מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:00

שמי כיום אורנה, אני נולדתי בעיראק, ובעיראק

קראו לי סעידה, שזה ע"ש האימא של האבא שלי,

ועד... כשעלינו לארץ,

עד כיתה א' כך קראו לי.

אחר כך הקרובי משפחה

שלי שגרו בישראל אמרו,

זה לא שם יפה ללכת לכיתה א', בואי,

צריך להחליף את השם. אז השם הוחלף למזל.

מזל היינו כמה בנות משפחה

עם אותו שם, ובכיתה ט',

אני אמרתי שאני לא רוצה את השם

מזל, והחלפתי אותו לאורנה.

אוקי. מתי נולדת?

נולדתי בספטמבר 1949,

10 בספטמבר 1949.

ובת כמה את כעת?

אני כעת בת 68 וחצי.

ואיפה נולדת?

נולדתי בעיראק, נולדתי בבגדאד.

00:01:12

תוכלי לספר לנו על הסבים שלך,

על סבא, סבתא, יש משהו שאת זוכרת?

אני יכולה לספר על ההורים שלי.

אימא שלי... אימא שלי נולדה ב-1926,

היא נולדה למשפחה מאוד דתית בבגדאד,

אבא שלה היה כותב ספרי תורה,

00:01:41

והסבא שלה היה מעבד תכשיטי זהב.

ונולדו ששה ילדים, אמא שלי תאומה,

והילד ש... הילד האחרון היה בגיל שנה,

האימא נפטרה, כלומר סבתי נפטרה.

ואימא שלה באה לעזור לגדל את הילדים,

עד שסבי הכיר מישהי חדשה,

00:02:09

ונולדו לו עוד שבעה ילדים.

אז הם גרו 13 ילדים בבית, בית גדול.

דתי מאוד, ואימא שלי מאוד רצתה ללמוד

אבל היא לא למדה,

כי הם היו צריכים כספים לבית ספר,

ולא היה להם כסף לשלם.

00:02:33

אז היא לא למדה לקרוא ולכתוב,

ואחר כך בגיל בערך 10,

היא התחילה ללמוד תפירה. והיא הייתה

תופרת מדופלמת.

היא תפרה במקום... בחנות, ודברים מאוד יפים,

ועד שהיא התחתנה היא עבדה בחוץ,

מחוץ לבית. אחרי החתונה היא כבר תפרה

למשפחה עצמה.

00:03:02

אוקי. ומה היו השמות של סבא, סבתא.

השמות של סבא שלי זה היה יהושוע,

ואימא... והסבתא שלי הייתה רימה,

00:03:18

והסבתא החורגת הייתה נעימה,

והדודה שלי מרסל, והדוד שלי נעים,

ואחר כך נולדו התאומים,

שזה אימא שלי ויקטוריה וסירמאן,

00:03:45

שזה גם שם עיראקי, כולם עיוורתו את

השמות אחר כך. עובדיה, כן.

והם כולם למדו בבתי ספר, או ש...

אז זהו, מה אני אומרת, כאילו, אימא שלי

הייתה אימא חורגת.

אז לילדים שלה, הביולוגיים היא באמת דאגה,

המצב הכלכלי השתפר והם כולם למדו אחר כך.

סבא שלי היה אדם דתי, הוא לא הסכים

שהם ילכו לבית ספר של הערבים.

00:04:15

והוא רצה בית ספר של יהודים שזה עלה כסף.

עכשיו אבא שלי מצד אבא שלי,

אבא שלי הוא גם כאילו האבא שלו,

הוא היה נשוי לאישה, ושהיא נפ...

גם היו לו שבעה ילדים, וכשהיא נפטרה

הוא התחתן עם האחיינית שלה,

00:04:41

והוא היה בן... היא הייתה בת 16

והוא היה בן 65, משהו כזה.

וואו.

ומשם... מהסבתא הזו נולדו ארבעה ילדים,

הבן ה... היה להם מטע של תמרים,

4 דונם תמרים, הם גידלו...

הם גידלו שם תמרים.

00:05:06

הבן ה... יצחק, זה הבן הגדול, מהסבתא שלי,

אחר כך נאג'י, ומרים ואבא שלי היה אברהם,

שהוא מאוד רצה ללמוד, והוא למד שם בבית ספר

של ערבים. וכשהוא היה בן שנה,

00:05:31

אבא שלו נפטר, כי הוא בן הזקונים, אבא שלו

כבר היה בן 75 כשהוא נולד.

ו... ואז הוא... הם גרו בעיר אחרת,

הם גרו בעיר שנקראת מנדלי.

והוא למד שמה ב... כשהוא היה בן...

בערך בן 17, אימא שלו נפטרה.

00:05:54

ואז הוא חלה, הוא חלה במלריה,

והוא היה חצי שנה בבית חולים בבגדאד

ואחר כך שהוא הבריא הוא חזר,

הוא סיים תיכון במנדלי,

ויהודים שהלכו ללמוד מעל התיכון,

הם לא התגייסו לצבא.

00:06:16

אז הוא נסע לבגדאד, ובבגדאד הוא למד

חשמלאות, והוא היה בעל מקצוע טוב.

הדוד שלי, אח של אבא שלי הגדול, התחתן

עם מרסל, שהיא אחות של אימא שלי.

00:06:37

חזרו לגור בעיר הולדת... הולדתו של דודי,

בבנדלי, ואז אבא שלי למד בבגדאד בבית ספר,

והם כבר היו קרובי משפחה כי זה גיסתו,

ואז היא הייתה הולכת כל יום לעבוד,

00:06:58

והוא רואה אותה והיא חוזרת,

והיא... הוא התאהב בה, הוא רצה להתחתן איתה.

והיא הייתה בת 20 בערך, והוא היה מאוד לחוץ

שמישהו אחר ירצה להתחתן איתה,

כי הוא היה מאוד צעיר ולמד,

ועוד לא היה לו כסף.

00:07:19

והוא רואה אותה והיא חוזרת,

והיא... הוא התאהב בה, הוא רצה להתחתן איתה.

והיא הייתה בת 20 בערך, והוא היה מאוד לחוץ

שמישהו אחר ירצה להתחתן איתה,

כי הוא היה מאוד צעיר ולמד,

ועוד לא היה לו כסף.

00:07:46

וכל המשפחה שלה, ואז אימא שלה החורגת,

אמרה לה, יש פה חדר, זה של אימא שלך,

בואי תגורי פה, תעבדי פה ותהיי פה,

באמת... הם גרו בחדר הזה.

ו... ואז כעבור תקופה מאוד קצרה, נולד

אחי הגדול, ואני השנייה שנולדתי בבית הזה.

00:08:11

ומה... איך היו השמות של ההורים?

של אבא ואימא?

לאבי קראו אברהם, כל השמות זה מהתורה,

אברהם, שם המשפחה שלו זה יום טוב,

ולאימא שלי ויקטוריה,

על שם מלכת ויקטוריה.

זה השפעה אנגלית, שהייתה

בעיראק.

יפה. ובמה היא עסקה?

אימא שלי הייתה תופרת, אבל אחרי

שהיא התחתנה,

00:08:38

היא כבר לא עבדה מחוץ לבית,

היא תפרה לבני המשפחה,

היא תפרה... 13 אחים היו לה,

אז היא תפרה להם בגדים ולנו ו...

היא מאוד הייתה פדנטית ותפרה דברים

מאוד יפים, אני אראה לכם.

זה הכל עבודת יד שלה, ושמה...

כאילו זה לא משנה, הם הכינו הכל לפני הלידה,

00:09:00

כי לא ידעו אם זה בן או בת, ואם זה בן או בת,

אותו צבע זה גם בסדר, אז זו כבר בת 70 שנה.

חמתי, אימא של מנשה שגם היא הייתה תופרת,

אז גם, הכינו 7 שמלות, כל מיני צבעים,

כל מיני גדלים, ואם זה בן,

הוא גם לבש את השמלה הזו,

ואם זה בת, היא גם לבשה את השמלה הזו,

וזה גם מ-1949 השמלות האלה.

00:09:28

הם הביאו את זה איתם.

מעולה.

אבא שלי הוא עבד ב... אחרי שהוא סיים ללמוד

הוא עבד בחנות לרהיטים.

ואז התחילה פה כ"ט בנובמבר,

והתחיל הנושא של הקמת המדינה,

והאווירה הייתה מאוד קשה. החנות נשרפה,

ובעל הבית היה ערבי,

והוא טען שאבא שלי שרף את החנות.

ואז התחילה אווירה לא טובה,

00:09:58

הוא עזב את העבודה, והוא נעשה פעיל עלייה.

הוא החליט שהוא רוצה לעלות לארץ,

בצורה בלתי לגאלית. לקחו שתי משאיות.

משאית אחת, הייתה גם גברים,

זה אבא שלי ואחי הקטן ודודים,

ועוד רכב שזה היה הרק לנשים,

זה אימא שלי, אני ועוד דודות. והיו אמורים

להגיע לגבול, ולחצות את הגבול,

00:10:23

ולעבור לפרס. ובאמת הרכב של הגברים הגיע

לגבול, והרכב של הנשים המשטרה העיראקית

עצרה. מה אתן עושות נשים לבד,

לאן אתן נוסעות,

זה לא נראה לנו הסיפור שלכם,

שזה טיול.

וזה... הם עצרו אותם, לקחו אותם

למשטרה,

וכל קבוצת הנשים לקחו בלילה לישון

אצל המוכתאר.

00:10:49

ואימא שלי כאילו... אני הייתי בת חצי

שנה שזה קרה,

ואימא שלי לא ידעה מה לעשות, כי זה...

כי היא רעבה,

ואישתו של המוכתאר, אמרה לה, טוב,

תני לה לשתות חלב,

והיא דאגה, אולי החלב מורעל, אולי

משהו לא בסדר,

אז אישתו של המוכתאר קראה לבן שלה,

הוא היה בן 4, אמרה לו, בוא תשתה,

00:11:15

שהיא תראה שאתה שותה והכל בסדר,

ושתיתי. ישנו שם כל הלילה.

ובבוקר באו הגברים, הם חזרו כבר,

הם לא המשיכו. שילמו קנס, כופר,

ושחררו אותנו. וחזרנו לבית של הסבא,

וסבא שלי אמר לאבא שלי,

תשמע, אם אתה רוצה לעלות לארץ ישראל,

אתה תיסע, אבל את הבת שלי ואת הנכדים,

00:11:44

אתה לא לוקח בצורה הזאת. אז באמת

אבא שלי התחיל מאותו היום להיות פעיל עלייה,

הוא הכין לאנשים דרכונים, את כל הניירות,

וכעבור שנה בדיוק עלינו.

זאת אומרת, הוא היה פעיל בחוגים ציוניי?

הוא היה פעיל, הוא עזר להכין את כל ה...

לקבוצה הזו שרצתה לעלות, כל האנשים,

הוא הכין להם את הניירות לעלות לארץ,

כי היה צריך להכין ניירת.

00:12:10

אני שוב, אני חוזרת, אני  מחזירה אותנו

לעיראק.

הוא הכין את זה בעיראק.

-לא לא...

כן. -אתם חייתם בשכונה

יהודית או שכונה מעורבת?

זו הייתה שכונה של יהודים...

-של יהודים.

כן. ש...

והיו לכם...

של בתי ספר יהודים היו שם,

והסבא שלי היה רב גדול שם. כן.

00:12:33

היו שם... כתבו ספרי תורה, ממש.

הם מאוד מחוברים לדת.

והיה להם חברים לא יהודים, שכנים

לא יהודיים שהיו להם קשרים איתם?

ל... לאבא שלי, המקור שלו היה במנדלי,

ושמה הם עבדו עם ערבים. הדוד שלי,

00:12:57

הדוד שלי, הוא עיבד את המטע של 4 דונם

תמרים, והוא עבד יחד עם ערבים.

והדוד הזה הוא היה מאוד עשיר שם, והיו

לו 4 בנות קטנות. והוא לא רצה לבוא לארץ.

הוא אמר, אני פה עשיר, אני יש לי פה כספים,

מה אני אבוא לעשות בארץ? אין לי...

אין לי מקצוע לעבוד בו. הוא לא רצה.

ואבא שלי שכנע אותו, הוא אמר לו,

00:13:24

אתה חייב לבוא, מי יתחתן עם הבנות שלך,

לא ישארו פה יהודים.

ואז הוא ממש ברגע האחרון, הוא

השתכנע אחרי שאנחנו כבר היינו

הוא הגיע, הערבי הזה שהוא עבד איתו,

הם היו מאוד מיודדים. הוא אמר לו,

טוב, תן לי מזכרת, אתה נוסע, לא היה לו כסף

למטוס, לא נשאר לו כלום.

אמר לו, אני אתן לך כסף כרטיס טיסה,

אתה תטוס. תן לי רק מזכרת.

00:13:50

הוא נתן לו שעון מאוד יקר שהיה לו,

והוא גם נתן לו את התמונה שלו.

זה ה... יחד איתו הוא עבד, עם ה... עם

העובד הזה, הם עבדו יחד במטע תמרים.

כן, זאת אומרת הם היו חברים.

הם עבדו יחד, כן, הם היו חברים,

היה להם... לאבא שלי גם היו כאילו...

הוא מתעסק, הוא עסק... הוא עבד בחנות

שבעל הבית היה מוסלמי

00:14:17

היה להם קשרים עם המוסלמים והיו קשרים טובים

עד שהתחיל כ"ט בנובמבר.

כן.

כן.

בפרהוד הייתה איזה שהיא חנות?

כן. בפרהוד אני יכולה לספר על אימא שלי,

היא הייתה בערך בת 14,

והיא מספרת לי, שכשהתחיל הפרהוד, הם...

כמה שכנים התקבצו בבית אחד של השכן שמה,

00:14:43

ואח שלה היה בן שנה, והוא רעב, הוא רצה

את החלב שלו, רצה זה.

אז אימא שלי ממש התלבשה עם הבגדים

של הערבים, עזבה קפצה, הלכה לבית שלה לשם,

היא הביאה איתה את האוכל שהוא היה צריך,

היה צריך לקנות לחם, היא יצאה הביאה לחם,

00:15:06

ו... והשכנים הערבים, כאילו שמרו עליהם

גם כן, אבל ה... אני לא זוכרת,

לא אחות של אימא שלי, האחות של הסבתא,

דודה שלה,

הם בפרהוד ירו בה, הרגו את הבן שלה,

וקטעו לה את הרגליים,

00:15:28

וכשבישראל כשהייתי בת 13, היא גרה לא

רחוק מאיתנו, הלכתי וראיתי אותה,

בלי תותבות, בלי רגליים תותבות,

בלי כלום, היא נשארה בלי רגליים,

וישבה על שרפרף, זה ממש במו

עיניים ראיתי את זה. -וואו.

ושם זה היה השבר הגדול...

-כן. -הפרהוד.

את חושבת שזו נקודת ההתחלה, זה מה

שגרם להם לרצות לעלות ארצה?

00:15:57

לא. מה שגרם להם לרצות לעלות ארצה,

זה... זה אחרי כ"ט בנובמבר,

שאז היחסים נעשו עכורים

בגלל הקמת המדינה,

כאילו אחרי הפרהוד

הדברים פחות או יותר נרגעו.

כן. אז בעצם אתם גרתם ברובע היהודי?

-כן.

ובבית כנסת היה סבא שלך, הייתם

הולכים לבית כנסת של סבא שלך?

00:16:23

סבא שלי היה אדם מאוד דתי, הוא התפלל,

והילדים שלו כולם דתיים כאילו הוא...

הוא... כשהוא הגיע לארץ הוא המשיך

להיות דתי.

היו דברים שהעבירו אליכם ש... שאת

יודעת שהם עשו שם, מנהגים, חגים,

השבתות איך עברו עליהם?

00:16:44

אני כאילו יודעים מחמתי שהיא גרה פה לידי.

אז היה... הם גרו בעיר אחרת שנקראת בצרה

גם כולם היו ביחד, חמולות גדולות,

אז... אז קודם כל היה להם את המאכלים שלהם,

כל יום מבשלים משהחו מיוחד, יום שישי,

כל אחד היה לו סדר יום במה הוא מבשל כל יום,

00:17:11

זה היה מן דבר קבוע. והם חגגו את כל החגים,

את כל המנהגים, הם שמרו מאוד מאוד על המסורת,

אבל בארץ זה קצת פחות. אבל במושב פה,

הם הצליחו לשמור על כל המנהגים שלהם.

מה למשל? תגידי.

כל חג עם המאכלים שלו.

איזה מאכלים, למשל?

00:17:38

מאכלים של... של פורים, אז זה מאכלים

עיראקים, המאפה עם התמרים, זה חייב להיות.

עד עכשיו היא כמעט הכינה אותו. בלידה,

אז יש מאכל שנקרא כהאחין.

אז עד היום מכינים את זה כש... וכל ה...

כל הנושא של פסח,

00:18:07

עד היום שומרים ולא אוכלים לחם, וממש

בדברים האלה הם עדיין מחזיקים.

כן. יש לך איזה שהם זכרונות ספציפיים

בקשר לאוכל?

זאת אומרת, איזה מנה שאת ממש זוכרת.

אני אומרת לך, כאילו מאז

שעלינו לארץ עד היום,

חמתי מבשלת אותו אוכל

של עיראק -אותו אוכל.

אותו .. היא לא משנה. והיא כל כך זקנה

וסיעודית, והיא לא מוותרת,

00:18:33

והיא עושה את כל המאכלים היום יחד עם

הפיליפינית. הפיליפינית כבר יודעת לבשל הכל.

כבר יודעת את האוכל העיראקי.

כן.

יפה, יפה.

יש להם קבוע כל יום שישי, בלי... בלי לוותר

על אף יום שישי, יש להם את המאכל העיראקי,

שנקרא קובה, כן. אין דבר כזה לא להכין את זה,

עד היום.

00:18:57

יפה. אז הייתם... אבא ממש היה שייך לארגון

ציוני?

אבא שלי, הוא היה פעיל עלייה, הוא עזר לכל

האנשים להתארגן, לעלות, ממש...

בזה הוא התעסק שנה שלמה.

והיו עוד אנשים במשפחה שהיו שייכים

ל... לארגון ציונים?

כן, כל המשפחה של בעלי, הם כולם היו ציונים

הם כולם שמה היה להם סליקים בבית לנשק,

00:19:42

כמו שנגה סיפרה היום, היה סליק בתוך הבית,

הדוד שלו הגדול של בעלי, היה אסיר ציון,

הוא היה שנה ומשהו בכלא. הדוד השני

הוא התעסק גם כן עם כל הנושא של...

להעביר נשקים ממקום למקום, הם היו

לוקחים סעד, שמים את ה...

בתוך הסל ירקות, שמים את הנשק,

ועל זה שמים קש,

00:19:54

ומעבירים את זה מבצרה לבגדאד.

וכשכבר כאילו התחילו לעלות על עקבותיו,

אז השליחים של ישראל אמרו לו,

אתה עולה לישראל,

גם כולם בצורה בלתי לגאלית,

הגיעו לקיבוצים דרך פרס.

הדוד שלי... הדוד של מנשה השלישי,

גם דרך... דרך פרס, הם אמרו להם,

00:20:17

תשרפו את כל התעודות, את כל המסמכים,

שאם יתפסו אתכם, שלא ידעו שאתם יהודים.

ובסוף הם הגיעו לישראל, בלי תעודות,

בלי מסמכים, בלי כלום, הכל הם זרקו בדרך.

וגולת הכותרת זה אחות של נגה, דודה שלי,

בחורה... הם שלחו בנות רווקות

בגיל 16 לבד לארץ. כאילו עם אח שלה היא באה,

הם שחררו את הבנות, בנות 16 תעלי לבד

00:20:45

דרך פרס, תבואי לישראל ותלכי לקיבוץ.

זה אנשים שמרניים, אבל הם היו ציונים,

הם פשוט רצו... גם ה... מהארץ, התנועה

הייתה לקחת את הצעירים, להביא אותם לארץ,

הם לימדו אותם שם עברית, לימדו אותם.

הם הגיעו לארץ,

ואז הם ידעו שאחר כך יבואו ההורים שלהם,

אז זה מה שעשו.

את כל הצעירים הם ניסו להעביר לארץ. ובאמת

הם הצליחו הדודים של בעלי,

00:21:14

הם הגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית...

-כן. -דרך פרס.

ויש אימא או אבא סיפרו

לך איזה שהם זכרונות

שיכולים אולי להחזיר

אותנו לבגדאד, לבית...

הנה תראי...

-לשכונה.

התמונה הזו למשל, פה ממול, זה תמונה על

החידקל, זה אבא שלי ואימא על החידקל,

00:21:38

לפני כאילו... לפני שהתחתנו.

-יפה.

אמא שלי מספרת ש...

-כן.

שכאילו זה לא היה נהוג לתת

לבת להסתובב עם בן... -כן.

אז הם היו שולחים את אחותה בת 10

שהיא תהיה איתם, שהיא תשמור עליהם,

עד שממש מתחתנים ואז מרפים.

00:22:03

כל הכבוד. זאת אומרת, הזיכרון שלה בעצם היה

זיכרון כזה, רומנטי, של הנהר.

היו לה געגועים?

היה להם מאוד קשה, כי הם באו לכאן עם

ארבעה ילדים, קטנטנים,

והם באו בלי כלום, הם... את כל הרכוש

הם השאירו שם, הם באו ממש עם בגדים וזהו זה.

00:22:29

כאילו לבוא עם ארבעה תינוקות ואתה לא יודע

מה לעשות עם עצמך. ושם הם חיו חיים טובים,

הם חיו... זה... היו שם כמה מעמדות, כאילו...

ההורים של מנשה חיו בחיי רווחה, ואבא...

וכאילו הצד של בהתחלה היה להם

מצב כלכלי פחות טוב, אבל אחר כך שסבי עבד

והרוויח טוב, אימא שלי עבדה והרוויחה טוב,

00:22:57

הם חיו ברווחה. והיה להם קשה לעזוב הכל

ולבוא. אבל מציונות הם הגיעו.

בואי ספרי על העלייה. מתי בעצם עזבו?

אז... אז אחי הגדול נולד, אני אחריו ו...

בכמה הוא גדול ממך, האח?

הוא גדול ממני בשנתיים, והגעתי בגיל שנה

וחצי, ואמא שלי כבר הייתה בהיריון,

00:23:25

שהייתה צריכה ללדת כל יום ממש, והיינו

צריכים לעלות ביום ראשון ו...

יום שבת כבר היו לה צירים, הלכה ללדת.

נולדו תאומים. וכשהם היו בני 8 ימים,

עלו כל הארבעה, ההורים שלי, והגיעו...

הגיעו לארץ.

00:23:47

הם הגיעו ל... כמובן לשער עלייה. וזה היה...

עם תינוק בן 8 ימים לבוא לשער עלייה,

ואין אוכל, מצב היה במחנות קשה מאוד.

היו צריכים לעמוד בתור לקבל אוכל,

00:24:08

אז אבא שלי, אדם מכובד, כל כך הרבה כישרונות,

מה הוא יעמוד בתור לקבל אוכל?

זה היה בשבילו לא הגיוני בכלל. אז אימא שלי

הייתה עושה את התפקיד הזה.

יום אחד הוא אמר, טוב אני אלך במקומך, אני

אביא את האוכל, לא...

הייתה צריכה להיות עם התינוקות. הוא בא שמח,

קיבלנו ביצים לאכול. אמא שלי מסתכלת,

00:24:33

היא אומרת לו, זה בכלל לא ביצים, זה צנון

שקילפו אותו, זה רק נראה ביצים, אין ביצים.

ואבא שלי היה מהאנשים האלה שכל הזמן דחפו

לצאת, לא להיתקע במצב הזה.

אז תוך כמה ימים, קיבלנו כאילו את האפשרות

לעזוב את המחנה,

00:24:56

והסידור היה לעבור למעברת בית ישי,

רמת ישי. ושם קיבלו בדון,

ואח שלי התחיל לחפש עבודה. אז יום אחד הוא בא

לבוש יפה, אמרו לו מה,

ככה אתה הולך לעבוד בחקלאות,

זה לא מתאים.

אז הוא חזר, טוב, עכשיו הוא אמר,

אני אלך לחפש עבודה בחיפה.

אבל היה צריך כסף לאוטובוס

ולא היה להם כסף לאוטובוס להגיע.

00:25:26

אז היו שם שכנים טובים, זה 13 אגורות...

אגורות, אז  השכן נתן לאימא שלי כסף,

הוא אמר לה, הנה קחי, כשהוא

ירוויח תחזירי לי.

באמת הוא נסע לחיפה, הוא חיפש עבודה,

הוא מצא עבודה. הוא התחיל לעבוד,

מאוד יפה, ואז אח שלו הבכור הגיע,

והוא לקח את אח שלו,

00:25:49

אמר לו, קודם כל תבוא תהיה  איתי...

אז הוא היה איתו... הם היו,

הוא הגיע עם 4 בנות, הם היו 6,

ואנחנו היינו 6...

12 אנשים בתוך בדון כזה קטן.

ואז הוא אמר, טוב עכשיו צריך לחפש לו עבודה,

הוא היה גם חייט וגם תופר. עכשיו איפה שהיו

לא היה עבודה.

00:26:15

אז אבא שלי הסתובב בכל המעברות,

שיהיה לו מקום לעבוד.

והוא הגיע במצב שבבאר יעקב,

יש שם מתפרה שאפשר לעבוד ולהתפרנס.

טוב, הוא ביקש לעבור, אמרו לו אין,

המעברה מלאה, לא מקבלים אתכם.

אצלו אין דבר כזה לא. לקח משאית,

העמיס את כולנו, כמה היינו כבר, 12?

והגענו למעברה, והוא עשה הפגנה מול המנהל.

הוא אמר לו, אני לא זז מפה.

00:26:44

אתה נותן לי אוהל. אוקי, בסוף הוא קיבל אוהל

ב-1951, ירד גשם, היה חורף קשה,

אז האוהל עף ו... וכולם צפו במים. ויום

אחד הדודה שלי הכינה תפו"א ונרדמה,

ואוהל נשרף. והילדים הקטנים היו בתוך האוהל,

00:27:14

אבא שלי נכנס לתוך האש

והציל את הילדים הקטנים.

מהר מאוד אבא שלי החליט שהוא לא נשאר

במעברה. הוא מחפש איך לצאת מהמקום הזה.

ובבאר יעקב היה שם מחנה צריפין צבאי שרצו

שם מכונאים, חשמלאים,

והוא היה בעל מקצוע, והוא התחיל לעבוד

שם, וקיבלנו דיור ציבורי של 48 מטר.

00:27:43

והוא החליט שזהו, אנחנו עוברים הנה.

אנחנו היינו בין הראשונים שעזבנו,

ועזבנו לבית, ועזבנו את המעברה.

אוקי. זאת אומרת, אתם גם העתם בעצם

בלי כלום, בלי...

אימא שלי מספרת, שדווקא המזוודות...

היה מותר לכל אחד להביא,

00:28:08

לכל אדם מבוגר להביא 30 קילו בגדים,

ודווקא המזודות שלנו גם לא הגיעו. כן.

אבל הגיעו כאמור כמה ימים, אז זאת אומרת,

שהגיעו, הגיעו בלי כלום,

עשו להם כמובן את ה-DDT ב... כשירדו

מהמטוס. ו... ומה שכל אחד הביא

00:28:31

זה קצת באמת מזכרות ובגדים קטנים,

כאילו הם ניסו ללבוש כמה חליפות ביחד

שיהיה קצת יותר בגדים להגיע איתם,

אבל מאוד מאוד פחדו להביא את הזהב

כי אמרו להם שאסור להביא זהב, טבעות זהב

אפילו טבעת נישואין,

פחדו להביא את הדברים האלה, כי אמרו שאסור

לקחת שום דבר, לא להביא... לא להביא בכלל

00:28:57

תכשיטים ולא... ולא תמונות גם כאילו,

היה אסור להביא דברים.

רק נתנו להם להביא קצת כלי מטבח, שיוכלו

באמת קצת לבשל,

אבל כל הרכוש הגדול נשאר שם,

הכל שם.

כששואלים אותך, מי את? מה הזהות שלך?

מה את אומרת?

00:29:20

אני ישראלית. עכשיו, אצלנו בבית דיברו ערבית

אז אני שמחה מאוד, כי ככה למדתי את השפה.

אז אני יודעת את השפה, אני לא יודעת

לקרוא ולכתוב, אבל אני יודעת...

אני מבינה דיאלקטים ואני... גם

התחתנתי עם עיראקי, אז אני בכלל

בתוך העדה.

00:29:54

הזהות, זה כן מגדיר את הזהות שלך,

זאת השאלה.

כן, בהחלט.

כן.

אני יודעת לדבר עיראקית, ואני...

עיראקית שנולדה בעיראק.

כן.

-כן.

ואת מרגישה שאת מעבירה גם את השפה

ואת הזהות הזאת גם לילדים שלך,

לנכדים שלך?

קודם כל אני שמחתי שהבת שלי למדה

ערבית בבית ספר,

00:30:21

זה התקופה שלמדו ערבית עוד,

אז זה היה חיבור,

כי הסבא עזרה לה גם ללמוד ערבית,

ולכתוב והיא יודעת לקרוא ולכתוב,

שזה דבר היה טוב שלמדו ערבית. פחות

כרגע מתעניינת, נראה לי שזה קצת יהיה

יותר מאוחר. ויש לי... הנכדה הגדולה שלי,

היא בת 5, אני לפעמים  ככה,

קצת מלמדת אותה ערבית. כן, היא...

זה דברים שטוב של לדעת עוד שפה.

00:30:51

יש איזה שהם פתגמים שאת משתמשת בהם?

אני הכנתי פתגמים.

את הכנת פתגמים.

כן.

כל הכבוד, עשית שיעורים.

כן. זה אני זוכרת שאימא שלי תמיד

הייתה אומרת את הפתגם הזה.

זה משהו שנקרא (מדברת בערבית),

זה כשעושים הליכה, אז הגענו לא עוד קצת

00:31:12

עוד קצת, אנחנו נגיע ותיגמר העייפות.

עכשיו, (מדברת בערבית) זה שיהיה לך לבריאות.

אימא שלי דיברה ערבית שוטף, אז...

זאת הייתה ערבית עם הניב היהודי

או ערבית מוסלמית?

חלק זה היה עיראקית...

עיראקית.

00:31:39

ממש כן, של היהודים. כן. וזה...

(מדברת בערבית), זה מישהו שמדבר

דברים בלי הקשר. זה פתגם יפה,

(מדברת בערבית) , זה מישהו שרצה

עוד ובסוף לא קיבל כלום. ו...

(מדברת בערבית), זה מישהו שכל הזמן

00:32:04

חוזר על אותם הדברים ומדבר, זה דברים

שאני זוכרת טוב.

מישהו שאומרים עליו (מדברת בערבית),

השכל שלו עף, הוא בשמים.

יש פתגם (מדברת בערבית), זה שבוע

שאין בו יום שישי. כלומר,

זה מישהו שבכלל לא מתכוון לדברים שהוא אומר.

זה לא יקרה.

00:32:30

(מדברת בערבית) זה כאילו, הוא עושה טובה, אבל

בשגיא נאור, כאילו זה לא דבר מוצלח.

(מדברת בערבית) זה מישהו שעשה לי כבר חור

בראש, תפסיק לנדנד לי.

(מדברת בערבית), זה סיפורים שמתחילים לספר,

אז זה סיפור... זה היה היה.

00:32:58

(מדברת בערבית) זה תלך ואל תחזור. זה מה

שחתמו לנו בדרכון. אתם הולכים

ולא חוזרים יותר לעיראק. זה ממש טוב, כן.

(מדברת בערבית), זה אני שמחה לראותך,

(מדברת בערבית) זה אתה עבורי כמו ורד,

דברים של... דברים טובים.

00:33:27

יפה.

-כן.

את היית רוצה לנסוע לבקר בעיראק,

אם היית יכולה?

כן, אני הייתי נוסעת, אבל אחרי כל המלחמות

שמה שהיו בעיראק,

אני לא חושבת שנשאר איזה קבר, איזה

בית קברות, איזה... אבל אני רשמתי את הכל

וכל הכתובות, שאם אי פעם יהיה אפשר,

יש לי את הכתובת של הבית, של הרחוב של הכל.

שיבוא שלום רק.

כן.

00:33:54

יש לך איזה מסר שאת רוצה למס... שמי

שיאזין לזה, ייקח?

כן. אני כבר הרבה שנים פונה ומבקשת גם ממשרד

המשפטים, גם מאזרחים וותיקים,

ההורים שהגיעו לארץ במחנה דוד, הם רשמו

וכתבו את כל הרכוש שהשאירו שם.

00:34:17

עכשיו אבא שלי, לא השאיר לנו העתק והוא

נפטר. ואני פניתי ואמרתי, פניתי ל...

למוזיאון בבל, לחבר הכנסת בן פורת,

והוא אומר, אנחנו היה לנו אצלנו

הכל כתוב, אבל העברנו את הכל למשרד

לאזרחים וותיקים. אני כבר מעל שנתיים

מדברת עם המשרד לאזרחים וותיקים. ואני רק

רוצה לראות מה כתוב.

00:34:46

אז אומר לי שמה האחראי, אבל את יודעת שאת

לא תקבלי מזה רכוש. אני אומרת לו כן,

אני יודעת שזה יהיה הרכוש של הפלסטינאים

מול הרכוש מה שהשארנו שזה יתקזז, אבל אני...

לתיעוד רציתי לראות מה אבא שלי כתב,

אני לא יודעת איך... כאילו לא השאיר העתק,

הוא אומר שההעתק נשרף, ההעתק

הלך לאיבוד, לא הצלחנו לחפש העתקים.

00:35:10

רק בשביל התיעוד, זה ברור לי שאנחנו

לא נקבל כלום, אבל רציתי לראות מה הוא כתב.

אבל הוא אמר לי בעל פה, אבל היה חשוב לי

לראות את הכתב.

אבל זה עדיין המשרד לאזרחים וותיקים אומר לי,

זה בארכיון, טוב אז תוציאו את זה מהארכיון.

הם לא משחררים.

אוהו, חבל.

כן, אני לא אוותר להם.

יופי. יש לך משהו שאת רוצה להוסיף, למה

שדיברנו עד עכשיו,

איזה שהוא סיפור שאת מרגישה שלא

סיפרת אותו?

00:35:39

אני רוצה באמת דרך הדברים פה...

להראות לכם.

אוקי.

עם הבולים של...

איזה יופי.

של עיראק. וזהו, זה השתמר ואנחנו...

שומרים על זה.

נשמור את זה. וזה הכתובה.

כן.

00:35:59

וכאן אני רוצה להראות לכם את הדרכונים.

זה הדרכון, פה זה אבא שלי וזאת אמא שלי,

ופה תמונ ההיחידה שיש לי, שאני פה בת

שנה וחצי, ואח שלי פה בן 3 וחצי.

ויותר אין לי תמונות מאז.

לפחות יש את הדרכון.

00:36:25

כן. זה הדרכון. זה אותו דבר פה,

הדרכון של... שבעלי הגיע,

גם כן , אותו דבר, זה דרכון

שזה ה... זה אבא של בעלי, זאת האימא,

וזה מנשה בעלי. וזה הם הצליחו להביא,

חמתי הצליח להביא מעיראק את ה...

00:36:54

כלי פורלצן האלה, שהם מלונדון, הם היו

מההיי סוסייטי, אז הם קנו כוסות...

הם קנו סט של... זה תוצרת אנגליה, היו

שמה הרבה דברים מתוצרת אנגליה בעיראק.

והיא הביאה סט שלם, עטפה את זה טוב, בתוך

המזוודה שלא ישבר, ומכל הסט שהיה

נשארו שני הדברים האלה, 1951.

00:37:03

ויש לי פה את התעודת עולה שהגענו לישראל,

פה, תעודת עולה, ש... יש פה את ה...

00:37:47

תאריך שהגענו לארץ, 28 למרץ 1951,

וזה כל השמות של הנכנסים לארץ.

מנשה בעלי בן שנה. הם הלבישו אותם בבגדים

יפים, ושאלו אותי אם זה בן או בת ככה מתלבשת.

00:38:12

אז הם הלבישו  אותם הכי יפה, עם שרשרת.

וזהו פה רציתי להראות לכם  את ה...

אה זה... זה תמונה מיום החתונה של ההורים

של מנשה, ברוב הדר.

וכאן זה ה.. זה ה... פה העיירה מנדלי, שפה

נולד אבא שלי, ממש על הגבול.

00:38:42

רוב הקהילה שמה, היו שם הרבה נישואים בתוך

המשפחה. התחתנו בני דודים,

בנות דודים, אחיינים, זה היה... זה היה ממש

נהוג. ו... וכשהגיעו לארץ, הבינו שזה לא רצוי

00:39:04

מבחינה בריאותית, כך שהמנהיג הזה להתחתן

בתוך המשפחה, היום זה כבר לא נפוץ כמו קודם.

והם מאוד התיישרו לפי מה שקורה בארץ,

ולא המשיכו עם הנישואי משפחה.

אוקי. יפה מאוד.

כי ההורים של בעלי הם נשואים, הם

בני דודים.

וואו.

00:39:29

כן. כשהגענו למעברות, הגע... היינו במעברת

באר יעקב, מעברה גדולה מאוד, על יד רמלה.

ושמה התחלנו להתקבץ, אבא שלי ודוד שלי.

ואז הסבא והסבתא שלי נשלחו לבאר שבע,

אז דאגנו גם כן, הם הגיעו, אבא שלי דאג

שהם יהיו גם כן במעברה על ידינו.

00:39:56

והדודים והדודות, ואז באמת הייתה אווירה

של קהילה, שגרו שם כולם אחד ליד השני,

עם כל הקושי הזה, מה שאני מספרת שלא

היה משחקים, לא היה כלום, כאילו...

כל היום הייתי ליד ברז המים, זה מה שהיה.

ו... ואנחנו באמת היינו בין הראשונים שעזבו,

00:40:18

ואחר כך הדודים שלי נשארו שם הרבה מאוד

זמן. כל אחד מהסיבות שלו, כלכליות,

מי שלא היה לו מקצוע היה לו מאוד קשה. בסוף

כולם עברו לחולון, בת ים, והמעברה התחסלה

אבל שאני הולכת לשם אני רואה,

בנו היום שם וילות ו...

זה נשמע, זה נורא מצחיק, זה נשמע כאילו יש

לך זכרונות טובים...

טובים.

00:40:47

מהמעברה, זאת אומרת, זה בדיוק עובד הפוך

למה שאני בדרך כלל שומעת.

את מספרת על זה בכזו אופטימיות.

כי... כי אבא שלי ואח שלו התחתנו עם אימא

שלי ואחותה, אז כל הזמן זה היה ככה חמולה,

כן, ואני זוכרת את המעברה זה היה... זה היה

מחנה צבאי, זה היו האנגרים כאלה גדולים

בתים כאלה גדולים , וגרו שם הסבא והסבתא

והדודים והדודות, כולם  גרו אחד ליד השני,

00:41:17

אז כאילו אני לא זוכרת את כל הלכלוך שהיה שם

והכל, אבל אני זוכרת את ה... ביחד הזה.

ו... וזה גם מה שנתן לי את האווירה אחר כך

להמשיך להיות ביחד.

זאת אומרת, הייתם ביחד כל הזמן.

כל הזמן, עד שבאמת לאט לאט כולם התפזרו,

אחד עבר לחולון, אחד בת ים,

00:41:39

ואנחנו היחידים שנשארנו בעיר... בבאר יעקב

שלאט לאט כאילו הבית גדל ולא נשאר 48 מטר.

האחים שלי התאומים, באמת היה להם מאוד קשה,

הם נפלו מהמיטה וגדלו בתנאי חיים מאוד קשים.

00:42:02

אבל הם המשיכו להביא ילדים. אחר כך נולדה

אחותי רינה, שזה כולם ע"ש... ע"ש סבתא שלי.

בבית חולים באסף הרופא. ומיד, כעבור שנה

נולדה אחותי רבקה.

ואז אמרו שמי שיולדת בבית חולים, צריך לשלם

כסף, ואז הלידות עברו לבית.

00:42:29

התחילו ללדת בבית. אז אחותי נולדה ב...

בבדון כי לא היה לנו כסף לשלם לבי"ח.

ואז ראו שזה לא טוב, התינוקות נולדתי בבית,

חולים, מתים אז עוד פעם אמרו, טוב,

ממשיכים ללרדת בבית חולים בחינם. ואז

בן גוריון אמר, טוב, תביאו עשרה ילדים,

תקבלו 100 לירות. וההורים שלי הביאו  עשרה

ילדים וקיבלו 100 לירות. זאת אומרת, עם כל...

00:42:55

עם כל המצב הכלכלי הקשה, הם הביאו ילדים,

וכולם היום מוצלחים, נשואים, עם נכדים כבר.

טפו חמסה.

כן.

בן גוריון יכול לנוח ו...

הוא עשה את שלו.

הוא עשה את שלו.

זהו.

אורנה משה

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:43:43
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

שמי כיום אורנה, אני נולדתי בעיראק, ובעיראק

קראו לי סעידה, שזה ע"ש האימא של האבא שלי,

ועד... כשעלינו לארץ,

עד כיתה א' כך קראו לי.

אחר כך הקרובי משפחה

שלי שגרו בישראל אמרו,

זה לא שם יפה ללכת לכיתה א', בואי,

צריך להחליף את השם. אז השם הוחלף למזל.

מזל היינו כמה בנות משפחה

עם אותו שם, ובכיתה ט',

אני אמרתי שאני לא רוצה את השם

מזל, והחלפתי אותו לאורנה.

אוקי. מתי נולדת?

נולדתי בספטמבר 1949,

10 בספטמבר 1949.

ובת כמה את כעת?

אני כעת בת 68 וחצי.

ואיפה נולדת?

נולדתי בעיראק, נולדתי בבגדאד.

תוכלי לספר לנו על הסבים שלך,

על סבא, סבתא, יש משהו שאת זוכרת?

אני יכולה לספר על ההורים שלי.

אימא שלי... אימא שלי נולדה ב-1926,

היא נולדה למשפחה מאוד דתית בבגדאד,

אבא שלה היה כותב ספרי תורה,

והסבא שלה היה מעבד תכשיטי זהב.

ונולדו ששה ילדים, אמא שלי תאומה,

והילד ש... הילד האחרון היה בגיל שנה,

האימא נפטרה, כלומר סבתי נפטרה.

ואימא שלה באה לעזור לגדל את הילדים,

עד שסבי הכיר מישהי חדשה,

ונולדו לו עוד שבעה ילדים.

אז הם גרו 13 ילדים בבית, בית גדול.

דתי מאוד, ואימא שלי מאוד רצתה ללמוד

אבל היא לא למדה,

כי הם היו צריכים כספים לבית ספר,

ולא היה להם כסף לשלם.

אז היא לא למדה לקרוא ולכתוב,

ואחר כך בגיל בערך 10,

היא התחילה ללמוד תפירה. והיא הייתה

תופרת מדופלמת.

היא תפרה במקום... בחנות, ודברים מאוד יפים,

ועד שהיא התחתנה היא עבדה בחוץ,

מחוץ לבית. אחרי החתונה היא כבר תפרה

למשפחה עצמה.

אוקי. ומה היו השמות של סבא, סבתא.

השמות של סבא שלי זה היה יהושוע,

ואימא... והסבתא שלי הייתה רימה,

והסבתא החורגת הייתה נעימה,

והדודה שלי מרסל, והדוד שלי נעים,

ואחר כך נולדו התאומים,

שזה אימא שלי ויקטוריה וסירמאן,

שזה גם שם עיראקי, כולם עיוורתו את

השמות אחר כך. עובדיה, כן.

והם כולם למדו בבתי ספר, או ש...

אז זהו, מה אני אומרת, כאילו, אימא שלי

הייתה אימא חורגת.

אז לילדים שלה, הביולוגיים היא באמת דאגה,

המצב הכלכלי השתפר והם כולם למדו אחר כך.

סבא שלי היה אדם דתי, הוא לא הסכים

שהם ילכו לבית ספר של הערבים.

והוא רצה בית ספר של יהודים שזה עלה כסף.

עכשיו אבא שלי מצד אבא שלי,

אבא שלי הוא גם כאילו האבא שלו,

הוא היה נשוי לאישה, ושהיא נפ...

גם היו לו שבעה ילדים, וכשהיא נפטרה

הוא התחתן עם האחיינית שלה,

והוא היה בן... היא הייתה בת 16

והוא היה בן 65, משהו כזה.

וואו.

ומשם... מהסבתא הזו נולדו ארבעה ילדים,

הבן ה... היה להם מטע של תמרים,

4 דונם תמרים, הם גידלו...

הם גידלו שם תמרים.

הבן ה... יצחק, זה הבן הגדול, מהסבתא שלי,

אחר כך נאג'י, ומרים ואבא שלי היה אברהם,

שהוא מאוד רצה ללמוד, והוא למד שם בבית ספר

של ערבים. וכשהוא היה בן שנה,

אבא שלו נפטר, כי הוא בן הזקונים, אבא שלו

כבר היה בן 75 כשהוא נולד.

ו... ואז הוא... הם גרו בעיר אחרת,

הם גרו בעיר שנקראת מנדלי.

והוא למד שמה ב... כשהוא היה בן...

בערך בן 17, אימא שלו נפטרה.

ואז הוא חלה, הוא חלה במלריה,

והוא היה חצי שנה בבית חולים בבגדאד

ואחר כך שהוא הבריא הוא חזר,

הוא סיים תיכון במנדלי,

ויהודים שהלכו ללמוד מעל התיכון,

הם לא התגייסו לצבא.

אז הוא נסע לבגדאד, ובבגדאד הוא למד

חשמלאות, והוא היה בעל מקצוע טוב.

הדוד שלי, אח של אבא שלי הגדול, התחתן

עם מרסל, שהיא אחות של אימא שלי.

חזרו לגור בעיר הולדת... הולדתו של דודי,

בבנדלי, ואז אבא שלי למד בבגדאד בבית ספר,

והם כבר היו קרובי משפחה כי זה גיסתו,

ואז היא הייתה הולכת כל יום לעבוד,

והוא רואה אותה והיא חוזרת,

והיא... הוא התאהב בה, הוא רצה להתחתן איתה.

והיא הייתה בת 20 בערך, והוא היה מאוד לחוץ

שמישהו אחר ירצה להתחתן איתה,

כי הוא היה מאוד צעיר ולמד,

ועוד לא היה לו כסף.

והוא רואה אותה והיא חוזרת,

והיא... הוא התאהב בה, הוא רצה להתחתן איתה.

והיא הייתה בת 20 בערך, והוא היה מאוד לחוץ

שמישהו אחר ירצה להתחתן איתה,

כי הוא היה מאוד צעיר ולמד,

ועוד לא היה לו כסף.

וכל המשפחה שלה, ואז אימא שלה החורגת,

אמרה לה, יש פה חדר, זה של אימא שלך,

בואי תגורי פה, תעבדי פה ותהיי פה,

באמת... הם גרו בחדר הזה.

ו... ואז כעבור תקופה מאוד קצרה, נולד

אחי הגדול, ואני השנייה שנולדתי בבית הזה.

ומה... איך היו השמות של ההורים?

של אבא ואימא?

לאבי קראו אברהם, כל השמות זה מהתורה,

אברהם, שם המשפחה שלו זה יום טוב,

ולאימא שלי ויקטוריה,

על שם מלכת ויקטוריה.

זה השפעה אנגלית, שהייתה

בעיראק.

יפה. ובמה היא עסקה?

אימא שלי הייתה תופרת, אבל אחרי

שהיא התחתנה,

היא כבר לא עבדה מחוץ לבית,

היא תפרה לבני המשפחה,

היא תפרה... 13 אחים היו לה,

אז היא תפרה להם בגדים ולנו ו...

היא מאוד הייתה פדנטית ותפרה דברים

מאוד יפים, אני אראה לכם.

זה הכל עבודת יד שלה, ושמה...

כאילו זה לא משנה, הם הכינו הכל לפני הלידה,

כי לא ידעו אם זה בן או בת, ואם זה בן או בת,

אותו צבע זה גם בסדר, אז זו כבר בת 70 שנה.

חמתי, אימא של מנשה שגם היא הייתה תופרת,

אז גם, הכינו 7 שמלות, כל מיני צבעים,

כל מיני גדלים, ואם זה בן,

הוא גם לבש את השמלה הזו,

ואם זה בת, היא גם לבשה את השמלה הזו,

וזה גם מ-1949 השמלות האלה.

הם הביאו את זה איתם.

מעולה.

אבא שלי הוא עבד ב... אחרי שהוא סיים ללמוד

הוא עבד בחנות לרהיטים.

ואז התחילה פה כ"ט בנובמבר,

והתחיל הנושא של הקמת המדינה,

והאווירה הייתה מאוד קשה. החנות נשרפה,

ובעל הבית היה ערבי,

והוא טען שאבא שלי שרף את החנות.

ואז התחילה אווירה לא טובה,

הוא עזב את העבודה, והוא נעשה פעיל עלייה.

הוא החליט שהוא רוצה לעלות לארץ,

בצורה בלתי לגאלית. לקחו שתי משאיות.

משאית אחת, הייתה גם גברים,

זה אבא שלי ואחי הקטן ודודים,

ועוד רכב שזה היה הרק לנשים,

זה אימא שלי, אני ועוד דודות. והיו אמורים

להגיע לגבול, ולחצות את הגבול,

ולעבור לפרס. ובאמת הרכב של הגברים הגיע

לגבול, והרכב של הנשים המשטרה העיראקית

עצרה. מה אתן עושות נשים לבד,

לאן אתן נוסעות,

זה לא נראה לנו הסיפור שלכם,

שזה טיול.

וזה... הם עצרו אותם, לקחו אותם

למשטרה,

וכל קבוצת הנשים לקחו בלילה לישון

אצל המוכתאר.

ואימא שלי כאילו... אני הייתי בת חצי

שנה שזה קרה,

ואימא שלי לא ידעה מה לעשות, כי זה...

כי היא רעבה,

ואישתו של המוכתאר, אמרה לה, טוב,

תני לה לשתות חלב,

והיא דאגה, אולי החלב מורעל, אולי

משהו לא בסדר,

אז אישתו של המוכתאר קראה לבן שלה,

הוא היה בן 4, אמרה לו, בוא תשתה,

שהיא תראה שאתה שותה והכל בסדר,

ושתיתי. ישנו שם כל הלילה.

ובבוקר באו הגברים, הם חזרו כבר,

הם לא המשיכו. שילמו קנס, כופר,

ושחררו אותנו. וחזרנו לבית של הסבא,

וסבא שלי אמר לאבא שלי,

תשמע, אם אתה רוצה לעלות לארץ ישראל,

אתה תיסע, אבל את הבת שלי ואת הנכדים,

אתה לא לוקח בצורה הזאת. אז באמת

אבא שלי התחיל מאותו היום להיות פעיל עלייה,

הוא הכין לאנשים דרכונים, את כל הניירות,

וכעבור שנה בדיוק עלינו.

זאת אומרת, הוא היה פעיל בחוגים ציוניי?

הוא היה פעיל, הוא עזר להכין את כל ה...

לקבוצה הזו שרצתה לעלות, כל האנשים,

הוא הכין להם את הניירות לעלות לארץ,

כי היה צריך להכין ניירת.

אני שוב, אני חוזרת, אני  מחזירה אותנו

לעיראק.

הוא הכין את זה בעיראק.

-לא לא...

כן. -אתם חייתם בשכונה

יהודית או שכונה מעורבת?

זו הייתה שכונה של יהודים...

-של יהודים.

כן. ש...

והיו לכם...

של בתי ספר יהודים היו שם,

והסבא שלי היה רב גדול שם. כן.

היו שם... כתבו ספרי תורה, ממש.

הם מאוד מחוברים לדת.

והיה להם חברים לא יהודים, שכנים

לא יהודיים שהיו להם קשרים איתם?

ל... לאבא שלי, המקור שלו היה במנדלי,

ושמה הם עבדו עם ערבים. הדוד שלי,

הדוד שלי, הוא עיבד את המטע של 4 דונם

תמרים, והוא עבד יחד עם ערבים.

והדוד הזה הוא היה מאוד עשיר שם, והיו

לו 4 בנות קטנות. והוא לא רצה לבוא לארץ.

הוא אמר, אני פה עשיר, אני יש לי פה כספים,

מה אני אבוא לעשות בארץ? אין לי...

אין לי מקצוע לעבוד בו. הוא לא רצה.

ואבא שלי שכנע אותו, הוא אמר לו,

אתה חייב לבוא, מי יתחתן עם הבנות שלך,

לא ישארו פה יהודים.

ואז הוא ממש ברגע האחרון, הוא

השתכנע אחרי שאנחנו כבר היינו

הוא הגיע, הערבי הזה שהוא עבד איתו,

הם היו מאוד מיודדים. הוא אמר לו,

טוב, תן לי מזכרת, אתה נוסע, לא היה לו כסף

למטוס, לא נשאר לו כלום.

אמר לו, אני אתן לך כסף כרטיס טיסה,

אתה תטוס. תן לי רק מזכרת.

הוא נתן לו שעון מאוד יקר שהיה לו,

והוא גם נתן לו את התמונה שלו.

זה ה... יחד איתו הוא עבד, עם ה... עם

העובד הזה, הם עבדו יחד במטע תמרים.

כן, זאת אומרת הם היו חברים.

הם עבדו יחד, כן, הם היו חברים,

היה להם... לאבא שלי גם היו כאילו...

הוא מתעסק, הוא עסק... הוא עבד בחנות

שבעל הבית היה מוסלמי

היה להם קשרים עם המוסלמים והיו קשרים טובים

עד שהתחיל כ"ט בנובמבר.

כן.

כן.

בפרהוד הייתה איזה שהיא חנות?

כן. בפרהוד אני יכולה לספר על אימא שלי,

היא הייתה בערך בת 14,

והיא מספרת לי, שכשהתחיל הפרהוד, הם...

כמה שכנים התקבצו בבית אחד של השכן שמה,

ואח שלה היה בן שנה, והוא רעב, הוא רצה

את החלב שלו, רצה זה.

אז אימא שלי ממש התלבשה עם הבגדים

של הערבים, עזבה קפצה, הלכה לבית שלה לשם,

היא הביאה איתה את האוכל שהוא היה צריך,

היה צריך לקנות לחם, היא יצאה הביאה לחם,

ו... והשכנים הערבים, כאילו שמרו עליהם

גם כן, אבל ה... אני לא זוכרת,

לא אחות של אימא שלי, האחות של הסבתא,

דודה שלה,

הם בפרהוד ירו בה, הרגו את הבן שלה,

וקטעו לה את הרגליים,

וכשבישראל כשהייתי בת 13, היא גרה לא

רחוק מאיתנו, הלכתי וראיתי אותה,

בלי תותבות, בלי רגליים תותבות,

בלי כלום, היא נשארה בלי רגליים,

וישבה על שרפרף, זה ממש במו

עיניים ראיתי את זה. -וואו.

ושם זה היה השבר הגדול...

-כן. -הפרהוד.

את חושבת שזו נקודת ההתחלה, זה מה

שגרם להם לרצות לעלות ארצה?

לא. מה שגרם להם לרצות לעלות ארצה,

זה... זה אחרי כ"ט בנובמבר,

שאז היחסים נעשו עכורים

בגלל הקמת המדינה,

כאילו אחרי הפרהוד

הדברים פחות או יותר נרגעו.

כן. אז בעצם אתם גרתם ברובע היהודי?

-כן.

ובבית כנסת היה סבא שלך, הייתם

הולכים לבית כנסת של סבא שלך?

סבא שלי היה אדם מאוד דתי, הוא התפלל,

והילדים שלו כולם דתיים כאילו הוא...

הוא... כשהוא הגיע לארץ הוא המשיך

להיות דתי.

היו דברים שהעבירו אליכם ש... שאת

יודעת שהם עשו שם, מנהגים, חגים,

השבתות איך עברו עליהם?

אני כאילו יודעים מחמתי שהיא גרה פה לידי.

אז היה... הם גרו בעיר אחרת שנקראת בצרה

גם כולם היו ביחד, חמולות גדולות,

אז... אז קודם כל היה להם את המאכלים שלהם,

כל יום מבשלים משהחו מיוחד, יום שישי,

כל אחד היה לו סדר יום במה הוא מבשל כל יום,

זה היה מן דבר קבוע. והם חגגו את כל החגים,

את כל המנהגים, הם שמרו מאוד מאוד על המסורת,

אבל בארץ זה קצת פחות. אבל במושב פה,

הם הצליחו לשמור על כל המנהגים שלהם.

מה למשל? תגידי.

כל חג עם המאכלים שלו.

איזה מאכלים, למשל?

מאכלים של... של פורים, אז זה מאכלים

עיראקים, המאפה עם התמרים, זה חייב להיות.

עד עכשיו היא כמעט הכינה אותו. בלידה,

אז יש מאכל שנקרא כהאחין.

אז עד היום מכינים את זה כש... וכל ה...

כל הנושא של פסח,

עד היום שומרים ולא אוכלים לחם, וממש

בדברים האלה הם עדיין מחזיקים.

כן. יש לך איזה שהם זכרונות ספציפיים

בקשר לאוכל?

זאת אומרת, איזה מנה שאת ממש זוכרת.

אני אומרת לך, כאילו מאז

שעלינו לארץ עד היום,

חמתי מבשלת אותו אוכל

של עיראק -אותו אוכל.

אותו .. היא לא משנה. והיא כל כך זקנה

וסיעודית, והיא לא מוותרת,

והיא עושה את כל המאכלים היום יחד עם

הפיליפינית. הפיליפינית כבר יודעת לבשל הכל.

כבר יודעת את האוכל העיראקי.

כן.

יפה, יפה.

יש להם קבוע כל יום שישי, בלי... בלי לוותר

על אף יום שישי, יש להם את המאכל העיראקי,

שנקרא קובה, כן. אין דבר כזה לא להכין את זה,

עד היום.

יפה. אז הייתם... אבא ממש היה שייך לארגון

ציוני?

אבא שלי, הוא היה פעיל עלייה, הוא עזר לכל

האנשים להתארגן, לעלות, ממש...

בזה הוא התעסק שנה שלמה.

והיו עוד אנשים במשפחה שהיו שייכים

ל... לארגון ציונים?

כן, כל המשפחה של בעלי, הם כולם היו ציונים

הם כולם שמה היה להם סליקים בבית לנשק,

כמו שנגה סיפרה היום, היה סליק בתוך הבית,

הדוד שלו הגדול של בעלי, היה אסיר ציון,

הוא היה שנה ומשהו בכלא. הדוד השני

הוא התעסק גם כן עם כל הנושא של...

להעביר נשקים ממקום למקום, הם היו

לוקחים סעד, שמים את ה...

בתוך הסל ירקות, שמים את הנשק,

ועל זה שמים קש,

ומעבירים את זה מבצרה לבגדאד.

וכשכבר כאילו התחילו לעלות על עקבותיו,

אז השליחים של ישראל אמרו לו,

אתה עולה לישראל,

גם כולם בצורה בלתי לגאלית,

הגיעו לקיבוצים דרך פרס.

הדוד שלי... הדוד של מנשה השלישי,

גם דרך... דרך פרס, הם אמרו להם,

תשרפו את כל התעודות, את כל המסמכים,

שאם יתפסו אתכם, שלא ידעו שאתם יהודים.

ובסוף הם הגיעו לישראל, בלי תעודות,

בלי מסמכים, בלי כלום, הכל הם זרקו בדרך.

וגולת הכותרת זה אחות של נגה, דודה שלי,

בחורה... הם שלחו בנות רווקות

בגיל 16 לבד לארץ. כאילו עם אח שלה היא באה,

הם שחררו את הבנות, בנות 16 תעלי לבד

דרך פרס, תבואי לישראל ותלכי לקיבוץ.

זה אנשים שמרניים, אבל הם היו ציונים,

הם פשוט רצו... גם ה... מהארץ, התנועה

הייתה לקחת את הצעירים, להביא אותם לארץ,

הם לימדו אותם שם עברית, לימדו אותם.

הם הגיעו לארץ,

ואז הם ידעו שאחר כך יבואו ההורים שלהם,

אז זה מה שעשו.

את כל הצעירים הם ניסו להעביר לארץ. ובאמת

הם הצליחו הדודים של בעלי,

הם הגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית...

-כן. -דרך פרס.

ויש אימא או אבא סיפרו

לך איזה שהם זכרונות

שיכולים אולי להחזיר

אותנו לבגדאד, לבית...

הנה תראי...

-לשכונה.

התמונה הזו למשל, פה ממול, זה תמונה על

החידקל, זה אבא שלי ואימא על החידקל,

לפני כאילו... לפני שהתחתנו.

-יפה.

אמא שלי מספרת ש...

-כן.

שכאילו זה לא היה נהוג לתת

לבת להסתובב עם בן... -כן.

אז הם היו שולחים את אחותה בת 10

שהיא תהיה איתם, שהיא תשמור עליהם,

עד שממש מתחתנים ואז מרפים.

כל הכבוד. זאת אומרת, הזיכרון שלה בעצם היה

זיכרון כזה, רומנטי, של הנהר.

היו לה געגועים?

היה להם מאוד קשה, כי הם באו לכאן עם

ארבעה ילדים, קטנטנים,

והם באו בלי כלום, הם... את כל הרכוש

הם השאירו שם, הם באו ממש עם בגדים וזהו זה.

כאילו לבוא עם ארבעה תינוקות ואתה לא יודע

מה לעשות עם עצמך. ושם הם חיו חיים טובים,

הם חיו... זה... היו שם כמה מעמדות, כאילו...

ההורים של מנשה חיו בחיי רווחה, ואבא...

וכאילו הצד של בהתחלה היה להם

מצב כלכלי פחות טוב, אבל אחר כך שסבי עבד

והרוויח טוב, אימא שלי עבדה והרוויחה טוב,

הם חיו ברווחה. והיה להם קשה לעזוב הכל

ולבוא. אבל מציונות הם הגיעו.

בואי ספרי על העלייה. מתי בעצם עזבו?

אז... אז אחי הגדול נולד, אני אחריו ו...

בכמה הוא גדול ממך, האח?

הוא גדול ממני בשנתיים, והגעתי בגיל שנה

וחצי, ואמא שלי כבר הייתה בהיריון,

שהייתה צריכה ללדת כל יום ממש, והיינו

צריכים לעלות ביום ראשון ו...

יום שבת כבר היו לה צירים, הלכה ללדת.

נולדו תאומים. וכשהם היו בני 8 ימים,

עלו כל הארבעה, ההורים שלי, והגיעו...

הגיעו לארץ.

הם הגיעו ל... כמובן לשער עלייה. וזה היה...

עם תינוק בן 8 ימים לבוא לשער עלייה,

ואין אוכל, מצב היה במחנות קשה מאוד.

היו צריכים לעמוד בתור לקבל אוכל,

אז אבא שלי, אדם מכובד, כל כך הרבה כישרונות,

מה הוא יעמוד בתור לקבל אוכל?

זה היה בשבילו לא הגיוני בכלל. אז אימא שלי

הייתה עושה את התפקיד הזה.

יום אחד הוא אמר, טוב אני אלך במקומך, אני

אביא את האוכל, לא...

הייתה צריכה להיות עם התינוקות. הוא בא שמח,

קיבלנו ביצים לאכול. אמא שלי מסתכלת,

היא אומרת לו, זה בכלל לא ביצים, זה צנון

שקילפו אותו, זה רק נראה ביצים, אין ביצים.

ואבא שלי היה מהאנשים האלה שכל הזמן דחפו

לצאת, לא להיתקע במצב הזה.

אז תוך כמה ימים, קיבלנו כאילו את האפשרות

לעזוב את המחנה,

והסידור היה לעבור למעברת בית ישי,

רמת ישי. ושם קיבלו בדון,

ואח שלי התחיל לחפש עבודה. אז יום אחד הוא בא

לבוש יפה, אמרו לו מה,

ככה אתה הולך לעבוד בחקלאות,

זה לא מתאים.

אז הוא חזר, טוב, עכשיו הוא אמר,

אני אלך לחפש עבודה בחיפה.

אבל היה צריך כסף לאוטובוס

ולא היה להם כסף לאוטובוס להגיע.

אז היו שם שכנים טובים, זה 13 אגורות...

אגורות, אז  השכן נתן לאימא שלי כסף,

הוא אמר לה, הנה קחי, כשהוא

ירוויח תחזירי לי.

באמת הוא נסע לחיפה, הוא חיפש עבודה,

הוא מצא עבודה. הוא התחיל לעבוד,

מאוד יפה, ואז אח שלו הבכור הגיע,

והוא לקח את אח שלו,

אמר לו, קודם כל תבוא תהיה  איתי...

אז הוא היה איתו... הם היו,

הוא הגיע עם 4 בנות, הם היו 6,

ואנחנו היינו 6...

12 אנשים בתוך בדון כזה קטן.

ואז הוא אמר, טוב עכשיו צריך לחפש לו עבודה,

הוא היה גם חייט וגם תופר. עכשיו איפה שהיו

לא היה עבודה.

אז אבא שלי הסתובב בכל המעברות,

שיהיה לו מקום לעבוד.

והוא הגיע במצב שבבאר יעקב,

יש שם מתפרה שאפשר לעבוד ולהתפרנס.

טוב, הוא ביקש לעבור, אמרו לו אין,

המעברה מלאה, לא מקבלים אתכם.

אצלו אין דבר כזה לא. לקח משאית,

העמיס את כולנו, כמה היינו כבר, 12?

והגענו למעברה, והוא עשה הפגנה מול המנהל.

הוא אמר לו, אני לא זז מפה.

אתה נותן לי אוהל. אוקי, בסוף הוא קיבל אוהל

ב-1951, ירד גשם, היה חורף קשה,

אז האוהל עף ו... וכולם צפו במים. ויום

אחד הדודה שלי הכינה תפו"א ונרדמה,

ואוהל נשרף. והילדים הקטנים היו בתוך האוהל,

אבא שלי נכנס לתוך האש

והציל את הילדים הקטנים.

מהר מאוד אבא שלי החליט שהוא לא נשאר

במעברה. הוא מחפש איך לצאת מהמקום הזה.

ובבאר יעקב היה שם מחנה צריפין צבאי שרצו

שם מכונאים, חשמלאים,

והוא היה בעל מקצוע, והוא התחיל לעבוד

שם, וקיבלנו דיור ציבורי של 48 מטר.

והוא החליט שזהו, אנחנו עוברים הנה.

אנחנו היינו בין הראשונים שעזבנו,

ועזבנו לבית, ועזבנו את המעברה.

אוקי. זאת אומרת, אתם גם העתם בעצם

בלי כלום, בלי...

אימא שלי מספרת, שדווקא המזוודות...

היה מותר לכל אחד להביא,

לכל אדם מבוגר להביא 30 קילו בגדים,

ודווקא המזודות שלנו גם לא הגיעו. כן.

אבל הגיעו כאמור כמה ימים, אז זאת אומרת,

שהגיעו, הגיעו בלי כלום,

עשו להם כמובן את ה-DDT ב... כשירדו

מהמטוס. ו... ומה שכל אחד הביא

זה קצת באמת מזכרות ובגדים קטנים,

כאילו הם ניסו ללבוש כמה חליפות ביחד

שיהיה קצת יותר בגדים להגיע איתם,

אבל מאוד מאוד פחדו להביא את הזהב

כי אמרו להם שאסור להביא זהב, טבעות זהב

אפילו טבעת נישואין,

פחדו להביא את הדברים האלה, כי אמרו שאסור

לקחת שום דבר, לא להביא... לא להביא בכלל

תכשיטים ולא... ולא תמונות גם כאילו,

היה אסור להביא דברים.

רק נתנו להם להביא קצת כלי מטבח, שיוכלו

באמת קצת לבשל,

אבל כל הרכוש הגדול נשאר שם,

הכל שם.

כששואלים אותך, מי את? מה הזהות שלך?

מה את אומרת?

אני ישראלית. עכשיו, אצלנו בבית דיברו ערבית

אז אני שמחה מאוד, כי ככה למדתי את השפה.

אז אני יודעת את השפה, אני לא יודעת

לקרוא ולכתוב, אבל אני יודעת...

אני מבינה דיאלקטים ואני... גם

התחתנתי עם עיראקי, אז אני בכלל

בתוך העדה.

הזהות, זה כן מגדיר את הזהות שלך,

זאת השאלה.

כן, בהחלט.

כן.

אני יודעת לדבר עיראקית, ואני...

עיראקית שנולדה בעיראק.

כן.

-כן.

ואת מרגישה שאת מעבירה גם את השפה

ואת הזהות הזאת גם לילדים שלך,

לנכדים שלך?

קודם כל אני שמחתי שהבת שלי למדה

ערבית בבית ספר,

זה התקופה שלמדו ערבית עוד,

אז זה היה חיבור,

כי הסבא עזרה לה גם ללמוד ערבית,

ולכתוב והיא יודעת לקרוא ולכתוב,

שזה דבר היה טוב שלמדו ערבית. פחות

כרגע מתעניינת, נראה לי שזה קצת יהיה

יותר מאוחר. ויש לי... הנכדה הגדולה שלי,

היא בת 5, אני לפעמים  ככה,

קצת מלמדת אותה ערבית. כן, היא...

זה דברים שטוב של לדעת עוד שפה.

יש איזה שהם פתגמים שאת משתמשת בהם?

אני הכנתי פתגמים.

את הכנת פתגמים.

כן.

כל הכבוד, עשית שיעורים.

כן. זה אני זוכרת שאימא שלי תמיד

הייתה אומרת את הפתגם הזה.

זה משהו שנקרא (מדברת בערבית),

זה כשעושים הליכה, אז הגענו לא עוד קצת

עוד קצת, אנחנו נגיע ותיגמר העייפות.

עכשיו, (מדברת בערבית) זה שיהיה לך לבריאות.

אימא שלי דיברה ערבית שוטף, אז...

זאת הייתה ערבית עם הניב היהודי

או ערבית מוסלמית?

חלק זה היה עיראקית...

עיראקית.

ממש כן, של היהודים. כן. וזה...

(מדברת בערבית), זה מישהו שמדבר

דברים בלי הקשר. זה פתגם יפה,

(מדברת בערבית) , זה מישהו שרצה

עוד ובסוף לא קיבל כלום. ו...

(מדברת בערבית), זה מישהו שכל הזמן

חוזר על אותם הדברים ומדבר, זה דברים

שאני זוכרת טוב.

מישהו שאומרים עליו (מדברת בערבית),

השכל שלו עף, הוא בשמים.

יש פתגם (מדברת בערבית), זה שבוע

שאין בו יום שישי. כלומר,

זה מישהו שבכלל לא מתכוון לדברים שהוא אומר.

זה לא יקרה.

(מדברת בערבית) זה כאילו, הוא עושה טובה, אבל

בשגיא נאור, כאילו זה לא דבר מוצלח.

(מדברת בערבית) זה מישהו שעשה לי כבר חור

בראש, תפסיק לנדנד לי.

(מדברת בערבית), זה סיפורים שמתחילים לספר,

אז זה סיפור... זה היה היה.

(מדברת בערבית) זה תלך ואל תחזור. זה מה

שחתמו לנו בדרכון. אתם הולכים

ולא חוזרים יותר לעיראק. זה ממש טוב, כן.

(מדברת בערבית), זה אני שמחה לראותך,

(מדברת בערבית) זה אתה עבורי כמו ורד,

דברים של... דברים טובים.

יפה.

-כן.

את היית רוצה לנסוע לבקר בעיראק,

אם היית יכולה?

כן, אני הייתי נוסעת, אבל אחרי כל המלחמות

שמה שהיו בעיראק,

אני לא חושבת שנשאר איזה קבר, איזה

בית קברות, איזה... אבל אני רשמתי את הכל

וכל הכתובות, שאם אי פעם יהיה אפשר,

יש לי את הכתובת של הבית, של הרחוב של הכל.

שיבוא שלום רק.

כן.

יש לך איזה מסר שאת רוצה למס... שמי

שיאזין לזה, ייקח?

כן. אני כבר הרבה שנים פונה ומבקשת גם ממשרד

המשפטים, גם מאזרחים וותיקים,

ההורים שהגיעו לארץ במחנה דוד, הם רשמו

וכתבו את כל הרכוש שהשאירו שם.

עכשיו אבא שלי, לא השאיר לנו העתק והוא

נפטר. ואני פניתי ואמרתי, פניתי ל...

למוזיאון בבל, לחבר הכנסת בן פורת,

והוא אומר, אנחנו היה לנו אצלנו

הכל כתוב, אבל העברנו את הכל למשרד

לאזרחים וותיקים. אני כבר מעל שנתיים

מדברת עם המשרד לאזרחים וותיקים. ואני רק

רוצה לראות מה כתוב.

אז אומר לי שמה האחראי, אבל את יודעת שאת

לא תקבלי מזה רכוש. אני אומרת לו כן,

אני יודעת שזה יהיה הרכוש של הפלסטינאים

מול הרכוש מה שהשארנו שזה יתקזז, אבל אני...

לתיעוד רציתי לראות מה אבא שלי כתב,

אני לא יודעת איך... כאילו לא השאיר העתק,

הוא אומר שההעתק נשרף, ההעתק

הלך לאיבוד, לא הצלחנו לחפש העתקים.

רק בשביל התיעוד, זה ברור לי שאנחנו

לא נקבל כלום, אבל רציתי לראות מה הוא כתב.

אבל הוא אמר לי בעל פה, אבל היה חשוב לי

לראות את הכתב.

אבל זה עדיין המשרד לאזרחים וותיקים אומר לי,

זה בארכיון, טוב אז תוציאו את זה מהארכיון.

הם לא משחררים.

אוהו, חבל.

כן, אני לא אוותר להם.

יופי. יש לך משהו שאת רוצה להוסיף, למה

שדיברנו עד עכשיו,

איזה שהוא סיפור שאת מרגישה שלא

סיפרת אותו?

אני רוצה באמת דרך הדברים פה...

להראות לכם.

אוקי.

עם הבולים של...

איזה יופי.

של עיראק. וזהו, זה השתמר ואנחנו...

שומרים על זה.

נשמור את זה. וזה הכתובה.

כן.

וכאן אני רוצה להראות לכם את הדרכונים.

זה הדרכון, פה זה אבא שלי וזאת אמא שלי,

ופה תמונ ההיחידה שיש לי, שאני פה בת

שנה וחצי, ואח שלי פה בן 3 וחצי.

ויותר אין לי תמונות מאז.

לפחות יש את הדרכון.

כן. זה הדרכון. זה אותו דבר פה,

הדרכון של... שבעלי הגיע,

גם כן , אותו דבר, זה דרכון

שזה ה... זה אבא של בעלי, זאת האימא,

וזה מנשה בעלי. וזה הם הצליחו להביא,

חמתי הצליח להביא מעיראק את ה...

כלי פורלצן האלה, שהם מלונדון, הם היו

מההיי סוסייטי, אז הם קנו כוסות...

הם קנו סט של... זה תוצרת אנגליה, היו

שמה הרבה דברים מתוצרת אנגליה בעיראק.

והיא הביאה סט שלם, עטפה את זה טוב, בתוך

המזוודה שלא ישבר, ומכל הסט שהיה

נשארו שני הדברים האלה, 1951.

ויש לי פה את התעודת עולה שהגענו לישראל,

פה, תעודת עולה, ש... יש פה את ה...

תאריך שהגענו לארץ, 28 למרץ 1951,

וזה כל השמות של הנכנסים לארץ.

מנשה בעלי בן שנה. הם הלבישו אותם בבגדים

יפים, ושאלו אותי אם זה בן או בת ככה מתלבשת.

אז הם הלבישו  אותם הכי יפה, עם שרשרת.

וזהו פה רציתי להראות לכם  את ה...

אה זה... זה תמונה מיום החתונה של ההורים

של מנשה, ברוב הדר.

וכאן זה ה.. זה ה... פה העיירה מנדלי, שפה

נולד אבא שלי, ממש על הגבול.

רוב הקהילה שמה, היו שם הרבה נישואים בתוך

המשפחה. התחתנו בני דודים,

בנות דודים, אחיינים, זה היה... זה היה ממש

נהוג. ו... וכשהגיעו לארץ, הבינו שזה לא רצוי

מבחינה בריאותית, כך שהמנהיג הזה להתחתן

בתוך המשפחה, היום זה כבר לא נפוץ כמו קודם.

והם מאוד התיישרו לפי מה שקורה בארץ,

ולא המשיכו עם הנישואי משפחה.

אוקי. יפה מאוד.

כי ההורים של בעלי הם נשואים, הם

בני דודים.

וואו.

כן. כשהגענו למעברות, הגע... היינו במעברת

באר יעקב, מעברה גדולה מאוד, על יד רמלה.

ושמה התחלנו להתקבץ, אבא שלי ודוד שלי.

ואז הסבא והסבתא שלי נשלחו לבאר שבע,

אז דאגנו גם כן, הם הגיעו, אבא שלי דאג

שהם יהיו גם כן במעברה על ידינו.

והדודים והדודות, ואז באמת הייתה אווירה

של קהילה, שגרו שם כולם אחד ליד השני,

עם כל הקושי הזה, מה שאני מספרת שלא

היה משחקים, לא היה כלום, כאילו...

כל היום הייתי ליד ברז המים, זה מה שהיה.

ו... ואנחנו באמת היינו בין הראשונים שעזבו,

ואחר כך הדודים שלי נשארו שם הרבה מאוד

זמן. כל אחד מהסיבות שלו, כלכליות,

מי שלא היה לו מקצוע היה לו מאוד קשה. בסוף

כולם עברו לחולון, בת ים, והמעברה התחסלה

אבל שאני הולכת לשם אני רואה,

בנו היום שם וילות ו...

זה נשמע, זה נורא מצחיק, זה נשמע כאילו יש

לך זכרונות טובים...

טובים.

מהמעברה, זאת אומרת, זה בדיוק עובד הפוך

למה שאני בדרך כלל שומעת.

את מספרת על זה בכזו אופטימיות.

כי... כי אבא שלי ואח שלו התחתנו עם אימא

שלי ואחותה, אז כל הזמן זה היה ככה חמולה,

כן, ואני זוכרת את המעברה זה היה... זה היה

מחנה צבאי, זה היו האנגרים כאלה גדולים

בתים כאלה גדולים , וגרו שם הסבא והסבתא

והדודים והדודות, כולם  גרו אחד ליד השני,

אז כאילו אני לא זוכרת את כל הלכלוך שהיה שם

והכל, אבל אני זוכרת את ה... ביחד הזה.

ו... וזה גם מה שנתן לי את האווירה אחר כך

להמשיך להיות ביחד.

זאת אומרת, הייתם ביחד כל הזמן.

כל הזמן, עד שבאמת לאט לאט כולם התפזרו,

אחד עבר לחולון, אחד בת ים,

ואנחנו היחידים שנשארנו בעיר... בבאר יעקב

שלאט לאט כאילו הבית גדל ולא נשאר 48 מטר.

האחים שלי התאומים, באמת היה להם מאוד קשה,

הם נפלו מהמיטה וגדלו בתנאי חיים מאוד קשים.

אבל הם המשיכו להביא ילדים. אחר כך נולדה

אחותי רינה, שזה כולם ע"ש... ע"ש סבתא שלי.

בבית חולים באסף הרופא. ומיד, כעבור שנה

נולדה אחותי רבקה.

ואז אמרו שמי שיולדת בבית חולים, צריך לשלם

כסף, ואז הלידות עברו לבית.

התחילו ללדת בבית. אז אחותי נולדה ב...

בבדון כי לא היה לנו כסף לשלם לבי"ח.

ואז ראו שזה לא טוב, התינוקות נולדתי בבית,

חולים, מתים אז עוד פעם אמרו, טוב,

ממשיכים ללרדת בבית חולים בחינם. ואז

בן גוריון אמר, טוב, תביאו עשרה ילדים,

תקבלו 100 לירות. וההורים שלי הביאו  עשרה

ילדים וקיבלו 100 לירות. זאת אומרת, עם כל...

עם כל המצב הכלכלי הקשה, הם הביאו ילדים,

וכולם היום מוצלחים, נשואים, עם נכדים כבר.

טפו חמסה.

כן.

בן גוריון יכול לנוח ו...

הוא עשה את שלו.

הוא עשה את שלו.

זהו.

אורנה משה
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: