכל קוצים,

והכל היה גם בוץ כי זו תקופה של חורף.

מכניסים את הרגל, יוצאת בלי נעל.

מכניסים את הרגל, יוצאים בלי גרב.

מכניסים את הרגל, יוצאים עם קוצים.

00:35:00

כאילו זה לא נגמר, הדרך לא נגמרת.

רוצים לשתות, עברנו על איזה גשר,

כשירדנו הייתה שלולית של מים, הכל בוץ.

לא הייתה ברירה, עשינו ככה,

את המים העליונים התחלנו לשתות.

אין ברירה, בן אדם רוצה לחיות

ישתה הכל.

שתינו מהמים האלה.

הלכנו 14 שעות.

14 שעות אנחנו הולכים.

00:35:30

היו ילדים קטנים, אחי הקטן היה בן 5.

אמא שלי הייתה צריכה להרים אותו,

אחי היה צריך להרים אותו,

והשאר קחי מ-5 ותעלי מעלה,

כולם היו קטנים.

מקריבים, איך אומרים, יש פתגם בערבית.

אומרים שמנו את הדם שלנו פה בכף היד,

או נמות או נחיה, זה מה יש.

ואז הגענו בבוקר, לפנות בוקר,

בבוקר הגענו לטורקיה לאיזה בית,

00:36:00

ששם היה איש קשר שהוא היה יהודי

שהתחתן עם גויה.

הוא היה מהעדה שלנו, מהעיר שלנו,

והוא היה איש קשר מהקונסול מאיסטנבול.

הוא היה מביא את היהודים,

היה מקבל אותם,

הוא היה בבית מסוים,

המבריחים ידעו לאיזה בית לקחת אותנו,

לקחו אותנו לבית המסוים הזה, ואמרו לאמא

שלי "טוב, עכשיו תביאי לנו את הכסף."

00:36:30

אמרה לו "לא, אני רוצה שיבוא גרג'י,

גורג' קראו לו, שיבוא,

בנוכחותו אני אתן לך את הכסף,

שלא תגיד לא קיבלת כסף,

שיהיה עד שלקחת את הכסף."

זה איש הקשר היהודי.

אמא שלי לא היה לה כסף לתת לו.

עכשיו היא לא יכולה להגיד לו "אין לי כסף"

היא רצתה שיבוא כדי שתהיה לנו הגנה.

האיש היהודי הזה שהוא בא,

שהוא צריך לקבל אותנו,

היא אמרה הוא יהיה לנו הגנה,

הוא יבוא לפה.

00:37:00

חיכו לו עד שהוא בא,

בינתיים האישה הכניסה אותנו לאיזה חדר גדול,

פי שתיים התקרה מפה,

חושך, היה צוהר קטן,

היא סגרה אותו גם כן, לא רצתה שיהיה,

אמרה "לא",

הפחידה אותנו, פשוט היא רצתה גם

לנצל את המצב שניתן לה כסף וזה.

כסף לא היה, היא אמרה "תשמעו,

אתם פה בחדר, אם תדברו או תעשו משהו

תבוא המשטרה וייקחו אתכם.

00:37:30

יחזירו אתכם לסוריה."

אחר כך באה לאמא שלי ואמרה לה:

"אם לא תביאי לי איזה משהו, זהב,

אני אלך להלשין עליכם."

אמא שלי אמרה " אין לי כלום." באה אליי

אמרה לי "תביאי לי את הטבעות שיש לך."

התחלתי לבכות.

אמרה לי "אל תדאגי, אנחנו נגיע לארץ ישראל

אני אקנה לך.

אני אקנה לך במקום הטבעות.

נתתי לה אותן,

לקחה לי שרשרת שנשארה גם אצל אחי,

נתנה לה אותן,

הדברים האחרונים שנשארו

00:38:00

גם היה עוד מישהו שרצה לנצל את זה ולקחת,

אז היא לקחה את זה, האישה הזאת.

ויותר מאוחר הגיע הבחור הזה,

איש הקשר,

אמא שלי אמרה לו: "אני רוצה לדבר איתך.

אתה רואה את המכנסיים שלי?

לקחו לי, לקחו את הכל.

אפילו מיששו את הבנות שלי, נגעו,

חיפשו בבגדים שלהן.

00:38:30

חיפשו על הגוף שלהן, חיפשו על כל הילדים שלי,

על כולנו, לקחו את כל מה שהיה לנו.

אין לנו שום דבר, אין לי כלום.

אפילו נעליים אין לנו, גרביים אין לנו,

אין לנו שום דבר."

ואז הם התווכחו והלכו מכות בחצר.

ואמר להם "אם אתם לא..."

- מי הלך מכות?

המבריחים ואיש הקשר הלכו מכות בחצר

ואז אמר לו "אם אתם לא תלכו,

אני אזמין משטרה, אני אלשין עליכם."

00:39:00

הם הלכו, ואחר שמענו שהם בדרך

עלו על איזה מוקש,

אחד נקטעה לו הרגל ואחד מת בדרך.

זה היה יום שישי בבוקר.

- השודדים היו בעצה אחת איתם והמבריחים...?

כן, כן, בטח, הם היו ביחד.

הם עשו יד אחת, הם תיכננו את הכל,

אלה שהיו על האופנוע הם היו השודדים למעשה.

ואז אנחנו צריכים לצאת עכשיו.

00:39:30

בתקופה שאנחנו ברחנו, הייתה תקופה של מלחמת

לבנון, מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70'.

וכולם היו בורחים לטורקיה.

המשטרה הייתה עולה כל הזמן לאוטובוסים לחפש

אם יש אזרחים זרים שעברו את הגבול ונכנסנו.

וזה היה הפחד שלנו שלא יתפסו אותנו.

היינו צריכים לנסוע מהאזור הכורדי של טורקיה,

לנסוע לאיסטנבול.

00:40:00

נסענו מיום שישי בבוקר,

הגענו במוצאי שבת, יומיים.

יומיים בדרכים, מאוטובוס לאוטובוס.

איש הקשר שלח אותנו עם בעל הבית

שהיינו אצלו בבית.

הוא לקח אותנו,

היה צריך למסור אותנו לבן של השמוש.

באמצע הדרך באיזו עיר קבעו,

ואז מישהו היה צריך לקחת אותנו.

00:40:30

בדרך התחננו אליו למים, הוא לא קנה לנו.

וגם שירותים היה צריך בכסף שם.

הוא אמר "אין לי כסף לשירותים."

אחי בכה, היה קטן,

אז היו אומרים באוטובוס "מה הוא רוצה?

מה הוא רוצה?" וזה,

אז אמא שלי ידעה שזה מים

זה "סוס סוס" בטורקית,

אז נתנו לו מים לשתות איכשהו, ילד קטן.

00:41:00

נפגשנו בהמשך הדרך עם הבחור הזה,

הבן של השמוש, בחור יהודי.

הוא קיבל אותנו מהגוי הזה שלקח אותנו.

אני לא אשכח, יש לי את הטעם עכשיו בפה.

קנה לנו תפוחים כאלה גדולים, אדומים הביא,

והביא ביסקוויט.

הביא לנו.

והמשכנו, המשכנו בדרך איתו

עד שהגענו לאיסטנבול.

שם שמו אותנו באיזה מלון,

מלון שהיו רק...

00:41:30

בעלי הבית היו יהודים,

זוג מבוגרים זקנים,

שהיו שמים רק את היהודים שם.

היינו שם במלון, יום ראשון

הגיע בבוקר הקונסול,

דיבר איתנו, אמר "אני אודיע למשטרה שאתם פה.

כמובן תצטרכו לעבור חקירה,

ומשפט, אתם צריכים לבוא להישפט פה,

00:42:00

ולאחר מכן אני מקווה שכאילו בית המשפט

ייתן אשרת יציאה,

ואז אנחנו נגיע לארץ."

למדינת ישראל לא היה קשר כזה עם טורקיה...

- היה להם, אז היה, ברור, אני מאמינה שכן.

ואז באמת יום ראשון לקח אותנו למשטרה,

חקרו אותנו, חקרו את ההורים בעיקר,

אבל ראו את כולנו.

ראו את כולנו,

חקרו בעיקר את אמא שלי ואת אבא שלי.

00:42:30

ואז אמרו "טוב תחכו עד שיהיה משפט."

היינו שם 17 יום, עכשיו אנחנו בני ארובה שם,

אם גנבנו את הגבול,

אנחנו לא יכולים לצאת לשום מקום.

אנחנו חייבים כדי לצאת איזה אשרת יציאה.

ואז באמת היה משפט.

ונתנו לנו אשרות יציאה,

אבל במלון היינו 17 יום.

לא היו לנו בגדים,

רק הבגדים שהיו עלינו.

00:43:00

היינו בלי...לחלק מאיתנו לא היו נעליים,

לחלק כן היו נעליים.

אמא שלי, עליה השלום, הייתה מכבסת את הבגדים,

היינו מסתגרים בחדר, נגיד הבנות,

והיו שם הסקות מצלעות של פעם,

הייתה מכבסת ותולה את הבגדים שם שיתייבשו

והיינו לובשים את הבגדים נקיים,

הייתה מכבסת ביד שזה יתייבש,

ואז היינו לובשים את זה חזרה,

כמה אפשר להיות עם אותם הבגדים.

והיינו יושבים, אמרו לנו שאסור לנו לרדת,

00:43:30

שלא נהיה בחוץ,

אז היינו כל הזמן בתוך המלון, 24/7.

היינו עוזרים להם להכין אוכל

ולנקות את הכלים, לשטוף כלים,

כי לא הייתה לנו ברירה, היו זוג מאוד

חביב, אנשים מאוד מאוד טובים הם היו.

ולקחו אותנו להצטלם לאשרת יציאה,

אז אתן מכירות את המצלמות של פעם

00:44:00

שהיו יושבים על ספסל, והיו מצלמים...

שמכניסים את היד ומוציאים את התמונה.

אז צילמו אותנו וכעבור, ב-17 לחודש,

אנחנו יצאנו מטורקיה, זה היה יום שישי,

אני נסעתי עם הקונסול ברכב שלו,

זה היה פולקסוואגן,

אני לא אשכח, צבע טורקיז,

00:44:30

קראו לו שאול הקונסול,

ואז הוא אמר לי "תקשיבי,

את נראית לי בחורה חכמה,

תלכי לעשות צבא.

אל תוותרי, תלכי לעשות צבא."

ליווה אותנו עד שדה התעופה, עד שעלינו ל...

- בת כמה היית?

סיימתי תיכון.

ועלינו על הטיסה, הגענו לארץ,

כמובן הוא שאל אותנו:

00:45:00

מה שם המשפחה, מי המשפחה שלנו,

איזה קרובים, איך קוראים להם,

איפה אנחנו חושבים שהם אולי גרים או משהו.

הם יודיעו למשפחה שאנחנו באים.

ואז הם חיכו לנו בשדה התעופה ביום שישי.

הגענו לשדה התעופה,

כמובן הסוכנות קיבלה אותנו.

נתנו לנו תעודת עולה, נתנו לכל

אחד 110 לירות, זה היה לירות אז,

לכל נפש 110 לירות.

00:45:30

נתנו לנו קצת בשר כמו שנותנים בצבא,

קופסאות שימורים,

והמשפחה קיבלה אותנו.

לקחו אותנו, ערב שבת, לבית, עשו חפלה,

משפחה הגיעה, הדודים הגיעו.

ואז בא הסיוט.

כשהמשפחה לוקחת עולים חדשים

הסוכנות מתנערת.

00:46:00

לצערנו הרב.

אם לא היו לוקחים אותנו המשפחה,

ואת זה לא הסבירו לנו,

אז היינו מקבלים בית במרכז קליטה.

ואז היינו צריכים, כשלקחה אותנו המשפחה,

היינו צריכים להסתדר בכוחות עצמנו.

מגיעים לארץ, לא יודעים את השפה,

את המנטליות, אין לך כסף,

אין לך בגדים, אין לך שום דבר,

את באה למקום, כמו שאת זורקת ילד לתוך מים

00:46:30

את אומרת לו תשחה לבד, תלמד,

תדע לשחות ולצאת גם מתוך המים.

אולי תטבע, אולי לא.

תטבע, אולי לא תטבע,

אבל אתה צריך לדעת לצאת מזה.

זה מה שעשו לנו.

פשוט זרקו אותנו לתוך בריכה

ואמרו תלמדו לשחות.

מי שישרוד, ישרוד,

מי שלא ישרוד, לא ישרוד.

בשנות ה-70, כן.

ואז הם אמרו, טוב מה נעשה, הולכים לסוכנות

אמרו לא, אין דירה, אין מה לעשות.

00:47:00

אז הדודים שלנו אמרו טוב,

בואו ניתן לכם דירה,

הלכו דיברו עם הסוכנות,

אמרו טוב, נשלם לכם שכירות.

שילמו לדודה שלי שכירות,

נתנו לנו דירת חדר וסלון,

11 נפשות, אין מיטות, אין כלום.

איפה? - בקטמון.

ישנו על מזרונים ראש וזנב.

כולם ביחד.

זה היה סיוט.

00:47:30

סיוט, אתן לא מבינות מה זה סיוט.

לא יודעים לאיפה ללכת, לא יודעים...

את לא יודעת לצאת, לאיפה תלכי?

מה תעשי היום? כלום, אין מה לעשות.

יושבים מחכים מה,

אולי מישהו יבוא יעזור לנו לעשות משהו.

מה עכשיו אנחנו עושים?

ילדים צריכים ללכת לבית ספר,

אנחנו רוצים ללמוד...

- אף אחד לא לקח אחריות על הדבר הזה?

כלום, עד שלקחו אותנו לסוכנות, התחלתי

ללכת עם אמא שלי לסוכנות להכיר את הדרך,

איך לעלות לאוטובוס.

00:48:00

לאיזה קו, בקו 4, לעלות בקו 4,

לנסוע לרדת בשטראוס, הבניין של הסוכנות

היה ברחוב שטראוס בעיר.

ללכת שם לסוכנות להתחיל לדאוג.

לרשום את הילדים לבית ספר, ילדים קטנים,

ילד צריך ללכת לגן, מה עושים?

צריך בית, אנחנו לא יכולים להישאר שם,

ואז רשמו אותנו לאולפן.

בהתחלה רשמו אותנו עם עוד עולים חדשים

שכולם גם מבוגרים, והתחילו לעשות צחוק.

00:48:30

כל מילה בעברית נשמעת להם בפירוש כזה או אחר

והתחילו לעשות צחוקים, אמרנו להם רגע,

אנחנו הצעירים לא רוצים ללמוד יחד איתם.

אנחנו רוצים ללכת ללמוד לבד, אנחנו משכילים,

רוצים להמשיך הלאה, להתחיל את החיים.

ואז אני ואחי ואחותי שלחו אותנו

לבית הנוער העברי ללמוד עברית שם.

היינו לומדים עברית בבוקר,

אחרי הצהריים היינו עובדים בניקיון.

00:49:00

ומה הגורל?

שהתחלתי לעבוד בניקיון באוצר

והיום אני עובדת מן המניין באוצר.

מה לעשות, על זה אף אחד לא חשב.

אז באמת למדנו חצי שנה באולפן.

אחר כך הדודים רצו את הדירה,

היה מישהו מהעדה,

נשמתו תהיה בגן עדן, איש מקסים,

אמר בואו תהיו בבית שלי,

הייתה לו דירה באותו גודל.

00:49:30

נתן לנו דירה והייתה עוד אישה, גם כן נשמתה

תהיה בגן עדן, אישה מאוד טובה מהעדה,

אמרה הבנות ישנו אצלי בבית, אני גרה לבד,

אותו בניין זה היה.

היא הייתה כל ערב מסדרת לנו את המיטות,

היינו עולות לישון אצלה.

היא הייתה מכבסת, היא הייתה מחליפה מצעים,

היא לא הייתה נותנת לנו לעשות שום דבר,

היא הייתה פשוט, היה לה כיף שהיינו באות

לישון אצלה בבית.

00:50:00

היינו הבנות, שלושת הבנות

היינו עולות לישון אצלה.

זה היה מקל קצת על ההורים מבחינת המקום בבית.

אז הלכתי למנהלת הסוכנות,

שהיא הייתה אחראית, אמרתי לה תקשיבי,

לקחתי את אמא שלי,

אני ואמא שלי התחלנו לבכות שם.

אמרתי לה תקשיבי, אם את לא תסדרי לנו,

אני והיא נלך עכשיו להתאבד.

נעלה על הגג ונקפוץ.

אנחנו לא יכולים ככה.

00:50:30

אנחנו צריכים דירה משלנו,

בית שיוכלו הילדים לישון כמו שצריך.

כל אחד במיטה שלו, כל אחד במקום שלו.

אמרה טוב בואו, אני אבוא איתכן עכשיו,

אני רוצה לראות איפה אתם גרים.

לקחה אותנו באוטו שלה,

והיא באה לבית לראות.

היא ישבה והתחילה לבכות.

תוך שבוע נתנו לנו שתי דירות בגילה.

אמרתי לאמא שלי אנחנו לא נשארים בקטמון,

היה שם הרבה פשע.

00:51:00

בשנות ה-80 זה היה... אמרתי לאמא שלי

אם את רוצה שהילדים ייצאו ילדים טובים,

אנחנו לא ממשיכים פה,

אנחנו נלך למקום שלא מכירים אף אחד.

כשאת לא מכירה זה אחרת.

אנחנו פה ידענו, וגילה הייתה בדיוק שכונה

חדשה ככה שאכלסו הרבה עולים חדשים שם.

אז מן הסתם עולים חדשים גם באים מכל העולם

אז את מתערבבת עם כל ה...

00:51:30

זה הכי חשוב, גם ככה את לא נשארת בתוך עצמך,

בתוך אותם...בעדה עם אנשים,

את כל הזמן מדברת רק ערבית או...

תמיד אהבנו קצת לצאת מתוך מה שאנחנו נמצאים.

באמת עברנו לגור שם.

והתחלתי לעבוד, כל אחד מצא לו עבודה,

התחלנו לעבוד.

00:52:00

לא התגייסתי לצבא, אבל תשמעי,

לימים,

זה היה לפני...

2000 לפני 22 שנים,

21-22 שנה,

אני עוברת במסדרון בעבודה שלי במכס,

ושם בקומה הזאת היו זכויות של עולים חדשים

ותושבים חוזרים.

ואז אני רואה אדם יושב עם אחת העובדות ומדבר.

00:52:30

בספסל בחוץ, בהמתנה של קבלת הקהל.

אני עוברת על פניו ואז אני חוזרת.

אני אומרת, תראו,

אני באה אני אומרת לו, סליחה?

אתה קוראים לך שאול?

אז הוא אומר לי כן.

אמרתי לו, אתה היית קונסול בטורקיה?

אז הוא אומר לי כן.

תשמעי זה מאוד מרגש

לפגוש אדם שעזר לך אחרי כל כך הרבה שנים.

00:53:00

ואז אמרתי לו מי אני והוא התפעל מאוד,

התחיל להתעניין במשפחה ובכולם, זה היה

מפגש מאוד מרגש כשאני פגשתי אותו.

וזהו התחלנו, כל אחד התחיל לעבוד

וכולם התחתנו ברוך השם.

ההורים שלי, אמא שלי נפטרה לפני 10 שנים.

אבי נפטר לפני שלושה חודשים. - אה באמת?

- כן.

00:53:30

אני חושבת שדיברת איתי, גלית דיברה איתי

כשאבא שלי היה בבית חולים.

אחר הוא נפטר, ואז הייתי בחופש,

לא יכולתי...אמרתי לה שאני לא יכולה.

אז הוא נפטר לפני שלושה חודשים.

אנחנו בקשר טוב האחים.

כולם פה בסביבת...? - כולם בירושלים,

לא, אני היחידה במעלה אדומים.

אני היחידה במעלה אדומים.

רובם גרים בגילה.

00:54:00

ההורים, תראי,

אמא שלי הייתה אישה מיוחדת.

הייתה אישה מאוד מאוד חכמה,

אישה מאוד מאוד חכמה למרות שהיא הייתה

אנאלפביתית מבחינת קרא וכתב,

מבחינת השכלה היא לא ידעה קרא וכתב

וגם אבא שלי לא ידע,

אבל היא הובילה את כל החינוך של הבית,

את הגידול של הילדים,

את הכלכלה של הבית,

הכל היא עשתה.

00:54:30

אבא שלי היה עובד, מביא כסף,

והיא הייתה... -המוח. -המוח.

היא הייתה המוח שמבצע,

היא הייתה המוח והיא הייתה המבצעת.

היא ידעה להסתדר, היא ידעה לנו,

היא הייתה הולכת לכל מקום, מסתדרת,

היא הייתה אישה ממש מיוחדת,

הייתה לה הרבה חכמת חיים.

היא סבלה הרבה בחיים.

היא התגלגלה, כשהיא הייתה ילדה קטנה

אמא שלה נפטרה.

00:55:00

ואז הסבתא שלחה אותה לארץ.

בזמנו, לפני קום המדינה.

אז היו עומדים בסוריה והיו צועקים פלשתינה

פלשתינה, והיו אוטובוסים שהיו מגיעים לפה.

אז היא שלחה אותה לאבא שלה לפה,

היא הייתה תקופה פה אמא שלי,

ואז אשתו של אבא שלה,

אמא שלה החורגת החזירה אותה חזרה לסוריה.

00:55:30

ואז הסבתא כבר נפטרה, לא הייתה,

היא הייתה אצל הדוד.

אצל הדוד כמובן זה...

מובן שמי שיתום, וזה לא האמא שלו והאבא שלו,

מתנהגים, היחס אחר ומתנהגים אליו בהתאם.

היו מנצלים אותה לעשות הרבה לצערנו.

היא עבדה מאוד קשה אצלם בבית.

00:56:00

היא הייתה מספרת שהיא הייתה קמה ב-1-2 בלילה,

היא אמרה לקום מהר מהר ללכת לקציר,

ללכת להביא מים, היו מביאים מים בחביות,

אז לא היו ברזים ולא היה מים בבית,

היו מביאים מים בחביות או בפחים,

פחים גדולים של 18 ליטר,

היא הייתה סוחבת על הכתפיים.

00:56:30

אפילו כשהיא התחתנה, וחיתנו אותה עם אבא שלי

שהיא לא הכירה אותו, אפילו לא ראתה אותו.

חיתנו אותה.

וכשהיא ילדה, היא הניקה

את הילדים של דוד שלה, עד כדי כך.

היא הניקה להם את הילדים גם.

היא הייתה אישה מאוד מאוד חכמה, הייתה

אישה מאוד, תראי, החיים שם היו מאוד קשים,

כמו פה, גם בארץ בשנות ה-50 וה-60,

00:57:00

היו קשים ולא היה...הכלכלה הייתה

קשה, הפרנסה הייתה קשה, מזון לא היה.

אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה אז המזון היה...

היו עושים...

כמו דרכון,

מחברת, איך קוראים לזה?

היו עושים למשפחה,

ספר למשפחה עם שמות.

ולפי זה היו מקבלים מנות.

00:57:30

את רוצה לקנות אורז, סוכר, היית מקבלת

בולים, - צנע כזה, כמו צנע. -כן.

לפי ה...כן,

לפי כמות המשפחה שיש לך.

יש לך שני ילדים, ארבעה ילדים, שמונה ילדים,

הייתה הקצבה

לכל משפחה לפי כמות המשפחה

היו מקבלים הקצבה.

אז החיים לא היו קלים, לא היה להם.

אנחנו לא היינו משפחה עשירה, אני לא

מתביישת בזה, אני גאה בבית שגדלתי

00:58:00

ובמקום שגדלתי ואני שמחה שגדלתי להורים כאלה

ו...

ועם אחים כאלה, ועם אמא ואבא למופת.

למרות שלא היה, הכלכלה הייתה,

כאילו הפרנסה הייתה צרה ולא היה כסף,

אבל ברוך השם אף פעם לא חסר לנו שום דבר,

אמא שלי אמרה אפילו אם אני אמכור,

אני לא אשכח, את השמיכות

00:58:30

אתם תמשיכו ללמוד, היא הייתה אומרת השכלה

זה נשק לחיים.

תלמדו, זה הנשק שלכם לחיים.

ובאמת כולם למדו?

לא כולם למדו, אבל ברוך השם כולם מסודרים

עם עבודות, הם עובדים...

חלקנו עובדי מדינה, וחלק עובדים עצמאיים

וחלק שכירים במקומות פרטיים.

אבל ברוך השם כולם ילדים טובים.

00:59:00

אני אגיד לך מה בארץ,

הם לא אוהבים את העולים החדשים.

הם לא עוזרים.

רואים עולים חדשים אומרים מה, עולים

חדשים באים, מקבלים, לוקחים זכויות.

זה לא זה.

זה לא היה כך שנותנים את הזכויות לעולה,

צריך לעזור לו להיקלט.

את השפה, את המנטליות, את המקום.

בן אדם משנה מקום אחרי כל כך הרבה שנים,

זה לא ילד שאת לוקחת אותו, הוא לא מבין,

00:59:30

מתאקלם מהר, בכל זאת אנשים מבוגרים

וגם בוגרים.

אנחנו גם לא היינו ילדים קטנים,

זה היה קשה לנו.

אבל ברוך השם הסתדרנו, מצאנו מקומות עבודה,

אני מהר מאוד מצאתי מקום עבודה.

ומאז אני עובדת שם.

תמיד אני מרגישה ישראלית. -תמיד? -ברור,

תמיד, הרי תמיד רצינו לבוא לארץ ישראל.

נכון, נולדנו בסוריה וגדלנו שם,

אבל אנחנו לא שייכים לשם.

01:00:00

זו לא המדינה שלנו, זו המדינה שלנו.

-כן.

זה הבית שלנו פה.

ברור, כשאנחנו הגענו לשדה התעופה,

כרענו ברך ונישקנו את האדמה.

זה היה הקודש, זו האדמה שלנו.

כן. -ארץ ישראל. אין לנו מקום אחר.

תראי, המסר שאני רוצה להעביר לאנשים,

לבני נוער במיוחד, להיות אדיבים,

להיות טובים, לעזור לזולת,

01:00:30

במיוחד כשבאים עולים חדשים,

כשבאים לארץ תמיד לעזור להם, לסייע להם.

אנחנו פה בעלי הבית כשאנחנו פה והם

באים חדשים, אנחנו צריכים לעזור להם.

זה כמו אדם שמכניס מישהו לבית שלו צריך לתת

לו, אנחנו צריכים לתת להם, בדיוק אותו דבר.

כשאנחנו מארחים מישהו בבית אז אנחנו מגישים

לו, נותנים לו, עוזרים לו, תומכים בו,

צריכים להיות אנשים שתומכים, עוזרים ונותנים

ואוהבים. 

תודה רבה רבה.

בכיף בכיף.

 Yaffa Cohen

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
00:57:37
Date Taken:
01/01/1
Place:
Qamishli
,
Syria
Playlist (0)
00:00:00

More Life Stories:

Search

קוראים לי כהן יפה,

אני נולדתי בסוריה,

ועליתי לארץ ב-1978.

נולדתי בקמישלי, זו עיר בצפון

סוריה, בגבול של עיראק-טורקיה.

טורקיה-עיראק, לא כורדיסטן.

טורקיה-עיראק, כן.

שם המשפחה המקורי זה אברהם, ו...

-ובטח יפה זה גם?

יפה זה היה... השם

שלי ג'מילה בערבית,

אז עברתי את זה ליפה,

זה הפירוש של השם, כן,

ולצערי אני לא הכרתי...

רק הכרתי סבתא אחת,

לא הכרתי את הסבים שלי ולא

את הסבתא מהצד של האמא,

הכרתי רק את הסבתא מהצד של האבא,

היא גידלה אותנו, היא

הייתה חיה איתנו בבית,

והיא עלתה איתנו גם לארץ. -וואו.

ההורים שלי, מוצאם... אבא שלי,

מוצאו מסבין, סבין

זו עיר בטורקיה.

הם באו משם לקמישלי,

שזו עיר שהיא קרובה לגבול.

ואמא? -לפני המון שנים,

כאילו, אבא שלי, כשהיה קטן,

בתחילת 1930, משהו כזה.

אמא שלי היא מסוריה, היא מקמישלי,

אני לא יודעת מה המוצא,

כאילו, של ההורים שלה,

אני מאמינה שכולם באו מאותו אזור.

אבא שלי עסק... אבא שלי היה מוכר נפט.

היה לו סוס ו...

ועגלון, והיה מוכר נפט. אמא שלי

הייתה עקרת בית, היא לא עבדה.

וכשבאנו לארץ, אז הוא עבד במשקים.

אמא שלי עבדה תקופה ב...

הייתה מנקה,

ואחר כך היא הייתה בבית,

היא הייתה עקרת בית, וזהו.

אנחנו 9 אחים.

4 בנות ו-5 בנים. אני

באמצע, אני האמצעית.

הקהילה היהודית

בקמישלי הייתה גדולה?

לא גדולה במיוחד, אבל הייתה...

כן, קהילה,

חיינו שם בתוך רובע יהודי, היינו חיים.

הקהילה הייתה... היו עוזרים

אחד לשני, הייתה קהילה טובה,

קטנה, טובה. -נגיד, כמה, אלף אנשים?

אלפיים?

בערך. כן, בערך אלף, כי

כל הזמן הם עלו, ברחו,

אז כל הזמן זה... הקהילה.

-זה משתנה.

כן, הכמות. -בעצם את נולדת

אחרי השנים של ה...

שהקהילה בעצם, מן הסתם... -קטנה.

-הייתה קודם הרבה יותר גדולה.

נכון, נכון. נולדתי כשכבר הרבה...

כבר הספיקו לעלות לארץ.

נולדת הרבה אחרי קום המדינה. -הרבה.

היה לנו בית כנסת,

בית כנסת ממש גדול.

ובתוך בית הכנסת היה

המקווה של הנשים,

והיה חדר של... ציוד

של חברה קדישא,

כי הייתה גם חברה קדישא מהקהילה,

הייתה חברה קדישא... קבוצה של

גברים שהם היו בחברה קדישא,

וסבתא שלי הייתה רוחצת מתים.

החברה קדישא הייתה עובדת שם, היא

הייתה עושה את העבודה בלי כסף,

הכל לשם שמיים, הם היו

מתנדבים, בהתנדבות,

כל העבודה הייתה בהתנדבות.

בית ספר לא היה, של יהודים,

איפה שגרתי, בעיירה שגרתי,

היינו לומדים בבית ספר של הגויים,

היינו לומדים יחד איתם, היה

בית ספר תיכון, יסודי,

גנים לא היו שם, לא היינו הולכים

לגן, הילדים לא הלכו לגן,

רק הלכו, התחילו את הלימודים

שלהם כשהלכו לבית ספר, לכיתה א',

וזהו, היינו... -ולא הייתה איזושהי

מסגרת לימודית יהודית כלשהי?

לא. -אפילו לא בהשלמה?

לבנים היה תלמוד תורה בתוך

בית הכנסת, הרב של העדה,

הוא היה מלמד את הילדים תורה,

וזהו, זה מה שהיה. הבנות

לא היו לומדות תורה.

חגים, היינו עושים כמה

משפחות ביחד, כשהיינו...

נגיד סוכות, אז היינו עושים...

שם זה הכל בתים פרטיים,

הייתה חצר גדולה, אז היינו עושים...

קרובי משפחה, 3-4 משפחות,

היינו עושים ביחד סוכות,

היינו עושים שם...

חוגגים שני לילות,

בגולה חוגגים יומיים,

אז היינו חוגגים ביחד והיה...

זה היה ממש כיף, להיות ביחד.

פסח, סוכות, ראש השנה, כל הזמן

היינו חוגגים כמה משפחות ביחד.

למשל דבר שהוא היה

מאוד כיף וזיכרון טוב,

שאין את זה פה, כשהייתה

נגיד תקופה של סליחות,

אז אבי היה קם בבוקר והיה

הולך ודופק על הדלתות,

והיה צועק להם: "סליחות, סליחות!

לקום לסליחות,"

היה מעיר את כולם לסליחות.

בקיץ שם היינו ישנים על הגגות,

היו שם מיטות מעץ, גדולות,

והיו עושים אהיל מסביב,

והיו ישנים על הגג בקיץ,

כי היה חם מאוד שם,

ואז היינו עוברים מגג לגג,

היינו הולכים אחד אצל

השנייה בלילה, כל העדה,

כל השכנים, כי כולנו היינו

בתוך הרובע היהודי הזה, זה...

אה, זה היה רובע?

-רובע יהודי, כן.

היינו בתוך הרובע היהודי,

גרים, אז הגגות,

הבתים היו כמו פה,

הבתים של הערבים,

היו צמודים אחד לשני, אז

היינו קופצים מגג לגג

והיינו הולכים כולם,

אחד אצל השני,

וזה היה ממש... החיים היו כיפיים שם.

היה...

כיף, כי כולם אהבו

לעזור אחד לשני,

ולתרום אחד לשני, כי רצו

לתת ולא כדי לקבל משהו.

פה בארץ לצערי זה לא ככה.

היום אנשים עוזרים כי מצפים

למשהו, לקבל בתמורה,

ואם אין להם אינטרס, אז...

אז היום לא עוזרים. זה הכל

אינטרס, הפך להיות, וזה חבל.

תראי, היו תקופות קשות.

היו לנו...

למשל, אנחנו גרנו בחצר גדולה,

שהיו לנו 3 שכנים

- שניים מוסלמים,

ואנחנו היינו היהודים

היחידים בחצר.

למרות שזה היה הרובע היהודי?

-למרות שהיה הרובע,

אבל הרובע לא היה 100

אחוז רק יהודים.

היינו מעורבבים יחד עם המוסלמים,

וכל יהודי או כמה יהודים היו...

או שחיים עם גוי אחד

או שניים בתוך החצרות,

אז...

אחר כך, במשך הזמן,

אנחנו חתכנו, כאילו...

חילקנו את החצר, כל אחד לקח חלק,

עשינו כניסה מצד אחר,

אז היינו עצמאיים, לבד,

לא היינו יחד איתם. אבל בסך הכל

השכנים שהיו לנו היו שכנים טובים.

הם עזרו לנו בתקופות המלחמה.

למשל אני זוכרת את

מלחמת ששת הימים,

היינו בעוצר חצי שנה.

היינו בעוצר, לא נתנו לצאת,

לא לעבוד, לא לעשות קניות,

לא שום דבר. היו באים כל ערב,

אני זוכרת, ממש כמו עכשיו

אני זוכרת, שהגיעו לבית,

התחילו לעשות חיפוש בבית.

חיפשו ואספו את כל

הטרנזיסטורים שהיו,

כדי שלא נשמע חדשות

ולא נדע מה קורה.

אחר כך היו באים כל

ערב ועושים מפקד.

הייתה להם רשימה של

כל משפחה, כמה נפשות.

שאף אחד לא יברח.

-שאף אחד לא יברח,

איפה נמצאים, אולי יצאו

לעבוד, אולי הלכו לאיזה מקום,

אז היו באים והיו מרימים את השמיכות

מעל האנשים והיו סופרים אותם,

סופרים את בני המשפחה.

כל ערב היו עושים מפקד,

היו באים לספור את

האנשים והיו הולכים.

הייתה תקופה מאוד קשה, כי כמה

בן אדם יכול לאגור מזון בבית,

כשמזון נגמר, צריך לקנות,

אז היו יוצאים בגניבה לקנות,

או שהיינו מבקשים מהשכנים,

היו קונים עבורנו,

אבל הייתה תקופה מאוד מאוד קשה,

אני זוכרת, מלחמת ששת הימים,

כן, הייתה תקופה מאוד מאוד קשה.

מלחמת יום כיפור?

יום כיפור גם כן.

אני זוכרת שהחשיכו

לנו את כל השכונה,

בכוונה החשיכו, לא

היה לנו חשמל בחוץ,

והיו עושים כאילו הם ניצחו,

היו דופקים על הפחים,

והיו שמחים וצוהלים שכאילו

הם ניצחו את היהודים.

אנחנו לא ידענו מה לעשות,

היינו בתוך הבתים, סגורים,

והייתה תקופה מאוד קשה.

אבא שלי יצא לעבוד.

הם עצרו אותו,

ושמו אותו במקווה של ה...

בבית הכנסת.

הורידו לו... כאילו, בן אדם

עירום, נכנס לתוך המקווה,

ועמד מישהו שם, מהמוחבראת,

מהמשטרה שלהם,

וצופה בו, שהוא לא ייצא מהמים,

שיישאר כל הזמן בתוך המים.

ואחרי שהוציאו אותו מהמים, אז...

אחד נתן לו מכות עם צינור,

ואחד שפך עליו מים.

היינו הולכים... למדנו איתם,

לצערי למדנו גם בשבת,

כי היום החופשי שלהם

זה היה יום שישי.

לא הייתה ברירה, היינו חייבים ללמוד.

היינו משתדלים, כמה שאפשר,

פחות לכתוב, אבל לא הייתה

ברירה, היינו חייבים...

כי אם לא היינו הולכים, היו

מסלקים אותנו מבית הספר,

והיינו חייבים להמשיך

ללמוד, לא הייתה ברירה.

ידענו רק שיש מדינת ישראל,

מעבר לזה לא ידענו הרבה דברים.

ידענו, כאילו...

היינו שומעים חדשות,

אז ידענו שמות של...

מי זה ראש הממשלה,

מי היה שר הביטחון וכל הזמן

היו מברכים אותם בבית כנסת.

כאילו, ההרגשה שלכם הייתה שאתם שייכים

למדינת ישראל, או שאתם שייכים...

לא, הייתה לנו הרגשה

שאנחנו לא שייכים למקום.

כל הזמן רצינו לעלות לארץ.

אמא שלי, במשך כל השנים,

אפילו לפני שנולדתי,

תכננה, ואחרי שנולדתי

כל הזמן תכננה ולא יצא לפועל.

כל פעם זה היה...

סיבה אחרת שמנעה

ממנה והיא הפסיקה...

כאילו, התכנון נכשל, היא לא הצליחה

לבצע את התכנון, שהיא רצתה לעלות.

עד שזה הצליח, באמת, בשנת 78',

אבל היא כל הזמן הייתה...

רצו לעלות,

עובדה שהרבה עלו.

אנחנו, עם המשפחה שלנו,

אנחנו היחידים שנשארנו שם. כאילו,

כל הדודים שלי מהצד של אמא שלי

ומהצד של אבא שלי, כולם היו

בארץ, אנחנו היחידים שהיינו.

בשנת... נדמה לי, אם אני לא

טועה, זו הייתה שנת 77' או 76',

הגיע מישהו בשם סטיבן

שלום מארצות הברית,

והוא ביקש בנות... לקחת קבוצה של

בנות לארצות הברית ולחתן אותן,

זה מה שהוא אמר שהוא... -אה,

זכור לי, זה הכלות הסוריות.

הכלות הסוריות, נכון.

ואז אנחנו לא הסכמנו ללכת.

אמרנו שאנחנו לא רוצות

להשאיר את ההורים.

או שהולכים כולם ביחד או שנשארים ביחד.

בכל זאת, להיפרד, זה...

הפרידה מאוד קשה. אנחנו לא יודעים

מתי נפגוש אותם שוב, ואם בכלל.

אז אנחנו לא הסמכנו ללכת.

לא אני ולא אחיותיי,

לא הסכמנו, לא רצינו,

נשארנו עם ההורים.

ובאמת, איזה עתיד יכולתם

לראות לעצמכם בסוריה?

כלום, שום עתיד. -שום עתיד?

-שום עתיד, אין.

מה, אנחנו לא יכולים... עתיד

זה לעבוד בעבודות של תפירה,

של... בחנויות או דברים כאלה, זה לא...

אין שם ללכת...

שום יהודי לא היה יכול להיכנס

שם לשום משרד ממשלתי, לעבוד,

או להתקבל כפקיד או כמורה,

או בתפקיד כלשהו שם אצלם. -וקשר עם

קהילות יהודיות בערים אחרות, היה לכם?

כן, בערים אחרות היה לנו.

עד שהאבא עלה לשלטון, אחרי שהוא

עלה, אז התחיל לתת הקלות ליהודים.

לפני כן, כל מי שרצה... נגיד אם

היינו רוצים להגיע מעיר לעיר,

אפילו לכפרים מסביב, שרצו ללכת,

הם היו צריכים להגיש

בקשה לאשרת יציאה.

בגלל שאתם יהודים? -בגלל שאנחנו

יהודים היינו צריכים להגיש בקשה,

והיו מגדירים את... כאילו,

נותנים ימים מסוימים,

יום, יומיים, וצריך לחזור.

מי שתופסים אותו, שהוא

נסע, אוי ואבוי, זה היה...

יכול להיכנס לכלא על דבר כזה.

עוד דבר, היה לנו בתעודת זהות...

היו לוקחים מהבוהן דם,

והיו כותבים בתעודת

זהות, באלכסון,

היו עושים מין מלבן כזה, באלכסון,

והיו כותבים "מוסאווי",

מוסאווי זה דת משה,

היו כותבים, כי אם

נגיד עוצר אותנו שוטר

או כל מי שמסתכל בתעודת זהות,

ישר יודע שאנחנו יהודים.

סימנו את זה כדי שידעו

שאנחנו יהודים.

אז האבא, אחר כך, הוא אמר

שצריך לשנות את זה.

הוא שינה את זה וגם הפסיק

את הנושא של הבקשות מ...

נתן לנו לנוע חופשי בתוך סוריה,

יכולנו לנסוע לחלב,

לדמשק, לחומס, לחמה,

לכל הערים, לאיזו עיר שרצינו,

הוא דווקא אפשר ליהודים לנוע.

-וזה באמת קרה?

זאת אומרת, באמת נוצר יותר קשר עם

הקהילות האחרות? -כן, כן, היו...

תראי, היו נגיד משפחות,

היו מחתנים את הילדים שלהם, את

הבנות שלהם ואת הילדים שלהם,

נגיד גרים בחלב, חלק

מהמשפחות היו מחולקות,

חלק בקמישלי, חלק

בחלב, בחלק בדמשק,

אז היו חייבים ללכת לבקר אחד

אצל השני, אז זה כן היה...

היו הולכים נגיד לרופאים

גם, לקבל טיפול רפואי,

אז היינו נוסעים לחלב,

לקבל טיפול רפואי, אז...

אז היו חייבים לנסוע.

זו הייתה אפשרות, לא...

שמרו הכל.

שם שמרו הכל.

אם זה נידה ואם זה שבתות

וחגים וכיפור ו...

עד כדי כך שהיה אפילו... היו

אומרים שאסור לגעת ברכב שהוא חונה,

שהוא עומד, כי זה

מוקצה, אסור לגעת.

הם ממש שם שמרו, אני חושבת ש...

לא חושבת שמישהו... שום

קהילה שמרה כמו ששמרו שם.

היו שומרים מאוד... כן.

לא, לא, אף אחד לא יצא.

היה... גם, בתחילת שנות ה-70,

חבר של אחי, הם היו חבורה

שם, של כמה בחורים,

חבר אחד ברח,

ואז באו לחפש מי היו החברים שלו.

מישהו אמר להם. -את השם של אחיך?

את השם של אחי ואת השם

של עוד כמה בחורים.

לקחו אותם, כמה ימים.

באותה תקופה הם היו

הולכים עם מכנסיים רחבים,

והגברים היו מגדלים שיער,

היו לו שיער ארוך, אחי.

היו מגדלים, זאת הייתה תקופה... בשנות

ה-70 היו מגדלים שיער, הגברים.

הוא סיפר שהורידו אותו כמה

קומות, גררו אותו מהשערות.

כל המדרגות גררו אותו.

כשהוא יצא משם,

היה לו... כשהגיע לבית, היו

לו חורים בברכיים, במכנסיים.

ושמו אותו בגלגל ודפקו אותו בקיר,

גלגל חשמל, ואז היו דופקים

אותו בקיר כדי שיספר

לאן הלך החבר שלו, והוא

לא ידע, הם לא ידעו,

הוא לא גילה להם שהוא הולך.

והם היו במקלט, למטה.

אני זוכרת שהוא סיפר ש...

מרוב שהיו רעבים, הם

ראו חתיכת לחם בחלון,

שהייתה יבשה, הם לקחו ואכלו אותה.

פשוט התעללו בהם שם.

זאת אומרת, מי שברח ידע שהוא

משאיר אחריו בלאגן שלם.

כן, כן. כמובן.

אם המשפחה נשארת, כן, אבל

אם לא נשאר אף אחד מהמשפחה,

זה לא... לא היו עושים... אני

לא שמעתי שאחרי שאנחנו ברחנו

עשו למישהו משהו, אבל אם היה נגיד...

אם משאירים מישהו מהמשפחה שם,

אז יכול להיות שכן.

מבחינת החיים, החיים שלנו,

צורת החיים, זה היה כיף.

כי זו הייתה...

הייתה אהבה, אחווה,

בין האחים, בין

הילדים, בין המשפחות.

זה... החיים היו שונים.

אני אגיד לך עוד דבר,

שם למשל לא היה כמו פה,

שאת הולכת למכולת,

מביאה הכל מוכן.

אנחנו היינו מכינים הכל.

היינו מכינים ריבות.

כולם היו מכינים ריבות.

היינו נגיד רוצים לעשות חיטה,

אז היו עושים אסיפה,

שכולם באים ביחד,

היו מביאים דוד כזה גדול, ענק,

היו שמים על אבנים,

היו שמים מתחת קרשים,

ומרתיחים את החיטה.

לאחר מכן, מישהו עומד

למעלה על הגג עם דליים,

מושכים את זה, מייבשים

את זה על הגג.

אחר כך לוקחים את זה לעבד את זה,

היו מעבדים את זה עם אבן ריחיים.

אז...

יחד, היה יחד. -היחד,

הכל ביחד, זה היה כיף.

נגיד היו עושים רסק עגבניות,

אז היו עושים בבית רסק

עגבניות, לא היו מביאים מבחוץ.

היו הולכים, מביאים, נגיד

10 ארגזים של רסק עגבניות,

מביאים אותם וכולנו ביחד,

חותכים את זה, שמים על זה מלח,

נותנים לזה קצת... -להתייבש.

לא, להתרכך. היו סוחטים את זה,

ותמיד כש... היו שמים בסניות

כאלה גדולות, קצת גבוהות,

והיו מייבשים את זה בשמש,

ואת הפסולת, היו

מייבשים אותה לפרות.

היו מפיקים מכל דבר תועלת.

למשל בפסח, לא היו לנו מצות.

אי אפשר לקבל מארץ ישראל

מצות או ממקום אחר.

היו מכינים מצות. היו בנות,

שהן אלה שהיו כל שנה, אותן בנות,

היו באות ויושבות ועושות את המצות.

היו עושים רשימה, מי...

איזו משפחה, לפי תור,

כל משפחה, כמה מנות היא צריכה,

ואז היה להם אבנים משיש, עגולות,

אבנים עגולות, והיה

להם מערוך מיוחד.

כל הכלים היו של פסח, במיוחד,

והיו עושים מהר מהר כדי ש...

-לא יחמיץ. -לא יחמיץ,

והיו עושים מהר מהר, היו עושים, וכל

אחד היה לוקח את המצות שלו לבית.

מצות הכי טעימות שראיתי בחיים.

אין דברים כאלה.

עבות יותר? -דקות. -דקות?

גדולות, היו עושים את זה על סאג'.

את יודעת מה זה סאג'? -לא.

יש את ה... נגיד, עגול כזה?

הפוך, עושים אותו על הפוך, אבל.

כמו של הדרוזים שעושים פיתות

או הערבים שאופים לחם על זה,

אז היו הופכים...

זורקים את הבצק על זה,

ואז הייתה יוצאת מצה

מעוגלת כזאת, בצורת כיפה,

וגדולה, והיו עושים אחד על השני,

היו עושים ערימה, מנה, מנה,

מנה, והיו לוקחים לבית,

שומרים בבית את כל המנות

וככה היו לנו מצות.

בפסח.

ואז מגיעה שנת 78',

מה דחף, או מה היה מיוחד

דווקא אז, שאז...

אז זהו, ב-77', אם אני לא טועה,

תחילת 77' או סוף 76',

כל פעם היה גל, כל כמה

שנים היה גל של בריחה,

ואז היה... מושתק, ושוב פעם,

היה מתחיל עוד פעם מחדש.

ואז, בשנת 76' או 77',

הרב של הקהילה, הוא

היה הראשון שברח.

מוצאי שבת, כל מוצאי שבת

הייתה משפחה בורחת.

ברחו, הוא ברח, שבוע אחרי זה...

וככה התחילו,

ואז היו משדכים את

המבריחים לעוד משפחה.

מביאים את המבריחים,

מכירים אותם לעוד מישהו,

ואז היה סימן בין זה שברח

לבין זה שאמור לברוח,

בין המשפחות לבין איש

הקשר, היו נותנים סימן.

אם נגיד הסימן...

אם הוא מחזיר כיפה,

אז אתם יכולים ללכת איתו,

הכל יהיה בסדר, כשורה.

אם הוא מחזיר, נגיד, מצית,

אז אתם לא הולכים איתו,

משהו היה לא בסדר בדרך,

וככה הקשר היה בין משפחה למשפחה,

וככה היו בורחים כולם. ו...

אמא שלי תכננה ואז יצאה

השמועה שאנחנו עומדים לברוח.

אמא שלי אמרה: "זהו,

עכשיו יצאה שמועה,

"שמים עין עלינו, מתחילים

להסתכל, עוקבים אחרינו."

אז היא... אמא שלי

הייתה אישה מאוד חכמה,

היא צבעה את הבית,

החליפה ריהוט, השקיעה,

הראתה לכולם שאנחנו משקיעים. לא, איך?

הנה, משפחת אברהם לא בורחים,

לא הולכים לשום מקום. משקיעים,

הנה, היא קנתה טלוויזיה,

קנתה ריהוט, צבעה את הבית.

היא עשתה להם בלבלה,

עשתה להם הפוך על הפוך.

שחטנו, כאילו, פרה, היינו

שוחטים בבית, היו שוחטים בבית,

והיינו מעבדים את זה

לבשר בכל מיני צורות,

ואז היה לנו לכל הזמן בשר בבית.

חוץ מזה שהיינו קונים בשר מהשוק,

כשהייתה לנו שחיטה, פעמיים

בשבוע, שני וחמישי,

היו שוחטים, הרב היה

שוחט והיה שם חותמת,

הכחול זה כשר והאדום זה טרף,

ואז היינו יודעים, הבשר

שיש בו חותמת בכחול,

אז היינו קונים אותו בשר. הכל היה

תלוי, הפרה הייתה תלויה, וה...

וגם הגויים היו קונים

ממה שהרב היה עושה?

אני לא יודעת, אבל תמיד היה.

תמיד היה לנו.

כאילו, כשהלכנו לשוק לקנות,

ביום של השחיטה, אז תמיד היה.

אז היו מביאים טרי, פעמיים

בשבוע, שני וחמישי, הייתה שחיטה,

אז תמיד היה בשר

ליהודים, לא הייתה בעיה.

היו חלק גויים, היו מוכרים, וחלק

היו יהודים, שהיו מוכרים את הבשר.

אז מן הסתם, תמיד היה לנו.

ואז אמא שלי בלבלה אותם,

והשתיקה את העניין, עד

שנרגע הכל, כמה חודשים,

ואז היא יצרה את הקשר,

ותכננה... -ואתם הילדים,

בסוד העניינים? -כן.

כולנו היינו בסוד העניינים,

אפילו אחי הקטן, שהיה בן 5,

הוא היה עומד בדלת והיינו מדברים,

היינו אומרים: "תסתכל

שמישהו לא יבוא."

אז הוא היה אומר: "ששש!

הנה, מישהו הגיע.

"הנה, זה הגיע, הנה, ההוא הגיע.

אל תדברו."

הוא ידע, הוא שמר סוד.

הוא היה ילד קטן אבל הוא שמר

סוד, הוא ידע שאנחנו...

כי אמא שלי סיפרה לכולם שאנחנו...

שנהיה מוכנים נפשית,

שאנחנו בורחים, כן?

ואז היא תפרה את הזהב, הכינה

את כל הזהב שהיה לנו.

היא עשתה את זה חגורות,

נתנה לכל אחד מאיתנו

חגורה, כי היה לנו...

ואמא שלי הכניסה גם בחגורה

של המכנסיים שלה זהב,

השחילה בתוך כל החגורה

של המכנסיים שהיו עליה,

השחילה גם זהב. אנחנו היינו 9 ילדים,

זוג הורים, סבתא שלי

הייתה אצלנו גם,

היא הייתה אישה מבוגרת, הייתה

בת 110, אישה מאוד מבוגרת.

אז, כשברחתם? -כן, כן. היא

הייתה אישה מאוד מבוגרת,

אבל הייתה אישה צלולה,

אישה שידעה בדיוק מה קורה.

ודוד של אמא שלי,

שהוא היה גם מבוגר,

לא השארנו אותו,

זה אח של אבא שלה,

הוא נשאר בודד שם, הילדים שלו גם

עלו לפני המון המון שנים לארץ,

והוא נשאר שם.

ואז הגיע היום שאנחנו

צריכים לברוח.

קבענו... אמא שלי קבעה

ליד בית ספר התיכון שלי,

קבעה שם, שניפגש,

ואז כל כמה דקות מישהו

יצא והתפזרנו ברחובות.

שם הרחובות הם בשתי וערב,

אז כל אחד יצא מאיזה מקום, היא

הסבירה לכל אחד מאיפה ללכת,

כדי שלא יראו אותנו כמה

ביחד ואז יגלו שקורה משהו.

ויצאנו עם הבגדים שלנו רק.

אבל לפני כן היה משהו...

ערב לפני,

הבת של השכנה התחתנה.

באותו ערב שברחנו היא

התחתנה, אבל ערב לפני...

לא, ערב יום למחרת

הייתה צריכה להתחתן,

בערב שברחנו היה לה חינה.

אז אמא שלי אמרה: "מה אני אעשה?

עכשיו ידעו שאני לא אבוא לחינה,

"יתחילו להרגיש." הלכה אליה

בצהריים, קנתה לה מתנה,

הביאה לה, והיא אמרה לה:

"תראי, חבר של הבן שלי,

"בכפר, כך וכך, הוא מתחתן היום.

"הנה, הבאתי לך את

המתנה של החינה.

"מצטערת, אנחנו לא יכולים להיות.

היינו מאוד רוצים להיות,

"אבל אל תדאגי, מחר

אנחנו נבוא לחתונה.

"אנחנו הולכים היום לחתונה

שלו, שהוא לא יכעס,

"ומחר אנחנו נבוא לחתונה. ותשימי

לב על הזקנה, הזקנה בבית,

"שלא יהיה מישהו, ירד

מהגג לתוך החצר.

"אני אוריד את הסולם, אבל תדאגי שמישהו...

לא ירדו אנשים לשם."

השארנו טלוויזיה דולקת,

אורות דולקים בבית.

כאילו... הייתה תחושה

שבאמת יש מישהו בבית,

שהסבתא, שאמא שלי קראה

לה "הזקנה", שהיא בבית.

וככה יצאנו. יצאנו.

זה היה 2 במרץ 1978.

זה היה יום חמישי אחר הצהריים.

יצאנו, נפגשנו ליד בית ספר התיכון,

שם שני טנדרים העלו אותנו,

העמיסו אותנו על הטנדרים,

ונסענו. אחרינו נסע אופנוע,

ובאופנוע היו שני גברים,

והוא כל הזמן נסע. אני הייתי

במקרה יחד עם אמא שלי.

אמא שלי אמרה: "תראי, תראו, יש...

האופנוע הזה עוקב אחרינו.

"זהו, הלך עלינו, אנחנו

עכשיו אכלנו אותה.

"מה נעשה? מה נעשה?"

לקחו אותנו עד לאיפה שכבר

הטנדר לא יכול לנסוע,

שאנחנו צריכים עכשיו

להתחיל לצעוד ברגל.

התחילה חשכה, הורידו אותנו.

הלכנו קצת כברת דרך,

ואז הביאו אותנו לשורה של עצים.

השורה של העצים, היו

איתנו שני מבריחים,

ואלה של האופנוע נעלמו.

באיזשהו שלב נעלמו לנו.

הביאו אותנו לשורה של העצים ואז

יצאו שניים מתוך העצים, עם נשק.

ותפסו אחד מהם,

התחילו לתת לו מכות.

ואחד מהם כאילו ברח,

נשאר איתנו, אמר: "אל

תפחדו, אל תפחדו."

אמר לאמא שלי בכורדית: "אל

תפחדי," כי היו מדברים כורדית.

אמר לה: "אל תפחדי, אל תפחדי,"

ואז התחילו לערוך עלינו חיפוש.

שמו אותנו בצד אחד,

עורך אחד חיפוש, מעביר

לשני, השני עושה חיפוש,

שם אותנו בצד וככה הם לקחו

לנו את כל מה שעלינו, הזהב.

הם מיששו לנו בגוף, כאילו...

הם ידעו שיש עלינו זהב וכסף.

-זה מה שהם חיפשו.

זה מה שהם חיפשו. הם ידעו.

הם תכננו את זה מראש,

ותכף אני אספר לך למה

הם תכננו את זה מראש.

ואז אמא שלי, באולר,

הם חתכו לה את החגורה,

את החגורה של המכנסיים,

חתכו לאט לאט,

ולקחו לה והשאירו אותה

בלי החגורה של המכנסיים,

השאירו אותה בלי. לקחו לה את הכל.

אני הצלחתי שתי טבעות לשים בפה.

אחי איכשהו, מרוב

שהם מיהרו, כנראה,

נשארה לו שרשרת עם ספר

תורה, נשארה עליו.

וזהו, לא נשאר לנו כלום. כאילו...

הטבעות נשארו בפה שלי, השארתי אותן בפה.

אמרתי: "שלא ייקחו לי אותן."

אבל אנחנו פשוט...

כאילו, התייבשנו.

בן אדם מתייבש באותו רגע,

הוא לא יכול לעשות כלום,

הוא לא יכול לזוז, כמו רובוט.

מזיזים אותנו, זזים,

מושיבים אותנו... מה שאומרים,

אנחנו עושים, פשוט מהפחד.

גם בחושך, גם עם נשק וגם

את לא יודעת מי הם,

ואת גונבת גבול, את

רוצה לגנוב גבול,

לגנוב את הגבול, אז את לא יודעת

מה עכשיו יהיה איתך, מה גורלך.

יתפסו, יחזירו אותנו?

המשטרה, המוחבראת,

זה השב"כ שלהם. לא

ידענו במי מדובר.

והוא כל הזמן, הוא הרגיע את אמא

שלי: "אל תדאגי, אל תדאגי."

מתברר שהם עשו יד אחת עלינו.

אחרי שסיימו לעשות

את החיפוש על כולם,

אז סבתא שלי הייתה אמיצה,

היא הרביצה להם חזרה,

היא לא הייתה מפחדת.

לקחו מכולם, הדוד של אמא

שלי, גם, היו לו מטבעות,

מלא מטבעות, גם לקחו. הכל לקחו, לא

השאירו לאף אחד מאיתנו שום דבר.

ונעלמו חזרה מאיפה שיצאו.

וכשהם נכנסו, ההוא יצא חזרה.

ואז אמרו: "טוב, אנחנו

לא יכולים לקחת אתכם.

"כי לקחו לכם את הכל.

"איך תשלמו לנו?

"אנחנו משאירים אתכם, אנחנו הולכים."

אמא שלי אמרה לו: "מה אתה...

"אל תדאג. נשאר לי מלא.

"לא לקחו את הכל. הם לא

גילו איפה יש לי את הכל.

"אל תדאג, אנחנו נגיע לטורקיה,

אתם תקבלו את כל מה שמגיע לכם,

"אין לכם מה לדאוג."

התחלנו לצעוד, התחלנו ללכת.

הורידו אותנו באיזה עמק.

הוא אומר: "טוב, עכשיו,

"אני משאיר אתכם פה. אין לכם כסף,

"אין לך כסף לשלם לי," וכל

פעם היה עושה לנו קטע כזה.

"אין לכם כסף לשלם,

אני לא אקח אתכם."

ושוב פעם, תחנונים והסברים

ושכנועים, אז היינו ממשיכים.

עד שגם היה קטע שאמרו:

"טוב, הזקנה והזקן

"לא יכולים ללכת. אנחנו

ניקח אותם פה לכפר.

בבוקר הביאו אותם עם המשאית של הפועלים

של האבנים,

וניקח גם את הילדה הקטנה.

אז הוא לקח את אחותי.

אמא שלי אמרה להם: "את הזקן

ואת הזקנה אתם יכולים לקחת,

ילדים שלי אף אחד לא לוקח.

אף אחד לא לוקח שום ילד מהילדים שלי."

כי היא ידעה שאם ייקחו אותם הם יחזירו אותם,

והילדה ייקחו אותה, לא יחזירו אותה.

אז אמא שלי לא הסכימה שייקחו אף ילד מהילדים.

וכך המשכנו, הם אמת כי

כל הדרך הרימו את הסבתא ואת הדוד.

את הסבתא בעיקר, הרימו אותה כל הזמן,

הרימו אותה, אחי הגדול הרים

אותה, אבא שלי הרים אותה.

והיה מאוד קשה, כי גם זה מאט את ה...

זה מעכב אותנו.

ואז הם לקחו אותה, אמרו

טוב אנחנו...אחד ייקח,

יצטרפו אלינו עוד, ואז המשכנו,

המשכנו ללכת.

הולכים, טוב מתי מגיעים?

אתם רואים את האור? הנה, האור הזה.

הנה האור, אתם רואים את האור?

האור נראה קרוב.

זה אור שבקצה המנהרה,

אבל הוא רחוק.

הולכים והדרך לא נגמרת.

אנחנו רוצים לשתות, אין מאיפה לשתות.

הולכים בשדה כותנה,

מכניסים את הרגל,

ובדיוק קטפו את הכותנה ונשאר הכל קוצים,

והכל היה גם בוץ כי זו תקופה של חורף.

מכניסים את הרגל, יוצאת בלי נעל.

מכניסים את הרגל, יוצאים בלי גרב.

מכניסים את הרגל, יוצאים עם קוצים.

כאילו זה לא נגמר, הדרך לא נגמרת.

רוצים לשתות, עברנו על איזה גשר,

כשירדנו הייתה שלולית של מים, הכל בוץ.

לא הייתה ברירה, עשינו ככה,

את המים העליונים התחלנו לשתות.

אין ברירה, בן אדם רוצה לחיות

ישתה הכל.

שתינו מהמים האלה.

הלכנו 14 שעות.

14 שעות אנחנו הולכים.

היו ילדים קטנים, אחי הקטן היה בן 5.

אמא שלי הייתה צריכה להרים אותו,

אחי היה צריך להרים אותו,

והשאר קחי מ-5 ותעלי מעלה,

כולם היו קטנים.

מקריבים, איך אומרים, יש פתגם בערבית.

אומרים שמנו את הדם שלנו פה בכף היד,

או נמות או נחיה, זה מה יש.

ואז הגענו בבוקר, לפנות בוקר,

בבוקר הגענו לטורקיה לאיזה בית,

ששם היה איש קשר שהוא היה יהודי

שהתחתן עם גויה.

הוא היה מהעדה שלנו, מהעיר שלנו,

והוא היה איש קשר מהקונסול מאיסטנבול.

הוא היה מביא את היהודים,

היה מקבל אותם,

הוא היה בבית מסוים,

המבריחים ידעו לאיזה בית לקחת אותנו,

לקחו אותנו לבית המסוים הזה, ואמרו לאמא

שלי "טוב, עכשיו תביאי לנו את הכסף."

אמרה לו "לא, אני רוצה שיבוא גרג'י,

גורג' קראו לו, שיבוא,

בנוכחותו אני אתן לך את הכסף,

שלא תגיד לא קיבלת כסף,

שיהיה עד שלקחת את הכסף."

זה איש הקשר היהודי.

אמא שלי לא היה לה כסף לתת לו.

עכשיו היא לא יכולה להגיד לו "אין לי כסף"

היא רצתה שיבוא כדי שתהיה לנו הגנה.

האיש היהודי הזה שהוא בא,

שהוא צריך לקבל אותנו,

היא אמרה הוא יהיה לנו הגנה,

הוא יבוא לפה.

חיכו לו עד שהוא בא,

בינתיים האישה הכניסה אותנו לאיזה חדר גדול,

פי שתיים התקרה מפה,

חושך, היה צוהר קטן,

היא סגרה אותו גם כן, לא רצתה שיהיה,

אמרה "לא",

הפחידה אותנו, פשוט היא רצתה גם

לנצל את המצב שניתן לה כסף וזה.

כסף לא היה, היא אמרה "תשמעו,

אתם פה בחדר, אם תדברו או תעשו משהו

תבוא המשטרה וייקחו אתכם.

יחזירו אתכם לסוריה."

אחר כך באה לאמא שלי ואמרה לה:

"אם לא תביאי לי איזה משהו, זהב,

אני אלך להלשין עליכם."

אמא שלי אמרה " אין לי כלום." באה אליי

אמרה לי "תביאי לי את הטבעות שיש לך."

התחלתי לבכות.

אמרה לי "אל תדאגי, אנחנו נגיע לארץ ישראל

אני אקנה לך.

אני אקנה לך במקום הטבעות.

נתתי לה אותן,

לקחה לי שרשרת שנשארה גם אצל אחי,

נתנה לה אותן,

הדברים האחרונים שנשארו

גם היה עוד מישהו שרצה לנצל את זה ולקחת,

אז היא לקחה את זה, האישה הזאת.

ויותר מאוחר הגיע הבחור הזה,

איש הקשר,

אמא שלי אמרה לו: "אני רוצה לדבר איתך.

אתה רואה את המכנסיים שלי?

לקחו לי, לקחו את הכל.

אפילו מיששו את הבנות שלי, נגעו,

חיפשו בבגדים שלהן.

חיפשו על הגוף שלהן, חיפשו על כל הילדים שלי,

על כולנו, לקחו את כל מה שהיה לנו.

אין לנו שום דבר, אין לי כלום.

אפילו נעליים אין לנו, גרביים אין לנו,

אין לנו שום דבר."

ואז הם התווכחו והלכו מכות בחצר.

ואמר להם "אם אתם לא..."

- מי הלך מכות?

המבריחים ואיש הקשר הלכו מכות בחצר

ואז אמר לו "אם אתם לא תלכו,

אני אזמין משטרה, אני אלשין עליכם."

הם הלכו, ואחר שמענו שהם בדרך

עלו על איזה מוקש,

אחד נקטעה לו הרגל ואחד מת בדרך.

זה היה יום שישי בבוקר.

- השודדים היו בעצה אחת איתם והמבריחים...?

כן, כן, בטח, הם היו ביחד.

הם עשו יד אחת, הם תיכננו את הכל,

אלה שהיו על האופנוע הם היו השודדים למעשה.

ואז אנחנו צריכים לצאת עכשיו.

בתקופה שאנחנו ברחנו, הייתה תקופה של מלחמת

לבנון, מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70'.

וכולם היו בורחים לטורקיה.

המשטרה הייתה עולה כל הזמן לאוטובוסים לחפש

אם יש אזרחים זרים שעברו את הגבול ונכנסנו.

וזה היה הפחד שלנו שלא יתפסו אותנו.

היינו צריכים לנסוע מהאזור הכורדי של טורקיה,

לנסוע לאיסטנבול.

נסענו מיום שישי בבוקר,

הגענו במוצאי שבת, יומיים.

יומיים בדרכים, מאוטובוס לאוטובוס.

איש הקשר שלח אותנו עם בעל הבית

שהיינו אצלו בבית.

הוא לקח אותנו,

היה צריך למסור אותנו לבן של השמוש.

באמצע הדרך באיזו עיר קבעו,

ואז מישהו היה צריך לקחת אותנו.

בדרך התחננו אליו למים, הוא לא קנה לנו.

וגם שירותים היה צריך בכסף שם.

הוא אמר "אין לי כסף לשירותים."

אחי בכה, היה קטן,

אז היו אומרים באוטובוס "מה הוא רוצה?

מה הוא רוצה?" וזה,

אז אמא שלי ידעה שזה מים

זה "סוס סוס" בטורקית,

אז נתנו לו מים לשתות איכשהו, ילד קטן.

נפגשנו בהמשך הדרך עם הבחור הזה,

הבן של השמוש, בחור יהודי.

הוא קיבל אותנו מהגוי הזה שלקח אותנו.

אני לא אשכח, יש לי את הטעם עכשיו בפה.

קנה לנו תפוחים כאלה גדולים, אדומים הביא,

והביא ביסקוויט.

הביא לנו.

והמשכנו, המשכנו בדרך איתו

עד שהגענו לאיסטנבול.

שם שמו אותנו באיזה מלון,

מלון שהיו רק...

בעלי הבית היו יהודים,

זוג מבוגרים זקנים,

שהיו שמים רק את היהודים שם.

היינו שם במלון, יום ראשון

הגיע בבוקר הקונסול,

דיבר איתנו, אמר "אני אודיע למשטרה שאתם פה.

כמובן תצטרכו לעבור חקירה,

ומשפט, אתם צריכים לבוא להישפט פה,

ולאחר מכן אני מקווה שכאילו בית המשפט

ייתן אשרת יציאה,

ואז אנחנו נגיע לארץ."

למדינת ישראל לא היה קשר כזה עם טורקיה...

- היה להם, אז היה, ברור, אני מאמינה שכן.

ואז באמת יום ראשון לקח אותנו למשטרה,

חקרו אותנו, חקרו את ההורים בעיקר,

אבל ראו את כולנו.

ראו את כולנו,

חקרו בעיקר את אמא שלי ואת אבא שלי.

ואז אמרו "טוב תחכו עד שיהיה משפט."

היינו שם 17 יום, עכשיו אנחנו בני ארובה שם,

אם גנבנו את הגבול,

אנחנו לא יכולים לצאת לשום מקום.

אנחנו חייבים כדי לצאת איזה אשרת יציאה.

ואז באמת היה משפט.

ונתנו לנו אשרות יציאה,

אבל במלון היינו 17 יום.

לא היו לנו בגדים,

רק הבגדים שהיו עלינו.

היינו בלי...לחלק מאיתנו לא היו נעליים,

לחלק כן היו נעליים.

אמא שלי, עליה השלום, הייתה מכבסת את הבגדים,

היינו מסתגרים בחדר, נגיד הבנות,

והיו שם הסקות מצלעות של פעם,

הייתה מכבסת ותולה את הבגדים שם שיתייבשו

והיינו לובשים את הבגדים נקיים,

הייתה מכבסת ביד שזה יתייבש,

ואז היינו לובשים את זה חזרה,

כמה אפשר להיות עם אותם הבגדים.

והיינו יושבים, אמרו לנו שאסור לנו לרדת,

שלא נהיה בחוץ,

אז היינו כל הזמן בתוך המלון, 24/7.

היינו עוזרים להם להכין אוכל

ולנקות את הכלים, לשטוף כלים,

כי לא הייתה לנו ברירה, היו זוג מאוד

חביב, אנשים מאוד מאוד טובים הם היו.

ולקחו אותנו להצטלם לאשרת יציאה,

אז אתן מכירות את המצלמות של פעם

שהיו יושבים על ספסל, והיו מצלמים...

שמכניסים את היד ומוציאים את התמונה.

אז צילמו אותנו וכעבור, ב-17 לחודש,

אנחנו יצאנו מטורקיה, זה היה יום שישי,

אני נסעתי עם הקונסול ברכב שלו,

זה היה פולקסוואגן,

אני לא אשכח, צבע טורקיז,

קראו לו שאול הקונסול,

ואז הוא אמר לי "תקשיבי,

את נראית לי בחורה חכמה,

תלכי לעשות צבא.

אל תוותרי, תלכי לעשות צבא."

ליווה אותנו עד שדה התעופה, עד שעלינו ל...

- בת כמה היית?

סיימתי תיכון.

ועלינו על הטיסה, הגענו לארץ,

כמובן הוא שאל אותנו:

מה שם המשפחה, מי המשפחה שלנו,

איזה קרובים, איך קוראים להם,

איפה אנחנו חושבים שהם אולי גרים או משהו.

הם יודיעו למשפחה שאנחנו באים.

ואז הם חיכו לנו בשדה התעופה ביום שישי.

הגענו לשדה התעופה,

כמובן הסוכנות קיבלה אותנו.

נתנו לנו תעודת עולה, נתנו לכל

אחד 110 לירות, זה היה לירות אז,

לכל נפש 110 לירות.

נתנו לנו קצת בשר כמו שנותנים בצבא,

קופסאות שימורים,

והמשפחה קיבלה אותנו.

לקחו אותנו, ערב שבת, לבית, עשו חפלה,

משפחה הגיעה, הדודים הגיעו.

ואז בא הסיוט.

כשהמשפחה לוקחת עולים חדשים

הסוכנות מתנערת.

לצערנו הרב.

אם לא היו לוקחים אותנו המשפחה,

ואת זה לא הסבירו לנו,

אז היינו מקבלים בית במרכז קליטה.

ואז היינו צריכים, כשלקחה אותנו המשפחה,

היינו צריכים להסתדר בכוחות עצמנו.

מגיעים לארץ, לא יודעים את השפה,

את המנטליות, אין לך כסף,

אין לך בגדים, אין לך שום דבר,

את באה למקום, כמו שאת זורקת ילד לתוך מים

את אומרת לו תשחה לבד, תלמד,

תדע לשחות ולצאת גם מתוך המים.

אולי תטבע, אולי לא.

תטבע, אולי לא תטבע,

אבל אתה צריך לדעת לצאת מזה.

זה מה שעשו לנו.

פשוט זרקו אותנו לתוך בריכה

ואמרו תלמדו לשחות.

מי שישרוד, ישרוד,

מי שלא ישרוד, לא ישרוד.

בשנות ה-70, כן.

ואז הם אמרו, טוב מה נעשה, הולכים לסוכנות

אמרו לא, אין דירה, אין מה לעשות.

אז הדודים שלנו אמרו טוב,

בואו ניתן לכם דירה,

הלכו דיברו עם הסוכנות,

אמרו טוב, נשלם לכם שכירות.

שילמו לדודה שלי שכירות,

נתנו לנו דירת חדר וסלון,

11 נפשות, אין מיטות, אין כלום.

איפה? - בקטמון.

ישנו על מזרונים ראש וזנב.

כולם ביחד.

זה היה סיוט.

סיוט, אתן לא מבינות מה זה סיוט.

לא יודעים לאיפה ללכת, לא יודעים...

את לא יודעת לצאת, לאיפה תלכי?

מה תעשי היום? כלום, אין מה לעשות.

יושבים מחכים מה,

אולי מישהו יבוא יעזור לנו לעשות משהו.

מה עכשיו אנחנו עושים?

ילדים צריכים ללכת לבית ספר,

אנחנו רוצים ללמוד...

- אף אחד לא לקח אחריות על הדבר הזה?

כלום, עד שלקחו אותנו לסוכנות, התחלתי

ללכת עם אמא שלי לסוכנות להכיר את הדרך,

איך לעלות לאוטובוס.

לאיזה קו, בקו 4, לעלות בקו 4,

לנסוע לרדת בשטראוס, הבניין של הסוכנות

היה ברחוב שטראוס בעיר.

ללכת שם לסוכנות להתחיל לדאוג.

לרשום את הילדים לבית ספר, ילדים קטנים,

ילד צריך ללכת לגן, מה עושים?

צריך בית, אנחנו לא יכולים להישאר שם,

ואז רשמו אותנו לאולפן.

בהתחלה רשמו אותנו עם עוד עולים חדשים

שכולם גם מבוגרים, והתחילו לעשות צחוק.

כל מילה בעברית נשמעת להם בפירוש כזה או אחר

והתחילו לעשות צחוקים, אמרנו להם רגע,

אנחנו הצעירים לא רוצים ללמוד יחד איתם.

אנחנו רוצים ללכת ללמוד לבד, אנחנו משכילים,

רוצים להמשיך הלאה, להתחיל את החיים.

ואז אני ואחי ואחותי שלחו אותנו

לבית הנוער העברי ללמוד עברית שם.

היינו לומדים עברית בבוקר,

אחרי הצהריים היינו עובדים בניקיון.

ומה הגורל?

שהתחלתי לעבוד בניקיון באוצר

והיום אני עובדת מן המניין באוצר.

מה לעשות, על זה אף אחד לא חשב.

אז באמת למדנו חצי שנה באולפן.

אחר כך הדודים רצו את הדירה,

היה מישהו מהעדה,

נשמתו תהיה בגן עדן, איש מקסים,

אמר בואו תהיו בבית שלי,

הייתה לו דירה באותו גודל.

נתן לנו דירה והייתה עוד אישה, גם כן נשמתה

תהיה בגן עדן, אישה מאוד טובה מהעדה,

אמרה הבנות ישנו אצלי בבית, אני גרה לבד,

אותו בניין זה היה.

היא הייתה כל ערב מסדרת לנו את המיטות,

היינו עולות לישון אצלה.

היא הייתה מכבסת, היא הייתה מחליפה מצעים,

היא לא הייתה נותנת לנו לעשות שום דבר,

היא הייתה פשוט, היה לה כיף שהיינו באות

לישון אצלה בבית.

היינו הבנות, שלושת הבנות

היינו עולות לישון אצלה.

זה היה מקל קצת על ההורים מבחינת המקום בבית.

אז הלכתי למנהלת הסוכנות,

שהיא הייתה אחראית, אמרתי לה תקשיבי,

לקחתי את אמא שלי,

אני ואמא שלי התחלנו לבכות שם.

אמרתי לה תקשיבי, אם את לא תסדרי לנו,

אני והיא נלך עכשיו להתאבד.

נעלה על הגג ונקפוץ.

אנחנו לא יכולים ככה.

אנחנו צריכים דירה משלנו,

בית שיוכלו הילדים לישון כמו שצריך.

כל אחד במיטה שלו, כל אחד במקום שלו.

אמרה טוב בואו, אני אבוא איתכן עכשיו,

אני רוצה לראות איפה אתם גרים.

לקחה אותנו באוטו שלה,

והיא באה לבית לראות.

היא ישבה והתחילה לבכות.

תוך שבוע נתנו לנו שתי דירות בגילה.

אמרתי לאמא שלי אנחנו לא נשארים בקטמון,

היה שם הרבה פשע.

בשנות ה-80 זה היה... אמרתי לאמא שלי

אם את רוצה שהילדים ייצאו ילדים טובים,

אנחנו לא ממשיכים פה,

אנחנו נלך למקום שלא מכירים אף אחד.

כשאת לא מכירה זה אחרת.

אנחנו פה ידענו, וגילה הייתה בדיוק שכונה

חדשה ככה שאכלסו הרבה עולים חדשים שם.

אז מן הסתם עולים חדשים גם באים מכל העולם

אז את מתערבבת עם כל ה...

זה הכי חשוב, גם ככה את לא נשארת בתוך עצמך,

בתוך אותם...בעדה עם אנשים,

את כל הזמן מדברת רק ערבית או...

תמיד אהבנו קצת לצאת מתוך מה שאנחנו נמצאים.

באמת עברנו לגור שם.

והתחלתי לעבוד, כל אחד מצא לו עבודה,

התחלנו לעבוד.

לא התגייסתי לצבא, אבל תשמעי,

לימים,

זה היה לפני...

2000 לפני 22 שנים,

21-22 שנה,

אני עוברת במסדרון בעבודה שלי במכס,

ושם בקומה הזאת היו זכויות של עולים חדשים

ותושבים חוזרים.

ואז אני רואה אדם יושב עם אחת העובדות ומדבר.

בספסל בחוץ, בהמתנה של קבלת הקהל.

אני עוברת על פניו ואז אני חוזרת.

אני אומרת, תראו,

אני באה אני אומרת לו, סליחה?

אתה קוראים לך שאול?

אז הוא אומר לי כן.

אמרתי לו, אתה היית קונסול בטורקיה?

אז הוא אומר לי כן.

תשמעי זה מאוד מרגש

לפגוש אדם שעזר לך אחרי כל כך הרבה שנים.

ואז אמרתי לו מי אני והוא התפעל מאוד,

התחיל להתעניין במשפחה ובכולם, זה היה

מפגש מאוד מרגש כשאני פגשתי אותו.

וזהו התחלנו, כל אחד התחיל לעבוד

וכולם התחתנו ברוך השם.

ההורים שלי, אמא שלי נפטרה לפני 10 שנים.

אבי נפטר לפני שלושה חודשים. - אה באמת?

- כן.

אני חושבת שדיברת איתי, גלית דיברה איתי

כשאבא שלי היה בבית חולים.

אחר הוא נפטר, ואז הייתי בחופש,

לא יכולתי...אמרתי לה שאני לא יכולה.

אז הוא נפטר לפני שלושה חודשים.

אנחנו בקשר טוב האחים.

כולם פה בסביבת...? - כולם בירושלים,

לא, אני היחידה במעלה אדומים.

אני היחידה במעלה אדומים.

רובם גרים בגילה.

ההורים, תראי,

אמא שלי הייתה אישה מיוחדת.

הייתה אישה מאוד מאוד חכמה,

אישה מאוד מאוד חכמה למרות שהיא הייתה

אנאלפביתית מבחינת קרא וכתב,

מבחינת השכלה היא לא ידעה קרא וכתב

וגם אבא שלי לא ידע,

אבל היא הובילה את כל החינוך של הבית,

את הגידול של הילדים,

את הכלכלה של הבית,

הכל היא עשתה.

אבא שלי היה עובד, מביא כסף,

והיא הייתה... -המוח. -המוח.

היא הייתה המוח שמבצע,

היא הייתה המוח והיא הייתה המבצעת.

היא ידעה להסתדר, היא ידעה לנו,

היא הייתה הולכת לכל מקום, מסתדרת,

היא הייתה אישה ממש מיוחדת,

הייתה לה הרבה חכמת חיים.

היא סבלה הרבה בחיים.

היא התגלגלה, כשהיא הייתה ילדה קטנה

אמא שלה נפטרה.

ואז הסבתא שלחה אותה לארץ.

בזמנו, לפני קום המדינה.

אז היו עומדים בסוריה והיו צועקים פלשתינה

פלשתינה, והיו אוטובוסים שהיו מגיעים לפה.

אז היא שלחה אותה לאבא שלה לפה,

היא הייתה תקופה פה אמא שלי,

ואז אשתו של אבא שלה,

אמא שלה החורגת החזירה אותה חזרה לסוריה.

ואז הסבתא כבר נפטרה, לא הייתה,

היא הייתה אצל הדוד.

אצל הדוד כמובן זה...

מובן שמי שיתום, וזה לא האמא שלו והאבא שלו,

מתנהגים, היחס אחר ומתנהגים אליו בהתאם.

היו מנצלים אותה לעשות הרבה לצערנו.

היא עבדה מאוד קשה אצלם בבית.

היא הייתה מספרת שהיא הייתה קמה ב-1-2 בלילה,

היא אמרה לקום מהר מהר ללכת לקציר,

ללכת להביא מים, היו מביאים מים בחביות,

אז לא היו ברזים ולא היה מים בבית,

היו מביאים מים בחביות או בפחים,

פחים גדולים של 18 ליטר,

היא הייתה סוחבת על הכתפיים.

אפילו כשהיא התחתנה, וחיתנו אותה עם אבא שלי

שהיא לא הכירה אותו, אפילו לא ראתה אותו.

חיתנו אותה.

וכשהיא ילדה, היא הניקה

את הילדים של דוד שלה, עד כדי כך.

היא הניקה להם את הילדים גם.

היא הייתה אישה מאוד מאוד חכמה, הייתה

אישה מאוד, תראי, החיים שם היו מאוד קשים,

כמו פה, גם בארץ בשנות ה-50 וה-60,

היו קשים ולא היה...הכלכלה הייתה

קשה, הפרנסה הייתה קשה, מזון לא היה.

אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה אז המזון היה...

היו עושים...

כמו דרכון,

מחברת, איך קוראים לזה?

היו עושים למשפחה,

ספר למשפחה עם שמות.

ולפי זה היו מקבלים מנות.

את רוצה לקנות אורז, סוכר, היית מקבלת

בולים, - צנע כזה, כמו צנע. -כן.

לפי ה...כן,

לפי כמות המשפחה שיש לך.

יש לך שני ילדים, ארבעה ילדים, שמונה ילדים,

הייתה הקצבה

לכל משפחה לפי כמות המשפחה

היו מקבלים הקצבה.

אז החיים לא היו קלים, לא היה להם.

אנחנו לא היינו משפחה עשירה, אני לא

מתביישת בזה, אני גאה בבית שגדלתי

ובמקום שגדלתי ואני שמחה שגדלתי להורים כאלה

ו...

ועם אחים כאלה, ועם אמא ואבא למופת.

למרות שלא היה, הכלכלה הייתה,

כאילו הפרנסה הייתה צרה ולא היה כסף,

אבל ברוך השם אף פעם לא חסר לנו שום דבר,

אמא שלי אמרה אפילו אם אני אמכור,

אני לא אשכח, את השמיכות

אתם תמשיכו ללמוד, היא הייתה אומרת השכלה

זה נשק לחיים.

תלמדו, זה הנשק שלכם לחיים.

ובאמת כולם למדו?

לא כולם למדו, אבל ברוך השם כולם מסודרים

עם עבודות, הם עובדים...

חלקנו עובדי מדינה, וחלק עובדים עצמאיים

וחלק שכירים במקומות פרטיים.

אבל ברוך השם כולם ילדים טובים.

אני אגיד לך מה בארץ,

הם לא אוהבים את העולים החדשים.

הם לא עוזרים.

רואים עולים חדשים אומרים מה, עולים

חדשים באים, מקבלים, לוקחים זכויות.

זה לא זה.

זה לא היה כך שנותנים את הזכויות לעולה,

צריך לעזור לו להיקלט.

את השפה, את המנטליות, את המקום.

בן אדם משנה מקום אחרי כל כך הרבה שנים,

זה לא ילד שאת לוקחת אותו, הוא לא מבין,

מתאקלם מהר, בכל זאת אנשים מבוגרים

וגם בוגרים.

אנחנו גם לא היינו ילדים קטנים,

זה היה קשה לנו.

אבל ברוך השם הסתדרנו, מצאנו מקומות עבודה,

אני מהר מאוד מצאתי מקום עבודה.

ומאז אני עובדת שם.

תמיד אני מרגישה ישראלית. -תמיד? -ברור,

תמיד, הרי תמיד רצינו לבוא לארץ ישראל.

נכון, נולדנו בסוריה וגדלנו שם,

אבל אנחנו לא שייכים לשם.

זו לא המדינה שלנו, זו המדינה שלנו.

-כן.

זה הבית שלנו פה.

ברור, כשאנחנו הגענו לשדה התעופה,

כרענו ברך ונישקנו את האדמה.

זה היה הקודש, זו האדמה שלנו.

כן. -ארץ ישראל. אין לנו מקום אחר.

תראי, המסר שאני רוצה להעביר לאנשים,

לבני נוער במיוחד, להיות אדיבים,

להיות טובים, לעזור לזולת,

במיוחד כשבאים עולים חדשים,

כשבאים לארץ תמיד לעזור להם, לסייע להם.

אנחנו פה בעלי הבית כשאנחנו פה והם

באים חדשים, אנחנו צריכים לעזור להם.

זה כמו אדם שמכניס מישהו לבית שלו צריך לתת

לו, אנחנו צריכים לתת להם, בדיוק אותו דבר.

כשאנחנו מארחים מישהו בבית אז אנחנו מגישים

לו, נותנים לו, עוזרים לו, תומכים בו,

צריכים להיות אנשים שתומכים, עוזרים ונותנים

ואוהבים. 

תודה רבה רבה.

בכיף בכיף.

 Yaffa Cohen
Efrat Kraus
Qamishli
Syria
More Life Stories: