Web Documents
Files
Manage
Powered by ClearMash Solutions Ltd -
About
עברית
Transcription
Additional information
The transcription will soon be available
00:00:30

שמחוני יצחק.

יצחק, ובאיזו שנה נולדת?

1933.

איפה?

-בפרס.

עכשיו ככה.

הייתה שם, אבא שלי היה מנובנדגאן,

והוא התחתן, בא להתחתן עם אימא שלי, בזערגן.

זה שתי עיירות,

אחת צפונה, ואחת מערבה, משיראז.

מהעיר הגדולה שיראז.

-כן.

00:01:00

אז...

התחתנו והביאו ילדים,

ואני הייתי החמישי בבטן של אימא,

ואבא שלי נסע לשיראז,

לא נסע, נסעו,

היו על חמורים הולכים,

לא הייתה נסיעה ממש.

-כן, כן.

אז, להביא חליפה, ודברים כאלה, קצת,

בשביל הדוד שלי, אח של אימא שלי,

הוא רצה להתחתן.

זה היה בסביבות סוכות.

00:01:30

איזו שנה?

אה, היית... כן, כן, כן.

-33, 33, זה בדיוק מתי שאני מדבר איתך.

אז אני עוד הייתי בבטן של אימא.

וארבעה ילדים היו כבר,

ואני החמישי, הייתי בבטן של אימא.

אז כשהוא נסע, לא יודע כבר מה קרה,

חלה, או מה, או דום לב, או מה, לא משנה,

נפטר.

-הוא נפטר.

ואני, אימא שלי,

00:02:00

ילדה אותך.

-ילדה אותי,

ולא היה לה שום רכוש, שום דבר, ושם לא היה

ביטוח, לא הייתה שם פנסיה, לא היה שם כלום,

לא עבודה,

ולקחה אותנו, את כל החמישה,

לעיר הגדולה, שיראז.

ושם היא חשבה שהיא תמצא יותר פרנסה?

-שמה היא,

שמה הייתה עבודה, היא הייתה הולכת לכבס פה,

לאפות לחם לאנשים, כל מיני דברים.

00:02:30

מה שהיה, איזו עבודה שהייתה.

היו שוברים שקדים, מפצחים שקדים,

היו מנקים צמר,

צמר של כבש, וכל הדברים האלה.

-כן.

אז היא שכרה חדר, והתחילה לעבוד.

השאירה אותנו, הגדול ביותר היה אולי בן 10,

אז השאירה אותנו בחדר,

והלכה לעבוד.

00:03:00

ועד שכל אחד גדל בגיל 10, 11, התחיל לעבוד.

הלך לעבודה, ואני היחידי שלמדתי שלוש כיתות,

גם אני, אחר כך ראיתי שהמצב לא טוב,

התחלתי לעבוד.

והאחים הגדולים לא למדו בכלל?

הם לא למדו.

רק אני למדתי שלוש כיתות.

כן, אז בעצם אתה נולדת בשיראז, או בכפר?

אני נולדתי שם, אבל בגיל אולי, כמה חודשים,

00:03:30

גם שם פרטי, וגם שם משפחה.

-מה היה השם?

שם, היה לי, קראו לי, במקום יצחק,

למה, בגלל המוסלמים וכל זה, קראו לי צחי.

צחי זה שר המשכים בדרך כלל.

בפרסית, צחי זה שר המשקים.

-כן.

ושם המשפחה, זה היה השם של העיירה

שאבא שלי נולד שם.

קראו למקום נובנדגאן.

נובנדגאן.

-נובנדגאן.

00:04:00

פה אומרים נובנדגאן, אבל שמה זה עם ניקוד,

נובנדגאן.

-כן.

סבא, ראיתי מצד האימא.

כן.

-מצד האימא, סבא ראיתי.

רבי דוד, קראו לו.

שמה הוא היה?

-כהן צמח.

הם היו כולם סוחרים מיד לפה,

היו הולכים לכפרים, לכל הדברים האלה,

תן וקח.

-כן.

זה לא היה משהו, לא מקצועי,

אין מקצועות, אף אחד לא היה לו מקצוע.

והם במקור, גם הוא יליד פרס?

00:04:30

כולם יליד פרס?

-כל אלה, כולם ילידי פרס.

אבא, כולם, כמעט כולם,

לא היה משהו אחר.

היו לוקחים בדים, קצת זה וזה,

היו הולכים לכפרים,

דווקא היהודים, או כולם?

-היהודים, היהודים במיוחד.

המוסלמים, היה להם חקלאות, וכל הדברים האלה,

אז היהודים לא התעסקו בחקלאות.

היה להם אסור?

כי לא היו להם אדמות, וגם היו צריכים

לעבוד שבתות, וכל זה, אז הם לא,

00:05:00

לא יודע, משום מה, לא היה חקלאי אצל היהודים.

אז כאילו בכפר, איפה שגרתם,

זה לא היה כפר, זה עיירה.

-עיירה.

כפר זה רק היה של החקלאים.

הבנתי.

-כפר זה רק של חקלאי,

אלא עיירה, זה,

יש כמה חנויות, יש כמה זה,

וחשמל לא היה.

וכל אחד שרצה לבשל, או מה,

או שהיה צריך ללכת לאסוף,

עצים, קוצים וכל הדברים האלה,

00:05:30

או שהיה צריך לקנות נפט.

זה, אתה מדבר על העיירה, לא על שיראז.

-על העיירה.

שיראז, גם לא היה חשמל בבתים.

-לא היה חשמל.

לא היה חשמל בבתים.

לא היה חשמל בבתים,

היינו מבשלים גם בבית על פחמים,

את רואה, יש לי, עשיתי,

הבאתי לך דוגמה.

-כן.

היינו מבשלים על פחם.

או בשבתות, שהיינו עושים חמים וכל זה,

00:06:00

עם קצת עץ או עצים, וכל הדברים האלה.

-כן.

אימא הייתה, לא היה לה זמן בשביל לסרוג,

כי היא הייתה צריכה לעבוד כל הזמן.

היא לא סרגה אף פעם.

-כן.

והיא, העבודה שלה, רק הייתה צריכה

לחפש עבודה, להביא לנו אוכל.

שורדת.

כן.

-היא הייתה כל הזמן מחפשת עבודה,

פה שם, איפה לכבס להם בגדים,

איפה לאפות להם לחם,

איפה לנקות, אני יודע,

כל עבודה, מה שבא,

הייתה עובדת.

-הייתה עושה.

00:06:30

אני, בטח שזוכר, היינו במחל, כמו שאומרים,

ריכוז של המקום של היהודים.

זאת אומרת, גרתם בשכונה יהודית?

שמה זה היה ככה, אחד קראו לו מחלה,

ואחד קראו לו דירע טק.

אז זה שני מקומות הריכוז של היהודים במיוחד.

במיוחד.

כמה יהודים חיו בשיראז?

את זה, אני לא זוכר את זה,

00:07:00

לא היינו עד כדי כך פקחים

כדי לשאול כל הדברים האלה.

לא היינו עד כדי כך,

לא היינו מלומדים כדי לשאול כמה יש, כמה אין.

-כן, גם היית קטן.

אני בכל זאת, הייתי קטן,

אני עד גיל 17 הייתי אבל ב...

בפרס.

-עד גיל 16 הייתי בשיראז,

אחר כך שנה הייתי בטהרן, כשבאתי לארץ.

בתי כנסת היו, הכול, ואפילו באו מהארץ,

00:07:30

אחד שקראו לו לוי.

בא ללמד אותנו בראשית, תורה, כל הדברים האלה.

אנחנו הלוא היינו

לומדים בבית ספר של המוסלמים.

לא היה בית ספר יהודי?

-לא, היה,

אני למשל הלכתי לבית ספר יהודי,

אבל המורים וכל זה, הכול, היה מוסלמי.

המורה, והמנהל, וכל השאר, ואב הבית,

00:08:00

הכול, כולם היו מוסלמים.

-מוסלמים.

כן.

-ולמדו תורה, או,

הם לא, אנחנו רק, היו נותנים לנו שיעור,

פעם בשבוע,

שיעור תורה, א'-ב', דברים כאלה, כדי ללמוד.

-כן. כן.

יש כמה בתי כנסת

שאני יכול להגיד לך את השמות.

כן, אני אשמח.

-היה אחד, בית כנסת אחד, אברהם,

בית כנסת אחד כוהנים, כוהנים,

בית כנסת אחד, שוק.

00:08:30

ובית כנסת אחד חדש,

קראו לזה חדש,

אנחנו לא אמרנו ח',

אמרנו האדש, האדש, לא חדש.

חדש מלשון שזה חדש, או... ?

-חדש, כן זה חדש, זה חדש.

מלשון חדש, כן.

-כן, כן.

אבל לא התבטאנו בח'.

-כן.

כולם דיברו, ח', מהגרון, אבל ה'.

כן.

-רחמים, למשל, לא אמרו רחמים,

אמרו רהמים, רהמים.

-כן.

00:09:00

רהמן, למשל, אבא שלי קראו לו רחמן,

אבל אנחנו קראנו רהמן, רהמן.

כן.

החגים, למשל, לא היו כל השטויות האלה,

של אוזני המן ודברים כאלה,

שמה ידענו את כל הפסח,

סוכות, ראש השנה,

פורים,

תשעה באב, הכול הכול הכול, היינו...

-עושים.

עושים הכול.

-מה אתה מתכוון השטויות?

00:09:30

אוזני המן, כאילו לא היו מאכלים מסוימים?

-לא היו,

מנהגים של מאכלים, או לשפוך מים,

או אני יודע, כל ה...

למשל, בפורים, היו לנו קפצונים,

שהיינו מסדרים לבד,

והיינו זורקים.

לא היינו קונים,

דברים כאלה לא היו הולכים לקנות.

כן.

-היינו מכניסים חומר,

באבנים קטנות וכל זה,

היינו עושים מזה,

אבל היו דברים מסוכנים גם.

00:10:00

אני כל החיים שלי, קודם כל הייתי שמח בחלקי,

ועד היום אני שמח בחלקי.

בגלל זה גם נשארתי צעיר.

-כן.

אוכל מה שיש, הלכנו יחפים,

לא היה כסף לקנות נעליים,

לא היו נעליים,

היינו, אני הייתי למשל מקבל מאימא אגורה אחת,

חצי אגורה, קונה לחם,

אוכל בדרך, הולך לבית ספר, וחצי אגורה,

הייתי קונה עפרונות, וכל הדברים האלה.

00:10:30

מחברת, עפרונות, וכל הדברים האלה.

כן.

-והייתי מצטיין בבית ספר.

כן.

בית כנסת, היינו הולכים במיוחד בשבתות.

כן.

-אבל המבוגרים היו הולכים גם ימים רגילים.

אנחנו עברנו פעם, חיינו בשכונה של המוסלמים,

אבל לא היו לנו בעיות איתם.

לא היו לנו איתם בעיות, בכלל.

00:11:00

עם הילדים שלהם היינו משחקים מחבואים,

היינו משחקים כל מיני דברים,

אני זוכר ילד אחד שקראו לו מנוצ'ר.

זה, מנוצ'ר זה מנשה, יעני, כאילו.

-כן.

מנוצ'ר, ובן אחותי קראו לו גם מנוצ'ר.

אז הוא בגיל 13, הוא עשה ברית,

והיה הולך עם כזה, מגבת כזו,

קראו זה לונגי, לונגי.

-כן.

00:11:30

והיינו משחקים יחד, אפילו שהוא עשה את הברית,

היינו רצים, היינו, מחבואים וכל הדברים האלה.

היה לנו קשר טוב מאוד.

לא הייתה אנטישמיות.

לא הייתה, לא, לא, אבל פה ושמה,

ג'וד נג'ס, אני יודע, את יודעת מה זה,

פה ושם, זה ילדים.

אני זוכר שפעם, כשעבדתי באיזה מקום,

הייתי כמו שוליה.

הייתי הולך להביא...

00:12:00

היו עובדים בבניין, הייתי הולך להביא להם מים

מאיזה מאגר מים של שלג, של המוסלמים.

אז תמיד אני הייתי הולך להביא,

היות ואני הייתי מהעיירה,

לא דיברתי בשפה של היהודים של השיראז,

כי איראן, הייתה להם שפה של היהודים,

כמו לדינו.

כן. 

-כמו לדינו.

אז אם היו מדברים את השפה הזאת,

הם כבר היה להם בפה,

לא יכלו להגיד, למשל,

00:12:30

היום, אם מוסלמי היה תופס אותי,

אומר, תגיד סה,

ואם הייתי אומר ת'ה,

אז הוא אומר, אתה יהודי.

אם הייתי אומר סה,

לא, אתה לא יהודי, אתה בסדר.

אני, עם אימא שלי, הייתי הולך למסגד שלהם,

היינו הולכים, מסתובבים, וכל זה,

לא, לא, היינו למשל, בזמן,

-כי לא היה ניכר שאתם יהודים.

אותנו לא הכירו בגלל השפה.

כי הם דיברו שפה שיראזית יהודית,

00:13:00

ביניהם, כדי שהמוסלמים לא יבינו.

אז זה, הסתדר משהו.

-אתה לא הבנת את השיראזי?

אני הבנתי, אבל לא דיברתי מילה.

לא דיברתי מילה אחת, אבל כשבאתי לארץ,

אני עכשיו פה מדבר יותר טוב מאלה, השיראזים.

שזה ממש שונה מה...

-שונה ממש, זה כמו יידיש.

כמו יידיש, זה כמו יידיש.

-כן.

אבל,

-היית קטנצ'יק,

00:13:30

אני הייתי קטן, אני מגיל 4 כבר הייתי עצמאי.

כי לא היה, מה?

-כי לא היה.

אימא הייתה עוזבת אותנו, הולכת,

ואנחנו היינו מסתדרים,

אפילו שהייתה לנו באר מים בחצר,

ובריכת מים בחצר,

הלוא פעם גרנו בית הכנסת של אברהם,

כמו שאמרתי לך.

כן.

-בהתחלה שהיא באה, לא היה לה איפה,

אז נתנו לנו חדר בבית כנסת.

-כן.

00:14:00

אז היינו משרתים גם, עוזרים להם,

וגם היינו חיים שמה.

אני עד היום זוכר שהיה לנו כאבי עיניים,

אימא שלי הייתה אומרת, תשכב,

הייתה שמה לנו אבקה.

הייתה אבקה ממש כמו פלפל לבן, פלפל חריף לבן.

-כן.

עד הבוקר, כבר לא יכולנו לפתוח.

ובבוקר, כשהיינו קמים, כבר העיניים בסדר.

ועברנו הרבה דירות.

00:14:30

אני זוכר גם, כל הדירות שעברנו, אני יודע,

מבית כנסת אני זוכר,

עברנו לבית אחר, שהשכיר חדר אחד,

היא שכרה, ואחר כך,

משמה עברנו למקום אחר,

ועוד מקום, ארבע מקומות אני זוכר שעברנו.

כן.

-חמש מקומות אפילו, שכבר עלינו ארצה.

כן.

-אני גם הייתי הולך לעבוד בבניין,

הייתי הולך לעבוד מה ש...

00:15:00

הייתי הולך לעבוד עם עגלות,

הייתי רוכב על סוסים, הולך להביא,

מבית מטבחיים,

הייתי הולך להביא להם בשר לקצבים.

פעם אחת הלכתי, ומוסלמי אחד  רדף אחרי,

תרכיב אותי, אמרתי, אני לא מרכיב אותך,

הוא אמר, אם לא תרכיב אותי, אני אהרוג אותך.

אז איך שהרכבתי אותו,

הסוסה עשתה שני סיבובים, הפילה את שנינו,

ואני קיבלתי נקע,

אבל בכל זאת, עם הנקע,

00:15:30

הלכתי, ולקחתי את הבשר,

ובאתי, חילקתי להם, והכול.

היינו עובדים, לא היינו מפונקים.

-כן.

ואימא שלי הייתה אומרת,

בן אדם רעב, אוכל אבן.

ככה התרגלנו.

כן. ואיך היית מוצא עבודה?

היינו הולכים במקום ריכוז של היהודים,

אז כל אחד בא, אומר,

אתה רוצה לעבוד, אתה רוצה לעבוד,

אז כל אחד היה הולך לעבוד איתו.

-כן.

00:16:00

ואחר כך, בסוף, אחי היה חופר בארות.

אז עבדתי איתו.

אח אחד, היה לו קודם עגלות,

הייתי הולך לעבוד עם עגלה וסוסה, וכל זה,

אחר כך, לאט לאט לאט,

עד שכבר, הלכתי גם עם יהודים שהולכים לכפרים,

למכור דברים, ולהביא דברים,

הייתי הולך איתם.

-כן.

איך זה קרה שהלכת לבית ספר,

שאימא שלך אותך לבית ספר?

אימא שלחה אותי, הייתי קודם בכותב,

קראו לזה, של היהודים.

00:16:30

כן.

-הייתי כבר יושב, והיינו לוקחים ככה,

משהו כזה, עם אש, ויושבים בחורף,

ולומדים קצת, ואחר כך,

לאט-לאט, התחלתי לעבוד.

ואחר כך, היא שלחה אותי לבית ספר,

-למדת עד כיתה ג', כן,

כשגדלתי, וראיתי שהמצב שלה לא טוב כבר,

העיניים שלה כבר לאיבוד,

אז התחלנו לעבוד, גם אני התחלתי לעבוד.

00:17:00

ואז שהגיע הזמן של ישראל,

אמרו שאתם עולים לארץ,

היה ריכוז של העיירה של אבא שלי,

הם החליטו שכולם, בבת אחת,

עולים.

-עולים לארץ.

מה ידעת על מדינת ישראל,

מה היה הקשר שלך,

לא ידענו שום דבר, רק היינו בפסח אומרים,

שנה הבאה, בירושלים, זה הכול, לא ידענו.

00:17:30

לא ידענו שום דבר, לא שמענו כלום, לא

עיתונים, לא רדיו, כלום, שום דבר לא היה,

כלום.

כלום לא ידענו, לא מלחמות, שום דבר.

לא הרגשתם, שבארץ הייתה מלחמה, לא הרגשתם.

-רק אני,

לא, לא הרגשנו שום דבר,

כשהייתה מלחמה, מלחמת העולם,

כן?

-זה הרגשנו.

מה באמת הרגשתם?

-לא היה לחם, לא היה זה, היו...

היו צריכים לעמוד בתור בשביל לחם.

00:18:00

ואימא שלי ואנחנו, היינו הולכים לעמוד,

בשביל כל היהודים, ללכת לקנות להם לחם.

כי ליהודים לא היו נותנים להם כל כך מהר.

ואתם בגלל השפה,

-אנחנו,

כן.

-לא הכירו אותנו, אז היינו קונים להם,

היינו מביאים להם.

תכף, אני זוכר, שאחר כך,

כשהילדים היו מוכרים עיתונים, היו אומרים,

היטלר נפל עם החמור שלו,

בחצי אגורה.

-כן.

00:18:30

העיתון, בחצי אגורה.

-כן.

אז אתה לא יודע כלום על מדינת ישראל,

לא ידענו, לא ידענו שום דבר, לא ידענו.

לא היה לנו קשר, לא...

-כן.

לא רדיו, לא חדשות, לא שום דבר.

כלום, כלום.

-כן.

רק ידענו שיש ישראל, ואנחנו רוצים ישראל,

זהו, ברגע שנפתח,

והחליטו אלה לעלות,

ובגלל שהשם שלי היה השם של הכפר ההוא,

00:19:00

הצטרפנו אליהם,

והביאו אותנו.

היה ועד, עשו ועד ביניהם,

כשהוועד, אז הלכנו לוועד, אז אימא שלי אמרה,

אנחנו גם, בעלי היה מנובנדגאן,

אז טוב, תצטרפו אלינו.

אז הם כולם הלכו לעמישב, וחלק לבית שאן,

אבל אתה יודע מה דחף אותם

דווקא בשנית 50 לעלות?

מה דחף אותם?

לא היה להם מה לאכול, לא היה להם מה להפסיד.

00:19:30

אף אחד לא חשב על החיים שלו,

מה שיהיה, מה שלא יהיה.

אין.

המצב לא היה...

כולם היו עניים.

כן.

-עניים, את יודעת מה זה עניים?

אנחנו היינו עניים.

-כן.

אם בן אדם הולך יחף, בחורף, בקיץ,

ואין לו מה ללבוש,

אם מישהו היה לובש משהו, בגדים,

היו אומרים, זה החג שלו.

משיח שלו הגיע.

-כן.

אני הייתי בכפר.

00:20:00

כן.

-הייתי, הלכתי, יצאתי עם אנשים בכפר, בשביל,

להרוויח כסף ולאכול.

הלוא המבוגרים, שהיו הולכים לכפרים עם חמור,

והם היו פוחדים שיהיה שוד בדרך, או מה,

אחד אמר לי, תשמע, אני לא רואה כל-כך טוב,

אני לוקח אותך איתי,

והוא קנה לי זוג נעליים מסריגה.

-כן.

קנה לי זוג נעליים, שאני אוכל ללכת איתו.

00:20:30

הוא אחר כך הוריד לי מהמשכורת.

ובדיוק הייתי בכפרים, וכל זה,

וכששמענו שעולים,

הצטרפנו, גמרנו.

בלי לשאול, בלי שום דבר.

לא שאלנו כלום.

אז כל הכפר עולה, אימא באה גם כן, עם הילדים,

אימא, כולנו, כל החמישה ילדים.

-כולם עולים.

ונוסעים לטהראן?

נסענו לטהראן, היינו באוטובוס,

באוטובוס לקחו אותנו לטהראן,

00:21:00

היינו כמעט יומיים בדרך,

לילה ישנו באיזה שדה,

שחור, שאימא שלי הייתה אומרת,

זה מדבר סחרה.

כן.

-אז ישבנו שמה, עד שהאוטובוס לקח אותנו לקום,

אחר כך, מקום לטהראן.

והיינו שמה כמעט חצי שנה ויותר, אפילו,

שמה גם הלכתי לעבודה.

גם שמה הלכתי לעבוד, לחפש עבודה.

-כן.

00:21:30

טהראן, מה, היה מקום ריכוז הל העולים?

-זה היה בתי כנסת, לא,

לקחו אותנו שני בתי כנסת, היה,

בית כנסת אחד, קראו לזה מרזה יעקב,

בית כנסת של יעקב,

ובית כנסת אחד, חסאן עבאד.

כן.

-חסאן.

אנחנו קראנו לו הסאן עבאד,

אבל חסאן עבאד.

כן. ופשוט ישנתם שם.

ישנו שם כולם, על הרצפה, כל אחד, מרוכז, לא,

00:22:00

וחיכיתם לעליה.

-חיכינו לעליה,

היה חורף קשה דווקא, והכול,

ועברנו את זה.

בשני בתי כנסת גדולים ממש,

עם חצר גדולה, הכול.

ואז אומרים, אפשר לעלות?

ואחר כך העלו אותנו, כל פעם,

-במטוס?

כן, מטוס, ובאנו לשער העלייה,

אני זוכר שהגענו לשער העלייה,

00:22:30

היה גשם, הבאנו קצת אורז, וקצת סוכר,

וכל זה, הכול הלך, עם הגשם.

אחר כך הביאו משאיות.

-באיזו שנה זה?

זה שנת 51. ינואר 51.

-51.

זה היה בסביבות חנוכה, בסביבות חנוכה זה היה,

-היה חורף קשה, נכון?

כן.

טבת.

אז הביאו משאיות, לקחו אותנו לשער העלייה.

00:23:00

ושער העלייה, נשארנו שמה, בדיקות,

וחיטוי וכל הדברים האלה,

ואחי, בגלל שהוא היה צריך להתגייס,

אתם רוצים מים, לשתות, משהו?

אז...

אחי, השאירו אותו שם במחנה,

שיבוא עם הכורדים והעיראקים.

כן.

-בהשתייה קראו לזה,

היה איזה... שמה, בסביבה, חצר שמה,

00:23:30

הם ישבו שם.

עם העיראקים, והכורדים וזה, כל אחד,

סידרו להם אבא ואימא, שני אחים שלי באו איתם.

ואני באתי עם אישתו וילדים שלו.

הייתי מטפל בהם גם.

האח שלי היה נשוי, עם שלושה ילדים.

ושלושה ילדים, עם אישתו, באו איתנו.

-כן.

את אחי לא נתנו לבוא,

בגלל שהוא היה צריך להתגייס.

אה, להתגייס באיראן.

-באיראן.

אה, לא ב...

-באיראן. באיראן, באיראן.

מי שהיה צריך להתגייס,

לא נתנו לו לבוא.

00:24:00

אלא היו מערבבים אותם עם כורדים ועיראקים,

היו מסדרים להם אבא, אימא, ו...

והאח השני, הוא התחתן שם, במחנה אוהלים שמה,

בהשתייה, קראו לזה.

בטהראן.

-בטהראן.

אז אחיך לא עלה אתכם,

-שני אחים שלי לא עלו.

אבל אחותי ואני,

והמשפחות שלהם.

-אחות אחת גדולה,

היא הייתה נשואה, היא עוד לא באה,

היא עוד בחוץ לארץ.

00:24:30

הייתה בחוץ לארץ אז.

-כן.

היא באה אחרי 7 שנים.

הבנתי, והאח הנשוי,

מגויס, שני האחים מגויסים?

-שני האחים היו צריכים להתגייס,

אחד בכלל עשה צבא.

השני עשה צבא.

-כן.

אבל לא נתנו לו לבוא, בגלל הגיל שלו,

אני יודע מה, בכל זאת,

אז הנשים שלהם והילדים, אתכם.

כן, הנשים של האח הגדול

ושלושה ילדים באו איתנו.

הם גרים בפתח תקווה היום.

00:25:00

הם גם נפטרו כבר, ההורים נפטר,

אבל הילדים בפתח תקווה.

ואז, אתם כאילו מטפלים גם,

אני, אני, אני הייתי מטפל של הילדים.

-של הילדים.

כל הזמן, היה ילד אחד, שהוא אוטיסט,

ועד היום הוא ב...

אז על היד שלי, כל הזמן.

וכשהיינו הולכים לעמוד בתור, בשביל אוכל,

אז כל האשכנזים האלה, וכל אלה,

לא ידענו עברית, והכול, כל אחד היה אומר,

00:25:30

חשבו שזו אישתי,

אני קטן כזה, וילדים, לא יכול להיות.

-כן, כן.

אז לא הבינו.

-כן.

אז הייתי אומר לו, גם אני לא ידעתי לדבר,

אז הייתי אומר,

כן.

-פנטומימה.

אני מגיע לארץ בן 17, הולכים לבית שאן,

קודם היינו בבית עולים פרדס חנה.

כשהגענו לבית עולים פרדס חנה,

גם חיפשנו עבודה,

00:26:00

הייתי הולך יחף, עד גבעת עדה,

היינו הולכים בגבעת עדה,

חופרים בורות בשביל גפן.

מהבוקר עד הערב, מקבלים לירה אחת, באים חזרה.

אבל לא היה לנו מה לעשות עם הלירה גם,

כי היו נותנים לנו אוכל, הכול.

ולא היה מה לקנות, רק אולי גזוז,

שם היה דוכן של גזוז בפינה.

ואימא, מצאה מה לעשות?

אימא כבר לא הייתה צריכה לעבוד.

00:26:30

אנחנו היינו מפרנסים אותה,

היא כבר לא יכלה, היא לא,

כן.

-היא לא יכלה לעבוד כבר.

היה לי כל-כך טוב, שאני באתי, אני חברותי,

תמיד גם, השגתי, כל מקום שאני הולך, עד היום,

אני מדבר רק שתי מילים, כבר יש לי חברים.

-כן.

בבית כנסת,

בקופת חולים, במועצה, בסופר,

כל מקום שאני הולך, רק שתי מילים, מספיק.

00:27:00

כן.

-כבר יש לי חברים.

כן. אז כשאתה באת לארץ, שמחת?

אני, בטח שהייתי שמח.

כי אני, לא היה לי גם קשה לעמוד.

עמדתי, הייתי שמח כל החיים שלי,

עד היום אני שמח.

עד היום, עד הרגע הזה.

-כן. כן.

מיהו העשיר?

השמח בחלקו.

אני שמח בחלקי תמיד.

אני 20 שנה גר פה,

עד היום אני ישן בממ"ד.

00:27:30

אני לא מחפש לי מקום נוח,

למה, איפה שלא יהיה.

בצבא לא היה לי קשה.

-כן.

איפה שזרקו אותי,

הייתי פעמיים בלבנון,

בשנת 49 ו-50.

כשהבן שלי כבר היה בצבא, שם בלבנון.

היה במלחמה.

הייתי, כל הארץ אני,

אבל בחוץ לארץ אני לא נסעתי לאף מקום.

מאז, שאני 68 שנים בארץ,

לא יצאתי מהארץ.

00:28:00

אבל פה בארץ, אני מכיר כל נקודה.

כן.

-היינו נוסעים,

הייתי לוקח את הילדים לכל מקום.

כשהיינו במעברה,

אז אנשים מבוגרים לא התגייסו,

אז באו שוטרים, ועקפו את כל המעברה,

תפסו את כל הצעירים, לקחו אותם למשטרה,

אמרו, אתם צריכים להתגייס,

וגם אני אמרתי, אני גם אני רוצה.

אם כבר, אז אני רוצה ללכת להתגייס,

עד ש... לא היו עבודות כל-כך.

00:28:30

אז התגייסתי.

בשביעי ל-11 אני כבר התגייסתי.

מתי עליתם?

בינואר עליתי, בנובמבר התגייסתי,

אותה שנה, אותה שנה.

אותה שנה.

ואימא, איפה הייתה אז?

-אימא הייתה במעברה.

היא נשארה במעברה, ואני,

התגייסת. כן.

-עם אחותי, היא נשארה עם אחותי.

עברית אני קלטתי מהר מאוד.

על סמך זה שידעתי לקרוא את הפרסית.

00:29:00

וגם פה ושמה, עכשיו מאז, אחרי זה,

גם רומנית, גם ספרדית,

גם, איך קוראים לזה, פראנסווי.

צרפתית.

-כן.

עם כל אחד, כשאני מגיע לכל אחד,

אני יודע כמה מילים לדבר איתו.

יפה. והיית בנח"ל, אמרת.

אני הייתי בנח"ל, בעין גב.

שנה שנייה נרשמתי לשל"ת.

00:29:30

אז אלה שנרשמו לשל"ת,

נפתח ירדות עין גדי, אז לקחו אותנו לעין גדי.

ואני הייתי הרקדן של בן צבי.

בן צבי בא לשמה, לעלייה,

בדיוק אני הייתי על הבמה.

הייתי רוקד, מאז אני,

גם כשאני עכשיו בחב"ד,

בלעדי לא עושים התוועדות,

אומרים, אין שמחוני שירקוד לנו.

00:30:00

ואני עכשיו יש לי בעיה, צריך להחליף את הברך.

-את הברך.

כן.

אני כל החיים שלי,

מאז שאני בארץ, אני ישראלי.

ישראלי.

-כל החיים שלי.

אני, לפני ארבעה חודשים, אמרו לי,

אני לא יודע, הייתה לי גם תאונה, האוטו הלך.

האוטו הלך, ואני בלי שריטה.

בלונים יצאו לי, כל שלושת הבלונים יצאו לי,

ובא נהג מונית, אומר לי, אתה חי?

אמרתי, אני חי.

00:30:30

כי אני הייתי הולך לכל מקום,

את השם נובנדגאני, אף אחד לא יכל לבטא את זה.

כל אחד היה כותב משהו אחר.

אז אמרתי, בבסיס טירונות שהיינו,

כמה אנשים החליפו.

אמרו גם אתה תחליף,

אמרתי לו, בינתיים אני לא מחליף.

כשהגעתי לשמה, והוא,

כשקיבלתי את הבשורה, שהוא נפל עם המטוס,

-אז תספר, מי נפל עם המטוס?

לא יודע, זה סודי.

אמרו שזה...

עד היום, עד היום עוד לא יודעים,

00:31:00

יש ספר, יש לו ספר.

-לא, אבל מי זה היה שנפל?

מי זה היה שנפל?

-אסף שמחוני.

אסף שמחוני, אלוף מספר אחד.

והכרת אותו?

לא הכרתי אותו, רק שמעתי את השם,

אמרתי, זה השם, מתאים לי.

אז לקחתי את זה, זה גם אחי עשה את זה.

אחי השני, הוא קיצר את השם,

עשה את זה דגני.

אני אגיד לך, אפילו שאישתי הייתה בת דודה שלי

לא דיברנו פרסית, דיברנו תמיד עברית.

00:31:30

אבל הילדים הגדולים

למדו מהסבא והסבתא קצת פרסית.

הקטנה, זאת שעכשיו צלצלה אלי, תמר,

היא כבר באה מאוחר.

הם כבר לא היו, אז היא לא למדה.

-כן.

זאת אומרת, נהיית ישראלי וזהו.

אני ישראלי, לכל דבר. לכל דבר.

-כן.

בכלל אני לא, לא חשבתי על פרס בכלל.

יותר, כל מי שאומר, בוא תיסע לחו"ל, אמרתי,

00:32:00

אני כבר הייתי 17 שנה בסרט הזה,

אני כבר יודע, מה יש ללכת?

אפילו לקפריסין לא נסעתי, לאף מקום.

לא לטוס, אף מקום, לא מתחשק.

-כן.

היינו פה בנואבה, היינה בים המלח,

היינו בראש הנקרה, כל המקומות,

כל המקומות, הסתובבתי בארץ,

אבל לחוץ לארץ לא יצאתי, לא יצאתי.

אני אמרתי, בית כנסת שאמרו לי,

אתה רואה, אחמדינג'אד שלך, וזה, אמרתי,

אל תפחדו, זה שום דבר.

00:32:30

כי הם רק מדברים,

אין להם בכלל ניסיון למלחמה,

הם לא יודעים מה זה מלחמה, לא יודעים כלום.

אני זוכר שאחי היה בצבא,

נתנו לו חמישה כדורים,

חמישה כדורים, בהתחלת הצבא,

בסוף הצבא, בשחרור, אם הוא לא היה

מחזיר את זה, הוא היה מקבל מכות.

כן.

בבית ספר, למשל,

אני הייתי תמיד,

אפילו עם המורות, שהן מוסלמיות, והכול,

היו אוהבות אותי.

00:33:00

למה, אני הייתי המצטיין.

הייתי מסתדר עם כל דבר,

הייתי בכל דבר הראשון.

בספורט, בציור, בהבעה,

אבל לא הייתי עושה בכלל שיעורי בית.

שיעורי בית לא הייתי עושה,

ואני הייתי הראשון תמיד.

כן.

-למה אני הייתי התורן,

מי שהיה מצטיין, הוא היה תורן כל החיים.

לא כמו פה, שמחליפים כל שנה.

מי שהיה מצטיין, פעם אחת,

אני זוכר שכעסתי עליה, לא רציתי להיות,

00:33:30

אז היא רצתה לעשות לי בעיות.

אמרתי, יום אחד העמידה אותי בשורה,

תראו את הציפורניים.

אז היו לי ציפורניים כאלה.

תצא החוצה. יצאתי החוצה,

עד שהיא סיימה עד הסוף,

לקחתי סכין גילוח,

הורדתי את הכול.

היא חזרה, אמרה, בוא יאללה, תחזיק את היד,

רצתה לתת לי מכות, אמרתי, בשביל מה?

יש לך ציפורניים.

אני יש לי ציפורניים?

את חולמת?

00:34:00

היא התחילה לצחוק, היא אומרת לי,

מה עשית? איך עשית את זה?

כן.

-אני אומר, כל אדם,

כל אדם, איך שהוא, צריך להיות רגוע.

וצריך לדעת, בין טוב לרע.

ולא צריך להיות פזיז, ולא צריך לכעוס.

הנה, אפילו הבן שלי אומר, העורך דין,

את יודעת שיש לי בן עורך דין, כן?

00:34:30

כן.

-הוא אומר לי, אני לא יודע, אבא.

אתה, כל מה שקורה, כל מה שקורה לך,

כל מה ש...

אתה תמיד אופטימי, ואתה תמיד צוחק.

אפילו בתאונה שהייתה לי, הגעתי לבית חולים,

ההוא שבא לקח אותי לצילום,

אני מתחיל לצחוק איתו.

הוא בא אומר לי, מה אבא, אתה עכשיו?

-אתה אחרי תאונה.

כי אני הכרתי אותו בגלל אשתי.

כן?

-כל, אני למשל, על אשתי אני סבלתי הרבה שנים.

00:35:00

הרבה שנים, אבל לא כעסתי,

לא שום דבר, לא כלום.

לא כלום.

אני, איפה שיזרקו אותי,

איפה שזרקו אותי, ואיפה שיזרקו אותי,

אין טענות.

אין אצלי טענות בשום אופן.

אין לי מילה רעה. אין לי.

תמיד מילה טובה.

פה יש לי שכנות, שכנים,

כן.

מה זה, כל אחד, רק אומרים, שאתה לא תעזוב פה. 

אנחנו רוצים את הדירה, אבל אתה לא תעזוב פה.

-כן.

שמחוני לא הולך, גם בבית כנסת,

בבית כנסת משתגעים עלי.

כן.

תודה רבה רבה לך.

אין בעד מה.

היה חשוב.

Yizchak Simhoni

Interviewer -
Efrat Kraus
Video length:
00:34:10
Date Taken:
01/01/1
Place:
Shiraz
,
Iran
Playlist (0)
00:00:00
Search