מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אודט אסתר כהן - 10356
אודט אסתר.
-כהן. -כהן.
ובאיזה שנה נולדת?
-ב-25, 1925, באוקטובר.
כן.
-ב-22 באוקטובר.
באלג'רי, טלמסנט קוראים לעיר.
-טלמסנט באלג'רי. -כן, כן.
אלג'רי גדולה.
-זה עיר גדולה?

00:01:00

לא, לא, לא. היה אורווה על יד,
איפה נמל וזה, אנחנו לא.
היינו בעיר קטנה,
לא גדולה, לא.
וגרנו עם הערבים, שכנים...
גדלתי איתם, ואחר כך הייתי
צריכה מבית ספר,

00:01:30

לא הייתה אפשרות ללמוד.
להורים לא היה להם מה לאכול.
היו חיים... לא היו הרבה עשירים.
לכולם היו חיים קשים.
ואני הלכתי
לבית ספר עד גיל 14,
בגיל 14 הלכתי לעבודה.
רק סבא אחד, אבא של אימא.
שניהם אני לא הכרתי אותם,

00:02:00

רק אבא של אימא.
הייתי בגיל 17, הייתי הולכת
לעשות ניקיון, כי היה לי וועד מבוגר,
עזרתי לו הרבה.
-והוא גר גם כן בטלמסנט? -כן.
זה השם שלו "בן חמו",
זה אנשים שהיו במרוקו וחזרו לאלג'רי.

00:02:30

הקיזיסייה היה במרוקו,
והאנשים האלה באו לאלג'רי.
הרבה הרבה באו מ...
-ממרוקו -לקיזיסייה.
הסבא גם בא. -סבא.
-קראו לו בן חמו.
כן. הוא סיפר לנו
על קיזיסייה וזה.
היו קוראים לו בן חמו,
אימא שלי, בן חמו.

00:03:00

ומה היה השם משפחה שלך בילדות?
-לפני החתונה? שיש.
ומה הם עשו? מה אבא עשה?
-אבא היה סנדלר.
אנחנו גדלנו בחדר אחד.
היינו ארבע בנות עם ההורים, לא היה...
כסף.
-היה קשה מאד.
ולאבא היה לו משהו ככה
קטן אחרי החדר שלנו.

00:03:30

היה סנדלר.
הלכת לבית ספר.
בית ספר של אליאנס או...?
לא, בית ספר של... לא, לא דתיים היו.
זה בית ספר...
בית ספר יהודי או לא?
-לא, היה כל מיני.
יחד עם המוסלמים.
-לא, לא עם המוסלמים, הגויים. הגויים ואנחנו.

00:04:00

קתולים.
-אבל הצרפתים אתכם.
כן. באלג'רי היינו צרפתים.
כשהייתי קטנה הלכתי לבית ספר,
למדתי צרפתית בגלל שלנו
היה דרכון והכל בצרפתית.
הכל צרפתית.
-היה לכם אזרחות צרפתית. -כן.
רק אחרי 62 דה גול נתן,
הייתה מלחמה, שבע שנים. -עצמאות.

00:04:30

הייתה קהילה יהודית בטלמסנט?
-כן, כן. היה בית כנסת ליד הבית שלי.
איזה בית כנסת היה.
אבא שלי היה זה... איך אומרים את זה?
היה עושה...
מתי שיש מת אז עושים.
חברת קדישא.
-קברן. -כן.
וקהילה יהודית
גדולה או קטנה?

00:05:00

כשאני הייתי הייתה גדולה,
הרבה יהודים, בשבת סגור החנויות וזה.
באורווה אנחנו היינו...
אנחנו קמסיין היינו (צרפתית)
למה? אורווה הייתה
עיר גדולה, כמו חיפה.
כמו פרבר כזה.
-ואני, אנחנו היינו עיר קטנה.
יפה וקטנה.
-כן. אבל קהילה יהודית גדולה.

00:05:30

כן, כן. אצלנו כן.
באורווה לא אותו דבר, לא היה.
אה, באורווה לא. -לא, לא אותו דבר.
אבל אצלנו, בשכונה אחת,
ברחוב שלי כשהייתי
נערה, רק יהודים.
היו ערבים כאלה,
באים לנקות וזה, ככה, אבל היהודים.
אני פה בבית של אימא,
בית הכנסת שמה.

00:06:00

פה. יעני היינו שומעים את כל התפילות,
כל ה... היה משהו.
זה נכנס...
-נכנס בראש.
את זוכרת את השם של השכונה?
-מספר שתיים, ריבנצ'דין קראו לזה,
אבל כל הרחוב הזה רק יהודים.
היו ערבים גם גרים קצת, ככה,
אבל יהודים יותר.

00:06:30

ואני, עיר שלנו הייתה הרבה הרבה יהודים,
ושבת סגרו הכל וזה.
אורווה לא אותו דבר.
-כן. -עיר יותר, זה היה ככה.
היינו עושים פסח,
כמו שצריך.
גם דירה קטנה,
אבל היה ליל סדר, היה משהו.
כן. וכל החגים,
חנוכה, הכל היינו עושים.

00:07:00

יש איזה משהו שהייתם עושים
אחרת ממה שאנחנו עושים פה?
אני גדלתי בחדר אחד,
היינו ארבע בנות וזה,
אבל בלי מים בפנים,
בלי גז, בלי חשמל, היה זה...
ו... בלי דוש, בלי כלום,
בלי אמבטיה, בלי כלום.

00:07:30

היינו לוקחים לחם וזה במאפיה,
ברחוב אחר ליד הבית,
הייתה מאפיה יהודית, היינו לוקחים הכל.
אפילו חמין, אפילו... למה?
כי לא היה לנו גז.
לא היה גז, היה גחלים ככה וזה.
אפילו מגהץ חשמלי לא היה.

00:08:00

היינו צריכים לשים את זה,
לחכות שיתחמם, לא חשמלי.
כן.
-והיה לנו באר למטה.
את יודעת כמה אני זוכרת כל דבר?
רוצה לחזור.
בכל זאת.
-באמת, באמת. כן.
היינו מעלים מים מהברז ושרים.
-היה באר? -באר, בחצר.

00:08:30

והיו אנשים זקנים שגם
היו באים על יד הבאר.
שירותים לכולם.
וגדלתי ככה.
לא, אני לא גדלתי מפונקת.
אימא הייתה עושה לחם בבית,
והיינו צריכים לקחת את זה לזה, למאפיה.
הייתה אומרת לי "תעשי ככה", למה?
כי היה להם מגשים במאפיה
במיוחד בשביל לשים לחם.

00:09:00

עוגות? את נכנסת במאפיה,
וזה... כל אחד עם העוגות שלו.
איזה יפה היה.
בפסח היינו עושים זה...
מצות. -מצות.
שמה, ביד, עם החורים, איזה מצה.
הייתי אוהבת את החיים
שם יותר מעכשיו.
יותר, כן.
אמרת שכשהיו מוציאים את המים
מהבאר היו שרים, מה היו שרים?

00:09:30

בצרפתית יש שירים
של צינורוסי, של הזמרים.
היה לנו ספר של שירים.
לא היו לנו דברים כמו עכשיו.
היינו חיים בשמחה
ובלי כלום.
בשביל לשתות היינו הולכים ברחוב ליד,
כדי לקחת מים לשתות.

00:10:00

בשביל להתרחץ? -אין לנו.
היינו הולכים לזה, למקווה.
היה בבוקר נשים
ובערב גברים.
וכלה גם שם,
הכל היינו עושות שם.
היינו באמת יהודים, לא...
כן. -כן.

00:10:30

חתונה, הכלה הייתה באה
עם הסוס, עגלה עם סוס.
איזה יפה היה. חתונה זה בבית כנסת גדול.
היה שלוש בתי כנסת,
על ידנו, ועוד אחד
גדול גדול ששמה היו חתונות.
ואיזה יפה היו חתונות.
בר מצווה?
לא היינו עושים מסיבה וזה,

00:11:00

אלא בשבע בבוקר בשביל
ללכת לבית הכנסת,
ללבוש תפילין,
היינו לוקחים את החתן,
החתן כל המשפחה איתו,
והיה לו תיק מיוחד.
גם סבא עשה לילדים שלו,
והבעל שלי בעלי.
והיה תיק מיוחד,
ואת יודעת,

00:11:30

לא היינו מפחדים,
אם לא היו אוהבים, אם אף אחד.
מהבית לבית הכנסת מוזיקה,
החתן פה, מוזיקה, משפחה אחרי,
הולכים לבית הכנסת,
בשבע בבוקר תפילין.
ומסיבה לא היינו עושים, רק ככה.
ברית, איפה?
לא מסיבה, לא אולם, לא כלום.

00:12:00

אבל היה אמיתי, חיים אמיתיים.
אני יכולה להגיד.
באמת, אמרתי כמה פעמים
שאם הייתה אפשרות הייתי... -חוזרת.
כן. ברית בבית,
לא אולם, לא כלום.
בבית והמוהל היה בא,
וכל אחד,
כל גבר שהיה עובר, היה נכנס.
והכלה, האימא,

00:12:30


בחדר שלה מתלבשת יפה.
וגברים במרפסת, ככה בחצר.
היינו באים, היינו שמים בשולחן
ביצים קשות, בוטנים, דברים כאלה.
והיו לוקחים וזהו.
ברית, איי איי איי, איזה יפה היה.
באמת, אם את רואה מתי היינו
הולכים עם הכלה, איזה יפה.

00:13:00

היה, אני אומרת, אם אני יכולה,
אם הייתה אפשרות מחר אני חוזרת.
בלי כלום, אפילו משחק לא היה לנו.
היינו עושים כדור עם הסמרטוטים.
לא היה. היינו הולכים בחוץ,
שהיה מים בשביל לשתות,
מהבאר רק בשביל לנקות וזה.

00:13:30

יש אנשים שלא מאמינים
שאנחנו היינו מעלים מים ושרים.
איזה כיף היה.
-אז את למדת בבית ספר עד איזה גיל?
14. -14.
14, אחר כך הלכתי לעבודה.
-במה?
בבית חרושת של בדים,
רחוק מאימא.

00:14:00

אותה עיר, אבל היה
צריך לעלות זה...
היה פפנייר, כמו משהו כזה יפה.
טלמסנט, איפה שאני גדלתי, היה יפה.
אורווה זו עיר גדולה,
אבל בלאגן שם.
אצלנו לא,
היו חיים יפים, חיים בשקט.

00:14:30

איך היית הולכת לעבודה?
-אני הייתי הולכת ברגל, ברגל.
בגיל 14 הלכתי לעבודה,
בגלל שההורים, לא היה לנו מה לאכול,
והיינו ארבע בנות,
וארבעתנו עשינו אותו דבר.
בגיל 14 יצאנו
מבית ספר לעבודה.
לעבודה, והכל לאימא.
הכסף הכל לאימא.

00:15:00

מתי שהיינו צריכים,
היינו צעירים קצת זה,
אימא הייתה נותנת. אחר כך בחתונה,
היא הייתה משתמשת בכסף.
הייתי נותנת כל כסף
של המשכורת לאימא,
עם הזה, עם החשבון, איך אומרים?
-תלוש, תלוש. -עם זה, לה.
בזמן הזה לא היה בנקים.

00:15:30

נכון. -לא היו בנקים.
-היית מקבלת כסף.
כן, הייתי מקבלת כסף, אבל לא היו
בנקים בשביל לשים כסף בבנק וזה.
אימא הייתה על הכסף שלנו
שומרת, ומתי שהתחתנו...
נתנה. -היה כל הזמן,
מתי היה קצת כסף שמה בנינו היהודים,

00:16:00

היו נותנים סחורה,
נדוניה בתשלומים.
בתשלומים הכל.
וככה התחתנו.
אפילו על זה
של המשכורת אימא...
באיזה גיל התחתנת?
-אני בגיל 28, עד גיל 18 במפעל.

00:16:30

אחרי 18 התחילה המלחמה.
-מלחמת העולם השנייה.
כן. התחילה,
ואני הייתי בגיל 18,
והלכתי לזה,
לעבוד בבסיס אחד,
לסדר דברים של החיילים 10 שנים.
-החיילים הצרפתים?

00:17:00

כן, הצרפתים. כן, כן.
בסיס עם חיילים,
באו, היו באים לישון בחדרים שלהם וזה,
אחר כך היה צריך ללכת למקום אחר.
היינו 10 שנים במכונה,
לא חשמלי, ככה.
תפירה.
-על הפדל.
עבדתי קשה אני.
-מה היה במלחמה?

00:17:30

לא, במלחמה לא היה כלום,
רק אמריקאים באו בסוף.
לא היו גרמנים אצלנו.
לא, לא. היו רק אמריקאים.
בסוף, בזמן הזה,
היה...
הגדול של אמריקה היה יהודי,
אברהם לנקול היו קוראים לו.
ואמריקאים באים עם הטנקים.

00:18:00

היה לנו רחוב לטייל על יד הבית,
רחוב לטייל עם חנויות שמה.
והיינו אומרים
"אוו אברהם לנקול",
היינו עושים ככה, והיינו שמחים,
כי אמריקאים באו ולקחו את כל בתי המלון,
בגלל שהיו הרבה זמן
אצלנו האמריקאים.

00:18:30

אז עשר שנים עבדת,
איך מצאת את בעלך?
בעלי? זה סיפור.
בעלי לא הייתי מכירה אותו.
הוא היה במלחמה הגדולה.
למה? כי מאלג'רי לקחו כמעט
את כל הבנים, למלחמה.
היה לי שכן אחד,
מסכן הוא לא חזר.

00:19:00

הרבה כי היה בזה...
ובעלי היה במלחמה.
היה במלחמה,
והייתי מכירה רק את ההורים שלו,
לא גרים רחוק מזה, והוא,
לא הייתי מכירה אותו.
מלחמה, אחר כך במלחמה היה לו משהו,
היה צריך ללכת לבית חולים בצרפת.

00:19:30

ו...שמה, הכיר מישהי
והתחתן איתה.
היו להם ילדים,
שלושה ילדים ונפטרה.
ואני התחתנתי איתו
עם שלוש ילדים שלו, וארבע שלי, ארבע.
סיפור, יש עד מחר.

00:20:00

אחרי שהוא חזר, הוא חזר?
-לא, את המשפחה שלו הייתי מכירה,
אותו לא,
ומתי שאשתו נפטרה,
הוא חיפש מישהי
מטלמסנט להתחתן.
נפל לי.
הייתי בגיל...
לא, בגיל 20 ומשהו הייתה
לי אפשרות להתחתן,

00:20:30

אבל לא זה... הוא בא,
רק בשביל להתחתן הכרתי אותו.
וואו. -כן.
רק בשביל להתחתן.
התחתנו והלכנו, חזרנו לעיר, איפה שהיה גר,
הייתה לו דירה קטנה של עמיגור
שמה בגלל שאשתו נפטרה.
הילדים היו
מכל מקום, היו קטנים.
אני לקחתי ילדים של בעלי,
אני גידלתי אותם.

00:21:00

באותה שנה שהתחתנתי, באותה שנה,
היו לי ארבעה ילדים בבית לגדל,
ואני הייתי בחורה.
לא כולם יכולים לעשות דבר כזה.
נכון.
-ולא היה קל.
בעלי היה חולה, כל הזמן
היה הולך לבית הבראה, לזה,
ואני בבית הייתי צריכה
זה בשביל לתת אוכל לילדים.

00:21:30

היה לי מאד קשה,
חיים קשים היו לי.
בית הכנסת ליד הבית שלי,
היה בית כנסת גדול, יפה.
ומדרגות עם שטיח אדום.
אני כל יום שישי,
בגיל 17, הייתי עולה לנקות.
למה? כי השומר היה
מבוגר קצת, והיה אומר לי.

00:22:00

הייתי עושה את זה בכיף.
כל יום שישי הייתי מנקה את זה.
וגם אבא של אימא היה לבד.
מסכן, בבית ישן.
ואני הייתי, בגיל 17,
הייתי הולכת לנקות את החדר, איפה שהיה.
היה מברך אותי.
גם השמש בבית הכנסת,
אני זוכרת, למה?
כי פעם היו לובשים שרוואל.

00:22:30

והיה זקן, זה של בית הכנסת,
אני הייתי עושה.
כל יום שישי הייתי מנקה את בית הכנסת.
איזה בית הכנסת...
של ספרדים.
-שמה זה אומר?
ספרדים ולא אשכנזים.
היו אשכנזים,
אבל בבית הכנסת היה
אולי שלוש או ארבע, לא הרבה.

00:23:00

כי העיר, איפה זה, היה לא גדול,
לא עיר גדולה אבל יפה.
היה הרבה פרחים,
היה פפנייר, אוללה.
באמת. היה ירוק
הרבה, הרבה, הרבה. יפה.
מאד יפה טלמסנט.
אני לא אהבתי,
יש אלג'יר, יש זה...
אלג'רי גדולה.
-ביקרתם פעם? חזרת לשם?

00:23:30

כן, כן. הייתה מלחמה,
מתי שהתחתנתי בדיוק התחילה מלחמה.
ערבים עם הזה.
שבע שנים.
עם הצרפתים. -כן, כן.
ערבים עם הצרפתים.
ואת מיד בחתונה
נסעת לצרפת?
כן, כן. שבע ברכות
ועליתי לצרפת.

00:24:00

הייתה לו דירה,
שמה הייתי איתו,
והילדים באו אחר כך,
כי לא היו אצלו,
היו בכל זה,
כי אימא לא יכלה לטפל בהם.
היה צ'ברקלוס בזמן הזה,
לא יודעת איך אומרים את זה. -הייתה חולה.
זה לא מחלה שיש עכשיו , השם ישמור.
פעם היה טיפוס, בעלי מזמן,

00:24:30

היה לו שמה לפני המלחמה.
ו... צ'ברקלוס זה,
השם ישמור, הריאות.
זה ריאות, אין תרופה.
היה רק מקום אחד
בטלמסנט בשביל הזה...
בית הבראה.
-כן, ככה. בשביל...

00:25:00

איפה גדלתי? היה ישן,
חדר אחד ישן ישן.
עם הבאר וזה,
היה מסוכן.
על ידנו היה בניין אחד ככה,
והיינו גרים על יד הבאר.
הבניין נפל עליהם, יהודים.
הבן של הרב היה.
נפטרו.
ומתי קרה זה?

00:25:30

המועצה שלנו שמה,
נתנו לנו ללכת לגור על יד
הרב אפרים אלקווה, מול.
הוא היה בחיים?
-לא. לא. -זה קבר.
כן, קבר, והתלמידים
שלו עם קברים גם.
על יד החדר שלי
היה עוד צדיק, ארקיז.

00:26:00

החדר פה, חלון פתוח,
את רואה את הקבר.
ממול היה הרב אפרים אלקווה.
-מי זה הרב אפרים אלקווה?
זה אחד, יש לו סיפור גדול.
היה כל הזמן בגאולה שלו כמו בבא סאלי וזה,
מלא מלא היו באים מכל מקום,
ואני הייתי גרה מול.

00:26:30

למה? בהתחלה היה
ישן איפה שגדלתי,
אחר כך מתי שנפל
הבניין הזה, המועצה נתנה לנו.
רצו שנצא משם,
כי היה מסוכן.
ונתנו לנו דירות בפבריקה,
בלי לעשות קיר,
ככה מוכן,
על יד אפרים אלקווה.

00:27:00

הייתי כמה שנים,
משם התחתנתי בשנת 50'.
כשהיית בצרפת,
מה גרם לכם לעלות לארץ?
מתי התחתנתי ב-53' עברתי
לצרפת, עם נדודניה והכל.
והתחילה מלחמה באלג'רי.

00:27:30

פעמיים או שלוש פעמיים
חזרתי עם המלחמה שם.
הייתי זה... עם המלחמה.
אימא שלה זה הגדולה שלי.
הייתה תינוקת, ואני הייתי בהריון השני,
והלכתי לזה, לאונייה.
שתי לילות ויום אחד באונייה, בשביל אחר
כך לקחת רכבת, בשביל להגיע להורים שלי.

00:28:00

והייתה מלחמה,
שבע שנים.
מ-53'-62'.
ההורים מסכנים,
בגלל המלחמה היה סיפור גדול.
אימא שלי בגלל זה קיבלה שוק.
בגלל המלחמה. -בגלל שהיו
צריכים לצאת מהבית בלי כלום.

00:28:30

רק שקיות של בגדים.
-כי מה קרה? התקיפו אותם?
ערבים היו
במלחמה עם הצרפתים.
כן, אז מה קרה
ליהודים במלחמה הזאת?
לא, לא קרה כלום,
אבל היו צריכים לברוח.
אה, כי היהודים היו צרפתים.
כן. והיו צריכים
לברוח מהבית מהר,

00:29:00

מתי דה גול נתן להם -עצמאות.
-כולם ברחו, לא רק יהודים,
כולם ברחו מטלמסנט.
עכשיו יש רק הם שמה.
ואמא שלי זיכרונה לברכה, איזו אישה הייתה,
פתאום בגלל המלחמה התחילה...
כמה, עשר שנים אצל
אחותי עם הזה, ונפטרה.
בגלל הבעיה של מלחמה.

00:29:30

כן, כן.
-היה קשה.
אני לא הייתי, הייתי הולכת,
הלכתי שלוש פעמים לבקר את ההורים.
כן.
-והיה אסור מהרכבת ללכת ככה,
היו חיילים לקחת אותנו
עד הבית, ובבית היה...
בחמש בערב,
לא לראות זה.

00:30:00

אם היו רואים זה, היו...
היו רוקדים כולם על הרצפה בזה.
ובסוף נתנו להם את כל אלג'רי,
וכולם היו צריכים לברוח,
והכל נשאר.
דירה ככה נשאר.
רק עם שקיות באו אליי בצרפת אימא,
ואחותי עם שישה ילדים באה אצלי.

00:30:30

כי הייתה אחותי גרה על יד ההורים,
והיו לה חמישה בנים ובת.
אוללה, סיפור.
המלחמה, סיפור גדול.
-ותגידי על מדינת ישראל שמעתם?
מה ידעתם? -לא, אבא שלי,
זכרונו לברכה, היה אומר כל הזמן
שהיה רוצה ללכת לפלסטין.

00:31:00

כל הזמן אני זוכרת, הייתי קטנה
והיה אומר "אני רוצה ללכת לפלסטין",
אבל לא הייתה לו אפשרות לעבור.
לא הייתה ארץ ישראל עוד.
ארץ ישראל זה רק 70 שנה.
-ומה גרם לכם בסוף לעלות לארץ?
מצרפת?
-כן. גם זה סיפור.

00:31:30

אני לא רציתי, אמת,
השם יודע, לא רציתי,
הרבה בגלל המלחמות עם הערבים
כל הזמן פה, ולבעלי הייתה בעיה,
בגלל שרצו בכיפור
לקחת אותו לעבוד. הגויים.
אם עובדים עם היהודים
היה בסדר שבת וזה.

00:32:00

והוא היה עובד
במשרד של הזה...
איך אומרים?
מעלית במשרד.
ורצו בכיפור שיעבוד.
הוא אמר לא.
הוא התעצבן, הולכים לסוכנות,
ועשינו כל מה שצריך, וככה.
בגלל זה.

00:32:30

כי הוא גדל גם בטלמסנט,
היו שכנים שלי.
באיזה שנה עליתם?
-70 פה.
לאן? לאן הגעתם?
-למוצקין. -קריית מוצקין?
בקרית מוצקין עשו שישה
בניינים רק לעולים חדשים.
והיו מרומניה, מרוסיה,
היינו כולם מזה.

00:33:00

היו מצרפת,
היינו... כן.
והיינו שנים עשר דיירים בבניין,
ומשם עלינו לפה.
ואיך היה להתאקלם בארץ?
היה קשה להסתדר בארץ?
מאד קשה לי אני. את יודעת,
באתי לפה למה? כי הוא רצה לברוח...

00:33:30

מצרפת? -לא היה לנו גרוש אחד,
לקחנו רק כמה איזה דברים.
רהיטים.
-הסוכנות שילמה הכל,
משלוח באונייה והבאנו הכל.
אבל חודש אחרי שהגענו לפה, קיבלנו.
והחודש הזה היה דצמבר,
היה קר מאד.

00:34:00

אנשים היו אומרים לי
ששנים לא היה קר כמו זה.
מאד קר ולא היה לנו כלום. לא שמיכה,
לא כלום, אפילו צלחת אחת לא הייתה.
והיינו כל הזמן הולכים,
היה משרד של עמיגור,
היינו הולכים ונותנים לנו,
עד שקיבלנו -את המשלוח.
כן. ולמה?
מווין הלכנו לניס,

00:34:30

בניס היה בלאגן עם המעלית.
הוא התעצבן אמר,
"מה? הם רוצים שאני אעבוד בכיפור?
לא! אני הולך."
והלך לדבר בסוכנות,
ועשינו את כל הניירות,
ובזמן הזה הייתה הרבה
אפשרות עם הסוכנות.

00:35:00

הרבה. לא שילמנו
בשביל לבוא במטוס.
חוץ מאימא, כי הייתה...
לא באה איתנו.
אבל אנחנו היינו חמישה אנשים,
חמישה בני אדם,
ולסוכנות לא שילמנו כלום.
לא, לא. באתי למוצקין,
הייתי המומה לראות קופת חולים בלי כסף.

00:35:30

הכל, תרופות,
הכל בלי כסף היה.
אחר כך התחיל בולים.
אחר כך אני חושבת חמש שקל לזה.
וזהו.
היו חיים פה יותר זה מצרפת.
חלב והכל היה יותר זול.
ככה הגענו.
ואהבת? -לא, פעם פעם,
גם לפני הסיפור הזה רצינו לבוא,

00:36:00

אבל לא נתנו לנו מטוס,
רצו ממך לבוא באונייה.
אונייה שלושה ימים או יותר.
ולא...
אחר כך נתנו לנו את המטוס,
באנו לפה.
לילדים היה קצת קשה.
האחרונה הייתה בגיל 6,
ובמוצקין לה היה
בית ספר בשבילה.

00:36:30

הייתה הולכת לבית ספר
בקרית חיים, ובהסעה.
במוצקין, במועצה, עשו לנו הרבה בעיות.
לא רצו לתת כסף להסעה של הבת.
ואת יודעת במוצקין במה
אני עבדתי בשביל לחיות?
בעלי היה חולה, ומתי היה הולך למועצה וזה,
לא נותנים לו עבודה, לא כלום.

00:37:00

אני הלכתי לעשות כמעט עשר שנים
ניקיון בית במוצקין, מבית לבית.
ראשון, שני, שלישי וחמישי.
ארבע שעות כל הזה...
עבדתי קשה.
בשביל לחיות היה לנו קשה פה.
לא הייתה עזרה.

00:37:30

היה הולך למועצה להגיד
"קצת כסף להסעה של הבת", אין.
היה אומר "אני לא מרגיש טוב".
היה גם בצרפת, בגלל המלחמה, היה גם חולה.
אבל בצרפת הייתה
הרבה עזרה, לא היה קשה.
פה היה יותר זה...
היה הולך למועצה, למוצקין,

00:38:00

ושם היו אומרים לו
"נו, אשתך בריאה?"
היה אומר "כן".
והיו אומרים לו "שתלך לעבודה".
והוא היה נכנס, אומר לי ככה מה אמרו,
לא היה לנו מה לאכול.
למה?
כי באנו  בלי כלום, בלי כסף.
ואני הלכתי לעבוד, למה? כי עד עכשיו
אני לא יודעת לקרוא ולכתוב עברית.

00:38:30

לא למדתי באולפן,
בגלל שהייתי צריכה ללכת לעבודה,
לא הייתה לי אפשרות ללכת ל...
-לאולפן. -לא. לא.
למה? כי ממוצקין
היה צריך ללכת לחיפה.
הוא היה הולך, ואני בעבודה.
עבדתי קשה בחיים שלי.
בגלל זה אני עכשיו אומרת שאני רוצה...
-לנוח.

00:39:00

אפשרות, עוזרים קצת,
אין עזרה.
את היום רואה את עצמך
כישראלית או שאת צרפתייה?
לא כל כך. -לא כל כך.
-לא, אמת.
לא, עוד לא התרגלתי לזה שלהם פה...
למנטליות.

00:39:30

למנטליות.
-קשה לי המנטליות פה.
בצרפת, המנטליות שם, מנומסת.
-יש נימוס.
וואלה.
ולא היה עובד.
את יודעת, לא היה חסר לי כסף.
לא הייתי צריכה ללכת לעבודה שמה.
הייתה לנו עובד
סוציאלי של הקריה,

00:40:00

והיה בא כל הזמן ורואה אותי
מנקה, מנקה, כי הייתי גם זה...
שבע ילדים,
היית משתגעת ממני, איזה כוח.
היה בא ואומר
"וואו, וואו, וואו, מספיק" היה רואה אותי...
"מספיק".
יום אחד הייתי רזה, 55 קילו.

00:40:30

היה אומר
"יום אחד את תפלי, מספיק".
"אני רוצה שתלך לבית הבראה",
אמרתי לה "איך אני אלך לבית הבראה?"
ילדים היו קטנים, אחרונה הייתה אולי
בגיל שנתיים כמעט, האחרונה שלי.
היא גרה בבית"ר.
ואמרתי "איך נלך? איפה נשים ילדים?"
לא הייתה לי משפחה שם על ידי.
אף אחד לא גר בצרפת.

00:41:00

כולם היו באלג'רי. ואמרתי "מה?",
אמרה "אל תדאגי, אני אדבר עם ה..."
רווחה.
-כן. ודיברו, דיברו,
ואמרתי לה "איפה נשים ילדים?"
לא הייתה משפחה גם שם.
אמרה לי "אל תדאגי, אני אדאג
לכל הילדים, שכל הילדים יהיו במקום חודש".

00:41:30

והיא עשתה את זה.
דיברה עם הביטוח לאומי שמה.
הגדולה של ביטוח לאומי
הייתה מכירה אותה, הן חברות.
ודיברה, אחר כך קיבלתי
את זה של הרופא, של ביטוח לאומי,
"למה את רוצה ללכת לבית הבאה?
את עשית ניתוח?"
אמרתי "לא, אני עייפה,
יש לי שבע ילדים בבית קטנים,

00:42:00

ועושה הכל אני."
"טוב, תהיה תשובה."
אחרי שבוע או זה הייתה תשובה, עיר זה וזה,
פריז או ניס, איפה שאני רוצה אני אלך.
והיא שמרה על כל הילדים,
איך היד אוהבת אותי, כל הזמן צ'קים.
כסף היה נופל. באמת.

00:42:30

ושמה בצרפת אני לא עבדתי.
היה כסף...
פה קשה לי.
זה החיים.
אומרים שהחיים זה סיפור,
כל אחד והסיפור שלו.
אני אומרת הרבה פעמים שבחלום
לא חשבתי שהחיים שלי יהיו ככה.

אבל ככה היה,
השם אמר "זה הדרך שלך".

אודט אסתר כהן

מראיינ/ת -
אפרת קראוס
אורך הסרטון:
00:39:29
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
תלמסן
,
אלג'יריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אודט אסתר כהן - 10356
אודט אסתר.
-כהן. -כהן.
ובאיזה שנה נולדת?
-ב-25, 1925, באוקטובר.
כן.
-ב-22 באוקטובר.
באלג'רי, טלמסנט קוראים לעיר.
-טלמסנט באלג'רי. -כן, כן.
אלג'רי גדולה.
-זה עיר גדולה?

לא, לא, לא. היה אורווה על יד,
איפה נמל וזה, אנחנו לא.
היינו בעיר קטנה,
לא גדולה, לא.
וגרנו עם הערבים, שכנים...
גדלתי איתם, ואחר כך הייתי
צריכה מבית ספר,

לא הייתה אפשרות ללמוד.
להורים לא היה להם מה לאכול.
היו חיים... לא היו הרבה עשירים.
לכולם היו חיים קשים.
ואני הלכתי
לבית ספר עד גיל 14,
בגיל 14 הלכתי לעבודה.
רק סבא אחד, אבא של אימא.
שניהם אני לא הכרתי אותם,

רק אבא של אימא.
הייתי בגיל 17, הייתי הולכת
לעשות ניקיון, כי היה לי וועד מבוגר,
עזרתי לו הרבה.
-והוא גר גם כן בטלמסנט? -כן.
זה השם שלו "בן חמו",
זה אנשים שהיו במרוקו וחזרו לאלג'רי.

הקיזיסייה היה במרוקו,
והאנשים האלה באו לאלג'רי.
הרבה הרבה באו מ...
-ממרוקו -לקיזיסייה.
הסבא גם בא. -סבא.
-קראו לו בן חמו.
כן. הוא סיפר לנו
על קיזיסייה וזה.
היו קוראים לו בן חמו,
אימא שלי, בן חמו.

ומה היה השם משפחה שלך בילדות?
-לפני החתונה? שיש.
ומה הם עשו? מה אבא עשה?
-אבא היה סנדלר.
אנחנו גדלנו בחדר אחד.
היינו ארבע בנות עם ההורים, לא היה...
כסף.
-היה קשה מאד.
ולאבא היה לו משהו ככה
קטן אחרי החדר שלנו.

היה סנדלר.
הלכת לבית ספר.
בית ספר של אליאנס או...?
לא, בית ספר של... לא, לא דתיים היו.
זה בית ספר...
בית ספר יהודי או לא?
-לא, היה כל מיני.
יחד עם המוסלמים.
-לא, לא עם המוסלמים, הגויים. הגויים ואנחנו.

קתולים.
-אבל הצרפתים אתכם.
כן. באלג'רי היינו צרפתים.
כשהייתי קטנה הלכתי לבית ספר,
למדתי צרפתית בגלל שלנו
היה דרכון והכל בצרפתית.
הכל צרפתית.
-היה לכם אזרחות צרפתית. -כן.
רק אחרי 62 דה גול נתן,
הייתה מלחמה, שבע שנים. -עצמאות.

הייתה קהילה יהודית בטלמסנט?
-כן, כן. היה בית כנסת ליד הבית שלי.
איזה בית כנסת היה.
אבא שלי היה זה... איך אומרים את זה?
היה עושה...
מתי שיש מת אז עושים.
חברת קדישא.
-קברן. -כן.
וקהילה יהודית
גדולה או קטנה?

כשאני הייתי הייתה גדולה,
הרבה יהודים, בשבת סגור החנויות וזה.
באורווה אנחנו היינו...
אנחנו קמסיין היינו (צרפתית)
למה? אורווה הייתה
עיר גדולה, כמו חיפה.
כמו פרבר כזה.
-ואני, אנחנו היינו עיר קטנה.
יפה וקטנה.
-כן. אבל קהילה יהודית גדולה.

כן, כן. אצלנו כן.
באורווה לא אותו דבר, לא היה.
אה, באורווה לא. -לא, לא אותו דבר.
אבל אצלנו, בשכונה אחת,
ברחוב שלי כשהייתי
נערה, רק יהודים.
היו ערבים כאלה,
באים לנקות וזה, ככה, אבל היהודים.
אני פה בבית של אימא,
בית הכנסת שמה.

פה. יעני היינו שומעים את כל התפילות,
כל ה... היה משהו.
זה נכנס...
-נכנס בראש.
את זוכרת את השם של השכונה?
-מספר שתיים, ריבנצ'דין קראו לזה,
אבל כל הרחוב הזה רק יהודים.
היו ערבים גם גרים קצת, ככה,
אבל יהודים יותר.

ואני, עיר שלנו הייתה הרבה הרבה יהודים,
ושבת סגרו הכל וזה.
אורווה לא אותו דבר.
-כן. -עיר יותר, זה היה ככה.
היינו עושים פסח,
כמו שצריך.
גם דירה קטנה,
אבל היה ליל סדר, היה משהו.
כן. וכל החגים,
חנוכה, הכל היינו עושים.

יש איזה משהו שהייתם עושים
אחרת ממה שאנחנו עושים פה?
אני גדלתי בחדר אחד,
היינו ארבע בנות וזה,
אבל בלי מים בפנים,
בלי גז, בלי חשמל, היה זה...
ו... בלי דוש, בלי כלום,
בלי אמבטיה, בלי כלום.

היינו לוקחים לחם וזה במאפיה,
ברחוב אחר ליד הבית,
הייתה מאפיה יהודית, היינו לוקחים הכל.
אפילו חמין, אפילו... למה?
כי לא היה לנו גז.
לא היה גז, היה גחלים ככה וזה.
אפילו מגהץ חשמלי לא היה.

היינו צריכים לשים את זה,
לחכות שיתחמם, לא חשמלי.
כן.
-והיה לנו באר למטה.
את יודעת כמה אני זוכרת כל דבר?
רוצה לחזור.
בכל זאת.
-באמת, באמת. כן.
היינו מעלים מים מהברז ושרים.
-היה באר? -באר, בחצר.

והיו אנשים זקנים שגם
היו באים על יד הבאר.
שירותים לכולם.
וגדלתי ככה.
לא, אני לא גדלתי מפונקת.
אימא הייתה עושה לחם בבית,
והיינו צריכים לקחת את זה לזה, למאפיה.
הייתה אומרת לי "תעשי ככה", למה?
כי היה להם מגשים במאפיה
במיוחד בשביל לשים לחם.

עוגות? את נכנסת במאפיה,
וזה... כל אחד עם העוגות שלו.
איזה יפה היה.
בפסח היינו עושים זה...
מצות. -מצות.
שמה, ביד, עם החורים, איזה מצה.
הייתי אוהבת את החיים
שם יותר מעכשיו.
יותר, כן.
אמרת שכשהיו מוציאים את המים
מהבאר היו שרים, מה היו שרים?

בצרפתית יש שירים
של צינורוסי, של הזמרים.
היה לנו ספר של שירים.
לא היו לנו דברים כמו עכשיו.
היינו חיים בשמחה
ובלי כלום.
בשביל לשתות היינו הולכים ברחוב ליד,
כדי לקחת מים לשתות.

בשביל להתרחץ? -אין לנו.
היינו הולכים לזה, למקווה.
היה בבוקר נשים
ובערב גברים.
וכלה גם שם,
הכל היינו עושות שם.
היינו באמת יהודים, לא...
כן. -כן.

חתונה, הכלה הייתה באה
עם הסוס, עגלה עם סוס.
איזה יפה היה. חתונה זה בבית כנסת גדול.
היה שלוש בתי כנסת,
על ידנו, ועוד אחד
גדול גדול ששמה היו חתונות.
ואיזה יפה היו חתונות.
בר מצווה?
לא היינו עושים מסיבה וזה,

אלא בשבע בבוקר בשביל
ללכת לבית הכנסת,
ללבוש תפילין,
היינו לוקחים את החתן,
החתן כל המשפחה איתו,
והיה לו תיק מיוחד.
גם סבא עשה לילדים שלו,
והבעל שלי בעלי.
והיה תיק מיוחד,
ואת יודעת,

לא היינו מפחדים,
אם לא היו אוהבים, אם אף אחד.
מהבית לבית הכנסת מוזיקה,
החתן פה, מוזיקה, משפחה אחרי,
הולכים לבית הכנסת,
בשבע בבוקר תפילין.
ומסיבה לא היינו עושים, רק ככה.
ברית, איפה?
לא מסיבה, לא אולם, לא כלום.

אבל היה אמיתי, חיים אמיתיים.
אני יכולה להגיד.
באמת, אמרתי כמה פעמים
שאם הייתה אפשרות הייתי... -חוזרת.
כן. ברית בבית,
לא אולם, לא כלום.
בבית והמוהל היה בא,
וכל אחד,
כל גבר שהיה עובר, היה נכנס.
והכלה, האימא,


בחדר שלה מתלבשת יפה.
וגברים במרפסת, ככה בחצר.
היינו באים, היינו שמים בשולחן
ביצים קשות, בוטנים, דברים כאלה.
והיו לוקחים וזהו.
ברית, איי איי איי, איזה יפה היה.
באמת, אם את רואה מתי היינו
הולכים עם הכלה, איזה יפה.

היה, אני אומרת, אם אני יכולה,
אם הייתה אפשרות מחר אני חוזרת.
בלי כלום, אפילו משחק לא היה לנו.
היינו עושים כדור עם הסמרטוטים.
לא היה. היינו הולכים בחוץ,
שהיה מים בשביל לשתות,
מהבאר רק בשביל לנקות וזה.

יש אנשים שלא מאמינים
שאנחנו היינו מעלים מים ושרים.
איזה כיף היה.
-אז את למדת בבית ספר עד איזה גיל?
14. -14.
14, אחר כך הלכתי לעבודה.
-במה?
בבית חרושת של בדים,
רחוק מאימא.

אותה עיר, אבל היה
צריך לעלות זה...
היה פפנייר, כמו משהו כזה יפה.
טלמסנט, איפה שאני גדלתי, היה יפה.
אורווה זו עיר גדולה,
אבל בלאגן שם.
אצלנו לא,
היו חיים יפים, חיים בשקט.

איך היית הולכת לעבודה?
-אני הייתי הולכת ברגל, ברגל.
בגיל 14 הלכתי לעבודה,
בגלל שההורים, לא היה לנו מה לאכול,
והיינו ארבע בנות,
וארבעתנו עשינו אותו דבר.
בגיל 14 יצאנו
מבית ספר לעבודה.
לעבודה, והכל לאימא.
הכסף הכל לאימא.

מתי שהיינו צריכים,
היינו צעירים קצת זה,
אימא הייתה נותנת. אחר כך בחתונה,
היא הייתה משתמשת בכסף.
הייתי נותנת כל כסף
של המשכורת לאימא,
עם הזה, עם החשבון, איך אומרים?
-תלוש, תלוש. -עם זה, לה.
בזמן הזה לא היה בנקים.

נכון. -לא היו בנקים.
-היית מקבלת כסף.
כן, הייתי מקבלת כסף, אבל לא היו
בנקים בשביל לשים כסף בבנק וזה.
אימא הייתה על הכסף שלנו
שומרת, ומתי שהתחתנו...
נתנה. -היה כל הזמן,
מתי היה קצת כסף שמה בנינו היהודים,

היו נותנים סחורה,
נדוניה בתשלומים.
בתשלומים הכל.
וככה התחתנו.
אפילו על זה
של המשכורת אימא...
באיזה גיל התחתנת?
-אני בגיל 28, עד גיל 18 במפעל.

אחרי 18 התחילה המלחמה.
-מלחמת העולם השנייה.
כן. התחילה,
ואני הייתי בגיל 18,
והלכתי לזה,
לעבוד בבסיס אחד,
לסדר דברים של החיילים 10 שנים.
-החיילים הצרפתים?

כן, הצרפתים. כן, כן.
בסיס עם חיילים,
באו, היו באים לישון בחדרים שלהם וזה,
אחר כך היה צריך ללכת למקום אחר.
היינו 10 שנים במכונה,
לא חשמלי, ככה.
תפירה.
-על הפדל.
עבדתי קשה אני.
-מה היה במלחמה?

לא, במלחמה לא היה כלום,
רק אמריקאים באו בסוף.
לא היו גרמנים אצלנו.
לא, לא. היו רק אמריקאים.
בסוף, בזמן הזה,
היה...
הגדול של אמריקה היה יהודי,
אברהם לנקול היו קוראים לו.
ואמריקאים באים עם הטנקים.

היה לנו רחוב לטייל על יד הבית,
רחוב לטייל עם חנויות שמה.
והיינו אומרים
"אוו אברהם לנקול",
היינו עושים ככה, והיינו שמחים,
כי אמריקאים באו ולקחו את כל בתי המלון,
בגלל שהיו הרבה זמן
אצלנו האמריקאים.

אז עשר שנים עבדת,
איך מצאת את בעלך?
בעלי? זה סיפור.
בעלי לא הייתי מכירה אותו.
הוא היה במלחמה הגדולה.
למה? כי מאלג'רי לקחו כמעט
את כל הבנים, למלחמה.
היה לי שכן אחד,
מסכן הוא לא חזר.

הרבה כי היה בזה...
ובעלי היה במלחמה.
היה במלחמה,
והייתי מכירה רק את ההורים שלו,
לא גרים רחוק מזה, והוא,
לא הייתי מכירה אותו.
מלחמה, אחר כך במלחמה היה לו משהו,
היה צריך ללכת לבית חולים בצרפת.

ו...שמה, הכיר מישהי
והתחתן איתה.
היו להם ילדים,
שלושה ילדים ונפטרה.
ואני התחתנתי איתו
עם שלוש ילדים שלו, וארבע שלי, ארבע.
סיפור, יש עד מחר.

אחרי שהוא חזר, הוא חזר?
-לא, את המשפחה שלו הייתי מכירה,
אותו לא,
ומתי שאשתו נפטרה,
הוא חיפש מישהי
מטלמסנט להתחתן.
נפל לי.
הייתי בגיל...
לא, בגיל 20 ומשהו הייתה
לי אפשרות להתחתן,

אבל לא זה... הוא בא,
רק בשביל להתחתן הכרתי אותו.
וואו. -כן.
רק בשביל להתחתן.
התחתנו והלכנו, חזרנו לעיר, איפה שהיה גר,
הייתה לו דירה קטנה של עמיגור
שמה בגלל שאשתו נפטרה.
הילדים היו
מכל מקום, היו קטנים.
אני לקחתי ילדים של בעלי,
אני גידלתי אותם.

באותה שנה שהתחתנתי, באותה שנה,
היו לי ארבעה ילדים בבית לגדל,
ואני הייתי בחורה.
לא כולם יכולים לעשות דבר כזה.
נכון.
-ולא היה קל.
בעלי היה חולה, כל הזמן
היה הולך לבית הבראה, לזה,
ואני בבית הייתי צריכה
זה בשביל לתת אוכל לילדים.

היה לי מאד קשה,
חיים קשים היו לי.
בית הכנסת ליד הבית שלי,
היה בית כנסת גדול, יפה.
ומדרגות עם שטיח אדום.
אני כל יום שישי,
בגיל 17, הייתי עולה לנקות.
למה? כי השומר היה
מבוגר קצת, והיה אומר לי.

הייתי עושה את זה בכיף.
כל יום שישי הייתי מנקה את זה.
וגם אבא של אימא היה לבד.
מסכן, בבית ישן.
ואני הייתי, בגיל 17,
הייתי הולכת לנקות את החדר, איפה שהיה.
היה מברך אותי.
גם השמש בבית הכנסת,
אני זוכרת, למה?
כי פעם היו לובשים שרוואל.

והיה זקן, זה של בית הכנסת,
אני הייתי עושה.
כל יום שישי הייתי מנקה את בית הכנסת.
איזה בית הכנסת...
של ספרדים.
-שמה זה אומר?
ספרדים ולא אשכנזים.
היו אשכנזים,
אבל בבית הכנסת היה
אולי שלוש או ארבע, לא הרבה.

כי העיר, איפה זה, היה לא גדול,
לא עיר גדולה אבל יפה.
היה הרבה פרחים,
היה פפנייר, אוללה.
באמת. היה ירוק
הרבה, הרבה, הרבה. יפה.
מאד יפה טלמסנט.
אני לא אהבתי,
יש אלג'יר, יש זה...
אלג'רי גדולה.
-ביקרתם פעם? חזרת לשם?

כן, כן. הייתה מלחמה,
מתי שהתחתנתי בדיוק התחילה מלחמה.
ערבים עם הזה.
שבע שנים.
עם הצרפתים. -כן, כן.
ערבים עם הצרפתים.
ואת מיד בחתונה
נסעת לצרפת?
כן, כן. שבע ברכות
ועליתי לצרפת.

הייתה לו דירה,
שמה הייתי איתו,
והילדים באו אחר כך,
כי לא היו אצלו,
היו בכל זה,
כי אימא לא יכלה לטפל בהם.
היה צ'ברקלוס בזמן הזה,
לא יודעת איך אומרים את זה. -הייתה חולה.
זה לא מחלה שיש עכשיו , השם ישמור.
פעם היה טיפוס, בעלי מזמן,

היה לו שמה לפני המלחמה.
ו... צ'ברקלוס זה,
השם ישמור, הריאות.
זה ריאות, אין תרופה.
היה רק מקום אחד
בטלמסנט בשביל הזה...
בית הבראה.
-כן, ככה. בשביל...

איפה גדלתי? היה ישן,
חדר אחד ישן ישן.
עם הבאר וזה,
היה מסוכן.
על ידנו היה בניין אחד ככה,
והיינו גרים על יד הבאר.
הבניין נפל עליהם, יהודים.
הבן של הרב היה.
נפטרו.
ומתי קרה זה?

המועצה שלנו שמה,
נתנו לנו ללכת לגור על יד
הרב אפרים אלקווה, מול.
הוא היה בחיים?
-לא. לא. -זה קבר.
כן, קבר, והתלמידים
שלו עם קברים גם.
על יד החדר שלי
היה עוד צדיק, ארקיז.

החדר פה, חלון פתוח,
את רואה את הקבר.
ממול היה הרב אפרים אלקווה.
-מי זה הרב אפרים אלקווה?
זה אחד, יש לו סיפור גדול.
היה כל הזמן בגאולה שלו כמו בבא סאלי וזה,
מלא מלא היו באים מכל מקום,
ואני הייתי גרה מול.

למה? בהתחלה היה
ישן איפה שגדלתי,
אחר כך מתי שנפל
הבניין הזה, המועצה נתנה לנו.
רצו שנצא משם,
כי היה מסוכן.
ונתנו לנו דירות בפבריקה,
בלי לעשות קיר,
ככה מוכן,
על יד אפרים אלקווה.

הייתי כמה שנים,
משם התחתנתי בשנת 50'.
כשהיית בצרפת,
מה גרם לכם לעלות לארץ?
מתי התחתנתי ב-53' עברתי
לצרפת, עם נדודניה והכל.
והתחילה מלחמה באלג'רי.

פעמיים או שלוש פעמיים
חזרתי עם המלחמה שם.
הייתי זה... עם המלחמה.
אימא שלה זה הגדולה שלי.
הייתה תינוקת, ואני הייתי בהריון השני,
והלכתי לזה, לאונייה.
שתי לילות ויום אחד באונייה, בשביל אחר
כך לקחת רכבת, בשביל להגיע להורים שלי.

והייתה מלחמה,
שבע שנים.
מ-53'-62'.
ההורים מסכנים,
בגלל המלחמה היה סיפור גדול.
אימא שלי בגלל זה קיבלה שוק.
בגלל המלחמה. -בגלל שהיו
צריכים לצאת מהבית בלי כלום.

רק שקיות של בגדים.
-כי מה קרה? התקיפו אותם?
ערבים היו
במלחמה עם הצרפתים.
כן, אז מה קרה
ליהודים במלחמה הזאת?
לא, לא קרה כלום,
אבל היו צריכים לברוח.
אה, כי היהודים היו צרפתים.
כן. והיו צריכים
לברוח מהבית מהר,

מתי דה גול נתן להם -עצמאות.
-כולם ברחו, לא רק יהודים,
כולם ברחו מטלמסנט.
עכשיו יש רק הם שמה.
ואמא שלי זיכרונה לברכה, איזו אישה הייתה,
פתאום בגלל המלחמה התחילה...
כמה, עשר שנים אצל
אחותי עם הזה, ונפטרה.
בגלל הבעיה של מלחמה.

כן, כן.
-היה קשה.
אני לא הייתי, הייתי הולכת,
הלכתי שלוש פעמים לבקר את ההורים.
כן.
-והיה אסור מהרכבת ללכת ככה,
היו חיילים לקחת אותנו
עד הבית, ובבית היה...
בחמש בערב,
לא לראות זה.

אם היו רואים זה, היו...
היו רוקדים כולם על הרצפה בזה.
ובסוף נתנו להם את כל אלג'רי,
וכולם היו צריכים לברוח,
והכל נשאר.
דירה ככה נשאר.
רק עם שקיות באו אליי בצרפת אימא,
ואחותי עם שישה ילדים באה אצלי.

כי הייתה אחותי גרה על יד ההורים,
והיו לה חמישה בנים ובת.
אוללה, סיפור.
המלחמה, סיפור גדול.
-ותגידי על מדינת ישראל שמעתם?
מה ידעתם? -לא, אבא שלי,
זכרונו לברכה, היה אומר כל הזמן
שהיה רוצה ללכת לפלסטין.

כל הזמן אני זוכרת, הייתי קטנה
והיה אומר "אני רוצה ללכת לפלסטין",
אבל לא הייתה לו אפשרות לעבור.
לא הייתה ארץ ישראל עוד.
ארץ ישראל זה רק 70 שנה.
-ומה גרם לכם בסוף לעלות לארץ?
מצרפת?
-כן. גם זה סיפור.

אני לא רציתי, אמת,
השם יודע, לא רציתי,
הרבה בגלל המלחמות עם הערבים
כל הזמן פה, ולבעלי הייתה בעיה,
בגלל שרצו בכיפור
לקחת אותו לעבוד. הגויים.
אם עובדים עם היהודים
היה בסדר שבת וזה.

והוא היה עובד
במשרד של הזה...
איך אומרים?
מעלית במשרד.
ורצו בכיפור שיעבוד.
הוא אמר לא.
הוא התעצבן, הולכים לסוכנות,
ועשינו כל מה שצריך, וככה.
בגלל זה.

כי הוא גדל גם בטלמסנט,
היו שכנים שלי.
באיזה שנה עליתם?
-70 פה.
לאן? לאן הגעתם?
-למוצקין. -קריית מוצקין?
בקרית מוצקין עשו שישה
בניינים רק לעולים חדשים.
והיו מרומניה, מרוסיה,
היינו כולם מזה.

היו מצרפת,
היינו... כן.
והיינו שנים עשר דיירים בבניין,
ומשם עלינו לפה.
ואיך היה להתאקלם בארץ?
היה קשה להסתדר בארץ?
מאד קשה לי אני. את יודעת,
באתי לפה למה? כי הוא רצה לברוח...

מצרפת? -לא היה לנו גרוש אחד,
לקחנו רק כמה איזה דברים.
רהיטים.
-הסוכנות שילמה הכל,
משלוח באונייה והבאנו הכל.
אבל חודש אחרי שהגענו לפה, קיבלנו.
והחודש הזה היה דצמבר,
היה קר מאד.

אנשים היו אומרים לי
ששנים לא היה קר כמו זה.
מאד קר ולא היה לנו כלום. לא שמיכה,
לא כלום, אפילו צלחת אחת לא הייתה.
והיינו כל הזמן הולכים,
היה משרד של עמיגור,
היינו הולכים ונותנים לנו,
עד שקיבלנו -את המשלוח.
כן. ולמה?
מווין הלכנו לניס,

בניס היה בלאגן עם המעלית.
הוא התעצבן אמר,
"מה? הם רוצים שאני אעבוד בכיפור?
לא! אני הולך."
והלך לדבר בסוכנות,
ועשינו את כל הניירות,
ובזמן הזה הייתה הרבה
אפשרות עם הסוכנות.

הרבה. לא שילמנו
בשביל לבוא במטוס.
חוץ מאימא, כי הייתה...
לא באה איתנו.
אבל אנחנו היינו חמישה אנשים,
חמישה בני אדם,
ולסוכנות לא שילמנו כלום.
לא, לא. באתי למוצקין,
הייתי המומה לראות קופת חולים בלי כסף.

הכל, תרופות,
הכל בלי כסף היה.
אחר כך התחיל בולים.
אחר כך אני חושבת חמש שקל לזה.
וזהו.
היו חיים פה יותר זה מצרפת.
חלב והכל היה יותר זול.
ככה הגענו.
ואהבת? -לא, פעם פעם,
גם לפני הסיפור הזה רצינו לבוא,

אבל לא נתנו לנו מטוס,
רצו ממך לבוא באונייה.
אונייה שלושה ימים או יותר.
ולא...
אחר כך נתנו לנו את המטוס,
באנו לפה.
לילדים היה קצת קשה.
האחרונה הייתה בגיל 6,
ובמוצקין לה היה
בית ספר בשבילה.

הייתה הולכת לבית ספר
בקרית חיים, ובהסעה.
במוצקין, במועצה, עשו לנו הרבה בעיות.
לא רצו לתת כסף להסעה של הבת.
ואת יודעת במוצקין במה
אני עבדתי בשביל לחיות?
בעלי היה חולה, ומתי היה הולך למועצה וזה,
לא נותנים לו עבודה, לא כלום.

אני הלכתי לעשות כמעט עשר שנים
ניקיון בית במוצקין, מבית לבית.
ראשון, שני, שלישי וחמישי.
ארבע שעות כל הזה...
עבדתי קשה.
בשביל לחיות היה לנו קשה פה.
לא הייתה עזרה.

היה הולך למועצה להגיד
"קצת כסף להסעה של הבת", אין.
היה אומר "אני לא מרגיש טוב".
היה גם בצרפת, בגלל המלחמה, היה גם חולה.
אבל בצרפת הייתה
הרבה עזרה, לא היה קשה.
פה היה יותר זה...
היה הולך למועצה, למוצקין,

ושם היו אומרים לו
"נו, אשתך בריאה?"
היה אומר "כן".
והיו אומרים לו "שתלך לעבודה".
והוא היה נכנס, אומר לי ככה מה אמרו,
לא היה לנו מה לאכול.
למה?
כי באנו  בלי כלום, בלי כסף.
ואני הלכתי לעבוד, למה? כי עד עכשיו
אני לא יודעת לקרוא ולכתוב עברית.

לא למדתי באולפן,
בגלל שהייתי צריכה ללכת לעבודה,
לא הייתה לי אפשרות ללכת ל...
-לאולפן. -לא. לא.
למה? כי ממוצקין
היה צריך ללכת לחיפה.
הוא היה הולך, ואני בעבודה.
עבדתי קשה בחיים שלי.
בגלל זה אני עכשיו אומרת שאני רוצה...
-לנוח.

אפשרות, עוזרים קצת,
אין עזרה.
את היום רואה את עצמך
כישראלית או שאת צרפתייה?
לא כל כך. -לא כל כך.
-לא, אמת.
לא, עוד לא התרגלתי לזה שלהם פה...
למנטליות.

למנטליות.
-קשה לי המנטליות פה.
בצרפת, המנטליות שם, מנומסת.
-יש נימוס.
וואלה.
ולא היה עובד.
את יודעת, לא היה חסר לי כסף.
לא הייתי צריכה ללכת לעבודה שמה.
הייתה לנו עובד
סוציאלי של הקריה,

והיה בא כל הזמן ורואה אותי
מנקה, מנקה, כי הייתי גם זה...
שבע ילדים,
היית משתגעת ממני, איזה כוח.
היה בא ואומר
"וואו, וואו, וואו, מספיק" היה רואה אותי...
"מספיק".
יום אחד הייתי רזה, 55 קילו.

היה אומר
"יום אחד את תפלי, מספיק".
"אני רוצה שתלך לבית הבראה",
אמרתי לה "איך אני אלך לבית הבראה?"
ילדים היו קטנים, אחרונה הייתה אולי
בגיל שנתיים כמעט, האחרונה שלי.
היא גרה בבית"ר.
ואמרתי "איך נלך? איפה נשים ילדים?"
לא הייתה לי משפחה שם על ידי.
אף אחד לא גר בצרפת.

כולם היו באלג'רי. ואמרתי "מה?",
אמרה "אל תדאגי, אני אדבר עם ה..."
רווחה.
-כן. ודיברו, דיברו,
ואמרתי לה "איפה נשים ילדים?"
לא הייתה משפחה גם שם.
אמרה לי "אל תדאגי, אני אדאג
לכל הילדים, שכל הילדים יהיו במקום חודש".

והיא עשתה את זה.
דיברה עם הביטוח לאומי שמה.
הגדולה של ביטוח לאומי
הייתה מכירה אותה, הן חברות.
ודיברה, אחר כך קיבלתי
את זה של הרופא, של ביטוח לאומי,
"למה את רוצה ללכת לבית הבאה?
את עשית ניתוח?"
אמרתי "לא, אני עייפה,
יש לי שבע ילדים בבית קטנים,

ועושה הכל אני."
"טוב, תהיה תשובה."
אחרי שבוע או זה הייתה תשובה, עיר זה וזה,
פריז או ניס, איפה שאני רוצה אני אלך.
והיא שמרה על כל הילדים,
איך היד אוהבת אותי, כל הזמן צ'קים.
כסף היה נופל. באמת.

ושמה בצרפת אני לא עבדתי.
היה כסף...
פה קשה לי.
זה החיים.
אומרים שהחיים זה סיפור,
כל אחד והסיפור שלו.
אני אומרת הרבה פעמים שבחלום
לא חשבתי שהחיים שלי יהיו ככה.

אבל ככה היה,
השם אמר "זה הדרך שלך".

אודט אסתר כהן
אפרת קראוס
תלמסן
אלג'יריה
סיפורי חיים נוספים: