מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני רחל בצלאלי, ילידת

משהד שבצפון מזרח איראן.

משהד עיר קדושה למוסלמים.

ואנחנו, הקהילה שלי נקראת

קהילת 'אנוסי משהד'.

למה אנוסים?

בסוף המאה ה-18, הייתה עלילת דם,

ואמרו ליהודים "או שאתם מתאסלמים

או שאנחנו נהרוג אתכם".

00:01:00

זה לא היה כמו אנוסי ספרד, שאמרו "או שאתם

צריכים לצאת מספרד או צריכים להתנצר".

זה הבדל ענק.

אז הקהילה התחילה לחשוב

לחשוב, מה לעשות, איך לעשות,

כולם אמרו "טוב אנחנו נתאסלם",

אבל הנשים פה היו הכי חזקות,

00:01:30

אמרו "לא, אתם יכולים להתאסלם, אנחנו

נשמור על המשפחה ועל הדת ועל המסורת."

זאת התחלת האנוסות, בסוף

המאה ה-18, התחלה המאה ה-19.

את נולדת מתי?

אני נולדתי ב-1940,

במשהד, באותה עיר הקדושה, כבר

היו נקראים 'אנוסי משהד'

00:02:00

'ג'דיד אל-אסלאם'-

המוסלמים החדשים.

עדיין נחשבתם למוסלמים?

כן, כשאני נולדתי לא.

כי ב-1924, כששושלת

פהלווי הגיעה לשלטון,

אז נתנו חופש דת ופולחן לכל הדתות.

00:02:30

ואז... כאילו יצאו מהמסורת המוסלמית.

אבל, עדיין שמרו על

פרופיל מאוד נמוך.

מצד אחד, כן, מצד אחד היו ממש

מאושרים שהם 'ג'דיד אל-אסלאם'

כאילו שמוסלמים היו מאוד

מחבבים אותם, בואי נגיד,

00:03:00

אבל מצד השני המוסלמים

היו מתרחקים מהיהודים,

כי מה שלא יהיה, המוסלמים

החדשים 'ג'דיד אל-אסלאם',

זה היה המונח שכל הזמן השתמשו.

והכי מעניין שמדורי דורות, משהדים, הקהילה,

קראו לעצמם 'ג'דידים', 'אל ג'דיד',

זאת אומרת 'החדשים', זה כבר נדבק.

אבא שלי שוקרואללה בצלאלי,

00:03:30

ואמא הייתה קוצ'יק בצלאלי,

אבל היו להם שמות עבריים.

בקהילה שלי, בניגוד ליתר

הקהילות האיראניות,

גם לנשים נתנו שמות עבריים.

אמא הייתה אביגיל, ואבא

אהרון, כמובן לגברים.

ואיך קראו לך?

לי קראו פחרי, והשם העברי שלי

רחל, שזה היה השם של סבתא שלי.

00:04:00

כמה אנשים הייתם במשפחה?

אנחנו היינו 8 אחים,

בנות, בנים?

-חמש בנות ושלושה אחים בנים.

ואחותי הגדולה היא התחתנה

עוד לפני שאני נולדתי.

ואני הייתי מבין הבנות הכי צעירה,

מבין הבנים יש לי אח שלא נמצא בארץ,

בארה"ב, שנה יותר צעיר ממני.

במה אבא התעסק?

הוא היה סוחר.

00:04:30

כל השנים, כל החיים

שלו הוא היה סוחר.

של שטיחים, פרוות ואחר כך

יותר מאוחר דברים אחרים,

אבל בעיקר פרוות ושטיחים.

כל הזמן הוא היה סוחר או שהוא התעסק,

היה לו איזה שהוא עיסוק נוסף?

לא, הוא כל הזמן היה סוחר, עד סוף... עד

שהם עלו לארץ כבר בזמן שהם יצאו לפנסיה,

00:05:00

כבר ההורים שלי, כשכל הילדים יצאו מאיראן

אנחנו, חיינו בזמן של שושלת פהלווי,

בזמנים הטובים, אני בעצמי נולדתי,

גדלתי ועזבתי בזמנים הטובים ביותר,

אני לא סבלתי במיוחד מהאנוסות.

אמא התחתנה עם אבא,

בסיפור מעניין.

כן, מאוד מאוד מעניין.

אמא שלי הייתה בת 15 כשהתחתנה

עם אחיו הגדול של אבא שלי.

00:05:30

אחרי חצי שנה, הבעל קיבל איזה מחלה

מאוד מדבקת, מאוד מסוכנת והוא נפטר.

באותם הזמנים היו צריכים

לעשות ייבום או חליצה.

אבא שלי היה מאורס למישהי אחרת, אבל הוא

נפרד מהבחורה ההיא והתחתן עם אמא שלי.

00:06:00

ויש לי תעודות של הכתובות של

אמא שלי שפעמיים בתוך שנה אחת,

התחתנה, אותם האנשים, אותם

הרבנים חתמו על התעודות שלהם.

התעודות עכשיו נמצאות במאגר של התעודות,

כתובות של בית הספרים הלאומי,

שזה נושא למחקר.

00:06:30

אני לשמחתי הרבה, נולדתי

במשפחה אמידה, בבית ענק,

גדול, מרווח, עם הרבה

מאוד עוזרים, עוזרות,

חיי ילדות מאוד מאושרים,

כל עוד היינו במשהד, עד גיל 8 הייתי במשהד.

בכיתה א', כיתה ב', למדתי בבית

ספר ואנחנו בתור 'ג'דידים',

00:07:00

הם היו מאוד מכבדים אותנו,

ואני לא סבלתי מהאנטישמיות.

איך עם הצד היהודי, איזה קשר היה

למשהדים האנוסים עם היהודים,

ידעו או שבמשהד לא היו

יהודים אלא רק אנוסים?

זהו, הם כל היהודים, קהילת משהד

היו אנוסים, היו נקראים אנוסים.

ברוב היו מרוכזים למרכז אחד,

00:07:30

כמו גטו, אבל לא היו קוראים לזה גטו.

-היה לזה שם?

'מהלה אתגה', זה היה נקרא.

אבל אמידים לאט לאט עברו

לגור בעיר המודרנית,

בחלקים המודרניים של העיר, שאנחנו, אני

נולדתי בעיר... במקום המכובד של העיר.

אבא שלי היה סוחר מאוד

מפורסם ומאוד אמיד,

00:08:00

והיה לנו בית מרווח,

שני בניינים נפרדים,

ש... מים זורמים היו מחברים

בין שני הבתים האלה.

בבית אחד, סבתא שלי ודודים שלי ודודות

שלי, סבתא התאלמנה בגיל מאוד מאוד צעיר,

היא הייתה גרה שם עם הבנים

והבנות שלה, בצד השני בבית השני,

00:08:30

אנחנו משפחה של אבא שלי, אמא,

אבא ואנחנו הילדים היינו גרים.

הבית היה מאוד מרווח, היה

בוסתן, בעברית, שגם נקראים,

וגם 'גולסתן', זאת

אומרת פארק של פרחים,

ופארק של פירות.

ורחצה, להתרחץ, דברים כאלה?

כן, היה לנו בית מרחץ פרטי שלנו.

לעומת אלה שהיו גרים

בריכוז הזה, באתגה,

00:09:00

היו צריכים, בנו להם איזה בית מרחץ,

מישהו התנדב ובנה להם איזה בית מרחץ,

אבל לנו היה הכל פרטי

ונהנינו מהחיים הטובים.

אמא שלי הייתה מכינה

את הכל, הכל כשר,

ובזמן שהייתה מכינה הכנות לחגים

הייתה משחררת את העובדים,

את המשרתים, שלא יהיו

בבית בזמן שהיא עושה.

00:09:30

מיין ועד עשיית מצות ולחם, וכל המאכלים,

כל ההכנות לחגים, אמא הייתה עושה לבד,

בלי עזרה של המשרתים, שלא יהיו

בבית ולא יבחינו בהבדלים.

וכשהחנויות היו נפתחות...?

היו בזמן של אבא שלי, לא

בזמני, היו פותחים את החנויות,

00:10:00

בזמן האנוסות והיו שולחים

את הילדים שישמרו על החנות,

ויגידו לכל הקונים "חכה, חכה,

עוד מעט אבא יבוא, סבא יבוא."

אז היו מחכים מחכים, שעה-שעתיים,

לא היו באים, היו הולכים,

וככה שהעסקים לא היו מתקיימים, וככה היו

שומרים על מצוות השבת ולא לעשות עסקים.

וכשקנו את הבשר מהמוסלמים?

00:10:30

כן, כל הסיפורים האלה, שנים

היו מספרים לנו מה שקונים,

למשל, הכל היה כשר אצלנו, אבל היו

מוכרחים לקנות בשר אצל המוסלמים,

כדי להגיד "טוב, אנחנו

שלכם, אנחנו קונים אצלכם."

והיו בדרך נותנים לעניים או כלבים.

אותו דבר לחם.

00:11:00

לחם היו אופים בבתים פרטיים, היו

קונים בחוץ ולא היו מכניסים לבית.

אותו דבר דברי חלב, רק חלב היו קונים

ואת כל הדברי חלב הכי טוב אמא שלי

הייתה עושה.

היו יכולים לקנות בשוק

אבל כמובן שלא היו,

המוכרים לא היו כל כך מרוצים

אם מישהו היה נוגע במשהו.

בגלל מה?

00:11:30

בגלל שהם היו אנוסים

והם היו מאוד חשדנים,

ספק אם הם יהודים,

ספק אם הם מוסלמים,

אבל בשם של אנוסים ו'ג'דיד

אל-אסלאם', מוסלמים החדשים,

איך שהוא גם הם היו

מסכימים שיתקרבו לחנויות.

אבל אמא הייתה הולכת עם העוזרת

ועוזרת הייתה עוזרת לבחור את הדברים.

מה קורה בנושא של

חתונות ובר-מצוות ו...?

00:12:00

כן, בר-מצוות כמעט לא היו עושים,

אולי היו מביאים את הבנים לבית כנסת,

רק כדי לשים את התפילין,

להניח תפילין.

חתונות היו עושים את החתונות

בסתר, עם רב, כמובן,

רב יהודי, אבל היו צריכים לעשות

את החתונה גם חתונה מוסלמית.

כשאחותי הגדולה התחתנה

עשו לה פעמיים חתונה,

00:12:30

פעמיים חתימות של החתונה, של הכתובה.

פעם מוסלמית ופעם יהודית.

ומה עשו ברמדאן או

בחג הזה שהם...?

בזמנו של האנוסות זאת אומרת...

של אבא שלך.

-של אבא של אבא שלי,

וגם אבא שלי, הם היו עושים

את כל הטקסים כמו מוסלמים.

את כל הטקסים.

היו מזמינים אותם

לארוחות מפסקת או...

00:13:00

אבל היו משתתפים בכל החגים

שלהם וגם בכל הימי אבל.

בתהלוכות.

-את התהלוכות.

אבא שלי סיפר לי שהוא היה אחד,

הוא היה איש מאוד יפה תואר,

גבוה, תמיר, אז היו נותנים לו

את הדגל של התהלוכה של האבל,

שהוא יחזיק וילך בראש התהלוכה.

הוא היו לו סיפורים

מאוד מאוד מעניינים.

00:13:30

וכמה חבל שהוא לא בחיים וכל

השיחה הזאת באה במאוחר,

כדי לתעד את מה שהם

חוו, כי אני לא חוויתי,

אבל אנחנו תמיד היינו

שומעים את הסיפורים האלה.

ועוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם.

איפה למדת?

אני למדתי כיתה א'

וכיתה ב' במשהד.

איפה?

בבית ספר 'פרוכ', בית

ספר מאוד מאוד טוב,

00:14:00

שהיה מנוהל על ידי דווקא אנשים מאוד משכילים

שהיו שייכים לאיזה שושלת מלוכה קודמת.

ואני בדיוק זוכרת את הימים האלה,

הם היו מאוד מכבדים אותנו.

כמו שאמרתי, אנחנו ספק

יהודים, ספק מוסלמים,

אבל היה מספיק להם שאנחנו

נקראים 'מוסלמים החדשים'.

00:14:30

והיו מאוד מכבדים כי אנחנו

היינו נקיים יותר, חרוצים יותר,

וכל שכר הלימוד היה מגיע בזמן,

היה לנו מעמד חשוב.

מה למדתם?

למדנו ספרות, לשון, חשבון,

כל מה שלומדים בכל בתי הספר,

זה בית ספר מוסלמי, אני לא

מדברת על בית ספר יהודי.

והבנים? אחים שלך?

00:15:00

בנים אותו דבר, הם בזמנם הם היו

באזור הריכוז הזה והם למדו בבית ספר,

בהתחלה בבית ספר מוסלמי, ואחר כך, כשכבר

היה קצת יותר חופש בנו להם בית ספר יהודי,

אבל שיעורי תורה הם

היו מקבלים ב'חדרים'.

מה זה ב'חדרים'?

זאת אומרת 'חדר',

היו אחרי צהריים,

-קראו לזה 'חדר'?

כן. אחרי,

-קראו לזה 'חדר'?

00:15:30

אחרי צהריים רב או מי שהיה מוסמך

היה מלמד אותם דברים תורה,

ועברית של פעם.

והם קצת זוכרים את זה, אני לא.

אני לא למדתי עברית

ולמדתי בבית ספר מוסלמי.

אנחנו דיברנו שפה פרסית,

משהדים אנוסי משהד היה להם,

לא היה להם שפה משלהם,

00:16:00

לעומת כל הקהילות היהודיות האיראניות

שהיה להם איזה שפה מאולתרת.

היו מדברים, אבל משהדים לא,

משהדים היו מדברים במה שהיה אולי המבטא,

לא אולי, אבל המבטא היה קצת שונה,

ומילים שהיו משתמשים היו מילים שמדורי

דורות, מכל התנודות שהם עברו מעיר לעיר,

הם ספגו את זה והיו משתמשים.

00:16:30

ומעט מילים מהעברית התנכ"ית.

אנשים אחרים יכלו להבין אתכם?

בהחלט, בהחלט היו יכולים להבחין,

וגם לפעמים היו צוחקים אפילו על

המבטא ועל המילים שלא היה מובן להם,

אבל זה לא היה ניב או

דיאלקט של שפה פרסית.

בהחלט זו הייתה פרסית

אצל יהודי משהד.

00:17:00

איך התלבשתם?

בזמני התלבשנו כמו שאז היו

כל המוסלמים מתלבשים,

בואי מודרנית לזמנים ההם, אבל

בזמנו של אבי שהיה צעיר,

אבא של אבא שלי, הם היו

מתלבשים בלבוש מוסלמי.

וגם אמא שלי אותו דבר.

מה זה אומר?

00:17:30

זה אומר שלבוש, אמא שלי, נשים היו

צריכות לכסות את כל הראש עד כף הרגל.

וגם אמא שלי סיפרה שבזמנה

הם היו גם מכסים את הפנים

עם איזה כיסוי כמו רשת שחורה

שרק מאחורי זה היו רואים.

00:18:00

אבל עד שנות ה-20 המוקדמות

של המאה ה-20 זה כבר ירד,

ובשנת 1934 אסרו על הנשים

לבוא עם כיסוי ראש,

השושלת פהלווי, השושלת החדשה

שבאה לשלטון מהר מאוד רצה

00:18:30

לתת לאיראן ולאיראנים צורה

אירופאית, בלבוש ובצורת החיים.

ובין לילה כל הנשים

הורידו את הרעלה,

וכמו שהראיתי לך את התמונה

של אמא שלי ושל אחותי,

בלבוש מאה אחוז אירופאי עם כובעים

ומעילים יפים שמראש הם הכינו.

00:19:00

אבא שלי הביא מלונדון וכל הבנות

במשפחה התלבשו בלבוש אירופאי.

מה את זוכרת מהחגים במשהד,

מהשבת, מהחנוכה, פסח?

מה יש לך איזה שהוא זיכרון?

בוודאי, יש לי זיכרון מאוד טוב,

בשבתות אנחנו היינו הולכים לבית ספר,

00:19:30

אבל ידענו שאסור לנו להדליק

אש, לבשל, לעשות משהו חריג,

אבל לבית ספר היינו מוכרחים ללכת.

לא היה דבר כזה שהיום זה שבת

שלנו ואנחנו לא יכולים ללמוד.

היינו הולכים. חגים אותו דבר,

חגים היו בצורה מאה אחוז כשר,

פסח, היו מחזיקים את

הפסח בצורה כשרה מאוד,

00:20:00

מא'-ת' איך שאומרים, עם

אפיית מצות, עם עשיית יין,

אני עדיין זוכרת ומרגישה את הטעם של

היין ומצות שאמא שלי הייתה עושה.

היה בית כנסת?

-היה בתי כנסת,

לא בצורה בולטת, בתים

נמוכים ובתים קטנים,

אבל גברים היו הולכים גם

בערב וגם ביום לבית כנסת,

00:20:30

ונשים, אמא שלי הייתה

הולכת לבית כנסת.

אנחנו לא, אנחנו הצעירים,

הילדים לא היינו הולכים,

רק ביום כיפור היינו

הולכים לבית כנסת.

כשושלת פלהווי עלתה לשלטון

ונתן חופש פולחן ליהודים,

משהדים היו שומרים

עדיין על פרופיל נמוך.

לא היו מפגינים את היהדות.

00:21:00

ואני זוכרת שתמיד תמיד,

בערב שבת במיוחד,

כל החלונות אמא שלי הייתה סוגרת שלא

יראו את השולחן שבת. אותו דבר חגים.

לא היו מפגינים,

והמשרתים לא ידעו בדיוק,

ידעו שיש הבדלים ביננו

ובינם אבל נורא נזהרו.

00:21:30

והאויב הכי גדול של המשפחות- הילדים,

אבל אנחנו כל הזמן קיבלנו הוראות,

גם בזמני, מאמא ומאבא

לא להגיד את זה...

היה לכם חברויות של

שכנים, חברויות עם ילדים?

לנשים ולילדים הרבה פחות, אני

למשל עד שהתבגרתי אפילו,

00:22:00

לא היו מרשים לי להיות ביחד

עם המוסלמים או לבקר אצלם,

אלא אם אחת המשרתות הייתה

מביאה אותי אליהם,

וזה מאוד מאוד, באותם ימים,

מאוד הרגיז אותי, מה אני צריכה?

מה אני לא ילדה קטנה, אבל בדיעבד אחר

כך הבנתי כמה שההורים שלי היו צודקים,

00:22:30

שלא נתנו לנו להיות לבד במשפחות מוסלמיות...

מהרבה סיבות.

למה אתם עוברים לטהרן?

ב-1948, אחרי מלחמת העולם השנייה,

שוב הייתה עלילת דם במשהד.

מה זה הייתה?

עלילת דם שיהודים ככה עשו ורצחו

ילדים והכניסו למצות, ואת יודעת...

00:23:00

סיפור ישן נושן, ואז...

האנטישמיות התגברה במשהד.

ואז החליטו כל הקהילה,

תמיד היו מחליטים ביחד,

שמי עמד בראש הקהילה,

מי ניהל את כל ה...?

היו כמה רבנים,

-את זוכרת שמות?

הרב מנשה פרג'ולה בצלאלי,

שזה היה בן דוד של אבא שלי,

00:23:30

ורב מלכאליל, זה הרבנים, אני אצל רב מלפרג'

לא הכרתי, הוא היה בן דוד של אבא שלי,

ומלכאליל נפטר כבר

בארץ, ועוד כמה רבנים,

וגם קבוצה של ראשי קהילות שהיה

להם אמירה, היה להם מילה,

00:24:00

גם יכולים בזמן הבעיות וההסתבכויות

עם המוסלמים לשלם שוחד,

ולהציל את הקהילה וזה מה שעשו בזמן ה...

כמעט פוגרום ב-1948.

ואז ראשי הקהילה החליטו לעבור כולם

לטהרן, שזה כבר לא היה טעם להישאר במשהד.

איך החיים בטהרן?

00:24:30

הבדל גדול מאוד, מאוד

גדול, אני בדיוק זוכרת.

מה...

-בת כמה היית?

אני הייתי בת 8, כמעט 9,

אבל אני זוכרת את ההבדלים,

את הרווחה, את הפארקים,

ואת הבית הגדול

והמרווח שגרנו במשהד,

פתאום לעבור לטהרן

ולהיות בדירה שכורה,

שהייתה שייכת למשפחה

יהודית, זה היה מאוד סגור,

00:25:00

מאוד בלתי אפשרי,

והיינו ממורמרים,

וזאת שוב הייתה אמא שלי

שהחזיקה את המשפחה ביד רמה.

והיא ידעה בדיוק שוב איך לנהל את

החיים בתנאים המצומצמים וקשים,

שבהתחלה שהיינו בטהרן. שוב

התחילו את הכל מהתחלה,

השאירו את כל הנכסים במשהד, הצליחו

לא הצליחו יותר מאוחר למכור,

אבל גם השאירו הרבה נכסים שם.

00:25:30

אבי כבר לא הסכים

בטהרן לקנות שום נכס,

והוא ידע שזה כבר, טהרן, איראן,

מזרח התיכון, כבר לא מקום לחיות.

והוא עודד את האחים שלי,

הרבה יותר מבוגרים ממני,

ואחיות שלי כבר התחתנו

וכולם נסעו לאירופה,

באו מאירופה מקהילת משהד

והתחתנו עם האחיות שלי.

נסעו לאירופה, וגם אחים שלי כבר נסעו

לאירופה ללמוד וחזרו והתחתנו ויצאו.

00:26:00

אני ואח שלי הצעיר היינו אחרונים

שיצאנו, אבא ואמא שלי נשארו באיראן.

כמה זמן הייתם בטהרן?

בטהרן מ-1948 ועד

63', אני עליתי לארץ.

אז מה כל הזמן...

למדת שם באוניברסיטה?

למדתי בתיכון ושנה

של אוניברסיטה ואז,

איפה למדת בתיכון?

00:26:30

תיכון בבית ספר "והליאולאי נאס" זה על

שם של אחד הגדולים שם, אנשי חינוך,

אני בדיוק לא יודעת מי זה,

אבל זה היה על שם שלו,

בית ספר מאוד מאוד יפה, מאוד

טוב, מורים מאוד טובים,

ואני הרגשתי מאוד בנוח,

מאוד טוב בבית ספר הזה,

בתוך תוכם האנטישמיות הייתה

קיימת אבל אז בזמני,

00:27:00

לא היו מעזים להעיר הערה אנטישמית,

לא היו מעזים בגלל שהיה איסור מוחלט

מטעם הממשלה והשלטון.

והאחיות שלך למדו...?

אחיות שלי לא סיימו את התיכון,

הן התחתנו בגיל מאוד צעיר,

ובשנות ה-50' הראשונות

הן כבר עזבו את איראן.

00:27:30

שתי האחיות שלי היו בישראל,

ושתי אחיות שלי בלונדון,

היו צעירות שעברו והתחתנו

והקימו משפחות בארץ ובלונדון.

איך המשהדים שומרים בטהרן?

לעולם, עד עצם היום

הזה לא התפזרו.

אולי בארץ קצת התפזרו, אבל

עדיין בחגים מתאספים.

00:28:00

בלונדון, בהמבורג, באיטליה, מילנו,

בניו-יורק, שרוב המשהדים נמצאים שם,

אם לא רוב, פחות מארץ ישראל אבל

בערך 7000 משהדים בניו-יורק.

עדיין מלוכדים מאוד,

בתי כנסת משלהם,

גם בטהרן היה לכם...?

-בטהרן בהחלט.

קהילת משהד הייתה קהילה נפרדת

מיתר הקהילות היהודיות האיראניות.

אנחנו המשהדים ואתם.

00:28:30

התחתנו אחד עם השני?

-לא.

לא, לא, לא, יהודי משהד, בגלל הסיבות

ההיסטוריות שלהם, התחתנו בינם ובין עצמם,

כדי לשמור גם על הביטחון ועל הנכסים.

התחתנו הרבה אחד בתוך השני.

מישהו הטיל ספק ביהדות שלכם?

00:29:00

כן, כן,

-ספרי לנו על זה.

אני יודעת שקראתי שבשנות

ה-40' המאוחרות או ה-50',

כש... הרבה מאוד מהקהילה עלו לארץ

באותם שנים, כמו יתר הקהילות,

אז הרב עוזיאל והרב הרצוג

היו רבנים ראשיים בארץ,

00:29:30

והרב הרצוג היה לו ספק שיהודי משהד אם בזמן

האנוסות לא היה שם שום התבוללות או ממזרות.

ואז הוא החליט שצריכים לגייר אותם, והמשהדים

אמרו "מה פתאום? אנחנו יהודים כשרים."

אם יש ספק אז אפשר

ללכת, לנסוע ולבדוק.

00:30:00

זה מה שעשו, הרב עוזיאל נסע לאיראן

ובדק עם ראשי הקהילה שעדיין היו שם,

את כל המסמכים ומצא שהם יהודים

כשרים לא פחות מיתר הקהילות.

בטהרן, אתם עכשיו

מתפקדים כיהודים?

בהחלט. בהחלט.

-לכל דבר?

עדיין לא הפגינו את היהדות,

אבל גם לא הסתירו.

00:30:30

אני לא יודעת להסביר לך יותר מזה.

היו יחסי שכנים במיוחד

מאוד מאוד טובים.

איך הסתכלו עליכם הפרסים?

על המשהדים?

בטהרן?

-קהילה יהודית, קהילה יהודית.

והם בטהרן כבר לא ידעו הרבה

על האנוסות. לא ידעו.

במשהד לא נשאר אף יהודי.

00:31:00

איך החיים בטהרן מבחינת החגים,

מבחינת החברויות, הצד החברתי שלכם?

היה הרבה יותר פתוח,

הרבה יותר חופשי,

אבל הכשרות היה הדבר הראשון

שכל הקהילה שמרה על זה.

אבל יחסים שלנו עם השכנים

וחברים בבית ספר היה בסדר,

00:31:30

הם ידעו שאנחנו... יהודים זאת

אומרת, לא ידעו שאנוסים,

את הסיפור לא ידעו וזה לא מתועד, בהיסטוריה

של איראן לא יודעים על העניין הזה.

אפילו זה משהו מעניין, אני

רוצה לספר לך שלפני כמה שנים,

היה איזה ראיון איתי

ב'ג'רוזלם פוסט'

00:32:00

ואז אני קיבלתי הרבה מאוד

תגובות מאנשים בארגונים

שבחיים, אף פעם בהיסטוריה לא שמעו

שבאיראן, בעיר הזאת היו אנוסים.

אנוסים לפני כמעט 200 שנה,

ולא לפני 600-700 שנה,

כמעט בדורנו, זה מה שקרה.

ואיך יהודים שמרו במשך

למעלה מ-100 שנה,

00:32:30

יהדות במאה אחוז, וכלפי

חוץ מוסלמים במאה אחוז.

זה היה גבורה, ולנשים

היה חלק גדול בזה.

ואני עם הריאיון הזה ב'ג'רוזלם

פוסט' קיבלתי הרבה מאוד תגובות,

ואחד מהתגובות היה מאיזה

ארגון שאני בכלל לא ידעתי,

כמה פעמים התקשרו אליי שהם

מוכנים להחזיר אותי ליהדות.

00:33:00

אמרתי "אנחנו אף פעם לא התאסלמנו.

תקראו את המאמר עוד פעם."

"כמה ששמרו על היהדות אז",

וזה בכלל לא קרה בדורי.

וגם קיבלתי די תגובה מאוד מאוד

מעניינת מאיזה רופאה יהודייה,

בריטית שעכשיו גרה בארץ והיא חיפשה אותי

והיא ביקשה שאני אבוא לבית אבות לראות אותה,

00:33:30

והיא כל כך התרגשה מהעניין

הזה שהיו אנוסים במשהד,

אמרתי "למה את כל כך מתרגשת?", אומרת "את

יודעת בשנה אחרונה לפני שהשאה נפל,"

"אני מטעם בית חולים

באנגליה נשלחתי למשהד"

"בתור נוצרייה, בתור בריטית, וחייתי

שם, ורצינו לפתח את הבית חולים הזה"

"ואני שאלתי את המוסלמים

שם אם בכלל היו יהודים פה"

"הם אמרו 'לא אף פעם לא שמענו

שיהודים היו גרים במשהד'."

00:34:00

וואו.

והיא כל כך התרגשה, עד דמעות, והיא החזיקה

אותי כמה שעות ושאלה כל כך הרבה שאלות.

היה לה כל כך מעניין.

אבל קודם כל מעל הכל, אני רוצה להזכיר

לך שהיה חופש שכורש הגדול נתן.

נכון.

00:34:30

וזה דבר שמשום מה, כורש לא קיבל

את המקום הראוי שלו בארץ ישראל.

וההצהרה שלו שעכשיו נמצאת ב'אלברט

וויקטוריה', מוזיאון באנגליה,

זה דבר ענק, שלפני למעלה מאלף שנים, אני

כבר לא זוכרת, לא רוצה להטעות אותך, קרה,

00:35:00

עכשיו, בזמן אחשוורוש, ואסתר ומרדכי,

-הסיפור של אסתר ומרדכי, כן.

כן, הם קבורים בהמדאן, שזה במרחק מאות

קילומטרים ממשהד, אני לא הייתי שם.

אמא שלי לא הייתה שם,

אבל אבא שלי היה שם.

והרבה יהודים היו עולים

לרגל למקום הזה.

00:35:30

תראי, חג פורים שוב, רק

מאכלים מיוחדים וממתקים.

ואנחנו לא הזכרנו אצלי בבית בכלל לא הזכירו

שהיה סיפור כזה בהיסטוריה האיראנית המוסלמית.

לא הזכירו, אבל שמות של מרדכי

ואסתר היו הרבה לילדים המשהדים.

אני לא ידעתי בדיוק, אני ידעתי שיש כזה

קבר בהמדאן, ובדיוק לא ידעתי את הסיפור.

00:36:00

יותר מאוחר, כשבאתי לארץ

אני ידעתי הרבה מאוד יותר,

על איראן והיהודים מאשר התקופה שהייתי

באיראן, לא דיברנו הרבה על זה.

מתי נכנסת הציונות, ארץ ישראל,

לתוך החיים של המשפחה שלך?

האמת, ציונות לא כל כך.

יהדות כן, מסורת כן, ציונות לא.

00:36:30

ציונות לא במובן הזה ששוב,

בגלל כל ההגבלות שהיה.

לא דיברו על ציונות, אבל אני

יודעת שבזמן קום המדינה,

כשהיו מאוד מעודדים את הצעירים, אני אז

לא זוכרת בכלל, אני הייתי ילדה קטנה,

00:37:00

אחד מהאחים שלי אמר "גם אני אסע

לארץ ישראל להשתתף במלחמות" וכל זה,

היה בן 15, 16,

-היה רדיו?

יכולתם לדעת מה נעשה?

היה רדיו, אנחנו בין המשפחות

הראשונות שהיה לנו רדיו,

ואבא שלי היה מאוד מאוד

מודע לכל מה שנעשה,

אני לא זוכרת אז, אבל אני זוכרת שדודים

שלי ואבא שלי וכולם התחילו לרקוד

00:37:30

ברגע ששמעו על קום המדינה,

הצהרה האומות המאוחדות.

על הקמת ארץ ישראל.

לא ידעתי בדיוק, אני לא יכולתי

לדעת בדיוק מה המשמעות,

ידעתי ששמחה גדולה.

עדיין היינו במשהד אז.

שליחים מהארץ...?

הרבה שליחים. כן.

-תנועות נוער?

00:38:00

זה בטהרן הרבה, וביתר הערים,

משהדים בגלל המוסלמים,

שוב, לא נתנו ל'אליאנס', לא נתנו

לתנועות נוער, לא נתנו לחלוץ,

להיכנס למשהד ולהקים שם בתי ספר.

אבל בטהרן...?

בטהרן, ביתר הערים כן.

ו... אחים שלך?

-ואנחנו שוב, לא,

00:38:30

לא, לא, שוב במשפחה שלי, אם

אני כל הזמן אומרת משפחה שלי,

המשפחה שלי דוגמה למאות

משפחות משהדיות, אנוסי משהד.

כולם התנהגו אותו דבר, שמרו על

הילדים לא להתערבב, לא להיכנס,

לא לקבל הרבה חופש,

לשמור, לשמור, לשמור

על הילדים, שחס וחלילה לא

יתחתנו, לא עם קהילות אחרות,

00:39:00

ועל ההתבוללות חס ושלום...

איך היו היחסים עם השכנים?

בסדר גמור, בסדר גמור, אבל...

רק שיחות קצרות,

אבל ללכת, לבקר, לבוא, לא.

ממש לא.

מתי מתחילים לדבר על עלייה?

00:39:30

שוב, עניין של האנטישמיות ואי יציבות

באיראן, כמו בכל מדינות המזרח התיכון,

זה נתן מחשבה לכל הקהילה ברגע,

ההזדמנות הראשונה לעלות.

רוב המשהדים אז, האנוסים, עלו

לארץ ישראל בשנות ה-50'.

00:40:00

אלה שהיה להם קשה מבחינה כלכלית ולא

הסתדרו יפה, ישר ממשהד באו לארץ ישראל.

כי לפני כן, בזמן האנוסות,

כמה רבנים שהיו עולים למכה,

דרך מכה היו באים לארץ

ישראל, היו קונים פה בתים,

והקימו שני בתי כנסת מאוד

מפורסמים בירושלים.

הכינו כבר את הקרקע, אפשר להגיד.

00:40:30

אנחנו עד שנות ה-60'

המאוחרות, כמו שסיפרתי לך,

כל האחים והאחיות שלי כבר עברו ואני

והאח הצעיר שלי היינו האחרונים

שבשנות ה-60' המוקדמות, אני ב-63',

הוא אותו דבר ב-62' עזבנו,

ההורים נשארו שם וההורים שלי באו

לארץ בדיוק לפני מלחמת ששת הימים,

ב-68', וזהו אנחנו גמרנו

עם הסיפור של איראן.

00:41:00

וכמונו מאות, הרבה

מאות אנוסי משהד.

שבחלקם הגדול באו לארץ ובחלקם,

באלפים נסעו לניו-יורק.

כי עניין של הפרנסה והעבודה ו...

איך הייתה הקליטה בארץ?

תראי, קליטה, אני לא עברתי

מה שעולים חדשים עברו,

מעברות.

-מה למדת בטהרן?

00:41:30

שנה של מעבדה ובאתי לארץ ולמדתי באולפן,

אולפן 'עציון' זה היה חוויה...

ידעת קודם..?

-לא רגילה.

לא ידעתי כלום.

ובאולפן הזה היה להם שיטה מצוינת

ואני למדתי שם עם יתר הצעירים,

שבאו מ-32 מדינות, שהיה

לנו חגיגה אחת גדולה.

ואז באתי לתל אביב כי

האחיות שלי היו גרות פה,

00:42:00

ההורים שלי עדיין לא

היו פה ובאתי אליהן,

והתחלתי פה ללמוד ספרנות, ואז העבודה

הראשונה שקיבלתי באוניברסיטת בר-אילן,

והשלמתי שם לימודים ועבדתי שם

35 שנה, עד שיצאתי לפנסיה.

ההורים שלי היו בארץ, האחים שלי, שתי

האחיות שלי, כבר נפטרו, הן היו בארץ.

00:42:30

שתי האחיות השניות, כמו שאמרתי, היו חיות

בלונדון, אחת נפטרה לא מזמן ואחת חיה.

והאחים שלי היו בניו-יורק, ואחד כבר

נפטר ושניים אחרים עדיין חיים,

ודור השלישי ועוד מעט רביעי,

ייוולד שם, נולד שם וגדל שם.

עדיין, עדיין, על פי רוב, במסגרת

קהילה משהדית וערכים משהדיים.

00:43:00

הקהילה הזאת בארץ, יש לנו...

איפה אנחנו נמצאים פה היום?

כולם נמצאים מפוזרים בכל המקומות.

מירושלים, בני ברק, חולון, הרצליה

העיר, ובכל מקום כמו כל היהודים.

איך אתם שומרים על קשר?

00:43:30

יש לנו ועד, ועד ששומר על כל

הנכסים וגם איחוד של הקהילה.

הרבה פעמים יש מפגשים, אבל

פה בארץ כבר לא נשאר ה...

00:44:00

להיות ביחד, היחד, זה כבר התפזרו

והתחתנו עם קהילות אחרות,

אבל יש כמה דברים

שעדיין מושך אותם לקהילה.

אחד מהדברים הגדולים זה

מלגות שמחלקים לסטודנטים.

אפילו מישהו שסבא שלו היה

משהדי, אז הוא זכאי לקבל מלגה.

מי הקים פה את המקום הזה?

00:44:30

משהד, קהילת משהד, שרוב הכסף בא

מניו-יורק שהם כבר מאוד אמידים,

מילנו, קהילה, כמה

אלפים נמצאים במילנו,

המבורג, קהילה, היה בהמבורג, נראה

לי שכבר לא נשארו הרבה, ולונדון.

כבר בלונדון, מהתחלת המאה

ה-20 היו הרבה מאוד משהדים.

00:45:00

והתעשרו ותמכו ועדיין תומכים,

אבל בעיקר הקהילה מניו-יורק.

וגם בארץ היו, תראי ההתחלה של הבית

אבות היה כמה נשים שבשנות ה-50',

ראו שיש כמה אומללים זקנים, שאין להם

אף אחד, חולים, ואין מי שישמור עליהם.

00:45:30

הם התחילו להקים איזה בית קטן בשכונת שבזי,

שעדיין זה עוד מעט הופך להיות מוזיאון.

בנו איזה בית קטן ושמרו על איזה...

לא יודעת כמה, 15-20 נשים,

בעיקר נשים היו בחיים, וגברים.

ואז ראו שזה ממש לא ראוי לקהילה, והקהילה

שהתעשרה בניו-יורק ויתר המקומות באירופה

00:46:00

וגם בארץ היו להם הרבה נכסים, תמכו, בנו

את המקום המיוחד הזה בהרצליה פיתוח.

אני רוצה להגיד לך

משהו, כמו שאת יודעת,

בארץ ישראל לא כל כך

טיפחו את הקהילות,

ושמרו על המסורת של הקהילות

שעלו מכל מיני מקומות בעולם,

00:46:30

עד לפני אולי 20 שנה משהו כזה,

להפך, דחו.

ואולי זה היה נושא ללעג, נושא ל"אנחנו יהודים

ישראליים, והם באו ממזרח או ממקום אחר."

וזה נתן באיזה שהוא מקום תחושת...

שפל, השפלה,

00:47:00

והם לא רצו כל כך לדעת

ולשמוע על מה שעבר עליהם,

ולא ידעו הרבה ולא דיברו על זה.

כל ההתעניינות בסך הכל

אולי לפני 20-25 שנה,

שפתאום הצעירים התעוררו ש...למה? יש לנו

היסטוריה מאוד מעניינת, בכל הקהילות,

ואז התחילו לדבר על זה

ולשמוע על זה ולדעת,

00:47:30

ויש הרבה מאוד ספרים ומאמרים

ומחקרים בעניין הזה.

אחד מהאחים שלי, ילדים שלו כבר יש להם ילדים,

זאת אומרת שהם דור שלישי נולד בניו-יורק,

ואחיינית שלי, איווה, שנולדה

וגדלה והלכה לאוניברסיטה שם

00:48:00

והתחתנה גם עם אחד שנולד בארה"ב, ילדים

שלה עכשיו בני 14-16, נערים ונערות,

ילדים מאוד מוצלחים, אמרתי "איווה,

תגידי לי עד מתי משהדים עם משהדים?"

"את חושבת שאם יום אחד ילדים שלך

ירצו להתחתן עם מישהו אחר,"

"מקהילה אחרת, את מוכנה לזה?"

אמרה "דודה, אני

מעדיפה עם משהדים."

אמרתי "מה את מדברת? איך יכול להיות?"

00:48:30

היא אומרת "את יודעת? יש כל כך הרבה

ערכים שאני מאוד מעריכה בקהילה שלנו"

"אפילו עכשיו, במאה ה-21, שהייתי רוצה

שילדים שלי ישמרו על הערכים האלה."

"משפחתיות, שמירת שבת, כשרות

וערכים לשמירת כבוד של הורים."

"וזה דברים שאני מאוד מאוד מעריכה

מדור של הורים וסבא וסבתא שלי."

00:49:00

הכירה את הסבא וסבתא.

ואני התפלאתי על התגובה שלה,

אמרתי שהיא בטח תגיד שלא,

כבר, אבל לא היא....

אבל זה לא אומר שעכשיו כבר לא

מתחתנים קהילות אחרות, כן,

כבר התחילו להתחתן אם רוצים, כי חופש,

כי פעם היו בוחרים להם בעל ואישה,

אבל היום לא בוחרים,

הצעירים בוחרים לעצמם.

00:49:30

אם הם רוצים להתחתן אם אחד

בקהילה אחרת, בוודאי,

עכשיו כבר יש הרבה מאוד שהתחתנו

גם עם קהילות אחרות והכל בסדר.

עד עצם היום הזה, אפילו

בניו-יורק, תתפלאי לשמוע,

בניו-יורק, כשאת הולכת לאיזה חתונה

ויש מכל העולם, מכל המאכלים,

אבל מאכלים משהדיים טיפוסיים

של אמא וסבתא כולם מתנפלים,

קודם כל על זה.

-ספרי מה.

00:50:00

מאכלים פרסיים בדרך כלל, כל הקהילות

וכל הפרסים, מבוססים על הרבה ירקות,

ירק, והרבה דגנים, והרבה בשר וכל זה.

ומגוון, וטעים ולא כל כך,

אין דגש על איזה טעם מיוחד,

00:50:30

אבל בסך הכל, לכל הדעות שאכלו

וטעמו אוכל מאוד בריא ומאוד טוב.

והיו גם ממתקים שבפורים

או בפסח היו עושים.

כמו שסיפרתי לך, אמא שלי מיין

ועד דברי חלב, ועד חמוצים...

00:51:00

הרבה מאוד קציצות, והרבה מאוד

מאכלים מגוונים על בסיס אורז,

שכל מאכל שמבוסס על אורז

הוא טעם לגמרי שונה.

אבל הבסיס הוא אורז, וזה מאוד

מאוד מבוקש, ומאוד טעים.

הרבה ירק, דגנים כמו שאמרתי לך.

00:51:30

מה שמיוחד למשהדים, יש איזה

מאכל שמאוד מאוד מיוחס למשהדים,

וזה מאוד טעים, ושלשום פה

בבית אבות גם עשו לנו,

זה קצת רחוק מטעם של אוכל

אמא אבל זה עדיין קיים,

קוראים לזה צ'לוב נכודב,

זה אורז כמובן,

ורוטב, הרוטב מבוסס על

הרבה מאוד עלים ירוקים,

00:52:00

מה שאת רוצה, והרבה מאוד

דגנים וסוג אחר של...

כמו חומוס ודברים מהסוג הזה.

ולזה, תהליך הבישול, זמן הבישול ותבלינים

שמשתמשים, אין דגש על תבלין מיוחד,

00:52:30

מה שעושה את האוכל מיוחד וטעים-

תהליך הבישול, שזה לוקח הרבה זמן,

והרבה דגש והרבה תשומת לב.

עכשיו, אני חושבת אמא שלי עשתה

את זה, רוב הזמן שלה היה במטבח,

חס וחלילה, אף עוזרת ואף מטפלת

לא הייתה יכולה להיכנס למטבח

לגעת בסירים.

תגידי לי, מה התמונה

הזאת זה מפורים?

00:53:00

התמונה הזאת לא, אני לבשתי את

הבגדים האלה, שהם בגדים של שבט

 מאוד מאוד מפורסם איראני,

קוראים לשבט הזה קשקאי, והם

היו להם בגדים מאוד מיוחדים,

במיוחד לנשים, גם לגברים, אבל

בגדי נשים היו מאוד מיוחדים.

כל האריגים האלה אריגים

של משי, זהב וכסף,

00:53:30

ארוג ביד, ותפור ביד כמובן.

והיה שם, אני הייתה לי חברה מאוד

טובה שהייתה שייכת לשבט הזה,

שבט קשקאי שזה שבט מאוד

מפורסם ומאוד גדול,

זה עניין של מ-200

אלף איש נתינים.

הבגד הזה מאוד מיוחד, זה

היה עשוי משבע חצאיות,

00:54:00

וכל חצאית 12 מטר, הכל משי וזהב,

מאוד צבעוני, יפיפה, אז שאני הצטלמתי

אי אפשר היה להבליט את הצבעים.

ומה שלבשתי על הבגד

הזה, בעיקר היה מכסף.

חוטים מכסף ומזהב, והאריג

היה משי, אריג שונה.

והרבה מאוד תכשיטים.

00:54:30

זה היה בפורים?

לא, אנחנו בפורים לא התחפשנו.

אבל ידענו שבחוץ לארץ מתחפשים

ואנחנו היה אסור לנו להתחפש,

אבל אני התלבשתי והצטלמתי, נורא רציתי

שיישאר לי משהו מהשבט המפורסם הזה,

שאני הייתי מאוד מיודדת עם הבנות שלהם,

הם מאוד עשירים ומאוד מאוד מיוחדים.

00:55:00

אני פה, אני לובשת רק 4 מ-7

החצאיות, כי לא יכולתי לזוז,

כל חצאית 12 מטר,

וכל אחד שרואה את... והתמונה

המקורית שלי, כמו שהראיתי לך,

הוא לא דומה לזה, בלי המסכה,

ופה נתתי לפיתוח, שמתי מסכה כדי שיהיה,

לא יודעת, קצת יותר מיוחד אולי,

00:55:30

שהדגש יהיה על הבגד ולא עליי,

כי לא התכוונתי על עצמי,

אני התכוונתי להראות

את הבגד המיוחד הזה.

את זוכרת איזה שהוא

שיר או פתגם מהבית,

או משהו שאמא הייתה אומרת

וזה ככה מצלצל לך?

תראי, כמובן שלאמא שלי היו

איזה מונחים שהייתה משתמשת,

00:56:00

אבל משהו בולט, כרגע לא זכור

לי, אבל הרבה פעמים אנחנו,

הרבה מאוד פעמים אנחנו מזכירים

את אבא ואמא, ההורים ז"ל,

מה הוא היה אומר ומה

אמא הייתה אומרת.

אנחנו שמונה אחים ואחיות,

מעולם לא היינו ביחד,

כי אפילו לפני שאני נולדתי,

היו שהתחתנו והתרחקו מהבית.

פעמיים, אנחנו שמונה

אחים ואחיות היינו ביחד,

00:56:30

אחד בשבעה של אבא בארץ, ועוד פעם

אחרי כמה שנים בשבעה של אמא,

כל השבוע אנחנו כמו ילדים

קטנים, אנחנו אחים.

ישבנו, ישנו ביחד באותו חדר

והעלנו זיכרונות מהילדות,

בזמנים שאני לא הייתי,

בזמנים שהיינו ביחד,

אני לא יכולה לשים דגש על

משהו מיוחד שאמא אמרה,

00:57:00

אבל החוכמה שלה, החוכמה

של אבא והניסיון שלהם,

ניסיון מצטבר, כי הרי, כמו

שאמרתי לך, משהדים בזמן האנוסות,

בגלל שהיו אנוסים היה

להם יותר חופש תנועה,

אז הקהילה עברה למארי

שבטורקמניסטן, שבדרום רוסיה,

שהיה דובר פרסית.

00:57:30

היו במשך כמה שנים שם, ומשם היו

להם הרבה, והורים התחתנו במאר,

היו להם הרבה מאוד זיכרונות משם.

בזמן הבולשביקים, המהפכה הרוסית,

שוב כל הקהילה ברחה בחזרה,

בלי שום נכסים למשהד

והתחילו את החיים מחדש.

אנחנו על הדברים האלה 3-4 פעמים.

אבא שלי ואבא שלו התחילו

את החיים והצליחו בגדול,

00:58:00

ושוב ירדו מנכסיהם בגלל כל הנסיבות

הפוליטיות וקהילתיות והמקום שהיו חיים.

אני לא יודעת אם אני רוצה להוסיף

משהו, אבל טוב שכבר עכשיו,

אפילו עכשיו זה קצת מאוחר,

מה שאני תמיד היה לי ביקורת,

מאז ומתמיד, ביקורת מאוד

קשה על משרד החינוך,

00:58:30

על ספרי היסטוריה, מדוע עד

עכשיו אין אפילו דף אחד,

על הקהילות האיראניות,

במיוחד קהילת אנוסי משהד,

קהילה כל כך כל כך מיוחדת,

שבמשך למעלה מ-100 שנה,

שמרו על שתי הדתות, אסלאם

ויהדות, בצורה מופלאה,

00:59:00

שזה דוגמה שיכולה להיות להרבה

מאוד קהילות של יתר המדינות.

לא הקדישו, לא שמו מספיק תכניות

רדיו, טלוויזיה, אמצעי תקשורת,

להדגיש ולהביא לקהל

הרחב, לסטודנטים...

אז עכשיו יש לך את... עשית

את מה שחשבת שצריך לעשות,

00:59:30

והבאת לנו המון המון ידע, לפחות

בזמן הזה על קהילת משהד.

כמובן שיש עוד הרבה אנשים

שיכולים לדבר על זה,

על קהילת משהד באופן מאוד

אינטנסיבי, ואחת מהנשים הבולטות,

שהיא בעצמה לא משהדית, אלא

נשואה לאחד מהבנים המשהדים,

והיא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ד"ר

הילדה נסימי, היא כתבה הרבה ספרים,

01:00:00

גם מאמרים וספרים ותחקירים, היא ראיינה מאז

ומתמיד, מאז שהיא נשואה לראובן נסימי,

היא חקרה את העניין הזה.

המון המון תודה.

אני מאוד מודה לכם.

מאוד, מאוד, מאוד, התרגשתי לשמוע

 על הקהילה המאוד מיוחדת

-אני מאוד מודה לך,

הזאת שלכם.

כן, זו קהילה מיוחדת, ואני מאוד הייתי

רוצה שזה יהיה עוד ועוד ועוד דגש,

01:00:30

תכניות על הקהילה הזאת, ולא מזמן לפני

כמה שנים, היה בבית התפוצות תערוכה ניידת,

שבאה תערוכה שארגנו

בניו-יורק קהילות איראניות,

וחלק מיוחד היה דווקא

על קהילת משהד.

וספרים, ויצא ספר מאוד מאוד מאוד יפה

וטוב על כל הקהילות וקהילת משהד בנפרד.

ואני בעצמי נתתי כמה הרצאות במסגרת

מפגשים ביתיים של 20-30 איש,

ואנשים שלא ידעו כלום, אנשי אקדמיה

שממש ממש שמחו והתעניינו לשמוע,

על הקהילה המיוחדת הזאת.

רחל המון המון המון תודה.

תודה לך.

רחל בצלאלי

מראיינ/ת -
 בתיה זינגר
אורך הסרטון:
00:55:17
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
משהד
,
איראן
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אני רחל בצלאלי, ילידת

משהד שבצפון מזרח איראן.

משהד עיר קדושה למוסלמים.

ואנחנו, הקהילה שלי נקראת

קהילת 'אנוסי משהד'.

למה אנוסים?

בסוף המאה ה-18, הייתה עלילת דם,

ואמרו ליהודים "או שאתם מתאסלמים

או שאנחנו נהרוג אתכם".

זה לא היה כמו אנוסי ספרד, שאמרו "או שאתם

צריכים לצאת מספרד או צריכים להתנצר".

זה הבדל ענק.

אז הקהילה התחילה לחשוב

לחשוב, מה לעשות, איך לעשות,

כולם אמרו "טוב אנחנו נתאסלם",

אבל הנשים פה היו הכי חזקות,

אמרו "לא, אתם יכולים להתאסלם, אנחנו

נשמור על המשפחה ועל הדת ועל המסורת."

זאת התחלת האנוסות, בסוף

המאה ה-18, התחלה המאה ה-19.

את נולדת מתי?

אני נולדתי ב-1940,

במשהד, באותה עיר הקדושה, כבר

היו נקראים 'אנוסי משהד'

'ג'דיד אל-אסלאם'-

המוסלמים החדשים.

עדיין נחשבתם למוסלמים?

כן, כשאני נולדתי לא.

כי ב-1924, כששושלת

פהלווי הגיעה לשלטון,

אז נתנו חופש דת ופולחן לכל הדתות.

ואז... כאילו יצאו מהמסורת המוסלמית.

אבל, עדיין שמרו על

פרופיל מאוד נמוך.

מצד אחד, כן, מצד אחד היו ממש

מאושרים שהם 'ג'דיד אל-אסלאם'

כאילו שמוסלמים היו מאוד

מחבבים אותם, בואי נגיד,

אבל מצד השני המוסלמים

היו מתרחקים מהיהודים,

כי מה שלא יהיה, המוסלמים

החדשים 'ג'דיד אל-אסלאם',

זה היה המונח שכל הזמן השתמשו.

והכי מעניין שמדורי דורות, משהדים, הקהילה,

קראו לעצמם 'ג'דידים', 'אל ג'דיד',

זאת אומרת 'החדשים', זה כבר נדבק.

אבא שלי שוקרואללה בצלאלי,

ואמא הייתה קוצ'יק בצלאלי,

אבל היו להם שמות עבריים.

בקהילה שלי, בניגוד ליתר

הקהילות האיראניות,

גם לנשים נתנו שמות עבריים.

אמא הייתה אביגיל, ואבא

אהרון, כמובן לגברים.

ואיך קראו לך?

לי קראו פחרי, והשם העברי שלי

רחל, שזה היה השם של סבתא שלי.

כמה אנשים הייתם במשפחה?

אנחנו היינו 8 אחים,

בנות, בנים?

-חמש בנות ושלושה אחים בנים.

ואחותי הגדולה היא התחתנה

עוד לפני שאני נולדתי.

ואני הייתי מבין הבנות הכי צעירה,

מבין הבנים יש לי אח שלא נמצא בארץ,

בארה"ב, שנה יותר צעיר ממני.

במה אבא התעסק?

הוא היה סוחר.

כל השנים, כל החיים

שלו הוא היה סוחר.

של שטיחים, פרוות ואחר כך

יותר מאוחר דברים אחרים,

אבל בעיקר פרוות ושטיחים.

כל הזמן הוא היה סוחר או שהוא התעסק,

היה לו איזה שהוא עיסוק נוסף?

לא, הוא כל הזמן היה סוחר, עד סוף... עד

שהם עלו לארץ כבר בזמן שהם יצאו לפנסיה,

כבר ההורים שלי, כשכל הילדים יצאו מאיראן

אנחנו, חיינו בזמן של שושלת פהלווי,

בזמנים הטובים, אני בעצמי נולדתי,

גדלתי ועזבתי בזמנים הטובים ביותר,

אני לא סבלתי במיוחד מהאנוסות.

אמא התחתנה עם אבא,

בסיפור מעניין.

כן, מאוד מאוד מעניין.

אמא שלי הייתה בת 15 כשהתחתנה

עם אחיו הגדול של אבא שלי.

אחרי חצי שנה, הבעל קיבל איזה מחלה

מאוד מדבקת, מאוד מסוכנת והוא נפטר.

באותם הזמנים היו צריכים

לעשות ייבום או חליצה.

אבא שלי היה מאורס למישהי אחרת, אבל הוא

נפרד מהבחורה ההיא והתחתן עם אמא שלי.

ויש לי תעודות של הכתובות של

אמא שלי שפעמיים בתוך שנה אחת,

התחתנה, אותם האנשים, אותם

הרבנים חתמו על התעודות שלהם.

התעודות עכשיו נמצאות במאגר של התעודות,

כתובות של בית הספרים הלאומי,

שזה נושא למחקר.

אני לשמחתי הרבה, נולדתי

במשפחה אמידה, בבית ענק,

גדול, מרווח, עם הרבה

מאוד עוזרים, עוזרות,

חיי ילדות מאוד מאושרים,

כל עוד היינו במשהד, עד גיל 8 הייתי במשהד.

בכיתה א', כיתה ב', למדתי בבית

ספר ואנחנו בתור 'ג'דידים',

הם היו מאוד מכבדים אותנו,

ואני לא סבלתי מהאנטישמיות.

איך עם הצד היהודי, איזה קשר היה

למשהדים האנוסים עם היהודים,

ידעו או שבמשהד לא היו

יהודים אלא רק אנוסים?

זהו, הם כל היהודים, קהילת משהד

היו אנוסים, היו נקראים אנוסים.

ברוב היו מרוכזים למרכז אחד,

כמו גטו, אבל לא היו קוראים לזה גטו.

-היה לזה שם?

'מהלה אתגה', זה היה נקרא.

אבל אמידים לאט לאט עברו

לגור בעיר המודרנית,

בחלקים המודרניים של העיר, שאנחנו, אני

נולדתי בעיר... במקום המכובד של העיר.

אבא שלי היה סוחר מאוד

מפורסם ומאוד אמיד,

והיה לנו בית מרווח,

שני בניינים נפרדים,

ש... מים זורמים היו מחברים

בין שני הבתים האלה.

בבית אחד, סבתא שלי ודודים שלי ודודות

שלי, סבתא התאלמנה בגיל מאוד מאוד צעיר,

היא הייתה גרה שם עם הבנים

והבנות שלה, בצד השני בבית השני,

אנחנו משפחה של אבא שלי, אמא,

אבא ואנחנו הילדים היינו גרים.

הבית היה מאוד מרווח, היה

בוסתן, בעברית, שגם נקראים,

וגם 'גולסתן', זאת

אומרת פארק של פרחים,

ופארק של פירות.

ורחצה, להתרחץ, דברים כאלה?

כן, היה לנו בית מרחץ פרטי שלנו.

לעומת אלה שהיו גרים

בריכוז הזה, באתגה,

היו צריכים, בנו להם איזה בית מרחץ,

מישהו התנדב ובנה להם איזה בית מרחץ,

אבל לנו היה הכל פרטי

ונהנינו מהחיים הטובים.

אמא שלי הייתה מכינה

את הכל, הכל כשר,

ובזמן שהייתה מכינה הכנות לחגים

הייתה משחררת את העובדים,

את המשרתים, שלא יהיו

בבית בזמן שהיא עושה.

מיין ועד עשיית מצות ולחם, וכל המאכלים,

כל ההכנות לחגים, אמא הייתה עושה לבד,

בלי עזרה של המשרתים, שלא יהיו

בבית ולא יבחינו בהבדלים.

וכשהחנויות היו נפתחות...?

היו בזמן של אבא שלי, לא

בזמני, היו פותחים את החנויות,

בזמן האנוסות והיו שולחים

את הילדים שישמרו על החנות,

ויגידו לכל הקונים "חכה, חכה,

עוד מעט אבא יבוא, סבא יבוא."

אז היו מחכים מחכים, שעה-שעתיים,

לא היו באים, היו הולכים,

וככה שהעסקים לא היו מתקיימים, וככה היו

שומרים על מצוות השבת ולא לעשות עסקים.

וכשקנו את הבשר מהמוסלמים?

כן, כל הסיפורים האלה, שנים

היו מספרים לנו מה שקונים,

למשל, הכל היה כשר אצלנו, אבל היו

מוכרחים לקנות בשר אצל המוסלמים,

כדי להגיד "טוב, אנחנו

שלכם, אנחנו קונים אצלכם."

והיו בדרך נותנים לעניים או כלבים.

אותו דבר לחם.

לחם היו אופים בבתים פרטיים, היו

קונים בחוץ ולא היו מכניסים לבית.

אותו דבר דברי חלב, רק חלב היו קונים

ואת כל הדברי חלב הכי טוב אמא שלי

הייתה עושה.

היו יכולים לקנות בשוק

אבל כמובן שלא היו,

המוכרים לא היו כל כך מרוצים

אם מישהו היה נוגע במשהו.

בגלל מה?

בגלל שהם היו אנוסים

והם היו מאוד חשדנים,

ספק אם הם יהודים,

ספק אם הם מוסלמים,

אבל בשם של אנוסים ו'ג'דיד

אל-אסלאם', מוסלמים החדשים,

איך שהוא גם הם היו

מסכימים שיתקרבו לחנויות.

אבל אמא הייתה הולכת עם העוזרת

ועוזרת הייתה עוזרת לבחור את הדברים.

מה קורה בנושא של

חתונות ובר-מצוות ו...?

כן, בר-מצוות כמעט לא היו עושים,

אולי היו מביאים את הבנים לבית כנסת,

רק כדי לשים את התפילין,

להניח תפילין.

חתונות היו עושים את החתונות

בסתר, עם רב, כמובן,

רב יהודי, אבל היו צריכים לעשות

את החתונה גם חתונה מוסלמית.

כשאחותי הגדולה התחתנה

עשו לה פעמיים חתונה,

פעמיים חתימות של החתונה, של הכתובה.

פעם מוסלמית ופעם יהודית.

ומה עשו ברמדאן או

בחג הזה שהם...?

בזמנו של האנוסות זאת אומרת...

של אבא שלך.

-של אבא של אבא שלי,

וגם אבא שלי, הם היו עושים

את כל הטקסים כמו מוסלמים.

את כל הטקסים.

היו מזמינים אותם

לארוחות מפסקת או...

אבל היו משתתפים בכל החגים

שלהם וגם בכל הימי אבל.

בתהלוכות.

-את התהלוכות.

אבא שלי סיפר לי שהוא היה אחד,

הוא היה איש מאוד יפה תואר,

גבוה, תמיר, אז היו נותנים לו

את הדגל של התהלוכה של האבל,

שהוא יחזיק וילך בראש התהלוכה.

הוא היו לו סיפורים

מאוד מאוד מעניינים.

וכמה חבל שהוא לא בחיים וכל

השיחה הזאת באה במאוחר,

כדי לתעד את מה שהם

חוו, כי אני לא חוויתי,

אבל אנחנו תמיד היינו

שומעים את הסיפורים האלה.

ועוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם.

איפה למדת?

אני למדתי כיתה א'

וכיתה ב' במשהד.

איפה?

בבית ספר 'פרוכ', בית

ספר מאוד מאוד טוב,

שהיה מנוהל על ידי דווקא אנשים מאוד משכילים

שהיו שייכים לאיזה שושלת מלוכה קודמת.

ואני בדיוק זוכרת את הימים האלה,

הם היו מאוד מכבדים אותנו.

כמו שאמרתי, אנחנו ספק

יהודים, ספק מוסלמים,

אבל היה מספיק להם שאנחנו

נקראים 'מוסלמים החדשים'.

והיו מאוד מכבדים כי אנחנו

היינו נקיים יותר, חרוצים יותר,

וכל שכר הלימוד היה מגיע בזמן,

היה לנו מעמד חשוב.

מה למדתם?

למדנו ספרות, לשון, חשבון,

כל מה שלומדים בכל בתי הספר,

זה בית ספר מוסלמי, אני לא

מדברת על בית ספר יהודי.

והבנים? אחים שלך?

בנים אותו דבר, הם בזמנם הם היו

באזור הריכוז הזה והם למדו בבית ספר,

בהתחלה בבית ספר מוסלמי, ואחר כך, כשכבר

היה קצת יותר חופש בנו להם בית ספר יהודי,

אבל שיעורי תורה הם

היו מקבלים ב'חדרים'.

מה זה ב'חדרים'?

זאת אומרת 'חדר',

היו אחרי צהריים,

-קראו לזה 'חדר'?

כן. אחרי,

-קראו לזה 'חדר'?

אחרי צהריים רב או מי שהיה מוסמך

היה מלמד אותם דברים תורה,

ועברית של פעם.

והם קצת זוכרים את זה, אני לא.

אני לא למדתי עברית

ולמדתי בבית ספר מוסלמי.

אנחנו דיברנו שפה פרסית,

משהדים אנוסי משהד היה להם,

לא היה להם שפה משלהם,

לעומת כל הקהילות היהודיות האיראניות

שהיה להם איזה שפה מאולתרת.

היו מדברים, אבל משהדים לא,

משהדים היו מדברים במה שהיה אולי המבטא,

לא אולי, אבל המבטא היה קצת שונה,

ומילים שהיו משתמשים היו מילים שמדורי

דורות, מכל התנודות שהם עברו מעיר לעיר,

הם ספגו את זה והיו משתמשים.

ומעט מילים מהעברית התנכ"ית.

אנשים אחרים יכלו להבין אתכם?

בהחלט, בהחלט היו יכולים להבחין,

וגם לפעמים היו צוחקים אפילו על

המבטא ועל המילים שלא היה מובן להם,

אבל זה לא היה ניב או

דיאלקט של שפה פרסית.

בהחלט זו הייתה פרסית

אצל יהודי משהד.

איך התלבשתם?

בזמני התלבשנו כמו שאז היו

כל המוסלמים מתלבשים,

בואי מודרנית לזמנים ההם, אבל

בזמנו של אבי שהיה צעיר,

אבא של אבא שלי, הם היו

מתלבשים בלבוש מוסלמי.

וגם אמא שלי אותו דבר.

מה זה אומר?

זה אומר שלבוש, אמא שלי, נשים היו

צריכות לכסות את כל הראש עד כף הרגל.

וגם אמא שלי סיפרה שבזמנה

הם היו גם מכסים את הפנים

עם איזה כיסוי כמו רשת שחורה

שרק מאחורי זה היו רואים.

אבל עד שנות ה-20 המוקדמות

של המאה ה-20 זה כבר ירד,

ובשנת 1934 אסרו על הנשים

לבוא עם כיסוי ראש,

השושלת פהלווי, השושלת החדשה

שבאה לשלטון מהר מאוד רצה

לתת לאיראן ולאיראנים צורה

אירופאית, בלבוש ובצורת החיים.

ובין לילה כל הנשים

הורידו את הרעלה,

וכמו שהראיתי לך את התמונה

של אמא שלי ושל אחותי,

בלבוש מאה אחוז אירופאי עם כובעים

ומעילים יפים שמראש הם הכינו.

אבא שלי הביא מלונדון וכל הבנות

במשפחה התלבשו בלבוש אירופאי.

מה את זוכרת מהחגים במשהד,

מהשבת, מהחנוכה, פסח?

מה יש לך איזה שהוא זיכרון?

בוודאי, יש לי זיכרון מאוד טוב,

בשבתות אנחנו היינו הולכים לבית ספר,

אבל ידענו שאסור לנו להדליק

אש, לבשל, לעשות משהו חריג,

אבל לבית ספר היינו מוכרחים ללכת.

לא היה דבר כזה שהיום זה שבת

שלנו ואנחנו לא יכולים ללמוד.

היינו הולכים. חגים אותו דבר,

חגים היו בצורה מאה אחוז כשר,

פסח, היו מחזיקים את

הפסח בצורה כשרה מאוד,

מא'-ת' איך שאומרים, עם

אפיית מצות, עם עשיית יין,

אני עדיין זוכרת ומרגישה את הטעם של

היין ומצות שאמא שלי הייתה עושה.

היה בית כנסת?

-היה בתי כנסת,

לא בצורה בולטת, בתים

נמוכים ובתים קטנים,

אבל גברים היו הולכים גם

בערב וגם ביום לבית כנסת,

ונשים, אמא שלי הייתה

הולכת לבית כנסת.

אנחנו לא, אנחנו הצעירים,

הילדים לא היינו הולכים,

רק ביום כיפור היינו

הולכים לבית כנסת.

כשושלת פלהווי עלתה לשלטון

ונתן חופש פולחן ליהודים,

משהדים היו שומרים

עדיין על פרופיל נמוך.

לא היו מפגינים את היהדות.

ואני זוכרת שתמיד תמיד,

בערב שבת במיוחד,

כל החלונות אמא שלי הייתה סוגרת שלא

יראו את השולחן שבת. אותו דבר חגים.

לא היו מפגינים,

והמשרתים לא ידעו בדיוק,

ידעו שיש הבדלים ביננו

ובינם אבל נורא נזהרו.

והאויב הכי גדול של המשפחות- הילדים,

אבל אנחנו כל הזמן קיבלנו הוראות,

גם בזמני, מאמא ומאבא

לא להגיד את זה...

היה לכם חברויות של

שכנים, חברויות עם ילדים?

לנשים ולילדים הרבה פחות, אני

למשל עד שהתבגרתי אפילו,

לא היו מרשים לי להיות ביחד

עם המוסלמים או לבקר אצלם,

אלא אם אחת המשרתות הייתה

מביאה אותי אליהם,

וזה מאוד מאוד, באותם ימים,

מאוד הרגיז אותי, מה אני צריכה?

מה אני לא ילדה קטנה, אבל בדיעבד אחר

כך הבנתי כמה שההורים שלי היו צודקים,

שלא נתנו לנו להיות לבד במשפחות מוסלמיות...

מהרבה סיבות.

למה אתם עוברים לטהרן?

ב-1948, אחרי מלחמת העולם השנייה,

שוב הייתה עלילת דם במשהד.

מה זה הייתה?

עלילת דם שיהודים ככה עשו ורצחו

ילדים והכניסו למצות, ואת יודעת...

סיפור ישן נושן, ואז...

האנטישמיות התגברה במשהד.

ואז החליטו כל הקהילה,

תמיד היו מחליטים ביחד,

שמי עמד בראש הקהילה,

מי ניהל את כל ה...?

היו כמה רבנים,

-את זוכרת שמות?

הרב מנשה פרג'ולה בצלאלי,

שזה היה בן דוד של אבא שלי,

ורב מלכאליל, זה הרבנים, אני אצל רב מלפרג'

לא הכרתי, הוא היה בן דוד של אבא שלי,

ומלכאליל נפטר כבר

בארץ, ועוד כמה רבנים,

וגם קבוצה של ראשי קהילות שהיה

להם אמירה, היה להם מילה,

גם יכולים בזמן הבעיות וההסתבכויות

עם המוסלמים לשלם שוחד,

ולהציל את הקהילה וזה מה שעשו בזמן ה...

כמעט פוגרום ב-1948.

ואז ראשי הקהילה החליטו לעבור כולם

לטהרן, שזה כבר לא היה טעם להישאר במשהד.

איך החיים בטהרן?

הבדל גדול מאוד, מאוד

גדול, אני בדיוק זוכרת.

מה...

-בת כמה היית?

אני הייתי בת 8, כמעט 9,

אבל אני זוכרת את ההבדלים,

את הרווחה, את הפארקים,

ואת הבית הגדול

והמרווח שגרנו במשהד,

פתאום לעבור לטהרן

ולהיות בדירה שכורה,

שהייתה שייכת למשפחה

יהודית, זה היה מאוד סגור,

מאוד בלתי אפשרי,

והיינו ממורמרים,

וזאת שוב הייתה אמא שלי

שהחזיקה את המשפחה ביד רמה.

והיא ידעה בדיוק שוב איך לנהל את

החיים בתנאים המצומצמים וקשים,

שבהתחלה שהיינו בטהרן. שוב

התחילו את הכל מהתחלה,

השאירו את כל הנכסים במשהד, הצליחו

לא הצליחו יותר מאוחר למכור,

אבל גם השאירו הרבה נכסים שם.

אבי כבר לא הסכים

בטהרן לקנות שום נכס,

והוא ידע שזה כבר, טהרן, איראן,

מזרח התיכון, כבר לא מקום לחיות.

והוא עודד את האחים שלי,

הרבה יותר מבוגרים ממני,

ואחיות שלי כבר התחתנו

וכולם נסעו לאירופה,

באו מאירופה מקהילת משהד

והתחתנו עם האחיות שלי.

נסעו לאירופה, וגם אחים שלי כבר נסעו

לאירופה ללמוד וחזרו והתחתנו ויצאו.

אני ואח שלי הצעיר היינו אחרונים

שיצאנו, אבא ואמא שלי נשארו באיראן.

כמה זמן הייתם בטהרן?

בטהרן מ-1948 ועד

63', אני עליתי לארץ.

אז מה כל הזמן...

למדת שם באוניברסיטה?

למדתי בתיכון ושנה

של אוניברסיטה ואז,

איפה למדת בתיכון?

תיכון בבית ספר "והליאולאי נאס" זה על

שם של אחד הגדולים שם, אנשי חינוך,

אני בדיוק לא יודעת מי זה,

אבל זה היה על שם שלו,

בית ספר מאוד מאוד יפה, מאוד

טוב, מורים מאוד טובים,

ואני הרגשתי מאוד בנוח,

מאוד טוב בבית ספר הזה,

בתוך תוכם האנטישמיות הייתה

קיימת אבל אז בזמני,

לא היו מעזים להעיר הערה אנטישמית,

לא היו מעזים בגלל שהיה איסור מוחלט

מטעם הממשלה והשלטון.

והאחיות שלך למדו...?

אחיות שלי לא סיימו את התיכון,

הן התחתנו בגיל מאוד צעיר,

ובשנות ה-50' הראשונות

הן כבר עזבו את איראן.

שתי האחיות שלי היו בישראל,

ושתי אחיות שלי בלונדון,

היו צעירות שעברו והתחתנו

והקימו משפחות בארץ ובלונדון.

איך המשהדים שומרים בטהרן?

לעולם, עד עצם היום

הזה לא התפזרו.

אולי בארץ קצת התפזרו, אבל

עדיין בחגים מתאספים.

בלונדון, בהמבורג, באיטליה, מילנו,

בניו-יורק, שרוב המשהדים נמצאים שם,

אם לא רוב, פחות מארץ ישראל אבל

בערך 7000 משהדים בניו-יורק.

עדיין מלוכדים מאוד,

בתי כנסת משלהם,

גם בטהרן היה לכם...?

-בטהרן בהחלט.

קהילת משהד הייתה קהילה נפרדת

מיתר הקהילות היהודיות האיראניות.

אנחנו המשהדים ואתם.

התחתנו אחד עם השני?

-לא.

לא, לא, לא, יהודי משהד, בגלל הסיבות

ההיסטוריות שלהם, התחתנו בינם ובין עצמם,

כדי לשמור גם על הביטחון ועל הנכסים.

התחתנו הרבה אחד בתוך השני.

מישהו הטיל ספק ביהדות שלכם?

כן, כן,

-ספרי לנו על זה.

אני יודעת שקראתי שבשנות

ה-40' המאוחרות או ה-50',

כש... הרבה מאוד מהקהילה עלו לארץ

באותם שנים, כמו יתר הקהילות,

אז הרב עוזיאל והרב הרצוג

היו רבנים ראשיים בארץ,

והרב הרצוג היה לו ספק שיהודי משהד אם בזמן

האנוסות לא היה שם שום התבוללות או ממזרות.

ואז הוא החליט שצריכים לגייר אותם, והמשהדים

אמרו "מה פתאום? אנחנו יהודים כשרים."

אם יש ספק אז אפשר

ללכת, לנסוע ולבדוק.

זה מה שעשו, הרב עוזיאל נסע לאיראן

ובדק עם ראשי הקהילה שעדיין היו שם,

את כל המסמכים ומצא שהם יהודים

כשרים לא פחות מיתר הקהילות.

בטהרן, אתם עכשיו

מתפקדים כיהודים?

בהחלט. בהחלט.

-לכל דבר?

עדיין לא הפגינו את היהדות,

אבל גם לא הסתירו.

אני לא יודעת להסביר לך יותר מזה.

היו יחסי שכנים במיוחד

מאוד מאוד טובים.

איך הסתכלו עליכם הפרסים?

על המשהדים?

בטהרן?

-קהילה יהודית, קהילה יהודית.

והם בטהרן כבר לא ידעו הרבה

על האנוסות. לא ידעו.

במשהד לא נשאר אף יהודי.

איך החיים בטהרן מבחינת החגים,

מבחינת החברויות, הצד החברתי שלכם?

היה הרבה יותר פתוח,

הרבה יותר חופשי,

אבל הכשרות היה הדבר הראשון

שכל הקהילה שמרה על זה.

אבל יחסים שלנו עם השכנים

וחברים בבית ספר היה בסדר,

הם ידעו שאנחנו... יהודים זאת

אומרת, לא ידעו שאנוסים,

את הסיפור לא ידעו וזה לא מתועד, בהיסטוריה

של איראן לא יודעים על העניין הזה.

אפילו זה משהו מעניין, אני

רוצה לספר לך שלפני כמה שנים,

היה איזה ראיון איתי

ב'ג'רוזלם פוסט'

ואז אני קיבלתי הרבה מאוד

תגובות מאנשים בארגונים

שבחיים, אף פעם בהיסטוריה לא שמעו

שבאיראן, בעיר הזאת היו אנוסים.

אנוסים לפני כמעט 200 שנה,

ולא לפני 600-700 שנה,

כמעט בדורנו, זה מה שקרה.

ואיך יהודים שמרו במשך

למעלה מ-100 שנה,

יהדות במאה אחוז, וכלפי

חוץ מוסלמים במאה אחוז.

זה היה גבורה, ולנשים

היה חלק גדול בזה.

ואני עם הריאיון הזה ב'ג'רוזלם

פוסט' קיבלתי הרבה מאוד תגובות,

ואחד מהתגובות היה מאיזה

ארגון שאני בכלל לא ידעתי,

כמה פעמים התקשרו אליי שהם

מוכנים להחזיר אותי ליהדות.

אמרתי "אנחנו אף פעם לא התאסלמנו.

תקראו את המאמר עוד פעם."

"כמה ששמרו על היהדות אז",

וזה בכלל לא קרה בדורי.

וגם קיבלתי די תגובה מאוד מאוד

מעניינת מאיזה רופאה יהודייה,

בריטית שעכשיו גרה בארץ והיא חיפשה אותי

והיא ביקשה שאני אבוא לבית אבות לראות אותה,

והיא כל כך התרגשה מהעניין

הזה שהיו אנוסים במשהד,

אמרתי "למה את כל כך מתרגשת?", אומרת "את

יודעת בשנה אחרונה לפני שהשאה נפל,"

"אני מטעם בית חולים

באנגליה נשלחתי למשהד"

"בתור נוצרייה, בתור בריטית, וחייתי

שם, ורצינו לפתח את הבית חולים הזה"

"ואני שאלתי את המוסלמים

שם אם בכלל היו יהודים פה"

"הם אמרו 'לא אף פעם לא שמענו

שיהודים היו גרים במשהד'."

וואו.

והיא כל כך התרגשה, עד דמעות, והיא החזיקה

אותי כמה שעות ושאלה כל כך הרבה שאלות.

היה לה כל כך מעניין.

אבל קודם כל מעל הכל, אני רוצה להזכיר

לך שהיה חופש שכורש הגדול נתן.

נכון.

וזה דבר שמשום מה, כורש לא קיבל

את המקום הראוי שלו בארץ ישראל.

וההצהרה שלו שעכשיו נמצאת ב'אלברט

וויקטוריה', מוזיאון באנגליה,

זה דבר ענק, שלפני למעלה מאלף שנים, אני

כבר לא זוכרת, לא רוצה להטעות אותך, קרה,

עכשיו, בזמן אחשוורוש, ואסתר ומרדכי,

-הסיפור של אסתר ומרדכי, כן.

כן, הם קבורים בהמדאן, שזה במרחק מאות

קילומטרים ממשהד, אני לא הייתי שם.

אמא שלי לא הייתה שם,

אבל אבא שלי היה שם.

והרבה יהודים היו עולים

לרגל למקום הזה.

תראי, חג פורים שוב, רק

מאכלים מיוחדים וממתקים.

ואנחנו לא הזכרנו אצלי בבית בכלל לא הזכירו

שהיה סיפור כזה בהיסטוריה האיראנית המוסלמית.

לא הזכירו, אבל שמות של מרדכי

ואסתר היו הרבה לילדים המשהדים.

אני לא ידעתי בדיוק, אני ידעתי שיש כזה

קבר בהמדאן, ובדיוק לא ידעתי את הסיפור.

יותר מאוחר, כשבאתי לארץ

אני ידעתי הרבה מאוד יותר,

על איראן והיהודים מאשר התקופה שהייתי

באיראן, לא דיברנו הרבה על זה.

מתי נכנסת הציונות, ארץ ישראל,

לתוך החיים של המשפחה שלך?

האמת, ציונות לא כל כך.

יהדות כן, מסורת כן, ציונות לא.

ציונות לא במובן הזה ששוב,

בגלל כל ההגבלות שהיה.

לא דיברו על ציונות, אבל אני

יודעת שבזמן קום המדינה,

כשהיו מאוד מעודדים את הצעירים, אני אז

לא זוכרת בכלל, אני הייתי ילדה קטנה,

אחד מהאחים שלי אמר "גם אני אסע

לארץ ישראל להשתתף במלחמות" וכל זה,

היה בן 15, 16,

-היה רדיו?

יכולתם לדעת מה נעשה?

היה רדיו, אנחנו בין המשפחות

הראשונות שהיה לנו רדיו,

ואבא שלי היה מאוד מאוד

מודע לכל מה שנעשה,

אני לא זוכרת אז, אבל אני זוכרת שדודים

שלי ואבא שלי וכולם התחילו לרקוד

ברגע ששמעו על קום המדינה,

הצהרה האומות המאוחדות.

על הקמת ארץ ישראל.

לא ידעתי בדיוק, אני לא יכולתי

לדעת בדיוק מה המשמעות,

ידעתי ששמחה גדולה.

עדיין היינו במשהד אז.

שליחים מהארץ...?

הרבה שליחים. כן.

-תנועות נוער?

זה בטהרן הרבה, וביתר הערים,

משהדים בגלל המוסלמים,

שוב, לא נתנו ל'אליאנס', לא נתנו

לתנועות נוער, לא נתנו לחלוץ,

להיכנס למשהד ולהקים שם בתי ספר.

אבל בטהרן...?

בטהרן, ביתר הערים כן.

ו... אחים שלך?

-ואנחנו שוב, לא,

לא, לא, שוב במשפחה שלי, אם

אני כל הזמן אומרת משפחה שלי,

המשפחה שלי דוגמה למאות

משפחות משהדיות, אנוסי משהד.

כולם התנהגו אותו דבר, שמרו על

הילדים לא להתערבב, לא להיכנס,

לא לקבל הרבה חופש,

לשמור, לשמור, לשמור

על הילדים, שחס וחלילה לא

יתחתנו, לא עם קהילות אחרות,

ועל ההתבוללות חס ושלום...

איך היו היחסים עם השכנים?

בסדר גמור, בסדר גמור, אבל...

רק שיחות קצרות,

אבל ללכת, לבקר, לבוא, לא.

ממש לא.

מתי מתחילים לדבר על עלייה?

שוב, עניין של האנטישמיות ואי יציבות

באיראן, כמו בכל מדינות המזרח התיכון,

זה נתן מחשבה לכל הקהילה ברגע,

ההזדמנות הראשונה לעלות.

רוב המשהדים אז, האנוסים, עלו

לארץ ישראל בשנות ה-50'.

אלה שהיה להם קשה מבחינה כלכלית ולא

הסתדרו יפה, ישר ממשהד באו לארץ ישראל.

כי לפני כן, בזמן האנוסות,

כמה רבנים שהיו עולים למכה,

דרך מכה היו באים לארץ

ישראל, היו קונים פה בתים,

והקימו שני בתי כנסת מאוד

מפורסמים בירושלים.

הכינו כבר את הקרקע, אפשר להגיד.

אנחנו עד שנות ה-60'

המאוחרות, כמו שסיפרתי לך,

כל האחים והאחיות שלי כבר עברו ואני

והאח הצעיר שלי היינו האחרונים

שבשנות ה-60' המוקדמות, אני ב-63',

הוא אותו דבר ב-62' עזבנו,

ההורים נשארו שם וההורים שלי באו

לארץ בדיוק לפני מלחמת ששת הימים,

ב-68', וזהו אנחנו גמרנו

עם הסיפור של איראן.

וכמונו מאות, הרבה

מאות אנוסי משהד.

שבחלקם הגדול באו לארץ ובחלקם,

באלפים נסעו לניו-יורק.

כי עניין של הפרנסה והעבודה ו...

איך הייתה הקליטה בארץ?

תראי, קליטה, אני לא עברתי

מה שעולים חדשים עברו,

מעברות.

-מה למדת בטהרן?

שנה של מעבדה ובאתי לארץ ולמדתי באולפן,

אולפן 'עציון' זה היה חוויה...

ידעת קודם..?

-לא רגילה.

לא ידעתי כלום.

ובאולפן הזה היה להם שיטה מצוינת

ואני למדתי שם עם יתר הצעירים,

שבאו מ-32 מדינות, שהיה

לנו חגיגה אחת גדולה.

ואז באתי לתל אביב כי

האחיות שלי היו גרות פה,

ההורים שלי עדיין לא

היו פה ובאתי אליהן,

והתחלתי פה ללמוד ספרנות, ואז העבודה

הראשונה שקיבלתי באוניברסיטת בר-אילן,

והשלמתי שם לימודים ועבדתי שם

35 שנה, עד שיצאתי לפנסיה.

ההורים שלי היו בארץ, האחים שלי, שתי

האחיות שלי, כבר נפטרו, הן היו בארץ.

שתי האחיות השניות, כמו שאמרתי, היו חיות

בלונדון, אחת נפטרה לא מזמן ואחת חיה.

והאחים שלי היו בניו-יורק, ואחד כבר

נפטר ושניים אחרים עדיין חיים,

ודור השלישי ועוד מעט רביעי,

ייוולד שם, נולד שם וגדל שם.

עדיין, עדיין, על פי רוב, במסגרת

קהילה משהדית וערכים משהדיים.

הקהילה הזאת בארץ, יש לנו...

איפה אנחנו נמצאים פה היום?

כולם נמצאים מפוזרים בכל המקומות.

מירושלים, בני ברק, חולון, הרצליה

העיר, ובכל מקום כמו כל היהודים.

איך אתם שומרים על קשר?

יש לנו ועד, ועד ששומר על כל

הנכסים וגם איחוד של הקהילה.

הרבה פעמים יש מפגשים, אבל

פה בארץ כבר לא נשאר ה...

להיות ביחד, היחד, זה כבר התפזרו

והתחתנו עם קהילות אחרות,

אבל יש כמה דברים

שעדיין מושך אותם לקהילה.

אחד מהדברים הגדולים זה

מלגות שמחלקים לסטודנטים.

אפילו מישהו שסבא שלו היה

משהדי, אז הוא זכאי לקבל מלגה.

מי הקים פה את המקום הזה?

משהד, קהילת משהד, שרוב הכסף בא

מניו-יורק שהם כבר מאוד אמידים,

מילנו, קהילה, כמה

אלפים נמצאים במילנו,

המבורג, קהילה, היה בהמבורג, נראה

לי שכבר לא נשארו הרבה, ולונדון.

כבר בלונדון, מהתחלת המאה

ה-20 היו הרבה מאוד משהדים.

והתעשרו ותמכו ועדיין תומכים,

אבל בעיקר הקהילה מניו-יורק.

וגם בארץ היו, תראי ההתחלה של הבית

אבות היה כמה נשים שבשנות ה-50',

ראו שיש כמה אומללים זקנים, שאין להם

אף אחד, חולים, ואין מי שישמור עליהם.

הם התחילו להקים איזה בית קטן בשכונת שבזי,

שעדיין זה עוד מעט הופך להיות מוזיאון.

בנו איזה בית קטן ושמרו על איזה...

לא יודעת כמה, 15-20 נשים,

בעיקר נשים היו בחיים, וגברים.

ואז ראו שזה ממש לא ראוי לקהילה, והקהילה

שהתעשרה בניו-יורק ויתר המקומות באירופה

וגם בארץ היו להם הרבה נכסים, תמכו, בנו

את המקום המיוחד הזה בהרצליה פיתוח.

אני רוצה להגיד לך

משהו, כמו שאת יודעת,

בארץ ישראל לא כל כך

טיפחו את הקהילות,

ושמרו על המסורת של הקהילות

שעלו מכל מיני מקומות בעולם,

עד לפני אולי 20 שנה משהו כזה,

להפך, דחו.

ואולי זה היה נושא ללעג, נושא ל"אנחנו יהודים

ישראליים, והם באו ממזרח או ממקום אחר."

וזה נתן באיזה שהוא מקום תחושת...

שפל, השפלה,

והם לא רצו כל כך לדעת

ולשמוע על מה שעבר עליהם,

ולא ידעו הרבה ולא דיברו על זה.

כל ההתעניינות בסך הכל

אולי לפני 20-25 שנה,

שפתאום הצעירים התעוררו ש...למה? יש לנו

היסטוריה מאוד מעניינת, בכל הקהילות,

ואז התחילו לדבר על זה

ולשמוע על זה ולדעת,

ויש הרבה מאוד ספרים ומאמרים

ומחקרים בעניין הזה.

אחד מהאחים שלי, ילדים שלו כבר יש להם ילדים,

זאת אומרת שהם דור שלישי נולד בניו-יורק,

ואחיינית שלי, איווה, שנולדה

וגדלה והלכה לאוניברסיטה שם

והתחתנה גם עם אחד שנולד בארה"ב, ילדים

שלה עכשיו בני 14-16, נערים ונערות,

ילדים מאוד מוצלחים, אמרתי "איווה,

תגידי לי עד מתי משהדים עם משהדים?"

"את חושבת שאם יום אחד ילדים שלך

ירצו להתחתן עם מישהו אחר,"

"מקהילה אחרת, את מוכנה לזה?"

אמרה "דודה, אני

מעדיפה עם משהדים."

אמרתי "מה את מדברת? איך יכול להיות?"

היא אומרת "את יודעת? יש כל כך הרבה

ערכים שאני מאוד מעריכה בקהילה שלנו"

"אפילו עכשיו, במאה ה-21, שהייתי רוצה

שילדים שלי ישמרו על הערכים האלה."

"משפחתיות, שמירת שבת, כשרות

וערכים לשמירת כבוד של הורים."

"וזה דברים שאני מאוד מאוד מעריכה

מדור של הורים וסבא וסבתא שלי."

הכירה את הסבא וסבתא.

ואני התפלאתי על התגובה שלה,

אמרתי שהיא בטח תגיד שלא,

כבר, אבל לא היא....

אבל זה לא אומר שעכשיו כבר לא

מתחתנים קהילות אחרות, כן,

כבר התחילו להתחתן אם רוצים, כי חופש,

כי פעם היו בוחרים להם בעל ואישה,

אבל היום לא בוחרים,

הצעירים בוחרים לעצמם.

אם הם רוצים להתחתן אם אחד

בקהילה אחרת, בוודאי,

עכשיו כבר יש הרבה מאוד שהתחתנו

גם עם קהילות אחרות והכל בסדר.

עד עצם היום הזה, אפילו

בניו-יורק, תתפלאי לשמוע,

בניו-יורק, כשאת הולכת לאיזה חתונה

ויש מכל העולם, מכל המאכלים,

אבל מאכלים משהדיים טיפוסיים

של אמא וסבתא כולם מתנפלים,

קודם כל על זה.

-ספרי מה.

מאכלים פרסיים בדרך כלל, כל הקהילות

וכל הפרסים, מבוססים על הרבה ירקות,

ירק, והרבה דגנים, והרבה בשר וכל זה.

ומגוון, וטעים ולא כל כך,

אין דגש על איזה טעם מיוחד,

אבל בסך הכל, לכל הדעות שאכלו

וטעמו אוכל מאוד בריא ומאוד טוב.

והיו גם ממתקים שבפורים

או בפסח היו עושים.

כמו שסיפרתי לך, אמא שלי מיין

ועד דברי חלב, ועד חמוצים...

הרבה מאוד קציצות, והרבה מאוד

מאכלים מגוונים על בסיס אורז,

שכל מאכל שמבוסס על אורז

הוא טעם לגמרי שונה.

אבל הבסיס הוא אורז, וזה מאוד

מאוד מבוקש, ומאוד טעים.

הרבה ירק, דגנים כמו שאמרתי לך.

מה שמיוחד למשהדים, יש איזה

מאכל שמאוד מאוד מיוחס למשהדים,

וזה מאוד טעים, ושלשום פה

בבית אבות גם עשו לנו,

זה קצת רחוק מטעם של אוכל

אמא אבל זה עדיין קיים,

קוראים לזה צ'לוב נכודב,

זה אורז כמובן,

ורוטב, הרוטב מבוסס על

הרבה מאוד עלים ירוקים,

מה שאת רוצה, והרבה מאוד

דגנים וסוג אחר של...

כמו חומוס ודברים מהסוג הזה.

ולזה, תהליך הבישול, זמן הבישול ותבלינים

שמשתמשים, אין דגש על תבלין מיוחד,

מה שעושה את האוכל מיוחד וטעים-

תהליך הבישול, שזה לוקח הרבה זמן,

והרבה דגש והרבה תשומת לב.

עכשיו, אני חושבת אמא שלי עשתה

את זה, רוב הזמן שלה היה במטבח,

חס וחלילה, אף עוזרת ואף מטפלת

לא הייתה יכולה להיכנס למטבח

לגעת בסירים.

תגידי לי, מה התמונה

הזאת זה מפורים?

התמונה הזאת לא, אני לבשתי את

הבגדים האלה, שהם בגדים של שבט

 מאוד מאוד מפורסם איראני,

קוראים לשבט הזה קשקאי, והם

היו להם בגדים מאוד מיוחדים,

במיוחד לנשים, גם לגברים, אבל

בגדי נשים היו מאוד מיוחדים.

כל האריגים האלה אריגים

של משי, זהב וכסף,

ארוג ביד, ותפור ביד כמובן.

והיה שם, אני הייתה לי חברה מאוד

טובה שהייתה שייכת לשבט הזה,

שבט קשקאי שזה שבט מאוד

מפורסם ומאוד גדול,

זה עניין של מ-200

אלף איש נתינים.

הבגד הזה מאוד מיוחד, זה

היה עשוי משבע חצאיות,

וכל חצאית 12 מטר, הכל משי וזהב,

מאוד צבעוני, יפיפה, אז שאני הצטלמתי

אי אפשר היה להבליט את הצבעים.

ומה שלבשתי על הבגד

הזה, בעיקר היה מכסף.

חוטים מכסף ומזהב, והאריג

היה משי, אריג שונה.

והרבה מאוד תכשיטים.

זה היה בפורים?

לא, אנחנו בפורים לא התחפשנו.

אבל ידענו שבחוץ לארץ מתחפשים

ואנחנו היה אסור לנו להתחפש,

אבל אני התלבשתי והצטלמתי, נורא רציתי

שיישאר לי משהו מהשבט המפורסם הזה,

שאני הייתי מאוד מיודדת עם הבנות שלהם,

הם מאוד עשירים ומאוד מאוד מיוחדים.

אני פה, אני לובשת רק 4 מ-7

החצאיות, כי לא יכולתי לזוז,

כל חצאית 12 מטר,

וכל אחד שרואה את... והתמונה

המקורית שלי, כמו שהראיתי לך,

הוא לא דומה לזה, בלי המסכה,

ופה נתתי לפיתוח, שמתי מסכה כדי שיהיה,

לא יודעת, קצת יותר מיוחד אולי,

שהדגש יהיה על הבגד ולא עליי,

כי לא התכוונתי על עצמי,

אני התכוונתי להראות

את הבגד המיוחד הזה.

את זוכרת איזה שהוא

שיר או פתגם מהבית,

או משהו שאמא הייתה אומרת

וזה ככה מצלצל לך?

תראי, כמובן שלאמא שלי היו

איזה מונחים שהייתה משתמשת,

אבל משהו בולט, כרגע לא זכור

לי, אבל הרבה פעמים אנחנו,

הרבה מאוד פעמים אנחנו מזכירים

את אבא ואמא, ההורים ז"ל,

מה הוא היה אומר ומה

אמא הייתה אומרת.

אנחנו שמונה אחים ואחיות,

מעולם לא היינו ביחד,

כי אפילו לפני שאני נולדתי,

היו שהתחתנו והתרחקו מהבית.

פעמיים, אנחנו שמונה

אחים ואחיות היינו ביחד,

אחד בשבעה של אבא בארץ, ועוד פעם

אחרי כמה שנים בשבעה של אמא,

כל השבוע אנחנו כמו ילדים

קטנים, אנחנו אחים.

ישבנו, ישנו ביחד באותו חדר

והעלנו זיכרונות מהילדות,

בזמנים שאני לא הייתי,

בזמנים שהיינו ביחד,

אני לא יכולה לשים דגש על

משהו מיוחד שאמא אמרה,

אבל החוכמה שלה, החוכמה

של אבא והניסיון שלהם,

ניסיון מצטבר, כי הרי, כמו

שאמרתי לך, משהדים בזמן האנוסות,

בגלל שהיו אנוסים היה

להם יותר חופש תנועה,

אז הקהילה עברה למארי

שבטורקמניסטן, שבדרום רוסיה,

שהיה דובר פרסית.

היו במשך כמה שנים שם, ומשם היו

להם הרבה, והורים התחתנו במאר,

היו להם הרבה מאוד זיכרונות משם.

בזמן הבולשביקים, המהפכה הרוסית,

שוב כל הקהילה ברחה בחזרה,

בלי שום נכסים למשהד

והתחילו את החיים מחדש.

אנחנו על הדברים האלה 3-4 פעמים.

אבא שלי ואבא שלו התחילו

את החיים והצליחו בגדול,

ושוב ירדו מנכסיהם בגלל כל הנסיבות

הפוליטיות וקהילתיות והמקום שהיו חיים.

אני לא יודעת אם אני רוצה להוסיף

משהו, אבל טוב שכבר עכשיו,

אפילו עכשיו זה קצת מאוחר,

מה שאני תמיד היה לי ביקורת,

מאז ומתמיד, ביקורת מאוד

קשה על משרד החינוך,

על ספרי היסטוריה, מדוע עד

עכשיו אין אפילו דף אחד,

על הקהילות האיראניות,

במיוחד קהילת אנוסי משהד,

קהילה כל כך כל כך מיוחדת,

שבמשך למעלה מ-100 שנה,

שמרו על שתי הדתות, אסלאם

ויהדות, בצורה מופלאה,

שזה דוגמה שיכולה להיות להרבה

מאוד קהילות של יתר המדינות.

לא הקדישו, לא שמו מספיק תכניות

רדיו, טלוויזיה, אמצעי תקשורת,

להדגיש ולהביא לקהל

הרחב, לסטודנטים...

אז עכשיו יש לך את... עשית

את מה שחשבת שצריך לעשות,

והבאת לנו המון המון ידע, לפחות

בזמן הזה על קהילת משהד.

כמובן שיש עוד הרבה אנשים

שיכולים לדבר על זה,

על קהילת משהד באופן מאוד

אינטנסיבי, ואחת מהנשים הבולטות,

שהיא בעצמה לא משהדית, אלא

נשואה לאחד מהבנים המשהדים,

והיא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ד"ר

הילדה נסימי, היא כתבה הרבה ספרים,

גם מאמרים וספרים ותחקירים, היא ראיינה מאז

ומתמיד, מאז שהיא נשואה לראובן נסימי,

היא חקרה את העניין הזה.

המון המון תודה.

אני מאוד מודה לכם.

מאוד, מאוד, מאוד, התרגשתי לשמוע

 על הקהילה המאוד מיוחדת

-אני מאוד מודה לך,

הזאת שלכם.

כן, זו קהילה מיוחדת, ואני מאוד הייתי

רוצה שזה יהיה עוד ועוד ועוד דגש,

תכניות על הקהילה הזאת, ולא מזמן לפני

כמה שנים, היה בבית התפוצות תערוכה ניידת,

שבאה תערוכה שארגנו

בניו-יורק קהילות איראניות,

וחלק מיוחד היה דווקא

על קהילת משהד.

וספרים, ויצא ספר מאוד מאוד מאוד יפה

וטוב על כל הקהילות וקהילת משהד בנפרד.

ואני בעצמי נתתי כמה הרצאות במסגרת

מפגשים ביתיים של 20-30 איש,

ואנשים שלא ידעו כלום, אנשי אקדמיה

שממש ממש שמחו והתעניינו לשמוע,

על הקהילה המיוחדת הזאת.

רחל המון המון המון תודה.

תודה לך.

רחל בצלאלי
 בתיה זינגר
משהד
איראן
סיפורי חיים נוספים: