מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

מה שמך? -שמי זהבה אלעד לבית זקן.

זקן. -זקן. -ואיך

קראו לך בכורדיסטן?

קראו לי זכייה. זכייה? -זכייה.

מלשון זכות, זכייה.

ובארץ החלפת את זה לזהבה?

-זה שם עברי, כן.

ובאיזה שנה נולדת?

1943.

00:01:00

נולדתי בעיר זאכו

בכורדיסטן העיראקית.

את יכולה לספר לנו

איפה זה פחות או יותר?

אמרתי, זה גובל, זה

על חוף נהר חידקל,

וזה גובל בין עיראק,

איראן וטורקיה.

00:01:30

פשוט קרוב מאוד לטורקיה גם, אבל זה

בפני עצמו, זה נקרא צפון עיראק.

כורדיסטן, צפון עיראק,

כורדיסטן העיראקית.

כן, והשלטון היה שלטון עיראקי?

-שלטון עיראקי, כן בהחלט.

כל ה...השליט האחרון שאני זוכרת

עוד פה בארץ, כשהוא נהרג שם,

הייתי מאוד צעירה, כשהוא נרצח שם.

00:02:00

הוא נרצח ובמקומו קם נור אל-שריף.

נור אל-סעיד, יש נור

אל-שריף, עד כמה שאני יודעת.

את יכולה לספר לנו קצת על המשפחה?

אבא, אמא, במה הם עסקו?

כן, מאוד.

אנחנו בעצם משתייכים למשפחה

ענפה שנקראת משפחת זקן.

00:02:30

ורוב הדודים שלי היו פרנסי העיר.

פרנסי העיר, משפחה מאוד מכובדת.

זו עיר גדולה זאכו? -רמה גבוהה...

-זאכו זו עיר גדולה?

עיר לא ענקית אבל היא עיר יהודית

ממש, היא עיר שרק יהודים גרו בה.

רק יהודים? -רק יהודים בזאכו.

-כן.

זה היה אזור שכלל אך ורק יהודים.

00:03:00

הייתה כאילו מין

חומה, כאילו חומה.

היה מאוד כמו מין גטו כזה,

אבל עם שדות, היו לנו שדות,

היינו קשורים עם

התושבים הלא יהודים.

התושבים הערבים

ואפילו כפרים רחוקים.

היינו מאוד קשורים למשל לחוות

החקלאיות של המוסלמים.

00:03:30

היינו מבקרים אצלם, עושים גבינות, אני

זוכרת שהוריי היו נוסעים פעם בשנה

אל אותם הישובים המוסלמים

להכין גבינה לשנה שלמה.

גבינות היו מכינים ומביאים.

ואבי היה סוחר.

הוא היה לוקח את המרכולת

ונוסע...לא נוסע, על חמורים.

00:04:00

עם פועלים, היו לו כמה פועלים והיה נוסע

לכפריים שהם מנותקים בעצם מהמרכז העירוני,

והיה חסר להם מרכולת, כל מיני...

הוא היה מביא ותמורתם היה לא בכסף אלא

בסחורות שהיו חיוניות לעיר שלנו.

למשל כמו לדוגמה אגוזים, צימוקים.

00:04:30

כל מיני, ופירות נדירים שהיינו...

והיה מביא לפעמים

גם בגדים מיוחדים.

בגדים מבדים מאוד מאוד

מיוחדים שלא בהישג יד.

ופעם בחודש, פעם בחודשיים

הוא היה מגיע הביתה.

00:05:00

ומשם היה מגיע אפילו לטורקיה,

לאיראן, פשוט היום תוך כדי...

ואז הוא למד את השפה, את השפות, היה לו

קצת מושג בשפה הפרסית האיראנית, הטורקית,

היינו מדברים קצת כמה מילים

בטורקית אפילו אבא שלי היה מדבר.

אז זה מה שהיה, ואנחנו

היינו...האחים של אבא שלי,

00:05:30

ואבא שלי הם היו משפחה

מאוד מיוחדת, משפחה אצילה.

והיו מאוד מוכרים

בעיר, מכובדים מאוד.

אמרת "פרנסי העיר", מה זה אומר? -

פרנסי העיר, גבאים כמו גבאים.

למשל עניי העיר היו חוגגים אצלם.

אח של סבא רבא שלי הוא

היה ממש מפרנסי העיר,

שקראו לו יונה גבאי.

00:06:00

הוא...היה לו בית ענק, ענק ממש.

לדוגמה טרקלין כזה שכל עניי העיר, ממש

כל עניי העיר, והיו שם המון עניים,

ונזקקים, ואלמנות, יתומים היו

בחגים, לדוגמה ליל הסדר.

00:06:30

הם היו אצלו בבית, הוא היה יושב בראש

הפירמידה, את זה אני זוכרת כילדה, תארי לך.

עם מזרונים היינו יושבים מסביב

והיו לו בנות, הוא התאלמן מוקדם.

היו לו בנות שהן היו השורש של הבית,

כאילו הן בעלות הבית. -ניהלו את הבית.

וואו, איך הם היו מארחים.

00:07:00

והיו מבשלים תבשילים

עם סירים ענקיים.

והיו מארחים את כל ה...וגם

היו תורמים להם בשעת הצורך,

או מחתנים יתומים ואלמנות.

או תורמים להם בשעת צרה.

וזה היה ההווי הכורדי.

-ומאיפה היה למשפחה כסף?

00:07:30

אגב הם גם למדו בחוץ לארץ,

הילדים שלו למדו בחוץ לארץ.

אחד הבנים שלו למד מנהל עסקים והיה

לו עסק בדים, היו לו חנויות בדים

במרכז העיר שלנו.

והוא היה שם דבר,

פשוט היה שם דבר.

ופשוט היו להם אדמות, לא יודעת מאיפה

העושר אבל הם היו אנשים מאוד חרוצים,

00:08:00

מאוד חרוצים.

והם עבדו קשה ולא החזירו

לעצמם שום דבר, פשוט מאוד.

והיו שתי משפחות, אחד קראו לו

יונה גבאי והשני משה גבאי.

למשה גבאי למשל הייתה תחנת דלק, שזה

דבר נדיר מאוד שם באותה תקופה. -כן.

ענפים למשפחה, משפחה גדולה?

00:08:30

כן, משפחות גדולות.

מה זה יחסית, הכל יחסי.

למשל היו הרבה, נולדו להם

הרבה בנים למשפחה הזו, הדוד.

אבל בגלל שכנראה היו

אלרגים לפולים,

לפולים, הכורדים הם מאוד אלרגים

לפולים, גם לאמא שלי נפטרו כמה בנים

בגלל שהיו אלרגים לפולים ולא הייתה

מודעות, לא הייתה עוד התודעה.

00:09:00

אז הם נפטרו הרבה, ואלה שנשארו

כאילו הגורל כנראה היטיב עימם.

וזהו, טוב אז אנחנו היינו באמת ילדות

מאוד מפונקות על ההורים, מאוד.

ולמשל כשבחורה הגיעה לפרק זמן של

נישואין...אה ועבודות, למשל עבודות בית,

00:09:30

הבנות לא יצאו ללמוד מחמת הפחד

מפני...היינו תמיד במצוקת...פחד מהערבים.

אז הבנות לא תמיד יצאו ללמוד,

כי בתי הספר היו שייכים לגויים.

לא היה בית ספר יהודי? -בית ספר

יהודי לא היה, היה חדר לבנים, חדר.

00:10:00

והבנים למדו באמת בחדר, היו בנים

שהשיגו...וגם השיגו מקצועות כמו נגר, פחח,

כל מיני מקצועות ידיים.

כן, צורף, צורפים היו וזה.

00:10:30

אז למשל החגים אצלנו, טוב, אני

נושא נושא כי אני רוצה לפי נושאים.

אז אנחנו היינו בבית 7 בנות.

7 בנות אצלי במשפחה.

בנים לא נשארו בחיים,

רק אחד, בן אחד.

והוא היה הבן הכי הכי מפונק.

ולצערי פה הוא חלה בהיותו

ילד לתפארת, גיבור.

00:11:00

והוא חלה ונפטר. -פה בארץ?

-פה בארץ.

ואז אני זוכרת למשל

כשהאחות הבכורה שלי

כבר בגיל 14 כבר היו לה מחזרים,

מה זה מחזרים, הרבה מחזרים.

00:11:30

פשוט אבא שלי היה...הכי הכי זה

להחניף לו כדי להשיג את הבנות שלו.

ותמיד בחגים היו באים

כאילו לבקש את ידה וזה...

זה הורים באים לבקש, ההורים של החתן עצמו?

-קודם כל הבחור מחזר.

00:12:00

מחזר על ידי שכנה מכירה,

מתיידד עם השכנים.

זה לא כמו שהיום...הוא

מתיידד עם השכנים,

ומבקש את עזרתם לשדך

לו, להכיר לו אותה,

והוא מכיר אותה, ואז הוא שולח

את ההורים שלו לבקש את ידה.

זה היה, היום אני משחזרת את זה

כי אני הייתי השליחה של אחותי.

הייתי קטנה הייתי מתווכת ביניהם.

00:12:30

הייתה שולחת אותי לראות איפה הוא, אם

היה איזה אירוע משמח, איזו חתונה,

הייתה שולחת אותי לראות אם

הוא מופיע, אם הוא נמצא שם.

ואני הייתי הולכת עומדת,

היו לנו בתים עם גגות.

בקיץ, למשל בחודשי הקיץ יולי

אוגוסט היינו ישנים על הגגות.

והיו לנו מיטות גבוהות עם...מיטות

מעץ, זה היה כמו אפיריון כזה.

00:13:00

ועל הגגות כל היהודים, גם

הערבים, חום הקיץ אז על הגגות.

על הגגות זה היה קל לרוץ

מאחד לשני, מגג לגג.

זה היה מחובר הרי, מחוברים.

ואז השידוך היה יותר קל ויפה.

ואז כשהייתה איזושהי חתונה ואירוע,

כאילו היו שולחים

אותנו הקטנים להציץ.

00:13:30

מעל הגג בחצר שהם רוקדים,

הצעירים והצעירות.

רוקדים להם במעגלים מסביב לכלה, לחתן,

שעומדים להינשא, בעצם חתונה למשל.

אז אולי היו משמחים

את החתן והכלה.

כמעט שבעה ימים היו

עורכים להם חתונה.

חינה, לילה אחד של חינה

ולילה אחד של מקווה,

00:14:00

ואחר כך שבע ברכות וזה, אבל הריקודים האלה

היה ממש אמצעי לשידוך, להיכרות של בני זוג.

ומשם היו יוצאות חתונות פשוט.

ואני זוכרת מקרה אחד,

שהאחות הבכורה שלי 3 רצו אותה.

00:14:30

והיא בחרה לה את האחד היחיד, אז

קרתה מריבה פשוט בין השניים האחרים.

קרתה מריבה בין שלושת

הבחורים, אבא שלי יצא להפריד.

הם יידו אבנים אחד על

השני, פצעו את אבא שלי.

את זה אני לא אשכח.

האירוע הזה, זה היה

מאוד מאוד יפה.

ויחד עם זאת גם היו

דברים מאוד קשים.

00:15:00

למשל היינו מאוד מפחדים

מהערבים בלילות.

היו משפחות בהרגו בהן.

שמה? -הרגו, הרגו בהם.

הרגו את אב הבית, הרגו את

האחים, היו משפחות שממש נרצחו.

בגלל מה?

נקמה, לא יודעת מה, ככה

זה הערבים, אין סיבה.

פשוט ללא סיבה.

00:15:30

היו באים בלילות ורוצחים,

שודדים, גונבים והולכים.

לא באו רק לשדוד, אלא גם הורגים.

הרצחת וגם ירשת זה

מה שהם היו עושים.

וזה היה תמיד.

זה לא היה דבר נדיר. -זה לא היה כתוצאה מאיזו

התעוררות של הקמת המדינה או משהו כזה.

אחר כך, זה ממש לקראת

השנה האחרונה, בין לבין.

00:16:00

בתקופה הקצרה שנודע לנו, בעצם זה

היה 48', נולדה לי בדיוק אחות.

בדיוק עם קום המדינה.

וזו הייתה שנה, ליהודים הייתה שמחה

וששון, אבל הכל היה בשקט, אסור...

אוי אוי אוי אם היינו פוצים פה.

אם היו קצת כועסים

עליו יכלו להרוג אותו.

00:16:30

והרבה זמן אבא שלי...כשהיה

חוזר הביתה זה היה נס בשבילנו.

בעצם כאילו תמיד חשבנו

שהוא לא יחזור.

עד כדי כך שהייתה סכנה.

הוא היה לוקח להם סחורה ועושה להם טובה,

אבל אם טיפה היו כועסים היו רוצחים אותו.

את סבא שלי, את אבא שלי

אמא שלי בדיוק ככה הרגו.

הוא היה סוחר, הוא קנה משם

איזה מעיל לאשתו, לסבתי.

00:17:00

מאוד מאוד יפה היה.

אחד מהם אמר "אני רוצה את

זה, תביא את זה לאשתי."

אז הוא אמר "אבל אני

קניתי את זה לאשתי."

הוא אמר לו "לא, אתה

תביא לי את זה."

הוא לקח לו, רצח אותו, והוא

טמן אותו והשאיר כף יד.

כף יד כדי שאם יבואו לחפש אותו...

ואז סבא נעלם, לא ידענו איפה.

00:17:30

עד שעשו שם חיפושים

ונסעו מהמשפחה וזה.

ואחד ה...הראה להם. -את כף היד?

-כף יד, רק על ידי כף יד.

ובנס, אולי היה מזל משמיים שהוא השאיר

לו כף יד בכוונה כדי שימצאו אותו.

ואבא היה נוסע לבד?

נסעו תמיד לבד עם עובדים שלהם,

אבא שלי נסע עם פועלים תמיד.

00:18:00

תמיד אחד או שניים והם היו בסכנת

חיים, תמיד היו בסכנת חיים.

כנראה סבא שלי היה לבד אז.

סבא מצד האמא. -את יכולה לספר

קצת על הקהילה היהודית של זאכו?

זהו, הקהילה בפני עצמה,

אנחנו היינו ממש כמו בגטו.

הייתה לנו שכונה שלנו,

שכונות יהודיות באופן כללי.

00:18:30

אז הם היו מאוד קשורים

אחד לשני, מאוד קשורים.

בשמחות ובצרות.

ואחד היה עוזר מאוד לשני.

וחגים היו ממש חגים למופת.

כל החגים היהודים, למשל בערב יום כיפור

כולנו היינו...היו שני בתי כנסת.

שני בתי כנסת, אחד קראו לו

"הגדולה" ואחד "הקטנה".

אני זוכרת את זה כמו היום, ממש.

00:19:00

והיה להם למטה מקווה, מקוואות.

אז בערב יום כיפור,

לפני הלילה של כיפור,

היינו מתעוררים בבוקר, ב-3 לפנות

בוקר, נוהרים לבית הכנסת,

לשמוע את הסליחות

ואת התרת הנדרים.

לכולנו היו עושים התרת נדרים.

אחר כך היינו חוזרים הביתה,

לוקחים תרנגולות כל אחד לפי...

00:19:30

לבת תרנגולת ולבן

תרנגול, עושים כפרות.

ובאותו יום מבשלים

ושולחים לאביונים.

מתנות לאביונים וארוחה,

ארוחות לאלה שאין להם.

זה היה כיפור.

ואז ביום כיפור היינו כולנו צמים כמובן,

ואני זוכרת חצר עם טאבון, והיו עושים חמין.

00:20:00

חמין למוצאי כיפור.

וזה היינו שומרים...אבל כולנו

בבית הכנסת ביום כיפור.

ותפילות, אבל כל השכונה, כל היהודים

מתרכזים בתוך שני בתי כנסת.

הם היו ענקיים.

והיינו אפילו מחוץ לבית

הכנסת יושבים מסביב.

נשים גם היו הולכות?

נשים היו הולכות לבית הכנסת? -או אה

נשים, כן. היה לנו עזרת נשים, וודאי.

00:20:30

זה מה שאני...אני

ארכאולוגית במקצועי. -כן.

וכשגיליתי בתי כנסת פה, בתי הכנסת

העתיקים מהמאה הרביעית לספירה,

בתקופה הביזנטית, בית

הכנסת כמו בית הכנסת שלי.

אני ייחסתי...זה בדיוק אותו בית

הכנסת שאני הייתי בו בילדותי.

00:21:00

ממש אותה...עזרת נשים, והאכסדרה,

והגומחה לספר תורה, ארון הקודש.

כל זה כמו שנחשף פה בארץ מתקופות...

-מתקופות קדומות.

זה היה בדיוק אותו בית כנסת.

ואני כתבתי על זה גם ברפרנס שלי,

עבודות סמינריוניות כתבתי על זה.

00:21:30

גם הבתים שלנו דמו לאותם הבתים העתיקים

שעשויים מחימר, לבנים שרופות,

וגג עם בוץ מהודק.

ובגשמים למשל, לקראת החורף,

כדי שהגשם לא ידלוף פנימה,

היינו לוקחים גלגלת

כדי להדק את הגג.

00:22:00

אותה גלגלת מצאתי בחפירות.

אותן קורות.

אותן הפוטות של הדלת, ממש

באותו מבנה, אותם המבנים.

שאז קראנו להם "ארבעת

המרחבים" בארכיאולוגיה.

אצלנו ארבעת המרחבים, בית

עם ארבעה מרחבים היה.

אצלנו תשעה באב זה היה,

00:22:30

משהו מאוד מקודש, מאוד כבד.

ומאוד כבד וחשוב ומסיבי.

אז היינו בערב החג, הייתה

ארוחה מפסקת מאוד מאוד רחבה.

כאילו הנה אנחנו הולכים לקראת

משהו קשה, משהו מאוד...

00:23:00

והיינו יושבים בצום על הרצפה,

או בבית הכנסת או בבית.

ואנשים כדי להעסיק את עצמם היו

מכינות את האורז בן גוריון.

האלה הבצק, מכינות בצק ועושות

את ה...עם הידיים היפות שלהן.

אני לא אשכח את זה, אמא שלי הייתי

אומרת "איך היא עשתה את זה?"

אחד אחד היה יוצא פשוט.

00:23:30

אורז בן גוריון, הפתיתים האלה.

והיו שרות על...

זה היה מין אבל .

שירי אבל פשוט מאוד.

קינות כאלה. -קינה, קינה.

פרשת...מגילת איכה.

בתשעה באב היינו שרים את זה בבית, ולא

היינו יושבים על כיסאות אלא על הרצפה.

00:24:00

על השטיחים והיו לנו

מזרונים, כריות.

והיינו שרים, ואסור היה

לנו בלילה לצאת לבד.

אסור היה לנו ללכת ליד המים.

דווקא בתשעה באב? -כן.

קצת לפני גם, בין המצרים גם, אבל מיוחד

בלילה של תשעה באב ויום תשעה באב.

אסור היה לנו להתקרב לים.

כאילו זה היה מועד לפורענות.

00:24:30

זה היה...הימים האלה כאילו אצלנו

היו מועדים לפורענות, ואסור היה...

להסתכן. -לעשות שום דבר.

פשוט לשמור.

בסוף...הדבר הכי יפה,

שבסוף, בצאת הצום,

כשהיו חוזרים מבית הכנסת,

כדי לשבור את האבל,

היו נותנים לילדים לעלות

על הגג עם כד חרס.

וכשהאבא היה יוצא מבית

הכנסת בדרך לביתו,

00:25:00

לפני שהוא בא, זורקים

מהגג על הרצפה לפניו ככה,

שכאילו נשבר האבל.

ויצאנו מהאבל לשמחה ובתקווה לעלות לארץ

ישראל, זו הייתה המטרה החשובה ביותר.

לשנה הבאה בירושלים.

למשל, אני אתן לך דוגמה,

מי שהיה רוצה להישבע,

00:25:30

במשהו כאילו "תאמינו לי תאמינו לי" אז

היה אומר "שיהיה לי נדר להגיע לירושלים."

זה היה הנדר הכי, מי שאומר

את זה, זה הכי אמת אמר.

כי זו הייתה שבועה כבדה מאוד,

שבועה להגיע לירושלים.

זה...

משהו... -זו תקווה של תקוות.

תקוות התקוות ויום

יום חשבו על זה.

00:26:00

כי יום יום היו אומרים

"הנה, אנחנו עולים לארץ."

להגיע גם במיוחד

לאיפה, רק לירושלים.

לא חשוב שיש תל אביב, ירושלים

זו הייתה משאת נפשם, פשוט מאוד.

זה היה, אני זוכרת בשפה שלי,

אני אגיד את זה בארמית אומרים,

כשהיו שואלים אותה

תגידי את האמת וזה,

הייתה אומרת:

00:26:30

"אם אני לא אעשה את זה יהיה לי נדר

להגיע לירושלים אם לא עשיתי את זה כך."

זה היה, וואי אני רציתי לכתוב,

כל כך הרבה חומר היה לי לכתוב,

להוציא ספר עם כל החוויות האלה.

ועל כל החוויות האלה גם אחר

כך חזרנו על זה פה בארץ,

כאילו שחזרנו, שחזרנו, ההורים כל הזמן

סיפרו על זה, כל הזמן ההורים דשו בזה.

00:27:00

כל עוד שהם היו בחיים, כל עוד

שהם היו בחיים הם דשו במושג הזה

שיהודים, ירושלים וארץ ישראל זה

דבר שבלתי נפרד, הכל זו מקשה אחת.

זה היה דבר אדיר וזה היה מובן

מאליו, כאילו חייב להיות, חייב.

אנחנו כאילו היינו על מזוודות.

ושזה הכי הכי...אני לא מעכלת

את זה, כאילו לא היה לנו...

00:27:30

כאילו איפה שאנחנו

נמצאים זה לא שלנו.

וזה לא היה שלנו, -זה זמני.

-יש לנו את הארץ.

וכי הם היו מאוד דתיים, מאוד,

אבל לא קיצוניים, את מבינה?

הם היו... -מאוד מאמינים. -מאמינים,

מה זה מאמינים, מאמינים יותר מדי חזק.

00:28:00

אבל לא היו קיצוניים, למשל לא לשבת ליד

אישה, או לא לשמוע את קולה של אישה,

או שהאישה תרקוד, דברים

כאלה לא...היה מותר.

מה? -התמקדו במעוט.

-במעוט בפירוש.

והיו מאוד פתוחים, מאוד פתוחים.

למה את מתכוונת "פתוחים"?

00:28:30

איך שאמרתי שהם לא היו קיצוניים. -הבנתי,

גמישים. -לא הייתה קיצוניות לדת.

לא רק גמישים, לא היה צריך להיות

גמישים, פשוט לא היה צורך בגמישות.

זה היה מובן מאליו.

-לא היו שם בכלל. -מובן מאליו הכל.

אלה הם החיים, ככה זה, ככה החיים.

וזהו, אז לא היו קונפליקטים בגלל

שהם היו גמישים, והכל היה פתוח,

והכל היה מובן מאליו

אז לא היו קונפליקטים.

00:29:00

בתוך הקהילה? -בתוך הקהילה עצמה כולה,

כולה, כולם היו מקשה אחת בעצם.

זו אותה תורה, אותם

המנהגים, אותם הנוהלים,

אותה התורה פשוט מאוד.

וזו הייתה תורה כאילו,

זה אורח חיים קבוע.

ופה קוראים לזה אה שומרי תורה,

שומרי מסורת, תורה תורה.

אין דבר כזה.

זו הייתה המהות של החיים האלה.

00:29:30

ולא לעשות את כל השטויות האלה

ששומרי מצוות...הכל היה מצוות.

בגפרור אסור היה לנו לגעת בשבת.

מספריים אסור היה

לנו, לראות מספריים.

ואלה לא דברים שאמרו לנו "נו נו נו", אלא

על זה גדלנו. -ככה זה. -על זה גדלנו.

אמרת שלא הלכת לבית ספר?

-נכון, שם לא הלכנו לבית הספר.

00:30:00

למדתם בבית? -למדנו מה

שאמא לימדה אותנו רק.

דברים טהורים, למשל למדנו

אולי סריגה או תפירה,

לא לשם מקצוע, כי אצלנו האישה

לא הייתה צריכה מקצוע.

היא הייתה צריכה להיות אם בית,

לגדל ילדים, לנהל את כל משק הבית,

00:30:30

ולהיות עזר כנגדו, אבל הייתה גם

מאוד...בין בעל ואישה זו הייתה אחווה.

איך אני אסביר לך? בעל ואישה...בחיים לא

היו מריבות, בחיים לא היו קונפליקטים

בין הבעל והאישה.

אצלנו לא ידעו מה זה

גירושין, לא היה קיים.

לא היה קיים, מה זה...

00:31:00

בעל מרביץ לאישה, היו בודדים, מאוד מאוד

בודדים, אבל הכבוד בין בעל ואישה זה היה...

בראש מעיינם, הכל...איך

אני אסביר את זה?

זה היה כאילו אשתו היא

הנכס הכי יקר שלו.

הבעל הוא הנכס הכי יקר של האישה.

00:31:30

ראש עיר שהיו לו

פרדסים, כרם של טבק.

וכל קיץ הוא היה צריך קטיף טבק.

אז היינו יוצאים

בהמונינו, במיוחד הנשים,

הנשים היו קוטפות את זה.

כמו קטיף, עונת קטיף.

אז הבעל והאישה והילדים

היו יוצאים לכרם,

לאותו הכרם תמורת

תשלום, זה היה כל קיץ.

00:32:00

אני נולדתי בדיוק באותה תקופה

שאמא שלי סיפרה שאני נולדתי בכרם.

שם כשהם קטפו את הטבק, עלי

הטבק, ואני נולדתי שם,

וזה היה התפקיד של

האישה, אבל יחד עם בעלה,

והילדים, כולם, חמולה.

חמולה באותו מקום.

מה שחשוב שהאישה הייתה גבירה.

לא הייתה אישה, נקראת "גבירה".

00:32:30

פשוט היה לה שם דבר גברת מכובדת.

ולא חס וחלילה כאילו היא

רק מנקה או רק זה...

היא הייתה, איך קראו

לזה, נזר זהב של הבעל.

נזר זהב על ראשו.

וככה תרגמו את זה.

האישה היא נזר זהב

על הראש של הבעל.

00:33:00

בחתונות למשל, אז בחינה

למשל, או חס וחלילה באבל,

יש להם שירים מיוחדים, כל קבוצת שירים

לאירוע מסוים, או אירוע מיוחד.

וזה היה באמת אצל נשים מיוחדות.

היו קוראים להן בשם

אפילו, המקננת.

00:33:30

או הזמרת בשמחת...הליליה,

החינה או בחינה.

זה שרוקדים מסביב ומישהו שר,

שר להם והם רוקדים.

הזמרים, אלה שירים, היו שירי אבל

למשל מאוד עצובים, מאוד עצובים.

טרגדיות, כאילו סיפורי טרגדיות,

והיו המון טרגדיות אצל היהודים.

מאוד טרגיים היו.

00:34:00

הרבה נערים היו טובעים

בים, טובעים בנהר.

או שנרצחים, הרוב נרצחים.

או נחטפים, נשים, בחורות היו

נחטפות על ידי בחורים ערבים.

וזהו, גורלן...

זו הייתה המכה הכי קשה אצל

היהודים שם שהיו נחטפות הבנות.

00:34:30

ככה האבות מאוד שמרו

על הבנות, מאוד.

המשפחות מאוד שמרו על הבנות

מסביבם שלא יאונה להן רע.

מקרים נדירים אבל

נחטפו לנו בנות פשוט.

והתאסלמו ונשארו שם,

והרוב עכשיו חוזרים.

00:35:00

אני שמעתי ב...איך קוראים לזה, הכורדים

האלה, יש איזו אגודת יוצאי כורדיסטן,

שהם החזירו בנות שנשארו שם מאז,

שהיום הן זקנות, אמהות לילדים,

שהבעל נפטר, והן נשארות עם המוסלמים

שם, ונזכרו שהן היו יהודיות,

00:35:30

ופונות לכל מיני גורמים

בינלאומיים בבקשה להחזיר אותן.

החזירו הרבה עם הבנים

שלהן, הרבה מאוד.

אני מכירה הרבה שגרים בקסטל.

הכורדים שגרים בקסטל.

החזירו הרבה.

זה מה ש...למשל קרה מקרה שבתו

של הרב נחטפה, בתו של הרב.

רב הקהילה.

00:36:00

ונשארה שם.

וההורים שלה פה, ואמא שלה חיתנה את

אחותה, והיא בכתה שהיא השאירה שם ילדה.

נשארה שם בת.

ובמקרה כזה לא היה כוח ליהודים

להחזיר אותה? -לא, לא.

וגם קרו מקרים שהבנות מרצונן... -הלכו.

-היו, מאוד נדיר, אבל מאוד נדיר.

00:36:30

מקרה יחיד או שניים שהבנות התאהבו

עם המוסלמי והלכו איתו וזהו.

אבל אלה מקרים מאוד נדירים.

אבל גם זה קורה.

זהו, והיה לנו קשה להחזיר

אותן כי אי אפשר היה.

עכשיו, מה עוד, למשל

מבחינת הרפואה,

אצלנו הרפואה לא הייתה מפותחת,

אבל היה לנו את בגדד, את עיראק,

00:37:00

ששם כל הרופאים, ותמיד נסענו לשם,

משם קיבלנו... -כמה מרחק נסיעה זה?

או אה הנסיעה, באמת הנסיעה הזו

אני זוכרת אותה רק כשעליתי לארץ.

כי בגיל שלי לא נסענו, אמי נסעה

כי האחיות שלה היו גרות שם,

דודים ודודות גם והבנות

האחיות שלי הגדולות.

הייתה להן שם דודה, הלכו

השתקעו שם, ונשארו עם הדודה.

00:37:30

ומצאו להן לעבוד, שידכו להן עבודה

במשק בית אצל המשפחות המיוחסות שם.

אבל זה היה לזמן קצר, כי בדיוק

עלינו לארץ, זה היה נס משמיים.

הכל קרה לנו ניסים

ונפלאות לקראת זה...

והעיר, באופן כללי בעיר שלנו,

היה אח, אח בסך הכל הוא למד סניטר.

00:38:00

ואנחנו מרוב שהתלהבנו ממנו,

קראנו לו רופא, כי הוא

היה רופא, כי היה יהודי.

אז הוא היה רוקח,

למד רוקחות ולמד...

אחר כך פה בארץ למד רפואת שיניים,

והפך להיות רופא שיניים פה בארץ.

והוא היה בשבילנו אליל שכאילו...כי פחדנו

ליפול בידי הרופאים הערבים המוסלמים.

00:38:30

פחדנו, פשוט זה היה פחד.

מה יקרה? -שלא ירפאו אלא יהרגו.

זה היה...וליהודים

לא היה אפשר ללמוד,

אלא אם כן...באמת העשירים, הדודים שלי, אז

הבן דוד הזה שלי נסע למד רפואה, רוקחות.

והבן דוד השני למד מנהל

עסקים בעיראק, בבגדד.

והדודה שלי חלתה.

00:39:00

אז אבא שלי ובעלה לקחו אותה

לבגדד, נשארו שם חודש וזה.

ובבגדד היו רופאים יהודים?

-היו רופאים יהודים.

היו רופאים, שם יותר

בטוח להם, יותר אפשר.

אפשרו להם, גם נדמה לי שהיו...תראי,

עצמאים, הקהילה הייתה שם ענקית.

והיא הייתה יותר

מביאה תועלת לשלטון.

לשלטון בעצמו.

00:39:30

ולכן הם אימצו אותם וכיבדו את המקצוע

שלהם, וקיבלו אותם לעבודה, הם היו...

וגם היו בתי חולים יהודים שם.

השם, השמות יהודים.

למשל היה בית, או בית הכנסת, היו בתי

כנסת מפוארים, גם אצלנו וגם שם.

00:40:00

למשל היינו נוסעים לשם, אז היינו מתרכזים

בבתי כנסת כשנוסעים לבגדד, עיראק.

בית הכנסת היה מרכז היהודים.

ושם היו מתרכזים ומחליטים

מה לעשות עם היהדות כולה.

אז הרפואה שם, היינו שייכים

יותר לעיראק מאשר באזור שלנו.

00:40:30

ולכן היה מפותח הנושא הזה

רפואה הומאופתית בבית.

רפואה ביתית וכל מיני שיטות רפואיות

ביתיות, ובאמת היו מועילות.

כי זה היה על פי הרמב"ם, או על פי ידע רפואי

שקיבלנו והיו מפתחים את השיטות האלה.

00:41:00

והרוב, הרופא הרוקח שלמד רוקחות והוא נשא

את כל המכאובים של העדה הכורדית בעיר הזאת.

וכשעלינו לארץ אז וואו.

אז הוא הלך ללמוד רפואת שיניים.

והוא טיפל בשיניים של ההורים

שלי כאן בארץ, זה היה...

00:41:30

קרו מקרים כאלה יפים

יפים, מאוד יפים.

אז ספרי לנו... -עכשיו

ככה, כל מקרה שהיה,

למשל אם הייתה התקוממות

בשלטון בינם לבין עצמם,

אז היו הפגנות שקראו להן בשם...

00:42:00

אינזאת, פרהוד, אינזאת זה הפגנות.

והפגנות לא היו סתם, היו נהרגים

בהפגנות, אחד הורג את השני.

ואז המוסלמים היו מקבלים תגבורת

מעצמם והיו הורגים ביהודים.

כל התפתחות בשלטון בבגדד

בעיראק, היו השלכות עלינו.

אנחנו היינו נפגעים מההמון

המתפרע, ההמון המתפרע הגוי,

00:42:30

שהיו מתנפלים על היהודים

וטובחים בהם, פשוט טובחים בהם.

זה היה, אנחנו היינו צריכים

להיכנס פנימה ולהיסגר, פשוט מאוד.

עכשיו כשפרצה מלחמת העולם, השנים

הראשונות לא הרגישו בכלל.

ברגע שהערבים התחברו עם

הנאצים, היטלר, שיתפו פעולה,

00:43:00

באופן אוטומטי אנחנו היינו

מאוימים, באופן אוטומטי.

כבר אנחנו היינו בעצם בלוע הארי.

וכל הזמן היו מתכנסים

אצלנו הקהילה,

ולטכס עצות מה לעשות נגד זה.

מה לעשות אם חס וחלילה

זה מתקרב אלינו.

00:43:30

קודם כל אז באמת לא יכולנו אם ילד חולה,

אי אפשר היה להסיע אותו לבגדד ולתת טיפול.

אבא שלי למשל לא יכל בכלל לצאת.

אוי ואבוי אם הוא היה

יוצא, לא היה חוזר פשוט.

לא עבד תקופה ארוכה.

לא עבד. -את יודעת להגיד

באיזה שנים זה היה?

אני לא יודעת, בתקופות

שאני בדיוק נולדתי.

00:44:00

43'... - ובגלל זה אני גם נכה

ככה, כי לא יכלו לטפל בי.

כאילו אז נולדתי והייתי צריכה

טיפול ולא הצליחו כי לא היה מוצא.

אי אפשר היה להסיע אותי

לרופאים שיטפלו בי .

ושם הדודות שלי ביקשו שאם היא תביא

אותי, שהן יטפלו בזה, אי אפשר היה.

אי אפשר, פחדו לצאת מפתח הבית.

כי הנסיעה בדרכים

הייתה מאוד מסוכנת?

00:44:30

מאוד מסוכנת, מאוד

מסוכנת, לא רק...

אנחנו היינו על שפת הנהר,

קפיצה אחת למים היינו,

אנחנו לא יכולנו לצאת פשוט

כי אסור היה לנו לצאת.

ההורים פחדו שהילדים יציצו

החוצה ואף התכוננו.

אז איך התכוננו? תארי

לך כמה נאיביים היו.

אמא שלי מספרת

שהכינו חביות ענקיות

00:45:00

ואספו עצים לתבערה.

והחביות האלה מילאו מים, שמו

על האש עם סבון, רותחים.

והם התכוננו ברגע, אם חלילה

יבואו החיילים הנאצים,

מה שהם יעשו, והם מעלים את

זה, עושים את זה על הגג,

ושופכים עליהם את

כל המים הרותחים.

00:45:30

או אימצו לעצמם אלות עם מסמרים,

שהם בולטים, כל מיני מסמרים,

ויכו בהם לפני שהם... אבל התכוננו

כאילו לא ייפלו בידיים שלהם,

הם יעשו את כל מה שאפשר להילחם

בהם, כל מיני שיטות פרימיטיביות.

הם לא חשבו שיש להם אמצעים...

-יותר משוכללים.

00:46:00

כשעליתי לארץ למדתי...איזה

נאיביים היו.

לכן השם שמר עליהם, זה לא

הגיע אלינו, פשוט לא הגיע.

עד אל עלמיין הגיע,

מצרים, ונגדע שם העץ.

ואני כל הזמן אומרת ריבונו של עולם הנה

האמונה והנה בא השם, השם עזר להם, פשוט מאוד.

00:46:30

כי ידעו מה זה שבת,

ידעו מה זה חגים.

כל חג זה היה שמו של

החג, פשוט במהותו.

מלא וגדוש אירועים חגיגיים.

כפי שנכתב בתנ"ך.

אז סוכות למשל זה היה שבעה

ימים בסוכה לשבת ולארח.

00:47:00

וארבעת המינים, היה כל יום אירוע של ארבעת

המינים, משכאילו קונים את זה תמורת...

ומביאים את זה, זה שקנה כמו חתן מביאים

אותו אל הסוכה, מבית הכנסת אל הסוכה.

כאילו מכניסים ספר תורה.

זה היה החג הכי גדול של סוכות.

00:47:30

ופסח אז מה זה, שבעה ימי פסח, זה היה...קודם

כל חודשיים לפני פסח היו מתחילים לעבוד.

חודשיים לפני פסח אמא שלי

הייתה לובשת את השרוול הזה,

והייתה קודם כל עושה את הרצפה, מהדקת

את הזה, כמו צבע לצבוע את הקירות.

מכינים את הבית לצביעה, אחר כך

חודש מראש הייתה אופה את הלחם

00:48:00

על ידי טאבון העגול הזה מתחת

ל...יש לו שם, איך קוראים לו נו?

יש לי את זה, מצאנו

את זה באתר עתיקות.

והיינו עוזרים לה עם... -עם המצות.

-עם הבצק, זה בצק של מצות.

באותו רגע צריכים לאפות אותו,

אז עשינו כל הזמן ככה וכזה,

00:48:30

ככה עם ערימות של לחם דק כזה, יפה, והיינו

שומרים את זה על מדף מיוחד של פסח.

כלים של פסח היינו מבריקים

אותם ומעבירים אותם הגעלה,

הגעלה, כל הכלים היפים.

והיה להם חדר מיוחד לכל

המצרכים, הכלים והלחם,

00:49:00

וכל הקניות לפסח, כל מה

שהיה צריך לפסח, היה ממש...

בתוך חדר מסוים, על מדף מסוים וקניות,

ולכל ילד, כל ילד מכף רגל ועד ראש,

היו קונים לו, אז מי שהיה לו 7-8 ילדים,

בדרך כלל היו 7-8 ילדים לא היו...

00:49:30

אולי פעם ביובל 5, 4 המינימום.

וזה היה ממש חג.

אותו דבר ראש השנה למשל,

או אה ראש השנה כל ילד היה

מקבל קוראים לזה עידניה,

עידניה זו מתנת אבא, כל

מיני ממתקים מיוחדים, מגש.

00:50:00

ששם בה...אני זוכרת שם קוקוס,

כל מיני טופי שאין פה בארץ כזה,

אין, אני מחפשת טופי, איפה

הוא הטעם הטעים הזה שהיה לי.

אין כזה, מאיפה הם מביאים

את זה, אני לא יודעת.

00:50:30

וכל הסוכריות הכי טעימות בתוך

המגש הזה לכל ילד בשבילו לחג.

זה היה ראש השנה.

בראש השנה היה גם לעשות גם

קורבנות הרי גם חוץ מכיפור,

אז ראש השנה היה לעשות

כפרות ולתת נדבה.

00:51:00

לתת נדבה לבית הכנסת או לעניים, העשירים

היו נותנים לעניים וקונים להם בגדים,

ושולחים להם ארוחות, ארוחת הזה.

וליל ראש השנה זה היה הברכות.

שבעת המינים, כל ה...

חגים היו חגים, בעצם זה היה

אורח החיים, הכל סביב החגים,

ודור אחרי דור...

00:51:30

והפרנסה וזה מה שעשינו בעצם.

ואני רוצה לספר על החיטה, איך עשינו

את הדריש, את הבורגול והדריש.

זה דבר אדיר, נכון?

וזה פעם בשנה היו עושים את זה.

00:52:00

מביאים חיטה, קונים

מבעלי שדות חיטה.

מביאים את זה הביתה, שולקים את

זה בתוך חבית ענקית, ענקית.

עם מערוך כזה מעץ,

מבשלים את החיטה,

00:52:30

במשך שעתיים עד שזה ממש, מרגישים

את זה שאפשר גם לאכול את זה כבר,

אחר כך פורסים את זה

על שטיח, על בד חדש...

לפני השמש שזה יתייבש, עד

שזה היה מתייבש אז הריחיים,

00:53:00

את יודעת מה זה ריחיים? אז מה

שאנחנו, מצאנו את זה באתרי העתיקות.

אבן ריחיים, והייתה אישה מיוחדת

שעבדה בזה, שילמו לה כסף לזה.

היא ישבה, או האמהות בעצמן היו עושות

את זה, טוחנות יום שלם, טוחנות ושרות.

שירי ערש לילה לילדים, או שירי

מלחמה, או שירי חלילה אבל,

00:53:30

או שירי חתונה, והיו שרים ועושים

את הבורגול דק דק טוחנים אותו,

ואורזים אותו בתוך

שקים ושמים במזווה.

המזווה שם היה, לא מזווה

כמו שכאן, זה היה חדר ענק.

ומכל טוב העולם היה במזווה הזה במשך

כל השנה, היו אוגרים את זה מהקיץ,

ועד הקיץ הבא.

00:54:00

כי בחורף אי אפשר היה

לעשות שום דבר שם.

ארץ קרה, היה שלג בחורף, והיו ממש הרים של

שלג. -והיה צריך לשמור אוכל שיהיה לחורף?

כן, אוכל לא מבושל, מצרכי

מזון בכמויות אבל, בכמויות.

דוגמת בשר כבוש, אז היינו,

זו הייתה באמת חגיגה גדולה.

היו קונים גדיים, עזים...

00:54:30

לא פרות, פרות היה יותר אצל
האטליז וזה, או בבית מטבחיים.
אבל היו קונים, אני לא
יודעת איך קוראים לו.
זה היה כבשים, הרבה כבשים, גדיים,
והיו שוחטים אותם ואחר כך צולים
אותם, גם חגיגה כזו גדולה.

 
 
00:55:00

היו נשים באות כדי לטהר את הבשר,
להוציא את העיליה, איך קוראים לזה?
השומן הטרף מהבשר.
לנקות, לטהר את הבשר מהשומן הטרף,
זה מה שנקרא... -החלב. -החלב הזה.
חלב, אנחנו קוראים לזה...אחר כך
צולים אותו בחבית באמת ענקית,

 
00:55:30

ושמים אותו בכדי חרס.
ומשמרים אותו, שמים
הרבה מלח, הרבה מלח.
משמרים אותו עם כדים אטומים, ושמים
אותו במזווה, זה נשמר שנה, בדיוק שנה.
וזה נשמר ממש כאילו הרגע
הכנו את זה, גם זה היה שנתי.
לאורך כל השנה.
 

00:56:00


אז פעם בשנה היינו עושים את הבורגול הזה,
דריש, גם פעם בשנה היינו עושים את הבשר,
ופעם בשנה היינו, מה עוד? היו
כל מיני דברים שנתיים כאלה.
אז אנחנו, ככה זה היה,
לקראת פסח, פשוט מאוד...
אנחנו פסח חגגנו פה.
פתאום הודיעו...

 
00:56:30

קודם כל אחרי שהכריזו
על הקמת מדינה פה,
היו לנו בנים שהיו שטים ב...
על רפסודה ומייבאים עצים ומוכרים
עצים, זו הייתה העבודה שלהם.
בחורים צעירים לא
נשואים, או נשואים חדש.
כשקיבלו את הבשורה שקמה
המדינה, שמחו, התחילו לשיר.
שיר בשפה שלנו.

00:57:00


הם תפסו אותם, הכניסו אותם לכלא.
אנחנו היינו בארץ 6
שנים עד ששחררו אותם.
20 וכמה שנים נשארו.
היו 6-7 בחורים.
ו-2-3 מהם היו נשואים,
השאר היו רווקים.
הנשים שלהם היו פה בלי הבעל.
הבעלים שמה בכלא בבגדד.

00:57:30

תארי לך, על זה ששרו
שיר על קום המדינה.
שכאילו "שני שני,
פלסטין נהייתה שלנו"
בחרוזים כאלה, שפלסטין
הגיעה סוף סוף לידינו.
אז הם נתפסו ונאסרו.
עד שהתערבו ארה"ב, אני לא
יודעת מה, מישהו עזר להם פה,
שחררו אותם אחרי 20 וכמה שנים.

00:58:00


זה היה הפתיח של לעלות לארץ.
ואז אני לא יודעת בבית הכנסת באחד
הימים נודע שקיבלו בשורה שיש הוראה
לסלק את היהודים מהארץ, להעלות
אותם לישראל, לשים אותם שם,
והערבים לא רוצים אותם
פה, מסלקים אותם.
אז אנחנו אמרנו עוד
יותר טוב, באה הגאולה.

00:58:30

אז היינו צריכים קודם כל הכנות.
אז קודם כל, להכין את הדרכונים.
הם שלחו לנו הסוכנות היהודית
שלחו צלם בעצמו ערבי,
זה נס שהערבים טיפול
בנו כדי לצאת מהארץ.
הם נתנו לנו את השירות, הם
הכינו את הכל כדי שאנחנו נצא.

00:59:00


אני פשוט לא עיכלתי את זה עד שהבנתי
שהסוכנות היהודית עמדה מאחורי זה בוודאי,
ושילמו כסף רב על כל התכנון הזה.
אז קודם כל היינו, חילקו אותנו
ל-3-4 משלוחים, לא היה בבת אחת.
הייתה קהילה ענקית, גדולה,
חילקו אותנו ל-3 שלבים.

00:59:30

אז הכינו ככה, קודם כל צילמו כל אחד
מאיתנו ושלחו להכין לנו דרכונים.
מה זה דרכון? בדרכון כתוב שאנחנו
מתחייבים, אסור לנו לחזור לכאן.
אין לכם דריסת רגל פה.
שנית, אתם לא לוקחים אפילו מחט,
אלא כל אחד, הלבוש והמזוודה שלו,
עם הבגדים שהוא צריך לדרך

01:00:00


הכל אתם משאירים.
זה תנאי, זו חתימה.
זה אחד, שנית אתם לא מוכרים את
הבתים, אתם משאירים את הבתים.
לא לוקחים שום דבר, כסף יש לכם אתם
תורמים את זה לפה, משאירים את זה ל...
לקופה של המדינה פה.
 

01:00:30

שדות, וליהודים היה גם, היו יהודים עשירים
מאוד, אנחנו השארנו פרדסים, השארנו בתים,
אבל לנו בבית היה זהב, והיו
בגדים, כל בגד כשמו כן הוא.
ולאמא שלי היה כל כך הרבה
זהב, תכשיטים ולבנות.
וואו, שריפת לב.
אז ככה, אז קודם כל נעמד
אדם גם בשיתוף של אבא שלי,

01:01:00


עמדו, אגרו את כל הבגדים, למכור, למכור
את הבגדים לערבים. -זה מותר היה?
זה היה מותר במקרה, את הבגדים
העמידו דוכן יוקרתי כזה,
וכל אישה שהרגישה שהבגדים יקרים
לה וחבל לה לזרוק או זה,
אז מכרו אותם, מכרו
אבל ההם סחטו אותנו.
כלומר על הבגד הכי יקר,
פרוטות פרוטות, שם דבר,

01:01:30


אבל זה עשו כאילו, המשימה שלנו הייתה
להפגין את היציאה, להפגין את העלייה בעיקר.
להדגיש אותה, מכרו את
הבגדים, את הבגדים היקרים.
אבל זהב לא יכולנו כי היו שודדים,
אם היו מוצאים זהב למכירה
היו באים שודדים והורגים
אותנו ולוקחים את זה.
אז לא הראינו, אז
מה שהיה התכנון...

01:02:00


אה, אני רוצה לספר על אירוע, אוי.
ממש חודש לפני שעלינו לארץ, אמא הייתה
אחרי לידה של אחותי שנולדה ב-48'.
אבי לא היה בבית,
אנחנו היינו קטנים.
והבית אצלנו, הייתה לנו חומה מסביב,
ומהחומה היה אפשר לקפוץ לחצר.
והמחצר בקלות אפשר לבוא להרוג.

01:02:30

היה איש ערבי בשוק שהיה
מוכר תה, קראו לו...
צ'איהיצ'י, זה תה, מוכר תה.
הוא היה כל הזמן שיכור, וכל
יום היה שודד בית אחר.
ואנחנו, מי שהיה לבד זו
הייתה סכנת חיים פשוט מאוד.
אחד הלילות, בלילה אמא
שלי קמה להניק את אחותי,

01:03:00


ובחצר, החדר הפנימי היה פתוח ככה.
מניקה אותה והיא רואה
מישהו מטפס לה על הגדר.
והיא היה לה אומץ,
קראה "מי זה מי זה?"
הוא לא עונה, שחור,
איש שחור מטפס וזה.
אלוהים, זו הייתה
טרגדיה, בנס ניצלנו.
 

01:03:30

פשוט אם הוא היה עם נשק היה הורג,
הוא היה כנראה כשבא היה מאוד שיכור,
פתאום מטפס ויורד
ואמא שלי קוראת וזה,
ומעירה את האח שלי,
אח שלי היה בן 12,
ילד יקר, ילד יפה.
וכל הבנות כולן קטנטנות.
סגרה אותו, סגרה את אחי
היא אמרה "אל תסתכל",

01:04:00

סגרה את כולנו בחדרים פנימיים והיא
הלכה, היא הלכה והתקרבה אליו.
והיא ממש התקרבה אליו ותפסה
לו ברגל, משכה אותו,
פתאום היא רואה שזה חמוד צ'איהיצ'י,
קראו לו חמוד צ'איהיצ'י.
שיכור, והיא משכה אותו, הפילה אותו,
וישבה עליו, הכתה אותו וצרחה אחר כך

01:04:30


עד שבאו השכנים תפסו אותו, כל השכנים, זה
היה אירוע הכי הכי, בנס אמא שלי ניצלה.
בנס, יכל להרוג אותה ולהרוג אותנו,
אנחנו ניצלנו חודש לפני שעלינו לארץ,
וניצלנו ממוות, פשוט מאוד, כולנו.
וזהו, וזה נהיה כמו עיתון,
הופץ סיפור טראגי, כמעט טראגי,
שבעצם יצאנו בשלום.
 

01:05:00


זה היה... -ואז לוקחים אתכם, באים לקחת אתכם?
-באים לקחת, כן, אנחנו אז התארגנו,
ומה שעשה אבא שלי,
כששאלו בני כמה אנחנו,
אז הוא הוסיף לנו שנים.
הוסיף לנו שנים שכאילו אנחנו גדולים
יותר, כדי שנוכל להביא כל אחד מזוודה.
 

01:05:30


מזוודה, ובמזוודה תפרו, אמא שלי
תפרה כיסים כאלה, והכנסנו קצת זהב,
וקצת כסף, וזו הייתה סכנת חיים אם
היו תופסים, זה גם קרה לנו נס.
ואז כל אחד עם המזוודה שלו, הקבוצה
הראשונה יצאנו מהעיר שלנו, מזאכו,
חלק, החלק השני היה אחרינו,

01:06:00


ולקחו אותנו באוטובוסים
מהתחנה וישר לבגדד.
איפה התרכזנו, ריכזו אותנו בבית הכנסת
של בגדד שקראו לו על שם מאיר אליהו.
עד היום זה השם, זה
על שם אליהו הנביא.
עד היום קיים בית הכנסת אגב שם.

01:06:30


הם ריכזו את כולנו שם,
אבל חודש ימים שם.
קודם כל נסענו ברכבת לילה שלם.
מהעיר שלנו אנחנו נסענו
אל מוסול אני יודעת,
אני חושבת לאיזו עיר,
וממוסול עלינו לרכבת.
הרכבת הזו הייתה, אוי, לילה שלם.
 

01:07:00


עינוי כזה, כל הלילה דפיקות, רכבת ישנה
נושנה הייתה אלטע זאכען ואנחנו סבלנו,
היו כאלה שהקיאו ואחותי
התינוק חלתה בדרך.
ואנחנו כל הזמן בכינו, מתי
נגיע, גם זה היה סיוט גדול.
עד שהגענו לאותו בית כנסת
ומשם באה אחותי הנשואה,

01:07:30

הייתה לי אחות נשואה, היא גרה עם...באו
לקבל את פנינו, לעזור לנו בבית הכנסת,
הם באו אחרינו, הם עלו אחרינו.
ואז הייתה פרידה קשה, כי לא חשבנו
ש...גם זה היה חלק מאוד מאוד קשה.
אה, לילה לפני שאנחנו,
למחרת עזבנו את העיר,
באו השכנים הערבים. -בזאכו? -כן.
באו להיפרד מאיתנו.

01:08:00


היה לנו שכן שהוא היה מאוד קשור אלינו, אני
זוכרת היו לו שתי בנות שהיו חברות שלי.
פשוט מאוד שתי חברות שלי.
הוא ישב עם אבא שלי
עד אור הבוקר ובכה.
והוא בכה "אנחנו אוהבים
אתכם, אתם חלק מהחיים שלנו"
היינו קשורים אליהם באמת
בשבתות לפני שעלינו,
 

01:08:30


בשבתות שהיה קר, אנחנו לא הדלקנו הרי אש,
הם היו מזמינים אותנו אליהם להתחמם.
הם הדליקו, היה להם נו, הסקה ביתית, ואנחנו
התארחנו אצלם בשבת כשהיה כפור כל החורף.
והיינו מאוד קרובים אליהם,
מאוד קרובים אלינו.
והם פשוט בכו.
הם לילה שלם לא עזבו
את אבא שלי ואמא שלי.

01:09:00


והוא אמר לאבא שלי "אתה
רואה אותה?" עליי.
"אתה מגיע לארץ, ישר תכניס
אותה ללמוד, ישר לימודים.
אתה מבטיח לי, לימודים.
ושיהיה לך כלל, תזכור אותי, תזכור את המקום
הזה, היא צריכה רק ללמוד כדי שיהיה לה עתיד."
 

01:09:30


כי אני הייתי, עוד לא הייתי ממש נראית
ככה, אבל הייתה לי בעיה בעצמות.
והוא ידע שאני לא
אהיה כמו כל אישה.
והוא הזהיר את אבא שלי שלא תישאר
סתם בבית, שתצא תועלת ממנה בבקשה.
תכניס אותה ללמוד, ואבא שלי מה
זה, אני לא אשכח את זה בחיים.

01:10:00


הוא ממש הקים את הצוואה שלו, והוא הקפיד
עליי, יום אחד אם לא הייתי הולכת לבית הספר,
הוא היה יושב ובוכה, הוא
נזכר בחבר הזה שאמר לו.
מה עוד, הוציא שיר
עליי, אותו האחד.
הוריי שרו את זה עד יום מותם, כל
הזמן הם היו שרים את השיר על שמי.
במוסלמית, והאחיות שלי
עד עכשיו שרות את זה.

01:10:30


שיר על שמי, כמה ש...ועד היום אנחנו
אומרים איפה האיש הזה, איפה האנשים האלה?
איפה הם היו?
טוב, אז הגענו, -הייתם חודש בבגדד? -היינו
חודש או חודש וחצי היינו בבית הכנסת.
ועם הרבה, הרבה היינו, קבוצה
שלמה של משפחות שלמות.
אחת ילדה ונפטר לה הילד בבית הכנסת,
אחת הייתה עם תינוקות שנפטרו,
 

01:11:00


וצרות צרורות היו.
‎עד שבסופו של דבר
הכינו אותנו למטוס.
אז התארגנו בינתיים, הלכנו לשם קנינו
פרימוסים, וקנינו...זה היה אפשר תתארי לך,
זה אפשר, פרימוס אפשר.
צלחות...כל הצידה לשימוש
בארץ קנינו רק כלי בית.
 

01:11:30


כלי בית ומטבח, זה מה שהיה
מותר לנו להחזיק בזה.
ואז עלינו, התחילו לחפש...
כל אחד שעלה, ככה
היינו רועדים מפחד,
ואני ראיתי איך מוציאים את הנזם
לאמא שלי, מהאף של אמא שלי.
על מדרגות המטוס.
תארי לך, גם זכר, ריבונו של עולם.

01:12:00


רק כשעלינו אנחנו, האחרון שלנו כשנסגרה
הדלת והמטוס התחיל להמריא קצת,
ואז אמרנו, בירכנו שהחיינו.
פשוט זה היה רגע, איך
אני אסביר לך, גאולה.
כאילו קיבלנו את המשיח באותו רגע.
באותו רגע ממש.
אז הגענו ברוך השם,
הגענו לקפריסין.
 

01:12:30

הורידו אותנו בקפריסין, היינו שם לילה
אחד, אנשים קפריסין באו לבקר אותנו,
אני זוכרת לקחו את אחותי, היה
לה שיער כזה ארוך, יפהפייה,
לקחו אותה אליהם הביתה
ונבהלנו, איפה, מה זה,
החזירו אותה עם שמלה יפה, מסורקת,
ועם כל הזה הביאו אותה אלינו וזה.

01:13:00


וקיבלנו שמיכות משם, אני
זוכרת שמיכות של הסוכנות.
והביאו אותנו, שוב העלו אותנו
למטוס למחרת, עד שער עלייה.
בשער העלייה, אז נשארנו שם או
אה, נשארנו שם 3-4 חודשים.
פה בארץ. -מה היה שם? אוהלים, צריפים?
-צריפים היו.
אוהלים פה ראינו.

01:13:30


פה בארץ בירושלים אוהלים,
ששטף אותנו הגשם.
אבל על כל זה בירכנו מה
זה, קיבלנו את זה בשמחה.
בהילולה ותופים, שיהיה
גשם שיהיה הכל,
אבל אנחנו בארץ.
באנו לירושלים, וואו. -איך
הגעתם לירושלים משער העלייה?
משער העלייה ישר לירושלים.
נתנו לכם ירושלים?
 

01:14:00


כי אנחנו ביקשנו, כי אנחנו גם
הייתה לנו משפחה, אחות של אמא שלי
אחות של אבא שלי, -גרה בירושלים.
-היו מהמאה שעברה כאן.
הילדים והילדים שלהם
וזה ועוד דודים.
היו המון קרובי משפחה שהם דרשו אותנו, היה
לנו רב שהיה לנו איתו קשר כל הזמן מהארץ
היה לנו קשר עם הארץ כל הזמן.

01:14:30


דודה שלי, אחות של אמא, הייתה שולחת לנו
מגן דוד בחשאי, וליפות, את יודעת זה של...
ליפות היו שולחים לנו,
ואנחנו מה היינו שולחים להם?
לא יודעת מה היינו שולחים,
אבל היינו שולחים להם.
לא יודעת, עד היום אני לא יודעת מה
אמא שלחה, אבל תמיד שלחה חבילות.
חבילות נסתרות שלא נדע,
לא יודעת מה היא שמה להם.

01:15:00


ובחשאי היה, היו שליחים,
אני לא יודעת איך.
שליחי הסוכנות או... -זאת אומרת זה
לא היה בדואר רגיל? -איזה דואר...
איזה דואר, אבל היה לנו,
היה קשר כזה של משלוחים.
מהארץ כל הזמן אמא שלי ואחותה
היה להם קשר ולא ידענו איך,
איך נוצר הקשר הזה כל הזמן היה קשר ולא
ידענו באיזה צורה, רק הגדולים ידעו.

01:15:30

 ולא, לא ידענו, אני זוכרת ליפות
שהיינו משתמשים בליפות מהארץ,
אלוהים, אלוהים שבשמיים.
או יום אחד קיבלנו תפוזים,
תפוזים, איזה ריח טוב.
והגענו לתלפיות, נתנו לנו אוהלים, נשארנו
קצת באוהלים, הלכנו לדודה עד שקיבלנו צריף.
‎צריף פחון, גרנו בצריף
פחון 6 שנים, 5 שנים.
 

01:16:00


 עד שבנו את קטמונים, שיכונים,
מהשיכונים קיבלנו את השיכון,
ועברנו לשיכון ומשם
אבא ואמא יצאו לעבוד,
ואנחנו הלכנו ללמוד
וזהו, ואני למדתי,
למדתי, גמרתי סמינר למורות,
אחר כך עשיתי בגרות אקסטרנית.

01:16:30


  כשהתחלתי לעבוד אז עבדתי באגף
העתיקות של משרד החינוך,
משם התאהבתי בארכיאולוגיה, נשלחתי על ידי,
מטעם העבודה ללמוד באוניברסיטה העברית.
ארכיאולוגיה? -ארכיאולוגיה, עשיתי
תואר ראשון באוניברסיטה העברית,
תואר שני בבר-אילן,
ועבדתי 40 שנה, יצאתי לגמלאות,

01:17:00


 לא מזמן, לפני כמה שנים, וזהו...
-אז רק לסיום, -גידלתי נכדים.
אז אנחנו הרי היינו המונים.
אסיה אפריקה, קרוב למיליון
ומשהו, יותר, 2 מיליון.
עזבנו הכל, כל הרכוש, והשארנו להם,
לא סתם הרכוש כמו שהם טוענים,
אנחנו השארנו להם בתים,
פרדסים, כסף, זהב, הכל.
וסולקנו, גורשנו.

01:17:30

  באנו לארץ שלנו, אנחנו גם
נקראים פליטים, גרשו אותנו.
איך הם באים בטענה שהם פליטים?
הם פליטים? אנחנו הפליטים.
אנחנו גורשנו למרות שזה
היה גירוש לטובה, בוודאי.
אבל השארנו להם רכוש
ואדמות, זה היה רכוש שלנו.
אין להם שום תביעה נגדנו, אם תהיה
להם תביעה, לנו גם יש תביעה,
 

01:18:00


אוקיי, אני דורשת עכשיו בשם כל הקהילה, בשם
כל הכורדים, כל היהודים בעצם אסיה אפריקה,
‎את הרכוש שלנו
שיתנו לנו גם אותו.
יש להם טענות? שיבואו
נגדנו, מולנו, לעשות עימות.
פשוט אני רוצה להתעמת איתם ושהם ישלמו
לי ואני אשלם להם, שקודם ישלמו,
אנחנו ביחד נשלם אחד לשני.
 

01:18:30


   אבל תעשו את זה, לזה
אני חותרת בבקשה,
שמתעלמים מהפליטים אסיה
אפריקה זה לא בסדר.
מי שעושה את זה עושה עוול
לנו, ליוצאי אסיה אפריקה.
אנחנו השארנו להם עושר.
אז שישתקו שם, או שהם יבואו יעשו עימות
איתנו ולא עם ראש הממשלה או עם האו"ם,
 

01:19:00


  שיבואו איתנו, עם העם.
ואני דורשת את זה בכל לשון של בקשה,
בבקשה בבקשה, תפגישו אותנו...
כשיש...מי מטפל בכלל בנושא הזה?
מי? שמישהו יטפל בנושא הזה.
שדדו לנו את האפשרות להתבטא, אפשרות
להביע, ואפשרות להוכיח, בבקשה.

  מה זה צריך...אנחנו השארנו זהב
שהם יכלו, אדמות השארנו להם.
אדמות, שייתנו לנו אותן,
השארנו שם, אז שילכו לשם.
הפליטים שלהם שילכו ייקחו שם.
ולא ידרשו את מה שיש פה. -זהבה,
אנחנו רוצים להגיד לך תודה רבה רבה.
תודה רבה לכם.

זהבה אלעד

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
01:12:42
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
זאכו
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

מה שמך? -שמי זהבה אלעד לבית זקן.

זקן. -זקן. -ואיך

קראו לך בכורדיסטן?

קראו לי זכייה. זכייה? -זכייה.

מלשון זכות, זכייה.

ובארץ החלפת את זה לזהבה?

-זה שם עברי, כן.

ובאיזה שנה נולדת?

1943.

נולדתי בעיר זאכו

בכורדיסטן העיראקית.

את יכולה לספר לנו

איפה זה פחות או יותר?

אמרתי, זה גובל, זה

על חוף נהר חידקל,

וזה גובל בין עיראק,

איראן וטורקיה.

פשוט קרוב מאוד לטורקיה גם, אבל זה

בפני עצמו, זה נקרא צפון עיראק.

כורדיסטן, צפון עיראק,

כורדיסטן העיראקית.

כן, והשלטון היה שלטון עיראקי?

-שלטון עיראקי, כן בהחלט.

כל ה...השליט האחרון שאני זוכרת

עוד פה בארץ, כשהוא נהרג שם,

הייתי מאוד צעירה, כשהוא נרצח שם.

הוא נרצח ובמקומו קם נור אל-שריף.

נור אל-סעיד, יש נור

אל-שריף, עד כמה שאני יודעת.

את יכולה לספר לנו קצת על המשפחה?

אבא, אמא, במה הם עסקו?

כן, מאוד.

אנחנו בעצם משתייכים למשפחה

ענפה שנקראת משפחת זקן.

ורוב הדודים שלי היו פרנסי העיר.

פרנסי העיר, משפחה מאוד מכובדת.

זו עיר גדולה זאכו? -רמה גבוהה...

-זאכו זו עיר גדולה?

עיר לא ענקית אבל היא עיר יהודית

ממש, היא עיר שרק יהודים גרו בה.

רק יהודים? -רק יהודים בזאכו.

-כן.

זה היה אזור שכלל אך ורק יהודים.

הייתה כאילו מין

חומה, כאילו חומה.

היה מאוד כמו מין גטו כזה,

אבל עם שדות, היו לנו שדות,

היינו קשורים עם

התושבים הלא יהודים.

התושבים הערבים

ואפילו כפרים רחוקים.

היינו מאוד קשורים למשל לחוות

החקלאיות של המוסלמים.

היינו מבקרים אצלם, עושים גבינות, אני

זוכרת שהוריי היו נוסעים פעם בשנה

אל אותם הישובים המוסלמים

להכין גבינה לשנה שלמה.

גבינות היו מכינים ומביאים.

ואבי היה סוחר.

הוא היה לוקח את המרכולת

ונוסע...לא נוסע, על חמורים.

עם פועלים, היו לו כמה פועלים והיה נוסע

לכפריים שהם מנותקים בעצם מהמרכז העירוני,

והיה חסר להם מרכולת, כל מיני...

הוא היה מביא ותמורתם היה לא בכסף אלא

בסחורות שהיו חיוניות לעיר שלנו.

למשל כמו לדוגמה אגוזים, צימוקים.

כל מיני, ופירות נדירים שהיינו...

והיה מביא לפעמים

גם בגדים מיוחדים.

בגדים מבדים מאוד מאוד

מיוחדים שלא בהישג יד.

ופעם בחודש, פעם בחודשיים

הוא היה מגיע הביתה.

ומשם היה מגיע אפילו לטורקיה,

לאיראן, פשוט היום תוך כדי...

ואז הוא למד את השפה, את השפות, היה לו

קצת מושג בשפה הפרסית האיראנית, הטורקית,

היינו מדברים קצת כמה מילים

בטורקית אפילו אבא שלי היה מדבר.

אז זה מה שהיה, ואנחנו

היינו...האחים של אבא שלי,

ואבא שלי הם היו משפחה

מאוד מיוחדת, משפחה אצילה.

והיו מאוד מוכרים

בעיר, מכובדים מאוד.

אמרת "פרנסי העיר", מה זה אומר? -

פרנסי העיר, גבאים כמו גבאים.

למשל עניי העיר היו חוגגים אצלם.

אח של סבא רבא שלי הוא

היה ממש מפרנסי העיר,

שקראו לו יונה גבאי.

הוא...היה לו בית ענק, ענק ממש.

לדוגמה טרקלין כזה שכל עניי העיר, ממש

כל עניי העיר, והיו שם המון עניים,

ונזקקים, ואלמנות, יתומים היו

בחגים, לדוגמה ליל הסדר.

הם היו אצלו בבית, הוא היה יושב בראש

הפירמידה, את זה אני זוכרת כילדה, תארי לך.

עם מזרונים היינו יושבים מסביב

והיו לו בנות, הוא התאלמן מוקדם.

היו לו בנות שהן היו השורש של הבית,

כאילו הן בעלות הבית. -ניהלו את הבית.

וואו, איך הם היו מארחים.

והיו מבשלים תבשילים

עם סירים ענקיים.

והיו מארחים את כל ה...וגם

היו תורמים להם בשעת הצורך,

או מחתנים יתומים ואלמנות.

או תורמים להם בשעת צרה.

וזה היה ההווי הכורדי.

-ומאיפה היה למשפחה כסף?

אגב הם גם למדו בחוץ לארץ,

הילדים שלו למדו בחוץ לארץ.

אחד הבנים שלו למד מנהל עסקים והיה

לו עסק בדים, היו לו חנויות בדים

במרכז העיר שלנו.

והוא היה שם דבר,

פשוט היה שם דבר.

ופשוט היו להם אדמות, לא יודעת מאיפה

העושר אבל הם היו אנשים מאוד חרוצים,

מאוד חרוצים.

והם עבדו קשה ולא החזירו

לעצמם שום דבר, פשוט מאוד.

והיו שתי משפחות, אחד קראו לו

יונה גבאי והשני משה גבאי.

למשה גבאי למשל הייתה תחנת דלק, שזה

דבר נדיר מאוד שם באותה תקופה. -כן.

ענפים למשפחה, משפחה גדולה?

כן, משפחות גדולות.

מה זה יחסית, הכל יחסי.

למשל היו הרבה, נולדו להם

הרבה בנים למשפחה הזו, הדוד.

אבל בגלל שכנראה היו

אלרגים לפולים,

לפולים, הכורדים הם מאוד אלרגים

לפולים, גם לאמא שלי נפטרו כמה בנים

בגלל שהיו אלרגים לפולים ולא הייתה

מודעות, לא הייתה עוד התודעה.

אז הם נפטרו הרבה, ואלה שנשארו

כאילו הגורל כנראה היטיב עימם.

וזהו, טוב אז אנחנו היינו באמת ילדות

מאוד מפונקות על ההורים, מאוד.

ולמשל כשבחורה הגיעה לפרק זמן של

נישואין...אה ועבודות, למשל עבודות בית,

הבנות לא יצאו ללמוד מחמת הפחד

מפני...היינו תמיד במצוקת...פחד מהערבים.

אז הבנות לא תמיד יצאו ללמוד,

כי בתי הספר היו שייכים לגויים.

לא היה בית ספר יהודי? -בית ספר

יהודי לא היה, היה חדר לבנים, חדר.

והבנים למדו באמת בחדר, היו בנים

שהשיגו...וגם השיגו מקצועות כמו נגר, פחח,

כל מיני מקצועות ידיים.

כן, צורף, צורפים היו וזה.

אז למשל החגים אצלנו, טוב, אני

נושא נושא כי אני רוצה לפי נושאים.

אז אנחנו היינו בבית 7 בנות.

7 בנות אצלי במשפחה.

בנים לא נשארו בחיים,

רק אחד, בן אחד.

והוא היה הבן הכי הכי מפונק.

ולצערי פה הוא חלה בהיותו

ילד לתפארת, גיבור.

והוא חלה ונפטר. -פה בארץ?

-פה בארץ.

ואז אני זוכרת למשל

כשהאחות הבכורה שלי

כבר בגיל 14 כבר היו לה מחזרים,

מה זה מחזרים, הרבה מחזרים.

פשוט אבא שלי היה...הכי הכי זה

להחניף לו כדי להשיג את הבנות שלו.

ותמיד בחגים היו באים

כאילו לבקש את ידה וזה...

זה הורים באים לבקש, ההורים של החתן עצמו?

-קודם כל הבחור מחזר.

מחזר על ידי שכנה מכירה,

מתיידד עם השכנים.

זה לא כמו שהיום...הוא

מתיידד עם השכנים,

ומבקש את עזרתם לשדך

לו, להכיר לו אותה,

והוא מכיר אותה, ואז הוא שולח

את ההורים שלו לבקש את ידה.

זה היה, היום אני משחזרת את זה

כי אני הייתי השליחה של אחותי.

הייתי קטנה הייתי מתווכת ביניהם.

הייתה שולחת אותי לראות איפה הוא, אם

היה איזה אירוע משמח, איזו חתונה,

הייתה שולחת אותי לראות אם

הוא מופיע, אם הוא נמצא שם.

ואני הייתי הולכת עומדת,

היו לנו בתים עם גגות.

בקיץ, למשל בחודשי הקיץ יולי

אוגוסט היינו ישנים על הגגות.

והיו לנו מיטות גבוהות עם...מיטות

מעץ, זה היה כמו אפיריון כזה.

ועל הגגות כל היהודים, גם

הערבים, חום הקיץ אז על הגגות.

על הגגות זה היה קל לרוץ

מאחד לשני, מגג לגג.

זה היה מחובר הרי, מחוברים.

ואז השידוך היה יותר קל ויפה.

ואז כשהייתה איזושהי חתונה ואירוע,

כאילו היו שולחים

אותנו הקטנים להציץ.

מעל הגג בחצר שהם רוקדים,

הצעירים והצעירות.

רוקדים להם במעגלים מסביב לכלה, לחתן,

שעומדים להינשא, בעצם חתונה למשל.

אז אולי היו משמחים

את החתן והכלה.

כמעט שבעה ימים היו

עורכים להם חתונה.

חינה, לילה אחד של חינה

ולילה אחד של מקווה,

ואחר כך שבע ברכות וזה, אבל הריקודים האלה

היה ממש אמצעי לשידוך, להיכרות של בני זוג.

ומשם היו יוצאות חתונות פשוט.

ואני זוכרת מקרה אחד,

שהאחות הבכורה שלי 3 רצו אותה.

והיא בחרה לה את האחד היחיד, אז

קרתה מריבה פשוט בין השניים האחרים.

קרתה מריבה בין שלושת

הבחורים, אבא שלי יצא להפריד.

הם יידו אבנים אחד על

השני, פצעו את אבא שלי.

את זה אני לא אשכח.

האירוע הזה, זה היה

מאוד מאוד יפה.

ויחד עם זאת גם היו

דברים מאוד קשים.

למשל היינו מאוד מפחדים

מהערבים בלילות.

היו משפחות בהרגו בהן.

שמה? -הרגו, הרגו בהם.

הרגו את אב הבית, הרגו את

האחים, היו משפחות שממש נרצחו.

בגלל מה?

נקמה, לא יודעת מה, ככה

זה הערבים, אין סיבה.

פשוט ללא סיבה.

היו באים בלילות ורוצחים,

שודדים, גונבים והולכים.

לא באו רק לשדוד, אלא גם הורגים.

הרצחת וגם ירשת זה

מה שהם היו עושים.

וזה היה תמיד.

זה לא היה דבר נדיר. -זה לא היה כתוצאה מאיזו

התעוררות של הקמת המדינה או משהו כזה.

אחר כך, זה ממש לקראת

השנה האחרונה, בין לבין.

בתקופה הקצרה שנודע לנו, בעצם זה

היה 48', נולדה לי בדיוק אחות.

בדיוק עם קום המדינה.

וזו הייתה שנה, ליהודים הייתה שמחה

וששון, אבל הכל היה בשקט, אסור...

אוי אוי אוי אם היינו פוצים פה.

אם היו קצת כועסים

עליו יכלו להרוג אותו.

והרבה זמן אבא שלי...כשהיה

חוזר הביתה זה היה נס בשבילנו.

בעצם כאילו תמיד חשבנו

שהוא לא יחזור.

עד כדי כך שהייתה סכנה.

הוא היה לוקח להם סחורה ועושה להם טובה,

אבל אם טיפה היו כועסים היו רוצחים אותו.

את סבא שלי, את אבא שלי

אמא שלי בדיוק ככה הרגו.

הוא היה סוחר, הוא קנה משם

איזה מעיל לאשתו, לסבתי.

מאוד מאוד יפה היה.

אחד מהם אמר "אני רוצה את

זה, תביא את זה לאשתי."

אז הוא אמר "אבל אני

קניתי את זה לאשתי."

הוא אמר לו "לא, אתה

תביא לי את זה."

הוא לקח לו, רצח אותו, והוא

טמן אותו והשאיר כף יד.

כף יד כדי שאם יבואו לחפש אותו...

ואז סבא נעלם, לא ידענו איפה.

עד שעשו שם חיפושים

ונסעו מהמשפחה וזה.

ואחד ה...הראה להם. -את כף היד?

-כף יד, רק על ידי כף יד.

ובנס, אולי היה מזל משמיים שהוא השאיר

לו כף יד בכוונה כדי שימצאו אותו.

ואבא היה נוסע לבד?

נסעו תמיד לבד עם עובדים שלהם,

אבא שלי נסע עם פועלים תמיד.

תמיד אחד או שניים והם היו בסכנת

חיים, תמיד היו בסכנת חיים.

כנראה סבא שלי היה לבד אז.

סבא מצד האמא. -את יכולה לספר

קצת על הקהילה היהודית של זאכו?

זהו, הקהילה בפני עצמה,

אנחנו היינו ממש כמו בגטו.

הייתה לנו שכונה שלנו,

שכונות יהודיות באופן כללי.

אז הם היו מאוד קשורים

אחד לשני, מאוד קשורים.

בשמחות ובצרות.

ואחד היה עוזר מאוד לשני.

וחגים היו ממש חגים למופת.

כל החגים היהודים, למשל בערב יום כיפור

כולנו היינו...היו שני בתי כנסת.

שני בתי כנסת, אחד קראו לו

"הגדולה" ואחד "הקטנה".

אני זוכרת את זה כמו היום, ממש.

והיה להם למטה מקווה, מקוואות.

אז בערב יום כיפור,

לפני הלילה של כיפור,

היינו מתעוררים בבוקר, ב-3 לפנות

בוקר, נוהרים לבית הכנסת,

לשמוע את הסליחות

ואת התרת הנדרים.

לכולנו היו עושים התרת נדרים.

אחר כך היינו חוזרים הביתה,

לוקחים תרנגולות כל אחד לפי...

לבת תרנגולת ולבן

תרנגול, עושים כפרות.

ובאותו יום מבשלים

ושולחים לאביונים.

מתנות לאביונים וארוחה,

ארוחות לאלה שאין להם.

זה היה כיפור.

ואז ביום כיפור היינו כולנו צמים כמובן,

ואני זוכרת חצר עם טאבון, והיו עושים חמין.

חמין למוצאי כיפור.

וזה היינו שומרים...אבל כולנו

בבית הכנסת ביום כיפור.

ותפילות, אבל כל השכונה, כל היהודים

מתרכזים בתוך שני בתי כנסת.

הם היו ענקיים.

והיינו אפילו מחוץ לבית

הכנסת יושבים מסביב.

נשים גם היו הולכות?

נשים היו הולכות לבית הכנסת? -או אה

נשים, כן. היה לנו עזרת נשים, וודאי.

זה מה שאני...אני

ארכאולוגית במקצועי. -כן.

וכשגיליתי בתי כנסת פה, בתי הכנסת

העתיקים מהמאה הרביעית לספירה,

בתקופה הביזנטית, בית

הכנסת כמו בית הכנסת שלי.

אני ייחסתי...זה בדיוק אותו בית

הכנסת שאני הייתי בו בילדותי.

ממש אותה...עזרת נשים, והאכסדרה,

והגומחה לספר תורה, ארון הקודש.

כל זה כמו שנחשף פה בארץ מתקופות...

-מתקופות קדומות.

זה היה בדיוק אותו בית כנסת.

ואני כתבתי על זה גם ברפרנס שלי,

עבודות סמינריוניות כתבתי על זה.

גם הבתים שלנו דמו לאותם הבתים העתיקים

שעשויים מחימר, לבנים שרופות,

וגג עם בוץ מהודק.

ובגשמים למשל, לקראת החורף,

כדי שהגשם לא ידלוף פנימה,

היינו לוקחים גלגלת

כדי להדק את הגג.

אותה גלגלת מצאתי בחפירות.

אותן קורות.

אותן הפוטות של הדלת, ממש

באותו מבנה, אותם המבנים.

שאז קראנו להם "ארבעת

המרחבים" בארכיאולוגיה.

אצלנו ארבעת המרחבים, בית

עם ארבעה מרחבים היה.

אצלנו תשעה באב זה היה,

משהו מאוד מקודש, מאוד כבד.

ומאוד כבד וחשוב ומסיבי.

אז היינו בערב החג, הייתה

ארוחה מפסקת מאוד מאוד רחבה.

כאילו הנה אנחנו הולכים לקראת

משהו קשה, משהו מאוד...

והיינו יושבים בצום על הרצפה,

או בבית הכנסת או בבית.

ואנשים כדי להעסיק את עצמם היו

מכינות את האורז בן גוריון.

האלה הבצק, מכינות בצק ועושות

את ה...עם הידיים היפות שלהן.

אני לא אשכח את זה, אמא שלי הייתי

אומרת "איך היא עשתה את זה?"

אחד אחד היה יוצא פשוט.

אורז בן גוריון, הפתיתים האלה.

והיו שרות על...

זה היה מין אבל .

שירי אבל פשוט מאוד.

קינות כאלה. -קינה, קינה.

פרשת...מגילת איכה.

בתשעה באב היינו שרים את זה בבית, ולא

היינו יושבים על כיסאות אלא על הרצפה.

על השטיחים והיו לנו

מזרונים, כריות.

והיינו שרים, ואסור היה

לנו בלילה לצאת לבד.

אסור היה לנו ללכת ליד המים.

דווקא בתשעה באב? -כן.

קצת לפני גם, בין המצרים גם, אבל מיוחד

בלילה של תשעה באב ויום תשעה באב.

אסור היה לנו להתקרב לים.

כאילו זה היה מועד לפורענות.

זה היה...הימים האלה כאילו אצלנו

היו מועדים לפורענות, ואסור היה...

להסתכן. -לעשות שום דבר.

פשוט לשמור.

בסוף...הדבר הכי יפה,

שבסוף, בצאת הצום,

כשהיו חוזרים מבית הכנסת,

כדי לשבור את האבל,

היו נותנים לילדים לעלות

על הגג עם כד חרס.

וכשהאבא היה יוצא מבית

הכנסת בדרך לביתו,

לפני שהוא בא, זורקים

מהגג על הרצפה לפניו ככה,

שכאילו נשבר האבל.

ויצאנו מהאבל לשמחה ובתקווה לעלות לארץ

ישראל, זו הייתה המטרה החשובה ביותר.

לשנה הבאה בירושלים.

למשל, אני אתן לך דוגמה,

מי שהיה רוצה להישבע,

במשהו כאילו "תאמינו לי תאמינו לי" אז

היה אומר "שיהיה לי נדר להגיע לירושלים."

זה היה הנדר הכי, מי שאומר

את זה, זה הכי אמת אמר.

כי זו הייתה שבועה כבדה מאוד,

שבועה להגיע לירושלים.

זה...

משהו... -זו תקווה של תקוות.

תקוות התקוות ויום

יום חשבו על זה.

כי יום יום היו אומרים

"הנה, אנחנו עולים לארץ."

להגיע גם במיוחד

לאיפה, רק לירושלים.

לא חשוב שיש תל אביב, ירושלים

זו הייתה משאת נפשם, פשוט מאוד.

זה היה, אני זוכרת בשפה שלי,

אני אגיד את זה בארמית אומרים,

כשהיו שואלים אותה

תגידי את האמת וזה,

הייתה אומרת:

"אם אני לא אעשה את זה יהיה לי נדר

להגיע לירושלים אם לא עשיתי את זה כך."

זה היה, וואי אני רציתי לכתוב,

כל כך הרבה חומר היה לי לכתוב,

להוציא ספר עם כל החוויות האלה.

ועל כל החוויות האלה גם אחר

כך חזרנו על זה פה בארץ,

כאילו שחזרנו, שחזרנו, ההורים כל הזמן

סיפרו על זה, כל הזמן ההורים דשו בזה.

כל עוד שהם היו בחיים, כל עוד

שהם היו בחיים הם דשו במושג הזה

שיהודים, ירושלים וארץ ישראל זה

דבר שבלתי נפרד, הכל זו מקשה אחת.

זה היה דבר אדיר וזה היה מובן

מאליו, כאילו חייב להיות, חייב.

אנחנו כאילו היינו על מזוודות.

ושזה הכי הכי...אני לא מעכלת

את זה, כאילו לא היה לנו...

כאילו איפה שאנחנו

נמצאים זה לא שלנו.

וזה לא היה שלנו, -זה זמני.

-יש לנו את הארץ.

וכי הם היו מאוד דתיים, מאוד,

אבל לא קיצוניים, את מבינה?

הם היו... -מאוד מאמינים. -מאמינים,

מה זה מאמינים, מאמינים יותר מדי חזק.

אבל לא היו קיצוניים, למשל לא לשבת ליד

אישה, או לא לשמוע את קולה של אישה,

או שהאישה תרקוד, דברים

כאלה לא...היה מותר.

מה? -התמקדו במעוט.

-במעוט בפירוש.

והיו מאוד פתוחים, מאוד פתוחים.

למה את מתכוונת "פתוחים"?

איך שאמרתי שהם לא היו קיצוניים. -הבנתי,

גמישים. -לא הייתה קיצוניות לדת.

לא רק גמישים, לא היה צריך להיות

גמישים, פשוט לא היה צורך בגמישות.

זה היה מובן מאליו.

-לא היו שם בכלל. -מובן מאליו הכל.

אלה הם החיים, ככה זה, ככה החיים.

וזהו, אז לא היו קונפליקטים בגלל

שהם היו גמישים, והכל היה פתוח,

והכל היה מובן מאליו

אז לא היו קונפליקטים.

בתוך הקהילה? -בתוך הקהילה עצמה כולה,

כולה, כולם היו מקשה אחת בעצם.

זו אותה תורה, אותם

המנהגים, אותם הנוהלים,

אותה התורה פשוט מאוד.

וזו הייתה תורה כאילו,

זה אורח חיים קבוע.

ופה קוראים לזה אה שומרי תורה,

שומרי מסורת, תורה תורה.

אין דבר כזה.

זו הייתה המהות של החיים האלה.

ולא לעשות את כל השטויות האלה

ששומרי מצוות...הכל היה מצוות.

בגפרור אסור היה לנו לגעת בשבת.

מספריים אסור היה

לנו, לראות מספריים.

ואלה לא דברים שאמרו לנו "נו נו נו", אלא

על זה גדלנו. -ככה זה. -על זה גדלנו.

אמרת שלא הלכת לבית ספר?

-נכון, שם לא הלכנו לבית הספר.

למדתם בבית? -למדנו מה

שאמא לימדה אותנו רק.

דברים טהורים, למשל למדנו

אולי סריגה או תפירה,

לא לשם מקצוע, כי אצלנו האישה

לא הייתה צריכה מקצוע.

היא הייתה צריכה להיות אם בית,

לגדל ילדים, לנהל את כל משק הבית,

ולהיות עזר כנגדו, אבל הייתה גם

מאוד...בין בעל ואישה זו הייתה אחווה.

איך אני אסביר לך? בעל ואישה...בחיים לא

היו מריבות, בחיים לא היו קונפליקטים

בין הבעל והאישה.

אצלנו לא ידעו מה זה

גירושין, לא היה קיים.

לא היה קיים, מה זה...

בעל מרביץ לאישה, היו בודדים, מאוד מאוד

בודדים, אבל הכבוד בין בעל ואישה זה היה...

בראש מעיינם, הכל...איך

אני אסביר את זה?

זה היה כאילו אשתו היא

הנכס הכי יקר שלו.

הבעל הוא הנכס הכי יקר של האישה.

ראש עיר שהיו לו

פרדסים, כרם של טבק.

וכל קיץ הוא היה צריך קטיף טבק.

אז היינו יוצאים

בהמונינו, במיוחד הנשים,

הנשים היו קוטפות את זה.

כמו קטיף, עונת קטיף.

אז הבעל והאישה והילדים

היו יוצאים לכרם,

לאותו הכרם תמורת

תשלום, זה היה כל קיץ.

אני נולדתי בדיוק באותה תקופה

שאמא שלי סיפרה שאני נולדתי בכרם.

שם כשהם קטפו את הטבק, עלי

הטבק, ואני נולדתי שם,

וזה היה התפקיד של

האישה, אבל יחד עם בעלה,

והילדים, כולם, חמולה.

חמולה באותו מקום.

מה שחשוב שהאישה הייתה גבירה.

לא הייתה אישה, נקראת "גבירה".

פשוט היה לה שם דבר גברת מכובדת.

ולא חס וחלילה כאילו היא

רק מנקה או רק זה...

היא הייתה, איך קראו

לזה, נזר זהב של הבעל.

נזר זהב על ראשו.

וככה תרגמו את זה.

האישה היא נזר זהב

על הראש של הבעל.

בחתונות למשל, אז בחינה

למשל, או חס וחלילה באבל,

יש להם שירים מיוחדים, כל קבוצת שירים

לאירוע מסוים, או אירוע מיוחד.

וזה היה באמת אצל נשים מיוחדות.

היו קוראים להן בשם

אפילו, המקננת.

או הזמרת בשמחת...הליליה,

החינה או בחינה.

זה שרוקדים מסביב ומישהו שר,

שר להם והם רוקדים.

הזמרים, אלה שירים, היו שירי אבל

למשל מאוד עצובים, מאוד עצובים.

טרגדיות, כאילו סיפורי טרגדיות,

והיו המון טרגדיות אצל היהודים.

מאוד טרגיים היו.

הרבה נערים היו טובעים

בים, טובעים בנהר.

או שנרצחים, הרוב נרצחים.

או נחטפים, נשים, בחורות היו

נחטפות על ידי בחורים ערבים.

וזהו, גורלן...

זו הייתה המכה הכי קשה אצל

היהודים שם שהיו נחטפות הבנות.

ככה האבות מאוד שמרו

על הבנות, מאוד.

המשפחות מאוד שמרו על הבנות

מסביבם שלא יאונה להן רע.

מקרים נדירים אבל

נחטפו לנו בנות פשוט.

והתאסלמו ונשארו שם,

והרוב עכשיו חוזרים.

אני שמעתי ב...איך קוראים לזה, הכורדים

האלה, יש איזו אגודת יוצאי כורדיסטן,

שהם החזירו בנות שנשארו שם מאז,

שהיום הן זקנות, אמהות לילדים,

שהבעל נפטר, והן נשארות עם המוסלמים

שם, ונזכרו שהן היו יהודיות,

ופונות לכל מיני גורמים

בינלאומיים בבקשה להחזיר אותן.

החזירו הרבה עם הבנים

שלהן, הרבה מאוד.

אני מכירה הרבה שגרים בקסטל.

הכורדים שגרים בקסטל.

החזירו הרבה.

זה מה ש...למשל קרה מקרה שבתו

של הרב נחטפה, בתו של הרב.

רב הקהילה.

ונשארה שם.

וההורים שלה פה, ואמא שלה חיתנה את

אחותה, והיא בכתה שהיא השאירה שם ילדה.

נשארה שם בת.

ובמקרה כזה לא היה כוח ליהודים

להחזיר אותה? -לא, לא.

וגם קרו מקרים שהבנות מרצונן... -הלכו.

-היו, מאוד נדיר, אבל מאוד נדיר.

מקרה יחיד או שניים שהבנות התאהבו

עם המוסלמי והלכו איתו וזהו.

אבל אלה מקרים מאוד נדירים.

אבל גם זה קורה.

זהו, והיה לנו קשה להחזיר

אותן כי אי אפשר היה.

עכשיו, מה עוד, למשל

מבחינת הרפואה,

אצלנו הרפואה לא הייתה מפותחת,

אבל היה לנו את בגדד, את עיראק,

ששם כל הרופאים, ותמיד נסענו לשם,

משם קיבלנו... -כמה מרחק נסיעה זה?

או אה הנסיעה, באמת הנסיעה הזו

אני זוכרת אותה רק כשעליתי לארץ.

כי בגיל שלי לא נסענו, אמי נסעה

כי האחיות שלה היו גרות שם,

דודים ודודות גם והבנות

האחיות שלי הגדולות.

הייתה להן שם דודה, הלכו

השתקעו שם, ונשארו עם הדודה.

ומצאו להן לעבוד, שידכו להן עבודה

במשק בית אצל המשפחות המיוחסות שם.

אבל זה היה לזמן קצר, כי בדיוק

עלינו לארץ, זה היה נס משמיים.

הכל קרה לנו ניסים

ונפלאות לקראת זה...

והעיר, באופן כללי בעיר שלנו,

היה אח, אח בסך הכל הוא למד סניטר.

ואנחנו מרוב שהתלהבנו ממנו,

קראנו לו רופא, כי הוא

היה רופא, כי היה יהודי.

אז הוא היה רוקח,

למד רוקחות ולמד...

אחר כך פה בארץ למד רפואת שיניים,

והפך להיות רופא שיניים פה בארץ.

והוא היה בשבילנו אליל שכאילו...כי פחדנו

ליפול בידי הרופאים הערבים המוסלמים.

פחדנו, פשוט זה היה פחד.

מה יקרה? -שלא ירפאו אלא יהרגו.

זה היה...וליהודים

לא היה אפשר ללמוד,

אלא אם כן...באמת העשירים, הדודים שלי, אז

הבן דוד הזה שלי נסע למד רפואה, רוקחות.

והבן דוד השני למד מנהל

עסקים בעיראק, בבגדד.

והדודה שלי חלתה.

אז אבא שלי ובעלה לקחו אותה

לבגדד, נשארו שם חודש וזה.

ובבגדד היו רופאים יהודים?

-היו רופאים יהודים.

היו רופאים, שם יותר

בטוח להם, יותר אפשר.

אפשרו להם, גם נדמה לי שהיו...תראי,

עצמאים, הקהילה הייתה שם ענקית.

והיא הייתה יותר

מביאה תועלת לשלטון.

לשלטון בעצמו.

ולכן הם אימצו אותם וכיבדו את המקצוע

שלהם, וקיבלו אותם לעבודה, הם היו...

וגם היו בתי חולים יהודים שם.

השם, השמות יהודים.

למשל היה בית, או בית הכנסת, היו בתי

כנסת מפוארים, גם אצלנו וגם שם.

למשל היינו נוסעים לשם, אז היינו מתרכזים

בבתי כנסת כשנוסעים לבגדד, עיראק.

בית הכנסת היה מרכז היהודים.

ושם היו מתרכזים ומחליטים

מה לעשות עם היהדות כולה.

אז הרפואה שם, היינו שייכים

יותר לעיראק מאשר באזור שלנו.

ולכן היה מפותח הנושא הזה

רפואה הומאופתית בבית.

רפואה ביתית וכל מיני שיטות רפואיות

ביתיות, ובאמת היו מועילות.

כי זה היה על פי הרמב"ם, או על פי ידע רפואי

שקיבלנו והיו מפתחים את השיטות האלה.

והרוב, הרופא הרוקח שלמד רוקחות והוא נשא

את כל המכאובים של העדה הכורדית בעיר הזאת.

וכשעלינו לארץ אז וואו.

אז הוא הלך ללמוד רפואת שיניים.

והוא טיפל בשיניים של ההורים

שלי כאן בארץ, זה היה...

קרו מקרים כאלה יפים

יפים, מאוד יפים.

אז ספרי לנו... -עכשיו

ככה, כל מקרה שהיה,

למשל אם הייתה התקוממות

בשלטון בינם לבין עצמם,

אז היו הפגנות שקראו להן בשם...

אינזאת, פרהוד, אינזאת זה הפגנות.

והפגנות לא היו סתם, היו נהרגים

בהפגנות, אחד הורג את השני.

ואז המוסלמים היו מקבלים תגבורת

מעצמם והיו הורגים ביהודים.

כל התפתחות בשלטון בבגדד

בעיראק, היו השלכות עלינו.

אנחנו היינו נפגעים מההמון

המתפרע, ההמון המתפרע הגוי,

שהיו מתנפלים על היהודים

וטובחים בהם, פשוט טובחים בהם.

זה היה, אנחנו היינו צריכים

להיכנס פנימה ולהיסגר, פשוט מאוד.

עכשיו כשפרצה מלחמת העולם, השנים

הראשונות לא הרגישו בכלל.

ברגע שהערבים התחברו עם

הנאצים, היטלר, שיתפו פעולה,

באופן אוטומטי אנחנו היינו

מאוימים, באופן אוטומטי.

כבר אנחנו היינו בעצם בלוע הארי.

וכל הזמן היו מתכנסים

אצלנו הקהילה,

ולטכס עצות מה לעשות נגד זה.

מה לעשות אם חס וחלילה

זה מתקרב אלינו.

קודם כל אז באמת לא יכולנו אם ילד חולה,

אי אפשר היה להסיע אותו לבגדד ולתת טיפול.

אבא שלי למשל לא יכל בכלל לצאת.

אוי ואבוי אם הוא היה

יוצא, לא היה חוזר פשוט.

לא עבד תקופה ארוכה.

לא עבד. -את יודעת להגיד

באיזה שנים זה היה?

אני לא יודעת, בתקופות

שאני בדיוק נולדתי.

43'... - ובגלל זה אני גם נכה

ככה, כי לא יכלו לטפל בי.

כאילו אז נולדתי והייתי צריכה

טיפול ולא הצליחו כי לא היה מוצא.

אי אפשר היה להסיע אותי

לרופאים שיטפלו בי .

ושם הדודות שלי ביקשו שאם היא תביא

אותי, שהן יטפלו בזה, אי אפשר היה.

אי אפשר, פחדו לצאת מפתח הבית.

כי הנסיעה בדרכים

הייתה מאוד מסוכנת?

מאוד מסוכנת, מאוד

מסוכנת, לא רק...

אנחנו היינו על שפת הנהר,

קפיצה אחת למים היינו,

אנחנו לא יכולנו לצאת פשוט

כי אסור היה לנו לצאת.

ההורים פחדו שהילדים יציצו

החוצה ואף התכוננו.

אז איך התכוננו? תארי

לך כמה נאיביים היו.

אמא שלי מספרת

שהכינו חביות ענקיות

ואספו עצים לתבערה.

והחביות האלה מילאו מים, שמו

על האש עם סבון, רותחים.

והם התכוננו ברגע, אם חלילה

יבואו החיילים הנאצים,

מה שהם יעשו, והם מעלים את

זה, עושים את זה על הגג,

ושופכים עליהם את

כל המים הרותחים.

או אימצו לעצמם אלות עם מסמרים,

שהם בולטים, כל מיני מסמרים,

ויכו בהם לפני שהם... אבל התכוננו

כאילו לא ייפלו בידיים שלהם,

הם יעשו את כל מה שאפשר להילחם

בהם, כל מיני שיטות פרימיטיביות.

הם לא חשבו שיש להם אמצעים...

-יותר משוכללים.

כשעליתי לארץ למדתי...איזה

נאיביים היו.

לכן השם שמר עליהם, זה לא

הגיע אלינו, פשוט לא הגיע.

עד אל עלמיין הגיע,

מצרים, ונגדע שם העץ.

ואני כל הזמן אומרת ריבונו של עולם הנה

האמונה והנה בא השם, השם עזר להם, פשוט מאוד.

כי ידעו מה זה שבת,

ידעו מה זה חגים.

כל חג זה היה שמו של

החג, פשוט במהותו.

מלא וגדוש אירועים חגיגיים.

כפי שנכתב בתנ"ך.

אז סוכות למשל זה היה שבעה

ימים בסוכה לשבת ולארח.

וארבעת המינים, היה כל יום אירוע של ארבעת

המינים, משכאילו קונים את זה תמורת...

ומביאים את זה, זה שקנה כמו חתן מביאים

אותו אל הסוכה, מבית הכנסת אל הסוכה.

כאילו מכניסים ספר תורה.

זה היה החג הכי גדול של סוכות.

ופסח אז מה זה, שבעה ימי פסח, זה היה...קודם

כל חודשיים לפני פסח היו מתחילים לעבוד.

חודשיים לפני פסח אמא שלי

הייתה לובשת את השרוול הזה,

והייתה קודם כל עושה את הרצפה, מהדקת

את הזה, כמו צבע לצבוע את הקירות.

מכינים את הבית לצביעה, אחר כך

חודש מראש הייתה אופה את הלחם

על ידי טאבון העגול הזה מתחת

ל...יש לו שם, איך קוראים לו נו?

יש לי את זה, מצאנו

את זה באתר עתיקות.

והיינו עוזרים לה עם... -עם המצות.

-עם הבצק, זה בצק של מצות.

באותו רגע צריכים לאפות אותו,

אז עשינו כל הזמן ככה וכזה,

ככה עם ערימות של לחם דק כזה, יפה, והיינו

שומרים את זה על מדף מיוחד של פסח.

כלים של פסח היינו מבריקים

אותם ומעבירים אותם הגעלה,

הגעלה, כל הכלים היפים.

והיה להם חדר מיוחד לכל

המצרכים, הכלים והלחם,

וכל הקניות לפסח, כל מה

שהיה צריך לפסח, היה ממש...

בתוך חדר מסוים, על מדף מסוים וקניות,

ולכל ילד, כל ילד מכף רגל ועד ראש,

היו קונים לו, אז מי שהיה לו 7-8 ילדים,

בדרך כלל היו 7-8 ילדים לא היו...

אולי פעם ביובל 5, 4 המינימום.

וזה היה ממש חג.

אותו דבר ראש השנה למשל,

או אה ראש השנה כל ילד היה

מקבל קוראים לזה עידניה,

עידניה זו מתנת אבא, כל

מיני ממתקים מיוחדים, מגש.

ששם בה...אני זוכרת שם קוקוס,

כל מיני טופי שאין פה בארץ כזה,

אין, אני מחפשת טופי, איפה

הוא הטעם הטעים הזה שהיה לי.

אין כזה, מאיפה הם מביאים

את זה, אני לא יודעת.

וכל הסוכריות הכי טעימות בתוך

המגש הזה לכל ילד בשבילו לחג.

זה היה ראש השנה.

בראש השנה היה גם לעשות גם

קורבנות הרי גם חוץ מכיפור,

אז ראש השנה היה לעשות

כפרות ולתת נדבה.

לתת נדבה לבית הכנסת או לעניים, העשירים

היו נותנים לעניים וקונים להם בגדים,

ושולחים להם ארוחות, ארוחת הזה.

וליל ראש השנה זה היה הברכות.

שבעת המינים, כל ה...

חגים היו חגים, בעצם זה היה

אורח החיים, הכל סביב החגים,

ודור אחרי דור...

והפרנסה וזה מה שעשינו בעצם.

ואני רוצה לספר על החיטה, איך עשינו

את הדריש, את הבורגול והדריש.

זה דבר אדיר, נכון?

וזה פעם בשנה היו עושים את זה.

מביאים חיטה, קונים

מבעלי שדות חיטה.

מביאים את זה הביתה, שולקים את

זה בתוך חבית ענקית, ענקית.

עם מערוך כזה מעץ,

מבשלים את החיטה,

במשך שעתיים עד שזה ממש, מרגישים

את זה שאפשר גם לאכול את זה כבר,

אחר כך פורסים את זה

על שטיח, על בד חדש...

לפני השמש שזה יתייבש, עד

שזה היה מתייבש אז הריחיים,

את יודעת מה זה ריחיים? אז מה

שאנחנו, מצאנו את זה באתרי העתיקות.

אבן ריחיים, והייתה אישה מיוחדת

שעבדה בזה, שילמו לה כסף לזה.

היא ישבה, או האמהות בעצמן היו עושות

את זה, טוחנות יום שלם, טוחנות ושרות.

שירי ערש לילה לילדים, או שירי

מלחמה, או שירי חלילה אבל,

או שירי חתונה, והיו שרים ועושים

את הבורגול דק דק טוחנים אותו,

ואורזים אותו בתוך

שקים ושמים במזווה.

המזווה שם היה, לא מזווה

כמו שכאן, זה היה חדר ענק.

ומכל טוב העולם היה במזווה הזה במשך

כל השנה, היו אוגרים את זה מהקיץ,

ועד הקיץ הבא.

כי בחורף אי אפשר היה

לעשות שום דבר שם.

ארץ קרה, היה שלג בחורף, והיו ממש הרים של

שלג. -והיה צריך לשמור אוכל שיהיה לחורף?

כן, אוכל לא מבושל, מצרכי

מזון בכמויות אבל, בכמויות.

דוגמת בשר כבוש, אז היינו,

זו הייתה באמת חגיגה גדולה.

היו קונים גדיים, עזים...

לא פרות, פרות היה יותר אצל
האטליז וזה, או בבית מטבחיים.
אבל היו קונים, אני לא
יודעת איך קוראים לו.
זה היה כבשים, הרבה כבשים, גדיים,
והיו שוחטים אותם ואחר כך צולים
אותם, גם חגיגה כזו גדולה.

 
 

היו נשים באות כדי לטהר את הבשר,
להוציא את העיליה, איך קוראים לזה?
השומן הטרף מהבשר.
לנקות, לטהר את הבשר מהשומן הטרף,
זה מה שנקרא... -החלב. -החלב הזה.
חלב, אנחנו קוראים לזה...אחר כך
צולים אותו בחבית באמת ענקית,

 

ושמים אותו בכדי חרס.
ומשמרים אותו, שמים
הרבה מלח, הרבה מלח.
משמרים אותו עם כדים אטומים, ושמים
אותו במזווה, זה נשמר שנה, בדיוק שנה.
וזה נשמר ממש כאילו הרגע
הכנו את זה, גם זה היה שנתי.
לאורך כל השנה.
 


אז פעם בשנה היינו עושים את הבורגול הזה,
דריש, גם פעם בשנה היינו עושים את הבשר,
ופעם בשנה היינו, מה עוד? היו
כל מיני דברים שנתיים כאלה.
אז אנחנו, ככה זה היה,
לקראת פסח, פשוט מאוד...
אנחנו פסח חגגנו פה.
פתאום הודיעו...

 

קודם כל אחרי שהכריזו
על הקמת מדינה פה,
היו לנו בנים שהיו שטים ב...
על רפסודה ומייבאים עצים ומוכרים
עצים, זו הייתה העבודה שלהם.
בחורים צעירים לא
נשואים, או נשואים חדש.
כשקיבלו את הבשורה שקמה
המדינה, שמחו, התחילו לשיר.
שיר בשפה שלנו.


הם תפסו אותם, הכניסו אותם לכלא.
אנחנו היינו בארץ 6
שנים עד ששחררו אותם.
20 וכמה שנים נשארו.
היו 6-7 בחורים.
ו-2-3 מהם היו נשואים,
השאר היו רווקים.
הנשים שלהם היו פה בלי הבעל.
הבעלים שמה בכלא בבגדד.

תארי לך, על זה ששרו
שיר על קום המדינה.
שכאילו "שני שני,
פלסטין נהייתה שלנו"
בחרוזים כאלה, שפלסטין
הגיעה סוף סוף לידינו.
אז הם נתפסו ונאסרו.
עד שהתערבו ארה"ב, אני לא
יודעת מה, מישהו עזר להם פה,
שחררו אותם אחרי 20 וכמה שנים.


זה היה הפתיח של לעלות לארץ.
ואז אני לא יודעת בבית הכנסת באחד
הימים נודע שקיבלו בשורה שיש הוראה
לסלק את היהודים מהארץ, להעלות
אותם לישראל, לשים אותם שם,
והערבים לא רוצים אותם
פה, מסלקים אותם.
אז אנחנו אמרנו עוד
יותר טוב, באה הגאולה.

אז היינו צריכים קודם כל הכנות.
אז קודם כל, להכין את הדרכונים.
הם שלחו לנו הסוכנות היהודית
שלחו צלם בעצמו ערבי,
זה נס שהערבים טיפול
בנו כדי לצאת מהארץ.
הם נתנו לנו את השירות, הם
הכינו את הכל כדי שאנחנו נצא.


אני פשוט לא עיכלתי את זה עד שהבנתי
שהסוכנות היהודית עמדה מאחורי זה בוודאי,
ושילמו כסף רב על כל התכנון הזה.
אז קודם כל היינו, חילקו אותנו
ל-3-4 משלוחים, לא היה בבת אחת.
הייתה קהילה ענקית, גדולה,
חילקו אותנו ל-3 שלבים.

אז הכינו ככה, קודם כל צילמו כל אחד
מאיתנו ושלחו להכין לנו דרכונים.
מה זה דרכון? בדרכון כתוב שאנחנו
מתחייבים, אסור לנו לחזור לכאן.
אין לכם דריסת רגל פה.
שנית, אתם לא לוקחים אפילו מחט,
אלא כל אחד, הלבוש והמזוודה שלו,
עם הבגדים שהוא צריך לדרך


הכל אתם משאירים.
זה תנאי, זו חתימה.
זה אחד, שנית אתם לא מוכרים את
הבתים, אתם משאירים את הבתים.
לא לוקחים שום דבר, כסף יש לכם אתם
תורמים את זה לפה, משאירים את זה ל...
לקופה של המדינה פה.
 

שדות, וליהודים היה גם, היו יהודים עשירים
מאוד, אנחנו השארנו פרדסים, השארנו בתים,
אבל לנו בבית היה זהב, והיו
בגדים, כל בגד כשמו כן הוא.
ולאמא שלי היה כל כך הרבה
זהב, תכשיטים ולבנות.
וואו, שריפת לב.
אז ככה, אז קודם כל נעמד
אדם גם בשיתוף של אבא שלי,


עמדו, אגרו את כל הבגדים, למכור, למכור
את הבגדים לערבים. -זה מותר היה?
זה היה מותר במקרה, את הבגדים
העמידו דוכן יוקרתי כזה,
וכל אישה שהרגישה שהבגדים יקרים
לה וחבל לה לזרוק או זה,
אז מכרו אותם, מכרו
אבל ההם סחטו אותנו.
כלומר על הבגד הכי יקר,
פרוטות פרוטות, שם דבר,


אבל זה עשו כאילו, המשימה שלנו הייתה
להפגין את היציאה, להפגין את העלייה בעיקר.
להדגיש אותה, מכרו את
הבגדים, את הבגדים היקרים.
אבל זהב לא יכולנו כי היו שודדים,
אם היו מוצאים זהב למכירה
היו באים שודדים והורגים
אותנו ולוקחים את זה.
אז לא הראינו, אז
מה שהיה התכנון...


אה, אני רוצה לספר על אירוע, אוי.
ממש חודש לפני שעלינו לארץ, אמא הייתה
אחרי לידה של אחותי שנולדה ב-48'.
אבי לא היה בבית,
אנחנו היינו קטנים.
והבית אצלנו, הייתה לנו חומה מסביב,
ומהחומה היה אפשר לקפוץ לחצר.
והמחצר בקלות אפשר לבוא להרוג.

היה איש ערבי בשוק שהיה
מוכר תה, קראו לו...
צ'איהיצ'י, זה תה, מוכר תה.
הוא היה כל הזמן שיכור, וכל
יום היה שודד בית אחר.
ואנחנו, מי שהיה לבד זו
הייתה סכנת חיים פשוט מאוד.
אחד הלילות, בלילה אמא
שלי קמה להניק את אחותי,


ובחצר, החדר הפנימי היה פתוח ככה.
מניקה אותה והיא רואה
מישהו מטפס לה על הגדר.
והיא היה לה אומץ,
קראה "מי זה מי זה?"
הוא לא עונה, שחור,
איש שחור מטפס וזה.
אלוהים, זו הייתה
טרגדיה, בנס ניצלנו.
 

פשוט אם הוא היה עם נשק היה הורג,
הוא היה כנראה כשבא היה מאוד שיכור,
פתאום מטפס ויורד
ואמא שלי קוראת וזה,
ומעירה את האח שלי,
אח שלי היה בן 12,
ילד יקר, ילד יפה.
וכל הבנות כולן קטנטנות.
סגרה אותו, סגרה את אחי
היא אמרה "אל תסתכל",

סגרה את כולנו בחדרים פנימיים והיא
הלכה, היא הלכה והתקרבה אליו.
והיא ממש התקרבה אליו ותפסה
לו ברגל, משכה אותו,
פתאום היא רואה שזה חמוד צ'איהיצ'י,
קראו לו חמוד צ'איהיצ'י.
שיכור, והיא משכה אותו, הפילה אותו,
וישבה עליו, הכתה אותו וצרחה אחר כך


עד שבאו השכנים תפסו אותו, כל השכנים, זה
היה אירוע הכי הכי, בנס אמא שלי ניצלה.
בנס, יכל להרוג אותה ולהרוג אותנו,
אנחנו ניצלנו חודש לפני שעלינו לארץ,
וניצלנו ממוות, פשוט מאוד, כולנו.
וזהו, וזה נהיה כמו עיתון,
הופץ סיפור טראגי, כמעט טראגי,
שבעצם יצאנו בשלום.
 


זה היה... -ואז לוקחים אתכם, באים לקחת אתכם?
-באים לקחת, כן, אנחנו אז התארגנו,
ומה שעשה אבא שלי,
כששאלו בני כמה אנחנו,
אז הוא הוסיף לנו שנים.
הוסיף לנו שנים שכאילו אנחנו גדולים
יותר, כדי שנוכל להביא כל אחד מזוודה.
 


מזוודה, ובמזוודה תפרו, אמא שלי
תפרה כיסים כאלה, והכנסנו קצת זהב,
וקצת כסף, וזו הייתה סכנת חיים אם
היו תופסים, זה גם קרה לנו נס.
ואז כל אחד עם המזוודה שלו, הקבוצה
הראשונה יצאנו מהעיר שלנו, מזאכו,
חלק, החלק השני היה אחרינו,


ולקחו אותנו באוטובוסים
מהתחנה וישר לבגדד.
איפה התרכזנו, ריכזו אותנו בבית הכנסת
של בגדד שקראו לו על שם מאיר אליהו.
עד היום זה השם, זה
על שם אליהו הנביא.
עד היום קיים בית הכנסת אגב שם.


הם ריכזו את כולנו שם,
אבל חודש ימים שם.
קודם כל נסענו ברכבת לילה שלם.
מהעיר שלנו אנחנו נסענו
אל מוסול אני יודעת,
אני חושבת לאיזו עיר,
וממוסול עלינו לרכבת.
הרכבת הזו הייתה, אוי, לילה שלם.
 


עינוי כזה, כל הלילה דפיקות, רכבת ישנה
נושנה הייתה אלטע זאכען ואנחנו סבלנו,
היו כאלה שהקיאו ואחותי
התינוק חלתה בדרך.
ואנחנו כל הזמן בכינו, מתי
נגיע, גם זה היה סיוט גדול.
עד שהגענו לאותו בית כנסת
ומשם באה אחותי הנשואה,

הייתה לי אחות נשואה, היא גרה עם...באו
לקבל את פנינו, לעזור לנו בבית הכנסת,
הם באו אחרינו, הם עלו אחרינו.
ואז הייתה פרידה קשה, כי לא חשבנו
ש...גם זה היה חלק מאוד מאוד קשה.
אה, לילה לפני שאנחנו,
למחרת עזבנו את העיר,
באו השכנים הערבים. -בזאכו? -כן.
באו להיפרד מאיתנו.


היה לנו שכן שהוא היה מאוד קשור אלינו, אני
זוכרת היו לו שתי בנות שהיו חברות שלי.
פשוט מאוד שתי חברות שלי.
הוא ישב עם אבא שלי
עד אור הבוקר ובכה.
והוא בכה "אנחנו אוהבים
אתכם, אתם חלק מהחיים שלנו"
היינו קשורים אליהם באמת
בשבתות לפני שעלינו,
 


בשבתות שהיה קר, אנחנו לא הדלקנו הרי אש,
הם היו מזמינים אותנו אליהם להתחמם.
הם הדליקו, היה להם נו, הסקה ביתית, ואנחנו
התארחנו אצלם בשבת כשהיה כפור כל החורף.
והיינו מאוד קרובים אליהם,
מאוד קרובים אלינו.
והם פשוט בכו.
הם לילה שלם לא עזבו
את אבא שלי ואמא שלי.


והוא אמר לאבא שלי "אתה
רואה אותה?" עליי.
"אתה מגיע לארץ, ישר תכניס
אותה ללמוד, ישר לימודים.
אתה מבטיח לי, לימודים.
ושיהיה לך כלל, תזכור אותי, תזכור את המקום
הזה, היא צריכה רק ללמוד כדי שיהיה לה עתיד."
 


כי אני הייתי, עוד לא הייתי ממש נראית
ככה, אבל הייתה לי בעיה בעצמות.
והוא ידע שאני לא
אהיה כמו כל אישה.
והוא הזהיר את אבא שלי שלא תישאר
סתם בבית, שתצא תועלת ממנה בבקשה.
תכניס אותה ללמוד, ואבא שלי מה
זה, אני לא אשכח את זה בחיים.


הוא ממש הקים את הצוואה שלו, והוא הקפיד
עליי, יום אחד אם לא הייתי הולכת לבית הספר,
הוא היה יושב ובוכה, הוא
נזכר בחבר הזה שאמר לו.
מה עוד, הוציא שיר
עליי, אותו האחד.
הוריי שרו את זה עד יום מותם, כל
הזמן הם היו שרים את השיר על שמי.
במוסלמית, והאחיות שלי
עד עכשיו שרות את זה.


שיר על שמי, כמה ש...ועד היום אנחנו
אומרים איפה האיש הזה, איפה האנשים האלה?
איפה הם היו?
טוב, אז הגענו, -הייתם חודש בבגדד? -היינו
חודש או חודש וחצי היינו בבית הכנסת.
ועם הרבה, הרבה היינו, קבוצה
שלמה של משפחות שלמות.
אחת ילדה ונפטר לה הילד בבית הכנסת,
אחת הייתה עם תינוקות שנפטרו,
 


וצרות צרורות היו.
‎עד שבסופו של דבר
הכינו אותנו למטוס.
אז התארגנו בינתיים, הלכנו לשם קנינו
פרימוסים, וקנינו...זה היה אפשר תתארי לך,
זה אפשר, פרימוס אפשר.
צלחות...כל הצידה לשימוש
בארץ קנינו רק כלי בית.
 


כלי בית ומטבח, זה מה שהיה
מותר לנו להחזיק בזה.
ואז עלינו, התחילו לחפש...
כל אחד שעלה, ככה
היינו רועדים מפחד,
ואני ראיתי איך מוציאים את הנזם
לאמא שלי, מהאף של אמא שלי.
על מדרגות המטוס.
תארי לך, גם זכר, ריבונו של עולם.


רק כשעלינו אנחנו, האחרון שלנו כשנסגרה
הדלת והמטוס התחיל להמריא קצת,
ואז אמרנו, בירכנו שהחיינו.
פשוט זה היה רגע, איך
אני אסביר לך, גאולה.
כאילו קיבלנו את המשיח באותו רגע.
באותו רגע ממש.
אז הגענו ברוך השם,
הגענו לקפריסין.
 

הורידו אותנו בקפריסין, היינו שם לילה
אחד, אנשים קפריסין באו לבקר אותנו,
אני זוכרת לקחו את אחותי, היה
לה שיער כזה ארוך, יפהפייה,
לקחו אותה אליהם הביתה
ונבהלנו, איפה, מה זה,
החזירו אותה עם שמלה יפה, מסורקת,
ועם כל הזה הביאו אותה אלינו וזה.


וקיבלנו שמיכות משם, אני
זוכרת שמיכות של הסוכנות.
והביאו אותנו, שוב העלו אותנו
למטוס למחרת, עד שער עלייה.
בשער העלייה, אז נשארנו שם או
אה, נשארנו שם 3-4 חודשים.
פה בארץ. -מה היה שם? אוהלים, צריפים?
-צריפים היו.
אוהלים פה ראינו.


פה בארץ בירושלים אוהלים,
ששטף אותנו הגשם.
אבל על כל זה בירכנו מה
זה, קיבלנו את זה בשמחה.
בהילולה ותופים, שיהיה
גשם שיהיה הכל,
אבל אנחנו בארץ.
באנו לירושלים, וואו. -איך
הגעתם לירושלים משער העלייה?
משער העלייה ישר לירושלים.
נתנו לכם ירושלים?
 


כי אנחנו ביקשנו, כי אנחנו גם
הייתה לנו משפחה, אחות של אמא שלי
אחות של אבא שלי, -גרה בירושלים.
-היו מהמאה שעברה כאן.
הילדים והילדים שלהם
וזה ועוד דודים.
היו המון קרובי משפחה שהם דרשו אותנו, היה
לנו רב שהיה לנו איתו קשר כל הזמן מהארץ
היה לנו קשר עם הארץ כל הזמן.


דודה שלי, אחות של אמא, הייתה שולחת לנו
מגן דוד בחשאי, וליפות, את יודעת זה של...
ליפות היו שולחים לנו,
ואנחנו מה היינו שולחים להם?
לא יודעת מה היינו שולחים,
אבל היינו שולחים להם.
לא יודעת, עד היום אני לא יודעת מה
אמא שלחה, אבל תמיד שלחה חבילות.
חבילות נסתרות שלא נדע,
לא יודעת מה היא שמה להם.


ובחשאי היה, היו שליחים,
אני לא יודעת איך.
שליחי הסוכנות או... -זאת אומרת זה
לא היה בדואר רגיל? -איזה דואר...
איזה דואר, אבל היה לנו,
היה קשר כזה של משלוחים.
מהארץ כל הזמן אמא שלי ואחותה
היה להם קשר ולא ידענו איך,
איך נוצר הקשר הזה כל הזמן היה קשר ולא
ידענו באיזה צורה, רק הגדולים ידעו.

 ולא, לא ידענו, אני זוכרת ליפות
שהיינו משתמשים בליפות מהארץ,
אלוהים, אלוהים שבשמיים.
או יום אחד קיבלנו תפוזים,
תפוזים, איזה ריח טוב.
והגענו לתלפיות, נתנו לנו אוהלים, נשארנו
קצת באוהלים, הלכנו לדודה עד שקיבלנו צריף.
‎צריף פחון, גרנו בצריף
פחון 6 שנים, 5 שנים.
 


 עד שבנו את קטמונים, שיכונים,
מהשיכונים קיבלנו את השיכון,
ועברנו לשיכון ומשם
אבא ואמא יצאו לעבוד,
ואנחנו הלכנו ללמוד
וזהו, ואני למדתי,
למדתי, גמרתי סמינר למורות,
אחר כך עשיתי בגרות אקסטרנית.


  כשהתחלתי לעבוד אז עבדתי באגף
העתיקות של משרד החינוך,
משם התאהבתי בארכיאולוגיה, נשלחתי על ידי,
מטעם העבודה ללמוד באוניברסיטה העברית.
ארכיאולוגיה? -ארכיאולוגיה, עשיתי
תואר ראשון באוניברסיטה העברית,
תואר שני בבר-אילן,
ועבדתי 40 שנה, יצאתי לגמלאות,


 לא מזמן, לפני כמה שנים, וזהו...
-אז רק לסיום, -גידלתי נכדים.
אז אנחנו הרי היינו המונים.
אסיה אפריקה, קרוב למיליון
ומשהו, יותר, 2 מיליון.
עזבנו הכל, כל הרכוש, והשארנו להם,
לא סתם הרכוש כמו שהם טוענים,
אנחנו השארנו להם בתים,
פרדסים, כסף, זהב, הכל.
וסולקנו, גורשנו.

  באנו לארץ שלנו, אנחנו גם
נקראים פליטים, גרשו אותנו.
איך הם באים בטענה שהם פליטים?
הם פליטים? אנחנו הפליטים.
אנחנו גורשנו למרות שזה
היה גירוש לטובה, בוודאי.
אבל השארנו להם רכוש
ואדמות, זה היה רכוש שלנו.
אין להם שום תביעה נגדנו, אם תהיה
להם תביעה, לנו גם יש תביעה,
 


אוקיי, אני דורשת עכשיו בשם כל הקהילה, בשם
כל הכורדים, כל היהודים בעצם אסיה אפריקה,
‎את הרכוש שלנו
שיתנו לנו גם אותו.
יש להם טענות? שיבואו
נגדנו, מולנו, לעשות עימות.
פשוט אני רוצה להתעמת איתם ושהם ישלמו
לי ואני אשלם להם, שקודם ישלמו,
אנחנו ביחד נשלם אחד לשני.
 


   אבל תעשו את זה, לזה
אני חותרת בבקשה,
שמתעלמים מהפליטים אסיה
אפריקה זה לא בסדר.
מי שעושה את זה עושה עוול
לנו, ליוצאי אסיה אפריקה.
אנחנו השארנו להם עושר.
אז שישתקו שם, או שהם יבואו יעשו עימות
איתנו ולא עם ראש הממשלה או עם האו"ם,
 


  שיבואו איתנו, עם העם.
ואני דורשת את זה בכל לשון של בקשה,
בבקשה בבקשה, תפגישו אותנו...
כשיש...מי מטפל בכלל בנושא הזה?
מי? שמישהו יטפל בנושא הזה.
שדדו לנו את האפשרות להתבטא, אפשרות
להביע, ואפשרות להוכיח, בבקשה.

  מה זה צריך...אנחנו השארנו זהב
שהם יכלו, אדמות השארנו להם.
אדמות, שייתנו לנו אותן,
השארנו שם, אז שילכו לשם.
הפליטים שלהם שילכו ייקחו שם.
ולא ידרשו את מה שיש פה. -זהבה,
אנחנו רוצים להגיד לך תודה רבה רבה.
תודה רבה לכם.

זהבה אלעד
זאכו
עירק
סיפורי חיים נוספים: