מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שמי שבת רימון.

אני בן יוסף וסמרה שבת כהן.

נולדתי בבצרה ב-1943,

למשפחה שאז היו כבר 10 לפני,

ואני הייתי מספר 11

ואחי היותר קטן, 12.

שני האחים הגדולים ביותר,

אח ואחות, נפטרו כשהיו תינוקות.

אז היו מחלות ילדים,

00:01:00

אני מדבר על שנת 1920.

1920, 1919 - אלה השניים

הראשונים שנפטרו.

אנחנו נמצאים בבית שהיום נקרא

'בית כרמלה ואברהם שבת'.

הבית הזה יצא למכרז,

בגלל שעיריית כפר סבא

הכריחה את בעלי הבתים...

לא להרוס אותו, בגלל אופי הבניין,

00:01:30

אלא לשחזור ושימור.

ואז הוא יצא למכרז,

והאחיין שלי זכה במכרז.

והוא החליט...

לשפץ, כמו שהוא...

כל מה שאתם רואים פה, זה

בעצם היה אותו דבר, רק חדש,

ולקרוא לבית על שם ההורים שלו

ולהנציח אותם במוזיאון של ה...

שהצלחנו לאסוף לבד,

00:02:00

חפצים ותמונות וכל מיני דברים,

להנציח את ההורים, עם העלייה מעיראק

ואת חיי המעברה של שנות ה-50',

כשעלינו לישראל.

בעצם רצינו להציג כאן...

איך אנחנו מאיגרא רמא ירדנו

לבירא עמיקתא של חיי המעברות,

ולאן הגענו היום.

מאיפה השם 'רימון'?

רימון...

00:02:30

ניתן לי על ידי אחי

הגדול, שהוא היה אז...

הוא יליד 1922, והוא היה

בן 21 כשאני נולדתי,

והוא היה מעורה בסרטים וזה,

והיה שחקן בשם ריימונד בר,

או ריימונד מי-יודע-מה. החליט, אני רימון.

קראו לי בעצם ריימונד, אבל

העיראקים, קשה להם להגיד ריימונד.

יותר קל להם להגיד

רימון, אז נשאר רימון.

00:03:00

והוא בעצם נתן לכל האחים הקטנים את השמות.

אחי היותר קטן ממני,

הוא קרא לו סמי,

על שם סמי דיוויס.

ואחותי היותר גדולה ממני, קרא לה אסמהאן,

על שם הזמרת העיראקית אמאל אל-אטרש.

אחי, היותר גדול

ממנה, קרא לו פריד.

למרות שהיום השמות שלהם שונים.

פריד זה שמואל,

אסמהאן זה דליה. אני נשארתי

רימון וסמי נשאר סמי.

00:03:30

ושם המשפחה 'שבת', ידוע לך משהו?

שבת, אני יודע... מה שאני יודע זה

שהסבא של אבא שלי, קראו לו שבת.

אז מי אתה? אברהם בן יוסף שבת.

היו אומרים את כל השמות.

וכשהגענו ארצה בעצם, אמרנו:

"אנחנו, קוראים לנו שבת כהן."

אמרו: "כהן יש הרבה. שבת אין."

אז השאירו לנו שבת. אחי

היותר גדול, שהיה נשוי,

00:04:00

בא לארץ, קראו לו אהרון כהן.

הוא לא הסכים להחליף.

והיום, לאט לאט, תקשיבי, יש לי...

אחד האחים, שמואל, שאמרתי קודם,

חזר להיות כהן.

אני זוכר את הסיפורים של אמא שלי.

אני מדבר על שנות 1915,

שהיא התחתנה אז עם אבא שלי.

אבל היא באה גם מבית

שהיה מבוסס, בדיוואניה.

00:04:30

איך קראו לה? -קראו לה סמרה.

ולאבא? -ולאבא שלי קראו יוסף.

במה הוא עסק? -אבא שלי היה סוחר.

בהתחלה הוא התעסק עם כל מיני

בדים וזה, ואחר כך ראה שחסר טבק,

והחליט לעסוק בטבק.

וכאן זה הלך לו טוב, קלף טוב,

והיינו משפחה די אמידה.

00:05:00

חיינו טוב. -הייתה לכם חנות, או שהיה

מוכר לכל מיני מקומות? -הייתה לו חנות.

הייתה חנות והיה מחסן גדול, שהיו

בו עובדים ומלפפים בו סיגריות.

והיה מוכר בחבילות סיגריות.

ואז... -מאיפה הוא למד את המקצוע?

-הוא... החיים לימדו אותו.

זאת אומרת, לא היה איזה בית ספר או משהו.

אלא הביא בעלי מקצוע והם עשו.

הוא היה סוחר, הוא ידע לקנות ולמכור.

איפה הייתה החנות? -בבצרה עצמה.

00:05:30

בשוק? -בחנות. זה

נקרא רחוב של סוחרים,

אז שם הייתה לו החנות.

הוא היה אדם מאוד מוערך ומאוד...

אהבו אותו, הסביבה שלו,

אפילו שהיא הייתה ערבית,

כי הוא היה אדם ישר.

והסיפור הכי גדול שאני

שמעתי מאמא שלי, לגבי אבא,

לגבי הסביבה שלו, זה שבא איזה

סוחר שרצה לקנות ממנו טבק.

00:06:00

מתברר שהוא סוכן, היה...

מתנייד, של תמרים.

והוא בא עם איזו חבילה

והוא השאיר אותה על ה...

חבילות טבק של אבא

שלי, ושכח אותה והלך.

אבא שלי, אחרי שהאנשים הלכו,

ראה את החבילה, אז הוא פתח,

ורואה הכל דינרים.

אלפי דינרים היו בפנים.

ספר את זה והכניס את זה לכספת.

00:06:30

אחרי שעה, הגיע בן אדם

עם שתי אבנים ביד,

עם חצי גוף עירום ומכה.

"מי הרחמן שיחזיר לי? יהרגו אותי.

זה לא כסף שלי,"

וזה. ואז אבא שלי

קפץ החוצה וקרא לו,

ואמר לו: "שב."

הביא לו כוס מים. "תשתה, תנוח."

אמר לו: "מה לשתות? אני מת. אתה רוצה

שאני אשתה?" הוא אומר לו: "תנוח,

"אלוהים גדול," וזה,

00:07:00

וכל המוסלמים שבסביבה, כולם התאספו

ליד החנות, לראות מה היהודי הזה,

יוסף, אבא של אברהם,

אבו איברהים, היו קוראים לו,

רוצה מהבן אדם הזה.

ואז הוא אומר לו: "אתה יודע בדיוק כמה?"

הוא אומר לו: "בדיוק אני יודע כמה."

הלך לכספת, הוציא את החבילה,

ואז הוא פתח וספר, והוא התחיל

לבכות ולחבק את אבא שלי,

והוא הוציא שטר של 100 דינר,

אני לא יודע מה, רצה לתת לאבא.

00:07:30

אבא אמר לו: "אני

לא חמדתי בכל הכסף,

"אתה רוצה לשכנע אותי עם 100 דינר? אני לא

רוצה כלום. אלוהים שולח על דברים טובים."

ואז אפילו השכנים שלו אמרו לו:

"אבו איברהים, מה אתה עושה?

"איך אתה מחזיר דבר כזה?"

הוא אומר: "הוא היה מת."

אמרו לו: "מה? שימות.

מה אכפת לך, אתה?"

הוא אמר: "לא, זה בן אדם שאלוהים

נתן לו נשמה. צריך לשמור עליו."

00:08:00

זה היה בית, מסביבו כביש.

-בשכונה מעורבת? -מעורבת.

כן. מול בית קפה גדול

שקראו לו (ערבית).

זה בית קפה שישבו שם

הסוחרים הגדולים.

ישבו במדרגות כאלה.

אני חושב שבהתאם ל...

למעמד של אותו אדם, היו

מושיבים אותו ב...

כמה שיותר גבוה. -איך

נראה הבית שלכם?

00:08:30

הבית שלנו, ככה. היינו נכנסים מדלת

ענקית, 2 דלתות כאלה שנפתחות.

אני זוכר, היינו עולים במדרגות. אנחנו

גרנו למעלה, ולמטה היה מחסן גדול,

ענק, של בעל הבית.

אבודקר קראו לו. -זה היה בית

בשכירות, או בית...? -בשכירות שגרנו.

עכשיו, הבית הזה,

היה מסביבו כביש.

ובתי קפה מסביב, והיו... צורף, לא

היה רחוק וחייט לא היה רחוק מהבית.

00:09:00

כאשר בפרהוד,

הבן של בעל הבית,

עם נשק, שמר עלינו.

עמד יום ולילה ליד הדלת,

ולא הסכים שישברו לנו את הבית

ויכנסו לעשות פראות ביהודים.

בן אחר שלו שמר על

החנות של אבא שלי.

עד הערב.

אם אינני טועה, אז

אחד הימים האחרונים,

שהוא התעייף, רצה

ללכת לאכול משהו,

00:09:30

וזה, כשהוא הלך הביתה, אז

שברו את החלון של אבא שלי.

היה משהו בתוך הבית

הגדול הזה, מבחינת...

איך חיממתם? בישול...?

איך ישנתם על מיטות? איך זה

נראה, זה היה בית אירופאי?

בית עם 10 חדרים.

אחי הגדול, כשהתחתן, נשאר בבית.

לא יוצאים.

היה סלון, בית שנקרא 'סלון',

00:10:00

זה היה עם ספות ועם כאלה...

כורסאות ושולחנות,

ותנורי חימום על פחם.

אמא בישלה, במה? -אמא בישלה...

את זה אני... קשה לי... תנור,

אני זוכר, היה תנור... -פתיליה?

פתיליה, יותר מאוחר.

אבל לפני זה היו מדליקים פחמים,

ועל זה, זה נקרא 'כאנון',

00:10:30

היו שמים את הסיר.

מטבח ענק. היו יושבות שם מבשלות.

אני לא זוכר... -היו לכם עוזרות?

בטח. עוזרת, אין...

אמא שלי כמעט לא כיבסה לבד,

אלא הייתה באה עוזרת, פעמיים

בשבוע, ועושה כביסה. -ורחצה?

רחצה, היינו מתקלחים.

יש מקלחת, יש שירותים.

לא סניטריים כמו

של היום, אבל היו.

00:11:00

הייתה לנו רחבה גדולה בתוך הבית,

והחדרים מסביב. -איך הייתם לבושים?

לבוש?

לבוש - בדרך כלל הילדים עם שמלות.

היה לזה שם? -דשדשה.

אני זוכר, זה, דרך אגב, מאוד נוח,

דשדשה. במיוחד ב... -גם בנים וגם בנות?

-בנים ובנות.

בנות אבל שמלות אחרות, בנים

זה שמלות אחרות. -ועל הראש?

00:11:30

על הראש, לא הלכנו כלום.

וההורים גם הלכו עם הלבוש הזה? -לא. אני

לא זוכר את אבא שלי הולך עם דשדשה.

אולי... היה לו זבון.

מה זה זבון? -את יודעת מה זה זבון?

זה כמו מעיל כזה,

אפילו אם הוא היה במכנסיים, זבון,

עם שרשרת כזו, של...

ואמא? -אמא, שמלות רגילות.

00:12:00

העיראקים, היהודים העיראקים הצליחו

לפתח עם השנים שפה עם להג שונה

מהשפה העיראקית.

הם... כדי אולי להתבדל, או שלא

יבינו אותם כשהם משוחחים.

זו הייתה שפה של... בנויה מערבית,

עיראקית, עם קצת ארמית,

קצת עברית, כמה מילים,

וגם מילים באנגלית.

תן לנו דוגמה, למשל.

00:12:30

מכנסיים. (ערבית) אבל...

איך אומרים (ערבית)?

איך קוראים לו... אופניים,

היו קוראים לו 'בייסיקל'.

'פייסיגל', בערבית. אבל

העיראקים לא קראו פייסיגל.

הם קראו לזה 'סוס ברזל'. (ערבית)

אז כל מיני כאלה דברים,

שהיהודים פיתחו...

שינו את האותיות. -והבינו אתכם,

המוסלמים הבינו אתכם, השכנים,

00:13:00

כשדיברתם איתם? -לא כל מילה.

היו שואלים, למשל,

אנחנו אומרים 'מייס'.

הם אמרו 'טבלה'. על שולחן.

הם אמרו טבלה, אנחנו אמרנו מייס.

זו מילה שנלקחה מאנגלית.

זו השפה שפיתחו להם היהודים.

מה אתה זוכר... -יש,

דרך אגב, היום,

חבורה שלמה שנקראת

'משמרי השפה העיראקית'.

אוקיי. -אם תכנסי

לפייסבוק, ותראי שם,

00:13:30

כל אחד שואל שאלות, מה זה, איך

אומרים את זה ואיך אומרים את זה.

אתה יודע עיראקית? -כן.

מה אתה זוכר, כילד, מהחגים בבית?

פורים, פסח, כיפור?

פורים, החג... -הייתם משפחה דתית?

לא דתית. מסורתית מאוד.

-מה זה אומר?

זה אומר שבשבתות אבא שלי

היה הולך לבית כנסת,

בחגים, היו הולכים כולם לבית כנסת.

אבל חוץ מזה, יום-יום, אני לא זוכר.

היה מניח תפילין.

00:14:00

זה סיפור שאני לא זוכר אותו, כי אני,

אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים וחצי.

אז כל מה שאני מספר לך על אבא

שלי, זה מסיפורים של אמא והאחים.

חגים? -חגים, אני

זוכר את הפסח האחרון.

למרות שאבי נפטר כשהייתי

בן שנתיים ו-9 חודשים,

אני זוכר את הפורים האחרון.

איתו.

00:14:30

כי למה? בפורים, העיראקים,

לא התחפשנו, בעיראק.

דרך אגב, התחפושת הראשונה שלי

בחיים הייתה פה, בקיבוץ בארץ.

בשנת 51'. לא, 52'.

אני זוכר שהיו כאלה

תזמורות רחוב, שנקראות,

והיו עוברות מבית לבית, וידעו שזה

פורים של יהודים, שאוהבים שמח.

הם נכנסו פנימה.

אבא שלי עמד באמצע והם

מסביבו רוקדים ושרים,

00:15:00

וכל הילדים, אנחנו, מוחאים כפיים,

והוא מדביק להם כסף על המצח.

את זה אני זוכר כאילו זה היה היום.

-איזה שירים?

לא זוכר את השירים. -לא זוכר, אוקיי.

-שירים שהיו באותם זמנים.

ואני זוכר את יום מותו. זה...

אני זוכר שאחותי הגדולה

הרימה אותי על הידיים

ונכנסה לחדר, איפה שאבא שלי שכב,

כאשר רופא נתן לו זריקה.

00:15:30

ואז אחי הגדול אמר לה:

"תסלקי את הילד מפה."

הוא הבין שמשהו לא בסדר,

ו-5 דקות אחרי זה, שמעתי את הבכי,

שאבא שלי נפטר והרופא בורח

ואחי הגדול רודף אחריו

ואומר לו: "מה עשית, דוקטור?

"הרגת את אבא." הוא אומר

לו: "כולנו לאותה דרך."

זה מה שאני זוכר מאבא שלי.

פורים דיברנו. פסח?

00:16:00

פסח, אחד הפסחים הכי מעניינים,

זה בשנת 51', לפני העלייה לישראל.

היינו עושים את זה על ה...

יש לנו מרפסת גדולה,

בקומה היותר עליונה.

ועשינו שולחן ארוך, כל המשפחה שם,

ואנחנו 12 אחים ואחיות,

חלק נשואים, היו באים

עם הילדים, עם הנשים.

00:16:30

והתחלנו לחטוף אבנים מהשכנים.

-למה? -יהודים.

אז כבר ציונות הייתה קיימת.

ואז אחי קפץ, ירד למטה.

היה לנו שכן, קצין נוצרי.

קצין במשטרה.

וקרא לו.

הוא היה חבר מאוד נחמד.

הייתה לו אישה מאוד נאה.

והם, לא היו להם ילדים.

00:17:00

אז הם היו באים תמיד אלינו כי

הרי יש לנו הרבה ילדים בבית.

היו משחקים איתנו, נהנים והולכים.

אז הם שמרו איתנו על

יחסי שכנות כמשפחה.

ואז הוא קרא לו, אמר לו... אני

לא זוכר את השם שלו, לצערי.

אמר לו: "תשמע, אנחנו חוטפים אבנים.

מה לעשות?"

והוא הגיע, היו אז מין כאלה מפח,

כמו מיקרופון,

00:17:30

והוא התחיל לצעוק לכל

השכנים: "זו משפחה שלי!

"אוי ואבוי לו, למי שיזרוק

יותר אבנים על המשפחה שלי.

"אני אכניס אותו לבית סוהר."

כולם מכירים אותו, שכן,

קצין גבוה במשטרה.

באמת הפסיקו את האבנים, אבל

הוא ביקש מאיתנו: "תרדו למטה,

"למען הביטחון, יותר טוב."

ההכנות לפסח, אחד הדברים הכי

מעניינים, זה היה הכנת היין.

00:18:00

אמא שלי הייתה קונה את הענבים,

זאת אומרת, אחרי שאבא שלי הלך.

אבא שלי היה קונה. אבל אחי הגדול, היו

קונים ענבים והיו סוחטים את הענבים,

ומשמרים אותו עד שנהיה יין לפסח.

אסור לגעת בו, אסור לקרב לחם לידו.

זו מין טהרה כזאת של

כשרות מלאה של החג עצמו.

והמצות?

00:18:30

מצות, אמא שלי הייתה קונה קמח,

מנפה אותו, אני לא יודע

בדיוק איך הם עושים,

והיו עושים מצות לבד, ושוב, אף

אחד לא נוגע בהן, חוץ מאמא שלי.

אמא שלי והאחיות היו אופות

את המצות בבית, כי היה תנור,

והן היו אופות, והיה לנו

ארון מיוחד למצות של פסח.

היו... זה נקרא 'ג'רדק'.

יום כיפור בעיראק זה לא

כמו בישראל, כי בחוץ,

00:19:00

העולם כמנהגו נוהג,

הערבים לא ידעו מה זה יום כיפור, אבל

יהודים היו נשמרים והולכים לבית כנסת,

וצמים, כמובן.

ראש השנה, אני זוכר טוב טוב

את כל הנושא של הברכות.

שבערך 8 דברים אני זוכר:

רימון, לוביה, סלק...

תפוח בדבש, ראש של כבש או דג.

00:19:30

מה עוד?

אוקיי. -לא חשוב. 8

דברים, והיינו מברכים.

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו

ואלוקי אבותינו שיסתלקו אויבינו

"ושונאינו וכל מבקשי

רעתנו" - על תמר,

היינו מברכים ככה.

תגיד לי, אחרי שאבא נפטר,

איך המשפחה החזיקה מעמד כלכלית?

לאבא שלי היו... כשאת

דיברת על חגים קודם,

לאבא שלי היו פרדסי תמרים.

00:20:00

זאת אומרת, שהוא קנה עם

הזמן, והיינו יוצאים בחגים,

לא בחג עצמו, אלא בימי חול המועד,

היינו יוצאים, נוסעים במין ספינה

קטנה כזאת שנקראת 'מוטור',

והיינו שטים לכיוון שט

אל-ערב, לכיוון הפרדסים,

שם מבלים יומיים או שלושה וחוזרים

הביתה, כמו... עושים פיקניק.

00:20:30

ושם, אני זוכר, היה מגרש טניס, היינו משחקים.

משפחה גדולה, היו באים עם חברים וזה,

ומבלים יומיים-שלושה וחוזרים.

זה, לרוב, היה קורה בחופש,

בחול המועד פסח או סוכות,

היינו יוצאים, או יוצאים לסיהרא.

סיהרא, לקבר עזרא הסופר,

שהיה קבור לא רחוק מבצרה,

00:21:00

היו יוצאים לביקור בקבר שלו.

אנחנו כהנים, לא נכנסים.

אבל עד למקום מסוים

מותר, היו נכנסים.

מי החזיק את המשפחה אחרי שאבא נפטר?

-אחי הגדול.

זכרונו לברכה. -בעסקי טבק? -לא.

הוא... עסקי טבק חוסל,

כי אחי היותר צעיר ניסה

להמשיך את הדרך של אבא,

00:21:30

אבל הוא היה קצת...

בחור צעיר, ילד בן 16, 17.

לא ידע להתעסק עם זה.

אחי הגדול החליט לחסל את העסק.

הוא עבד בבנק

העות'מאני, אחי הגדול,

והצלחנו להחזיק מעמד, כי היינו

מקבלים מהפרדס הזה תמלוגים,

פלוס המשכורת של אחי, שלמרות

שהוא היה נשוי עם ילד,

00:22:00

הוא היה גר... היה לו ילד

בן 40 יום, כשאבא שלי נפטר.

שזה... אני, אישית,

לא רק אני, בעצם כל האחים שלי,

התייחסנו אליו יותר כאבא.

הוא היה הדמות הגדולה בבית.

-איך קראו לו? -אברהם.

על שם הסבא. אברהם בן שבת.

העיראקים, ככה... למדנו משני מישורים.

המישור היום-יומי באליאנס,

00:22:30

בית ספר יהודי, שלמדו בו

אנגלית, צרפתית, ערבית, חשבון.

כמו שהיום לומדים את

כל המקצועות האפשריים.

והיה לנו בשעות הפנאי או

בחופשים ללמוד בסטאד.

היינו לומדים אצל...

-איך? במה? -סטאד.

מה זה 'סטאד'? -זה כמו

חדר, שקראו לו באירופה.

איפה הוא היה ממוקם?

-בבית של אותו מלמד.

00:23:00

היה לו חדר מיוחד עם שולחן

ארוך, יושבים בשני הצדדים.

כל ילד, היה לו ספר, והיה מגיע תורו,

מלמד אותנו לקרוא א' עם קמץ - 'אה',

א' עם צירי - 'אה'.

עד היום יש לי את הזיכרון הזה, הטוב, ואני

מתפלל בבית כנסת בנוסח שהוא לימד אותי.

גם בנות או רק בנים?

-לא, רק בנים.

00:23:30

מה עם הבנות? -בנות, לא זוכר שלמדו.

הן למדו רקמה, הן למדו תפירה.

זה מה שאני זוכר

שהבנות היו עושות.

היו עונשים כשהמורה ראה משהו?

-בטח. בסטאד היו מכים.

בלי חוכמות. תפתח את הידיים, עם סרגל,

טראח, על הידיים. אותו דבר בבית ספר.

היו מכים את מי שלא עשה

שיעורים, או מי שלא ענה נכון,

00:24:00

היה חוטף סטירה או מכות בידיים.

היו לו גם עונשים מיוחדים

למי שהפריע יותר מדי,

היה מעמיד אותו בפינה, מלביש אותו

בכובע של אינדיאני וצוחקים עליו.

את זה אני זוכר בסטאד.

את זה רק המורה היהודי היה עושה.

הוא היה לא רק מורה, הוא היה מוהל והיה...

איך קוראים לו...

שוחט? -שוחט.

00:24:30

מה אתה זוכר מחיי הקהילה? היה שם רב, או

היה שם מישהו שניהל את הקהילה של היהודים?

יש לך איזשהן ידיעות? -אני

יודע שבבצרה היה לנו רב...

אני רק לא זוכר את השם שלו,

אבל אני זוכר את התלבושת שלו.

כמו הרב עובדיה יוסף, שלובש

היום, ככה היה הרב בעיראק לבוש.

00:25:00

והייתה לו מילה. זאת אומרת, כל דבר...

גם המוסלמים ידעו להעריך אותו.

היה לו כבוד משלו, שהוא

הנציג היהודי מבחינה דתית.

איך היו היחסים באמת עם התלמידים,

עם המוסלמים, עם הילדים המוסלמים?

חוץ ממה שסיפרת כבר.

-תראי, עד שנת 48',

שלא היה נושא הציונות

וקמה מדינת ישראל,

00:25:30

פחות או יותר היינו בסדר. זאת

אומרת, עם כל השכנים היה בסדר.

ברור שברגע שנהייתה ציונות

וקמה מחתרת יהודית והתחילו...

חיפושים של כל מיני דברי ציונות,

עיתונות, וראו שהתחילה עוינות,

ואחד הדברים שאני הרגשתי על בשרי,

אני הולך עם אמא שלי ברחוב,

הלכנו לכיוון אחותי,

00:26:00

עובר מישהו עם אופניים,

נותן לי בעיטה ומעיף אותי,

שבתור ילד בן 6, 6

וחצי, הייתי אז,

שחטפתי בעיטה על לא

עוול בכפי, איך אומרים.

וערבי אחר קילל אותו.

היו שם... מתי מתחילה להיכנס...

אתה מרגיש את תנועות הנוער,

היו תנועות נוער יהודיות? הייתה בבית

איזושהי תחושה של ארץ ישראל וציונות? -בטח.

00:26:30

אני זוכר שאחי היה שומע רדיו,

ומעביר לקול ישראל בחדר צדדי,

חשוך, שאף אחד לא ישמע, שאף אחד

לא יראה, כדי לדעת מה קורה בארץ.

נסעו לישראל? המשפחה

נסעה, מישהו מהמשפחה...?

אולי רק גיסי, ייתכן,

כי הוא היחידי,

00:27:00

גיסי הגדול, הוא לא הסכים לעלות

לארץ בשנת 51', כשכולנו עלינו,

הוא אמר: "לא, אל  תלכו לישראל.

"אין מה לעשות שם, אין עבודה,

"אין אוכל. אתם תעמדו

בתור בשביל לחם וזיתים."

האמת, כשהגענו לישראל עמדנו בתור,

לחם וזיתים, לא הייתה עבודה.

בשנות ה-50' זה היה המצב.

אחי הגדול היה שייך

לתנועה היהודית,

00:27:30

והוא נשאר בין האחרונים

בבצרה כדי לנסות להוציא,

לעזור לכל היהודים לצאת.

קראו לו...

בתנועה.

קראו לו 'התנועה', לחבורה

הזאת, והוא היה ביניהם,

חבר שם. כי גם אותו

הוציאו מהעבודה.

ברגע שנרשמו לעזיבה,

קיבלנו תעודת... מתושב ל...

00:28:00

מין תעודת מעבר כזו,

שהיינו קוראים לה (בעברית) -

זאת אומרת, כתוב עליה, חותמת:

"מחזיק תעודה זו לא

ישוב לעיראק לעולם."

יש לי פה את הדוגמאות

עם החותמת בערבית.

והיינו קוראים לזה (בערבית).

זאת אומרת, הלוך ללא חזור.

היו שם גם הוצאות להורג, בתי סוהר

שנלקחו יהודים? -כן. בשנת 48'

00:28:30

הוציאו להורג את אחד מעשירי עיראק.

יהודי. -למה?

שהאשימו אותו במסחר, שהוא

שלח אוניית נשק לישראל.

בזמן המלחמה.

כאשר השותפים שלו

למסחר, היה יורש העצר.

בשביל זה הוא לא... רצו

להבריח אותו, החברים שלו.

והוא לא הסכים, אמר: "מי יתלה אותי? מי

יתלה אותי? אני חבר טוב של יורש העצר."

00:29:00

אבל אחרי שבית המשפט

החליט שתלייה עד המוות,

הלכו אליו הביתה,

ליורש העצר, שיחתום,

הוא היה הדוד של המלך, כשהוא

היה ילד קטן, המלך פייסל השני.

הוא אח של אמא שלו,

והוא היה יורש העצר.

והוא... לא הייתה לו ברירה, הוא חתם.

כשאשתו הלכה אליו, אמרה לו:

"אדוני, למה אתה... זה חבר שלך,

אתה מכיר בדיוק, " וזה. הוא אומר:

00:29:30

"מה את רוצה שאני אעשה? לא הייתה לי ברירה.

את רוצה שיהרגו אותי?"

ואז תלו אותו בין שני

הארמונות שלו בבצרה.

את זה אני זוכר, כי אחר

כך לקחו את הגווייה שלו,

וסחבו אותה ברחובות, כמו...

סליחה על הביטוי, כמו כלב.

פה בארץ, אם אינני טועה, יש

רחוב אחד של שמו, ברמלה.

שפיק עדש, קראו לו.

00:30:00

אחי, לא הגדול ביותר,

אלא היותר קטן ממנו,

זה שאמרתי לך שניסה לנהל

את החנות ולא הצליח,

הוא החליט בשנת 1949

לקחת את אשתו והבת שהייתה לו

ולברוח לישראל. והוא נתפס,

במעבר הגבול.

איך קראו לו? -אהרון.

נתפס בגבול וקיבל עונש,

3 חודשים בבית סוהר.

00:30:30

וגם אשתו קיבלה 3 חודשים.

או 75 דינר...

תחליף.

אשתו הייתה בהיריון, אז אחי הגדול אמר:

"אנחנו לא ניתן לאישה להיכנס לבית סוהר."

הצליחו להשיג את הכסף ושחררו

אותה והיא חיה אצלנו,

ואחי נכנס לבית סוהר וקיבל...

הגיש ערעור,

אחרי חודשיים. אני זוכר שביקרתי אותו

בבית סוהר. -איך נראה בית סוהר?

00:31:00

זה מפחיד.

אני זוכר, היינו עוברים ליד

המקום שהיו עולים שם אנשים,

אני, בתור ילד, הייתי רואה. אבל

הייתי שמח ללכת לבקר את אחי.

היינו מביאים לו אוכל,

מביאים לו בגדים להחלפה.

כל שבוע, אפשר היה לבוא

פעמיים בשבוע להביא לו אוכל.

הייתם צריכים לשרת בצבא? -כן.

00:31:30

מי שלא רצה, שוב, משלם 'באדל', זה נקרא.

-איך? -באדל.

זאת אומרת, זה סכום כסף...

-כופר. -כופר. מין כופר.

קראו לו באדל, ואחי הגדול,

היה דבר כזה, רצו לקחת אותו.

אז הוא שילם את 75

הדינר, אני זוכר,

וקיבל תעודת מילואים.

ברגע שהתחילו הפראות,

00:32:00

אלה לא מין פראות.

אלה היו התנכלויות.

על כל דבר חטפת סטירה, על

כל דבר: "יהודי מלוכלך."

עשו חיפושים בבתי יהודים. אם

מצאו מגן דוד: "אה, אתה ציוני."

הכניסו לבית סוהר. כל מיני אנשים,

בן דודי נכנס לבית סוהר.

האחיינים שלי...

זה היה מין פחד כזה.

ואז, כשהתחיל ה...

הגיעו להסכם, נורי

א-סעיד עם בן גוריון,

00:32:30

על עליית יהודי עיראק בשנת 1950.

הייתה אנחת רווחה, שכל

אחד אמר: "אוקיי,

"לא צריך את הכסף, לא צריך

את הפרנסה, לא צריך את זה.

"עדיף לצאת מפה וללכת

למדינת היהודים, ישראל."

כל שנה אנחנו היינו שרים

'שנה הבאה בירושלים'.

הנה, הזדמנות. נעלה לארץ ישראל.

אז... גם בן גוריון, בזמנו,

ההיסטוריה מספרת, לא אני,

00:33:00

ששלח את בן פורת,

לנסות להוציא כמה שיותר יהודים,

קיווה שבן 20,000

ל-40,000 איש יעלו.

מעיראק? -מעיראק.

הוא לא האמין שקהילה שלמה של

120,000 איש תירשם לעלייה.

וזו הייתה הבעיה פה. בגלל

זה קמו המעברות וזה.

כי הוא לא ציפה לגל כזה של מכה.

היו פה 600,000 איש.

לקלוט כל כך הרבה אנשים במכה אחת.

00:33:30

הגיעו יהודים מאירופה, הגיעו יהודים מכל

מיני ארצות, מיליון וחצי בשנה וחצי.

ידעתם עברית?

חלק מאיתנו ידעו. -מאיפה?

-מהתורה.

קראו תנ"ך, ידעו לקרוא תורה,

והיו מתפללים וידעו.

אנחנו, הילדים, מיד,

צ'יק-צ'ק למדנו לדבר עברית.

אני עברתי תקופה לא קלה במעברה.

00:34:00

למרות שבשבילי זה נראה כמו פיקניק.

ילדים.

איך עליתם? איך הייתה העלייה?

הייתם צריכים לוותר

על נתינות, או...?

ברגע... -איך הייתה העלייה?

-ברגע שנרשמנו לעלייה,

אנחנו קיבלנו תעודה, אמרתי

לך, לפספורט, וכשהגיע תורנו,

עלינו לישראל. -איך?

אנחנו היינו הטיסה הראשונה

מבצרה לישראל, ישירה.

00:34:30

עד אז, מבצרה או מבגדד

היו טסים לקפריסין,

נוחתים שם, מחליפים מטוס או לא

מחליפים מטוס, אני לא יודע,

ועוברים כאילו שאין קשר

בעין עיראק לישראל.

אבל בזמן שלנו אנחנו טסנו ישירות

מבצרה, נחתנו בשדה תעופה אחרי 3 שעות.

מטוס ישראלי, יהודי? -לא.

-אז מה? -מטוס אנגלי.

קונסטליישן, אני זוכר,

כי אני איש תעופה,

00:35:00

אז חקרתי עם איזה

מטוס הגעתי ארצה,

ואז התברר לי שזה קונסטליישן.

כל המשפחה עלתה? -לא.

אנחנו עלינו...

אמא שלי ו-5 ילדים. -אחותך?

אחות אחת ו-4 בנים,

היינו, הקטנים.

שתי האחיות הגדולות ברחו עוד בשנת 49'

ו-50', עוד כשלא הייתה עלייה לגאלית,

ברחו דרך פרס והגיעו לישראל.

00:35:30

אהרון אחי, אחרי שיצא מבית הסוהר,

הוא גם ברח עוד פעם, לפרס,

ודרך פרס הם הגיעו לישראל.

אחי הגדול, שהיה שייך

לתנועה שאמרתי לך,

הוא חיכה עד שרוב יהודי בצרה עזבו,

ואז הוא עלה אחרינו, כמה חודשים.

נחתנו אחרי 3 בשדה תעופה לוד.

היה יום חם, חמסינים של ישראל.

שאני זוכר, אז כבר זה היה...

גם בבצרה היה חום אימים,

00:36:00

שאחי הקטן ישב על כרית

שנדבקה לו לכביש.

הגענו, ואמא שלי אומרת לאחי: "שים

לב למזוודות," וזה, כי היה חם.

אז הורדנו את החליפות שאמא

שלי תפרה לנו אצל חייט,

והחלטנו משהו קל ללבוש,

מכנסיים וחולצה.

אז היא אומרת לו: "תשמור על הציוד,

שלא יגנבו." הוא אומר לה: "מי יגנוב?

"כולם פה יהודים. אין לנו גנבים."

00:36:30

בקיצור, אחרי שעה לא הייתה לנו

המזוודה של הבגדים. הכל נגנב.

גם יהודים גנבים, זה בסדר.

מכרתם את הרכוש בבצרה? -שום דבר.

הכל נשאר? -אני זוכר, אמא שלי הצליחה

למכור את השטיח הענק שהיה לה.

מכרה אותו אז ב-10 דינר,

כאשר הוא שווה מעל 100.

העיקר שיהיו כמה גרושים,

לקנות כמה בגדים חדשים,

כי היה מותר לנו להביא

30 קילו לבן אדם,

00:37:00

ומי ש... עם שעון, ומי

שנשוי עם טבעת נישואין.

זה כל מה שאפשרו לנו,

ועברנו חיפוש לא קל.

אפילו הפשיטו אותנו

לגמרי, בתור ילדים.

"תתפשט, נראה אם אין עליך זהב."

חשדו שאנחנו מבריחים זהב ואסור.

אני זוכר שאם...

ושום דבר חדש, אסור.

אמא שלי קנתה למפה.

את יודעת מה זה למפה?

00:37:30

פתיליית בישול, והחליטה

להביא אותה לישראל.

אז היא לקחה... אז המחפש

הזה, הוא אומר לו...

אברהם, אחי, עבד שם, מהתנועה,

והוא אומר לו: "תשמע, זה חדש. אני

חייב להחרים, אפילו שזו אמא שלך."

אז הוא אומר לו: "טוב, בסדר."

לקח פלייר, נתן מכה ל... אחי,

והוא אומר לו: "תראה, זה לא חדש."

הוא אומר לו: "טוב, ראיתי מה עשית.

"אוקיי. קח את זה."

שבר קצת מהצבע.

00:38:00

את חוסר הצבע תמיד אנחנו זוכרים,

את זה שאברהם, אחי, נתן

עם הפלייר מכה ללמפה.

אני...

מאחר והאחיות שלי כבר היו בישראל,

הן גרו פה, בכפר סבא, ליד דוד שלי,

אוהל היה להן, שתי הבנות של אחי.

אוהל לידן.

הן הגיעו ל... היינו בעתלית.

זה... -מעברה? -לא.

הלא משדה התעופה... -מעבר?

תחנת מעבר. -בשדה התעופה

שמו אותנו על משאיות,

00:38:30

סליחה שאני אומר, על

הביטוי, כמו פרות,

על משאיות, עם הציוד שלנו,

והעבירו אותנו לעתלית.

עתלית או שער העלייה.

אלה היו 2 מקומות שכל

העולים היו מגיעים לשם.

עוברים בדיקות רפואיות, מקבלים קצת

תחתונים, קצת גופיות, כדי שיהיה...

ואוכל, היינו עומדים בתור

שעות בשביל לקבל לחם וזיתים,

כמו שגיסי אמר, בדיוק אותו דבר.

בקיצור, אחרי יומיים,

00:39:00

שתי האחיות שלי הצליחו לאתר ולהגיע.

אבל להיכנס הן לא יכולות.

אז דרך הגדר, זרקו אותי

והלכתי איתן למעברת כפר סבא.

זאת אומרת, אני הייתי

במחנה מעבר יומיים,

ועשיתי את יום העצמאות

הראשון שלי בארץ איתן.

ואני זוכר, הן לקחו אותי עם חבורה של...

היו להן חברים פה,

לעיר.

ממעברת כפר סבא. איפה

טבע היום, מישהו יודע?

00:39:30

שם היה האוהל שלנו,

והביאו אותי לעיר, ואני

רואה אנשים רוקדים ברחובות.

עכשיו, מי רוקד בעיראק ברחובות?

רק משוגעים או שיכורים.

אז אני שואל את אחותי

הגדולה, רותי, זכרה לברכה:

"רותי, תגידי לי, מה, פה

כולם משוגעים?" ילד בן 8.

היא אומרת לי: "לא, זה יום העצמאות." ואז

התחילה להסביר לי מה זה יום העצמאות

וזה, ואני רואה שכולם

רוקדים ושמחים וזה,

00:40:00

בסך הכל זה היה יום העצמאות

השלישי שלי במדינת ישראל.

איפה נקלטה המשפחה?

האחיות שלי עמדו על

זה שיביאו את כל ה...

את אמא שלי, עם ה-5 ילדים,

גם למעברת כפר סבא, וכאן היינו...

חיינו.

ברור, שתי האחיות

שלי עבדו באריזה.

אז הרבה אנשים עבדו באריזה.

האח הגדול גם התחיל לעבוד

בהתחלה בחקלאות, בהשקיה,

00:40:30

בתל מונד. אחי שברח קודם,

התבסס יותר בארץ והיה מנהל ביכין.

מנהל זוטר של עובדים ביכין,

שהוא, כל מי שרצה לעבוד

בחקלאות היה קורא לו, "תבוא."

אז שני האחים שלי, היותר גדולים, רחמים

ושמואל, עברו אליו והיו עובדים אצלו.

לאן אתה הגעת,

בהתקדמות שלך בתוך החיים, מה עשית?

-או.

עכשיו נתחיל לספר את הסיפור שלי.

00:41:00

בשנת 52' הגיע...

52'... לא, סוף 51', סליחה.

בסוף 51' היה חורף

מאוד קשה בישראל,

אחרי שהיה חורף של

שלגים, אם אתם זוכרים.

מוכר הסיפור? בשנת

1950 היו שלגים.

ב-51' היה חורף קשה,

שכל המעברה טבעה.

השלטונות, ברוב חוכמתם,

00:41:30

הביאו משאיות צבאיות ולקחו

את כל הילדים עד גיל 12-13,

להוציא אותם מהמעברה, שלא יטבעו.

אותי, עם אחותי היותר

גדולה ואחי הקטן,

לקחו למחנה שנלר בירושלים,

עברנו בדיקות רפואיות,

ורצו לעשות קרחת ואנחנו לא הסכמנו,

אמרנו: "למה רוצים קרחת?"

אמרו: "יש לכם כינים,

אתם מהמעברות."

אמרנו: "תבדקו. אם יש כינים, תורידו.

אם אין, אתם לא מורידים."

00:42:00

והיה קצין צעיר שמצאה חן

בעיניו ההתעקשות שלי.

הוא בדק, הביא אחות ובאמת בדקה ואומרת

לו: "בוא'נה, לילדים האלה אין כינים."

אנחנו נשארנו היחידים עם השיער

שלנו - אחותי, אני ואחי הקטן,

ולקחו אותנו משם לקיבוץ אלונים.

זו הייתה לי חוויה שעד היום נמצאת פה.

למה, באת ממעברה שלא

היו לך לא חשמל,

לא רצפה, לא מים, לא מקלחת.

00:42:30

היינו מביאים דליים של מקלחת,

מים ממרחק 2 קילומטרים.

הגעתי לקיבוץ, קיבלתי

חדר עם 2 ילדים.

יש מקלחת כל יום, אוכל מסודר

- שכחתי שיש לי משפחה.

ואחרי 3 חודשים, מתברר

שאמא שלי הפכה את המדינה.

איפה הילדים שלה? עד

שהגיעה לשער של הקיבוץ,

היא ואחי היותר גדול,

ולקחו אותנו חזרה למעברה.

00:43:00

הגעתי למעברה, לא הכרתי כבר. כי למה?

במקום אוהל עשו בדונים.

הייתה לנו כבר רצפת

בטון עם דלת, 2 חדרים.

וחיינו שם עד 1953.

ב-1953 העבירו אותנו,

הרסו את מעברת כפר סבא,

והעבירו אותנו לצריפים ברמלה.

ברמלה היינו שנה וחצי.

00:43:30

וחזרנו לכפר סבא, לשיכון קפלן.

האחים שלי, שעבדו, שניים, הצליחו... בינתיים

האחיות שלי, שתיים, התחתנו, הגדולות.

והאחים הגדולים, הגדול פרנס את הקטן.

ככה זה הלך אצלם.

היום אתה איש משפחה.

כמה ילדים יש לך? -יש לי שניים.

מה עשית בחיים שלך,

באיזו עבודה עבדת?

אני למדתי פה בתיכון

בכפר סבא, בכצנלסון.

00:44:00

והחלטתי באמצע, אחרי י'...

אחרי י', כן,

ללכת ללמוד מקצוע,

מאחר וראיתי את הנולד.

אז, אוניברסיטה - איך

אפשר ללמוד בלי כסף?

והבנתי שלנו אין כסף,

והאחים שלי, הגדולים,

היום עבדו בשביל לאכול,

ומחר הם יתחתנו, אז מי יפרנס אותי?

החלטתי ללכת ללמוד מקצוע,

00:44:30

וכשהייתי... בגלל שהייתי בגדנ"ע

אוויר, התאהבתי במקצוע התעופתי,

והלכתי לטכני בחיפה.

סיימתי את הטכני,

עברתי לחיל האוויר,

הייתי בחיל האוויר

איש מקצוע, מטוסים.

כשעזבתי עברתי לתעשייה האווירית.

בתעשייה האווירית עבדתי

משנת 1965, אחרי שנת קבע,

עד 1977... 97', סליחה.

00:45:00

32 שנה, ואז אחרי

אירוע לב שהיה לי,

יצאתי לפנסיה מוקדמת.

אתה מתגעגע למשהו מהעולם שעזבת?

לכוחות של צעיר, אני מתגעגע.

לא, אבל לאזור, לבצרה, למשהו מהחיים...?

-לא. זה מה שמעניין.

אמרו לי... דווקא דיברנו

על זה השבוע, זה מעניין.

ישבנו 3 חבר'ה,

שאנחנו בני אותו גיל,

00:45:30

חגגנו יום הולדת, כי היה

לי בשבת יום הולדת 75,

והם, אחד היום ואחד שלשום.

שלושת ה... -מזל טוב. -תודה רבה.

3 זוגות, חגגנו ודיברנו.

הוא אמר: "וואלה, אני

מחכה לשלום," אחד מהם,

"ואני אלך לבקר בבגדד ובצרה.

רימון, אתה תבוא?" אמרתי: "אני?!

"בשום פנים ואופן הרגל

שלי לא תדרוך בעיראק."

אין לי שום סנטימנטים לשם.

00:46:00

אני גדלתי בארץ. אני

חושב שזו המדינה שלי,

כאן שירתי, כאן נולדו לי ילדיי,

וכאן אני רוצה לחיות. -מה הילדים

שלך קיבלו מהעולם שהבאת משם?

יש משהו שהילדים שלך, ככה...

משמרים או יודעים או מכירים,

דרך סיפורים שלך? -הילדים שלי

משמרים את החגים כמו שאני עושה.

00:46:30

שזה מה אומר? -זה

אומר פסח עם המשפחה.

אנחנו 2 אחים פה, שגרים בכפר סבא,

עושים פסח יחד עם

הילדים, זה מעל 20 איש.

סדר פסח וערב ראש השנה.

אנחנו כל שנה חוגגים,

פעם אצלו, פעם אצלי.

בשנים האחרונות הבן

שלו, כי אין לו בנות,

והבת שלי, לקחו את זה על עצמם, שהם

מארחים אבל אנחנו מכינים את האוכל.

יש איזה אוכל שאתה משם,

ככה, מבשלים אותו פה היום?

00:47:00

רוב המאכלים אנחנו ממשיכים לשמר.

למשל? -אם זה הקובות,

לכל הצבעים שלה.

אם זה קובה סלק, אם זה קובה

חלווה, קובה חמרי, קובה במיה,

אלה כל מיני סוגים.

אם זה קובה בורגול.

אם זה פלאו בג'יג'. את יודעת מה זה

פלאו בג'יג'? זה אורז אדום עם עוף,

כאשר צימוקים ושקדים, יש מלמעלה.

אם זה ערוק.

ערוק זה מין קציצות של ירק,

00:47:30

שכל המשפחה מתים עליה.

מי שאוכל, טועם - רוצה עוד.

מה אתה חושב על הפרויקט הזה

שאנחנו עושים היום? -או, תבורכו.

תבורכו. מי שלא שוכח את

עברו, יהיה לו עתיד.

אני זוכר, למשל, את אחד הפתגמים,

במיוחד על חבר'ה שהיו יוצאים עם

בנות או זה, ואמא שלי הייתה אומרת:

"תראו, הוא יפה, היא לא יפה,

"אבל מי אני שאחליט בשבילו?"

00:48:00

(בערבית)

מה זאת אומרת?

מה שהעין רואה, הלב...

לא יגיד לך מה שהעין רואה.

זאת אומרת,

הוא רואה את זה בלב שלו.

את רואה את זה בעיניים.

בגלל זה נראה לך שהיא לא יפה.

אבל בעיניו...

היא (ערבית).

00:48:30

חמאר זה ירח, אם לא התאורה שלו, כמה

הוא יפה - ככה היא נראית בעיניו.

עוד איזה שיר, משהו? פתגם, איזה שיר שאתה

זוכר? -אחד השירים הכי יפים של העיראקים,

שאוהבים לשיר עד היום, זה 'פוג

אל נאחל', כולם מכירים את השיר.

"פוג אל נחל פוג,

יאבא פוג אל נחל פוג"

00:49:00

" מדרי למר..." לא זוכר את המילים בעל פה.

-על מה זה?

זה מעל העצים. מעל העצים של התמרים,

הלא עצי התמרים היו גבוהים.

לא, יש לו איזה פירוש כזה? -לא, זה שיר

שאין שמחה עיראקית שלא תשמעי את השיר הזה.

למה? -אוהבים אותו. -אוקיי.

-אוהבים לרקוד עליו, אוהבים זה.

יש שם... אתה זוכר

איזשהם ספרים, עיתונים,

00:49:30

סיפורים כאלה, שהייתם קוראים או שהיית

נתקל בהם? -אחד ממספרי הסיפורים

הכי גדולים, אלה היו אמא שלי והדודה שלי.

-ספר על זה.

דודה שלי הייתה נחשבת

לסיפורי אלף לילה ולילה,

בצורה פנומנלית. מה

הייתה עושה לנו?

לאחותי,

זו שקוראים לבית על שמה, כרמלה,

00:50:00

הייתה גרה בשכנות עם חמתה

וחמה, שהם הדוד והדודה שלה.

היינו הולכים כל ערב, כי

להם היה היחידי, בקפלן,

היחידים שהיה להם

חשמל והיה להם רדיו.

היינו הולכים כל ערב

לשם, לשמוע רדיו,

שירים בערבית וזה, ועברית.

והדודה הייתה מתחילה לספר סיפור.

מגיעה לאמצע,

ומפסיקה, אומרת: "התעייפתי.

תלכו. מחר תבואו לשמוע."

00:50:30

למחרת, היא הייתה באה, 2-3

דקות של הסיפור, גומרת,

מתחילה סיפור חדש. עד האמצע,

וככה משכה אותנו,

הילדים, לבוא ערב ערב,

אצלה. ברור שהיינו עושים הפסקות, כן?

כדי לא לבלבל לה את המוח.

ואמא?

-אמא שלי,

אין דבר כזה שהיינו

ישנים בלי איזה שיר.

הייתה שרה לנו עם הקול

הנמוך שלה, והנעים.

00:51:00

הבעיה שאני לא הקלטתי את השירים האלה

ולא היה לנו במה להקליט. -זוכר משהו?

איזה שיר כזה, של לילה?

תני לי רגע להתרכז.

אפילו אם את רוצה, תפסיקי לצלם.

ה... טוב, עכשיו.

מוכנה? -זה שיר שאחות של הבעל,

00:51:30

היא חיה אצל אחיה,

והיא מגדלת לו את הילד

והיא מרדימה אותו,

ואז היא שרה לו שיר,

שהיא בעצם מדוכאת מהכלה,

ואומרת לו ככה:

(בערבית)

היא אומרת לו: "אני חוטפת קללות,

"אני חוטפת כל מיני עקיצות.

00:52:00

"אבל מה אני אעשה? אתה אח שלי,

"וריח של אמא שלי בך."

ואז יום אחד הוא חוזר מהעבודה...

תראי, נהיה לי קר.

חוזר מהעבודה ושומע את אחותו

שרה לילד את השיר הזה.

ואז הוא נכנס ואומר לה:

"תשבי ותספרי לי מה קורה."

מאז הפסיקו כל העינויים של הכלה.

00:52:30

יפה. יש עוד משהו שאתה, ככה, רוצה לשתף

או להגיד או מסר שאתה רוצה, ככה...?

המסר שלי הוא כל החיים, גם

הילדים שלי קיבלו את המסר הזה,

ואני טוען כזה דבר:

מי שרוצה - מצליח.

מי שלא... מי שלא מתעצל,

ומתאמץ מצליח.

ואני חושב שיהדות עיראק

עשתה את זה בגדול בארץ.

00:53:00

זו עדה שלא התעצלה,

לא אמרה: "מגיע לי," לא דפקה

על החזה ו"מגיע לי, ומגיע לי,"

אלא עבדה, ועבדה קשה.

אם פקיד בנק הלך לעבוד בטוריה,

ומנהל חשבונות עבד בקטיף,

כל עבודה שהייתה, העיקר

להביא פרנסה הביתה,

עד שהם הסתדרו. והעובדה

היא שאני לא רואה היום...

00:53:30

כללית, כן? אני לא רואה בלשכות

הסעד וזה, הרבה עיראקים.

אלא כולם מסודרים,

והאנשים, אולי אפילו הפשוטים

ביותר, הם מיליונרים של שוק הכרמל.

תודה רבה, רימון. המון המון תודה לך.

העשרת אותנו,

והוספת לנו צבע.

המתאמץ יצליח, תזכרו את זה.

כל מי שרוצה יכול

להצליח - העיקר לעבוד.

00:53:30

תודה רבה.

-בכיף.

רימון שבת

מראיינ/ת -
בתיה זינגר
אורך הסרטון:
00:50:17
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בצרה
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

שמי שבת רימון.

אני בן יוסף וסמרה שבת כהן.

נולדתי בבצרה ב-1943,

למשפחה שאז היו כבר 10 לפני,

ואני הייתי מספר 11

ואחי היותר קטן, 12.

שני האחים הגדולים ביותר,

אח ואחות, נפטרו כשהיו תינוקות.

אז היו מחלות ילדים,

אני מדבר על שנת 1920.

1920, 1919 - אלה השניים

הראשונים שנפטרו.

אנחנו נמצאים בבית שהיום נקרא

'בית כרמלה ואברהם שבת'.

הבית הזה יצא למכרז,

בגלל שעיריית כפר סבא

הכריחה את בעלי הבתים...

לא להרוס אותו, בגלל אופי הבניין,

אלא לשחזור ושימור.

ואז הוא יצא למכרז,

והאחיין שלי זכה במכרז.

והוא החליט...

לשפץ, כמו שהוא...

כל מה שאתם רואים פה, זה

בעצם היה אותו דבר, רק חדש,

ולקרוא לבית על שם ההורים שלו

ולהנציח אותם במוזיאון של ה...

שהצלחנו לאסוף לבד,

חפצים ותמונות וכל מיני דברים,

להנציח את ההורים, עם העלייה מעיראק

ואת חיי המעברה של שנות ה-50',

כשעלינו לישראל.

בעצם רצינו להציג כאן...

איך אנחנו מאיגרא רמא ירדנו

לבירא עמיקתא של חיי המעברות,

ולאן הגענו היום.

מאיפה השם 'רימון'?

רימון...

ניתן לי על ידי אחי

הגדול, שהוא היה אז...

הוא יליד 1922, והוא היה

בן 21 כשאני נולדתי,

והוא היה מעורה בסרטים וזה,

והיה שחקן בשם ריימונד בר,

או ריימונד מי-יודע-מה. החליט, אני רימון.

קראו לי בעצם ריימונד, אבל

העיראקים, קשה להם להגיד ריימונד.

יותר קל להם להגיד

רימון, אז נשאר רימון.

והוא בעצם נתן לכל האחים הקטנים את השמות.

אחי היותר קטן ממני,

הוא קרא לו סמי,

על שם סמי דיוויס.

ואחותי היותר גדולה ממני, קרא לה אסמהאן,

על שם הזמרת העיראקית אמאל אל-אטרש.

אחי, היותר גדול

ממנה, קרא לו פריד.

למרות שהיום השמות שלהם שונים.

פריד זה שמואל,

אסמהאן זה דליה. אני נשארתי

רימון וסמי נשאר סמי.

ושם המשפחה 'שבת', ידוע לך משהו?

שבת, אני יודע... מה שאני יודע זה

שהסבא של אבא שלי, קראו לו שבת.

אז מי אתה? אברהם בן יוסף שבת.

היו אומרים את כל השמות.

וכשהגענו ארצה בעצם, אמרנו:

"אנחנו, קוראים לנו שבת כהן."

אמרו: "כהן יש הרבה. שבת אין."

אז השאירו לנו שבת. אחי

היותר גדול, שהיה נשוי,

בא לארץ, קראו לו אהרון כהן.

הוא לא הסכים להחליף.

והיום, לאט לאט, תקשיבי, יש לי...

אחד האחים, שמואל, שאמרתי קודם,

חזר להיות כהן.

אני זוכר את הסיפורים של אמא שלי.

אני מדבר על שנות 1915,

שהיא התחתנה אז עם אבא שלי.

אבל היא באה גם מבית

שהיה מבוסס, בדיוואניה.

איך קראו לה? -קראו לה סמרה.

ולאבא? -ולאבא שלי קראו יוסף.

במה הוא עסק? -אבא שלי היה סוחר.

בהתחלה הוא התעסק עם כל מיני

בדים וזה, ואחר כך ראה שחסר טבק,

והחליט לעסוק בטבק.

וכאן זה הלך לו טוב, קלף טוב,

והיינו משפחה די אמידה.

חיינו טוב. -הייתה לכם חנות, או שהיה

מוכר לכל מיני מקומות? -הייתה לו חנות.

הייתה חנות והיה מחסן גדול, שהיו

בו עובדים ומלפפים בו סיגריות.

והיה מוכר בחבילות סיגריות.

ואז... -מאיפה הוא למד את המקצוע?

-הוא... החיים לימדו אותו.

זאת אומרת, לא היה איזה בית ספר או משהו.

אלא הביא בעלי מקצוע והם עשו.

הוא היה סוחר, הוא ידע לקנות ולמכור.

איפה הייתה החנות? -בבצרה עצמה.

בשוק? -בחנות. זה

נקרא רחוב של סוחרים,

אז שם הייתה לו החנות.

הוא היה אדם מאוד מוערך ומאוד...

אהבו אותו, הסביבה שלו,

אפילו שהיא הייתה ערבית,

כי הוא היה אדם ישר.

והסיפור הכי גדול שאני

שמעתי מאמא שלי, לגבי אבא,

לגבי הסביבה שלו, זה שבא איזה

סוחר שרצה לקנות ממנו טבק.

מתברר שהוא סוכן, היה...

מתנייד, של תמרים.

והוא בא עם איזו חבילה

והוא השאיר אותה על ה...

חבילות טבק של אבא

שלי, ושכח אותה והלך.

אבא שלי, אחרי שהאנשים הלכו,

ראה את החבילה, אז הוא פתח,

ורואה הכל דינרים.

אלפי דינרים היו בפנים.

ספר את זה והכניס את זה לכספת.

אחרי שעה, הגיע בן אדם

עם שתי אבנים ביד,

עם חצי גוף עירום ומכה.

"מי הרחמן שיחזיר לי? יהרגו אותי.

זה לא כסף שלי,"

וזה. ואז אבא שלי

קפץ החוצה וקרא לו,

ואמר לו: "שב."

הביא לו כוס מים. "תשתה, תנוח."

אמר לו: "מה לשתות? אני מת. אתה רוצה

שאני אשתה?" הוא אומר לו: "תנוח,

"אלוהים גדול," וזה,

וכל המוסלמים שבסביבה, כולם התאספו

ליד החנות, לראות מה היהודי הזה,

יוסף, אבא של אברהם,

אבו איברהים, היו קוראים לו,

רוצה מהבן אדם הזה.

ואז הוא אומר לו: "אתה יודע בדיוק כמה?"

הוא אומר לו: "בדיוק אני יודע כמה."

הלך לכספת, הוציא את החבילה,

ואז הוא פתח וספר, והוא התחיל

לבכות ולחבק את אבא שלי,

והוא הוציא שטר של 100 דינר,

אני לא יודע מה, רצה לתת לאבא.

אבא אמר לו: "אני

לא חמדתי בכל הכסף,

"אתה רוצה לשכנע אותי עם 100 דינר? אני לא

רוצה כלום. אלוהים שולח על דברים טובים."

ואז אפילו השכנים שלו אמרו לו:

"אבו איברהים, מה אתה עושה?

"איך אתה מחזיר דבר כזה?"

הוא אומר: "הוא היה מת."

אמרו לו: "מה? שימות.

מה אכפת לך, אתה?"

הוא אמר: "לא, זה בן אדם שאלוהים

נתן לו נשמה. צריך לשמור עליו."

זה היה בית, מסביבו כביש.

-בשכונה מעורבת? -מעורבת.

כן. מול בית קפה גדול

שקראו לו (ערבית).

זה בית קפה שישבו שם

הסוחרים הגדולים.

ישבו במדרגות כאלה.

אני חושב שבהתאם ל...

למעמד של אותו אדם, היו

מושיבים אותו ב...

כמה שיותר גבוה. -איך

נראה הבית שלכם?

הבית שלנו, ככה. היינו נכנסים מדלת

ענקית, 2 דלתות כאלה שנפתחות.

אני זוכר, היינו עולים במדרגות. אנחנו

גרנו למעלה, ולמטה היה מחסן גדול,

ענק, של בעל הבית.

אבודקר קראו לו. -זה היה בית

בשכירות, או בית...? -בשכירות שגרנו.

עכשיו, הבית הזה,

היה מסביבו כביש.

ובתי קפה מסביב, והיו... צורף, לא

היה רחוק וחייט לא היה רחוק מהבית.

כאשר בפרהוד,

הבן של בעל הבית,

עם נשק, שמר עלינו.

עמד יום ולילה ליד הדלת,

ולא הסכים שישברו לנו את הבית

ויכנסו לעשות פראות ביהודים.

בן אחר שלו שמר על

החנות של אבא שלי.

עד הערב.

אם אינני טועה, אז

אחד הימים האחרונים,

שהוא התעייף, רצה

ללכת לאכול משהו,

וזה, כשהוא הלך הביתה, אז

שברו את החלון של אבא שלי.

היה משהו בתוך הבית

הגדול הזה, מבחינת...

איך חיממתם? בישול...?

איך ישנתם על מיטות? איך זה

נראה, זה היה בית אירופאי?

בית עם 10 חדרים.

אחי הגדול, כשהתחתן, נשאר בבית.

לא יוצאים.

היה סלון, בית שנקרא 'סלון',

זה היה עם ספות ועם כאלה...

כורסאות ושולחנות,

ותנורי חימום על פחם.

אמא בישלה, במה? -אמא בישלה...

את זה אני... קשה לי... תנור,

אני זוכר, היה תנור... -פתיליה?

פתיליה, יותר מאוחר.

אבל לפני זה היו מדליקים פחמים,

ועל זה, זה נקרא 'כאנון',

היו שמים את הסיר.

מטבח ענק. היו יושבות שם מבשלות.

אני לא זוכר... -היו לכם עוזרות?

בטח. עוזרת, אין...

אמא שלי כמעט לא כיבסה לבד,

אלא הייתה באה עוזרת, פעמיים

בשבוע, ועושה כביסה. -ורחצה?

רחצה, היינו מתקלחים.

יש מקלחת, יש שירותים.

לא סניטריים כמו

של היום, אבל היו.

הייתה לנו רחבה גדולה בתוך הבית,

והחדרים מסביב. -איך הייתם לבושים?

לבוש?

לבוש - בדרך כלל הילדים עם שמלות.

היה לזה שם? -דשדשה.

אני זוכר, זה, דרך אגב, מאוד נוח,

דשדשה. במיוחד ב... -גם בנים וגם בנות?

-בנים ובנות.

בנות אבל שמלות אחרות, בנים

זה שמלות אחרות. -ועל הראש?

על הראש, לא הלכנו כלום.

וההורים גם הלכו עם הלבוש הזה? -לא. אני

לא זוכר את אבא שלי הולך עם דשדשה.

אולי... היה לו זבון.

מה זה זבון? -את יודעת מה זה זבון?

זה כמו מעיל כזה,

אפילו אם הוא היה במכנסיים, זבון,

עם שרשרת כזו, של...

ואמא? -אמא, שמלות רגילות.

העיראקים, היהודים העיראקים הצליחו

לפתח עם השנים שפה עם להג שונה

מהשפה העיראקית.

הם... כדי אולי להתבדל, או שלא

יבינו אותם כשהם משוחחים.

זו הייתה שפה של... בנויה מערבית,

עיראקית, עם קצת ארמית,

קצת עברית, כמה מילים,

וגם מילים באנגלית.

תן לנו דוגמה, למשל.

מכנסיים. (ערבית) אבל...

איך אומרים (ערבית)?

איך קוראים לו... אופניים,

היו קוראים לו 'בייסיקל'.

'פייסיגל', בערבית. אבל

העיראקים לא קראו פייסיגל.

הם קראו לזה 'סוס ברזל'. (ערבית)

אז כל מיני כאלה דברים,

שהיהודים פיתחו...

שינו את האותיות. -והבינו אתכם,

המוסלמים הבינו אתכם, השכנים,

כשדיברתם איתם? -לא כל מילה.

היו שואלים, למשל,

אנחנו אומרים 'מייס'.

הם אמרו 'טבלה'. על שולחן.

הם אמרו טבלה, אנחנו אמרנו מייס.

זו מילה שנלקחה מאנגלית.

זו השפה שפיתחו להם היהודים.

מה אתה זוכר... -יש,

דרך אגב, היום,

חבורה שלמה שנקראת

'משמרי השפה העיראקית'.

אוקיי. -אם תכנסי

לפייסבוק, ותראי שם,

כל אחד שואל שאלות, מה זה, איך

אומרים את זה ואיך אומרים את זה.

אתה יודע עיראקית? -כן.

מה אתה זוכר, כילד, מהחגים בבית?

פורים, פסח, כיפור?

פורים, החג... -הייתם משפחה דתית?

לא דתית. מסורתית מאוד.

-מה זה אומר?

זה אומר שבשבתות אבא שלי

היה הולך לבית כנסת,

בחגים, היו הולכים כולם לבית כנסת.

אבל חוץ מזה, יום-יום, אני לא זוכר.

היה מניח תפילין.

זה סיפור שאני לא זוכר אותו, כי אני,

אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים וחצי.

אז כל מה שאני מספר לך על אבא

שלי, זה מסיפורים של אמא והאחים.

חגים? -חגים, אני

זוכר את הפסח האחרון.

למרות שאבי נפטר כשהייתי

בן שנתיים ו-9 חודשים,

אני זוכר את הפורים האחרון.

איתו.

כי למה? בפורים, העיראקים,

לא התחפשנו, בעיראק.

דרך אגב, התחפושת הראשונה שלי

בחיים הייתה פה, בקיבוץ בארץ.

בשנת 51'. לא, 52'.

אני זוכר שהיו כאלה

תזמורות רחוב, שנקראות,

והיו עוברות מבית לבית, וידעו שזה

פורים של יהודים, שאוהבים שמח.

הם נכנסו פנימה.

אבא שלי עמד באמצע והם

מסביבו רוקדים ושרים,

וכל הילדים, אנחנו, מוחאים כפיים,

והוא מדביק להם כסף על המצח.

את זה אני זוכר כאילו זה היה היום.

-איזה שירים?

לא זוכר את השירים. -לא זוכר, אוקיי.

-שירים שהיו באותם זמנים.

ואני זוכר את יום מותו. זה...

אני זוכר שאחותי הגדולה

הרימה אותי על הידיים

ונכנסה לחדר, איפה שאבא שלי שכב,

כאשר רופא נתן לו זריקה.

ואז אחי הגדול אמר לה:

"תסלקי את הילד מפה."

הוא הבין שמשהו לא בסדר,

ו-5 דקות אחרי זה, שמעתי את הבכי,

שאבא שלי נפטר והרופא בורח

ואחי הגדול רודף אחריו

ואומר לו: "מה עשית, דוקטור?

"הרגת את אבא." הוא אומר

לו: "כולנו לאותה דרך."

זה מה שאני זוכר מאבא שלי.

פורים דיברנו. פסח?

פסח, אחד הפסחים הכי מעניינים,

זה בשנת 51', לפני העלייה לישראל.

היינו עושים את זה על ה...

יש לנו מרפסת גדולה,

בקומה היותר עליונה.

ועשינו שולחן ארוך, כל המשפחה שם,

ואנחנו 12 אחים ואחיות,

חלק נשואים, היו באים

עם הילדים, עם הנשים.

והתחלנו לחטוף אבנים מהשכנים.

-למה? -יהודים.

אז כבר ציונות הייתה קיימת.

ואז אחי קפץ, ירד למטה.

היה לנו שכן, קצין נוצרי.

קצין במשטרה.

וקרא לו.

הוא היה חבר מאוד נחמד.

הייתה לו אישה מאוד נאה.

והם, לא היו להם ילדים.

אז הם היו באים תמיד אלינו כי

הרי יש לנו הרבה ילדים בבית.

היו משחקים איתנו, נהנים והולכים.

אז הם שמרו איתנו על

יחסי שכנות כמשפחה.

ואז הוא קרא לו, אמר לו... אני

לא זוכר את השם שלו, לצערי.

אמר לו: "תשמע, אנחנו חוטפים אבנים.

מה לעשות?"

והוא הגיע, היו אז מין כאלה מפח,

כמו מיקרופון,

והוא התחיל לצעוק לכל

השכנים: "זו משפחה שלי!

"אוי ואבוי לו, למי שיזרוק

יותר אבנים על המשפחה שלי.

"אני אכניס אותו לבית סוהר."

כולם מכירים אותו, שכן,

קצין גבוה במשטרה.

באמת הפסיקו את האבנים, אבל

הוא ביקש מאיתנו: "תרדו למטה,

"למען הביטחון, יותר טוב."

ההכנות לפסח, אחד הדברים הכי

מעניינים, זה היה הכנת היין.

אמא שלי הייתה קונה את הענבים,

זאת אומרת, אחרי שאבא שלי הלך.

אבא שלי היה קונה. אבל אחי הגדול, היו

קונים ענבים והיו סוחטים את הענבים,

ומשמרים אותו עד שנהיה יין לפסח.

אסור לגעת בו, אסור לקרב לחם לידו.

זו מין טהרה כזאת של

כשרות מלאה של החג עצמו.

והמצות?

מצות, אמא שלי הייתה קונה קמח,

מנפה אותו, אני לא יודע

בדיוק איך הם עושים,

והיו עושים מצות לבד, ושוב, אף

אחד לא נוגע בהן, חוץ מאמא שלי.

אמא שלי והאחיות היו אופות

את המצות בבית, כי היה תנור,

והן היו אופות, והיה לנו

ארון מיוחד למצות של פסח.

היו... זה נקרא 'ג'רדק'.

יום כיפור בעיראק זה לא

כמו בישראל, כי בחוץ,

העולם כמנהגו נוהג,

הערבים לא ידעו מה זה יום כיפור, אבל

יהודים היו נשמרים והולכים לבית כנסת,

וצמים, כמובן.

ראש השנה, אני זוכר טוב טוב

את כל הנושא של הברכות.

שבערך 8 דברים אני זוכר:

רימון, לוביה, סלק...

תפוח בדבש, ראש של כבש או דג.

מה עוד?

אוקיי. -לא חשוב. 8

דברים, והיינו מברכים.

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו

ואלוקי אבותינו שיסתלקו אויבינו

"ושונאינו וכל מבקשי

רעתנו" - על תמר,

היינו מברכים ככה.

תגיד לי, אחרי שאבא נפטר,

איך המשפחה החזיקה מעמד כלכלית?

לאבא שלי היו... כשאת

דיברת על חגים קודם,

לאבא שלי היו פרדסי תמרים.

זאת אומרת, שהוא קנה עם

הזמן, והיינו יוצאים בחגים,

לא בחג עצמו, אלא בימי חול המועד,

היינו יוצאים, נוסעים במין ספינה

קטנה כזאת שנקראת 'מוטור',

והיינו שטים לכיוון שט

אל-ערב, לכיוון הפרדסים,

שם מבלים יומיים או שלושה וחוזרים

הביתה, כמו... עושים פיקניק.

ושם, אני זוכר, היה מגרש טניס, היינו משחקים.

משפחה גדולה, היו באים עם חברים וזה,

ומבלים יומיים-שלושה וחוזרים.

זה, לרוב, היה קורה בחופש,

בחול המועד פסח או סוכות,

היינו יוצאים, או יוצאים לסיהרא.

סיהרא, לקבר עזרא הסופר,

שהיה קבור לא רחוק מבצרה,

היו יוצאים לביקור בקבר שלו.

אנחנו כהנים, לא נכנסים.

אבל עד למקום מסוים

מותר, היו נכנסים.

מי החזיק את המשפחה אחרי שאבא נפטר?

-אחי הגדול.

זכרונו לברכה. -בעסקי טבק? -לא.

הוא... עסקי טבק חוסל,

כי אחי היותר צעיר ניסה

להמשיך את הדרך של אבא,

אבל הוא היה קצת...

בחור צעיר, ילד בן 16, 17.

לא ידע להתעסק עם זה.

אחי הגדול החליט לחסל את העסק.

הוא עבד בבנק

העות'מאני, אחי הגדול,

והצלחנו להחזיק מעמד, כי היינו

מקבלים מהפרדס הזה תמלוגים,

פלוס המשכורת של אחי, שלמרות

שהוא היה נשוי עם ילד,

הוא היה גר... היה לו ילד

בן 40 יום, כשאבא שלי נפטר.

שזה... אני, אישית,

לא רק אני, בעצם כל האחים שלי,

התייחסנו אליו יותר כאבא.

הוא היה הדמות הגדולה בבית.

-איך קראו לו? -אברהם.

על שם הסבא. אברהם בן שבת.

העיראקים, ככה... למדנו משני מישורים.

המישור היום-יומי באליאנס,

בית ספר יהודי, שלמדו בו

אנגלית, צרפתית, ערבית, חשבון.

כמו שהיום לומדים את

כל המקצועות האפשריים.

והיה לנו בשעות הפנאי או

בחופשים ללמוד בסטאד.

היינו לומדים אצל...

-איך? במה? -סטאד.

מה זה 'סטאד'? -זה כמו

חדר, שקראו לו באירופה.

איפה הוא היה ממוקם?

-בבית של אותו מלמד.

היה לו חדר מיוחד עם שולחן

ארוך, יושבים בשני הצדדים.

כל ילד, היה לו ספר, והיה מגיע תורו,

מלמד אותנו לקרוא א' עם קמץ - 'אה',

א' עם צירי - 'אה'.

עד היום יש לי את הזיכרון הזה, הטוב, ואני

מתפלל בבית כנסת בנוסח שהוא לימד אותי.

גם בנות או רק בנים?

-לא, רק בנים.

מה עם הבנות? -בנות, לא זוכר שלמדו.

הן למדו רקמה, הן למדו תפירה.

זה מה שאני זוכר

שהבנות היו עושות.

היו עונשים כשהמורה ראה משהו?

-בטח. בסטאד היו מכים.

בלי חוכמות. תפתח את הידיים, עם סרגל,

טראח, על הידיים. אותו דבר בבית ספר.

היו מכים את מי שלא עשה

שיעורים, או מי שלא ענה נכון,

היה חוטף סטירה או מכות בידיים.

היו לו גם עונשים מיוחדים

למי שהפריע יותר מדי,

היה מעמיד אותו בפינה, מלביש אותו

בכובע של אינדיאני וצוחקים עליו.

את זה אני זוכר בסטאד.

את זה רק המורה היהודי היה עושה.

הוא היה לא רק מורה, הוא היה מוהל והיה...

איך קוראים לו...

שוחט? -שוחט.

מה אתה זוכר מחיי הקהילה? היה שם רב, או

היה שם מישהו שניהל את הקהילה של היהודים?

יש לך איזשהן ידיעות? -אני

יודע שבבצרה היה לנו רב...

אני רק לא זוכר את השם שלו,

אבל אני זוכר את התלבושת שלו.

כמו הרב עובדיה יוסף, שלובש

היום, ככה היה הרב בעיראק לבוש.

והייתה לו מילה. זאת אומרת, כל דבר...

גם המוסלמים ידעו להעריך אותו.

היה לו כבוד משלו, שהוא

הנציג היהודי מבחינה דתית.

איך היו היחסים באמת עם התלמידים,

עם המוסלמים, עם הילדים המוסלמים?

חוץ ממה שסיפרת כבר.

-תראי, עד שנת 48',

שלא היה נושא הציונות

וקמה מדינת ישראל,

פחות או יותר היינו בסדר. זאת

אומרת, עם כל השכנים היה בסדר.

ברור שברגע שנהייתה ציונות

וקמה מחתרת יהודית והתחילו...

חיפושים של כל מיני דברי ציונות,

עיתונות, וראו שהתחילה עוינות,

ואחד הדברים שאני הרגשתי על בשרי,

אני הולך עם אמא שלי ברחוב,

הלכנו לכיוון אחותי,

עובר מישהו עם אופניים,

נותן לי בעיטה ומעיף אותי,

שבתור ילד בן 6, 6

וחצי, הייתי אז,

שחטפתי בעיטה על לא

עוול בכפי, איך אומרים.

וערבי אחר קילל אותו.

היו שם... מתי מתחילה להיכנס...

אתה מרגיש את תנועות הנוער,

היו תנועות נוער יהודיות? הייתה בבית

איזושהי תחושה של ארץ ישראל וציונות? -בטח.

אני זוכר שאחי היה שומע רדיו,

ומעביר לקול ישראל בחדר צדדי,

חשוך, שאף אחד לא ישמע, שאף אחד

לא יראה, כדי לדעת מה קורה בארץ.

נסעו לישראל? המשפחה

נסעה, מישהו מהמשפחה...?

אולי רק גיסי, ייתכן,

כי הוא היחידי,

גיסי הגדול, הוא לא הסכים לעלות

לארץ בשנת 51', כשכולנו עלינו,

הוא אמר: "לא, אל  תלכו לישראל.

"אין מה לעשות שם, אין עבודה,

"אין אוכל. אתם תעמדו

בתור בשביל לחם וזיתים."

האמת, כשהגענו לישראל עמדנו בתור,

לחם וזיתים, לא הייתה עבודה.

בשנות ה-50' זה היה המצב.

אחי הגדול היה שייך

לתנועה היהודית,

והוא נשאר בין האחרונים

בבצרה כדי לנסות להוציא,

לעזור לכל היהודים לצאת.

קראו לו...

בתנועה.

קראו לו 'התנועה', לחבורה

הזאת, והוא היה ביניהם,

חבר שם. כי גם אותו

הוציאו מהעבודה.

ברגע שנרשמו לעזיבה,

קיבלנו תעודת... מתושב ל...

מין תעודת מעבר כזו,

שהיינו קוראים לה (בעברית) -

זאת אומרת, כתוב עליה, חותמת:

"מחזיק תעודה זו לא

ישוב לעיראק לעולם."

יש לי פה את הדוגמאות

עם החותמת בערבית.

והיינו קוראים לזה (בערבית).

זאת אומרת, הלוך ללא חזור.

היו שם גם הוצאות להורג, בתי סוהר

שנלקחו יהודים? -כן. בשנת 48'

הוציאו להורג את אחד מעשירי עיראק.

יהודי. -למה?

שהאשימו אותו במסחר, שהוא

שלח אוניית נשק לישראל.

בזמן המלחמה.

כאשר השותפים שלו

למסחר, היה יורש העצר.

בשביל זה הוא לא... רצו

להבריח אותו, החברים שלו.

והוא לא הסכים, אמר: "מי יתלה אותי? מי

יתלה אותי? אני חבר טוב של יורש העצר."

אבל אחרי שבית המשפט

החליט שתלייה עד המוות,

הלכו אליו הביתה,

ליורש העצר, שיחתום,

הוא היה הדוד של המלך, כשהוא

היה ילד קטן, המלך פייסל השני.

הוא אח של אמא שלו,

והוא היה יורש העצר.

והוא... לא הייתה לו ברירה, הוא חתם.

כשאשתו הלכה אליו, אמרה לו:

"אדוני, למה אתה... זה חבר שלך,

אתה מכיר בדיוק, " וזה. הוא אומר:

"מה את רוצה שאני אעשה? לא הייתה לי ברירה.

את רוצה שיהרגו אותי?"

ואז תלו אותו בין שני

הארמונות שלו בבצרה.

את זה אני זוכר, כי אחר

כך לקחו את הגווייה שלו,

וסחבו אותה ברחובות, כמו...

סליחה על הביטוי, כמו כלב.

פה בארץ, אם אינני טועה, יש

רחוב אחד של שמו, ברמלה.

שפיק עדש, קראו לו.

אחי, לא הגדול ביותר,

אלא היותר קטן ממנו,

זה שאמרתי לך שניסה לנהל

את החנות ולא הצליח,

הוא החליט בשנת 1949

לקחת את אשתו והבת שהייתה לו

ולברוח לישראל. והוא נתפס,

במעבר הגבול.

איך קראו לו? -אהרון.

נתפס בגבול וקיבל עונש,

3 חודשים בבית סוהר.

וגם אשתו קיבלה 3 חודשים.

או 75 דינר...

תחליף.

אשתו הייתה בהיריון, אז אחי הגדול אמר:

"אנחנו לא ניתן לאישה להיכנס לבית סוהר."

הצליחו להשיג את הכסף ושחררו

אותה והיא חיה אצלנו,

ואחי נכנס לבית סוהר וקיבל...

הגיש ערעור,

אחרי חודשיים. אני זוכר שביקרתי אותו

בבית סוהר. -איך נראה בית סוהר?

זה מפחיד.

אני זוכר, היינו עוברים ליד

המקום שהיו עולים שם אנשים,

אני, בתור ילד, הייתי רואה. אבל

הייתי שמח ללכת לבקר את אחי.

היינו מביאים לו אוכל,

מביאים לו בגדים להחלפה.

כל שבוע, אפשר היה לבוא

פעמיים בשבוע להביא לו אוכל.

הייתם צריכים לשרת בצבא? -כן.

מי שלא רצה, שוב, משלם 'באדל', זה נקרא.

-איך? -באדל.

זאת אומרת, זה סכום כסף...

-כופר. -כופר. מין כופר.

קראו לו באדל, ואחי הגדול,

היה דבר כזה, רצו לקחת אותו.

אז הוא שילם את 75

הדינר, אני זוכר,

וקיבל תעודת מילואים.

ברגע שהתחילו הפראות,

אלה לא מין פראות.

אלה היו התנכלויות.

על כל דבר חטפת סטירה, על

כל דבר: "יהודי מלוכלך."

עשו חיפושים בבתי יהודים. אם

מצאו מגן דוד: "אה, אתה ציוני."

הכניסו לבית סוהר. כל מיני אנשים,

בן דודי נכנס לבית סוהר.

האחיינים שלי...

זה היה מין פחד כזה.

ואז, כשהתחיל ה...

הגיעו להסכם, נורי

א-סעיד עם בן גוריון,

על עליית יהודי עיראק בשנת 1950.

הייתה אנחת רווחה, שכל

אחד אמר: "אוקיי,

"לא צריך את הכסף, לא צריך

את הפרנסה, לא צריך את זה.

"עדיף לצאת מפה וללכת

למדינת היהודים, ישראל."

כל שנה אנחנו היינו שרים

'שנה הבאה בירושלים'.

הנה, הזדמנות. נעלה לארץ ישראל.

אז... גם בן גוריון, בזמנו,

ההיסטוריה מספרת, לא אני,

ששלח את בן פורת,

לנסות להוציא כמה שיותר יהודים,

קיווה שבן 20,000

ל-40,000 איש יעלו.

מעיראק? -מעיראק.

הוא לא האמין שקהילה שלמה של

120,000 איש תירשם לעלייה.

וזו הייתה הבעיה פה. בגלל

זה קמו המעברות וזה.

כי הוא לא ציפה לגל כזה של מכה.

היו פה 600,000 איש.

לקלוט כל כך הרבה אנשים במכה אחת.

הגיעו יהודים מאירופה, הגיעו יהודים מכל

מיני ארצות, מיליון וחצי בשנה וחצי.

ידעתם עברית?

חלק מאיתנו ידעו. -מאיפה?

-מהתורה.

קראו תנ"ך, ידעו לקרוא תורה,

והיו מתפללים וידעו.

אנחנו, הילדים, מיד,

צ'יק-צ'ק למדנו לדבר עברית.

אני עברתי תקופה לא קלה במעברה.

למרות שבשבילי זה נראה כמו פיקניק.

ילדים.

איך עליתם? איך הייתה העלייה?

הייתם צריכים לוותר

על נתינות, או...?

ברגע... -איך הייתה העלייה?

-ברגע שנרשמנו לעלייה,

אנחנו קיבלנו תעודה, אמרתי

לך, לפספורט, וכשהגיע תורנו,

עלינו לישראל. -איך?

אנחנו היינו הטיסה הראשונה

מבצרה לישראל, ישירה.

עד אז, מבצרה או מבגדד

היו טסים לקפריסין,

נוחתים שם, מחליפים מטוס או לא

מחליפים מטוס, אני לא יודע,

ועוברים כאילו שאין קשר

בעין עיראק לישראל.

אבל בזמן שלנו אנחנו טסנו ישירות

מבצרה, נחתנו בשדה תעופה אחרי 3 שעות.

מטוס ישראלי, יהודי? -לא.

-אז מה? -מטוס אנגלי.

קונסטליישן, אני זוכר,

כי אני איש תעופה,

אז חקרתי עם איזה

מטוס הגעתי ארצה,

ואז התברר לי שזה קונסטליישן.

כל המשפחה עלתה? -לא.

אנחנו עלינו...

אמא שלי ו-5 ילדים. -אחותך?

אחות אחת ו-4 בנים,

היינו, הקטנים.

שתי האחיות הגדולות ברחו עוד בשנת 49'

ו-50', עוד כשלא הייתה עלייה לגאלית,

ברחו דרך פרס והגיעו לישראל.

אהרון אחי, אחרי שיצא מבית הסוהר,

הוא גם ברח עוד פעם, לפרס,

ודרך פרס הם הגיעו לישראל.

אחי הגדול, שהיה שייך

לתנועה שאמרתי לך,

הוא חיכה עד שרוב יהודי בצרה עזבו,

ואז הוא עלה אחרינו, כמה חודשים.

נחתנו אחרי 3 בשדה תעופה לוד.

היה יום חם, חמסינים של ישראל.

שאני זוכר, אז כבר זה היה...

גם בבצרה היה חום אימים,

שאחי הקטן ישב על כרית

שנדבקה לו לכביש.

הגענו, ואמא שלי אומרת לאחי: "שים

לב למזוודות," וזה, כי היה חם.

אז הורדנו את החליפות שאמא

שלי תפרה לנו אצל חייט,

והחלטנו משהו קל ללבוש,

מכנסיים וחולצה.

אז היא אומרת לו: "תשמור על הציוד,

שלא יגנבו." הוא אומר לה: "מי יגנוב?

"כולם פה יהודים. אין לנו גנבים."

בקיצור, אחרי שעה לא הייתה לנו

המזוודה של הבגדים. הכל נגנב.

גם יהודים גנבים, זה בסדר.

מכרתם את הרכוש בבצרה? -שום דבר.

הכל נשאר? -אני זוכר, אמא שלי הצליחה

למכור את השטיח הענק שהיה לה.

מכרה אותו אז ב-10 דינר,

כאשר הוא שווה מעל 100.

העיקר שיהיו כמה גרושים,

לקנות כמה בגדים חדשים,

כי היה מותר לנו להביא

30 קילו לבן אדם,

ומי ש... עם שעון, ומי

שנשוי עם טבעת נישואין.

זה כל מה שאפשרו לנו,

ועברנו חיפוש לא קל.

אפילו הפשיטו אותנו

לגמרי, בתור ילדים.

"תתפשט, נראה אם אין עליך זהב."

חשדו שאנחנו מבריחים זהב ואסור.

אני זוכר שאם...

ושום דבר חדש, אסור.

אמא שלי קנתה למפה.

את יודעת מה זה למפה?

פתיליית בישול, והחליטה

להביא אותה לישראל.

אז היא לקחה... אז המחפש

הזה, הוא אומר לו...

אברהם, אחי, עבד שם, מהתנועה,

והוא אומר לו: "תשמע, זה חדש. אני

חייב להחרים, אפילו שזו אמא שלך."

אז הוא אומר לו: "טוב, בסדר."

לקח פלייר, נתן מכה ל... אחי,

והוא אומר לו: "תראה, זה לא חדש."

הוא אומר לו: "טוב, ראיתי מה עשית.

"אוקיי. קח את זה."

שבר קצת מהצבע.

את חוסר הצבע תמיד אנחנו זוכרים,

את זה שאברהם, אחי, נתן

עם הפלייר מכה ללמפה.

אני...

מאחר והאחיות שלי כבר היו בישראל,

הן גרו פה, בכפר סבא, ליד דוד שלי,

אוהל היה להן, שתי הבנות של אחי.

אוהל לידן.

הן הגיעו ל... היינו בעתלית.

זה... -מעברה? -לא.

הלא משדה התעופה... -מעבר?

תחנת מעבר. -בשדה התעופה

שמו אותנו על משאיות,

סליחה שאני אומר, על

הביטוי, כמו פרות,

על משאיות, עם הציוד שלנו,

והעבירו אותנו לעתלית.

עתלית או שער העלייה.

אלה היו 2 מקומות שכל

העולים היו מגיעים לשם.

עוברים בדיקות רפואיות, מקבלים קצת

תחתונים, קצת גופיות, כדי שיהיה...

ואוכל, היינו עומדים בתור

שעות בשביל לקבל לחם וזיתים,

כמו שגיסי אמר, בדיוק אותו דבר.

בקיצור, אחרי יומיים,

שתי האחיות שלי הצליחו לאתר ולהגיע.

אבל להיכנס הן לא יכולות.

אז דרך הגדר, זרקו אותי

והלכתי איתן למעברת כפר סבא.

זאת אומרת, אני הייתי

במחנה מעבר יומיים,

ועשיתי את יום העצמאות

הראשון שלי בארץ איתן.

ואני זוכר, הן לקחו אותי עם חבורה של...

היו להן חברים פה,

לעיר.

ממעברת כפר סבא. איפה

טבע היום, מישהו יודע?

שם היה האוהל שלנו,

והביאו אותי לעיר, ואני

רואה אנשים רוקדים ברחובות.

עכשיו, מי רוקד בעיראק ברחובות?

רק משוגעים או שיכורים.

אז אני שואל את אחותי

הגדולה, רותי, זכרה לברכה:

"רותי, תגידי לי, מה, פה

כולם משוגעים?" ילד בן 8.

היא אומרת לי: "לא, זה יום העצמאות." ואז

התחילה להסביר לי מה זה יום העצמאות

וזה, ואני רואה שכולם

רוקדים ושמחים וזה,

בסך הכל זה היה יום העצמאות

השלישי שלי במדינת ישראל.

איפה נקלטה המשפחה?

האחיות שלי עמדו על

זה שיביאו את כל ה...

את אמא שלי, עם ה-5 ילדים,

גם למעברת כפר סבא, וכאן היינו...

חיינו.

ברור, שתי האחיות

שלי עבדו באריזה.

אז הרבה אנשים עבדו באריזה.

האח הגדול גם התחיל לעבוד

בהתחלה בחקלאות, בהשקיה,

בתל מונד. אחי שברח קודם,

התבסס יותר בארץ והיה מנהל ביכין.

מנהל זוטר של עובדים ביכין,

שהוא, כל מי שרצה לעבוד

בחקלאות היה קורא לו, "תבוא."

אז שני האחים שלי, היותר גדולים, רחמים

ושמואל, עברו אליו והיו עובדים אצלו.

לאן אתה הגעת,

בהתקדמות שלך בתוך החיים, מה עשית?

-או.

עכשיו נתחיל לספר את הסיפור שלי.

בשנת 52' הגיע...

52'... לא, סוף 51', סליחה.

בסוף 51' היה חורף

מאוד קשה בישראל,

אחרי שהיה חורף של

שלגים, אם אתם זוכרים.

מוכר הסיפור? בשנת

1950 היו שלגים.

ב-51' היה חורף קשה,

שכל המעברה טבעה.

השלטונות, ברוב חוכמתם,

הביאו משאיות צבאיות ולקחו

את כל הילדים עד גיל 12-13,

להוציא אותם מהמעברה, שלא יטבעו.

אותי, עם אחותי היותר

גדולה ואחי הקטן,

לקחו למחנה שנלר בירושלים,

עברנו בדיקות רפואיות,

ורצו לעשות קרחת ואנחנו לא הסכמנו,

אמרנו: "למה רוצים קרחת?"

אמרו: "יש לכם כינים,

אתם מהמעברות."

אמרנו: "תבדקו. אם יש כינים, תורידו.

אם אין, אתם לא מורידים."

והיה קצין צעיר שמצאה חן

בעיניו ההתעקשות שלי.

הוא בדק, הביא אחות ובאמת בדקה ואומרת

לו: "בוא'נה, לילדים האלה אין כינים."

אנחנו נשארנו היחידים עם השיער

שלנו - אחותי, אני ואחי הקטן,

ולקחו אותנו משם לקיבוץ אלונים.

זו הייתה לי חוויה שעד היום נמצאת פה.

למה, באת ממעברה שלא

היו לך לא חשמל,

לא רצפה, לא מים, לא מקלחת.

היינו מביאים דליים של מקלחת,

מים ממרחק 2 קילומטרים.

הגעתי לקיבוץ, קיבלתי

חדר עם 2 ילדים.

יש מקלחת כל יום, אוכל מסודר

- שכחתי שיש לי משפחה.

ואחרי 3 חודשים, מתברר

שאמא שלי הפכה את המדינה.

איפה הילדים שלה? עד

שהגיעה לשער של הקיבוץ,

היא ואחי היותר גדול,

ולקחו אותנו חזרה למעברה.

הגעתי למעברה, לא הכרתי כבר. כי למה?

במקום אוהל עשו בדונים.

הייתה לנו כבר רצפת

בטון עם דלת, 2 חדרים.

וחיינו שם עד 1953.

ב-1953 העבירו אותנו,

הרסו את מעברת כפר סבא,

והעבירו אותנו לצריפים ברמלה.

ברמלה היינו שנה וחצי.

וחזרנו לכפר סבא, לשיכון קפלן.

האחים שלי, שעבדו, שניים, הצליחו... בינתיים

האחיות שלי, שתיים, התחתנו, הגדולות.

והאחים הגדולים, הגדול פרנס את הקטן.

ככה זה הלך אצלם.

היום אתה איש משפחה.

כמה ילדים יש לך? -יש לי שניים.

מה עשית בחיים שלך,

באיזו עבודה עבדת?

אני למדתי פה בתיכון

בכפר סבא, בכצנלסון.

והחלטתי באמצע, אחרי י'...

אחרי י', כן,

ללכת ללמוד מקצוע,

מאחר וראיתי את הנולד.

אז, אוניברסיטה - איך

אפשר ללמוד בלי כסף?

והבנתי שלנו אין כסף,

והאחים שלי, הגדולים,

היום עבדו בשביל לאכול,

ומחר הם יתחתנו, אז מי יפרנס אותי?

החלטתי ללכת ללמוד מקצוע,

וכשהייתי... בגלל שהייתי בגדנ"ע

אוויר, התאהבתי במקצוע התעופתי,

והלכתי לטכני בחיפה.

סיימתי את הטכני,

עברתי לחיל האוויר,

הייתי בחיל האוויר

איש מקצוע, מטוסים.

כשעזבתי עברתי לתעשייה האווירית.

בתעשייה האווירית עבדתי

משנת 1965, אחרי שנת קבע,

עד 1977... 97', סליחה.

32 שנה, ואז אחרי

אירוע לב שהיה לי,

יצאתי לפנסיה מוקדמת.

אתה מתגעגע למשהו מהעולם שעזבת?

לכוחות של צעיר, אני מתגעגע.

לא, אבל לאזור, לבצרה, למשהו מהחיים...?

-לא. זה מה שמעניין.

אמרו לי... דווקא דיברנו

על זה השבוע, זה מעניין.

ישבנו 3 חבר'ה,

שאנחנו בני אותו גיל,

חגגנו יום הולדת, כי היה

לי בשבת יום הולדת 75,

והם, אחד היום ואחד שלשום.

שלושת ה... -מזל טוב. -תודה רבה.

3 זוגות, חגגנו ודיברנו.

הוא אמר: "וואלה, אני

מחכה לשלום," אחד מהם,

"ואני אלך לבקר בבגדד ובצרה.

רימון, אתה תבוא?" אמרתי: "אני?!

"בשום פנים ואופן הרגל

שלי לא תדרוך בעיראק."

אין לי שום סנטימנטים לשם.

אני גדלתי בארץ. אני

חושב שזו המדינה שלי,

כאן שירתי, כאן נולדו לי ילדיי,

וכאן אני רוצה לחיות. -מה הילדים

שלך קיבלו מהעולם שהבאת משם?

יש משהו שהילדים שלך, ככה...

משמרים או יודעים או מכירים,

דרך סיפורים שלך? -הילדים שלי

משמרים את החגים כמו שאני עושה.

שזה מה אומר? -זה

אומר פסח עם המשפחה.

אנחנו 2 אחים פה, שגרים בכפר סבא,

עושים פסח יחד עם

הילדים, זה מעל 20 איש.

סדר פסח וערב ראש השנה.

אנחנו כל שנה חוגגים,

פעם אצלו, פעם אצלי.

בשנים האחרונות הבן

שלו, כי אין לו בנות,

והבת שלי, לקחו את זה על עצמם, שהם

מארחים אבל אנחנו מכינים את האוכל.

יש איזה אוכל שאתה משם,

ככה, מבשלים אותו פה היום?

רוב המאכלים אנחנו ממשיכים לשמר.

למשל? -אם זה הקובות,

לכל הצבעים שלה.

אם זה קובה סלק, אם זה קובה

חלווה, קובה חמרי, קובה במיה,

אלה כל מיני סוגים.

אם זה קובה בורגול.

אם זה פלאו בג'יג'. את יודעת מה זה

פלאו בג'יג'? זה אורז אדום עם עוף,

כאשר צימוקים ושקדים, יש מלמעלה.

אם זה ערוק.

ערוק זה מין קציצות של ירק,

שכל המשפחה מתים עליה.

מי שאוכל, טועם - רוצה עוד.

מה אתה חושב על הפרויקט הזה

שאנחנו עושים היום? -או, תבורכו.

תבורכו. מי שלא שוכח את

עברו, יהיה לו עתיד.

אני זוכר, למשל, את אחד הפתגמים,

במיוחד על חבר'ה שהיו יוצאים עם

בנות או זה, ואמא שלי הייתה אומרת:

"תראו, הוא יפה, היא לא יפה,

"אבל מי אני שאחליט בשבילו?"

(בערבית)

מה זאת אומרת?

מה שהעין רואה, הלב...

לא יגיד לך מה שהעין רואה.

זאת אומרת,

הוא רואה את זה בלב שלו.

את רואה את זה בעיניים.

בגלל זה נראה לך שהיא לא יפה.

אבל בעיניו...

היא (ערבית).

חמאר זה ירח, אם לא התאורה שלו, כמה

הוא יפה - ככה היא נראית בעיניו.

עוד איזה שיר, משהו? פתגם, איזה שיר שאתה

זוכר? -אחד השירים הכי יפים של העיראקים,

שאוהבים לשיר עד היום, זה 'פוג

אל נאחל', כולם מכירים את השיר.

"פוג אל נחל פוג,

יאבא פוג אל נחל פוג"

" מדרי למר..." לא זוכר את המילים בעל פה.

-על מה זה?

זה מעל העצים. מעל העצים של התמרים,

הלא עצי התמרים היו גבוהים.

לא, יש לו איזה פירוש כזה? -לא, זה שיר

שאין שמחה עיראקית שלא תשמעי את השיר הזה.

למה? -אוהבים אותו. -אוקיי.

-אוהבים לרקוד עליו, אוהבים זה.

יש שם... אתה זוכר

איזשהם ספרים, עיתונים,

סיפורים כאלה, שהייתם קוראים או שהיית

נתקל בהם? -אחד ממספרי הסיפורים

הכי גדולים, אלה היו אמא שלי והדודה שלי.

-ספר על זה.

דודה שלי הייתה נחשבת

לסיפורי אלף לילה ולילה,

בצורה פנומנלית. מה

הייתה עושה לנו?

לאחותי,

זו שקוראים לבית על שמה, כרמלה,

הייתה גרה בשכנות עם חמתה

וחמה, שהם הדוד והדודה שלה.

היינו הולכים כל ערב, כי

להם היה היחידי, בקפלן,

היחידים שהיה להם

חשמל והיה להם רדיו.

היינו הולכים כל ערב

לשם, לשמוע רדיו,

שירים בערבית וזה, ועברית.

והדודה הייתה מתחילה לספר סיפור.

מגיעה לאמצע,

ומפסיקה, אומרת: "התעייפתי.

תלכו. מחר תבואו לשמוע."

למחרת, היא הייתה באה, 2-3

דקות של הסיפור, גומרת,

מתחילה סיפור חדש. עד האמצע,

וככה משכה אותנו,

הילדים, לבוא ערב ערב,

אצלה. ברור שהיינו עושים הפסקות, כן?

כדי לא לבלבל לה את המוח.

ואמא?

-אמא שלי,

אין דבר כזה שהיינו

ישנים בלי איזה שיר.

הייתה שרה לנו עם הקול

הנמוך שלה, והנעים.

הבעיה שאני לא הקלטתי את השירים האלה

ולא היה לנו במה להקליט. -זוכר משהו?

איזה שיר כזה, של לילה?

תני לי רגע להתרכז.

אפילו אם את רוצה, תפסיקי לצלם.

ה... טוב, עכשיו.

מוכנה? -זה שיר שאחות של הבעל,

היא חיה אצל אחיה,

והיא מגדלת לו את הילד

והיא מרדימה אותו,

ואז היא שרה לו שיר,

שהיא בעצם מדוכאת מהכלה,

ואומרת לו ככה:

(בערבית)

היא אומרת לו: "אני חוטפת קללות,

"אני חוטפת כל מיני עקיצות.

"אבל מה אני אעשה? אתה אח שלי,

"וריח של אמא שלי בך."

ואז יום אחד הוא חוזר מהעבודה...

תראי, נהיה לי קר.

חוזר מהעבודה ושומע את אחותו

שרה לילד את השיר הזה.

ואז הוא נכנס ואומר לה:

"תשבי ותספרי לי מה קורה."

מאז הפסיקו כל העינויים של הכלה.

יפה. יש עוד משהו שאתה, ככה, רוצה לשתף

או להגיד או מסר שאתה רוצה, ככה...?

המסר שלי הוא כל החיים, גם

הילדים שלי קיבלו את המסר הזה,

ואני טוען כזה דבר:

מי שרוצה - מצליח.

מי שלא... מי שלא מתעצל,

ומתאמץ מצליח.

ואני חושב שיהדות עיראק

עשתה את זה בגדול בארץ.

זו עדה שלא התעצלה,

לא אמרה: "מגיע לי," לא דפקה

על החזה ו"מגיע לי, ומגיע לי,"

אלא עבדה, ועבדה קשה.

אם פקיד בנק הלך לעבוד בטוריה,

ומנהל חשבונות עבד בקטיף,

כל עבודה שהייתה, העיקר

להביא פרנסה הביתה,

עד שהם הסתדרו. והעובדה

היא שאני לא רואה היום...

כללית, כן? אני לא רואה בלשכות

הסעד וזה, הרבה עיראקים.

אלא כולם מסודרים,

והאנשים, אולי אפילו הפשוטים

ביותר, הם מיליונרים של שוק הכרמל.

תודה רבה, רימון. המון המון תודה לך.

העשרת אותנו,

והוספת לנו צבע.

המתאמץ יצליח, תזכרו את זה.

כל מי שרוצה יכול

להצליח - העיקר לעבוד.

תודה רבה.

-בכיף.

רימון שבת
בתיה זינגר
בצרה
עירק
סיפורי חיים נוספים: