מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שלום אניטה. -שלום לך.
-את מסתכלת אליי, את נולדת בשנת?
1940
-1940, איפה?
בתטואן, מרוקו-ספרדי. -בתטואן מרוקו
הספרדית, מה זה בעצם מרוקו הספרדית?
כשפרנקו שלט באזור
שלנו -כן -במלחמה
הוא כבש את כל האזור
וחיינו רק תחת שלטון ספרדי.
כן -למדנו בבית ספר אליאנס

00:01:00

בית ספר יהודי, אבל
בספרדית וצרפתית.
למדתם בשתי שפות - ספרדית וצרפתית?
-כן.
מרוקאית ידעתם?
ידעתי רק משמיעה, לא, אני ידעתי
יותר טוב כשלמדתי פה בארץ.
ותגידי איזו שפה
דיברו בבית, ההורים?
ספרדית. -ספרדית. -רק ספרדית, אני
יודעת צרפתית ועברית וספרדית וערבית.
ארבע שפות בעל-פה ולכתוב שלוש.

00:01:30

כן שזה ב-? -עברית,
ספרדית וצרפתית.
אוקיי, -לכתוב ולקרוא.
באיזה שם נולדת?
אניטה. -אניטה. -חנה זה שם עברי
אבל היות וגרנו רק עם ספרדים וזה, אז
לא היה נשמע חנה, -כן. -אז אניטה.
אניטה -אניטה זה שם יותר יפה, זה שם חיבה.
-ושם משפחה?
ישראל, אז, כשהייתי
ילדה, ישראל.
וזה עשה לכם בעיות השם? -בכלל לא. -לא.
-אנחנו חיינו מאוד טוב עם הערבים.

00:02:00

עם השכנים? -ערבים
ונוצרים וספרדים
בכלל חיינו מאוד מאוד מאוד טוב, כן.
-כולם ביחד.
ורק כשפרנקו החזיר את
כל האזור שהוא כבש
אז הם בנו צבא משלהם וזה
ואנחנו עשרה ילדים, עשרה אחים.
תשעה בנים ואני בת יחידה
ואז לא רצינו להישאר ולשרת
שמה, אני אמנם התחתנתי שמה והבאתי את הבן
שלי הבכור לכאן, הוא היה בן חצי שנה
ובשנת 62' באתי,

00:02:30

אבל האחים שלי, גם
באו כולם לישראל פה
ולבנות ולהיבנות פה.
אני הייתי הבכורה
ואני הבכורה -ועדיין.
אבא שלי הוא היה צבעי, היה לו
חנות של כל מיני חומרים של
צבע וזה ופיגומים, פיגומים כאלה,
היו לו פועלים, היה שולח אותם
לעשות עבודות, כן. -כן. -ואמא הייתה עובדת?
-לא, אימא לא, עם עשרה ילדים לא יכלה לעבוד.
אימא הייתה עקרת בית.
-גידלה עשרה ילדים.

00:03:00

נכון. -מה זה אומר? מה, איך מתנהלים החיים
של? -מאוד יפה, אצלנו הבעלים עזרו כל החיים.
עזרו. -כן, גם לי היה
בעל, זכרונו לברכה, מלאך.
כן. -הוא עזר לי לגדל שבעה ילדים, לא הרגשתי
כשגידלתי אותם, היה ממש עוזר לי בהכול.
בבית, בקניות, קניות הוא עשה כל החיים
שלו, הוא עזר לי לגדל אותם, היה קם
באמצע הלילה, פעם
אני פעם הוא, אין.
עכשיו אימא, את אומרת, היא גידלה
עשרה ילדים, את בטח היית

00:03:30

עזרת לה, כילדה בכורה? -בוודאי,
אני לא הייתה לי ברירה.
אני לא ראיתי ילדות, אימא שלי כל הזמן
הייתה בהריון אז היא הרגישה לא טוב.
היא ילדה, אחרי הלידה הייתי באה מבית
הספר וכל הזמן הייתי מטפלת באחים
שלי. גידלתי את כולם.
-מה היה הטיפול שלך?
לעזור לה, לקלח אותם,
לתת להם לאכול,
להדיח את הכלים, לעזור לה בבית,
הבית שלה עם הילדים, לא קל.
כן. -כן. -וגרתם בשכונה יהודית?
-בטח, ברובע יהודי.
היו 16 בתי כנסת,

00:04:00

פעם היה מקום קדוש, היו הרבה
אנשים, הרבה יהודים, באו ללמוד
מאוד, וגם כן
היה ירושלים הקטנה, שמה הייתה יהדות
אמיתית לא כמו פה, ראינו מי זה
יהודי וממש טוב. -מה
זה ירושלים הקטנה?
שכיבדנו את כל הדת ואת
כל החגים ואת הכל, באמת.
היהודים היו אז הולכים לבית הכנסת כל יום,
לוקחים את הבנים לבית הכנסת. -כולם היו דתיים?

00:04:30

לא. גם החילונים היו הולכים לבית הכנסת.
-והיו והבנות גם היו הולכות לבית הכנסת?
בחגים, בחגים היו, כן, כן, מי שרצתה
ללכת, לא כולם, לא היו מחייבים אותן.
את היית הולכת? -לא,
אני הלכתי לבית הכנסת רק בכיפור, הייתי יחד
עם כל החברות שלי הבנות וזה אבל ככה לא.
ככה לא. -אבל אבא שלי
והאחים שלי כולם הלכו.
כן. -החגים, הם היו מכבדים
את החגים, כל הזמן הולכים

00:05:00

ואת עוברת בבתים ושומעת ומרגישה
חג אמיתי, שבת - בשבת סוגרים הכל.
ממש יפה, ממש יפה, ממש סגור הכל,
ממש שקט, -ברובע היהודי? -כן.
כולם הולכים לבית הכנסת.
יש מישהו שקורא שיבואו, שזו
השעה, הזמן ללכת למנחה,
אז הוא קורא להם ואז מתחילים. -אז הוא קורא
ברחוב, כאילו? שיבואו לתפילה? -כן, כמו שעושים
גם בסליחות אותו הדבר, באמצע
הלילה היה קם ומעיר את האנשים

00:05:30

בקריאה. זהו, ככה 'המנחה!'
אז כולם הולכים כבר לבית הכנסת.
כמו שכאן יש, כאן
יש לנו אזעקה של
של שבת. -כן כן, חצי שעה
לפני, כדי שנדליק נרות
ושמה הוא היה עובר, היה מן
שמש כזה שמסתובב, מאוד יפה.
-וואו.
איך נראית השבת? -והיה
הר, שמשמה היה
היה יוצא, היו, איך קוראים לזה?

00:06:00

מעין פגזים כאלה גדולים

שכל הארץ, כל תטואן הייתה

שומעת את זה, שזו כבר שבת.

אוקיי ואת אומרת שהיחסים ביניכם היו טובים?

-מאוד, איך

אנחנו גרנו אפילו ברובע,

ערבים לא אבל נוצרים כן.

בגלל שהם באו למרוקו,

הם באו מכל מיני

מקומות מספרד כשפרנקו כבש

את זה, אז אנשים אצל הצבא

כן -אז הם, כל אחד השכירו דירה באזורים שלנו.

-זה היה נחשב רובע טוב?

בטח, תראי, הרובע תמיד

הוא של יהודים רק.

00:06:30

אבל היה לנו שמה
מאפייה, היו חנויות
אבל היו חנויות שגם ערבים
היו וגם נוצרים היו
איזה חנויות? -הסתדרנו, של הכל.
לכולם היה הליכה, לנו היה שוק
גדול, היו חנויות היה בעיר הכל,
אבל כל מה שרצינו היה
גם כן ברובע, כן.
כשיצאתם מהרובע היהודי הרגשתם שונה?
הרגשתם יהודים? -לא לא, בחיים לא
הרגשנו שונים, מה
פתאום, תמיד הלכנו
התגאינו בהיותנו יהודים, אין דבר כזה.
-כן.

00:07:00

לא פחדנו ולא דאגנו ולא
כלום, תמיד יצאנו ממש
ואז הלכת לאליאנס, באיזה גיל התחלת ללמוד שם?
-בגיל 5 כבר מתחילים ללמוד, כן -כן -מגיל
וגם האחים הלכו לאליאנס?
-כולם, חלק הלכו לאורט.
אחרי זה למדתי שנה רק
באוניברסיטה, למדתי
רק שנה אחת של
אחיות, לא יכולתי להרשות
לעצמי להמשיך לשלם.
היה לי משפחה גדולה

00:07:30

ופירות ועוגות ומכל טוב הביאו
ושמו לנו בשולחנות ואמרו שיש
לנו מדינה, בטח היה לנו.
חגגנו מאוד יפה.
בבית כל אחד, הרימו כוסית בטח
הרימו כוסית, שמחנו.
אבל אחר כך, עם הזמן
מהר מאוד התאוששנו
וראינו שזה לא זה,
כשכבר -כשפרנקו עזב?
כן כן, פרנקו כבר החזיר את הכל.
לא יכולנו להישאר שמה.

00:08:00

 מנהגים, אני לא לקחתי הרבה מנהגים, היה לנו
דברים טובים, מנהגים של חתונות יפות של, -מה?
חתונות של הרבה ימים,
הרבה זמן לחתונה, עושים
תהלוכה של, תערוכה של
של נדוניה ועושים את
ערב של החינה, -כן -מאוד יפה,
הולכים למקווה כל החברות
באות לבית, עושים
שבת של רווקות.

00:08:30

 כשבאות כל הבנות, רק בנות. -רק בנות.
-הן עושות ממש, מאוד יפה כל הבנות
ואז הם רואים את
הנדוניה ועושים.
הכל מביאים, כל מה
שצריך להביא מביאים,
מצעים, מפות וכלים
וכל מה שיש בבית.
כל הבית. -כן, כל מה שיש
בבית ומי קונה לכלה?
ההורים של החתן? -לא לא, ההורים של הכלה
קונים את הכל, את הנדוניה הכלה מביאה
והחתן הוא קונה את הרהיטים ואת
כל מה שצריך בשביל
למלא את הבית, כן.

00:09:00

מאוד יפה ואחר כך היו הברכות.
נשארים בבית ועושים
שבע ברכות כל ערב ותפילות
ושירים וחגיגה, באים כל מני
ואחר כך, יש לנו
חברה, יש לנו כמו מועדון של
אנשים מיוחדים שהולכים
גם שנועד לאבל וגם
לשמחות, אז הם
כמו חברת קדישא. -כן. -אז
הם הולכים לכל מקום,

00:09:30

ועושים שמח והם מעבירים את הכלה
עם שירה ועם הכל, מאוד יפה, כן.
אותו דבר כשהולכים
לשמור על מישהו שחולה
ועומד למות, אז הם לא נותנים
לו להישאר לבד, נשארים על ידו
ואותו דבר, להבדיל, הם באים
ליולדת, לחתונה קודם כל
וליולדת עושים לה את
ארבעים יום שמעבירים חרס
בזה, בחדר.

00:10:00

זה בשביל, יעני, לסלק
רוחות רעות? -דברים רעים, כן. -מה, איך
זה, תסבירי איך זה עובד. -הם לוקחים חרב
חרב, מעבירים בכל החדר ויש
ניירות כאלה יפים, עם ברכות,
עם יד כזו של בלי עין הרע -חמסה?
-כן.
ואז ארבעים יום
לא יוצאים מהחדר.
כאן אחרי יומיים כבר אחרי ארבע
שעות כבר מסתובבים עם התינוק.
במימונה היינו עושים כל מיני,
פודינג כל מיני פלאן, גבינות

00:10:30

חמאה, דג יפה כזה,
שמים פולים, שמים קמח עם
ביצים, שמים, מאוד יפה,
המימונה שם, פה אני
לא כל כך עושה
בגלל שכבר הצעירים לא, לא
באים, גם כל אחד הולך לדרכו.
אבל בתטואן היה מאוד יפה.
כולם, כל השכונה באה ואחד
עובר לבית של השני ומתכבד.
כל אחד לוקח, נוגע

00:11:00

ריבות -קצת פלאן, קצת פודינג -כן,
ריבות כל הריבות שבעולם היינו עושים
ושמים על השולחן ופודינג.
של, עשיתי של
אשכוליות, של פומלות
אני עושה של תפוחים
ריבת תפוחים? -ממש ריבות.
לא ריבה מרוסקת, אלא חתיכות, כן.
-כן, כן. -כן.
אז אימא שלי הייתה עושה את הכל ועוגיות והכל
ושמים על השולחן, ממלאים שולחן מאוד יפה.
כן, -באים כל השכנים,
כל הצעירים.

00:11:30

תראי אני הכי הרבה, עד היום, אני אוהבת את
חנוכה. -חנוכה? -שזה החג הכי חופשי שיכולים
אין טקסים, אין כלום, אז יכולים
לחגוג כל יום, כל אחד יכול לבוא
בכל שעה, בכל רגע,
זה מאוד נחמד.
בחנוכה אצלכם בתטואן -אותו
דבר, אותו דבר, אותו דבר.
אותו דבר, אימא שלי הייתה עושה
ספינג' -כן -סופגניות כאלה וזה,
ובאות הדודות, באים, אנחנו
הולכים אליהם, הם באים
מאוד יפה, גם פה, גם פה אותו הדבר,
זה אני אוהבת, אני עבדתי בגן

00:12:00

אז היה לי את החופשות יחד
עם הילדים אז מאוד שמחתי,
זה היה מתאים לי יופי.
את היית בתנועת נוער?
שמה לא, -לא, היו אבל תנועות
נוער יהודיות? -לא. -לא.
אליאנס כאילו, זה היה -כן, אליאנס כן.
-כן ואיך הכרת את בעלך?
זה היה בשכונה, גרנו ביחד. -בשכונה.
-בת 20 כשהתחתנתי, כן,
כן ובעלך בן כמה הוא היה?
-22, -22. -כן.
ולמה החלטתם לעלות לישראל?

00:12:30

זהו, בגלל שלא רצינו שהילדים
שלנו ישרתו את הערבים.
יש לנו מדינה, אז
אמרנו לא, לא מתאים.
כן, רצינו להיות במדינה שלנו וגם התחילו להתחלף
כל המקומות עבודה, גם אני וגם בעלי וזה,
לקחו אותם הערבים, אני
עבדתי בממשלה, אני עבדתי
במשרד שסוללים כבישים,
הייתי עושה את המפות
ביד, מציירת ומתרגמת וזה
אז לא, הם לקחו ערביות.
בטח, כבר הכל עבר אליהם.

00:13:00

כן, -המשטרה עברה אליהם,
הכול הכול הכול. -הרגשתם
אפליה או שהרגשתם פחות בטוח? -לא לא,
לא הספקנו להרגיש כי אנחנו באנו מהר.
ב-59' זה היה, ב-62' כבר באנו.
זאת אומרת, היה זמן להתארגן, להרגיש, לדעת
שלא כדאי לנו ולא מתאים. -מי עזר לכם לעלות?
זאת אומרת, מישהו -הסוכנות היהודית,
היו מסתובבים בכל העולם, כן.
היו מסתובבים, מה, בתטואן ושואלים מי רוצה
לבוא לישראל? -כן כן, הולכים לבתים של היהודים
ומציעים להם וכן, אני
יכולתי לעבור בקלות בגלל

00:13:30

שאני עבדתי עם הממשלה
אז היה לי דרכון.
אז עברתי כל פעם, היו לי
חברות שגם כן, ספרדיות,
נוצריות, שכבר הם החזירו
את זה, אז הן גם כן עברו,
עברו לסאוטה, עברו לכל מיני,
לספרד ממש, -כן -לא רצו להישאר.
אז הייתי מעבירה את הדברים
אליהן, לבתים שלהן, עד
שאספתי את כל הנדוניה שלי,
את הכל, שמרתי כדי שאני אוכל
להביא את זה לכאן. -הבנתי.

00:14:00

ואז אבא שלי הוא
הלך לשם, הוא נשא
נשא ארגזים וסידר אותם
ושלחנו באונייה. -שלחתם, מה איזה דברים
היו לכם הכי חשובים? -הכל הכול הכול
הכל שלחתי, כל מה
שהיה לי שלחתי.
הבית היה שלכם? -לא. -לא.
לא, -זאת אומרת לא הייתם צריכים למכור
את הבית או? -לא לא לא, אבא שלי
כן היה לו, החנות כן הייתה שלו, הוא מכר
אותה ככה בגרושים, לא היה אכפת לו.
כי הוא רצה לבוא,
אחרי חודש שבאתי
האחים שלי באו
לפניי, שלושה אחים
ואחר כך אני באתי

00:14:30

ואבא שלי תכף ומיד, חודש אחריי.
חמי וההורים שלי באו
שניהם בדיוק חודש.
אני באתי ב-8 במרץ והם
באו ב-10 באפריל.
אז איך עליתם בעצם? מתטואן לאן לקחו אתכם?
-מתטואן לסאוטה
כן -ומסאוטה באונייה לגיברלטר
ומגיברלטר לצרפת
ומצרפת במטוס לישראל.

00:15:00

היינו מה-8 לחודש כשיצאנו עד ה-22
סך-הכל עם כל העצירות, לא הרבה.
אוקיי, עם התינוק? -כן. -בן כמה הוא היה?
-הוא היה בן חצי שנה.
פיצי, אז הוא לא זוכר יותר משהו.
-לא לא.
הוא ישראלי לכל דבר.
עכשיו, אתם הגעתם לישראל, לאיפה?
-מעכשיו לכאן, למעברות.
ישר לכאן? -כן. -אתם ידעתם
לאן אתם הולכים? -לא
ולא רצינו לדעת, לא ביקשנו כלום. -לא
ביקשתם משהו, זאת אומרת שאלתם, -לא לא,

00:15:30

איפה שייקחו אותנו אנחנו
נתיישב -שם נהיה וברוך
השם כל כך טוב לנו
מהיום הראשון קיבלתי את זה
מאוד יפה, -כן, -עם כל הקשיים.
תראי לא היה, קודם כל
היינו בצריפים של אזבסט,
כן, -לא היה חשמל, לא היה מים,
לא היה כבישים, לא היה כלום.
אז ולא היו חנויות כמו שצריך,
הייתה לנו צרכנייה אחת.
היינו צריכים לנסוע
כל שבוע לבאר שבע,
לקחת מים עם דליים כל בוקר ממקום מסוים בשביל
להביא אותם לבית, לחמם בפתיליה, לא היה
אבל ברוך השם הסתדרתי מאוד יפה.

00:16:00

אני באתי ביום חמישי, ביום
ראשון יצאתי לחפש עבודה
ומצאתי, התחלתי להחליף, כן,
אז היו משלמים 8 לירות
ליום, אמרתי אני אתן לכם 3
לירות, תיקחו לי את הילד
בגן גם כן ו-5 לירות רק
לגן והסכימו, הרכזת, -כן,
ועבדתי 5 שנים בתור
מחליפה ואחר-כך
קבועה? -קבועה, כן, 30
שנה עבדתי בגן ברוך השם.

00:16:30

בעלי עבד בסיבי דימונה, כן גם כן, הוא,
אנחנו באנו, הלכנו ללשכה ביום ראשון,
ביום שני הוא התחיל
לעבוד בסיבי דימונה.
ב-? -בסיבי דימונה, זה סיבים של
שעושים בדים וכל זה.
בנינו כאן קיוסק
והוא עבד בקיוסק והוא נפטר
צעיר מאוד, הוא עוד לא היה 61.
7 שנים סבל.
שאף אחד לא יסבול מה
שהוא סבל, הוא היה
ממש מלך.

00:17:00

הבעל הכי טוב, היה אבא וחבר ויועץ
והכל, כל מה שטוב בעולם היה בו.
מה לעשות, תודה לאל השאיר
לי ילדים טובים, ברכה.
אני עבדתי והרווחתי בכבוד את הכסף שלי,
כל עוד כשהייתי צעירה, הייתי ילדה, בת 22
והייתי בריאה וחזקה
אז למה אני? שנינו עבדנו
והרווחנו את הכסף שלנו בכבוד.
תודה לאל, הסתדרנו מאוד יפה ואם לא היה
מספיק לי, הייתי הולכת לבדים ועובדת

00:17:30

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדולס

00:18:00

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדולס

00:18:30

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדול

00:19:00

ולאט לאט -ולאט לאט עד
שקיבלתי את הבית הכי גדול,
אז אח שלי אומר לי:
'אניטה, אל תלדי יותר
אין בתים גדולים'.
אחים שלך גם עלו לגור פה באזור? -כן, בטח,
כולם היו כאן, מכאן הם יצאו ברוך השם,
מהנדסים וחשמלאים וכל
המקצועות שבעולם, תודה לאל.
הם היו בצבא קבע,
הם היו במשטרה.
הפתיע אותי שפה לא שמרו
על היהדות כמו שאצלנו.
זה באמת הפתיע ועיצבן אותי.
בירוחם היה כמו בכל
מקום בארץ, לא,

00:19:30

ירוחם היה מקום קטן,
היו מעט אנשים, אבל
אני ראיתי אנשים שמעשנים בשבת,
מתתי מפחד, אמרתי מה זה?
תראי, אני לא דתייה, -כן -אבל אני שומרת
על הרבה דברים -על מסורת -על כשרות ועל
בוודאי. -מה, איזה ערכים הכי חשוב היה לך
להעביר באמת לילדים, לנכדים? -כל דבר,
כל דבר, לשמור על הכל.
על טהרה ועל
כשרות והחגים
ועל כל דבר ולכבד את ההורים

00:20:00

ומה שצריך להיות, לא, לא צריך,
ברוך השם מהכול קיבלתי,
תודה לאלוהים.
כולם למדו, כולם בסדר, כולם
עובדים יפה, ברוך השם.
כן. -הבן שלי הוא היה
שוטר והוא השתחרר
מהשירות והוא עכשיו
מרצה באוניברסיטאות,
ויש לי ילדה קוסמטיקאית ויש לי
ילדה שהיא אחראית כאן באקרשטיין
ויש לי עוד שתיים,
מנהלות חשבונות,
מסוג שלישי, סוג 3, ברוך
השם, הבן שלי הוא האחראי על

00:20:30

הוא מנהל של מקום של
פועלים, הוא המנהל שלהם.
כולם בסדר, ברוך השם, תודה
לאל, שיהיו רק בריאים. -כן.
את אומרת, איתם ככה
הסתדרנו -יש לי אחת
דתייה שהיא מורה והיא גם
כן עושה, מכינה כלות.
והיום נגיד, את, מימונה אמרת
כבר פחות נהנית מזה. -לא אני, קודם כל אני
לא בבית, אני הולכת בחגים אצל הילדים שלי.
כן, -זה דבר ראשון,
וגם הם לא עושים, כי הם לא

00:21:00

לא באים, אנשים לא באים, אני עושה להם
באותו הערב של המימונה אני עושה להם
סופגניות ודברים כאלה, כן, אבל לא,
לא הולכים עורכים את השולחנות של אז
ולא באים, אנשים כבר לא באים.
-כבר לא אותו הדבר. -לא, לא.
הם עושים כל מה שאני עושה הם עושים,
ככה שזה נהפך למנהגים אבל לא.
אנחנו בחגים, בראש השנה, פסח,
וחנוכה אני בבית והם באים,
כולם באים, הם באים
חלק לעבור חגים
איתנו, חלק לבקר.
המזל של המכוערת -
היפה, היא מקנאה בה.

00:21:30

'המזל של המכוערת -
היפה, היא מקנאה בה'.
היא הייתה רוצה.
אוקיי. -כאילו שמישהי
אחת יפה, שאין לה מזל,
שאין לה מזל -וההיא שהיא מכוערת,
שיש לה מזל, בעלה טוב והכל טוב.
אז איפה -אז היפה, היא מקנאה בה,
היא הייתה רוצה שיהיה לה גם.
אומרים, אם בן אדם מבוגר:
'תעזבי את ביתך, תבואי אליי,
תראי את היום השחור'.

00:22:00

למבוגרים לא מציעים אף פעם לעזוב
את הבתים שלהם, במיוחד לא היום.
כן. -אז היו הולכים לבנים, במיוחד
אצלנו בתטואן היו הולכים לבנים, לבנות
היום כבר אין דבר כזה, אימא
שלי הייתה כאן עשר שנים.
היא הייתה אצלכם -בטח.
אבל אני לא הייתי רוצה
ללכת לילדים שלי.
תבואי אליי ואת תראי
את היום השחור.
'תבואי אליי ואת תראי
את היום השחור'.
למה? הבת

00:22:30

החתן, הוא לא הבן שלך
והכלה היא לא הבת שלך,
נכון -אז רק מילה מיותרת שתוציא
הם נדלקים שניהם ואז את אשמה.
ובן אדם מבוגר רגיש לכל דבר, הוא לא
רוצה לשמוע מילים מיותרות ולא רוצה,
כן -וכל כך טוב לי, שמה אני צריכה ללכת
לאף אחד? אני ברוך השם, עבדתי, יש לי את
הפנסיה שלי, יש לי ביטוח לאומי,
תודה לאל, אני עוזרת להם, במקום.
אני מבקשת רק מאלוהים
שלא ייתן לי מיטה

00:23:00

ארוכה, שהם יצטרכו לטפל בי ולתת לי את האוכל
עד ליד, שאני אוכל לקום בבוקר, להתקלח
להתלבש, לעשות את הכוס קפה שלי,
מיליון פעמים תודה לאלוהים.
תגידי, אניטה, לסיום ככה איזה
מסר חשוב לך להעביר למי
ששומע את הריאיון הזה?
שישמחו עם מה שיש להם, שיגידו תודה
לאל ושיאהבו אחד את השני, שתהיה
פה במדינה שלנו אהבת חינם.
שזה הדבר הכי חשוב שיש בעולם.
אם אחד אוהב את השני וסולח

ומוותר, אז יהיה לנו
הרבה יותר טוב,
במיוחד הצעירים שישמעו את זה,
אם זה מגיע למשרד החינוך,
שהצעירים ישמעו את זה,
שאין כמו לכבד את ההורים
ולשמור עליהם ולראות אותם ולבקר
אותם, שזה מה שהם צריכים.
כי ברוך השם, מי שעבד, יש
לו את החיים שלו מסודרים.
שהם יתייחסו אליהם כבני אדם, לא כמבוגרים
כי הצעירים חושבים שהם יודעים את הכל
וזה לא נכון, אנחנו יש לנו את הניסיון,
את האוניברסיטה של החיים, יודעים

הרבה יותר ויכולים להציע להם,

הם לא 'אהה זה לא הזמנים שלך,

זה לא מה שהיה פעם'

וזה נורא כואב.

תודה רבה אניטה.

תודה לכם, תהיו בריאים ותצליחו.

אניטה אנקב

מראיינ/ת -
שלומית גולדין הלוי
אורך הסרטון:
00:22:23
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
תטואן
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שלום אניטה. -שלום לך.
-את מסתכלת אליי, את נולדת בשנת?
1940
-1940, איפה?
בתטואן, מרוקו-ספרדי. -בתטואן מרוקו
הספרדית, מה זה בעצם מרוקו הספרדית?
כשפרנקו שלט באזור
שלנו -כן -במלחמה
הוא כבש את כל האזור
וחיינו רק תחת שלטון ספרדי.
כן -למדנו בבית ספר אליאנס

בית ספר יהודי, אבל
בספרדית וצרפתית.
למדתם בשתי שפות - ספרדית וצרפתית?
-כן.
מרוקאית ידעתם?
ידעתי רק משמיעה, לא, אני ידעתי
יותר טוב כשלמדתי פה בארץ.
ותגידי איזו שפה
דיברו בבית, ההורים?
ספרדית. -ספרדית. -רק ספרדית, אני
יודעת צרפתית ועברית וספרדית וערבית.
ארבע שפות בעל-פה ולכתוב שלוש.

כן שזה ב-? -עברית,
ספרדית וצרפתית.
אוקיי, -לכתוב ולקרוא.
באיזה שם נולדת?
אניטה. -אניטה. -חנה זה שם עברי
אבל היות וגרנו רק עם ספרדים וזה, אז
לא היה נשמע חנה, -כן. -אז אניטה.
אניטה -אניטה זה שם יותר יפה, זה שם חיבה.
-ושם משפחה?
ישראל, אז, כשהייתי
ילדה, ישראל.
וזה עשה לכם בעיות השם? -בכלל לא. -לא.
-אנחנו חיינו מאוד טוב עם הערבים.

עם השכנים? -ערבים
ונוצרים וספרדים
בכלל חיינו מאוד מאוד מאוד טוב, כן.
-כולם ביחד.
ורק כשפרנקו החזיר את
כל האזור שהוא כבש
אז הם בנו צבא משלהם וזה
ואנחנו עשרה ילדים, עשרה אחים.
תשעה בנים ואני בת יחידה
ואז לא רצינו להישאר ולשרת
שמה, אני אמנם התחתנתי שמה והבאתי את הבן
שלי הבכור לכאן, הוא היה בן חצי שנה
ובשנת 62' באתי,

אבל האחים שלי, גם
באו כולם לישראל פה
ולבנות ולהיבנות פה.
אני הייתי הבכורה
ואני הבכורה -ועדיין.
אבא שלי הוא היה צבעי, היה לו
חנות של כל מיני חומרים של
צבע וזה ופיגומים, פיגומים כאלה,
היו לו פועלים, היה שולח אותם
לעשות עבודות, כן. -כן. -ואמא הייתה עובדת?
-לא, אימא לא, עם עשרה ילדים לא יכלה לעבוד.
אימא הייתה עקרת בית.
-גידלה עשרה ילדים.

נכון. -מה זה אומר? מה, איך מתנהלים החיים
של? -מאוד יפה, אצלנו הבעלים עזרו כל החיים.
עזרו. -כן, גם לי היה
בעל, זכרונו לברכה, מלאך.
כן. -הוא עזר לי לגדל שבעה ילדים, לא הרגשתי
כשגידלתי אותם, היה ממש עוזר לי בהכול.
בבית, בקניות, קניות הוא עשה כל החיים
שלו, הוא עזר לי לגדל אותם, היה קם
באמצע הלילה, פעם
אני פעם הוא, אין.
עכשיו אימא, את אומרת, היא גידלה
עשרה ילדים, את בטח היית

עזרת לה, כילדה בכורה? -בוודאי,
אני לא הייתה לי ברירה.
אני לא ראיתי ילדות, אימא שלי כל הזמן
הייתה בהריון אז היא הרגישה לא טוב.
היא ילדה, אחרי הלידה הייתי באה מבית
הספר וכל הזמן הייתי מטפלת באחים
שלי. גידלתי את כולם.
-מה היה הטיפול שלך?
לעזור לה, לקלח אותם,
לתת להם לאכול,
להדיח את הכלים, לעזור לה בבית,
הבית שלה עם הילדים, לא קל.
כן. -כן. -וגרתם בשכונה יהודית?
-בטח, ברובע יהודי.
היו 16 בתי כנסת,

פעם היה מקום קדוש, היו הרבה
אנשים, הרבה יהודים, באו ללמוד
מאוד, וגם כן
היה ירושלים הקטנה, שמה הייתה יהדות
אמיתית לא כמו פה, ראינו מי זה
יהודי וממש טוב. -מה
זה ירושלים הקטנה?
שכיבדנו את כל הדת ואת
כל החגים ואת הכל, באמת.
היהודים היו אז הולכים לבית הכנסת כל יום,
לוקחים את הבנים לבית הכנסת. -כולם היו דתיים?

לא. גם החילונים היו הולכים לבית הכנסת.
-והיו והבנות גם היו הולכות לבית הכנסת?
בחגים, בחגים היו, כן, כן, מי שרצתה
ללכת, לא כולם, לא היו מחייבים אותן.
את היית הולכת? -לא,
אני הלכתי לבית הכנסת רק בכיפור, הייתי יחד
עם כל החברות שלי הבנות וזה אבל ככה לא.
ככה לא. -אבל אבא שלי
והאחים שלי כולם הלכו.
כן. -החגים, הם היו מכבדים
את החגים, כל הזמן הולכים

ואת עוברת בבתים ושומעת ומרגישה
חג אמיתי, שבת - בשבת סוגרים הכל.
ממש יפה, ממש יפה, ממש סגור הכל,
ממש שקט, -ברובע היהודי? -כן.
כולם הולכים לבית הכנסת.
יש מישהו שקורא שיבואו, שזו
השעה, הזמן ללכת למנחה,
אז הוא קורא להם ואז מתחילים. -אז הוא קורא
ברחוב, כאילו? שיבואו לתפילה? -כן, כמו שעושים
גם בסליחות אותו הדבר, באמצע
הלילה היה קם ומעיר את האנשים

בקריאה. זהו, ככה 'המנחה!'
אז כולם הולכים כבר לבית הכנסת.
כמו שכאן יש, כאן
יש לנו אזעקה של
של שבת. -כן כן, חצי שעה
לפני, כדי שנדליק נרות
ושמה הוא היה עובר, היה מן
שמש כזה שמסתובב, מאוד יפה.
-וואו.
איך נראית השבת? -והיה
הר, שמשמה היה
היה יוצא, היו, איך קוראים לזה?

מעין פגזים כאלה גדולים

שכל הארץ, כל תטואן הייתה

שומעת את זה, שזו כבר שבת.

אוקיי ואת אומרת שהיחסים ביניכם היו טובים?

-מאוד, איך

אנחנו גרנו אפילו ברובע,

ערבים לא אבל נוצרים כן.

בגלל שהם באו למרוקו,

הם באו מכל מיני

מקומות מספרד כשפרנקו כבש

את זה, אז אנשים אצל הצבא

כן -אז הם, כל אחד השכירו דירה באזורים שלנו.

-זה היה נחשב רובע טוב?

בטח, תראי, הרובע תמיד

הוא של יהודים רק.

אבל היה לנו שמה
מאפייה, היו חנויות
אבל היו חנויות שגם ערבים
היו וגם נוצרים היו
איזה חנויות? -הסתדרנו, של הכל.
לכולם היה הליכה, לנו היה שוק
גדול, היו חנויות היה בעיר הכל,
אבל כל מה שרצינו היה
גם כן ברובע, כן.
כשיצאתם מהרובע היהודי הרגשתם שונה?
הרגשתם יהודים? -לא לא, בחיים לא
הרגשנו שונים, מה
פתאום, תמיד הלכנו
התגאינו בהיותנו יהודים, אין דבר כזה.
-כן.

לא פחדנו ולא דאגנו ולא
כלום, תמיד יצאנו ממש
ואז הלכת לאליאנס, באיזה גיל התחלת ללמוד שם?
-בגיל 5 כבר מתחילים ללמוד, כן -כן -מגיל
וגם האחים הלכו לאליאנס?
-כולם, חלק הלכו לאורט.
אחרי זה למדתי שנה רק
באוניברסיטה, למדתי
רק שנה אחת של
אחיות, לא יכולתי להרשות
לעצמי להמשיך לשלם.
היה לי משפחה גדולה

ופירות ועוגות ומכל טוב הביאו
ושמו לנו בשולחנות ואמרו שיש
לנו מדינה, בטח היה לנו.
חגגנו מאוד יפה.
בבית כל אחד, הרימו כוסית בטח
הרימו כוסית, שמחנו.
אבל אחר כך, עם הזמן
מהר מאוד התאוששנו
וראינו שזה לא זה,
כשכבר -כשפרנקו עזב?
כן כן, פרנקו כבר החזיר את הכל.
לא יכולנו להישאר שמה.

 מנהגים, אני לא לקחתי הרבה מנהגים, היה לנו
דברים טובים, מנהגים של חתונות יפות של, -מה?
חתונות של הרבה ימים,
הרבה זמן לחתונה, עושים
תהלוכה של, תערוכה של
של נדוניה ועושים את
ערב של החינה, -כן -מאוד יפה,
הולכים למקווה כל החברות
באות לבית, עושים
שבת של רווקות.

 כשבאות כל הבנות, רק בנות. -רק בנות.
-הן עושות ממש, מאוד יפה כל הבנות
ואז הם רואים את
הנדוניה ועושים.
הכל מביאים, כל מה
שצריך להביא מביאים,
מצעים, מפות וכלים
וכל מה שיש בבית.
כל הבית. -כן, כל מה שיש
בבית ומי קונה לכלה?
ההורים של החתן? -לא לא, ההורים של הכלה
קונים את הכל, את הנדוניה הכלה מביאה
והחתן הוא קונה את הרהיטים ואת
כל מה שצריך בשביל
למלא את הבית, כן.

מאוד יפה ואחר כך היו הברכות.
נשארים בבית ועושים
שבע ברכות כל ערב ותפילות
ושירים וחגיגה, באים כל מני
ואחר כך, יש לנו
חברה, יש לנו כמו מועדון של
אנשים מיוחדים שהולכים
גם שנועד לאבל וגם
לשמחות, אז הם
כמו חברת קדישא. -כן. -אז
הם הולכים לכל מקום,

ועושים שמח והם מעבירים את הכלה
עם שירה ועם הכל, מאוד יפה, כן.
אותו דבר כשהולכים
לשמור על מישהו שחולה
ועומד למות, אז הם לא נותנים
לו להישאר לבד, נשארים על ידו
ואותו דבר, להבדיל, הם באים
ליולדת, לחתונה קודם כל
וליולדת עושים לה את
ארבעים יום שמעבירים חרס
בזה, בחדר.

זה בשביל, יעני, לסלק
רוחות רעות? -דברים רעים, כן. -מה, איך
זה, תסבירי איך זה עובד. -הם לוקחים חרב
חרב, מעבירים בכל החדר ויש
ניירות כאלה יפים, עם ברכות,
עם יד כזו של בלי עין הרע -חמסה?
-כן.
ואז ארבעים יום
לא יוצאים מהחדר.
כאן אחרי יומיים כבר אחרי ארבע
שעות כבר מסתובבים עם התינוק.
במימונה היינו עושים כל מיני,
פודינג כל מיני פלאן, גבינות

חמאה, דג יפה כזה,
שמים פולים, שמים קמח עם
ביצים, שמים, מאוד יפה,
המימונה שם, פה אני
לא כל כך עושה
בגלל שכבר הצעירים לא, לא
באים, גם כל אחד הולך לדרכו.
אבל בתטואן היה מאוד יפה.
כולם, כל השכונה באה ואחד
עובר לבית של השני ומתכבד.
כל אחד לוקח, נוגע

ריבות -קצת פלאן, קצת פודינג -כן,
ריבות כל הריבות שבעולם היינו עושים
ושמים על השולחן ופודינג.
של, עשיתי של
אשכוליות, של פומלות
אני עושה של תפוחים
ריבת תפוחים? -ממש ריבות.
לא ריבה מרוסקת, אלא חתיכות, כן.
-כן, כן. -כן.
אז אימא שלי הייתה עושה את הכל ועוגיות והכל
ושמים על השולחן, ממלאים שולחן מאוד יפה.
כן, -באים כל השכנים,
כל הצעירים.

תראי אני הכי הרבה, עד היום, אני אוהבת את
חנוכה. -חנוכה? -שזה החג הכי חופשי שיכולים
אין טקסים, אין כלום, אז יכולים
לחגוג כל יום, כל אחד יכול לבוא
בכל שעה, בכל רגע,
זה מאוד נחמד.
בחנוכה אצלכם בתטואן -אותו
דבר, אותו דבר, אותו דבר.
אותו דבר, אימא שלי הייתה עושה
ספינג' -כן -סופגניות כאלה וזה,
ובאות הדודות, באים, אנחנו
הולכים אליהם, הם באים
מאוד יפה, גם פה, גם פה אותו הדבר,
זה אני אוהבת, אני עבדתי בגן

אז היה לי את החופשות יחד
עם הילדים אז מאוד שמחתי,
זה היה מתאים לי יופי.
את היית בתנועת נוער?
שמה לא, -לא, היו אבל תנועות
נוער יהודיות? -לא. -לא.
אליאנס כאילו, זה היה -כן, אליאנס כן.
-כן ואיך הכרת את בעלך?
זה היה בשכונה, גרנו ביחד. -בשכונה.
-בת 20 כשהתחתנתי, כן,
כן ובעלך בן כמה הוא היה?
-22, -22. -כן.
ולמה החלטתם לעלות לישראל?

זהו, בגלל שלא רצינו שהילדים
שלנו ישרתו את הערבים.
יש לנו מדינה, אז
אמרנו לא, לא מתאים.
כן, רצינו להיות במדינה שלנו וגם התחילו להתחלף
כל המקומות עבודה, גם אני וגם בעלי וזה,
לקחו אותם הערבים, אני
עבדתי בממשלה, אני עבדתי
במשרד שסוללים כבישים,
הייתי עושה את המפות
ביד, מציירת ומתרגמת וזה
אז לא, הם לקחו ערביות.
בטח, כבר הכל עבר אליהם.

כן, -המשטרה עברה אליהם,
הכול הכול הכול. -הרגשתם
אפליה או שהרגשתם פחות בטוח? -לא לא,
לא הספקנו להרגיש כי אנחנו באנו מהר.
ב-59' זה היה, ב-62' כבר באנו.
זאת אומרת, היה זמן להתארגן, להרגיש, לדעת
שלא כדאי לנו ולא מתאים. -מי עזר לכם לעלות?
זאת אומרת, מישהו -הסוכנות היהודית,
היו מסתובבים בכל העולם, כן.
היו מסתובבים, מה, בתטואן ושואלים מי רוצה
לבוא לישראל? -כן כן, הולכים לבתים של היהודים
ומציעים להם וכן, אני
יכולתי לעבור בקלות בגלל

שאני עבדתי עם הממשלה
אז היה לי דרכון.
אז עברתי כל פעם, היו לי
חברות שגם כן, ספרדיות,
נוצריות, שכבר הם החזירו
את זה, אז הן גם כן עברו,
עברו לסאוטה, עברו לכל מיני,
לספרד ממש, -כן -לא רצו להישאר.
אז הייתי מעבירה את הדברים
אליהן, לבתים שלהן, עד
שאספתי את כל הנדוניה שלי,
את הכל, שמרתי כדי שאני אוכל
להביא את זה לכאן. -הבנתי.

ואז אבא שלי הוא
הלך לשם, הוא נשא
נשא ארגזים וסידר אותם
ושלחנו באונייה. -שלחתם, מה איזה דברים
היו לכם הכי חשובים? -הכל הכול הכול
הכל שלחתי, כל מה
שהיה לי שלחתי.
הבית היה שלכם? -לא. -לא.
לא, -זאת אומרת לא הייתם צריכים למכור
את הבית או? -לא לא לא, אבא שלי
כן היה לו, החנות כן הייתה שלו, הוא מכר
אותה ככה בגרושים, לא היה אכפת לו.
כי הוא רצה לבוא,
אחרי חודש שבאתי
האחים שלי באו
לפניי, שלושה אחים
ואחר כך אני באתי

ואבא שלי תכף ומיד, חודש אחריי.
חמי וההורים שלי באו
שניהם בדיוק חודש.
אני באתי ב-8 במרץ והם
באו ב-10 באפריל.
אז איך עליתם בעצם? מתטואן לאן לקחו אתכם?
-מתטואן לסאוטה
כן -ומסאוטה באונייה לגיברלטר
ומגיברלטר לצרפת
ומצרפת במטוס לישראל.

היינו מה-8 לחודש כשיצאנו עד ה-22
סך-הכל עם כל העצירות, לא הרבה.
אוקיי, עם התינוק? -כן. -בן כמה הוא היה?
-הוא היה בן חצי שנה.
פיצי, אז הוא לא זוכר יותר משהו.
-לא לא.
הוא ישראלי לכל דבר.
עכשיו, אתם הגעתם לישראל, לאיפה?
-מעכשיו לכאן, למעברות.
ישר לכאן? -כן. -אתם ידעתם
לאן אתם הולכים? -לא
ולא רצינו לדעת, לא ביקשנו כלום. -לא
ביקשתם משהו, זאת אומרת שאלתם, -לא לא,

איפה שייקחו אותנו אנחנו
נתיישב -שם נהיה וברוך
השם כל כך טוב לנו
מהיום הראשון קיבלתי את זה
מאוד יפה, -כן, -עם כל הקשיים.
תראי לא היה, קודם כל
היינו בצריפים של אזבסט,
כן, -לא היה חשמל, לא היה מים,
לא היה כבישים, לא היה כלום.
אז ולא היו חנויות כמו שצריך,
הייתה לנו צרכנייה אחת.
היינו צריכים לנסוע
כל שבוע לבאר שבע,
לקחת מים עם דליים כל בוקר ממקום מסוים בשביל
להביא אותם לבית, לחמם בפתיליה, לא היה
אבל ברוך השם הסתדרתי מאוד יפה.

אני באתי ביום חמישי, ביום
ראשון יצאתי לחפש עבודה
ומצאתי, התחלתי להחליף, כן,
אז היו משלמים 8 לירות
ליום, אמרתי אני אתן לכם 3
לירות, תיקחו לי את הילד
בגן גם כן ו-5 לירות רק
לגן והסכימו, הרכזת, -כן,
ועבדתי 5 שנים בתור
מחליפה ואחר-כך
קבועה? -קבועה, כן, 30
שנה עבדתי בגן ברוך השם.

בעלי עבד בסיבי דימונה, כן גם כן, הוא,
אנחנו באנו, הלכנו ללשכה ביום ראשון,
ביום שני הוא התחיל
לעבוד בסיבי דימונה.
ב-? -בסיבי דימונה, זה סיבים של
שעושים בדים וכל זה.
בנינו כאן קיוסק
והוא עבד בקיוסק והוא נפטר
צעיר מאוד, הוא עוד לא היה 61.
7 שנים סבל.
שאף אחד לא יסבול מה
שהוא סבל, הוא היה
ממש מלך.

הבעל הכי טוב, היה אבא וחבר ויועץ
והכל, כל מה שטוב בעולם היה בו.
מה לעשות, תודה לאל השאיר
לי ילדים טובים, ברכה.
אני עבדתי והרווחתי בכבוד את הכסף שלי,
כל עוד כשהייתי צעירה, הייתי ילדה, בת 22
והייתי בריאה וחזקה
אז למה אני? שנינו עבדנו
והרווחנו את הכסף שלנו בכבוד.
תודה לאל, הסתדרנו מאוד יפה ואם לא היה
מספיק לי, הייתי הולכת לבדים ועובדת

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדולס

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדולס

בבדים, מנקה פה, מסדרת שם,
תופרת כאן, מגהצת שמה
והייתי מוסיפה להכנסות שלנו
בשביל שיהיה לנו גם להוצאות.
כן. -וזהו וברוך השם הסתדרנו
יפה, אחרי שנה, עברנו לשיכון.
לשיכון שבנו? -כן. -כן.
שיכון קטן, בית קטן, של
48 מטר, ילדתי במעברה ילדה,
לקחתי שתיים לבית הזה,
וכל פעם שילדתי נתנו
לי בית יותר גדול

ולאט לאט -ולאט לאט עד
שקיבלתי את הבית הכי גדול,
אז אח שלי אומר לי:
'אניטה, אל תלדי יותר
אין בתים גדולים'.
אחים שלך גם עלו לגור פה באזור? -כן, בטח,
כולם היו כאן, מכאן הם יצאו ברוך השם,
מהנדסים וחשמלאים וכל
המקצועות שבעולם, תודה לאל.
הם היו בצבא קבע,
הם היו במשטרה.
הפתיע אותי שפה לא שמרו
על היהדות כמו שאצלנו.
זה באמת הפתיע ועיצבן אותי.
בירוחם היה כמו בכל
מקום בארץ, לא,

ירוחם היה מקום קטן,
היו מעט אנשים, אבל
אני ראיתי אנשים שמעשנים בשבת,
מתתי מפחד, אמרתי מה זה?
תראי, אני לא דתייה, -כן -אבל אני שומרת
על הרבה דברים -על מסורת -על כשרות ועל
בוודאי. -מה, איזה ערכים הכי חשוב היה לך
להעביר באמת לילדים, לנכדים? -כל דבר,
כל דבר, לשמור על הכל.
על טהרה ועל
כשרות והחגים
ועל כל דבר ולכבד את ההורים

ומה שצריך להיות, לא, לא צריך,
ברוך השם מהכול קיבלתי,
תודה לאלוהים.
כולם למדו, כולם בסדר, כולם
עובדים יפה, ברוך השם.
כן. -הבן שלי הוא היה
שוטר והוא השתחרר
מהשירות והוא עכשיו
מרצה באוניברסיטאות,
ויש לי ילדה קוסמטיקאית ויש לי
ילדה שהיא אחראית כאן באקרשטיין
ויש לי עוד שתיים,
מנהלות חשבונות,
מסוג שלישי, סוג 3, ברוך
השם, הבן שלי הוא האחראי על

הוא מנהל של מקום של
פועלים, הוא המנהל שלהם.
כולם בסדר, ברוך השם, תודה
לאל, שיהיו רק בריאים. -כן.
את אומרת, איתם ככה
הסתדרנו -יש לי אחת
דתייה שהיא מורה והיא גם
כן עושה, מכינה כלות.
והיום נגיד, את, מימונה אמרת
כבר פחות נהנית מזה. -לא אני, קודם כל אני
לא בבית, אני הולכת בחגים אצל הילדים שלי.
כן, -זה דבר ראשון,
וגם הם לא עושים, כי הם לא

לא באים, אנשים לא באים, אני עושה להם
באותו הערב של המימונה אני עושה להם
סופגניות ודברים כאלה, כן, אבל לא,
לא הולכים עורכים את השולחנות של אז
ולא באים, אנשים כבר לא באים.
-כבר לא אותו הדבר. -לא, לא.
הם עושים כל מה שאני עושה הם עושים,
ככה שזה נהפך למנהגים אבל לא.
אנחנו בחגים, בראש השנה, פסח,
וחנוכה אני בבית והם באים,
כולם באים, הם באים
חלק לעבור חגים
איתנו, חלק לבקר.
המזל של המכוערת -
היפה, היא מקנאה בה.

'המזל של המכוערת -
היפה, היא מקנאה בה'.
היא הייתה רוצה.
אוקיי. -כאילו שמישהי
אחת יפה, שאין לה מזל,
שאין לה מזל -וההיא שהיא מכוערת,
שיש לה מזל, בעלה טוב והכל טוב.
אז איפה -אז היפה, היא מקנאה בה,
היא הייתה רוצה שיהיה לה גם.
אומרים, אם בן אדם מבוגר:
'תעזבי את ביתך, תבואי אליי,
תראי את היום השחור'.

למבוגרים לא מציעים אף פעם לעזוב
את הבתים שלהם, במיוחד לא היום.
כן. -אז היו הולכים לבנים, במיוחד
אצלנו בתטואן היו הולכים לבנים, לבנות
היום כבר אין דבר כזה, אימא
שלי הייתה כאן עשר שנים.
היא הייתה אצלכם -בטח.
אבל אני לא הייתי רוצה
ללכת לילדים שלי.
תבואי אליי ואת תראי
את היום השחור.
'תבואי אליי ואת תראי
את היום השחור'.
למה? הבת

החתן, הוא לא הבן שלך
והכלה היא לא הבת שלך,
נכון -אז רק מילה מיותרת שתוציא
הם נדלקים שניהם ואז את אשמה.
ובן אדם מבוגר רגיש לכל דבר, הוא לא
רוצה לשמוע מילים מיותרות ולא רוצה,
כן -וכל כך טוב לי, שמה אני צריכה ללכת
לאף אחד? אני ברוך השם, עבדתי, יש לי את
הפנסיה שלי, יש לי ביטוח לאומי,
תודה לאל, אני עוזרת להם, במקום.
אני מבקשת רק מאלוהים
שלא ייתן לי מיטה

ארוכה, שהם יצטרכו לטפל בי ולתת לי את האוכל
עד ליד, שאני אוכל לקום בבוקר, להתקלח
להתלבש, לעשות את הכוס קפה שלי,
מיליון פעמים תודה לאלוהים.
תגידי, אניטה, לסיום ככה איזה
מסר חשוב לך להעביר למי
ששומע את הריאיון הזה?
שישמחו עם מה שיש להם, שיגידו תודה
לאל ושיאהבו אחד את השני, שתהיה
פה במדינה שלנו אהבת חינם.
שזה הדבר הכי חשוב שיש בעולם.
אם אחד אוהב את השני וסולח

ומוותר, אז יהיה לנו
הרבה יותר טוב,
במיוחד הצעירים שישמעו את זה,
אם זה מגיע למשרד החינוך,
שהצעירים ישמעו את זה,
שאין כמו לכבד את ההורים
ולשמור עליהם ולראות אותם ולבקר
אותם, שזה מה שהם צריכים.
כי ברוך השם, מי שעבד, יש
לו את החיים שלו מסודרים.
שהם יתייחסו אליהם כבני אדם, לא כמבוגרים
כי הצעירים חושבים שהם יודעים את הכל
וזה לא נכון, אנחנו יש לנו את הניסיון,
את האוניברסיטה של החיים, יודעים

הרבה יותר ויכולים להציע להם,

הם לא 'אהה זה לא הזמנים שלך,

זה לא מה שהיה פעם'

וזה נורא כואב.

תודה רבה אניטה.

תודה לכם, תהיו בריאים ותצליחו.

אניטה אנקב
שלומית גולדין הלוי
תטואן
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: