מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני, קוראים לי לוי יוסף,

ונולדתי במצרים,

ב-1900...

1941, השביעי,

41'. -איפה במצרים?

-במצרים, בקהיר,

ברובע היהודי. -מתי עלית ארצה?

ב-1957.

זה אחרי מלחמת סיני.

00:01:00

גרנו ברובע היהודי.

אני וההורים. היו לי...

4 אחיות.

שתי אחיות בוגרות יותר ממני,

ושתיים יותר קטנות,

אפילו אחת הייתה תינוקת.

ואבא ואמא. -במה אבא עסק?

אבא עסק בחנות של...

00:01:30

מכר בגדי...

מכר בדים.

זו הייתה חנות של...

בעל הבית יהודי, קראו לו דואק.

עכשיו, ליד החנות הזאת

עבדו עוד שני האחים

שלו - אהרון ועזרא.

בחנות... בעל הבית היה

בנציון, גם כן יהודי.

אז שלושתם עבדו באותו אזור,

00:02:00

זאת אומרת, באותו מקום.

וגם כן מכרו בדים.

אנחנו גרנו בדירה מחולקת,

עם עוד משפחה.

אז זה מראה על... כנראה ש...

הבית שלי היה בנוי

ככה שמכל צד חדר,

חדר שמאלי וחדר ימיני.

עכשיו, אנחנו היינו בחדר השמאלי,

והמשפחה השנייה הייתה בחדר הימיני.

באמצע יש פרוזדור משותף

00:02:30

ומטבח משותף.

זה הבית.

עכשיו, מטעמים אני לא זוכר הרבה.

את יודעת, הייתי קטן. -משפחה דתית?

משפחה מסורתית. מסורתית. היינו...

בשבתות הייתי הולך

עם אבא לבית כנסת.

בית כנסת קרוב, ברובע עצמו, גם כן.

-איך קראו לבית כנסת הזה?

"הרמב"ם".

עכשיו, ברובע, היו...

00:03:00

גרו גם כן שני דודים מצד אימא

ושתי דודות מצד... גם

כן, מצד אימא, והסבתא.

זה ברובע. מצד אימא.

לאבא שלי, היו לו עוד שני אחים,

אלה שעבדו באותו מקום. אחד עזרא,

ואחד אהרון.

כמובן, נשואים עם ילדים.

אבל מה? הם גרו מחוץ לרובע.

00:03:30

מרחק כמו של חצי שעה נסיעה.

-כולם משפחת לוי?

כולם משפחת לוי.

הם שלושה אחים. עכשיו,

אני למדתי בבית ספר ברובע עצמו,

בית ספר שקראו לו "גרין",

תקופה. והייתה... -זה

היה בית ספר יהודי?

בית ספר יהודי. הייתי הולך כל

יום עם האחיות שלי, הבוגרות,

כשהייתי ילד קטן.

הייתה תקופה של...

00:04:00

ששיפצו את בית הספר,

היה מחולק לשני אגפים.

אגף אחד של א', ב', ג',

ובוגרים יותר זה ד', ה', ו'.

אז באותה שנה עבר

שיפוץ האגף שלנו.

העבירו אותנו לבית

ספר אחר, יותר רחוק.

אז התחלתי ללכת עם שתי בנות

של המשפחה, שהיו גרות אצלנו.

00:04:30

והיינו הולכים כל יום,

כל יום הולכים לבית

ספר וחוזרים יחד.

עכשיו, סדר של בית

הספר, זה היה ככה -

מגיעים בשעה 8,

ב-10, בשעה 10 יש איזו

הפסקה קטנה, הפסקת בוקר,

ב-12 חוזרים הביתה,

אוכלים צוהריים בבית,

וחוזרים, ב-14 חוזרים.

לומדים עד 16.

זה היה הסדר של בית הספר.

-מה למדתם?

אני זוכר... למדנו עברית.

-ידעת עברית?

00:05:00

ידעתי לכתוב.

לכתוב ולקרוא, כן. אבל לדבר לא.

ואלה כיתות קטנות, גם כן. למדנו

חשבון, אני זוכר. -רק יהודים? -קריאה.

איך? -רק יהודים

למדו שם, בבית הספר?

כן, רק יהודים.

זה ברובע היהודי. לא היו...

לא היית רואה מוסלמי

שם, או ערבי, למשל.

00:05:30

אז לבית הספר הזה

הייתי הולך כל יום,

כל יום איתן וזה. יום אחד,

לא יודע, חזרנו הביתה בשעה 12.

התעכבתי במשהו, אני לא זוכר

במה, והן התקדמו לפני.

אחרי 10 דקות אני

הגעתי לבית הספר.

נכנסתי לבית הספר.

אחרי 10 דקות אני רואה

את אימא שלי, אצלה באה,

מחבקת אותי, אומרת לי:

"בוא, נלך הביתה."

00:06:00

לא ידעתי מה הסיבה.

אז בבית סיפרה לי

ששתי הבנות האלה,

במקום... בדרך לבית

הספר היה עוד זמן,

נכנסו לשחק.

זה היה מקום של

קרוסלה ונדנדות וזה.

ילדות קטנות, גם כן, 8-9.

בקרוסלה... ליד הגן הזה, היה...

מפעל של סרטי צילום.

אלה עשו ניקוי, כנראה,

00:06:30

וזרקו, איפה שזרקו

את סרטי הצילום,

איפה שהקרוסלה הזאת.

אז הילדות היו משחקות בקרוסלה.

מישהו כנראה זרק סיגריה

או שהדליק, הכול בער.

ושם...

נספתה אחת הבנות.

נספתה אחת הבנות.

והשנייה...

00:07:00

נכוותה, את יודעת, בכל גופה.

אבל נשארה בחיים.

זה האסון הראשון,

הפיגוע הראשון במצרים.

זה של בית הספר.

אחר כך חזרתי, אחרי

השיפוץ חזרנו לבית הספר.

המשכתי עם האחיות.

היינו יושבים הרבה עם המשפחה,

הייתה משפחת דואר,

זו המשפחה השנייה. גם

כן יהודים, כמובן.

והיינו יושבים יחד, אוכלים.

00:07:30

אבל אני לא זוכר ארוחות,

הייתי ילד קטן.

יום אחד חזרנו מבית הספר,

בבית ספר "גרין", היינו כבר.

חזרתי עם האחיות.

האימא אומרת: "יש לנו

הפתעה," זה היה יום שישי,

"יש לי הפתעה לספר לכם." מה יש?

"דוד אהרון

"יבוא עם המשפחה שלו

לעשות שבת אצלנו."

כמובן, שמחנו וזה.

עברנו שבת נהדרת איתם.

00:08:00

במוצאי שבת, צאת השבת,

הדוד התחיל להתארגן.

הוא ואשתו התחילו להתארגן

כדי לחזור הביתה.

זה היה בלילה.

ירד... לקח את המשפחה שלו וירד.

-על איזו שנה אנחנו מדברים?

על שנת...

47'-48'.

48', שנת 1948.

00:08:30

ירד למטה עם המשפחה,

ואני זוכר שירדתי איתם גם כן.

בתור ילד, ירדתי

גם כן ללוות אותם.

הגיעו לפתח של הבית.

לא יודע, שחררו אחד את השני.

אז אבא אומר לו: "תשמע,

"בשביל מה אתה הולך עכשיו?

"תשאיר את המשפחה,

מחר יש לנו חופש,

"אנחנו עובדים יחד."

חצי יום היו עובדים,

ביום ראשון, חצי יום, היו עובדים.

00:09:00

"ונמשיך את החופש שלנו."

עלו עוד פעם.

עלו עוד פעם.

אני זוכר שישנו כולנו בחדר.

היו חדרים גדולים.

איזה 3 וחצי על 3 וחצי.

ישנו כולנו באותו חדר.

שמו מזרונים.

הסתדרו.

אני ישנתי,

השינה שלי הייתה... בתור ילד קטן,

00:09:30

אחות גדולה מפה, אחות מצד שני.

בזמן... בשעה 4-5 בבוקר,

אחרי זה נודע לי הזמן,

היה פיצוץ.

אני הרחתי...

ריח חריף מאוד של

חומר נפץ, אני זוכר.

מהפיצוץ,

כל השורה של החדרים,

של 3 קומות,

00:10:00

של החדרים שלנו, קרסו.

זאת אומרת,

שתי קומות קרסו

עלינו, על החדר שלנו.

אני זוכר את עצמי...

שהיד הימנית הייתה תפוסה.

היד השמאלית הייתה חופשיה.

לא יודע, משהו סיכך עליי,

איזו דלת או איזה משקוף,

שהגן עליי,

שאני זוכר,

00:10:30

היד השמאלית הייתה חופשיה.

יכולתי למשש את הפנים,

לבדוק את עצמי.

וזה כנראה מה שהציל אותי, גם כן.

כי אחות מפה ואחות מפה, נהרגו.

הן נהרגו.

הוציאו אותי מההריסות.

לקחו אותי באמבולנס

לבית חולים של יהודים,

לא זוכר. -כמה אנשים

היו בבית שלכם,

00:11:00

מבחינת משפחת לוי? -משפחת לוי,

היינו אבא ואמא, 4 אחיות,

ואני. -כולם הלכו? -כולם הלכו.

הדוד והדודה, ו...

ואחד הבנים.

למה? הבת עוד בספק...

אחרי זה אני אספר

איך חיפשו אותה,

שנהג אמבולנס, שאני

עוד אדבר על זה,

00:11:30

שהוא הוציא אותה גם כן

מאותו מקום שהוציאו אותי,

שזה מההריסות.

ובא לדוד וסיפר לו שזה...

הוציאו עוד ילדה אחת.

הבת של אהרון.

קראו לה רחל.

לקחו אותי לבית חולים.

היד הייתה... כף היד הייתה משותקת,

לא יכולתי להרים את כף היד.

זאת אומרת, כף היד, לא יכולתי.

כל הגוף פצעים.

נפצעתי וכל זה.

00:12:00

אושפזתי בבית חולים 6 חודשים.

מי באותו זמן אומר לך

שבעצם אין לך משפחה?

כל יום אני שואל.

כל יום שאלתי את האחיות שם.

אחיות יהודיות.

זה היה בית חולים יהודי? -איפה האבא?

כן.

אני לא זוכר את השם.

-זה בסדר, זה בסדר.

כל יום שאלתי איפה ההורים,

איפה האחיות, איפה זה.

היו אומרים לי: "עוד מעט יבואו,

00:12:30

"עוד מעט יגיעו."

בסוף הייתה איזו אחות,

גילתה לי את הכול.

כנראה אני קיבלתי...

מטען חבלה, האחים המוסלמים.

זה מה שנודע לי בסוף.

שמישהו בא עם איזו

עגלה, עם חומר נפץ,

ושם את זה... זו הייתה סמטה.

כי חוץ מהחדרים שלנו שנפגעו,

00:13:00

מהצד השני של הסמטה, גם

כן נפגעו עוד אנשים.

זה לא רק אנחנו.

האחות גילתה לי...

כולם באו בטענות אליה, איך...

שזה עשה לי לא טוב.

אבל בעצם הדבר...

טוב שהיא גילתה לי.

היא אומרת לי: "לא נשאר

אף אחד מהמשפחה שלך."

ומה קורה איתך? מי

מתחיל לעזור לך?

00:13:30

עכשיו, הדוד... -איך קראו לו?

דוד עזרא, זה שנשאר ב...

שלושת האחים.

היה בא לבקר אותי,

הוא ואשתו, כל הזמן.

בעצם בסוף ירדתי איתם, גם כן.

חייתי אצלם.

הדוד, היו לו 4 ילדים, 4 בנים.

ובת, בת בכורה.

קראו לה רחל.

00:14:00

הבן הכי קטן, קראו לו שאול.

זה שגדלתי איתו, זאת אומרת,

הוא יותר צעיר ממני, היה

יותר צעיר ממני בשנתיים,

אז ככה גדלנו ביחד.

איפה אתה ממשיך ללמוד?

אני ממשיך ללמוד. בשנה הראשונה,

הדוד רשם אותי בבית ספר קולג',

בית ספר ברמה גבוהה מאוד.

00:14:30

אבל גם העלות הייתה

גבוהה מאוד בשבילו.

אז החזקתי שנה אחת,

למדתי שם.

הוא לא יכול היה יותר,

זה היה יקר מאוד.

אז רשם אותי לבית ספר

Goutte de Lait”.

זה בית ספר יהודי של יתומים.

ב...

שם... -יתומים יהודים? -יהודים.

רק יהודים, רק יהודים.

זה בית ספר של יהודים.

00:15:00

למדנו שם גם כן עברית וגם ערבית

וגם צרפתית וגם אנגלית.

-ישנת בבית הספר?

לא, לא, לא, לא.

לא, לא.

עכשיו, כל יום היינו

חוזרים הביתה.

זה מ-8 עד 16.

כמובן, הייתה הפסקה

גדולה, הפסקת צוהריים,

אוכל שם, הכול שם היה.

ארוחת בוקר, ארוחת צוהריים.

הייתה תקופה של...

00:15:30

היו הרבה יתומים מהרובע היהודי.

בנות ובנים? -בנות, בנים.

בכיתה. -המורים היו יהודים?

יהודים.

רק יהודים, כן.

עכשיו, בכיתה ישבנו

ביחד, הבנות והבנים.

אבל בחצר, במשחקים,

זה היה מחולק לבנות

לחוד ובנים לחוד.

זה בית הספר, היה.

00:16:00

והייתה לנו תלבושת אחידה.

תלבושת אחידה.

עכשיו, יש שני בעלי כלבו,

בעלי עסקים עשירים מאוד.

אחד, קראו לו סיקורל,

ואחד...

היה עוד אחד, אני לא זוכר.

בעלי כלבו, כלבו של...

00:16:30

אלה עשירים מאוד, יהודים.

והם התנדבו

וקנו מיניבוס

עם נהג,

כדי להסיע אותנו,

להסיע את אלה מהרובע היהודי.

זה הרוב היה,

רוב התלמידים היו מהרובע היהודי.

היו עושים שתי נגלות

ואנחנו מחכים,

ואחר כך היה לוקח אותנו,

כי אנחנו גרים לא ברובע.

00:17:00

להסיע אותנו עד הבית, הלוך חזור.

-לדוד?

כן. -גרת אצל הדוד? -כן, כן.

איך היו...

איך היו היחסים עם

השכנים, עם הילדים?

את האמת, היה בסדר.

באיזו תקופה עברנו מדירה לדירה,

כי הדירה לא הייתה בסדר.

בדירה השנייה,

גרנו בבית יותר חדיש, כמובן.

וכל דירה, כל קומה,

00:17:30

זה היה דירה מול דירה.

מולנו היה גר אחד מוסלמי,

נשוי, אבל קנאי כזה.

תמיד...

נגד ישראל, נגד...

קנאי, היה שייח'.

היו לו 5 ילדים. יום

אחד רב עם אשתו,

בערב, בלילה,

ריב עד השמיים. רב עם קללות.

00:18:00

נשבעה שהיא לא תישן

באותו ערב בבית.

אחרי הריב, נשבעה שלא

תישן באותו ערב בלילה,

זאת אומרת, בבית.

היא ארזה כמה בגדים במזוודה קטנה,

יצא החוצה, טרק את הדלת, יצא.

איך שטרק את הדלת, הדודה,

הדודה שלי, שרינה, שרה,

פתחה את הדלת, משכה אותה אליה,

"תשני בלילה עכשיו, אצלי."

00:18:30

למה?

כי בשביל להגיע להורים שלה,

הם גרים... זה כמו מכאן עד אילת.

זו הייתה נסיעה ברכבת, יום שלם.

ב-23 בלילה, איך תגיע?

ושם,

במצרים,

בזמנם, לפני 70 שנה,

אישה, אסור לאישה ללכת לבד.

אסור היה לה להסתובב.

אם היא מסתובבת, או שהיא במשטרה

או שאני לא יודע מה שיקרה לה.

אז מה היה? -זה היה אסור,

זה היה מסוכן מאוד.

00:19:00

כשהיא ישנה אצלה. -אוקיי.

ישנה. למחרת היא

דפקה בדלת, הבעל...

מסתכל עליה, אומר לה:

"איפה היית? איפה ישנת?"

אחר כך נודע לנו,

אחרי חצי שעה-שעה, הוא התעורר,

רצה לדעת איפה אשתו,

הוא יודע שזה...

זה היה מסוכן מאוד. אז אמרה

שהיהודייה, שרה היהודייה,

"ישנתי אצל שרה היהודייה

והיא הצילה אותי."

ומאז? -ואז נהפכנו...

00:19:30

כמה שהיה שונא ישראל,

נהפכנו לקדושים אצלו.

היה שומר עלינו, היה מזהיר

אותנו מכל מיני דברים,

שלא יפלילו את הדוד.

למשל, פח זבל.

היה לו פח זבל קטן בחדר מדרגות.

היה אומר: "תכניס את הפח,

שלא יחדירו לכם איזה מסמך,

"איזה משהו נגד השלטון,"

ויפלילו את הדוד.

למשל, "במלחמה, תוציאו את כל

פקקי הביטחון שהיו בחדר מדרגות,

00:20:00

"שלא יגידו שיש לכם חשמל.

"שאתם...

"מסמנים משהו למטוסים.":

כל מיני עלילות כאלה. זה לא...

פשוט מאוד. מספיקה מילה אחת,

היו נכנסים לבית סוהר.

למדתי בישיבה

של אהבה ואחווה.

שם למדנו תורה.

משניות וזה.

ושם התחזקתי גם כן בקריאה.

בעברית. לא הבנו הרבה.

00:20:30

זאת אומרת, לא הבנו את השפה.

אבל קראנו.

קראתי את ה...

ידענו לקרוא. -בתור ילד,

איך אתה מרגיש בלי

הורים, יתום, בבית ספר?

גר אצל הדוד? מה...

מה מלווה אותך בפנים?

את האמת?

זה לא היה... קשה, בהתחלה.

כשהודיעו לי.

00:21:00

אבל בתור ילד היה עוד

ילד אחד בגיל שלי,

בערך בגיל שלי.

זה שאול, בן הדוד.

היינו משחקים ביחד והיינו...

ושם לא היו חוגים, לא היה...

היינו משחקים בבית.

בשנת 50',

1950, הוציאו לנו דרכונים,

בשביל לעלות לארץ. וזה נמשך...

יכולתם להוציא דרכונים? -כן.

00:21:30

הוציאו דרכונים. עכשיו,

הדוד והדודות מצד אימא,

עלו לארץ בשנת 50'.

היו מדברים...

"ארץ ישראל, ארץ

ישראל," אבל לא...

ילד, אז... -מתי מתחילים

להחליט שעושים עלייה?

מתי מתחילים להרגיש שמשהו לא בסדר?

-אחרי מלחמת סיני.

זאת אומרת, במלחמת סיני

הייתי במצרים. -כן.

היינו במצרים.

00:22:00

ו...

אחרי המלחמה, ב-1957,

החליט סופית.

המצב... -הדוד?

הדוד, כי אחרי המלחמה,

המצב נהיה יותר גרוע.

איך הרגשתם את זה? -הדוד, למשל,

עבד בחנות,

המנהל זה היהודי הזה, דואק,

00:22:30

הביאו קצין. אפילו שהייתה

לו נתינות אנגלית.

הביאו קצין, שמו אותו במקומו,

שהוא ינהל את העסק, והמנהל,

יושב בצד.

הדוד היה מוכר את הבדים.

לקחו את המשרת שהיה מנקה,

שמו אותו, שהוא ימכור,

והדוד, שמו אותו שיישב בצד.

המצב הזה לא החזיק מעמד.

זה מצב קשה.

00:23:00

ובגלל זה החליט הדוד לעלות ארצה.

לעלות ארצה.

אני זוכר, השכן הזה, המוסלמי,

ששנא את ישראל,

הוציא סכום כסף.

הוא אומר לדוד: "אדון עזרא,

"אם חסר לך כסף, קח.

"העיקר שלא תיסע,

שלא תעזוב אותנו."

עד כדי כך היינו...

00:23:30

קדושים אצלו.

אני זוכר שהדוד, בסוף,

התחיל לסדר את ה...

חברה של הסעות.

הביאו שני ארגזים ענקיים של

מטר וחצי על מטר וחצי, למטה,

הורדנו את כל הבגדים, אני זוכר,

סידרנו את זה בתוך הארגזים,

כל הציוד, כל זה, של

בית הספר, של הבית.

00:24:00

סגרו את זה, הכניסו

את זה למשאיות.

לאן? לאלכסנדריה.

מכר את החנות?

לא, לא, לא. זו לא החנות שלו.

הוא עבד שם בתור פועל.

ונסעו המשאיות, אנחנו גם

כן נסענו לאלכסנדריה,

אני והדוד,

והמשפחה, כמובן, ובן

הדוד גם כן, ומשפחתו.

קראו לו יוסף גם כן.

ואשתו שרה.

00:24:30

הגענו לנמל.

השגנו את הדרכונים.

אני, היה לי דרכון לבד,

לחוד. כי אני לא שייך אליהם.

עכשיו, נכנסנו לנמל,

קראו לדוד

לראש המשפחה.

כל משרד שהיה נכנס,

עמד שוטר ובפנים היה קצין.

00:25:00

הקצין היה צועק...

אומר לו: "תשים חצי לירה לשוטר,

"ולירה לקצין."

זה היה המון כסף בזמנו.

לירה מצרית היה המון כסף.

ככה, 3-4 משרדים,

כל פעם: "יהודי?"

את יכולה להגיד לא?

עושה לך איזה סימן, את לא...

גמרנו, גמרנו עלייך.

זה היה המצב.

זאת אומרת, מה שאמרו לך,

00:25:30

היית צריכה להקשיב להם ולסדר.

עשינו את כל זה.

בסופו של דבר,

חילקו לנו את זה...

החזירו לנו את הדרכונים.

את הדרכון של הדוד

לא מחזירים.

לא מחזירים. נתקענו.

לא יכולנו להמשיך הלאה.

מה יש?

יש איזו שמועה,

שקיבלו איזו הודעה, משהו כזה.

הודעה,

00:26:00

שעזרא, אחד בשם עזרא,

רוצה להבריח זהב ב...

רוצה להבריח בארגזים.

פתחו את הארגזים,

זרקו לנו את כל הבגדים.

עכשיו, זה נמל.

זה בוץ, זה מים.

את כל הבגדים.

לא... זאת אומרת,

לא השאירו מתחת...

00:26:30

בארגזים.

לא מצאו כלום.

טוב, אנחנו היינו צריכים

להחזיר את כל הדברים,

אחרי שהיה הכול מקופל, הכול בסדר,

זה הכול בוץ והכל...

סבל כזה שעברנו בנמל.

היו עוד משפחות. בטח, כולם עברו.

כולם עברו. -הייתה מין הודעה

כזאת, שהוא מבריח זהב.

ומזה פתחו לנו את כל הארגזים.

סגרנו את הכול,

בא בן הדוד - אותו דבר.

00:27:00

גם כן, הוציאו לו את כל הבגדים.

אחרי זה וזה...

זה זמנים, זה שעות.

טוב, סידרנו את כל הדברים

בחזרה, סגרו את זה,

עלינו לאונייה. -אתה

זוכר את השם של האונייה?

איך? -מה היה השם של האונייה?

אם אני זוכר...

"אולימפיק", נדמה לי. -אולימפיק?

נדמה לי. אם אני לא טועה. -אוקיי.

לא זוכר.

00:27:30

באונייה הזאת לקחו אותנו ליוון.

אני רוצה עוד להוסיף משהו.

כשהוציאו אותי מההריסות,

הדוד פעם אחת הלך ב...

בעבודה. פגש חבר.

הוא אומר לו: "תשמע, אתה

יודע, יש מישהו שמחפש אותך,

"נהג אמבולנס."

שבאותו זמן שהוציאו את יוסף,

זה אני,

הוציאו גם כן ילדה,

00:28:00

ילדה קטנה, בת 4-5, בלונדינית,

מאותו מקום בדיוק. קראו לה רחל.

"והוא מחפש אותך.

יש לו איזה מידע."

עכשיו, פגש את ה...

הדוד פגש את הנהג הזה,

וסיפר לו. הוא אומר לו: "כן,

אני לקחתי את הילדה הזאת.

"אבל לבית חולים של המצרים.

00:28:30

"לשם לקחתי אותה."

עכשיו, הדוד ישר לקח

את עצמו ונסע לשם.

נסע לשם. יהודי לא נכנס לבית חולים.

אסור.

חזר חזרה, סיפר את

הסיפור הזה לאשתו.

אשתו יושבת עם השכנה המוסלמית,

מדברים. סיפרה לה את הסיפור.

אז השכנה אומרת לה:

"תשמעי, מה הבעיה?

00:29:00

"אני אתן לך את התלבושת שלי,"

גלבייה כזאת על הראש וזה,

"שתתחפשי ותיכנסי לבית חולים."

עכשיו, הדודה לא נסעה.

שלחה את הבת שלה, הבת

רחל, גם כן קראו לה.

רחל בת עזרא, הבנת?

למה, יש רחל של ה... -כן.

שלוש בנות, רחל.

00:29:30

הבת של אהרון זו רחל,

הבת של עזרא זו רחל

והבת של אחותי גם כן רחל. -אוקיי.

ככה היו קוראים

בשמות, לפי הסבתות.

באמת התחפשה. היא לבשה

את הבגדים האלה, ה...

רעלה הזאת וכל התלבושת

של המוסלמים.

חדרה לבית חולים. נכנסה.

נכנסה ישר למנהל,

00:30:00

המנהל של בית החולים,

שאלה על הבת,

הוא אומר לה: "כן, הגיעה אלינו בת.

"קוראים לה רחל." זאת

אומרת, הכול מדויק.

"אפשר לראות אותה?"

הוא אומר לה: "לא.

"היא עוד בטיפולים, עוד זה,"

כל מיני סיבות. "אני מוכן

לתת לך לדבר איתה," אבל מה?

יש וילון באמצע, פרגוד הזזה.

"שלא תראה אותך."

00:30:30

הבת הסכימה, בת הדודה.

דיברה איתה. בת הדודה

הייתה מאוד חכמה.

דיברה איתה צרפתית. זאת

אומרת, הכירה אותה.

כי הן גרו אחת ליד השנייה.

זאת אומרת,

הם לא היו ברובע.

אהרון ועזרא היו מחוץ לרובע.

הם גרו לפני ה...

אז ככה הכירה את הדודה טוב מאוד.

דיברו ביניהן.

00:31:00

אחרי 20 רגעים, נגמר הביקור.

הוציאו אותה החוצה.

"מתי אפשר לבוא?" אמרו:

"עוד 3 ימים תבואי.

"עד שהילדה תקבל טיפול, עד שזה."

בסדר. אחרי 3 ימים,

התחפשה עוד פעם, בת הדודה,

בת הדוד.

ונכנסה גם כן לבית החולים,

והלכה ישר למנהל.

00:31:30

הוא מסתכל עליה, הוא אומר

לה: "בשביל מה באת?"

"מה זאת אומרת, בשביל מה באתי?

באתי בשביל רחל."

הוא אומר לה: "מה זה? באו משפחה,

"המשפחה שלה, ולקחו אותה."

"מה המשפחה שלה?

אנחנו המשפחה שלה."

וככה נעלמה הילדה.

שום דבר. -לא שמעתם ממנה?

-לא שמענו כלום.

אחרי תקופה התחלף השלטון.

לספר?

התחלף השלטון, זה היה נאצר,

00:32:00

עלה מוחמד נגיב,

היה בשלטון.

ורשם מודעה בעיתון,

מי שיש לו איזו בעיה, איזה

משהו, שיפנה, אם אפשר לעזור.

הדוד ישר כתב מכתב,

וסיפר לו את הסיפור של הילדה.

קיבלנו תשובה.

קיבלנו, כן.

"ביום זה וזה בשעה

זו וזו יבוא קצין,

00:32:30

"ברכב. ייקח אותך לבית חולים."

באמת זה קרה. לקח

אותה לבית חולים,

נכנסו.

שום דבר. לא רישום, לא שום דבר.

כלום לא יצא מזה, כלום.

וככה נעלמה.

ככה נעלמה הילדה.

בית ספר ליתומים.

איזה בית ספר זה היה?

זה בית ספר על שם...

יצחק בנרויה.

זה בית ספר Goutte de Lait.

00:33:00

זה "טיפת חלב", אפשר להגיד.

זה בית ספר של יתומים.

בית הספר היה ברמה גבוהה מאוד,

בלימודים.

שם היה חדר אוכל

ענק, שהיינו אוכלים.

גם בוקר וגם צוהריים, אוכל

של יום-יום, זה לא...

00:33:30

זה לא קייטרינג או משהו.

כל יום בישלו שם ואכלנו.

זה היה מבחינת אוכל.

מבחינת לימודים, חוץ

מהלימודים הרגילים,

למדנו גם כן מקצועות. -וואו.

אם זה מקצוע...

הדפסה ב... -מכונה. -במכונה.

ולמדנו עוד מקצוע - קצרנות.

-וואו.

גם כן קצרנות.

00:34:00

בית הספר היה בית ספר טוב.

עכשיו,

סיפקו לנו... -אתה למדת גם מקצוע שם?

-כן.

כן. קצרנות ו... כן.

הייתה לנו תלבושת אחידה,

לבית הספר, שכולנו

היינו לובשים אותה.

אפילו בהליכה הביתה

היינו עם התלבושת.

כולם עם התלבושת האחידה.

00:34:30

אז הייתה תקופה,

התלמידים, זה היה...

בסביבות 300 תלמידים,

הרוב היו מהרובע היהודי.

אז בכל מקום ראית את

התלמידים עם התלבושת הזאת.

בנים ובנות? -בנים ובנות.

עכשיו, בית הספר,

בכיתות ישבנו יחד.

אבל בחצר, במשחקים, חילקו,

00:35:00

חלק של הבנות וחלק של ה...

אז היה אסור.

אסור, זאת אומרת, לעבור.

עכשיו,

באיזו תקופה יש...

היו שני אנשים בעלי בתי כלבו.

זה סיקורל ושמלא.

בעלים יהודים עשירים מאוד.

ראו שהתלמידים בבית הספר

בכל מקום עם התלבושת,

ילדים יהודים.

00:35:30

והיה מצב לא הכי...

הכי מסוכן.

החליטו, הלכו וקנו מיניבוס,

שניהם, עם נהג,

כדי להחזיר את כל

התלמידים האלה הביתה,

בסוף הלימודים.

וככה היו מחזירים אותנו.

ברגל. אני הייתי לוקח חשמלית,

כי זה היה רחוק.

אבל אלה של הרובע היהודי,

00:36:00

זה לא היה כל כך קרוב, אבל בכל

זאת היו הולכים. הולכים ברגל.

יצאתם לקולנוע, רקדתם ריקודים?

-כן.

הייתם ב... -כן, כן, כן, בטח.

עם ההורים.

אוקיי. -עם ההורים היינו, בטח.

בתי קולנוע. בית קולנוע.

כן. בילויים, מקומות בילוי.

קרקס, למשל.

קרקס? -כן.

כשהיו באים מחו"ל.

קרקס רומני, כל זה. אני זוכר.

אבל זה מחוץ לרובע.

00:36:30

בית הכנסת, קראו לו הרמב"ם.

עכשיו,

היו מבשלים כל יום.

אימא הייתה מבשלת כל יום.

למה? לא היה מקרר בבית.

לא היה מין... לאחסון.

אבל מקרר לא היה

בבית, אז בשביל זה,

היו המוסלמים,

הערבים,

כל יום היו נכנסים

00:37:00

לרובע היהודי

עם הירקות, בעגלות וזה,

היו מכינים כל מיני

בסטות כאלה בשוק,

הייתה רחבה גדולה.

ומשם כל יום היינו

קונים ירקות ובשר.

זאת אומרת, של יום-יום.

וכל יום היו מבשלים.

זאת אומרת, האוכל לא

היה נשאר למחרת.

בחג פורים הייתה רחבה,

רחבה גדולה כזאת,

00:37:30

והיה יהודי אחד שהיה

מכין כל מיני...

נדנדות וקרוסלות.

היינו מתחפשים. מה זה מתחפשים?

כסף לא היה. היינו עם...

תלבושת של האבא, תלבושת

של האימא, תלבושת של ה...

אוקיי, טוב.

זה היה פורים.

היינו הולכים לבית כנסת.

00:38:00

אני הייתי בתוך

מקהלה של בית הספר.

ששרים, שירי תפילה.

בדרך לבית הספר היו

רודפים אחרינו ילדים.

זורקים עלינו אבנים.

לוקחים לנו את הכיפות.

הבנת? היינו בורחים מהם.

00:38:30

ואני זוכר, יום אחד, החלטנו...

אנחנו לא נישבר.

התארגנו איזה 10 ילדים,

בבית הכנסת,

כל אחד לקח לו אבן.

והתקדמנו.

הם רק התקרבו, תקפנו אותם.

מאותו יום,

00:39:00

הייתי הולך לבד, אף

אחד לא היה מתקרב.

למדו לקח. לימדנו אותם לקח.

בתור ילדים, הבנת?

היה ניב יהודי או שזה היה ערבית?

-לא, ערבית.

רק ערבית או שלמדתם שפה...?

-ערבית.

בבית דיברנו צרפתית.

צרפתית. מאיפה הצרפתית?

צרפתית? למדנו...

בבית הספר.

לימדו צרפתית? -כן.

לרובע היהודי, בהתחלה,

00:39:30

לפני המלחמה, לפני 48',

ערבי לא היה נכנס.

לא היה נכנס. היה פוחד להיכנס, למה?

היו מרביצים לו, היהודים עצמם.

אין כניסה לערבים.

רק מה? בבוקר היה נכנס בשביל הירקות.

-הרובע היה עם איזושהי חומה,

או משהו? -לא, לא, הייתה כניסה, זה הכול.

-הייתה כניסה.

הייתה כניסה. רק בבוקר היו

נכנסים עם עגלות וירקות,

בשביל למכור לנו את הירקות,

00:40:00

כי לא הייתה חנות של ירקות שם.

אטליז, הייתה לנו...

חנות של בשר.

ומכולות.

אבל אין חנויות של...

אחרי 48',

השתנה המצב. אז בנו

מסגד בתוך הרובע,

בנו חנויות בתוך הרובע.

הדוד היה גר מחוץ ל...

-מחוץ לרובע.

הוא ואהרון. -כן.

00:40:30

מחוץ לרובע. אמרתי לך, זה היה עניין

של חצי שנה נסיעה. -מחוץ לרובע.

הדוד אהרון ודוד

עזרא היו מחוץ ל...

דוד אהרון בא לבקר אותנו.

אני רוצה לספר משהו. -כן.

איך שרדנו בתור יהודים.

זאת אומרת, כדי שיקבלו אותנו.

-כן.

אני זוכר, במלחמה.

איזו מלחמה? -במלחמת סיני. -כן.

במלחמת סיני הייתי במצרים. -כן.

נהרג אחד הילדים,

00:41:00

בן יחיד של השכן למטה, מוסלמי.

הפגיזו את תחנת הרכבת,

ונהרג הבן אדם הזה.

נהרג. כולם...

מה זה? קברו אותו, באו

עכשיו, כל השכנות, מוסלמיות.

למטה, בוכות, יושבות

על הרצפה וצועקות.

עכשיו, הדודה, דודה יהודייה.

מי הרג אותו? הם לא

יגידו "האנגלים".

היו אומרים: "ישראל הרגה אותו."

00:41:30

איך יהודייה תרד למטה לנחם?

-נכון.

חשבה, חשבה.

היא אומרת, עכשיו, אם אני לא ארד,

זה לא נעים, אני שכנה.

ואם אני ארד, אני יהודייה.

בסוף החליטה לרדת.

ירדה הדודה.

רואה אותן יושבות על הרצפה.

צועקות וזה, קוראות...

צעקות עד השמיים.

00:42:00

הדודה, מה עשתה?

חצתה ביניהן,

הלכה, המשיכה, נכנסה לבית,

היא לא ישבה איתן.

נכנסה ישר לחדרים,

התחילה לסדר את החדרים.

נכנסה למטבח, התחילה לעשות כלים.

אלה שישבו, השכנות,

ראו. "היא צודקת. מה אנחנו יושבות?

בואו נסדר את הבית."

אז קמו לעזור לה.

זה השכל...

השכל היהודי.

00:42:30

אחרי יומיים, אני

זוכר, יומיים-שלושה,

עלתה האימא,

עלתה אלינו,

נישקה את הדודה.

נישקה אותה.

זו מוסלמית, זאת אומרת,

והלך לה הבן והכל. הבנת?

וככה שרדנו.

על ידי כל מיני...

דברים כאלה של חוכמה.

ברובע היהודי, למשל,

חוץ מהמקרה שלנו,

לפני המקרה שלנו,

00:43:00

הטמינו, גם כן האחים המוסלמים,

הטמינו מלכוד באיזה

אופנוע של בחור צעיר,

יהודי.

התניע את האופנוע וזה

התפוצץ והוא נהרג, בגיל 21.

זאת אומרת, היו פיגועים, זה לא...

חוץ מהפיגוע שלנו.

עזבנו את... הגענו ליוון.

כמה זמן הייתם ביוון? -קיבלו

אותנו אנשי הסוכנות, כמובן.

וגרנו באתונה.

00:43:30

בעיר אתונה.

בבית מלון שקראו לו "רויאל".

היינו שם... -קבוצה של יהודים?

לא קבוצה. אולי שתי משפחות.

היו בבית מלון.

אחרי חודש ימים קיבלנו

הודעה מהסוכנות,

שיבואו,

יבוא מיניבוס, יאסוף

אותנו לשדה התעופה.

אנחנו מדברים על 1957?

00:44:00

57', כן.

הגענו לשדה התעופה בן גוריון.

לבן גוריון הגענו בלילה.

ב-20-21 בלילה.

עלינו לאוטובוסים. לאן? לבאר שבע.

אנחנו לא ידענו מה זה באר שבע, לא ידענו...

-הייתה לכם כבר משפחה,

פה בארץ?

כן. -היה איזה דוד? -כן.

היו דודים ודודות מצד אימא.

00:44:30

עלו בשנת 1950.

אני ציינתי ש...

אז כשהוצאנו את הדרכונים,

הדודה גם כן הוציאה איתם, אבל מה?

אנחנו לא עלינו, הם עלו.

הגענו לבאר שבע.

23 בלילה.

עכשיו, בדרך לבאר שבע,

זו הייתה תקופה של

אביב, לפני פסח.

תקופה של...

פרי הדר.

ריח מה זה משגע.

את נכנסת לאוטובוסים,

00:45:00

חשבנו שזה גן עדן, הגענו לגן עדן.

עד שהגענו לבאר שבע.

הגענו, ירדנו מהאוטובוס.

מה זה? מדבר.

היו... כל שכונה ד' שבבאר שבע,

היא עיר שלמה עכשיו.

היו 3 שורות של פסי רכבת.

שורות של פסי רכבת, בתים כאלה, קומה אחת.

3 שורות.

00:45:30

זהו. מדבר.

שום דבר, שום בתים, שום דבר.

אפילו בית חולים "סורוקה",

אם הייתי... זאת אומרת,

מהבית שלנו היינו רואים,

זה היה רק יסודות.

-הגעתם למרכז קליטה?

לא, לא, לא. ישר לשם. -לבתים?

כן, לבתים האלה.

עכשיו, חיכו לנו אנשי

הסוכנות, בערב, עם משאיות.

00:46:00

הורידו מיטות ושולחנות,

לעולים חדשים. מזרונים.

ציוד ראשוני.

עכשיו, בבית לא היה לא חשמל,

לא מים,

לא בית שימוש, לא שירותים.

שירותים זה היה צריפון כזה,

עם 4 תאים.

ברצפה היה איזה חור כזה.

אלה היו השירותים.

מים,

00:46:30

היה איזה טנקר של מים, היינו לוקחים.

זה בהתחלה.

לאט לאט זה התקדם. במה התקדם?

סידרו לנו צינור בין

שתי השורות של הבתים,

צינור עם ברז,

משם היינו לוקחים מים. עכשיו,

אחד מבני הדודים,

קראו לו יצחק,

עלה בשנת 50', לבד.

00:47:00

הבנת? אז היה בא עם

המשפחה שלו, דיברו עברית.

הבנת? הם לא היו גרים בבאר שבע.

הם היו גרים בחולון.

כשהיו באים אלינו

היו מדברים פה ושם.

במקום "סליחה" זה "מחילה".

זאת אומרת, לא...

ולאט לאט הסתדרנו. -תגיד לי, במה עסקת פה?

מה עשית פה ב...?

00:47:30

בבאר שבע... -במה התעסקת כל החיים,

מה היה המקצוע שלך? -בבאר שבע

למדתי בבית ספר

מקצועי, בתור מכונאי.

ולאט לאט הוצאתי סוג

א' ממשרד העבודה.

אז, בזמנו, זה היה סוג טוב,

סוג א', זה היה מכונאי טוב.

ואחר כך, ב...

00:48:00

בגיל 17, 17 וחצי,

קיבלתי צו גיוס. בהתחלה הדוד...

הוא מצלם?

הדוד,

בהתחלה לא רצה לשלוח

אותי להתגייס.

שלח מכתב, שוב פעם, זה היה בזמנו

של דוד בן גוריון בממשלה.

קיבלנו תשובה.

00:48:30

"המקרה שלך נכון, מצטער מאוד.

"אבל היהודים בשואה עברו פי מאה

"יותר גרוע מאשר המקרה שלך,

"ואין סיבה שהבן לא יתגייס.

"אבל בכל זאת, אנחנו מבטיחים לך

"שהבן יהיה ליד הבית, זאת

אומרת, ישרת ליד הבית.

"ו...

"ליד הבית, ולשאול את הבן

00:49:00

"אם הוא מוכן."

אני ישר שלחתי חתימה,

אני מוכן לשרת.

תגיד לי... -שירתי בבאר שבע באמת.

קודם כל, זה היה במחנה

נתן, באיזה מוסך צבאי.

אחרי 3 חודשים הציבו

אותי ביחידה אחרת,

יחידת הנדסה.

הציבו אותי עם כיתת סיור

של הנדסה קרבית.

00:49:30

והייתי צמוד אליהם, בתור מכונאי.

יוצאים לסיורים.

הרי סיורים לא היו על הכביש.

סיורים במדבר.

השתלבת יפה בארץ? -השתלבתי.

כן, כן.

תגיד לי, כמה...

מה המשפחה שלך היום? כמה ילדים

יש לך, כמה נכדים? -אני...

התחתנתי עם בת דודה,

שהייתה גרה בהרצליה.

00:50:00

הדוד מבאר שבע, הייתה

איזו תקופה שעבר לחולון,

ברחוב אילת, גרנו.

כשהשתחררתי מצה"ל,

ישר הלכתי לחולון.

בחולון עבדתי באזור, בחולון.

בבית ספר... בבית כנסת...

במוסך מרכזי של סולל בונה.

חמי סידר לי לעבוד

בתע"ש ברמת השרון,

במוסך גם כן, מוסך מרכזי.

00:50:30

אז נכנסתי בסוג א'.

כמה ילדים יש לך?

אני התחתנתי עם בת הדודה,

בת הדודה שלי,

אחות של אימא מהרצליה.

נולדו לי 3 בנות.

ובן.

אבל הבן, אחרי שתי ילדות.

זאת אומרת,

שתי ילדות, הבן, ואחר כך עוד בת.

הבן נולד עם...

00:51:00

יום אחד הלכתי, למחרת,

כשילדה, אשתי,

הלכתי לבקר.

כולם שמחים וזה, אשתי הייתה...

בכי.

אני אומר לה: "מה קרה?" היא

אומרת לי: "לא הביאו את הילד."

בקיצור, נכנסתי

לפרופסור שם, "מה יש?"

הוא אומר לי: "הילד

נולד עם מום בלב."

הייתה לו בעיה עם שני

החדרים, בין שני החדרים.

00:51:30

אני אומר לו: "אז מה הסיכויים?"

הוא אומר לי: "תשמע, הילד

יכול לחיות יום אחד,

"ויכול לחיות 20 שנה."

אמרתי לו: "בסדר."

הוצאנו את הילד באמת מבית החולים.

ילד רגיל ביותר.

רגיל ביותר.

אבל מה? מעקב כל 3

חודשים, היינו לוקחים,

נוסעים ל"בלינסון", בית

חולים "בלינסון", מעקב.

עם פרופסור מוריס, קראו לו.

00:52:00

ככה, 3 חודשים. כל

3 חודשים הולכים.

ככה זה 3 שנים. גדל.

הולך לגן.

קופץ, רץ, שום דבר.

שום דבר לא מגיע. אבל מה?

היית מקרבת את האוזן לחזה,

היית שומעת כמו משאבה.

משהו לא בסדר.

הילד עבר ניתוח. נפטר בסוף, הילד.

זאת אומרת,

00:52:30

נשארו לי... עכשיו נולדה לי עוד

הבת השלישית, שהיא אילנית.

אז היו לי ככה: היו לי שרה,

שרה, סופיה

וסופיה. סופיה ואילנית, הכי קטנה.

שיהיו בריאים. -הבנת?

וממנה, הם,

נולדו לי 9 נכדים. -בלי עין הרע.

ושני נינים. -מה הילדים שלך יודעים

על מה שעברת במצרים?

-כן, הם שמעו את הסיפור.

00:53:00

הם יודעים את הכול? -הם יודעים, כן.

הם יודעים את הסיפור.

הבנת? ואני אגיד לך

את האמת, תודה לאל,

אלוהים חנני בילדות טובות.

וחתנים טובים. -מעולה.

תמיד... -אז אתה סיפרת

להם את הסיפור,

הם יודעים את הסיפור? -הם

יודעים, כן, הם יודעים.

כל יום,

00:53:30

למשל, לפני שהגעתם, הייתה הבת

הקטנה, הייתה אצלי. -דואגים לך.

היא באה לבקר. -מעולה.

כל יום מתקשרים.

שבתות וחגים - אין דבר

כזה שאני אעשה לבד.

לוקחים אותי אצלם. הייתי...

אני באמת מעוניין

לחשוף

את כל הסיפור שלי, מה שקרה.

והודות ללבנה,

00:54:00

שהיא בארגון של עולי מצרים,

שהתקשרה אלי,

ו...

והיה לנו מפגש פעם אחת בירושלים,

עם כל יוצאי מצרים. פגשתי

הרבה אנשים שהכרתי.

אפילו ש...

שהיו באהבה ואחווה, שהיינו

בבית הכנסת הזה, הישיבה.

למדנו יחד.

אני פגשתי אותם שם והכרתי אותם.

00:54:30

זה עשה לי הרבה, זה המון.

זה החזיר אותי לתקופה

של... במצרים.

חשוב לי מאוד גם כן

שהסיפור שלי ייחשף.

זה לא פשוט. -נכון.

אני איבדתי את כל המשפחה.

-נכון, נכון.

יוסף, המון המון תודה לך, באמת, 

על השיתוף ועל הפתיחות.

והמון המון תודה.

יוסף לוי

מראיינ/ת -
בתיה זינגר
אורך הסרטון:
00:52:36
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קהיר
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אני, קוראים לי לוי יוסף,

ונולדתי במצרים,

ב-1900...

1941, השביעי,

41'. -איפה במצרים?

-במצרים, בקהיר,

ברובע היהודי. -מתי עלית ארצה?

ב-1957.

זה אחרי מלחמת סיני.

גרנו ברובע היהודי.

אני וההורים. היו לי...

4 אחיות.

שתי אחיות בוגרות יותר ממני,

ושתיים יותר קטנות,

אפילו אחת הייתה תינוקת.

ואבא ואמא. -במה אבא עסק?

אבא עסק בחנות של...

מכר בגדי...

מכר בדים.

זו הייתה חנות של...

בעל הבית יהודי, קראו לו דואק.

עכשיו, ליד החנות הזאת

עבדו עוד שני האחים

שלו - אהרון ועזרא.

בחנות... בעל הבית היה

בנציון, גם כן יהודי.

אז שלושתם עבדו באותו אזור,

זאת אומרת, באותו מקום.

וגם כן מכרו בדים.

אנחנו גרנו בדירה מחולקת,

עם עוד משפחה.

אז זה מראה על... כנראה ש...

הבית שלי היה בנוי

ככה שמכל צד חדר,

חדר שמאלי וחדר ימיני.

עכשיו, אנחנו היינו בחדר השמאלי,

והמשפחה השנייה הייתה בחדר הימיני.

באמצע יש פרוזדור משותף

ומטבח משותף.

זה הבית.

עכשיו, מטעמים אני לא זוכר הרבה.

את יודעת, הייתי קטן. -משפחה דתית?

משפחה מסורתית. מסורתית. היינו...

בשבתות הייתי הולך

עם אבא לבית כנסת.

בית כנסת קרוב, ברובע עצמו, גם כן.

-איך קראו לבית כנסת הזה?

"הרמב"ם".

עכשיו, ברובע, היו...

גרו גם כן שני דודים מצד אימא

ושתי דודות מצד... גם

כן, מצד אימא, והסבתא.

זה ברובע. מצד אימא.

לאבא שלי, היו לו עוד שני אחים,

אלה שעבדו באותו מקום. אחד עזרא,

ואחד אהרון.

כמובן, נשואים עם ילדים.

אבל מה? הם גרו מחוץ לרובע.

מרחק כמו של חצי שעה נסיעה.

-כולם משפחת לוי?

כולם משפחת לוי.

הם שלושה אחים. עכשיו,

אני למדתי בבית ספר ברובע עצמו,

בית ספר שקראו לו "גרין",

תקופה. והייתה... -זה

היה בית ספר יהודי?

בית ספר יהודי. הייתי הולך כל

יום עם האחיות שלי, הבוגרות,

כשהייתי ילד קטן.

הייתה תקופה של...

ששיפצו את בית הספר,

היה מחולק לשני אגפים.

אגף אחד של א', ב', ג',

ובוגרים יותר זה ד', ה', ו'.

אז באותה שנה עבר

שיפוץ האגף שלנו.

העבירו אותנו לבית

ספר אחר, יותר רחוק.

אז התחלתי ללכת עם שתי בנות

של המשפחה, שהיו גרות אצלנו.

והיינו הולכים כל יום,

כל יום הולכים לבית

ספר וחוזרים יחד.

עכשיו, סדר של בית

הספר, זה היה ככה -

מגיעים בשעה 8,

ב-10, בשעה 10 יש איזו

הפסקה קטנה, הפסקת בוקר,

ב-12 חוזרים הביתה,

אוכלים צוהריים בבית,

וחוזרים, ב-14 חוזרים.

לומדים עד 16.

זה היה הסדר של בית הספר.

-מה למדתם?

אני זוכר... למדנו עברית.

-ידעת עברית?

ידעתי לכתוב.

לכתוב ולקרוא, כן. אבל לדבר לא.

ואלה כיתות קטנות, גם כן. למדנו

חשבון, אני זוכר. -רק יהודים? -קריאה.

איך? -רק יהודים

למדו שם, בבית הספר?

כן, רק יהודים.

זה ברובע היהודי. לא היו...

לא היית רואה מוסלמי

שם, או ערבי, למשל.

אז לבית הספר הזה

הייתי הולך כל יום,

כל יום איתן וזה. יום אחד,

לא יודע, חזרנו הביתה בשעה 12.

התעכבתי במשהו, אני לא זוכר

במה, והן התקדמו לפני.

אחרי 10 דקות אני

הגעתי לבית הספר.

נכנסתי לבית הספר.

אחרי 10 דקות אני רואה

את אימא שלי, אצלה באה,

מחבקת אותי, אומרת לי:

"בוא, נלך הביתה."

לא ידעתי מה הסיבה.

אז בבית סיפרה לי

ששתי הבנות האלה,

במקום... בדרך לבית

הספר היה עוד זמן,

נכנסו לשחק.

זה היה מקום של

קרוסלה ונדנדות וזה.

ילדות קטנות, גם כן, 8-9.

בקרוסלה... ליד הגן הזה, היה...

מפעל של סרטי צילום.

אלה עשו ניקוי, כנראה,

וזרקו, איפה שזרקו

את סרטי הצילום,

איפה שהקרוסלה הזאת.

אז הילדות היו משחקות בקרוסלה.

מישהו כנראה זרק סיגריה

או שהדליק, הכול בער.

ושם...

נספתה אחת הבנות.

נספתה אחת הבנות.

והשנייה...

נכוותה, את יודעת, בכל גופה.

אבל נשארה בחיים.

זה האסון הראשון,

הפיגוע הראשון במצרים.

זה של בית הספר.

אחר כך חזרתי, אחרי

השיפוץ חזרנו לבית הספר.

המשכתי עם האחיות.

היינו יושבים הרבה עם המשפחה,

הייתה משפחת דואר,

זו המשפחה השנייה. גם

כן יהודים, כמובן.

והיינו יושבים יחד, אוכלים.

אבל אני לא זוכר ארוחות,

הייתי ילד קטן.

יום אחד חזרנו מבית הספר,

בבית ספר "גרין", היינו כבר.

חזרתי עם האחיות.

האימא אומרת: "יש לנו

הפתעה," זה היה יום שישי,

"יש לי הפתעה לספר לכם." מה יש?

"דוד אהרון

"יבוא עם המשפחה שלו

לעשות שבת אצלנו."

כמובן, שמחנו וזה.

עברנו שבת נהדרת איתם.

במוצאי שבת, צאת השבת,

הדוד התחיל להתארגן.

הוא ואשתו התחילו להתארגן

כדי לחזור הביתה.

זה היה בלילה.

ירד... לקח את המשפחה שלו וירד.

-על איזו שנה אנחנו מדברים?

על שנת...

47'-48'.

48', שנת 1948.

ירד למטה עם המשפחה,

ואני זוכר שירדתי איתם גם כן.

בתור ילד, ירדתי

גם כן ללוות אותם.

הגיעו לפתח של הבית.

לא יודע, שחררו אחד את השני.

אז אבא אומר לו: "תשמע,

"בשביל מה אתה הולך עכשיו?

"תשאיר את המשפחה,

מחר יש לנו חופש,

"אנחנו עובדים יחד."

חצי יום היו עובדים,

ביום ראשון, חצי יום, היו עובדים.

"ונמשיך את החופש שלנו."

עלו עוד פעם.

עלו עוד פעם.

אני זוכר שישנו כולנו בחדר.

היו חדרים גדולים.

איזה 3 וחצי על 3 וחצי.

ישנו כולנו באותו חדר.

שמו מזרונים.

הסתדרו.

אני ישנתי,

השינה שלי הייתה... בתור ילד קטן,

אחות גדולה מפה, אחות מצד שני.

בזמן... בשעה 4-5 בבוקר,

אחרי זה נודע לי הזמן,

היה פיצוץ.

אני הרחתי...

ריח חריף מאוד של

חומר נפץ, אני זוכר.

מהפיצוץ,

כל השורה של החדרים,

של 3 קומות,

של החדרים שלנו, קרסו.

זאת אומרת,

שתי קומות קרסו

עלינו, על החדר שלנו.

אני זוכר את עצמי...

שהיד הימנית הייתה תפוסה.

היד השמאלית הייתה חופשיה.

לא יודע, משהו סיכך עליי,

איזו דלת או איזה משקוף,

שהגן עליי,

שאני זוכר,

היד השמאלית הייתה חופשיה.

יכולתי למשש את הפנים,

לבדוק את עצמי.

וזה כנראה מה שהציל אותי, גם כן.

כי אחות מפה ואחות מפה, נהרגו.

הן נהרגו.

הוציאו אותי מההריסות.

לקחו אותי באמבולנס

לבית חולים של יהודים,

לא זוכר. -כמה אנשים

היו בבית שלכם,

מבחינת משפחת לוי? -משפחת לוי,

היינו אבא ואמא, 4 אחיות,

ואני. -כולם הלכו? -כולם הלכו.

הדוד והדודה, ו...

ואחד הבנים.

למה? הבת עוד בספק...

אחרי זה אני אספר

איך חיפשו אותה,

שנהג אמבולנס, שאני

עוד אדבר על זה,

שהוא הוציא אותה גם כן

מאותו מקום שהוציאו אותי,

שזה מההריסות.

ובא לדוד וסיפר לו שזה...

הוציאו עוד ילדה אחת.

הבת של אהרון.

קראו לה רחל.

לקחו אותי לבית חולים.

היד הייתה... כף היד הייתה משותקת,

לא יכולתי להרים את כף היד.

זאת אומרת, כף היד, לא יכולתי.

כל הגוף פצעים.

נפצעתי וכל זה.

אושפזתי בבית חולים 6 חודשים.

מי באותו זמן אומר לך

שבעצם אין לך משפחה?

כל יום אני שואל.

כל יום שאלתי את האחיות שם.

אחיות יהודיות.

זה היה בית חולים יהודי? -איפה האבא?

כן.

אני לא זוכר את השם.

-זה בסדר, זה בסדר.

כל יום שאלתי איפה ההורים,

איפה האחיות, איפה זה.

היו אומרים לי: "עוד מעט יבואו,

"עוד מעט יגיעו."

בסוף הייתה איזו אחות,

גילתה לי את הכול.

כנראה אני קיבלתי...

מטען חבלה, האחים המוסלמים.

זה מה שנודע לי בסוף.

שמישהו בא עם איזו

עגלה, עם חומר נפץ,

ושם את זה... זו הייתה סמטה.

כי חוץ מהחדרים שלנו שנפגעו,

מהצד השני של הסמטה, גם

כן נפגעו עוד אנשים.

זה לא רק אנחנו.

האחות גילתה לי...

כולם באו בטענות אליה, איך...

שזה עשה לי לא טוב.

אבל בעצם הדבר...

טוב שהיא גילתה לי.

היא אומרת לי: "לא נשאר

אף אחד מהמשפחה שלך."

ומה קורה איתך? מי

מתחיל לעזור לך?

עכשיו, הדוד... -איך קראו לו?

דוד עזרא, זה שנשאר ב...

שלושת האחים.

היה בא לבקר אותי,

הוא ואשתו, כל הזמן.

בעצם בסוף ירדתי איתם, גם כן.

חייתי אצלם.

הדוד, היו לו 4 ילדים, 4 בנים.

ובת, בת בכורה.

קראו לה רחל.

הבן הכי קטן, קראו לו שאול.

זה שגדלתי איתו, זאת אומרת,

הוא יותר צעיר ממני, היה

יותר צעיר ממני בשנתיים,

אז ככה גדלנו ביחד.

איפה אתה ממשיך ללמוד?

אני ממשיך ללמוד. בשנה הראשונה,

הדוד רשם אותי בבית ספר קולג',

בית ספר ברמה גבוהה מאוד.

אבל גם העלות הייתה

גבוהה מאוד בשבילו.

אז החזקתי שנה אחת,

למדתי שם.

הוא לא יכול היה יותר,

זה היה יקר מאוד.

אז רשם אותי לבית ספר

Goutte de Lait”.

זה בית ספר יהודי של יתומים.

ב...

שם... -יתומים יהודים? -יהודים.

רק יהודים, רק יהודים.

זה בית ספר של יהודים.

למדנו שם גם כן עברית וגם ערבית

וגם צרפתית וגם אנגלית.

-ישנת בבית הספר?

לא, לא, לא, לא.

לא, לא.

עכשיו, כל יום היינו

חוזרים הביתה.

זה מ-8 עד 16.

כמובן, הייתה הפסקה

גדולה, הפסקת צוהריים,

אוכל שם, הכול שם היה.

ארוחת בוקר, ארוחת צוהריים.

הייתה תקופה של...

היו הרבה יתומים מהרובע היהודי.

בנות ובנים? -בנות, בנים.

בכיתה. -המורים היו יהודים?

יהודים.

רק יהודים, כן.

עכשיו, בכיתה ישבנו

ביחד, הבנות והבנים.

אבל בחצר, במשחקים,

זה היה מחולק לבנות

לחוד ובנים לחוד.

זה בית הספר, היה.

והייתה לנו תלבושת אחידה.

תלבושת אחידה.

עכשיו, יש שני בעלי כלבו,

בעלי עסקים עשירים מאוד.

אחד, קראו לו סיקורל,

ואחד...

היה עוד אחד, אני לא זוכר.

בעלי כלבו, כלבו של...

אלה עשירים מאוד, יהודים.

והם התנדבו

וקנו מיניבוס

עם נהג,

כדי להסיע אותנו,

להסיע את אלה מהרובע היהודי.

זה הרוב היה,

רוב התלמידים היו מהרובע היהודי.

היו עושים שתי נגלות

ואנחנו מחכים,

ואחר כך היה לוקח אותנו,

כי אנחנו גרים לא ברובע.

להסיע אותנו עד הבית, הלוך חזור.

-לדוד?

כן. -גרת אצל הדוד? -כן, כן.

איך היו...

איך היו היחסים עם

השכנים, עם הילדים?

את האמת, היה בסדר.

באיזו תקופה עברנו מדירה לדירה,

כי הדירה לא הייתה בסדר.

בדירה השנייה,

גרנו בבית יותר חדיש, כמובן.

וכל דירה, כל קומה,

זה היה דירה מול דירה.

מולנו היה גר אחד מוסלמי,

נשוי, אבל קנאי כזה.

תמיד...

נגד ישראל, נגד...

קנאי, היה שייח'.

היו לו 5 ילדים. יום

אחד רב עם אשתו,

בערב, בלילה,

ריב עד השמיים. רב עם קללות.

נשבעה שהיא לא תישן

באותו ערב בבית.

אחרי הריב, נשבעה שלא

תישן באותו ערב בלילה,

זאת אומרת, בבית.

היא ארזה כמה בגדים במזוודה קטנה,

יצא החוצה, טרק את הדלת, יצא.

איך שטרק את הדלת, הדודה,

הדודה שלי, שרינה, שרה,

פתחה את הדלת, משכה אותה אליה,

"תשני בלילה עכשיו, אצלי."

למה?

כי בשביל להגיע להורים שלה,

הם גרים... זה כמו מכאן עד אילת.

זו הייתה נסיעה ברכבת, יום שלם.

ב-23 בלילה, איך תגיע?

ושם,

במצרים,

בזמנם, לפני 70 שנה,

אישה, אסור לאישה ללכת לבד.

אסור היה לה להסתובב.

אם היא מסתובבת, או שהיא במשטרה

או שאני לא יודע מה שיקרה לה.

אז מה היה? -זה היה אסור,

זה היה מסוכן מאוד.

כשהיא ישנה אצלה. -אוקיי.

ישנה. למחרת היא

דפקה בדלת, הבעל...

מסתכל עליה, אומר לה:

"איפה היית? איפה ישנת?"

אחר כך נודע לנו,

אחרי חצי שעה-שעה, הוא התעורר,

רצה לדעת איפה אשתו,

הוא יודע שזה...

זה היה מסוכן מאוד. אז אמרה

שהיהודייה, שרה היהודייה,

"ישנתי אצל שרה היהודייה

והיא הצילה אותי."

ומאז? -ואז נהפכנו...

כמה שהיה שונא ישראל,

נהפכנו לקדושים אצלו.

היה שומר עלינו, היה מזהיר

אותנו מכל מיני דברים,

שלא יפלילו את הדוד.

למשל, פח זבל.

היה לו פח זבל קטן בחדר מדרגות.

היה אומר: "תכניס את הפח,

שלא יחדירו לכם איזה מסמך,

"איזה משהו נגד השלטון,"

ויפלילו את הדוד.

למשל, "במלחמה, תוציאו את כל

פקקי הביטחון שהיו בחדר מדרגות,

"שלא יגידו שיש לכם חשמל.

"שאתם...

"מסמנים משהו למטוסים.":

כל מיני עלילות כאלה. זה לא...

פשוט מאוד. מספיקה מילה אחת,

היו נכנסים לבית סוהר.

למדתי בישיבה

של אהבה ואחווה.

שם למדנו תורה.

משניות וזה.

ושם התחזקתי גם כן בקריאה.

בעברית. לא הבנו הרבה.

זאת אומרת, לא הבנו את השפה.

אבל קראנו.

קראתי את ה...

ידענו לקרוא. -בתור ילד,

איך אתה מרגיש בלי

הורים, יתום, בבית ספר?

גר אצל הדוד? מה...

מה מלווה אותך בפנים?

את האמת?

זה לא היה... קשה, בהתחלה.

כשהודיעו לי.

אבל בתור ילד היה עוד

ילד אחד בגיל שלי,

בערך בגיל שלי.

זה שאול, בן הדוד.

היינו משחקים ביחד והיינו...

ושם לא היו חוגים, לא היה...

היינו משחקים בבית.

בשנת 50',

1950, הוציאו לנו דרכונים,

בשביל לעלות לארץ. וזה נמשך...

יכולתם להוציא דרכונים? -כן.

הוציאו דרכונים. עכשיו,

הדוד והדודות מצד אימא,

עלו לארץ בשנת 50'.

היו מדברים...

"ארץ ישראל, ארץ

ישראל," אבל לא...

ילד, אז... -מתי מתחילים

להחליט שעושים עלייה?

מתי מתחילים להרגיש שמשהו לא בסדר?

-אחרי מלחמת סיני.

זאת אומרת, במלחמת סיני

הייתי במצרים. -כן.

היינו במצרים.

ו...

אחרי המלחמה, ב-1957,

החליט סופית.

המצב... -הדוד?

הדוד, כי אחרי המלחמה,

המצב נהיה יותר גרוע.

איך הרגשתם את זה? -הדוד, למשל,

עבד בחנות,

המנהל זה היהודי הזה, דואק,

הביאו קצין. אפילו שהייתה

לו נתינות אנגלית.

הביאו קצין, שמו אותו במקומו,

שהוא ינהל את העסק, והמנהל,

יושב בצד.

הדוד היה מוכר את הבדים.

לקחו את המשרת שהיה מנקה,

שמו אותו, שהוא ימכור,

והדוד, שמו אותו שיישב בצד.

המצב הזה לא החזיק מעמד.

זה מצב קשה.

ובגלל זה החליט הדוד לעלות ארצה.

לעלות ארצה.

אני זוכר, השכן הזה, המוסלמי,

ששנא את ישראל,

הוציא סכום כסף.

הוא אומר לדוד: "אדון עזרא,

"אם חסר לך כסף, קח.

"העיקר שלא תיסע,

שלא תעזוב אותנו."

עד כדי כך היינו...

קדושים אצלו.

אני זוכר שהדוד, בסוף,

התחיל לסדר את ה...

חברה של הסעות.

הביאו שני ארגזים ענקיים של

מטר וחצי על מטר וחצי, למטה,

הורדנו את כל הבגדים, אני זוכר,

סידרנו את זה בתוך הארגזים,

כל הציוד, כל זה, של

בית הספר, של הבית.

סגרו את זה, הכניסו

את זה למשאיות.

לאן? לאלכסנדריה.

מכר את החנות?

לא, לא, לא. זו לא החנות שלו.

הוא עבד שם בתור פועל.

ונסעו המשאיות, אנחנו גם

כן נסענו לאלכסנדריה,

אני והדוד,

והמשפחה, כמובן, ובן

הדוד גם כן, ומשפחתו.

קראו לו יוסף גם כן.

ואשתו שרה.

הגענו לנמל.

השגנו את הדרכונים.

אני, היה לי דרכון לבד,

לחוד. כי אני לא שייך אליהם.

עכשיו, נכנסנו לנמל,

קראו לדוד

לראש המשפחה.

כל משרד שהיה נכנס,

עמד שוטר ובפנים היה קצין.

הקצין היה צועק...

אומר לו: "תשים חצי לירה לשוטר,

"ולירה לקצין."

זה היה המון כסף בזמנו.

לירה מצרית היה המון כסף.

ככה, 3-4 משרדים,

כל פעם: "יהודי?"

את יכולה להגיד לא?

עושה לך איזה סימן, את לא...

גמרנו, גמרנו עלייך.

זה היה המצב.

זאת אומרת, מה שאמרו לך,

היית צריכה להקשיב להם ולסדר.

עשינו את כל זה.

בסופו של דבר,

חילקו לנו את זה...

החזירו לנו את הדרכונים.

את הדרכון של הדוד

לא מחזירים.

לא מחזירים. נתקענו.

לא יכולנו להמשיך הלאה.

מה יש?

יש איזו שמועה,

שקיבלו איזו הודעה, משהו כזה.

הודעה,

שעזרא, אחד בשם עזרא,

רוצה להבריח זהב ב...

רוצה להבריח בארגזים.

פתחו את הארגזים,

זרקו לנו את כל הבגדים.

עכשיו, זה נמל.

זה בוץ, זה מים.

את כל הבגדים.

לא... זאת אומרת,

לא השאירו מתחת...

בארגזים.

לא מצאו כלום.

טוב, אנחנו היינו צריכים

להחזיר את כל הדברים,

אחרי שהיה הכול מקופל, הכול בסדר,

זה הכול בוץ והכל...

סבל כזה שעברנו בנמל.

היו עוד משפחות. בטח, כולם עברו.

כולם עברו. -הייתה מין הודעה

כזאת, שהוא מבריח זהב.

ומזה פתחו לנו את כל הארגזים.

סגרנו את הכול,

בא בן הדוד - אותו דבר.

גם כן, הוציאו לו את כל הבגדים.

אחרי זה וזה...

זה זמנים, זה שעות.

טוב, סידרנו את כל הדברים

בחזרה, סגרו את זה,

עלינו לאונייה. -אתה

זוכר את השם של האונייה?

איך? -מה היה השם של האונייה?

אם אני זוכר...

"אולימפיק", נדמה לי. -אולימפיק?

נדמה לי. אם אני לא טועה. -אוקיי.

לא זוכר.

באונייה הזאת לקחו אותנו ליוון.

אני רוצה עוד להוסיף משהו.

כשהוציאו אותי מההריסות,

הדוד פעם אחת הלך ב...

בעבודה. פגש חבר.

הוא אומר לו: "תשמע, אתה

יודע, יש מישהו שמחפש אותך,

"נהג אמבולנס."

שבאותו זמן שהוציאו את יוסף,

זה אני,

הוציאו גם כן ילדה,

ילדה קטנה, בת 4-5, בלונדינית,

מאותו מקום בדיוק. קראו לה רחל.

"והוא מחפש אותך.

יש לו איזה מידע."

עכשיו, פגש את ה...

הדוד פגש את הנהג הזה,

וסיפר לו. הוא אומר לו: "כן,

אני לקחתי את הילדה הזאת.

"אבל לבית חולים של המצרים.

"לשם לקחתי אותה."

עכשיו, הדוד ישר לקח

את עצמו ונסע לשם.

נסע לשם. יהודי לא נכנס לבית חולים.

אסור.

חזר חזרה, סיפר את

הסיפור הזה לאשתו.

אשתו יושבת עם השכנה המוסלמית,

מדברים. סיפרה לה את הסיפור.

אז השכנה אומרת לה:

"תשמעי, מה הבעיה?

"אני אתן לך את התלבושת שלי,"

גלבייה כזאת על הראש וזה,

"שתתחפשי ותיכנסי לבית חולים."

עכשיו, הדודה לא נסעה.

שלחה את הבת שלה, הבת

רחל, גם כן קראו לה.

רחל בת עזרא, הבנת?

למה, יש רחל של ה... -כן.

שלוש בנות, רחל.

הבת של אהרון זו רחל,

הבת של עזרא זו רחל

והבת של אחותי גם כן רחל. -אוקיי.

ככה היו קוראים

בשמות, לפי הסבתות.

באמת התחפשה. היא לבשה

את הבגדים האלה, ה...

רעלה הזאת וכל התלבושת

של המוסלמים.

חדרה לבית חולים. נכנסה.

נכנסה ישר למנהל,

המנהל של בית החולים,

שאלה על הבת,

הוא אומר לה: "כן, הגיעה אלינו בת.

"קוראים לה רחל." זאת

אומרת, הכול מדויק.

"אפשר לראות אותה?"

הוא אומר לה: "לא.

"היא עוד בטיפולים, עוד זה,"

כל מיני סיבות. "אני מוכן

לתת לך לדבר איתה," אבל מה?

יש וילון באמצע, פרגוד הזזה.

"שלא תראה אותך."

הבת הסכימה, בת הדודה.

דיברה איתה. בת הדודה

הייתה מאוד חכמה.

דיברה איתה צרפתית. זאת

אומרת, הכירה אותה.

כי הן גרו אחת ליד השנייה.

זאת אומרת,

הם לא היו ברובע.

אהרון ועזרא היו מחוץ לרובע.

הם גרו לפני ה...

אז ככה הכירה את הדודה טוב מאוד.

דיברו ביניהן.

אחרי 20 רגעים, נגמר הביקור.

הוציאו אותה החוצה.

"מתי אפשר לבוא?" אמרו:

"עוד 3 ימים תבואי.

"עד שהילדה תקבל טיפול, עד שזה."

בסדר. אחרי 3 ימים,

התחפשה עוד פעם, בת הדודה,

בת הדוד.

ונכנסה גם כן לבית החולים,

והלכה ישר למנהל.

הוא מסתכל עליה, הוא אומר

לה: "בשביל מה באת?"

"מה זאת אומרת, בשביל מה באתי?

באתי בשביל רחל."

הוא אומר לה: "מה זה? באו משפחה,

"המשפחה שלה, ולקחו אותה."

"מה המשפחה שלה?

אנחנו המשפחה שלה."

וככה נעלמה הילדה.

שום דבר. -לא שמעתם ממנה?

-לא שמענו כלום.

אחרי תקופה התחלף השלטון.

לספר?

התחלף השלטון, זה היה נאצר,

עלה מוחמד נגיב,

היה בשלטון.

ורשם מודעה בעיתון,

מי שיש לו איזו בעיה, איזה

משהו, שיפנה, אם אפשר לעזור.

הדוד ישר כתב מכתב,

וסיפר לו את הסיפור של הילדה.

קיבלנו תשובה.

קיבלנו, כן.

"ביום זה וזה בשעה

זו וזו יבוא קצין,

"ברכב. ייקח אותך לבית חולים."

באמת זה קרה. לקח

אותה לבית חולים,

נכנסו.

שום דבר. לא רישום, לא שום דבר.

כלום לא יצא מזה, כלום.

וככה נעלמה.

ככה נעלמה הילדה.

בית ספר ליתומים.

איזה בית ספר זה היה?

זה בית ספר על שם...

יצחק בנרויה.

זה בית ספר Goutte de Lait.

זה "טיפת חלב", אפשר להגיד.

זה בית ספר של יתומים.

בית הספר היה ברמה גבוהה מאוד,

בלימודים.

שם היה חדר אוכל

ענק, שהיינו אוכלים.

גם בוקר וגם צוהריים, אוכל

של יום-יום, זה לא...

זה לא קייטרינג או משהו.

כל יום בישלו שם ואכלנו.

זה היה מבחינת אוכל.

מבחינת לימודים, חוץ

מהלימודים הרגילים,

למדנו גם כן מקצועות. -וואו.

אם זה מקצוע...

הדפסה ב... -מכונה. -במכונה.

ולמדנו עוד מקצוע - קצרנות.

-וואו.

גם כן קצרנות.

בית הספר היה בית ספר טוב.

עכשיו,

סיפקו לנו... -אתה למדת גם מקצוע שם?

-כן.

כן. קצרנות ו... כן.

הייתה לנו תלבושת אחידה,

לבית הספר, שכולנו

היינו לובשים אותה.

אפילו בהליכה הביתה

היינו עם התלבושת.

כולם עם התלבושת האחידה.

אז הייתה תקופה,

התלמידים, זה היה...

בסביבות 300 תלמידים,

הרוב היו מהרובע היהודי.

אז בכל מקום ראית את

התלמידים עם התלבושת הזאת.

בנים ובנות? -בנים ובנות.

עכשיו, בית הספר,

בכיתות ישבנו יחד.

אבל בחצר, במשחקים, חילקו,

חלק של הבנות וחלק של ה...

אז היה אסור.

אסור, זאת אומרת, לעבור.

עכשיו,

באיזו תקופה יש...

היו שני אנשים בעלי בתי כלבו.

זה סיקורל ושמלא.

בעלים יהודים עשירים מאוד.

ראו שהתלמידים בבית הספר

בכל מקום עם התלבושת,

ילדים יהודים.

והיה מצב לא הכי...

הכי מסוכן.

החליטו, הלכו וקנו מיניבוס,

שניהם, עם נהג,

כדי להחזיר את כל

התלמידים האלה הביתה,

בסוף הלימודים.

וככה היו מחזירים אותנו.

ברגל. אני הייתי לוקח חשמלית,

כי זה היה רחוק.

אבל אלה של הרובע היהודי,

זה לא היה כל כך קרוב, אבל בכל

זאת היו הולכים. הולכים ברגל.

יצאתם לקולנוע, רקדתם ריקודים?

-כן.

הייתם ב... -כן, כן, כן, בטח.

עם ההורים.

אוקיי. -עם ההורים היינו, בטח.

בתי קולנוע. בית קולנוע.

כן. בילויים, מקומות בילוי.

קרקס, למשל.

קרקס? -כן.

כשהיו באים מחו"ל.

קרקס רומני, כל זה. אני זוכר.

אבל זה מחוץ לרובע.

בית הכנסת, קראו לו הרמב"ם.

עכשיו,

היו מבשלים כל יום.

אימא הייתה מבשלת כל יום.

למה? לא היה מקרר בבית.

לא היה מין... לאחסון.

אבל מקרר לא היה

בבית, אז בשביל זה,

היו המוסלמים,

הערבים,

כל יום היו נכנסים

לרובע היהודי

עם הירקות, בעגלות וזה,

היו מכינים כל מיני

בסטות כאלה בשוק,

הייתה רחבה גדולה.

ומשם כל יום היינו

קונים ירקות ובשר.

זאת אומרת, של יום-יום.

וכל יום היו מבשלים.

זאת אומרת, האוכל לא

היה נשאר למחרת.

בחג פורים הייתה רחבה,

רחבה גדולה כזאת,

והיה יהודי אחד שהיה

מכין כל מיני...

נדנדות וקרוסלות.

היינו מתחפשים. מה זה מתחפשים?

כסף לא היה. היינו עם...

תלבושת של האבא, תלבושת

של האימא, תלבושת של ה...

אוקיי, טוב.

זה היה פורים.

היינו הולכים לבית כנסת.

אני הייתי בתוך

מקהלה של בית הספר.

ששרים, שירי תפילה.

בדרך לבית הספר היו

רודפים אחרינו ילדים.

זורקים עלינו אבנים.

לוקחים לנו את הכיפות.

הבנת? היינו בורחים מהם.

ואני זוכר, יום אחד, החלטנו...

אנחנו לא נישבר.

התארגנו איזה 10 ילדים,

בבית הכנסת,

כל אחד לקח לו אבן.

והתקדמנו.

הם רק התקרבו, תקפנו אותם.

מאותו יום,

הייתי הולך לבד, אף

אחד לא היה מתקרב.

למדו לקח. לימדנו אותם לקח.

בתור ילדים, הבנת?

היה ניב יהודי או שזה היה ערבית?

-לא, ערבית.

רק ערבית או שלמדתם שפה...?

-ערבית.

בבית דיברנו צרפתית.

צרפתית. מאיפה הצרפתית?

צרפתית? למדנו...

בבית הספר.

לימדו צרפתית? -כן.

לרובע היהודי, בהתחלה,

לפני המלחמה, לפני 48',

ערבי לא היה נכנס.

לא היה נכנס. היה פוחד להיכנס, למה?

היו מרביצים לו, היהודים עצמם.

אין כניסה לערבים.

רק מה? בבוקר היה נכנס בשביל הירקות.

-הרובע היה עם איזושהי חומה,

או משהו? -לא, לא, הייתה כניסה, זה הכול.

-הייתה כניסה.

הייתה כניסה. רק בבוקר היו

נכנסים עם עגלות וירקות,

בשביל למכור לנו את הירקות,

כי לא הייתה חנות של ירקות שם.

אטליז, הייתה לנו...

חנות של בשר.

ומכולות.

אבל אין חנויות של...

אחרי 48',

השתנה המצב. אז בנו

מסגד בתוך הרובע,

בנו חנויות בתוך הרובע.

הדוד היה גר מחוץ ל...

-מחוץ לרובע.

הוא ואהרון. -כן.

מחוץ לרובע. אמרתי לך, זה היה עניין

של חצי שנה נסיעה. -מחוץ לרובע.

הדוד אהרון ודוד

עזרא היו מחוץ ל...

דוד אהרון בא לבקר אותנו.

אני רוצה לספר משהו. -כן.

איך שרדנו בתור יהודים.

זאת אומרת, כדי שיקבלו אותנו.

-כן.

אני זוכר, במלחמה.

איזו מלחמה? -במלחמת סיני. -כן.

במלחמת סיני הייתי במצרים. -כן.

נהרג אחד הילדים,

בן יחיד של השכן למטה, מוסלמי.

הפגיזו את תחנת הרכבת,

ונהרג הבן אדם הזה.

נהרג. כולם...

מה זה? קברו אותו, באו

עכשיו, כל השכנות, מוסלמיות.

למטה, בוכות, יושבות

על הרצפה וצועקות.

עכשיו, הדודה, דודה יהודייה.

מי הרג אותו? הם לא

יגידו "האנגלים".

היו אומרים: "ישראל הרגה אותו."

איך יהודייה תרד למטה לנחם?

-נכון.

חשבה, חשבה.

היא אומרת, עכשיו, אם אני לא ארד,

זה לא נעים, אני שכנה.

ואם אני ארד, אני יהודייה.

בסוף החליטה לרדת.

ירדה הדודה.

רואה אותן יושבות על הרצפה.

צועקות וזה, קוראות...

צעקות עד השמיים.

הדודה, מה עשתה?

חצתה ביניהן,

הלכה, המשיכה, נכנסה לבית,

היא לא ישבה איתן.

נכנסה ישר לחדרים,

התחילה לסדר את החדרים.

נכנסה למטבח, התחילה לעשות כלים.

אלה שישבו, השכנות,

ראו. "היא צודקת. מה אנחנו יושבות?

בואו נסדר את הבית."

אז קמו לעזור לה.

זה השכל...

השכל היהודי.

אחרי יומיים, אני

זוכר, יומיים-שלושה,

עלתה האימא,

עלתה אלינו,

נישקה את הדודה.

נישקה אותה.

זו מוסלמית, זאת אומרת,

והלך לה הבן והכל. הבנת?

וככה שרדנו.

על ידי כל מיני...

דברים כאלה של חוכמה.

ברובע היהודי, למשל,

חוץ מהמקרה שלנו,

לפני המקרה שלנו,

הטמינו, גם כן האחים המוסלמים,

הטמינו מלכוד באיזה

אופנוע של בחור צעיר,

יהודי.

התניע את האופנוע וזה

התפוצץ והוא נהרג, בגיל 21.

זאת אומרת, היו פיגועים, זה לא...

חוץ מהפיגוע שלנו.

עזבנו את... הגענו ליוון.

כמה זמן הייתם ביוון? -קיבלו

אותנו אנשי הסוכנות, כמובן.

וגרנו באתונה.

בעיר אתונה.

בבית מלון שקראו לו "רויאל".

היינו שם... -קבוצה של יהודים?

לא קבוצה. אולי שתי משפחות.

היו בבית מלון.

אחרי חודש ימים קיבלנו

הודעה מהסוכנות,

שיבואו,

יבוא מיניבוס, יאסוף

אותנו לשדה התעופה.

אנחנו מדברים על 1957?

57', כן.

הגענו לשדה התעופה בן גוריון.

לבן גוריון הגענו בלילה.

ב-20-21 בלילה.

עלינו לאוטובוסים. לאן? לבאר שבע.

אנחנו לא ידענו מה זה באר שבע, לא ידענו...

-הייתה לכם כבר משפחה,

פה בארץ?

כן. -היה איזה דוד? -כן.

היו דודים ודודות מצד אימא.

עלו בשנת 1950.

אני ציינתי ש...

אז כשהוצאנו את הדרכונים,

הדודה גם כן הוציאה איתם, אבל מה?

אנחנו לא עלינו, הם עלו.

הגענו לבאר שבע.

23 בלילה.

עכשיו, בדרך לבאר שבע,

זו הייתה תקופה של

אביב, לפני פסח.

תקופה של...

פרי הדר.

ריח מה זה משגע.

את נכנסת לאוטובוסים,

חשבנו שזה גן עדן, הגענו לגן עדן.

עד שהגענו לבאר שבע.

הגענו, ירדנו מהאוטובוס.

מה זה? מדבר.

היו... כל שכונה ד' שבבאר שבע,

היא עיר שלמה עכשיו.

היו 3 שורות של פסי רכבת.

שורות של פסי רכבת, בתים כאלה, קומה אחת.

3 שורות.

זהו. מדבר.

שום דבר, שום בתים, שום דבר.

אפילו בית חולים "סורוקה",

אם הייתי... זאת אומרת,

מהבית שלנו היינו רואים,

זה היה רק יסודות.

-הגעתם למרכז קליטה?

לא, לא, לא. ישר לשם. -לבתים?

כן, לבתים האלה.

עכשיו, חיכו לנו אנשי

הסוכנות, בערב, עם משאיות.

הורידו מיטות ושולחנות,

לעולים חדשים. מזרונים.

ציוד ראשוני.

עכשיו, בבית לא היה לא חשמל,

לא מים,

לא בית שימוש, לא שירותים.

שירותים זה היה צריפון כזה,

עם 4 תאים.

ברצפה היה איזה חור כזה.

אלה היו השירותים.

מים,

היה איזה טנקר של מים, היינו לוקחים.

זה בהתחלה.

לאט לאט זה התקדם. במה התקדם?

סידרו לנו צינור בין

שתי השורות של הבתים,

צינור עם ברז,

משם היינו לוקחים מים. עכשיו,

אחד מבני הדודים,

קראו לו יצחק,

עלה בשנת 50', לבד.

הבנת? אז היה בא עם

המשפחה שלו, דיברו עברית.

הבנת? הם לא היו גרים בבאר שבע.

הם היו גרים בחולון.

כשהיו באים אלינו

היו מדברים פה ושם.

במקום "סליחה" זה "מחילה".

זאת אומרת, לא...

ולאט לאט הסתדרנו. -תגיד לי, במה עסקת פה?

מה עשית פה ב...?

בבאר שבע... -במה התעסקת כל החיים,

מה היה המקצוע שלך? -בבאר שבע

למדתי בבית ספר

מקצועי, בתור מכונאי.

ולאט לאט הוצאתי סוג

א' ממשרד העבודה.

אז, בזמנו, זה היה סוג טוב,

סוג א', זה היה מכונאי טוב.

ואחר כך, ב...

בגיל 17, 17 וחצי,

קיבלתי צו גיוס. בהתחלה הדוד...

הוא מצלם?

הדוד,

בהתחלה לא רצה לשלוח

אותי להתגייס.

שלח מכתב, שוב פעם, זה היה בזמנו

של דוד בן גוריון בממשלה.

קיבלנו תשובה.

"המקרה שלך נכון, מצטער מאוד.

"אבל היהודים בשואה עברו פי מאה

"יותר גרוע מאשר המקרה שלך,

"ואין סיבה שהבן לא יתגייס.

"אבל בכל זאת, אנחנו מבטיחים לך

"שהבן יהיה ליד הבית, זאת

אומרת, ישרת ליד הבית.

"ו...

"ליד הבית, ולשאול את הבן

"אם הוא מוכן."

אני ישר שלחתי חתימה,

אני מוכן לשרת.

תגיד לי... -שירתי בבאר שבע באמת.

קודם כל, זה היה במחנה

נתן, באיזה מוסך צבאי.

אחרי 3 חודשים הציבו

אותי ביחידה אחרת,

יחידת הנדסה.

הציבו אותי עם כיתת סיור

של הנדסה קרבית.

והייתי צמוד אליהם, בתור מכונאי.

יוצאים לסיורים.

הרי סיורים לא היו על הכביש.

סיורים במדבר.

השתלבת יפה בארץ? -השתלבתי.

כן, כן.

תגיד לי, כמה...

מה המשפחה שלך היום? כמה ילדים

יש לך, כמה נכדים? -אני...

התחתנתי עם בת דודה,

שהייתה גרה בהרצליה.

הדוד מבאר שבע, הייתה

איזו תקופה שעבר לחולון,

ברחוב אילת, גרנו.

כשהשתחררתי מצה"ל,

ישר הלכתי לחולון.

בחולון עבדתי באזור, בחולון.

בבית ספר... בבית כנסת...

במוסך מרכזי של סולל בונה.

חמי סידר לי לעבוד

בתע"ש ברמת השרון,

במוסך גם כן, מוסך מרכזי.

אז נכנסתי בסוג א'.

כמה ילדים יש לך?

אני התחתנתי עם בת הדודה,

בת הדודה שלי,

אחות של אימא מהרצליה.

נולדו לי 3 בנות.

ובן.

אבל הבן, אחרי שתי ילדות.

זאת אומרת,

שתי ילדות, הבן, ואחר כך עוד בת.

הבן נולד עם...

יום אחד הלכתי, למחרת,

כשילדה, אשתי,

הלכתי לבקר.

כולם שמחים וזה, אשתי הייתה...

בכי.

אני אומר לה: "מה קרה?" היא

אומרת לי: "לא הביאו את הילד."

בקיצור, נכנסתי

לפרופסור שם, "מה יש?"

הוא אומר לי: "הילד

נולד עם מום בלב."

הייתה לו בעיה עם שני

החדרים, בין שני החדרים.

אני אומר לו: "אז מה הסיכויים?"

הוא אומר לי: "תשמע, הילד

יכול לחיות יום אחד,

"ויכול לחיות 20 שנה."

אמרתי לו: "בסדר."

הוצאנו את הילד באמת מבית החולים.

ילד רגיל ביותר.

רגיל ביותר.

אבל מה? מעקב כל 3

חודשים, היינו לוקחים,

נוסעים ל"בלינסון", בית

חולים "בלינסון", מעקב.

עם פרופסור מוריס, קראו לו.

ככה, 3 חודשים. כל

3 חודשים הולכים.

ככה זה 3 שנים. גדל.

הולך לגן.

קופץ, רץ, שום דבר.

שום דבר לא מגיע. אבל מה?

היית מקרבת את האוזן לחזה,

היית שומעת כמו משאבה.

משהו לא בסדר.

הילד עבר ניתוח. נפטר בסוף, הילד.

זאת אומרת,

נשארו לי... עכשיו נולדה לי עוד

הבת השלישית, שהיא אילנית.

אז היו לי ככה: היו לי שרה,

שרה, סופיה

וסופיה. סופיה ואילנית, הכי קטנה.

שיהיו בריאים. -הבנת?

וממנה, הם,

נולדו לי 9 נכדים. -בלי עין הרע.

ושני נינים. -מה הילדים שלך יודעים

על מה שעברת במצרים?

-כן, הם שמעו את הסיפור.

הם יודעים את הכול? -הם יודעים, כן.

הם יודעים את הסיפור.

הבנת? ואני אגיד לך

את האמת, תודה לאל,

אלוהים חנני בילדות טובות.

וחתנים טובים. -מעולה.

תמיד... -אז אתה סיפרת

להם את הסיפור,

הם יודעים את הסיפור? -הם

יודעים, כן, הם יודעים.

כל יום,

למשל, לפני שהגעתם, הייתה הבת

הקטנה, הייתה אצלי. -דואגים לך.

היא באה לבקר. -מעולה.

כל יום מתקשרים.

שבתות וחגים - אין דבר

כזה שאני אעשה לבד.

לוקחים אותי אצלם. הייתי...

אני באמת מעוניין

לחשוף

את כל הסיפור שלי, מה שקרה.

והודות ללבנה,

שהיא בארגון של עולי מצרים,

שהתקשרה אלי,

ו...

והיה לנו מפגש פעם אחת בירושלים,

עם כל יוצאי מצרים. פגשתי

הרבה אנשים שהכרתי.

אפילו ש...

שהיו באהבה ואחווה, שהיינו

בבית הכנסת הזה, הישיבה.

למדנו יחד.

אני פגשתי אותם שם והכרתי אותם.

זה עשה לי הרבה, זה המון.

זה החזיר אותי לתקופה

של... במצרים.

חשוב לי מאוד גם כן

שהסיפור שלי ייחשף.

זה לא פשוט. -נכון.

אני איבדתי את כל המשפחה.

-נכון, נכון.

יוסף, המון המון תודה לך, באמת, 

על השיתוף ועל הפתיחות.

והמון המון תודה.

יוסף לוי
בתיה זינגר
קהיר
מצרים
סיפורי חיים נוספים: