מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:00

שמי אסתר,
נולדתי באהוואז, בפרס.
למעשה קוראים לי מאהין.
-מאהין.
מאהין, עם נ' בסוף.
והיה לי עוד שם, זאת אומרת מא


אני החלפתי את השם כשהייתי ילדה קטנה,
לבד.
אה, למה.
לא אהבתי את השם.
לא אהבתי את השם, לא התחברתי.
כשעלינו לארץ באוהלים,
אז לקחו אותנו, את הילדים
לאיזשהו קיבוץ,
העלו אותנו למשאית, כל הילדים מהאוהל,
ושם הייתה מורה,
מי שהייתה מדריכה, מורה,

00:02:00

אני החלפתי את השם כשהייתי ילדה קטנה,
לבד.
אה, למה.
לא אהבתי את השם.
לא אהבתי את השם, לא התחברתי.
כשעלינו לארץ באוהלים,
אז לקחו אותנו, את הילדים
לאיזשהו קיבוץ,
העלו אותנו למשאית, כל הילדים מהאוהל,
ושם הייתה מורה,
מי שהייתה מדריכה, מורה,

והיא רצתה לדעת איך קוראים לכל אחד,
אז היא אמרה אני אסתר,
שאלה כל אחד את השם שלו.
אני שמעתי שקוראים לה אסתר,
אמרתי "אני אסתר".
חזרתי עם השם אסתר,
ההורים לא שאלו אותי איך מרוחנגיס
הפכת לאסתר,
זהו, מאז אני אסתר.
וגם ההורים התחילו לקרוא לך אסתר?
-כן.
 

00:03:00


היה לי בתעודת הזהות הראשונה שהוצאתי,
היה כתוב בסוגריים רוחנגיס אסתר.
זרקתי, לא ידעתי את הפירוש,
פשוט לא הבנתי מאיפה בא השם הזה.
בפרס כל ה...אנחנו שישה ילדים נולדנו בפרס.
אבא שלי היה סוחר.
סוחר גם בדים, והייתה לו גם חנות של זהב,

והיו גם עוברים מעיר לעיר,
ולוקחים סחורה ומחליפים סחורה.
אני זוכרת את הבית שלנו.
אחר כך מאהוואז עברנו לטהרן.
היה לנו בית גדול,
אני זוכרת את החומות,
הייתה לנו חומה מסביב,
הייתה לנו גינה ענקית,
וחומה מסביב לבית.
חומה בנויה.
 

00:04:00


והייתה לנו בריכה,
בריכה גדולה עם דגים.
היה לנו כלב שקראו לו גורגי,
כלב זאב, גורגי.
היו לנו בגן עצים...
-כלב מחמד?
כלב שמירה היה.
כלב גדול, כן.
אחר כך היה לנו גם כלב קטן שמירה,
קראו לו ג'ימי,
שגם יש סיפור על ג'ימי.
אני זוכרת את הבית בתל מונד,

שמדי פעם,
בתל מונד, את הבית בטהרן.
מדי פעם בכמה זמן היו מזרימים מים בתעלות.
ואז כל האנשים,
כל השכונה הייתה יוצאת החוצה,
מוציאים את כל השטיחים,
מוציאים את הכביסה, כולם מכבסים,
שוטפים בזה,
זה היה כאילו חגיגה כזאת,
מים באו, מים זורמים,
 

00:05:00


אחד היה מעביר לשני
"המים זורמים, המים זורמים".
כולם היו יוצאים עם השטיחים כמו בהודו עכשיו
שאם את הולכת ואת רואה,
ומכבסים ושוטפים והיו אוספים מים,
ממלאים את הבריכה וממלאים את...
מאגרי המים.
אבא שלי היה סוחר אמיד יחסית,
היה במצב כלכלי,
ההורים שלי היו, הייתה לנו משרתת,

מוסלמית שהיא הייתה באה בשבת
ומדליקה לנו את הסמובר.
מדליקה את המחמם, שמה את הסמובר,
כשזה דלוק, מוכן, הייתה הולכת
כדי שלא ניגע באש.
אני זוכרת סיפור אחד עם הבריכה,
כשאבא שלי חזר,
לפני הוא חזר מאיזו עיר אחרת,
הלך להביא סחורה וחזר והביא,
זה היה לפני החגים,
הוא הביא מתנות.
 

00:06:00


הביא לאח שלי הגדול, זכרונו לברכה,
שגדול ממני, שהוא נתן לאח שלי אברהם,
הביא בגדים, חולצות.
והוא רצה למדוד את זה,
גם אימא שלי ודודה שלי היו,
אחות אמי גם הייתה אצלנו,
אז אימא שלי אמרה "לך תשטוף את הידיים, ותבוא
תלבש, אל תמדוד את זה עם ידיים מלוכלכות."
הוא הלך לשטוף את הידיים,
הלך לבריכה לשטוף את הידיים,
ועכשיו אבא שלי פורק את הסחורה,
מסתכלים, מסתכלים,

פתאום הכלב בא, רץ,
נובח, נובח, נובח, לא הבנו מה קרה,
כמה שמגרשים אותו, הולך לבריכה וחוזר,
ונובח, נובח, נובח.
פתאום נזכרו שאברהם חוסרו הלך לשטוף ידיים.
הם רצו לבריכה, רואים אותו בבריכה.
-הוא טבע.
אימא שלי קופצת לבריכה להוציא אותו,
והיא מצליחה להוציא אותו,
דודה שלי תופסת אותו,
 

00:07:00


ואז עכשיו מהגלים אימא שלי עולה ויורדת,
עולה ויורדת. -זו הייתה בריכה כזאת עמוקה?
עמוקה, גדולה, בריכה גדולה גדולה.
דודה שלי מצליחה לתפוס אותה,
הייתה לה צמה, לתפוס אותה עם השיער,
ולהוציא אותה מהבריכה.
היה לנו בית בטהרן, שתי קומות, גדול,
ולמטה היה מרתף.
ואבא שלי, יום אחד בדרך לחנות או לעסק שלו,

הכלב הלך איתו, וכנראה עבר שם איזה רוכל,
עם חמור, שהיה גם כלב איתו,
שהיה לו כלב,
והכלבים רבו,
והחמור באמצע, החמור נפצע.
החמור נפצע, אבא שלי בא מבוהל ופוחד.
עכשיו ירצחו אותנו המוסלמים,
הכלב פצע את החמור של הזה.
מהר בא הביתה, הכניס את הכלב למרתף,
 

00:08:00


שם לו אוכל, שם לו מים,
סגר, ושלא נצא מהבית.
יומיים היה לנו אסור להשמיע קול,
ולצאת מהבית, שלא יידעו שגר מישהו,
כדי שלא יידעו... -שזה הכלב שלכם.
-שזה הכלב שלנו, שזה אנחנו.
אימא לא עבדה, אימא הייתה בבית,
הייתה לנו עוזרת,
עוזרת מוסלמית.

כן, שהייתה באה בשבתות או בזה
לעשות מה שצריכים.
ובאמצע השבוע מה היה התפקיד של העוזרת?
אולי הייתה עוזרת בבית או בקניות
או בדברים האלה.
אימא גידלה אותנו.
גידלה, היינו שישה ילדים יחסית צעירים,
בישולים, כביסות.
 

00:09:00


היא דאגה, שמה בפרס היה צריך להיות
פעמיים ביום אוכל מבושל חם.
פעמיים ביום,
מה שאוכלים עכשיו לא אוכלים בערב.
מה שאוכלים בערב, לא אוכלים למחרת.
מה אוכלים בבוקר?
לפעמים אני לא זוכרת.
שבתות אני יודעת שהיו מתחילים עם הביצים
הקשות ועם החצילים ועם הירק, ערימות של ירק.
בפרס אין סלטים.

יש ריחון וטרחון ורשאד,
ושאי ומרזה, ובצל ירוק וצנוניות.
שמים ערימות-ערימות בשולחן,
-כן.
ואת זה אוכלים עם האוכל,
אין ירק, אין סלטים.
זה במקום הסלטים.
אז הביאו את הירק, לשטוף, לסדר.
בקיץ אני זוכרת, יכול להיות שזה היה באהוואז,
כי באהוואז מאוד חם.
זה כמו באילת.
 

00:10:00


המזג אוויר אפילו יותר חם מאילת.
היינו ישנים על הגג.
אימא שלי הייתה קושרת את הרגליים שלנו עם חבל
לרגל שלה, -שלא תיפלו.
-שלא ניפול,
שלא נקום...אני זוכרת את זה.
-לא היה שם מעקה?
כנראה שלא היה, בלילה היינו עולים לישון
על הגג, כל היום אנחנו בבית, לא עולים.
והייתה קושרת כדי... -כן.

אני זוכרת גם עוד סיפור,
עוד תמונה אחת, היה לנו כלב קטן, ג'ימי.
וישנו ב...
היינו ישנים כולנו כנראה על שטיחים,
על שטיחים, מזרונים על שטיחים,
וג'ימי הזה נעלם לנו, איזה חודשים, שנה,
המון זמן הוא נעלם ולא מצאנו אותו.
לילה אחד פתאום,
 

00:11:00


הוא עובר מאחד לשני, מאחד מלקק,
מלקק, מלקק,
אימא שלי קמה שמה לו מים,
הוא לא, עד שלא עשה שני סיבובים
וליקק את כולנו, הוא לא הלך לשתות מים.
אחר כך הוא הלך.
-ואתם לא יודעים איפה הוא היה?
לא יודעים, הוא פשוט חזר וזה גם
בצבע שחור לבן, וקראו לו ג'ימי.
סבא וסבתא שלי,
שהם גם היו בפרס,
גם דודה שלי, אחות אמי.

סבתא שלי הייתה אישה מאוד מלומדת,
פורצת דרך.
היא הייתה מנהלת בית ספר בתקופה ההיא,
בית ספר יהודי?
אני חושבת שכללי, בבית ספר אליאנס,
הייתה מנהלת בית ספר. -אליאנס זה יהודי. -כן.
מורה לצרפתית.
אימא שלי גם ידעה לדבר צרפתית.
אימא ידעה, היא ידעה לדבר צרפתית,
 

00:12:00


סבתא שלי הייתה...המשפחה...
-אליאנס איפה? בטהרן? -כן.
יכול להיות שגם...
-שני הסבים והסבתות גרו בטהרן?
מצד אבי ההורים שלו...
אבי התייתם בגיל 6-7,
והוא גידל את האחים שלו.
המשפחה של סבתא שלי הייתה משפחה מאוד
מבוססת, מלומדת
סבתא שלי הייתה מנהלת בית ספר.

אח שלה היה כמו שר אוצר.
שר...הוא היה אחראי על כל הזה
של ייצוא הנפט.
הוא היה מהנדס בזה שלו,
הוא היה כמו שר האוצר בפרס.
והיה לו בית ענק עם 20 דונם, שמעתי,
של גן שבחגים,
היו היהודים הולכים לשם לחגוג,
היו מחפשים איזה גן
 

00:13:00


בשביל לחגוג את הפיקניקים של חג הפסח וזה
אז היו הולכים לגן...
זה היה מטופח, גם גננים, עם שומרים.
-איפה היה הגן?
אני חושבת שזה בטהרן.
אני לא זוכרת שדיברו שזה...
יהודי או לא יהודי,
היינו בסביבה הקרובה שלנו.
מי שגר הייתה איזה משפחה אחת או שתיים
שגרו אצלנו בחצר,

וקרובי המשפחה, עם הדודים ועם ה...
-שהם גרו קרוב?
תראו, היינו נפגשים,
אני לא זוכרת שהיו הולכים לבית הכנסת,
אני זוכרת פעם אחת שעשו מצות.
אצלכם בחצר? -כנראה, כי המצות זה
היה כמו פיתה כזאת גדולה ודקה.
אני פשוט, אני לא הבנתי איך המצות של פה
זה לא המצות של שם,
איך המצות של שם זה לא המצות של פה.
מה עוד היה מאוד שונה?
 

00:14:00


תראי, לא היו דתיים.
כן, מה זה אומר?
היו אוכלים למשל על האש עם לבן.
בשר וחלב.
אצלכם במשפחה?
לא היו מקפידים.
-כן, כי לא ידעו או כי כבר לא...?
לא יודעת.
היו ציונים.
הם היו ציונים אבל לא היו דתיים.
למשל כיפה ודברים כאלה זה לא,
אבל הם כיבדו בית כנסת

אם היה בא מישהו מהארץ,
אז הם היו הולכים לשמוע אותו,
מזמינים אותו, מארחים אותו.
את זוכרת איזה שליח שהגיע?
אני לא, אני זוכרת שני אחים,
אח שלי הגדול,
ואחותי, אח שלי חיים ואחותי דינה,
הם היו ילדים,
12 ו-10, משהו כזה,
שהם היו כנראה נפגשים עם השליח,
מישהו מהארץ,
 

00:15:00


והם היו הולכים לבית הקברות.
שם היה בית קברות, מקום גדול,
היה קיר.
ממש חומה מסביב,
הם היו הולכים לשם,
שם היה כנראה מקום המפגש שלהם.
אני זוכרת פעם אחת,
אח שלי חזר או בא ללכת,
ואמא שלי כעסה עליו.
היא אמרה לו "מה, עוד פעם הלכת לבהשטה?"
מה זה בהשטה?
-בהשטה זה כאילו גן עדן,
זה כאילו ה...לשם.

ואז הבנו שהם יוצאים
נפגשים עם החלוץ, ככה אמרו.
הם הולכים לחלוץ.
מתנועת הנוער החלוץ?
-כן, כנראה.
כן, כנראה היו באים שליחים מהארץ,
שם היו נפגשים איתם,
אחותי בת 10 והוא בן 11-12, משהו כזה.
וזו תנועת נוער ציונית?
-אני לא יודעת,
אני לא נפגשתי, אבל הם כן,
כנראה היו באים שליחים מהארץ.
 

00:16:00


היו באים...אני הייתי שומעת "החלוץ".
ואת הבהשטה, הבית קברות הזה.
ואנחנו בשפה הפרסית היא שפה מאוד מאוד עשירה,
מאוד.
אף פעם לא קראנו לאחים שלנו בשמות.
לאח שלי הגדול קראנו דדש.
מה זה?
-מתוק, אני חושבת.
דדש, לאחותי הגדולה קראנו אבג'י.
שזה?
-לא יודעת, אני צריכה גם לבקש ממישהי שתתרגם.

כינויי חיבה.
-כן, לא היינו, זה היה כבוד...
לא היינו קוראים להם בשמות.
דדש, עד שבאנו אפילו,
היינו בגיל העשרים,
עוד קראנו לאח שלי דדש.
ולאחותי אבג'י, ממש,
לאח שלי...
והיינו... ממש היה בנו חלק בלתי נפרד.
וגם השפה,
 

00:17:00


לאבא שלי ולאימא שלי לא היינו פונים
בצורה "אתה רוצה לאכול?"
ברבים.
"בבקשה בואו", לאבא שלי היינו אומרים.
לא היינו מדברים בגוף יחיד למישהו מבוגר.
היינו מדברים בגוף רבים.
זה היה פשוט טבוע בנו,
פה בארץ התקלקלנו.
כן.
אני זוכרת שהיא הייתה באה אלינו בפרס,

הסבתא המנהלת?
-הסבתא המנהלת, כן.
כי מצד אבא שלי לא זכרנו כלום,
גם הוא לא זכר.
היינו נפגשים עם הדודות שלי פה ושם.
בעצם אני חושבת ש...
אלה הזיכרונות מפרס...
-איזו שפה הייתם מדברים?
פרסית.
אימא ידעה גם צרפתית וגם ערבית.
 

00:18:00


כי באהוואז היו הרבה עיראקים,
היו הרבה ערבים.
אהוואז זה בול בין עיראק לבין
איפה שעכשיו יש את כל הבלאגן.
אז אימא ידעה גם ערבית,
אבא ידע רק פרסית.
וההורים דיברו ביניהם אולי גם שפה...
אספהונית הם דיברו, זה ניב מיוחד,
כשרצו שלא נבין.

בפרסית יש מיליון ניבים,
שיראזית, אספהונית, ממש המון.
וזה קשה, וזו פרסית, אבל את לא...
-את זה אתם לא מבינים? -לא מבינים, לא הבנו.
בבית היינו שומעים מדי פעם את האספהונית
או מישהו שבא משם,
או את השיראזית, מישהו שבא,
ההורים ידעו.
אנחנו... -ההורים הבינו...
-הבינו ודיברו, כן.
הבינו ודיברו, אנחנו אולי קצת...
אנחנו רק את הפרסית המדוברת, הפשוטה.
 

00:19:00


אני יודעת שהיינו מארחים הרבה אנשים בבית,
היו באים לארוחות.
למה? כי אבא היה איזשהו...
היה גם סוחר, וגם כנראה עניין של החלוץ,
וגם...
המשפחה הייתה...
מוכרת, המשפחה של סבתא שלי,
שם המשפחה שלהם זה שמח.
והם משפחה מאוד בעלת עמדה,

ובת דודה שלי,
זאת גם כן אחר כך אספר עליה קצת,
זאת אומרת אנשים בעלי עמדה.
כן, אז הם היו...
-כן.
אבא שלי למרות שלא ידע קרא וכתב,
הוא לא למד,
הוא היה עושה חישובים,
אלפים ועשרות אלפים בראש.
איך אני יודעת?
במושב היינו משווקים עופות בלילה.
 

00:20:00


היינו ממלאים כלובים,
ושוקלים את הכלובים,
ההוא כותב במחשב, אבא שלי עושה בראש,
עכשיו 10 אלף עופות,
זה 300-400 כלובים.
-כן.
כל משקל היה אומר לו זה ככה,
תגיד לי איך אתה יודע שזה ככה?
זה היה פשוט...
חישובים בעל פה, בראש,

ובגלל שהוא לא למד,
הוא חייב אותנו ללמוד, ללמוד, ללמוד.
להיות עצמאיים, ללמוד מקצוע, להיות עצמאיים,
לעמוד בכוחות עצמנו,
זו הייתה הגדולה שלו.
הייתה השמחה של זרימת המים פעם בחודש.
לפני פסח,
אני זוכרת שהיה בא בן אדם עם כמו קשת,
 

00:21:00


את כל השמיכות, את המזרונים,
זה היה צמר כבש או צמר...
עזים, צמר גפן אני חושבת היה.
הוא היה מנפה אותם.
מאוורר אותם.
אני זוכרת את החגיגה הזאת
שהוא היה יושב עם ערימה כזאת
פתאום נהייתה כזאת ערימה מאוד נפוחה
כי הוא מפורר אותם.
ואחר כך היו מצפים את זה עם בדים חדשים,

אז החייט בא,
והיה שואל "באיזו דוגמה נתפור את זה?"
אז תמיד היה באמצע מגן דוד,
הייתה לי שמיכה כזאת סגולה,
החייט היה יהודי?
תמיד עם מגן דוד...
-באמצע, את יודעת, היו עושים מסביב, מסביב,
מסביב, באמצע של השמיכה,
עם התפירה, את רואה את המגן דוד.
 

00:22:00


זה אני זוכרת,
לא הבנתי איך מכל כך מעט צמר גפן,
פתאום נהיה זה, כי את יודעת,
הוא פותח אותם.
זו הייתה חוויה.
או שאני זוכרת למשל היה
בשביל לשמח אותנו,
בחגים, היה הולך איזשהו,
היה איזה איש עם קוף,
מבית לבית,

ואמא שלי, זאת אומרת,
הוא היה בא עם הקוף, והקוף היה רוקד לנו.
ואמא שלי נותנת לו כמה גרושים, אגורות,
מטבעות, והוא היה הולך.
בשבילנו זו הייתה חגיגה שהקוף בא ורקד לנו.
לילדים, לא היו פארקים, לא היה...
-זה היה בידור.
את פסח היינו חוגגים.
בכיפור היינו צמים ,מאוד מקפידים.
 

00:23:00


כן, אמרת מקודם שהיה לכם
מאכל מיוחד לפני החג, מרק חומוס.
כן, החומוס...פה בארץ אני זוכרת
שזה מה שהיא הייתה מבשלת לנו.
מה היה שם אני בדיוק לא זה,
אבל פה את המרק עם הרבה חומוס,
כי זה קטניות ויש לו קצת כוח,
הלימון הזה ו...
היינו הרבה, היא הייתה מכסה 2-3 עופות שלמים.
בסירים של צבא היא הייתה מבשלת,
פה בצרופה.

ובאיזה שנה עליתם
האחים שלי עלו ב-50',
שני האחים הגדולים?
-כן, לבד.
ואנחנו הגענו ב-51' לארץ.
הם עלו עם החלו לבד, כן.
אוקיי.
-באנו ב-51',
עם מי עליתם?
עם ההורים, עם אבא ואמא ושישה ילדים.
 

00:24:00


שניים נולדו פה.
-אה, הבנתי, אוקיי.
עכשיו איך שנחתנו עם המטוס,
אבא שלי מהר ירד על הרצפה,
נישק את האדמה,
וציווה עלינו "מהר תנשקו את אדמת פלסטין."
"תנשקו, תנשקו את אדמת פלסטין."
וככה באמת היה, ירדנו, נישקנו
והתחלנו ללכת,
ובאו לקבל אותנו אנשים מהסוכנות או מאיפה...

לאימא שלי, אחותי הקטנה יפה, היא הייתה
בת שנה או 6 חודשים, משהו כזה, קטנה,
היא הייתה על היד שלה.
אז באה מישהי, לקחה אותה,
אימא שלי חשבה שהיא באה לעזור לה.
ואמא שלי רואה שפתאום ההיא הולכת עם הקטנה.
היא לא הבינה, היא הולכת, ההיא הולכת
יותר מהר ופתאום היא רצה אחריה,
והתחילה לבכות.
עכשיו היא מדברת פרסית,
אף אחד לא מדבר פרסית.
 

00:25:00


בא איזה איש ואומר: "מה קרה לך?"
אז היא אומרת: "אתה מדבר עיראקית?
מדבר צרפתית?" אומר "עיראקית."
אז היא אמרה לו בעיראקית "לקחו לי את הילדה."
אז ההוא הבין בעיראקית, הלך איתה,
והצליחו למצוא?
-ומצאו אותה, והחזירו אותה.
עכשיו...
-ומה עשו לאישה שלקחה? -כלום.
כלום, הסיפור הזה נודע לנו,

רק לפני כמה שנים, כששמענו על חטופי תימן,
אז אימא שלי סיפרה את זה.
-זה היה ממש בשדה התעופה?
בשדה התעופה, ממש בשדה התעופה לקחו אותה
מהיד שלי אימא שלי, אימא שלי חשבה...
שבאים לעזור לה, היא הייתה קטנטונת, שמנמונת,
יפה, קצת ג'ינג'ית, כן.
ורק כששמענו על חטופי תימן
שלא היו מאמינים,
אז אימא שלי אמרה "תקשיבו, זו אמת."
 

00:26:00


"את יפה ניסו לחטוף ממני."
"ההיא לקחה לי אותה והלכה."
פתאום נעלמה לה.
ואז התחלנו להאמין שבאמת יש דברים בגו.
כן.
ואז את אומרת ירדתם מהמטוס רגע...
או לעלות...?
אנחנו, כשאבא שלי אמר שעולים לפלסטין,
אבל לא להגיד שום דבר לשכנים.
קראנו לזה פלסטין וציון.
לא להגיד כלום לשכנים.

ובאמת היה לנו בית גדול, בית של שתי קומות,
עם מרתף למטה,
חצר ענקית, איזה 2-3 דונם אדמה,
עצים, בריכה.
לא, אני חושבת שלא,
בהסתר, עכשיו היה לנו הרבה רכוש.
אימא שלי היה לה מלא זהב.
 

00:27:00


אחת הקרובות של אשת האוצר אמרה
אל תיקחו כלום, אל תיקחו כלום, יגרשו אתכם.
בקושי אימא שלי כמה דברים קטנים
היא פשוט לקחה, השאירה הכול שם.
מה שאבא שלי כן הביא
שישה שטיחים פרסיים.
הוא אמר שזו תהיה הנדוניה לילדים
כי היינו שישה.
ומקרר חשמלי general electric.
גדול בתוך קרטון.

מה שהם קנו ממש לכבוד ה...
-לכבוד העלייה.
אני לא יודעת איך הביאו אותו,
אם באונייה או בזה, בקיצור זה
תכף אספר איך זה הגיע לאוהל
ואיזה צרות זה עשה לנו.
תראי היה לנו, הדוד שלי,
דוד של סבתא שלי, אח של סבתא שלי,
דוד של אימא שלי,
הוא היה איש בעל דרגה,
והבן שלו היה בסוכנות ובזה,
 

00:28:00


אז הם אמרו שאפשר לסדר עלייה בכזה
בהיחבא כזה,
לעלות לארץ לאט לאט בשקט בשקט
תתארגנו וזהו.
ובאמת ככה זה היה.
אחרי שהאחים שלי עלו כבר ההורים
לא יכלו להישאר שם בארץ בפרס.
עלינו הגענו לשער העלייה.
אני זוכרת שאבא שלי הלך לקבל אוכל,

אז נתנו לו זיתים שחורים.
אז הוא אמר "מה הם אוכלים קקה של כבשים פה?"
לא היו זיתים בפרס.
מה זה נעלב ונפגע.
לא לקח את האוכל ובא הביתה.
אימא שלי אומרת "מה, אין אוכל?"
אז הוא אומר "לא, הם נותנים קקה של כבשים."
קקה של עזים.
כן.
 

00:29:00


יורדים מהמטוס, ואז לאן לוקחים אתכם בעצם?
כנראה שזה לשער עלייה.
ישר לשער עלייה, -כן.
-לא הייתה איזה תחנה... -כן.
שער עלייה היינו שם כמה ימים.
עכשיו דודה שלי, אחות אמי,
ודודה שלי ודוד שלי,
אח שלי ואחותי,
הם עלו בחלוץ, כל אחד עלה בתקופה אחרת.
אני לא יודעת איך הם נפגשו.
איפה האח והאחות היו באמת כשהם עלו לפה?

אח שלי היה בקיבוץ מענית,
קודם היה, שמעתי מהסיפור
שלו ששמו אותו בדגניה ב',
ואחר כך הוא עבר למענית, הוא הלך לבן גוריון,
ואחותי הייתה
גם כן באיזשהו קיבוץ, על יד... -זאת
אומרת, לא ביחד? -לא, לא, אף אחד לא ביחד.
ודודה שלי הייתה בקדמה,
דודה שלי ודוד שלי היו בקדמה.
כל אחד היה במקום אחר,
אבל הם נפגשו.
 

00:30:00


נפגשו, ואז אתם בעצם משער עלייה ישר ל...
-אנחנו...
אנחנו בשער עלייה, לא, מה פתאום.
בשער עלייה אני זוכרת שדודה שלי שמעה כנראה
מהסוכנות מאלה, שאנחנו הגענו לארץ.
היא הולכת לאחותי,
קראו לה פארי, דינה.
"פארי, שמעתי שההורים שלך
באו והם בשער עלייה."
טוב, הם הולכים, עכשיו אין אוטובוסים,
בטרמפים הם מגיעים לשער עלייה,
הם מחפשים אותנו.

אני זוכרת את התמונה, עכשיו אני זוכרת אחות,
שעזבתי בפרס,
יפה, עם שתי צמות היא הייתה,
בהירה,
כשהיא באה אלינו, אני רואה אותה בשער עלייה,
שזופה, שחורה,
וואי, אני מה זה..
נדהמתי לראות.
את השינוי.
-את השינוי.
קצר, לא יודעת, פשוט זה היה בשבילי מן...
 

00:31:00


משם העבירו אותנו לתל מונד, למעברה.
-לתל מונד.
מעברה.
מעברת אוהלים.
את לא רואה כלום,
אוהלים, אוהלים, אוהלים, אוהלים.
בחוץ, מרחק 500 מטר,
יש מן כזה שוקת עם מלא ברזים,
שם שוטפים כלים, שם שותים מים,
שם מצחצחים פנים,

זו הברזייה הזאת,
ושירותים, שני שירותים באמצע,
בשום מקום, שני פחונים כאלה.
זה היה לנו, ובאוהל שישה ילדים.
עכשיו, לא חשמל, לא עמייאת,
יש לנו מקרר חשמלי.
ההורים שלי באו עם קצת כסף,
וקצת אוכל, דברים יבשים וזה נגמר.
צריך עבודה.
אבא שלי הלך לחפש עבודה.
 

00:32:00


יום כן יש עבודה, יום אין,
יום בדחק, יום לא בדחק.
הוא פשוט...
-איפה הוא חיפש עבודה? -בלשכה.
יום אחד הוא אמר,
לא נעים לי, אבל ככה הוא אמר,
"אם אני אחליף את השם שלי לווזווז,
הם ייתנו לי עבודה."
זאת אומרת הוא ממש הרגיש...
-הוא ממש הרגיש, הוא ממש הרגיש.
לא הייתה עבודה, נתנו לו עבודה דחק.
נתנו לו עבודה דחק.

לעבוד בפרדסים, בכבישים, בקרן קיימת,
לעשות תעלות, לשבור אבנים,
זה ממש לא היה, אבל הוא הלך לכל עבודה.
בקיצור, מתישהו,
לא הייתה עבודה.
ואז...ואמרו לו טוב, אין עבודה,
הוא אומר אין אוכל, אני צריך עבודה.
אמרו לו אז תלך ללשכה סוציאלית.
אבא שלי אמר לו "אתה תלך ללשכה סוציאלית,
אני רוצה עבודה."
 

00:33:00


נשבעת לך, אחר כך הוא לקח אותנו,
הושיב אותנו ליד הבית של ראש המועצה,
את השם שלו אני זוכרת.
איך קראו לו?
-טניביצר.
טניביצר? -כן.
הושיב אותנו שם,
הוא אמר
"עד שלא תיתן לי עבודה שיהיה אוכל לילדים,
הילדים שלי יישארו פה."
אני זוכרת, אני התביישתי.
אבל היום אני מבינה שזו הייתה שביתה.
הוא שבת שם.

זה היה, לכי תראי בשנות ה-50'
שמישהו פרטי עושה דבר כזה.
זה שלא למד.
ואז מה? זה עזר?
כנראה שכן, אחר כך כנראה שכן,
ואמא שלי התחילה לעבוד,
במה?
-לנקות בית ספר.
מאליטה של האליטה לזה.
לאט לאט...להגיד לך מה היינו אוכלים?
 

00:34:00


אשל אחד,
כיכר לחם שלם,
וליטר מים, זה היינו עושים כל צהריים,
זו הייתה ארוחה קבועה.
ארוחה קבועה, צהריים, זה היה האוכל שלנו.
אשל, ליטר מים, כיכר לחם.
את זה היינו מערבבים,
יושבים כולנו מסביב,
את זה היינו אוכלים,
אני זוכרת את זה המון ימים.
המון.
אחר כך כשאבא שלי חלה,

הוא חלה בסרטן קשה מאוד ו...
איזה חצי שנה, עכשיו אני שמעתי, אבל
אני לא ידעתי, ידעתי שהוא בבית חולים.
המורה שואלת אותי "לאבא שלך יש סרטן?"
עכשיו אני חושבת סרטן שהולך ב...
-כן.
לא ידעת מה יש לו.
-כן, אמרתי "אז מה עם סרטן? הורגים אותו."
לא הבנתי.
 

00:35:00


זה עוד כזה שאני אומרת:
"אז מה? סרטן, תופסים אותו."
והוא היה המון זמן בבילינסון,
והיה צריך 12 מנות דם, המון,
אז אח שלי בצבא, מפקד,
הוא בא עם כמה חיילים ו...
תרמו, והוא היה מעל חצי
שנה בבית חולים בילינסון.
ואז הוציאו לו חצי מהשפה,
מהעישון,

הוא עישן המון, הוא לא היה ישן טוב,
כאבים, פה שם.
ועברנו לשיכון.
איפה?
-גם בתל מונד.
דירת 45 מטר,
הייתה לנו אדמה.
-באיזו שנה זה היה?
אולי 55',
אנחנו מ-51' עד זה כנראה היינו באוהל,
עברנו לזה.
אני זוכרת בשיכון,
 

00:36:00


עדיין לא פתחנו את המקרר,
למה?
כי כל פעם שאבא שלי הלך לבקש עבודה וזה,
באו ואמרו, תביא את המקרר,
ניקח אותו לקיבוצים, ניקח אותו לבית ילדים,
ניקח אותו פה, או שהיו אומרים:
"יש לך מקרר, למה אתה צריך עבודה?"
לא חשבו שהוא במצב... -כן.
את מבינה? יש לך מקרר, למה אתה צריך כסף?
זה היה פשוט הזוי,
בגלל זה לא פתחנו את המקרר,

אבא שלי הוא פתח, היה עובר רוכל
עם סוס ועגלה, אני זוכרת את זה,
עם פעמון מיוחד שהיה מוכר קרח.
וזכרנו איזה צליל יש לפעמון של הקרח,
איזה צליל יש לפעמון של הנפט,
איזה צליל יש לפעמון של החלב,
כל אחד, זאת אומרת היינו יודעים
מה עכשיו עובר, מה אנחנו צריכים לקנות.
כן. -לפי הצליל של הפעמונים.
 

00:37:00


עכשיו זה הנפט, עכשיו זה הקרח, עכשיו,
עכשיו קרח היינו קונים חצי בלוק,
רבע בלוק, עוטפים אותו בשק,
שמים אותו בזה.
באוהל איך שמרנו מקרר,
אמרו לנו באוהל, תעשו בור,
באדמה בפינה,
ושם שמנו את המרגרינה, כי שם היה קריר.
זה היה המקרר באוהל, הבור.
הבור עם הקרח... -כן.

בשיכון אבא שלי התחיל, זאת אומרת,
לעבוד בכל מיני עבודות כאלה קצת ב...
במפעלים היה, למשל גרנו בתל מונד,
הוא עבד בחרות
אז הייתה תקופת ייצוא של תפוזים.
של...אז הוא היה מנקה,
הוולנסיות, התפוזים, היה להם נקודות שחורות,
כנימות קראו לזה.
 

00:38:00


הייתה מברשת גומי,
הוא היה צריך להבריש לנקות את האלה,
ולפי הפרמיה של הארגזים,
ככה היה מקבל משכורת.
אני זוכרת שהייתי, איך שבאתי מבית הספר,
בת כמה הייתי, 7, 8, 9,
הייתי הולכת 5 קילומטר ברגל עד חרות,
או עד כפר הס, איפה שהיה בית אריזה,
ויושבת מנקה איתו את הכנימות,
עוד שני ארגזים, שיהיה לנו עוד קצת כסף.

בתקופת הקיץ של הדיש של בוטנים,
היה צריך איסוף, זאת אומרת,
אתה רק כורע, אוסף וזה,
ואחרי זה הפועלים היו הולכים אחרי זה בחריש,
באדמה, אוספים את הבוטנים.
אז הייתי הולכת עד עין ורד,
מתל מונד עד עין ורד, זה כבר,
מכיוון אחר וזה,
הייתי עוזרת לו באיסוף של הבוטנים,
עוד שק אחד הייתי מצליחה לאסוף.
 

00:39:00


שיהיה קצת יותר כסף, ממש ככה היו ימים שלמים
היינו הולכים ברגל, בגשם, בשמש,
ובדרך היינו קוטפים ריג'לה, היו לנו עופות,
להביא שק ריג'לה לעופות.
ותגידי, וההורים למרות כל הקשיים
הם שמחו?
הם, תראי, הם לא התלוננו.
הם לא התלוננו,
ואנחנו

לא הערכנו את הפרסית ואת ההוויי ואת כל,
רצינו להיות מאוד צברים.
רצינו להיות ישראלים.
רצינו שלא ירגישו בשוני.
במה זה התבטא? כאילו מה נגיד התאמצתם...
-ה-ר' למשל שלהם,
של הזה, מאוד היה מהדהד הרי.
לא...שירים פרסיים,
לא היינו מדברים פרסית.
 

00:40:00


התאמצתם ללמוד מהר עברית?
מהר מאוד דיברנו עברית, ההורים היו
מדברים בפרסית, היינו עונים להם בעברית.
ממש כאילו שאת יודעת, נרתענו מהשפה,
מהתרבות, מהזה, כן.
מתל מונד, אח שלי הגדול
החליט שהוא עובר למושב.

הוא היה בבית אריזה מעמיס משאיות
שלמות של תפוזים.
משאיות.
והוא גר, בהתחלה הם התחתנו,
גרו איתנו גם בדירה.
ב-45 מטר, חדר אחד ההורים נתנו לאח שלי הגדול
ולאשתו,
בחדר אחד ישנו ההורים וכל הילדים.
שישה ילדים, שלושה ראש רגל ראש,
ככה על מיטה היינו.

00:41:00

ב-58' משהו כזה אני חושבת
שאח שלי עבר למושב צרופה,
אנחנו בתור ילדים היינו באים לעזור לו במושב.
אבא שלי היה בא לעזור לו,
לסקל אבנים,
להתחיל, ליישב את הזה...
משק בתולי זה היה.
כלום ,זה הרים היה, הכול סלעים
וקרשים וקוצים,
לעשות מזה אדמה חקלאית זה לאסוף את האבנים,
ליישר, להפוך.

אחרי שנתיים, משהו כזה,
אבא שלי וגם אח שלי אמר "יאללה בואו,
תעזבו את תל מונד." עברנו למושב.
עברנו למושב צרופה,
גם כן, אח שלי בחר את הבית האחרון במושב,
ואנחנו מולו,
את הבית הראשון והאחרון, זה היה אחד ליד השני
בסוף המושב, איזה 4-5 קילומטר מההתחלה.

00:42:00


אני כבר הייתי, עליתי לכיתה י"א,
ותיכון למדתי במדרשת רופין.
יש לי עוד זיכרון אחד מבית הספר,
זיכרון טוב שאני חייבת לספר אותו.
בכיתה ח' בתל מונד,
היו מבחני סקר.
עכשיו, אנחנו לא התכוננו, כן.
אבל מנהל בית הספר,
הוא היה מורה למתמטיקה.

קראו לו, זכרונו לברכה, יונה.
היה מורה טוב.
עכשיו עושים את התרגילים,
אני שאלה אחת לא הבנתי,
כי לא למדנו.
אני מצביעה, אני אומרת לו
"אנחנו לא למדנו את זה."
אז הוא מצביע לי עם האצבע שלו על התשובה.
עכשיו, אני לא הבנתי.
"אבל המורה את התרגיל הזה,
את זה לא למדנו."
אז הוא עושה לי "הנה, זה זה התשובה."
 

00:43:00


לא אשכח.
אחרי שנים זכיתי בסקר,
הצלחתי, זה היה מבחן יוקרתי כזה,
קיבלתי סטיפנדיה, ככה קראו לזה.
אוקיי, עברנו לצרופה.
מושב, נתחיל לסקל אבנים, נתחיל לעשות זה,
קיבלו פרה אחת, עופרה,

שהייתה פרה שנתנה חלב, שבאו לראות,
הייתה נותנת 34-40 ליטר חלב.
זה היה שם דבר.
ולאט לאט המשק גדל, ועוד פרה,
ועוד פרות.
בקיצור, אני י"א הייתי צריכה,
אמרתי אני לא מחליפה בית ספר.
כי כפר גלים שזה קרוב לצרופה,
זה בית ספר חקלאי.
אני למדתי במדרשת רופין.
 

00:44:00

זה בכלל לא אותו הזה, ואמרתי בלאו הכי
אני אחר כך רוצה ללכת לסמינר,
אני שנה אחת מוכנה לנסוע כל יום
עד... -זה רחוק.
-זה רחוק מאוד.
עכשיו לא רק שזה רחוק,
אני בבוקר, 4 וחצי צריכה לקום,
לחלוב שתי פרות ביד,
עוד אין מכונת חליבה, בבוקר.
לחלוב שתי פרות.
הכביש, עוד אין אספלט.
זה בוץ וכורכר.

5 קילומטר בשנים האלה,
צרופה היה מושב התחלתי כזה,
אין כביש.
הולכת עם מגפיים, נעליים ביד,
הולכת 5 קילומטר,
מגיעה עד לפני התחנה,
מחליפה את הנעליים, מחביאה אותם שם בתעלה,
יש שם תעלה עם אקליפטוסים,
נועלת את הנעליים, עולה לאוטובוס,
בדרך מהאוטובוס, מצרופה עד מדרשת רופין
הייתי מכינה שיעורי בית,
 

00:45:00


הייתי מגיעה ללימודים,
7 וחצי היינו צריכים ללמוד.
ב-6 היה לי אוטובוס, אוטובוס ציבורי.
לא אוטובוס של תלמידים שמחכה.
חמישה ל-6 היה לי אוטובוס, לא אשכח,
חמישה ל-6 היה מגיעה אוטובוס, הייתי נוסעת,
חוזרת, לוקחת את המגפיים, מחליפה,
מוציאה את הנעליים,
צועדת, איך שאת מגיעה הביתה,
תתחילי לקצור ירק,
תתחילי לאסוף זה...
-זאת אומרת, לא ויתרו לך?

לאף אחד, עכשיו,
באותן השנים לא היה מושג של פועלים.
לא היה מושג של תאילנדים.
זרעת, אם תקצרי היום,
זה מה יש,
אם את לא קוצרת, זה גדל, זה סוג ב'.
את חייבת להספיק לעשות דברים.
עכשיו פרות צריכות אוכל, עופות צריכים.
אנחנו הילדים עשינו.
פשוט זה היה,
 

00:46:00


ממש, ובלילה כשהיה שיווק עופות,
אוי אני שנאתי את זה.
היינו ב... -אחרי זה גם בבוקר היית
צריכה ללכת לבית הספר? -כן, בוודאי.
בדרך כלל לשווק את העופות, לילה אוספים אותם,
לפנות בוקר,
כי בבוקר המשאית כבר נוסעת לזה,
2 בלילה, 1 בלילה, מעירים אותנו,
יאללה לקום, לשווק, להוציא
את העופות מהכלובים,
להכניס אותם לכלוב ששוקלים, ולמשאית,

זה אבא שלי היה עושה את החשבונות בראש.
ועכשיו את מוציאה את העופות,
את נשרטת מהציפורניים שלהם,
וזה מסריח, והם מחרבנים עלייך,
אוי זה היה...אני שנאתי את זה מאוד.
אבל עשינו את זה, ובבוקר לכי תקומי,
תלכי לבית הספר.
בלילה למשל, אז בזמנו,
לא היה מספיק מים במושב.
הייתה חלוקה של מים.
 

00:47:00


עכשיו כל שני משקים התחלקו בשבוע מים.
שלושה ימים בצד שלנו היה מים,
שלושה ימים בצד של השכן.
את חייבת בשלושת הימים האלה להספיק להשקות
את כל מה שאת צריכה.
עכשיו לא היו טפטפות.
עכשיו יש טפטפות.
אז היו צינורות אלומיניום של 6 מטר.
עכשיו בלילה תקומי, תלכי להעביר את הקווים,
ממקום למקום, עכשיו רצינו לקצר דרך,

כל 6 מטר היה חיבור,
לפעמים לא פתחנו את החיבור,
היינו חמש, זאת אומרת, 3-4 תופסים,
ומעבירים ישר ככה את הקווים בשטח.
בבוץ, ופתאום יש פיצוץ של המים,
ופתאום המים בורחים...זה היה...
עבודת פרך.
יצא לך לבקר באיראן?
לא, איפה...הלוואי, הלוואי, הלוואי.
שמעתי המון סיפורים, הרבה תמונות,
כל העבודות הפרסיות
 

00:48:00


כל התמונות הפרסיות.
זהו, גמרתי י"א,
הלכתי לנהלל, בדיוק פתחו
מחזור ראשון של גננות בנהלל,
ישר נרשמתי שם,
וגמרתי שם סמינר לגננות,
הלכתי למשרד החינוך,
בדיוק אני ב-64' קראתי בעיתון מודעה
שהולכים לפתוח, להקים עיר חדשה

בגליל בשם כרמיאל, והיו תמונות וזה.
קראתי, קראתי, יפה.
אני הולכת למשרד החינוך, גמרתי את הסמינר
בקיץ, לקבל עבודה,
המפקחת דבורה אומרת לי:
"מקימים יישוב חדש,
ורוצים לפתוח שם שני גנים."
האם אני מוכנה לעבוד שם,
או שאני רוצה קרוב לבית.
אמרתי בשום פנים לא קרוב לבית,
אני מוכנה שם.
 

00:49:00


באתי לכרמיאל,
כמה משפחות בודדות,
ואני ילדה,
בקושי 20.
אני, טוב קיבלתי עבודה,
הגן עדיין היה בבנייה,
היה גמור, אבל לא גדר, לא עצים,
כלום.
כלום אין, ממש חדש.
ילדים, זה לא ילדים שכבר היו בגן,
זה ילדים שהרבה באו מקיבוצים,

שהיו עם ההורים וזה.
ולקבל, כל יום קיבלנו 3-4 ילדים חדשים.
כל יום זו הייתה טיילת,
עכשיו אין גדר, הילדים היו עוברים,
יוצאים החוצה, זה היה פשוט נורא.
עד ששמו את הגדר אנחנו הגענו
מ-20 ומשהו ילד,
שקיבלתי, ל-42 ילדים.
 

00:50:00


והסייעת לא הייתה כמו היום מגיעה ב-7 וחצי,
פותחת את הגן וסוגרת וזה
היא הייתה באה ב-10,
הולכת למכולת, קונה שני כיכרות לחם,
קונה גבינה,
לא היה לחם פרוס.
הייתה באה למטבח, פורסת את הלחם,
פרוסה דקה, פרוסה עבה,
לחם טרי, לכי תפרסי.
מורה אחת נותנת לילדים לאכול,
מטאטאה,

שוטפת, ב-1 הולכת, מ-10 עד 1,
זו הייתה העבודה שלהן.
עכשיו את תמשיכי פה, תמשיכי שם,
הכול הגננת.
לאט לאט הוסיפו עוד שעתיים, עוד איזה...
סגרו את הגן.
ואת נשארת.
-אני נשארתי פה, ופה הכרתי את בעלי.
אני עכשיו, בשנה הראשונה היה לי מאוד קשה,
כי הייתי ממש לבד,
ממש לבד, עכשיו אני גומרת עבודה,
אין לי מה לעשות.
 

00:51:00


כולם זוגות צעירים, כל אחד בבית שלו,
כל אחד בזה שלו, אין.
עד שאחרי איזה חצי שנה-שנה,
הביאו מורה חיילת.
ועוד מדריך, אז גרנו,
הייתה לנו דירה של...
קראו לזה דירת משרד החינוך,
של משרד החינוך.
והצעירים היו באים אלינו, סתם לשבת,
לשתות קפה, לדבר.
התריס התקלקל לנו בחדר,

אז הבעל שלי היו לו ידיים טובות,
ובעלי...אחר כך.
אז הוא כל יום היה בא עם מברג,
מתקן מקום אחד, כנראה היה פותח מקום אחר.
ואנחנו לא הבנו.
טוב, מחר אני אביא את הכולי הזה, והיה בא
למחרת, מחר אני אביא את זה, אני אתקן...
וככה הוא חיזר...
עד שהתחתנו, והתחתנו פה בכרמיאל
 

00:52:00


זאת הייתה חתונה ראשונה בכרמיאל.
כן, שנינו, זה היה בשנת 67',
תכף אחרי ששת הימים.
עכשיו לא היה מקום להתחתן, כן?
בדיוק בנו בית ספר פלמ"ח,
בית ספר ראשון,
והיה שם חדר אוכל שעוד לא חנכו אותו אפילו.
אז נתנו לא את חדר האוכל,

לקחנו איזשהו, מישהו שהיה לו איזה קיוסק,
שיכין שם סנדוויצ'ים.
וזהו, והתחתנו בחדר האוכל.
ההורים שלי מהמושב, כולם באו עם,
הביאו, הזמינו משאית, כל אנשי המושב,
בתוך משאית, עכשיו משאית זה לא כמו...
משאית שכולם עולים.
באו עם משאית לחתונה.
אני רוצה לדבר איתך על הבת דודה שלי.
 

00:53:00


כן.
קוראים לה מונאזה.
והיא הייתה בפרס,
בתפקיד מאוד מאוד בכיר.
יש לי פה את הספר.
-מה היה התפקיד שלה?
יש לי פה את הספר שלה.
היא התחילה בתור,
היא דיברה אנגלית שוטפת.
שפה ספרותית באנגלית,
למדה, היא דיברה.
איפה היא למדה אנגלית? את יודעת?
-בפרס כנראה, באהוואז.

והיא הייתה בזה של הנפט,
במשרדי הממשלה של הנפט,
ומשם היא הפכה להיות מאוד מקושרת לשאה,
ולפראה, לאשתו.
יש לי מלא תמונות איתה.
היא הייתה אחר כך אחראית על כל
בתי הסוהר של הנשים בפרס.
הייתה אחראית על כל בתי היתומים.
 

00:54:00


והייתה עורכת ביקורים עם
כל מיני אנשים ממשלה.
את הבת שלה היא שלחה בגיל 16
לאנגליה ללמוד ספרות אנגלית
באוניברסיטה.
והיא הייתה מאוד מאוד מפורסמת ומוכרת.
מאוד, יש פה תמונות עם כל האימאמים,
היא הייתה בתור בחורה יחידה.

שיושבת איתם ונואמת איתם
והולכת איתם לביקורים...
ידעו, ידעו שהיא יהודייה, כן.
-זה לא הפריע להם? -כנראה שלא.
אז בתקופה של השאה, לא.
זה היה...
-והיא הייתה שם גם בזמן המהפכה?
תכף תשמעי.
ואז היא גם אספה המון כספים לארץ,
היא הייתה מאוד ציונית.
יש פה מכתבי תודה מהסוכנות,
ומאלה ש...
 

00:55:00


בגלל שהיא הייתה כל כך קרובה לשאה
ולכל האליטה,
עם המהפכה, השאה
נתן הוראה לחפש אותה למוסלמית,
ולהבריח אותה.
באמצע הלילה, ממש ככה,
חיפשו אותה עם צ'אדור שחור ועם זה,
ולקחו אותה לשדה התעופה,
הבריחו אותה לאנגליה..
היא הייתה באנגליה, היא באה כפליטה.
מכלום, מבחורה רמה דרמה,
מלמעלה של הלמעלה,

היא באה לכלום, לפליטה,
היא אומרת אין לי לא תעודת זהות,
אין לי לא פה ולא שם.
היא הייתה שם ממש בהיסטריה,
היה אסור, זאת אומרת, את השם שלה,
כי היו, זה היה דין מוות.
אני הייתי אצלה בשנות ה-80,
ואז היא נתנה לי קצת תמונות וקצת דברים.
היא פשוט הייתה שבר כלי.
היא כל הלילה הייתה עם החדשות,
יש מהפכה נגד החומייני,
 

00:56:00


או אין מהפכה, אם עושים פה,
או לא עושים.
אם היו הפגנות נגד ה-PLO,
היא הייתה תכף יוצאת להפגנות.
אחר כך היא הייתה נואמת בהייד פארק.
הייתה הולכת ונואמת נגד המשטר האפל הזה.
ויש לי כמה דברים של...מזכרת מההורים שלי.
קודם כל אני שמחה שאתם מעלים
את כל הדברים האלה.

שידעו שהיו גם חיים אחרים.
שידעו לצאת מ...אנחנו הגענו מרמה דרמה,
לכלום, ומהכלום התחלנו לצמוח.
למדנו, כולנו יש לנו מקצועות ברוך השם,
מסודרים.
ברוך השם, תודה לאל, ילדים.
המסר אף פעם לא להרים ידיים.
תמיד, לא משנה מאוחר היום אנחנו
חוזרים לשורשים, היום אני שמחה
 

00:57:00


שאני מתעדת את זה, לא להתבייש בעבר,
העבר הוא חלק מאיתנו.
צריך לדעת מאיפה באת, לחיות,
ולזכור לאן להתקדם.
וקודם כל אני שמחה ומודה
לכם שאתם מעלים את זה,
שיידעו איך חיו במעברות, הפרחת שממה,
זה גם הפרחת שממה,
לעבוד...
להכין תעלות, לשבור אבנים לכבישים,
זו גם הייתה עבודה.
זאת גם עשייה חלוצית.

לא פחות מעלייה ראשונה או שנייה,
כל אחד בזמנו ובתרומה שלו.
וההורים שלי שבאמת באמת עבדו קשה,
ולא נהנו.
אבא שלי במיוחד.
אימא שלי עוד איכשהו אחר כך
היא הלכה למועדון,
מועדון קשישים, והיא מאוד נהנתה.
אבא שלי לא זכה.
הוא לא נהנה מהחיים, הוא עבד עבד עבד.

טיול אחד שיעשה, ליהנות, את יודעת...
כן. -תודה רבה, אסתר.
תודה לכם, מקווה שבאמת תמשיכו
בעשייה הזאת ותפרסמו את זה.
 

אסתר אדיקה

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
00:24:54
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
טהרן
,
איראן
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש