מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

קוראים לי אברהם חסון.
אני נולדת בדמשק, סוריה.
בשת 1942 באמצע דצמבר, למעשה.
עליתי לארץ בנובמבר 62'.
זאת אומרת, הייתי כמעט בן 20.
אז הכוונה שלי שאני זוכר היטב מה שהיה.
המשפחה שלנו מוצאה מספרד.
גם לפי השם, גם לפי מסורת משפחתית.

00:01:00

ועברו מספרד, לא יודעים איך,
הגיעו לליבורנו באיטליה,
ואחר כך מליבונו לא יודעים כמה הם ישבו שם,
עברו לצידון בלבנון.
שם כנראה היו שלושה דורות.
וב-1840-45 משהו כזה,
עברו
לעיירה על הרי לבנון, דאהר אל-עמר, נקראת.

00:01:30

כי שם הייתה בירת המחוז.
סבא הגדול קראו לו שלמה חסון.
והיו לו שני ילדים, מאיר ואהרון.
ומאיר ואהרון עסקו בהלוואות,
בנקאות כזאת.
זעירה, בנקאות זעירה.
והם עברו לבירת המחוז, דאהר אל-עמר,
כי שם יש יותר עסקים,
ויש ממשלה וכן הלאה.

00:02:00

ב-1860 היה פוגרום של המרונים על הדרוזים
ולהפך.
והיהודים היו צריכים לברוח,
הקהילה היהודית שם כמעט חוסלה.
ואז מאיר חסון ואהרון חסון עברו לדמשק.
שם הם קנו חלקת אדמה,
ובנו את הבית שגרו בו,
וגם אני נולדתי בו.
בית גדול.

00:02:30

ושם גר מאיר חסון.
אהרון חסון גר במקום אחר,
גם כן בית גדול.
והעסקים שלהם היו מאוד גדולים.
והם הלוו בעיקר לממשלה העות'מאנית שהייתה.
אחרי איזה 20 שנה,
הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל,
והחליטה שהיא לא מחזירה הלוואות,

00:03:00

והם גם פשטו רגל.
אבל היה להם עדיין כסף בשביל לחיות
חיים בסדר.
עד שנפטר מאיר חסון.
הבן שלו קראו לו שחאדה בערבית,
ונתן, אנחנו קוראים לו נתן.
הוא לא ידע לאסוף הלוואות, ולא ידע זה,
והגיעו לפת לחם.
היה להם בית ענק, גדול,

00:03:30

אבל כסף לא היה,
והוא ידע להביא המון ילדים.
לפי המסורת אשתו ילדה איזה 20 ילדים,
שרדו שישה.
שרדו שישה, שמהם אבא שלי היה המבוגר האחראי.
הייתה אחת יותר גדולה ממנו,
בחורה נכה, אבל הוא זה שפרנס את המשפחה.
איך קראו לאבא?
אבא קראו לו יוסף.

00:04:00

והדודה הנכה קראו לה נזלי.
כל שאר השישה היו שלמה,
ואהרון, וניסים, ודוד.
וכמובן כל עוד שהיו בדמשק,
הייתה להם נתינות איטלקית.
כי גררו אותה כנראה מליבורנו אז.
במלחמת העולם הראשונה,
הטורקים היו נגד האיטלקים.

00:04:30

והאיטלקים היו אויבי האומה, אז הגלו אותם.
הגלו את כל האיטלקים.
וסבא שלי עם כל המשפחה הוגלו לאנטליה,
בטורקיה, לכל מיני כפרים.
והיה מותר להם להישאר בכל כפר
לא יותר מחודש.
אז הם סבלו חרפת רעב.
וסבא שלי וסבתי ועוד שניים מהילדים מתו שם.
הם קברו אותם בעצמם, כי אין,
לא היו קהילות יהודיות שם.

00:05:00

אבא שלי למשל לא ידע איפה קברו
את ההורים שלו
שם, סתם בשדה.
כשהסתיימה המלחמה, הם חזרו לדמשק,
רצוצים ומרוטים, אבל היה בית.
ואבא היה לו מקצוע, הוא היה מנהל חשבונות,
אז הוא עבד עוד קודם אצל
אחד, קראו לו אבו ג'מיל עבאדי.

00:05:30

הוא היה שופט בבית משפט עליון
בנושא עבודה אצל טורקים.
אחרי זה אני לא יודע במה הוא עבד.
אבל הייתה לו חנות מאוד גדולה של בדים,
הוא מכר בדים. -לאבא? -לא.
לעבאדי הזה שאבא עבד אצלו.
והוא פרנס יפה את המשפחה, ותוך עשר שנים,
אפילו פחות מעשר שנים,
הוא התאושש מבחינה כלכלית,
וגם האחים שלו גדלו וכן הלאה,

00:06:00

והוא התחתן עם אימא,
פורטונה קראו לה.
בארץ קראנו לה מזל.
וסיפור הנישואין שלהם הוא בדיחה יפה,
נחמד.
אבא אז באותה תקופה עבד אצל סבא שלי,
החותן לעתיד.
היה מנהל חשבונות שלו.
והם היו חוזרים ביחד מהעבודה,
כי הם גרו קרוב.
לסבא קראו לו אליהו.

00:06:30

ובדרך אליהו מספר לאבא שפורטונה הייתה
מאורסת למישהו והיא שברה את...
לא רוצה להמשיך ולהתחתן איתו.
אז היא פנויה עכשיו,
אז אבא אומר לו "אני אקח אותה."
אז הוא אומר לו "בסדר, נבוא הביתה,
נשאל את פי הנערה."
שאלו אותה, היא הסכימה, וככה יצא השידוך.
והשידוך היה לדעתי מאוד מוצלח.

00:07:00

היא הייתה מאוד צעירה,
והיא באה למשפחה
שיש הרבה רווקים,
כל האחים של אבא,
בבית ענקי,
וניהלה אותו למופת והסתדרה איתם יפה מאוד.
אני בטוח שבהתחלה לא היה קל,
אבל אחר כך
היא הייתה עקרת בית למופת,
אימא למופת,
רעיה למופת, אנחנו מעולם לא שמענו
ויכוח בין ההורים.

00:07:30

אין לי ספק שכאשר הלכו לחדר שלהם,
הם התווכחו ואמרו זה לא טוב וזה כן טוב,
וזה זה,
כי אימא שלי הייתה דעתנית, היה לה...
-הייתה לה השכלה?
מעממי, גם אבא שלי הייתה לו השכלה עממית,
למדו באליאנס.
אימא שלי עוד למדה אצל
זה שבא לארץ, איך קראו לו,
סופר,
סופר עברי,

00:08:00

הוגלה יחד עם אבא של נשיא המדינה,
יואל ריבלין.
האבא של ראובן ריבלין.
ינאית באה ביקרה אצלנו כשליחה.
אימא שלי ילדה 11 ילדים.
אחד הלך לעולמו שם בתאונה,
הוא נפל ונהרג.
ו...
-ואתה אומר שהיה לכם בית מאוד גדול.
כן, 800 מ"ר.
מה עושים עם בית כזה גדול?

00:08:30

משפחה גדולה,
כל אחד יש לו את הפינה שלו,
וגם האחים הרווקים של אבא
הם גרו בחדרים שלהם עד שהתחתנו ועזבו.
כן, היה בית כנסת.
היה בית כנסת.
-שמי ניהל אותו?
מאיר בנה אותו יחד עם זאב...
-מי זה מאיר?
מאיר, סבא שלי אבא,
ולשם הכניס שלושה ספרי תורה,
והם ניהלו אותו.

00:09:00

אחר כך כשאבא, הוא ניהל את הבית,
הוא גם ניהל את בית הכנסת.
ובית הכנסת התנהל למופת,
מהסביבה היו באים להתפלל איתנו.
כל בוקר, כל בוקר...
-היה לו שם לבית הכנסת?
מדרש חסון.
מדרש חסון.
-ומי היה הרב? -לא היה רב.
אין רב, לא צריך,
אבא שלי היה מספיק למדן,

00:09:30

וידע שהוא היה יכול לנהל את זה
יוצא מן הכלל.
הבית הוא כמו בית ערבי,
החדרים מסביב סביב,
ובאמצע יש חצרות ובריכות מים,
אחת הבריכות היו בה דגים ומזרקה,
והשנייה סתם בריכה עם מים.
הייתה באר?
הייתה באר גם.

00:10:00

כמו שאני הבנתי בשנות ה-20'
של המאה הקודמת,
הביאו מים בצינורות,
מים נקיים, מי שתייה.
והבאר כבר לא שימשה.
כשאבא התחתן הוא בנה בית מרחץ טורקי בבית.
אז כל יום שישי היו מחממים,
מסיקים את הדוד שם,

00:10:30

ומתרחצים, בחורף היה תענוג להתרחץ שם,
בקיץ קצת קשה, כי חם, מאוד מזיעים.
והיו בו עוד ארבע תחנות לרחצה,
גברים, ארבעה גברים
יכולים להיכנס ביחד להתרחץ
וארבע נשים.
ישבו על פרימוס ופתיליות,
פתיליות.
הפרימוס זה בשביל ההתחלה לתת...
להרתיח מהר,
ברגע שהסיר רתח,
העבירו לפתיליות, והיו כל מיני,

00:11:00

עם חמש להבות, שלוש להבות,
או להבה אחת.
ומקרר היה? -לא היה מקרר.
-אז מה עשו? -אז הייתה בעיה מאוד קשה.
למשל, אימא שלי כמה שלא היה לה קל,
ומשפחה ענקית,
הכול בישלה ברגע האחרון
ביום שישי, הכול ביום שישי.
וכשהיו שלושה ימי חג,
אז כל יום בישלה מחדש כשיש חגים.
ואצלנו שמרו שבת, כי דתיים,

00:11:30

אז בקיץ מאוד חם בדמשק.
-היו לכם עוזרות?
מה? -עוזרות בית?
-כן, היו.
יהודיות? -היו גויות, לא, לא יהודיות.
-מה היה התפקיד שלהן?
ניקיון בעיקר.
פעם הייתה אחת ארמנית,
ובדרך כלל מוסלמיות ודרוזיות.
והן היו גם בשבת גוי של שבת?
-גוי של שבת. -כן, מה זה אומר?
זאת אומרת, להכין קפה, לחמם את האוכל,
דברים כאלה.

00:12:00

למדנו באליאנס.
כולם, כל הילדים? -כולנו.
-בנים ובנות? -בנים ובנות.
בתקופה של האחים שלי הגדולים
כמו מרים ואליהו ונתן,
אז היה באותו בית הספר אליאנס,
אז הייתה הפרדה בין בנות לבנים.
הבנים למדו לבד והבנות לבד,
כיתות נפרדות.
אבל אחרי מלחמת השחרור,
לקחו את בית הספר הזה,

00:12:30

נתנו אותו לפליטים שבאו מהארץ,
פלסטינים.
ובית הספר אליאנס נדד פעמיים,
אני זוכר את הנדידות.
פעם אחת למקום, קראו לו כתב אל עטי,
זאת אומרת,
הכותב הישן.
אז שם היה מאוד לא מתאים לבית הספר,
אבל לא הייתה ברירה.
אני שם למדתי כיתה א' ו-ב'.

00:13:00

ואחר כך עברנו לבית ליסבונה.
זה מן ארמון קטן של משפחת ליסבונה,
מאוד יפה, בית מאוד יפה.
גם שם הוא לא התאים לבית ספר,
אבל הרבה יותר התאים מאשר...
וגם מרווח יותר.
אז בחורף למשל היה קיפאון בחדרים,
כי החדרים מאוד גבוהים.
דמשק היא מאוד קרה בחורף,
והקיץ מאוד חם.

00:13:30

אז לכן בנו את זה מותאם לקיץ.
והעשירים היו להם חדרים לחורף.
חדרים כאלה יותר נמוכים,
ומוסקים וכן הלאה.
לנו היה חדר אחד מוסק כזה,
וכל השאר באמת גבוהים וכן הלאה,
בחורף היה מאוד קר, לא נעים לשבת.
בגלל זה למשל בלילות שבת,
שם חיממנו על אח עם פחמים.

00:14:00

אז הדליקו את הפחמים
האלה לפני כניסת השבת.
והלכנו לבית הכנסת, התפללנו, חזרנו,
אכלנו את ארוחת השבת,
ונגמרו הגחלים.
ואז קר, קר מאוד.
אז ב-6 היינו נכנסים למיטה.
כי יותר חם במיטה מאשר בחוץ.
זה בלילות שבת, ובימים רגילים תמיד הלכנו...
-היה שם...למדתם גם עברית?
רק להתפלל, בבית הכנסת היה,

00:14:30

שלמדנו תנ"ך ומשנות וכן הלאה,
אבל בלי להבין כלום.
רק למדנו לקרוא נכון,
ולקרוא, כי בשביל יהודים דתיים,
הלימוד הדתי זה לקרוא.
לקרוא זוהר אנשים לא מבינים כלום בארמית
ולומדים זוהר.
המשנות זה לפחות בעברית נורמלית איכשהו.
כן. -אז באיזו שפה דיברתם?
-דיברנו ערבית בבית. -רק ערבית?
ערבית מתובלת בצרפתית.

00:15:00

כן, וכמובן גם מילים עבריות קצת.
מי היה הרב של הקהילה שלכם?
בזמני היה חכם ניסים אנדיבו.
הוא אח של סבא שלי מצד אימא,
דוד של אימא.
היה רב מאוד מרשים,
ידען מאוד גדול,
כי הוא רב מהסוג הישן,
שלמדו הרבה מאוד תורה ותלמוד,
וכל מיני דברים

00:15:30

ידע פרפקט, אני לא אשכח פעם אחת,
הייתי בבית הכנסת, ומישהו שאל אותו שאלה,
אז הוא אומר לו "תביא לי את זה,
מסכת זאת וזאת,
תפתח עמוד כך וכך,
למעלה בפינה תקרא."
והייתה לו תשובה.
אני הייתי המום מלראות את זה.
איש אז, כשהוא עשה את זה,
הוא היה לדעתי בן 80.
הוא חי איזה 103 שנה.
הוא היה מאוד גבוה,
איש מרשים מאוד, תמיד עם חיוך.

00:16:00

מי ניהל את מערכת המשפט, את הדינים,
המריבות, היה שם מישהו ש...
הוא היה אב בית דין,
הוא היה אב בית הדין,
אבל הם עסקו בעיקר בנושאי אישות,
ולעשות שלום בית וזה.
בזמני הייתה משפחה אחת
שהעסיקה מאוד את בית הדין,
כל הזמן התגרשו וחזרו וזה.
אבל בית הדין היו לו עניינים גם של הלכה.

00:16:30

של מה כשר, מה אסור,
איך להתפלל פה ושם.
מה היה התפקיד של ראש הקהילה?
איך קראו לו?
בזמני היה אחד שקראו לו סלים טוטח,
ב-ט', לא ב-ת'.
והתפקיד שלו היה לארגן
כל דבר, למשל,
-שילמו מסים?
שילמו מסים?
-לא, לא היו מסים.
לא היו מסים.

00:17:00

הקהילה אז בתקופתי הייתה
מאוד מדולדלת וענייה מאוד.
אז לא קיבלו, לפני זה, בעבר הרחוק,
היו מסים שכל אחד היה צריך לשלם
מסים לקהילה.
המשפחות העשירות, היו
כאלה שדאגו לעניים כאילו?
לא, אבל קיבלו תרומות מארה"ב.
יש קהילה סורית די מבוססת בניו יורק,

00:17:30

שהיא שלחה כל חודש, כל חודש תרומות,
וחילקו אותן לעניים, תמכו בעניים.
לא היה אף יהודי רעב ללחם.
אבא שלי הקים מוסד,
קרא לו ביקור חולים.
והוא אסף תרומות גם מהקהילה,
וגם אסף תרומות מכמה אנשים אמידים.
העמותה הזאת הביאה רופא בהתנדבות,

00:18:00

וגם רוקח.
הרוקח היה נוצרי, לא יהודי.
ופעמיים בשבוע קיבלו עניים.
הרופא בדק אותם, נתן להם תרופות.
והרוקח סיפק את התרופות,
הכול על חשבון הקהילה.
ואם מישהו היה חלש וזקוק לתזונה נוספת,

00:18:30

אז אבא שלי דאג לו לקבל את הבשר,
ותפוזים, ופרות כן הלאה.
היה, והאינטראקציה הייתה אך ורק
בין הממשל לבין
יושב ראש הועד של הקהילה,
ראש הקהילה, והרב הראשי, זהו. -באיזה עניין?
בעניינים של לייצג את הקהילה בחגים,
ללכת להגיד לנשיא חג שמח,

00:19:00

וכן הלאה, או לבקש משהו שהקהילה זקוקה,
או זה, אז אלה, שני האנשים האלה, הם הלכו
והם השתדלו בשביל הקהילה, כן.
בתקופה שלי לא הייתה טלוויזיה.
היה רדיו אבל לא לכל משפחה היה רדיו גם.
וברדיו שמעו שירים, שמעו תסכיתים וחדשות.
חדשות היו שלוש פעמים ביום או משהו כזה.

00:19:30

אבל היהודים ניהלו את החיים שלהם
סביב בית הכנסת וסביב החגים.
אז בבוקר התפללו, בערב התפללו,
ואז תמיד
יש מה לספר, החזן פה טעה,
החזן פה לא בסדר,
וזה לא התפלל נכון,
אז היו שיחות כאלה.
והקצב רימה אותנו פה, ועשה ככה,
והפרה שלו הייתה טרפה וזה.

00:20:00

זאת אומרת היו השיחות האלה.
אבל איזה שבועיים-שלושה לפני כל חג,
מתחילים לתכנן את החגים.
אבל פסח למשל זה הכנות מאוד גדולות.
כי שם אין שום דבר כשר לפסח
שאפשר לקנות.
הכול צריך להכין בבית.
ולנקות את הבית,
להכין אותו לפסח, ושם עשו את זה
בצורה אדוקה מאוד.
עד כדי כך היו מנקים את המרזבים

00:20:30

שהורידו את הגשם מהגג.
אז עשו את זה בצורה מאוד יפה וטובה,
ואיזה שבועיים קודם הנשים היו
יושבות ובוררות את החיטה,
מהאבנים ומכל הדברים הלא טובים
ואחר כך לוקחים את זה לטחנת הקמח,
הייתה טחנה מיוחדת לפסח,
ואחר כך באפייה בשביל לאפות מצות,
לאכול מצות.

00:21:00

כל אחד הכין את המצות בעצמו.
לא, אין מצות כלליות כמו שהיום
הולכים לסופר וקונים.
שם לא היה דבר כזה.
כמו כן, שם אנחנו אכלנו קטניות.
אז האורז, עיקר המזון שלנו היה אורז.
אז ישבו ובררו את זה, כדי שלא חס וחלילה
לא יהיה גרגר חיטה או גרגר חמץ.
והדבר הזה בררו אותו שלוש פעמים.

00:21:30

בררו פעם ראשונה, פעם שנייה, ופעם שלישית,
ואז לפי ההלכה, אם בררו שלוש פעמים,
בוודאות אין חמץ. -הייתם משפחה דתית?
דתית לגמרי.
הלבוש היה נורמלי לגמרי, כמו כל הערבים.
בסוכות רוב האנשים הקימו סוכה.
לא כולם יכלו להקים סוכה,
או שאין להם איפה להקים סוכה.
לנו בבית הייתה סוכה מאוד יפה.
זה עם עמודים מעץ מגולפים,

00:22:00

וכל עמוד היה לו את המקום שלו,
זאת אומרת היינו מקימים את זה,
יפה מאוד, ואחר כך שמים סכך.
-איזה תמונות תליתם בסוכה?
לא קישטנו אותה בכלל.
היו לנו סדינים לבנים מיוחדים,
שזה היה מאוד יפה,
והייתה ספה יפה, ועוד כיסא ששמו עליו
ספרי קודש...
השארתם את הסוכה?
-לא.
גם לא.
-מה עם פורים?
בפורים,
-התחפשתם? -לא.

00:22:30

לא היה לנו את המנהג הזה,
לא הכרנו את זה.
אבל הילדים לפעמים קנו מסכה,
וקראו לזה פרצוף של המן.
פרצוף של המן שמים מסכה שזה...
אבל גם כן, לא כולם שמו,
לא היו תחפושות. -סופגניות?
אבל...גם לא.
אבל היו דברים אחרים, היו מאפים מאוד טעימים,
מעמול.
זה את מכירה מה זה מעמול?
ועוד כל מיני עוגיות מסוגים שונים,

00:23:00

והנשים היו מיטיבות להכין.
כן. -הייתה איזושהי תהלוכה, קרנבל?
-לא, לא, לא.
והיינו לוקחים את כל המאפים האלה
למאפייה לאפות אותם, כי לא היה תנור.
היו מפוצצים פקקים, קוראים לזה,
זה משהו דומה לפקק, משעם,
שיש בו חומר הדף.

00:23:30

שתוקעים לו מסמר בפנים,
היה מתפוצץ ממש ורעש אימים.
אז...אבל הילדים בערב פורים,
היו מכינים מדורה.
חופרים בור,
ומסתובבים בשכונה לבית בית,
לבקש או חתיכת עץ,
או קצת נפט.

00:24:00

ואז אלה שהיו נותנים להם,
מברכים אותם ואומרים להם כל הכבוד,
ואלה שלא נותנים להם, אומרים להם
קמצנים, אפילו על זית אתם קמצנים, כן.
והולכים, ואז בערב, מדליקים מדורה,
שבמרכזה יש עמוד גדול
שתולים דמות של המן,
ומסביב עשרת בני המן,
שורפים אותם, עושים מדורה מאוד גדולה.

00:24:30

אנחנו ניסינו להקים לא תנועת נוער,
אלא מועדון.
מועדון של נוער שהיינו חברים של
אולי חמישה-שישה, וציפינו שיגדל.
אבל לצערי בקהילה בדמשק,
היו כל מיני יהודים ששיתפו פעולה עם...
עם המוחבראת, הש"ב שלהם.
ואחד מהם שמע שאנחנו

00:25:00

מקימים את המועדון הזה
וכבר נפגשנו כמה פעמים,
אז באו ואמרו לנו אוי ואבוי,
תפסיקו ואל תמשיכו.
כי זה כאילו מן מועדון פוליטי כזה,
שאנחנו נעשה דברים נגד המשטר.
אז לכן המפגשים היו רק מאוד קטנים,
שני חברים ביחד נפגשים,
שלושה מקסימום.

00:25:30

והם מדברים...
-היו שליחים מארץ ישראל?
הם היו לפני קום המדינה.
לפני קום המדינה היו שליחים מארץ ישראל,
רחל ינאית הייתה אחת מהן,
גולדה מאיר הייתה גם פעם.
היו אצלנו בבית.
ובגלל זה נולדה לי אחות יותר צעירה ממני,
כשגולדה הייתה בשכונה,
ואבא רצה לקרוא לילדה גולדה,

00:26:00

ואמא לא הסכימה בשום אופן,
אמרה שזה שם מאוד כבד,
והתפשרו על תקווה.
קראו לה תקווה.
טוב, אז היו שליחים,
והם שכנעו הרבה הורים לשלוח ילדים לארץ,
והם קיוו שכאשר הילדים
יהיו בארץ ויתבססו, אז גם ההורים יגיעו איתם.
זה קרה אני חושב, אבל נורא מעט,

00:26:30

למה, כי אחרי מעט שנים,
אחרי שלוש שנים,
מהשליחות הזאת,
פרצה מלחמת השחרור, ונסגרו הגבולות.
לא היה שום קשר יותר בין ישראל לסוריה.
אבא מזמן נסע למירון לל"ג בעומר פעם אחת.
ואחר כך כשההורים שלי,
לא, לא ההורים, האחים,
היו בארץ, הוא בא לבקר אותם פה.

00:27:00

ותוך כדי ביקור הוא ניסה
למצוא עבודה,
לא הצליח למצוא, ואחרי חצי שנה
הוא חזר לדמשק.
ואז נשארנו שם.
היו לנו שכנים טובים.
הם היו כולם שיעים.
לא דיברנו פוליטיקה, לא דיברנו שום דבר,
אבל...
בחגים, כאשר הייתה בר מצווה לאיזה ילד,
עשינו מסיבה, אז הזמנו אותם גם.

00:27:30

אני לא זוכר שהזמינו אותנו
לאיזה אירוע משפחתי, אבל
אבל נכנסנו אליהם להגיד להם חג שמח.
היו הרבה דברים אנטישמיים.
היה לי למשל,
אני למדתי שנתיים באוניברסיטה בדמשק.
למדתי מתמטיקה ופיזיקה,
ושם היו לי חברים.
והיינו, עשינו,
היינו שלישיה לעשות מעבדה ביחד,

00:28:00

וגם היינו מדברים בהפסקות וכן הלאה.
כי השם שלי שם, לא קראו לי אברהם,
אלא איבריהם.
וחסון, אין אוֹ בערבית,
אז נהיה חסוּן,
איבריהם חסוּן.
ושם אבא שלי יוסף,
זה כמו יוּסף,
אז איבריהם אבן יוּסף חסוּן.
יש לי שם, יכול להיות כל דבר.
לא לא...
-לא ידעו שאתה יהודי? -לא ידעו.
ואז היו חברים שלי.

00:28:30

אבל יום אחד,
אחד התלמידים,
אומר לי "בוא ניכנס להתפלל במסגד".
אמרתי לו "אני התפללתי כבר".
אז הוא אומר לי "אבל לא היה זמן תפילה".
אז אמרתי לו "אני מסתדר עם זה",
הוא אומר לי "מה, אתה לא מוסלמי?"
אמרתי לו "לא".
טוב, הוא לא שאל הלאה.
אחרי למחרת, הוא שאל אותי "אתה נוצרי?"
אמרתי לו לא.

00:29:00

אז הוא כבר התבלבל לגמרי,
אני לא נוצרי, לא מוסלמי,
מה אני יכול להיות? עובד אלילים או משהו כזה.
לא העלה על דעתו.
פעם אחת עמדנו כמה חברים,
וכולל כמה סטודנטים מרוקאים שהיו,
ואז הוא שאל אותי "מה הדת שלך?"
אני יכולתי להגיד לו יהודי,
אבל אחד המרוקאים אמר:
"לא, איזו מן שאלה אתה שואל?
אתה לא מתבייש?"
"מה זה העניין שלך איזו דת?"

00:29:30

אז, אבל יום אחרי זה כשהיינו לבד,
הוא אומר לי "מה הדת שלך?"
אני אומר לו "יהודי".
הוא שמע יהודי, כאילו שזרקו עליו קרח,
לא מים קרים, אלא קרח, הוא קפא.
הוא אומר לי "אבל אתה לא ישראלי." אמרתי
לו "אם הייתי ישראל, יכולתי להסתובב פה?"
אני וסבא שלי כולנו נולדנו פה באותו בית,
אני סורי.
אבל מאותו יום,
אף אחד לא אמר לי שלום,
ולא רצו להיות איתי במעבדה,
עשיתי מעבדה לבד.

00:30:00

כן, היינו שלישיה בהתחלה,
ואני הייתי לבד לגמרי.
הבן של העוזרת, המלשין,
כן.
תשמעי, זה לא עניין של מלשין,
הוא היה פרחח.
זה...הוא התפרנס מזה,
הרבה פעמים
לא היה לו מה לאכול,
היה סתם תופס בן אדם ברחוב, מכה אותו,
והולך איתו למשטרה,
ואז מכניסים אותו לבית סוהר,

00:30:30

ואז יש לו שלוש ארוחות ויש לו זה.
אז גם הלשין,
אבל ההלשנה שלו הייתה לא על משהו.
אבא שלי היה מאוד ציוני ואהב מאוד
לקרוא על יהדות ועל
על תפוצות יהודים.
איפה הוא קרא?
אז הוא היה מנוי על איזה עיתון,
העולם היהודי.

00:31:00

ונהנה מאוד מזה,
והוא ידע מה קורה בצרפת, ובאנגליה,
ובאמריקה וברוסיה, בכל מקום,
ועוד על ישראל.
ויום אחד העירייה החליטה לעשות ביוב,
ביוב גדול.
ולמזלנו הביוב עבר בבית שלנו,
ואז חפרו.
עשו חפירות מאוד גדולות במשך איזה שבועיים,
היה לנו מאוד קשה בבית.

00:31:30

אבא מהר מאוד הטמין את כל העיתונים האלה
בעפר, ובחפירות גילו אותם.
והלשינו, אמרו מה זה ומאיפה יש לך,
אז אתה...
אז אתה מרגל, אתה ישראלי, אתה ציוני.
בסוף הראה להם שאלה סתם דברים,
אין בהם לא ציונות ולא שום דבר.
היה רדיו בבית.

00:32:00

שמענו במהלך היום את קול דמשק.
אבל כשהיו חדשות,
אבא לא האמין לקול דמשק,
אז הוא רצה לשמוע את קול ישראל.
אז יש קול ישראל בערבית,
אבל גם אבא לא רצה לשמוע את זה,
כי הוא לא האמין להם,
אמר שהם מיועדים לתעמולה לעולם הערבי.
ואז הוא שמע קול ישראל בעברית.

00:32:30

וזה היה מאוד מאוד לטובה,
כי אנחנו גם שמענו,
בהתחלה לא הבנו כלום, הוא הסביר,
אחר כך לאט לאט התרגלנו
והבנו את העברית.
כשעלינו לארץ הבנו את מה שדיברו אלינו.
לא הייתה לנו שום בעיה.
במלחמת סיני אני הייתי בכיתה י'.
ואנחנו לא הרגשנו משהו מיוחד,
אלא פחדו שישראל תפציץ את דמשק,

00:33:00

היינו צריכים לעשות העפלה.
מהשכנים לא הרגשתם איזו התנכלות...
-שום דבר, שום דבר.
שום דבר, גם לא מהממשלה.
אנחנו הלכנו בשוק,
אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים.
הלכנו בלי כיפה, ועם בגדים רגילים
ככה כמו שאני לבוש,
כמו גם הערבים שלבושים ככה,
כך שאף אחד לא יכול...
-הבית לא היה באזור היהודי?
היה באזור היהודי.
בסוף השכונה, ממש בסוף השכונה
הבית שלנו היה.

00:33:30

ולא זוכר שהיה לנו משהו מיוחד,
אבל פחדנו לשמוע את קול ישראל.
כי אם מישהו ידפוק בדלת וייכנס,
יגיד אה אתם שומעים את ישראל, זה רע מאוד.
במלחמת השחרור אני זוכר נפלה פצצה,
על גג של השכנים שלנו, פצצה ישראלית,
לא התפוצצה.
ונפלה והתפזר ממנה הרבה אבק שריפה,
משהו כזה.

00:34:00

יצאנו, אני זוכר, ראינו את זה,
ואחד טמבל מהמשטרה שלהם,
הוא לקח קצת והדליק וראה שזה בוער.
אם זה היה תופס, הכול בוער,
כולנו היינו הולכים יחד איתו.
כן, מזל שזה היה מופרד ולא המשיך,
אני זוכר את זה כמו היום.
הרגשנו את הזעזוע בבית
מנפילת הפצצה, גדולה כזאת, ככה.

00:34:30

תמיד רצינו לעלות ארצה,
אני זוכר עוד כשהייתי ילד,
היו שואלים אותי מתי בר המצווה שלך,
הייתי אומר להם עוד 4-5 שנים,
אבל זה לא יהיה פה, זה יהיה בארץ ישראל.
אבל לא התגשם ככה,
תמיד חלמנו לעשות את זה.
חיכינו לשעת כושר.
היה לנו דרכון איטלקי,
סיפרתי לך בהתחלה,
שהמוצא מליבורנו.

00:35:00

אבל בשנת 39',
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה,
אבא זכר מה קרה לו במלחמה הראשונה,
וההגליה וכן הלאה,
והמלחמה השנייה,
צרפתים שלטו בסוריה,
היה מנדט צרפתי,
ואיטליה הייתה יחד עם גרמניה.
ואז הוא פחד נורא שעוד פעם יגלו אותם
וכן הלאה, מיד הלך,

00:35:30

שיחד פקידים וכן הלאה
וקיבל נתינות סורית,
וויתר על הנתינות האיטלקית ב-39'.
ואז עברה המלחמה.
נתינים סורים,
והנתינות הזאת, זהו, סגרו לנו את הדלתות,
אי אפשר לצאת יותר.
וחיכינו לאיזו שעת כושר.
ואמא שלי חלתה בפרקינסון,

00:36:00

ובשנת 60' היא הצליחה לנסוע לשוודיה לטיפול,
כי בדמשק לא ידעו לטפל בה,
והיא סבלה נורא,
נסעה לשוודיה והיה מנתח שעשה לה ניתוח
ועזר מאוד.
ולשם בא אליהו אחי ופגש אותם שם,
והבטיח להם שהוא יעזור להוציא אותם מדמשק.

00:36:30

ואיך הייתה העזרה?
בדיוק באותה תקופה,
גייסו אותו למוסד,
שייסע למרוקו להביא ילדים,
להביא עולים.
ואז כשגייסו אותו,
הוא אמר "אני מוכן להתגייס
בתנאי שהמוסד יבטיח לי
להוציא את משפחתי מדמשק."
ואז איסר הראל, בכבודו ובעצמו,
הבטיח לו

00:37:00

שהוא יעשה, והטיל את המשימה הזאת על אחד
שקראו לו שמואל טולדנו,
לימים היה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.
אז שמואל טולדנו ניסה הרבה,
כל מיני שיטות,
כולן נכשלו.
ואז שמואל טולדנו שאל:
"האם אתה מוכן שמבריח יבריח אותם?"
אומר לו: "לא משנה לי איך,
העיקר שיהיה בטוח."

00:37:30

את זה אנחנו לא ידענו,
שהמוסד מעורב בנושא הזה.
אחרי שההורים שלי חזרו משוודיה,
אנחנו התחלנו לחשוב בעצמנו איך לברוח.
ושמענו שבביירות אז הייתה מרגלת,
קראו לה שולה כהן.
שכל אלה שברחו מסוריה,
היא העבירה אותם לישראל,
הצליחה להעביר אותם לישראל.
אז אמרנו, נורא פשוט.

00:38:00

שאנחנו נגיד לממשלה שאימא צריכה
עוד פעם טיפול באירופה,
ואז אבא ואמא ייסעו,
כי הם, יהיה להם קשה לברוח,
ואנחנו באיזשהו צורה נברח ללבנון
ושולה כהן תעזור לנו להגיע לישראל.
מה, תוכנית נהדרת.
טוב, אז המנתח משוודיה
כתב לנו שהוא לא יהיה בשוודיה,
הוא יהיה ברומא,
והוא יקבל אותם ברומא.

00:38:30

ברומא היה יותר טוב, גם יותר קרוב,
וגם יותר זול.
אז הלכו לבקש ויזה לאיטליה,
ההם הסתכלו "אה, הייתם איטלקים?
לא נותנים לכם ויזה,
בטח אתם תרצו להיות פליטים,
ולהישאר ולקבל חזרה את הנתינות שלכם,
אני לא נותן לכם."
אבל אבא שלי עבד אצל אחד
שהיה קונסול הולנד בדמשק.

00:39:00

ואז קונסול הולנד הלך לקונסול האיטלקי,
אומר לו "אני ערב,
אלה לא יישארו באיטליה,
אלה רוצים את איטליה כתחנת מעבר,
כדי לנסוע לישראל."
אז הוא נתן להם,
נתן להם ויזה.
ואני נסעתי לעיירה,
סלראייה קוראים לה,
היא על גבול סוריה ולבנון,

00:39:30

שם עוברת הרכבת שנוסעת מדמשק לביירות.
היה לנו חבר שהוא מנהל הרכבת שם,
בסלראייה.
נסעתי, אמרתי לו שיש לנו דוד,
אח של אבא, בביירות,
ואנחנו רוצים לבקר אותו
ואין לנו אפשרות לצאת.
האם אתה יכול להעביר אותנו את הגבול?
הוא אומר "בשמחה".
"יום קודם שאתם רוצים,
תיכנס לתחנת הרכבת,

00:40:00

ותגיד שאתה רוצה לדבר איתי
בטלפון של הרכבת,
כי זה טלפון לא מצותת,
לא מצותתים עליו,
ותגיד לי, ואז אני לך על איזו רכבת לעלות,
ואני אעביר אתכם."
היינו מאושרים.
אז ההורים שלי נסעו,
ורק הגיעו לרומא,
עד שאנחנו מתארגנים בדמשק,
פרצה מלחמת אזרחים בלבנון,
בין הנוצרים והמוסלמים.

00:40:30

ואז סגרו את הגבולות
והרכבת כבר לא נסעה לביירות.
אז התוכנית שלנו נפלה,
ואז צריכים לחפש תוכנית אחרת.
אנחנו עדיין לא ידענו על התוכנית של המוסד
יחד עם אליהו.
אני שמעתי שבחלב יש מבריחים,
שמבריחים יהודים לטורקיה.
אז נסעתי, היה לי חבר יהודי חלבי,
מחלב,
ודיברתי איתו, ואז הוא הפגיש אותי עם המבריח.

00:41:00

המבריח אמר "בסדר, אני מוכן לקחת אתכם,
אבל לא מדמשק.
אני לא מוכן להתעסק עם דמשקאים.
כי שם יש הרבה משטרה,
כי זה מרכז השלטון, והרבה צבא.
תעברו לעיר אחרת, אני אקח אתכם."
טוב, התחלנו לחשוב מה עושים.
אז עלה על דעתי רעיון כזה.
אנחנו נכתוב להורים שהרופא אומר
שהיא צריכה לחזור לסוריה כבר,

00:41:30

אבל האוויר של דמשק לא טוב בשבילה,
היא צריכה לעבור לאוויר הרים,
ושניסע לאיזו עיר בהר,
ושם היא צריכה להיות.
טוב,
אז אבא כתב לנו מכתב כזה,
והראיתי אותו למלשינים,
לכל מיני אנשים,
והם אכלו את זה.
ושכרתי חדר אצל חבר מהאוניברסיטה בנאבק,

00:42:00

זו עיירה על ההר,
והיא רחוקה בערך 100 ק"מ מדמשק.
טוב, ארזנו דברים כדי לנסוע לנאבק,
פתאום דופקים בדלת, חבר שלי בא,
מראה לי עיתון, אומר לי:
"תראה, תפסו רשת מבריחים בחלב,
שהבריחו יהודים מחלב לטורקיה."
ואני מסתכל,
התמונה של האיש שדיברתי איתו שם."

00:42:30

אני פשוט...הרגליים לא נשאו אותי יותר.
ואז אחרי שכבר קניתי כרטיסים לאוטובוס
לנסוע לנאבק,
והזמנתי סבל לסחוב את כל הכבודה
שאני לוקח,
ויתרתי על הסבל ולא נסענו יותר,
מה יש לנו לנסוע לנאבק.
איך בסוף יצאתם?
-דרך המוסד.
דרך המוסד, דרך איפה? מה היו התחנות בדרך?
-כן, המוסד, בא ערבי,

00:43:00

שלח אותו רב מטורקיה,
שהוא איש המוסד,
והוא לקח אותנו והלכנו ברגל איזה 7 שעות,
הגענו לכפר טורקי מעבר לגבול הסורי,
שם הוא גר,
ולנו בלילה, ולמחרת העבירו אותנו...
לאדנה, שם היה הרב היהודי הזה מהמוסד,

00:43:30

והוא שלח אותנו לאיסטנבול.
איסטנבול סידרו לנו השגרירות הישראלית
תעודות מעבר כאילו שאנחנו ישראלים,
ושנכנסנו לטורקיה, ואנחנו צריכים לעזוב.
אחרי חמישה ימים,
נסענו לארץ באל על.
-לאן הגעתם?
הגענו לארץ,
איפה נחתם? איפה אתם נקלטים?
אז נקלטים אצל האחים שלי, שהיו קודם.
-איפה הם גרו?

00:44:00

אחד גר בנווה מונוסון,
לנו אצלו שבת,
ואחות אחרת הייתה ברמת גן.
אז האחים הצעירים גרו אצלה,
ואני איזו דודה מחיפה באה ולקחה אותי,
וגרתי אצלה.
שם נקלטתי לטכניון,
למדתי בטכניון מתמטיקה ופיזיקה,

00:44:30

לא היה לי קל בכלל,
אבל אותה שנה גמרתי אותה בסדר,
שנים אחרי זה היה לי בסדר גמור אפילו.
ההורים הגיעו יחד...?
-הגיעו חודש אחרינו .
חודש אחריך, איך הגיעו ההורים? -כן.
-ובעצם לא נשארה משפחה... -בדמשק.
נשאר דוד ודודה.
מכרתם את הרכוש שהיה לכם?
-שום דבר. -שום דבר, הכול נשאר שם.

00:45:00

הכול נשאר כמו שהוא,
אז הדוד הדודה לקחו את כל תכולת הבית,
אבל את הבית אי אפשר למכור,
כי מוקפא, רכוש יהודי הוא מוקפא.
עכשיו צבא לא הייתם צריכים לעשות.
שם היינו צריכים,
אבל לוקחים אותנו ללשכת הגיוס,
ואומרים תשלם כופר נפש.
אבל בגלל שאני הייתי סטודנט כבר,
וגם אחי יותר גדול,
היינו סטודנטים באוניברסיטה,

00:45:30

הייתי בלשכת הגיוס ועשו לי בדיקות רפואיות,
הכול,
אבל הבאתי להם אישור מהאוניברסיטה
שאני סטודנט ודחיית שירות.
ושנה אחרי זה גם דחיית שירות,
ואחר כך ברחנו להם.
עכשיו על עבודה את שאלת.
הייתי סטודנט וניסיתי למצוא עבודה,
במקום שמאוד רצה אותי.

00:46:00

מין כימיה כזאת פשוטה.
אבל הוא אמר "אני מכיר אתכם,
אתם...
הפנים שלכם מיועדות לעזוב,
אני לא רוצה לטפח אותך פה ולהשקיע בך
ואחר כך אתה תעזוב אותי, ואני לא מוכן."
אז מצאתי עבודה להיות מורה בבית ספר
תלמוד תורה.
הייתי שבועיים מורה,  וברחנו.

00:46:30

זאת אומרת, אפילו משכורת אחת לא קיבלתי שם.
אנחנו פה התחתנו
כשהייתי כבר אחרי תואר שני בפיזיקה,
ויש לנו ארבעה ילדים.
מה נשאר? כל המסורת.
אנחנו בית מסורתי,
מקפידים על חגים,
על המאכלים הדמשקאים המסורתיים.

00:47:00

מקפידים ללכת לבית הכנסת,
לעשות קידוש וכן הלאה.
אני עליתי ארצה בשבת שקוראים לה
פרשת לך לך.
אז כל שנה בפרשת לך לך
אני בבית הכנסת מודה לאלוהים שאני פה,
ושאני לא שם.
על אף זה שיש לי זיכרונות נהדרים משם.
אני לא מתגעגע, לא.
הייתי רוצה לבקר אבל לא בתנאים של היום.

00:47:30

מה הילדים שלך יודעים על החיים שלך שם?
אתה מספר? -אני מספר, אני מספר תמיד.
אני תמיד משתמש בפתגמים שאמי הייתה אומרת.
-למשל? כמו מה?
למשל הבוקר, ראינו,
אשתי שואלת אותי אם ירד גשם או לא.
אז הסתכלנו על השמיים,
העננים היו אדומים.
אז אמרתי לה שאמי, עליה השלום,
הייתה אומרת,

00:48:00

היה פתגם בערבית, שאם אדום בבוקר,
אתה יכול לקחת את המקל ולנסוע,
לא ירד גשם.
אבל אם בלילה, בערב, יהיה אדום,
תמצא לך מערה חמימה,
כדי לבלות את הלילה שם.
שתמיד אומרים "יש מישהו שאין לו תחליף."
אני אומר להם,
משה רבנו מת ואנחנו עדיין קיימים.
ולא היה כמו משה רבנו.
אז זה גם פתגם ערבי.

00:48:30

אז אני אומר לכל אחד יש תחליף,
זה הפתגם שמשה רבנו מת...
-מה ידעתם על השואה?
לא ידענו, אני לא ידעתי,
אבא שלי בטח ידע.
לא, אבל אחר כך אבא סיפר,
שהנאזי, נאזי, קראו את זה בערבית,
שהם השמידו יהודים וזה,
אבל לא הפנמנו את זה, לא בלי סוף.
למשל לפני בחינה היינו הולכים לרב,

00:49:00

חכם נסים, ומבקשים ממנו קמע,
היה נותן לנו קמע.
אבל אנחנו יודעים שזה לא שווה כלום.
-קברי צדיקים?
היה לו קבר צדיקים,
ליד דמשק,
ג'ובאר, היא הרבה בחדשות
בתקופת המלחמה שלהם.
הייתה מערת אליהו הנביא.
ששם כאשר היה בורח מאיזבל המלכה ואחיו,
היה מתחבא שם.

00:49:30

אז שם היה מקום קדוש בשבילנו,
היינו הולכים, מדליקים נרות,
אומרים תהלים וכן הלאה.
אז יום לפני שברחנו אני הייתי שם
קראתי תהלים והדלקתי נרות וזה.
אז השומר אומר לי
"אתה מתפלל בשביל שאימא שלך תהיה בריאה?"
אני אומר לו "גם, כן."
אבל לא סיפרתי לו למה אני
למה אני באתי להתפלל.
כן, אז היו גם קברי צדיקים,
למשל קראו לו בדמשק,

00:50:00

הרב חיים ויטל,
זה היה תלמיד של הארי, הארי מצפת.
והוא למעשה, ארי לא כתב כלום,
לא כתב ספרים.
אבל לימד את חיים ויטל
וחיים ויטל כתב את הכול,
כל תורת הארי,
נוסדה שם, הוא קבור שם,
אז זה קבר מאוד קדוש בשביל יהודי דמשק.
היו הולכים לשם, מדליקים נרות,
מתפללים.

00:50:30

יש לך איזשהו קשר עם האנשים שהיית איתם?
--אין לי שום דבר, וזה חסר לי.
וזה חסר לי,
כי תמיד מישהו רוצה לראות מה היה פעם,
שם האוניברסיטה זה שונה, לא כמו פה,
הם מוסלמים.
אין ריקודים, אין כלום, אין זה.
היו נפגשים במסעדה, במנזה שם,
אבל אנחנו לא אכלנו כי זה לא כשר.
אז לא בילינו שם.

00:51:00

חיים חברתיים, שלך, של ההורים?
-זה רק בין יהודים.
היו לנו כמה חברים מוסלמים ונוצרים.
והיו ביקורים, מעטים אבל.
אבל עיקר חיי החברה היו בקהילה היהודית.
זה פרויקט מבורך.
כדי להשאיר לדורות הבאים
את כל הדברים האלה.
אני למשל כותב המון מאמרים בידיעון
של ארגון יוצאי דמשק.

00:51:30

וזה נקרא "מכאן ומשם".
"שם" בערבית זה דמשק.
אז מכאן ומדמשק כאילו,
אז זה יוצא פעמיים בשנה,
ואני כמעט כל פעם יש לי איזשהו מאמר.
על המנהגים, ועל זיכרונות,
ועל כל מיני דברים.
אז יש, למשל את אומרת על אמונות תפלות,
זה תמיד נורא מצחיק, בשבועות,

00:52:00

היה מנהג ללכת לזרוק מלפפון בנהר,
וזאת סגולה שהקיץ לא יהיה חם.
כן.
אלה דברים, אבל תשמעי,
זה פולקלור,
יש לי אולי הרבה מסרים,
אבל מסר אחד מאוד חשוב.
היהדות בדמשק הייתה מאוד דתית,
הקפידו על כל דבר,
אבל הייתה מאוד פתוחה.

00:52:30

ותמיד מצאו פתרונות לכל דבר.
ואף אחד לא היה פנאטי,
ולא הכריחו אחר,
אחד לא הכריח את השני,
שזה מחלל שבת, וזה.
אמנם אך אחד לא רצה שהבת שלו תתחתן
עם מחלל שבת, אבל אם זה קרה, זה קרה.
אם יש אהבה בין השניים אז ויתרו בסוף.

00:53:00

הציונות,
הציונות מאוד חשובה.
וחייבים לשמור על הארץ הזאת
שתהיה יהודית ודמוקרטית
ושכל האנשים ירגישו טוב פה.
תראי, אני אגיד לך עוד משהו.
כל היהודים שבאו מדמשק, מסוריה,
פה אני לא מכיר אנשים שעשו בעיות.
ונקלטו, היה להם מאוד קשה בקליטה,

00:53:30

כי באנו עם הבגדים שעל עורנו.
אני זוכר את השנה הראשונה פה,
אני אפילו אמרתי לאבא
"אני מצטער שעזבנו את דמשק."
והוא אמר לי "איך אתה אומר דבר כזה?"
אסור להגיד כי אנחנו נתאושש והכול,
כי אבא לא מצא עבודה, ואנחנו...
ובאמת אחרי שנה המצב שלנו בכלל רווח.
אז כל יהודי דמשק שאני מכיר,

יודעים להסתפק במועט ויודעים ליהנות,
ולהגיד ברוך השם וכל טוב.
ואנחנו אוהבים את הארץ וזה.
מקווים שיהיה שלום והיה טוב.
אמן. -כן.

אברהם חסון

מראיינ/ת -
בתיה זינגר
אורך הסרטון:
00:51:04
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
דמשק
,
סוריה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

קוראים לי אברהם חסון.
אני נולדת בדמשק, סוריה.
בשת 1942 באמצע דצמבר, למעשה.
עליתי לארץ בנובמבר 62'.
זאת אומרת, הייתי כמעט בן 20.
אז הכוונה שלי שאני זוכר היטב מה שהיה.
המשפחה שלנו מוצאה מספרד.
גם לפי השם, גם לפי מסורת משפחתית.

ועברו מספרד, לא יודעים איך,
הגיעו לליבורנו באיטליה,
ואחר כך מליבונו לא יודעים כמה הם ישבו שם,
עברו לצידון בלבנון.
שם כנראה היו שלושה דורות.
וב-1840-45 משהו כזה,
עברו
לעיירה על הרי לבנון, דאהר אל-עמר, נקראת.

כי שם הייתה בירת המחוז.
סבא הגדול קראו לו שלמה חסון.
והיו לו שני ילדים, מאיר ואהרון.
ומאיר ואהרון עסקו בהלוואות,
בנקאות כזאת.
זעירה, בנקאות זעירה.
והם עברו לבירת המחוז, דאהר אל-עמר,
כי שם יש יותר עסקים,
ויש ממשלה וכן הלאה.

ב-1860 היה פוגרום של המרונים על הדרוזים
ולהפך.
והיהודים היו צריכים לברוח,
הקהילה היהודית שם כמעט חוסלה.
ואז מאיר חסון ואהרון חסון עברו לדמשק.
שם הם קנו חלקת אדמה,
ובנו את הבית שגרו בו,
וגם אני נולדתי בו.
בית גדול.

ושם גר מאיר חסון.
אהרון חסון גר במקום אחר,
גם כן בית גדול.
והעסקים שלהם היו מאוד גדולים.
והם הלוו בעיקר לממשלה העות'מאנית שהייתה.
אחרי איזה 20 שנה,
הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל,
והחליטה שהיא לא מחזירה הלוואות,

והם גם פשטו רגל.
אבל היה להם עדיין כסף בשביל לחיות
חיים בסדר.
עד שנפטר מאיר חסון.
הבן שלו קראו לו שחאדה בערבית,
ונתן, אנחנו קוראים לו נתן.
הוא לא ידע לאסוף הלוואות, ולא ידע זה,
והגיעו לפת לחם.
היה להם בית ענק, גדול,

אבל כסף לא היה,
והוא ידע להביא המון ילדים.
לפי המסורת אשתו ילדה איזה 20 ילדים,
שרדו שישה.
שרדו שישה, שמהם אבא שלי היה המבוגר האחראי.
הייתה אחת יותר גדולה ממנו,
בחורה נכה, אבל הוא זה שפרנס את המשפחה.
איך קראו לאבא?
אבא קראו לו יוסף.

והדודה הנכה קראו לה נזלי.
כל שאר השישה היו שלמה,
ואהרון, וניסים, ודוד.
וכמובן כל עוד שהיו בדמשק,
הייתה להם נתינות איטלקית.
כי גררו אותה כנראה מליבורנו אז.
במלחמת העולם הראשונה,
הטורקים היו נגד האיטלקים.

והאיטלקים היו אויבי האומה, אז הגלו אותם.
הגלו את כל האיטלקים.
וסבא שלי עם כל המשפחה הוגלו לאנטליה,
בטורקיה, לכל מיני כפרים.
והיה מותר להם להישאר בכל כפר
לא יותר מחודש.
אז הם סבלו חרפת רעב.
וסבא שלי וסבתי ועוד שניים מהילדים מתו שם.
הם קברו אותם בעצמם, כי אין,
לא היו קהילות יהודיות שם.

אבא שלי למשל לא ידע איפה קברו
את ההורים שלו
שם, סתם בשדה.
כשהסתיימה המלחמה, הם חזרו לדמשק,
רצוצים ומרוטים, אבל היה בית.
ואבא היה לו מקצוע, הוא היה מנהל חשבונות,
אז הוא עבד עוד קודם אצל
אחד, קראו לו אבו ג'מיל עבאדי.

הוא היה שופט בבית משפט עליון
בנושא עבודה אצל טורקים.
אחרי זה אני לא יודע במה הוא עבד.
אבל הייתה לו חנות מאוד גדולה של בדים,
הוא מכר בדים. -לאבא? -לא.
לעבאדי הזה שאבא עבד אצלו.
והוא פרנס יפה את המשפחה, ותוך עשר שנים,
אפילו פחות מעשר שנים,
הוא התאושש מבחינה כלכלית,
וגם האחים שלו גדלו וכן הלאה,

והוא התחתן עם אימא,
פורטונה קראו לה.
בארץ קראנו לה מזל.
וסיפור הנישואין שלהם הוא בדיחה יפה,
נחמד.
אבא אז באותה תקופה עבד אצל סבא שלי,
החותן לעתיד.
היה מנהל חשבונות שלו.
והם היו חוזרים ביחד מהעבודה,
כי הם גרו קרוב.
לסבא קראו לו אליהו.

ובדרך אליהו מספר לאבא שפורטונה הייתה
מאורסת למישהו והיא שברה את...
לא רוצה להמשיך ולהתחתן איתו.
אז היא פנויה עכשיו,
אז אבא אומר לו "אני אקח אותה."
אז הוא אומר לו "בסדר, נבוא הביתה,
נשאל את פי הנערה."
שאלו אותה, היא הסכימה, וככה יצא השידוך.
והשידוך היה לדעתי מאוד מוצלח.

היא הייתה מאוד צעירה,
והיא באה למשפחה
שיש הרבה רווקים,
כל האחים של אבא,
בבית ענקי,
וניהלה אותו למופת והסתדרה איתם יפה מאוד.
אני בטוח שבהתחלה לא היה קל,
אבל אחר כך
היא הייתה עקרת בית למופת,
אימא למופת,
רעיה למופת, אנחנו מעולם לא שמענו
ויכוח בין ההורים.

אין לי ספק שכאשר הלכו לחדר שלהם,
הם התווכחו ואמרו זה לא טוב וזה כן טוב,
וזה זה,
כי אימא שלי הייתה דעתנית, היה לה...
-הייתה לה השכלה?
מעממי, גם אבא שלי הייתה לו השכלה עממית,
למדו באליאנס.
אימא שלי עוד למדה אצל
זה שבא לארץ, איך קראו לו,
סופר,
סופר עברי,

הוגלה יחד עם אבא של נשיא המדינה,
יואל ריבלין.
האבא של ראובן ריבלין.
ינאית באה ביקרה אצלנו כשליחה.
אימא שלי ילדה 11 ילדים.
אחד הלך לעולמו שם בתאונה,
הוא נפל ונהרג.
ו...
-ואתה אומר שהיה לכם בית מאוד גדול.
כן, 800 מ"ר.
מה עושים עם בית כזה גדול?

משפחה גדולה,
כל אחד יש לו את הפינה שלו,
וגם האחים הרווקים של אבא
הם גרו בחדרים שלהם עד שהתחתנו ועזבו.
כן, היה בית כנסת.
היה בית כנסת.
-שמי ניהל אותו?
מאיר בנה אותו יחד עם זאב...
-מי זה מאיר?
מאיר, סבא שלי אבא,
ולשם הכניס שלושה ספרי תורה,
והם ניהלו אותו.

אחר כך כשאבא, הוא ניהל את הבית,
הוא גם ניהל את בית הכנסת.
ובית הכנסת התנהל למופת,
מהסביבה היו באים להתפלל איתנו.
כל בוקר, כל בוקר...
-היה לו שם לבית הכנסת?
מדרש חסון.
מדרש חסון.
-ומי היה הרב? -לא היה רב.
אין רב, לא צריך,
אבא שלי היה מספיק למדן,

וידע שהוא היה יכול לנהל את זה
יוצא מן הכלל.
הבית הוא כמו בית ערבי,
החדרים מסביב סביב,
ובאמצע יש חצרות ובריכות מים,
אחת הבריכות היו בה דגים ומזרקה,
והשנייה סתם בריכה עם מים.
הייתה באר?
הייתה באר גם.

כמו שאני הבנתי בשנות ה-20'
של המאה הקודמת,
הביאו מים בצינורות,
מים נקיים, מי שתייה.
והבאר כבר לא שימשה.
כשאבא התחתן הוא בנה בית מרחץ טורקי בבית.
אז כל יום שישי היו מחממים,
מסיקים את הדוד שם,

ומתרחצים, בחורף היה תענוג להתרחץ שם,
בקיץ קצת קשה, כי חם, מאוד מזיעים.
והיו בו עוד ארבע תחנות לרחצה,
גברים, ארבעה גברים
יכולים להיכנס ביחד להתרחץ
וארבע נשים.
ישבו על פרימוס ופתיליות,
פתיליות.
הפרימוס זה בשביל ההתחלה לתת...
להרתיח מהר,
ברגע שהסיר רתח,
העבירו לפתיליות, והיו כל מיני,

עם חמש להבות, שלוש להבות,
או להבה אחת.
ומקרר היה? -לא היה מקרר.
-אז מה עשו? -אז הייתה בעיה מאוד קשה.
למשל, אימא שלי כמה שלא היה לה קל,
ומשפחה ענקית,
הכול בישלה ברגע האחרון
ביום שישי, הכול ביום שישי.
וכשהיו שלושה ימי חג,
אז כל יום בישלה מחדש כשיש חגים.
ואצלנו שמרו שבת, כי דתיים,

אז בקיץ מאוד חם בדמשק.
-היו לכם עוזרות?
מה? -עוזרות בית?
-כן, היו.
יהודיות? -היו גויות, לא, לא יהודיות.
-מה היה התפקיד שלהן?
ניקיון בעיקר.
פעם הייתה אחת ארמנית,
ובדרך כלל מוסלמיות ודרוזיות.
והן היו גם בשבת גוי של שבת?
-גוי של שבת. -כן, מה זה אומר?
זאת אומרת, להכין קפה, לחמם את האוכל,
דברים כאלה.

למדנו באליאנס.
כולם, כל הילדים? -כולנו.
-בנים ובנות? -בנים ובנות.
בתקופה של האחים שלי הגדולים
כמו מרים ואליהו ונתן,
אז היה באותו בית הספר אליאנס,
אז הייתה הפרדה בין בנות לבנים.
הבנים למדו לבד והבנות לבד,
כיתות נפרדות.
אבל אחרי מלחמת השחרור,
לקחו את בית הספר הזה,

נתנו אותו לפליטים שבאו מהארץ,
פלסטינים.
ובית הספר אליאנס נדד פעמיים,
אני זוכר את הנדידות.
פעם אחת למקום, קראו לו כתב אל עטי,
זאת אומרת,
הכותב הישן.
אז שם היה מאוד לא מתאים לבית הספר,
אבל לא הייתה ברירה.
אני שם למדתי כיתה א' ו-ב'.

ואחר כך עברנו לבית ליסבונה.
זה מן ארמון קטן של משפחת ליסבונה,
מאוד יפה, בית מאוד יפה.
גם שם הוא לא התאים לבית ספר,
אבל הרבה יותר התאים מאשר...
וגם מרווח יותר.
אז בחורף למשל היה קיפאון בחדרים,
כי החדרים מאוד גבוהים.
דמשק היא מאוד קרה בחורף,
והקיץ מאוד חם.

אז לכן בנו את זה מותאם לקיץ.
והעשירים היו להם חדרים לחורף.
חדרים כאלה יותר נמוכים,
ומוסקים וכן הלאה.
לנו היה חדר אחד מוסק כזה,
וכל השאר באמת גבוהים וכן הלאה,
בחורף היה מאוד קר, לא נעים לשבת.
בגלל זה למשל בלילות שבת,
שם חיממנו על אח עם פחמים.

אז הדליקו את הפחמים
האלה לפני כניסת השבת.
והלכנו לבית הכנסת, התפללנו, חזרנו,
אכלנו את ארוחת השבת,
ונגמרו הגחלים.
ואז קר, קר מאוד.
אז ב-6 היינו נכנסים למיטה.
כי יותר חם במיטה מאשר בחוץ.
זה בלילות שבת, ובימים רגילים תמיד הלכנו...
-היה שם...למדתם גם עברית?
רק להתפלל, בבית הכנסת היה,

שלמדנו תנ"ך ומשנות וכן הלאה,
אבל בלי להבין כלום.
רק למדנו לקרוא נכון,
ולקרוא, כי בשביל יהודים דתיים,
הלימוד הדתי זה לקרוא.
לקרוא זוהר אנשים לא מבינים כלום בארמית
ולומדים זוהר.
המשנות זה לפחות בעברית נורמלית איכשהו.
כן. -אז באיזו שפה דיברתם?
-דיברנו ערבית בבית. -רק ערבית?
ערבית מתובלת בצרפתית.

כן, וכמובן גם מילים עבריות קצת.
מי היה הרב של הקהילה שלכם?
בזמני היה חכם ניסים אנדיבו.
הוא אח של סבא שלי מצד אימא,
דוד של אימא.
היה רב מאוד מרשים,
ידען מאוד גדול,
כי הוא רב מהסוג הישן,
שלמדו הרבה מאוד תורה ותלמוד,
וכל מיני דברים

ידע פרפקט, אני לא אשכח פעם אחת,
הייתי בבית הכנסת, ומישהו שאל אותו שאלה,
אז הוא אומר לו "תביא לי את זה,
מסכת זאת וזאת,
תפתח עמוד כך וכך,
למעלה בפינה תקרא."
והייתה לו תשובה.
אני הייתי המום מלראות את זה.
איש אז, כשהוא עשה את זה,
הוא היה לדעתי בן 80.
הוא חי איזה 103 שנה.
הוא היה מאוד גבוה,
איש מרשים מאוד, תמיד עם חיוך.

מי ניהל את מערכת המשפט, את הדינים,
המריבות, היה שם מישהו ש...
הוא היה אב בית דין,
הוא היה אב בית הדין,
אבל הם עסקו בעיקר בנושאי אישות,
ולעשות שלום בית וזה.
בזמני הייתה משפחה אחת
שהעסיקה מאוד את בית הדין,
כל הזמן התגרשו וחזרו וזה.
אבל בית הדין היו לו עניינים גם של הלכה.

של מה כשר, מה אסור,
איך להתפלל פה ושם.
מה היה התפקיד של ראש הקהילה?
איך קראו לו?
בזמני היה אחד שקראו לו סלים טוטח,
ב-ט', לא ב-ת'.
והתפקיד שלו היה לארגן
כל דבר, למשל,
-שילמו מסים?
שילמו מסים?
-לא, לא היו מסים.
לא היו מסים.

הקהילה אז בתקופתי הייתה
מאוד מדולדלת וענייה מאוד.
אז לא קיבלו, לפני זה, בעבר הרחוק,
היו מסים שכל אחד היה צריך לשלם
מסים לקהילה.
המשפחות העשירות, היו
כאלה שדאגו לעניים כאילו?
לא, אבל קיבלו תרומות מארה"ב.
יש קהילה סורית די מבוססת בניו יורק,

שהיא שלחה כל חודש, כל חודש תרומות,
וחילקו אותן לעניים, תמכו בעניים.
לא היה אף יהודי רעב ללחם.
אבא שלי הקים מוסד,
קרא לו ביקור חולים.
והוא אסף תרומות גם מהקהילה,
וגם אסף תרומות מכמה אנשים אמידים.
העמותה הזאת הביאה רופא בהתנדבות,

וגם רוקח.
הרוקח היה נוצרי, לא יהודי.
ופעמיים בשבוע קיבלו עניים.
הרופא בדק אותם, נתן להם תרופות.
והרוקח סיפק את התרופות,
הכול על חשבון הקהילה.
ואם מישהו היה חלש וזקוק לתזונה נוספת,

אז אבא שלי דאג לו לקבל את הבשר,
ותפוזים, ופרות כן הלאה.
היה, והאינטראקציה הייתה אך ורק
בין הממשל לבין
יושב ראש הועד של הקהילה,
ראש הקהילה, והרב הראשי, זהו. -באיזה עניין?
בעניינים של לייצג את הקהילה בחגים,
ללכת להגיד לנשיא חג שמח,

וכן הלאה, או לבקש משהו שהקהילה זקוקה,
או זה, אז אלה, שני האנשים האלה, הם הלכו
והם השתדלו בשביל הקהילה, כן.
בתקופה שלי לא הייתה טלוויזיה.
היה רדיו אבל לא לכל משפחה היה רדיו גם.
וברדיו שמעו שירים, שמעו תסכיתים וחדשות.
חדשות היו שלוש פעמים ביום או משהו כזה.

אבל היהודים ניהלו את החיים שלהם
סביב בית הכנסת וסביב החגים.
אז בבוקר התפללו, בערב התפללו,
ואז תמיד
יש מה לספר, החזן פה טעה,
החזן פה לא בסדר,
וזה לא התפלל נכון,
אז היו שיחות כאלה.
והקצב רימה אותנו פה, ועשה ככה,
והפרה שלו הייתה טרפה וזה.

זאת אומרת היו השיחות האלה.
אבל איזה שבועיים-שלושה לפני כל חג,
מתחילים לתכנן את החגים.
אבל פסח למשל זה הכנות מאוד גדולות.
כי שם אין שום דבר כשר לפסח
שאפשר לקנות.
הכול צריך להכין בבית.
ולנקות את הבית,
להכין אותו לפסח, ושם עשו את זה
בצורה אדוקה מאוד.
עד כדי כך היו מנקים את המרזבים

שהורידו את הגשם מהגג.
אז עשו את זה בצורה מאוד יפה וטובה,
ואיזה שבועיים קודם הנשים היו
יושבות ובוררות את החיטה,
מהאבנים ומכל הדברים הלא טובים
ואחר כך לוקחים את זה לטחנת הקמח,
הייתה טחנה מיוחדת לפסח,
ואחר כך באפייה בשביל לאפות מצות,
לאכול מצות.

כל אחד הכין את המצות בעצמו.
לא, אין מצות כלליות כמו שהיום
הולכים לסופר וקונים.
שם לא היה דבר כזה.
כמו כן, שם אנחנו אכלנו קטניות.
אז האורז, עיקר המזון שלנו היה אורז.
אז ישבו ובררו את זה, כדי שלא חס וחלילה
לא יהיה גרגר חיטה או גרגר חמץ.
והדבר הזה בררו אותו שלוש פעמים.

בררו פעם ראשונה, פעם שנייה, ופעם שלישית,
ואז לפי ההלכה, אם בררו שלוש פעמים,
בוודאות אין חמץ. -הייתם משפחה דתית?
דתית לגמרי.
הלבוש היה נורמלי לגמרי, כמו כל הערבים.
בסוכות רוב האנשים הקימו סוכה.
לא כולם יכלו להקים סוכה,
או שאין להם איפה להקים סוכה.
לנו בבית הייתה סוכה מאוד יפה.
זה עם עמודים מעץ מגולפים,

וכל עמוד היה לו את המקום שלו,
זאת אומרת היינו מקימים את זה,
יפה מאוד, ואחר כך שמים סכך.
-איזה תמונות תליתם בסוכה?
לא קישטנו אותה בכלל.
היו לנו סדינים לבנים מיוחדים,
שזה היה מאוד יפה,
והייתה ספה יפה, ועוד כיסא ששמו עליו
ספרי קודש...
השארתם את הסוכה?
-לא.
גם לא.
-מה עם פורים?
בפורים,
-התחפשתם? -לא.

לא היה לנו את המנהג הזה,
לא הכרנו את זה.
אבל הילדים לפעמים קנו מסכה,
וקראו לזה פרצוף של המן.
פרצוף של המן שמים מסכה שזה...
אבל גם כן, לא כולם שמו,
לא היו תחפושות. -סופגניות?
אבל...גם לא.
אבל היו דברים אחרים, היו מאפים מאוד טעימים,
מעמול.
זה את מכירה מה זה מעמול?
ועוד כל מיני עוגיות מסוגים שונים,

והנשים היו מיטיבות להכין.
כן. -הייתה איזושהי תהלוכה, קרנבל?
-לא, לא, לא.
והיינו לוקחים את כל המאפים האלה
למאפייה לאפות אותם, כי לא היה תנור.
היו מפוצצים פקקים, קוראים לזה,
זה משהו דומה לפקק, משעם,
שיש בו חומר הדף.

שתוקעים לו מסמר בפנים,
היה מתפוצץ ממש ורעש אימים.
אז...אבל הילדים בערב פורים,
היו מכינים מדורה.
חופרים בור,
ומסתובבים בשכונה לבית בית,
לבקש או חתיכת עץ,
או קצת נפט.

ואז אלה שהיו נותנים להם,
מברכים אותם ואומרים להם כל הכבוד,
ואלה שלא נותנים להם, אומרים להם
קמצנים, אפילו על זית אתם קמצנים, כן.
והולכים, ואז בערב, מדליקים מדורה,
שבמרכזה יש עמוד גדול
שתולים דמות של המן,
ומסביב עשרת בני המן,
שורפים אותם, עושים מדורה מאוד גדולה.

אנחנו ניסינו להקים לא תנועת נוער,
אלא מועדון.
מועדון של נוער שהיינו חברים של
אולי חמישה-שישה, וציפינו שיגדל.
אבל לצערי בקהילה בדמשק,
היו כל מיני יהודים ששיתפו פעולה עם...
עם המוחבראת, הש"ב שלהם.
ואחד מהם שמע שאנחנו

מקימים את המועדון הזה
וכבר נפגשנו כמה פעמים,
אז באו ואמרו לנו אוי ואבוי,
תפסיקו ואל תמשיכו.
כי זה כאילו מן מועדון פוליטי כזה,
שאנחנו נעשה דברים נגד המשטר.
אז לכן המפגשים היו רק מאוד קטנים,
שני חברים ביחד נפגשים,
שלושה מקסימום.

והם מדברים...
-היו שליחים מארץ ישראל?
הם היו לפני קום המדינה.
לפני קום המדינה היו שליחים מארץ ישראל,
רחל ינאית הייתה אחת מהן,
גולדה מאיר הייתה גם פעם.
היו אצלנו בבית.
ובגלל זה נולדה לי אחות יותר צעירה ממני,
כשגולדה הייתה בשכונה,
ואבא רצה לקרוא לילדה גולדה,

ואמא לא הסכימה בשום אופן,
אמרה שזה שם מאוד כבד,
והתפשרו על תקווה.
קראו לה תקווה.
טוב, אז היו שליחים,
והם שכנעו הרבה הורים לשלוח ילדים לארץ,
והם קיוו שכאשר הילדים
יהיו בארץ ויתבססו, אז גם ההורים יגיעו איתם.
זה קרה אני חושב, אבל נורא מעט,

למה, כי אחרי מעט שנים,
אחרי שלוש שנים,
מהשליחות הזאת,
פרצה מלחמת השחרור, ונסגרו הגבולות.
לא היה שום קשר יותר בין ישראל לסוריה.
אבא מזמן נסע למירון לל"ג בעומר פעם אחת.
ואחר כך כשההורים שלי,
לא, לא ההורים, האחים,
היו בארץ, הוא בא לבקר אותם פה.

ותוך כדי ביקור הוא ניסה
למצוא עבודה,
לא הצליח למצוא, ואחרי חצי שנה
הוא חזר לדמשק.
ואז נשארנו שם.
היו לנו שכנים טובים.
הם היו כולם שיעים.
לא דיברנו פוליטיקה, לא דיברנו שום דבר,
אבל...
בחגים, כאשר הייתה בר מצווה לאיזה ילד,
עשינו מסיבה, אז הזמנו אותם גם.

אני לא זוכר שהזמינו אותנו
לאיזה אירוע משפחתי, אבל
אבל נכנסנו אליהם להגיד להם חג שמח.
היו הרבה דברים אנטישמיים.
היה לי למשל,
אני למדתי שנתיים באוניברסיטה בדמשק.
למדתי מתמטיקה ופיזיקה,
ושם היו לי חברים.
והיינו, עשינו,
היינו שלישיה לעשות מעבדה ביחד,

וגם היינו מדברים בהפסקות וכן הלאה.
כי השם שלי שם, לא קראו לי אברהם,
אלא איבריהם.
וחסון, אין אוֹ בערבית,
אז נהיה חסוּן,
איבריהם חסוּן.
ושם אבא שלי יוסף,
זה כמו יוּסף,
אז איבריהם אבן יוּסף חסוּן.
יש לי שם, יכול להיות כל דבר.
לא לא...
-לא ידעו שאתה יהודי? -לא ידעו.
ואז היו חברים שלי.

אבל יום אחד,
אחד התלמידים,
אומר לי "בוא ניכנס להתפלל במסגד".
אמרתי לו "אני התפללתי כבר".
אז הוא אומר לי "אבל לא היה זמן תפילה".
אז אמרתי לו "אני מסתדר עם זה",
הוא אומר לי "מה, אתה לא מוסלמי?"
אמרתי לו "לא".
טוב, הוא לא שאל הלאה.
אחרי למחרת, הוא שאל אותי "אתה נוצרי?"
אמרתי לו לא.

אז הוא כבר התבלבל לגמרי,
אני לא נוצרי, לא מוסלמי,
מה אני יכול להיות? עובד אלילים או משהו כזה.
לא העלה על דעתו.
פעם אחת עמדנו כמה חברים,
וכולל כמה סטודנטים מרוקאים שהיו,
ואז הוא שאל אותי "מה הדת שלך?"
אני יכולתי להגיד לו יהודי,
אבל אחד המרוקאים אמר:
"לא, איזו מן שאלה אתה שואל?
אתה לא מתבייש?"
"מה זה העניין שלך איזו דת?"

אז, אבל יום אחרי זה כשהיינו לבד,
הוא אומר לי "מה הדת שלך?"
אני אומר לו "יהודי".
הוא שמע יהודי, כאילו שזרקו עליו קרח,
לא מים קרים, אלא קרח, הוא קפא.
הוא אומר לי "אבל אתה לא ישראלי." אמרתי
לו "אם הייתי ישראל, יכולתי להסתובב פה?"
אני וסבא שלי כולנו נולדנו פה באותו בית,
אני סורי.
אבל מאותו יום,
אף אחד לא אמר לי שלום,
ולא רצו להיות איתי במעבדה,
עשיתי מעבדה לבד.

כן, היינו שלישיה בהתחלה,
ואני הייתי לבד לגמרי.
הבן של העוזרת, המלשין,
כן.
תשמעי, זה לא עניין של מלשין,
הוא היה פרחח.
זה...הוא התפרנס מזה,
הרבה פעמים
לא היה לו מה לאכול,
היה סתם תופס בן אדם ברחוב, מכה אותו,
והולך איתו למשטרה,
ואז מכניסים אותו לבית סוהר,

ואז יש לו שלוש ארוחות ויש לו זה.
אז גם הלשין,
אבל ההלשנה שלו הייתה לא על משהו.
אבא שלי היה מאוד ציוני ואהב מאוד
לקרוא על יהדות ועל
על תפוצות יהודים.
איפה הוא קרא?
אז הוא היה מנוי על איזה עיתון,
העולם היהודי.

ונהנה מאוד מזה,
והוא ידע מה קורה בצרפת, ובאנגליה,
ובאמריקה וברוסיה, בכל מקום,
ועוד על ישראל.
ויום אחד העירייה החליטה לעשות ביוב,
ביוב גדול.
ולמזלנו הביוב עבר בבית שלנו,
ואז חפרו.
עשו חפירות מאוד גדולות במשך איזה שבועיים,
היה לנו מאוד קשה בבית.

אבא מהר מאוד הטמין את כל העיתונים האלה
בעפר, ובחפירות גילו אותם.
והלשינו, אמרו מה זה ומאיפה יש לך,
אז אתה...
אז אתה מרגל, אתה ישראלי, אתה ציוני.
בסוף הראה להם שאלה סתם דברים,
אין בהם לא ציונות ולא שום דבר.
היה רדיו בבית.

שמענו במהלך היום את קול דמשק.
אבל כשהיו חדשות,
אבא לא האמין לקול דמשק,
אז הוא רצה לשמוע את קול ישראל.
אז יש קול ישראל בערבית,
אבל גם אבא לא רצה לשמוע את זה,
כי הוא לא האמין להם,
אמר שהם מיועדים לתעמולה לעולם הערבי.
ואז הוא שמע קול ישראל בעברית.

וזה היה מאוד מאוד לטובה,
כי אנחנו גם שמענו,
בהתחלה לא הבנו כלום, הוא הסביר,
אחר כך לאט לאט התרגלנו
והבנו את העברית.
כשעלינו לארץ הבנו את מה שדיברו אלינו.
לא הייתה לנו שום בעיה.
במלחמת סיני אני הייתי בכיתה י'.
ואנחנו לא הרגשנו משהו מיוחד,
אלא פחדו שישראל תפציץ את דמשק,

היינו צריכים לעשות העפלה.
מהשכנים לא הרגשתם איזו התנכלות...
-שום דבר, שום דבר.
שום דבר, גם לא מהממשלה.
אנחנו הלכנו בשוק,
אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים.
הלכנו בלי כיפה, ועם בגדים רגילים
ככה כמו שאני לבוש,
כמו גם הערבים שלבושים ככה,
כך שאף אחד לא יכול...
-הבית לא היה באזור היהודי?
היה באזור היהודי.
בסוף השכונה, ממש בסוף השכונה
הבית שלנו היה.

ולא זוכר שהיה לנו משהו מיוחד,
אבל פחדנו לשמוע את קול ישראל.
כי אם מישהו ידפוק בדלת וייכנס,
יגיד אה אתם שומעים את ישראל, זה רע מאוד.
במלחמת השחרור אני זוכר נפלה פצצה,
על גג של השכנים שלנו, פצצה ישראלית,
לא התפוצצה.
ונפלה והתפזר ממנה הרבה אבק שריפה,
משהו כזה.

יצאנו, אני זוכר, ראינו את זה,
ואחד טמבל מהמשטרה שלהם,
הוא לקח קצת והדליק וראה שזה בוער.
אם זה היה תופס, הכול בוער,
כולנו היינו הולכים יחד איתו.
כן, מזל שזה היה מופרד ולא המשיך,
אני זוכר את זה כמו היום.
הרגשנו את הזעזוע בבית
מנפילת הפצצה, גדולה כזאת, ככה.

תמיד רצינו לעלות ארצה,
אני זוכר עוד כשהייתי ילד,
היו שואלים אותי מתי בר המצווה שלך,
הייתי אומר להם עוד 4-5 שנים,
אבל זה לא יהיה פה, זה יהיה בארץ ישראל.
אבל לא התגשם ככה,
תמיד חלמנו לעשות את זה.
חיכינו לשעת כושר.
היה לנו דרכון איטלקי,
סיפרתי לך בהתחלה,
שהמוצא מליבורנו.

אבל בשנת 39',
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה,
אבא זכר מה קרה לו במלחמה הראשונה,
וההגליה וכן הלאה,
והמלחמה השנייה,
צרפתים שלטו בסוריה,
היה מנדט צרפתי,
ואיטליה הייתה יחד עם גרמניה.
ואז הוא פחד נורא שעוד פעם יגלו אותם
וכן הלאה, מיד הלך,

שיחד פקידים וכן הלאה
וקיבל נתינות סורית,
וויתר על הנתינות האיטלקית ב-39'.
ואז עברה המלחמה.
נתינים סורים,
והנתינות הזאת, זהו, סגרו לנו את הדלתות,
אי אפשר לצאת יותר.
וחיכינו לאיזו שעת כושר.
ואמא שלי חלתה בפרקינסון,

ובשנת 60' היא הצליחה לנסוע לשוודיה לטיפול,
כי בדמשק לא ידעו לטפל בה,
והיא סבלה נורא,
נסעה לשוודיה והיה מנתח שעשה לה ניתוח
ועזר מאוד.
ולשם בא אליהו אחי ופגש אותם שם,
והבטיח להם שהוא יעזור להוציא אותם מדמשק.

ואיך הייתה העזרה?
בדיוק באותה תקופה,
גייסו אותו למוסד,
שייסע למרוקו להביא ילדים,
להביא עולים.
ואז כשגייסו אותו,
הוא אמר "אני מוכן להתגייס
בתנאי שהמוסד יבטיח לי
להוציא את משפחתי מדמשק."
ואז איסר הראל, בכבודו ובעצמו,
הבטיח לו

שהוא יעשה, והטיל את המשימה הזאת על אחד
שקראו לו שמואל טולדנו,
לימים היה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.
אז שמואל טולדנו ניסה הרבה,
כל מיני שיטות,
כולן נכשלו.
ואז שמואל טולדנו שאל:
"האם אתה מוכן שמבריח יבריח אותם?"
אומר לו: "לא משנה לי איך,
העיקר שיהיה בטוח."

את זה אנחנו לא ידענו,
שהמוסד מעורב בנושא הזה.
אחרי שההורים שלי חזרו משוודיה,
אנחנו התחלנו לחשוב בעצמנו איך לברוח.
ושמענו שבביירות אז הייתה מרגלת,
קראו לה שולה כהן.
שכל אלה שברחו מסוריה,
היא העבירה אותם לישראל,
הצליחה להעביר אותם לישראל.
אז אמרנו, נורא פשוט.

שאנחנו נגיד לממשלה שאימא צריכה
עוד פעם טיפול באירופה,
ואז אבא ואמא ייסעו,
כי הם, יהיה להם קשה לברוח,
ואנחנו באיזשהו צורה נברח ללבנון
ושולה כהן תעזור לנו להגיע לישראל.
מה, תוכנית נהדרת.
טוב, אז המנתח משוודיה
כתב לנו שהוא לא יהיה בשוודיה,
הוא יהיה ברומא,
והוא יקבל אותם ברומא.

ברומא היה יותר טוב, גם יותר קרוב,
וגם יותר זול.
אז הלכו לבקש ויזה לאיטליה,
ההם הסתכלו "אה, הייתם איטלקים?
לא נותנים לכם ויזה,
בטח אתם תרצו להיות פליטים,
ולהישאר ולקבל חזרה את הנתינות שלכם,
אני לא נותן לכם."
אבל אבא שלי עבד אצל אחד
שהיה קונסול הולנד בדמשק.

ואז קונסול הולנד הלך לקונסול האיטלקי,
אומר לו "אני ערב,
אלה לא יישארו באיטליה,
אלה רוצים את איטליה כתחנת מעבר,
כדי לנסוע לישראל."
אז הוא נתן להם,
נתן להם ויזה.
ואני נסעתי לעיירה,
סלראייה קוראים לה,
היא על גבול סוריה ולבנון,

שם עוברת הרכבת שנוסעת מדמשק לביירות.
היה לנו חבר שהוא מנהל הרכבת שם,
בסלראייה.
נסעתי, אמרתי לו שיש לנו דוד,
אח של אבא, בביירות,
ואנחנו רוצים לבקר אותו
ואין לנו אפשרות לצאת.
האם אתה יכול להעביר אותנו את הגבול?
הוא אומר "בשמחה".
"יום קודם שאתם רוצים,
תיכנס לתחנת הרכבת,

ותגיד שאתה רוצה לדבר איתי
בטלפון של הרכבת,
כי זה טלפון לא מצותת,
לא מצותתים עליו,
ותגיד לי, ואז אני לך על איזו רכבת לעלות,
ואני אעביר אתכם."
היינו מאושרים.
אז ההורים שלי נסעו,
ורק הגיעו לרומא,
עד שאנחנו מתארגנים בדמשק,
פרצה מלחמת אזרחים בלבנון,
בין הנוצרים והמוסלמים.

ואז סגרו את הגבולות
והרכבת כבר לא נסעה לביירות.
אז התוכנית שלנו נפלה,
ואז צריכים לחפש תוכנית אחרת.
אנחנו עדיין לא ידענו על התוכנית של המוסד
יחד עם אליהו.
אני שמעתי שבחלב יש מבריחים,
שמבריחים יהודים לטורקיה.
אז נסעתי, היה לי חבר יהודי חלבי,
מחלב,
ודיברתי איתו, ואז הוא הפגיש אותי עם המבריח.

המבריח אמר "בסדר, אני מוכן לקחת אתכם,
אבל לא מדמשק.
אני לא מוכן להתעסק עם דמשקאים.
כי שם יש הרבה משטרה,
כי זה מרכז השלטון, והרבה צבא.
תעברו לעיר אחרת, אני אקח אתכם."
טוב, התחלנו לחשוב מה עושים.
אז עלה על דעתי רעיון כזה.
אנחנו נכתוב להורים שהרופא אומר
שהיא צריכה לחזור לסוריה כבר,

אבל האוויר של דמשק לא טוב בשבילה,
היא צריכה לעבור לאוויר הרים,
ושניסע לאיזו עיר בהר,
ושם היא צריכה להיות.
טוב,
אז אבא כתב לנו מכתב כזה,
והראיתי אותו למלשינים,
לכל מיני אנשים,
והם אכלו את זה.
ושכרתי חדר אצל חבר מהאוניברסיטה בנאבק,

זו עיירה על ההר,
והיא רחוקה בערך 100 ק"מ מדמשק.
טוב, ארזנו דברים כדי לנסוע לנאבק,
פתאום דופקים בדלת, חבר שלי בא,
מראה לי עיתון, אומר לי:
"תראה, תפסו רשת מבריחים בחלב,
שהבריחו יהודים מחלב לטורקיה."
ואני מסתכל,
התמונה של האיש שדיברתי איתו שם."

אני פשוט...הרגליים לא נשאו אותי יותר.
ואז אחרי שכבר קניתי כרטיסים לאוטובוס
לנסוע לנאבק,
והזמנתי סבל לסחוב את כל הכבודה
שאני לוקח,
ויתרתי על הסבל ולא נסענו יותר,
מה יש לנו לנסוע לנאבק.
איך בסוף יצאתם?
-דרך המוסד.
דרך המוסד, דרך איפה? מה היו התחנות בדרך?
-כן, המוסד, בא ערבי,

שלח אותו רב מטורקיה,
שהוא איש המוסד,
והוא לקח אותנו והלכנו ברגל איזה 7 שעות,
הגענו לכפר טורקי מעבר לגבול הסורי,
שם הוא גר,
ולנו בלילה, ולמחרת העבירו אותנו...
לאדנה, שם היה הרב היהודי הזה מהמוסד,

והוא שלח אותנו לאיסטנבול.
איסטנבול סידרו לנו השגרירות הישראלית
תעודות מעבר כאילו שאנחנו ישראלים,
ושנכנסנו לטורקיה, ואנחנו צריכים לעזוב.
אחרי חמישה ימים,
נסענו לארץ באל על.
-לאן הגעתם?
הגענו לארץ,
איפה נחתם? איפה אתם נקלטים?
אז נקלטים אצל האחים שלי, שהיו קודם.
-איפה הם גרו?

אחד גר בנווה מונוסון,
לנו אצלו שבת,
ואחות אחרת הייתה ברמת גן.
אז האחים הצעירים גרו אצלה,
ואני איזו דודה מחיפה באה ולקחה אותי,
וגרתי אצלה.
שם נקלטתי לטכניון,
למדתי בטכניון מתמטיקה ופיזיקה,

לא היה לי קל בכלל,
אבל אותה שנה גמרתי אותה בסדר,
שנים אחרי זה היה לי בסדר גמור אפילו.
ההורים הגיעו יחד...?
-הגיעו חודש אחרינו .
חודש אחריך, איך הגיעו ההורים? -כן.
-ובעצם לא נשארה משפחה... -בדמשק.
נשאר דוד ודודה.
מכרתם את הרכוש שהיה לכם?
-שום דבר. -שום דבר, הכול נשאר שם.

הכול נשאר כמו שהוא,
אז הדוד הדודה לקחו את כל תכולת הבית,
אבל את הבית אי אפשר למכור,
כי מוקפא, רכוש יהודי הוא מוקפא.
עכשיו צבא לא הייתם צריכים לעשות.
שם היינו צריכים,
אבל לוקחים אותנו ללשכת הגיוס,
ואומרים תשלם כופר נפש.
אבל בגלל שאני הייתי סטודנט כבר,
וגם אחי יותר גדול,
היינו סטודנטים באוניברסיטה,

הייתי בלשכת הגיוס ועשו לי בדיקות רפואיות,
הכול,
אבל הבאתי להם אישור מהאוניברסיטה
שאני סטודנט ודחיית שירות.
ושנה אחרי זה גם דחיית שירות,
ואחר כך ברחנו להם.
עכשיו על עבודה את שאלת.
הייתי סטודנט וניסיתי למצוא עבודה,
במקום שמאוד רצה אותי.

מין כימיה כזאת פשוטה.
אבל הוא אמר "אני מכיר אתכם,
אתם...
הפנים שלכם מיועדות לעזוב,
אני לא רוצה לטפח אותך פה ולהשקיע בך
ואחר כך אתה תעזוב אותי, ואני לא מוכן."
אז מצאתי עבודה להיות מורה בבית ספר
תלמוד תורה.
הייתי שבועיים מורה,  וברחנו.

זאת אומרת, אפילו משכורת אחת לא קיבלתי שם.
אנחנו פה התחתנו
כשהייתי כבר אחרי תואר שני בפיזיקה,
ויש לנו ארבעה ילדים.
מה נשאר? כל המסורת.
אנחנו בית מסורתי,
מקפידים על חגים,
על המאכלים הדמשקאים המסורתיים.

מקפידים ללכת לבית הכנסת,
לעשות קידוש וכן הלאה.
אני עליתי ארצה בשבת שקוראים לה
פרשת לך לך.
אז כל שנה בפרשת לך לך
אני בבית הכנסת מודה לאלוהים שאני פה,
ושאני לא שם.
על אף זה שיש לי זיכרונות נהדרים משם.
אני לא מתגעגע, לא.
הייתי רוצה לבקר אבל לא בתנאים של היום.

מה הילדים שלך יודעים על החיים שלך שם?
אתה מספר? -אני מספר, אני מספר תמיד.
אני תמיד משתמש בפתגמים שאמי הייתה אומרת.
-למשל? כמו מה?
למשל הבוקר, ראינו,
אשתי שואלת אותי אם ירד גשם או לא.
אז הסתכלנו על השמיים,
העננים היו אדומים.
אז אמרתי לה שאמי, עליה השלום,
הייתה אומרת,

היה פתגם בערבית, שאם אדום בבוקר,
אתה יכול לקחת את המקל ולנסוע,
לא ירד גשם.
אבל אם בלילה, בערב, יהיה אדום,
תמצא לך מערה חמימה,
כדי לבלות את הלילה שם.
שתמיד אומרים "יש מישהו שאין לו תחליף."
אני אומר להם,
משה רבנו מת ואנחנו עדיין קיימים.
ולא היה כמו משה רבנו.
אז זה גם פתגם ערבי.

אז אני אומר לכל אחד יש תחליף,
זה הפתגם שמשה רבנו מת...
-מה ידעתם על השואה?
לא ידענו, אני לא ידעתי,
אבא שלי בטח ידע.
לא, אבל אחר כך אבא סיפר,
שהנאזי, נאזי, קראו את זה בערבית,
שהם השמידו יהודים וזה,
אבל לא הפנמנו את זה, לא בלי סוף.
למשל לפני בחינה היינו הולכים לרב,

חכם נסים, ומבקשים ממנו קמע,
היה נותן לנו קמע.
אבל אנחנו יודעים שזה לא שווה כלום.
-קברי צדיקים?
היה לו קבר צדיקים,
ליד דמשק,
ג'ובאר, היא הרבה בחדשות
בתקופת המלחמה שלהם.
הייתה מערת אליהו הנביא.
ששם כאשר היה בורח מאיזבל המלכה ואחיו,
היה מתחבא שם.

אז שם היה מקום קדוש בשבילנו,
היינו הולכים, מדליקים נרות,
אומרים תהלים וכן הלאה.
אז יום לפני שברחנו אני הייתי שם
קראתי תהלים והדלקתי נרות וזה.
אז השומר אומר לי
"אתה מתפלל בשביל שאימא שלך תהיה בריאה?"
אני אומר לו "גם, כן."
אבל לא סיפרתי לו למה אני
למה אני באתי להתפלל.
כן, אז היו גם קברי צדיקים,
למשל קראו לו בדמשק,

הרב חיים ויטל,
זה היה תלמיד של הארי, הארי מצפת.
והוא למעשה, ארי לא כתב כלום,
לא כתב ספרים.
אבל לימד את חיים ויטל
וחיים ויטל כתב את הכול,
כל תורת הארי,
נוסדה שם, הוא קבור שם,
אז זה קבר מאוד קדוש בשביל יהודי דמשק.
היו הולכים לשם, מדליקים נרות,
מתפללים.

יש לך איזשהו קשר עם האנשים שהיית איתם?
--אין לי שום דבר, וזה חסר לי.
וזה חסר לי,
כי תמיד מישהו רוצה לראות מה היה פעם,
שם האוניברסיטה זה שונה, לא כמו פה,
הם מוסלמים.
אין ריקודים, אין כלום, אין זה.
היו נפגשים במסעדה, במנזה שם,
אבל אנחנו לא אכלנו כי זה לא כשר.
אז לא בילינו שם.

חיים חברתיים, שלך, של ההורים?
-זה רק בין יהודים.
היו לנו כמה חברים מוסלמים ונוצרים.
והיו ביקורים, מעטים אבל.
אבל עיקר חיי החברה היו בקהילה היהודית.
זה פרויקט מבורך.
כדי להשאיר לדורות הבאים
את כל הדברים האלה.
אני למשל כותב המון מאמרים בידיעון
של ארגון יוצאי דמשק.

וזה נקרא "מכאן ומשם".
"שם" בערבית זה דמשק.
אז מכאן ומדמשק כאילו,
אז זה יוצא פעמיים בשנה,
ואני כמעט כל פעם יש לי איזשהו מאמר.
על המנהגים, ועל זיכרונות,
ועל כל מיני דברים.
אז יש, למשל את אומרת על אמונות תפלות,
זה תמיד נורא מצחיק, בשבועות,

היה מנהג ללכת לזרוק מלפפון בנהר,
וזאת סגולה שהקיץ לא יהיה חם.
כן.
אלה דברים, אבל תשמעי,
זה פולקלור,
יש לי אולי הרבה מסרים,
אבל מסר אחד מאוד חשוב.
היהדות בדמשק הייתה מאוד דתית,
הקפידו על כל דבר,
אבל הייתה מאוד פתוחה.

ותמיד מצאו פתרונות לכל דבר.
ואף אחד לא היה פנאטי,
ולא הכריחו אחר,
אחד לא הכריח את השני,
שזה מחלל שבת, וזה.
אמנם אך אחד לא רצה שהבת שלו תתחתן
עם מחלל שבת, אבל אם זה קרה, זה קרה.
אם יש אהבה בין השניים אז ויתרו בסוף.

הציונות,
הציונות מאוד חשובה.
וחייבים לשמור על הארץ הזאת
שתהיה יהודית ודמוקרטית
ושכל האנשים ירגישו טוב פה.
תראי, אני אגיד לך עוד משהו.
כל היהודים שבאו מדמשק, מסוריה,
פה אני לא מכיר אנשים שעשו בעיות.
ונקלטו, היה להם מאוד קשה בקליטה,

כי באנו עם הבגדים שעל עורנו.
אני זוכר את השנה הראשונה פה,
אני אפילו אמרתי לאבא
"אני מצטער שעזבנו את דמשק."
והוא אמר לי "איך אתה אומר דבר כזה?"
אסור להגיד כי אנחנו נתאושש והכול,
כי אבא לא מצא עבודה, ואנחנו...
ובאמת אחרי שנה המצב שלנו בכלל רווח.
אז כל יהודי דמשק שאני מכיר,

יודעים להסתפק במועט ויודעים ליהנות,
ולהגיד ברוך השם וכל טוב.
ואנחנו אוהבים את הארץ וזה.
מקווים שיהיה שלום והיה טוב.
אמן. -כן.

אברהם חסון
בתיה זינגר
דמשק
סוריה
סיפורי חיים נוספים: