מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:01

אנחנו נולדנו במרוקו,

בעיר שקוראים לה אוג'דה,

בצפון-מזרח מרוקו.

היינו מאוד מאוד קרובים לטנג'יר,

קצת יותר מזרחה זה היה תוניס.

והאזור הזה היה מאוד

ידוע כאזור של אנשים

00:00:30

שאיך אני אקרא לזה,

מלומדים, מבוססית כלכלית,

פשוט אני אומר את הדברים האלה מתוך

סיפורים ששמעתי מאבא, לא שלי.

לא, אני לא יודע, יותר מזה בקטע

הזה אין לי שום זכרונות לספר משם,

כי הייתי מאוד קטן, בגיל ארבע,

קשה מאוד לזכור, בטח שלא.

00:00:58

באיזו שנה נולדת?

- נולדתי ב-1950.

ומה שאחי סיפר קודם, זה

קטע של בית ספר וגן, אני הייתי הולך,

לא יודע אם זה לגן, אני הייתי הולך יד

ביד אחריו, איפה שהוא הולך אני אחריו.

כי ככה אמא שלי אמרה לו, "קח אותו

איתך", אז היינו הולכים ביחד,

00:01:28

מה שהוא היה עושה אני הולך אחריו,

כי הוא היה שומר עליי גם, וזהו.

ועד היום אתם ביחד - כן, אנחנו

שני אחים, אחים מחוברים. כן.

אתה נולדת בשם דוד כהן?

- דוד, דוד ניסים.

עכשיו, למה ניסים? נולדתי

בחנוכה, אז קראו לי ניסים גם.

האמת שפעם, בזמנו, היו

נותנים תמיד שני שמות.

00:01:55

השם המקורי וכל שם

הוא היה מהשושלת,

על שם אבא, על שם דוד,

על שם סבא, על שם זה,

אז ככה, האחים הראשונים שלנו,

קוראים לכל אחד על שם מישהו אחר,

אז אני הייתי קרוי

על שם הסבא-רבא.

אז זה על שם סבא-רבא שלך? - כן.

00:02:20

יש לך באמת זכרונות מסבא וסבתא? - לא ממרוקו,

לא ממרוקו - מהארץ? - מהארץ, יותר נכון.

איך קראו לסבא ולסבתא? - סבא קוראים לו

רחמים מצד האבא, והסבתא קראו לה מרים,

שכמו שאחי אמר,

הרבה זכרונות ממנה אין לנו.

והסבא והסבתא מצד אמא,

הם עלו לפנינו לארץ,

00:02:49

הם עלו לפנינו לארץ וכשאנחנו

באנו הם כבר היו פה.

והסבתא גם-כן קראו לה

מרים, לסבא קראו יעקב.

הזכרונות מתחילים משנות

השישים והלאה, הם כבר מתחילים,

מתחילים כל הזכרונות של הסבא והסבתא, כי

היינו נפגשים שם אצל הסבא והסבתא של האמא,

היינו נפגשים כל בני הדודים,

וכולם ביחד בחופשות,

00:03:17

והיינו חוגגים שם בירושלים,

ברחוב יוסף בן מתתיהו,

אבל זה למעשה קרוב למחנה יהודה.

אז כולם היינו נפגשים ואין מכוניות, אין

כלום. פותחים את הכביש, משחקים כדורגל,

ממש תענוג היה.

זה בשנות השישים.

ומאיפה הם היו במרוקו, הסבא והסבתא האלו?

- הם גרו בטאוריט,

00:03:47

אמא נולדה בטאוריט ואבא נולד בדבדו,

וכשהם התחתנו באו לגור באוג'דה.

בוא נדבר אולי על ההורים, תספר

לי על השמות שלהם, מה הם עשו?

רבי, אבא אהרון, הוא

היה סוחר, סוחר בבדים,

00:04:12

הייתה לו חנות, לא יודע אם היא

קטנה, אבל בפינת רחובות מרכזיים,

וכולם היו עוברים דרך החנות

הזו, כל מי שבא בוקר טוב,

"סבאח אל-חייר יא סיידי אהרון, סבאח אל-חייר"

וסיידי אהרון זה אבא וגם סבא, הם עבדו ביחד,

אמא, הם התחתנו וזהו, אמא

פשוט הייתה עקרת בית למופת.

00:04:43

איך קראו לה? - אסתר - אסתר. יש משהו

שאתה זוכר מהבית במרוקו עם אמא?

תראי זה זיכרון שאני לא יודע למה

אחי לא הזכיר את זה, הוא בטח שזה,

אנחנו היינו פעם בשבוע, הרי היו

לנו פעם מכונות כביסה משוכללות,

עם הקרש הזה שמחביאים כך.

ולא היו מים זורמים בברזים,

אז היינו יורדים לנחל.

00:05:12

פעם בשבוע היינו אוספים את

כל הכביסה, אני ואחי ואמא,

ויורדים לנחל, יום, שורפים שם יום שלם בלכבס,

תולים את הבגדים שיתייבשו,

מביאים אותם אחרי הצהריים.

עכשיו, כשהיינו בטיול במרוקו,

אז ראינו, את התמונות האלו

ראינו, הן לא היו חדשות לי בכלל.

שנשים יורדות לנחל,

00:05:41

עושות את הכביסה שלהן והן

לא מדברות עם אף-אחד,

הן כל הזמן עסוקות בכביסה כדי

שיוכלו לסיים ולחזור הביתה.

וראינו את זה וזה כל-כך הזכיר לי את

זה שהייתי ילד בגיל 4, שלקחתי את זה,

זה פשוט זכור לי כי עשיתי

את זה כמעט כל שבוע.

זיכרון מדהים - כן.

אתה זוכר מה היה השם של אמא לפני הנישואין,

מה היה שם המשפחה שלה ? - כהן - גם כהן?

00:06:12

יש לך משהו לספר על

האחים, על האחיות שלך?

מה אני יכול לספר, באנו,

אנחנו באנו ארבעה אחים לארץ.

התמקמנו במושב באזור

קריית גת, קראו לו נועם.

אני ושמואל אחי היינו

הולכים, עוד ב, לבית-הספר,

במועצה אזורית אבן

שמואל, למדנו שם.

00:06:42

ככה לאט לאט, התפתחנו עם המשפחה

ונולדו לנו עוד שני אחים שם.

ואחר-כך באנו לגור בבית שמש,

והמשפחה התרחבה.

כל אחד תפס את דרכו, התחתנו,

אנחנו בקשר טוב מאוד עם כולם.

בוא תספר לי על מערכת היחסים עם השכנים,

היו גם שכנים לא יהודיים, נכון?

כן, היו שכנים, יש. וכמובן היו.

הרי גרנו בתוך,

00:07:10

בעיר במרוקו יש גם

ערבים, גם יהודים.

עד כמה שאני זוכר, בגיל הזה

באמת קשה מאוד לזכור, אבל,

אני לא זוכר שהיו לנו

בעיות מיוחדות עם הילדים,

אנחנו שיחקנו איתם עם הילדים שם והשתוללנו,

והפרדה הייתה רק בבית-הספר.

הם הלכנו לבית-הספר שלהם,

אנחנו הלכנו לבית-הספר

שלנו, לבית-הספר או לגן,

לא יודע אם זה היה גן, חדר.

לומדים בחדר כולם.

00:07:39

וזהו, היחסים היו

מאוד מאוד טובים.

אני זוכר שבשיטה שגרנו בה,

שהשתכננו שם בתוך הזה, זה

מין פרוזדור כזה גדול,

שיש בו כל מיני חדרים, כל

חדר שייך למשפחה אחרת.

אני יודע שלידנו בפרוזדור, לא באותו פרוזדור,

לידנו בפרוזדור, גרו משפחות ערביות.

אבל המשפחות האלה, הן היו בני בית

אצלנו, אנחנו היינו בני בית אצלהן.

00:08:09

חוץ מאוכל, הכל עשינו ביחד.

חוץ מאוכל, עשינו הכל ביחד.

אמא שלי אומרת לך תביא מזאת,

מהשכנה, והילדים שלהם באים לקחת.

והיו לנו חיים, באמת

הייתי, אני מקנא בהם.

אני רוצה שיהיו לנו חיים כאלה

עם השכנים, עם השכנים של היום.

באיזו שפה דיברתם?

דיברנו מרוקאית. דיברנו מרוקאית

00:08:38

אז לא היה לכם איזשהו ניב מיוחד,

לכם, ליהודים. אתם דיברתם באותה שפה?

דיברנו באותה שפה כולם,

עכשיו אני, אני מדבר טוב מרוקאית. אבל אם את

תגידי לי משפט אני לא אגיד לך שאני לא יודע.

על באמת.

כשהייתי בטיול במרוקו לפני שלוש-ארבע שנים,

אז אשתי אומרת לי "תגיד לי, זה אתה?"

אני אומר "למה, מה קרה?" וזה, "אז

איך אתה מדבר כל-כך טוב מרוקאית?"

00:09:06

אני אומר לה "כן, ברגע שראיתי

ושמעתי שמדברים, נפתחתי"

כשיש לי מישהו לדבר איתו אז אני יכול לדבר,

אבל סתם לזרוק משפט, לא הולך. זה לא בא.

כן, דיברנו מרוקאית. עד שעלינו לארץ.

כשעלינו לארץ,

דרך-אגב, עם אבא דיברנו קצת

עברית, הוא דיבר איתנו עברית,

כי היינו צריכים ללכת ללמוד בחדר.

אז שם למדו לקרוא עברית.

אז דיבר איתנו עברית, אבל כשבאנו

לארץ למדנו את כל הנושא של העברית.

00:09:39

זאת אומרת אתה למדת בחדר, למדת שם -

ישבנו, למדנו בחדר, לא זה בדיוק חדר,

כי בגיל שלנו לא למדו עדיין, פשוט הכניסו

את כולם לאותו חדר ויצרו לנו מסגרת,

כדי שלא נסתובב סתם, יצרו לנו מסגרת ועשו

לנו את ההכנה לקראת העלייה לכיתה א'.

אתה זוכר משהו, איזשהו אוכל שהייתם

אוכלים, משהו שאמא הייתה מכינה?

00:10:08

המאכלים זה, אנחנו פעם בחודש היינו אוכלים

קוסקוס קבוע וזה לא יעזור שום-דבר,

אבל זה מעבר לזה, יש את המאכלים של החגים,

אנחנו גם בחגים ידענו מה אנחנו אוכלים.

ידענו שאם עכשיו חג ראש השנה,

אנחנו יודעים מה אנחנו אוכלים,

זה תפוח בדבש וזה חבושים מבושלים,

וזה קרביים של העגל,

וכל הדברים האלה.

00:10:35

ובסוכות ידענו שאנחנו גם כן, יש מאכלים

מיוחדים. וזהו, זה לא משהו מיוחד.

אבל לא התלבטו מה לבשל, כי

תמיד ידעו מה צריך לבשל.

היה סדר - היום אתה בא "יו מה אני

אעשה היום, מה אני אעשה מחר"

ו"איך, זה אכלנו שבוע

שעבר", יאללה, מספיק.

לא שואלים שאלות, עושים מה שעושים.

מה שרוצה לאכול, שיאכל.

00:11:01

הייתה איזושהי תלבושת מיוחדת שאתה זוכר

מהיישוב שלכם, או ש? - למבוגרים בעיקר.

מה? - למבוגרים בעיקר את השרוואל הזה

שהם לובשים, עם האלה שיורד, סוגר למטה.

הסבא והסבתא, הסבא

היה הולך עם זה.

והייתה להם איזו נעל, מין שפיץ כזה.

איך קוראים לזה, סבאת.

סבאת זה נעל כזו עם שפיץ, הולכים

עם זה רק בחגים אבל. ובצבע לבן.

00:11:30

זה נותן אווירה טובה, וזה עושה טוב.

זה נותן לך, אתה מרגיש

שאתה נמצא בתוך חג.

אתה באמת, אתה זוכר משהו מהקהילה, מחיי

הקהילה, משהו שקשור ל? - לא, ממש לא.

כלום, גם לא את בית הכנסת?

- לא, לא זוכר.

באיזו מידה המשפחה הייתה שומרת מצוות?

- שומרת מצוות.

00:12:02

להגדיר את זה, כמו היום.

מסורתי פלוס.

אבל כן, שומרים מצוות ואין כזה

דבר לחלל שבת וכל הדברים האלה.

כשרות, אחד לאחד. היינו

מחמירים אפילו בכשרות,

אנחנו למשל בפסח, אנחנו

לא אוכלים קטניות.

בשום פנים ואופן. חלק מהאחים

שלי כבר חזרו לאכול, אני לא,

אני פשוט אומר "לא, בשביל מה, עוד שבוע,

נחכה עם זה עוד שבוע, לא יקרה כלום",

00:12:32

לא אכלתי קטניות וזהו.

חשוב לך לשמור על המסורת

הזאת - חשוב לי מאוד.

אני אגיד עוד משהו, שאני לפעמים מנסה להתנתק

אז אשתי והבן שלי מחזירים אותי כזה אומרים,

"לא, אנחנו נעשה מימונה ונעשה, לא

יעזור לך כלום, אנחנו נעשה מימונה"

הם עושים את זה, לא אני. אני המרוקאי אבל

זו תימניה וזה, והם עושים את המימונה.

00:12:57

אשתך התימניה עושה את

המימונה - כן - בסדר.

אתה זוכר איזשהן אמונות תפלות מהמשפחה,

משהו ש - לא, אנחנו לא חיינו על זה.

לא חיינו על זה, בכלל

לא דיבר אלינו - אוקיי.

מישהו מהמשפחה היה שייך לארגון ציוני?

- היה לי דוד,

00:13:29

שהוא עבד עם הסוכנות, אחר כך התברר לנו שהוא

עבד עם הסוכנות, שהוא גם העלה אותנו לארץ.

שהוא דאג להביא אותנו לארץ, ואחר-כך יותר

מאוחר, שנות השישים, הוא עלה לארץ ואז,

נפגשו בבאר שבע וזהו.

אתה זוכר גם, אתה סיפרת לי על

קשרים שלך עם השכנים הלא יהודים,

00:13:55

אבל אתה זוכר גם להורים היו גם קשרים, היו

להם חברים לא יהודים שהם היו נפגשים איתם?

הם היו נפגשים, אני לא יודע כמה אבל כן, אני

זוכר שהיו מפגשים. אני כן זוכר שהיו מפגשים.

השכנים היו, לפעמים היינו על כוס

קפה, בחצר, יושבים על כוס קפה.

אני ראיתי את אבא שלי כמה פעמים יושב

יחד עם אמא שלי והשכנים ממול גם-כן.

זה זכור לי כאילו זה היא אתמול, יש

דברים שאתה לא יכול לשכוח אותם.

00:14:21

מתי אתם עזבתם, באיזו שנה?

- 55 - למה עזבתם?

יש לנו דוד שהאמין שאנחנו צריכים

לעלות לארץ, והוא שכנע את אבא שלי,

ואבא שלי השתכנע מאוד והחליט

יאללה, עולים לארץ. מעכשיו לעכשיו.

בשעה 12:00 בלילה, יש לכם

אוטובוס, אנחנו נוסעים. זהו.

00:14:50

איזו החלטה - באו וזהו. היינו קטנים, לא

מכירים, לא הבנו כלום, לא ידענו כלום,

נסענו. עלינו על האוטובוס וזה,

מתוך ציונות - אני לא יודע אם להגדיר את

זה מתוך ציונות, אבל אבא שלי מאוד ציוני,

אם הוא עשה את זה אז בזמנו מתוך ציונות,

אני לא יודע אבל אנחנו ירשנו את זה ממנו.

את הציונות.

00:15:15

זאת אומרת לא עזבתם מתוך

בריחה - לא, ממש לא. לא.

ממש לא, אנחנו לא, עזבנו מרצוננו ולא רק

זה, כשאנחנו עזבנו גם נשארה שם משפחה,

אחים של אבא שלי והסבא שלי גם נשאר

שם, ואחר כך, הם עלו יותר מאוחר.

אבל גם כן, הם לא באו מתוך בריחה.

יש לך איזשהם זכרונות

מהעזיבה הזאת?

שהנסיעה באוטובוס הייתה מאוד קשה.

00:15:46

את זה אני זוכר, מה זה זוכר כאילו, בכיתי

והתענתי, ואמא שלי ניסתה להרגיע אותי וכל זה,

כי היה מאוד צפוף, עלינו אמנם

משפחה, ששלנו הייתה משפחה קטנה,

אבל עלו עוד כמה משפחות איתנו

באוטובוס, ונסיעה מאוד מאוד ארוכה.

וזהו, אני זוכר שזה היה קשה.

ואחרי זה, בוא תספר לי

על התהליך של העלייה.

00:16:14

יצאנו מהאוטובוס,

הגענו לנמל בטנג'יר,

עלינו לאוניה, משם הגענו למרסיי,

ישבנו שם, לא יודע,

אני זוכר משהו כמו,

זאת אומרת מה זוכר, כמו שסיפרו לי

עוד פעם, רק החזירו לי את הזיכרון,

בין חודשיים לחודשיים

וחצי ישבנו במרסיי.

ואז אמרו יאללה, הגיע

הזמן, עולים לישראל.

00:16:41

היום בערב תגיע אוניה, אתם משפחה זו ואתם

משפחה זו ואת זה, עולים. עולים לישראל.

אני זוכר במרסיי כשהיינו

קטנים, זה מין מחנה מעבר,

זה גם כן, כשילדים היינו.

היינו יוצאים בבוקר,

מתעוררים בבוקר, נפגשים

בסביבות השעה 8, 8 וחצי.

מכנסים את כל הילדים, כל

אחד מקבל שוקו ולחמניה.

שוקו חם בתוך כוס.

00:17:08

אחר כך צריך להחזיר את הכוס שישטפו אותה

למחר גם. כי לא היה כוס חד פעמית כמו היום.

זה גם כן, את זה אני זוכר טוב.

זהו. אז עלינו, נשארנו,

לקחו אותנו לאוניה,

וכשהגענו לחיפה, זה היה גם-כן באישון

לילה ממש, העלו אותנו על משאיות,

00:17:34

אבל השהות באוניה הייתה מאוד

מאוד קשה, כי היה מאוד צפוף.

היו שם מיטות קומותיים. לא רק

קומותיים, אלא קומותיים פלוס.

וישנו אחד על השני. ואותנו, אנחנו הקטנים,

הילדים הקטנים, אמא שלי סיפרה, אני לא זוכר,

אמא שלי סיפרה, יש את הדרגש ששמים את

המזוודות למעלה, אותנו שמו בפנים.

00:18:01

שמו שם למעלה את הילדים הקטנים,

תלכו לישון, אתם אין לכם שום בעיה.

אף-אחד לא ייקח לכם את

המקום, לא יהיה לכם צפוף.

הקליטה בארץ, הגענו לחיפה עם האוניה.

עם האוניה, הגענו לחיפה, ירדנו,

חיכה לנו נציג של הסוכנות,

כנראה, ככה אני מעריך, כן,

נציג של הסוכנות, משפחת כהן, אתם עולים

למשאית הזו. משפחת זה אתם עולים למשאית הזו.

אנחנו ועוד משפחה אחת,

העלו אותנו על משאית אחת,

00:18:31

ולקחו אותנו למושב באזור הדרום, בשם נועם.

הגענו לשם גם-כן, ממש לפנות בוקר,

ככה אבא שלי סיפר. בחושך היה עדיין.

וירדנו, ואמרו לנו "הנה זה הצריף שלכם,

אתם גרים פה", אז המשפחה השניה שהגיעה,

עלתה איתנו ממרוקו דרך-אגב, באנו איתם

ביחד, עד עכשיו אנחנו בקשר איתם,

אנחנו, הילדים של הזה, המבוגרים כבר

אינם, אבל הילדים, אנחנו נמצאים בקשר.

00:19:01

אז נתנו לנו את הצריף, למשפחה השניה נתנו

צריף אחרי עוד איזה 100 מטר מאיתנו,

אבל גם-כן זה, וזהו.

התחילו לדאוג לנו בסוכנות, מדי

פעם להביא לנו אוכל, תלושים,

כדי שנוכל לחיות עם זה.

ובשלב יותר מאוחר, אחרי כמה

חודשים, בא נציג של הסוכנות,

00:19:30

ואמר לנו "אוקיי, אתם עכשיו, יש

לכם מושב, ניתן לכם משהו להתפרנס"

אז נתנו לכל משפחה, נתנו

לה שש או שבע כבשים,

וחלקות אדמה, כל אחד כמה

דונם, תתחילו לעבד,

הביאו לנו, האמת שזה נכון, זה אבא שלי

סיפר ואני, היה קשה אבל זה הוא סיפר.

00:19:55

הביאו לנו מעין מדריך חקלאי שילווה

אותנו, איך לעשות את כל הדברים האלה.

והתחלנו לזרוע, איך קוראים לו,

בתור ילדים היינו יורדים לשטח,

לזרוע ולקטוף.

במושב אנחנו אז בזמנו גידלנו

בעיקר בוטנים ותפוחי אדמה,

זה דברים שגדלים מתחת לאדמה.

00:20:24

וזהו. נראה לי היינו יורדים מדי, חוזרים

מבית-הספר וזה, הולכים עם אבא לעזור לו,

לא היו את הילדים שיעבדו בשטחים.

אנחנו היינו הילדים.

אז היינו הולכים לעזור לאבא

בפרנסה, שהיה מאוד קשה.

כן, זה לא היה המקצוע שלו, הוא היה סוחר -

הוא היה סוחר - אז איך הוא התמודד עם זה?

לא קל, לא קל. הוא מהרגע שהוא

הגיע למושב, הוא רצה לצאת משם.

00:20:58

והרצון העז בא לא יותר כשהוא

ידע שאבא שלו עלה ממרוקו גם,

והוא הגיע לבית שמש, והוא אמר

שהוא רוצה לבוא לגור איתו.

היה לו מעבר קשה, איזו שנה

עם הסוכנות לצאת משם,

בסוף יצאנו בסביבות ה-60,

יצאנו, עזבנו את המושב.

לקחנו משאית ובאנו לאזור בית

שמש, נתנו לנו פה דירה בעמידר.

00:21:27

גם-כן, דירה לא גדולה,

אבל בסדר, חיינו איתה.

ומפה התחלנו הלאה, התחלנו להתפתח.

כל אחד בכיוון שלו.

בית ספר היה כבר, היינו הולכים לבית ספר.

היינו הולכים, הקטנים יותר הולכים לגנים.

אבא שלי התחיל לעבוד, עבד

איזה שנתיים-שלוש ואז הוא,

הוא חלה, הוא לא חלה, הוא הרגיש לא טוב,

הוא לא הרגיש טוב עם העבודות הפיזיות.

00:21:57

ואז הוא הפסיק לעבוד,

ויותר מאוחר התחיל

לעבוד בחברת המשקם.

ואז הוא נכנס כחבר מפלגה,

אז בזמנו, הפועל המזרחי זה היה.

והיה לו פה, יושב ראש המפלגה פה, אמר

לו "בוא נסדר לך מקום עבודה טוב"

00:22:27

דאג לו וזה, אומר לו "אתה תהיה אב

בית בבית-ספר", הוא אהב את זה.

הלך כמה שנים, אב בית בבית-הספר,

עד שהוא יצא לפנסיה משם.

וכשאנחנו, כשהילדים

גדלו כבר, מה זה גדלו,

כשהאחרון נכנס לבית ספר תיכון, אז אמא

הרשתה לעצמה לצאת לעבוד קצת במשק בית,

00:22:53

כדי לעזור בפרנסת הבית, וכמובן

אחי הגדול עזר גם כן בפרנסה.

אני סיימתי תיכון. הלכתי ללמוד

בבית-הספר הטכני של חיל האויר.

 משם התגייסתי לחיל האויר.

השתחררתי מחיל האויר, באתי הביתה, כבר

גם עם הסכמה, גם חשמלאי, גם הכל.

התחלתי לעבוד, אבל מה לעשות, צריך גם

לפרנס, לעזור בגידול, היינו עשרה אחים.

00:23:24

אז היינו צריכים לעזור, עזרנו קצת.

אבל אתה יודע, אנחנו עזרנו אחד לשני,

עזרנו אחד לשני, ברוך השם, כולם גדלו.

גדלו ומסודרים.

אתה יכול לספר לי משהו על הקליטה שלך

בבית-הספר, איך היה לך, חברתית?

לא, אני, בבית-הספר במושב אני

כל הזמן הלכתי עם אחי הגדול,

אני צמוד, מחזיק המפתחות שלו.

00:23:52

איפה שהוא הלך, אני אחריו.

כשהגענו פה לבית-הספר,

אז כבר הפרידו אותנו, וכל

אחד הלך לכיתה אחרת.

ואז הייתי צריך להתמודד עם זה, אבל היינו

הולכים ביחד לבית-הספר, חוזרים ביחד.

היו לנו חברים בשכונה,

מאוד מאוד זה,

בית-הספר היה קצת רחוק אז מי שהיה גר לידינו

והיה הולך לבית-הספר אז היינו הולכים ביחד,

חוזרים, משחקים ביחד בשכונה.

ובבית-הספר נפגשים עם אחרים.

00:24:19

אחר-כך כשעוד שנה ועוד שנתיים, כבר

התחלנו ללכת גם אחרי-הצהריים,

לחברים אחרים בבית-הספר.

ואני אגיד לך, זאת התקופה הכי טובה שהייתה?

ילד לא חושב על כלום, לא אכפת לו משום-דבר,

מה שחשוב לו זה לשחק, וזהו, זה מה שעשו.

גם לאכול, היינו אוכלים.

קוסקוס - לא, קוסקוס פעם בחודש.

לא, לא צריך להגזים.

קוסקוס פעם בחודש, היינו אוכלים.

יש כאלה שאוכלים פעם בשבוע,

00:24:48

אנחנו היינו אוכלים רק פעם

בחודש, כדי שיהיה זה, טעם טוב.

יש משהו שהפריע להורים שלך

עם הרכוש שהם השאירו מאחור,

אתה זוכר ש? - אנחנו לא

השארנו רכוש - אה, אוקיי.

אנחנו, את הרכוש השארנו

אצל הסבא והדודים.

וכשהוא עלה, הוא הביא את זה איתו?

- לא יודע מה הוא עשה עם זה.

אתה שומר על המסורת המרוקאית שהייתה

לכם, חגים? - חגים, ובגדול כן.

00:25:18

בגדול כן, אבל, קודם כל אני גאה בזה שאני

מרוקאי, ואם שואלים אותי אז אני כן.

אני מתפלל בבית כנסת של מרוקאים,

שומר חוגים, עושה אותם במנהג מרוקאי.

וכן, עושה את המימונה

למרות שאני לא רוצה.

מה נחשב מבחינתך בית, הבית?

00:25:44

הבית זה כל החיים שלי -

בישראל - הכל מסביבו.

הילדים שלי, אני ואשתי.

אין שני לו.

אתה חושב שהחיים שלך היו שונים אם היית

נשאר שם, אם הייתם נשארים ולא עולים?

במרוקו? לא יודע, לא יודע להגיד.

אבל אם אני מסתכל על המעט

מאוד שנשארו שם, הם מאושרים.

00:26:13

למרות שהיום יש כבר רדיפות וכל זה, אבל

אני לא הייתי מוכן לחיות ברדיפות.

לא הייתי מוכן לחיות ברדיפות.

אני חושב שטוב עשינו שעלינו.

אתה לא מצטער על זה - לא. עוד

פעם, אני לא יודע מה היה שם,

 לא יודע איך זה היה מתפתח לגילאים האלה.

אבל אני חושב שפה טוב לי,

אנחנו מסודרים, יש לנו,

התפתחנו, גידלנו משפחה,

יש לנו נכדים, הכל טוב.

00:26:42

בסדר. יופי דוד, תודה.

תודה, שמחתי.

דוד כהן

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:27:17
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אוג'דה
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אנחנו נולדנו במרוקו,

בעיר שקוראים לה אוג'דה,

בצפון-מזרח מרוקו.

היינו מאוד מאוד קרובים לטנג'יר,

קצת יותר מזרחה זה היה תוניס.

והאזור הזה היה מאוד

ידוע כאזור של אנשים

שאיך אני אקרא לזה,

מלומדים, מבוססית כלכלית,

פשוט אני אומר את הדברים האלה מתוך

סיפורים ששמעתי מאבא, לא שלי.

לא, אני לא יודע, יותר מזה בקטע

הזה אין לי שום זכרונות לספר משם,

כי הייתי מאוד קטן, בגיל ארבע,

קשה מאוד לזכור, בטח שלא.

באיזו שנה נולדת?

- נולדתי ב-1950.

ומה שאחי סיפר קודם, זה

קטע של בית ספר וגן, אני הייתי הולך,

לא יודע אם זה לגן, אני הייתי הולך יד

ביד אחריו, איפה שהוא הולך אני אחריו.

כי ככה אמא שלי אמרה לו, "קח אותו

איתך", אז היינו הולכים ביחד,

מה שהוא היה עושה אני הולך אחריו,

כי הוא היה שומר עליי גם, וזהו.

ועד היום אתם ביחד - כן, אנחנו

שני אחים, אחים מחוברים. כן.

אתה נולדת בשם דוד כהן?

- דוד, דוד ניסים.

עכשיו, למה ניסים? נולדתי

בחנוכה, אז קראו לי ניסים גם.

האמת שפעם, בזמנו, היו

נותנים תמיד שני שמות.

השם המקורי וכל שם

הוא היה מהשושלת,

על שם אבא, על שם דוד,

על שם סבא, על שם זה,

אז ככה, האחים הראשונים שלנו,

קוראים לכל אחד על שם מישהו אחר,

אז אני הייתי קרוי

על שם הסבא-רבא.

אז זה על שם סבא-רבא שלך? - כן.

יש לך באמת זכרונות מסבא וסבתא? - לא ממרוקו,

לא ממרוקו - מהארץ? - מהארץ, יותר נכון.

איך קראו לסבא ולסבתא? - סבא קוראים לו

רחמים מצד האבא, והסבתא קראו לה מרים,

שכמו שאחי אמר,

הרבה זכרונות ממנה אין לנו.

והסבא והסבתא מצד אמא,

הם עלו לפנינו לארץ,

הם עלו לפנינו לארץ וכשאנחנו

באנו הם כבר היו פה.

והסבתא גם-כן קראו לה

מרים, לסבא קראו יעקב.

הזכרונות מתחילים משנות

השישים והלאה, הם כבר מתחילים,

מתחילים כל הזכרונות של הסבא והסבתא, כי

היינו נפגשים שם אצל הסבא והסבתא של האמא,

היינו נפגשים כל בני הדודים,

וכולם ביחד בחופשות,

והיינו חוגגים שם בירושלים,

ברחוב יוסף בן מתתיהו,

אבל זה למעשה קרוב למחנה יהודה.

אז כולם היינו נפגשים ואין מכוניות, אין

כלום. פותחים את הכביש, משחקים כדורגל,

ממש תענוג היה.

זה בשנות השישים.

ומאיפה הם היו במרוקו, הסבא והסבתא האלו?

- הם גרו בטאוריט,

אמא נולדה בטאוריט ואבא נולד בדבדו,

וכשהם התחתנו באו לגור באוג'דה.

בוא נדבר אולי על ההורים, תספר

לי על השמות שלהם, מה הם עשו?

רבי, אבא אהרון, הוא

היה סוחר, סוחר בבדים,

הייתה לו חנות, לא יודע אם היא

קטנה, אבל בפינת רחובות מרכזיים,

וכולם היו עוברים דרך החנות

הזו, כל מי שבא בוקר טוב,

"סבאח אל-חייר יא סיידי אהרון, סבאח אל-חייר"

וסיידי אהרון זה אבא וגם סבא, הם עבדו ביחד,

אמא, הם התחתנו וזהו, אמא

פשוט הייתה עקרת בית למופת.

איך קראו לה? - אסתר - אסתר. יש משהו

שאתה זוכר מהבית במרוקו עם אמא?

תראי זה זיכרון שאני לא יודע למה

אחי לא הזכיר את זה, הוא בטח שזה,

אנחנו היינו פעם בשבוע, הרי היו

לנו פעם מכונות כביסה משוכללות,

עם הקרש הזה שמחביאים כך.

ולא היו מים זורמים בברזים,

אז היינו יורדים לנחל.

פעם בשבוע היינו אוספים את

כל הכביסה, אני ואחי ואמא,

ויורדים לנחל, יום, שורפים שם יום שלם בלכבס,

תולים את הבגדים שיתייבשו,

מביאים אותם אחרי הצהריים.

עכשיו, כשהיינו בטיול במרוקו,

אז ראינו, את התמונות האלו

ראינו, הן לא היו חדשות לי בכלל.

שנשים יורדות לנחל,

עושות את הכביסה שלהן והן

לא מדברות עם אף-אחד,

הן כל הזמן עסוקות בכביסה כדי

שיוכלו לסיים ולחזור הביתה.

וראינו את זה וזה כל-כך הזכיר לי את

זה שהייתי ילד בגיל 4, שלקחתי את זה,

זה פשוט זכור לי כי עשיתי

את זה כמעט כל שבוע.

זיכרון מדהים - כן.

אתה זוכר מה היה השם של אמא לפני הנישואין,

מה היה שם המשפחה שלה ? - כהן - גם כהן?

יש לך משהו לספר על

האחים, על האחיות שלך?

מה אני יכול לספר, באנו,

אנחנו באנו ארבעה אחים לארץ.

התמקמנו במושב באזור

קריית גת, קראו לו נועם.

אני ושמואל אחי היינו

הולכים, עוד ב, לבית-הספר,

במועצה אזורית אבן

שמואל, למדנו שם.

ככה לאט לאט, התפתחנו עם המשפחה

ונולדו לנו עוד שני אחים שם.

ואחר-כך באנו לגור בבית שמש,

והמשפחה התרחבה.

כל אחד תפס את דרכו, התחתנו,

אנחנו בקשר טוב מאוד עם כולם.

בוא תספר לי על מערכת היחסים עם השכנים,

היו גם שכנים לא יהודיים, נכון?

כן, היו שכנים, יש. וכמובן היו.

הרי גרנו בתוך,

בעיר במרוקו יש גם

ערבים, גם יהודים.

עד כמה שאני זוכר, בגיל הזה

באמת קשה מאוד לזכור, אבל,

אני לא זוכר שהיו לנו

בעיות מיוחדות עם הילדים,

אנחנו שיחקנו איתם עם הילדים שם והשתוללנו,

והפרדה הייתה רק בבית-הספר.

הם הלכנו לבית-הספר שלהם,

אנחנו הלכנו לבית-הספר

שלנו, לבית-הספר או לגן,

לא יודע אם זה היה גן, חדר.

לומדים בחדר כולם.

וזהו, היחסים היו

מאוד מאוד טובים.

אני זוכר שבשיטה שגרנו בה,

שהשתכננו שם בתוך הזה, זה

מין פרוזדור כזה גדול,

שיש בו כל מיני חדרים, כל

חדר שייך למשפחה אחרת.

אני יודע שלידנו בפרוזדור, לא באותו פרוזדור,

לידנו בפרוזדור, גרו משפחות ערביות.

אבל המשפחות האלה, הן היו בני בית

אצלנו, אנחנו היינו בני בית אצלהן.

חוץ מאוכל, הכל עשינו ביחד.

חוץ מאוכל, עשינו הכל ביחד.

אמא שלי אומרת לך תביא מזאת,

מהשכנה, והילדים שלהם באים לקחת.

והיו לנו חיים, באמת

הייתי, אני מקנא בהם.

אני רוצה שיהיו לנו חיים כאלה

עם השכנים, עם השכנים של היום.

באיזו שפה דיברתם?

דיברנו מרוקאית. דיברנו מרוקאית

אז לא היה לכם איזשהו ניב מיוחד,

לכם, ליהודים. אתם דיברתם באותה שפה?

דיברנו באותה שפה כולם,

עכשיו אני, אני מדבר טוב מרוקאית. אבל אם את

תגידי לי משפט אני לא אגיד לך שאני לא יודע.

על באמת.

כשהייתי בטיול במרוקו לפני שלוש-ארבע שנים,

אז אשתי אומרת לי "תגיד לי, זה אתה?"

אני אומר "למה, מה קרה?" וזה, "אז

איך אתה מדבר כל-כך טוב מרוקאית?"

אני אומר לה "כן, ברגע שראיתי

ושמעתי שמדברים, נפתחתי"

כשיש לי מישהו לדבר איתו אז אני יכול לדבר,

אבל סתם לזרוק משפט, לא הולך. זה לא בא.

כן, דיברנו מרוקאית. עד שעלינו לארץ.

כשעלינו לארץ,

דרך-אגב, עם אבא דיברנו קצת

עברית, הוא דיבר איתנו עברית,

כי היינו צריכים ללכת ללמוד בחדר.

אז שם למדו לקרוא עברית.

אז דיבר איתנו עברית, אבל כשבאנו

לארץ למדנו את כל הנושא של העברית.

זאת אומרת אתה למדת בחדר, למדת שם -

ישבנו, למדנו בחדר, לא זה בדיוק חדר,

כי בגיל שלנו לא למדו עדיין, פשוט הכניסו

את כולם לאותו חדר ויצרו לנו מסגרת,

כדי שלא נסתובב סתם, יצרו לנו מסגרת ועשו

לנו את ההכנה לקראת העלייה לכיתה א'.

אתה זוכר משהו, איזשהו אוכל שהייתם

אוכלים, משהו שאמא הייתה מכינה?

המאכלים זה, אנחנו פעם בחודש היינו אוכלים

קוסקוס קבוע וזה לא יעזור שום-דבר,

אבל זה מעבר לזה, יש את המאכלים של החגים,

אנחנו גם בחגים ידענו מה אנחנו אוכלים.

ידענו שאם עכשיו חג ראש השנה,

אנחנו יודעים מה אנחנו אוכלים,

זה תפוח בדבש וזה חבושים מבושלים,

וזה קרביים של העגל,

וכל הדברים האלה.

ובסוכות ידענו שאנחנו גם כן, יש מאכלים

מיוחדים. וזהו, זה לא משהו מיוחד.

אבל לא התלבטו מה לבשל, כי

תמיד ידעו מה צריך לבשל.

היה סדר - היום אתה בא "יו מה אני

אעשה היום, מה אני אעשה מחר"

ו"איך, זה אכלנו שבוע

שעבר", יאללה, מספיק.

לא שואלים שאלות, עושים מה שעושים.

מה שרוצה לאכול, שיאכל.

הייתה איזושהי תלבושת מיוחדת שאתה זוכר

מהיישוב שלכם, או ש? - למבוגרים בעיקר.

מה? - למבוגרים בעיקר את השרוואל הזה

שהם לובשים, עם האלה שיורד, סוגר למטה.

הסבא והסבתא, הסבא

היה הולך עם זה.

והייתה להם איזו נעל, מין שפיץ כזה.

איך קוראים לזה, סבאת.

סבאת זה נעל כזו עם שפיץ, הולכים

עם זה רק בחגים אבל. ובצבע לבן.

זה נותן אווירה טובה, וזה עושה טוב.

זה נותן לך, אתה מרגיש

שאתה נמצא בתוך חג.

אתה באמת, אתה זוכר משהו מהקהילה, מחיי

הקהילה, משהו שקשור ל? - לא, ממש לא.

כלום, גם לא את בית הכנסת?

- לא, לא זוכר.

באיזו מידה המשפחה הייתה שומרת מצוות?

- שומרת מצוות.

להגדיר את זה, כמו היום.

מסורתי פלוס.

אבל כן, שומרים מצוות ואין כזה

דבר לחלל שבת וכל הדברים האלה.

כשרות, אחד לאחד. היינו

מחמירים אפילו בכשרות,

אנחנו למשל בפסח, אנחנו

לא אוכלים קטניות.

בשום פנים ואופן. חלק מהאחים

שלי כבר חזרו לאכול, אני לא,

אני פשוט אומר "לא, בשביל מה, עוד שבוע,

נחכה עם זה עוד שבוע, לא יקרה כלום",

לא אכלתי קטניות וזהו.

חשוב לך לשמור על המסורת

הזאת - חשוב לי מאוד.

אני אגיד עוד משהו, שאני לפעמים מנסה להתנתק

אז אשתי והבן שלי מחזירים אותי כזה אומרים,

"לא, אנחנו נעשה מימונה ונעשה, לא

יעזור לך כלום, אנחנו נעשה מימונה"

הם עושים את זה, לא אני. אני המרוקאי אבל

זו תימניה וזה, והם עושים את המימונה.

אשתך התימניה עושה את

המימונה - כן - בסדר.

אתה זוכר איזשהן אמונות תפלות מהמשפחה,

משהו ש - לא, אנחנו לא חיינו על זה.

לא חיינו על זה, בכלל

לא דיבר אלינו - אוקיי.

מישהו מהמשפחה היה שייך לארגון ציוני?

- היה לי דוד,

שהוא עבד עם הסוכנות, אחר כך התברר לנו שהוא

עבד עם הסוכנות, שהוא גם העלה אותנו לארץ.

שהוא דאג להביא אותנו לארץ, ואחר-כך יותר

מאוחר, שנות השישים, הוא עלה לארץ ואז,

נפגשו בבאר שבע וזהו.

אתה זוכר גם, אתה סיפרת לי על

קשרים שלך עם השכנים הלא יהודים,

אבל אתה זוכר גם להורים היו גם קשרים, היו

להם חברים לא יהודים שהם היו נפגשים איתם?

הם היו נפגשים, אני לא יודע כמה אבל כן, אני

זוכר שהיו מפגשים. אני כן זוכר שהיו מפגשים.

השכנים היו, לפעמים היינו על כוס

קפה, בחצר, יושבים על כוס קפה.

אני ראיתי את אבא שלי כמה פעמים יושב

יחד עם אמא שלי והשכנים ממול גם-כן.

זה זכור לי כאילו זה היא אתמול, יש

דברים שאתה לא יכול לשכוח אותם.

מתי אתם עזבתם, באיזו שנה?

- 55 - למה עזבתם?

יש לנו דוד שהאמין שאנחנו צריכים

לעלות לארץ, והוא שכנע את אבא שלי,

ואבא שלי השתכנע מאוד והחליט

יאללה, עולים לארץ. מעכשיו לעכשיו.

בשעה 12:00 בלילה, יש לכם

אוטובוס, אנחנו נוסעים. זהו.

איזו החלטה - באו וזהו. היינו קטנים, לא

מכירים, לא הבנו כלום, לא ידענו כלום,

נסענו. עלינו על האוטובוס וזה,

מתוך ציונות - אני לא יודע אם להגדיר את

זה מתוך ציונות, אבל אבא שלי מאוד ציוני,

אם הוא עשה את זה אז בזמנו מתוך ציונות,

אני לא יודע אבל אנחנו ירשנו את זה ממנו.

את הציונות.

זאת אומרת לא עזבתם מתוך

בריחה - לא, ממש לא. לא.

ממש לא, אנחנו לא, עזבנו מרצוננו ולא רק

זה, כשאנחנו עזבנו גם נשארה שם משפחה,

אחים של אבא שלי והסבא שלי גם נשאר

שם, ואחר כך, הם עלו יותר מאוחר.

אבל גם כן, הם לא באו מתוך בריחה.

יש לך איזשהם זכרונות

מהעזיבה הזאת?

שהנסיעה באוטובוס הייתה מאוד קשה.

את זה אני זוכר, מה זה זוכר כאילו, בכיתי

והתענתי, ואמא שלי ניסתה להרגיע אותי וכל זה,

כי היה מאוד צפוף, עלינו אמנם

משפחה, ששלנו הייתה משפחה קטנה,

אבל עלו עוד כמה משפחות איתנו

באוטובוס, ונסיעה מאוד מאוד ארוכה.

וזהו, אני זוכר שזה היה קשה.

ואחרי זה, בוא תספר לי

על התהליך של העלייה.

יצאנו מהאוטובוס,

הגענו לנמל בטנג'יר,

עלינו לאוניה, משם הגענו למרסיי,

ישבנו שם, לא יודע,

אני זוכר משהו כמו,

זאת אומרת מה זוכר, כמו שסיפרו לי

עוד פעם, רק החזירו לי את הזיכרון,

בין חודשיים לחודשיים

וחצי ישבנו במרסיי.

ואז אמרו יאללה, הגיע

הזמן, עולים לישראל.

היום בערב תגיע אוניה, אתם משפחה זו ואתם

משפחה זו ואת זה, עולים. עולים לישראל.

אני זוכר במרסיי כשהיינו

קטנים, זה מין מחנה מעבר,

זה גם כן, כשילדים היינו.

היינו יוצאים בבוקר,

מתעוררים בבוקר, נפגשים

בסביבות השעה 8, 8 וחצי.

מכנסים את כל הילדים, כל

אחד מקבל שוקו ולחמניה.

שוקו חם בתוך כוס.

אחר כך צריך להחזיר את הכוס שישטפו אותה

למחר גם. כי לא היה כוס חד פעמית כמו היום.

זה גם כן, את זה אני זוכר טוב.

זהו. אז עלינו, נשארנו,

לקחו אותנו לאוניה,

וכשהגענו לחיפה, זה היה גם-כן באישון

לילה ממש, העלו אותנו על משאיות,

אבל השהות באוניה הייתה מאוד

מאוד קשה, כי היה מאוד צפוף.

היו שם מיטות קומותיים. לא רק

קומותיים, אלא קומותיים פלוס.

וישנו אחד על השני. ואותנו, אנחנו הקטנים,

הילדים הקטנים, אמא שלי סיפרה, אני לא זוכר,

אמא שלי סיפרה, יש את הדרגש ששמים את

המזוודות למעלה, אותנו שמו בפנים.

שמו שם למעלה את הילדים הקטנים,

תלכו לישון, אתם אין לכם שום בעיה.

אף-אחד לא ייקח לכם את

המקום, לא יהיה לכם צפוף.

הקליטה בארץ, הגענו לחיפה עם האוניה.

עם האוניה, הגענו לחיפה, ירדנו,

חיכה לנו נציג של הסוכנות,

כנראה, ככה אני מעריך, כן,

נציג של הסוכנות, משפחת כהן, אתם עולים

למשאית הזו. משפחת זה אתם עולים למשאית הזו.

אנחנו ועוד משפחה אחת,

העלו אותנו על משאית אחת,

ולקחו אותנו למושב באזור הדרום, בשם נועם.

הגענו לשם גם-כן, ממש לפנות בוקר,

ככה אבא שלי סיפר. בחושך היה עדיין.

וירדנו, ואמרו לנו "הנה זה הצריף שלכם,

אתם גרים פה", אז המשפחה השניה שהגיעה,

עלתה איתנו ממרוקו דרך-אגב, באנו איתם

ביחד, עד עכשיו אנחנו בקשר איתם,

אנחנו, הילדים של הזה, המבוגרים כבר

אינם, אבל הילדים, אנחנו נמצאים בקשר.

אז נתנו לנו את הצריף, למשפחה השניה נתנו

צריף אחרי עוד איזה 100 מטר מאיתנו,

אבל גם-כן זה, וזהו.

התחילו לדאוג לנו בסוכנות, מדי

פעם להביא לנו אוכל, תלושים,

כדי שנוכל לחיות עם זה.

ובשלב יותר מאוחר, אחרי כמה

חודשים, בא נציג של הסוכנות,

ואמר לנו "אוקיי, אתם עכשיו, יש

לכם מושב, ניתן לכם משהו להתפרנס"

אז נתנו לכל משפחה, נתנו

לה שש או שבע כבשים,

וחלקות אדמה, כל אחד כמה

דונם, תתחילו לעבד,

הביאו לנו, האמת שזה נכון, זה אבא שלי

סיפר ואני, היה קשה אבל זה הוא סיפר.

הביאו לנו מעין מדריך חקלאי שילווה

אותנו, איך לעשות את כל הדברים האלה.

והתחלנו לזרוע, איך קוראים לו,

בתור ילדים היינו יורדים לשטח,

לזרוע ולקטוף.

במושב אנחנו אז בזמנו גידלנו

בעיקר בוטנים ותפוחי אדמה,

זה דברים שגדלים מתחת לאדמה.

וזהו. נראה לי היינו יורדים מדי, חוזרים

מבית-הספר וזה, הולכים עם אבא לעזור לו,

לא היו את הילדים שיעבדו בשטחים.

אנחנו היינו הילדים.

אז היינו הולכים לעזור לאבא

בפרנסה, שהיה מאוד קשה.

כן, זה לא היה המקצוע שלו, הוא היה סוחר -

הוא היה סוחר - אז איך הוא התמודד עם זה?

לא קל, לא קל. הוא מהרגע שהוא

הגיע למושב, הוא רצה לצאת משם.

והרצון העז בא לא יותר כשהוא

ידע שאבא שלו עלה ממרוקו גם,

והוא הגיע לבית שמש, והוא אמר

שהוא רוצה לבוא לגור איתו.

היה לו מעבר קשה, איזו שנה

עם הסוכנות לצאת משם,

בסוף יצאנו בסביבות ה-60,

יצאנו, עזבנו את המושב.

לקחנו משאית ובאנו לאזור בית

שמש, נתנו לנו פה דירה בעמידר.

גם-כן, דירה לא גדולה,

אבל בסדר, חיינו איתה.

ומפה התחלנו הלאה, התחלנו להתפתח.

כל אחד בכיוון שלו.

בית ספר היה כבר, היינו הולכים לבית ספר.

היינו הולכים, הקטנים יותר הולכים לגנים.

אבא שלי התחיל לעבוד, עבד

איזה שנתיים-שלוש ואז הוא,

הוא חלה, הוא לא חלה, הוא הרגיש לא טוב,

הוא לא הרגיש טוב עם העבודות הפיזיות.

ואז הוא הפסיק לעבוד,

ויותר מאוחר התחיל

לעבוד בחברת המשקם.

ואז הוא נכנס כחבר מפלגה,

אז בזמנו, הפועל המזרחי זה היה.

והיה לו פה, יושב ראש המפלגה פה, אמר

לו "בוא נסדר לך מקום עבודה טוב"

דאג לו וזה, אומר לו "אתה תהיה אב

בית בבית-ספר", הוא אהב את זה.

הלך כמה שנים, אב בית בבית-הספר,

עד שהוא יצא לפנסיה משם.

וכשאנחנו, כשהילדים

גדלו כבר, מה זה גדלו,

כשהאחרון נכנס לבית ספר תיכון, אז אמא

הרשתה לעצמה לצאת לעבוד קצת במשק בית,

כדי לעזור בפרנסת הבית, וכמובן

אחי הגדול עזר גם כן בפרנסה.

אני סיימתי תיכון. הלכתי ללמוד

בבית-הספר הטכני של חיל האויר.

 משם התגייסתי לחיל האויר.

השתחררתי מחיל האויר, באתי הביתה, כבר

גם עם הסכמה, גם חשמלאי, גם הכל.

התחלתי לעבוד, אבל מה לעשות, צריך גם

לפרנס, לעזור בגידול, היינו עשרה אחים.

אז היינו צריכים לעזור, עזרנו קצת.

אבל אתה יודע, אנחנו עזרנו אחד לשני,

עזרנו אחד לשני, ברוך השם, כולם גדלו.

גדלו ומסודרים.

אתה יכול לספר לי משהו על הקליטה שלך

בבית-הספר, איך היה לך, חברתית?

לא, אני, בבית-הספר במושב אני

כל הזמן הלכתי עם אחי הגדול,

אני צמוד, מחזיק המפתחות שלו.

איפה שהוא הלך, אני אחריו.

כשהגענו פה לבית-הספר,

אז כבר הפרידו אותנו, וכל

אחד הלך לכיתה אחרת.

ואז הייתי צריך להתמודד עם זה, אבל היינו

הולכים ביחד לבית-הספר, חוזרים ביחד.

היו לנו חברים בשכונה,

מאוד מאוד זה,

בית-הספר היה קצת רחוק אז מי שהיה גר לידינו

והיה הולך לבית-הספר אז היינו הולכים ביחד,

חוזרים, משחקים ביחד בשכונה.

ובבית-הספר נפגשים עם אחרים.

אחר-כך כשעוד שנה ועוד שנתיים, כבר

התחלנו ללכת גם אחרי-הצהריים,

לחברים אחרים בבית-הספר.

ואני אגיד לך, זאת התקופה הכי טובה שהייתה?

ילד לא חושב על כלום, לא אכפת לו משום-דבר,

מה שחשוב לו זה לשחק, וזהו, זה מה שעשו.

גם לאכול, היינו אוכלים.

קוסקוס - לא, קוסקוס פעם בחודש.

לא, לא צריך להגזים.

קוסקוס פעם בחודש, היינו אוכלים.

יש כאלה שאוכלים פעם בשבוע,

אנחנו היינו אוכלים רק פעם

בחודש, כדי שיהיה זה, טעם טוב.

יש משהו שהפריע להורים שלך

עם הרכוש שהם השאירו מאחור,

אתה זוכר ש? - אנחנו לא

השארנו רכוש - אה, אוקיי.

אנחנו, את הרכוש השארנו

אצל הסבא והדודים.

וכשהוא עלה, הוא הביא את זה איתו?

- לא יודע מה הוא עשה עם זה.

אתה שומר על המסורת המרוקאית שהייתה

לכם, חגים? - חגים, ובגדול כן.

בגדול כן, אבל, קודם כל אני גאה בזה שאני

מרוקאי, ואם שואלים אותי אז אני כן.

אני מתפלל בבית כנסת של מרוקאים,

שומר חוגים, עושה אותם במנהג מרוקאי.

וכן, עושה את המימונה

למרות שאני לא רוצה.

מה נחשב מבחינתך בית, הבית?

הבית זה כל החיים שלי -

בישראל - הכל מסביבו.

הילדים שלי, אני ואשתי.

אין שני לו.

אתה חושב שהחיים שלך היו שונים אם היית

נשאר שם, אם הייתם נשארים ולא עולים?

במרוקו? לא יודע, לא יודע להגיד.

אבל אם אני מסתכל על המעט

מאוד שנשארו שם, הם מאושרים.

למרות שהיום יש כבר רדיפות וכל זה, אבל

אני לא הייתי מוכן לחיות ברדיפות.

לא הייתי מוכן לחיות ברדיפות.

אני חושב שטוב עשינו שעלינו.

אתה לא מצטער על זה - לא. עוד

פעם, אני לא יודע מה היה שם,

 לא יודע איך זה היה מתפתח לגילאים האלה.

אבל אני חושב שפה טוב לי,

אנחנו מסודרים, יש לנו,

התפתחנו, גידלנו משפחה,

יש לנו נכדים, הכל טוב.

בסדר. יופי דוד, תודה.

תודה, שמחתי.

דוד כהן
אוג'דה
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: