מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

דייזי, תספרי לי באיזה שם נולדת,

שם פרטי ושם משפחה.

השם שלי המקורי זה חסיבה.

חסיבה זה על שם סבתא שלי,

אמא של אבא.

חסיבה זה בעצם חפציבה,

אבל במרוקאית לא היו אומרים חפציבה,

היו אומרים חסיבה, אז זהו.

אז בצרפתית זה דזירה,

 

00:01:00

שזה ממש התרגום,

והקיצור דייזי, ככה קראו לי, דייזי.

הבנתי, זאת אומרת שתי שמות.

-חסיבה דזירה, אבל זה לדרכון,

אבל לכולם אני דייזי.

-דייזי. ובשם משפחה?

קיסוס.

-קיסוס. ואת נולדת בקהיר?

אני נולדתי באלכסנדריה,

אבל חייתי כל החיים בקהיר.

00:01:30

אבא ואמא נולדו,

אמא באלכסנדריה ואבא בקהיר.

ואמרת שם מרוקאי, סבא וסבתא היו ממרוקו?

-מצד אבא, כן.

סבא שלי מצד אבא יהודה קיסוס,

עלה ממרוקו,

מפס,

בגיל 14 או 15.

00:02:00

ואחר כך הוא נהיה

אטליז כשר,

והוא היה אטליז

מאד ידוע בקהיר,

אפילו אל על

שהתחילו לטוס,

היו לוקחים ממנו

את הבשר הכשר, כן.

מקהיר הייתה לו חנות? -מקהיר.

אז מצד אמא המשפחה עשירה,

00:02:30

קראו להם 'בוטון',

שהסבא ג'וזף דו בוטון,

הוסיפו את ה-'דו'.

הוא עלה מטורקיה.

-את אומרת "עלה" אבל זה למצרים.

עלה למצרים,

מטורקיה למצרים,

כי במצרים היו הרבה

אפשרויות ומסחר,

00:03:00

והייתה ארץ עשירה.

אז הוא עלה והוא נהיה

יבואן גדול של בדים,

הוא סחר בבדים.

והיו משפחה מאד עשירה באלכסנדריה.

סבתא שלי רג'ינה,

היא באה ממשפחת בן נתן,

00:03:30

והיא עלתה מטוניס למצרים.

-ואז הם התיישבו שם?

כן. -אוקי.

את בעצם גדלת, את אומרת, בקהיר?

אני גדלתי בקהיר כי אמא שלי מאלכסנדריה,

התחתנה עם אבא מקהיר,

והיא באה לגור בקהיר.

-ובעצם מה הזיכרון הראשון שלך? זיכרון ילדות.

00:04:00

זיכרון ילדות, בית שגרנו שם,

היה במקום מאד מרכזי,

אני לא כל כך זוכרת את השמות,

אבל שמונה קומות,

והרבה פעמים המעלית הייתה מקולקלת,

והיו לנו משרתים.

ואני זוכרת שאחד מהמשרתים שם אותי

על הכתפיים ומעלה אותי שמונה קומות.

אני מדברת אולי

על גיל שלוש.

00:04:30

כן, אוקי, אז גרתם בשמונה קומות,

זה לא בשכונה היהודית בטח.

לא, לא. שכונה יהודית זה היה

חארט אל יהוד ועוד שכונות כאלה,

אלה היו שכונות של אנשים

שאין להם אמצעים,

אבל אנחנו היה לנו.

אבא שלי היה סוכן של הסבא.

00:05:00

זאת אומרת סבא שלי שלח

לו את הבדים לקהיר,

והוא קיבל כאילו

 ומכר את כל הבדים,

לחנויות בקהיר,

אז חיינו ברמה

מאד גבוהה.

בתי ספר פרטיים. -יהודיים?

-לא, אנגלים.

00:05:30

כל המורים היו מאנגליה.

הייתי גם בבית ספר

של נזירות גם,

אלה היו בתי ספר הכי טובים,

זה עלה הרבה כסף.

כן, אז השפה שדיברו

שם הייתה בטח אנגלית.

בבית הספר באנגלית. אבא שלי אמר

שצרפתית אנחנו יודעים מהבית,

00:06:00

אני רוצה שילמדו אנגלית. אז את כל הילדים,

הכניסו אותנו לבתי ספר פרטיים אנגליים.

היו בתי ספר של הקהילה

הישראלית בצרפתית,

אבל אבא שלי רצה

שנלמד רק באנגלית.

ומה שפת האם שלך?

 -צרפתית. -צרפתית.

אבל גם ערבית

אני מדברת יפה מאד.

אז בבית דיברתם צרפתית,

ערבית ואנגלית?

00:06:30

אנגלית לא דיברנו עם ההורים,

רק בבית הספר,

אבל צרפתית וערבית בבית.

ערבית עם המשרתים.

והיו לי גם בתי ספר שגדלתי,

שעוד פעם בתי ספר פרטיים,

רוב הכיתה היו בנות מוסלמיות

אבל משפחות מאד עשירות.

00:07:00

פעם הוזמנתי לבית של ילדה,

זה היה כמעט ארמון הבית,

ואני זוכרת עד היום

שישבנו לאכול צהריים,

ובא מלצר עם כפפות,

כדי להגיש לנו את האוכל.

00:07:30

אלה היו בתי ספר שבאים לשם

אצולה של המצרים.

זאת אומרת שישי ושבת אני זוכרת

שהיינו הולכים לבית הכנסת,

אבא שלי היה לוקח אותנו,

נסענו במונית,

הגענו לבית הכנסת,

בשישי ומוצאי שבת,

00:08:00

וחזרנו הביתה גם במונית.

הוא לא נהג בשישי,

אבל הוא נסע במונית. -הוא נסע במונית.

-כן. היינו מסורתיים. -איזה בית כנסת?

בית כנסת איסמעיליה,

זה הבית כנסת הכי גדול בקהיר,

שם גם התחתנה אחותי.

אנחנו שישה,

שלושה בנים ושלוש בנות. -ואיזה מספר את ב...

-אני מספר ארבע.

00:08:30

שתי בנות, בן,

אני ושני בנים.

עכשיו את אומרת שהיו אצלכם בבית משרתים ערבים

וגם בבית הספר היו בו הרבה ילדות מוסלמיות.

כן. -ואיך היו הקשרים בעצם?

-מצוינים.

תראי, חס וחלילה

לא התחתנו אחד עם השני,

00:09:00

מצרים ויהודים, מוסלמים ויהודים,

אבל חיינו כל כך יפה.

זאת אומרת חוץ מזה

שיש את הגבולות,

אבל אין שנאה,

אין זה, הכל רגיל.

לא הייתה אנטישמיות?

-בכלל לא.

אני זוכרת רק את

השריפה במצרים.

00:09:30

ביום של השריפה הייתי עוד ילדה קטנה.

-באיזה שנה זה היה?

אני לא זוכרת, אולי הייתי בת שלוש-ארבע.

-לא, באיזה שנה נולדת?

43'

-43'.

אז התחילו לשרוף את כל החנויות,

בתי המלון, השרטון, הזה וזה.

מצרים עשו את זה,

אבל אני אישית,

00:10:00

לא הרגשתי שום

אנטישמיות שגדלתי שם.

כן, וכשקמה מדינת ישראל,

יצא לכם לשמוע איזה ביטויים?

היו אומרים "נסע לארץ".

ככה היו אומרים "הארץ",

אבל זה היה בשושו, כי היה אסור לספר.

כן, אבל מצד הערבים לא הרגשתם שזה...

-לא, אנחנו לא היינו ציונים,

00:10:30

אבל אני רוצה לציין שהיה לי דוד,

דוקטור קראוס,

דווקא הוא מאשכנז.

ההורים שלו אז היגרו מרוסיה למצרים,

הוא היה רופא שם, הוא היה רופא פנימי,

אבל רופא מאד מוכר,

גם לחברה הגדולה במצרים,

והוא דווקא עסק ב...

00:11:00

אני אף פעם לא ידעתי מה בדיוק,

אבל משהו ציוני אסור.

ועד כדי כך שהתחיל המשפט

של מרזוק ואלה ב-1954,

הוא יצא, הוא יצא מהארץ

כי הוא פחד שיעלו עליו.

בשביל שלא יחשדו במשהו,

00:11:30

המשפחה שלו נסעה

רק שלושה חודשים אחריו.

הוא נסע לבד,

ודבר אחד אני זוכרת,

הייתי בת 11-12,

בני הדודים שלי ואנחנו

זה היה דבר נפלא.

גדלנו ביחד, אין,

אין ילדות כזאת מאושרת.

00:12:00

אני חושבת שאפילו בספרים אין.

עם בני הדודים היינו באותם הגילאים.

אמא ילדה, דודה ילדה,

אמא ילדה, דודה ילדה,

אז היה ממש תמיד. לי היה בן דוד באותו גיל,

לאחי הייתה באותו גיל בת דודה.

זה אחות של אמא?

-אחות של אמא.

וכשהם עזבו את מצרים,

נקרע לי הלב.

00:12:30

בכיתי, בכיתי, ואז אמרו לנו

"אל תבכו, אל תבכו,

שלא יעורר חשדות",

כי כאילו הם נוסעים לטיול.

אבל הם נסעו לארץ,

ולא רצו לעורר חשדות.

כן, שלא יאסרו.

-אני זוכרת את ראש השנה וכיפור,

00:13:00

והדבר היפה שלפני ראש השנה

הייתה באה התופרת אלינו הביתה.

זה היה הסימן,

לתפור לי שמלות.

וכשאני מספרת על זה

יש לי את הריח של הבד,

'אורגונדי' קראו לזה,

אורגנזה, אורגונדי.

שתפרו שמלה לבנה זה צריך להיות,

אבל היה גם תכלת,

00:13:30

היה גם צהוב, היה גם ורוד,

לתפור שמלות לבית הכנסת.

אז היה לנו את המקומות הקבועים,

לאמא שלי, לאחיות שלי ולי, ולאבא שלי.

למטה עזרת הגברים,

ולמעלה הנשים.

אבל לא סגרו לנו וילונות,

ראינו את הגברים למטה ולהפך,

00:14:00

ככה היו השידוכים

והחתונות נעשים.

הבן של זה, ראה את הבת של זה,

והתחילו המבטים,

ומזה התחתנו

המון זוגות צעירים.

היו לכם איזה תנועות נוער?

-אני לא השתתפתי בתנועות נוער,

אבל אני יודעת

שהבן דוד שלי,

פרדי קראוזה,

הוא כן השתתף.

00:14:30

באלכסנדריה כנראה היו

יותר פעילים מאיתנו בקהיר.

יום כיפור כל היום בבית הכנסת,

ואני זוכרת שצמתי מגיל צעיר.

היינו מסתובבים עם הלימון ביד והבושם,

כדי להראות שאנחנו צמים.

למה לימון? -שכאילו אם מרגישים

לא טוב מריחים קצת לימון וזה מאושש.

00:15:00

אז זה ראש השנה וכיפור.

בעצם זה מה שזכור לי הכי,

ראש השנה וכיפור.

-פסח?

פסח הבית כנסת לא כל כך זכור לי,

אבל בבית.

בבית אני זוכרת את אבא שלי,

היה עובר עם המגש,

שעליו המצות והכל,

ואומר "בבילו",

00:15:30

ולא הבנתי מה זה בבילו.

ואחר כך שמעתי ממשפחות מרוקאיות כאן בארץ,

שגם אצלם אמרו את זה, בבילו.

ואני לא יודעת מה הקשר,

אבל גם הם בבית

שלהם היה אב המשפחה

עובר על הראש של כל

הילדים והנוכחים.

00:16:00

זה איזה ברכה או משהו.

והבית היה כשר, זה כן.

אצלנו תמיד היה כשר,

ולא אכלנו בחוץ לא בשר, לא עוף.

מי בישל לחגים, אמא או המשרתים?

-אמא והמשרתים גם, אבל אמא גם ידעה.

אנחנו לא מבקרים במטבח,

זה מחוץ לתחום.

00:16:30

אבל אמא הייתה מבשלת מאכלים מצרים?

-מצרים, כן, כן.

מה הייתה מכינה?

-ספריטו,

שזה עוף עם

תפוח אדמה מטוגן,

ואחר כך זה צלי עוף כזה.

ספריטו, לדעתי אומרים שזה

בגלל השם מטוגן בספרדית,

00:17:00

אבל אני חושבת שזה

בא מהמילה "אספר".

אספר זה צהוב בערבית, וזה כורכום,

זה הכורכום שנתן לזה את הצבע,

אז קראו לזה ספריטו.

אז או על בסיס בשר, גולש,

אבל העיקר מטגנים

את התפוח אדמה,

ומוסיפים אותם לעוף

וזה מתבשל ביחד שעה ככה,

ואת זה אני זוכרת.

00:17:30

ואני זוכרת למשל היה בר מצווה,

היה אירוסין של אחותי,

היו באות הדודות ממצרים,

כולם באים.

לא היו אולמות שמה, אף אחד לא התחתן

באולמות, לא עשינו באולמות חגיגות.

אז איפה? -בבתים.

-בבתים. -כן.

00:18:00

וכולם באו וכולם הכינו

וישבו לעשות את הקובבה,

ואת העלי גפן,

וכל המאכלים.

ואני זוכרת ג'לי,

גם היו מכינים ג'לי לקינוח,

ובכמויות אדירות

כי היו מזמינים הרבה אנשים.

זה היה רק יהודים

בין יהודים.

ואצלכם בשכונה היו עוד

יהודים אמידים נגיד שחיו?

00:18:30

אני גרתי אחרי הבית הזה,

עברנו לזמלק.

הייתי כבר בת שש או שבע,

וזמלק זה אזור מאד יוקרתי.

לאו דווקא של יהודים,

היו כל מיני בבניין.

אבל זה היה אזור מאד יוקרתי

ואנשים מאד אמידים שגרו שם.

00:19:00

בפרט אני זוכרת את

המרפסת שלנו שהייתה ענקית,

מפה עד לשכן ועוד יותר,

שתי דירות ביחד.

היה 12 מטר אורך. אז שם תמיד היינו

עושים את המסיבות, את החגיגות.

במרפסת? -כן, במרפסת. -עכשיו אמרת

שאת למדת בבית ספר אנגלי של נזירות.

00:19:30

גם נזירות.

-ואיפה האחים הבנים למדו? -לפרר.

זה הנזירות, לא נזירות...

כן, כמרים, נזירים או משהו כזה.

כלומר היה בית ספר מקביל לבנים.

-מקביל, כן, הכל באנגלית.

ולמדתם גם עברית איפשהו, באיזה מסגרת?

-לא, אבל היה איזה רב,

קראו לו הרב חמאווי, הוא היה בא הביתה

ונותן שיעורים. -שיעורי תורה?

00:20:00

כן, לאחים

שעשו את הבר מצוות.

היה מלמד אותם לקרוא בתורה?

-כן, כן בשביל לעשות את הבר מצווה.

היה להורים איזה מועדון

שהם היו משתייכים אליו?

היה מועדון חברתי,

זה היה זמלק קלאב,

כמו תגידי קאנטרי קלאב,

שוב פעם באזור היוקרתי.

00:20:30

היו הרבה יהודים דווקא בזמלק הזה.

ושם היה...

שכחתי את השם,

פליקס משהו, הוא היה במכבי,

הוא היה אחד מהבחורים, אני זוכרת את השם.

אני הייתי קטנה, 11, 10.

הוא שיחק כדורסל במכבי,

אז הייתה קבוצת מכבי בקהיר.

00:21:00

תנועת נוער אני לא השתייכתי, לא אני,

לא אח שלי הגדול ולא אחיות שלי.

אחות אחת התחתנה צעירה,

בכלל בת 16 וחצי,

והשנייה בת 19,

אבל לא היינו בתנועות נוער, לא.

לא, רק ה... -באלכסנדריה היהודים

אני יודעת שהיו יותר פעילים בתנועות נוער.

00:21:30

בכלל באלכסנדריה הייתה

פעילות נרחבת חברתית,

גם ליהודים

וגם ללא יהודים,

כי היו שם יוונים,

איטלקים, מכל העדות.

נכון, ואת היית באה לבקר

שם בגלל סבא וסבתא?

בחופשים זה היה שלושה חודשים

חופש של בית ספר,

00:22:00

אז היינו מתגוררים,

לסבתא הייתה וילה,

שזה היה מקום שבילינו

את כל החופשים עם בני הדודים.

היא הייתה למטה,

וילה ענקית ענקית,

זה כמו שתגידי פה שלושה-ארבעה

בתים פרטיים ביחד.

ולמעלה היו שלוש דירות,

אז דירה אחת הייתה מושכרת,

00:22:30

ושתי דירות היו בשבילנו

שאנחנו באים לחופש.

והייתה גינה ענקית,

ובני הדודים,

כאילו הדבר הכי מפחיד

זה להיכנס בלילה לגינה,

כי ידענו שיש נחשים

והנחשים יתפסו אותנו,

אז זה היה אחד המשחקים שלנו.

-כן, בני הדודים שעלו לפניכם לארץ.

כן, עלו לארץ ישר.

00:23:00

בנות לא, בנות פחות נחשבו,

לא היו בת מצוות שם.

גם אצלכם במשפחה

בנות פחות נחשבו?

לא, לא היו בת מצוות,

לא היה מושג כזה, רק הבנים.

איך ההורים הכירו?

את יודעת? סיפרו לכם?

אמא שלי עם אבא שלי?

-כן.

כן, אז זה היה איזה

מין קרבת משפחה.

הגיסה של סבא שלי

באלכסנדריה,

00:23:30

זה בעצם אבא שלי

הוא האחיין שלה.

זאת אומרת הייתה קרבה,

ההורים האלה וההורים האלה הכירו,

והפגישו אותם.

אמא הייתה בת 15 וחצי שהכירה את אבא,

התחתנה בגיל 16,

בגיל 32 או 34 היא הייתה סבתא.

00:24:00

וואו, הבנתי. אוקי.

ומתי פעם ראשונה שמעתם על ישראל?

תמיד ידענו.

-כן, איך? מה זאת אומרת?

אני יודעת שסבא שלי

כשסבתא שלי נפטרה מצד אבא,

הוא אמר שהוא רוצה

ללכת לגור בישראל.

זה היה כשהייתי

בת תשע או משהו...

והוא נסע לישראל.

00:24:30

ואני זוכרת שאבא שלי

היה שולח לו כסף לשם.

אני לא יודעת באיזה דרך,

ובמיוחד היה חסר קפה.

את זה אני זוכרת,

תראי בילדות שלי נשאר לי הזיכרון הזה,

שאבא שלי היה שולח לו כסף

וגם קפה היה חסר בישראל,

היה שולח לו חבילות.

-איזה שנה זה היה את אומרת?

00:25:00

אנחנו עזבנו,

אני הייתי בת 13, ב-57',

אז יכול להיות 54' או משהו כזה.

-כן, אז איך בעצם עליתם?

בעצם היה מבצע קדש.

ונאצר גירש את כל

הצרפתים, אנגלים,

ואת כל אלה שהשתתפו במבצע קדש,

את כל היהודים בעצם.

00:25:30

ולנו היה מצד

סבא ואבא,

היה לנו דרכון מרוקאי,

אבל זה נקרא

"פרוטקטורה פרנסוואה",

זאת אומרת בגלל שמרוקו לא הייתה עצמאית,

היא הייתה תחת הצרפתים.

אוקי, אז הם גירשו אותנו

כאילו אנחנו צרפתים.

00:26:00

הגענו לצרפת, אנחנו לא צרפתים,

בגלל במרוקו בינתיים קיבלה עצמאות,

אז אנחנו לא מרוקאים ולא צרפתים.

אבל אנחנו היגרנו לצרפת,

כי אבא שלי אמר

"יש לי בנים, אני רוצה שילמדו,

ואני יודע שאם אני בא לארץ

אין שום אפשרות",

00:26:30

כי הוציאו אותנו בלי גרוש.

ממש ממש בלי גרוש.

איך בעצם גירשו? איך זה היה?

את זוכרת?

אז קודם כל בזמן

שהיה מבצע קדש,

היה דזלרט, איך קוראים לזה?

אזעקות.

ובאזעקות צריך

לכבות את האורות,

00:27:00

והשוער למטה הלשין,

זה לא היה נכון,

שאנחנו הדלקנו את

האור בזמן האזעקה,

כדי שהמטוסים יראו

ויפגעו בבניין.

זה לא היה נכון, זאת הייתה עלילה.

אז באו קצינים הביתה,

00:27:30

אמרו לאבא שלי

"אתה נשאר בעוצר ביתי,

אתה לא יוצא מהבית", אז אי אפשר לעבוד,

אנחנו לא יכולים ללכת לבתי ספר,

אז היינו צריכים לעזוב.

אבל אני אישית לא

זוכרת שהיו התפרעויות,

או משהו,

או דבר כזה, לא.

00:28:00

יצאנו, יצאנו עם

מלא בגדים,

עשרים שקיות ענקיות כאלה

של רק בגדים וקונסרבים.

כל מיני, ריבה,

פול, פול מצרי,

כאילו אנחנו באים בלי כסף,

אבל לפחות שיהיה אוכל.

כי לא הרשו לכם להוציא שום רכוש?

-שום דבר.

00:28:30

אבל היה סיפור כזה,

אז אני הייתי בת 13,

ואנחנו באים לעלות על האונייה

ואבא שלי נצמד אליי

ואומר לי "תשמעי, אני מכניס לך

לכיס של המעיל כסף,

את כאילו שום דבר,

לא להגיב, לא כלום.

00:29:00

את תעלי על המדרגות של האונייה

ושום דבר לא יקרה".

אפילו לא עניתי, שם לי את הכסף בכיס.

אני זוכרת את המעיל עד היום,

היה בצבע אפור בהיר

והיו לו שני כיסים,

ובאמת כשבאים לעלות

אז בודקים.

00:29:30

גם פה בדקו אותנו שלא החבאנו משהו,

ואותי לא בדקו.

ואחר כך הבנתי למה,

כי הם סיכמו עם מישהו,

נתנו לו כסף, שוחד,

שיעביר את זה, שיעביר את ה...

זה היה בסך הכל 500 דולר.

עכשיו מה קרה?

00:30:00

אחרי שהוא העביר את זה,

האיש הזה היה קופטי,

בא לסבתא שלי

וסבתא שלי עשו סימנים

להגיד לה שהכסף עבר

אז היא נתנה לו שוחד.

ואחרי זה כשהיא הייתה צריכה

לצאת ממצרים, היא בעצמה,

00:30:30

דבר נוראי.

הכניסה את כל התכשיטים שלה,

והיו לא תכשיטים,

אני אראה לך באיזה תמונה.

הייתה לה סיכה כולה יהלומים, יהלומים,

זאת הייתה סיכה במחיר אסטרונומי.

לא רק הסיכה,

כל מיני דברים,

הכניסו בתוך מזוודה,

תיק כזה, 'מלט' קראו לזה,

00:31:00

והוא היה צריך להעביר להם את זה.

לא העביר, לא כלום,

לקח את זה

ואין מה לעשות.

למי ילכו להגיד

"הוא לקח לנו, הוא גנב לנו"?

לא היו אמורים להוציא את זה.

סבתא עלתה לצרפת, כן.

אחריכם? -אחרינו, כי אבא שלי אמר

שאין מה לעשות בישראל,

00:31:30

זה מדינה ענייה

בזמנים האלה,

ובלי כסף

איך ילמדו האחים שלי?

וההורים שלו בעצם גרו איפה?

-ההורים של אבא שלי,

אמא שלו נפטרה לפני כמה שנים

ואבא שלו עלה לישראל.

כן, לאן? -לירושלים. הוא אמר

שהוא רוצה לגמור את החיים שלו בירושלים.

אז הוא אמר בכל זאת אבא אמר

"ניסע לצרפת"? -כן.

00:32:00

אבל את אומרת שהתעודה שלכם

לא שווה הרבה כי כבר...

כאילו אתם לא נחשבים אזרחי צרפת.

-לא, כן, אבל נחשבנו בתור פליטים,

וממשלת צרפת עזרה לנו המון.

-כן, איך?

הכניסו אותנו לבתי ספר

בלי לקחת גרוש בהתחלה.

00:32:30

אבא שלי לא עבד,

בעצם אבא שלי היה בחור מאד מוכשר,

ורצה להמשיך לימודים במצרים,

אבל סבא שלי אמר "אין צורך".

לא כל כך החשיבו לימודים במצרים, כן?

כי נגיד להורים יש כסף, בשביל מה?

הבן לא צריך ללמוד,

יהיה לו הכסף של ההורים.

00:33:00

אבל בסופו של דבר הוא עבד אצל חמו,

שסבא שלי היה שולח לו את הבדים וזה.

התפרנס יפה, אבל ברגע שעזב את מצרים,

בגיל 42 בלי גרוש על תחת,

בלי מקצוע -בלי מקצוע ועם ארבעה ילדים,

שתי האחיות שלי היו נשואות.

ואיפה גרו?

-הם נשארו במצרים,

כי הבעלים שלהן

היו מצרים.

00:33:30

לא מוסלמים, יהודים,

אבל עם דרכון מצרי, אז אותם לא גירשו,

והיו עשירים,

הבעלים עשירים היה להם רכוש שמה.

אני רוצה רק לספר קוריוז.

כשעלינו לאונייה בשביל להגר לצרפת,

אבא שלי בלע את היהלום של אמא,

שהיה לה יהלום של שני קארט.

00:34:00

כל היהודים שהיו

להם יהלומים בלעו,

ואז הגיעו לרופא באונייה

וביקשו ממנו משלשלים באותו הערב.

והרופא אמר "מה קרה

לכל היהודים רוצים משלשלים?"

ועוד באמצע האונייה.

-כן, אבל זה בגלל שבלעו את היהלומים.

אז זו הצורה היחידה

שיכלו להוציא משהו.

00:34:30

והצליחו להוציא ככה?

-כן, זה יצא, זה יצא.

ולא תאמיני, לאמא שנפטרה,

אמרה "הטבעת הזאת הולכת לדייזי",

אני הבת הצעירה.

-כן, אז קיבלת את היהלום.

קיבלתי אותה, ואחרי שנה

הייתה גניבה בבית, גנבו לי אותה.

על שום דבר לא הצטערתי,

על הטבעת אמרתי,

00:35:00

"אמא שמרה אותה 60 שנה, 70 שנה,

ואני מאבדת אותה אחרי שנה?"

זה היה לי כאב, לא בגלל הכסף.

-לא, בגלל שזה סנטימנטלי. -סנטימנטלי.

עם כל מה שהיה בעבר, לקחת רק את זה...

-כן, זהו, אז הגענו לצרפת,

אז הכניסו אותנו לבתי ספר.

-איפה גרתם?

00:35:30

בהתחלה בבתי מלון,

בתי המלון היו ארגונים יהודים,

שגם עזרו לפליטים,

אז הם מימנו את בתי המלון,

אבל זה אבא ואמא ואחי הצעיר,

היה אז בן 6,

אני הייתי בת 13,

האח הגדול 14 וחצי ואח יותר צעיר בן

00:36:00

שלושתנו הכניסו אותנו

לפנימייה בצפון צרפת,

פנימייה של אנשים

מאד עשירים אצל צרפתים,

אבל אנחנו בלי גרוש

נכנסנו בתור פליטים.

יהודים יחידים? -לא, היו עוד כמה,

אבל הם שילמו, אני לא שילמתי.

אני זוכרת דבר

שמאד זעזע אותי.

00:36:30

ש...

שהיא באה לרשום אותי,

או להכניס אותי,

אז אמא שלי

אמרה לה למנהלת:

"אנחנו לא אנשים עניים,

00:37:00

אנחנו אנשים ממשפחות

מאד אמידות וחיינו בעושר,

רק עכשיו בגלל הסיפור הזה

אנחנו בלי אמצעים,

וזאת הסיבה שאני נכנסת

בלי כסף לפנימייה הזאת",

אבל ממשלת צרפת מימנה את זה,

ואמא בכתה.

00:37:30

היה לה טוב להרגיש

במקום הנזקק פתאום.

כן, זהו, אבל מצד שני

הייתה מאד אמיצה,

כי מזה שבחיים לא עבדה,

לא עשתה, היא עזרה הרבה לאבא שלי,

אז בסוף אבא נהיה...

בצרפת יש שווקים,

00:38:00

זה לא כמו בארץ, שמה השווקים

זה כמו בתי מסחר אבל ברחוב,

בימים מסוימים עושים עמדות

בצורה מאד מוסדרת, דוכנים,

ואנשים באים,

שמים את הסחורה שלהם,

ובאים המונים וקונים בגדים

והכל בצורה מאד מכובדת.

00:38:30

אז הוא התחיל לעשות את העבודה הזאת,

ולאט לאט הוא הסתדר,

וקנה בעזרת הלוואות

מארגונים יהודים,

קנה דירה אצל קבלן טוניסאי,

שבנה בפרבר פריז שנקרא "לה קורנב",

בנה כמה בניינים, ואבא שלי אמר לו

"אתה יודע מה, תעשה לנו מחירים,

00:39:00

אני אביא איתי כמה

משפחות ממצרים",

ובאו לגור שם הרבה,

17 משפחות ממצרים בבתים האלה.

אז גרתי שמה עד גיל 19.

לא החלטתי לעלות, באתי לבקר את אחותי.

שהייתה בישראל?

-שהייתה בישראל, אחת האחיות.

ממצרים אחת היחידה באה לישראל.

-באיזה שנה היא באה?

00:39:30

היא באה ב-64',

 62' אפילו נדמה לי.

ובאת לבקר.

-ואני באתי לבקר לחופש שלי,

כי עבדתי בפריז, ואז היא אומרת לי

"את רוצה להכיר בחור?"

אמרתי לה "בטח", אז הכירו לי את בעלי,

שהוא היה מצרי גם.

כן, הכירו לי את אלי.

ואמא שלי בטלפון אומרת לי,

00:40:00

"מה, מה פתאום

את נשארת בישראל, תחזרי!"

אמרתי לה "אני לא חוזרת,

אני לא רוצה לחיות בפריז,

אני לא אוהבת לגור בפריז, אני לא אוהבת

את צרפת, אני רוצה להישאר בארץ".

אבל עד שלא הגעת לפה לא ידעת

שאת לא אוהבת את פריז או...?

לא, אני לא הייתי מרוצה שמה.

-לא היית מרוצה?

00:40:30

לא, מבחינה חברתית לא היה לי

קבוצות של יהודים להתחבר.

עבדתי, הרווחתי טוב מאד,

אבל לא...

מבחינה חברתית

לא היו לי חיי חברה.

ומזג אוויר היה קר,

מינוס חמש מעלות,

נורא, ואפור וגשם.

ואני רציתי את השמש של מצרים.

00:41:00

אז פה זה דומה את אומרת?

-כן, פה אהבתי.

אז אלי נולד למשפחה של שישה,

הם היו שישה.

שלושה נפטרו בגיל מאד צעיר,

היו שלוש, ארבע, חמש,

ממחלות של ילדים.

00:41:30

הרביעי נפטר

בגיל 19 מתאונת דרכים,

בחשמלית במצרים,

הייתה לו תאונת דרכים שם,

וההורים שלו המסכנים

היו שבורים מזה.

הם לא היו אנשים אמידים.

אמצעים ככה.

00:42:00

אבל המשפחה של אלי,

בני הדודים, ראו שאלי מאד מוכשר,

הם עזרו לו להמשיך

את הלימודים שלו.

אה, עזרו לו לממן? -עזרו לו לממן,

בני דודים יותר מבוגרים, כן.

מה הוא למד? -אז אלי,

אחר כך אני אראה לך,

זה הפתעה בשבילי אפילו,

כי פתחתי מזוודה,

00:42:30

אני רואה שהוא השאיר,

משנת 49',

היה לו מסמכים

מהבית ספר, תעודות.

אני, אין לי אפילו אחת.

והוא השאיר תעודות של בית הספר,

שנותנים ציונים והכל, הוא היה מאד מוכשר.

-מתי הוא נולד? באיזה שנה?

35', היה שמונה וחצי שנים

הפרש בנינו,

00:43:00

אבל אף פעם לא הרגשתי,

כי אני תמיד רציתי

להיות עם בחור...

איך קוראים לזה?

בשל, בשל.

בחורים בגיל שלי לא עניינו אותי,

אז הוא היה בן 30 ומשהו כשהכרתי אותו,

00:43:30

ואני הייתי בת 22 וחצי,

וזה לא הפריע לי בכלל.

זה היה לי מאד טבעי.

אז במצרים הוא למד

בקולאז' דה פרייר,

בצרפתית, וגם בערבית,

הוא לא למד בערבית.

וכשסיים את הלימודים

אז הוא נכנס ל...

אוניברסיטה במצרים.

00:44:00

ויש לי מסמך שמראה,

שעל 1649 תלמידים,

הוא יצא מספר 49 בדירוג.

הוא היה מאד מוכשר,

הוא למד הנדסת מכונות אז שנה וחצי.

00:44:30

היה לו נעורים

מאד טובים.

גם לו הייתה משפחה גדולה

עם הרבה בני דודים.

אז הוא נשאר עם אח שלו,

מוני סלומון,

בשמונה שנים יותר מבוגר ממנו,

וסלומון לא עשה לימודים,

הוא עבד, כי היה צריך מישהו שיפרנס.

אבל אלי בני הדודים אמרו לו,

00:45:00

אלי מוכשר,

אנחנו נעזור לו ונממן לו".

אז הוא הספיק רק

שנה וחצי באוניברסיטה.

אבל הסיפור של אלי,

שבאו...

איך יצאו ממצרים?

איפה שאח של אלי עבד, זה היה במעדי.

מעדי זה היה אזור טוב מאד,

00:45:30

החברה איפה שהוא עבד בה,

הייתה חברה אנגלית, דלתא.

דלתא לנפט או משהו כזה.

והוא עבד בחברה,

והחברה הזאת נתנה להם דירה לגור.

היה אחד מהעובדים

שקינא באח של אלי,

הוא רצה שיעוף

ושיתפוס את מקומו,

00:46:00

אז הוא העליל עליו

סיפור שהוא מרגל,

או אני לא יודעת מה,

אז באו ותפסו את אח של אלי.

אני מדברת על זה,

אז זה היה שנת 55'-56',

תפסו אותו

וחקרו אותו,

00:46:30

ואמרו שהוא יישאר

בבית, בעוצר בית עד המשפט.

עכשיו,

הגיע מבצע קדש,

וכל היהודים התחילו לצאת,

אבל הוא לא יכול לצאת אח של אלי,

הוא כבר היה נשוי עם תינוק, ולא המשפחה,

לא האמא של אלי ולא האבא,

00:47:00

ולא האח ולא אשתו ולא התינוק

ולא אלי בגלל המעצר בבית.

ולקחו את הדרכון של אח של אלי,

וחתמו שאסור לו לעזוב את מצרים.

הייתה חותמת.

מה אלי עשה?

לקח את החלק הזה

שהיה כתוב עליו החתימה,

00:47:30

"אסור לצאת" החותמת,

לכלך אותו וכרסם אותו.

ובאו למשרד

לבקש לצאת ממצרים.

אז הפקיד אומר,

"מה זה הדבר הזה?"

אז הוא אומר לו "תראה זה התינוק",

הוא בא עם התינוק,

00:48:00

"של אחי, הוא נגע בזה,

לכלך וקרע, הוא שיחק בזה".

וזה עבד! ונתנו להם

את האישור לצאת מהארץ,

וככה הציל אותו, כי אם היה משפט

היו מכניסים אותו לבית הסוהר על בטוח.

מי יודע מה... כי אמרו ריגול,

ריגול זה דבר נוראי.

במצרים אפשר אפילו עונש מוות.

-כן, אמרו על אח של אלי.

00:48:30

אח של אלי. על זה של אחיו

היה כתוב "אסור לצאת",

ואלי לא יכול לצאת ולהשאיר את האח שלו,

אז כל המשפחה הייתה תקועה במצרים.

עכשיו כשעלו על האונייה,

כי כולנו יצאנו על אוניות,

לא מטוסים,

הם עלו במרץ 57' על האונייה,

00:49:00

אלי הכיר שם קצין שהיה...

למד איתו בבית הספר,

בחור צעיר.

אז הוא אומר לו

"אלי, מה אתה עושה כאן?"

כאילו אומר לו

"אנחנו נוסעים".

00:49:30

אבל הוא פחד יותר מידי

לדבר איתו שיתחיל לשאול שאלות,

אז עד שבכלל האונייה עזבה,

הם היו בפחד ש...

שיקרה משהו או זה, אבל יצאו.

-ולאן האונייה יצאה?

הגיעו למרסיי,

ובמרסיי סוכנות עלו לאונייה,

00:50:00

ושאלו "מי רוצה לבוא לארץ?"

אז הם נסעו, הגיעו לארץ.

הגיע לארץ,

הכניסו אותם למעברות ב...

בקסטאל.

עכשיו, הוא היה בצריף פחון,

צריף כזה אסבסט.

אפילו לא אסבסט, פחונים כאלה.

-בקסטל?

00:50:30

כן, הוא ואבא שלו ואחיו,

ואשת אחיו והתינוק. -ואיפה האמא?

-האמא נפטרה במצרים שנה קודם.

בינתיים האבא חלה,

מסכן גם.

ואלי רצה איכשהו

להמשיך את הלימודים,

הוא בן 21-22,

הוא רוצה ללמוד.

00:51:00

אז הוא נסע לחיפה לראות

אם הוא יכול להתקבל לטכניון,

להמשיך את הלימודים,

הוא עשה שנה וחצי אוניברסיטה.

אז אמרו לו "נראה, ניתן לך תשובה",

אני לא יודעת מה,

ובינתיים...

אה, בינתיים בפקידים

שנתנו עבודה,

00:51:30

בחודש הראשון,

אמרו להם הוא ואחיו,

"תבואו, תתייצבו לעבודה,

מחר יש עבודה".

כמו שרגילים במצרים באים עם חליפות,

עם נעליים, מסודרים.

מה הם רואים? משאית,

כולם באים עם מכנסי עבודה וזה,

ואלי ואחיו עם חליפות

הם הולכים לעבודה.

00:52:00

איזה עבודה? נתנו להם פטישים לשבור אבנים,

זה היה יום עבודה.

ואחר כך אז הוא אמר

"אני רוצה להמשיך את הלימודים",

אז מה אמרו לו פקידים או משהו?

אמרו לו "אה, אתה בא מארץ חמה,

אתה יודע מה הכי טוב?

לך תעבוד במאפיה, זה יתאים לך".

00:52:30

בחור בן שנה וחצי אוניברסיטה,

מוכשר וזה,

לא היה לו שום אפשרות להמשיך את הלימודים,

וזה מאד כאב לו. מאד.

שום אפשרות,

דחו אותו לגמרי.

אני לא רוצה לדבר,

אבל אני יודעת, היה הרבה אפליה.

אני לא יודעת אם אני

צריכה לדבר על זה או לא.

00:53:00

תדברי על כל מה שאת רוצה.

-ועוד איך, אז ועוד איך.

זו הייתה אפליה גדולה,

שלא נתנו לו לבחור מוכשר,

בא ממצרים, מה זה מצרים?

אתם, עוד מעט יגידו לי,

"הלכתם לבית ספר על הגב של הגמלים",

איך אומרים?

מרוב שלא ידעו מה זה החיים

שבאנו מהם, איזה עושר,

00:53:30

איזה אינטלקטואלים,

איזה לימודים, איזה התקדמות.

אבל, טוב, לא משנה.

אבל לאלי היה משנה.

אז אחר כך,

איכשהו התגייס.

אבל התגייס באיזה גיל?

היו בני 18, הוא עוד מעט בן 23,

00:54:00

בינתיים עבר זמן.

בגיל 23 להתגייס זה לא מעט.

וכשסיים את הצבא,

הוא הלך לעבוד

בתעשייה אווירית,

בתור "מה אתה יודע לעשות?",

"שרטוטים".

לקחו אותו ככה להתחיל לשרטט,

מחלקת שרטוטים.

00:54:30

והוא לא ויתר,

הוא נרשם ללימודי ערב

של הנדסאות,

וארבע שנים הוא נסע

לתל אביב מלוד,

כל פעם בשביל

להמשיך את הלימודים שלו.

ובסוף הוא כן קיבל

תעודת הנדסאי מכונות.

אז את הכרת אותו אחרי שהוא

כבר סיים את הלימודים? -אחרי, כן.

00:55:00

ואני תמיד מספרת

את זה לנכדים,

הוא היה בלי גרוש, המשפחה שלו בלי גרוש,

אפילו הוא לא יצא לחופשות,

כי לא היה לו לאן ללכת.

אבא שלו נפטר,

אח שלו ואשתו עם תינוק

גרים באיזה חדר,

לא היה לו מקום משלו,

היה נשאר שישי שבת בצבא, לא היה יוצא.

00:55:30

והיו נותנים לו סכום של כסף,

בצבא מה שנותנים.

אז הוא, שלא היה לו כסף,

היו באים חברים לשנורר ממנו,

"תלווה לי", "תלווה לי", כי הוא לא עישן,

הוא לא בזבז, הוא לא עשה זה...

אלי עבד בתעשייה

אווירית אז והיה לו חבר,

00:56:00

שהיה חבר משותף

של אחותי ובעלה,

וככה עשו את הקשר. -אז את באמת לבקר אותה,

ואז היא רצתה שתישארי?

כן, אז היה לי כרטיס,

או לחזור אחרי חודש או לאבד את הכרטיס.

אז הייתי צריכה תוך שלושה ימים להחליט

אם אני מתחתנת ונשארת, או חוזרת לפריז.

00:56:30

אז תוך שלושה ימים כאילו החלטתם.

-זהו, אמרתי "אני לא זזה מפה".

כשהגעת לפה פעם ראשונה מה הכי אהבת?

-השמש.

השמש. -הים.

-הים? איפה אחותך גרה?

היא הייתה גרה אז בדוד המלך.

-בתל אביב?

כן. המשפחה שלהם יצאה עם כסף,

אז הם באו מבוססים.

איך הם יכלו להוציא?

היו כל מיני דרכים.

00:57:00

היו דרכים.

נגיד מוציאים מאה,

אז תקבל בחוץ לארץ

שישים במקום מאה,

וארבעים הולך למתווך.

-אה, למתווך? -למתווך.

היו כל מיני דרכים סודיות.

-כן, דרכים.

הבנתי, הבנתי. אוקי,

אז הם כן הצליחו לצאת עם הכסף,

וההורים שלך עוד עלו אחר כך ארצה

או שנשארו בצרפת? -לא, לא נשארו.

00:57:30

כל המשפחה שלי, חוץ מהאחות.

אחותי גם נפטרה לפני שישה חודשים,

היא הייתה גרה בסביון.

רק אחותי הייתה כאן.

אבל ארבעת ה...

אחות אחת ושלושה אחים בצרפת.

ושלושתם למדו.

שניים רופאי רדיולוגיה,

00:58:00

למדו 11 שנה כל אחד.

והשלישי כלכלה וסטטיסטיקה,

והצליחו מאד יפה.

-והם היו באים לבקר פה?

הם באים לבקר, כן הם באים.

-ההורים שלך גם באו?

לכאן? לארץ? אה, ההורים שלי?

כן היו באים לארץ,

באים לראות את הנכדים

ולבקר אותי.

00:58:30

ואת אומרת כל השאר בעצם נשארו.

-כל השאר נשארו בצרפת.

רציתי לספר משהו על אלי גם.

-כן.

שהוא היה כזה חרוץ,

שהתחיל לעבוד בתעשייה אווירית,

אמרו "אנחנו יוצאים בתכנית לעובדים,

מציעים דירות",

זה היה נקרא "חיסכון ג'" בלוד.

00:59:00

"דירות בתשלומים, במשכנתאות.

מי רוצה להירשם?"

ואלי בלי גרוש נרשם,

וכל חודש היה משלם.

אז מזה שבלי גרוש,

בלי זה, בלי שום דבר,

הוא בגיל 30

גם למד לבד,

גם הייתה לו דירה בלוד

שניים וחצי חדרים,

00:59:30

שזה עזר לנו, שבאנו להתחתן

הוא מכר את הדירה שלו,

ההורים שלי נתנו לי עזרה

וקנינו דירה שבאנו להתחתן.

אז הוא עשה הרבה דברים לבד.

-ואז עברתם לחולון.

עברנו לחולון. -ואת איך הסתדרת פה בהתחלה?

אמרת שעברית לא ידעת בעצם.

לא ידעתי, אבל קלטתי.

-קלטת מהר?

01:00:00

כן, וידעתי אנגלית וצרפתית.

וכמו בפריז, לדעת אנגלית

בזמנים האלה היית מלך.

בגיל 20 הרווחתי סכום

בתור מזכירה,

כמו אולי 25,000 ש"ח של היום.

בחורה בת 20.

01:00:30

בגלל שידעתי אנגלית,

ושהגעתי לארץ גם צרפתית וגם אנגלית,

אז הייתה לי משכורת יפה.

ואלי אז עבד גם.

אני זוכרת, השכר שלו אז,

כשהתחתנו, היה בערך 700 לירות.

שכמה זה היום? -תראי, ב-700 לירות

הוא קנה לי את הטבעת אירוסין,

01:01:00

אז כמה שהיא שווה היום...

בואי נגיד 30,000 ש"ח.

אז באנו לגור בחולון, קנינו את הדירה,

ונולדו הילדים ברוך השם.

ואני עבדתי,

ואלי המשיך,

עבד 35 שנה

בתעשייה אווירית.

את שמרת על קשר

עם יהודים ממצרים?

01:01:30

יש לנו את הארגון של לבנה זמיר.

לא, האמת לא כל כך הרבה.

עם יהודים שנשארו שם בזמנו.

-אה, שנשארו? ממש לא.

ויצא לך לבקר שם בקהיר?

-לא, אבל אמא שלי חזרה.

כי לסבא שלי מצד אמא שלי

היה רכוש, נשאר רכוש.

01:02:00

היא יכלה להוציא משהו? -והיא יכלה להוציא,

ואפילו אחרי שהיא נפטרה אנחנו הילדים,

היורשים,

ביחד עם בני הדודים,

נתנו ייפוי כוח

לעורכת דין במצרים,

והיא סידרה לנו עסקה

שמכרנו מגרש בזיל הזול,

01:02:30

אבל זיל הזול זה יותר טוב מאפס,

כי אם היינו מחכים רק שנה,

אז היה אביב המצרי, היה הולך.

לא היינו רואים אפילו אפס.

כן. אז מכרתם, היה שם מגרש ומה עוד

נשאר בעצם שאמא עוד לא הספיקה לסדר?

לא, זהו. -זהו, מגרש? -כן.

-ואמא נסעה לשם כדי לסדר מה עוד?

אמא נסעה עם דודה שלי

למצרים פעמיים שלוש,

01:03:00

הם היו הולכים, מקבלים כסף

משכירות של בניינים שהיה להם,

ו... וזהו.

ואפילו הצליחו למכור

ולהוציא כסף.

אני מתגעגעת

לתקופה היפה.

זה הילדות שלי

שהייתה ילדות נפלאה.

אבל אני לא הייתי

רוצה לחזור,

01:03:30

כי אני לא אמצא

שום דבר ממה שהכרתי,

וזה יכאב לי. -יקלקל את הזיכרון?

-זה יקלקל.

כן.

אז את אומרת שבאמת לא נשארת שמה בקשר עם

יהודים, היום כבר אין שם בעצם יהודים.

לא, אין בכלל. -אבל היו עוד איזה

קרובי משפחה שנשארו שם עד 67' או...

01:04:00

לא, לא, לא, אף אחד. כולם יצאו.

עד 62'-63' כולם יצאו.

כן.

-בטח.

כן, הרוב. -יצאו, אלה שנשארו

זה בגלל שרצו להוציא כסף.

אלה שהיה להם דרכון מצרי היו צריכים

למכור בניינים, להוציא את הכסף,

אז הצליחו להוציא רכוש.

01:04:30

ואת זוכרת את המשפט של מרזוק ועזר?

-אני? לא.

לא? -לא, אבל...

-זה לא משהו שערבו אתכם בו?

לא,

אני זוכרת שהיה,

ו...

לדעתי...

אם אני לא טועה,

אחד מהם היה רוקח נדמה לי,

01:05:00

אחד מהם.

-רופא. מרזוק היה רופא.

אז הוא רצה לפגוש את אחותי

בשביל חתונה, במצרים עוד.

אבל זה לא יצא, הוא היה קראי.

-הוא היה קראי. -וזה לא יצא.

הוא התחתן אני חושבת

בסוף עם יהודייה באמת.

יכול להיות, אבל אז במצרים לא היו

מתחתנים עם קראים, רק בארץ הרשו את זה.

01:05:30

אחותי הייתה מאד יפה.

כולם חיזרו אחריה.

היא שמונה וחצי שנים יותר ממני הייתה,

היא הייתה יפהפייה.

גם את.

-תודה. חיזרו אחריה הרבה.

אז הוא רצה להתחתן איתה

והיא לא בגלל שהוא קראי? -בגלל שהוא קראי.

כי לא הייתה להם אפשרות כאילו...

-לא, לא, זה היה מחוץ לחוק.

01:06:00

כן? אבל היה לכם קשר לקהילה הקראית במצרים?

-לא כל כך.

לא כל כך?

-אנחנו היינו בבית הכנסת איסמעיליה,

ומי שחיתן את אחותי זה היה נחום אפנדי,

קראו לו. הרב, אז במצרים,

בשנות ה-50' היא התחתנה.

נחום אפנדי.

אני זוכרת אפילו

הוא לא היה רואה,

היו לו משקפיים שחורים כאלה,

כי הוא בקושי ראה,

01:06:30

היו מחזיקים לו את היד,

הוא היה רב גדול.

הוא בא לחתן את אחותי, אני אראה לך תמונות.

-מאיפה הוא היה?

מקהיר, נחום אפנדי. -אה, מקהיר?

-כן, קראו לו נחום אפנדי.

יפה. -שזה תואר.

אין לי כל כך עם אנשים ממצרים,

אני לא יודעת איך. אולי בגלל שבאתי

לגור בשכונה שכולם אשכנזים פה.

01:07:00

ארגון של לבנה כן.

ולאלי יש בני דודים בבת ים

ובחולון שאני מתראה איתם,

אני נפגשת איתם,

והם באמת מצרים, איתם כיף.

ובן דוד שלי, יש לי בן דוד קראוזה,

שגם הוא מצרי,

וכיף לי שאנחנו

יושבים ונזכרים.

01:07:30

הוא לפני חודשיים עשה מפגש,

זה הבן דוד פרדי קראוזה,

עם בני דודים, עם חברים מהכיתה שלו.

-וואו.

ואני כל כך קינאתי בו

ובחברים שהעלו זיכרונות.

"אתה זוכר את זאתי?",

"אתה זוכר את זה?",

ולי לא היה את זה,

לא יצא לי.

01:08:00

אז את אומרת כיף להיות

עם בני הדודים של אלי.

כיף להיות עם מצרים.

קודם כל המצרים

הם אנשים נעימים,

מנומסים.

אני אספר לך,

אני אפתח סוגריים אפרופו מנומסים.

זה קשור באלי, הוא סיפר לנו

את הסיפור הזה וכל כך צחקנו.

שהוא נכנס בצבא,

הייתה טירונות,

01:08:30

ובא הרס"ר, מקלל את זה,

עושה את זה ומסדר.

והרס"ר ממול, אלי היה בן 23,

והיו לו כמה חברים מצרים שהתגייסו איתו.

ואלה באים ממצרים, מנומסים וזה,

אז הרס"ר בא ממש בהתחלה,

"אתם, מי אתם?

אתם בני זונות אתם!"

01:09:00

הרס"ר, ככה בהתחלה, זה היה לקלל אותם וזה,

כדי שכולם יכנסו לתלם. -לאווירה.

איך אומרים? לאווירה.

אז פתאום שומעים מישהו עושה ככה.

אז הרס"ר בא "מה, מי זה? מי זה?

מה, אתה בוכה?!"

הוא אומר לו

"למה אתה מקלל את אמא שלי?"

אנחנו לא ידענו

במצרים קללות כאלה.

01:09:30

אף אחד לא קילל בבית,

לא היה קללות.

אף פעם לא שמענו,

אפילו לא בצחוק.

לא היו כאלה דברים.

אז הם מאד נעימים,

מאד מנומסים,

מסבירי פנים ו...

אבל לא מתבלטים. זה לא כמו המרוקאים,

התוניסאים, האלג'ירים,

01:10:00

הם בסביבה שלהם,

בפינה שלהם.

לא יודעים לדחוף מרפקים.

ואנשים מלומדים.

הם באו עם הרבה שפות.

הרבה מאלה שבאו ממצרים נכנסו לעבוד בבנקים,

כי בבנק אתה צריך שפות,

אז...

01:10:30

אני חושבת שזה מה ש...

-מייחד את ה... -כן, מייחד אותנו.

ואנחנו לא פנאטים,

אין לנו את הפנאטיות הזאת.

בבית היינו מסורתיים,

לא היה...

הדת זה לא...

ידעתי מזוזה, ידעתי חגים,

ידעתי בר מצוות, הכל.

אבל לא הייתה לנו פנאטיות בכלל.

01:11:00

באופן כללי חשוב לי שידעו

איך חיו האנשים במצרים.

היהודים שבאו ממצרים,

מי הם היו, איך חיו,

ובכל זאת,

עם כל הבעיות,

הסתדרו מאד יפה

בכל המקומות.

זה מסר לדורות הבאים.

-כן, לדורות הבאים.

כן, אני רוצה שידעו

שהיו אנשים חרוצים ונעימים.

תודה רבה.

-תודה.

דייזי בוקעי

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
01:05:42
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קהיר
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

דייזי, תספרי לי באיזה שם נולדת,

שם פרטי ושם משפחה.

השם שלי המקורי זה חסיבה.

חסיבה זה על שם סבתא שלי,

אמא של אבא.

חסיבה זה בעצם חפציבה,

אבל במרוקאית לא היו אומרים חפציבה,

היו אומרים חסיבה, אז זהו.

אז בצרפתית זה דזירה,

 

שזה ממש התרגום,

והקיצור דייזי, ככה קראו לי, דייזי.

הבנתי, זאת אומרת שתי שמות.

-חסיבה דזירה, אבל זה לדרכון,

אבל לכולם אני דייזי.

-דייזי. ובשם משפחה?

קיסוס.

-קיסוס. ואת נולדת בקהיר?

אני נולדתי באלכסנדריה,

אבל חייתי כל החיים בקהיר.

אבא ואמא נולדו,

אמא באלכסנדריה ואבא בקהיר.

ואמרת שם מרוקאי, סבא וסבתא היו ממרוקו?

-מצד אבא, כן.

סבא שלי מצד אבא יהודה קיסוס,

עלה ממרוקו,

מפס,

בגיל 14 או 15.

ואחר כך הוא נהיה

אטליז כשר,

והוא היה אטליז

מאד ידוע בקהיר,

אפילו אל על

שהתחילו לטוס,

היו לוקחים ממנו

את הבשר הכשר, כן.

מקהיר הייתה לו חנות? -מקהיר.

אז מצד אמא המשפחה עשירה,

קראו להם 'בוטון',

שהסבא ג'וזף דו בוטון,

הוסיפו את ה-'דו'.

הוא עלה מטורקיה.

-את אומרת "עלה" אבל זה למצרים.

עלה למצרים,

מטורקיה למצרים,

כי במצרים היו הרבה

אפשרויות ומסחר,

והייתה ארץ עשירה.

אז הוא עלה והוא נהיה

יבואן גדול של בדים,

הוא סחר בבדים.

והיו משפחה מאד עשירה באלכסנדריה.

סבתא שלי רג'ינה,

היא באה ממשפחת בן נתן,

והיא עלתה מטוניס למצרים.

-ואז הם התיישבו שם?

כן. -אוקי.

את בעצם גדלת, את אומרת, בקהיר?

אני גדלתי בקהיר כי אמא שלי מאלכסנדריה,

התחתנה עם אבא מקהיר,

והיא באה לגור בקהיר.

-ובעצם מה הזיכרון הראשון שלך? זיכרון ילדות.

זיכרון ילדות, בית שגרנו שם,

היה במקום מאד מרכזי,

אני לא כל כך זוכרת את השמות,

אבל שמונה קומות,

והרבה פעמים המעלית הייתה מקולקלת,

והיו לנו משרתים.

ואני זוכרת שאחד מהמשרתים שם אותי

על הכתפיים ומעלה אותי שמונה קומות.

אני מדברת אולי

על גיל שלוש.

כן, אוקי, אז גרתם בשמונה קומות,

זה לא בשכונה היהודית בטח.

לא, לא. שכונה יהודית זה היה

חארט אל יהוד ועוד שכונות כאלה,

אלה היו שכונות של אנשים

שאין להם אמצעים,

אבל אנחנו היה לנו.

אבא שלי היה סוכן של הסבא.

זאת אומרת סבא שלי שלח

לו את הבדים לקהיר,

והוא קיבל כאילו

 ומכר את כל הבדים,

לחנויות בקהיר,

אז חיינו ברמה

מאד גבוהה.

בתי ספר פרטיים. -יהודיים?

-לא, אנגלים.

כל המורים היו מאנגליה.

הייתי גם בבית ספר

של נזירות גם,

אלה היו בתי ספר הכי טובים,

זה עלה הרבה כסף.

כן, אז השפה שדיברו

שם הייתה בטח אנגלית.

בבית הספר באנגלית. אבא שלי אמר

שצרפתית אנחנו יודעים מהבית,

אני רוצה שילמדו אנגלית. אז את כל הילדים,

הכניסו אותנו לבתי ספר פרטיים אנגליים.

היו בתי ספר של הקהילה

הישראלית בצרפתית,

אבל אבא שלי רצה

שנלמד רק באנגלית.

ומה שפת האם שלך?

 -צרפתית. -צרפתית.

אבל גם ערבית

אני מדברת יפה מאד.

אז בבית דיברתם צרפתית,

ערבית ואנגלית?

אנגלית לא דיברנו עם ההורים,

רק בבית הספר,

אבל צרפתית וערבית בבית.

ערבית עם המשרתים.

והיו לי גם בתי ספר שגדלתי,

שעוד פעם בתי ספר פרטיים,

רוב הכיתה היו בנות מוסלמיות

אבל משפחות מאד עשירות.

פעם הוזמנתי לבית של ילדה,

זה היה כמעט ארמון הבית,

ואני זוכרת עד היום

שישבנו לאכול צהריים,

ובא מלצר עם כפפות,

כדי להגיש לנו את האוכל.

אלה היו בתי ספר שבאים לשם

אצולה של המצרים.

זאת אומרת שישי ושבת אני זוכרת

שהיינו הולכים לבית הכנסת,

אבא שלי היה לוקח אותנו,

נסענו במונית,

הגענו לבית הכנסת,

בשישי ומוצאי שבת,

וחזרנו הביתה גם במונית.

הוא לא נהג בשישי,

אבל הוא נסע במונית. -הוא נסע במונית.

-כן. היינו מסורתיים. -איזה בית כנסת?

בית כנסת איסמעיליה,

זה הבית כנסת הכי גדול בקהיר,

שם גם התחתנה אחותי.

אנחנו שישה,

שלושה בנים ושלוש בנות. -ואיזה מספר את ב...

-אני מספר ארבע.

שתי בנות, בן,

אני ושני בנים.

עכשיו את אומרת שהיו אצלכם בבית משרתים ערבים

וגם בבית הספר היו בו הרבה ילדות מוסלמיות.

כן. -ואיך היו הקשרים בעצם?

-מצוינים.

תראי, חס וחלילה

לא התחתנו אחד עם השני,

מצרים ויהודים, מוסלמים ויהודים,

אבל חיינו כל כך יפה.

זאת אומרת חוץ מזה

שיש את הגבולות,

אבל אין שנאה,

אין זה, הכל רגיל.

לא הייתה אנטישמיות?

-בכלל לא.

אני זוכרת רק את

השריפה במצרים.

ביום של השריפה הייתי עוד ילדה קטנה.

-באיזה שנה זה היה?

אני לא זוכרת, אולי הייתי בת שלוש-ארבע.

-לא, באיזה שנה נולדת?

43'

-43'.

אז התחילו לשרוף את כל החנויות,

בתי המלון, השרטון, הזה וזה.

מצרים עשו את זה,

אבל אני אישית,

לא הרגשתי שום

אנטישמיות שגדלתי שם.

כן, וכשקמה מדינת ישראל,

יצא לכם לשמוע איזה ביטויים?

היו אומרים "נסע לארץ".

ככה היו אומרים "הארץ",

אבל זה היה בשושו, כי היה אסור לספר.

כן, אבל מצד הערבים לא הרגשתם שזה...

-לא, אנחנו לא היינו ציונים,

אבל אני רוצה לציין שהיה לי דוד,

דוקטור קראוס,

דווקא הוא מאשכנז.

ההורים שלו אז היגרו מרוסיה למצרים,

הוא היה רופא שם, הוא היה רופא פנימי,

אבל רופא מאד מוכר,

גם לחברה הגדולה במצרים,

והוא דווקא עסק ב...

אני אף פעם לא ידעתי מה בדיוק,

אבל משהו ציוני אסור.

ועד כדי כך שהתחיל המשפט

של מרזוק ואלה ב-1954,

הוא יצא, הוא יצא מהארץ

כי הוא פחד שיעלו עליו.

בשביל שלא יחשדו במשהו,

המשפחה שלו נסעה

רק שלושה חודשים אחריו.

הוא נסע לבד,

ודבר אחד אני זוכרת,

הייתי בת 11-12,

בני הדודים שלי ואנחנו

זה היה דבר נפלא.

גדלנו ביחד, אין,

אין ילדות כזאת מאושרת.

אני חושבת שאפילו בספרים אין.

עם בני הדודים היינו באותם הגילאים.

אמא ילדה, דודה ילדה,

אמא ילדה, דודה ילדה,

אז היה ממש תמיד. לי היה בן דוד באותו גיל,

לאחי הייתה באותו גיל בת דודה.

זה אחות של אמא?

-אחות של אמא.

וכשהם עזבו את מצרים,

נקרע לי הלב.

בכיתי, בכיתי, ואז אמרו לנו

"אל תבכו, אל תבכו,

שלא יעורר חשדות",

כי כאילו הם נוסעים לטיול.

אבל הם נסעו לארץ,

ולא רצו לעורר חשדות.

כן, שלא יאסרו.

-אני זוכרת את ראש השנה וכיפור,

והדבר היפה שלפני ראש השנה

הייתה באה התופרת אלינו הביתה.

זה היה הסימן,

לתפור לי שמלות.

וכשאני מספרת על זה

יש לי את הריח של הבד,

'אורגונדי' קראו לזה,

אורגנזה, אורגונדי.

שתפרו שמלה לבנה זה צריך להיות,

אבל היה גם תכלת,

היה גם צהוב, היה גם ורוד,

לתפור שמלות לבית הכנסת.

אז היה לנו את המקומות הקבועים,

לאמא שלי, לאחיות שלי ולי, ולאבא שלי.

למטה עזרת הגברים,

ולמעלה הנשים.

אבל לא סגרו לנו וילונות,

ראינו את הגברים למטה ולהפך,

ככה היו השידוכים

והחתונות נעשים.

הבן של זה, ראה את הבת של זה,

והתחילו המבטים,

ומזה התחתנו

המון זוגות צעירים.

היו לכם איזה תנועות נוער?

-אני לא השתתפתי בתנועות נוער,

אבל אני יודעת

שהבן דוד שלי,

פרדי קראוזה,

הוא כן השתתף.

באלכסנדריה כנראה היו

יותר פעילים מאיתנו בקהיר.

יום כיפור כל היום בבית הכנסת,

ואני זוכרת שצמתי מגיל צעיר.

היינו מסתובבים עם הלימון ביד והבושם,

כדי להראות שאנחנו צמים.

למה לימון? -שכאילו אם מרגישים

לא טוב מריחים קצת לימון וזה מאושש.

אז זה ראש השנה וכיפור.

בעצם זה מה שזכור לי הכי,

ראש השנה וכיפור.

-פסח?

פסח הבית כנסת לא כל כך זכור לי,

אבל בבית.

בבית אני זוכרת את אבא שלי,

היה עובר עם המגש,

שעליו המצות והכל,

ואומר "בבילו",

ולא הבנתי מה זה בבילו.

ואחר כך שמעתי ממשפחות מרוקאיות כאן בארץ,

שגם אצלם אמרו את זה, בבילו.

ואני לא יודעת מה הקשר,

אבל גם הם בבית

שלהם היה אב המשפחה

עובר על הראש של כל

הילדים והנוכחים.

זה איזה ברכה או משהו.

והבית היה כשר, זה כן.

אצלנו תמיד היה כשר,

ולא אכלנו בחוץ לא בשר, לא עוף.

מי בישל לחגים, אמא או המשרתים?

-אמא והמשרתים גם, אבל אמא גם ידעה.

אנחנו לא מבקרים במטבח,

זה מחוץ לתחום.

אבל אמא הייתה מבשלת מאכלים מצרים?

-מצרים, כן, כן.

מה הייתה מכינה?

-ספריטו,

שזה עוף עם

תפוח אדמה מטוגן,

ואחר כך זה צלי עוף כזה.

ספריטו, לדעתי אומרים שזה

בגלל השם מטוגן בספרדית,

אבל אני חושבת שזה

בא מהמילה "אספר".

אספר זה צהוב בערבית, וזה כורכום,

זה הכורכום שנתן לזה את הצבע,

אז קראו לזה ספריטו.

אז או על בסיס בשר, גולש,

אבל העיקר מטגנים

את התפוח אדמה,

ומוסיפים אותם לעוף

וזה מתבשל ביחד שעה ככה,

ואת זה אני זוכרת.

ואני זוכרת למשל היה בר מצווה,

היה אירוסין של אחותי,

היו באות הדודות ממצרים,

כולם באים.

לא היו אולמות שמה, אף אחד לא התחתן

באולמות, לא עשינו באולמות חגיגות.

אז איפה? -בבתים.

-בבתים. -כן.

וכולם באו וכולם הכינו

וישבו לעשות את הקובבה,

ואת העלי גפן,

וכל המאכלים.

ואני זוכרת ג'לי,

גם היו מכינים ג'לי לקינוח,

ובכמויות אדירות

כי היו מזמינים הרבה אנשים.

זה היה רק יהודים

בין יהודים.

ואצלכם בשכונה היו עוד

יהודים אמידים נגיד שחיו?

אני גרתי אחרי הבית הזה,

עברנו לזמלק.

הייתי כבר בת שש או שבע,

וזמלק זה אזור מאד יוקרתי.

לאו דווקא של יהודים,

היו כל מיני בבניין.

אבל זה היה אזור מאד יוקרתי

ואנשים מאד אמידים שגרו שם.

בפרט אני זוכרת את

המרפסת שלנו שהייתה ענקית,

מפה עד לשכן ועוד יותר,

שתי דירות ביחד.

היה 12 מטר אורך. אז שם תמיד היינו

עושים את המסיבות, את החגיגות.

במרפסת? -כן, במרפסת. -עכשיו אמרת

שאת למדת בבית ספר אנגלי של נזירות.

גם נזירות.

-ואיפה האחים הבנים למדו? -לפרר.

זה הנזירות, לא נזירות...

כן, כמרים, נזירים או משהו כזה.

כלומר היה בית ספר מקביל לבנים.

-מקביל, כן, הכל באנגלית.

ולמדתם גם עברית איפשהו, באיזה מסגרת?

-לא, אבל היה איזה רב,

קראו לו הרב חמאווי, הוא היה בא הביתה

ונותן שיעורים. -שיעורי תורה?

כן, לאחים

שעשו את הבר מצוות.

היה מלמד אותם לקרוא בתורה?

-כן, כן בשביל לעשות את הבר מצווה.

היה להורים איזה מועדון

שהם היו משתייכים אליו?

היה מועדון חברתי,

זה היה זמלק קלאב,

כמו תגידי קאנטרי קלאב,

שוב פעם באזור היוקרתי.

היו הרבה יהודים דווקא בזמלק הזה.

ושם היה...

שכחתי את השם,

פליקס משהו, הוא היה במכבי,

הוא היה אחד מהבחורים, אני זוכרת את השם.

אני הייתי קטנה, 11, 10.

הוא שיחק כדורסל במכבי,

אז הייתה קבוצת מכבי בקהיר.

תנועת נוער אני לא השתייכתי, לא אני,

לא אח שלי הגדול ולא אחיות שלי.

אחות אחת התחתנה צעירה,

בכלל בת 16 וחצי,

והשנייה בת 19,

אבל לא היינו בתנועות נוער, לא.

לא, רק ה... -באלכסנדריה היהודים

אני יודעת שהיו יותר פעילים בתנועות נוער.

בכלל באלכסנדריה הייתה

פעילות נרחבת חברתית,

גם ליהודים

וגם ללא יהודים,

כי היו שם יוונים,

איטלקים, מכל העדות.

נכון, ואת היית באה לבקר

שם בגלל סבא וסבתא?

בחופשים זה היה שלושה חודשים

חופש של בית ספר,

אז היינו מתגוררים,

לסבתא הייתה וילה,

שזה היה מקום שבילינו

את כל החופשים עם בני הדודים.

היא הייתה למטה,

וילה ענקית ענקית,

זה כמו שתגידי פה שלושה-ארבעה

בתים פרטיים ביחד.

ולמעלה היו שלוש דירות,

אז דירה אחת הייתה מושכרת,

ושתי דירות היו בשבילנו

שאנחנו באים לחופש.

והייתה גינה ענקית,

ובני הדודים,

כאילו הדבר הכי מפחיד

זה להיכנס בלילה לגינה,

כי ידענו שיש נחשים

והנחשים יתפסו אותנו,

אז זה היה אחד המשחקים שלנו.

-כן, בני הדודים שעלו לפניכם לארץ.

כן, עלו לארץ ישר.

בנות לא, בנות פחות נחשבו,

לא היו בת מצוות שם.

גם אצלכם במשפחה

בנות פחות נחשבו?

לא, לא היו בת מצוות,

לא היה מושג כזה, רק הבנים.

איך ההורים הכירו?

את יודעת? סיפרו לכם?

אמא שלי עם אבא שלי?

-כן.

כן, אז זה היה איזה

מין קרבת משפחה.

הגיסה של סבא שלי

באלכסנדריה,

זה בעצם אבא שלי

הוא האחיין שלה.

זאת אומרת הייתה קרבה,

ההורים האלה וההורים האלה הכירו,

והפגישו אותם.

אמא הייתה בת 15 וחצי שהכירה את אבא,

התחתנה בגיל 16,

בגיל 32 או 34 היא הייתה סבתא.

וואו, הבנתי. אוקי.

ומתי פעם ראשונה שמעתם על ישראל?

תמיד ידענו.

-כן, איך? מה זאת אומרת?

אני יודעת שסבא שלי

כשסבתא שלי נפטרה מצד אבא,

הוא אמר שהוא רוצה

ללכת לגור בישראל.

זה היה כשהייתי

בת תשע או משהו...

והוא נסע לישראל.

ואני זוכרת שאבא שלי

היה שולח לו כסף לשם.

אני לא יודעת באיזה דרך,

ובמיוחד היה חסר קפה.

את זה אני זוכרת,

תראי בילדות שלי נשאר לי הזיכרון הזה,

שאבא שלי היה שולח לו כסף

וגם קפה היה חסר בישראל,

היה שולח לו חבילות.

-איזה שנה זה היה את אומרת?

אנחנו עזבנו,

אני הייתי בת 13, ב-57',

אז יכול להיות 54' או משהו כזה.

-כן, אז איך בעצם עליתם?

בעצם היה מבצע קדש.

ונאצר גירש את כל

הצרפתים, אנגלים,

ואת כל אלה שהשתתפו במבצע קדש,

את כל היהודים בעצם.

ולנו היה מצד

סבא ואבא,

היה לנו דרכון מרוקאי,

אבל זה נקרא

"פרוטקטורה פרנסוואה",

זאת אומרת בגלל שמרוקו לא הייתה עצמאית,

היא הייתה תחת הצרפתים.

אוקי, אז הם גירשו אותנו

כאילו אנחנו צרפתים.

הגענו לצרפת, אנחנו לא צרפתים,

בגלל במרוקו בינתיים קיבלה עצמאות,

אז אנחנו לא מרוקאים ולא צרפתים.

אבל אנחנו היגרנו לצרפת,

כי אבא שלי אמר

"יש לי בנים, אני רוצה שילמדו,

ואני יודע שאם אני בא לארץ

אין שום אפשרות",

כי הוציאו אותנו בלי גרוש.

ממש ממש בלי גרוש.

איך בעצם גירשו? איך זה היה?

את זוכרת?

אז קודם כל בזמן

שהיה מבצע קדש,

היה דזלרט, איך קוראים לזה?

אזעקות.

ובאזעקות צריך

לכבות את האורות,

והשוער למטה הלשין,

זה לא היה נכון,

שאנחנו הדלקנו את

האור בזמן האזעקה,

כדי שהמטוסים יראו

ויפגעו בבניין.

זה לא היה נכון, זאת הייתה עלילה.

אז באו קצינים הביתה,

אמרו לאבא שלי

"אתה נשאר בעוצר ביתי,

אתה לא יוצא מהבית", אז אי אפשר לעבוד,

אנחנו לא יכולים ללכת לבתי ספר,

אז היינו צריכים לעזוב.

אבל אני אישית לא

זוכרת שהיו התפרעויות,

או משהו,

או דבר כזה, לא.

יצאנו, יצאנו עם

מלא בגדים,

עשרים שקיות ענקיות כאלה

של רק בגדים וקונסרבים.

כל מיני, ריבה,

פול, פול מצרי,

כאילו אנחנו באים בלי כסף,

אבל לפחות שיהיה אוכל.

כי לא הרשו לכם להוציא שום רכוש?

-שום דבר.

אבל היה סיפור כזה,

אז אני הייתי בת 13,

ואנחנו באים לעלות על האונייה

ואבא שלי נצמד אליי

ואומר לי "תשמעי, אני מכניס לך

לכיס של המעיל כסף,

את כאילו שום דבר,

לא להגיב, לא כלום.

את תעלי על המדרגות של האונייה

ושום דבר לא יקרה".

אפילו לא עניתי, שם לי את הכסף בכיס.

אני זוכרת את המעיל עד היום,

היה בצבע אפור בהיר

והיו לו שני כיסים,

ובאמת כשבאים לעלות

אז בודקים.

גם פה בדקו אותנו שלא החבאנו משהו,

ואותי לא בדקו.

ואחר כך הבנתי למה,

כי הם סיכמו עם מישהו,

נתנו לו כסף, שוחד,

שיעביר את זה, שיעביר את ה...

זה היה בסך הכל 500 דולר.

עכשיו מה קרה?

אחרי שהוא העביר את זה,

האיש הזה היה קופטי,

בא לסבתא שלי

וסבתא שלי עשו סימנים

להגיד לה שהכסף עבר

אז היא נתנה לו שוחד.

ואחרי זה כשהיא הייתה צריכה

לצאת ממצרים, היא בעצמה,

דבר נוראי.

הכניסה את כל התכשיטים שלה,

והיו לא תכשיטים,

אני אראה לך באיזה תמונה.

הייתה לה סיכה כולה יהלומים, יהלומים,

זאת הייתה סיכה במחיר אסטרונומי.

לא רק הסיכה,

כל מיני דברים,

הכניסו בתוך מזוודה,

תיק כזה, 'מלט' קראו לזה,

והוא היה צריך להעביר להם את זה.

לא העביר, לא כלום,

לקח את זה

ואין מה לעשות.

למי ילכו להגיד

"הוא לקח לנו, הוא גנב לנו"?

לא היו אמורים להוציא את זה.

סבתא עלתה לצרפת, כן.

אחריכם? -אחרינו, כי אבא שלי אמר

שאין מה לעשות בישראל,

זה מדינה ענייה

בזמנים האלה,

ובלי כסף

איך ילמדו האחים שלי?

וההורים שלו בעצם גרו איפה?

-ההורים של אבא שלי,

אמא שלו נפטרה לפני כמה שנים

ואבא שלו עלה לישראל.

כן, לאן? -לירושלים. הוא אמר

שהוא רוצה לגמור את החיים שלו בירושלים.

אז הוא אמר בכל זאת אבא אמר

"ניסע לצרפת"? -כן.

אבל את אומרת שהתעודה שלכם

לא שווה הרבה כי כבר...

כאילו אתם לא נחשבים אזרחי צרפת.

-לא, כן, אבל נחשבנו בתור פליטים,

וממשלת צרפת עזרה לנו המון.

-כן, איך?

הכניסו אותנו לבתי ספר

בלי לקחת גרוש בהתחלה.

אבא שלי לא עבד,

בעצם אבא שלי היה בחור מאד מוכשר,

ורצה להמשיך לימודים במצרים,

אבל סבא שלי אמר "אין צורך".

לא כל כך החשיבו לימודים במצרים, כן?

כי נגיד להורים יש כסף, בשביל מה?

הבן לא צריך ללמוד,

יהיה לו הכסף של ההורים.

אבל בסופו של דבר הוא עבד אצל חמו,

שסבא שלי היה שולח לו את הבדים וזה.

התפרנס יפה, אבל ברגע שעזב את מצרים,

בגיל 42 בלי גרוש על תחת,

בלי מקצוע -בלי מקצוע ועם ארבעה ילדים,

שתי האחיות שלי היו נשואות.

ואיפה גרו?

-הם נשארו במצרים,

כי הבעלים שלהן

היו מצרים.

לא מוסלמים, יהודים,

אבל עם דרכון מצרי, אז אותם לא גירשו,

והיו עשירים,

הבעלים עשירים היה להם רכוש שמה.

אני רוצה רק לספר קוריוז.

כשעלינו לאונייה בשביל להגר לצרפת,

אבא שלי בלע את היהלום של אמא,

שהיה לה יהלום של שני קארט.

כל היהודים שהיו

להם יהלומים בלעו,

ואז הגיעו לרופא באונייה

וביקשו ממנו משלשלים באותו הערב.

והרופא אמר "מה קרה

לכל היהודים רוצים משלשלים?"

ועוד באמצע האונייה.

-כן, אבל זה בגלל שבלעו את היהלומים.

אז זו הצורה היחידה

שיכלו להוציא משהו.

והצליחו להוציא ככה?

-כן, זה יצא, זה יצא.

ולא תאמיני, לאמא שנפטרה,

אמרה "הטבעת הזאת הולכת לדייזי",

אני הבת הצעירה.

-כן, אז קיבלת את היהלום.

קיבלתי אותה, ואחרי שנה

הייתה גניבה בבית, גנבו לי אותה.

על שום דבר לא הצטערתי,

על הטבעת אמרתי,

"אמא שמרה אותה 60 שנה, 70 שנה,

ואני מאבדת אותה אחרי שנה?"

זה היה לי כאב, לא בגלל הכסף.

-לא, בגלל שזה סנטימנטלי. -סנטימנטלי.

עם כל מה שהיה בעבר, לקחת רק את זה...

-כן, זהו, אז הגענו לצרפת,

אז הכניסו אותנו לבתי ספר.

-איפה גרתם?

בהתחלה בבתי מלון,

בתי המלון היו ארגונים יהודים,

שגם עזרו לפליטים,

אז הם מימנו את בתי המלון,

אבל זה אבא ואמא ואחי הצעיר,

היה אז בן 6,

אני הייתי בת 13,

האח הגדול 14 וחצי ואח יותר צעיר בן

שלושתנו הכניסו אותנו

לפנימייה בצפון צרפת,

פנימייה של אנשים

מאד עשירים אצל צרפתים,

אבל אנחנו בלי גרוש

נכנסנו בתור פליטים.

יהודים יחידים? -לא, היו עוד כמה,

אבל הם שילמו, אני לא שילמתי.

אני זוכרת דבר

שמאד זעזע אותי.

ש...

שהיא באה לרשום אותי,

או להכניס אותי,

אז אמא שלי

אמרה לה למנהלת:

"אנחנו לא אנשים עניים,

אנחנו אנשים ממשפחות

מאד אמידות וחיינו בעושר,

רק עכשיו בגלל הסיפור הזה

אנחנו בלי אמצעים,

וזאת הסיבה שאני נכנסת

בלי כסף לפנימייה הזאת",

אבל ממשלת צרפת מימנה את זה,

ואמא בכתה.

היה לה טוב להרגיש

במקום הנזקק פתאום.

כן, זהו, אבל מצד שני

הייתה מאד אמיצה,

כי מזה שבחיים לא עבדה,

לא עשתה, היא עזרה הרבה לאבא שלי,

אז בסוף אבא נהיה...

בצרפת יש שווקים,

זה לא כמו בארץ, שמה השווקים

זה כמו בתי מסחר אבל ברחוב,

בימים מסוימים עושים עמדות

בצורה מאד מוסדרת, דוכנים,

ואנשים באים,

שמים את הסחורה שלהם,

ובאים המונים וקונים בגדים

והכל בצורה מאד מכובדת.

אז הוא התחיל לעשות את העבודה הזאת,

ולאט לאט הוא הסתדר,

וקנה בעזרת הלוואות

מארגונים יהודים,

קנה דירה אצל קבלן טוניסאי,

שבנה בפרבר פריז שנקרא "לה קורנב",

בנה כמה בניינים, ואבא שלי אמר לו

"אתה יודע מה, תעשה לנו מחירים,

אני אביא איתי כמה

משפחות ממצרים",

ובאו לגור שם הרבה,

17 משפחות ממצרים בבתים האלה.

אז גרתי שמה עד גיל 19.

לא החלטתי לעלות, באתי לבקר את אחותי.

שהייתה בישראל?

-שהייתה בישראל, אחת האחיות.

ממצרים אחת היחידה באה לישראל.

-באיזה שנה היא באה?

היא באה ב-64',

 62' אפילו נדמה לי.

ובאת לבקר.

-ואני באתי לבקר לחופש שלי,

כי עבדתי בפריז, ואז היא אומרת לי

"את רוצה להכיר בחור?"

אמרתי לה "בטח", אז הכירו לי את בעלי,

שהוא היה מצרי גם.

כן, הכירו לי את אלי.

ואמא שלי בטלפון אומרת לי,

"מה, מה פתאום

את נשארת בישראל, תחזרי!"

אמרתי לה "אני לא חוזרת,

אני לא רוצה לחיות בפריז,

אני לא אוהבת לגור בפריז, אני לא אוהבת

את צרפת, אני רוצה להישאר בארץ".

אבל עד שלא הגעת לפה לא ידעת

שאת לא אוהבת את פריז או...?

לא, אני לא הייתי מרוצה שמה.

-לא היית מרוצה?

לא, מבחינה חברתית לא היה לי

קבוצות של יהודים להתחבר.

עבדתי, הרווחתי טוב מאד,

אבל לא...

מבחינה חברתית

לא היו לי חיי חברה.

ומזג אוויר היה קר,

מינוס חמש מעלות,

נורא, ואפור וגשם.

ואני רציתי את השמש של מצרים.

אז פה זה דומה את אומרת?

-כן, פה אהבתי.

אז אלי נולד למשפחה של שישה,

הם היו שישה.

שלושה נפטרו בגיל מאד צעיר,

היו שלוש, ארבע, חמש,

ממחלות של ילדים.

הרביעי נפטר

בגיל 19 מתאונת דרכים,

בחשמלית במצרים,

הייתה לו תאונת דרכים שם,

וההורים שלו המסכנים

היו שבורים מזה.

הם לא היו אנשים אמידים.

אמצעים ככה.

אבל המשפחה של אלי,

בני הדודים, ראו שאלי מאד מוכשר,

הם עזרו לו להמשיך

את הלימודים שלו.

אה, עזרו לו לממן? -עזרו לו לממן,

בני דודים יותר מבוגרים, כן.

מה הוא למד? -אז אלי,

אחר כך אני אראה לך,

זה הפתעה בשבילי אפילו,

כי פתחתי מזוודה,

אני רואה שהוא השאיר,

משנת 49',

היה לו מסמכים

מהבית ספר, תעודות.

אני, אין לי אפילו אחת.

והוא השאיר תעודות של בית הספר,

שנותנים ציונים והכל, הוא היה מאד מוכשר.

-מתי הוא נולד? באיזה שנה?

35', היה שמונה וחצי שנים

הפרש בנינו,

אבל אף פעם לא הרגשתי,

כי אני תמיד רציתי

להיות עם בחור...

איך קוראים לזה?

בשל, בשל.

בחורים בגיל שלי לא עניינו אותי,

אז הוא היה בן 30 ומשהו כשהכרתי אותו,

ואני הייתי בת 22 וחצי,

וזה לא הפריע לי בכלל.

זה היה לי מאד טבעי.

אז במצרים הוא למד

בקולאז' דה פרייר,

בצרפתית, וגם בערבית,

הוא לא למד בערבית.

וכשסיים את הלימודים

אז הוא נכנס ל...

אוניברסיטה במצרים.

ויש לי מסמך שמראה,

שעל 1649 תלמידים,

הוא יצא מספר 49 בדירוג.

הוא היה מאד מוכשר,

הוא למד הנדסת מכונות אז שנה וחצי.

היה לו נעורים

מאד טובים.

גם לו הייתה משפחה גדולה

עם הרבה בני דודים.

אז הוא נשאר עם אח שלו,

מוני סלומון,

בשמונה שנים יותר מבוגר ממנו,

וסלומון לא עשה לימודים,

הוא עבד, כי היה צריך מישהו שיפרנס.

אבל אלי בני הדודים אמרו לו,

אלי מוכשר,

אנחנו נעזור לו ונממן לו".

אז הוא הספיק רק

שנה וחצי באוניברסיטה.

אבל הסיפור של אלי,

שבאו...

איך יצאו ממצרים?

איפה שאח של אלי עבד, זה היה במעדי.

מעדי זה היה אזור טוב מאד,

החברה איפה שהוא עבד בה,

הייתה חברה אנגלית, דלתא.

דלתא לנפט או משהו כזה.

והוא עבד בחברה,

והחברה הזאת נתנה להם דירה לגור.

היה אחד מהעובדים

שקינא באח של אלי,

הוא רצה שיעוף

ושיתפוס את מקומו,

אז הוא העליל עליו

סיפור שהוא מרגל,

או אני לא יודעת מה,

אז באו ותפסו את אח של אלי.

אני מדברת על זה,

אז זה היה שנת 55'-56',

תפסו אותו

וחקרו אותו,

ואמרו שהוא יישאר

בבית, בעוצר בית עד המשפט.

עכשיו,

הגיע מבצע קדש,

וכל היהודים התחילו לצאת,

אבל הוא לא יכול לצאת אח של אלי,

הוא כבר היה נשוי עם תינוק, ולא המשפחה,

לא האמא של אלי ולא האבא,

ולא האח ולא אשתו ולא התינוק

ולא אלי בגלל המעצר בבית.

ולקחו את הדרכון של אח של אלי,

וחתמו שאסור לו לעזוב את מצרים.

הייתה חותמת.

מה אלי עשה?

לקח את החלק הזה

שהיה כתוב עליו החתימה,

"אסור לצאת" החותמת,

לכלך אותו וכרסם אותו.

ובאו למשרד

לבקש לצאת ממצרים.

אז הפקיד אומר,

"מה זה הדבר הזה?"

אז הוא אומר לו "תראה זה התינוק",

הוא בא עם התינוק,

"של אחי, הוא נגע בזה,

לכלך וקרע, הוא שיחק בזה".

וזה עבד! ונתנו להם

את האישור לצאת מהארץ,

וככה הציל אותו, כי אם היה משפט

היו מכניסים אותו לבית הסוהר על בטוח.

מי יודע מה... כי אמרו ריגול,

ריגול זה דבר נוראי.

במצרים אפשר אפילו עונש מוות.

-כן, אמרו על אח של אלי.

אח של אלי. על זה של אחיו

היה כתוב "אסור לצאת",

ואלי לא יכול לצאת ולהשאיר את האח שלו,

אז כל המשפחה הייתה תקועה במצרים.

עכשיו כשעלו על האונייה,

כי כולנו יצאנו על אוניות,

לא מטוסים,

הם עלו במרץ 57' על האונייה,

אלי הכיר שם קצין שהיה...

למד איתו בבית הספר,

בחור צעיר.

אז הוא אומר לו

"אלי, מה אתה עושה כאן?"

כאילו אומר לו

"אנחנו נוסעים".

אבל הוא פחד יותר מידי

לדבר איתו שיתחיל לשאול שאלות,

אז עד שבכלל האונייה עזבה,

הם היו בפחד ש...

שיקרה משהו או זה, אבל יצאו.

-ולאן האונייה יצאה?

הגיעו למרסיי,

ובמרסיי סוכנות עלו לאונייה,

ושאלו "מי רוצה לבוא לארץ?"

אז הם נסעו, הגיעו לארץ.

הגיע לארץ,

הכניסו אותם למעברות ב...

בקסטאל.

עכשיו, הוא היה בצריף פחון,

צריף כזה אסבסט.

אפילו לא אסבסט, פחונים כאלה.

-בקסטל?

כן, הוא ואבא שלו ואחיו,

ואשת אחיו והתינוק. -ואיפה האמא?

-האמא נפטרה במצרים שנה קודם.

בינתיים האבא חלה,

מסכן גם.

ואלי רצה איכשהו

להמשיך את הלימודים,

הוא בן 21-22,

הוא רוצה ללמוד.

אז הוא נסע לחיפה לראות

אם הוא יכול להתקבל לטכניון,

להמשיך את הלימודים,

הוא עשה שנה וחצי אוניברסיטה.

אז אמרו לו "נראה, ניתן לך תשובה",

אני לא יודעת מה,

ובינתיים...

אה, בינתיים בפקידים

שנתנו עבודה,

בחודש הראשון,

אמרו להם הוא ואחיו,

"תבואו, תתייצבו לעבודה,

מחר יש עבודה".

כמו שרגילים במצרים באים עם חליפות,

עם נעליים, מסודרים.

מה הם רואים? משאית,

כולם באים עם מכנסי עבודה וזה,

ואלי ואחיו עם חליפות

הם הולכים לעבודה.

איזה עבודה? נתנו להם פטישים לשבור אבנים,

זה היה יום עבודה.

ואחר כך אז הוא אמר

"אני רוצה להמשיך את הלימודים",

אז מה אמרו לו פקידים או משהו?

אמרו לו "אה, אתה בא מארץ חמה,

אתה יודע מה הכי טוב?

לך תעבוד במאפיה, זה יתאים לך".

בחור בן שנה וחצי אוניברסיטה,

מוכשר וזה,

לא היה לו שום אפשרות להמשיך את הלימודים,

וזה מאד כאב לו. מאד.

שום אפשרות,

דחו אותו לגמרי.

אני לא רוצה לדבר,

אבל אני יודעת, היה הרבה אפליה.

אני לא יודעת אם אני

צריכה לדבר על זה או לא.

תדברי על כל מה שאת רוצה.

-ועוד איך, אז ועוד איך.

זו הייתה אפליה גדולה,

שלא נתנו לו לבחור מוכשר,

בא ממצרים, מה זה מצרים?

אתם, עוד מעט יגידו לי,

"הלכתם לבית ספר על הגב של הגמלים",

איך אומרים?

מרוב שלא ידעו מה זה החיים

שבאנו מהם, איזה עושר,

איזה אינטלקטואלים,

איזה לימודים, איזה התקדמות.

אבל, טוב, לא משנה.

אבל לאלי היה משנה.

אז אחר כך,

איכשהו התגייס.

אבל התגייס באיזה גיל?

היו בני 18, הוא עוד מעט בן 23,

בינתיים עבר זמן.

בגיל 23 להתגייס זה לא מעט.

וכשסיים את הצבא,

הוא הלך לעבוד

בתעשייה אווירית,

בתור "מה אתה יודע לעשות?",

"שרטוטים".

לקחו אותו ככה להתחיל לשרטט,

מחלקת שרטוטים.

והוא לא ויתר,

הוא נרשם ללימודי ערב

של הנדסאות,

וארבע שנים הוא נסע

לתל אביב מלוד,

כל פעם בשביל

להמשיך את הלימודים שלו.

ובסוף הוא כן קיבל

תעודת הנדסאי מכונות.

אז את הכרת אותו אחרי שהוא

כבר סיים את הלימודים? -אחרי, כן.

ואני תמיד מספרת

את זה לנכדים,

הוא היה בלי גרוש, המשפחה שלו בלי גרוש,

אפילו הוא לא יצא לחופשות,

כי לא היה לו לאן ללכת.

אבא שלו נפטר,

אח שלו ואשתו עם תינוק

גרים באיזה חדר,

לא היה לו מקום משלו,

היה נשאר שישי שבת בצבא, לא היה יוצא.

והיו נותנים לו סכום של כסף,

בצבא מה שנותנים.

אז הוא, שלא היה לו כסף,

היו באים חברים לשנורר ממנו,

"תלווה לי", "תלווה לי", כי הוא לא עישן,

הוא לא בזבז, הוא לא עשה זה...

אלי עבד בתעשייה

אווירית אז והיה לו חבר,

שהיה חבר משותף

של אחותי ובעלה,

וככה עשו את הקשר. -אז את באמת לבקר אותה,

ואז היא רצתה שתישארי?

כן, אז היה לי כרטיס,

או לחזור אחרי חודש או לאבד את הכרטיס.

אז הייתי צריכה תוך שלושה ימים להחליט

אם אני מתחתנת ונשארת, או חוזרת לפריז.

אז תוך שלושה ימים כאילו החלטתם.

-זהו, אמרתי "אני לא זזה מפה".

כשהגעת לפה פעם ראשונה מה הכי אהבת?

-השמש.

השמש. -הים.

-הים? איפה אחותך גרה?

היא הייתה גרה אז בדוד המלך.

-בתל אביב?

כן. המשפחה שלהם יצאה עם כסף,

אז הם באו מבוססים.

איך הם יכלו להוציא?

היו כל מיני דרכים.

היו דרכים.

נגיד מוציאים מאה,

אז תקבל בחוץ לארץ

שישים במקום מאה,

וארבעים הולך למתווך.

-אה, למתווך? -למתווך.

היו כל מיני דרכים סודיות.

-כן, דרכים.

הבנתי, הבנתי. אוקי,

אז הם כן הצליחו לצאת עם הכסף,

וההורים שלך עוד עלו אחר כך ארצה

או שנשארו בצרפת? -לא, לא נשארו.

כל המשפחה שלי, חוץ מהאחות.

אחותי גם נפטרה לפני שישה חודשים,

היא הייתה גרה בסביון.

רק אחותי הייתה כאן.

אבל ארבעת ה...

אחות אחת ושלושה אחים בצרפת.

ושלושתם למדו.

שניים רופאי רדיולוגיה,

למדו 11 שנה כל אחד.

והשלישי כלכלה וסטטיסטיקה,

והצליחו מאד יפה.

-והם היו באים לבקר פה?

הם באים לבקר, כן הם באים.

-ההורים שלך גם באו?

לכאן? לארץ? אה, ההורים שלי?

כן היו באים לארץ,

באים לראות את הנכדים

ולבקר אותי.

ואת אומרת כל השאר בעצם נשארו.

-כל השאר נשארו בצרפת.

רציתי לספר משהו על אלי גם.

-כן.

שהוא היה כזה חרוץ,

שהתחיל לעבוד בתעשייה אווירית,

אמרו "אנחנו יוצאים בתכנית לעובדים,

מציעים דירות",

זה היה נקרא "חיסכון ג'" בלוד.

"דירות בתשלומים, במשכנתאות.

מי רוצה להירשם?"

ואלי בלי גרוש נרשם,

וכל חודש היה משלם.

אז מזה שבלי גרוש,

בלי זה, בלי שום דבר,

הוא בגיל 30

גם למד לבד,

גם הייתה לו דירה בלוד

שניים וחצי חדרים,

שזה עזר לנו, שבאנו להתחתן

הוא מכר את הדירה שלו,

ההורים שלי נתנו לי עזרה

וקנינו דירה שבאנו להתחתן.

אז הוא עשה הרבה דברים לבד.

-ואז עברתם לחולון.

עברנו לחולון. -ואת איך הסתדרת פה בהתחלה?

אמרת שעברית לא ידעת בעצם.

לא ידעתי, אבל קלטתי.

-קלטת מהר?

כן, וידעתי אנגלית וצרפתית.

וכמו בפריז, לדעת אנגלית

בזמנים האלה היית מלך.

בגיל 20 הרווחתי סכום

בתור מזכירה,

כמו אולי 25,000 ש"ח של היום.

בחורה בת 20.

בגלל שידעתי אנגלית,

ושהגעתי לארץ גם צרפתית וגם אנגלית,

אז הייתה לי משכורת יפה.

ואלי אז עבד גם.

אני זוכרת, השכר שלו אז,

כשהתחתנו, היה בערך 700 לירות.

שכמה זה היום? -תראי, ב-700 לירות

הוא קנה לי את הטבעת אירוסין,

אז כמה שהיא שווה היום...

בואי נגיד 30,000 ש"ח.

אז באנו לגור בחולון, קנינו את הדירה,

ונולדו הילדים ברוך השם.

ואני עבדתי,

ואלי המשיך,

עבד 35 שנה

בתעשייה אווירית.

את שמרת על קשר

עם יהודים ממצרים?

יש לנו את הארגון של לבנה זמיר.

לא, האמת לא כל כך הרבה.

עם יהודים שנשארו שם בזמנו.

-אה, שנשארו? ממש לא.

ויצא לך לבקר שם בקהיר?

-לא, אבל אמא שלי חזרה.

כי לסבא שלי מצד אמא שלי

היה רכוש, נשאר רכוש.

היא יכלה להוציא משהו? -והיא יכלה להוציא,

ואפילו אחרי שהיא נפטרה אנחנו הילדים,

היורשים,

ביחד עם בני הדודים,

נתנו ייפוי כוח

לעורכת דין במצרים,

והיא סידרה לנו עסקה

שמכרנו מגרש בזיל הזול,

אבל זיל הזול זה יותר טוב מאפס,

כי אם היינו מחכים רק שנה,

אז היה אביב המצרי, היה הולך.

לא היינו רואים אפילו אפס.

כן. אז מכרתם, היה שם מגרש ומה עוד

נשאר בעצם שאמא עוד לא הספיקה לסדר?

לא, זהו. -זהו, מגרש? -כן.

-ואמא נסעה לשם כדי לסדר מה עוד?

אמא נסעה עם דודה שלי

למצרים פעמיים שלוש,

הם היו הולכים, מקבלים כסף

משכירות של בניינים שהיה להם,

ו... וזהו.

ואפילו הצליחו למכור

ולהוציא כסף.

אני מתגעגעת

לתקופה היפה.

זה הילדות שלי

שהייתה ילדות נפלאה.

אבל אני לא הייתי

רוצה לחזור,

כי אני לא אמצא

שום דבר ממה שהכרתי,

וזה יכאב לי. -יקלקל את הזיכרון?

-זה יקלקל.

כן.

אז את אומרת שבאמת לא נשארת שמה בקשר עם

יהודים, היום כבר אין שם בעצם יהודים.

לא, אין בכלל. -אבל היו עוד איזה

קרובי משפחה שנשארו שם עד 67' או...

לא, לא, לא, אף אחד. כולם יצאו.

עד 62'-63' כולם יצאו.

כן.

-בטח.

כן, הרוב. -יצאו, אלה שנשארו

זה בגלל שרצו להוציא כסף.

אלה שהיה להם דרכון מצרי היו צריכים

למכור בניינים, להוציא את הכסף,

אז הצליחו להוציא רכוש.

ואת זוכרת את המשפט של מרזוק ועזר?

-אני? לא.

לא? -לא, אבל...

-זה לא משהו שערבו אתכם בו?

לא,

אני זוכרת שהיה,

ו...

לדעתי...

אם אני לא טועה,

אחד מהם היה רוקח נדמה לי,

אחד מהם.

-רופא. מרזוק היה רופא.

אז הוא רצה לפגוש את אחותי

בשביל חתונה, במצרים עוד.

אבל זה לא יצא, הוא היה קראי.

-הוא היה קראי. -וזה לא יצא.

הוא התחתן אני חושבת

בסוף עם יהודייה באמת.

יכול להיות, אבל אז במצרים לא היו

מתחתנים עם קראים, רק בארץ הרשו את זה.

אחותי הייתה מאד יפה.

כולם חיזרו אחריה.

היא שמונה וחצי שנים יותר ממני הייתה,

היא הייתה יפהפייה.

גם את.

-תודה. חיזרו אחריה הרבה.

אז הוא רצה להתחתן איתה

והיא לא בגלל שהוא קראי? -בגלל שהוא קראי.

כי לא הייתה להם אפשרות כאילו...

-לא, לא, זה היה מחוץ לחוק.

כן? אבל היה לכם קשר לקהילה הקראית במצרים?

-לא כל כך.

לא כל כך?

-אנחנו היינו בבית הכנסת איסמעיליה,

ומי שחיתן את אחותי זה היה נחום אפנדי,

קראו לו. הרב, אז במצרים,

בשנות ה-50' היא התחתנה.

נחום אפנדי.

אני זוכרת אפילו

הוא לא היה רואה,

היו לו משקפיים שחורים כאלה,

כי הוא בקושי ראה,

היו מחזיקים לו את היד,

הוא היה רב גדול.

הוא בא לחתן את אחותי, אני אראה לך תמונות.

-מאיפה הוא היה?

מקהיר, נחום אפנדי. -אה, מקהיר?

-כן, קראו לו נחום אפנדי.

יפה. -שזה תואר.

אין לי כל כך עם אנשים ממצרים,

אני לא יודעת איך. אולי בגלל שבאתי

לגור בשכונה שכולם אשכנזים פה.

ארגון של לבנה כן.

ולאלי יש בני דודים בבת ים

ובחולון שאני מתראה איתם,

אני נפגשת איתם,

והם באמת מצרים, איתם כיף.

ובן דוד שלי, יש לי בן דוד קראוזה,

שגם הוא מצרי,

וכיף לי שאנחנו

יושבים ונזכרים.

הוא לפני חודשיים עשה מפגש,

זה הבן דוד פרדי קראוזה,

עם בני דודים, עם חברים מהכיתה שלו.

-וואו.

ואני כל כך קינאתי בו

ובחברים שהעלו זיכרונות.

"אתה זוכר את זאתי?",

"אתה זוכר את זה?",

ולי לא היה את זה,

לא יצא לי.

אז את אומרת כיף להיות

עם בני הדודים של אלי.

כיף להיות עם מצרים.

קודם כל המצרים

הם אנשים נעימים,

מנומסים.

אני אספר לך,

אני אפתח סוגריים אפרופו מנומסים.

זה קשור באלי, הוא סיפר לנו

את הסיפור הזה וכל כך צחקנו.

שהוא נכנס בצבא,

הייתה טירונות,

ובא הרס"ר, מקלל את זה,

עושה את זה ומסדר.

והרס"ר ממול, אלי היה בן 23,

והיו לו כמה חברים מצרים שהתגייסו איתו.

ואלה באים ממצרים, מנומסים וזה,

אז הרס"ר בא ממש בהתחלה,

"אתם, מי אתם?

אתם בני זונות אתם!"

הרס"ר, ככה בהתחלה, זה היה לקלל אותם וזה,

כדי שכולם יכנסו לתלם. -לאווירה.

איך אומרים? לאווירה.

אז פתאום שומעים מישהו עושה ככה.

אז הרס"ר בא "מה, מי זה? מי זה?

מה, אתה בוכה?!"

הוא אומר לו

"למה אתה מקלל את אמא שלי?"

אנחנו לא ידענו

במצרים קללות כאלה.

אף אחד לא קילל בבית,

לא היה קללות.

אף פעם לא שמענו,

אפילו לא בצחוק.

לא היו כאלה דברים.

אז הם מאד נעימים,

מאד מנומסים,

מסבירי פנים ו...

אבל לא מתבלטים. זה לא כמו המרוקאים,

התוניסאים, האלג'ירים,

הם בסביבה שלהם,

בפינה שלהם.

לא יודעים לדחוף מרפקים.

ואנשים מלומדים.

הם באו עם הרבה שפות.

הרבה מאלה שבאו ממצרים נכנסו לעבוד בבנקים,

כי בבנק אתה צריך שפות,

אז...

אני חושבת שזה מה ש...

-מייחד את ה... -כן, מייחד אותנו.

ואנחנו לא פנאטים,

אין לנו את הפנאטיות הזאת.

בבית היינו מסורתיים,

לא היה...

הדת זה לא...

ידעתי מזוזה, ידעתי חגים,

ידעתי בר מצוות, הכל.

אבל לא הייתה לנו פנאטיות בכלל.

באופן כללי חשוב לי שידעו

איך חיו האנשים במצרים.

היהודים שבאו ממצרים,

מי הם היו, איך חיו,

ובכל זאת,

עם כל הבעיות,

הסתדרו מאד יפה

בכל המקומות.

זה מסר לדורות הבאים.

-כן, לדורות הבאים.

כן, אני רוצה שידעו

שהיו אנשים חרוצים ונעימים.

תודה רבה.

-תודה.

דייזי בוקעי
קהיר
מצרים
סיפורי חיים נוספים: