מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

ובכן, שמי אברהם,

במצרים קראו לי אלבר

או הכינוי שלי ברו.

נולדתי ב-27.10.1938

בקהיר.

00:01:00

אימי מבית עבדי,

שזו משפחה חלמית

שהגיעו למצרים שנים

רבות לפני זה.

לצערי הרב אני התייתמתי

מאבי בגיל 5.

כלומר אבא, זכרונו לברכה,

היה סוחר בבתים

00:01:30

כמו רוב היהודים במצרים,

לא רוב אבל הרבה.

וזה בדיוק כשאחי הקטן, אנחנו...

האח הקטן הזה שהוא נולד

באותו זמן שאבא נפטר,

00:02:00

אחות ואני, ואימא זיכרונה לברכה

למעשה היא שגידלה אותנו.

כמובן שאלה דברים קשים כלומר,

זה לא מקום שיש

ביטוח לאומי או ביטוח לא לאומי,

אבל יש קהילה.

00:02:30

אני הייתי תלמיד בית

הספר הישראלי היסודי.

גרנו באזור שהוא מעמד בינוני,

בא-דהאר

ושם.. משם הלכנו לבית הספר היסודי

00:03:00

אני הייתי תלמיד בית

הספר הישראלי היסודי.

גרנו באזור שהוא מעמד בינוני,

בא-דהאר

ושם.. משם הלכנו לבית הספר היסודי

00:03:30

זאת ישיבה, קהילה,

בית כנסת, בית מדרש,

עזרה לזולת.

היו רבנים.. הקים את הישיבה

הזאת למעשה החכם אהרון שוויכה.

00:04:00

אני הייתי עם אבא שלי

כמובן עד גיל 5,

אני זוכר דברים מסוימים. למשל,

בשבתות הוא היה חזן בבית כנסת

מסוים גדול, אני הייתי

עומד על הכיסא הגדול לידו,

זה זכור לי היטב היטב.

00:04:30

אני זוכר את החיוך שלא מש מפניו,

גם בימיו האחרונים.

אמא התמודדה עם הנושא

הכלכלי בקשיים רבים,

אבל כאמור מהישיבה כנראה

היה מישהו שעזר מידי פעם.

00:05:00

עכשיו יצוין שכל

המשפחה של אמא עלו ארצה

ב-49', 50', 51',

זה שבעה שמונה אחים.

אבל דוד אחד נשאר

במצרים יחד אתנו,

00:05:30

הדוד אלי, זכרונו לברכה,

עד ליום של היציאה.

ונגיע ליום של היציאה עוד מעט.

היה קשר הדוק בינינו, אבל אמא

לא הסכימה להיות נזקקת לאחיה.

00:06:00

אני לא הבנתי את הדברים,

אבל גם לא דיברנו על זה.

בגיל 12 בקיץ

בא יהודי אל אמא מהישיבה,

ישיבת "אהבה ואחווה",

אז קראו לו דוד עג'מי, אחד הגבאים,

היו שם הרבה גבאים.

00:06:30

היום זה לא עג'מי אלא סבתו,

כולנו מכירים את משפחת סבתו,

את הרב חיים סבתו והספרים שלו,

אלה הילדים שלו,

והוא נפטר אולי לפני שנתיים.

גם כאן היה בית כנסת

שבא והמשיך את זה.

בא ושואל את אמא ואומר לה

"את רוצה שהילד יעבוד במשהו בקיץ?",

00:07:00

אומרת לו "כן". אז הוא אמר לי

"תשמע, אתה נוסע כך וכך בטראם

ומגיע לחנות הזאת,

חנות של אנטבי,

חנות של צעצועים

וכל השמונצס שבעולם".

ושם תעבוד במשך החודש הזה והוא

ישלם לך משכורת בסוף החודש".

00:07:30

אבל כמו שאמרתי היו הרבה יהודים יקרים

וטובים אז יש אנשים שלא מבינים את המשמעות,

ואז עבדתי חודש שלם,

נסיעות בטראם זה עולה כסף הלוך וחזור,

יום זה שמונה עשר שעות. עבודה קשה,

לעלות לפעמים לבוידעם שם למעלה,

עם שלושים שלבים של

סולם ועוד ועוד.

00:08:00

לאכול משהו, פיתה עם חתיכת גבינה.

סוף החודש נתן לי גניה, לירה.

ברור שגינה זה הרבה כסף

במצרים בזמנו, אבל גינה

בכל זאת זה לא בשביל חודש, כי ההוצאות

היו בערך שלושת רבעי גינה מינימום.

00:08:30

שאל אותה, את אמא "כמה שילם לו?",

אמרה לו "גינה".

הוא נדהם. אמר "אל תשלחי אותו,

שיבוא לדבר איתי מחר בישיבה".

באתי והוא אמר לי "תשמע, אתה רוצה

ללמד את הילדים הקטנים שבאים ללמוד כאן

00:09:00

בקיץ עכשיו עברית?

לקרוא א' ב', הם לא יודעים",

מי אלה הילדים? צריך להגיד. היהודים למדו

בבתי ספר יהודים, היו ארבעה חמישה בתי ספר,

אבל יחד עם זה היו בתי ספר

הזרים, הצרפתים, האמריקאים.

בדרך כלל היהודים

הלכו לאליס'ה פראנסה

00:09:30

או לחול דפרר שזה האחים הנוצרים.

שם זה היה משטר קשה מאוד,

האליס'ה פראנסה זה חופשי.

למדנו פחות שעות, הם למדו הרבה יותר שעות,

היה מאוד מאוד מאוד קשה להם,

בסך הכול עברית לא ידעו,

תפילה לא ידעו,

והישיבה קלטה אותם אחרי הצהריים,

חוץ מאשר בקיץ,

00:10:00

קלטה אותם בין ארבע

לחמש ולמדו שם.

ואני הייתי בגיל 12 מורה לילדים שבאים,

הם עוד לא יודעים שום דבר

אז יש א', קמץ וכו' וכו'.

אבל בישיבה יש גם לימודים

מאוחר יותר לגדולים.

אני הגדול למדתי כבר

מחמש וחצי שש וחצי,

00:10:30

בכל אופן אלה השעות של הילדים

הגדולים שהרבנים שהיו היו מלמדים.

אני למשל למדתי אצל שני רבנים, הרב חיים דואק

זכרונו לברכה, והרב סעד מוניר זכרונו לברכה.

כך שמארבע הייתי בישיבה עד הלאה.

00:11:00

היו המון תלמידים עד כיתה ח',

עד כיתה ח',

אז למדנו גם עברית,

ברור, למדנו עברית,

תפילה, אבל ככה מעט מעט.

בישיבה חוזק הדבר אצל

החברים שבאו לישיבה.

לא כל אחד בא לישיבה

אחרי הצהריים,

00:11:30

כי הרי בסופו של דבר צריך להכין

שיעורים וכן הלאה, זה מאמץ.

בקיץ הזה עבדתי,

שילמו לי שלושה גינה על העבודה שעשיתי.

זה הרבה כסף, אז זה כנראה היה משהו

כמעין עזרה, ככה אני מתרגם את זה.

00:12:00

אבל אחר כך המשכתי כל

השנה לעבוד בין ארבע לחמש

ועליתי כיתה לכיתה א',

כיתה ב' וכך הלאה.

בגיל קרוב לבר מצווה,

כלומר נניח 12 וחצי, קצת יותר,

הרב חיים דואק, זכרונו לברכה,

לא ידע בן כמה אני

00:12:30

ושאל אותי אם אני מוכן ללכת

ללמד בשיעור פרטי ילד מהאליס'ה

לבר מצווה, אמרתי לו "כן".

נתן לי את הכתובת

ואני עוד לא הנחתי תפילין,

אבל לא הייתה לי בעיה.

אז למדתי להכין תפילין. סך הכול

מה זה להכין אותו לבר מצווה,

00:13:00

קודם כל לדעת לקרוא אותיות בעברית,

תפילה, ברכות, מינימום מסוים.

להניח את התפילין, מה זה תפילין,

להניח את התפילין.

בבית הכנסת לא היה מפטיר.

מפטיר זה בכלל לא שייך

לספרדים מהבחינה הזאת, אבל כאן זה קודם

כל זה מצוין, אז כולם עולים להפטרה.

00:13:30

אז הוא עולה לתורה מאיפה שעולה,

אומר את הברכות, גם זה מאמץ.

וכמובן, זה לא יום יום שהוא לומד,

פעם בשבוע לשיעור פרטי.

אז במשך שנה

שנה ומשהו הכנתי אותו

ומיד קיבלתי עוד פניות.

00:14:00

ואז התחלתי למעשה להיות מורה

מכין לבר מצווה, בגיל 13, 14.

בגיל 15 הייתי המרכז של הלימודים בישיבת

אהבה ואחווה אחרי הצהריים ובקיץ כולו.

כך גם לימדתי תקופה מסוימת

00:14:30

באזור שנקרא הארט אל יהוד,

זאת אומרת הגטו היהודי,

שם לפי הבנתי זה אוכלוסייה

במעמד נמוך יותר.

היה גם בניין ענק, בית ספר היה,

או לא בית ספר של יהודי בשם קרין.

00:15:00

ושם לימדתי כל יום בערב,

נסעתי בטראם לשם,

ולימדתי ארבע פעמים בשבוע.

כל פעם קבוצת ילדים שבאו למדרש של קרין.

יש תמונה כזאת שאני עומד שם עם כמה

ילדים בכותר הזה, כותר זה בית מדרש.

00:15:30

כך שהייתי עסוק מאוד עם הלימודים.

עכשיו מה עם הלימודים שלי?

אחרי היסודי, אחרי כיתה ח',

הלכנו לקולג' פראנסה,

שזה היה סמוך לבית שלי,

מרחק של הליכה עשר דקות.

שם למדנו שנתיים, זה כמו שאנחנו

מדברים היום על חטיבת ביניים.

00:16:00

ואחר כך אליס'ה פראנסה בבאבלו,

זה רחוק מהבית,

זה מקום אקסקלוסיבי יותר האזור הזה,

שם אגב רוב התלמידים שהיו לי.

כי אלה לא הגיעו מאהבה ואחווה,

הם תלמידי אליס'ה פראנסה מכיתה א'.

אני באתי לאליס'ה פראנסה לקראת הבגרות,

זאת אומרת השנתיים הנוספות

00:16:30

ושם אפילו תלמידים ראו אותי

בחצר כי זה היה בית ספר ענק,

היו 3,000 תלמידים,

אולי אולי מתוך 3,000, 2,800 יהודים.

וזה בנים ובנות,

כלומר עם גדר כזאת.

שני בתי ספר של אליס'ה

פראנסה באותו מקום,

אני אפילו לא יודע אם

הייתה את אותה הנהלה.

00:17:00

התלמידים שאני מלמד

אותם יודעים שאני מורה,

אף אחד לא יודע בן כמה אני עד שלאט

לאט רואים אותי בחצר עם החבר'ה שלי.

ילד בן 15, 16.

ואז אחד אמר לשני, הם לא הכירו,

אבל הכירו בבית הספר דרכי,

ואז הם ידעו שאני צעיר אבל

זה כבר לא היה אכפת לאיש,

00:17:30

כי הילד הראשון שהלכתי, אני הלכתי ולא

ידעתי מה לדבר, מה להגיד, איך להתחיל.

בקיצור, הדבר הזה הוביל לכך שלמעשה

אני פרנסתי את המשפחה מגיל צעיר.

וגם כאן.

איך הייתה הקריאה מהתורה?

-לא הוא צריכים לקרוא בתורה,

להגיע לקרוא בתורה זה...

00:18:00

תביני, כמה ימים יש בשנה?

52 שבועות, 52 שיעורים,

כשבן אדם לא יודע עוד אחת, הוא צריך

לדעת לקרוא, לדעת ללמוד את התפילה,

הכוונה שלי היא לא רק להניח תפילין

ואחר כך להניח אותם בארון.

הרי גם לא זאת הכוונה של ההורים.

כי במצרים לא היו חרדים אבל גם

לא היו חילונים, היו יהודים.

00:18:30

המושגים חילוני וחרדי לא קיימים.

היה אדם דתי ויהודים,

כולם יהודים אבל יש אחד שמקפיד על

כללים מסוימים ויש אחד שמקפיד פחות.

אבל חרדי במובן הקיצוני

הזה וגם סממנים לא.

היו גם מכל העדות אגב שם,

היו תימנים

00:19:00

היו חאלבים, היו אשכנזים

וכל אלה היו בכיתה.

באליס'ה פראנסה היו בכיתה

שלושים וכמה תלמידים,

אז היה ערבי אחד, ארמני אחד

או שניים, אלה היו

עשירי מצרים כי זה

בית ספר שמשלמים לו.

00:19:30

איך היו היחסים בין בני הקבוצות השונות?

-חברים טובים.

יש לי תמונות כאן שהיינו מטיילים

בג'יפ של הגוי הזה, אוסמה,

שהוא היה בנו של

הקצב של המלך פארוק.

תביני לפני עבד אל נצר הייתה ממלכה,

המלך פארוק, אבא שלו פואד.

00:20:00

זו התקופה של השלטון העות'מאני,

הרי אלה היו טורקים,

פארוק אביו ואחרים.

אז היה לו ג'יפ,

אז היינו נוסעים לטייל.

היה אחד שאני לא יודע מה הוא ומי הוא,

הוא היה מבוגר מאתנו אבל הוא היה גולם

00:20:30

אבל הוא היה בא לבית הספר והולך.

הוא היה בא עם נהג שהיה מביא אותו,

כל פעם בא עם חליפה מעונב ומגוהצת

ובאותו הצבע של החליפה היה האוטו,

כלומר זה לא..

ואיך אתם התלבשתם? איך היה הלבוש?

-רגיל, רגיל.

ביסודי היינו עם סינר כזה,

00:21:00

כיתה א' ב'. אבל בקולג',

באליס'ה פראנסה ככה.

לא היה לבוש יהודי מיוחד?

-לא, לא, לא.

מודרני?

-לא.

עכשיו, אמרתי ישיבה,

אמרתי אני דתי,

עכשיו הולכים לבית

ספר צרפתי, חילוני.

00:21:30

חילוני כלומר?

-ברור.

ואז...

איך לשמור שבת?

אז כל הכיתה שהייתה, רובם באו

מהאל קור דה קומינוטה הישראלי

היינו בכיתה הזאת, בכיתה

ט' ואז נכנס מסייה המנהל

00:22:00

ואומר "מי כאן שומר שבת?"

שמונים אחוז מהכיתה הצביעו. הוא כמעט

התעלף, אז הוא אומר "לא, לא, לא, לא, לא".

בקיצור, הם לא חיללו שבת

אבל הם לא היו דתיים.

00:22:30

היינו ארבעה שנשארנו שלא כותבים בשבת

והיה אישור של ההנהלה, לא כותבים בשבת.

עברנו לאליס'ה, עוד פעם הסיפור מחדש,

אבל אותם ארבעה הפכו להיות שלושה, כי נשברים.

בייחוד באליס'ה,

שבת זה היום הארוך ביותר.

והמקצועות מתמטיקה,

אנגלית, ביולוגיה.

00:23:00

נניח בימים אחרים יצאנו מבית הספר בשתיים,

כאן זה ארבע וחצי חמש.

עכשיו ביום שישי היה השיעור

האחרון באותו יום, ביולוגיה.

אני מגיע לבית הספר

ביום שישי עם בגדי שבת,

עם מעט מחברות או

ספרים שצריך ועט.

00:23:30

הגיע זמן השבת, אני מניח את

זה על השולחן, שמתי את העט

וגמרתי קיבלתי את השבת.

חבר, שהוא היה בין הארבעה אבל נשבר,

היה בא ולוקח את המחברות, הספרים והעט

ואני הולך כמו מלך לבית הכנסת יחד עם כולם,

בית כנסת "שער השמיים" זה שכולם

ראו בטלוויזיה הרבה פעמים.

00:24:00

זה הבית כנסת הגדול במרכז

המדינה למעשה, "שער השמיים".

כשמראים אותו עכשיו ורוצים לדבר על בית

כנסת שנשאר במצרים, זה בית הכנסת.

אז כולם רצים בבית הכנסת,

נכנסים לבית הכנסת כולל הארמני,

00:24:30

נזכור שגם הבנות היו בבית הספר,

מלא בנות.

כשיוצאים מבית הכנסת הזה בערב

שבת סגרו את כל הכבישים מסביב,

התנועה לא יכלה לעבור כי היו מאות

רבות, רבות, רבות שהצטופפו שם.

זה גם היחסים של המצרים וכך הלאה,

כלומר אנחנו הרגשנו טוב.

00:25:00

אני חושב שמבחינת הלימודים,

העבודה, הפרנסה של הבית.

אולי גם עוד מילה.

הנסיעה הייתה רחוקה מהבית,

בשבת הייתה הליכה

של כמעט שעה.

אני לא זוכר שבת שהלכתי לבדי.

היו חברים שנוסעים, אבל ליוו אותי.

00:25:30

בכיתה י"א נשארנו שניים,

שלא כתבו בשבת.

אבל אומר לך שזה תענוג גדול?

לא.

אז במוצאי שבת, הייתי הולך לחבר

והיינו יושבים ולומדים והוא היה עוזר לי מאוד

בדברים שאני לא כתבתי, מסה.

המורה שהיה לביולוגיה,

00:26:00

היה רואה אותי שם את זה,

הוא היה כזה מורה חביב,

אז הוא אומר "אבונה".

אבונה זה בתרגום אבא שלנו,

אבל הכוונה כאן לאיש דת

נוצרי שנקרא אבונה.

00:26:30

"אבונה, השבת נכנסה?"

אומר לו "כן".

"טוב. לכבוד אבונה

כולנו הולכים הביתה".

זה היה עוד איזה חצי שעה, שעה קודם,

אבל אז צריך להגיע לבית הכנסת.

זה האליס'ה פראנסה.

עכשיו לגבי אבא

אני לא יודע הרבה.

00:27:00

ומוזר שלא התעניינו,

אולי התעניינו אבל..

אני הכרתי את האחות שלו ואת

הילדים שלה, אבל לא היה לנו קשר.

מה היה שמו של אבא?

-אבא היה יעקב בטש הלוי.

00:27:30

על שמו גם בני, שיחיה,

יעקב גם כן.

הוא כנראה נפטר מאירוע

מוחי כי אני זוכר

שהפה שלו התעקם,

אבל עם חיוך.

00:28:00

אמא, היא ילידת קהיר בעצמה,

היא הייתה ילידה 1915.

נדמה לי כן,

אבל לא משנה.

שמה?

-אסתר, משפחה עבדי.

00:28:30

דיברתי קודם על משפחת עבדי שממנה באה,

אבל היא ילידת קהיר, ילידת מצרים.

היא.. טוב שחזרתי לזה,

נשאלת שאלה באופן טבעי,

כל המשפחה עלתה לארץ,

מה הגברת אסתר בטש עושה כאן?

הדוד גם כן, אני לא יודע

אם היו סיבות מיוחדות,

00:29:00

אבל כנראה משהו גם בשביל לא

להשאיר את אסתר לבדה.

אז הקונספציה של החיים שלה,

הייתה השכלה, לימודים.

היא בעצמה לא זכתה

לראות בית ספר,

למרות שיש לה שתי אחיות

שאחת למדה גם בתיכון אז.

00:29:30

אבל האישה הזאת אינטליגנטית

וכל מהוויה, הלימודים

של הילדים והשכלתם,

ולכן לא עולים לארץ כי השמועות

תביני מההורים שלה ומהאחים שעלו,

שעלו בשנת 49', 51',

00:30:00

למדו בסכייה, באוהל.

באיזה בית ספר, מה בית ספר עכשיו?

לכולם לא היו ילדים קטנים,

לא היו כן,

היו כמה שהיו להם ילדים קטנים.

אבל היא, לא ולא לא.

והיא נשאה את העול הזה

00:30:30

עד שהייתה מלחמה.

מבצע קדש ב-56',

אז הייתה הפיכה,

הדיחו את המלך פארוק

וקם מנהיג הנשיא מוחמד נגיב

וגם אותו הדיחו,

וגם עבד אל נאצר. כאן אני

נכנס לתמונה על עבד אל נאצר.

00:31:00

אגב מוחמד נגיב אני חושב שאם הוא

היה נשאר או היו משאירים אותו,

אני חושב שלא היינו

נתקעים במלחמות נוספות,

היה הולך לעשות שלום.

הדברים הראשונים שעשה לקהילה היהודית,

הוא שביקר בבתי כנסת, באותו בית כנסת

של "שער השמיים", מצולם שם ומדבר.

00:31:30

אבל מהר מאוד הדיחו אותו

ועבד אל נאצר עלה לשלטון.

הזכרת קודם גם תחושה שבערב

שבת הגיעו רבים לבית הכנסת

והייתה תחושה של ביטחון.

אתה יכול להרחיב עוד לגבי היחסים שלכם

עם הערבים המצרים?

-תראי בבניין שגרנו היו גם ערבים,

גם קופטים, גם יהודים,

באזור כולו אין,

00:32:00

זה לא הראט אל יהוד, הגטו היהודי.

גם שם היו ערבים,

באזור הזה, מעט.

הדומיננטיים היו יהודים.

אבל איפה שגרנו,

לא הלכנו עם כיסוי ראש.

הכיפה הייתה בכיס, זה תמצאי

גם היום יהודים שהם לא דתיים,

00:32:30

זה לא הראט אל יהוד, הגטו היהודי.

גם שם היו ערבים,

באזור הזה, מעט.

הדומיננטיים היו יהודים.

אבל איפה שגרנו,

לא הלכנו עם כיסוי ראש.

הכיפה הייתה בכיס, זה תמצאי

גם היום יהודים שהם לא דתיים,

00:33:00

אז החיים היו מעורבים ויכולתם

ללכת בחופשיות לבית הכנסת. -כן.

איזו עוד חיים יהודים קהילתיים מלבד

הישיבה הזאתי של "אהבה ואחווה"?

תראי הייתה את תנועת בני עקיבא.

היינו כמה ילדים שמתאספים אצלנו בבית כל שבת.

מגיל מסוים, אני לא זוכר בדיוק

כי זה לא היה אינטנסיבי.

00:33:30

היה מכבי.

מכבי, מכבי כדורסל.

ובבניין שלנו הייתה משפחת

כהן ששניים מהבנים

היו שחקנים של המכבי כדורסל,

מוריס וויקטור.

00:34:00

ומי מהחבר'ה לא הלך לראות משחק

כדורסל במוצאי או אני לא יודע מתי.

אבל אמרתי קודם שהיה קשר

טוב ויפה עד רגע מסוים.

המשחק הגדול ביותר של מכבי

אחרי משחקי הליגה והרגילים,

00:34:30

זה היה מול קבוצה של הצבא,

שקראו לה אל גזירה.

במשחק הזה היית רואה את

היציע עם אלפי חיילים,

ומקום קטן כזה ליהודים שם בצד,

זה היה למכבי.

00:35:00

כל זמן שהם מובילים אין בעיה,

ברגע שהם מגיעים לקצה

שאוטוטו עומדים לנצח

אז היה קצר בחשמל.

ואז מסכנים השחקנים היו

חוטפים מכות, היו נפצעים.

אבל כשזה היה חוזר וזה הסתדר,

היו עושים את זה עוד פעם ועוד פעם.

00:35:30

אין דבר כזה לראות את ה.. להגיע

לרגע שיש משחק כזה ושאנחנו לא נלך.

אני בעצמי שיחקתי במכבי ילדים,

מכבי כדורסל.

זה לא תמיד, כי מתי היה לי?

אני עובד.

אבל היו מעין שבוע

ספורט, שבוע נופש,

שבוע זה.. בתוך בית הספר,

המסגרת החברתית.

00:36:00

אז כך שגם מכבי,

גם בני עקיבא.

ומה עוד יכול להיות מבחינה יהודית?

חגגנו חגים, לא בינינו סוכה בבית,

אבל הלכנו לבית הכנסת,

כל בתי הכנסת הקימו סוכות אז היינו הולכים.

עכשיו ישיבת "אהבה ואחווה" הקימה סוכה

שגם אנשים, מי שרוצה לישון שם, בא וישן.

00:36:30

לא היו הרבה,

אבל באו לישון כמצוותם.

אוכל, מביאים אוכל יושבים ואוכלים.

אבל הישיבה או בית הכנסת דאגו לכך שיהיה

פיתה עם משהו כדי לברך.

כך שהחגים לא הייתה שום בעיה, שום בעיה.

בשבת הייתי בבית ספר,

עם חליפה אבל.

הלכתי לבית הספר כמו

שהולכים לבית כנסת בשבת.

00:37:00

ברור חוץ ממני ומאלה התלמידים של אליס'ה, כל

היהודים הלכו לבתי כנסת, היו בתי כנסת מלאים.

אתה מדבר באמת על מסגרות קהילתיות,

אני שואלת אם היה משהו משפחתי יותר בשבת?

עם אמא, האח והאחות.

-אהה.. לא אנחנו היינו בבית..

היה מפגש עם המשפחה של הדוד,

אבל היינו בבית.

00:37:30

שבת היינו בבית עם קידוש עם שירים,

עם שמחה וריקודים.

ומה היה על שולחן השבת?

-נורמטיבי לגמרי.

תראי במשך השבוע

00:38:00

אני לא זוכר אם היה עוף

או לא עוף, היה אוכל.

לא.. הדבר הזה לא הטריד אותנו זה הטריד

רק את אמא, אנחנו אף פעם לא ידענו מה.

לא היה חסר אוכל,

לא הרגשנו רעב.

תראי מאחר שהשכר שקיבלתי,

00:38:30

על התלמיד הראשון לבר

מצווה זה היה גניה לחודש,

סך הכול מה עשיתי, ארבעה שיעורים,

את מבינה זה היה המחיר.

אני הייתי לוקח את הגניה

הזה בסוף החודש ונותן לאמא

והיא הייתה נותנת לי דמי

כיס לנסוע בטראם וזה.

00:39:00

אבל זה היה ברור,

כלומר אמא היא המסגרת,

אמא היא הדומיננטית,

וכך שקיבלתי עוד תלמידים,

שלושה ארבעה תלמידים, אז היו כמה לירות

טובות, אז הייתי בא עוד פעם ונותן לה.

00:39:30

לפעמים היא הייתה רוצה להראות לי,

רצתה להראות לי שהיא עוקבת אחרי,

אז היא הייתה אומרת "מה עם דידיו?

קיבלת מדידיו?",

היא יודעת, אומר "כן אמא",

הראשון זה היה מדידיו,

היא לא זכרה את כולם אבל..

חוכמת חיים זו אסתר בטש,

00:40:00

אהבה את הבריות זו אסתר בטש,

עזרה לזולת זו אסתר בטש.

אסתר בטש לא ידעה קרוא וכתוב,

סיפרו איזו סיבה כלשהי למה היא לא הלכה

לבית ספר, אני עד עכשיו לא מאמין לזה.

00:40:30

כי אמרו שהיו לה בעיות עיניים,

אז הרופא אמר שלא טוב שהיא תלך לבית ספר,

לקרוא וזה וזה... כי עשו

לה ניתוח בעין אחת שהלכה.

בעין השנייה אמרו לה שהראייה שלה

תלך ותדעך, לכן לא צריך להתאמץ.

אני לא מאמין לזה,

מהן הסיבות האמתיות אני לא יודע.

00:41:00

אבל היא לא הייתה צריכה השכלה ולכן

כל החיים שלה הם ההשכלה של הילדים.

אחיך ואחותך גם הם למדו?

-כן.

איפה? -אחי למד רק בקומינוטה,

כלומר הוא גמר עוד בכיתה ז' או ח'.

אחותי הייתה.. סיימה

את הפרובה, כלומר י"א.

ועלינו, כלומר אנחנו נקטענו,

הרי אני הייתי בי"ב,

00:41:30

בגרות כן אבל אין לי אפילו תעודה

מזה כי כבר הייתה המלחמה.

יש את ה.. זה נקרא דאדיה, דאדיה זה..

נאמר כמו בוגר חטיבת ביניים.

כי זה עוד לא היה,

גם הבחינות היו בחינות ארציות,

כמו שעושים כאן בגרות ולא בבית הספר,

במרכזים ענקיים כאלה.

00:42:00

אנחנו בשנת 56', כן.

אחרי הפלת משטר אחד,

עלייה של משטר שני, בדרך למשטר שלישי.

איפה זה מוצא את היהודים בקהיר?

איפה זה מוצא אתכם?

הרבה יהודים היו בבית סוהר.

הרבה יהודים היו בבית סוהר.

00:42:30

וגם התעללו בהם.

מלקות, אכזריות.

ידענו שאוסרים יהודים, מה עושים

שם אנחנו לא ידענו. אני לא ידעתי.

אבל אני בשלי, ממשיך ללכת ללמד תלמידים לבר

מצווה, הולך לישיבת "אהבה ואחווה", רגיל.

00:43:00

גם הדוד שלי אגב עסק בחינוך,

הוא היה גם מעין מנהל,

ומנהל אדמיניסטרטיבי של בית

ספר יהודי בהארט אל יהוד.

והגיע המלחמה, אחרי המהפכה,

הייתה המלחמה.

00:43:30

כשהפציצו בסיני בסואץ,

אני הייתי אצל תלמיד

ברחוב ראשי, שגר ברחוב ראשי, בבניין הגבוה

ביותר של מצרים דאז, 14 קומות, היה כזה.

זה חשוב לי לציין כי זה

הסיפור האישי שלי אחר כך.

00:44:00

ופתאום פוף חושך אבל העולם כולו הואר,

זה היה קומה 7, 8.

אז ישראל הפציצה את מטר אל-מאזה,

את שדה התעופה אל-מאזה בקהיר.

היו פנסים שירדו מהשמיים כמו..

כל אחד כמו שמש.

00:44:30

ואני מלמד את הילדים, בספר

שקראו לו "עלה", לעלות כן?

יוסי עולה לארץ ישראל...

ואני לא.. לא.. זאת אומרת, לא מפחד.

חשיבה של ילד,

למרות שהייתי בן 17 כבר, 16, 17.

ואז בתקופה הזאת שאחרי המלחמה

לא היו בתי ספר ליהודים.

00:45:00

כל בתי הספר הזרים נסגרו, האמריקאים,

הצרפתים הכול, היהודים כמובן.

הילדים היו בבית, השתגעו,

אז חיפשו להעסיק אותם.

אז אני לימדתי ערבית ולימדתי עברית,

מהבוקר עד הערב.

הרבה כסף הרווחתי אבל מה,

פחדנו להוציא כסף,

אז הלכנו לבזבז אותו. לעבוד קשה

לקבל אותו ולעבוד קשה לבזבז אותו.

00:45:30

אז קנינו חליפות, ככה אלגנטיות

מהחנויות הכי הכי יקרות,

קנינו דברים.. שטויות.

נגיע עכשיו לנקודה האישית.

החליטו אמא והדוד לעלות ארצה.

00:46:00

דיברת על 56', לא הזכרת את 48' ואיך היה

היחס ליהודים בעקבות הכרזת המדינה והקמתה.

ב-48' אני הייתי בן 9,10,

לא יודע לומר לך.

אישית לא השפיע עליך?

-לא, לא, לא. תראי הדודים שלי..

דוד אחד היה לו,

היה סוחר בדים בחנות גדולה,

00:46:30

השני עבד בחנות ענקית של היהודים.

תראי, רוב הכלכלה הייתה של היהודים,

החנויות הענקיות כמו לאפייט בפריז למשל,

לא ברמה הזאת אבל ברמה של מדינה כמו מצרים

זה סקרן, זה יהודי,

שמלה יהודי, בן זיון,

00:47:00

זה בן ציון כן? בן זיון זה יהודי,

טוויק סיטונאי של מה לא..

לא זו בלבד אלא הרבה

יהודים עבדו שם,

כלומר הקהילה גם פרנסה את

עצמה ככה מכל הכיוונים.

היו עשירים מאוד מאוד, הקימו את בתי

הספר אני מניח, אבל אין לי מושג.

00:47:30

העזרה נתנה שם מגופים וולונטריים,

הייתי אומר פילנתרופים.

ועוד לפני כן, בימי מלחמת

העולם השנייה הרגשתם משהו?

אני.. דבר אחד, כן.

מה זה בעולם השנייה אני הייתי תינוק.

אבל אני זוכר ש.. גרנו

בקומה ראשונה קומת קרקע,

00:48:00

כל הבניין ירד אלינו, כי מולנו הייתה

משפחה קופטית אבל היא הייתה סגורה,

אז היו נכנסים אלינו הביתה כולם ואז אמא

הייתה אומרת תיכנס מתחת למיטה.. מתחת למיטה.

וכשנגמרה האזעקה חוזרים לחיים הרגילים.

זה היו גם הערבים וגם האחרים.

כולם ביחד?

-כן.

00:48:30

סיפור מאוד מאוד מעניין

היה בבית של הדוד שלי.

לפעמים עזבנו את הבית כאן והלכנו אליו, בשביל

להיות ביחד, הוא גר בקומה שנייה. היינו שם..

אבל גם הערבים שהיו

שם היו יורדים אליהם.

00:49:00

יום אחד שהיו אזעקות והם לא ידעו,

הדוד או הדודה שם שאלו

"למה לא ירדו היום? מה יום יומיים?",

התחלנו לפחד, זאת אומרת הם התחילו, אני לא..

"למה לא באו?"

והם היו בקשרים טובים.

00:49:30

אחרי כמה זמן בת אחת

מהמשפחה הזאת, הבת הבוגרת,

באה לספר לאשת דודי, ראשל

"את יודעת למה לא ירדנו?",

"לא, אני לא יודעת",

אומרת "אחי נמצא בבית".

מי זה אחיה? קצין בצבא המצרי.

00:50:00

ערק מסיני והגיע לבית שלו.

אז אף אחד לא ירד,

אף אחד לא ידע שום דבר.

על איזו שנה אנחנו מדברים עכשיו?

-מבצע קדש, אחרי מבצע קדש.

זאת אומרת, אחר כך

חשבתי אמרתי, בשביל מה?

אני מבין למה הצבא המצרי זה לא צבא,

היום זה אחרת לגמרי.

00:50:30

אבל אז היו עריקות רבות,

אנשים היו מספרים שרצו יחפים,

כלומר הקשר היה בסדר כל

זמן שלא הפרענו להם.

אבל שנאה הייתה.

כבר הייתה שנאה.

וזה תרם להחלטה של האימא

ושל הדוד לעלות לארץ? -כן. כן.

00:51:00

אבל מה. תמיד יש קשיים.

יציאת מצרים זו לא יציאה כמו של כל מדינה.

אז קודם כל בארץ ביקשו

קבלת אחריות על המשפחה

שתבוא, איך קראו לזה,

00:51:30

שכחתי את שם.

ואוקיי הגיעה בקשה,

אחר כך לנו, לא למשפחה של הדוד,

לנו הייתה פריווילגיה ענקית בהתחלה,

כי אבא זכרונו לברכה דאג

שיהיה לו מעין גרין קארד כזה.

00:52:00

כי הוא בא גם כן מסוריה האזור,

סוריה טורקיה.

אז היינו תושבי מצרים.

לא אישרו לנו לצאת.

אחר כך היה תהליך שהיינו צריכים לוותר

על הדבר הזה, ואז נתנו גם לנו.

00:52:30

וכשנתנו לנו ולהם אז החלטנו שנוסעים.

התארגנו לנסיעה.

נעזרתם באיזשהו גוף

יהודי, ישראלי?

אני חושב שכן אבל לא אני עסקתי

בזה אלא הדוד שלי עסק בזה.

00:53:00

וגם בנושא של העברת

המטען ומכירת ה..

זו לא הייתה מכירה כי

הדירות היו בשכירות.

הגענו אם כן להחלטה שנוסעים.

00:53:30

אלא מה, האונייה צריכה

להפליג מחיפה..

מאלכסנדריה ליוון לפיראוס,

זה המסע שלנו.

בא הדוד שהוא גם כן אדם דתי

ואמר "חבר'ה אנחנו ניסע בשבת",

00:54:00

אמרתי לו "לא דוד אני לא נוסע בשבת,

תיסעו אתם לאלכסנדריה

ואני במוצאי שבת אבוא ברכבת לנמל",

הוא אומר "לא, לא, לא.

תשמע ניסע ברכבת זה פיקוח נפש",

הוא לא ידע כמה שזה פיקוח נפש.

הוא לא ידע כמה פיקוח נפש.

00:54:30

אז לא נסענו בשבת לאלכסנדריה,

אז כל החברים

והיהודים שנותרו היו

בבית אצלנו להיפרד.

ואני המורה הדגול,

הלכתי לענות לצרכים

של המשפחות שעזבתי ואני נוסע והם נשארו עם

הילדים בבית ורצו מישהו שילמד אותם משהו.

00:55:00

אז הלכתי לפגוש בחורה

שהייתה תלמידה שלי שנתיים.

ידעה עברית וחברה של אחותי,

בגיל אחותי.

וקבענו רק בשביל להגיד לה.. לעודד אותה

שתלך מכאן ושם והם יגידו לה לאן ללכת.

איפה קבענו? תחת הבניין

הזה של ה-14 קומות,

00:55:30

שזה רחוב ראשי,

זה השאנז אליזה.

בשעה 12 הלכתי לשם

ואמרתי לאמא "אני מיד בא",

"אל תלך בשביל מה?",

"אני תכף בא".

הלכתי לשם ואני עומד

חמש דקות, פתאום בא

00:56:00

איזה גובה שני מטר פלוס,

בן אדם עם מעיל ארוך מלוכלך,

עומד מולי ואומר לי..

ואני עם בגדי שבת,

אומר לי "מה אתה עושה כאן חצי שעה?",

איזה חצי שעה אני חמש דקות.

עכשיו אני בטוח שהוא לא יודע מה

זה חצי שעה או מה זה חמש דקות,

זה לא.. זה בהמות,

אנאלפביתים בצורה לא נורמלית.

00:56:30

אז אמרתי לו "לא חצי שעה", "כן חצי שעה",

"אתה יהודי?", אני מקצר, "כן".

תוך דקה היו עשרה כאלה

מסביבי ועוד דקותיים ניידת,

מובל לניידת לתחנת המשטרה הקרובה.

מה? מי? למה?

00:57:00

ואותו אדם, זה שתפס אותי,

קראו לו, אחר כך נודע לי,

מורסי רייס,

יימח שמו ואובד זכרו.

נכנס לתחנת המשטרה,

לחדר הראשון שנמצא,

מצביע על הקצין שיושב שם אומר לו

"תפסתי אותו",

אומר לו הקצין..

בכל אופן קצינים יש משהו בקודקוד.

00:57:30

"מה.. יש לך תמונה שלו? מחפשים אותו?

מה תפסת?"

"לא הוא עמד שם שעה

וחצי בשערה עבאס",

לא, לא אמר בשערה עבאס,

אומר לו "איפה עמד?" אומר לו "בשערה עבאס?",

"איפה בשערה עבאס?

שערה עבאס זה באורך הגלות",

אז הוא אומר לו "על יד הקיוסק",

"אהה הקיוסק.." אומר "יש שלושים קיוסקים שם".

00:58:00

הבין שאין לו עם מי לדבר, הוא אומר "טוב,

זה לא אצלי", הלך לחדר השני לא התעצל.

בקיצור הגענו לחדר שהיה

איזה קצין מאוד אוהב ישראל,

מצא חן בעיניו הדבר הזה

והתחיל לרשום את כל הדו"חות.

עמדתי שם שעתיים וכו',

לא היה לי שום דבר בכיסים

00:58:30

כי אני לא מטלטל בשבת, אין עירוב שם,

אבל זה לא העניין בכלל.

ואני מואשם בזה שאני התכוונתי לרצוח

את הנשיא גמאל עבד אל נאצר.

טוב, אני כבר אפטאי לחלוטין,

לא חושב על המשפחה, לא חושב מה יהיה.

00:59:00

ידעתי שזה אסון כבד אבל הייתי

כמו מטומטם שאפילו מחייך.

ואז הוא אומר לי בסוף "תחתום",

אמרתי "עוד לחתום? על מה אני חותם".

אחר כך אמרתי לו "תשמע, אני יהודי דתי,

אסור לי לכתוב בשבת",

00:59:30

אז הוא אומר לי ככה במעין שנאה, "תגיד לי, לא

מספיק לך צרות? אתה רוצה להוסיף עוד צרות?"

אמרתי "מה יש לי להוסיף?", אם אני חותם

אז אני מאשר שהתכוונתי לרצוח את הנשיא

ואם אני לא חותם.. מה, מה.. איזה אסון

יותר מזה יכול להיות? אבל חתמתי.

01:00:00

עכשיו שלח אותו לאן?

לראש התחנה, למנהל התחנה.

כאן היה לי טיפת נחת רוח.

זה אולם כמו..

פי אחד וחצי מהסלון כאן,

הוא בא נכנס ומצדיע מרחוק,

מתקדם, באתי לדבר "עמוד".

01:00:30

אז הוא אומר לי "תעל י'איבני",

"בוא בני".

טוב אני מתקרב,

"שב, מה העניין?",

אז אני אומר לו "שמע, אני הלכתי לפגוש מישהי

ועמדתי חמש דקות" "לא! הוא עמד שעתיים".

"אוסקוט", טוב סיפרתי את הסיפור.

01:01:00

ואנחנו נוסעים הלילה

לאלכסנדריה ברכבת

משם באונייה ליוון. "ליש איבני?"

"למה? למה אתם נוסעים ליוון",

אמרתי.. השכל היהודי.. "איחוד משפחות,

המשפחה שלנו ביוון מזמן".

אז הוא אומר לי איזו סיסמה

01:01:30

(ערבית)

מי שאי פעם שתה ממי הנילוס

ישוב וישתה ממי הנילוס.

במילים אחרות, אתם עוד תשובו.

אמרתי לו "תאבן, בוודאי איזו שאלה".

ואז הוא ממשיך ואומר לו

"יש לי את הפספורט"

01:02:00

(ערבית)

מי שאי פעם שתה ממי הנילוס

ישוב וישתה ממי הנילוס.

במילים אחרות, אתם עוד תשובו.

אמרתי לו "תאבן, בוודאי איזו שאלה".

ואז הוא ממשיך ואומר לו

"יש לי את הפספורט"

01:02:30

מה אדם יכול לצפות ליותר טוב מזה?

זה היה הרמדאן.

ואז בשעות האלה כולם כבר יצאו

כולל המפקד הבכיר, ראש התחנה,

והוא החליט שהוא לא לוקח אותי הביתה

ומכניס אותי לחדר מעצר, שם זה

01:03:00

זה מעין צריף כזה שיש בו צוהר אל סמטה,

זו תחנת משטרה זה לא בית סוהר.

שם היה סוהר של חדר מעצר זה

שוטר כזה עם שפם עד כאן.

ואז הוא הרים את היד שלו לתת

לי אגרוף בפנים ואני לא זזתי

01:03:30

והרגשתי שהיד שלו נעצרה

ככה כאן והוא חלץ את הנעל

ורצה עוד פעם,

לא קיבלתי מכות,

הכניס אותי ואני יושב בספסל.

אני עומד על יד הצוהר

הזה ורואה סמטה זהו.

לא רואה את השמיים,

אני רואה רק את הקרקע.

01:04:00

עומד.. שום דבר אחר לא..

הראש לא חשב על שום דבר,

אם הייתי חושב על הבית על אמא, על הדוד,

על כולם, על הילדים הקטנים שלהם,

הייתי מתמוטט נפשית לנצח,

כי זה לא נורמלי.

הם גם לא יכולים להישאר,

במצב הזה לא יכולים ללכת, אני כאן.

01:04:30

הם גם לא יודעים מה קורה אתך.

-אף אחד לא יודע, הסמארטפון שלי לא היה.

אז.. אבל אמרתי שיציאת

מצרים זו שרשרת של ניסים.

יציאת מצרים שלי היא שרשרת של ניסים. עובר

יהודי משם, אני רואה אותו, הוא לא רואה אותי,

01:05:00

אני מסתכל ואני צועק "צפדיה",

קראו לו צפדיה.

אז הוא מסתכל הוא לא יודע מאיפה זה בא לו,

אני אומר "תסתכל שם, לחלון".

הוא אומר "מי אתה?",

אני אומר לו "אנא איבני סניור",

לא אמרתי. אבא שלי לא

יודע למה, קראו לו הסניור

ואני לא ידעתי את זה אבל ידעתי שקוראים

לי המבוגרים בישיבה שם, אבני סניור.

01:05:30

אז "אבני סניור, לך לישיבה

או לבית ותגיד שאני כאן".

הלך לישיבה ומשם הביתה,

אז כולם כבר יודעים.

בישיבה כל מי שיש לו איזשהו קשר

עם מישהו, התחילו, נסעו בשבת

01:06:00

הנה אחד הדברים שמישהו,

אני לא יודע מי אפילו הביא לי,

מסמך כזה שהוא של הצלב האדום,

הצלב האדום הוא ניטרלי כביכול

וכאן כתוב גם בערבית

וגם בצרפתית שאין להם מה להחזיק

אותי כיוון שאני כבר לא תושב מצרי.

01:06:30

ואם אתם זוכרים אמרתי שלאבא

שלי הייתה תעודת תושב מצרי,

כלומר מישהו שאסור לו לצאת אבל כבר

ביטלנו את זה והסכימו, אז הביאו את זה.

אבל זה חזר כמו כוסות רוח למת, כי הם לא

מכירים לא בצלב האדום ולא בכל צבע אחר.

01:07:00

בישיבה היה מגיע יהודי אחרי הצהריים,

כלומר דתי לייט.

אבל עם לב בגודל טון זהב.

אכן הוא עסק בזהב, היה לו.. אדם עשיר.

ויקטור אזצ'ה שמו.

01:07:30

הוא הגיע לישיבה כמו שהיה רגיל בשעות

אחר הצהריים ורואה שהישיבה ריקה.

הוא שואל את השמש שם ואומר לו

"יצחק מה קרה?" "מה לא שמעת?"

זה הוא סיפר לי,

"לא, לא שמעתי מה",

"תפסו איבני סניור נמצא במשטרה, בבית סוהר,

לא יודע", "למה אף אחד לא בא להגיד לי?",

01:08:00

וכולם ידעו שהוא עם קשרים מצוינים

עם כל מיני קצינים בכירים

ועל מיני זה.. עם הרבה הרבה שוחד,

היה לו כסף ונתן להם לשעת צורך.

קם. אני עכשיו מספר את

הסיפור שהוא סיפר לי בקיצור,

01:08:30

הלך, זה היה רמדאן אמרתי, ואז ברמדאן

היו רגילים לשבת בבתי קפה עם לפתן

וברגע ששומעים את הירייה של התותח אז

כולם מתנפלים על הלפתן לשבור את הצום.

בינתיים מה עושים? שש-בש.

אז הלך לבית קפה הזה במרכז רציני,

01:09:00

מרכז מכובד של קהיר ורואה

שניים שזה בדיוק מי שהוא רצה,

הוא בא וסוגר להם את

השש-בש ככה,

והם כמעט.. "מה הוא עושה?

מה קרה לך? מה?",

"תשמעו, יש ילד יהודי

שנמצא עכשיו במעצר.

01:09:30

הוא צריך הלילה לנסוע

לאלכסנדריה ומשם ליוון",

"ויקטור אתה משוגע? יהודי?

ואתה רוצה שיצא באותו יום",

הוא אומר לו "כן".

בקיצור התחיל להתגלגל העניין

והוא המשיך לספר לי מה

הוא נתן מה לא נתן.

01:10:00

ואז מוציאים אותי מהתחשיבה,

מהצריף הזה,

אני בחוץ רואה בטקסי

את אמא, הדוד.

01:10:30

השוטר מוציא אותי באזיקים בשתי

הידיים, אני נכנס לטקסי, "שב".

ונוסעים לא לתחנת משטרה

אלא לבית סוהר.

לא הבנתי את הקטע הזה. אבל הם היו

שם בטקסי ונשארו שם בטקסי ונפרדנו.

01:11:00

כלומר הם ידעו דברים שאני לא יודע.

הכניסו אותי ל..

לחדר.. לא מעצר, חדר של מבואה

לחדרי בית הסוהר, זה בית סוהר.

אולם ענק, מעופש, מלוכלך,

קירות מטונפים, ספסל מאבן

ו-80 פושעים ממדרגה ראשונה,

סופר דופר.

01:11:30

כל פרצוף כזה, רחמנא לצלן.

אני נכנס, עומד

ורואה שכולם יושבים,

אני יושב על הספסל על יד הדלת.

דלת ענקית כזאת נפתחת

ברעש ונסגרת ברעש.

פותחים את הדלת, אני קופץ כאילו

יש לי הרגשה שקוראים לי.

אז קוראים מוחמד, אבו עלי,

טוב אני יושב, שלוש ארבע פעמים,

01:12:00

אז לא קמתי,  ואז פותחים את הדלת

וצועקים איבריהם יעקב, איבריהם בטש.

טוב, קם איבריהם,

אני יוצא החוצה

וזה הרגע המאושר בחיי,

אני רואה את ויקטור אזצ'ה, הכרתי אותו.

01:12:30

ויקטור אזצ'ה היה ג'ינג'י עם

שערות כמו של בן גוריון.

אם חשבתי שאני יודע מה

זה מלאך, ראיתי מלאך.

ויקטור אזצ'ה בלבוש מלאך,

או מלאך בלבוש ויקטור אזצ'ה, עם חיוך.

01:13:00

(ערבית)

בוא יוצאי בתי הסוהר.

ואז הוא דוחף לי את כרטיס האונייה,

אולי גם הפספורט.

אבל הפעם השוטר שהוציא אותי שם

לי אזיק אחד רק, זה כבר היה טוב.

וראיתי ביד שלו שתי

קופסאות סיגריות קנט.

01:13:30

ואז ויקטור אומר לי ככה אחרי,

אמא והדוד שלך נמצאים במונית,

אני נוסע אחריכם, לוקחים אותך

עכשיו לאבדין, זה משרד הפנים,

שם ישוחחו אתך, אל תתחכם.

01:14:00

ישאלו שאלה אינפורמטיבית, תענה.

משם אתם נוסעים

לתחנת הרכבת לא במונית,

בדרך לאלכסנדריה,

רק ברכבת,

ואידך זיל גמור. זהו.

01:14:30

טוב, אני מתיישב באוטו,

הולכים לאבדין עולה למעלה, שקט.

למה? רמדאן אין אף אחד,

רק התורן.

ואז הוא קיבל הוראה,

כי אני הרגשתי את השנאה שלו.

ואז אחרי שאני עונה לו שם וזה ואני חותם לו,

אז הוא שואל אותי שאלה

01:15:00

"מאיפה אתה מכיר את ויקטור?" כלומר, התרגום

שלי, איזו זכות יש לך שאתה מכיר את ויקטור.

אני שכחתי שהוא אמר לי

אל תתחכם, אמרתי לו

"כי הצדק צריך להיעשות

לכן אני הכרתי את ויקטור".

01:15:30

הוא נתן עליי שאגה,

שההד שלה היה

"תלך!" והלכתי. ואז אני שומע

את ויקטור צועק "מה קרה?",

כל אלה שידעו על הסיפור,

כמאתיים איש היו שם למטה,

01:16:00

ואז הוא צועק ואומר "בן אדם אחד

אני יכול להציל אבל לא מאתיים".

כל היהודים שהכיר שידעו, אני לא ראיתי

אותם כי הם כבר ממש הסתלקו ב..

אבל נשאר אחד שליווה אותנו

לתחנת הרכבת, נכנסנו,

כבר היה רווחה והצלה

ואז עצרנו בקונדיטוריה,

01:16:30

קנינו עוגות

ונסענו לתחנת הרכבת.

תחנת הרכבת הייתה..

הרכבת הייתה צריכה להיות ב-12,

ואנחנו הגענו שתי דקות..

שלוש דקות אחרי.

היו ילדים קטנים, הילדה הקטנה הייתה

בת חודשיים שלושה, הילדה של הדוד.

01:17:00

והחבר הזה שליווה אותי לא רצה לעזוב אותי

הוא אמר "אני רוצה לראות שאתה עולה לרכבת".

המשפחה שלך הייתה גם בתחנת הרכבת?

-כן, כולם.

כולם חיכו לך בתחנת הרכבת?

-מה זה חיכו לי נסענו ביחד,

נסענו במונית ואז נסענו כולנו ביחד,

ביחד בשתי מוניות ואז הגענו לתחנת הרכבת.

01:17:30

עכשיו אין איש, פחד אלוהים,

אני לא פחדתי אבל סיפרו לי אחר כך

שזה היה החלק הכי קשה שלהם

להיות עד שעה שלוש לפנות בוקר

ולנסוע ברכבת..

איך היא נקראת?

שעוצרת לא רק בכל תחנה,

זאת הרכבת שמובילה את העיתונים,

01:18:00

אז היא עוצרת כדי לזרוק אותם לכפר הזה,

עוצרת לזרוק לכפר הזה.

כלומר מגיעה ליעד במקום בשעה וחצי שעתיים,

ארבע שעות שש שעות, לא יודע כמה.

טוב סוף סוף הגענו לנמל,

שם יום שלם לקח עד

שהכניסו את המטען וכו'.

01:18:30

ושם עלינו לאונייה "הרמס",

כל המשפחה לכיוון פיראוס.

זאת יציאת מצרים שלי.

אבל עדיין לא גמרנו,

כלומר לא ברמה של..

01:19:00

של האיסורים מצד אחד

והניסים מצד אחר.

אני השוואתי בפתיחה שלי

אז בכינוס המשפחתי

לשישים שנה לעלייתי ארצה,

השוואה של יציאת מצרים

הכללית ליציאת מצרים שלי,

אבל את זה אפשר אחר כך.

01:19:30

אני זוכר שם באונייה שמי שהיה לו תרבוש,

זה סמל למצרים.

אז ברגע שיצאנו מהתחום הימי של מצרים,

זרקו את התרבושים לים.

זאת הייתה אונייה שהיו בה עוד יהודים

שנסענו דרך פיראוס ארצה? -כן. הרבה יהודים.

כולם נדמה לי יהודים,

זה היה מיועד לטרנזיט ליוון.

01:20:00

הגענו לשם ומשם נסענו

באוטובוסים מאורגנים

לאתונה לבית מלון אברוף...

לא, לא חשוב.. לבית מלון.

והיינו כמה משפחות של

יהודים במלון הזה.

כמה שנים היו בני ישראל במצרים?

ארבעים שנה? -במדבר.

01:20:30

במדבר כן.

אנחנו היינו ארבעים יום במלון.

ארבעים יום,

גם פסח חגגנו שם.

מי שבא לערוך את הסדר

זה הרב יעקב כהן מלמד,

הוא היה מנהל בית ספר בירושלים,

אחיו של פרופסור הרב

01:21:00

בן ציון מלמד,

לא בן ציון מלמד.

הוא כתב הרבה ספרים של אבן עזרא ואחרים והוא

היה מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים.

שם שמעתי אותו גם כן.

-כן זה ב' צ' מלמד.

לא, בן ציון. בן ציון מלמד זה חבר אחר שהוא

גם כן הלך לעולמו, הוא היה מפקח בתי הספר.

ע' צ' מלמד. ע' צ' מלמד.

-אני זוכרת את זה.

01:21:30

והוא ערך את הסדר לכ-300

400 יהודים, משפחות.

עכשיו נבין, במצרים שידענו מה זה פסח,

אז הכול לא כשר.

כלומר לא היה לנו מה לאכול,

חוץ מאשר מצה וזה.

אנחנו מגיעים לשם, עומדות שתי עלמות,

אני מניח שאלה בנות שירות לאומי.

01:22:00

ואז נותנות לי סוכרייה

להיכנס לליל הסדר

אני אומר "לא, לא, לא", אז היא אומרת לי

"כשר", "כשר? סוכריות כשר?"

כאן כבר ביסקוויטים יש

כשר אבל מי ידע דבר כזה.

בקיצור, אחרי ליל הסדר

וההתארגנות עלינו לאונייה

01:22:30

הפלגנו והגענו ארצה ב-17 במאי.

יצאנו..

בשבת שאני עמדתי לצאת

משם זה ה-6 באפריל,

ב-17 במאי רגלנו דרכו על

אדמת ישראל בנמל חיפה.

01:23:00

זוכרים שאמרתי שאני לימדתי ילדים עברית?

ואמרתי שלספר קראו "עלה".

שם כתוב "יוסי עלה לארץ ישראל,

יוסי הגיע לנמל חיפה,

יוסי נסע באוטובוס אגד וכו'".

תאמינו לי

שאני הרגשתי שאני הסתובבתי

כאן הרבה זמן, לא חדש בכלל,

01:23:30

שום דבר.. אני רואה אגד,

אני רואה חיפה, אני רואה את האונייה,

אני רואה את מה שקראתי בספר

המסכן הקטן הזה ששמו "עלה".

פתאום.. פתאום אני אומר משום שלקחו

את המשפחה ואותי השאירו בצד, למה?

כי עכשיו לוקחים אותנו

לאיזשהו מקום, הסוכנות.

01:24:00

אני הבחור הצעיר שיש,

וכולם או ילדים או מבוגרים,

אז הם נוסעים באוטובוס

ואני העלו אותי למשאית על כל המטען שם למעלה.

דבר ש.. כל הרגשות שלי נפגעו,

כי בשבילי לעלות למשאית,

01:24:30

זה לא תרבותי ולא זה.. זה בשביל הפלאחים.

מה.. מה.. זה היה חצי ככה.. זה היה קושי.

ונסענו, נסענו, נסענו,

הגענו למבטחים, מושב בנגב,

בגבול עזה.

טוב, גם הדוד, המשפחה שלו.

01:25:00

בבוקר הדוד עזב, כי המשפחה שלו הייתה,

כל האחים שלו וההורים שלו, גרו ברמת גן.

אז הוא הגיע לשם.

ואותי כבר באונייה ראיינו אותי

וידעו שאני לימדתי..

לימדתי כך וכך שנים

ויש גם תעודות, אישור..

אישורים רשמיים.

01:25:30

טוב, אברהם בטש רחוב יהושפט 214,

סלמה ג', רמת גן.

15.06.1957, זה אצל הדודים שלנו,

זה כבר אחרי שעזבנו את מבטחים

אחרי כמה ימים והיינו אצלם.

לכבוד הסוכנות היהודית

לארץ ישראל, מר אברהמי.

01:26:00

ערבית),

זה גודולה,

כלומר טיפת חלב קראו לה.

(ערבית),

01:26:30

נכון. היה בית ספר מקצועי,

קראו לו סיקורה.

זה על שם העשיר הגדול שהייתה

לו שם את החנות הכי ענקית שם.

(ערבית).

בסדר, אני רק רציתי לשמוע טעימה של איך

זה נשמע. אם אתה יכול משפט או שניים.

01:27:00

משפט או שניים.. זה אם אני זוכר נכון,

כתבתי באונייה. כלומר אין תאריך, אין שום דבר

וגם הפנקס הזה,

אני רואה כאן וליז, מזוודה.

מזוודה מספר אחת,

מזוודה מספר שתיים וכו'.

אז כך ש.. -אז משפט אחד או

שניים מתוך זה גם בשביל הטעם.

01:27:30

נתפסתי במצרים ביום שבת,

שישה באפריל 57'

בשעה 12:30, ברחוב רעמסס.

אמרתי עבאס קודם.

רעמסס זה הנכון.

01:28:00

לא היו בכיסי תעודות. לא.. כן.

כאן זה בערבית, בסוף אני סיימתי ככה

אחרי כל זה, אזי ארור מורסי רייס,

ברוך חיים אזצ'ה,

ארורים הגויים, ברוכים היהודים.

זה ממגילת אסתר.

בערבית תקרא לנו.

-לא, לא כתבתי. זה הסיום..

01:28:30

אהה כתבת בעברית?

-כן. הנה, אחרי כל הזה כתבתי בעברית.

אז אם אתה יכול ככה ברפרוף לעבור

על כמה תחנות, הגעתם לארץ למבטחים,

נקודות נקודות. -הגענו לארץ,

היינו אצל הדודים שלנו שם לתקופה מסוימת

ומיד חיפשתי מה לעשות לעבוד. אז הלכתי למשרד

החינוך והבאתי להם תעודות ואישורים וכו'.

01:29:00

וקראו לי לבחינות לעשות, עשיתי בחינות

וקיבלתי הסכמה למורה מוסמך,

לא מוסמך א', ואחר כך..

בקיץ, כבר הגענו אמרנו באפריל,

בקיץ כבר עבדתי כמדריך בקייטנה בכפר שלם,

לא רחוק מרמת גן שם.

01:29:30

ב-1 בספטמבר 57',

שלח אותי מפקח משרד החינוך להיות מורה

בשעריים רחובות,

אז היה בית הספר "מוריה".

ושם המנהל אומר לי "תשמע,

אין לי אלא רק כיתה א'", אמרתי לו "בסדר".

כי לא רגילים למורה גבר בכיתה א',

מורה אחרי סמינר.

01:30:00

אני לא למדתי בסמינר,

אני מעשי.

ואז דחו לי את השירות

הצבאי 57' 58',

זאת אומרת 58' 59' כבר, בשנתיים. שנה ראשונה

בכיתה א' ושנה שנייה לימדתי בכיתה ז'.

התגייסתי לצבא.

בשנה הראשונה הייתי בשבטה בדרום,

01:30:30

הייתי מש"ק חינוך ודת.

ושם אני בעצמי ערכתי סדר כשהיו

מתיחויות למאתיים חיילים שם,

אחרי זה.. אחרי הצבא חזרתי לרחובות

לבית ספר "סיני" פה, לשנה.

אבל בצבא, בשנה השנייה הייתי בתל אביב

בשלישות, באותו תפקיד אבל אזורי.

01:31:00

התחלתי ללמוד באוניברסיטה.

הייתה שלוחה של מורים

של האוניברסיטה העברית

ירושלים בתל אביב.

ואז בשנה הראשונה והשנייה לומדים שם

ואחר כך עולים לירושלים.

תואר ראשון היה בספרות ומקרא,

במקביל כשהשתחררתי כבר,

עבדתי באור יהודה כמורה.

01:31:30

יומיים בשבוע, משהו כזה,

ובעוד בתי ספר לא משנה.

איש חינוך?

-כן. מגיל 12 היית איש חינוך?

כן. ואז בתיכון ח' כשכבר

הייתי ברמה של תואר ראשון,

עוד לא קיבלתי אותו כי אני הייתי בירושלים.

-אפשר לדלג על הפרטים.

אחר כך תעודת הוראה באוניברסיטת תל אביב

ואחר כך תואר שני,

01:32:00

והמשך לדוקטורט

במשך עשרות שנים.

דוקטורט בחינוך?

-חינוך, חינוך.

בגיל 24 התמניתי כמנהל

בית הספר באור יהודה.

בית ספר קטנצ'יק,

היו שם שתי כיתות בצריפים,

עזבתי את אור יהודה

אחרי חמש עשרה שנים,

01:32:30

כשהיה בית ספר ענק,

עם חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

בית ספר ששמו הלך לפניו ברוך ה',

מאה מורים היו בבית הספר.

ואז תלשו אותי משם,

למרות שנהניתי כל יום למרות שהיה קשה.

01:33:00

ואז הציעו לי את גבעת וושינגטון כראש

מכללה להכשרת מורים ומנכ"ל הקמפוס.

זה תפקיד של שלושה אנשים אבל הם,

הניסיון שלהם שהיה הקודם, היו בעיות

שאחר כך אמרתי שזה לא פייר למפקח שהציע

לי את זה, הוא אומר "אז למי אני אציע?".

טוב בקיצור, עשרים וחמש שנים

הייתי ראש המכללה ומנכ"ל הקמפוס,

01:33:30

אבל באמצע במשך שלוש שנים יצאתי

מטעם הסוכנות כראש המחלקה

לחינוך יהודי באירופה,

בעיקר גרנו בפריז.

זה המקום שהיו

חצי מיליון יהודים.

והארצות הפרנקופוניות אבל

גם האחרות, חוץ מאנגליה.

חזרתי אחרי זה לגבעת

וושינגטון עד הפנסיה.

01:34:00

זה הסצנריו.

-וגם בנית משפחה.

גם בניתי משפחה, המשפחה זה

גם כן סיפור שלי, עוד דקה.

בקיץ לא ישבתי בבית,

הלכתי להיות מרכז קייטנות,

אז ריכזתי קייטנות בגן יבנה, אז היו קייטנות

מטעם משרד החינוך, אז הם שולחים את המדריכים.

אחת המדריכות שהייתה לי,

חנה מנדל,

01:34:30

ובמשך הזמן התחתנו בשנת 63'.

ואחר כך ב-64' נולדה

סיגלית הבת הבכורה

שהיא היום ראש מכללה להכשרת

מורים בירושלים "אפרתה",

דוקטור בהצטיינות בלשון.

הבן יקי,

01:35:00

שהוא היה בצבא, רב סרן.

השתחרר לא מזמן

וגם הוא בוגר המכללה לחינוך גופני

ועכשיו עובד בחינוך.

אחר כך אורנית,

אורנית מורה גם כן בעלת תואר שני.

01:35:30

לדאבוני כאן היה, אני קורא לזה אסון.

היא התאלמנה לפני 15 שנים.

כשהבן הבכור היה בן חמש. יש לה ארבעה ילדים,

הבת הקטנה הייתה בבטן שלה.

עם בכור משכמו ומעלה,

בריא היה לדעתי כמו שור,

01:36:00

אבל בשבת לפני חמש עשרה שנים

עלה הביתה מבית הכנסת,

נשכב על המיטה, דום לב וזהו.

אז היא מתמודדת עד עכשיו,

אנחנו עוזרים לה כמה שאפשר.

אני רואה אבל שבאמת גם הילדים אחריך

הפכו כולם ל.. -כולם בחינוך,

01:36:30

למרות שהם הצהירו כולם שהם מורים לא יהיו.

-אנשי חינוך.

גם הבן שהוא היה בצבא 25 שנים,

היה בתפקידים בכירים וזה.

עירית היא הבת הקטנה גם היא מורה,

בעלת תואר שני.

זאת הבת של הבכורה וזה הבן של הבכורה.

-ויש עוד בן הם שלישייה.

01:37:00

שלישייה, כן שלישייה.

שלושתם היו בצבא,

שניהם השתחררו,

הבן השלישי אוטוטו מגולני.

לא לזלזל בשום דבר.

להכיר בניסים גלויים ונסתרים,

01:37:30

זה לא רק עניין דתי.

זה עניין אמונתי.

ואני בא מיהדות מצרים וביהדות מצרים

אין חילונים ואין חרדים, יש יהודים.

יהודים מאמינים.

אז האמונה היא למעשה

01:38:00

עושה טוב לנשמה ולגוף.

בלי אמונה אדם מתמודד עם דברים

שהם מעבר לעניין האנושי.

אני מאחל להם

שיהיו נאמנים לעצמם,

למולדתם וירבו בישראל.

תודה רבה דוקטור בטש,

לעונג היה לנו.

ד"ר אברהם בטש

מראיינ/ת -
מירי שרף
אורך הסרטון:
01:30:27
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קהיר
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

ובכן, שמי אברהם,

במצרים קראו לי אלבר

או הכינוי שלי ברו.

נולדתי ב-27.10.1938

בקהיר.

אימי מבית עבדי,

שזו משפחה חלמית

שהגיעו למצרים שנים

רבות לפני זה.

לצערי הרב אני התייתמתי

מאבי בגיל 5.

כלומר אבא, זכרונו לברכה,

היה סוחר בבתים

כמו רוב היהודים במצרים,

לא רוב אבל הרבה.

וזה בדיוק כשאחי הקטן, אנחנו...

האח הקטן הזה שהוא נולד

באותו זמן שאבא נפטר,

אחות ואני, ואימא זיכרונה לברכה

למעשה היא שגידלה אותנו.

כמובן שאלה דברים קשים כלומר,

זה לא מקום שיש

ביטוח לאומי או ביטוח לא לאומי,

אבל יש קהילה.

אני הייתי תלמיד בית

הספר הישראלי היסודי.

גרנו באזור שהוא מעמד בינוני,

בא-דהאר

ושם.. משם הלכנו לבית הספר היסודי

אני הייתי תלמיד בית

הספר הישראלי היסודי.

גרנו באזור שהוא מעמד בינוני,

בא-דהאר

ושם.. משם הלכנו לבית הספר היסודי

זאת ישיבה, קהילה,

בית כנסת, בית מדרש,

עזרה לזולת.

היו רבנים.. הקים את הישיבה

הזאת למעשה החכם אהרון שוויכה.

אני הייתי עם אבא שלי

כמובן עד גיל 5,

אני זוכר דברים מסוימים. למשל,

בשבתות הוא היה חזן בבית כנסת

מסוים גדול, אני הייתי

עומד על הכיסא הגדול לידו,

זה זכור לי היטב היטב.

אני זוכר את החיוך שלא מש מפניו,

גם בימיו האחרונים.

אמא התמודדה עם הנושא

הכלכלי בקשיים רבים,

אבל כאמור מהישיבה כנראה

היה מישהו שעזר מידי פעם.

עכשיו יצוין שכל

המשפחה של אמא עלו ארצה

ב-49', 50', 51',

זה שבעה שמונה אחים.

אבל דוד אחד נשאר

במצרים יחד אתנו,

הדוד אלי, זכרונו לברכה,

עד ליום של היציאה.

ונגיע ליום של היציאה עוד מעט.

היה קשר הדוק בינינו, אבל אמא

לא הסכימה להיות נזקקת לאחיה.

אני לא הבנתי את הדברים,

אבל גם לא דיברנו על זה.

בגיל 12 בקיץ

בא יהודי אל אמא מהישיבה,

ישיבת "אהבה ואחווה",

אז קראו לו דוד עג'מי, אחד הגבאים,

היו שם הרבה גבאים.

היום זה לא עג'מי אלא סבתו,

כולנו מכירים את משפחת סבתו,

את הרב חיים סבתו והספרים שלו,

אלה הילדים שלו,

והוא נפטר אולי לפני שנתיים.

גם כאן היה בית כנסת

שבא והמשיך את זה.

בא ושואל את אמא ואומר לה

"את רוצה שהילד יעבוד במשהו בקיץ?",

אומרת לו "כן". אז הוא אמר לי

"תשמע, אתה נוסע כך וכך בטראם

ומגיע לחנות הזאת,

חנות של אנטבי,

חנות של צעצועים

וכל השמונצס שבעולם".

ושם תעבוד במשך החודש הזה והוא

ישלם לך משכורת בסוף החודש".

אבל כמו שאמרתי היו הרבה יהודים יקרים

וטובים אז יש אנשים שלא מבינים את המשמעות,

ואז עבדתי חודש שלם,

נסיעות בטראם זה עולה כסף הלוך וחזור,

יום זה שמונה עשר שעות. עבודה קשה,

לעלות לפעמים לבוידעם שם למעלה,

עם שלושים שלבים של

סולם ועוד ועוד.

לאכול משהו, פיתה עם חתיכת גבינה.

סוף החודש נתן לי גניה, לירה.

ברור שגינה זה הרבה כסף

במצרים בזמנו, אבל גינה

בכל זאת זה לא בשביל חודש, כי ההוצאות

היו בערך שלושת רבעי גינה מינימום.

שאל אותה, את אמא "כמה שילם לו?",

אמרה לו "גינה".

הוא נדהם. אמר "אל תשלחי אותו,

שיבוא לדבר איתי מחר בישיבה".

באתי והוא אמר לי "תשמע, אתה רוצה

ללמד את הילדים הקטנים שבאים ללמוד כאן

בקיץ עכשיו עברית?

לקרוא א' ב', הם לא יודעים",

מי אלה הילדים? צריך להגיד. היהודים למדו

בבתי ספר יהודים, היו ארבעה חמישה בתי ספר,

אבל יחד עם זה היו בתי ספר

הזרים, הצרפתים, האמריקאים.

בדרך כלל היהודים

הלכו לאליס'ה פראנסה

או לחול דפרר שזה האחים הנוצרים.

שם זה היה משטר קשה מאוד,

האליס'ה פראנסה זה חופשי.

למדנו פחות שעות, הם למדו הרבה יותר שעות,

היה מאוד מאוד מאוד קשה להם,

בסך הכול עברית לא ידעו,

תפילה לא ידעו,

והישיבה קלטה אותם אחרי הצהריים,

חוץ מאשר בקיץ,

קלטה אותם בין ארבע

לחמש ולמדו שם.

ואני הייתי בגיל 12 מורה לילדים שבאים,

הם עוד לא יודעים שום דבר

אז יש א', קמץ וכו' וכו'.

אבל בישיבה יש גם לימודים

מאוחר יותר לגדולים.

אני הגדול למדתי כבר

מחמש וחצי שש וחצי,

בכל אופן אלה השעות של הילדים

הגדולים שהרבנים שהיו היו מלמדים.

אני למשל למדתי אצל שני רבנים, הרב חיים דואק

זכרונו לברכה, והרב סעד מוניר זכרונו לברכה.

כך שמארבע הייתי בישיבה עד הלאה.

היו המון תלמידים עד כיתה ח',

עד כיתה ח',

אז למדנו גם עברית,

ברור, למדנו עברית,

תפילה, אבל ככה מעט מעט.

בישיבה חוזק הדבר אצל

החברים שבאו לישיבה.

לא כל אחד בא לישיבה

אחרי הצהריים,

כי הרי בסופו של דבר צריך להכין

שיעורים וכן הלאה, זה מאמץ.

בקיץ הזה עבדתי,

שילמו לי שלושה גינה על העבודה שעשיתי.

זה הרבה כסף, אז זה כנראה היה משהו

כמעין עזרה, ככה אני מתרגם את זה.

אבל אחר כך המשכתי כל

השנה לעבוד בין ארבע לחמש

ועליתי כיתה לכיתה א',

כיתה ב' וכך הלאה.

בגיל קרוב לבר מצווה,

כלומר נניח 12 וחצי, קצת יותר,

הרב חיים דואק, זכרונו לברכה,

לא ידע בן כמה אני

ושאל אותי אם אני מוכן ללכת

ללמד בשיעור פרטי ילד מהאליס'ה

לבר מצווה, אמרתי לו "כן".

נתן לי את הכתובת

ואני עוד לא הנחתי תפילין,

אבל לא הייתה לי בעיה.

אז למדתי להכין תפילין. סך הכול

מה זה להכין אותו לבר מצווה,

קודם כל לדעת לקרוא אותיות בעברית,

תפילה, ברכות, מינימום מסוים.

להניח את התפילין, מה זה תפילין,

להניח את התפילין.

בבית הכנסת לא היה מפטיר.

מפטיר זה בכלל לא שייך

לספרדים מהבחינה הזאת, אבל כאן זה קודם

כל זה מצוין, אז כולם עולים להפטרה.

אז הוא עולה לתורה מאיפה שעולה,

אומר את הברכות, גם זה מאמץ.

וכמובן, זה לא יום יום שהוא לומד,

פעם בשבוע לשיעור פרטי.

אז במשך שנה

שנה ומשהו הכנתי אותו

ומיד קיבלתי עוד פניות.

ואז התחלתי למעשה להיות מורה

מכין לבר מצווה, בגיל 13, 14.

בגיל 15 הייתי המרכז של הלימודים בישיבת

אהבה ואחווה אחרי הצהריים ובקיץ כולו.

כך גם לימדתי תקופה מסוימת

באזור שנקרא הארט אל יהוד,

זאת אומרת הגטו היהודי,

שם לפי הבנתי זה אוכלוסייה

במעמד נמוך יותר.

היה גם בניין ענק, בית ספר היה,

או לא בית ספר של יהודי בשם קרין.

ושם לימדתי כל יום בערב,

נסעתי בטראם לשם,

ולימדתי ארבע פעמים בשבוע.

כל פעם קבוצת ילדים שבאו למדרש של קרין.

יש תמונה כזאת שאני עומד שם עם כמה

ילדים בכותר הזה, כותר זה בית מדרש.

כך שהייתי עסוק מאוד עם הלימודים.

עכשיו מה עם הלימודים שלי?

אחרי היסודי, אחרי כיתה ח',

הלכנו לקולג' פראנסה,

שזה היה סמוך לבית שלי,

מרחק של הליכה עשר דקות.

שם למדנו שנתיים, זה כמו שאנחנו

מדברים היום על חטיבת ביניים.

ואחר כך אליס'ה פראנסה בבאבלו,

זה רחוק מהבית,

זה מקום אקסקלוסיבי יותר האזור הזה,

שם אגב רוב התלמידים שהיו לי.

כי אלה לא הגיעו מאהבה ואחווה,

הם תלמידי אליס'ה פראנסה מכיתה א'.

אני באתי לאליס'ה פראנסה לקראת הבגרות,

זאת אומרת השנתיים הנוספות

ושם אפילו תלמידים ראו אותי

בחצר כי זה היה בית ספר ענק,

היו 3,000 תלמידים,

אולי אולי מתוך 3,000, 2,800 יהודים.

וזה בנים ובנות,

כלומר עם גדר כזאת.

שני בתי ספר של אליס'ה

פראנסה באותו מקום,

אני אפילו לא יודע אם

הייתה את אותה הנהלה.

התלמידים שאני מלמד

אותם יודעים שאני מורה,

אף אחד לא יודע בן כמה אני עד שלאט

לאט רואים אותי בחצר עם החבר'ה שלי.

ילד בן 15, 16.

ואז אחד אמר לשני, הם לא הכירו,

אבל הכירו בבית הספר דרכי,

ואז הם ידעו שאני צעיר אבל

זה כבר לא היה אכפת לאיש,

כי הילד הראשון שהלכתי, אני הלכתי ולא

ידעתי מה לדבר, מה להגיד, איך להתחיל.

בקיצור, הדבר הזה הוביל לכך שלמעשה

אני פרנסתי את המשפחה מגיל צעיר.

וגם כאן.

איך הייתה הקריאה מהתורה?

-לא הוא צריכים לקרוא בתורה,

להגיע לקרוא בתורה זה...

תביני, כמה ימים יש בשנה?

52 שבועות, 52 שיעורים,

כשבן אדם לא יודע עוד אחת, הוא צריך

לדעת לקרוא, לדעת ללמוד את התפילה,

הכוונה שלי היא לא רק להניח תפילין

ואחר כך להניח אותם בארון.

הרי גם לא זאת הכוונה של ההורים.

כי במצרים לא היו חרדים אבל גם

לא היו חילונים, היו יהודים.

המושגים חילוני וחרדי לא קיימים.

היה אדם דתי ויהודים,

כולם יהודים אבל יש אחד שמקפיד על

כללים מסוימים ויש אחד שמקפיד פחות.

אבל חרדי במובן הקיצוני

הזה וגם סממנים לא.

היו גם מכל העדות אגב שם,

היו תימנים

היו חאלבים, היו אשכנזים

וכל אלה היו בכיתה.

באליס'ה פראנסה היו בכיתה

שלושים וכמה תלמידים,

אז היה ערבי אחד, ארמני אחד

או שניים, אלה היו

עשירי מצרים כי זה

בית ספר שמשלמים לו.

איך היו היחסים בין בני הקבוצות השונות?

-חברים טובים.

יש לי תמונות כאן שהיינו מטיילים

בג'יפ של הגוי הזה, אוסמה,

שהוא היה בנו של

הקצב של המלך פארוק.

תביני לפני עבד אל נצר הייתה ממלכה,

המלך פארוק, אבא שלו פואד.

זו התקופה של השלטון העות'מאני,

הרי אלה היו טורקים,

פארוק אביו ואחרים.

אז היה לו ג'יפ,

אז היינו נוסעים לטייל.

היה אחד שאני לא יודע מה הוא ומי הוא,

הוא היה מבוגר מאתנו אבל הוא היה גולם

אבל הוא היה בא לבית הספר והולך.

הוא היה בא עם נהג שהיה מביא אותו,

כל פעם בא עם חליפה מעונב ומגוהצת

ובאותו הצבע של החליפה היה האוטו,

כלומר זה לא..

ואיך אתם התלבשתם? איך היה הלבוש?

-רגיל, רגיל.

ביסודי היינו עם סינר כזה,

כיתה א' ב'. אבל בקולג',

באליס'ה פראנסה ככה.

לא היה לבוש יהודי מיוחד?

-לא, לא, לא.

מודרני?

-לא.

עכשיו, אמרתי ישיבה,

אמרתי אני דתי,

עכשיו הולכים לבית

ספר צרפתי, חילוני.

חילוני כלומר?

-ברור.

ואז...

איך לשמור שבת?

אז כל הכיתה שהייתה, רובם באו

מהאל קור דה קומינוטה הישראלי

היינו בכיתה הזאת, בכיתה

ט' ואז נכנס מסייה המנהל

ואומר "מי כאן שומר שבת?"

שמונים אחוז מהכיתה הצביעו. הוא כמעט

התעלף, אז הוא אומר "לא, לא, לא, לא, לא".

בקיצור, הם לא חיללו שבת

אבל הם לא היו דתיים.

היינו ארבעה שנשארנו שלא כותבים בשבת

והיה אישור של ההנהלה, לא כותבים בשבת.

עברנו לאליס'ה, עוד פעם הסיפור מחדש,

אבל אותם ארבעה הפכו להיות שלושה, כי נשברים.

בייחוד באליס'ה,

שבת זה היום הארוך ביותר.

והמקצועות מתמטיקה,

אנגלית, ביולוגיה.

נניח בימים אחרים יצאנו מבית הספר בשתיים,

כאן זה ארבע וחצי חמש.

עכשיו ביום שישי היה השיעור

האחרון באותו יום, ביולוגיה.

אני מגיע לבית הספר

ביום שישי עם בגדי שבת,

עם מעט מחברות או

ספרים שצריך ועט.

הגיע זמן השבת, אני מניח את

זה על השולחן, שמתי את העט

וגמרתי קיבלתי את השבת.

חבר, שהוא היה בין הארבעה אבל נשבר,

היה בא ולוקח את המחברות, הספרים והעט

ואני הולך כמו מלך לבית הכנסת יחד עם כולם,

בית כנסת "שער השמיים" זה שכולם

ראו בטלוויזיה הרבה פעמים.

זה הבית כנסת הגדול במרכז

המדינה למעשה, "שער השמיים".

כשמראים אותו עכשיו ורוצים לדבר על בית

כנסת שנשאר במצרים, זה בית הכנסת.

אז כולם רצים בבית הכנסת,

נכנסים לבית הכנסת כולל הארמני,

נזכור שגם הבנות היו בבית הספר,

מלא בנות.

כשיוצאים מבית הכנסת הזה בערב

שבת סגרו את כל הכבישים מסביב,

התנועה לא יכלה לעבור כי היו מאות

רבות, רבות, רבות שהצטופפו שם.

זה גם היחסים של המצרים וכך הלאה,

כלומר אנחנו הרגשנו טוב.

אני חושב שמבחינת הלימודים,

העבודה, הפרנסה של הבית.

אולי גם עוד מילה.

הנסיעה הייתה רחוקה מהבית,

בשבת הייתה הליכה

של כמעט שעה.

אני לא זוכר שבת שהלכתי לבדי.

היו חברים שנוסעים, אבל ליוו אותי.

בכיתה י"א נשארנו שניים,

שלא כתבו בשבת.

אבל אומר לך שזה תענוג גדול?

לא.

אז במוצאי שבת, הייתי הולך לחבר

והיינו יושבים ולומדים והוא היה עוזר לי מאוד

בדברים שאני לא כתבתי, מסה.

המורה שהיה לביולוגיה,

היה רואה אותי שם את זה,

הוא היה כזה מורה חביב,

אז הוא אומר "אבונה".

אבונה זה בתרגום אבא שלנו,

אבל הכוונה כאן לאיש דת

נוצרי שנקרא אבונה.

"אבונה, השבת נכנסה?"

אומר לו "כן".

"טוב. לכבוד אבונה

כולנו הולכים הביתה".

זה היה עוד איזה חצי שעה, שעה קודם,

אבל אז צריך להגיע לבית הכנסת.

זה האליס'ה פראנסה.

עכשיו לגבי אבא

אני לא יודע הרבה.

ומוזר שלא התעניינו,

אולי התעניינו אבל..

אני הכרתי את האחות שלו ואת

הילדים שלה, אבל לא היה לנו קשר.

מה היה שמו של אבא?

-אבא היה יעקב בטש הלוי.

על שמו גם בני, שיחיה,

יעקב גם כן.

הוא כנראה נפטר מאירוע

מוחי כי אני זוכר

שהפה שלו התעקם,

אבל עם חיוך.

אמא, היא ילידת קהיר בעצמה,

היא הייתה ילידה 1915.

נדמה לי כן,

אבל לא משנה.

שמה?

-אסתר, משפחה עבדי.

דיברתי קודם על משפחת עבדי שממנה באה,

אבל היא ילידת קהיר, ילידת מצרים.

היא.. טוב שחזרתי לזה,

נשאלת שאלה באופן טבעי,

כל המשפחה עלתה לארץ,

מה הגברת אסתר בטש עושה כאן?

הדוד גם כן, אני לא יודע

אם היו סיבות מיוחדות,

אבל כנראה משהו גם בשביל לא

להשאיר את אסתר לבדה.

אז הקונספציה של החיים שלה,

הייתה השכלה, לימודים.

היא בעצמה לא זכתה

לראות בית ספר,

למרות שיש לה שתי אחיות

שאחת למדה גם בתיכון אז.

אבל האישה הזאת אינטליגנטית

וכל מהוויה, הלימודים

של הילדים והשכלתם,

ולכן לא עולים לארץ כי השמועות

תביני מההורים שלה ומהאחים שעלו,

שעלו בשנת 49', 51',

למדו בסכייה, באוהל.

באיזה בית ספר, מה בית ספר עכשיו?

לכולם לא היו ילדים קטנים,

לא היו כן,

היו כמה שהיו להם ילדים קטנים.

אבל היא, לא ולא לא.

והיא נשאה את העול הזה

עד שהייתה מלחמה.

מבצע קדש ב-56',

אז הייתה הפיכה,

הדיחו את המלך פארוק

וקם מנהיג הנשיא מוחמד נגיב

וגם אותו הדיחו,

וגם עבד אל נאצר. כאן אני

נכנס לתמונה על עבד אל נאצר.

אגב מוחמד נגיב אני חושב שאם הוא

היה נשאר או היו משאירים אותו,

אני חושב שלא היינו

נתקעים במלחמות נוספות,

היה הולך לעשות שלום.

הדברים הראשונים שעשה לקהילה היהודית,

הוא שביקר בבתי כנסת, באותו בית כנסת

של "שער השמיים", מצולם שם ומדבר.

אבל מהר מאוד הדיחו אותו

ועבד אל נאצר עלה לשלטון.

הזכרת קודם גם תחושה שבערב

שבת הגיעו רבים לבית הכנסת

והייתה תחושה של ביטחון.

אתה יכול להרחיב עוד לגבי היחסים שלכם

עם הערבים המצרים?

-תראי בבניין שגרנו היו גם ערבים,

גם קופטים, גם יהודים,

באזור כולו אין,

זה לא הראט אל יהוד, הגטו היהודי.

גם שם היו ערבים,

באזור הזה, מעט.

הדומיננטיים היו יהודים.

אבל איפה שגרנו,

לא הלכנו עם כיסוי ראש.

הכיפה הייתה בכיס, זה תמצאי

גם היום יהודים שהם לא דתיים,

זה לא הראט אל יהוד, הגטו היהודי.

גם שם היו ערבים,

באזור הזה, מעט.

הדומיננטיים היו יהודים.

אבל איפה שגרנו,

לא הלכנו עם כיסוי ראש.

הכיפה הייתה בכיס, זה תמצאי

גם היום יהודים שהם לא דתיים,

אז החיים היו מעורבים ויכולתם

ללכת בחופשיות לבית הכנסת. -כן.

איזו עוד חיים יהודים קהילתיים מלבד

הישיבה הזאתי של "אהבה ואחווה"?

תראי הייתה את תנועת בני עקיבא.

היינו כמה ילדים שמתאספים אצלנו בבית כל שבת.

מגיל מסוים, אני לא זוכר בדיוק

כי זה לא היה אינטנסיבי.

היה מכבי.

מכבי, מכבי כדורסל.

ובבניין שלנו הייתה משפחת

כהן ששניים מהבנים

היו שחקנים של המכבי כדורסל,

מוריס וויקטור.

ומי מהחבר'ה לא הלך לראות משחק

כדורסל במוצאי או אני לא יודע מתי.

אבל אמרתי קודם שהיה קשר

טוב ויפה עד רגע מסוים.

המשחק הגדול ביותר של מכבי

אחרי משחקי הליגה והרגילים,

זה היה מול קבוצה של הצבא,

שקראו לה אל גזירה.

במשחק הזה היית רואה את

היציע עם אלפי חיילים,

ומקום קטן כזה ליהודים שם בצד,

זה היה למכבי.

כל זמן שהם מובילים אין בעיה,

ברגע שהם מגיעים לקצה

שאוטוטו עומדים לנצח

אז היה קצר בחשמל.

ואז מסכנים השחקנים היו

חוטפים מכות, היו נפצעים.

אבל כשזה היה חוזר וזה הסתדר,

היו עושים את זה עוד פעם ועוד פעם.

אין דבר כזה לראות את ה.. להגיע

לרגע שיש משחק כזה ושאנחנו לא נלך.

אני בעצמי שיחקתי במכבי ילדים,

מכבי כדורסל.

זה לא תמיד, כי מתי היה לי?

אני עובד.

אבל היו מעין שבוע

ספורט, שבוע נופש,

שבוע זה.. בתוך בית הספר,

המסגרת החברתית.

אז כך שגם מכבי,

גם בני עקיבא.

ומה עוד יכול להיות מבחינה יהודית?

חגגנו חגים, לא בינינו סוכה בבית,

אבל הלכנו לבית הכנסת,

כל בתי הכנסת הקימו סוכות אז היינו הולכים.

עכשיו ישיבת "אהבה ואחווה" הקימה סוכה

שגם אנשים, מי שרוצה לישון שם, בא וישן.

לא היו הרבה,

אבל באו לישון כמצוותם.

אוכל, מביאים אוכל יושבים ואוכלים.

אבל הישיבה או בית הכנסת דאגו לכך שיהיה

פיתה עם משהו כדי לברך.

כך שהחגים לא הייתה שום בעיה, שום בעיה.

בשבת הייתי בבית ספר,

עם חליפה אבל.

הלכתי לבית הספר כמו

שהולכים לבית כנסת בשבת.

ברור חוץ ממני ומאלה התלמידים של אליס'ה, כל

היהודים הלכו לבתי כנסת, היו בתי כנסת מלאים.

אתה מדבר באמת על מסגרות קהילתיות,

אני שואלת אם היה משהו משפחתי יותר בשבת?

עם אמא, האח והאחות.

-אהה.. לא אנחנו היינו בבית..

היה מפגש עם המשפחה של הדוד,

אבל היינו בבית.

שבת היינו בבית עם קידוש עם שירים,

עם שמחה וריקודים.

ומה היה על שולחן השבת?

-נורמטיבי לגמרי.

תראי במשך השבוע

אני לא זוכר אם היה עוף

או לא עוף, היה אוכל.

לא.. הדבר הזה לא הטריד אותנו זה הטריד

רק את אמא, אנחנו אף פעם לא ידענו מה.

לא היה חסר אוכל,

לא הרגשנו רעב.

תראי מאחר שהשכר שקיבלתי,

על התלמיד הראשון לבר

מצווה זה היה גניה לחודש,

סך הכול מה עשיתי, ארבעה שיעורים,

את מבינה זה היה המחיר.

אני הייתי לוקח את הגניה

הזה בסוף החודש ונותן לאמא

והיא הייתה נותנת לי דמי

כיס לנסוע בטראם וזה.

אבל זה היה ברור,

כלומר אמא היא המסגרת,

אמא היא הדומיננטית,

וכך שקיבלתי עוד תלמידים,

שלושה ארבעה תלמידים, אז היו כמה לירות

טובות, אז הייתי בא עוד פעם ונותן לה.

לפעמים היא הייתה רוצה להראות לי,

רצתה להראות לי שהיא עוקבת אחרי,

אז היא הייתה אומרת "מה עם דידיו?

קיבלת מדידיו?",

היא יודעת, אומר "כן אמא",

הראשון זה היה מדידיו,

היא לא זכרה את כולם אבל..

חוכמת חיים זו אסתר בטש,

אהבה את הבריות זו אסתר בטש,

עזרה לזולת זו אסתר בטש.

אסתר בטש לא ידעה קרוא וכתוב,

סיפרו איזו סיבה כלשהי למה היא לא הלכה

לבית ספר, אני עד עכשיו לא מאמין לזה.

כי אמרו שהיו לה בעיות עיניים,

אז הרופא אמר שלא טוב שהיא תלך לבית ספר,

לקרוא וזה וזה... כי עשו

לה ניתוח בעין אחת שהלכה.

בעין השנייה אמרו לה שהראייה שלה

תלך ותדעך, לכן לא צריך להתאמץ.

אני לא מאמין לזה,

מהן הסיבות האמתיות אני לא יודע.

אבל היא לא הייתה צריכה השכלה ולכן

כל החיים שלה הם ההשכלה של הילדים.

אחיך ואחותך גם הם למדו?

-כן.

איפה? -אחי למד רק בקומינוטה,

כלומר הוא גמר עוד בכיתה ז' או ח'.

אחותי הייתה.. סיימה

את הפרובה, כלומר י"א.

ועלינו, כלומר אנחנו נקטענו,

הרי אני הייתי בי"ב,

בגרות כן אבל אין לי אפילו תעודה

מזה כי כבר הייתה המלחמה.

יש את ה.. זה נקרא דאדיה, דאדיה זה..

נאמר כמו בוגר חטיבת ביניים.

כי זה עוד לא היה,

גם הבחינות היו בחינות ארציות,

כמו שעושים כאן בגרות ולא בבית הספר,

במרכזים ענקיים כאלה.

אנחנו בשנת 56', כן.

אחרי הפלת משטר אחד,

עלייה של משטר שני, בדרך למשטר שלישי.

איפה זה מוצא את היהודים בקהיר?

איפה זה מוצא אתכם?

הרבה יהודים היו בבית סוהר.

הרבה יהודים היו בבית סוהר.

וגם התעללו בהם.

מלקות, אכזריות.

ידענו שאוסרים יהודים, מה עושים

שם אנחנו לא ידענו. אני לא ידעתי.

אבל אני בשלי, ממשיך ללכת ללמד תלמידים לבר

מצווה, הולך לישיבת "אהבה ואחווה", רגיל.

גם הדוד שלי אגב עסק בחינוך,

הוא היה גם מעין מנהל,

ומנהל אדמיניסטרטיבי של בית

ספר יהודי בהארט אל יהוד.

והגיע המלחמה, אחרי המהפכה,

הייתה המלחמה.

כשהפציצו בסיני בסואץ,

אני הייתי אצל תלמיד

ברחוב ראשי, שגר ברחוב ראשי, בבניין הגבוה

ביותר של מצרים דאז, 14 קומות, היה כזה.

זה חשוב לי לציין כי זה

הסיפור האישי שלי אחר כך.

ופתאום פוף חושך אבל העולם כולו הואר,

זה היה קומה 7, 8.

אז ישראל הפציצה את מטר אל-מאזה,

את שדה התעופה אל-מאזה בקהיר.

היו פנסים שירדו מהשמיים כמו..

כל אחד כמו שמש.

ואני מלמד את הילדים, בספר

שקראו לו "עלה", לעלות כן?

יוסי עולה לארץ ישראל...

ואני לא.. לא.. זאת אומרת, לא מפחד.

חשיבה של ילד,

למרות שהייתי בן 17 כבר, 16, 17.

ואז בתקופה הזאת שאחרי המלחמה

לא היו בתי ספר ליהודים.

כל בתי הספר הזרים נסגרו, האמריקאים,

הצרפתים הכול, היהודים כמובן.

הילדים היו בבית, השתגעו,

אז חיפשו להעסיק אותם.

אז אני לימדתי ערבית ולימדתי עברית,

מהבוקר עד הערב.

הרבה כסף הרווחתי אבל מה,

פחדנו להוציא כסף,

אז הלכנו לבזבז אותו. לעבוד קשה

לקבל אותו ולעבוד קשה לבזבז אותו.

אז קנינו חליפות, ככה אלגנטיות

מהחנויות הכי הכי יקרות,

קנינו דברים.. שטויות.

נגיע עכשיו לנקודה האישית.

החליטו אמא והדוד לעלות ארצה.

דיברת על 56', לא הזכרת את 48' ואיך היה

היחס ליהודים בעקבות הכרזת המדינה והקמתה.

ב-48' אני הייתי בן 9,10,

לא יודע לומר לך.

אישית לא השפיע עליך?

-לא, לא, לא. תראי הדודים שלי..

דוד אחד היה לו,

היה סוחר בדים בחנות גדולה,

השני עבד בחנות ענקית של היהודים.

תראי, רוב הכלכלה הייתה של היהודים,

החנויות הענקיות כמו לאפייט בפריז למשל,

לא ברמה הזאת אבל ברמה של מדינה כמו מצרים

זה סקרן, זה יהודי,

שמלה יהודי, בן זיון,

זה בן ציון כן? בן זיון זה יהודי,

טוויק סיטונאי של מה לא..

לא זו בלבד אלא הרבה

יהודים עבדו שם,

כלומר הקהילה גם פרנסה את

עצמה ככה מכל הכיוונים.

היו עשירים מאוד מאוד, הקימו את בתי

הספר אני מניח, אבל אין לי מושג.

העזרה נתנה שם מגופים וולונטריים,

הייתי אומר פילנתרופים.

ועוד לפני כן, בימי מלחמת

העולם השנייה הרגשתם משהו?

אני.. דבר אחד, כן.

מה זה בעולם השנייה אני הייתי תינוק.

אבל אני זוכר ש.. גרנו

בקומה ראשונה קומת קרקע,

כל הבניין ירד אלינו, כי מולנו הייתה

משפחה קופטית אבל היא הייתה סגורה,

אז היו נכנסים אלינו הביתה כולם ואז אמא

הייתה אומרת תיכנס מתחת למיטה.. מתחת למיטה.

וכשנגמרה האזעקה חוזרים לחיים הרגילים.

זה היו גם הערבים וגם האחרים.

כולם ביחד?

-כן.

סיפור מאוד מאוד מעניין

היה בבית של הדוד שלי.

לפעמים עזבנו את הבית כאן והלכנו אליו, בשביל

להיות ביחד, הוא גר בקומה שנייה. היינו שם..

אבל גם הערבים שהיו

שם היו יורדים אליהם.

יום אחד שהיו אזעקות והם לא ידעו,

הדוד או הדודה שם שאלו

"למה לא ירדו היום? מה יום יומיים?",

התחלנו לפחד, זאת אומרת הם התחילו, אני לא..

"למה לא באו?"

והם היו בקשרים טובים.

אחרי כמה זמן בת אחת

מהמשפחה הזאת, הבת הבוגרת,

באה לספר לאשת דודי, ראשל

"את יודעת למה לא ירדנו?",

"לא, אני לא יודעת",

אומרת "אחי נמצא בבית".

מי זה אחיה? קצין בצבא המצרי.

ערק מסיני והגיע לבית שלו.

אז אף אחד לא ירד,

אף אחד לא ידע שום דבר.

על איזו שנה אנחנו מדברים עכשיו?

-מבצע קדש, אחרי מבצע קדש.

זאת אומרת, אחר כך

חשבתי אמרתי, בשביל מה?

אני מבין למה הצבא המצרי זה לא צבא,

היום זה אחרת לגמרי.

אבל אז היו עריקות רבות,

אנשים היו מספרים שרצו יחפים,

כלומר הקשר היה בסדר כל

זמן שלא הפרענו להם.

אבל שנאה הייתה.

כבר הייתה שנאה.

וזה תרם להחלטה של האימא

ושל הדוד לעלות לארץ? -כן. כן.

אבל מה. תמיד יש קשיים.

יציאת מצרים זו לא יציאה כמו של כל מדינה.

אז קודם כל בארץ ביקשו

קבלת אחריות על המשפחה

שתבוא, איך קראו לזה,

שכחתי את שם.

ואוקיי הגיעה בקשה,

אחר כך לנו, לא למשפחה של הדוד,

לנו הייתה פריווילגיה ענקית בהתחלה,

כי אבא זכרונו לברכה דאג

שיהיה לו מעין גרין קארד כזה.

כי הוא בא גם כן מסוריה האזור,

סוריה טורקיה.

אז היינו תושבי מצרים.

לא אישרו לנו לצאת.

אחר כך היה תהליך שהיינו צריכים לוותר

על הדבר הזה, ואז נתנו גם לנו.

וכשנתנו לנו ולהם אז החלטנו שנוסעים.

התארגנו לנסיעה.

נעזרתם באיזשהו גוף

יהודי, ישראלי?

אני חושב שכן אבל לא אני עסקתי

בזה אלא הדוד שלי עסק בזה.

וגם בנושא של העברת

המטען ומכירת ה..

זו לא הייתה מכירה כי

הדירות היו בשכירות.

הגענו אם כן להחלטה שנוסעים.

אלא מה, האונייה צריכה

להפליג מחיפה..

מאלכסנדריה ליוון לפיראוס,

זה המסע שלנו.

בא הדוד שהוא גם כן אדם דתי

ואמר "חבר'ה אנחנו ניסע בשבת",

אמרתי לו "לא דוד אני לא נוסע בשבת,

תיסעו אתם לאלכסנדריה

ואני במוצאי שבת אבוא ברכבת לנמל",

הוא אומר "לא, לא, לא.

תשמע ניסע ברכבת זה פיקוח נפש",

הוא לא ידע כמה שזה פיקוח נפש.

הוא לא ידע כמה פיקוח נפש.

אז לא נסענו בשבת לאלכסנדריה,

אז כל החברים

והיהודים שנותרו היו

בבית אצלנו להיפרד.

ואני המורה הדגול,

הלכתי לענות לצרכים

של המשפחות שעזבתי ואני נוסע והם נשארו עם

הילדים בבית ורצו מישהו שילמד אותם משהו.

אז הלכתי לפגוש בחורה

שהייתה תלמידה שלי שנתיים.

ידעה עברית וחברה של אחותי,

בגיל אחותי.

וקבענו רק בשביל להגיד לה.. לעודד אותה

שתלך מכאן ושם והם יגידו לה לאן ללכת.

איפה קבענו? תחת הבניין

הזה של ה-14 קומות,

שזה רחוב ראשי,

זה השאנז אליזה.

בשעה 12 הלכתי לשם

ואמרתי לאמא "אני מיד בא",

"אל תלך בשביל מה?",

"אני תכף בא".

הלכתי לשם ואני עומד

חמש דקות, פתאום בא

איזה גובה שני מטר פלוס,

בן אדם עם מעיל ארוך מלוכלך,

עומד מולי ואומר לי..

ואני עם בגדי שבת,

אומר לי "מה אתה עושה כאן חצי שעה?",

איזה חצי שעה אני חמש דקות.

עכשיו אני בטוח שהוא לא יודע מה

זה חצי שעה או מה זה חמש דקות,

זה לא.. זה בהמות,

אנאלפביתים בצורה לא נורמלית.

אז אמרתי לו "לא חצי שעה", "כן חצי שעה",

"אתה יהודי?", אני מקצר, "כן".

תוך דקה היו עשרה כאלה

מסביבי ועוד דקותיים ניידת,

מובל לניידת לתחנת המשטרה הקרובה.

מה? מי? למה?

ואותו אדם, זה שתפס אותי,

קראו לו, אחר כך נודע לי,

מורסי רייס,

יימח שמו ואובד זכרו.

נכנס לתחנת המשטרה,

לחדר הראשון שנמצא,

מצביע על הקצין שיושב שם אומר לו

"תפסתי אותו",

אומר לו הקצין..

בכל אופן קצינים יש משהו בקודקוד.

"מה.. יש לך תמונה שלו? מחפשים אותו?

מה תפסת?"

"לא הוא עמד שם שעה

וחצי בשערה עבאס",

לא, לא אמר בשערה עבאס,

אומר לו "איפה עמד?" אומר לו "בשערה עבאס?",

"איפה בשערה עבאס?

שערה עבאס זה באורך הגלות",

אז הוא אומר לו "על יד הקיוסק",

"אהה הקיוסק.." אומר "יש שלושים קיוסקים שם".

הבין שאין לו עם מי לדבר, הוא אומר "טוב,

זה לא אצלי", הלך לחדר השני לא התעצל.

בקיצור הגענו לחדר שהיה

איזה קצין מאוד אוהב ישראל,

מצא חן בעיניו הדבר הזה

והתחיל לרשום את כל הדו"חות.

עמדתי שם שעתיים וכו',

לא היה לי שום דבר בכיסים

כי אני לא מטלטל בשבת, אין עירוב שם,

אבל זה לא העניין בכלל.

ואני מואשם בזה שאני התכוונתי לרצוח

את הנשיא גמאל עבד אל נאצר.

טוב, אני כבר אפטאי לחלוטין,

לא חושב על המשפחה, לא חושב מה יהיה.

ידעתי שזה אסון כבד אבל הייתי

כמו מטומטם שאפילו מחייך.

ואז הוא אומר לי בסוף "תחתום",

אמרתי "עוד לחתום? על מה אני חותם".

אחר כך אמרתי לו "תשמע, אני יהודי דתי,

אסור לי לכתוב בשבת",

אז הוא אומר לי ככה במעין שנאה, "תגיד לי, לא

מספיק לך צרות? אתה רוצה להוסיף עוד צרות?"

אמרתי "מה יש לי להוסיף?", אם אני חותם

אז אני מאשר שהתכוונתי לרצוח את הנשיא

ואם אני לא חותם.. מה, מה.. איזה אסון

יותר מזה יכול להיות? אבל חתמתי.

עכשיו שלח אותו לאן?

לראש התחנה, למנהל התחנה.

כאן היה לי טיפת נחת רוח.

זה אולם כמו..

פי אחד וחצי מהסלון כאן,

הוא בא נכנס ומצדיע מרחוק,

מתקדם, באתי לדבר "עמוד".

אז הוא אומר לי "תעל י'איבני",

"בוא בני".

טוב אני מתקרב,

"שב, מה העניין?",

אז אני אומר לו "שמע, אני הלכתי לפגוש מישהי

ועמדתי חמש דקות" "לא! הוא עמד שעתיים".

"אוסקוט", טוב סיפרתי את הסיפור.

ואנחנו נוסעים הלילה

לאלכסנדריה ברכבת

משם באונייה ליוון. "ליש איבני?"

"למה? למה אתם נוסעים ליוון",

אמרתי.. השכל היהודי.. "איחוד משפחות,

המשפחה שלנו ביוון מזמן".

אז הוא אומר לי איזו סיסמה

(ערבית)

מי שאי פעם שתה ממי הנילוס

ישוב וישתה ממי הנילוס.

במילים אחרות, אתם עוד תשובו.

אמרתי לו "תאבן, בוודאי איזו שאלה".

ואז הוא ממשיך ואומר לו

"יש לי את הפספורט"

(ערבית)

מי שאי פעם שתה ממי הנילוס

ישוב וישתה ממי הנילוס.

במילים אחרות, אתם עוד תשובו.

אמרתי לו "תאבן, בוודאי איזו שאלה".

ואז הוא ממשיך ואומר לו

"יש לי את הפספורט"

מה אדם יכול לצפות ליותר טוב מזה?

זה היה הרמדאן.

ואז בשעות האלה כולם כבר יצאו

כולל המפקד הבכיר, ראש התחנה,

והוא החליט שהוא לא לוקח אותי הביתה

ומכניס אותי לחדר מעצר, שם זה

זה מעין צריף כזה שיש בו צוהר אל סמטה,

זו תחנת משטרה זה לא בית סוהר.

שם היה סוהר של חדר מעצר זה

שוטר כזה עם שפם עד כאן.

ואז הוא הרים את היד שלו לתת

לי אגרוף בפנים ואני לא זזתי

והרגשתי שהיד שלו נעצרה

ככה כאן והוא חלץ את הנעל

ורצה עוד פעם,

לא קיבלתי מכות,

הכניס אותי ואני יושב בספסל.

אני עומד על יד הצוהר

הזה ורואה סמטה זהו.

לא רואה את השמיים,

אני רואה רק את הקרקע.

עומד.. שום דבר אחר לא..

הראש לא חשב על שום דבר,

אם הייתי חושב על הבית על אמא, על הדוד,

על כולם, על הילדים הקטנים שלהם,

הייתי מתמוטט נפשית לנצח,

כי זה לא נורמלי.

הם גם לא יכולים להישאר,

במצב הזה לא יכולים ללכת, אני כאן.

הם גם לא יודעים מה קורה אתך.

-אף אחד לא יודע, הסמארטפון שלי לא היה.

אז.. אבל אמרתי שיציאת

מצרים זו שרשרת של ניסים.

יציאת מצרים שלי היא שרשרת של ניסים. עובר

יהודי משם, אני רואה אותו, הוא לא רואה אותי,

אני מסתכל ואני צועק "צפדיה",

קראו לו צפדיה.

אז הוא מסתכל הוא לא יודע מאיפה זה בא לו,

אני אומר "תסתכל שם, לחלון".

הוא אומר "מי אתה?",

אני אומר לו "אנא איבני סניור",

לא אמרתי. אבא שלי לא

יודע למה, קראו לו הסניור

ואני לא ידעתי את זה אבל ידעתי שקוראים

לי המבוגרים בישיבה שם, אבני סניור.

אז "אבני סניור, לך לישיבה

או לבית ותגיד שאני כאן".

הלך לישיבה ומשם הביתה,

אז כולם כבר יודעים.

בישיבה כל מי שיש לו איזשהו קשר

עם מישהו, התחילו, נסעו בשבת

הנה אחד הדברים שמישהו,

אני לא יודע מי אפילו הביא לי,

מסמך כזה שהוא של הצלב האדום,

הצלב האדום הוא ניטרלי כביכול

וכאן כתוב גם בערבית

וגם בצרפתית שאין להם מה להחזיק

אותי כיוון שאני כבר לא תושב מצרי.

ואם אתם זוכרים אמרתי שלאבא

שלי הייתה תעודת תושב מצרי,

כלומר מישהו שאסור לו לצאת אבל כבר

ביטלנו את זה והסכימו, אז הביאו את זה.

אבל זה חזר כמו כוסות רוח למת, כי הם לא

מכירים לא בצלב האדום ולא בכל צבע אחר.

בישיבה היה מגיע יהודי אחרי הצהריים,

כלומר דתי לייט.

אבל עם לב בגודל טון זהב.

אכן הוא עסק בזהב, היה לו.. אדם עשיר.

ויקטור אזצ'ה שמו.

הוא הגיע לישיבה כמו שהיה רגיל בשעות

אחר הצהריים ורואה שהישיבה ריקה.

הוא שואל את השמש שם ואומר לו

"יצחק מה קרה?" "מה לא שמעת?"

זה הוא סיפר לי,

"לא, לא שמעתי מה",

"תפסו איבני סניור נמצא במשטרה, בבית סוהר,

לא יודע", "למה אף אחד לא בא להגיד לי?",

וכולם ידעו שהוא עם קשרים מצוינים

עם כל מיני קצינים בכירים

ועל מיני זה.. עם הרבה הרבה שוחד,

היה לו כסף ונתן להם לשעת צורך.

קם. אני עכשיו מספר את

הסיפור שהוא סיפר לי בקיצור,

הלך, זה היה רמדאן אמרתי, ואז ברמדאן

היו רגילים לשבת בבתי קפה עם לפתן

וברגע ששומעים את הירייה של התותח אז

כולם מתנפלים על הלפתן לשבור את הצום.

בינתיים מה עושים? שש-בש.

אז הלך לבית קפה הזה במרכז רציני,

מרכז מכובד של קהיר ורואה

שניים שזה בדיוק מי שהוא רצה,

הוא בא וסוגר להם את

השש-בש ככה,

והם כמעט.. "מה הוא עושה?

מה קרה לך? מה?",

"תשמעו, יש ילד יהודי

שנמצא עכשיו במעצר.

הוא צריך הלילה לנסוע

לאלכסנדריה ומשם ליוון",

"ויקטור אתה משוגע? יהודי?

ואתה רוצה שיצא באותו יום",

הוא אומר לו "כן".

בקיצור התחיל להתגלגל העניין

והוא המשיך לספר לי מה

הוא נתן מה לא נתן.

ואז מוציאים אותי מהתחשיבה,

מהצריף הזה,

אני בחוץ רואה בטקסי

את אמא, הדוד.

השוטר מוציא אותי באזיקים בשתי

הידיים, אני נכנס לטקסי, "שב".

ונוסעים לא לתחנת משטרה

אלא לבית סוהר.

לא הבנתי את הקטע הזה. אבל הם היו

שם בטקסי ונשארו שם בטקסי ונפרדנו.

כלומר הם ידעו דברים שאני לא יודע.

הכניסו אותי ל..

לחדר.. לא מעצר, חדר של מבואה

לחדרי בית הסוהר, זה בית סוהר.

אולם ענק, מעופש, מלוכלך,

קירות מטונפים, ספסל מאבן

ו-80 פושעים ממדרגה ראשונה,

סופר דופר.

כל פרצוף כזה, רחמנא לצלן.

אני נכנס, עומד

ורואה שכולם יושבים,

אני יושב על הספסל על יד הדלת.

דלת ענקית כזאת נפתחת

ברעש ונסגרת ברעש.

פותחים את הדלת, אני קופץ כאילו

יש לי הרגשה שקוראים לי.

אז קוראים מוחמד, אבו עלי,

טוב אני יושב, שלוש ארבע פעמים,

אז לא קמתי,  ואז פותחים את הדלת

וצועקים איבריהם יעקב, איבריהם בטש.

טוב, קם איבריהם,

אני יוצא החוצה

וזה הרגע המאושר בחיי,

אני רואה את ויקטור אזצ'ה, הכרתי אותו.

ויקטור אזצ'ה היה ג'ינג'י עם

שערות כמו של בן גוריון.

אם חשבתי שאני יודע מה

זה מלאך, ראיתי מלאך.

ויקטור אזצ'ה בלבוש מלאך,

או מלאך בלבוש ויקטור אזצ'ה, עם חיוך.

(ערבית)

בוא יוצאי בתי הסוהר.

ואז הוא דוחף לי את כרטיס האונייה,

אולי גם הפספורט.

אבל הפעם השוטר שהוציא אותי שם

לי אזיק אחד רק, זה כבר היה טוב.

וראיתי ביד שלו שתי

קופסאות סיגריות קנט.

ואז ויקטור אומר לי ככה אחרי,

אמא והדוד שלך נמצאים במונית,

אני נוסע אחריכם, לוקחים אותך

עכשיו לאבדין, זה משרד הפנים,

שם ישוחחו אתך, אל תתחכם.

ישאלו שאלה אינפורמטיבית, תענה.

משם אתם נוסעים

לתחנת הרכבת לא במונית,

בדרך לאלכסנדריה,

רק ברכבת,

ואידך זיל גמור. זהו.

טוב, אני מתיישב באוטו,

הולכים לאבדין עולה למעלה, שקט.

למה? רמדאן אין אף אחד,

רק התורן.

ואז הוא קיבל הוראה,

כי אני הרגשתי את השנאה שלו.

ואז אחרי שאני עונה לו שם וזה ואני חותם לו,

אז הוא שואל אותי שאלה

"מאיפה אתה מכיר את ויקטור?" כלומר, התרגום

שלי, איזו זכות יש לך שאתה מכיר את ויקטור.

אני שכחתי שהוא אמר לי

אל תתחכם, אמרתי לו

"כי הצדק צריך להיעשות

לכן אני הכרתי את ויקטור".

הוא נתן עליי שאגה,

שההד שלה היה

"תלך!" והלכתי. ואז אני שומע

את ויקטור צועק "מה קרה?",

כל אלה שידעו על הסיפור,

כמאתיים איש היו שם למטה,

ואז הוא צועק ואומר "בן אדם אחד

אני יכול להציל אבל לא מאתיים".

כל היהודים שהכיר שידעו, אני לא ראיתי

אותם כי הם כבר ממש הסתלקו ב..

אבל נשאר אחד שליווה אותנו

לתחנת הרכבת, נכנסנו,

כבר היה רווחה והצלה

ואז עצרנו בקונדיטוריה,

קנינו עוגות

ונסענו לתחנת הרכבת.

תחנת הרכבת הייתה..

הרכבת הייתה צריכה להיות ב-12,

ואנחנו הגענו שתי דקות..

שלוש דקות אחרי.

היו ילדים קטנים, הילדה הקטנה הייתה

בת חודשיים שלושה, הילדה של הדוד.

והחבר הזה שליווה אותי לא רצה לעזוב אותי

הוא אמר "אני רוצה לראות שאתה עולה לרכבת".

המשפחה שלך הייתה גם בתחנת הרכבת?

-כן, כולם.

כולם חיכו לך בתחנת הרכבת?

-מה זה חיכו לי נסענו ביחד,

נסענו במונית ואז נסענו כולנו ביחד,

ביחד בשתי מוניות ואז הגענו לתחנת הרכבת.

עכשיו אין איש, פחד אלוהים,

אני לא פחדתי אבל סיפרו לי אחר כך

שזה היה החלק הכי קשה שלהם

להיות עד שעה שלוש לפנות בוקר

ולנסוע ברכבת..

איך היא נקראת?

שעוצרת לא רק בכל תחנה,

זאת הרכבת שמובילה את העיתונים,

אז היא עוצרת כדי לזרוק אותם לכפר הזה,

עוצרת לזרוק לכפר הזה.

כלומר מגיעה ליעד במקום בשעה וחצי שעתיים,

ארבע שעות שש שעות, לא יודע כמה.

טוב סוף סוף הגענו לנמל,

שם יום שלם לקח עד

שהכניסו את המטען וכו'.

ושם עלינו לאונייה "הרמס",

כל המשפחה לכיוון פיראוס.

זאת יציאת מצרים שלי.

אבל עדיין לא גמרנו,

כלומר לא ברמה של..

של האיסורים מצד אחד

והניסים מצד אחר.

אני השוואתי בפתיחה שלי

אז בכינוס המשפחתי

לשישים שנה לעלייתי ארצה,

השוואה של יציאת מצרים

הכללית ליציאת מצרים שלי,

אבל את זה אפשר אחר כך.

אני זוכר שם באונייה שמי שהיה לו תרבוש,

זה סמל למצרים.

אז ברגע שיצאנו מהתחום הימי של מצרים,

זרקו את התרבושים לים.

זאת הייתה אונייה שהיו בה עוד יהודים

שנסענו דרך פיראוס ארצה? -כן. הרבה יהודים.

כולם נדמה לי יהודים,

זה היה מיועד לטרנזיט ליוון.

הגענו לשם ומשם נסענו

באוטובוסים מאורגנים

לאתונה לבית מלון אברוף...

לא, לא חשוב.. לבית מלון.

והיינו כמה משפחות של

יהודים במלון הזה.

כמה שנים היו בני ישראל במצרים?

ארבעים שנה? -במדבר.

במדבר כן.

אנחנו היינו ארבעים יום במלון.

ארבעים יום,

גם פסח חגגנו שם.

מי שבא לערוך את הסדר

זה הרב יעקב כהן מלמד,

הוא היה מנהל בית ספר בירושלים,

אחיו של פרופסור הרב

בן ציון מלמד,

לא בן ציון מלמד.

הוא כתב הרבה ספרים של אבן עזרא ואחרים והוא

היה מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים.

שם שמעתי אותו גם כן.

-כן זה ב' צ' מלמד.

לא, בן ציון. בן ציון מלמד זה חבר אחר שהוא

גם כן הלך לעולמו, הוא היה מפקח בתי הספר.

ע' צ' מלמד. ע' צ' מלמד.

-אני זוכרת את זה.

והוא ערך את הסדר לכ-300

400 יהודים, משפחות.

עכשיו נבין, במצרים שידענו מה זה פסח,

אז הכול לא כשר.

כלומר לא היה לנו מה לאכול,

חוץ מאשר מצה וזה.

אנחנו מגיעים לשם, עומדות שתי עלמות,

אני מניח שאלה בנות שירות לאומי.

ואז נותנות לי סוכרייה

להיכנס לליל הסדר

אני אומר "לא, לא, לא", אז היא אומרת לי

"כשר", "כשר? סוכריות כשר?"

כאן כבר ביסקוויטים יש

כשר אבל מי ידע דבר כזה.

בקיצור, אחרי ליל הסדר

וההתארגנות עלינו לאונייה

הפלגנו והגענו ארצה ב-17 במאי.

יצאנו..

בשבת שאני עמדתי לצאת

משם זה ה-6 באפריל,

ב-17 במאי רגלנו דרכו על

אדמת ישראל בנמל חיפה.

זוכרים שאמרתי שאני לימדתי ילדים עברית?

ואמרתי שלספר קראו "עלה".

שם כתוב "יוסי עלה לארץ ישראל,

יוסי הגיע לנמל חיפה,

יוסי נסע באוטובוס אגד וכו'".

תאמינו לי

שאני הרגשתי שאני הסתובבתי

כאן הרבה זמן, לא חדש בכלל,

שום דבר.. אני רואה אגד,

אני רואה חיפה, אני רואה את האונייה,

אני רואה את מה שקראתי בספר

המסכן הקטן הזה ששמו "עלה".

פתאום.. פתאום אני אומר משום שלקחו

את המשפחה ואותי השאירו בצד, למה?

כי עכשיו לוקחים אותנו

לאיזשהו מקום, הסוכנות.

אני הבחור הצעיר שיש,

וכולם או ילדים או מבוגרים,

אז הם נוסעים באוטובוס

ואני העלו אותי למשאית על כל המטען שם למעלה.

דבר ש.. כל הרגשות שלי נפגעו,

כי בשבילי לעלות למשאית,

זה לא תרבותי ולא זה.. זה בשביל הפלאחים.

מה.. מה.. זה היה חצי ככה.. זה היה קושי.

ונסענו, נסענו, נסענו,

הגענו למבטחים, מושב בנגב,

בגבול עזה.

טוב, גם הדוד, המשפחה שלו.

בבוקר הדוד עזב, כי המשפחה שלו הייתה,

כל האחים שלו וההורים שלו, גרו ברמת גן.

אז הוא הגיע לשם.

ואותי כבר באונייה ראיינו אותי

וידעו שאני לימדתי..

לימדתי כך וכך שנים

ויש גם תעודות, אישור..

אישורים רשמיים.

טוב, אברהם בטש רחוב יהושפט 214,

סלמה ג', רמת גן.

15.06.1957, זה אצל הדודים שלנו,

זה כבר אחרי שעזבנו את מבטחים

אחרי כמה ימים והיינו אצלם.

לכבוד הסוכנות היהודית

לארץ ישראל, מר אברהמי.

ערבית),

זה גודולה,

כלומר טיפת חלב קראו לה.

(ערבית),

נכון. היה בית ספר מקצועי,

קראו לו סיקורה.

זה על שם העשיר הגדול שהייתה

לו שם את החנות הכי ענקית שם.

(ערבית).

בסדר, אני רק רציתי לשמוע טעימה של איך

זה נשמע. אם אתה יכול משפט או שניים.

משפט או שניים.. זה אם אני זוכר נכון,

כתבתי באונייה. כלומר אין תאריך, אין שום דבר

וגם הפנקס הזה,

אני רואה כאן וליז, מזוודה.

מזוודה מספר אחת,

מזוודה מספר שתיים וכו'.

אז כך ש.. -אז משפט אחד או

שניים מתוך זה גם בשביל הטעם.

נתפסתי במצרים ביום שבת,

שישה באפריל 57'

בשעה 12:30, ברחוב רעמסס.

אמרתי עבאס קודם.

רעמסס זה הנכון.

לא היו בכיסי תעודות. לא.. כן.

כאן זה בערבית, בסוף אני סיימתי ככה

אחרי כל זה, אזי ארור מורסי רייס,

ברוך חיים אזצ'ה,

ארורים הגויים, ברוכים היהודים.

זה ממגילת אסתר.

בערבית תקרא לנו.

-לא, לא כתבתי. זה הסיום..

אהה כתבת בעברית?

-כן. הנה, אחרי כל הזה כתבתי בעברית.

אז אם אתה יכול ככה ברפרוף לעבור

על כמה תחנות, הגעתם לארץ למבטחים,

נקודות נקודות. -הגענו לארץ,

היינו אצל הדודים שלנו שם לתקופה מסוימת

ומיד חיפשתי מה לעשות לעבוד. אז הלכתי למשרד

החינוך והבאתי להם תעודות ואישורים וכו'.

וקראו לי לבחינות לעשות, עשיתי בחינות

וקיבלתי הסכמה למורה מוסמך,

לא מוסמך א', ואחר כך..

בקיץ, כבר הגענו אמרנו באפריל,

בקיץ כבר עבדתי כמדריך בקייטנה בכפר שלם,

לא רחוק מרמת גן שם.

ב-1 בספטמבר 57',

שלח אותי מפקח משרד החינוך להיות מורה

בשעריים רחובות,

אז היה בית הספר "מוריה".

ושם המנהל אומר לי "תשמע,

אין לי אלא רק כיתה א'", אמרתי לו "בסדר".

כי לא רגילים למורה גבר בכיתה א',

מורה אחרי סמינר.

אני לא למדתי בסמינר,

אני מעשי.

ואז דחו לי את השירות

הצבאי 57' 58',

זאת אומרת 58' 59' כבר, בשנתיים. שנה ראשונה

בכיתה א' ושנה שנייה לימדתי בכיתה ז'.

התגייסתי לצבא.

בשנה הראשונה הייתי בשבטה בדרום,

הייתי מש"ק חינוך ודת.

ושם אני בעצמי ערכתי סדר כשהיו

מתיחויות למאתיים חיילים שם,

אחרי זה.. אחרי הצבא חזרתי לרחובות

לבית ספר "סיני" פה, לשנה.

אבל בצבא, בשנה השנייה הייתי בתל אביב

בשלישות, באותו תפקיד אבל אזורי.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה.

הייתה שלוחה של מורים

של האוניברסיטה העברית

ירושלים בתל אביב.

ואז בשנה הראשונה והשנייה לומדים שם

ואחר כך עולים לירושלים.

תואר ראשון היה בספרות ומקרא,

במקביל כשהשתחררתי כבר,

עבדתי באור יהודה כמורה.

יומיים בשבוע, משהו כזה,

ובעוד בתי ספר לא משנה.

איש חינוך?

-כן. מגיל 12 היית איש חינוך?

כן. ואז בתיכון ח' כשכבר

הייתי ברמה של תואר ראשון,

עוד לא קיבלתי אותו כי אני הייתי בירושלים.

-אפשר לדלג על הפרטים.

אחר כך תעודת הוראה באוניברסיטת תל אביב

ואחר כך תואר שני,

והמשך לדוקטורט

במשך עשרות שנים.

דוקטורט בחינוך?

-חינוך, חינוך.

בגיל 24 התמניתי כמנהל

בית הספר באור יהודה.

בית ספר קטנצ'יק,

היו שם שתי כיתות בצריפים,

עזבתי את אור יהודה

אחרי חמש עשרה שנים,

כשהיה בית ספר ענק,

עם חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

בית ספר ששמו הלך לפניו ברוך ה',

מאה מורים היו בבית הספר.

ואז תלשו אותי משם,

למרות שנהניתי כל יום למרות שהיה קשה.

ואז הציעו לי את גבעת וושינגטון כראש

מכללה להכשרת מורים ומנכ"ל הקמפוס.

זה תפקיד של שלושה אנשים אבל הם,

הניסיון שלהם שהיה הקודם, היו בעיות

שאחר כך אמרתי שזה לא פייר למפקח שהציע

לי את זה, הוא אומר "אז למי אני אציע?".

טוב בקיצור, עשרים וחמש שנים

הייתי ראש המכללה ומנכ"ל הקמפוס,

אבל באמצע במשך שלוש שנים יצאתי

מטעם הסוכנות כראש המחלקה

לחינוך יהודי באירופה,

בעיקר גרנו בפריז.

זה המקום שהיו

חצי מיליון יהודים.

והארצות הפרנקופוניות אבל

גם האחרות, חוץ מאנגליה.

חזרתי אחרי זה לגבעת

וושינגטון עד הפנסיה.

זה הסצנריו.

-וגם בנית משפחה.

גם בניתי משפחה, המשפחה זה

גם כן סיפור שלי, עוד דקה.

בקיץ לא ישבתי בבית,

הלכתי להיות מרכז קייטנות,

אז ריכזתי קייטנות בגן יבנה, אז היו קייטנות

מטעם משרד החינוך, אז הם שולחים את המדריכים.

אחת המדריכות שהייתה לי,

חנה מנדל,

ובמשך הזמן התחתנו בשנת 63'.

ואחר כך ב-64' נולדה