מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

חביבה שהרבני זה שמי מהוריי.

והיום אני חביבה לוי.

נולדתי בשנת 1940, אוקטובר.

שני הורים ואח יותר גדול בשנתיים.

הוריי מקסימים.

00:01:00

נולדתי בתוך אהבה מאוד גדולה של אימא.

ולאחר מכן נולדו לנו עוד אחים ואחיות.

את ילדותי עשיתי

בעיראק מאוד בכיף.

אני ביקרתי המון מקומות

למרות גילי הצעיר.

הסתובבתי המון בתוך בגדד.

למדתי בבית ספר יהודי,

מנשה סלאח. של היהודים, לבנות.

00:01:30

למדתי את כיתה ב, ולאחר מכן...

נאלצנו לעלות ארצה.

בסך הכל, המקומות מאוד מזכירים

לי, מאוד מאוד, חוויות נהדרות.

ב 1951, במרץ, עלינו ארצה.

בגדד מאוד יפה.

באיזה גיל עלית לארץ?

-עשר.

00:02:00

בגדד מאוד יפה, יש רחובות,

את כל הריחות, את כל הטעמים,

את כל המקומות... את עצי הדקל.

המאכלים היו מקסימים.

של הטבע, התמרים, כל הסוגים שלהם.

הזיכרון הזה הוא מאוד מאוד מתוק לי.

כי הדבר הכי כיף כשאתה

אוכל את הפירות של המקום.

00:02:30

עד היום, יש לי את הטעם.

ואת המראה.

כל החגים העיראקיים, זאת

אומרת החגים היהודיים.

סוכות, ראש השנה,

ראש השנה חגגו אצלנו יומיים.

ביומיים האלה, כל יום הוא

כאילו היום הראשון של החג.

לאימא שלי קראו חטונד.

ולאבי קראו יעקב.

00:03:00

קובי, קאבי יותר נכון.

למרות... הוא היה שחום אבל

היה גבר נאה, מאוד נאה.

ואמי הייתה...

עקרת בית.

מקסימה, גידלה ילדים.

אבי, עסק בכל מיני עבודות

אבל העבודה העיקרית...

היו ממלאים סיגריות,

וסוגרים אותן ומכניסים אותן.

זה לא כמו פה, מכניסים לקופסאות.

00:03:30

לוקחים סיגריה סיגריה

ממלאים אותה בטבק וסוגרים.

זו הייתה עבודה...

ולבחון כל סיגריה

וסיגריה איך היא...

איך הטעם שלה... איך הטבק שלה.

הוא היה מומחה בזה.

ואמא הייתה עקרת בית.

00:04:00

מקסימה. בשבילי.

ובאיזה גיל הם התחתנו?

- בני 25.

בשביל אימא זה מאוד מבוגר כי

אבא שלה לא הסכים לחתן אותה.

הוא אמר "עוד מוקדם" כי הלך לו הילד,

אז הוא רצה להחזיק את שתי הבנות שלו

אצלו.

בגיל 25 רק הם התחתנו.

איפה הם הכירו?

00:04:30

אצל חברים, כאילו, בין חברים.

חברים הכירו ביניהם.

והם התחתנו בבגדד?

- כן, ברור. התחתנו בבגדד.

את היית עם אח אחד?

כשנולדתי הוא היה יותר גדול

ממני בשנה ועשרה חודשים,

כשהייתי בגיל... בשנת 41',

00:05:00

יוני 41', היה הפרהוד,

כשהיו מהומות.

אני יכולה לספר לך מסיפורים

שאימא שלי תמיד דאגה לספר.

הם שמעו שיש מהומות, התחילו

לרוץ כולם לחפש מחבואים.

הוריי, לקחו כל אחד אחד

ועברו מבית לבית דרך חומות.

00:05:30

יש לכל אחד חומה, ועברו.

והם הסתתרו באחד...

כאילו שיש ליונים כזה...

אז הם התחבאו עד...

עד הפסקת המהומות.

אימא סיפרה ששכנים שלהם,

חברים שלהם נרצחו.

סיפרה לי את הסיפור שאני לא אשכח תמיד.

הייתה להם חברה,

00:06:00

שהייתה בהריון. היו להם חברים

מאוד טובים, ערבים מוסלמים.

והאישה בגלל הלחץ כנראה

הייתה צריכה ללדת.

אז קראו כמובן לשכנים הערבים,

לחברים הכי טובים.

שישמרו והוא הולך לקרוא למיילדת.

אז כשהוא חזר לצערו הרב,

לא האישה ולא הילד...

00:06:30

הם ניצלו את הרגע הזה והם

רצחו את הילד ואת האימא.

וואו.

-כן.

זה דבר שהוא כל כך חזק לי בזיכרון.

אני יודעת שזה נמצא גם בזה של הפרהוד.

היה לאבא שלי חבר ערבי. עד

לרגע שיצאנו, חבר נהדר.

פשוט חבר נהדר. כך הם היו.

00:07:00

אבל כשיש להם... כשיש את

המהומות, זה פוטר אותם מעונש.

אצל המוסלמים.

הוא יכול להרוג, לא יקבל עונש.

זה מהומות.

אז הם רצחו. רצחו המון יהודים.

למה? הם הרי היו חברים שלהם והם רצחו אותם.

-כן.

הוא חזר, כבר לא היו

לו לא אישה ולא ילד.

00:07:30

אין לי זיכרונות. אבל בסך הכל את

הנעורים שלי אני מאוד אהבתי.

זאת אומרת יש לי חוויות טובות.

כן, היינו לא בבית אחד, היינו בכמה בתים כי

שם לא כל כך קונים בתים... שוכרים דירות.

וכן, בכל מקום אני זוכרת

איפה גרתי, באיזה מקום,

מי היה בסביבה.

00:08:00

תראי, בגיל כזה עוד אין לי הרבה

חברים, זה משפחה, זה בנות הדודה,

בני הדודים, אלה הם חברים אבל...

בתי הספר, כל אחד

שמר את הילדים שלו.

לא כמו פה, יורדים

למטה ונפגשים בגינה.

אבל היינו עם המשפחה ביחד.

עם המשפחה עם האחים.

באיזה שפה דיברתם בבית?

בערבית עיראקית.

00:08:30

יש ערבית עיראקית ויש ערבית של המוסלמים.

היא שונה.

בית הספר? נחמד.

כיתה גדולה, יש המון תלמידים.

תלמידות יותר נכון.

וחם, כמובן, עיראק חמה.

היו שמים...

עיתונים כזה...

ומנדנדים בשביל לעשות רוח.

00:09:00

זה מין בד כזה ששמים ואחד עומד כאן

ואחד עומד כאן ועושים את הרוח.

זה דבר שנשאר לי בראש מאז.

היה לנו מורה לעברית.

הוא לימד גם עברית אז למדתי כמה מילים, דג...

או דברים כאלה...

כמה מילים בעברית.

00:09:30

לא הרבה למדתי כי

היינו צריכים לעזוב.

התחילו המהומות והתחילו

ההעלמות הכספים והבתים בעיראק

בשנת... בתחילת 51'.

ואני לא רוצה.

הייתה לכם קהילה יהודית שם?

-ברור.

תמיד. יש שם בתי כנסת.

00:10:00

מאוד גדולים. עד היום יש בתי כנסת

שסדאם חוסיין מאוד שמר עליהם.

שימרו את המקום... וכן היו.

הולכים לבתי כנסת...

אימא שלי בישלה עיראקי, סבתא

שלי בישלה עיראקי, כולנו.

מה היא הייתה מבשלת? יש לך זיכרון?

00:10:30

את הקובות, את האורז, עוף...

קוראים לזה פלאו בג'יג'.

קובה סלק...

קובה במיה...

טבית, מחשה...

אלה היו מאכלים עיראקיים...

שבישלו ואכלנו.

-למדת לבשל?

מאמא. אבל אני

התחתנתי מאוד צעירה.

00:11:00

עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר.

התחתנת בישראל.

- ברור בישראל. כי עליתי בגיל 10.

כי בגיל 10 עליתי לארץ.

ובבית שמרו... שבת שמרתם?

אימא שלי ידעה לשמור.

אימא שלי הייתה מאוד שומרת ואבא

מאוד הקשיב והוא שמר למרות שהוא...

הוא לא כל כך... כן הוא מאוד

כיבד את המקום הזה שלה.

00:11:30

לא עישן, הוא היה מעשן מאוד.

ובשבת הוא לא עישן בגללה.

אנחנו למעשה היינו

צריכים להגיע לפני.

בגלל הלאמת...

הרכוש, לא שלנו, של אנשים.

וגם הוציאו...

מניעה מהארץ ליהודים מאיזושהי סיבה.

00:12:00

אנחנו היינו צריכים לצאת עם

עשרת אלפים איש שכבר יצאו,

יצאנו ב 15.

זאת אומרת, לקח קצת זמן העיכוב הזה.

יהודים צריכים לבוא למקום שלהם.

זה, את יודעת, זה אחד מושך את השני.

זה מפה לאוזן. פתחו שם חמ"ל.

00:12:30

תעודת זהות? - אין לנו,

הם לקחו לנו אותם.

אין לנו רשות לצאת, אין

לנו תעודת זהות עיראקית.

שללו לנו את האזרחות.

כן, ואז יצאנו...

מעיראק.

נתנו שמות ואז יצאנו מהר מהר מהר.

וכשהיה מגיע אלינו היינו כבר שמונה איש.

זאת אומרת שישה ילדים והורים.

00:13:00

מה שהיה מגיע לנו

לקחת איתנו, מזוודה,

שהיא בגודל של מטר או

מטר ועשרה כזה, מברזל.

והיא צריכה להיות בסה"כ 40 קילו.

ואנחנו שמונה איש.

המזוודה עצמה שקלה 20 קילו.

00:13:30

וזהו אז לקחנו כל מה שיכלנו.

אותי הלבישו שלוש ארבע שכבות.

כדי שיהיה עוד משהו ללבוש ועוד משהו.

הגענו לשדה התעופה. כמובן

בדיקות בדיקות בדיקות... הכל.

שלא הברחת כסף, לא הברחת זהב...

אז כשעלינו למטוס...

00:14:00

זה זכור לי יפה.

עלינו למטוס,

באו הפקחים שלהם לספור

את האנשים שנמצאים.

סופרים סופרים... חסר להם אחד.

עוד פעם סופרים. חסר להם אחד.

כמה פעמים.

עד שבפעם האחרונה,

ראו מישהי מחזיקה את הילד ככה.

אז לא ראו.

אז הם נתנו לה צ'פחה כזאת.

00:14:30

שבגללה התעכב המטוס

לאיזה חצי שעה יותר.

כי המספר לא תאם להם. ככה הם היו.

אבל בסך הכל, אין לי משהו שאני יכולה להגיד.

אבל לחזור אני לא אחזור.

לא לעיראק, לא מצרים, למקומות האלה...

קודם כל הגענו לארץ.

הגענו ללוד.

זו החוויה הכי יפה שלי.

00:15:00

הגענו ללוד, היה מאוחר, חושך.

שמו לנו את המזוודה

וישבנו על המזוודה.

כיבדו אותנו עם פרוסת לחם

ותה עם ספל מאמייל.

כזה את יודעת, הספל

הזה עם הנקודות.

אני לקחתי את הביס

הזה, אני לא אשכח.

כאילו אני קיבלתי

קוויאר, אני יודעת...

00:15:30

בשבילי היה כאילו אני

הגעתי למקום שחלמתי עליו.

זה היה בשבילי חוויה בלתי רגילה.

הנה המקום שלי.

הייתה לי חוויה שאי אפשר לתאר. יש הרבה

אנשים שהרגישו את זה אבל אני ילדה בת 10.

הייתה לי חוויה מהממת.

משהו. ומשם לקחו

אותנו לשער עלייה.

00:16:00

שער עלייה, זה גם כן אטרקציה.

שער עלייה לקחו, שמו שם

אוהלים מאוד ארוכים.

עשרה מטר, משהו כזה.

פה יש לי תשעה.

נכנסו לשם שתי משפחות.

המשפחה של דוד שלי הם מעל

 ארבע עשר איש ואנחנו שמונה איש.

היה עוד מקום.

היינו שם איזה שבוע ימים.

00:16:30

שבוע עד עשרה, לא יותר.

שבוע ימים.

וכשהגענו, אז מחפשים אחד את השני.

אבא שלי מחפש עם אח שלי הקטן

את אימא. אימא מחפשת אוהל.

וכל אחד מחפש את השני. עד

שנפגשנו בסוף כולנו באותו אוהל.

זו גם חוויה בפני עצמה. היה כיף.

אחר כך נפגשנו עם המשפחה.

00:17:00

ולאחר מכן, אחרי שבוע

עשרה ימים אני לא זוכרת...

שלחו אותנו לאגרובנק של חדרה.

למעברה.

שם הגענו לאוהלים.

אני לא יודעת... בשבילי זה היה...

מה זה אוהל? זה בית.

אני במקום בטוח...

לא הרגשתי שאני לא בטוחה

בעיראק, אבל פה כאילו,

00:17:30

אני חופשיה.

כיף לי.

משהו שיש לי בטחון במקום.

למרות האוהל, והאוהל עף.

ונשארנו שוחים... בשנת

52' היה גשם מאוד חזק.

עפו האוהלים ונשארנו שוחים...

אנחנו עוד שמרו אותנו ההורים, במקומות

אחרים לקחו את הילדים בזמן כזה

00:18:00

לקחו ישר לפנימיות.

אימא שלי עקרת בית,

אבא שלי עבד בהכול.

בריסוס...

בלהקים אוהלים, בלהקים צריפים,

בלתפור את הבד של הצריפים.

אחר כך מאוחר יותר הוא עבד בפריזה.

פריזה זה היה

מפעל לשימורים.

00:18:30

מאוד אהב את המקום. מאוד אהב את העבודה.

עבד מאוד מאוד קשה.

עד שהוא כנראה מכל הריחות והסיגריות

שהוא עישן אז נפגע קצת בריאות.

המשכתי פה. סיימתי כיתה ח'.

התחלתי בכיתה ט'

לא יודעת להגיד, לשמחתי לצערי.

לגורלי.

בגיל 16...

00:19:00

בואי נחזור קצת אחורה.

בחוץ לארץ גרנו משפחה.

זה בית גדול שלכל משפחה

יש לה את היחידה שלה.

אני לא זוכרת את זה אבל אימא

סיפרה שאנחנו גרנו בשכנות עם

עוד זוג.

הזוג הזה, הבן שלהם היה בן 10, 12

ואני הייתי בת שנה. 

00:19:30

אז אימא שלי התחילה לצחוק עם אימא

שלו, זאת מאוד נאיבית הייתה.

ואמרה לה: "הבן שלך יהיה החתן שלי."

אמרה לה: "תעזבי את הסיפורים שלך.

"הבן שלי כבר יגדל הוא יתחתן,

יהיה לו ילדים יותר גדולים ממנה."

ורצה הגורל,

בשנת 56',

דודתי וסבי פגשו את האימא.

00:20:00

איפה חטונד?

קראו להם עזרא, אבו עזרא

בקשר לשם של הבן הגדול.

"איפה היא? מה היא? איפה הבת?"

הבת אמרו: "מקסימה, היא יפה".

"בת כמה היא?"

-" בת 16."

"תביאו אותה לבן."

"שיראו את הבן."

00:20:30

ובא סבא שלי... באנו אליהם למפגש והוא

אמר: "רק אותה, אני לא עוזב אותה."

"יש לך בת דודה..." הוא

אמר: "אני לא מוכן".

"אני רוצה רק אותה."

ומפה הדרך הייתה קצרה לחתונה.

באיזה גיל התחתנת?

- 16 וחצי.

ומה שמו של בעלך?

-אברהם.

איתו עשיתי שלושה ילדים.

שתי בנות ובן.

00:21:00

בארץ עכשיו, אימא שלך שמרה

על המורשת של עיראק?

הכל.

כן היא הכל. את החגים,

במלואם

מאכלים, הכל.

תראי, הכל באפשרות שהייתה,

זה לא היה כמו שהיום השפע.

לעשות קובה עם בשר של כבש.

00:21:30

אז לא היה בשר כבש.

היה הכל בתלושים,

מאה גרם כזה, ביצה כזאת לאחד.

אחרת היו אז התנאים.

התנאים היו שונים לגמרי.

היום יש שפע, היום יכולים

לעשות ולהתפנק ולהגיד

"אני רוצה כזה ואני רוצה". לא.

00:22:00

הרעיון והדמיון שלך עושה

מהדברים האלה אוכל.

אני זוכרת שלפעמים... אבי היה...

אהבתי את זה מאוד.

הוא היה בא.

"יאללה יש עגבניות?"

כי גם גידלנו עגבניות

בבית, גידלנו חצילים.

גידלנו את כל הירקות בבית.

כל עגבנייה כזאת הייתה.

זה משהו שהיה בלתי רגיל.

00:22:30

לוקח את הפרימוס, שם מחבת, חותך

עגבניות עם פלפל, עושה לנו שקשוקה.

זה תענוג.

זה החוויה. לא החוויה שיש זה.

התקדמנו בתוך זה?

באיזו שפה דיברתם כשהגעתם?

- בערבית.

ערבית. והיו...

00:23:00

היו כורדים, ותימנים

ורומנים, וצרפתים ותוניסאים.

איפה? בשער העלייה או בחדרה?

- לא. באגרובנק, קראו לזה.

מעברת חדרה.

ובאמת היו לנו כל הסוגים

של אנשים מכל קצוות העולם.

00:23:30

רומנים, צרפתים, פולנים, כורדיסטנים...

הייתה לנו חברה... הייתה לאימא שלי חברה

מצרייה,

וחברה מתוניס.

אלו שתי חברות שאני

לא אשכח אותן לעולם.

00:24:00

הן ידעו לחבק, הן ידעו לתת,

הן ידעו לשמח.

מאוד.

היה לנו מאוד...

המקום הזה של חברות והנתינה

והחיבוק של אחד לשני.

זה היה מדהים, מדהים.

00:24:30

לא יודעת אם יש את זה היום, מה שהיה

פעם עם כל הסוגים... ולא היה הבדל.

ואני אספר עוד סיפור

עם התוניסאית.

חברה, קראו לה מאדאם כהן.

אהבנו אותה. היא הייתה

אישה משכמה ומעלה.

היא גם הייתה אימא לכמה ילדים.

00:25:00

אמי, בשנת 54', נכנסה להריון.

מה לעשות נכנסה להריון.

ההיריון היה די קשה.

איזה לילה אחד,

אימא מתעוררת.

אני לא רוצה להגיד

מה, התעוררה עם...

צריכים לקחת אותה מהר לבית חולים.

בית חולים בחדרה, אנחנו באגרובנק.

00:25:30

בית החולים הכי קרוב זה בחדרה ברנדס.

לא יודעת כמה את מכירה את חדרה.

לכי תמצאי בשלוש בבוקר,

מונית, מכונית בשנת 54'.

כולנו באוהלים וצריפים.

ואמא כבר איבדה המון דם.

ורצנו למדאם כהן.

המדאם כהן הזאת,

לא איבדה עשתונות.

00:26:00

לא יודעת ממי, למי היא הלכה.

לקחה מונית או רכב, הובילה את אימא לבית

החולים בשלוש לפנות בוקר יחד עם אבא.

ואמא כמובן, עברה קיסרי והייתה...

להגיע עד הבוקר, אם תגיע לבוקר היא חיה.

אם לא תגיע לבוקר היא לא...

והצילו אותה.

00:26:30

ומאדם כהן הזו לא עזבה את אבא

שלי כל הדרך מברנדס ברגל.

זה מרחק בלילה, ב 5 לפנות בוקר.

מרחק כזה ללכת ברגל.

זה מרץ. קר.

אישה נפלאה.

אחוות שכנים וחברים ואחוות...

00:27:00

הייתה אחווה באמת.

סבא וסבתא הם שונים לחלוטין.

נשארו להן רק שתי בנות.

אז הסבתא דאגה לבת אחת,

והסבא עם הבת השנייה.

זאת אומרת כל אחד תפס לו גם משהו אחר.

סבתא הייתה אישה מהממת,

מקסימה, עם עזרה עם נתינה.

00:27:30

אבל היא יותר נטתה לדודה שלי.

סבא שלי, האדם החזק,

הרודן, נתן לאימא שלי יותר.

אבל בסך הכל הם אהבו להיות איתנו,

אהבו את החגים ביחד.

יש לי המון דברים טובים

להגיד על סבתא שלי.

והם עלו איתכם?

-הם עלו לפנינו.

הם עלו לפנינו באיזה כמה חודשים.

00:28:00

את יודעת, זה מי שנרשם

קודם אז הוא מגיע קודם.

וכאן, סבתא שלי עלתה לארץ והייתה

בחולון, במעברת חולון. קיבלה אירוע מוחי.

ואנחנו גרנו בחדרה.

אז אימא אמרה: "תלכי תעזרי לה."

ודודה שלי גרה שם והלכתי.

סבתא שלי לא יכולה עם

אירוע מוחי, עם ידיים...

00:28:30

אז הלכתי עם בת הדודה

שלי להביא לה חלב.

ההיא סובבה אותי, סובבה אותי

עד שהגעתי למקום. אין חלב.

חזרתי, עם כעס, עם אכזבה.

ילדה בת 11-12.

מאוד מאוד מאוד.

אז היא אומרת לי:

"בואי בתי,

תעזבי אותך,

לא קרה כלום."

00:29:00

חיבקה אותי.

נישקה אותי.

מה שיש לה...

נתנה לי כוח,

הורידה לי את כל הכעס

שכעסתי על אותה בת דודה.

דיברה איתך בערבית?

-בערבית. דיברנו רק בערבית.

למה?

- תראי זה עדיין התחלה.

אז דיברנו בערבית. הם דיברו כל הזמן בערבית.

אבל הוריי כבר התחילו לדבר עברית ולמדו

00:29:30

אבא עבד בחוץ.

אימא מאיתנו אז יותר

דיברנו בעברית בתוך הבית.

אבל אצל סבא וסבתא...

יש הרבה פתגמים.

- תגידי משהו שאת זוכרת בעל פה.

יש בערבית:

(ערבית)

מה שאסור, נדרש.

זאת אומרת כשאתה אומר אסור,

מישהו מבקש אותו יותר.

00:30:00

ואלוהים הגדול. השאר אלוהים הגדול.

יפה.

-כן.

כאילו, כל דבר שמישהו מונע

ממך, אתה רוצה אותו יותר.

חמותי תמיד אומרת על מישהו כמו...

(ערבית).

זאת אומרת,

כמו שהלכת וחזרת.

(ערבית).

00:30:30

לאחת שנכשלה במשהו. הלכה

לעשות משהו ולא עשתה אותו.

כמו שהיא הלכה, חזרה.

כמו בעברית...

משהו כזה. הלכת ככה וחזרת ככה.

אני קודם כל, ישראלית.

קודם כל.

השפה העברית שלי חשובה לי.

00:31:00

הערבית זה המשנית.

השפה העברית חשובה לי.

זו שפת הלאום שלי.

הערבית? יופי.

אנגלית? יופי, תוספת.

אבל העברית? אני ישראלית

בכל רמ"ח איברי.

?

הילדים אוהבים "איך אומרים את זה?

איך אומרים את זה?"

00:31:30

אבל הערבית שאני מדברת... אני

לא, אני אוהבת את העברית שלי.

יש איזה מסר שתרצי להעביר למי

שרואה את הריאיון הזה שלך?

המסר היחידי שאני רוצה להעביר,

תעזבו את השד העדתי.

אנחנו חיים פה.

אם אתה רק רוצה לחפש

את זה הוא יבוא לך.

הוא יבוא לך בקלות.

00:32:00

השד העדתי.

הוא ייתן לך את זה בגדול.

אבל אם אתה לא תחפש

אותו, הוא לא יהיה.

תמצא את האהבה שיש בתוכך.

תמצא את המקום הפנימי שלך.

המקום הפנימי הוא כל כך חשוב.

הוא כל כך יכול להביא לך אושר.

רק תידבק אליו.

00:32:30

כי המקום הפנימי הוא שיודע להוביל

אותך למקומות הטובים והרעים.

תחפש את המקום הטוב.

לפעמים אני רואה תמונות... אני

אומרת: "הנה זה אני מכירה".

היום כבר הרסו הכל.

אבל רק את הרחובות, (ערבית) דברים כאלה,

אני במצרים לא ביקרתי.

00:33:00

מאותה סיבה.

מוסלמית.

לא אכפת לי מה יש בה. אני רואה אותה

וראיתי סרטים, אבל לא לבקר שם.

טיילתי באמריקה, טיילתי באירופה,

בסקנדינביה, בהרבה מקומות.

אבל לא עיראק.

לא מצרים.

לא ירדן.

בתור ילדים ההסתגלות

שלנו קלה יותר.

00:33:30

ההסתגלות של ההורים.

- של ההורים.

ההסתגלות של ההורים היא מאוד קשה.

אבל הרבה יותר קל

לנו מאשר לאחרים.

לאחרים היה...

אבא שלי לא היה אכפת לו.

קודם כל, הולך תופס מקום עבודה.

הוא היה מאוד חרוץ.

הוא לא התלונן, אין לי עבודה או יש לי עבודה.

יש עבודה? רצים.

00:34:00

עושים.

הוא לא רצה לחפש את המקום

מגיע לי, לא מגיע לי.

הוא עבד, הביא פרנסה הביתה.

לא הייתה לו פרנסה של עשירים.

אבל פרנסה שהביא לנו לחם הביתה.

זה היה מספק.

זה היה מקסים. אני לא יודעת,

אין לי מקום כזה של...

00:34:30

נגיד, שאני מאוכזבת,

או אני מאשימה, לא.

אני מאושרת כאן במדינה הזאת שלי.

ועל כל מה שהרווחתי

בזכותי ובזכות בעלי.

בזכות האופטימיות שיש לנו.

לא חיפשתי שמישהו ייתן

לי ויסתכל בגלל שאני

עיראקית ומזרחית לא קיבלתי.

קיבלתי הכל. סיפורי סבתא.

00:35:00

קיבלתי, לא הופלתי לרעה בשום דבר.

ואני לוי, ואני שהרבני

ואני לא מוסקוביץ'.

אני אומרת את זה תמיד.

אולי יש אצל אחרים.

שמחפשים את זה אז הם מקבלים אותו.

ארץ ישראל בשבילנו, זו הייתה

חוויה, זה היה המקום הכי...

מרגיש אותו. זה המקום הבטוח שלי. 

עם כל מה שיש. כל מה שמשתמע מזה,

מלחמה,

ועוני ועושר וכל זה.

זו המדינה שלי ואני

אוהבת את המקום הזה.

מאוד.

תודה רבה.

שמחתי מאוד.

- היה מקסים ומעניין.

חביבה לוי

מראיינ/ת -
גלית כהן
אורך הסרטון:
00:33:43
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

חביבה שהרבני זה שמי מהוריי.

והיום אני חביבה לוי.

נולדתי בשנת 1940, אוקטובר.

שני הורים ואח יותר גדול בשנתיים.

הוריי מקסימים.

נולדתי בתוך אהבה מאוד גדולה של אימא.

ולאחר מכן נולדו לנו עוד אחים ואחיות.

את ילדותי עשיתי

בעיראק מאוד בכיף.

אני ביקרתי המון מקומות

למרות גילי הצעיר.

הסתובבתי המון בתוך בגדד.

למדתי בבית ספר יהודי,

מנשה סלאח. של היהודים, לבנות.

למדתי את כיתה ב, ולאחר מכן...

נאלצנו לעלות ארצה.

בסך הכל, המקומות מאוד מזכירים

לי, מאוד מאוד, חוויות נהדרות.

ב 1951, במרץ, עלינו ארצה.

בגדד מאוד יפה.

באיזה גיל עלית לארץ?

-עשר.

בגדד מאוד יפה, יש רחובות,

את כל הריחות, את כל הטעמים,

את כל המקומות... את עצי הדקל.

המאכלים היו מקסימים.

של הטבע, התמרים, כל הסוגים שלהם.

הזיכרון הזה הוא מאוד מאוד מתוק לי.

כי הדבר הכי כיף כשאתה

אוכל את הפירות של המקום.

עד היום, יש לי את הטעם.

ואת המראה.

כל החגים העיראקיים, זאת

אומרת החגים היהודיים.

סוכות, ראש השנה,

ראש השנה חגגו אצלנו יומיים.

ביומיים האלה, כל יום הוא

כאילו היום הראשון של החג.

לאימא שלי קראו חטונד.

ולאבי קראו יעקב.

קובי, קאבי יותר נכון.

למרות... הוא היה שחום אבל

היה גבר נאה, מאוד נאה.

ואמי הייתה...

עקרת בית.

מקסימה, גידלה ילדים.

אבי, עסק בכל מיני עבודות

אבל העבודה העיקרית...

היו ממלאים סיגריות,

וסוגרים אותן ומכניסים אותן.

זה לא כמו פה, מכניסים לקופסאות.

לוקחים סיגריה סיגריה

ממלאים אותה בטבק וסוגרים.

זו הייתה עבודה...

ולבחון כל סיגריה

וסיגריה איך היא...

איך הטעם שלה... איך הטבק שלה.

הוא היה מומחה בזה.

ואמא הייתה עקרת בית.

מקסימה. בשבילי.

ובאיזה גיל הם התחתנו?

- בני 25.

בשביל אימא זה מאוד מבוגר כי

אבא שלה לא הסכים לחתן אותה.

הוא אמר "עוד מוקדם" כי הלך לו הילד,

אז הוא רצה להחזיק את שתי הבנות שלו

אצלו.

בגיל 25 רק הם התחתנו.

איפה הם הכירו?

אצל חברים, כאילו, בין חברים.

חברים הכירו ביניהם.

והם התחתנו בבגדד?

- כן, ברור. התחתנו בבגדד.

את היית עם אח אחד?

כשנולדתי הוא היה יותר גדול

ממני בשנה ועשרה חודשים,

כשהייתי בגיל... בשנת 41',

יוני 41', היה הפרהוד,

כשהיו מהומות.

אני יכולה לספר לך מסיפורים

שאימא שלי תמיד דאגה לספר.

הם שמעו שיש מהומות, התחילו

לרוץ כולם לחפש מחבואים.

הוריי, לקחו כל אחד אחד

ועברו מבית לבית דרך חומות.

יש לכל אחד חומה, ועברו.

והם הסתתרו באחד...

כאילו שיש ליונים כזה...

אז הם התחבאו עד...

עד הפסקת המהומות.

אימא סיפרה ששכנים שלהם,

חברים שלהם נרצחו.

סיפרה לי את הסיפור שאני לא אשכח תמיד.

הייתה להם חברה,

שהייתה בהריון. היו להם חברים

מאוד טובים, ערבים מוסלמים.

והאישה בגלל הלחץ כנראה

הייתה צריכה ללדת.

אז קראו כמובן לשכנים הערבים,

לחברים הכי טובים.

שישמרו והוא הולך לקרוא למיילדת.

אז כשהוא חזר לצערו הרב,

לא האישה ולא הילד...

הם ניצלו את הרגע הזה והם

רצחו את הילד ואת האימא.

וואו.

-כן.

זה דבר שהוא כל כך חזק לי בזיכרון.

אני יודעת שזה נמצא גם בזה של הפרהוד.

היה לאבא שלי חבר ערבי. עד

לרגע שיצאנו, חבר נהדר.

פשוט חבר נהדר. כך הם היו.

אבל כשיש להם... כשיש את

המהומות, זה פוטר אותם מעונש.

אצל המוסלמים.

הוא יכול להרוג, לא יקבל עונש.

זה מהומות.

אז הם רצחו. רצחו המון יהודים.

למה? הם הרי היו חברים שלהם והם רצחו אותם.

-כן.

הוא חזר, כבר לא היו

לו לא אישה ולא ילד.

אין לי זיכרונות. אבל בסך הכל את

הנעורים שלי אני מאוד אהבתי.

זאת אומרת יש לי חוויות טובות.

כן, היינו לא בבית אחד, היינו בכמה בתים כי

שם לא כל כך קונים בתים... שוכרים דירות.

וכן, בכל מקום אני זוכרת

איפה גרתי, באיזה מקום,

מי היה בסביבה.

תראי, בגיל כזה עוד אין לי הרבה

חברים, זה משפחה, זה בנות הדודה,

בני הדודים, אלה הם חברים אבל...

בתי הספר, כל אחד

שמר את הילדים שלו.

לא כמו פה, יורדים

למטה ונפגשים בגינה.

אבל היינו עם המשפחה ביחד.

עם המשפחה עם האחים.

באיזה שפה דיברתם בבית?

בערבית עיראקית.

יש ערבית עיראקית ויש ערבית של המוסלמים.

היא שונה.

בית הספר? נחמד.

כיתה גדולה, יש המון תלמידים.

תלמידות יותר נכון.

וחם, כמובן, עיראק חמה.

היו שמים...

עיתונים כזה...

ומנדנדים בשביל לעשות רוח.

זה מין בד כזה ששמים ואחד עומד כאן

ואחד עומד כאן ועושים את הרוח.

זה דבר שנשאר לי בראש מאז.

היה לנו מורה לעברית.

הוא לימד גם עברית אז למדתי כמה מילים, דג...

או דברים כאלה...

כמה מילים בעברית.

לא הרבה למדתי כי

היינו צריכים לעזוב.

התחילו המהומות והתחילו

ההעלמות הכספים והבתים בעיראק

בשנת... בתחילת 51'.

ואני לא רוצה.

הייתה לכם קהילה יהודית שם?

-ברור.

תמיד. יש שם בתי כנסת.

מאוד גדולים. עד היום יש בתי כנסת

שסדאם חוסיין מאוד שמר עליהם.

שימרו את המקום... וכן היו.

הולכים לבתי כנסת...

אימא שלי בישלה עיראקי, סבתא

שלי בישלה עיראקי, כולנו.

מה היא הייתה מבשלת? יש לך זיכרון?

את הקובות, את האורז, עוף...

קוראים לזה פלאו בג'יג'.

קובה סלק...

קובה במיה...

טבית, מחשה...

אלה היו מאכלים עיראקיים...

שבישלו ואכלנו.

-למדת לבשל?

מאמא. אבל אני

התחתנתי מאוד צעירה.

עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר.

התחתנת בישראל.

- ברור בישראל. כי עליתי בגיל 10.

כי בגיל 10 עליתי לארץ.

ובבית שמרו... שבת שמרתם?

אימא שלי ידעה לשמור.

אימא שלי הייתה מאוד שומרת ואבא

מאוד הקשיב והוא שמר למרות שהוא...

הוא לא כל כך... כן הוא מאוד

כיבד את המקום הזה שלה.

לא עישן, הוא היה מעשן מאוד.

ובשבת הוא לא עישן בגללה.

אנחנו למעשה היינו

צריכים להגיע לפני.

בגלל הלאמת...

הרכוש, לא שלנו, של אנשים.

וגם הוציאו...

מניעה מהארץ ליהודים מאיזושהי סיבה.

אנחנו היינו צריכים לצאת עם

עשרת אלפים איש שכבר יצאו,

יצאנו ב 15.

זאת אומרת, לקח קצת זמן העיכוב הזה.

יהודים צריכים לבוא למקום שלהם.

זה, את יודעת, זה אחד מושך את השני.

זה מפה לאוזן. פתחו שם חמ"ל.

תעודת זהות? - אין לנו,

הם לקחו לנו אותם.

אין לנו רשות לצאת, אין

לנו תעודת זהות עיראקית.

שללו לנו את האזרחות.

כן, ואז יצאנו...

מעיראק.

נתנו שמות ואז יצאנו מהר מהר מהר.

וכשהיה מגיע אלינו היינו כבר שמונה איש.

זאת אומרת שישה ילדים והורים.

מה שהיה מגיע לנו

לקחת איתנו, מזוודה,

שהיא בגודל של מטר או

מטר ועשרה כזה, מברזל.

והיא צריכה להיות בסה"כ 40 קילו.

ואנחנו שמונה איש.

המזוודה עצמה שקלה 20 קילו.

וזהו אז לקחנו כל מה שיכלנו.

אותי הלבישו שלוש ארבע שכבות.

כדי שיהיה עוד משהו ללבוש ועוד משהו.

הגענו לשדה התעופה. כמובן

בדיקות בדיקות בדיקות... הכל.

שלא הברחת כסף, לא הברחת זהב...

אז כשעלינו למטוס...

זה זכור לי יפה.

עלינו למטוס,

באו הפקחים שלהם לספור

את האנשים שנמצאים.

סופרים סופרים... חסר להם אחד.

עוד פעם סופרים. חסר להם אחד.

כמה פעמים.

עד שבפעם האחרונה,

ראו מישהי מחזיקה את הילד ככה.

אז לא ראו.

אז הם נתנו לה צ'פחה כזאת.

שבגללה התעכב המטוס

לאיזה חצי שעה יותר.

כי המספר לא תאם להם. ככה הם היו.

אבל בסך הכל, אין לי משהו שאני יכולה להגיד.

אבל לחזור אני לא אחזור.

לא לעיראק, לא מצרים, למקומות האלה...

קודם כל הגענו לארץ.

הגענו ללוד.

זו החוויה הכי יפה שלי.

הגענו ללוד, היה מאוחר, חושך.

שמו לנו את המזוודה

וישבנו על המזוודה.

כיבדו אותנו עם פרוסת לחם

ותה עם ספל מאמייל.

כזה את יודעת, הספל

הזה עם הנקודות.

אני לקחתי את הביס

הזה, אני לא אשכח.

כאילו אני קיבלתי

קוויאר, אני יודעת...

בשבילי היה כאילו אני

הגעתי למקום שחלמתי עליו.

זה היה בשבילי חוויה בלתי רגילה.

הנה המקום שלי.

הייתה לי חוויה שאי אפשר לתאר. יש הרבה

אנשים שהרגישו את זה אבל אני ילדה בת 10.

הייתה לי חוויה מהממת.

משהו. ומשם לקחו

אותנו לשער עלייה.

שער עלייה, זה גם כן אטרקציה.

שער עלייה לקחו, שמו שם

אוהלים מאוד ארוכים.

עשרה מטר, משהו כזה.

פה יש לי תשעה.

נכנסו לשם שתי משפחות.

המשפחה של דוד שלי הם מעל

 ארבע עשר איש ואנחנו שמונה איש.

היה עוד מקום.

היינו שם איזה שבוע ימים.

שבוע עד עשרה, לא יותר.

שבוע ימים.

וכשהגענו, אז מחפשים אחד את השני.

אבא שלי מחפש עם אח שלי הקטן

את אימא. אימא מחפשת אוהל.

וכל אחד מחפש את השני. עד

שנפגשנו בסוף כולנו באותו אוהל.

זו גם חוויה בפני עצמה. היה כיף.

אחר כך נפגשנו עם המשפחה.

ולאחר מכן, אחרי שבוע

עשרה ימים אני לא זוכרת...

שלחו אותנו לאגרובנק של חדרה.

למעברה.

שם הגענו לאוהלים.

אני לא יודעת... בשבילי זה היה...

מה זה אוהל? זה בית.

אני במקום בטוח...

לא הרגשתי שאני לא בטוחה

בעיראק, אבל פה כאילו,

אני חופשיה.

כיף לי.

משהו שיש לי בטחון במקום.

למרות האוהל, והאוהל עף.

ונשארנו שוחים... בשנת

52' היה גשם מאוד חזק.

עפו האוהלים ונשארנו שוחים...

אנחנו עוד שמרו אותנו ההורים, במקומות

אחרים לקחו את הילדים בזמן כזה

לקחו ישר לפנימיות.

אימא שלי עקרת בית,

אבא שלי עבד בהכול.

בריסוס...

בלהקים אוהלים, בלהקים צריפים,

בלתפור את הבד של הצריפים.

אחר כך מאוחר יותר הוא עבד בפריזה.

פריזה זה היה

מפעל לשימורים.

מאוד אהב את המקום. מאוד אהב את העבודה.

עבד מאוד מאוד קשה.

עד שהוא כנראה מכל הריחות והסיגריות

שהוא עישן אז נפגע קצת בריאות.

המשכתי פה. סיימתי כיתה ח'.

התחלתי בכיתה ט'

לא יודעת להגיד, לשמחתי לצערי.

לגורלי.

בגיל 16...

בואי נחזור קצת אחורה.

בחוץ לארץ גרנו משפחה.

זה בית גדול שלכל משפחה

יש לה את היחידה שלה.

אני לא זוכרת את זה אבל אימא

סיפרה שאנחנו גרנו בשכנות עם

עוד זוג.

הזוג הזה, הבן שלהם היה בן 10, 12

ואני הייתי בת שנה. 

אז אימא שלי התחילה לצחוק עם אימא

שלו, זאת מאוד נאיבית הייתה.

ואמרה לה: "הבן שלך יהיה החתן שלי."

אמרה לה: "תעזבי את הסיפורים שלך.

"הבן שלי כבר יגדל הוא יתחתן,

יהיה לו ילדים יותר גדולים ממנה."

ורצה הגורל,

בשנת 56',

דודתי וסבי פגשו את האימא.

איפה חטונד?

קראו להם עזרא, אבו עזרא

בקשר לשם של הבן הגדול.

"איפה היא? מה היא? איפה הבת?"

הבת אמרו: "מקסימה, היא יפה".

"בת כמה היא?"

-" בת 16."

"תביאו אותה לבן."

"שיראו את הבן."

ובא סבא שלי... באנו אליהם למפגש והוא

אמר: "רק אותה, אני לא עוזב אותה."

"יש לך בת דודה..." הוא

אמר: "אני לא מוכן".

"אני רוצה רק אותה."

ומפה הדרך הייתה קצרה לחתונה.

באיזה גיל התחתנת?

- 16 וחצי.

ומה שמו של בעלך?

-אברהם.

איתו עשיתי שלושה ילדים.

שתי בנות ובן.

בארץ עכשיו, אימא שלך שמרה

על המורשת של עיראק?

הכל.

כן היא הכל. את החגים,

במלואם

מאכלים, הכל.

תראי, הכל באפשרות שהייתה,

זה לא היה כמו שהיום השפע.

לעשות קובה עם בשר של כבש.

אז לא היה בשר כבש.

היה הכל בתלושים,

מאה גרם כזה, ביצה כזאת לאחד.

אחרת היו אז התנאים.

התנאים היו שונים לגמרי.

היום יש שפע, היום יכולים

לעשות ולהתפנק ולהגיד

"אני רוצה כזה ואני רוצה". לא.

הרעיון והדמיון שלך עושה

מהדברים האלה אוכל.

אני זוכרת שלפעמים... אבי היה...

אהבתי את זה מאוד.

הוא היה בא.

"יאללה יש עגבניות?"

כי גם גידלנו עגבניות

בבית, גידלנו חצילים.

גידלנו את כל הירקות בבית.

כל עגבנייה כזאת הייתה.

זה משהו שהיה בלתי רגיל.

לוקח את הפרימוס, שם מחבת, חותך

עגבניות עם פלפל, עושה לנו שקשוקה.

זה תענוג.

זה החוויה. לא החוויה שיש זה.

התקדמנו בתוך זה?

באיזו שפה דיברתם כשהגעתם?

- בערבית.

ערבית. והיו...

היו כורדים, ותימנים

ורומנים, וצרפתים ותוניסאים.

איפה? בשער העלייה או בחדרה?

- לא. באגרובנק, קראו לזה.

מעברת חדרה.

ובאמת היו לנו כל הסוגים

של אנשים מכל קצוות העולם.

רומנים, צרפתים, פולנים, כורדיסטנים...

הייתה לנו חברה... הייתה לאימא שלי חברה

מצרייה,

וחברה מתוניס.

אלו שתי חברות שאני

לא אשכח אותן לעולם.

הן ידעו לחבק, הן ידעו לתת,

הן ידעו לשמח.

מאוד.

היה לנו מאוד...

המקום הזה של חברות והנתינה

והחיבוק של אחד לשני.

זה היה מדהים, מדהים.

לא יודעת אם יש את זה היום, מה שהיה

פעם עם כל הסוגים... ולא היה הבדל.

ואני אספר עוד סיפור

עם התוניסאית.

חברה, קראו לה מאדאם כהן.

אהבנו אותה. היא הייתה

אישה משכמה ומעלה.

היא גם הייתה אימא לכמה ילדים.

אמי, בשנת 54', נכנסה להריון.

מה לעשות נכנסה להריון.

ההיריון היה די קשה.

איזה לילה אחד,

אימא מתעוררת.

אני לא רוצה להגיד

מה, התעוררה עם...

צריכים לקחת אותה מהר לבית חולים.

בית חולים בחדרה, אנחנו באגרובנק.

בית החולים הכי קרוב זה בחדרה ברנדס.

לא יודעת כמה את מכירה את חדרה.

לכי תמצאי בשלוש בבוקר,

מונית, מכונית בשנת 54'.

כולנו באוהלים וצריפים.

ואמא כבר איבדה המון דם.

ורצנו למדאם כהן.

המדאם כהן הזאת,

לא איבדה עשתונות.

לא יודעת ממי, למי היא הלכה.

לקחה מונית או רכב, הובילה את אימא לבית

החולים בשלוש לפנות בוקר יחד עם אבא.

ואמא כמובן, עברה קיסרי והייתה...

להגיע עד הבוקר, אם תגיע לבוקר היא חיה.

אם לא תגיע לבוקר היא לא...

והצילו אותה.

ומאדם כהן הזו לא עזבה את אבא

שלי כל הדרך מברנדס ברגל.

זה מרחק בלילה, ב 5 לפנות בוקר.

מרחק כזה ללכת ברגל.

זה מרץ. קר.

אישה נפלאה.

אחוות שכנים וחברים ואחוות...

הייתה אחווה באמת.

סבא וסבתא הם שונים לחלוטין.

נשארו להן רק שתי בנות.

אז הסבתא דאגה לבת אחת,

והסבא עם הבת השנייה.

זאת אומרת כל אחד תפס לו גם משהו אחר.

סבתא הייתה אישה מהממת,

מקסימה, עם עזרה עם נתינה.

אבל היא יותר נטתה לדודה שלי.

סבא שלי, האדם החזק,

הרודן, נתן לאימא שלי יותר.

אבל בסך הכל הם אהבו להיות איתנו,

אהבו את החגים ביחד.

יש לי המון דברים טובים

להגיד על סבתא שלי.

והם עלו איתכם?

-הם עלו לפנינו.

הם עלו לפנינו באיזה כמה חודשים.

את יודעת, זה מי שנרשם

קודם אז הוא מגיע קודם.

וכאן, סבתא שלי עלתה לארץ והייתה

בחולון, במעברת חולון. קיבלה אירוע מוחי.

ואנחנו גרנו בחדרה.

אז אימא אמרה: "תלכי תעזרי לה."

ודודה שלי גרה שם והלכתי.

סבתא שלי לא יכולה עם

אירוע מוחי, עם ידיים...

אז הלכתי עם בת הדודה

שלי להביא לה חלב.

ההיא סובבה אותי, סובבה אותי

עד שהגעתי למקום. אין חלב.

חזרתי, עם כעס, עם אכזבה.

ילדה בת 11-12.

מאוד מאוד מאוד.

אז היא אומרת לי:

"בואי בתי,

תעזבי אותך,

לא קרה כלום."

חיבקה אותי.

נישקה אותי.

מה שיש לה...

נתנה לי כוח,

הורידה לי את כל הכעס

שכעסתי על אותה בת דודה.

דיברה איתך בערבית?

-בערבית. דיברנו רק בערבית.

למה?

- תראי זה עדיין התחלה.

אז דיברנו בערבית. הם דיברו כל הזמן בערבית.

אבל הוריי כבר התחילו לדבר עברית ולמדו

אבא עבד בחוץ.

אימא מאיתנו אז יותר

דיברנו בעברית בתוך הבית.

אבל אצל סבא וסבתא...

יש הרבה פתגמים.

- תגידי משהו שאת זוכרת בעל פה.

יש בערבית:

(ערבית)

מה שאסור, נדרש.

זאת אומרת כשאתה אומר אסור,

מישהו מבקש אותו יותר.

ואלוהים הגדול. השאר אלוהים הגדול.

יפה.

-כן.

כאילו, כל דבר שמישהו מונע

ממך, אתה רוצה אותו יותר.

חמותי תמיד אומרת על מישהו כמו...

(ערבית).

זאת אומרת,

כמו שהלכת וחזרת.

(ערבית).

לאחת שנכשלה במשהו. הלכה

לעשות משהו ולא עשתה אותו.

כמו שהיא הלכה, חזרה.

כמו בעברית...

משהו כזה. הלכת ככה וחזרת ככה.

אני קודם כל, ישראלית.

קודם כל.

השפה העברית שלי חשובה לי.

הערבית זה המשנית.

השפה העברית חשובה לי.

זו שפת הלאום שלי.

הערבית? יופי.

אנגלית? יופי, תוספת.

אבל העברית? אני ישראלית

בכל רמ"ח איברי.

?

הילדים אוהבים "איך אומרים את זה?

איך אומרים את זה?"

אבל הערבית שאני מדברת... אני

לא, אני אוהבת את העברית שלי.

יש איזה מסר שתרצי להעביר למי

שרואה את הריאיון הזה שלך?

המסר היחידי שאני רוצה להעביר,

תעזבו את השד העדתי.

אנחנו חיים פה.

אם אתה רק רוצה לחפש

את זה הוא יבוא לך.

הוא יבוא לך בקלות.

השד העדתי.

הוא ייתן לך את זה בגדול.

אבל אם אתה לא תחפש

אותו, הוא לא יהיה.

תמצא את האהבה שיש בתוכך.

תמצא את המקום הפנימי שלך.

המקום הפנימי הוא כל כך חשוב.

הוא כל כך יכול להביא לך אושר.

רק תידבק אליו.

כי המקום הפנימי הוא שיודע להוביל

אותך למקומות הטובים והרעים.

תחפש את המקום הטוב.

לפעמים אני רואה תמונות... אני

אומרת: "הנה זה אני מכירה".

היום כבר הרסו הכל.

אבל רק את הרחובות, (ערבית) דברים כאלה,

אני במצרים לא ביקרתי.

מאותה סיבה.

מוסלמית.

לא אכפת לי מה יש בה. אני רואה אותה

וראיתי סרטים, אבל לא לבקר שם.

טיילתי באמריקה, טיילתי באירופה,

בסקנדינביה, בהרבה מקומות.

אבל לא עיראק.

לא מצרים.

לא ירדן.

בתור ילדים ההסתגלות

שלנו קלה יותר.

ההסתגלות של ההורים.

- של ההורים.

ההסתגלות של ההורים היא מאוד קשה.

אבל הרבה יותר קל

לנו מאשר לאחרים.

לאחרים היה...

אבא שלי לא היה אכפת לו.

קודם כל, הולך תופס מקום עבודה.

הוא היה מאוד חרוץ.

הוא לא התלונן, אין לי עבודה או יש לי עבודה.

יש עבודה? רצים.

עושים.

הוא לא רצה לחפש את המקום

מגיע לי, לא מגיע לי.

הוא עבד, הביא פרנסה הביתה.

לא הייתה לו פרנסה של עשירים.

אבל פרנסה שהביא לנו לחם הביתה.

זה היה מספק.

זה היה מקסים. אני לא יודעת,

אין לי מקום כזה של...

נגיד, שאני מאוכזבת,

או אני מאשימה, לא.

אני מאושרת כאן במדינה הזאת שלי.

ועל כל מה שהרווחתי

בזכותי ובזכות בעלי.

בזכות האופטימיות שיש לנו.

לא חיפשתי שמישהו ייתן

לי ויסתכל בגלל שאני

עיראקית ומזרחית לא קיבלתי.

קיבלתי הכל. סיפורי סבתא.

קיבלתי, לא הופלתי לרעה בשום דבר.

ואני לוי, ואני שהרבני

ואני לא מוסקוביץ'.

אני אומרת את זה תמיד.

אולי יש אצל אחרים.

שמחפשים את זה אז הם מקבלים אותו.

ארץ ישראל בשבילנו, זו הייתה

חוויה, זה היה המקום הכי...

מרגיש אותו. זה המקום הבטוח שלי. 

עם כל מה שיש. כל מה שמשתמע מזה,

מלחמה,

ועוני ועושר וכל זה.

זו המדינה שלי ואני

אוהבת את המקום הזה.

מאוד.

תודה רבה.

שמחתי מאוד.

- היה מקסים ומעניין.

חביבה לוי
גלית כהן
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: