מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני הראלי זבולון,

נולדתי בבגדאד 1927.

השם שלי היה למעשה יוסף

בן אברהם מצלוואי.

אבל בגלל שהצטרפתי למחתרת, מטעמי

זהירות החלפתי את השם שלי לזבולון

ונשארתי עם זה כל

הזמן, עד היום הזה.

00:01:00

נולדתי למשפחה שבה

היינו אבא ואמא,

ארבעה בנים נולדו לנו ושתי בנות.

אחד הבנים בכיתה ו' הלך

לעולמו מאיזה מחלה.

אנחנו היינו בבית מסורתי.

אבא... -איך קראו לו?

קראו לו אברהם הוא עסק הרבה

בזוהר, היה מתפלל הרבה.

00:01:30

הוא עבד עבודה קלה במכס.

לא מהדברים מבחינת

הכנסה, אבל אנחנו חיינו

בצורה מאד יפה, לא

חסרנו לנו כלום.

אני רוצה להגיד לך בדרך כלל

ברור מהמשפחות שמסביב מאד

שבשעת הצורך עוזרים

כי היו לי דודים,

00:02:00

היה לי דוד מאד עשיר שהוא

היה מייבא דברי פורצלן

והיה לו מחסן ענק

בשוק ה'שאורג'ה'.

הוא מאד היה עוזר מדי

פעם אם היה זקוק

אבל בדרך כלל הסתדרנו

לבד, לא חסר לנו כלום.

תמיד היו לבושים יפה. כשהלכנו

לבית הספר, נתנו לנו גם דמי כיס.

00:02:30

אז אני למעשה הייתי

דתי והייתי מתפלל

כבר אחרי שהנחתי תפילין,

הגעתי לגיל בר מצווה

הייתי קם כל לילה בבוקר

בשעה חמש להתפלל

אבל אחרי הפרהוד, אני כבר

עזבתי את כל העניין הזה.

התרכזתי בנושא המחתרת.

00:03:00

אני למדתי בבית ספר קראו

לו 'מסעודה שם -טוב'.

זה בית ספר שלמדו בו

עברית, ערבית ואנגלית.

בית ספר יהודי? -בית ספר

יהודי שהיה בשכונה יהודית.

איך קראו לשכונה? -'קוצ'ן בחר'.

זה סמטת 'בחר',

זה אזור יהודי כולו.

00:03:30

למדנו שם מכיתה א' עד כיתה ו'.

זהו, ואז מכיתה ו' אחרי

שעברנו את הבחינות של כיתה ו'

אז בדיוק התחיל הפהרוד -בשנת?

בשנת 1941. אז אנחנו

עברנו לבית ספר 'שמש'

זה בית ספר שלימד את

רוב המקצועות באנגלית.

00:04:00

הייתי בדרך כלל אם לא הראשון,

בין השלושה הראשונים, בכיתה.

איך עבר הפרהוד?

בפרהוד אנחנו היינו על יד ה'שורג'ה',

השוק שבו לדוד שלי מה שאמרתי שהיה לו,

כל הקהל התעסק בבזיזה

אבל לא נגעו בבית

00:04:30

אם כי היינו ממש קרובים

לזה, אבל אני אז ישבתי מתוח

עם מקל גדול, רועד כולי והסיפור

שלי אני אומר, ב-41' רעדתי,

ב-48' הייתי מפקד

אזור בהגנה עם נשק

ואני שומע את בן גוריון

מכריז על מדינת ישראל.

00:05:00

זה המהפך הגדול שאני

אישית עברתי ואני מניח

שחלק מהדור שלי גם כן.

בעיקר אנשים שהיו בכיתה

ז' הפכו במרוצת הזמן

להנהגה הכי גדולה ושעמדה בתנאים

הכי קשים שהיה למחתרת בעיראק.

00:05:30

איך שמעתם על ישראל?

-זה דבר מרתק.

אחרי הפרהוד, אנחנו שלושה אנשים. יש

לי את התמונה שלהם. אנחנו שלישייה.

אנחנו החלטנו לקחת את המורה

לתנ"ך שלנו בבית ספר 'שמש'

ולקחת ממני שיעורים

פרטיים ללמוד עברית.

00:06:00

אחרי השיעור השלישי, בא אחד החברים אומר

'שמע, מתארגנת מחתרת, לומדים עברית.'

ואז אני בא לאיזה בית,

היו שם 13-14 נערים

תלמידי בית ספר והיה

שם ד"ר אנצו סרני

שהיה שליח בעיראק שעבד

מטעם 'סולל בונה'.

00:06:30

עם מכנסיים קצרים

והמשקפיים שלו כולו להט

והוא דיבר איתנו אנגלית: 'I

want to make men of you'.

מי שלא יכול שיזרוק את

עצמו לנהר הטיגריס.

ואני זוכר שנתן לנו מאמר בערבית של

ברנר, 'הוא אמר לה' (ערבית) בעברית.

ואני מחפש את המאמר הזה ואני

לא יודע איפה למצוא אותו.

00:07:00

פשוט לדעת מה זה, ואז

התחלנו ללמוד עברית

בקבוצה של בנים ובנות. אחרי

תקופה של שנה, שנה וחצי

עברנו סמינר שנהיה בעצמנו מדריכים

וכשנהיינו מדריכים,

קיבלנו קבוצות נוער

היו לי ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב,

אנשים שעבדו אצל חייטים ואצל נגרים

00:07:30

הלימודים היו בשעה

8 בלילה עם עששית.

מה למדתם? -לימדתי אותם עברית,

קודם כל את אלה לימדנו עברית

וסיפרנו להם על ההסתדרות,

על תנועת העבודה, על הקיבוץ

על זה שאנחנו צריכים לעשות מהפכה ולעבור

לחקלאות לעבודה יוצרת, כל הדברים האלה.

00:08:00

אבל תשמעי הילדים האלה

היו נרדמים כל הזמן

אז מצאתי פטנט והייתי אומר להם

לתפוס את האוזן השמאלית

מתחת לרגל הימינית

אז הוא גם יודע עברית

וגם זה, זה עזר.

אחר כך כמובן הייתי

חבר בכמה וועדות,

00:08:30

אחר כך הקימו את

תנועת ה'חלוץ הצעיר'

ואז אני ריכזתי אותה,

הייתי מרכז תנועת 'החלוץ הצעיר'.

אחרי זה קיבלתי להיות

האחראי על המועצה הכללית

של אזור בגדד של המבוגרים,

ועליתי ב-1949.

קודם כל, אנחנו היינו

בבית גדול מאד.

00:09:00

בית גדול מאד, יש למטה מרתף

בצד אחד, בצד שני באר.

אחר כך היה שם ארבע

חדרים, היינו שתי משפחות

גם דוד שלי, אח של אבא שלי גר

איתנו ועוד דוד אחד שהיה רווק.

להם היו גם כן שני

בנים ושלוש בנות.

00:09:30

הייתה הרבה פעילות בבית, אפילו

היינו משחקים כדורעף בבית.

הייתה אווירה טובה מאד -הבנות?

הבנות עסקו יותר בעזרה בבית, בבישול.

אבל הן למדו.

למדו ואחת הייתה

מורה והלכה להוראה.

איך דיברתם? איך הייתם לבושים?

00:10:00

היינו לבושים בדרך כלל

בהתחלה, מכנסיים וחולצה.

והבנות? -הבנות יהיו עם שמלות

אבל מכנסיים לא. בבית, לא.

אולי אחר כך במחתרת חלק..

מה דיברתם? איזה שפה? -דיברנו עברית,

זאת אומרת עברית בגדדית בינינו.

00:10:30

אז הייתה אווירה של תפילה בפסח,

געגועים לישראל לשנה הבאה

בירושלים, הבנו מה המשמעות של זה.

מה החגים שזכורים לך שחגגתם

שם, אתה יכול לספר לנו?

חג הסוכות זה היה בכלל סיפור כי

סוכה בגודל של החדר זה אני חוש

00:11:00

זה להרכיב אותה זה

מעשה ומקשטים אותה

וזאת הייתה חוויה גדולה מאד. סוכה,

אחר כך תולים כל מיני דברים.

פורים? -פורים, היה כמובן.

אני לא יודע, לא היינו

מתחפשים, לא היה נהוג

כך בכל אופן אצלנו במשפחה

00:11:30

אבל הרבה דברים מתוקים,

היינו משחקים קלפים

ככה בשביל להעביר את הזמן

בדרך כלל היה נהוג שכל ילד היה מקבל כסף.

מעות, אבל מבריקים חדשים.

במקרה היה לנו דוד שעבד

בבנק והיינו מחכים לזה.

השמחה הייתה גדולה -פסח?

00:12:00

אבל הדבר הכי יפה זה למעשה בפסח.

פסח, זה היה הדבר הכי

מכובד, הכי יפה.

שרנו כולנו בעברית

ומתרגמים לערבית

אפיקומן וכל הסיפור הזה.

זה היה ממש מאד יפה. -שבועות?

00:12:30

לקראת פסח היו אופים בבית.

בבית היה תנור איך שאתה נכנס

היה תנור והיו אופים, זאת

הייתה החוויה הכי גדולה

כל הבית היה עוזר בעניין הזה.

האבא היה מקפיד מהר

מהר שלא יחמיץ הבצק.

00:13:00

הוא היה קפדן, החוויה הכי גדולה

שאני זוכר זה באמת היה הפסח.

עליתם לקברי צדיקים?

עלינו לקברי צדיקים. זה

היה שהייתי אולי בגיל 8.

נסענו באוטו ואני

לא זוכר מה היה שם

00:13:30

אבל אני זוכר רק דבר אחד.

שבדרך חזרה,

אבא שלי נזכר שהוא ישב

בבית קפה ולא שילם כסף,-

חזר חזרה וזה הפך אותי למה שאני.

ישר כמו סרגל, אין דבר כזה.

זה יפה מאד. זה מי שאני.

איך היה הקשר עם השכנים?

השכנים היו, מבקרים אחד

את השני, עוזרים אחד לשני

00:14:00

מעבירים מה שחסר אחד לשני,

היו יהודים טובים. תראי אני

חושב בסמטה שלנו אולי היו לדעתי

8 בתים, אבל בקצה היה בית

של מוסלמי ערבי כזה גבוה

אבל הם טובים ועוזרים לנו,

לא היו בעיות איתם אף פעם.

לא הרגשת איזשהם התנכלויות?

00:14:30

לעולם לא, אני רוצה להגיד לך

אני לא הייתי בבית הזה בפרהוד

כי הייתי אצל על יד השורג'ה הזה

למה? כי בעלה של דודתי

נפטר ואנחנו הלכנו לעזור

אז אני לא יודע מה היה באותו הבית,

איך הייתה ההתנהגות של השכנים

אני כמעט בטוח שהיו עוזרים.

כשהיית הולך לשוק

לא הרגשת קצת זר?

00:15:00

לא, הייתי הולך וקונה. אבל

פעם אחת אני יודע שאחי הקטן

קיבלת מכות מאיזה ערבי, אבל אחי הגדול

לקח אותו תפס אותו והשכיב אותו למטה.

ככה אבל לי לא היו שום

תקלים עם אף אחד.

איפה למדת אחרי הבית ספר?

בבית ספר 'שמש' זה סיפור

אני לא רוצה לספר אותו.

00:15:30

בשלישית, עושים בחינות מעבר

והיו לי חברים במחתרת איתי

לי היה מממוצע גבוה, עשיתי שטות.

אתה תרשום את השם שלך ואני ארשום את השם שלי

אמרתי לו תרשום את השם שלך,

זה היה מבחן בגיאומטריה,

אתה תרשום את השם שלך

ואני ארשום את השם שלי

אבל הוא היה בכיתה מקבילה אחרת.

החמור הזה ראה שהוא

יכול לפתור את זה

00:16:00

נתן את שמו ואני נתתי גם את שמו.

גירשו אותי מבית הספר.

היות וגירשו אותי מ'שמש' לא יכולתי

לעבור את הבחינות שכולם עשו.

אז עברתי לבית ספר ערב ושמה עשיתי

לבד את התעודה. זה הסיפור.

00:16:30

עכשיו לגבי המשפחה, אם

את רוצה עוד פרטים.

בוא נגיד ככה, לאמא שלי

היו עוד שתי אחיות.

היא ממשפחה די מכובדת,

משפחת יהודה.

אני חושב שבארץ הם היו מהראשונים,

נדמה לי שהגיעו בשנות

ה-80 פה לאזור ירושלים.

00:17:00

דוד אחד אמרתי, איוואן.

הדוד השני עבד אצל

הבריטים בשדה התעופה.

זה שני הדודים.

האחיות של אמא, אחת הייתה נשואה

גם כן לאיוואן, היה להם מצב טוב.

00:17:30

הכל היה בסדר, תראי אחרי

שהיינו בלימודים בעברית וכל זה

אחר כך כעבור שנה, שנה וחצי צירפו אותנו

ל'הגנה' כי עד אז היינו עדיין קטנים ככה.

ואז את יודעת היה

את עניין ההשבעה,

אתה נכנס למרתף חשוך

קצת -הרבה צעירים היו?

00:18:00

צעירים אחר כך, כן. זאת אומרת גיל

16,16 וחצי כבר השביעו אותו ל'הגנה'

כן בהתחלה לקחו רק מבוגרים

ואז השביעו אותנו ל'הגנה'.

ב'הגנה' עושים אימונים

על נשק, לפרק ולהרכיב

-מאיפה היה נשק?

00:18:30

זה גם כן סיפור. הנשק בהתחלה

הגיע עם האנשים שבאו עם הבריגדה

אפילו משה דיין הביא במצבר

של האוטו, כמה רימונים.

זה היה סיפור איך

שהביאו את זה ונפלו.

אני לא רוצה לדבר על זה,

סיפור מצחיק מאד לא משנה.

אחרי זה היינו קונים

אצל הכורדים בצפון

00:19:00

הייתה כמות ענקית של נשק, הגענו

למספר גדול ואם אני אחר כך

אוכל להקריא לך מה

מצאו, את לא תאמיני.

אני אגיע לזה.

הנשק הזה היה לנו,

טומגנים, רימונים

איפה קנו את זה? -ואז היו

שמים את זה בסליקים.

לוקחים פח, מגלוונים אותו מאחור

00:19:30

חופרים באיזשהו

מקום, מוציאים בלטה

מכניסים את זה ושמים את

זה או מתחת לרהיטים,

אצלי בבית היה שני

מחסנים -אמא שלך ידעה?

תשמעי תשמעי, לא יודע איך.

כשאתה נכנס הביתה,

בפינה יש גומחה בקיר

00:20:00

הפכו את זה לארון

שיש שם אורז וזה.

אנחנו הוצאנו לבנה אחת,

הכנסנו את הזה, כיסינו וזהו.

והיה לי גם במרתף מקום גם כן.

פתחנו, עשינו זה עוד אחד.

היה לי אקדח אישי שנמצא בתקרה

כפולה מעץ שאתה יכול להגיע אליו

00:20:30

והיה במרתף, אח שלי הביא שלד

עצמות כדי ללמוד עזרה ראשונה.

זה מה שהיה בבית.

הבריטים כשעזבו את הארץ, כל הדואר שהיה

מיועד ליהודים בעיראק מסרו לבולשת.

00:21:00

היה לי מזל שאני הייתי בין הראשונים,

כמעט הראשון שקיבל את המכתב הזה

במכתב הזה, אח שלי לכל מה

שעשה נתן כל מיני שמות.

יהושפט- יהושפט היה מפקד ה'הגנה'.

מי זה יהושפט?

אז זה שהיו לנו שמות, זה עזר לנו.

00:21:30

אני הפכתי את זה בערבית ואני אומר

להם 'בושחת', אחד שמוכר גפרורים.

כדי לא לספר את הכל, יצאתי

מהעסק הזה באיזושהי צורה.

אבל מה, אני עבדתי ב'עיראק

טיימס' כמנהל חשבונות

באה אחותי הקטנה עם כפכפים

ואומרת לי 'הבית מלא שוטרים'.

00:22:00

אני לא יודע מה זה, עוד לא

שמעתי את הסיפור של מכתבים.

חשבתי תראי, אם זה לא העניין,

המכתב, כנראה עלו עלי. גמרנו.

אני מסתכל יש לי בבית זה

וזה, לקחתי את האופניים

אכלתי ארוחת צהריים טובה

ואמרתי מה שיהיה יהיה.

היו למעלה מ-20 שוטרים,

הפכו את כל הבית.

00:22:30

כשהגיעו לפינה הזאת, אז אמא שלי אומרת

לי שלקחה את שק האורז ושפכה אותו

וכיסתה את העניין. ירדו

למרתף, ראו חושך, הם עזבו.

וככה יצאתי ובאתי

לחקירות, זה סיפור אחר.

את יודעת, אני ככה יצאתי.

כמו אהבל.

00:23:00

יצאתי מזה, גם היה לי שוחד.

אבל מה המזל שלי?

המזל שלי הוא שביולי היה

חוק שהפך את הציוני כפשע.

זאת אומרת אני עליתי

עוד לפני החוק הזה

אבל אלה וזה מאות

שקיבלו את המכתבים

הם קיבלו ארבע שנים-

שלוש שנים על כלום

00:23:30

או קנס של אלף דינר, כאשר המשכורת

החודשית של עובד ממשלה

היא שישה דינר לחודש.

זה סכומי עתק, מה שעשו

זה זוועה שלא תתואר.

זה רק בגלל המכתבים, אני

לא מדבר על דברים אחרים.

בחג הסוכות 1949 באוקטובר,

יש איזה יהודי שהיה

00:24:00

פעיל קומוניסטי והקומוניסטים

רצו לענות אותו

הוא שיתף איתם פעולה

והדיל היה שהוא ילשין.

אנחנו הולכים ארבעה

בחורים בגיל 16 מהנוער

מטיילים ופתאום התנפלו עליהם

שוטרים, מביאים אותם לחקירות.

00:24:30

לספר לך את החקירות

שעשו לבחורים האלה,

היו תולים אותם

כשהרגליים שהם בחוץ.

מה רצו לדעת בעצם? -מי

המדריכים, מי המנהיגים.

חיפשו את ההנהגה של התנועה

הציונית, זה היה כל הסיפור שלהם.

הם אמרו גם 'אני לא רוצה את הילדים

האלה, אני צריך את ההנהגה'.

ואז היו לוחצים עליהם

כדי לקבל את השמות

00:25:00

ואמרו 'זבולון'. מי זה זבולון?

נתפסו חניכים שלי.

כן, אבל לא זה העניין.

מה אני רוצה להגיד? היו תולים

אותם, נותנים להם מכות

באיבר המין היו, זה

דברים שלא יתוארו.

אתה ראית אנשים מדממים על הרצפה,

00:25:30

וזה בחורים בני 14-16, זה

לא חיילים שאימנו אותם.

הם עברו עינויי תופת

ואז חלק קטן נשבר.

המרגיז, יש מי שאומר שאלה בוגדים.

תאמין לי היה לי חניך

צולע כמו תרנגול

00:26:00

מה עשו לו , מה שעבר

והוא כנראה אמר משהו

כואב לי שאומרים עליו שהוא בוגד.

אלוהים, מה זה?

אלה שהיו בבית סוהר אומרים

'הוא לא עמד כמונו'

אז לא עמד כמוכם, אז מה?

כולם אותו דבר?

אז זה סיפור על זה שהעלינו למעשה

00:26:30

מעל 400 אסירי ציון

בתקופות שונות של מאסר.

כמובן היו חלק שקיבלו הרבה

פחות, אלה שנתפסו בדרך לעליה

כי אז אמרו עליהם שהם

עוברים את הגבול          

בהתחלה שלא הייתה הציונות,

לקחו חצי שנה- שנה.

00:27:00

אבל כשהציונות הייתה אז אמרו ש...

-אז מתחילה רדיפה אחריכם?

מתחילה רדיפה ב-48'.

אחרי 48' עשו משטר צבאי

אין ערעורים, אין הכל. פיטרו

את האנשים, פגעו בפרנסה שלהם

זה היה משהו זוועה -איפה

המשפחה שלך עמדה?

00:27:30

אבא שלי לא היה פקיד ועבד

איפה שהיה אפשר לפטר אותו.

אבל זה היה קשה, סוחרים לא נגעו בהם.

הם יכלו להמשיך.

לא נתנו להם לשנות ייבוא, אסרו עליהם

את זה והייתה מצוקה גדולה מאד.

איפה שמעת על ישראל, דרך הרדיו?

על הארץ, ישראל.

00:28:00

היו שומעים את כל זה

ברדיו, קול ההגנה.

לא רק זה הייתה תקופה ששלחו דרישות

שלום מאלה שהגיעו דרך הרדיו

עכשיו זה סיפור אחר, אני

רוצה להתקדם לדבר חשוב מאד

על זה שלא דיברתי על

העלייה הבלתי-לגלית.

זה הדבר הגדול ביותר שהיה.

בהתחלה עד 48' כשהבריטים והצרפתים

00:28:30

עדיין היו בארץ והיו

בלבנון, אפשר היה בכל מיני

דרך הצבא, דרך הזה לעבור

ללבנון, לסוריה ומשם לאחד הקיבוצים.

זה היה הדבר הכי קל.

הדבר שני, זייפו פספורטים. היו

גם כאלה שקיבלו סרטיפיקטים.

כשהצרפתים עזבו כבר,

צריך היה ללכת אחרת.

00:29:00

ואז היו ממש מכינים

אותם בלבוש ערבי

היו הולכים במדבר ומגיעים

לנקודה נגיד לאזור מוסול

שמה מגיעים אחר כך

לדיר א-זור בסוריה

עוברים לחאלב, מחאלב הולכים

עד קיבוץ כפר גלעדי.

00:29:30

זה דרך אחת. הדרך השנייה

היינו הולכים דרך המדבר

מגיעים לירדן, הולכים

כל הדרך ומגיעים עד

בית הערבה מצד אחד או

לבית שאן מהצד שני.

הייתה קבוצה שהלכה 30

ימים במדבר, זה לא יאמן.

00:30:00

30 ימים במדבר, זה סיפור אחד.

סיפור שני, הייתה עליה עם אוטו.

אוטו שהיו שם איזה 40,

האוטו נוסע והתהפך במדבר

קובר אחריו שני חרדים פצועים והנהג אומר

אני נוסע קפץ בשביל להביא מישהו אחד.

00:30:30

משאירים אותם בלי מים, לא

יודעים אם הוא יחזור, לא יחזור.

תשמעי עד שסידרו להם

בסוף, הביאו אותם.

מי היו מנהיגי השיירות האלה?

מה היו המעבירים?

בדרך כלל כורדים או..

-ששילמו להם כסף?

כן, בטח. אבל על כל

עליי היא איש אחראי.

איש אחראי משלנו -אתה היית אחראי?

00:31:00

לא, אני היה לי סיפור אחר.

אני אספר.

הסיפור שלי הוא הכי פשוט.

אני אפילו מתבייש להגיד.

יש דרך חנקין, צפון עיראק,

לעבור לאיראן, לצפון איראן.

אנחנו היינו שני אנשים, אני ועוד אחד

כדי לנסות את הדרך שלחו אותנו ראשונים.

אז אני הגעתי לחנקין,

לנתי אצל אחד החברים.

00:31:30

צריך לדעת כי היו פזורים

בעשרים מקומות סניפים

מקומות שאתה צריך לשים את האנשים

עד שעת הש', שלא יכולים לישון.

זה היה דבר שסייע מאוד

לעשות את העלייה ההמונית.

ואז אני ישנתי. למחרת,

התחלנו ללכת חלק ברגל

אחר כך בפרדות, ישנו

באיזה אורווה בלילה.

00:32:00

אחר כך היה איזה נחל, שמנו

את הבגדים ועברנו את זה.

הגענו, תופס אותנו

משוריין של הצבא האיראני

שוחד, משם עברתי למחנה טהרן.

רצו לעכב אותי, לא רציתי.

עליתי ביולי 49' הגעתי לארץ.

00:32:30

המשפחה? -תקשיבי. אלה שבאו

אחרי הלכו לחמש שנים בית סוהר.

ואז הדרך הזאת נפסקה. אבל מה?

כשהיה המשבר הגדול והצליחו,

תיכף אני אגיד למה,

הם דרכו דרך כירכוך,

עשו קילומטרים של חמישה-שישה ימים

00:33:00

כדי לעקוף את חנקין עד

שהגיעו לגבול צפון עיראק,

הדרך הזאת שאני עברתי,

זה המזל הגדול שלי.

עכשיו, אני מדבר על כשהיו הלשנות

כבר הבולשת עלתה על

השמות של ההנהגה.

00:33:30

אני לא רוצה לנתח, ידעו מי

זה זבולון, חיפשו אותי.

יוסוף אברהים קראו לי. כל מי שהיה

יוסף אברהים הכניסו אותו בפנים.

היום, זה לא משנה.

ואז הייתה בהלה ואמרו ש-56 מדריכים

ומפקדים, אמרו להבריח אותם.

00:34:00

נשארו שמונה, בכל העסק הזה שמונה.

שמונה מדריכים בכל הסיפור.

היה חשש שעסק הזה,

תראי אני הייתי בארץ

כתבתי מכתב לאח שלי שהיה שם

מה זה ירדתי עליהם. אני אומר לה

'יאנוש קורצ'אק הלך עם הילדים

מה אתם עוזבים, מה אתם

פוחדים מבית סוהר.

חברים הולכים לבית

סוהר, מדריכים לא?'

00:34:30

ואני חושב שטעיתי. אם

היו נשארים והיו נתפסים

זה היה נגמר בשחיטה גדולה.

אבל החבר'ה האלה

הגיעו בדרך לא דרך,

ביניהם גם אשתי שעברה

מתי התחתנת? בבגדד? -התחתנתי

פה, היא הייתה חניכה.

היא גם כן הייתה מדריכה אבל

את הבנות לקחו דרך פרס

00:35:00

כי הדרך יותר קלה אבל

המאסות העבירו אותם דרך שם.

אז התנועה מחדש הקימה

עוד פעם סמינר

כשבסוף 49' ביטלו את המשטר הצבאי

לא תפסו שום דבר, אני מדבר על 49'

00:35:30

אז התנועה התחילה עוד פעם

והתחילה מאס גדולה לפרס.

במשך חודש וחצי עברו

קרוב ך-10,000.

הגבולות נפרצו, לא ידעו מה לעשות.

מספר לי אחד הבחורים

שלנו שהיה בפרס

00:36:00

אומר לו מנהל המחוז,

מנהל המשטרה, אומר לו

'תשמע אני רוצה הערב כל הגבולות

חסומים שאף אחד לא יעבור'.

למחרת, מקבל טלפון אומרים

לו 'הגיעו לאוואז 180.'

נתן לו טפיחה על הראש,

האיש שלנו היה נוכח,

הוא אומר 'שמע, אין מה

לעשות צריך לתת למנהל'.

00:36:30

אז במרץ, קם שר הפנים

העיראקי, סאלח ג'בר,

הוא מודיע במפורש שיש בריחה גדולה,

אנחנו לא הולכים לעצור אותה.-

פנינו לאנשי הקהילה,

הם חסרי אונים.

ניתן למישהו בתנאי שהוא

יוותר על האזרחות שלו.

00:36:40

עכשיו הם חשבו שיהיו

איזה 10,000 או 20,000.

ואז חוקקו את החוק של שאלת הנתינות,

קוראים לזה בערבית (ערבית).

בפעם הראשונה המחתרת הוציאה

כרוז: 'חכו, לא להירשם'.

00:37:30

אנחנו לא יודעים מה

קורה, נרשמו 480

במוצאי חג הפסח,

כשהחליטו המדריכים

ללכת בשמונה בתי

כנסת, אחרי ההבדלה,

00:38:00

נותנים מכה על התיבה

ואומרים צאו מבבל.

אנחנו מביאים כרוז בעברית

ובערבית, מפרסמים לכולם

למחרת נרשמו 4,000, עד סוף

השבוע היו 40,000. בשבוע אחד.

מי אלה? בואי אני אספר לך מי אלה.

עלו בדרך בלתי-לגלית

13,000 יהודים,

00:38:30

זה היה 10 אחוז מכלל יהודי

עיראק באותה התקופה.

13,000 כמה זה בבתי אב? 8,000?

בכל בית אב, ראית

בבית אב שלי 8-10,

יש מישהי שיש לה בן או בת

בארץ שלא תהיה ראשונה להירשם?

אז נגיד הלכנו, מה עשתה דודה שלי?

גם היא הצטרפה.

00:39:00

הדוד מצד אמא, גם כן הצטרף.

והשכן רואה בסמטה שישה

בתים הלכו, גם כן הצטרף.

אני לא מדבר על מקום

כמו כירכוך או חאלב

מקומות שמספיק כמה..

ומי שהוביל זה הבנים,

חברי המחתרת הזיזו אותם

00:39:30

ואז נרשמו 130,000, כל יהודי עיראק.

נשארו 5,000 -6,000.

מה שקרה לאלה שנשארו,

אלוהים רק יודע.

איזה עינויים, מה

שעברו זה סיפור אחר.

אני לדעתי אני אומר את זה, זאת

הייתה יציאת מצרים במיטבה.

00:40:00

והיא גם הייתה ערב חג

החירות, זה משהו לא...

אחות בת 16 עלתה בהתחלת 49' כאשר

היה עדיין משטר צבאי בעיראק.

אז עלתה דרך פרס, כמובן לא צריך להסביר

מה אמא עשתה כל הלילה עד שהגיעה

00:40:30

אחרי זה אני עליתי ביולי.

אחרי זה האח השני עלה שהיה

מדריך, עלה עם הקבוצה הזאת

שאמרתי לך שעשתה דרך איומה.

אה, לפני זה עוד בחג הפסח ב-48'

האח הגדול שלנו

התגייס ישר לפלמ"ח.

00:41:00

אבל לו היה הכי טוב, הוא קנה

כרטיס מזויף, עלה כמו מלך.

אבל מה ישר לפלמ"ח,

והוא הצטרף לחטיבת הראל

ומשמה אני החלפתי את השם שלי.

ממצלוואי, מצלוואי חושבים שאני ממוסול.

זה לא נכון.

הבית הגדול שלנו קנו

מאדם שהיה מצלוואי

00:41:30

והיו אומרים 'בוא נלך לבית מצלוואי' ומאז

הדביקו לנו את השם. תראי איזה עולם.

הדביקו לנו את התואר

הזה, השם מצלוואי.

אני לדעתי תראי אני

פה אספר לך עוד משהו.

אני הסתכלתי על תנועת 'החלוץ'

בעולם, זו תנועת חלוץ הייתה.

לא הייתה באף מקום

תנועת חלוץ במחתרת,

00:42:00

חוץ מאשר ברית המועצות

בשנתיים הראשונות של המהפכה

וחוץ כמובן מימי הגטו, על

זה כמובן אני לא מדבר.

לא רק זה, עברו את הקיבוץ

המאוחד 3,000 אנשים.

זה מספר מדהים.

איך אתה מסביר את הכוח

הזה שהיה בבגדד לשליחים?

כן, השליחים נתנו לנו

אבל אנחנו, היה נוער

00:42:30

הנוער העיראקי היה בהכרה

באמת לא רגילה, נחוש.

לא רק זה, היו גם קומוניסטים,

בהנהגה של הקומוניזם.

שניים מהם נתלו, תראי היה 'בונד'

בפולין אבל לא הייתה הנהגה

כמו פה, זה נוער נחוש בעל הכרה

והעניין הזה עזר לנו.

00:43:00

לדעתי, היה משהו שאין לו אח ורע.

אני עכשיו

הולך להכין מחקר, אגב

את זה לא סיפרתי, הבאנו

את הארכיון מעיראק

יש בו 4,502 עמודים

-איך הבאתם את זה?

כשהעלייה הבלתי לגלית ,כל

מסמך, כל דבר, כל מכתב.

00:43:30

אנשים שכתבים מכתבים

אחד לשני, שמרנו אותם.

יש מכתבים אותנטיים בעברית, אצלי.

מישהו ב-46' כותב לחבר שלו בתנועה

אבל אמרו מה שאתה מקבל, תשמור

ותחזיר את זה לארכיון.

והכל אצלך? -הכל.

תראי אני מצאתי מכתב,

00:44:00

מישהו ב-48' כותב לאמא שלו בערבית

איך חגגו את הכרזת המדינה.

איך חגגו? -הוא מספר לה.

איך אתם חגגתם? -אה, זה סיפור.

זה סיפור גדול.

תראי, אני אספר לך.

חכי אני חלק גדול מהעסק הזה.

00:44:30

זה היה לפני שעליתי,

אני עליתי ביולי

באפריל, בפסח יש בדרך

כלל מרכז של התנועה

באים מכירכוך, מאירביל

מוסרים דו"ח.

במרכז הזה התקבלה החלטה

מטילים על מזכירות התנועה

להביא את חגיגת חג העצמאות הראשון

של מדינת ישראל ליהדות עיראק.

00:45:00

אנחנו היינו שלושה חברי מזכירות.

משטר צבאי, בגלל המשטר

הצבאי בקבוצות של 15

חילקנו אותן לשלוש. המספר

הכי גדול היה חמש.

כלומר, אם מדריך אחד שיש לו שלוש

קבוצות הוא צריך להתעסק עם 15

איך עושים דבר כזה?

תאמיני לי אני לא יודע

באתי ל... הברקה שלי, אמרתי

מה עושים בחג? מתפללים.

00:45:30

יין. היה לנו מדריך אחד,

בוגר ישיבה, שהוא יעשה.

תשמעי, הוא הכין ברכה

על היין מקורית,

נותן לאישה להדליק

נרות -כל זה בארץ?

שם, במחתרת

-איך זה הגיע אליהם?

00:46:00

רגע, עשינו 2500 נוסחאות,

כתבנו שצריך להרוג את הבית

כדי לקדש על היין,

אישרנו לזה לקרות.

אחד יעביר לשני, ואמרנו

נשרוף את זה אחרי זה.

אבל אני אומר לך, ידעו בהרבה

בתים עשו את החגיגה הזאת.

00:46:30

ברכו על היין, הדליקו

נרות, שטפו את הבתים.

שלחנו את זה בכל העיירות.

את היית? -אני הייתי

שם, אני הייתי בעיראק.

היית בעיראק? -בטח. אז

זה לא היה ברור כל כך.

הייתי בעיראק, הלכתי

חודשיים אחרי זה.

אבל הסיפור הוא שבבית

הכנסת, ברכו 'יש שם'.

00:47:00

'יש שם' זו ברכה

שניתנת רק בחג ובמועד.

הרבנים חשבו שזה בא מאיזה, כולו

אנחנו ילדים קטנים הובלנו את כולם.

תשמעי, אני עכשיו פניתי

לשרת התרבות, לפי שבוע.

אני אומר לה זה דבר שאין

לו אח ורע בעניין הזה.

צריך בשנת ה-70 להזכיר

את הסיפור הזה.

00:47:30

שלחתי גם את החוברת אני אראה לך

אנחנו הוצאנו חוברת שבה

חברים מספרים חוויות

ואני מחכה לתשובה, לא רק זה.

אני הולך לעשות דבר אחר -חכה.

אם אני זוכר משהו מהעבר העיראקי

אני מודיע לך מיום שנכנסתי לתנועה

הייתי פיזית בעיראק, נפשית לא.

אפילו שירה ערבית, אני לא יודע.

אבל אספר סיפור.

00:48:00

שאני עומד לגמור את הבגרות,

ואני שואל אחד הערבים אם

עצמאן זאת זמרת או זמר.

חשב שהוא מפליק לי, הוא אומר לי 'אתה

חושב שמגיעה לך תעודת בגרות על זה?'

זהו, אני מצטער מאד

אני לא הייתי שם.

האחות הקטנה, הראשונה, הייתה

בקיבוץ עין גב עד שבאו ההורים.

00:48:30

האח השני היה בפלמ"ח

בחטיב הראל, המשך בצבא.

אני הייתי בקיבוץ, הייתי מזכיר

הקיבוץ, קיבוץ פלמ"חים, עד 57'.

עכשיו ההורים הגיעו ב-51'

הלכו למעברה בבתים.

הם הגיעו גם כן בהברחה?

איך הם הגיעו?

00:49:00

ברישום. באו עם האחות הכי קטנה,

הם היו אבא אמאו והאחות הקטנה.

הם באו למעברה שמה

ואת יודעת אוהל וזה

אבל את באה לאוהל, צח, נקי.

הכל מוקפד.

והיו מסביב אנשים שאמרו 'מה איזה

חיים?' אבא שלי יהיה כועס עליהם

00:49:30

מה, זה ארץ ישראל. לא שמעתי

מהם מילה אחת של התלוננות.

אחר כך לאט לאט, האח האחרון

שעלה בדרך בלתי לגלית

הוא התגייס לשב"כ ואז הוא היה

יחד איתם, עזר להם והתארגן.

אחר כך קיבלו שיכון בבת ים

-הרגשתם כמו עולים חדשים?

00:50:00

איזה עולים חדשים, אני

אומר לך אני באתי לקיבוץ

אמרתי לו 'תן לי כרך י"ב של ברל כצלנסון'.

כי קראתי עד י"א. איזה עולים חדשים?

לא, אני לא וגם לא אמא.

מה נשאר לך מהשורשים

שהשארת שם 25 שנה?

00:50:30

לא יודע. אני זוכר את הנהר שהייתי שוחה בו.

זה החוויה היחידה.

הילדים שלך, מה הם יודעים?

-יש לי רק בת אחת.

בת אחת, טוב היה לי בעיה.

בת אחרת קודם נפטרה.

היא רק בת 40 ומשהו היום.

אני, כשהייתי מספר לה,

הייתה אומרת לי: לך לחור יהודה.

00:51:00

לא אור יהודה.

כשפחתנו את המוזיאון,

הרי אני פתחתי מוזיאון,

איזה מוזיאון פתחתם? -סיפורה

של המחתרת הציונית בעיראק.

איפה? -במורשת יהדות בבל.

אם תיתני לי מייל, אני אשלח לך.

אני עומד שם ומסביר בחצי שעה

את כל הסיפור של המחתרת.

זה כדאי לך.

אז נגיד לך תודה -אין בעד מה.

00:51:00

תודה רבה.

הראלי זבולון

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:46:15
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אני הראלי זבולון,

נולדתי בבגדאד 1927.

השם שלי היה למעשה יוסף

בן אברהם מצלוואי.

אבל בגלל שהצטרפתי למחתרת, מטעמי

זהירות החלפתי את השם שלי לזבולון

ונשארתי עם זה כל

הזמן, עד היום הזה.

נולדתי למשפחה שבה

היינו אבא ואמא,

ארבעה בנים נולדו לנו ושתי בנות.

אחד הבנים בכיתה ו' הלך

לעולמו מאיזה מחלה.

אנחנו היינו בבית מסורתי.

אבא... -איך קראו לו?

קראו לו אברהם הוא עסק הרבה

בזוהר, היה מתפלל הרבה.

הוא עבד עבודה קלה במכס.

לא מהדברים מבחינת

הכנסה, אבל אנחנו חיינו

בצורה מאד יפה, לא

חסרנו לנו כלום.

אני רוצה להגיד לך בדרך כלל

ברור מהמשפחות שמסביב מאד

שבשעת הצורך עוזרים

כי היו לי דודים,

היה לי דוד מאד עשיר שהוא

היה מייבא דברי פורצלן

והיה לו מחסן ענק

בשוק ה'שאורג'ה'.

הוא מאד היה עוזר מדי

פעם אם היה זקוק

אבל בדרך כלל הסתדרנו

לבד, לא חסר לנו כלום.

תמיד היו לבושים יפה. כשהלכנו

לבית הספר, נתנו לנו גם דמי כיס.

אז אני למעשה הייתי

דתי והייתי מתפלל

כבר אחרי שהנחתי תפילין,

הגעתי לגיל בר מצווה

הייתי קם כל לילה בבוקר

בשעה חמש להתפלל

אבל אחרי הפרהוד, אני כבר

עזבתי את כל העניין הזה.

התרכזתי בנושא המחתרת.

אני למדתי בבית ספר קראו

לו 'מסעודה שם -טוב'.

זה בית ספר שלמדו בו

עברית, ערבית ואנגלית.

בית ספר יהודי? -בית ספר

יהודי שהיה בשכונה יהודית.

איך קראו לשכונה? -'קוצ'ן בחר'.

זה סמטת 'בחר',

זה אזור יהודי כולו.

למדנו שם מכיתה א' עד כיתה ו'.

זהו, ואז מכיתה ו' אחרי

שעברנו את הבחינות של כיתה ו'

אז בדיוק התחיל הפהרוד -בשנת?

בשנת 1941. אז אנחנו

עברנו לבית ספר 'שמש'

זה בית ספר שלימד את

רוב המקצועות באנגלית.

הייתי בדרך כלל אם לא הראשון,

בין השלושה הראשונים, בכיתה.

איך עבר הפרהוד?

בפרהוד אנחנו היינו על יד ה'שורג'ה',

השוק שבו לדוד שלי מה שאמרתי שהיה לו,

כל הקהל התעסק בבזיזה

אבל לא נגעו בבית

אם כי היינו ממש קרובים

לזה, אבל אני אז ישבתי מתוח

עם מקל גדול, רועד כולי והסיפור

שלי אני אומר, ב-41' רעדתי,

ב-48' הייתי מפקד

אזור בהגנה עם נשק

ואני שומע את בן גוריון

מכריז על מדינת ישראל.

זה המהפך הגדול שאני

אישית עברתי ואני מניח

שחלק מהדור שלי גם כן.

בעיקר אנשים שהיו בכיתה

ז' הפכו במרוצת הזמן

להנהגה הכי גדולה ושעמדה בתנאים

הכי קשים שהיה למחתרת בעיראק.

איך שמעתם על ישראל?

-זה דבר מרתק.

אחרי הפרהוד, אנחנו שלושה אנשים. יש

לי את התמונה שלהם. אנחנו שלישייה.

אנחנו החלטנו לקחת את המורה

לתנ"ך שלנו בבית ספר 'שמש'

ולקחת ממני שיעורים

פרטיים ללמוד עברית.

אחרי השיעור השלישי, בא אחד החברים אומר

'שמע, מתארגנת מחתרת, לומדים עברית.'

ואז אני בא לאיזה בית,

היו שם 13-14 נערים

תלמידי בית ספר והיה

שם ד"ר אנצו סרני

שהיה שליח בעיראק שעבד

מטעם 'סולל בונה'.

עם מכנסיים קצרים

והמשקפיים שלו כולו להט

והוא דיבר איתנו אנגלית: 'I

want to make men of you'.

מי שלא יכול שיזרוק את

עצמו לנהר הטיגריס.

ואני זוכר שנתן לנו מאמר בערבית של

ברנר, 'הוא אמר לה' (ערבית) בעברית.

ואני מחפש את המאמר הזה ואני

לא יודע איפה למצוא אותו.

פשוט לדעת מה זה, ואז

התחלנו ללמוד עברית

בקבוצה של בנים ובנות. אחרי

תקופה של שנה, שנה וחצי

עברנו סמינר שנהיה בעצמנו מדריכים

וכשנהיינו מדריכים,

קיבלנו קבוצות נוער

היו לי ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב,

אנשים שעבדו אצל חייטים ואצל נגרים

הלימודים היו בשעה

8 בלילה עם עששית.

מה למדתם? -לימדתי אותם עברית,

קודם כל את אלה לימדנו עברית

וסיפרנו להם על ההסתדרות,

על תנועת העבודה, על הקיבוץ

על זה שאנחנו צריכים לעשות מהפכה ולעבור

לחקלאות לעבודה יוצרת, כל הדברים האלה.

אבל תשמעי הילדים האלה

היו נרדמים כל הזמן

אז מצאתי פטנט והייתי אומר להם

לתפוס את האוזן השמאלית

מתחת לרגל הימינית

אז הוא גם יודע עברית

וגם זה, זה עזר.

אחר כך כמובן הייתי

חבר בכמה וועדות,

אחר כך הקימו את

תנועת ה'חלוץ הצעיר'

ואז אני ריכזתי אותה,

הייתי מרכז תנועת 'החלוץ הצעיר'.

אחרי זה קיבלתי להיות

האחראי על המועצה הכללית

של אזור בגדד של המבוגרים,

ועליתי ב-1949.

קודם כל, אנחנו היינו

בבית גדול מאד.

בית גדול מאד, יש למטה מרתף

בצד אחד, בצד שני באר.

אחר כך היה שם ארבע

חדרים, היינו שתי משפחות

גם דוד שלי, אח של אבא שלי גר

איתנו ועוד דוד אחד שהיה רווק.

להם היו גם כן שני

בנים ושלוש בנות.

הייתה הרבה פעילות בבית, אפילו

היינו משחקים כדורעף בבית.

הייתה אווירה טובה מאד -הבנות?

הבנות עסקו יותר בעזרה בבית, בבישול.

אבל הן למדו.

למדו ואחת הייתה

מורה והלכה להוראה.

איך דיברתם? איך הייתם לבושים?

היינו לבושים בדרך כלל

בהתחלה, מכנסיים וחולצה.

והבנות? -הבנות יהיו עם שמלות

אבל מכנסיים לא. בבית, לא.

אולי אחר כך במחתרת חלק..

מה דיברתם? איזה שפה? -דיברנו עברית,

זאת אומרת עברית בגדדית בינינו.

אז הייתה אווירה של תפילה בפסח,

געגועים לישראל לשנה הבאה

בירושלים, הבנו מה המשמעות של זה.

מה החגים שזכורים לך שחגגתם

שם, אתה יכול לספר לנו?

חג הסוכות זה היה בכלל סיפור כי

סוכה בגודל של החדר זה אני חוש

זה להרכיב אותה זה

מעשה ומקשטים אותה

וזאת הייתה חוויה גדולה מאד. סוכה,

אחר כך תולים כל מיני דברים.

פורים? -פורים, היה כמובן.

אני לא יודע, לא היינו

מתחפשים, לא היה נהוג

כך בכל אופן אצלנו במשפחה

אבל הרבה דברים מתוקים,

היינו משחקים קלפים

ככה בשביל להעביר את הזמן

בדרך כלל היה נהוג שכל ילד היה מקבל כסף.

מעות, אבל מבריקים חדשים.

במקרה היה לנו דוד שעבד

בבנק והיינו מחכים לזה.

השמחה הייתה גדולה -פסח?

אבל הדבר הכי יפה זה למעשה בפסח.

פסח, זה היה הדבר הכי

מכובד, הכי יפה.

שרנו כולנו בעברית

ומתרגמים לערבית

אפיקומן וכל הסיפור הזה.

זה היה ממש מאד יפה. -שבועות?

לקראת פסח היו אופים בבית.

בבית היה תנור איך שאתה נכנס

היה תנור והיו אופים, זאת

הייתה החוויה הכי גדולה

כל הבית היה עוזר בעניין הזה.

האבא היה מקפיד מהר

מהר שלא יחמיץ הבצק.

הוא היה קפדן, החוויה הכי גדולה

שאני זוכר זה באמת היה הפסח.

עליתם לקברי צדיקים?

עלינו לקברי צדיקים. זה

היה שהייתי אולי בגיל 8.

נסענו באוטו ואני

לא זוכר מה היה שם

אבל אני זוכר רק דבר אחד.

שבדרך חזרה,

אבא שלי נזכר שהוא ישב

בבית קפה ולא שילם כסף,-

חזר חזרה וזה הפך אותי למה שאני.

ישר כמו סרגל, אין דבר כזה.

זה יפה מאד. זה מי שאני.

איך היה הקשר עם השכנים?

השכנים היו, מבקרים אחד

את השני, עוזרים אחד לשני

מעבירים מה שחסר אחד לשני,

היו יהודים טובים. תראי אני

חושב בסמטה שלנו אולי היו לדעתי

8 בתים, אבל בקצה היה בית

של מוסלמי ערבי כזה גבוה

אבל הם טובים ועוזרים לנו,

לא היו בעיות איתם אף פעם.

לא הרגשת איזשהם התנכלויות?

לעולם לא, אני רוצה להגיד לך

אני לא הייתי בבית הזה בפרהוד

כי הייתי אצל על יד השורג'ה הזה

למה? כי בעלה של דודתי

נפטר ואנחנו הלכנו לעזור

אז אני לא יודע מה היה באותו הבית,

איך הייתה ההתנהגות של השכנים

אני כמעט בטוח שהיו עוזרים.

כשהיית הולך לשוק

לא הרגשת קצת זר?

לא, הייתי הולך וקונה. אבל

פעם אחת אני יודע שאחי הקטן

קיבלת מכות מאיזה ערבי, אבל אחי הגדול

לקח אותו תפס אותו והשכיב אותו למטה.

ככה אבל לי לא היו שום

תקלים עם אף אחד.

איפה למדת אחרי הבית ספר?

בבית ספר 'שמש' זה סיפור

אני לא רוצה לספר אותו.

בשלישית, עושים בחינות מעבר

והיו לי חברים במחתרת איתי

לי היה מממוצע גבוה, עשיתי שטות.

אתה תרשום את השם שלך ואני ארשום את השם שלי

אמרתי לו תרשום את השם שלך,

זה היה מבחן בגיאומטריה,

אתה תרשום את השם שלך

ואני ארשום את השם שלי

אבל הוא היה בכיתה מקבילה אחרת.

החמור הזה ראה שהוא

יכול לפתור את זה

נתן את שמו ואני נתתי גם את שמו.

גירשו אותי מבית הספר.

היות וגירשו אותי מ'שמש' לא יכולתי

לעבור את הבחינות שכולם עשו.

אז עברתי לבית ספר ערב ושמה עשיתי

לבד את התעודה. זה הסיפור.

עכשיו לגבי המשפחה, אם

את רוצה עוד פרטים.

בוא נגיד ככה, לאמא שלי

היו עוד שתי אחיות.

היא ממשפחה די מכובדת,

משפחת יהודה.

אני חושב שבארץ הם היו מהראשונים,

נדמה לי שהגיעו בשנות

ה-80 פה לאזור ירושלים.

דוד אחד אמרתי, איוואן.

הדוד השני עבד אצל

הבריטים בשדה התעופה.

זה שני הדודים.

האחיות של אמא, אחת הייתה נשואה

גם כן לאיוואן, היה להם מצב טוב.

הכל היה בסדר, תראי אחרי

שהיינו בלימודים בעברית וכל זה

אחר כך כעבור שנה, שנה וחצי צירפו אותנו

ל'הגנה' כי עד אז היינו עדיין קטנים ככה.

ואז את יודעת היה

את עניין ההשבעה,

אתה נכנס למרתף חשוך

קצת -הרבה צעירים היו?

צעירים אחר כך, כן. זאת אומרת גיל

16,16 וחצי כבר השביעו אותו ל'הגנה'

כן בהתחלה לקחו רק מבוגרים

ואז השביעו אותנו ל'הגנה'.

ב'הגנה' עושים אימונים

על נשק, לפרק ולהרכיב

-מאיפה היה נשק?

זה גם כן סיפור. הנשק בהתחלה

הגיע עם האנשים שבאו עם הבריגדה

אפילו משה דיין הביא במצבר

של האוטו, כמה רימונים.

זה היה סיפור איך

שהביאו את זה ונפלו.

אני לא רוצה לדבר על זה,

סיפור מצחיק מאד לא משנה.

אחרי זה היינו קונים

אצל הכורדים בצפון

הייתה כמות ענקית של נשק, הגענו

למספר גדול ואם אני אחר כך

אוכל להקריא לך מה

מצאו, את לא תאמיני.

אני אגיע לזה.

הנשק הזה היה לנו,

טומגנים, רימונים

איפה קנו את זה? -ואז היו

שמים את זה בסליקים.

לוקחים פח, מגלוונים אותו מאחור

חופרים באיזשהו

מקום, מוציאים בלטה

מכניסים את זה ושמים את

זה או מתחת לרהיטים,

אצלי בבית היה שני

מחסנים -אמא שלך ידעה?

תשמעי תשמעי, לא יודע איך.

כשאתה נכנס הביתה,

בפינה יש גומחה בקיר

הפכו את זה לארון

שיש שם אורז וזה.

אנחנו הוצאנו לבנה אחת,

הכנסנו את הזה, כיסינו וזהו.

והיה לי גם במרתף מקום גם כן.

פתחנו, עשינו זה עוד אחד.

היה לי אקדח אישי שנמצא בתקרה

כפולה מעץ שאתה יכול להגיע אליו

והיה במרתף, אח שלי הביא שלד

עצמות כדי ללמוד עזרה ראשונה.

זה מה שהיה בבית.

הבריטים כשעזבו את הארץ, כל הדואר שהיה

מיועד ליהודים בעיראק מסרו לבולשת.

היה לי מזל שאני הייתי בין הראשונים,

כמעט הראשון שקיבל את המכתב הזה

במכתב הזה, אח שלי לכל מה

שעשה נתן כל מיני שמות.

יהושפט- יהושפט היה מפקד ה'הגנה'.

מי זה יהושפט?

אז זה שהיו לנו שמות, זה עזר לנו.

אני הפכתי את זה בערבית ואני אומר

להם 'בושחת', אחד שמוכר גפרורים.

כדי לא לספר את הכל, יצאתי

מהעסק הזה באיזושהי צורה.

אבל מה, אני עבדתי ב'עיראק

טיימס' כמנהל חשבונות

באה אחותי הקטנה עם כפכפים

ואומרת לי 'הבית מלא שוטרים'.

אני לא יודע מה זה, עוד לא

שמעתי את הסיפור של מכתבים.

חשבתי תראי, אם זה לא העניין,

המכתב, כנראה עלו עלי. גמרנו.

אני מסתכל יש לי בבית זה

וזה, לקחתי את האופניים

אכלתי ארוחת צהריים טובה

ואמרתי מה שיהיה יהיה.

היו למעלה מ-20 שוטרים,

הפכו את כל הבית.

כשהגיעו לפינה הזאת, אז אמא שלי אומרת

לי שלקחה את שק האורז ושפכה אותו

וכיסתה את העניין. ירדו

למרתף, ראו חושך, הם עזבו.

וככה יצאתי ובאתי

לחקירות, זה סיפור אחר.

את יודעת, אני ככה יצאתי.

כמו אהבל.

יצאתי מזה, גם היה לי שוחד.

אבל מה המזל שלי?

המזל שלי הוא שביולי היה

חוק שהפך את הציוני כפשע.

זאת אומרת אני עליתי

עוד לפני החוק הזה

אבל אלה וזה מאות

שקיבלו את המכתבים

הם קיבלו ארבע שנים-

שלוש שנים על כלום

או קנס של אלף דינר, כאשר המשכורת

החודשית של עובד ממשלה

היא שישה דינר לחודש.

זה סכומי עתק, מה שעשו

זה זוועה שלא תתואר.

זה רק בגלל המכתבים, אני

לא מדבר על דברים אחרים.

בחג הסוכות 1949 באוקטובר,

יש איזה יהודי שהיה

פעיל קומוניסטי והקומוניסטים

רצו לענות אותו

הוא שיתף איתם פעולה

והדיל היה שהוא ילשין.

אנחנו הולכים ארבעה

בחורים בגיל 16 מהנוער

מטיילים ופתאום התנפלו עליהם

שוטרים, מביאים אותם לחקירות.

לספר לך את החקירות

שעשו לבחורים האלה,

היו תולים אותם

כשהרגליים שהם בחוץ.

מה רצו לדעת בעצם? -מי

המדריכים, מי המנהיגים.

חיפשו את ההנהגה של התנועה

הציונית, זה היה כל הסיפור שלהם.

הם אמרו גם 'אני לא רוצה את הילדים

האלה, אני צריך את ההנהגה'.

ואז היו לוחצים עליהם

כדי לקבל את השמות

ואמרו 'זבולון'. מי זה זבולון?

נתפסו חניכים שלי.

כן, אבל לא זה העניין.

מה אני רוצה להגיד? היו תולים

אותם, נותנים להם מכות

באיבר המין היו, זה

דברים שלא יתוארו.

אתה ראית אנשים מדממים על הרצפה,

וזה בחורים בני 14-16, זה

לא חיילים שאימנו אותם.

הם עברו עינויי תופת

ואז חלק קטן נשבר.

המרגיז, יש מי שאומר שאלה בוגדים.

תאמין לי היה לי חניך

צולע כמו תרנגול

מה עשו לו , מה שעבר

והוא כנראה אמר משהו

כואב לי שאומרים עליו שהוא בוגד.

אלוהים, מה זה?

אלה שהיו בבית סוהר אומרים

'הוא לא עמד כמונו'

אז לא עמד כמוכם, אז מה?

כולם אותו דבר?

אז זה סיפור על זה שהעלינו למעשה

מעל 400 אסירי ציון

בתקופות שונות של מאסר.

כמובן היו חלק שקיבלו הרבה

פחות, אלה שנתפסו בדרך לעליה

כי אז אמרו עליהם שהם

עוברים את הגבול          

בהתחלה שלא הייתה הציונות,

לקחו חצי שנה- שנה.

אבל כשהציונות הייתה אז אמרו ש...

-אז מתחילה רדיפה אחריכם?

מתחילה רדיפה ב-48'.

אחרי 48' עשו משטר צבאי

אין ערעורים, אין הכל. פיטרו

את האנשים, פגעו בפרנסה שלהם

זה היה משהו זוועה -איפה

המשפחה שלך עמדה?

אבא שלי לא היה פקיד ועבד

איפה שהיה אפשר לפטר אותו.

אבל זה היה קשה, סוחרים לא נגעו בהם.

הם יכלו להמשיך.

לא נתנו להם לשנות ייבוא, אסרו עליהם

את זה והייתה מצוקה גדולה מאד.

איפה שמעת על ישראל, דרך הרדיו?

על הארץ, ישראל.

היו שומעים את כל זה

ברדיו, קול ההגנה.

לא רק זה הייתה תקופה ששלחו דרישות

שלום מאלה שהגיעו דרך הרדיו

עכשיו זה סיפור אחר, אני

רוצה להתקדם לדבר חשוב מאד

על זה שלא דיברתי על

העלייה הבלתי-לגלית.

זה הדבר הגדול ביותר שהיה.

בהתחלה עד 48' כשהבריטים והצרפתים

עדיין היו בארץ והיו

בלבנון, אפשר היה בכל מיני

דרך הצבא, דרך הזה לעבור

ללבנון, לסוריה ומשם לאחד הקיבוצים.

זה היה הדבר הכי קל.

הדבר שני, זייפו פספורטים. היו

גם כאלה שקיבלו סרטיפיקטים.

כשהצרפתים עזבו כבר,

צריך היה ללכת אחרת.

ואז היו ממש מכינים

אותם בלבוש ערבי

היו הולכים במדבר ומגיעים

לנקודה נגיד לאזור מוסול

שמה מגיעים אחר כך

לדיר א-זור בסוריה

עוברים לחאלב, מחאלב הולכים

עד קיבוץ כפר גלעדי.

זה דרך אחת. הדרך השנייה

היינו הולכים דרך המדבר

מגיעים לירדן, הולכים

כל הדרך ומגיעים עד

בית הערבה מצד אחד או

לבית שאן מהצד שני.

הייתה קבוצה שהלכה 30

ימים במדבר, זה לא יאמן.

30 ימים במדבר, זה סיפור אחד.

סיפור שני, הייתה עליה עם אוטו.

אוטו שהיו שם איזה 40,

האוטו נוסע והתהפך במדבר

קובר אחריו שני חרדים פצועים והנהג אומר

אני נוסע קפץ בשביל להביא מישהו אחד.

משאירים אותם בלי מים, לא

יודעים אם הוא יחזור, לא יחזור.

תשמעי עד שסידרו להם

בסוף, הביאו אותם.

מי היו מנהיגי השיירות האלה?

מה היו המעבירים?

בדרך כלל כורדים או..

-ששילמו להם כסף?

כן, בטח. אבל על כל

עליי היא איש אחראי.

איש אחראי משלנו -אתה היית אחראי?

לא, אני היה לי סיפור אחר.

אני אספר.

הסיפור שלי הוא הכי פשוט.

אני אפילו מתבייש להגיד.

יש דרך חנקין, צפון עיראק,

לעבור לאיראן, לצפון איראן.

אנחנו היינו שני אנשים, אני ועוד אחד

כדי לנסות את הדרך שלחו אותנו ראשונים.

אז אני הגעתי לחנקין,

לנתי אצל אחד החברים.

צריך לדעת כי היו פזורים

בעשרים מקומות סניפים

מקומות שאתה צריך לשים את האנשים

עד שעת הש', שלא יכולים לישון.

זה היה דבר שסייע מאוד

לעשות את העלייה ההמונית.

ואז אני ישנתי. למחרת,

התחלנו ללכת חלק ברגל

אחר כך בפרדות, ישנו

באיזה אורווה בלילה.

אחר כך היה איזה נחל, שמנו

את הבגדים ועברנו את זה.

הגענו, תופס אותנו

משוריין של הצבא האיראני

שוחד, משם עברתי למחנה טהרן.

רצו לעכב אותי, לא רציתי.

עליתי ביולי 49' הגעתי לארץ.

המשפחה? -תקשיבי. אלה שבאו

אחרי הלכו לחמש שנים בית סוהר.

ואז הדרך הזאת נפסקה. אבל מה?

כשהיה המשבר הגדול והצליחו,

תיכף אני אגיד למה,

הם דרכו דרך כירכוך,

עשו קילומטרים של חמישה-שישה ימים

כדי לעקוף את חנקין עד

שהגיעו לגבול צפון עיראק,

הדרך הזאת שאני עברתי,

זה המזל הגדול שלי.

עכשיו, אני מדבר על כשהיו הלשנות

כבר הבולשת עלתה על

השמות של ההנהגה.

אני לא רוצה לנתח, ידעו מי

זה זבולון, חיפשו אותי.

יוסוף אברהים קראו לי. כל מי שהיה

יוסף אברהים הכניסו אותו בפנים.

היום, זה לא משנה.

ואז הייתה בהלה ואמרו ש-56 מדריכים

ומפקדים, אמרו להבריח אותם.

נשארו שמונה, בכל העסק הזה שמונה.

שמונה מדריכים בכל הסיפור.

היה חשש שעסק הזה,

תראי אני הייתי בארץ

כתבתי מכתב לאח שלי שהיה שם

מה זה ירדתי עליהם. אני אומר לה

'יאנוש קורצ'אק הלך עם הילדים

מה אתם עוזבים, מה אתם

פוחדים מבית סוהר.

חברים הולכים לבית

סוהר, מדריכים לא?'

ואני חושב שטעיתי. אם

היו נשארים והיו נתפסים

זה היה נגמר בשחיטה גדולה.

אבל החבר'ה האלה

הגיעו בדרך לא דרך,

ביניהם גם אשתי שעברה

מתי התחתנת? בבגדד? -התחתנתי

פה, היא הייתה חניכה.

היא גם כן הייתה מדריכה אבל

את הבנות לקחו דרך פרס

כי הדרך יותר קלה אבל

המאסות העבירו אותם דרך שם.

אז התנועה מחדש הקימה

עוד פעם סמינר

כשבסוף 49' ביטלו את המשטר הצבאי

לא תפסו שום דבר, אני מדבר על 49'

אז התנועה התחילה עוד פעם

והתחילה מאס גדולה לפרס.

במשך חודש וחצי עברו

קרוב ך-10,000.

הגבולות נפרצו, לא ידעו מה לעשות.

מספר לי אחד הבחורים

שלנו שהיה בפרס

אומר לו מנהל המחוז,

מנהל המשטרה, אומר לו

'תשמע אני רוצה הערב כל הגבולות

חסומים שאף אחד לא יעבור'.

למחרת, מקבל טלפון אומרים

לו 'הגיעו לאוואז 180.'

נתן לו טפיחה על הראש,

האיש שלנו היה נוכח,

הוא אומר 'שמע, אין מה

לעשות צריך לתת למנהל'.

אז במרץ, קם שר הפנים

העיראקי, סאלח ג'בר,

הוא מודיע במפורש שיש בריחה גדולה,

אנחנו לא הולכים לעצור אותה.-

פנינו לאנשי הקהילה,

הם חסרי אונים.

ניתן למישהו בתנאי שהוא

יוותר על האזרחות שלו.

עכשיו הם חשבו שיהיו

איזה 10,000 או 20,000.

ואז חוקקו את החוק של שאלת הנתינות,

קוראים לזה בערבית (ערבית).

בפעם הראשונה המחתרת הוציאה

כרוז: 'חכו, לא להירשם'.

אנחנו לא יודעים מה

קורה, נרשמו 480

במוצאי חג הפסח,

כשהחליטו המדריכים

ללכת בשמונה בתי

כנסת, אחרי ההבדלה,

נותנים מכה על התיבה

ואומרים צאו מבבל.

אנחנו מביאים כרוז בעברית

ובערבית, מפרסמים לכולם

למחרת נרשמו 4,000, עד סוף

השבוע היו 40,000. בשבוע אחד.

מי אלה? בואי אני אספר לך מי אלה.

עלו בדרך בלתי-לגלית

13,000 יהודים,

זה היה 10 אחוז מכלל יהודי

עיראק באותה התקופה.

13,000 כמה זה בבתי אב? 8,000?

בכל בית אב, ראית

בבית אב שלי 8-10,

יש מישהי שיש לה בן או בת

בארץ שלא תהיה ראשונה להירשם?

אז נגיד הלכנו, מה עשתה דודה שלי?

גם היא הצטרפה.

הדוד מצד אמא, גם כן הצטרף.

והשכן רואה בסמטה שישה

בתים הלכו, גם כן הצטרף.

אני לא מדבר על מקום

כמו כירכוך או חאלב

מקומות שמספיק כמה..

ומי שהוביל זה הבנים,

חברי המחתרת הזיזו אותם

ואז נרשמו 130,000, כל יהודי עיראק.

נשארו 5,000 -6,000.

מה שקרה לאלה שנשארו,

אלוהים רק יודע.

איזה עינויים, מה

שעברו זה סיפור אחר.

אני לדעתי אני אומר את זה, זאת

הייתה יציאת מצרים במיטבה.

והיא גם הייתה ערב חג

החירות, זה משהו לא...

אחות בת 16 עלתה בהתחלת 49' כאשר

היה עדיין משטר צבאי בעיראק.

אז עלתה דרך פרס, כמובן לא צריך להסביר

מה אמא עשתה כל הלילה עד שהגיעה

אחרי זה אני עליתי ביולי.

אחרי זה האח השני עלה שהיה

מדריך, עלה עם הקבוצה הזאת

שאמרתי לך שעשתה דרך איומה.

אה, לפני זה עוד בחג הפסח ב-48'

האח הגדול שלנו

התגייס ישר לפלמ"ח.

אבל לו היה הכי טוב, הוא קנה

כרטיס מזויף, עלה כמו מלך.

אבל מה ישר לפלמ"ח,

והוא הצטרף לחטיבת הראל

ומשמה אני החלפתי את השם שלי.

ממצלוואי, מצלוואי חושבים שאני ממוסול.

זה לא נכון.

הבית הגדול שלנו קנו

מאדם שהיה מצלוואי

והיו אומרים 'בוא נלך לבית מצלוואי' ומאז

הדביקו לנו את השם. תראי איזה עולם.

הדביקו לנו את התואר

הזה, השם מצלוואי.

אני לדעתי תראי אני

פה אספר לך עוד משהו.

אני הסתכלתי על תנועת 'החלוץ'

בעולם, זו תנועת חלוץ הייתה.

לא הייתה באף מקום

תנועת חלוץ במחתרת,

חוץ מאשר ברית המועצות

בשנתיים הראשונות של המהפכה

וחוץ כמובן מימי הגטו, על

זה כמובן אני לא מדבר.

לא רק זה, עברו את הקיבוץ

המאוחד 3,000 אנשים.

זה מספר מדהים.

איך אתה מסביר את הכוח

הזה שהיה בבגדד לשליחים?

כן, השליחים נתנו לנו

אבל אנחנו, היה נוער

הנוער העיראקי היה בהכרה

באמת לא רגילה, נחוש.

לא רק זה, היו גם קומוניסטים,

בהנהגה של הקומוניזם.

שניים מהם נתלו, תראי היה 'בונד'

בפולין אבל לא הייתה הנהגה

כמו פה, זה נוער נחוש בעל הכרה

והעניין הזה עזר לנו.

לדעתי, היה משהו שאין לו אח ורע.

אני עכשיו

הולך להכין מחקר, אגב

את זה לא סיפרתי, הבאנו

את הארכיון מעיראק

יש בו 4,502 עמודים

-איך הבאתם את זה?

כשהעלייה הבלתי לגלית ,כל

מסמך, כל דבר, כל מכתב.

אנשים שכתבים מכתבים

אחד לשני, שמרנו אותם.

יש מכתבים אותנטיים בעברית, אצלי.

מישהו ב-46' כותב לחבר שלו בתנועה

אבל אמרו מה שאתה מקבל, תשמור

ותחזיר את זה לארכיון.

והכל אצלך? -הכל.

תראי אני מצאתי מכתב,

מישהו ב-48' כותב לאמא שלו בערבית

איך חגגו את הכרזת המדינה.

איך חגגו? -הוא מספר לה.

איך אתם חגגתם? -אה, זה סיפור.

זה סיפור גדול.

תראי, אני אספר לך.

חכי אני חלק גדול מהעסק הזה.

זה היה לפני שעליתי,

אני עליתי ביולי

באפריל, בפסח יש בדרך

כלל מרכז של התנועה

באים מכירכוך, מאירביל

מוסרים דו"ח.

במרכז הזה התקבלה החלטה

מטילים על מזכירות התנועה

להביא את חגיגת חג העצמאות הראשון

של מדינת ישראל ליהדות עיראק.

אנחנו היינו שלושה חברי מזכירות.

משטר צבאי, בגלל המשטר

הצבאי בקבוצות של 15

חילקנו אותן לשלוש. המספר

הכי גדול היה חמש.

כלומר, אם מדריך אחד שיש לו שלוש

קבוצות הוא צריך להתעסק עם 15

איך עושים דבר כזה?

תאמיני לי אני לא יודע

באתי ל... הברקה שלי, אמרתי

מה עושים בחג? מתפללים.

יין. היה לנו מדריך אחד,

בוגר ישיבה, שהוא יעשה.

תשמעי, הוא הכין ברכה

על היין מקורית,

נותן לאישה להדליק

נרות -כל זה בארץ?

שם, במחתרת

-איך זה הגיע אליהם?

רגע, עשינו 2500 נוסחאות,

כתבנו שצריך להרוג את הבית

כדי לקדש על היין,

אישרנו לזה לקרות.

אחד יעביר לשני, ואמרנו

נשרוף את זה אחרי זה.

אבל אני אומר לך, ידעו בהרבה

בתים עשו את החגיגה הזאת.

ברכו על היין, הדליקו

נרות, שטפו את הבתים.

שלחנו את זה בכל העיירות.

את היית? -אני הייתי

שם, אני הייתי בעיראק.

היית בעיראק? -בטח. אז

זה לא היה ברור כל כך.

הייתי בעיראק, הלכתי

חודשיים אחרי זה.

אבל הסיפור הוא שבבית

הכנסת, ברכו 'יש שם'.

'יש שם' זו ברכה

שניתנת רק בחג ובמועד.

הרבנים חשבו שזה בא מאיזה, כולו

אנחנו ילדים קטנים הובלנו את כולם.

תשמעי, אני עכשיו פניתי

לשרת התרבות, לפי שבוע.

אני אומר לה זה דבר שאין

לו אח ורע בעניין הזה.

צריך בשנת ה-70 להזכיר

את הסיפור הזה.

שלחתי גם את החוברת אני אראה לך

אנחנו הוצאנו חוברת שבה

חברים מספרים חוויות

ואני מחכה לתשובה, לא רק זה.

אני הולך לעשות דבר אחר -חכה.

אם אני זוכר משהו מהעבר העיראקי

אני מודיע לך מיום שנכנסתי לתנועה

הייתי פיזית בעיראק, נפשית לא.

אפילו שירה ערבית, אני לא יודע.

אבל אספר סיפור.

שאני עומד לגמור את הבגרות,

ואני שואל אחד הערבים אם

עצמאן זאת זמרת או זמר.

חשב שהוא מפליק לי, הוא אומר לי 'אתה

חושב שמגיעה לך תעודת בגרות על זה?'

זהו, אני מצטער מאד

אני לא הייתי שם.

האחות הקטנה, הראשונה, הייתה

בקיבוץ עין גב עד שבאו ההורים.

האח השני היה בפלמ"ח

בחטיב הראל, המשך בצבא.

אני הייתי בקיבוץ, הייתי מזכיר

הקיבוץ, קיבוץ פלמ"חים, עד 57'.

עכשיו ההורים הגיעו ב-51'

הלכו למעברה בבתים.

הם הגיעו גם כן בהברחה?

איך הם הגיעו?

ברישום. באו עם האחות הכי קטנה,

הם היו אבא אמאו והאחות הקטנה.

הם באו למעברה שמה

ואת יודעת אוהל וזה

אבל את באה לאוהל, צח, נקי.

הכל מוקפד.

והיו מסביב אנשים שאמרו 'מה איזה

חיים?' אבא שלי יהיה כועס עליהם

מה, זה ארץ ישראל. לא שמעתי

מהם מילה אחת של התלוננות.

אחר כך לאט לאט, האח האחרון

שעלה בדרך בלתי לגלית

הוא התגייס לשב"כ ואז הוא היה

יחד איתם, עזר להם והתארגן.

אחר כך קיבלו שיכון בבת ים

-הרגשתם כמו עולים חדשים?

איזה עולים חדשים, אני

אומר לך אני באתי לקיבוץ

אמרתי לו 'תן לי כרך י"ב של ברל כצלנסון'.

כי קראתי עד י"א. איזה עולים חדשים?

לא, אני לא וגם לא אמא.

מה נשאר לך מהשורשים

שהשארת שם 25 שנה?

לא יודע. אני זוכר את הנהר שהייתי שוחה בו.

זה החוויה היחידה.

הילדים שלך, מה הם יודעים?

-יש לי רק בת אחת.

בת אחת, טוב היה לי בעיה.

בת אחרת קודם נפטרה.

היא רק בת 40 ומשהו היום.

אני, כשהייתי מספר לה,

הייתה אומרת לי: לך לחור יהודה.

לא אור יהודה.

כשפחתנו את המוזיאון,

הרי אני פתחתי מוזיאון,

איזה מוזיאון פתחתם? -סיפורה

של המחתרת הציונית בעיראק.

איפה? -במורשת יהדות בבל.

אם תיתני לי מייל, אני אשלח לך.

אני עומד שם ומסביר בחצי שעה

את כל הסיפור של המחתרת.

זה כדאי לך.

אז נגיד לך תודה -אין בעד מה.

תודה רבה.

הראלי זבולון
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: