מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:00

טוב, שמי אסתר דמארי,
תושבת ירוחם מזה 1963, חודש שביעי.
ישירות לירוחם. ו...
אנחנו בהתחלה רצינו, הגענו לשדה תעופה,
רצינו להגיע לעכו, איפה שגרים
האחים של אבא שלי וסבתא שלי.
סבתא אז, בזמנו,
עלתה ב-1948 עם קום המדינה,יחד עם האחים, ואחרי כמה שנים
אנחנו חיפשנו אותה כדי להגיע אליה.
ביקשנו, ואמרו לנו
"בסדר, לא תהיה בעיה".
טוב, אנחנו עולים למונית עם כל המשפחה,
עם כל האחים ואחיות, אבא ואמא,
ו... כשהגענו לשדה תעופה,
ביקשנו עכו.
אז אמרו לנו
"כן, אנחנו ניקח אתכם לעכו".

00:02:00

התחיל לנסוע הנהג.
נוסע, נוסע, נוסע, מגיע, לאיפה מגיע? לירוחם.
אז הוא אומר לנו,
הוא אומר לנו "עכו", "עכו".
אנחנו עמדנו לרדת,
ואבא הוציא את הראש ושואל בצרפתית:
"איך קוראים למקום הזה?"
אז אמרו לו "כפר ירוחם".כפר ירוחם? הוא מסתובב לנהג
בצורה כזאת, והוא בשיא קצת הכעס,
אז הוא אומר לו
"אדוני, בבקשה אדוני אני רוצה עכו".
"אה, אה, עכו. אוקי. אוקי, עכו!"
דוגמה, בבוקר הביאו אותנו מצד ימין,
החזיר אותנו מצד שמאל. לקח אותנו לכיוון
באר שבע, ראינו שם את העיר העתיקה,

00:03:00

חזרנו אז הוא עושה לנו
"עכו בבקשה".
אז אבא הצדיע לו, "תודה רבה".
ירדנו.
אחרי כמה דקות התאספו
עלינו כמה אנשים, "מאיפה אתם?"
"אנחנו מקזבלנקה".
"איך קוראים למקום הזה?"
"איך קוראים למקום הזה?"
"קוראים לו כפר ירוחם".
"מה, זה לא עכו?"
אבא נורא התאכזב.מאד כאב לו.
"מה, גם בארץ ישראל משקרים? זה לא יפה".
נשארנו, קיבלנו את הצריף,
קיבלנו את הצריף מ... איך קוראים לו? עמיגור.
את כל הציוד הנדרש.
אימא אחרי איזה חודשיים הלכה לחיפה,
להביא את כל הציוד שלנו,

00:04:00

ומאז ועד היום הזה אנחנו
מתגוררים בירוחם באושר ובשמחה.
מקום טוב שאפשר לגור
בו ולגדל בו ילדים.
החיים שלנו במרוקו, אנחנו היינו
שכנים של כל ה... אימא הייתה באמצע,
היו לנו שני חדרים,
ומטבחון, מה זה מטבחון?
זה מין...
כל בית יש בו באר.
אז היה לנו באר,
ואבא נורא פחד.ואני ואחותי הגדולה, היינו קטנים,
והוא תמיד דאג שהכול יהיה בסדר.
לקח את הבאר הזה, ניגש,
הביא איזה חתיכת עץ כזאת גדולה,
כיסה איתו את כל הבאר,
והעמיד מדפים כאלה וסידר לאימא מטבח.
זיכרון טוב. מטבחון.
ואז כל אחת, כל אחת עם המטבח שלה,

00:05:00

יוצאת עם הפתילייה שלה,
והן מבשלות את הצהריים.
מה שאת מבשלת, את מחייבת,
זה מחייב אותך לכבד את השכנה.
כן, את השכנה.
אז ככה נמשכו החיים שלנו.
הם כיבדו אותנו ואנחנו כיבדנו אותם.
לאט, לאט, במשך הזמן,
התחלנו להיות נערים ונערות, גדלנו,ופתאום אחד השכנים בא לאבא ואומר לו
"אני רוצה את הגדולה שתתחתן עם הבן שלי".
ואת הרי לא יכולה להתחצף אליהם,
אתם בשכנות טובה.
איך אפשר להגיד להם לא?
להתחצף ולהגיד להם:
"לא, מה פתאום! אתם ערבים
ואני יהודי, מה פתאום!"?
הוא לא דיבר אבא, הוא לא אמר כלום,
הוא אמר: "אינשאללה".
יעני, אם ירצה השם,
אז השם ירצה.

00:06:00

תכף ומיד אחרי
אבא לא היה רגוע.
תכף ומיד אחרי, חודש-חודש וחצי,
הספקנו כבר לעבור דירה.
לעבור דירה כדי לתת
להם רגיעה, ושקט.
שלא ייווצר מצב כזה של ויכוח.
אנחנו עזבנו בגלל שלא
רצינו את הבן שלו.
הם רצו את אחותי הגדולה,
 יותר גדולה.כן, זה לא משנה להם אם גדולה או קטנה,
זה לא משנה להם.
העיקר אחת מבניו.
-כמה אחים הייתם?
אנחנו היינו תשעה אחים. כן.
אבל נולדו פה שניים בארץ.
כן. אז אבא התעסק ב...
הוא היה סנדלר מקצועי.
הוא היה עושה נעליים אורתופדיות לאנשים
שצולעים, שיש להם רגל גבוהה ורגל נמוכה,

00:07:00

תמיד אבא סידר להם נעליים.
וכמובן, הוא תיקן ושיפץ נעליים.
אימא התעסקה רק בטיפול בילדים,
ואבא תמיד קם בבוקר,
הכין כריכים לאחים לאחיות,
טיפל בנו.
אף פעם הוא לא שלח אותנו
לבית ספר לבד, תמיד במונית.המונית של השכן מלמעלה.
ותמיד אבא פיצה אותו במשהו אחר.
פשוט הם הסתדרו,
איך שלא יהיה.
וסבתא תמיד הייתה באה,
סבתא הייתה עובדת אצל רופא שיניים,
מנקה אצל רופא שיניים.
היא הייתה מקבלת משכורת די טובה.
היא הייתה באה, עוזרת לאימא,
מטפלת לה בילדים, בהכול,
ובשעות הערב הייתה
הולכת סבתא לבית שלה.

00:08:00

וסבתא הייתה
אישה צדיקה מאד.
היא... קראו לה שמחה איבגי.
היא תמיד עזרה לאנשים.
אני זוכרת את הסיפור הזה,
ואני ראיתי אותו במו עיניי.
הייתה איזה ערביה שנפלה
ושברה את היד שלה שלוש פעמים.אז הביאו אותה לסבתא שלי,
וסבתא שלי ריפאה אותה. איך?
יום אחד היא לקחה קמח וביצים,
ערבבה, שמה לה על היד,
לקחה קופסאות של גפרורים, סגרה.
סגרה עם תחבושת שלושה ימים.
כעבור שלושה ימים היא הורידה
את התחבושת, היא באה אליה,
חזרה לסבתא,
עשתה לה מסאז' עם שמן זית,

00:09:00

הכול חזר למקום
והכל הסתדר.
עכשיו, סבתא,
תמיד נתנו לה תמורה.
הביאו לה שקדים,
הביאו לה אגוזים, הביאו לה תמרים,
הביאו לה שמן, הביאו לה ביצים.
מה לא הביאו? וכמובן כסף.
היא לא עבדה בשביל כסף,
רצית-נתת, לא רצית-אל תתני.
כל הכסף הזה, הייתה מקבלת כסף,
הייתה מרפאה ומקבלת כסף,הייתה שמה כסף
בכל הקופות של כל הצדיקים.
כל הקופות של כל הצדיקים
הייתה שמה.
למשל באת אליה ואמרת לה "שמחה,
אני צריכה לחתן את הבת שלי ואין לי שקל",
היא אומרת לך: "מה שאת צריכה
אני אתן לך, אין לי בעיה".
לדוגמה נותנת לך 1000 שקל,
את מחזירה עוד כמה גרושים,

00:10:00

את ה-100 שקלים האלו היא מחלקת אותה לקופה,
ואת ה-1000 היא מחזירה למקום. רק דוגמה.
מחזירה למקום, ואז היא מחלקת את
כל הכספים לפי הסדר, לכל הצדיקים.
כמובן, אם מישהו זקוק
ואין לו, וזה דחוף, היא נותנת.
אין בעיה. משפחה שזקוקה,
וצריכה משהו, היא קונה.אין בעיה. ואז הצטבר המון כסף,
המון כסף בקופות,
והיא אמרה "מה אני יכולה לעשות?
אני מקבלת משכורת שלי, אני לא צריכה,
אני רוצה לעשות מעשה
שיזכרו אותי".
היא ידעה שיש
בנות יהודיות שיצאו עם ערבים.

00:11:00

והיא ניגשה לכל אחת ואחת,
כל יום אחת-שתיים,
ומדברת איתן,
ויחד עם שלושה גברים שעוזרים לה.
ולשלושה גברים האלה היא משלמת להם.
הם עושים תכנון
איך להוציא אותן,
מחכים להן עם מונית בחוץ
ומעלימים אותן.

הסיפור של אחד,
שזכור לי,
שסבתא סיפרה שהיה איזה אחד,
שהוא המנהל של כל השווקים.
הוא יצא עם אישה יפה,
בלונדינית, עיניים כחולות,
ויש לה שלושה ילדים
והיא פתאום נעלמה.
הוא בא לכל היהודים,
ואמר להם "תקשיבו ותקשיבו,

00:12:00

אם אשתי לא תהיה פה,
אני הורג את כולם".
הוא עלה לאונייה, הוא עלה לאונייה,
הוא וכמה אנשים, ובדקו כל פינה וכל חור,
כדי לראות אם אשתו שמה.
איפה שמו אותה?
שמו אותה בתוך ארגז, בפנים,
וכיסו עם חתיכת עץ וחורים חורים,
כדי שיהיה לה אוויר.
ומשם היא יצאה לישראל.עוד אחת שאני זוכרת שסיפרה לי,
שאמר לה... היא אמרה ש...
שהיא נשואה למישהו
ואין לה ילדים,
ובעלה בא בצעקות לאימא
ולאבא שלה ולאחים שלה.
הוא אומר להם "היום אני גומר אתכם.
היום זה הסוף שלכם, היום אני קובר אתכם!"
אמרו לו "למה, מה קרה?"
"איפה אשתי? לאיפה היא הלכה?"

00:13:00

ואז האימא התחילה לבכות, ולצעוק: "מה לקחת
לי את הבת? איפה היא? לאיפה העלמת אותה?"
הוא אומר לה: "לא, אני לא העלמתי,
אתם העלמתם אותה. איפה היא? אני רוצה לדעת!"
היא אומרת "אנחנו לא יודעים כלום.
תגיד לנו אתה!"
ואז הוא נרגע והתחילו לחפש,
לעשות חיפושים, גם אותה העלימו.
וככה, ככה כל אחת ואחת
עם הרבה תכנונים.
עוד אחת מה עשו לה?
עוד אחת הרי...ערבי כשהוא רוצה ללכת למיטה,
האישה שוטפת חצי גוף,
אחר כך היא עולה למיטה. אמרו לה "תפתחי את
הברז, כשאת פותחת את הברז תצאי החוצה."
פתחה את הברז,
יצאה החוצה, לקחו אותה.
וככה, ככה היא הבריחה 19 בנות.
19 בנות היא הבריחה,
ו-19 בנות היא שילמה
עליהן את כל הכספים.

00:14:00

נשאר מעט מאד כסף,
כשבאה לארץ היא נתנה לאחד הקברים,
בנו שם לאליהו הנביא, איזה קיר או משהו.
נתנה לשם.
היא לא רצתה להשאיר אגורה
מכל הכספים האלה שהיו לה.
אם היא אישה מאמינה? אם היא עשתה
את כל העבודה הזאת, אני בטוחה שהיא מאמינה.
מי יכול לעשות דבר כזה?
מי יכול לחשוב על דבר כזה?
מה, מה זכור לך מבחינת הדת?הדת אני יודעת שאנחנו
ערכנו שולחן לכבוד שבת,
תפילות, קידוש.
לא נסענו בשבת.
אם למשל, לדוגמה,
רצינו ללכת לים, אז לא היינו גרים רחוק.
היינו לוקחים את החמין בתוך סל,
הולכים, אימא פורסת לנו מין שטיחון כזה,

00:15:00

ויושבים ואוכלים. ואנחנו רק מסתכלים
מי נכנס, מי יוצא, מי עובר, וזהו.
ואבא ואמא צמודים אלינו,
כי הם מפחדים.
וזהו, ככה אנחנו היינו
מעבירים את השבת שלנו.
זה לא כל הזמן ים,
זה רק מידי פעם שחם ונעים וכיף.
ספרי לי על קזבלנקה.
-תראי, מה אני אגיד לך?
אני תמיד
כשהייתי בבית ספר,כל הזמן יצאתי בצהריים
לבוא לאכול אצל אימא.
ובדרך תמיד אח של אימא,
יש לנו שתי חנויות של בשר,
אז הוא קורא לי
"אסתר, בואי לפה".
ואז אני עומדת ככה ומתביישת.
הוא לוקח כמה גושים של טחול, חותך,
והוא אומר לי "קחי תתני את זה לאחותי".
אני מביאה, אני אוכלת, אני שותה,

00:16:00

גומרת וחוזרת לבית הספר.
יש לנו כמעט הפסקה של איזה שעתיים- שעה וחצי.
מה שאני זוכרת. וכמובן, אחות של אימא שלי,
הייתה אחות מוסמכת בבית ספר.
גם אותה אני פוגשת, אני מסתכלת עליה, והיא
רואה אותי, פותחת את הארנק ונותנת לי כסף.
אני רצה מהר לקנות, יש מין סופגניות כאלה,
יש מין לדוגמה כמו פשטידה.נורא טעים. -זוכרת את השם המרוקאי?
-קוראים לזה קליונטה.
כן. מין סופגניות כאלה,
חרימבו בערבית.
כן. ואז הייתי חוזרת לבית ספר,
ואחרי בית ספר ישר הביתה.
לפעמים אימא הייתה נותנת,
לפעמים היה חופש מבית ספר,
אז אימא הייתה מבשלת ואומרת לי
"קחי, יש איזה אוכל טוב, תיקחי לאבא שלך".

00:17:00

אבל הייתי לוקחת את הכול בתוך שקית,
הולכת עד לאיפה שאבא היה עובד,
אומרים לי "זה קרטיה בורגון".
ושם היה מין...
היה בסיס צבאי של כושים.
והייתי נורא פוחדת.
הייתי רועדת, רועדת.
אני רואה מישהו שם עומד בשער, פחד מוות.ועד שהייתי מגיעה לאבא ואומרת לו
"אבא, אני נורא פוחדת" אומר לי "ממי?"
אמרתי לו "מהכושי הזה". אומר לי
"לא, לא, אל תפחדי, הם לא עושים כלום".
ואז הייתי נשארת עם אבא עד שאנחנו
חוזרים הביתה, או באוטובוס או ברגל.
יצאת לבלות? -לא, לבלות לא יצאתי לבלות,
מכיוון שהייתי עדיין קטנה.
אבא לא הרשה לנו לצאת לאף מקום.
אנחנו היינו רק בתחום הבית.

00:18:00

מה שכן,
יצאתי להביא מים מהמעיין.
יש איזה מעיין, ויש דלי,
דלי אחד אחרי השני,
ואת מסובבת את ה... את ה...איך קוראים לו?
את המכשיר הזה, בשביל שיצא מים.
ואני עומדת בתור, עד שמגיע התור שלי,
לוקחים לי את הדלי ומעיפים לי אותו.
מעיפים לי אותו.
אני יכולה לצאת להביא מים בשעה 9:00,אני יכולה לחזור בשעה 13:00 או 14:00.
ואמא אומרת לי "נו, מה קרה?"
אני אומרת לה "אימא,
כל פעם לוקחים לי את הדלי וזורקים"
הערבים, לוקחים את הדלי
"אה, את יהודייה?" טראח ומעיפים.
כן, תראי, היו ימים טובים
והיו ימים פחות טובים.
אין מה לעשות,
זה לא הארץ שלנו.
למדתי את כל המקצועות,
ובעיקר גם בערבית.

00:19:00


וגם שירה בערבית, ואפילו אני זוכרת
את השיר האחרון שלמדנו בערבית בכיתה.
אני לא זמרת.
-לא, אבל את יכולה לדקלם.
איך אני אזכור?זהו. "הציפור יצאה, ומשחקת,
ומטפסת על העץ" ושרנו.
כן, זהו. ואני זוכרת עוד מקרה,
מאד עצוב וכואב.
לא יודעת אם אני הכנתי שיעורי בית,
לא יודעת בדיוק מה היה,
ואז אחת המורות
העמידה אותי,
העמידה אותי בפינה ולקחה מקל
מברזל ונתנה לי פה על האצבעות.

00:20:00

על האצבעות. ובאתי הביתה בוכה,
ולא יכולתי להרים את התיק,
ואבא לא היה רגוע לרגע.
לרגע לא היה רגוע.
כאב לו, כאב לו, כאב לו.
למחרת בבוקר הוא אומר לי "קומי",
אני אומרת לו "כן אבא, אני קמתי, מה קרה?"
הוא אומר לי "אנחנו הולכים לבית ספר",
"למה?" "לזאת שהרביצה לך,
אני רוצה לדבר איתה".הלכנו לבית ספר, עד שנכנסו כל המורים,
כולם עם חלוקים, עם צווארון, עם פפיון.
ואנחנו נכנסים לכיתות, נכנסים לכיתות,
ואבא עמד בחוץ. והוא אמר לה "סי וופלה מאדם",
"בבקשה גברת, אני רוצה לדבר איתך. תראי
מה עשית לבת שלי, למה זה צריך להיות ככה?"
היא אומרת לו
"כנראה שהפריעה,

00:21:00

או כנראה שלא הכינה
שיעורים, או משהו לא בסדר".
הוא אומר לה "אבל לא מרביצים ככה,
עכשיו אני הולך לפתוח לך תיק במשטרה."
היא אומרת לו
"בבקשה, בבקשה, זה פעם אחרונה"
ובדרך כלל הם לא מתחשבים
באף אחד, הם מרביצים.
אם זה מורה ואם זה מורה, מרביצים לתלמידים.
אין פה מה להתווכח.תקבלי מכות ותשתקי.
אבל אצל אבא, הוא היה אדם מודרני,
ומדבר בצרפתית והכל,
אז אישרו לו להיכנס לבית ספר ולדבר עם המורה.
לא הייתה לו בעיה. לא הייתה לו שום בעיה.
היא ביקשה סליחה, ובזה הסתיים הסיפור.
בית ספר של ערבים ויהודים.
כן. "לקול מוזינרו".

00:22:00

"לקול", לקול זה בית ספר.
ו-"מוזינרו" זה שם בית הספר.
עליתם מאוחר.
-63'. כן. אנחנו היינו בנות 11, 10-11.
כן. אנחנו היינו משפחה מרובת ילדים.
וסבתא, סבתא עם שני הבנים,
הם רצו לעשות את הצבא פה.
ושני אחים של אבא שלי הם עשו צבא.הם עשו צבא ב-1948.
שלושת האחים היו פה יחד עם האימא,
וסבתא הייתה גרה בצריף.
לא בצריף, באוהל.
אוהל. אחרי כמה שנים
היא קיבלה צריף.
והחיים לא היו קלים.
החיים היו קשים.

00:23:00

לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות,
היו מקבלים ליטר אחד מים ליום.
ולכבוד החג היינו מקבלים
מנה של דג, לכבוד החג.
הגיע אחד החגים,
ולא היה לה מה לתת לילדים.
יש לה זהב, אבל מה זה שווה הזהב?
אין מי שיקנה.
היא רצתה למכור בשביל לעשות אוכל לילדים.
אבל היא לא יכלה להסתדר.הגיע החג, היא אומרת לו
"דוד, מה אני יכולה לבשל לכם?
אין לי כלום מה לתת לכם.
אלוהים אדירים, מה?"
הוא אומר לה
"אימא אל תדאגי, אל תדאגי!"
היא אומרת לו "תחפש משהו בבסיס,
תראה אם תמצא משהו ותביא לי"
חיפש בבסיס,
מצא קליפות של תפוחי אדמה.
אסף את כל הקליפות,
אומר לה "אימא זה כל מה שמצאתי",
היא אומרת לו "קליפות של תפוחי אדמה?"
מים לשטוף לא היה.

00:24:00

ליטר אחד או לשתות, או לשטוף עם זה.
לקחה סמרטוט, הרטיבה עם קצת מים,
ניגבה את הקליפה של תפוחי האדמה.
זה היה ארוחת החג שלהם.
מתי התחלת לשמוע על ישראל? -עוד כשהייתי
ילדה קטנה, עוד כשהייתי בת 12, 11.
שמעתי על ישראל כשבאתי לארץ.
-אבל סבתא כבר עלתה.סבתא כבר עלתה, עלתה כן.
אבל הקשר שלנו היה...
ישראל צרפת, או צרפת ישראל.
כן, זה מה שהיה.
תראי, לא התעניינו,
ולא התעמקנו, וכל הדברים האלה.
לא סיפרו לנו,
לא אמרו לנו דברים, את מבינה?
כשהגענו לפה לארץ,
זה היה אחרת לגמרי.
אז נערה, כבר התחלת ללמוד,
התחלת להבין, אז...

00:25:00

תשמעי, אנחנו לא היינו
מלומדים מי יודע מה.
תראי, היינו תחת חסותם של הערבים,
וזה כל דבר היה מפחיד.
גם לצאת בלילות היה מפחיד.
הייתה תקופה שבכלל יהודים לא יצאו מהבתים,
כי הם פחדו.
-את זוכרת מתי?
מתי שהיה נאצר בשלטון.כן.
-ואז מה, היה עוצר?
עוצר, אין אישור ליהודים לצאת,
אפילו החביאו אותנו בארונות.
ומי שיצא יקבל מכות.
עוד מקרה מאד עצוב וכואב.
היה אחד הרופאים הטובים,
הוא בא מארצות הברית,
הוא היה מטפל
ביהודים ובערבים.
והוא טיפל בסבתא, בילדים,

00:26:00

באחים של אבא שלי,
בהורים שלי,
באבא שלי, באימא שלי,
הוא היה אחד הרופאים הטובים.
אחד הערבים, הוא עבר על אופנוע,
ירה בו והרג אותו במקום.
איפה הרג אותו?
בדיוק מול החנות של אבא.
אבא מסתכל, הוא רואה שזה הרופא,
שוכב ללא הכרה, מת.מהר אבא הרים אותו,
עצר מונית ולקח אותו לבית חולים.
אבל הוא כבר מת,
ועצרו את אבא.
אבא כמעט חודשיים בכלא.
"אתה תגיד לנו מי הרג",
ואבא ראה, אבל הוא לא ידבר,
הוא לא דיבר, לא אמר מילה אחת.
הוא ישב חודשיים, שמו לו שני אקדחים
באוזניים "עכשיו אנחנו הורגים אותך".

00:27:00

הוא אמר להם "תהרגו אותי, אם הייתי
יודע מי הרג אני מעדיף להגיד את האמת,
מאשר לשקר. אני לא ראיתי, אם הייתי רואה
היה טוב. זה היה עוזר לכם וגם לי".
טוב, אימא מכרה את כל הזהב שלה,
והעמידה עורך דין.
רק כעבור חודשיים
ומשהו אבא השתחרר.ואז תכף ומיד, תכף ומיד חיפושים,
עליה לארץ, פה ושם.
כן. הרופא יהודי,
יהודי אמריקאי.
הוא בא לעזור במרוקו, הוא טיפל
באנשים עניים, הוא לא לקח להם כספים.
כל מי שהיה זקוק למשהו,
הוא היה תמיד הולך אליו.
קוראים לו דר' רמי.
-אז בעצם זה היה טריגר לעלות לארץ?

00:28:00

אני לא יודעת אם זה היה טריגר,
בעיקר תמיד שמענו על ארץ ישראל.
ותמיד ההורים שמעו,
אבל לא דיברו על זה, כי הם פחדו. פחדו.
כל הזמן הם רצו לעלות. למשל סבתא,
אז שלחה לנו מפית עם רקמה של "שבת שלום",
או מפה שכתוב "ירושלים",
ושלחה לנו מזוזות.שלחה לנו מזוזות, ואת רואה את כל השכנים
באים ומנשקים את המזוזה.
כל השכנים רואים את המפה
ושמים אותה על הראש ומנשקים,
מנשקים את המפה
"וואו, זה מארץ ישראל, ארץ ישראל הקדושה".
קראו לזה "ארץ ישראל הקדושה".
ביום שעזבנו, עברנו למקום אחר עוד פעם,
ויצאנו לפנות בוקר.

00:29:00

והשארנו את כל הבית מסודר,
המיטה, הארון, השולחן,
הכיסאות,
כאילו שאנחנו שמה.
בשביל לא להקים מהומות.
בשביל שאם משפחה אחרת תרצה לצאת,
הם יאמינו לה שהם
עדיין יושבים שם ורוצים לצאת.
ואיך עליתם? -עלינו,
באנו כי אימא הייתה בהריון, באנו מצרפת,ממרוקו באונייה עד לצרפת.
ומצרפת באנו במטוס,
כי אימא הייתה בהריון,
ישר לאונייה.
עוד אונייה להגיע לארץ ישראל.
אז רגע, מצרפת מטוס לאן?
-מטוס לישראל.
ערב המימונה, קודם כל,
זה יום האם החגיגה של המימונה.

00:30:00

אימא מכינה כל מיני תבשילים,
כל מיני תבשילים מיוחדים במינם,
ושמה שלושה
מגשים גדולים ענקיים,
שמה בהם את כל הסלטים. אחד לסלטים,
אחד לאוכל ואחד למנות אחרונות.
שולחת לבעלת הבית,
ואז בעלת הבית או השכנים הערבים,באים אלינו, מביאים
לנו לחמים גדולים,
ו... פולים. פולים עם עלים כאלה ירוקים,
ושמים על זה דג.
ואח של סבתא היה לו,
הוא היה בן אדם מאד עשיר.
אז הוא הביא לאימא דג גדול,
הרימו אותו שתיים,
ושמים אותו על השולחן.
שמים על השולחן חלב וחמאה,

00:31:00

וריבות, ואמא בהכנות של עוגות,
ומה לא? שולחן מקצה לקצה.
יומיים של חגיגה. אגוזים, שקדים, בוטנים,
כל מה שאת רוצה את תמצאי רק על השולחן הזה.
ככה זה היה המימונה שלנו.
-שכנים מגיעים?
שכנים, משפחה, אחים,
אחיות, דודים, דודות,
מברכים "תרבחו תסעדו", "תרבחו תסעדו".
כל מיני מילים בערבית,של תרבחו ותסעדו ושתהינו לכם, ושיהיו לכם
חיים יפים כמו הפולים האלה וכמו העלים האלה.
ככה מברכים בערבית.
-יש עוד חג שאת זוכרת שחגגתם בצורה מיוחדת?
כל החגים היו מיוחדים במינם.
תמיד אימא השקיעה בחגים.
תמיד היא קיבלה את החג באהבה ושמחה.
תמיד דאגה שכולם יהיו,

00:32:00

תמיד דאגה שהמשפחה
אם היא רוצה להשתתף בחג, כולם.
ככה זה היה. זה לא היה טקס מיוחד במינו,
אבל רגיל. רגיל.
קיבלה את כל החגים בשמחה.
-הגעתם כולכם לירוחם?
כולנו לירוחם.
ונולד, נולדה ילדה ב...
-מה זה?
אימא שלך הייתה בהריון.
-אימא שלי הייתה בהריון,נולדו שתי בנות פה בארץ,
אני... זאת אומרת, יש לי אחות גדולה,
שהיא שקטה, רגועה, שלווה,
אבל אני הייתי פלפלית.
ותשמעי, לא היה תקציב,
לא היו משכורות מי יודע, רק אבא לבד עבד.
הוא עבד ב... בדחק.
מע"צ, אני יודעת, בכבישים וזה.

00:33:00

זה היה מעט מאד. עד שדאגו לו,
ואחר כך הוא עשה מבחנים,
הוא ניגש למשרד הביטחון
והתחיל לעבוד שמה.
אבל תשמעי,
בשביל לגדל תשעה ילדים, זה לא היה קל.
אימא הסתדרה איך שלא יהיה.
תמיד היא דאגה שיהיה לנו משהו לאכול.
טיולים, רציתי לצאת,
אבל לא היה.
לפעמים הבית ספר שילם, לפעמים חצי אנחנו,
לפעמים המדריך, תמיד עזרו לנו.תחפושות למשל,
תחפושות של פורים,
אני הלכתי והשאלתי
כדי להלביש את האחיות שלי.
ולא רק זה, לקחתי אותן גם להצטלם.
וכשהן הצטלמו, גם הצטלמו חינם.
תמיד אימא רצתה לנסוע לבאר שבע,
כי בבאר שבע אפשר ללכת לקנות ירקות,
וקצת יותר זול שם.
כל הירקות יש לך שם, את כל השפע.

00:34:00

אז היא הייתה אומרת לי
"איך אני אשים את שני הקטנים האלה?
איך אני אעשה עם שני הקטנים?
מי ייקח אותם?"
אז אמרתי לה "אימא אני אקח אותם".
כסף לבייביסיטר לא היה,
ואז תמיד לקחתי אותם איתי בשיעור,
הושבתי אחת פה ואחת פה.
ואחת קורעת לי דף,
ואחת לוקחת לי מחברת, ואחת מקשקשת.
אומר לי המורה
"אסתר, אסור להביא ילדים".אמרתי לו "המורה בבקשה,
אימא נסעה לבאר שבע, אין לנו כסף לבייביסיטר".
אז הוא הבין, הוא הבין.
אחרי הלידה של אחותי, לפני האחרונה,
נולד לה בן, ו...
ואמא חיכתה אחרי הלידה,
היא שמעה שהוא בכה,
ו... אמרו לה,
באו אליה, התחילו לחקור אותה,
לשאול אותה "כמה ילדים יש לך?"

00:35:00

היא אמרה להם
"יש לי שבעה-שמונה ילדים".
"כן, ובת כמה הבכורה?
בן כמה הבן? בן כמה הקטן?" פה ושם.
כל מיני שאלות.
היא מחכה שהיא תניק את הילד.
לא הביאו לה את הילד. מה קרה?
באו אליה, אמרו לה,
"תשמעי, הוא נחנק בזמן הלידה".
אבל היא אומרת "ריבונו של עולם,
הילד בכה, איך הוא יכול להיחנק?"תשמעי, האמינה.
ובא אבא, סיפרה לו.
לאבא מאד כאב לו,
מאד כאב לו.
ו... הוא בא לבית הכנסת,
הלך לבית הכנסת.
וקיבלו אותו החברים שלו,
ואז אמרו לו "יעקב מה קרה?"
אומר להם "האישה ילדה בן
ואמרו לנו שהוא מת".
אז הרב המקומי אמר לו:

00:36:00

"אתה חייב ללכת להביא
את הגופה לקבורה פה בבית העלמין".
אבא נסע לבאר שבע, דיבר שם עם הרופאים,
אם הוא יכול לקבל את התינוק לקבורה.
אמרו לו "בשום פנים ואופן,
אנחנו עושים את זה"
האמין, זה מה שיש.
אז עשינו אחד ועוד אחד,
ואמרנו זה רק לקחו את הילד.זה ישב להורים שלך?
-מאד, מאד, אבא בעיקר, ואמא כן.
הייתה מאד עצובה.
זה לכל אורך הדרך, כל הזמן.
היא כל הזמן הזכירה לנו
"אני מרגישה שיש לי עוד ילד חי,
אני מרגישה, אני לא יודעת.
בתוך תוכי" היא אומרת,
"בתוך תוכי אני מרגישה שיש לי ילד חי
שהוא מסתובב ואני לא יודעת איפה הוא".

00:37:00

בחדשות, בטלוויזיה,
בכל מיני מקומות, אין שום תגובה.
כשבאתי לירוחם התקבלתי
לכיתה של עולים חדשים.
עולים חדשים זה כיתת קלט.
קולטים עולים חדשים.
למדתי שם שנה,
אחרי זה עליתי לכיתה ח'.
כיתה ח' בבית ספר הנשיא.אחרי שנה עברתי למדרשת שדה בוקר,
למדתי בשדה בוקר.
להגיד לך שזה היה קל? לא היה קל.
היה מאד קשה.
הרמה של הכיתה
מאד קשה, ולא קל.
וכתוב לי "כל הכבוד על המאמצים אסתר,
כדי להגיע להישגים של הכיתה".
זה מה שהיה כתוב לי בתעודה.
למדתי מה שאני יודעת,

00:38:00

ותכף ומיד אחרי זה
הלכנו לקבוצות העבודה.
בנות שעובדות,
לומדות חצי יום וחצי יום עובדות. וזהו.
ואז יצאנו לאיזה טיול,
והכרתי שם את בעלי.
שזה עד היום הזה אנחנו ביחד,
הבאנו ארבעה ילדים שיהיו בריאים.החיים לא קלים, אבל בסדר.
עבדתי במרכזייה, בטמפו,
הייתי מלווה ילדה עיוורת,
החלפתי בגנים,
עבדתי במתן עזרה לקשיש,
וכמובן לקראת הסוף
לעת זקנה, בישולים.
עשינו בישולים עד
לפני כמה שנים, וזהו.
אני לא עובדת יותר בזה,
בשום דבר.
כי פשוט אני עם ניתוח בגב.
בישולים מרוקאים, כן.

00:39:00


מה זה אומר?
-מה זה אומר? זה קוסקוס אותנטי,
קוסקוס עם חתיכת עוף,
ומרק מיוחד במינו,
ועוגייה מנה אחרונה,
וכמובן מלא סלטים,
לחם של בית. וזהו.
ביקרתי במרוקו, בוודאי. ביקרתי.
אני והבת שלי נסענו,
ואח שלי וגיסתי
הלכנו לבקר במרוקו.זה היה לפני איזה 4-5 שנים.
תשמעי, כשנכנסתי לבית שלנו,
אני פשוט לא האמנתי.
אני יודעת שבחדר אחד
היה לנו שתי מיטות, היה ארון,
שולחן עם שש כיסאות,
וכמו בית מרקחת כזה קטן,
וחדר כזה גדול ענק.
ואני יודעת, הפרוזדור ענק, ענק, ענק.

00:40:00

כשהלכתי לשם,
ראיתי את הבית, הכול בקטן.
הפרוזדור קטן,
המדרגות חושך מצרים.
אני אומרת "אלוהים ישמור, מה זה?
מה, משהו לא בסדר איתי"
אז הסתכלתי,
נכנסתי לחדרים האלה,
ואמרתי "אלוהים, מה,
אנחנו היינו גרים בזוועה הזאת?"
לא, אבל אני יודעת שאימא שלי
תמיד ניקתה וסידרה.אז אני באה לערבי ואומרת לו
בערבית "מה זה הדבר הזה?"
הוא אומר לי
"שהיו יהודים, היה הכול נקי,
אבל עכשיו פה גרים ערבים,
הכול מטונף".
כן. בעיקר, בעיקר...
תראי, המסלול והטיול שהיה לנו,
לא היה משהו מיוחד.
כי כל פעם הלכנו מעיר לעיר, מעיר לעיר.

00:41:00

תראי, לא ישבנו. ישבנו רק בלילה בבתי מלון,
ישנו, למחרת לדרך.
זה לא טיול
שבאמת כמו שאני רוצה.
עכשיו הבת שלי באמת,
היא יצאה למרוקו, והיא תכננה את הטיול,
אפילו נכנסה לבית,
איפה שאני נולדתי,
והיא באה לבקר שם. ואמרו לה שהבית,
הם לא גרים שם אנשים יותר,זה הפך להיות מפעל לתיקים.
טוב, אימא ואבא כשהכירו,
אימא עבדה במפעל לסבון,
ואבא עבד בדואר.
וכל הזמן כשהם נפגשו,
תמיד הוא הלך והביא אותה עם הוספה שלו,
והחזיר אותה לבית של ההורים שלה.
ככה להיפגש יום, יום, יום, לא.
באים להורים שלה, יושבים קצת,
הולך הביתה והיא נשארת בבית שלה.

00:42:00

שישבנו ליד בית הכנסת,
התעטפנו עם מטפחת וישבנו ליד אימא, לא זזנו.
זה היה בצום, זה היה בצום.
וישבנו.
למשל כשהיה צום אז הייתי
ילדה קטנה גם כן,
הייתה אומרת לי אימא "בואי אסתר",
אני אומרת לה "כן, כן אימא"
אני, כשאימא קוראת
אני מתייצבת מיד.
היא הכינה לי צלחת של עוגות גדולה,
ואמרה לי "לכי תיקחי לסבתא".לקחתי את הצלחת של העוגות,
וכל הדרך אכלתי,
עד שהגעתי לסבתא
נשאר חצי מגש.
אני זוכרת את המעשים האלה,
זה פשוט לא יאומן. איזה מעשים אלה.
היית קשורה לסבתא שלך? -מאד.
היא, הייתה לה בת, זאת אומרת בגיל של אחותי.
ההבדל ביניהן חודשיים.
אימא ילדה וסבתא ילדה.

00:43:00

ביחד. וכל הזמן אנחנו הלכנו לבית ספר.
היא הייתה לומדת איתי,
בבית ספר, אחות של אימא שלי.
למדה איתי בבית ספר.
וכשחזרנו,
חזרתי תמיד לסבתא.
אכלתי שם,
שתיתי שם, הכול.
איזה דברים היית רוצה
שהדורות הבאים יזכרו ממך?שיזכרו ממני...
אני רוצה שיזכרו רק יחס טוב, חם ואהבה,
וכל מה שהענקנו להם,
לקראת שאנחנו נהיה קשישים,
שיטפלו בנו כמו שצריך.
אל תשליכני לעת זקנה.
תהיו איתנו, תדאגו לנו.
כמו שלמשל, אבא הוא עשרים
ואחת שנה מרותק למיטה.

00:44:00

אימא הפתיעה אותנו.
אימא הייתה בת 73, והיא נפטרה.
אבא נשאר, לבד.
אלוהים אדירים, מה אנחנו עושים?
לא הייתה לנו ברירה.
התאספנו כל האחים והאחיות,
ישבנו בתוך הבית של אימא,
והתחלנו לשוחח מה אנחנו עושים.הבית של אבא היה גר למטה,
לקחנו את אבא אחרי חודש ומשהו,
הבאתי אותו לפה.
קודם כל דאגתי לפיליפיני, הבאנו לו פיליפיני.
הכול הלך מהר.
חודש ימים כמעט ישבתי עם אבא.
בא בעלי ואומר לי
"נו, מה איתי? מה אני לא בן אדם?
את כל הזמן יושבת שם
עד הערב, מה איתי?"

00:45:00

אחים שלי הם בתורנות,
זה יש לו בית ספר, זה צריך לנסוע לסידורים,
כל אחד והסיבה שלו,
ואני תקועה עם אבא.
אבל אני לא מצטערת, זה בסדר.
דאגתי לאבא, הלכתי,
באנו לפה, מצאתי איזה בית
שזה בית של ראש העיר, שזה שני בתים ממני.
דאגתי, הבאתי משאית,
אספנו את כל הרכוש של אבא,הבאתי אותו לפה לידי, לגור לידי.
נכנסתי, קילחתי, הלבשתי, האכלתי אותו.
אני מאושרת ושמחה
שטיפלתי באבא ודאגתי לו עד הסוף.
באה אחותי הגדולה אומרת לי "אסתר"
כל האחים שישי שבת תמיד אנחנו ביחד,
ותמיד סביב אבא.
היא אמרה לי,

00:46:00

"את עובדת מאד קשה,
ואת עם הגב שלך ואת לא יכולה,
אנחנו ניקח את אבא לבית אבות. בית אבות
הכי טוב שיש, ואנחנו נשלם כל מה שצריך לשלם".
אמרתי לה "על גופתי המתה,
אבא לא יצא מפה.
הוא יצא מפה ישר רק לבית העלמין.
אין דבר כזה. אין בית אבות!"
והיא אומרת לי "את יכולה להמשיך?"
אמרתי לה "אפילו...יהיה מה שיהיה, אני אמשיך לטפל באבא".
ואני עם כאבי גב תופת,
ואני לא יכולה לזוז,
עם הגב שלי.
ואני באה לעזור לפיליפיני
כדי לשים את אבא בעגלה.
אני פותחת את החלון ואני אומרת "אימא, אימא,
אני מתחננת לפניך תעזרי לי להרים את אבא"
אני בת 16, מרימה אותו, שמה אותו
והפיליפיני עושה ככה, אני אומרת לו "תביא".

00:47:00

לוקחת ספוג, רוחצת, מקלחת,
מלבישה, מסדרת את המיטה.
ואני אומרת לפיליפיני "עכשיו תשטוף את הבית,
אני הולכת להכין צהריים".
מכינה לשניהם צהריים,
דואגת לאבא, עד שהלך לעולמו.
כואב. זה דרך העולם.
להמשיך את המסורת שלנו,
מה אני יכולה להשאיר?וחוץ מזה, אותי זה לא מעניין מסורת,
מה שהם יחליטו לעצמם, טוב בשבילם?
טוב בשבילי. זהו.
רק לעת זקנה להסתכל עלינו וזהו.
לא מעבר, אני לא דורשת,
אני אישה לא דורשת.
זהו. למרות שברוך השם יש בתי אבות,
ויש הכול היום פה בארץ, לא חסר כלום.
שלא נזדקק,
אבל יש בשטח.

00:48:00

את שמחה לחיות בירוחם?
-כן, בוודאי. אני שמחה מאד.
מאושרת מאד. אנשים טובים,
מקום טוב, מקום שאפשר לגדל בו ילדים.
ברוך השם, התחתנו, הבאנו ילדים,
גידלנו אותם, יצאו מחוץ למקום.
זו הייתה בחירה שלהם,
זה בסדר, אני לא מתערבת.
אני מאושרת ושמחה בירוחם.
טוב לנו.

00:49:00

כן, אני רוצה להגיד שאם כבר מסתכלים
על הסרטון הזה ורואים אותו,
לנו יש בית, אבל לצעירים האלה
של היום אין להם בתים.
זה דבר שכואב לי, הם לא יכולים
לקחת משכנתא, הם מפרנסים ילדים.
שמישהו, אני זועקת לשמים שמישהו
ישמע אותנו ושיטפלו בזוגות הצעירים האלה,

שאין להם בתים. זה מה שאני רוצה.
אין לי שום דרישה מעבר לזה.
תודה לכם. -תודה.

אסתר דמרי

מראיינ/ת -
מירב חדד
אורך הסרטון:
00:46:46
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קזבלנקה
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

טוב, שמי אסתר דמארי,
תושבת ירוחם מזה 1963, חודש שביעי.
ישירות לירוחם. ו...
אנחנו בהתחלה רצינו, הגענו לשדה תעופה,
רצינו להגיע לעכו, איפה שגרים
האחים של אבא שלי וסבתא שלי.
סבתא אז, בזמנו,
עלתה ב-1948 עם קום המדינה,יחד עם האחים, ואחרי כמה שנים
אנחנו חיפשנו אותה כדי להגיע אליה.
ביקשנו, ואמרו לנו
"בסדר, לא תהיה בעיה".
טוב, אנחנו עולים למונית עם כל המשפחה,
עם כל האחים ואחיות, אבא ואמא,
ו... כשהגענו לשדה תעופה,
ביקשנו עכו.
אז אמרו לנו
"כן, אנחנו ניקח אתכם לעכו".

התחיל לנסוע הנהג.
נוסע, נוסע, נוסע, מגיע, לאיפה מגיע? לירוחם.
אז הוא אומר לנו,
הוא אומר לנו "עכו", "עכו".
אנחנו עמדנו לרדת,
ואבא הוציא את הראש ושואל בצרפתית:
"איך קוראים למקום הזה?"
אז אמרו לו "כפר ירוחם".כפר ירוחם? הוא מסתובב לנהג
בצורה כזאת, והוא בשיא קצת הכעס,
אז הוא אומר לו
"אדוני, בבקשה אדוני אני רוצה עכו".
"אה, אה, עכו. אוקי. אוקי, עכו!"
דוגמה, בבוקר הביאו אותנו מצד ימין,
החזיר אותנו מצד שמאל. לקח אותנו לכיוון
באר שבע, ראינו שם את העיר העתיקה,

חזרנו אז הוא עושה לנו
"עכו בבקשה".
אז אבא הצדיע לו, "תודה רבה".
ירדנו.
אחרי כמה דקות התאספו
עלינו כמה אנשים, "מאיפה אתם?"
"אנחנו מקזבלנקה".
"איך קוראים למקום הזה?"
"איך קוראים למקום הזה?"
"קוראים לו כפר ירוחם".
"מה, זה לא עכו?"
אבא נורא התאכזב.מאד כאב לו.
"מה, גם בארץ ישראל משקרים? זה לא יפה".
נשארנו, קיבלנו את הצריף,
קיבלנו את הצריף מ... איך קוראים לו? עמיגור.
את כל הציוד הנדרש.
אימא אחרי איזה חודשיים הלכה לחיפה,
להביא את כל הציוד שלנו,

ומאז ועד היום הזה אנחנו
מתגוררים בירוחם באושר ובשמחה.
מקום טוב שאפשר לגור
בו ולגדל בו ילדים.
החיים שלנו במרוקו, אנחנו היינו
שכנים של כל ה... אימא הייתה באמצע,
היו לנו שני חדרים,
ומטבחון, מה זה מטבחון?
זה מין...
כל בית יש בו באר.
אז היה לנו באר,
ואבא נורא פחד.ואני ואחותי הגדולה, היינו קטנים,
והוא תמיד דאג שהכול יהיה בסדר.
לקח את הבאר הזה, ניגש,
הביא איזה חתיכת עץ כזאת גדולה,
כיסה איתו את כל הבאר,
והעמיד מדפים כאלה וסידר לאימא מטבח.
זיכרון טוב. מטבחון.
ואז כל אחת, כל אחת עם המטבח שלה,

יוצאת עם הפתילייה שלה,
והן מבשלות את הצהריים.
מה שאת מבשלת, את מחייבת,
זה מחייב אותך לכבד את השכנה.
כן, את השכנה.
אז ככה נמשכו החיים שלנו.
הם כיבדו אותנו ואנחנו כיבדנו אותם.
לאט, לאט, במשך הזמן,
התחלנו להיות נערים ונערות, גדלנו,ופתאום אחד השכנים בא לאבא ואומר לו
"אני רוצה את הגדולה שתתחתן עם הבן שלי".
ואת הרי לא יכולה להתחצף אליהם,
אתם בשכנות טובה.
איך אפשר להגיד להם לא?
להתחצף ולהגיד להם:
"לא, מה פתאום! אתם ערבים
ואני יהודי, מה פתאום!"?
הוא לא דיבר אבא, הוא לא אמר כלום,
הוא אמר: "אינשאללה".
יעני, אם ירצה השם,
אז השם ירצה.

תכף ומיד אחרי
אבא לא היה רגוע.
תכף ומיד אחרי, חודש-חודש וחצי,
הספקנו כבר לעבור דירה.
לעבור דירה כדי לתת
להם רגיעה, ושקט.
שלא ייווצר מצב כזה של ויכוח.
אנחנו עזבנו בגלל שלא
רצינו את הבן שלו.
הם רצו את אחותי הגדולה,
 יותר גדולה.כן, זה לא משנה להם אם גדולה או קטנה,
זה לא משנה להם.
העיקר אחת מבניו.
-כמה אחים הייתם?
אנחנו היינו תשעה אחים. כן.
אבל נולדו פה שניים בארץ.
כן. אז אבא התעסק ב...
הוא היה סנדלר מקצועי.
הוא היה עושה נעליים אורתופדיות לאנשים
שצולעים, שיש להם רגל גבוהה ורגל נמוכה,

תמיד אבא סידר להם נעליים.
וכמובן, הוא תיקן ושיפץ נעליים.
אימא התעסקה רק בטיפול בילדים,
ואבא תמיד קם בבוקר,
הכין כריכים לאחים לאחיות,
טיפל בנו.
אף פעם הוא לא שלח אותנו
לבית ספר לבד, תמיד במונית.המונית של השכן מלמעלה.
ותמיד אבא פיצה אותו במשהו אחר.
פשוט הם הסתדרו,
איך שלא יהיה.
וסבתא תמיד הייתה באה,
סבתא הייתה עובדת אצל רופא שיניים,
מנקה אצל רופא שיניים.
היא הייתה מקבלת משכורת די טובה.
היא הייתה באה, עוזרת לאימא,
מטפלת לה בילדים, בהכול,
ובשעות הערב הייתה
הולכת סבתא לבית שלה.

וסבתא הייתה
אישה צדיקה מאד.
היא... קראו לה שמחה איבגי.
היא תמיד עזרה לאנשים.
אני זוכרת את הסיפור הזה,
ואני ראיתי אותו במו עיניי.
הייתה איזה ערביה שנפלה
ושברה את היד שלה שלוש פעמים.אז הביאו אותה לסבתא שלי,
וסבתא שלי ריפאה אותה. איך?
יום אחד היא לקחה קמח וביצים,
ערבבה, שמה לה על היד,
לקחה קופסאות של גפרורים, סגרה.
סגרה עם תחבושת שלושה ימים.
כעבור שלושה ימים היא הורידה
את התחבושת, היא באה אליה,
חזרה לסבתא,
עשתה לה מסאז' עם שמן זית,

הכול חזר למקום
והכל הסתדר.
עכשיו, סבתא,
תמיד נתנו לה תמורה.
הביאו לה שקדים,
הביאו לה אגוזים, הביאו לה תמרים,
הביאו לה שמן, הביאו לה ביצים.
מה לא הביאו? וכמובן כסף.
היא לא עבדה בשביל כסף,
רצית-נתת, לא רצית-אל תתני.
כל הכסף הזה, הייתה מקבלת כסף,
הייתה מרפאה ומקבלת כסף,הייתה שמה כסף
בכל הקופות של כל הצדיקים.
כל הקופות של כל הצדיקים
הייתה שמה.
למשל באת אליה ואמרת לה "שמחה,
אני צריכה לחתן את הבת שלי ואין לי שקל",
היא אומרת לך: "מה שאת צריכה
אני אתן לך, אין לי בעיה".
לדוגמה נותנת לך 1000 שקל,
את מחזירה עוד כמה גרושים,

את ה-100 שקלים האלו היא מחלקת אותה לקופה,
ואת ה-1000 היא מחזירה למקום. רק דוגמה.
מחזירה למקום, ואז היא מחלקת את
כל הכספים לפי הסדר, לכל הצדיקים.
כמובן, אם מישהו זקוק
ואין לו, וזה דחוף, היא נותנת.
אין בעיה. משפחה שזקוקה,
וצריכה משהו, היא קונה.אין בעיה. ואז הצטבר המון כסף,
המון כסף בקופות,
והיא אמרה "מה אני יכולה לעשות?
אני מקבלת משכורת שלי, אני לא צריכה,
אני רוצה לעשות מעשה
שיזכרו אותי".
היא ידעה שיש
בנות יהודיות שיצאו עם ערבים.

והיא ניגשה לכל אחת ואחת,
כל יום אחת-שתיים,
ומדברת איתן,
ויחד עם שלושה גברים שעוזרים לה.
ולשלושה גברים האלה היא משלמת להם.
הם עושים תכנון
איך להוציא אותן,
מחכים להן עם מונית בחוץ
ומעלימים אותן.

הסיפור של אחד,
שזכור לי,
שסבתא סיפרה שהיה איזה אחד,
שהוא המנהל של כל השווקים.
הוא יצא עם אישה יפה,
בלונדינית, עיניים כחולות,
ויש לה שלושה ילדים
והיא פתאום נעלמה.
הוא בא לכל היהודים,
ואמר להם "תקשיבו ותקשיבו,

אם אשתי לא תהיה פה,
אני הורג את כולם".
הוא עלה לאונייה, הוא עלה לאונייה,
הוא וכמה אנשים, ובדקו כל פינה וכל חור,
כדי לראות אם אשתו שמה.
איפה שמו אותה?
שמו אותה בתוך ארגז, בפנים,
וכיסו עם חתיכת עץ וחורים חורים,
כדי שיהיה לה אוויר.
ומשם היא יצאה לישראל.עוד אחת שאני זוכרת שסיפרה לי,
שאמר לה... היא אמרה ש...
שהיא נשואה למישהו
ואין לה ילדים,
ובעלה בא בצעקות לאימא
ולאבא שלה ולאחים שלה.
הוא אומר להם "היום אני גומר אתכם.
היום זה הסוף שלכם, היום אני קובר אתכם!"
אמרו לו "למה, מה קרה?"
"איפה אשתי? לאיפה היא הלכה?"

ואז האימא התחילה לבכות, ולצעוק: "מה לקחת
לי את הבת? איפה היא? לאיפה העלמת אותה?"
הוא אומר לה: "לא, אני לא העלמתי,
אתם העלמתם אותה. איפה היא? אני רוצה לדעת!"
היא אומרת "אנחנו לא יודעים כלום.
תגיד לנו אתה!"
ואז הוא נרגע והתחילו לחפש,
לעשות חיפושים, גם אותה העלימו.
וככה, ככה כל אחת ואחת
עם הרבה תכנונים.
עוד אחת מה עשו לה?
עוד אחת הרי...ערבי כשהוא רוצה ללכת למיטה,
האישה שוטפת חצי גוף,
אחר כך היא עולה למיטה. אמרו לה "תפתחי את
הברז, כשאת פותחת את הברז תצאי החוצה."
פתחה את הברז,
יצאה החוצה, לקחו אותה.
וככה, ככה היא הבריחה 19 בנות.
19 בנות היא הבריחה,
ו-19 בנות היא שילמה
עליהן את כל הכספים.

נשאר מעט מאד כסף,
כשבאה לארץ היא נתנה לאחד הקברים,
בנו שם לאליהו הנביא, איזה קיר או משהו.
נתנה לשם.
היא לא רצתה להשאיר אגורה
מכל הכספים האלה שהיו לה.
אם היא אישה מאמינה? אם היא עשתה
את כל העבודה הזאת, אני בטוחה שהיא מאמינה.
מי יכול לעשות דבר כזה?
מי יכול לחשוב על דבר כזה?
מה, מה זכור לך מבחינת הדת?הדת אני יודעת שאנחנו
ערכנו שולחן לכבוד שבת,
תפילות, קידוש.
לא נסענו בשבת.
אם למשל, לדוגמה,
רצינו ללכת לים, אז לא היינו גרים רחוק.
היינו לוקחים את החמין בתוך סל,
הולכים, אימא פורסת לנו מין שטיחון כזה,

ויושבים ואוכלים. ואנחנו רק מסתכלים
מי נכנס, מי יוצא, מי עובר, וזהו.
ואבא ואמא צמודים אלינו,
כי הם מפחדים.
וזהו, ככה אנחנו היינו
מעבירים את השבת שלנו.
זה לא כל הזמן ים,
זה רק מידי פעם שחם ונעים וכיף.
ספרי לי על קזבלנקה.
-תראי, מה אני אגיד לך?
אני תמיד
כשהייתי בבית ספר,כל הזמן יצאתי בצהריים
לבוא לאכול אצל אימא.
ובדרך תמיד אח של אימא,
יש לנו שתי חנויות של בשר,
אז הוא קורא לי
"אסתר, בואי לפה".
ואז אני עומדת ככה ומתביישת.
הוא לוקח כמה גושים של טחול, חותך,
והוא אומר לי "קחי תתני את זה לאחותי".
אני מביאה, אני אוכלת, אני שותה,

גומרת וחוזרת לבית הספר.
יש לנו כמעט הפסקה של איזה שעתיים- שעה וחצי.
מה שאני זוכרת. וכמובן, אחות של אימא שלי,
הייתה אחות מוסמכת בבית ספר.
גם אותה אני פוגשת, אני מסתכלת עליה, והיא
רואה אותי, פותחת את הארנק ונותנת לי כסף.
אני רצה מהר לקנות, יש מין סופגניות כאלה,
יש מין לדוגמה כמו פשטידה.נורא טעים. -זוכרת את השם המרוקאי?
-קוראים לזה קליונטה.
כן. מין סופגניות כאלה,
חרימבו בערבית.
כן. ואז הייתי חוזרת לבית ספר,
ואחרי בית ספר ישר הביתה.
לפעמים אימא הייתה נותנת,
לפעמים היה חופש מבית ספר,
אז אימא הייתה מבשלת ואומרת לי
"קחי, יש איזה אוכל טוב, תיקחי לאבא שלך".

אבל הייתי לוקחת את הכול בתוך שקית,
הולכת עד לאיפה שאבא היה עובד,
אומרים לי "זה קרטיה בורגון".
ושם היה מין...
היה בסיס צבאי של כושים.
והייתי נורא פוחדת.
הייתי רועדת, רועדת.
אני רואה מישהו שם עומד בשער, פחד מוות.ועד שהייתי מגיעה לאבא ואומרת לו
"אבא, אני נורא פוחדת" אומר לי "ממי?"
אמרתי לו "מהכושי הזה". אומר לי
"לא, לא, אל תפחדי, הם לא עושים כלום".
ואז הייתי נשארת עם אבא עד שאנחנו
חוזרים הביתה, או באוטובוס או ברגל.
יצאת לבלות? -לא, לבלות לא יצאתי לבלות,
מכיוון שהייתי עדיין קטנה.
אבא לא הרשה לנו לצאת לאף מקום.
אנחנו היינו רק בתחום הבית.

מה שכן,
יצאתי להביא מים מהמעיין.
יש איזה מעיין, ויש דלי,
דלי אחד אחרי השני,
ואת מסובבת את ה... את ה...איך קוראים לו?
את המכשיר הזה, בשביל שיצא מים.
ואני עומדת בתור, עד שמגיע התור שלי,
לוקחים לי את הדלי ומעיפים לי אותו.
מעיפים לי אותו.
אני יכולה לצאת להביא מים בשעה 9:00,אני יכולה לחזור בשעה 13:00 או 14:00.
ואמא אומרת לי "נו, מה קרה?"
אני אומרת לה "אימא,
כל פעם לוקחים לי את הדלי וזורקים"
הערבים, לוקחים את הדלי
"אה, את יהודייה?" טראח ומעיפים.
כן, תראי, היו ימים טובים
והיו ימים פחות טובים.
אין מה לעשות,
זה לא הארץ שלנו.
למדתי את כל המקצועות,
ובעיקר גם בערבית.


וגם שירה בערבית, ואפילו אני זוכרת
את השיר האחרון שלמדנו בערבית בכיתה.
אני לא זמרת.
-לא, אבל את יכולה לדקלם.
איך אני אזכור?זהו. "הציפור יצאה, ומשחקת,
ומטפסת על העץ" ושרנו.
כן, זהו. ואני זוכרת עוד מקרה,
מאד עצוב וכואב.
לא יודעת אם אני הכנתי שיעורי בית,
לא יודעת בדיוק מה היה,
ואז אחת המורות
העמידה אותי,
העמידה אותי בפינה ולקחה מקל
מברזל ונתנה לי פה על האצבעות.

על האצבעות. ובאתי הביתה בוכה,
ולא יכולתי להרים את התיק,
ואבא לא היה רגוע לרגע.
לרגע לא היה רגוע.
כאב לו, כאב לו, כאב לו.
למחרת בבוקר הוא אומר לי "קומי",
אני אומרת לו "כן אבא, אני קמתי, מה קרה?"
הוא אומר לי "אנחנו הולכים לבית ספר",
"למה?" "לזאת שהרביצה לך,
אני רוצה לדבר איתה".הלכנו לבית ספר, עד שנכנסו כל המורים,
כולם עם חלוקים, עם צווארון, עם פפיון.
ואנחנו נכנסים לכיתות, נכנסים לכיתות,
ואבא עמד בחוץ. והוא אמר לה "סי וופלה מאדם",
"בבקשה גברת, אני רוצה לדבר איתך. תראי
מה עשית לבת שלי, למה זה צריך להיות ככה?"
היא אומרת לו
"כנראה שהפריעה,

או כנראה שלא הכינה
שיעורים, או משהו לא בסדר".
הוא אומר לה "אבל לא מרביצים ככה,
עכשיו אני הולך לפתוח לך תיק במשטרה."
היא אומרת לו
"בבקשה, בבקשה, זה פעם אחרונה"
ובדרך כלל הם לא מתחשבים
באף אחד, הם מרביצים.
אם זה מורה ואם זה מורה, מרביצים לתלמידים.
אין פה מה להתווכח.תקבלי מכות ותשתקי.
אבל אצל אבא, הוא היה אדם מודרני,
ומדבר בצרפתית והכל,
אז אישרו לו להיכנס לבית ספר ולדבר עם המורה.
לא הייתה לו בעיה. לא הייתה לו שום בעיה.
היא ביקשה סליחה, ובזה הסתיים הסיפור.
בית ספר של ערבים ויהודים.
כן. "לקול מוזינרו".

"לקול", לקול זה בית ספר.
ו-"מוזינרו" זה שם בית הספר.
עליתם מאוחר.
-63'. כן. אנחנו היינו בנות 11, 10-11.
כן. אנחנו היינו משפחה מרובת ילדים.
וסבתא, סבתא עם שני הבנים,
הם רצו לעשות את הצבא פה.
ושני אחים של אבא שלי הם עשו צבא.הם עשו צבא ב-1948.
שלושת האחים היו פה יחד עם האימא,
וסבתא הייתה גרה בצריף.
לא בצריף, באוהל.
אוהל. אחרי כמה שנים
היא קיבלה צריף.
והחיים לא היו קלים.
החיים היו קשים.

לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות,
היו מקבלים ליטר אחד מים ליום.
ולכבוד החג היינו מקבלים
מנה של דג, לכבוד החג.
הגיע אחד החגים,
ולא היה לה מה לתת לילדים.
יש לה זהב, אבל מה זה שווה הזהב?
אין מי שיקנה.
היא רצתה למכור בשביל לעשות אוכל לילדים.
אבל היא לא יכלה להסתדר.הגיע החג, היא אומרת לו
"דוד, מה אני יכולה לבשל לכם?
אין לי כלום מה לתת לכם.
אלוהים אדירים, מה?"
הוא אומר לה
"אימא אל תדאגי, אל תדאגי!"
היא אומרת לו "תחפש משהו בבסיס,
תראה אם תמצא משהו ותביא לי"
חיפש בבסיס,
מצא קליפות של תפוחי אדמה.
אסף את כל הקליפות,
אומר לה "אימא זה כל מה שמצאתי",
היא אומרת לו "קליפות של תפוחי אדמה?"
מים לשטוף לא היה.

ליטר אחד או לשתות, או לשטוף עם זה.
לקחה סמרטוט, הרטיבה עם קצת מים,
ניגבה את הקליפה של תפוחי האדמה.
זה היה ארוחת החג שלהם.
מתי התחלת לשמוע על ישראל? -עוד כשהייתי
ילדה קטנה, עוד כשהייתי בת 12, 11.
שמעתי על ישראל כשבאתי לארץ.
-אבל סבתא כבר עלתה.סבתא כבר עלתה, עלתה כן.
אבל הקשר שלנו היה...
ישראל צרפת, או צרפת ישראל.
כן, זה מה שהיה.
תראי, לא התעניינו,
ולא התעמקנו, וכל הדברים האלה.
לא סיפרו לנו,
לא אמרו לנו דברים, את מבינה?
כשהגענו לפה לארץ,
זה היה אחרת לגמרי.
אז נערה, כבר התחלת ללמוד,
התחלת להבין, אז...

תשמעי, אנחנו לא היינו
מלומדים מי יודע מה.
תראי, היינו תחת חסותם של הערבים,
וזה כל דבר היה מפחיד.
גם לצאת בלילות היה מפחיד.
הייתה תקופה שבכלל יהודים לא יצאו מהבתים,
כי הם פחדו.
-את זוכרת מתי?
מתי שהיה נאצר בשלטון.כן.
-ואז מה, היה עוצר?
עוצר, אין אישור ליהודים לצאת,
אפילו החביאו אותנו בארונות.
ומי שיצא יקבל מכות.
עוד מקרה מאד עצוב וכואב.
היה אחד הרופאים הטובים,
הוא בא מארצות הברית,
הוא היה מטפל
ביהודים ובערבים.
והוא טיפל בסבתא, בילדים,

באחים של אבא שלי,
בהורים שלי,
באבא שלי, באימא שלי,
הוא היה אחד הרופאים הטובים.
אחד הערבים, הוא עבר על אופנוע,
ירה בו והרג אותו במקום.
איפה הרג אותו?
בדיוק מול החנות של אבא.
אבא מסתכל, הוא רואה שזה הרופא,
שוכב ללא הכרה, מת.מהר אבא הרים אותו,
עצר מונית ולקח אותו לבית חולים.
אבל הוא כבר מת,
ועצרו את אבא.
אבא כמעט חודשיים בכלא.
"אתה תגיד לנו מי הרג",
ואבא ראה, אבל הוא לא ידבר,
הוא לא דיבר, לא אמר מילה אחת.
הוא ישב חודשיים, שמו לו שני אקדחים
באוזניים "עכשיו אנחנו הורגים אותך".

הוא אמר להם "תהרגו אותי, אם הייתי
יודע מי הרג אני מעדיף להגיד את האמת,
מאשר לשקר. אני לא ראיתי, אם הייתי רואה
היה טוב. זה היה עוזר לכם וגם לי".
טוב, אימא מכרה את כל הזהב שלה,
והעמידה עורך דין.
רק כעבור חודשיים
ומשהו אבא השתחרר.ואז תכף ומיד, תכף ומיד חיפושים,
עליה לארץ, פה ושם.
כן. הרופא יהודי,
יהודי אמריקאי.
הוא בא לעזור במרוקו, הוא טיפל
באנשים עניים, הוא לא לקח להם כספים.
כל מי שהיה זקוק למשהו,
הוא היה תמיד הולך אליו.
קוראים לו דר' רמי.
-אז בעצם זה היה טריגר לעלות לארץ?

אני לא יודעת אם זה היה טריגר,
בעיקר תמיד שמענו על ארץ ישראל.
ותמיד ההורים שמעו,
אבל לא דיברו על זה, כי הם פחדו. פחדו.
כל הזמן הם רצו לעלות. למשל סבתא,
אז שלחה לנו מפית עם רקמה של "שבת שלום",
או מפה שכתוב "ירושלים",
ושלחה לנו מזוזות.שלחה לנו מזוזות, ואת רואה את כל השכנים
באים ומנשקים את המזוזה.
כל השכנים רואים את המפה
ושמים אותה על הראש ומנשקים,
מנשקים את המפה
"וואו, זה מארץ ישראל, ארץ ישראל הקדושה".
קראו לזה "ארץ ישראל הקדושה".
ביום שעזבנו, עברנו למקום אחר עוד פעם,
ויצאנו לפנות בוקר.

והשארנו את כל הבית מסודר,
המיטה, הארון, השולחן,
הכיסאות,
כאילו שאנחנו שמה.
בשביל לא להקים מהומות.
בשביל שאם משפחה אחרת תרצה לצאת,
הם יאמינו לה שהם
עדיין יושבים שם ורוצים לצאת.
ואיך עליתם? -עלינו,
באנו כי אימא הייתה בהריון, באנו מצרפת,ממרוקו באונייה עד לצרפת.
ומצרפת באנו במטוס,
כי אימא הייתה בהריון,
ישר לאונייה.
עוד אונייה להגיע לארץ ישראל.
אז רגע, מצרפת מטוס לאן?
-מטוס לישראל.
ערב המימונה, קודם כל,
זה יום האם החגיגה של המימונה.

אימא מכינה כל מיני תבשילים,
כל מיני תבשילים מיוחדים במינם,
ושמה שלושה
מגשים גדולים ענקיים,
שמה בהם את כל הסלטים. אחד לסלטים,
אחד לאוכל ואחד למנות אחרונות.
שולחת לבעלת הבית,
ואז בעלת הבית או השכנים הערבים,באים אלינו, מביאים
לנו לחמים גדולים,
ו... פולים. פולים עם עלים כאלה ירוקים,
ושמים על זה דג.
ואח של סבתא היה לו,
הוא היה בן אדם מאד עשיר.
אז הוא הביא לאימא דג גדול,
הרימו אותו שתיים,
ושמים אותו על השולחן.
שמים על השולחן חלב וחמאה,

וריבות, ואמא בהכנות של עוגות,
ומה לא? שולחן מקצה לקצה.
יומיים של חגיגה. אגוזים, שקדים, בוטנים,
כל מה שאת רוצה את תמצאי רק על השולחן הזה.
ככה זה היה המימונה שלנו.
-שכנים מגיעים?
שכנים, משפחה, אחים,
אחיות, דודים, דודות,
מברכים "תרבחו תסעדו", "תרבחו תסעדו".
כל מיני מילים בערבית,של תרבחו ותסעדו ושתהינו לכם, ושיהיו לכם
חיים יפים כמו הפולים האלה וכמו העלים האלה.
ככה מברכים בערבית.
-יש עוד חג שאת זוכרת שחגגתם בצורה מיוחדת?
כל החגים היו מיוחדים במינם.
תמיד אימא השקיעה בחגים.
תמיד היא קיבלה את החג באהבה ושמחה.
תמיד דאגה שכולם יהיו,

תמיד דאגה שהמשפחה
אם היא רוצה להשתתף בחג, כולם.
ככה זה היה. זה לא היה טקס מיוחד במינו,
אבל רגיל. רגיל.
קיבלה את כל החגים בשמחה.
-הגעתם כולכם לירוחם?
כולנו לירוחם.
ונולד, נולדה ילדה ב...
-מה זה?
אימא שלך הייתה בהריון.
-אימא שלי הייתה בהריון,נולדו שתי בנות פה בארץ,
אני... זאת אומרת, יש לי אחות גדולה,
שהיא שקטה, רגועה, שלווה,
אבל אני הייתי פלפלית.
ותשמעי, לא היה תקציב,
לא היו משכורות מי יודע, רק אבא לבד עבד.
הוא עבד ב... בדחק.
מע"צ, אני יודעת, בכבישים וזה.

זה היה מעט מאד. עד שדאגו לו,
ואחר כך הוא עשה מבחנים,
הוא ניגש למשרד הביטחון
והתחיל לעבוד שמה.
אבל תשמעי,
בשביל לגדל תשעה ילדים, זה לא היה קל.
אימא הסתדרה איך שלא יהיה.
תמיד היא דאגה שיהיה לנו משהו לאכול.
טיולים, רציתי לצאת,
אבל לא היה.
לפעמים הבית ספר שילם, לפעמים חצי אנחנו,
לפעמים המדריך, תמיד עזרו לנו.תחפושות למשל,
תחפושות של פורים,
אני הלכתי והשאלתי
כדי להלביש את האחיות שלי.
ולא רק זה, לקחתי אותן גם להצטלם.
וכשהן הצטלמו, גם הצטלמו חינם.
תמיד אימא רצתה לנסוע לבאר שבע,
כי בבאר שבע אפשר ללכת לקנות ירקות,
וקצת יותר זול שם.
כל הירקות יש לך שם, את כל השפע.

אז היא הייתה אומרת לי
"איך אני אשים את שני הקטנים האלה?
איך אני אעשה עם שני הקטנים?
מי ייקח אותם?"
אז אמרתי לה "אימא אני אקח אותם".
כסף לבייביסיטר לא היה,
ואז תמיד לקחתי אותם איתי בשיעור,
הושבתי אחת פה ואחת פה.
ואחת קורעת לי דף,
ואחת לוקחת לי מחברת, ואחת מקשקשת.
אומר לי המורה
"אסתר, אסור להביא ילדים".אמרתי לו "המורה בבקשה,
אימא נסעה לבאר שבע, אין לנו כסף לבייביסיטר".
אז הוא הבין, הוא הבין.
אחרי הלידה של אחותי, לפני האחרונה,
נולד לה בן, ו...
ואמא חיכתה אחרי הלידה,
היא שמעה שהוא בכה,
ו... אמרו לה,
באו אליה, התחילו לחקור אותה,
לשאול אותה "כמה ילדים יש לך?"

היא אמרה להם
"יש לי שבעה-שמונה ילדים".
"כן, ובת כמה הבכורה?
בן כמה הבן? בן כמה הקטן?" פה ושם.
כל מיני שאלות.
היא מחכה שהיא תניק את הילד.
לא הביאו לה את הילד. מה קרה?
באו אליה, אמרו לה,
"תשמעי, הוא נחנק בזמן הלידה".
אבל היא אומרת "ריבונו של עולם,
הילד בכה, איך הוא יכול להיחנק?"תשמעי, האמינה.
ובא אבא, סיפרה לו.
לאבא מאד כאב לו,
מאד כאב לו.
ו... הוא בא לבית הכנסת,
הלך לבית הכנסת.
וקיבלו אותו החברים שלו,
ואז אמרו לו "יעקב מה קרה?"
אומר להם "האישה ילדה בן
ואמרו לנו שהוא מת".
אז הרב המקומי אמר לו:

"אתה חייב ללכת להביא
את הגופה לקבורה פה בבית העלמין".
אבא נסע לבאר שבע, דיבר שם עם הרופאים,
אם הוא יכול לקבל את התינוק לקבורה.
אמרו לו "בשום פנים ואופן,
אנחנו עושים את זה"
האמין, זה מה שיש.
אז עשינו אחד ועוד אחד,
ואמרנו זה רק לקחו את הילד.זה ישב להורים שלך?
-מאד, מאד, אבא בעיקר, ואמא כן.
הייתה מאד עצובה.
זה לכל אורך הדרך, כל הזמן.
היא כל הזמן הזכירה לנו
"אני מרגישה שיש לי עוד ילד חי,
אני מרגישה, אני לא יודעת.
בתוך תוכי" היא אומרת,
"בתוך תוכי אני מרגישה שיש לי ילד חי
שהוא מסתובב ואני לא יודעת איפה הוא".

בחדשות, בטלוויזיה,
בכל מיני מקומות, אין שום תגובה.
כשבאתי לירוחם התקבלתי
לכיתה של עולים חדשים.
עולים חדשים זה כיתת קלט.
קולטים עולים חדשים.
למדתי שם שנה,
אחרי זה עליתי לכיתה ח'.
כיתה ח' בבית ספר הנשיא.אחרי שנה עברתי למדרשת שדה בוקר,
למדתי בשדה בוקר.
להגיד לך שזה היה קל? לא היה קל.
היה מאד קשה.
הרמה של הכיתה
מאד קשה, ולא קל.
וכתוב לי "כל הכבוד על המאמצים אסתר,
כדי להגיע להישגים של הכיתה".
זה מה שהיה כתוב לי בתעודה.
למדתי מה שאני יודעת,

ותכף ומיד אחרי זה
הלכנו לקבוצות העבודה.
בנות שעובדות,
לומדות חצי יום וחצי יום עובדות. וזהו.
ואז יצאנו לאיזה טיול,
והכרתי שם את בעלי.
שזה עד היום הזה אנחנו ביחד,
הבאנו ארבעה ילדים שיהיו בריאים.החיים לא קלים, אבל בסדר.
עבדתי במרכזייה, בטמפו,
הייתי מלווה ילדה עיוורת,
החלפתי בגנים,
עבדתי במתן עזרה לקשיש,
וכמובן לקראת הסוף
לעת זקנה, בישולים.
עשינו בישולים עד
לפני כמה שנים, וזהו.
אני לא עובדת יותר בזה,
בשום דבר.
כי פשוט אני עם ניתוח בגב.
בישולים מרוקאים, כן.


מה זה אומר?
-מה זה אומר? זה קוסקוס אותנטי,
קוסקוס עם חתיכת עוף,
ומרק מיוחד במינו,
ועוגייה מנה אחרונה,
וכמובן מלא סלטים,
לחם של בית. וזהו.
ביקרתי במרוקו, בוודאי. ביקרתי.
אני והבת שלי נסענו,
ואח שלי וגיסתי
הלכנו לבקר במרוקו.זה היה לפני איזה 4-5 שנים.
תשמעי, כשנכנסתי לבית שלנו,
אני פשוט לא האמנתי.
אני יודעת שבחדר אחד
היה לנו שתי מיטות, היה ארון,
שולחן עם שש כיסאות,
וכמו בית מרקחת כזה קטן,
וחדר כזה גדול ענק.
ואני יודעת, הפרוזדור ענק, ענק, ענק.

כשהלכתי לשם,
ראיתי את הבית, הכול בקטן.
הפרוזדור קטן,
המדרגות חושך מצרים.
אני אומרת "אלוהים ישמור, מה זה?
מה, משהו לא בסדר איתי"
אז הסתכלתי,
נכנסתי לחדרים האלה,
ואמרתי "אלוהים, מה,
אנחנו היינו גרים בזוועה הזאת?"
לא, אבל אני יודעת שאימא שלי
תמיד ניקתה וסידרה.אז אני באה לערבי ואומרת לו
בערבית "מה זה הדבר הזה?"
הוא אומר לי
"שהיו יהודים, היה הכול נקי,
אבל עכשיו פה גרים ערבים,
הכול מטונף".
כן. בעיקר, בעיקר...
תראי, המסלול והטיול שהיה לנו,
לא היה משהו מיוחד.
כי כל פעם הלכנו מעיר לעיר, מעיר לעיר.

תראי, לא ישבנו. ישבנו רק בלילה בבתי מלון,
ישנו, למחרת לדרך.
זה לא טיול
שבאמת כמו שאני רוצה.
עכשיו הבת שלי באמת,
היא יצאה למרוקו, והיא תכננה את הטיול,
אפילו נכנסה לבית,
איפה שאני נולדתי,
והיא באה לבקר שם. ואמרו לה שהבית,
הם לא גרים שם אנשים יותר,זה הפך להיות מפעל לתיקים.
טוב, אימא ואבא כשהכירו,
אימא עבדה במפעל לסבון,
ואבא עבד בדואר.
וכל הזמן כשהם נפגשו,
תמיד הוא הלך והביא אותה עם הוספה שלו,
והחזיר אותה לבית של ההורים שלה.
ככה להיפגש יום, יום, יום, לא.
באים להורים שלה, יושבים קצת,
הולך הביתה והיא נשארת בבית שלה.

שישבנו ליד בית הכנסת,
התעטפנו עם מטפחת וישבנו ליד אימא, לא זזנו.
זה היה בצום, זה היה בצום.
וישבנו.
למשל כשהיה צום אז הייתי
ילדה קטנה גם כן,
הייתה אומרת לי אימא "בואי אסתר",
אני אומרת לה "כן, כן אימא"
אני, כשאימא קוראת
אני מתייצבת מיד.
היא הכינה לי צלחת של עוגות גדולה,
ואמרה לי "לכי תיקחי לסבתא".לקחתי את הצלחת של העוגות,
וכל הדרך אכלתי,
עד שהגעתי לסבתא
נשאר חצי מגש.
אני זוכרת את המעשים האלה,
זה פשוט לא יאומן. איזה מעשים אלה.
היית קשורה לסבתא שלך? -מאד.
היא, הייתה לה בת, זאת אומרת בגיל של אחותי.
ההבדל ביניהן חודשיים.
אימא ילדה וסבתא ילדה.

ביחד. וכל הזמן אנחנו הלכנו לבית ספר.
היא הייתה לומדת איתי,
בבית ספר, אחות של אימא שלי.
למדה איתי בבית ספר.
וכשחזרנו,
חזרתי תמיד לסבתא.
אכלתי שם,
שתיתי שם, הכול.
איזה דברים היית רוצה
שהדורות הבאים יזכרו ממך?שיזכרו ממני...
אני רוצה שיזכרו רק יחס טוב, חם ואהבה,
וכל מה שהענקנו להם,
לקראת שאנחנו נהיה קשישים,
שיטפלו בנו כמו שצריך.
אל תשליכני לעת זקנה.
תהיו איתנו, תדאגו לנו.
כמו שלמשל, אבא הוא עשרים
ואחת שנה מרותק למיטה.

אימא הפתיעה אותנו.
אימא הייתה בת 73, והיא נפטרה.
אבא נשאר, לבד.
אלוהים אדירים, מה אנחנו עושים?
לא הייתה לנו ברירה.
התאספנו כל האחים והאחיות,
ישבנו בתוך הבית של אימא,
והתחלנו לשוחח מה אנחנו עושים.הבית של אבא היה גר למטה,
לקחנו את אבא אחרי חודש ומשהו,
הבאתי אותו לפה.
קודם כל דאגתי לפיליפיני, הבאנו לו פיליפיני.
הכול הלך מהר.
חודש ימים כמעט ישבתי עם אבא.
בא בעלי ואומר לי
"נו, מה איתי? מה אני לא בן אדם?
את כל הזמן יושבת שם
עד הערב, מה איתי?"

אחים שלי הם בתורנות,
זה יש לו בית ספר, זה צריך לנסוע לסידורים,
כל אחד והסיבה שלו,
ואני תקועה עם אבא.
אבל אני לא מצטערת, זה בסדר.
דאגתי לאבא, הלכתי,
באנו לפה, מצאתי איזה בית
שזה בית של ראש העיר, שזה שני בתים ממני.
דאגתי, הבאתי משאית,
אספנו את כל הרכוש של אבא,הבאתי אותו לפה לידי, לגור לידי.
נכנסתי, קילחתי, הלבשתי, האכלתי אותו.
אני מאושרת ושמחה
שטיפלתי באבא ודאגתי לו עד הסוף.
באה אחותי הגדולה אומרת לי "אסתר"
כל האחים שישי שבת תמיד אנחנו ביחד,
ותמיד סביב אבא.
היא אמרה לי,

"את עובדת מאד קשה,
ואת עם הגב שלך ואת לא יכולה,
אנחנו ניקח את אבא לבית אבות. בית אבות
הכי טוב שיש, ואנחנו נשלם כל מה שצריך לשלם".
אמרתי לה "על גופתי המתה,
אבא לא יצא מפה.
הוא יצא מפה ישר רק לבית העלמין.
אין דבר כזה. אין בית אבות!"
והיא אומרת לי "את יכולה להמשיך?"
אמרתי לה "אפילו...יהיה מה שיהיה, אני אמשיך לטפל באבא".
ואני עם כאבי גב תופת,
ואני לא יכולה לזוז,
עם הגב שלי.
ואני באה לעזור לפיליפיני
כדי לשים את אבא בעגלה.
אני פותחת את החלון ואני אומרת "אימא, אימא,
אני מתחננת לפניך תעזרי לי להרים את אבא"
אני בת 16, מרימה אותו, שמה אותו
והפיליפיני עושה ככה, אני אומרת לו "תביא".

לוקחת ספוג, רוחצת, מקלחת,
מלבישה, מסדרת את המיטה.
ואני אומרת לפיליפיני "עכשיו תשטוף את הבית,
אני הולכת להכין צהריים".
מכינה לשניהם צהריים,
דואגת לאבא, עד שהלך לעולמו.
כואב. זה דרך העולם.
להמשיך את המסורת שלנו,
מה אני יכולה להשאיר?וחוץ מזה, אותי זה לא מעניין מסורת,
מה שהם יחליטו לעצמם, טוב בשבילם?
טוב בשבילי. זהו.
רק לעת זקנה להסתכל עלינו וזהו.
לא מעבר, אני לא דורשת,
אני אישה לא דורשת.
זהו. למרות שברוך השם יש בתי אבות,
ויש הכול היום פה בארץ, לא חסר כלום.
שלא נזדקק,
אבל יש בשטח.

את שמחה לחיות בירוחם?
-כן, בוודאי. אני שמחה מאד.
מאושרת מאד. אנשים טובים,
מקום טוב, מקום שאפשר לגדל בו ילדים.
ברוך השם, התחתנו, הבאנו ילדים,
גידלנו אותם, יצאו מחוץ למקום.
זו הייתה בחירה שלהם,
זה בסדר, אני לא מתערבת.
אני מאושרת ושמחה בירוחם.
טוב לנו.

כן, אני רוצה להגיד שאם כבר מסתכלים
על הסרטון הזה ורואים אותו,
לנו יש בית, אבל לצעירים האלה
של היום אין להם בתים.
זה דבר שכואב לי, הם לא יכולים
לקחת משכנתא, הם מפרנסים ילדים.
שמישהו, אני זועקת לשמים שמישהו
ישמע אותנו ושיטפלו בזוגות הצעירים האלה,

שאין להם בתים. זה מה שאני רוצה.
אין לי שום דרישה מעבר לזה.
תודה לכם. -תודה.

אסתר דמרי
מירב חדד
קזבלנקה
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: