מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שמי אליס מוסטקי מבית לוי.

היית אליס לוי? -הייתי אליס לוי.

אבא שלי קראו לו ליאון לוי.

הוא היה מנהל מלון שהיה

שייך ליהודי באלכסנדריה.

העבודה הייתה מאוד מעניינת

אנחנו נהגנו גם ללכת אליו למלון.

00:01:00

זאת תמיד הייתה חוויה.

המלון היה איפה? באלכסנדריה?

-באלכסנדריה, כן.

איך קראו למלון? את זוכרת?

-'הוטל לרואה'.

ברחוב...

לא, לא זכור לי בדיוק.

אמנם אחרי 82' ביקרנו

במצרים והלכנו לבקר

00:01:30

במלון שאותו עדיין קיים.

הייתה תמונה של אבי כשהוא התפטר

והחלטנו אז לנסוע ולהגיע למצרים

אז כל הצוות הנוכחי לאותה

תקופה הצטלמו כמובן יחד.

התמונה הזאתי מופיעה -תלויה שם

תלויה שם וכמובן זה היה מאוד מרגש.

00:02:00

במיוחד שאבי בינתיים נפטר

אחרי שהגענו ארצה

לכאן, אחרי 6 חודשים.

אמא הייתה עקרת בית.

לא משהו מיוחד מבחינת...

אבל כמובן אישה די מעניינת.

את יודעת אם הסבים והסבתות שלך היו

ילידי מצרים? או שהם באו מארץ אחרת?

00:02:30

מצד אבא שלי הם נפטרו

ולא הכרנו אותם.

כנראה שהאבא שלי אבי נולד בקורפו.

לא בטוח.

לגבי סבתא, נפטרה בגיל מאוד צעיר.

לא יכולה להגיד אם היא

נולדה במצרים או לא.

לעומת זאת, הסבא וסבתא

מצד אמי הם חיו

00:03:00

חיינו גם כן איתם.

עוד הספיקו לעלות

לארץ ישראל ב-1956/7.

סבתא שלי נולדה בקורפו.

הסבא שלי, שניהם מצד אמא,

הוא נולד למעשה באיטליה.

את יודעת מה הביא אותם למצרים?

00:03:30

תמיד היו חיים קשים וזמני המלחמה.

כמו כל העלייה, הם נשלחו למצרים.

-כן.-

לנו היה חיים מאוד נעימים.

היינו בבתי ספר יהודיים.

באיזה שכונה גרתם?

קון סוזאר.

אני זוכרת את התקופה

שלי בקון סזאר.

00:04:00

גרנו למעשה בתקופה שאני זוכרת כן,

הייתי מאוד קטנה -אני חושבת

שלא אמרת באיזה שנה נולדת.

אני נולדתי ב-1945.

באלכסנדריה? -באלכסנדריה, כן.

יש לי שני אחים ואני

הסנדוויץ ' שביניהם.

גרנו בסמטה ואחרי זה

שיפרנו את מצבנו ואבי בנה וילה.

גם בקון סזאר.

00:04:30

בין קון סזאר ושטאביב.

זה היה באמת בית יפה.

למעשה כל עוד שהי לנו אותו

לא הערכנו את הערך של בית.

אלא כשהחלטנו לעזוב את מצרים

ונאלצנו להישאר עוד שנה

כדי שהמצרים לא יחשבו שבזבזנו

את הכסף של מכירת הבית.

00:05:00

אז הרגשתי את הערך של- הנכס.

הבית ספר 'ז'בש' לא היה

רחוק מאיפה שגרנו.

שם אני נשארתי עד 1956.

אחרי אותה מלחמה שהייתה ביוני,

הם נאלצו לסגור את הבית ספר

כי הם

00:05:30

גירשו את כל הצרפתים

ואת כל בעלי אזרחות

אנגלית וצרפתית.

זה היה בית ספר יהודי? -יהודי, אבל

הייתה להם הייתה אזרחות צרפתית.

זאת אומרת הצרפתים

והאנגלים גורשו מן הארץ

וסגרו את הבית ספר.

כמובן, כל התקופה הייתה

מאוד נעימה, גם בבית ספר.

כשלמדנו שם.

00:06:00

בואי נאמר לפני 56', חיי הקהילה

את יכולה לספר עליה משהו?

כן. הבית ספר היה יהודי אבל

היו כל מיני. גם יוונים שלמדו שם.

וגם ארמנים.

לא זוכרת אם היו ערבים, לא.

אבל הרוב היה באמת יהודים.

אחרי הסגירה הזאת, כולם התפזרו.

היו לנו חיים חברתיים

מאג מעניינים.

00:06:30

היינו נפגשים עם כל החברים,

אמנם עדיין היינו צעירים,

אני כבר קופצת לתקופה קצת

יותר מאוחרת -מאוחרת, שאנחנו כבר

התחלנו לצאת, ללכת למועדונים.

הייתה לנו כמו -כי זה מאיזה גיל?

בואי נגיד עד גיל 12.

זה יוצא בוא נגיד

45' ועוד 12, זה 57.

בדיוק התקופה אחרי זה.

חלק מהחברים עזבו את מצרים.

00:07:00

אנחנו היינו רשומים

בואי נגיד זה לא קאנטרי, זה היה מועדון

ספורט איטלקי שקראו לו 'פלאסטרה'.

זה היה נמצא באברמייה.

כמובן כל אנשי אלכסנדריה

מכירים את כל האזורים האלה.

גם היו לנו מסיבות.

00:07:30

בבתים פרטיים.

בשבתות תמיד אנחנו היינו נוסעים

ל'נודנה' שזה פארק מאוד

גדול באלכסנדריה.

כולנו רוכבים באופניים

ונוסעים לטיול.

נחמד מאוד.

גם כן היה לנו שוב פעם, אבל

היינו קצת יותר גדולים

אולי בגיל 14.

00:08:00

היינו נוהגים גם כן להשכיר יאכטות

במועדון זה נקרא

'אוטומוביל קלאב'.

שזה היה במרכז העיר.

שוב פעם אני לא יכולה להגיד

את זה בעברית כי בצרפתית היה

(צרפתית). שזה היה בואי נגיד

שבע תחנות בטראמווי.

שם גם כן היה אזור של היהודים.

00:08:30

היה שם בית הכנסת, נבי דניאל.

שוב פעם אלה שהיו גרים

באלכסנדריה אברהמייה

היינו נוסעים העירה

לקחת את היאכטות האלה.

בימי שבת במיוחד או

בימי ראשון שלא למדנו.

היה מאוד מאוד נחמד

גם חוויה אחת שאחת מהחברות

שהיינו קבוצה די גדולה

00:09:00

והיו לנו שתי סירות, בואי נגיד.

סירות מנוע.

אז רצתה לעבור מסירה לסירה.

עברה רגל פה, רגל שם ונפלה באמצע.

זה זיכרונות ילדות.

זיכרונות של תקופה

שהייתה מאוד נחמדה.

אז גפם יצאנו עם

נוצרים, בין החבר'ה.

לכן אני גם כן היום,

00:09:30

אנחנו המצרים מדברים הרבה שפות.

אני אישית מדברת שלוש שפות.

ביניהן גם כן יוונית.

מכיוון שהיו לי הרבה

מאוד חברים יוונים

אז קלטתי את השפה.

אלכסנדריה הייתה מאוד רב תרבותית,

כך זה נשמע. -רב תרבותית. כן.

אלכסנדריה הייתה רב

תרבותית ויותר אירופאית

מאשר קהיר.

קהיר היא יותר מזרחית, בואי נגיד.

00:10:00

הם יותר דיברו ערבית בבית.

אצלך בבית דיברו צרפתית?

-צרפתית ואיטלקית.

עם הסבא והסבתא היינו

מדברים איטלקית.

עם אמא שלי, צרפתית.

עם אבא שלי, איטלקית.

היום, יש לי שני אחים כמו שאמרתי.

אנחנו שלושתנו ביחד

מדברים שתי השפות.

00:10:30

עם אחד אני מדברת איטלקית

ועם השני צרפתית.

תשאלי למה?

זה לא יוצא אחרת.

אפילו שלא נעים לגיסתי,

היא לא מבינה אבל ככה זה.

טוב אנחנו עוברים לתקופה אחרת.

את יודעת למה אבא ואמא

לא עזבו ב-48'/49?

לא. לנו הייתה אזרחות יוונית.

00:11:00

לא הפריעו לנו, בכלל לא.

מצבנו היה טוב.

48' בטח שלא. כי גם 56' לא.

אבא שלי גם חלה.

קיבל התקפי לב

וכבר רוב המשפחה כבר לא הייתה.

אני מדברת בשנת 57' - 58'.

ב-56' גם לא עזבתם. נשארתם עדיין

כן, אנחנו עזבנו את מצרים ב-62'.

00:11:30

1962.

שאנחנו היינו די...,

בין האחרונים.

היו עוד אבל בכמות די מצומצמת.

יש לך זיכרונות מ-56'?

זיכרונות של המלחמה? -כן.

בהחלט שכן.

את יכולה לספר?

כן, בהחלט.

אנחנו כמו שאמרתי לך הייתה

לנו ווילה בקום סזאר.

שזה בין שטביב ואברהמייה.

00:12:00

אחות של אבי הייתה גרה

(צרפתית) שזה היה בעיר.

ושם הם פחדו כי שם

באמת נפלו יותר פצצות.

פחדו, לא יודעת איזה סיבה, לקחו

מונית כי לא היה להם רכב אז.

הגיעו אלינו.

לנו כמובן זו הייתה

חוויה יוצאת דופן.

00:12:30

כי בני הדודים באו וגרו ולנו.

נשארנו שם כאילו היה מקלט.

משהו ממש ממש זכור לי

שהיה לנו איזה חלון

שאבא שלי פתח והנוף

היה לכיוון העיר.

בעצם היה שם יותר הנמל.

00:13:00

אז ראינו באמת את פצצות תאורה

מהמטוסים שהיו זורקים.

מצרים עצמה, אלכסנדריה,

היא לא נפגעה.

לא נפגעה -ואבא לא פוטר?

לא פוטר. אז שוב פעם

המלון היה שייך ליהודי

אבל ברגע שאבי החליט

שאנחנו עוזבים את מצרים,

00:13:30

אז השם של בעל המלון

היה מסייה דנו.

דנון, אפילו. -כן.

אז הוא החליט למכור את המלון.

אבי היה לו בתכנון לנסוע לברזיל.

הוא הכין את כל הניירת

לבקשת הגירה לברזיל.

הוא החליט מיום ליום,

אבל הניירות לא הגיעו.

00:14:00

אז כבר הוא החליט

אנחנו נוסעים לישראל.

אז את כבר את קצת

יותר גדולה את זוכרת

את הצורך? את הרצון לצאת ממצרים?

או שלא היה? -אנחנו לא.

אנחנו לא, אבל הוא כנראה כי

הוא למעשה בנובמבר החליט.

בפברואר נסענו.

ביולי הוא נפטר.

00:14:30

אז אומרים שהנשמה של הבן אדם,

יש לו כנראה חושים.

כשהוא הביא אותנו לפה

לישראל, הוא אמר

אני רגוע שהבאתי אתכם למקום

בטוח ויחד עם המשפחה.

הוא היה מאוד צעיר, הוא

היה 52 כשהוא נפטר.

00:15:00

היה לנו כלב שהיה איתנו גם כן

כשעברנו מהווילה לשכירות

בבניין על יד הווילה.

הכלב הזה בחודש לפני

שנסענו הוא חלה.

הוא לא התאושש והכלב נפטר.

ממש באותה תקופה שהחלטנו לנסוע.

תסבירי את? אני שואלת את עצמי.

לא יודעת.

אז בקיצור התארגנו

00:15:30

את אומרת שהיה לכם שנה של...

בין מכירת הווילה

וההחלטה של הנסיעה.

כי מה? -לקחנו שכירות לשנה.

בבניין על יד הבית.-

אחרי שנה לא חידשנו את החוזה

-אבל למה עשיתם את זה?

כדי שהמצרים לא ישאלו

על הלבנת הון, הברחת כספים.

מכרתם וילה, איפה הכסף?

00:16:00

את אומרת שאבא היה לו

את זה בראש הרבה קודם.

היה לו כן, אבל הוא

חיכה לניירת, לברזיל.

הניירת לא הגיעה

והאישורים לא הגיעו.

אבל הוא החליט אנחנו

מתקפלים ועוזבים.

אחרי שהוא קבע אנחנו נעזרנו כמובן

בסוכנות היהודית שעזרה

לנו כמו לכל היהודים.

00:16:30

אחרי שהוא החליט והכל,

הגיעו האישורים לברזיל.

הוא אומר אנחנו לברזיל לא נוסעים.

היציאה ממצרים זה באמת

הייתה יציאה מאוד דרמטית.

מכיוון שיצאנו

עם ממש מכולה עצומה

מזרונים ענקיים

בתוך ארגזים באונייה.

זה היה חורף וזה היה פברואר

00:17:00

וכמובן כל הביקורת

של כל המטען בנמל

הייתה ממש חוויה לא נעימה.

אנחנו דאגנו לאבי כי

הוא היה נקרא חולה לב.

דאגנו וטיפלנו, היינו

צוציקים בוא נגיד יחסית.

לעומת היום, הילדים בני

16 הם כבר מבוגרים.

אנחנו היינו ממש ילדים.

00:17:30

אוקי בסדר, עברנו היה נהדר.

האונייה לא הגיעה.

האונייה לא נכנסה לנמל

כי הים היה מאוד סוער.

התמקמנו ב...

באיזה בית קפה שם

וחיכינו עד שהאונייה תיכנס.

נשארנו עד ממש מאוחר מאוד.

בא בעל הקפה ב-11 או

ב-12, אני לא זוכרת,

00:18:00

אומר לי אין לי רישיון ואין לי

אישור להחזיק אתכם פה בפנים.

אנחנו לא היינו

היחידים היו עוד כמה.

עכשיו, כל המטען של

כולם היה על המזח.

טוב, יצאנו. אז אבי

אמר מה אני אעשה?

אנחנו חמישה אנשים,

מה אנחנו עושים?

בא לו רעיון נפלא.

הרי הייתה גם מונית בנמל.

00:18:30

זאת אומרת או שאתם חוזרים

הביתה, שלא היה לנו בית.

או שתחכו.

אז הוא שילם תשלום והשכיר

את המונית הזאתי לכל הלילה.

נכנסו ונשארנו במונית הזאת.

החלון היה שבור, היו

כמה חלונות שבורים.

הוא שם את המעיל שלו, אבי,

והוא סתם את החלון עם ה...

מעיל שלו.

00:19:00

ב-2 בלילה שומעים צעקות.

הגיע איזה מפקד של המשטרה.

בחור צעיר, בחור חמוד.

הוא הסתובב על המזח

והוא ראה. אנחנו נכנסו למונית,

אבל היו הרבה אנשים

שנשארו על יד המתחם שלהם.

00:19:30

אני לא יודעת מי

כיסה את כל הארגזים,

כי היו ארגזים מעץ

והיו גם שקיות ענקיות מבד פשתן

דברים ענקיים.

הבחור הזה הוא ריחם על כולם.

הוא בא והוא אומר

לא אתם לא יכולים,

אתם תבואו איתי בתחנת משטרה.

הוא לקח אותנו, אנחנו

כמובן רעדנו מפחד.

לקחו אותנו לתחנת משטרה.

00:20:00

נתנו תה לכל אלה שהיו בחוץ

את יודעת משפחות עם הילדים.

עד למחרת בבוקר.

בסופו של דבר, למחרת ב-10

או 12, אני לא זוכרת מתי

נכנסה האונייה וכבר עלינו עליה.

והגענו ליוון.

שם נשארו שבוע באתונה.

אחרי שבוע באו אנשי הסוכנות

אתם טסים לישראל.

00:20:30

כמובן זה היה מאוד מאוד

מרגש כשאנחנו מגיעים

לשדה התעופה היווני,

ורואים את

המטוס של 'אל על' עם הכנפיים.

זה מאוד מרגש אותי.

וזהו והגענו.

רצית לעלות לארץ?

00:21:00

זה היה משהו שבתור ילדה חשבת עליו?

-אני לא יודעת, אני רציתי שינוי.

אנחנו את השנים האחרונות,

אני רציתי שינוי.

הייתי נגיד בסביבות 16, 17.

שזה גיל קשה מאוד.

היו חברים, חברות.

זה כבר לא היה אותו דבר.

ואז אבי באמת, אנחנו קיבלנו

00:21:30

שיכון עמידר

בנווה מגן, במורשה.

אחרי זה כשהמשפחה ראתה,

מה קיבלתם ארמון ואנחנו

קיבלנו רק אוהלים

ואנחנו היינו בקרית מלאכי ועפולה.

אפה זה היה? -אנחנו היינו

בנווה מגן במורשה.

הרצליה, בוא נגיד, רמת השרון.

התאקלמנו שם.

לכם היה קשה?

אנחנו בוודאי.

00:22:00

אפילו הדירה השכורה

שהייתה לנו הייתה דירה

של שישה חדרים לכל האורך,

זה היה כמו פנטהאוז.

גם ב'רב דורי' גם אני מספרת את

השטויות שהיינו

עושים במרפסת הזאת.

היינו סותמים את

כל יציאות של המים

וממלאים את המרפסת הזאת במים

ומשחקים, היינו צריכים

להעסיק את עצמנו.

00:22:30

אבל כדי לחזור לתקופה

הזאת שהגענו ארצה

אבי בתור מנהל מלון מיד

רצה להתחיל לעבוד, לחפש.

אני ארד לתל אביב לעשות

סיבוב בבתי מלון ולחפש.

זה היה משהו הזוי ביותר.

הוא היה קרוב למלון

דן ברחוב הירקון.

הוא פשוט מאוד פוגש

קרוב משפחה שעבד איתו

00:23:00

על יד מלון דן.

ככה סתם ברחוב בתל אביב,

יומיים אחרי שהגענו ארצה.

או יום למחרת.

זה היה ממש...

בשבילו זה עשה לו משהו.

אז דרך הבן דוד הזה הוא

כבר איתר את כל המשפחה.

איפה שהם גרו.

הוא היה מתכתב.

הוא היה לו שתי אחיות

ואח כאן בארץ.

00:23:30

הדברים התגלגלו והוא

באמת מצא עבודה.

לא רצו לתת לו לעבוד כמנהל במלון.

לא יודעת מאיזו סיבה, כל

אחד פחד על המקום שלו.

אז אמרו לו מה גיל

52, אתה מבוגר מדי.

הוא פנה אז להארי לוי,

שהוא היה מנהל מלון

מלון השרון בהרצליה.

00:24:00

עכשיו הוא מאוד רצה לעזור,

הארי לוי, לעולים חדשים.

קודם כל הוא סידר לו עבודה בלוד.

בקייטרינג. הבן שלו היה מנהל

קייטרינג של חברת תמ"ם,

האוכל של המטוסים.

הוא אומר אני מוכן לתת לך

שם לעבוד, הנהלת חשבונות.

אבל הוא הציע אותו ושאל

אותו אם יש לו ילדים

00:24:30

בגיל כזה שיכולים לעבוד.

הוא אומר יש לי ילד

בגיל, אחי היותר גדול

שהוא כבר בינתיים גם נרשם

בקיבוץ גבעת השלושה, באולפן.

אחי הקטן למד בבית ספר.

ואני הוא נידב אותי לעבוד.

ככה אני התחלתי לעבוד

-בת כמה היית?

נגיד 16 וחצי, 17.

00:25:00

אבל תלמידת בית ספר, קצת

מטופשת, קצת טיפשה.

ככה התחלתי לעבוד

פברואר הגענו, מרץ התחלתי לעבוד.

לא חשבת להשתלב שוב בבית הספר?

להשתלב לא. לא להשתלב,

אלא ללמוד עברית.

כי נרשמתי לאולפן.

באמת עבדתי כמו ממש פיקולינה.

פיקולינה זה המלצרית

שמרוקנת את השולחנות.

00:25:30

מפנה.

זה היה בארוחת הבוקר.

אני אגיד לך את השנה הזאתי

במלון השרון שאני עבדתי,

למדתי המון, התבגרתי המון.

וזה נתן לי 'פוש' לכל החיים.

הייתי עובדת בבוקר מ-7 עד 16.

מכיוון שדיברתי הרבה

מאוד שפות והשתלבתי טוב

00:26:00

אז רצו לקדם אותי.

אז במקום פיקולינה

הפכו אותי למארחת.

לשעות הצהריים ולשעות הערב.

אז כבר זה היה בערב.

לעבוד מ-12 עד 10 בלילה עם הפסקה.

החיים לא היו לי קלים.

אבל זה

חיזק אותי.

הייתי חזקה.

00:26:30

בעיה נוספת אחרי זה שאבא

שלי בינתיים נפטר, ביולי.

גם עבדתי בערב, הייתי

אמורה להיות בבית.

מכיוון שעבדתי בלילה, מישהי ביקשה להחליף

יום חופש כשהייתי צריכה להיות בבית.

אמרתי בסדר אין בעיה,

אני מוכנה להחליף אותך.

אז אני לא הייתי

נוכחת כשהוא נפטר.

הגעתי בערב,

כשהוא נפטר כבר.

אז כל הדברים האלה

00:27:00

משפיעים.

זה שייך לחוויית העלייה, בעצם.

הפטירה שלו שייכת לחוויית -תראי אני

זוכרת ואני סיפרתי, אבל יש דברים

כמו הדברים האלה

לא סיפרתי אף פעם.

בינתיים גם כן במלון השרון,

במלון השרון, שוב פעם

מכיוון שהייתי גם כן

00:27:30

מאוד בסדר.

שולטת במצב, בואי נגיד.

שלחו אותי לאילת.

כי היה להם מלון נוסף באילת.

זה היה פסח.

באילת בשנת 62' היה מאוד

קשה להשיג עובדים.

אני קיבלתי את זה בתור

מחמאה גדולה, כבוד גדול.

בחרו בי ללכת לאילת, לעבוד

00:28:00

לא ידענו מה זה אילת.

היינו חודשיים, שלושה, ארבעה...

בקיצור שלחו אותי באוטובוס.

זה היה שמונה שעות אוטובוס.

לא ידעתי לאין אני הולכת

ומה אני הולכת לעשות.

כשהגעתי לאילת, הגעתי כמובן בערב.

הייתי צריכה להיפגש

עם מנהל מלון אילת.

שהיום הוא הפלאזה, מול הים.

00:28:30

לא דיברתי עדיין עברית

כי בפברואר הגענו

ובסוף מרץ, אפריל, הייתי באילת.

שמונה שעות באוטובוס, בלי מים,

בלי אוכל, בלי שתייה. בלי כלום.

אני מגיעה לשם.

המנהל לא רוצה לדבר איתי באנגלית,

הוא רוצה לדבר איתי בעברית.

אמרתי לו אני לא מבינה אותך.

אני יכולה לדבר

איתך בכל שפה אחרת.

דרום אפריקאי, אני שכחתי את שמו.

טוב, בקיצור הבנו האחד את השני.

00:29:00

הוא אומר לי מחר בבוקר את תעבדי.

את תגורי ב-Staff House.

הייתה להם דירה מושכרת

לאותם העובדים שעבדו.

מקום מגורים.

אף פעם בחיים שלי

לא גרתי לבד בדירה.

פחדתי מדירות.

במצרים בווילה שהייתה

לנו, היו לנו שתי קומות.

כשהייתי עולה למעלה, מישהו

היה חייב לעלות למעלה

00:29:30

להדליק אור כדי שאני

לא אעלה בחושך.

ואני רואה שאני נמצאת

בדירה לבד, מתה מצמא.

אמרתי לו מה אני יכולה לעשות.

אין ברירה.

אני חייבת לתפוס את הבעיה שלי

ולפתור אותה.

טוב, השארתי את הבית.

עכשיו פותרים את

הבעיה, לשתות מים.

פותחים את הברז, רוצים לשתות מים.

00:30:00

המים מלוחים. אני לא

ידעתי שהמים מלוחים.

אני באה ואני אומרת וואלה

המים בברז הזה, בטח הברז סגור

המון זמן יש לו טעם של חלודה.

כלום.

נוזל, נוזל, נוזל. המים זהים.

ואני צמאה ואין מים ואין כלום.

אבל היה בקבוק עראק.

לקחתי את העראק, שמתי מים,

שמתי את עראק וככה שתיתי.

למחרת אני מגיעה למלון,

תגידו לי אני לא יכולה.

00:30:30

איך אני יכולה לשתות מים?

אומרים לי מה את לא יודעת,

לא שותים מים מהברז.

זה מים מלוחים.

עדיין לא הייתה

התפלה באותה תקופה.

שנת 1962.

אז זה גם כן בעיות שאני בעצמי

ילדה בבית ספר, לפתור.

אני החזקתי מעמד באילת עם מזג

אוויר שהיו ארבע עונות ביום,

תשעה ימים.

00:31:00

יום אחד מביניהם,

ראיתי ופגשתי בן דודי

שהוא היה מורה דרך.

א' בשבילי זה היה כמו המלאך

גבריאל שירד מהשמיים.

זה עשה לי משהו.

הוא גם כן היה המום

לראות אותי שם באילת.

קודם על זה עשה לי טוב בלב,

נתן לי קצת אוויר לנשימה.

חזר הביתה, טלפן לאבא שלי

00:31:30

'אתה משוגע? איך אתה נותן

לבת שלך לנסוע לאילת?

אתה לא יודע מה זה אילת. זה

עיר הפשע, עיר של עבריינים.

עיר של המסוממים.'

הוא כבר סיבן את אבא שלי, מסכן.

אנחנו חשבנו ביג דיל,

שלחו אותי לאילת.

בקיצור החזקתי מעמד תשעה ימים,

אמרתי אני לא ממשיכה להישאר.

אני מצטערת, הייתי

צריכה להישאר שבועיים.

00:32:00

אחרי תשעה ימים

חזרתי למלון השרון.

אין על ארצנו עם כל

הבעיות שיש לנו.

באמת בעיות

שאינסוף גם, אבל אפשר להתמודד.

זה המקום שלפי דעתי

כל יהודי צריך לחיות.

תגידי לי זה בארצות

הברית, זה באוסטרליה.

בכל זאת זה ארצנו הקטנה.

00:32:30

תודה לאל.

כמה זמן לקח לך להרגיש ישראלית?

לי היה באמת.

אני אגיד לך שישה חודשים אני

חשבתי איך לעזוב את המדינה.

היו גם במלון שהם ראו

אותי ודיברתי שפות,

שהם רצו לקחת אותי ללונדון

ושאני אהיה אופר.

לא בא בחשבון.

00:33:00

היה גם איזה טבח שם

במלון, שוויצרי.

חמד של בחור, צעיר.

האנס רודיק, קראו לו.

נוצרי. הוא התאהב בי.

הוא אומר אנחנו נוסעים

לשוויצריה, לשוויץ.

את תהי אשתי.

ילדונת,17.

אני אומרת לו 'אתה השתגעת?'.

אבי הוציא אותנו ממצרים.

00:33:30

אתה רוצה שאני אתחתן עם נוצרי?

אני מצטערת, לא.

אחרי זה היה הכרתי

גם כן את בעלי.

אנחנו הכרנו במצרים וברוך השם

נולדו לנו שני ילדים,

יש לנו שישה נכדים.

אפשר להגיד שהצלחנו, תודה לאל.

עכשיו זה רק שתהיה

לנו באמת בריאות

ושנמשיך הלאה.

תודה רבה לך.

אליס מוסטאקי

מראיינ/ת -
אפרת קראוס
אורך הסרטון:
00:33:17
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלכסנדריה
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש