מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שלום לך.

-שלום לך, אפרת.

תאמר לנו מה שמך.

עוזיאל חזן.

כן ואיפה נולדת?

-אני נולדת בכפר מאוד קטן בהרי האטלס הגבוהים

השם שלו זה תמיזשט,

לא רחוק מהעיירה אסארג,

00:01:00

ששם התגורר איש המיסטיקה יעקב וזאנה

שחבר עם פרופסור בירו,

כתב עליו שני ספרים.

נולדתי ב-45', בתום המלחמה.

-כן.

הורי מופיעים פה מולך

בציורים של ולדימיר מניוב.

00:01:30

הוריי נולדו בכפרים סמוכים,

אמי נולדה באינמרחת ואבי בתמיזשט

והם היו כפריים עם חיים פשוטים,

פסטורליים, אידיליים.

ללא כימיקלים וללא קרינות וללא לחץ

של החיים המודרניים.

00:02:00

הכל הם סיפקו לעצמם, את הלחם, את הבשר,

את המים מהנהר, קמח מטחנת הקמח

והם חיו באווירה שאמי כל חייה התגעגעה אליה.

בגיל שנה, אחרי שאבי התגרש ממנה,

אני הייתי בן יחיד מהנישואים הראשונים של הוריי,

אחר כך הם נישאו שנית ואז עברנו לקזבלנקה.

00:02:30

אה, כשהיית בן שנה אבא ואמא התגרשו

ועברת עם אמא?

עם אמי לקזבלנקה בהזמנת אחותה

שכבר הייתה מעורה בחיי העיר המודרנית

בכפר הקטן הזה גרו משפחות בודדות,

5,6,7 משפחות, לא יותר.

וכמה בכל הכפר?

-בכל הכפר כ-40 איש.

00:03:00

40 יהודים.

-יהודים, אבל מתוך כמה?

מתוך 200-150.

הכפר שוכן לרגלי האטלס הגבוה,

כך שבחורף מלא שלג, ערוצים, פלגים של מים

ובשבילנו כילדים זה היה דבר שמאוד העשיר

את הדמיון.

לימודים לא היו, היה מלמד שהיה מגיע

מהעיר מרקש פעם בשבוע.

00:03:30

מושיב אותנו תחת עץ האגוז שליד הנהר

ומלמד אותנו קצת תורה, קצת סידור.

בית כנסת היה אבל זה לא היה בית כנסת,

זאת הייתה גומחה בתוך הקיר

שבה היה מעין ספר תורה

והיו צריכים לאסוף מניין מכל הכפרים מסביב

בעיקר בסופי שבוע ובחגים.

אז אין לך בעצם הרבה זיכרונות משם.

00:04:00

יש לי המון זיכרונות. כל הספר שלי "ארמנד"

שהוא היה הספר הראשון, על פי עדות עיתון הארץ,

שהכניס את ההווי ואת המסורת של יהודי מרוקו

לספרות העברית

וזה יצא בעריכת נתן יונתן, זכרו לברכה,

בספרית פועלים

00:04:30

והוא היה, הייתי אומר, מעין חידוש, זה יצר

בום כזה בחברה הישראלית

כי פעם ראשונה מתוארים החיים האלה

בצורה ספרותית מקיפה.

גם הביקורות היו בהתאם,

המון ביקורות של כל העיתונים.

היום הם קצת חסכניים יותר.

00:05:00

באיזה שנה?

-אני מתאר בספר הזה את חיי מלידתי

עד גיל 10 וחצי, השנה בה עלינו ארצה.

כולל החלק של קזבלנקה.

-כן.

ולשאלה שלך, כל שנה חזרנו לכפר

אמי ואני הגענו עד למרקש, משם באיזה שהוא רכב

00:05:30

מטלטל, גרוטאה עד לעיירת המחוז אגויים,

שם נמצא צדיק מאוד מפורסם רבי דוד ומשה

שגם עליו כתב פרופסור בירו הרבה

ומשם אמי הייתה לוקחת רכב עם פרדה

והיא הייתה נוהגת בפרדה ואני מאחורה

וכל ההרפתקה הזאת בדרך,

עצירה באמצע, הכנת תה על אבנים,

קטיפת כל מיני צמחי מרפא, מנטה על הנהר,

00:06:00

בקיצור, חוויה.

כן, זה בוא נאמר לא נציגות אבל נוכחות

של מספר משפחות

שכמובן כל המשפחות האלה הגיעו בהזמנת השבטים,

חלקם ממגורשי ספרד, חלק הגיעו לכאן עוד

בחורבן בית ראשון ואתם ראשי שבטים

ביקשו בעלי מלאכה,

00:06:30

צורפים, נגרים, מסגרים וכדומה

והביאו אותם לכפר.

והיהודים היו אלה ש...

-כן, שהגיעו לשם.

טוב, אז אמא עוברת לקזבלנקה.

אמא עוברת לקזבלנקה בהזמנת אחותה,

אחותה עבדה במרפאה של המלך,

00:07:00

היה אז מוחמד החמישי, אצל רופאה צרפתייה

שעבדה במרפאה

ואני ואמי התגוררנו בבית של אותה רופאה

עד שהיא סיימה שם את העבודה

ואז הלכנו לגטו, למלאח של קזבלנקה.

קזבלנקה היא עיר יחסית מודרנית,

הייתה כפר דייגים.

עם בית לבן ליד המגדלור

בגלל זה קראו לה קזבלנקה, הבית הלבן.

00:07:30

ואחר כך התפתחה והחלה בעיקר בשנות ה-40

וה-50 של המאה ה-20 אורבניזציה, עיור

שכל הכפרים האלה. ב- 1936 הייתה מגיפה של

טיפוס, גם סבתי מתה מזה כשהיא באה העירה,

עזבה את הכפר ומתה בגיל 40 והרבה ברחו

בגלל העוני ששרר אז והבצורות ששררו

00:08:00

באזור האטלס ובאו אל העוני המנוון

ולגטו הצפוף ומוכה המחלות

וחלקם התחרטו, חזרו.

אז עכשיו העיר קזבלנקה עצמה,

היהודים שהתעשרו, בעיקר משפחתו של אבי,

המשפחה של אמי הייתה ענייה,

משפחתו של אבי היו עשירים,

עברו לשכונות של הצרפתים

והתגוררו בווילות ובבתי יוקרה.

00:08:30

השאר נשארו בגטו ואנחנו גרנו בגטו,

שמרנו על המסורת היהודית

אבל הרפואה הייתה בכי רע, היו הצרפתים שהגיעו,

הצרפתים פתחו שם בית חולים והתחילו להכניס

קצת יותר רפואה מודרנית.

00:09:00

הילדות שלי כולה עבר למעשה בקזבלנקה,

כל השובביות וגניבת טיפים מהמסעדות כדי להתקיים

מהמוסכים כל מיני דברי נחושת שהיו מוכרים

אותם, שהיה מוכר גרוטאות,

ככה היינו מממנים דמי כיס, כי היה רעב.

היה חשמל? היה מים?

בגטו לא היה חשמל, הכל היה עם פרימוסים.

00:09:30

ואת ההמשך של הסיפור כתבתי בספר

שיצא לפני שלוש שנים בקיבוץ המאוחד

שנקרא "ילדי הנמל" וזה ההמשך

של "ארמנד: נובלה מרוקאית".

חשמל לא היה כמובן, מים לא היו.

הייתה באר, סליחה, הייתה חבית חרס בפינה

והיה ברז ראשי בקצה הרחוב שהיה שם תור

של שואבי מים

00:10:00

וכמובן היו מחלקי מים שהיו ממלאים

והיו מוכרים את זה לבתי היהודים.

היו עוברים ברחובות וצועקים "מים מתוקים,

מים מתוקים"

והם היו ממלאים את חביות החרס.

ברור שפעם בשבוע, בגלל קדושת השבת,

00:10:30

היינו הולכים לחמאם של יהודי בן יששכר

וחמאם זאת הייתה חוויה גם בשבילנו כילדים

סוף סוף לקרצף את כל השכבות שהצטברו

ולבוא חגיגי לבית הכנסת.

עם פיוטים וכל מה שצריך.

-כן.

ועל בית הכנסת תספר קצת.

00:11:00

בית הכנסת כמובן זה היה הבית הכי מפואר

בתוך הגטו הצפוף והנורא

מה זה גטו, זה רחוב של דירות קטנות

בפינה עמדו שירותים משותפים לכולם

שכל פעם שכנה אחת הייתה צריכה לנקות אותם

אבל בית הספר היה מהודר, עם נברשות,

עם ספסלים, מאוד מהודר.

00:11:30

ויום שישי זו הייתה חגיגה לצאת מכל העוני הזה

ולעבור לאיזה שהיא ספירה אחרת, עילאית,

שמימית ואני כילד הייתי בא לבית הכנסת עם

איש זקן עיוור שהוא היה פייטן,

אני הייתי גם מלווה אותו לכל בתי המסחר

של היהודים כדי לקבץ נדבות

00:12:00

והייתי גם בא איתו לבית הכנסת

ובית הכנסת, ברגע שהוא פתח את הפה,

נשכח העיוורון ונשכח העוני

והייתה אווירה ממש...

איך קראו לו?

-אני חושב ימין, כתבתי עליו באחד הספרים.

חגים אני זוכר, אני זוכר בעיקר בכפר.

החג בכפר, חג הפסח היה אהוב עלי

00:12:30

משום שזה חג שבחוץ עמדה פרנה,

טאבון בשפה הערבית

מחימר והיו מכינים סדינים לבנים נקיים חדשים

שמים בהם את הקמח, מנפים, מכינים את הכל,

לשים וישר לתוך ה...

אלה לא היו מצות יבשות, היו מצות כמו שהתימנים,

אחינו התימנים עושים בארץ, עושים את הפיתות

המיוחדות האלה.

00:13:00

אצלנו היו מוסיפים להם חלוקי נחל

והיו מצמידים את זה לדופן

ואז החלה או המצה הייתה יוצאת שקערורית,

טעימה מאוד.

זה היה חלק מהחוויה.

חלוקי הנחל זה בשביל ליצור את...

-את השקערוריות בתוך הזה וגם לתת לו טעם

00:13:30

יותר, כמובן שהולכים להביא מים נקיים מהנהר,

זה טקס שלם, גם אותו אני מתאר בספרים שלי.

בקזבלנקה החג שהיה אהוב עלי ביותר

זה חג הפורים בגלל התחפושות,

בגלל שהנוהג לבוא עם אקדחי קפצונים

וכל פעם שהם קוראים במגילה "המן"

היינו יורים בקפצונים,

זו הייתה עבורנו חוויה מיוחדת.

ובית ספר? איפה למדת?

-אה סליחה, גם איכה.

00:14:00

כן.

-איכה בתשעה באב זו הייתה חוויה מיוחדת במינה

כל היהודים היו יושבים על הרצפה,

מקוננים, היו שרים שירים מרוקאים מיוחדים

על החורבן וכולם בוכים והיינו קוראים איכה

בטעמים מאוד מיוחדים

ואם תרצי אני יכול לשיר לך.

למשל את קינת איכה היינו קוראים ככה:

00:14:30

איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם, שרתי

במדינות הייתה, למס בכה תבכה וכולי.

את ההפטרה של כיפור היינו שרים:

דברי ירמיהו בן-חלקיהו, מן הכוהנים

אשר בענתות, בארץ בנימין

00:15:00

ויהי דברי יהוה וכולי.

כיפור הייתה גם כן חוויה בפני עצמה,

כל הצום וכל האווירה, לבוש בלבן.

וכל הרחוב היה לובש חג, למה?

בחג היו משתתפים גם הגויים,

כלומר בהרגשה. אני למשל מתאר באחד

הספרים שלי שנקרא "זה לא אותו הבית"

00:15:30

על שכונת מחנה ישראל ברחוב אגרון,

מתאר שם את היהודים בשנות ה-30 וה-40

של המאה ה-20 ואני מתאר בדיוק אותו סיפור

של איכה, איך שבאותה שכונה התגוררו

מוסלמים, יהודים

והנוצרים והמוסלמים היו באים,

רואים את היהודים קוראים קינה

והיית רואה לפעמים דמעה נושרת מהעיניים

שהם רואים. זה דבר שסיפר לי קרוצ'י,

שהוא הגיבור של הספר, שהוא היה בן 94.

00:16:00

אבל במלאח עצמו לא גרו ערבים.

-גרו. המלאח עצמו היו מעורב ערבים ויהודים.

כאשר הגטו היהודי היה טיפה מופרד,

קראו לו "הפאטיו".

אה, זה לא אותו דבר המלאח והגטו?

חלק גרו בחוץ אבל אנחנו גרנו בפאטיו

שזה היה נסגר עם שער בלילה

הוא נקרא פאטיו דה בוחנה,

בוחנה זה הבעלים של הרחוב הזה

00:16:30

וזה רחוב עם סמטאות קטנות שנסגר בשערים.

זה נקרא הגטו?

-זה נקרא הגטו ממש,

אבל היו גם כאלה שגרו קצת גם בחוץ,

מיעוט.

ובעיר עצמה העשירים יותר?

-העשירים אבל גם בשנות ה-50

בעזרת הג'וינט ובעזרת עשירי היהודים

במרוקו בנו ליהודים של הגטו

00:17:00

וגם בגלל התפרצות מגפות,

השלטון הצרפתי התערב

וזה לזכותו של מרשל ליוטה,

שהוא היה מושל מאוד מאוד נאור.

ומאוד אהב את הילידים.

בנו על חוף הים את מה שהם קראו אז

"לביתה יזראלית", כלומר שיכונים ליהודים.

ורוב אנשי הגטו עברו לשיכונים האלה.

זה בשנות ה-50?

-כן.

00:17:30

אני למדתי בהתחלה בבית ספר "אליאנס"

שנה-שנה וחצי,

בשנה הנוספת למדתי ב"אוצר התורה",

את השנים האחרונות ב"אם הבנים".

"אם הבנים" הייתה רשת שהוקמה גם על ידי

לבנים מאירופה

00:18:00

והיא לימדה בעיקר לימודי עברית, יהדות עברית

וגם לימודים כלליים וגם צרפתית

ומה ההבדל בין "אוצר התורה" ל"אליאנס"?

"אוצר התורה" ו"אליאנס",

ב"אוצר התורה" כמו "אם הבנים"

שמו יותר דגש על השפה העברית

בעוד ש"אליאנס" שמו דגש בעיקר על צרפתית,

על ההיסטוריה הצרפתית.

אני זוכר את המחברות עם התמונה של ז'אן דארק.

00:18:30

כן.

-אז איפה למדת יותר שנים?

יותר ב"אם הבנים".

-"אם הבנים", אתה זוכר למה עברת?

תראי, גם בגלל היותם של הורי אנשים דתיים

וגם בגלל שאנחנו בעצמנו שמרנו מצוות ותורה

וזו הייתה האווירה הכי מתאימה.

עד גיל 10 וחצי.

00:19:00

על הקמת מדינת ישראל דיברו?

טוב, אני הייתי בן 3 כך שלא זכרתי

אבל דרך אגב באותו "אם הבנים"

האוכל היה גם כן של הג'וינט,

היו שולחים לנו אבקת ביצים

ממנה היו מכינים וגם חלב באבקה

ובזכות הג'וינט שאני זוכר גם כן ביקור אחד

שלהם בבית הספר, באמת היה שם אוכל,

היה מה לאכול.

00:19:30

לגבי ארץ ישראל...

-לפני זה, איזו שפה דיברתם בבית?

בבית דיברנו ערבית יהודית, מה שנקרא

ערבית מוגרבית יהודית,

כאשר המשפחה של אבי דיברו צרפתית.

-כן

כמובן שאבי החורג דיבר צרפתית,

כי הוא עבד בבתים של צרפתים.

אמי ידעה מעט צרפתית.

אז מדינת ישראל.

00:20:00

תראי, קודם כל אחד המורים שלנו,

או בעצם שניים מהמורים שלנו ב"אם הבנים"

ביקרו בארץ ישראל ואז הם באו וסיפרו לנו

באופן חזותי על כל המראות של התנ"ך,

למשל אשת לוט, למשל סדום, למשל גיא בן הינום

וכל מיני מושגים, הר תבור

וזה מאוד החייה את התנ"ך בעניינו

כילדים קטנים.

והם סיפרו לנו כמובן את החוויות.

00:20:30

לגבי מלחמת העצמאות אני פשוט לא זוכר,

כי הייתי קטן אבל בתור ילדים מאוחר יותר,

ילדים בגיל 6 או 7, מספר שנים לאחר

מלחמת העצמאות, שמענו סיפורים.

למה? היינו בתנועות הנוער,

תנועת נוער "דרור", "הבונים",

00:21:00

התנועות האלה סיפרו על ישראל

והעצמאות וגם בפוגרום שהיה ב...

איך קראו לעיר הזאת ליד אוג'דה

ששם נרצחו כ-42 יהודים.

מתי?

-בזמן הכרזת המדינה.

הבנתי.

-ושמענו את כל הסיפורים, כמובן בדיעבד

00:21:30

קיבלנו ספרים מארץ ישראל,

למשל היה ספר שנקרא "מקראות חדשות"

משם למדנו עברית, כמובן סיפורים על העצמאות

הטרייה הובאו לידי ביטוי גם בספרים האלה.

היו מגיעים שליחי עלייה?

-היו מגיעים שליחי עליה ועוד איך.

ולכפר שלנו הגיעו שליחי עליה ועל זה יש סרט

שמוחזק על ידי הסוכנות היהודית

00:22:00

הורי מספרים שראו בהם משיחים,

כאילו משיח ירד מהשמיים ובא לגאול אותם.

הם עזבו הכל ובאותו לילה העמיסו אותם

על המשאיות, הביאו אותם לנקודת איסוף

ומשם חלקם בעלייה בלתי לגאלית,

שאני דרך אגב מספר עליה בספרי האחרון,

"מי אתה ישראל מיר"

00:22:30

גם נסעתי לחו"ל לאסוף חומרים

על בחור שנפל, איש פלמ"ח

ממרוקו, מפז, שנפל במלחמת העצמאות,

אני מספר את תולדות חייו.

שהוא התאהב בנערה ניצולת שואה

בקפריסין.

סיפור מרתק.

-כן.

כן.

-מתי הגיעו שליחי עלייה לכפר?

00:23:00

שליחי עליה היו כל הזמן.

חברי היקר זכרו לברכה שלמה חביליו,

שהיה מפקד הדרום במלחמת העצמאות

בירושלים הוא היה גם שגריר ישראל בטורקיה

הוא הגיע כשליח ב-1955 עד 1960

והוא הקים שם את כל התנועה,

הוא נשלח מטעם המוסד,

את כל התנועה והעלייה הבלתי לגאלית

00:23:30

את יודעת, בשנה מסוימת סגרו את העלייה.

-ב-56'.

עד 64', ספינת "אגוז" שטבעה,

היא טבעה כי אלה היו עולים בלתי לגאליים

שברחו במחתרת בספינות לא ספינות

ודרך שעלתה בחיי אדם בסופו של דבר.

והיו שליחים, ודאי היו שליחים.

00:24:00

עכשיו, היו גם שליחים שהכינו אנשים לעלייה,

לימדו אותם שירים, לימדו אותם מה קורה

בישראל, הביאו להם את רוח הארץ כדי לעורר

בהם לא רק את הרוח המשיחית

שהייתה טבועה בכולם, בכולם הייתה רוח משיחית

על פי ספר התנ"ך וספרי המשניות והכל

הרוח המשיחית הייתה תמיד,

לשאוף לארץ ישראל בשנה הבאה בירושלים.

00:24:30

מעבר לכך, גם לגרות את הדמיון

ואת החשק לעלות לארץ ישראל.

את הציונות, נכון.

זה היה גם כלפי המבוגרים או שזה רק לילדים?

כלפי כולם, אבל ברור שבעלייה הייתה סלקציה,

בעיקר בשנות ה-50 שהארץ עוד לא התאוששה

00:25:00

אחרי המלחמה, עדיין היה קשה לשאת בעול הזה

של זקנים וחולים, אז עשו סלקציה זמנית.

כן.

-אחרי זה העלו את כל עם ישראל.

כן.

-אני למעשה לא עליתי בתנועת הנוער,

אלא עליתי עם הוריי ובמעברה, במעברת חרובית

ליד כפר מנחם לשם הביאו אותנו

00:25:30

הגיעו שליחים נציגים של קיבוצים, מוסדות

ולקחו אותי בהתחלה לרמת הדסה,

שם למדתי איזה שנה ואחרי הגיעו נציגים

וחילקו אותנו, על זה אני כותב ב"ארמנד"

על אותו משבר זהות ומשבר אמונה,

כי לקחו ילדים בלי להתחשב, עשו להם הרבה טובה

שהוציאו אותנו מאווירה של רעב במעברה

ושל קיצוב, היה אז תקופת קיצוב

00:26:00

הביאו אותנו לשפע, אבל מצד שני לא התחשבו

במשבר הנפשי שלהם.

אני הגעתי עם ציצית קטנה לקיבוץ של

השומר הצעיר,

אמנם קיבוץ נפלא שנתן לי המון,

קיבוץ רשפים,

בעיקר המדריכה שלי אסתר אופהייזן

זכורה לטוב,

אבל לא התחשבו באמונה שלי

ואני זוכר שכשרצו לכבס לי את הציצית הקטנה

חיכיתי עד שתתייבש,

לא זזתי.

00:26:30

עם הזמן כמובן נעשיתי חילוני

אבל עם זיקה למסורת.

ולא אכלתי במטבח,

הייתה אישה פרסייה שהייתה אמו של

ראש ענף הלול, הייתה נוסעת לבית שאן,

עושה שחיטה כשרה והייתי אוכל אצלה.

אני זוכר שהיא הייתה מתבלת את האוכל

הרבה עם נענע.

הבנתי. רק להחזיר אותך רגע לרגע של העלייה.

אתה זוכר את ההודעה של ההורים

00:27:00

"אנחנו הולכים",

איך היה המסלול של העלייה?

אני מתאר את זה בספר "ילדי הנמל"

בפרוטרוט.

כשהודיעו לנו אחרי רישום בסוכנות היהודית

וכמובן לך ושוב, רשמו אותנו והגיעה הבשורה

וכאשר מגיעה בשורה כזאת כל הרחוב,

כל הגטו עומד על הרגליים, שמח ושש

00:27:30

וכמובן היו בדיקות רפואיות

ואחת הבדיקות האיומות שעשו,

וזה ייזכר לדיראון עולם,

זה הגזזת שניתן היה לטפל בה בנפט

או בגלולות

ויש על זה סרט שמישהו מהישוב הישן קיבל

מיליונים מהאמריקאים כדי לעשות ניסויים עלינו

00:28:00

והיו 20,000 ילדים כולל אותי,

מזל, לפני חוות הדעת של הרופאים,

שמי שכבר חמק מזה- חמק.

אבל הרבה מתו, הרבה קיבלו כל מיני נכויות

וגם חוקקו חוק פיצוי של כמה גרושים

אבל זה היה לדיראון עולם.

לקחו אותנו לבית חולים וכל השיער נשר

ועד שהוא צמח מחדש

ורק אז התאפשרה עלייתנו ארצה.

00:28:30

לא, מי שהיה חולה לא נתנו לו לעלות

עד שהוא נרפא.

אני אספר לשאלתך בעניין העלייה שלנו ארצה,

נעשו בדיקות רפואיות, היה תור,

המון ניירת, המון בירוקרטיה,

אבל כאשר תוצאות הבדיקות הגיעו,

את יודעת אנחנו ילדים ששיחקנו ברחוב, התלכלכנו,

אז גילו אצלי גזזת שניתן היה לרפא אותה

במשחות ובנפט השתמשו אז

00:29:00

ועשו לנו הקרנות פי אלף מצילום רנטגן רגיל

וזה מאוד הזיק לי,

יותר מאוחר אחרי עשרות שנים זה הזיק

להרבה אנשים.

20,000 אנשים עברו את זה.

מי שעבר את זה בארץ במרוקו,

הוא ניזוק הכי הרבה כי עשו את זה פעמיים.

מזל שלי שאמי לא הלכה פעמיים.

וזו כמובן הייתה פאשלה,

הייתי אומר בכייה לדורות ולדיראון עולם

00:29:30

של מישהו מהממשל של אז שלנו.

בהזמנת האמריקאים והיה פה מעורב

הרבה כסף כנראה.

אבל בכל זאת, אחרי שנרפאנו מזה,

קיבלנו אישור והשמחה הייתה רבה

והרחוב כולו ליווה אותנו למשאיות

והגויים בכו, תראי לך, בכל זה אחרי 2,000 שנה

שיהודים יושבים, אני ואבות אבותיי, אתה פתאום

ניתק מארץ ילדותך,

00:30:00

וכשהאנייה יצאה מהנמל אז גם בכינו

כי אתה רואה את מחוזות ילדותך,

אתה מתרחק מהם,

למרות שאני לאורך כל החיים שלי עד כה

והכתיבה שלי, אני תמיד נמשך לכפר שלי,

לא לעיר.

למרות שתיארתי גם את העיר,

הזיקה שלי בל תינתק לכפר.

לפני שבועיים חזרתי ממרוקו ממסע

של המשפחה של אבי

00:30:30

של שישה ג'יפים לכפרים הציוריים האלה,

אזור שפעם קשה היה לעבור דרכם

והגענו לנופים מדהימים וכפר אחרי כפר

דיברנו והסרטנו את הנערות רוקדות

ריקודים ברבריים מה שקראו אחוואש.

אין מי שיזכור כבר את הורינו,

כי בביקור הקודם מצאתי כן כאלה שזכרו,

עכשיו כבר אין, אבל בכל זאת הראו לנו

את הבתים איפה שהיהודים גרו.

00:31:00

והחוויה היא בלתי נשכחת שם של הכפר.

והעלייה הייתה ב-55'?

-נכון. למעברת חרובית.

מנמל חיפה במשאיות, כן, כאשר, את יודעת,

השיטה אז הייתה שכל אחד רושמים מה שהוא מבקש,

זה מבקש ירושלים...

ובסוף לוקחים את כולם לנגב.

זה מזכיר את הבדיחה הזאת שנכנסים

למסעדה סינית ומבקשים

00:31:30

מרק צ'ין שום, מרק צ'ין פום, ארבעה סוגי מרק,

המלצר ניגש לחלון ואומר

"מוחמד, 4 פעמים מרק ירקות".

אז עשו לנו אותו דבר,

כלומר הביאו אותנו ואנחנו כל פעם רואים אורות,

אולי פה יורידו אותנו. ממשיכים עד שהגענו

למחשך, מחשך זה תחנת דלק זנוחה

ואי אפשר לנסוע כי הייתה אז תקופה

של פדאיון, ישנו בתחנת הדלק

00:32:00

עד שהעסק הזה...

האיר הלילה, המשכנו ואז קיבלו אותנו

עם ארגז כזה עם כמה שימורים, מיטת סוכנות

ואמי לא רצתה להתרגל, בכתה ובכתה

אנחנו הילדים מצאנו תעסוקה,

הלכנו לכל מיני ככפרים של ערבים

שהיו עדיין טריים, 7 שנים אחרי המלחמה

והיו מחפשים כל מיני חרוזים, כל מיני אפילו

בהמות בית היו שם, שנשארו שם זנוחים.

00:32:30

חרובית איפה זה? בלכיש?

-חרובית זה איפה שכפר מנחם, מסמייה

ככה לתוך תירוש, גפן, כל האזורים האלה,

אזור ציורי יפהפה.

וכמה זמן אתם שם בחרובית?

-היינו בערך כשנה-שנה וחצי.

עם הפדאיון, כל פעם היו

מקפיצים את האנשים וזה.

וההורים? מסתדרים?

-ההורים מה?

00:33:00

הסתדרו?

-בעצם הייתי שם יותר משנתיים

כי את בר המצווה חגגו לי במעברה.

אני זוכר שנסענו לרחובות כדי לצלם את התמונה

הנה התמונה הזאת שם למטה,

את רואה אותה?

כן.

אז בר מצווה במעברה ואיפה אתה לומד?

00:33:30

וכמובן בר המצווה מאולתרת,

עם כמה ברווזים שראו אצלנו בחצר.

מה את שואלת?

איפה למדת?

-במעברה עצמה הייתה כתה של מורים שהיו מגיעים

ומלמדים אותנו באופן דיי שטחי.

היה מגדל מים שם, כשהלכתי בסוף לקיבוץ,

הייתי בא ומספר לכל הילדים שנשארו

חוויות מהקיבוץ.

00:34:00

היו מתאספים ליד מגדל המים, כן,

החלפת חוויות.

הייתי מביא להם את העולם החדש.

-כן.

אז באמת מתי לקחו אותך לקיבוץ?

בגיל 11 וחצי.

-זו הייתה החלטה של ההורים?

תראי, ההורים לא ידעו כלום,

אמרו להם ניקח את הילד שלכם ללמוד

יהיה לו מה לאכול, מה הם יודעים?

לא אמרו שומר צעיר מגדלים חזירים או לא.

00:34:30

בכלל, אנחנו היינו המומים כשהגענו

ואני הלכתי לחטט בפחי אשפה של כפר מנחם

ומצאתי שם אפרוחים,

היה להם אז אפרוחים במכונה כזאת שהיו

מדגירים אותם ואפרוח שהוא פצוע או משהו,

היו זורקים אותם לפח האשפה

והיינו מרחמים על האפרוחים,

היינו מביאים אותם

ואז ראינו חזירים,

באנו סיפרנו להורים, אמי ואבי החורג

00:35:00

יש שם חזירים, הם הזדעזעו, אמרו

"בארץ ישראל?"

הם לא הבינו שגם חברה חילונית

שחלקה הגדול ייסד את הארץ הזאת

אבל בכל זאת, כל אדם באמונתו.

אז החלק שהם באו לא אמרו להם

לקיבוץ של השומר הצעיר,

אמרו קיבוץ זה כפר שלמד טוב, יאכל טוב

ואכן למדתי טוב ואכלתי טוב.

00:35:30

אה, דרך אגב, באותו כפר, הלכתי עם המחנך

אני זוכר קראו לו יואב, אני בספר קורא לו זאב,

ואני מסתכל לשמיים, הוא אומר לי

"מה אתה מחפש שם?"

אמרתי לו "אני מחפש את אלוהים"

אז הוא אומר לי "אין לך מה לחפש, אין אלוהים".

וחלק מאנשי הקיבוץ הם ניצולי שואה

ואת יודעת, יש הרבה ויכוח

על האמונה אחרי השואה,

הרבה ספרים נכתבו, הרבה אדמו"רים

שהם ניצולי שואה הם היו אדמו"רים גדולים.

00:36:00

אבל בכל זאת זה יצר אצלי זעזוע,

זה משבר האמונה שאני מדבר עליו.

שפתאום בקיבוץ אומרים לך "אין אלוהים".

-כן. אני מכבד אותם, מכבד את אמונתם

גם כשישנו בליל הסדר בקיבוץ והייתי קורא

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"

לא, שכל אחד עומד עלינו לכלותנו

ואנו ניצלים מידם.

לא היה כתוב "הקדוש ברוך הוא

מצילנו מידם".

00:36:30

אז זה קצת חרה לי, אבל שוב,

אני מכבד את אמונתו של כל אחד.

המשבר הזה, תביני שלילד יש יצר חיים

שהוא מעל לכל דבר.

יצר החיים גבר. היה טוב, היו מסיבות,

היו התחפשויות, נבחרתי מתוך הרבה ילדים

בקיבוץ הארצי לשיר במקהלת הנוער

של הקיבוץ הארצי, אני זוכר זה היה ב-1956

00:37:00

לשיר בהיכל התרבות במקהלה,

זה נקרא פסטיבל בינלאומי של שירה

לשיר את שיר העבדים, מקהלת העבדים

מתוך נבוקודונוסור

אני זוכר את השיר הזה עד היום

ואיך שרתי אותו, כלומר קידמו אותי

למדתי פסנתר בקיבוץ תל יוסף,

המון תרבות קיבלתי.

00:37:30

אבל בעניין האמונה, איך התגברתי?

קודם כל הסתגלתי, לא אכלתי לא כשר,

המשכתי לאכול אצל היהודייה הפרסייה.

כמובן תפילה לא הייתה לי אפשרות להתפלל

היה לי כמובן משברים נפשיים, בגלל זה

לקחו אותי לפסיכולוג בחיפה,

אני זוכר את שמו, הוא גר בכרמל,

זכרונו לברכה, זאב גריק קראו לו

והוא עודד אותי כי הייתי חולם סיוטים בלילה.

00:38:00

זה משבר, לא רק של האמונה, בכלל משבר

של הגירה, של שינוי אווירה, של ריחוק מאמא

והיו באים פעם בשלושה חודשים לבית,

גם תחבורה לא הייתה.

אז עברנו את זה בסוף כי בסופו של דבר

גם חברים שלי שהיו, חלקם נשארו דתיים,

חלקם נשארו שומרי מסורת כמוני,

אבל לאוו דווקא דתיים.

00:38:30

כן.

-הייתה חברת נוער, ביניהם היו גם חבר'ה

היו גם ניצולי שואה, ילדים, כן.

מבוגרים מאיתנו קצת אבל היו גם.

הייתה אווירה מאוד מאחדת.

אז עוד לא ידענו עדות וכל השיט הזה

00:39:00

שהתפתח אחר כך.

לא היו עדות, הייתה קהילה אחת מאוחדת.

אני מתאר את זה בצורה מאוד נוקבת

בספר "ישראל מיר".

את האחווה הזאת גם בפלמ"ח

גם בקפריסין של ניצולי שואה עם העולים ממרוקו

הצעירים שקרו להם "הצרפתים",

לא היה שם שום קיטוב, שום בדלנות, שום כלום.

עם אחד.

00:39:30

נכון, נכון,

אני נהייתי ישראלי.

תראי, הייתה תחרות ארצית לכתבי נוער

ואני נבחרתי, היה אז משה בן שאול, זכרו לברכה,

עורך של מעריב לנוער, נבחרתי ככתב נוער

עם העברית שלי, כי אני פיתחתי את העברית,

למדתי עברית בחו"ל, גם פיתחתי אותה,

קראתי המון ספרים בקיבוץ

ואחרי זה הכריזו על תחרות הסיפור הקצר

של "דבר" לילדים.

00:40:00

ואני קיבלתי פרס ראשון.

עוד עולה.

תיארתי שם איזה סיפור סוריאליסטי

על מחבואים לאור הירח בעמק בית שאן.

וקיבלתי פרס,

זו הייתה אנציקלופדיה,

האנציקלופדיה הגיעה לקיבוץ ונעלמה

כי היה מכתב "זכית מקום ראשון".

והחזרה הביתה מהקיבוץ למעברה,

מהקיבוץ למעברה, מה היא עושה?

00:40:30

זו חוויה קודם כל, הניתוק הזה שאתה בא הביתה,

זו שמחה לספר את החוויות

במגדל המים לכל הילדים,

זו חוויה מאוד יפה.

וכמובן שלמדתי פסנתר בתל יוסף

והייתי במקהלה, התחלתי לכתוב,

לסוף השנה להצגות של חוות הנוער,

אני הייתי כותב מחזות

כתבתי מחזה לילדים בשם "השוק הפרסי",

00:41:00

ומכאן גם כתבתי כל מיני חמשירים

שלאט לאט פרסמתי את הספרון הראשון שלי

בטח, התפתחתי בכתיבה מאוד, דרמטי.

מאז שהגעתי לארץ זה לא ניתק לעולם,

כתבתי על זה נסעתי, חקרתי

והמשכתי לכתוב, הרציתי על זה

בפורמים שונים וזה לא ניתק ממני.

כן.

-תשמעי, מה שאני רוצה לומר הוא כזה:

00:41:30

זכינו בעלייה הזאת במה שלא זכו אבותינו

2,000 שנה. זכינו לחזור לארץ שלנו

לשורשים שלנו ולארץ שקיבלה אותנו

כמיטב יכולתה, בטוב ביותר שהיא יכלה.

היו כמובן משגים בכל דבר,

בגל הגירה יש משגים,

00:42:00

אבל כשהגענו לארץ, ברור שנתקלנו במהלך השנים,

אפילו גם כשהייתי בצבא למשל,

הכרתי בחורה מהכרמל, אני עוד זוכר,

זה היה ברחוב הנשיא 41,

אני זוכר את המקום, הכרתי נערה שנגנה

על פסנתר ואני אפילו ניגנתי איתה

וכשבאתי לראיון, הייתי צריך להיות חייל

בחיל הים, אז דבר ראשון שאל "מאיזה מוצא אתה?"

00:42:30

ברור שהוא התנגד ואחר כך היא ניסתה להתקשר

ובכתה ואני לא רציתי, הייתה בי גאווה

היום אני כבר לא עושה את החישוב הזה.

הייתה איזו בדלנות.

לא נקרא לזה גזענות, זה מיותר כי כולנו

שייכים לעם אחד,

אבל הייתה איזו בדלנות.

אבל כשהגעתי לארץ ויצא הספר שלי "ארמנד"

שאמרתי לך, עורר דיי הדים בארץ

00:43:00

התראיינתי לטלוויזיה, אז היה, התראיין יחד

איתי שלמה בר

וראיין אותנו מאיר שלו.

מאיר שלו ראיין אותי ואז הוא אומר לי

"למה לקח לך 30 שנה כתבת את הספר שלך?"

אמרתי לו עברנו 3 שלבים: שלב הבושה,

אמרנו מה, מרוקאים, במה יש לנו להתגאות,

00:43:30

וזה לא מעט בדיכויים של חלק מהאנשים

שיושבים פה והתבדלותם והתנשאותם.

עברנו לשלב ההשלמה, שאמרנו מרוקאים זה לא

בושה אבל זה גם לא כבוד גדול.

עד שהגענו לשלב הגאווה ונתתי לו דוגמה

שחולצת רקמה מוכתמת שכיבסתי אותה

ולבשתי אותה והתגאיתי בה, ועכשיו אמרתי לו

שהגעתי לשלב הגאווה, יכולתי לכתוב את הספר.

00:44:00

עכשיו הוא אומר לי "למה נובלה מרוקאית?"

דרך אגב, השם המקורי היה

"ארמנד: בין בריחה למסע",

ספק ילד נוסע ספק בורח.

אבל נתן יונתן, זכרו לברכה, אמר "תן לזה

הד מרוקאי", אז קראנו לזה "נובלה מרוקאית".

הוא שואל אותי בקצת הומור, מאיר שלו

"למה נובלה מרוקאית? למה לא נובלה פולנית

או יוגוסלבית או צפון אפריקאית?"

אמרתי לו "זה מה שיצא על ידי המערכת",

00:44:30

אחרי כמה שנים הוא כתב "רומן רוסי".

אני מאוד מכבד אותו ומעריך את הכתיבה שלו.

זהו.

המסר שאני רוצה להוביל הוא שיש לנו כתר

שנקרא "התרבות הישראלית

וחיי היהודים בארצם".

הכתר הזה, כל קהילה תרמה את היהלום שלה

00:45:00

סך הכל, יש מורשת משותפת שזה היהדות,

אבל סך הכל כל מורשת וכל תרבות מושפעת

מושפעת גם מזרים שהביאה כל קהילה לפה,

זה מה שמהווה את הנזר ואת הכתר

של מדינת ישראל ולכן צריך לכבד ולהוקיר

כל יהלום וכל יהלום,

פחות טוב או יותר טוב,

פחות מלוטש או יותר.

תראי, יש שיר ידוע מאוד שאני תרגמתי אותו

לעברית, דרך אגב,

00:45:30

הוא מופיע אצלי בספר הזיכרון על אמי.

אני אתן לך עותק, למרות שזה משפחתי.

ואני תרגמתי אותו לעברית

ואני אשיר אותו כמובן במרוקאית,

השיר הוא שיר סמיר מוגרבי

והוא הולך כך:

00:46:00

(שר במרוקאית)

00:46:30

-יפה.

-זה שלך.

תודה רבה.

-תודה רבה.

ברוכים תהיו.

-היה מעניין.

עוזיאל חזן

מראיינ/ת -
אפרת קראוס
אורך הסרטון:
00:42:22
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
תמזרשת
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

שלום לך.

-שלום לך, אפרת.

תאמר לנו מה שמך.

עוזיאל חזן.

כן ואיפה נולדת?

-אני נולדת בכפר מאוד קטן בהרי האטלס הגבוהים

השם שלו זה תמיזשט,

לא רחוק מהעיירה אסארג,

ששם התגורר איש המיסטיקה יעקב וזאנה

שחבר עם פרופסור בירו,

כתב עליו שני ספרים.

נולדתי ב-45', בתום המלחמה.

-כן.

הורי מופיעים פה מולך

בציורים של ולדימיר מניוב.

הוריי נולדו בכפרים סמוכים,

אמי נולדה באינמרחת ואבי בתמיזשט

והם היו כפריים עם חיים פשוטים,

פסטורליים, אידיליים.

ללא כימיקלים וללא קרינות וללא לחץ

של החיים המודרניים.

הכל הם סיפקו לעצמם, את הלחם, את הבשר,

את המים מהנהר, קמח מטחנת הקמח

והם חיו באווירה שאמי כל חייה התגעגעה אליה.

בגיל שנה, אחרי שאבי התגרש ממנה,

אני הייתי בן יחיד מהנישואים הראשונים של הוריי,

אחר כך הם נישאו שנית ואז עברנו לקזבלנקה.

אה, כשהיית בן שנה אבא ואמא התגרשו

ועברת עם אמא?

עם אמי לקזבלנקה בהזמנת אחותה

שכבר הייתה מעורה בחיי העיר המודרנית

בכפר הקטן הזה גרו משפחות בודדות,

5,6,7 משפחות, לא יותר.

וכמה בכל הכפר?

-בכל הכפר כ-40 איש.

40 יהודים.

-יהודים, אבל מתוך כמה?

מתוך 200-150.

הכפר שוכן לרגלי האטלס הגבוה,

כך שבחורף מלא שלג, ערוצים, פלגים של מים

ובשבילנו כילדים זה היה דבר שמאוד העשיר

את הדמיון.

לימודים לא היו, היה מלמד שהיה מגיע

מהעיר מרקש פעם בשבוע.

מושיב אותנו תחת עץ האגוז שליד הנהר

ומלמד אותנו קצת תורה, קצת סידור.

בית כנסת היה אבל זה לא היה בית כנסת,

זאת הייתה גומחה בתוך הקיר

שבה היה מעין ספר תורה

והיו צריכים לאסוף מניין מכל הכפרים מסביב

בעיקר בסופי שבוע ובחגים.

אז אין לך בעצם הרבה זיכרונות משם.

יש לי המון זיכרונות. כל הספר שלי "ארמנד"

שהוא היה הספר הראשון, על פי עדות עיתון הארץ,

שהכניס את ההווי ואת המסורת של יהודי מרוקו

לספרות העברית

וזה יצא בעריכת נתן יונתן, זכרו לברכה,

בספרית פועלים

והוא היה, הייתי אומר, מעין חידוש, זה יצר

בום כזה בחברה הישראלית

כי פעם ראשונה מתוארים החיים האלה

בצורה ספרותית מקיפה.

גם הביקורות היו בהתאם,

המון ביקורות של כל העיתונים.

היום הם קצת חסכניים יותר.

באיזה שנה?

-אני מתאר בספר הזה את חיי מלידתי

עד גיל 10 וחצי, השנה בה עלינו ארצה.

כולל החלק של קזבלנקה.

-כן.

ולשאלה שלך, כל שנה חזרנו לכפר

אמי ואני הגענו עד למרקש, משם באיזה שהוא רכב

מטלטל, גרוטאה עד לעיירת המחוז אגויים,

שם נמצא צדיק מאוד מפורסם רבי דוד ומשה

שגם עליו כתב פרופסור בירו הרבה

ומשם אמי הייתה לוקחת רכב עם פרדה

והיא הייתה נוהגת בפרדה ואני מאחורה

וכל ההרפתקה הזאת בדרך,

עצירה באמצע, הכנת תה על אבנים,

קטיפת כל מיני צמחי מרפא, מנטה על הנהר,

בקיצור, חוויה.

כן, זה בוא נאמר לא נציגות אבל נוכחות

של מספר משפחות

שכמובן כל המשפחות האלה הגיעו בהזמנת השבטים,

חלקם ממגורשי ספרד, חלק הגיעו לכאן עוד

בחורבן בית ראשון ואתם ראשי שבטים

ביקשו בעלי מלאכה,

צורפים, נגרים, מסגרים וכדומה

והביאו אותם לכפר.

והיהודים היו אלה ש...

-כן, שהגיעו לשם.

טוב, אז אמא עוברת לקזבלנקה.

אמא עוברת לקזבלנקה בהזמנת אחותה,

אחותה עבדה במרפאה של המלך,

היה אז מוחמד החמישי, אצל רופאה צרפתייה

שעבדה במרפאה

ואני ואמי התגוררנו בבית של אותה רופאה

עד שהיא סיימה שם את העבודה

ואז הלכנו לגטו, למלאח של קזבלנקה.

קזבלנקה היא עיר יחסית מודרנית,

הייתה כפר דייגים.

עם בית לבן ליד המגדלור

בגלל זה קראו לה קזבלנקה, הבית הלבן.

ואחר כך התפתחה והחלה בעיקר בשנות ה-40

וה-50 של המאה ה-20 אורבניזציה, עיור

שכל הכפרים האלה. ב- 1936 הייתה מגיפה של

טיפוס, גם סבתי מתה מזה כשהיא באה העירה,

עזבה את הכפר ומתה בגיל 40 והרבה ברחו

בגלל העוני ששרר אז והבצורות ששררו

באזור האטלס ובאו אל העוני המנוון

ולגטו הצפוף ומוכה המחלות

וחלקם התחרטו, חזרו.

אז עכשיו העיר קזבלנקה עצמה,

היהודים שהתעשרו, בעיקר משפחתו של אבי,

המשפחה של אמי הייתה ענייה,

משפחתו של אבי היו עשירים,

עברו לשכונות של הצרפתים

והתגוררו בווילות ובבתי יוקרה.

השאר נשארו בגטו ואנחנו גרנו בגטו,

שמרנו על המסורת היהודית

אבל הרפואה הייתה בכי רע, היו הצרפתים שהגיעו,

הצרפתים פתחו שם בית חולים והתחילו להכניס

קצת יותר רפואה מודרנית.

הילדות שלי כולה עבר למעשה בקזבלנקה,

כל השובביות וגניבת טיפים מהמסעדות כדי להתקיים

מהמוסכים כל מיני דברי נחושת שהיו מוכרים

אותם, שהיה מוכר גרוטאות,

ככה היינו מממנים דמי כיס, כי היה רעב.

היה חשמל? היה מים?

בגטו לא היה חשמל, הכל היה עם פרימוסים.

ואת ההמשך של הסיפור כתבתי בספר

שיצא לפני שלוש שנים בקיבוץ המאוחד

שנקרא "ילדי הנמל" וזה ההמשך

של "ארמנד: נובלה מרוקאית".

חשמל לא היה כמובן, מים לא היו.

הייתה באר, סליחה, הייתה חבית חרס בפינה

והיה ברז ראשי בקצה הרחוב שהיה שם תור

של שואבי מים

וכמובן היו מחלקי מים שהיו ממלאים

והיו מוכרים את זה לבתי היהודים.

היו עוברים ברחובות וצועקים "מים מתוקים,

מים מתוקים"

והם היו ממלאים את חביות החרס.

ברור שפעם בשבוע, בגלל קדושת השבת,

היינו הולכים לחמאם של יהודי בן יששכר

וחמאם זאת הייתה חוויה גם בשבילנו כילדים

סוף סוף לקרצף את כל השכבות שהצטברו

ולבוא חגיגי לבית הכנסת.

עם פיוטים וכל מה שצריך.

-כן.

ועל בית הכנסת תספר קצת.

בית הכנסת כמובן זה היה הבית הכי מפואר

בתוך הגטו הצפוף והנורא

מה זה גטו, זה רחוב של דירות קטנות

בפינה עמדו שירותים משותפים לכולם

שכל פעם שכנה אחת הייתה צריכה לנקות אותם

אבל בית הספר היה מהודר, עם נברשות,

עם ספסלים, מאוד מהודר.

ויום שישי זו הייתה חגיגה לצאת מכל העוני הזה

ולעבור לאיזה שהיא ספירה אחרת, עילאית,

שמימית ואני כילד הייתי בא לבית הכנסת עם

איש זקן עיוור שהוא היה פייטן,

אני הייתי גם מלווה אותו לכל בתי המסחר

של היהודים כדי לקבץ נדבות

והייתי גם בא איתו לבית הכנסת

ובית הכנסת, ברגע שהוא פתח את הפה,

נשכח העיוורון ונשכח העוני

והייתה אווירה ממש...

איך קראו לו?

-אני חושב ימין, כתבתי עליו באחד הספרים.

חגים אני זוכר, אני זוכר בעיקר בכפר.

החג בכפר, חג הפסח היה אהוב עלי

משום שזה חג שבחוץ עמדה פרנה,

טאבון בשפה הערבית

מחימר והיו מכינים סדינים לבנים נקיים חדשים

שמים בהם את הקמח, מנפים, מכינים את הכל,

לשים וישר לתוך ה...

אלה לא היו מצות יבשות, היו מצות כמו שהתימנים,

אחינו התימנים עושים בארץ, עושים את הפיתות

המיוחדות האלה.

אצלנו היו מוסיפים להם חלוקי נחל

והיו מצמידים את זה לדופן

ואז החלה או המצה הייתה יוצאת שקערורית,

טעימה מאוד.

זה היה חלק מהחוויה.

חלוקי הנחל זה בשביל ליצור את...

-את השקערוריות בתוך הזה וגם לתת לו טעם

יותר, כמובן שהולכים להביא מים נקיים מהנהר,

זה טקס שלם, גם אותו אני מתאר בספרים שלי.

בקזבלנקה החג שהיה אהוב עלי ביותר

זה חג הפורים בגלל התחפושות,

בגלל שהנוהג לבוא עם אקדחי קפצונים

וכל פעם שהם קוראים במגילה "המן"

היינו יורים בקפצונים,

זו הייתה עבורנו חוויה מיוחדת.

ובית ספר? איפה למדת?

-אה סליחה, גם איכה.

כן.

-איכה בתשעה באב זו הייתה חוויה מיוחדת במינה

כל היהודים היו יושבים על הרצפה,

מקוננים, היו שרים שירים מרוקאים מיוחדים

על החורבן וכולם בוכים והיינו קוראים איכה

בטעמים מאוד מיוחדים

ואם תרצי אני יכול לשיר לך.

למשל את קינת איכה היינו קוראים ככה:

איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם, שרתי

במדינות הייתה, למס בכה תבכה וכולי.

את ההפטרה של כיפור היינו שרים:

דברי ירמיהו בן-חלקיהו, מן הכוהנים

אשר בענתות, בארץ בנימין

ויהי דברי יהוה וכולי.

כיפור הייתה גם כן חוויה בפני עצמה,

כל הצום וכל האווירה, לבוש בלבן.

וכל הרחוב היה לובש חג, למה?

בחג היו משתתפים גם הגויים,

כלומר בהרגשה. אני למשל מתאר באחד

הספרים שלי שנקרא "זה לא אותו הבית"

על שכונת מחנה ישראל ברחוב אגרון,

מתאר שם את היהודים בשנות ה-30 וה-40

של המאה ה-20 ואני מתאר בדיוק אותו סיפור

של איכה, איך שבאותה שכונה התגוררו

מוסלמים, יהודים

והנוצרים והמוסלמים היו באים,

רואים את היהודים קוראים קינה

והיית רואה לפעמים דמעה נושרת מהעיניים

שהם רואים. זה דבר שסיפר לי קרוצ'י,

שהוא הגיבור של הספר, שהוא היה בן 94.

אבל במלאח עצמו לא גרו ערבים.

-גרו. המלאח עצמו היו מעורב ערבים ויהודים.

כאשר הגטו היהודי היה טיפה מופרד,

קראו לו "הפאטיו".

אה, זה לא אותו דבר המלאח והגטו?

חלק גרו בחוץ אבל אנחנו גרנו בפאטיו

שזה היה נסגר עם שער בלילה

הוא נקרא פאטיו דה בוחנה,

בוחנה זה הבעלים של הרחוב הזה

וזה רחוב עם סמטאות קטנות שנסגר בשערים.

זה נקרא הגטו?

-זה נקרא הגטו ממש,

אבל היו גם כאלה שגרו קצת גם בחוץ,

מיעוט.

ובעיר עצמה העשירים יותר?

-העשירים אבל גם בשנות ה-50

בעזרת הג'וינט ובעזרת עשירי היהודים

במרוקו בנו ליהודים של הגטו

וגם בגלל התפרצות מגפות,

השלטון הצרפתי התערב

וזה לזכותו של מרשל ליוטה,

שהוא היה מושל מאוד מאוד נאור.

ומאוד אהב את הילידים.

בנו על חוף הים את מה שהם קראו אז

"לביתה יזראלית", כלומר שיכונים ליהודים.

ורוב אנשי הגטו עברו לשיכונים האלה.

זה בשנות ה-50?

-כן.

אני למדתי בהתחלה בבית ספר "אליאנס"

שנה-שנה וחצי,

בשנה הנוספת למדתי ב"אוצר התורה",

את השנים האחרונות ב"אם הבנים".

"אם הבנים" הייתה רשת שהוקמה גם על ידי

לבנים מאירופה

והיא לימדה בעיקר לימודי עברית, יהדות עברית

וגם לימודים כלליים וגם צרפתית

ומה ההבדל בין "אוצר התורה" ל"אליאנס"?

"אוצר התורה" ו"אליאנס",

ב"אוצר התורה" כמו "אם הבנים"

שמו יותר דגש על השפה העברית

בעוד ש"אליאנס" שמו דגש בעיקר על צרפתית,

על ההיסטוריה הצרפתית.

אני זוכר את המחברות עם התמונה של ז'אן דארק.

כן.

-אז איפה למדת יותר שנים?

יותר ב"אם הבנים".

-"אם הבנים", אתה זוכר למה עברת?

תראי, גם בגלל היותם של הורי אנשים דתיים

וגם בגלל שאנחנו בעצמנו שמרנו מצוות ותורה

וזו הייתה האווירה הכי מתאימה.

עד גיל 10 וחצי.

על הקמת מדינת ישראל דיברו?

טוב, אני הייתי בן 3 כך שלא זכרתי

אבל דרך אגב באותו "אם הבנים"

האוכל היה גם כן של הג'וינט,

היו שולחים לנו אבקת ביצים

ממנה היו מכינים וגם חלב באבקה

ובזכות הג'וינט שאני זוכר גם כן ביקור אחד

שלהם בבית הספר, באמת היה שם אוכל,

היה מה לאכול.

לגבי ארץ ישראל...

-לפני זה, איזו שפה דיברתם בבית?

בבית דיברנו ערבית יהודית, מה שנקרא

ערבית מוגרבית יהודית,

כאשר המשפחה של אבי דיברו צרפתית.

-כן

כמובן שאבי החורג דיבר צרפתית,

כי הוא עבד בבתים של צרפתים.

אמי ידעה מעט צרפתית.

אז מדינת ישראל.

תראי, קודם כל אחד המורים שלנו,

או בעצם שניים מהמורים שלנו ב"אם הבנים"

ביקרו בארץ ישראל ואז הם באו וסיפרו לנו

באופן חזותי על כל המראות של התנ"ך,

למשל אשת לוט, למשל סדום, למשל גיא בן הינום

וכל מיני מושגים, הר תבור

וזה מאוד החייה את התנ"ך בעניינו

כילדים קטנים.

והם סיפרו לנו כמובן את החוויות.

לגבי מלחמת העצמאות אני פשוט לא זוכר,

כי הייתי קטן אבל בתור ילדים מאוחר יותר,

ילדים בגיל 6 או 7, מספר שנים לאחר

מלחמת העצמאות, שמענו סיפורים.

למה? היינו בתנועות הנוער,

תנועת נוער "דרור", "הבונים",

התנועות האלה סיפרו על ישראל

והעצמאות וגם בפוגרום שהיה ב...

איך קראו לעיר הזאת ליד אוג'דה

ששם נרצחו כ-42 יהודים.

מתי?

-בזמן הכרזת המדינה.

הבנתי.

-ושמענו את כל הסיפורים, כמובן בדיעבד

קיבלנו ספרים מארץ ישראל,

למשל היה ספר שנקרא "מקראות חדשות"

משם למדנו עברית, כמובן סיפורים על העצמאות

הטרייה הובאו לידי ביטוי גם בספרים האלה.

היו מגיעים שליחי עלייה?

-היו מגיעים שליחי עליה ועוד איך.

ולכפר שלנו הגיעו שליחי עליה ועל זה יש סרט

שמוחזק על ידי הסוכנות היהודית

הורי מספרים שראו בהם משיחים,

כאילו משיח ירד מהשמיים ובא לגאול אותם.

הם עזבו הכל ובאותו לילה העמיסו אותם

על המשאיות, הביאו אותם לנקודת איסוף

ומשם חלקם בעלייה בלתי לגאלית,

שאני דרך אגב מספר עליה בספרי האחרון,

"מי אתה ישראל מיר"

גם נסעתי לחו"ל לאסוף חומרים

על בחור שנפל, איש פלמ"ח

ממרוקו, מפז, שנפל במלחמת העצמאות,

אני מספר את תולדות חייו.

שהוא התאהב בנערה ניצולת שואה

בקפריסין.

סיפור מרתק.

-כן.

כן.

-מתי הגיעו שליחי עלייה לכפר?

שליחי עליה היו כל הזמן.

חברי היקר זכרו לברכה שלמה חביליו,

שהיה מפקד הדרום במלחמת העצמאות

בירושלים הוא היה גם שגריר ישראל בטורקיה

הוא הגיע כשליח ב-1955 עד 1960

והוא הקים שם את כל התנועה,

הוא נשלח מטעם המוסד,

את כל התנועה והעלייה הבלתי לגאלית

את יודעת, בשנה מסוימת סגרו את העלייה.

-ב-56'.

עד 64', ספינת "אגוז" שטבעה,

היא טבעה כי אלה היו עולים בלתי לגאליים

שברחו במחתרת בספינות לא ספינות

ודרך שעלתה בחיי אדם בסופו של דבר.

והיו שליחים, ודאי היו שליחים.

עכשיו, היו גם שליחים שהכינו אנשים לעלייה,

לימדו אותם שירים, לימדו אותם מה קורה

בישראל, הביאו להם את רוח הארץ כדי לעורר

בהם לא רק את הרוח המשיחית

שהייתה טבועה בכולם, בכולם הייתה רוח משיחית

על פי ספר התנ"ך וספרי המשניות והכל

הרוח המשיחית הייתה תמיד,

לשאוף לארץ ישראל בשנה הבאה בירושלים.

מעבר לכך, גם לגרות את הדמיון

ואת החשק לעלות לארץ ישראל.

את הציונות, נכון.

זה היה גם כלפי המבוגרים או שזה רק לילדים?

כלפי כולם, אבל ברור שבעלייה הייתה סלקציה,

בעיקר בשנות ה-50 שהארץ עוד לא התאוששה

אחרי המלחמה, עדיין היה קשה לשאת בעול הזה

של זקנים וחולים, אז עשו סלקציה זמנית.

כן.

-אחרי זה העלו את כל עם ישראל.

כן.

-אני למעשה לא עליתי בתנועת הנוער,

אלא עליתי עם הוריי ובמעברה, במעברת חרובית

ליד כפר מנחם לשם הביאו אותנו

הגיעו שליחים נציגים של קיבוצים, מוסדות

ולקחו אותי בהתחלה לרמת הדסה,

שם למדתי איזה שנה ואחרי הגיעו נציגים

וחילקו אותנו, על זה אני כותב ב"ארמנד"

על אותו משבר זהות ומשבר אמונה,

כי לקחו ילדים בלי להתחשב, עשו להם הרבה טובה

שהוציאו אותנו מאווירה של רעב במעברה

ושל קיצוב, היה אז תקופת קיצוב

הביאו אותנו לשפע, אבל מצד שני לא התחשבו

במשבר הנפשי שלהם.

אני הגעתי עם ציצית קטנה לקיבוץ של

השומר הצעיר,

אמנם קיבוץ נפלא שנתן לי המון,

קיבוץ רשפים,

בעיקר המדריכה שלי אסתר אופהייזן

זכורה לטוב,

אבל לא התחשבו באמונה שלי

ואני זוכר שכשרצו לכבס לי את הציצית הקטנה

חיכיתי עד שתתייבש,

לא זזתי.

עם הזמן כמובן נעשיתי חילוני

אבל עם זיקה למסורת.

ולא אכלתי במטבח,

הייתה אישה פרסייה שהייתה אמו של

ראש ענף הלול, הייתה נוסעת לבית שאן,

עושה שחיטה כשרה והייתי אוכל אצלה.

אני זוכר שהיא הייתה מתבלת את האוכל

הרבה עם נענע.

הבנתי. רק להחזיר אותך רגע לרגע של העלייה.

אתה זוכר את ההודעה של ההורים

"אנחנו הולכים",

איך היה המסלול של העלייה?

אני מתאר את זה בספר "ילדי הנמל"

בפרוטרוט.

כשהודיעו לנו אחרי רישום בסוכנות היהודית

וכמובן לך ושוב, רשמו אותנו והגיעה הבשורה

וכאשר מגיעה בשורה כזאת כל הרחוב,

כל הגטו עומד על הרגליים, שמח ושש

וכמובן היו בדיקות רפואיות

ואחת הבדיקות האיומות שעשו,

וזה ייזכר לדיראון עולם,

זה הגזזת שניתן היה לטפל בה בנפט

או בגלולות

ויש על זה סרט שמישהו מהישוב הישן קיבל

מיליונים מהאמריקאים כדי לעשות ניסויים עלינו

והיו 20,000 ילדים כולל אותי,

מזל, לפני חוות הדעת של הרופאים,

שמי שכבר חמק מזה- חמק.

אבל הרבה מתו, הרבה קיבלו כל מיני נכויות

וגם חוקקו חוק פיצוי של כמה גרושים

אבל זה היה לדיראון עולם.

לקחו אותנו לבית חולים וכל השיער נשר

ועד שהוא צמח מחדש

ורק אז התאפשרה עלייתנו ארצה.

לא, מי שהיה חולה לא נתנו לו לעלות

עד שהוא נרפא.

אני אספר לשאלתך בעניין העלייה שלנו ארצה,

נעשו בדיקות רפואיות, היה תור,

המון ניירת, המון בירוקרטיה,

אבל כאשר תוצאות הבדיקות הגיעו,

את יודעת אנחנו ילדים ששיחקנו ברחוב, התלכלכנו,

אז גילו אצלי גזזת שניתן היה לרפא אותה

במשחות ובנפט השתמשו אז

ועשו לנו הקרנות פי אלף מצילום רנטגן רגיל

וזה מאוד הזיק לי,

יותר מאוחר אחרי עשרות שנים זה הזיק

להרבה אנשים.

20,000 אנשים עברו את זה.

מי שעבר את זה בארץ במרוקו,

הוא ניזוק הכי הרבה כי עשו את זה פעמיים.

מזל שלי שאמי לא הלכה פעמיים.

וזו כמובן הייתה פאשלה,

הייתי אומר בכייה לדורות ולדיראון עולם

של מישהו מהממשל של אז שלנו.

בהזמנת האמריקאים והיה פה מעורב

הרבה כסף כנראה.

אבל בכל זאת, אחרי שנרפאנו מזה,

קיבלנו אישור והשמחה הייתה רבה

והרחוב כולו ליווה אותנו למשאיות

והגויים בכו, תראי לך, בכל זה אחרי 2,000 שנה

שיהודים יושבים, אני ואבות אבותיי, אתה פתאום

ניתק מארץ ילדותך,

וכשהאנייה יצאה מהנמל אז גם בכינו

כי אתה רואה את מחוזות ילדותך,

אתה מתרחק מהם,

למרות שאני לאורך כל החיים שלי עד כה

והכתיבה שלי, אני תמיד נמשך לכפר שלי,

לא לעיר.

למרות שתיארתי גם את העיר,

הזיקה שלי בל תינתק לכפר.

לפני שבועיים חזרתי ממרוקו ממסע

של המשפחה של אבי

של שישה ג'יפים לכפרים הציוריים האלה,

אזור שפעם קשה היה לעבור דרכם

והגענו לנופים מדהימים וכפר אחרי כפר

דיברנו והסרטנו את הנערות רוקדות

ריקודים ברבריים מה שקראו אחוואש.

אין מי שיזכור כבר את הורינו,

כי בביקור הקודם מצאתי כן כאלה שזכרו,

עכשיו כבר אין, אבל בכל זאת הראו לנו

את הבתים איפה שהיהודים גרו.

והחוויה היא בלתי נשכחת שם של הכפר.

והעלייה הייתה ב-55'?

-נכון. למעברת חרובית.

מנמל חיפה במשאיות, כן, כאשר, את יודעת,

השיטה אז הייתה שכל אחד רושמים מה שהוא מבקש,

זה מבקש ירושלים...

ובסוף לוקחים את כולם לנגב.

זה מזכיר את הבדיחה הזאת שנכנסים

למסעדה סינית ומבקשים

מרק צ'ין שום, מרק צ'ין פום, ארבעה סוגי מרק,

המלצר ניגש לחלון ואומר

"מוחמד, 4 פעמים מרק ירקות".

אז עשו לנו אותו דבר,

כלומר הביאו אותנו ואנחנו כל פעם רואים אורות,

אולי פה יורידו אותנו. ממשיכים עד שהגענו

למחשך, מחשך זה תחנת דלק זנוחה

ואי אפשר לנסוע כי הייתה אז תקופה

של פדאיון, ישנו בתחנת הדלק

עד שהעסק הזה...

האיר הלילה, המשכנו ואז קיבלו אותנו

עם ארגז כזה עם כמה שימורים, מיטת סוכנות

ואמי לא רצתה להתרגל, בכתה ובכתה

אנחנו הילדים מצאנו תעסוקה,

הלכנו לכל מיני ככפרים של ערבים

שהיו עדיין טריים, 7 שנים אחרי המלחמה

והיו מחפשים כל מיני חרוזים, כל מיני אפילו

בהמות בית היו שם, שנשארו שם זנוחים.

חרובית איפה זה? בלכיש?

-חרובית זה איפה שכפר מנחם, מסמייה

ככה לתוך תירוש, גפן, כל האזורים האלה,

אזור ציורי יפהפה.

וכמה זמן אתם שם בחרובית?

-היינו בערך כשנה-שנה וחצי.

עם הפדאיון, כל פעם היו

מקפיצים את האנשים וזה.

וההורים? מסתדרים?

-ההורים מה?

הסתדרו?

-בעצם הייתי שם יותר משנתיים

כי את בר המצווה חגגו לי במעברה.

אני זוכר שנסענו לרחובות כדי לצלם את התמונה

הנה התמונה הזאת שם למטה,

את רואה אותה?

כן.

אז בר מצווה במעברה ואיפה אתה לומד?

וכמובן בר המצווה מאולתרת,

עם כמה ברווזים שראו אצלנו בחצר.

מה את שואלת?

איפה למדת?

-במעברה עצמה הייתה כתה של מורים שהיו מגיעים

ומלמדים אותנו באופן דיי שטחי.

היה מגדל מים שם, כשהלכתי בסוף לקיבוץ,

הייתי בא ומספר לכל הילדים שנשארו

חוויות מהקיבוץ.

היו מתאספים ליד מגדל המים, כן,

החלפת חוויות.

הייתי מביא להם את העולם החדש.

-כן.

אז באמת מתי לקחו אותך לקיבוץ?

בגיל 11 וחצי.

-זו הייתה החלטה של ההורים?

תראי, ההורים לא ידעו כלום,

אמרו להם ניקח את הילד שלכם ללמוד

יהיה לו מה לאכול, מה הם יודעים?

לא אמרו שומר צעיר מגדלים חזירים או לא.

בכלל, אנחנו היינו המומים כשהגענו

ואני הלכתי לחטט בפחי אשפה של כפר מנחם

ומצאתי שם אפרוחים,

היה להם אז אפרוחים במכונה כזאת שהיו

מדגירים אותם ואפרוח שהוא פצוע או משהו,

היו זורקים אותם לפח האשפה

והיינו מרחמים על האפרוחים,

היינו מביאים אותם

ואז ראינו חזירים,

באנו סיפרנו להורים, אמי ואבי החורג

יש שם חזירים, הם הזדעזעו, אמרו

"בארץ ישראל?"

הם לא הבינו שגם חברה חילונית

שחלקה הגדול ייסד את הארץ הזאת

אבל בכל זאת, כל אדם באמונתו.

אז החלק שהם באו לא אמרו להם

לקיבוץ של השומר הצעיר,

אמרו קיבוץ זה כפר שלמד טוב, יאכל טוב

ואכן למדתי טוב ואכלתי טוב.

אה, דרך אגב, באותו כפר, הלכתי עם המחנך

אני זוכר קראו לו יואב, אני בספר קורא לו זאב,

ואני מסתכל לשמיים, הוא אומר לי

"מה אתה מחפש שם?"

אמרתי לו "אני מחפש את אלוהים"

אז הוא אומר לי "אין לך מה לחפש, אין אלוהים".

וחלק מאנשי הקיבוץ הם ניצולי שואה

ואת יודעת, יש הרבה ויכוח

על האמונה אחרי השואה,

הרבה ספרים נכתבו, הרבה אדמו"רים

שהם ניצולי שואה הם היו אדמו"רים גדולים.

אבל בכל זאת זה יצר אצלי זעזוע,

זה משבר האמונה שאני מדבר עליו.

שפתאום בקיבוץ אומרים לך "אין אלוהים".

-כן. אני מכבד אותם, מכבד את אמונתם

גם כשישנו בליל הסדר בקיבוץ והייתי קורא

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"

לא, שכל אחד עומד עלינו לכלותנו

ואנו ניצלים מידם.

לא היה כתוב "הקדוש ברוך הוא

מצילנו מידם".

אז זה קצת חרה לי, אבל שוב,

אני מכבד את אמונתו של כל אחד.

המשבר הזה, תביני שלילד יש יצר חיים

שהוא מעל לכל דבר.

יצר החיים גבר. היה טוב, היו מסיבות,

היו התחפשויות, נבחרתי מתוך הרבה ילדים

בקיבוץ הארצי לשיר במקהלת הנוער

של הקיבוץ הארצי, אני זוכר זה היה ב-1956

לשיר בהיכל התרבות במקהלה,

זה נקרא פסטיבל בינלאומי של שירה

לשיר את שיר העבדים, מקהלת העבדים

מתוך נבוקודונוסור

אני זוכר את השיר הזה עד היום

ואיך שרתי אותו, כלומר קידמו אותי

למדתי פסנתר בקיבוץ תל יוסף,

המון תרבות קיבלתי.

אבל בעניין האמונה, איך התגברתי?

קודם כל הסתגלתי, לא אכלתי לא כשר,

המשכתי לאכול אצל היהודייה הפרסייה.

כמובן תפילה לא הייתה לי אפשרות להתפלל

היה לי כמובן משברים נפשיים, בגלל זה

לקחו אותי לפסיכולוג בחיפה,

אני זוכר את שמו, הוא גר בכרמל,

זכרונו לברכה, זאב גריק קראו לו

והוא עודד אותי כי הייתי חולם סיוטים בלילה.

זה משבר, לא רק של האמונה, בכלל משבר

של הגירה, של שינוי אווירה, של ריחוק מאמא

והיו באים פעם בשלושה חודשים לבית,

גם תחבורה לא הייתה.

אז עברנו את זה בסוף כי בסופו של דבר

גם חברים שלי שהיו, חלקם נשארו דתיים,

חלקם נשארו שומרי מסורת כמוני,

אבל לאוו דווקא דתיים.

כן.

-הייתה חברת נוער, ביניהם היו גם חבר'ה

היו גם ניצולי שואה, ילדים, כן.

מבוגרים מאיתנו קצת אבל היו גם.

הייתה אווירה מאוד מאחדת.

אז עוד לא ידענו עדות וכל השיט הזה

שהתפתח אחר כך.

לא היו עדות, הייתה קהילה אחת מאוחדת.

אני מתאר את זה בצורה מאוד נוקבת

בספר "ישראל מיר".

את האחווה הזאת גם בפלמ"ח

גם בקפריסין של ניצולי שואה עם העולים ממרוקו

הצעירים שקרו להם "הצרפתים",

לא היה שם שום קיטוב, שום בדלנות, שום כלום.

עם אחד.

נכון, נכון,

אני נהייתי ישראלי.

תראי, הייתה תחרות ארצית לכתבי נוער

ואני נבחרתי, היה אז משה בן שאול, זכרו לברכה,

עורך של מעריב לנוער, נבחרתי ככתב נוער

עם העברית שלי, כי אני פיתחתי את העברית,

למדתי עברית בחו"ל, גם פיתחתי אותה,

קראתי המון ספרים בקיבוץ

ואחרי זה הכריזו על תחרות הסיפור הקצר

של "דבר" לילדים.

ואני קיבלתי פרס ראשון.

עוד עולה.

תיארתי שם איזה סיפור סוריאליסטי

על מחבואים לאור הירח בעמק בית שאן.

וקיבלתי פרס,

זו הייתה אנציקלופדיה,

האנציקלופדיה הגיעה לקיבוץ ונעלמה

כי היה מכתב "זכית מקום ראשון".

והחזרה הביתה מהקיבוץ למעברה,

מהקיבוץ למעברה, מה היא עושה?

זו חוויה קודם כל, הניתוק הזה שאתה בא הביתה,

זו שמחה לספר את החוויות

במגדל המים לכל הילדים,

זו חוויה מאוד יפה.

וכמובן שלמדתי פסנתר בתל יוסף

והייתי במקהלה, התחלתי לכתוב,

לסוף השנה להצגות של חוות הנוער,

אני הייתי כותב מחזות

כתבתי מחזה לילדים בשם "השוק הפרסי",

ומכאן גם כתבתי כל מיני חמשירים

שלאט לאט פרסמתי את הספרון הראשון שלי

בטח, התפתחתי בכתיבה מאוד, דרמטי.

מאז שהגעתי לארץ זה לא ניתק לעולם,

כתבתי על זה נסעתי, חקרתי

והמשכתי לכתוב, הרציתי על זה

בפורמים שונים וזה לא ניתק ממני.

כן.

-תשמעי, מה שאני רוצה לומר הוא כזה:

זכינו בעלייה הזאת במה שלא זכו אבותינו

2,000 שנה. זכינו לחזור לארץ שלנו

לשורשים שלנו ולארץ שקיבלה אותנו

כמיטב יכולתה, בטוב ביותר שהיא יכלה.

היו כמובן משגים בכל דבר,

בגל הגירה יש משגים,

אבל כשהגענו לארץ, ברור שנתקלנו במהלך השנים,

אפילו גם כשהייתי בצבא למשל,

הכרתי בחורה מהכרמל, אני עוד זוכר,

זה היה ברחוב הנשיא 41,

אני זוכר את המקום, הכרתי נערה שנגנה

על פסנתר ואני אפילו ניגנתי איתה

וכשבאתי לראיון, הייתי צריך להיות חייל

בחיל הים, אז דבר ראשון שאל "מאיזה מוצא אתה?"

ברור שהוא התנגד ואחר כך היא ניסתה להתקשר

ובכתה ואני לא רציתי, הייתה בי גאווה

היום אני כבר לא עושה את החישוב הזה.

הייתה איזו בדלנות.

לא נקרא לזה גזענות, זה מיותר כי כולנו

שייכים לעם אחד,

אבל הייתה איזו בדלנות.

אבל כשהגעתי לארץ ויצא הספר שלי "ארמנד"

שאמרתי לך, עורר דיי הדים בארץ

התראיינתי לטלוויזיה, אז היה, התראיין יחד

איתי שלמה בר

וראיין אותנו מאיר שלו.

מאיר שלו ראיין אותי ואז הוא אומר לי

"למה לקח לך 30 שנה כתבת את הספר שלך?"

אמרתי לו עברנו 3 שלבים: שלב הבושה,

אמרנו מה, מרוקאים, במה יש לנו להתגאות,

וזה לא מעט בדיכויים של חלק מהאנשים

שיושבים פה והתבדלותם והתנשאותם.

עברנו לשלב ההשלמה, שאמרנו מרוקאים זה לא

בושה אבל זה גם לא כבוד גדול.

עד שהגענו לשלב הגאווה ונתתי לו דוגמה

שחולצת רקמה מוכתמת שכיבסתי אותה

ולבשתי אותה והתגאיתי בה, ועכשיו אמרתי לו

שהגעתי לשלב הגאווה, יכולתי לכתוב את הספר.

עכשיו הוא אומר לי "למה נובלה מרוקאית?"

דרך אגב, השם המקורי היה

"ארמנד: בין בריחה למסע",

ספק ילד נוסע ספק בורח.

אבל נתן יונתן, זכרו לברכה, אמר "תן לזה

הד מרוקאי", אז קראנו לזה "נובלה מרוקאית".

הוא שואל אותי בקצת הומור, מאיר שלו

"למה נובלה מרוקאית? למה לא נובלה פולנית

או יוגוסלבית או צפון אפריקאית?"

אמרתי לו "זה מה שיצא על ידי המערכת",

אחרי כמה שנים הוא כתב "רומן רוסי".

אני מאוד מכבד אותו ומעריך את הכתיבה שלו.

זהו.

המסר שאני רוצה להוביל הוא שיש לנו כתר

שנקרא "התרבות הישראלית

וחיי היהודים בארצם".

הכתר הזה, כל קהילה תרמה את היהלום שלה

סך הכל, יש מורשת משותפת שזה היהדות,

אבל סך הכל כל מורשת וכל תרבות מושפעת

מושפעת גם מזרים שהביאה כל קהילה לפה,

זה מה שמהווה את הנזר ואת הכתר

של מדינת ישראל ולכן צריך לכבד ולהוקיר

כל יהלום וכל יהלום,

פחות טוב או יותר טוב,

פחות מלוטש או יותר.

תראי, יש שיר ידוע מאוד שאני תרגמתי אותו

לעברית, דרך אגב,

הוא מופיע אצלי בספר הזיכרון על אמי.

אני אתן לך עותק, למרות שזה משפחתי.

ואני תרגמתי אותו לעברית

ואני אשיר אותו כמובן במרוקאית,

השיר הוא שיר סמיר מוגרבי

והוא הולך כך:

(שר במרוקאית)

-יפה.

-זה שלך.

תודה רבה.

-תודה רבה.

ברוכים תהיו.

-היה מעניין.

עוזיאל חזן
אפרת קראוס
תמזרשת
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: