מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אז השם שלי יעקב שמש,

ומאז שהייתי בגיל שלוש קראו לי קבי,

ואני הפכתי אותו פה לקובי.

מקבי לקובי.

אבל זה השם שכולם קוראים לי עכשיו,

אבל בתעודת זהות כתוב יעקב שמש.

עכשיו אני נולדתי ב-1932,

ינקתי את כל התרבות של עיראק,

00:01:00

של בגדד,

של היהודים שחיו בבגדד.

ומה זה נקרא? זה נקרא גם חברים,

וגם מסורת במשפחה.

אנחנו לא היינו דתיים,

אבל היינו מסורתיים.

היינו מקדשים בשבת, והחג הכי יפה

שאנחנו הרגשנו אותו זה היה חג הפסח.

זה היה פאר החגים.

כל אחד ואחד לבש, קנה בגדים חדשים,

00:01:30

כולם, בלי יוצא מן הכלל,

מי שהיה לו כסף, מי שלא היה לו כסף,

היה קונה בגדים חדשים,

נעליים חדשות, הכול חדש לקראת החג.

וזה היה ממש הנאה.

החג הזה אני אישית הרגשתי בו הנאה.

הנאה גדולה מאוד.

אנחנו חיינו בסביבה מעורבת,

גם יהודים וגם מוסלמים.

00:02:00

אבל המוסלמים לא התייחסו אלינו

גרוע לפני קום המדינה, לפני 48'.

מה שכן היה גרוע,

זה בזמן ראשיד עלי, בשנת 1941,

כאשר ראש הממשלה היה נאצי.

לא רק ראש ממשלה היה נאצי,

גם המלך שקראו לו רז בזמן ההוא היה נאצי.

00:02:30

ומה שקרה הוא שנורי סעיד,

הוא היה האיש החזק שמה בעיראק,

והוא היה פרו אנגליה,

לקח אקדח והרג את המלך.

זה דבר כזה לא קורה

באף מקום בעולם, הרג את המלך.

הרג אותו.

הוא אישית במו ידיו הרג את המלך.

כי המלך היה נאצי. קודם כל מה הם אמרו?

החבר'ה בבית ספר נכון?

00:03:00

41' זה 32', 41' אני הייתי בן 9.

מה אמרו בבית ספר?

אמרו שהמכונית של המלך

נסעה והתנגשה בעמוד חשמל.

ככה הם אמרו,

בעמוד חשמל, וכולם מתו.

המוות של המלך כתוצאה

מהתנגשות בעמוד חשמל.

כמובן שזה לא נכון,

אבל זה מה שסיפרו לכל העם,

במדינת עיראק.

00:03:30

עכשיו, מה שהיה גרוע,

שבשנת 41',

הנאצים לאט לאט השתלטו

כמעט על כל המקומות

שגרו בהם יהודים.

ואני זוכר את זה טוב טוב,

שכמעט כמעט נכנסו לרחוב שלנו,

כי אנחנו גרנו ברחוב, שאם אני יוצא החוצה

אני רואה את הקצה של הרחוב,

00:04:00

והקצה של הרחוב

כבר באו הבוזזים.

זאת אומרת עד כדי כך שאנחנו,

לא היה חסר לנו הרבה שהיינו מחוסלים.

אבל אנחנו התכוננו, אמרנו,

"אם יכנסו עוד ועוד, אנחנו נעלה למעלה, לגג".

ובגג יש, בימים ההם היה קיר כזה,

שאפשר לשבור אותו בקלות.

00:04:30

קיר שעשוי לא חרס, אלא טין.

עשוי מטין, ואפשר להרוס אותו.

ואנחנו אמרנו "אנחנו נעלה למעלה,

נהרוס את הקיר הזה,

ונלך לשכן, ונלך עוד ועוד ועוד"

ככה שלא יתפסו אותנו.

רוצים להיכנס לבית?

שיכנסו לבית.

מה יכולים לגנוב? רהיטים?

מה יש בבית? אין כלום.

לא חשוב, העיקר שהם לא היו מעוניינים

בחפצים, אלא היו מעוניינים להרוג יהודים.

00:05:00

זו הייתה המטרה שלהם.

והרגו, והרגו, והרגו.

אנחנו ניצלנו, והיה נס גדול,

שבדיוק שנכנסו לרחוב שלנו,

בא הכוח האנגלי

וחיסל את כל הפורעים.

זאת אומרת זה ממש היה

בדקה ה-90 מה שנקרא, שהגיעו אלינו.

00:05:30

ואני זוכר את זה, הדוד שלי נפצע,

לקחו אותו לבית חולים.

ומה רצו לעשות?

רצו לתת לו זריקת רעל, להמית אותו.

ואח שלו היה איתו,

וגנב אותו מהבית חולים.

גנב אותו עם הפצעים שלו, עם הדם,

גנב אותו והוציא אותו החוצה והוא הציל אותו.

אם היה נשאר שמה היו מזריקים לו זריקת

רעל והיו ממתים אותו על המקום.

00:06:00

הייתה תקופה מאוד מאוד קשה,

כאשר לא ידעו מה מצפה להם ליהודים.

לא ידעו מה מצפה להם.

האם באים להרוג אותם?

האם באים להציל אותם? מה קורה?

לא ידעו מה קורה.

זה היה מצב בלתי...

איך אומרים?

את לא יכולה לדעת מה יקרה מחר,

לא רק מחר, אלא היום, עכשיו,

00:06:30

מה יקרה את לא יכולה לדעת.

עד כדי כך היה המצב הזה.

עכשיו אנחנו מאוד מאוד פחדנו, כמובן,

אבל כל אחד לקח אמצעים כדי להגן על עצמו.

במה מדובר?

נשק לא היה לנו.

איך להתגונן?

לברוח, בריחה.

אנחנו לא יכולנו להילחם בהם?

לברוח.

איפה שאת רואה אותם,

איפה שאת יכולה לברוח תברחי.

00:07:00

לא חשוב שתברחי, לא יודע לאדמה בלתי מעובדת,

לא משנה לאיפה, העיקר לברוח מהם.

שהם לא יראו אותך,

כי ברגע שיראו אותך יהרגו אותך.

במשפחה אנחנו משפחה קטנה,

כן, אני ואחי,

והייתה אחות לפני... אני הבכור,

אני לא הבכור, אבל אני הגדול במשפחה.

00:07:30

הייתה אחות לפני שהיא יותר גדולה,

אבל היא נפטרה כעבור מספר חודשים,

ואמא שלי נכנסה להריון

אחרי שאחי נולד והפילה.

זאת אומרת היא נכנסה ארבע פעמים להיריון,

אבל התוצאה זה שני ילדים.

זה המצב של המשפחה שלנו,

משפחה מאוד קטנה.

כאשר כמעט כל השכנים שלנו,

וכל המכרים שלנו, וכל החברים שלנו,

00:08:00

היה להם לפחות בין חמישה לשבעה ילדים

כמעט, ואנחנו היינו משפחה הכי קטנה.

אני למדתי בבית ספר אליאנס,

והייתי תלמיד מצטיין.

אני לא רוצה להלל את עצמי,

אבל הייתי תלמיד מצטיין בבית ספר.

ובמתמטיקה אף אחד

לא קיבל 100 מתוך 100, אף אחד.

המקסימום היה 99.

ואני היחידי קיבלתי 100 מתוך 100 בבגרות.

00:08:30

זה היה מבחן בגרות,

היום יש נקודות, 4 נקודות 5 נקודות,

אז אני הלכתי על הכי גבוה.

על חמש נקודות.

מהחמש נקודות קיבלתי 100.

זה בית ספר של יהודים, נכון.

כולנו היו בבית ספר, כולם יהודים.

אבל המורים, לא כל המורים יהודים,

היו מורים ערבים והיו מורים נוצרים.

באיזה שפה דיברתם בבית?

-ערבית כמובן, ערבית, ערבית.

00:09:00

אבל למדנו בבית ספר,

למדנו שתי שפות, אנגלית וצרפתית.

אז אני יודע אנגלית וצרפתית וערבית מהבית,

ועברית מפה, יש לי ארבע שפות על בוריה.

היו גם חברים ערבים?

-כמעט ולא.

היה אחד צ'רקסי שהיה עושה תה,

היה בונה מערכת,

00:09:30

הוא היה עושה תה ומוכר לחברים שלו.

ותמיד היה מזמין אותי לשתות כוס תה, כן.

תמיד אני זוכר את זה. היה מזמין אותי, ושתיתי

כוס תה אצלו וזה היה תה מאוד מאוד טעים.

חברים, בבית ספר

אנחנו היינו הולכים ל...

זה קבוצה של תלמידים שאחד

הולך לבקר אצל השני בדרך כלל.

00:10:00

כשעושים מבחנים למשל,

אז מכינים שיעורים ביחד.

לא, אני לא מכין שיעורים,

כמעט ולא, לא מכין שיעורים בבית.

אני הולך אצל חבר, כן, ויושבים יחד.

החבר הוא נמצא בכיתה שלי,

אם אני הולך לבד בבית אז אני לבד בבית.

מבחינת כיתה.

כי אחי הוא יותר צעיר ממני ובכיתה אחרת,

אז הוא לא עושה את אותם השיעורים.

אז הייתי הולך לחבר, והיה לי חבר טוב,

שעד עכשיו אני מחזיק אותו.

00:10:30

זה מצחיק.

מגיל חמש, היום אני בן כמה אני?

80 ו... 80 פלוס. אנחנו עדיין חברים,

ואני הולך אליו, ואנחנו צוחקים ונהנים.

ואני הייתי הולך אליו בחוץ לארץ.

היה לו וילה בחוץ לארץ, הייתי הולך אליו,

ואנחנו ישבנו, הכנו שיעורים ביחד.

קוראים לו פואד. פואד יוספן.

הוא החליף את השם שלו,

קוראים לו עכשיו יאיר.

00:11:00

בגרות אני גמרתי בגיל 17 וחצי,

בגיל 18 עליתי ארצה.

גמרתי בגרות, מטריקוליישן,

קראו לזה מטריקוליישן.

שאם שמעת על המילה הזאת,

זה נקרא בגרות באנגלית.

ובקלוריה זה בערבית.

זאת אומרת אני גמרתי בעצם שתי בגרויות.

בגרות אחת של הממשלה העיראקית

שהם קוראים לזה בקלוריה, כן?

00:11:30

אז קיבלתי ציון גבוה מאוד בזה.

ובגרות באנגלית,

שקראו לזה מטריקוליישן.

תראי, ילד בגיל 18,

זה עדיין ילד.

פה הוא נחשב בוגר,

אבל בחוץ לארץ הוא נחשב עדיין ילד.

והכניסו לנו חזק חזק

את העניין של הציונות.

ואנחנו תפסנו את זה

והפנמנו את זה,

00:12:00

ואמרו לנו "אסור לכם לגלות שאתם ציונים,

אבל אתם בתוככם יודעים שאתם ציונים".

ולימדו אותנו כמה דברים

בקשר לשפה העברית,

ולמנהגים פה בארץ,

ואנחנו התכוננו,

אם לא יתנו לנו פספורט

או אשרה לצאת, התכוננו לברוח,

00:12:30

לבוא לארץ ישראל.

אז מה שקרה, אמרו שיש מקום

שאפשר לעשות את זה בקלי קלות,

קוראים לזה עמרה.

כי אני גרתי בבגדד, וקראו לזה עמרה.

אז אם אתם הולכים לעמרה,

אתם נותנים שוחד לאנשים שמה שנמצאים,

ואתם יכולים להוציא

אתכם מעיראק.

00:13:00

או אולי להעביר אתכם לאיראן מעיראק,

תלכו בספינה לישראל, או דברים כאלה.

אז מה שקרה הוא שהלכנו לעמרה,

אני ועוד כמה חברים, שלושה היינו,

אז השוטרים תפסו אותנו

והכניסו אותנו לבית סוהר.

אמרו "אתם מרגלים".

סתם.

סתם בא להם להגיד,

לתת אשמה.

00:13:30

אבל אנחנו לא היינו מרגלים,

ולא הייתה שום סיבה שיגידו לנו את זה.

אבל בימים ההם זה היה שנת 50',

כבר קמה מדינת ישראל.

כשקמה מדינת ישראל

הם התנכלו ליהודים.

הערבים שהיו בעיראק, הם התנכלו ליהודים.

הרבה יותר גרוע ממה שהיה לפני קום המדינה.

אז הם אמרו, שסתם האשימו אותנו,

"אתם מרגלים", הכניסו אותנו לבית סוהר.

00:14:00

מה שעשינו, נתנו שוחד

לאותם הסוהרים שישחררו אותנו.

זה מה שעשינו.

והכסף בא לא מעמרה, עמרה זה מרחק

של כמה מאות קילומטרים מבגדד.

הכסף בא מהמשפחות.

אנחנו היינו שלושה, מהמשפחות של השלושה.

בעיראק ההורים

שלהם הביאו כסף,

00:14:30

ונתנו שוחד לאנשים האלה

שנמצאים בבית סוהר,

לסוהר ולאחראי על הסוהר ויצאנו.

שיחררו אותנו.

ואחרי ששחררו אותנו, זה היה כבר שנת 50',

אני חזרתי לבגדד, אני,

היתר אני לא יודע מה הם עשו, אני חזרתי

לבגדד, ואני נרשמתי קראו לזה תסריט.

00:15:00

זאת אומרת אנחנו מסכימים לוותר על

הנתינות שלנו העיראקית, ולקבל לספסה.

קראו לזה לספסה,

לא פספורט.

זאת אומרת אתה יוצא,

אין לך זהות, אין לך זהות בכלל.

אתה לא עיראקי,

אתה לא מדינה אחרת, כלום. אתה אפס.

אין לך זהות. אבל ברגע שהגענו לישראל,

אז כבר יש לנו זהות, ואנחנו ישראלים.

00:15:30

מיד קיבלו אותנו בשער עלייה,

בתור עולים חדשים, ונתנו לנו תעודת עולה.

ואז יש לנו זהות,

וזה היה דבר מאוד יפה.

הרשו לנו לקחת עשרה

דולרים סה"כ ומזוודה.

מה שאת רוצה לשים במזוודה תשימי.

אני לקחתי את כל התעודות שלי.

ואני, איך אני אומר?

הייתי ילד פיקח.

למה? כי אני לקחתי

את כל התעודות שלי,

00:16:00

ואני אמרתי "מה יקרה אם עכשיו

אנחנו הולכים לשדה תעופה,

ייקחו את כל התעודות ויקרעו אותם?

מה יקרה אז?

אז אין לי כלום, אז איך

אני אוכיח שאני למדתי?

ואיך אני אוכיח שיש לי

תעודות כאלה וכאלה?"

מה שעשיתי, אני צילמתי

את כל התעודות האלה,

ושלחתי אותם לסינגפור כי היה לי

שמה בת דודה, בת דוד בסינגפור.

00:16:30

שלחתי את זה בדואר, אמרתי,

"על כל מקרה שהתעודות האלו ילכו לאיבוד,

יקרעו, לא יודע מה,

יש לי העתק בסינגפור".

בסינגפור, מעיראק לסינגפור

מותר לשלוח דואר?

ומסינגפור לישראל מותר לשלוח דואר?

אז הנה יש לך תקשורת בצורה כזאת.

וזה מה שעשיתי. יצאתי מבגדד, כן?

כדי לבוא לארץ ישראל, כן?

00:17:00

אותו מוכס, שהוא בדק הוא פתח את התיק,

ראה תעודות, לקח אותן וקרע אותן על ידי.

אמרתי לו "למה אתה קורע?" אמר לי "אסור לך

לקחת, אסור לך. אסור לך לקחת אף תעודה!"

"למה אסור לי? זה תעודות שלי שאני למדתי".

לקח אותן וקרע אותן.

אני אמרתי "כמה טוב עשיתי שצילמתי

את זה ושלחתי את זה לסינגפור"

ואחר כך כשהגענו אז ברור שאני התקשרתי

וביקשתי ממנה, מהבת דוד שלי,

00:17:30

"תשלחי לי את כל התעודות",

ושלחה לי ויש לי את כל התעודות.

בצילום, העתקים.

אורגינל אין לי שום דבר.

אני עליתי לבד כי ההורים

שלי לא רצו לעלות איתי.

ואחי הקטן, שהוא למד,

הוא רצה לגמור את הלימודים שלו.

הוא לא רצה לעלות,

אז מה שנשאר לי זה רק לעלות לבד.

ועליתי לבד.

עכשיו מה שקרה, אחרי כמה שנים אח

שלי הקטן גמר את הלימודים שלו,

00:18:00

והוא גמר בהצטיינות

והתא הישראלי, אני קורא לזה,

זה קבוצה של יהודים

שהיה להם הרבה כסף,

והחליטו מי שיוצא ראשון על כל הבית ספר,

שולחים אותו במקום לתת לו אסטיפנדיה,

נותנים לו אפשרות ללמוד איפה שהוא רוצה.

בלונדון למשל, לדוגמה, כן?

מה שהוא רוצה ללמוד,

ארבע שנים, על חשבון התא הישראלי.

00:18:30

על חשבונם. זאת אומרת זה כולל

כבר שכר לימוד, לינה, אוכל,

את יודעת כל מה שקשור

לתלמיד, לסטודנט.

כל מה שצריך סטודנט הוא קיבל את זה.

הוא קיבל את זה מתנה מהתא הישראלי.

והוא למד. הוא למד על חשבונם ארבע שנים,

הוא למד להיות מהנדס בניין, אח שלי.

והוא לא בא לכאן.

זאת אומרת הוא נסע מבגדד

ללונדון, ישר, עם פספורט.

00:19:00

כי אז כבר נגמר הסיפור

הזה של התסריט.

אז הוא נסע עם פספורט,

והוא גר בלונדון, השכיר דירה,

והכל על חשבון הכסף

הזה של התא הישראלי.

עכשיו, ההורים שלי נשארו לבד.

אני יצאתי, והוא יצא, היה להם שני בנים נכון?

אז הם החליטו לבוא לישראל,

00:19:30

ואני עליתי ב-1951

והם עלו ב-1957.

זאת אומרת 6 שנים

אני הייתי פה לבד בישראל.

הם נסעו עם פספורט לטורקיה,

ומטורקיה באו לפה, לא הייתה להם שום בעיה.

כשהגעתי לפה אני לבד.

אני לבד. אין לי אף אחד.

מה עליי לעשות?

להשכיר דירה? אין לי כסף.

00:20:00

אני לבד ואין לי כסף.

יש לי רק ראש, ויש לי ידע, ויש לי תעודות.

אבל מה אני אעשה עם זה? אי אפשר לאכול

עם זה, אי אפשר לעשות מזה אוכל.

הייתי כמה ימים בשער העלייה,

והחלטתי שאני מתגייס לצבא,

כי בלאו הכי צריך לשרת שנתיים,

כמה זה היה? בלאו הכי צריך לשרת,

אז במקום לדחות

את זה אני אתגייס לצבא.

ושם אני אלמד, שם אני אתפתח והכל,

ואני עשיתי את זה.

00:20:30

הלכתי ואמרתי

"אני רוצה להתגייס לצבא",

"בן כמה אתה?" מסתכל על תאריך "מתאים".

"מתאים, בקשה, אנחנו מקבלים אותך"

אז גייסו אותי. התגייסתי לצבא,

אז היה לי איפה לגור, ואיפה לאכול.

בלי זה לא היה לי,

לא היה לי כלום.

גייסו אותי לחיל רגלים בהתחלה,

ועשינו סדרה, ועשינו אימונים וזה.

ואחר כך אני אמרתי,

הלכתי למפקד שלי ואמרתי לו:

00:21:00

"תראה, אני אדם שגמר תיכון

ויש לי שתי תעודות בגרות, זה וזה."

ולא היו לי תעודות כמובן, כן?

כשאני באתי, איזה תעודות?

התעודות עדיין בסינגפור, אבל אמרתי לו

והוא האמין לי שאני גמרתי תיכון,

ויש לי תעודת בגרות, ואני מבקש

להסתפח לחיל האוויר וללמוד שם מקצוע.

00:21:30

אז הוא אמר "הבקשה שלך

אני אעביר אותה הלאה,

ואני חושב שיש את כל

הסיכויים שיקבלו את זה"

ובאמת קיבלו את זה,

ואני עברתי מחיל רגלי לחיל האוויר.

ובחיל האוויר אני החלטתי שאני לומד

אלקטרוניקה, ולמדתי אלקטרוניקה.

קורס אלקטרוניקה שנפתח ב-1952,

שנה אחרי שעליתי ארצה.

00:22:00

ואחר כך אני התפתחתי, אחרי שלמדתי

את האלקטרוניקה התפתחתי עוד ועוד ועוד.

אבל נשארתי עם

המקצוע הזה, אלקטרוניקה.

סיימתי בחיל האוויר, ואחרי זה הלכתי

לחפש עבודה, השתחררתי מחיל האוויר,

וחיפשתי עבודה ומצאתי עבודה בדואר,

וזה לא מצא חן בעיניי.

ואחר כך מצאתי עבודה במכון ויצמן,

וזה היה מרחק גדול, כי גרתי ברמת גן.

00:22:30

ומרחק די גדול להגיע לרחובות כל יום,

אז גם כן ויתרתי על זה.

ובסוף מצאתי עבודה בנתב"ג,

בנמל תעופה בן גוריון.

זה גם קצת רחוק,

אבל לא הייתה בעיה.

והתחלתי לעבוד

בנמל תעופה בן גוריון.

כן. ונשארתי, נשארתי שם

עד שיצאתי לפנסיה.

נשארתי בנמל תעופה בן גוריון

בתור טכנאי אלקטרוניקה.

00:23:00

איך הכרתי את אשתי?

אני הייתי צריך לנסוע ל...

הייתי חייל בצבא

שהכרתי את אשתי,

והייתי צריך לנסוע

מרמת גן או תל אביב,

תל אביב זה היה לא רמת גן,

מתל אביב לכנף אחד.

זאת אומרת לצפון, בואי נגיד,

לא חשוב בדיוק איפה.

רמת דוד,

אם שמעת על זה.

00:23:30

ובימים ההם היה הרבה

אפשרות לנסוע בטרמפים,

אז אני חיפשתי טרמפ.

אבל המקום של הטרמפ זה תחנת אגד.

אז ישבתי שם וחיכיתי לטרמפ,

או לאוטובוס או למשהו,

ופתאום בחורה,

אני רואה בחורה שהיא גם כן רוצה לנסוע.

רוצה לנסוע בתחנת אוטובוס,

אז נכנסתי איתה לשיחה,

"מה את עושה?"

מה זה וזה.

אמרה לי "אני עובדת

בתור גננת ואני גרה בנתניה".

00:24:00

אז בימים ההם לא היה סלולרי ולא היו טלפונים

ולא היה שום דבר, היה רק כתובת.

את לוקחת כתובת, ועם הכתובת הזאת את נוסעת.

את לא מטלפנת, את נוסעת לאותו מקום.

תמצאי את הבן אדם,

לא תמצאי, זה סיפור שלך,

אבל לא הייתה שום אפשרות של תקשורת,

חוץ מאשר מכתבים.

אז לקחתי ממנה את הכתובת,

אני נסעתי למחנה, אחר כך שלקחתי חופש,

00:24:30

ונסעתי למקום הזה,

לכתובת שהיא נתנה לי.

זה היה הקשר הראשון.

למקום קראו "בית החלוצות" בנתניה.

היא גרה שמה.

היא גרה שמה, וזהו.

שמה יצרנו קשר, יצאנו וזה,

והפכנו להיות חברים,

ואחר כך המשיך יותר ויותר,

עד שאנחנו התחתנו.

בצורה כזאת הכרתי את אשתי.

יש לי שני בנים ובת.

00:25:00

יש לכם ויש לי,

כי אשתי נפטרה.

סיפרתי לכם שאשתי נפטרה.

יש לי שני בנים ובת.

היו עושים בר מצווה,

אבל בצורה, בזעיר אנפין.

לא היו עושים באולמות, לא היו משכירים

אולם ומזמינים את כל החבר'ה.

היו עושים את זה בצורה מצומצמת,

בבית הכנסת, קוראים בפרשה,

00:25:30

ואותה קבוצה של אנשים שבאים להתפלל,

ומזמינים את החברים הכי קרובים.

את ההכי קרובים לבית הכנסת.

אך ורק עושים את זה בבית הכנסת.

לא היה אולם, לא היו עושים

את זה באולמות בכלל,

אבל זה היה נחמד

בבית הכנסת.

זה גם הנחת תפילין,

וגם קריאה בתורה,

והקריאה בתורה היו מלמדים את

אותו בן אדם, את אותו בר מצווה,

00:26:00

היו מלמדים אותו לקרוא את הפרשה.

רב היה מלמד אותו לקרוא את הפרשה,

כי פרשה את קוראת

בספר שאין בו ניקוד.

את יודעת את זה, בספר תורה אין ניקוד,

ואת צריכה לדעת את הניקוד בעל פה.

כן. אז מלמדים אותו

איך לקרוא את הפרשה,

וזה מה שקרה, לימדו אותי

איך לקרוא את הפרשה.

ומניחים תפילין ותלית,

עולים לתורה,

00:26:30

וקוראים את הפרשה וזהו.

זהו, זה נקרא בר מצווה.

ואחר כך, אחר כך מזמינים את החברים

או קרובי משפחה הביתה לארוחה.

זה כל הסיפור של בר

מצווה בחוץ לארץ.

אבא שלי היה פקיד

במשרד האוצר,

אבל פקיד שהוא היה

ברמה מאוד מאוד גבוהה.

00:27:00

שהמנכ"ל של משרד האוצר

המליץ עליו לעלות אותו בדרגה,

ולעשות ממנו

מנכ"ל משרד האוצר.

ומה שקרה הוא שהשר,

שר האוצר דאז, התנגד.

אמר "יהודי לא ימלא

תפקיד כזה רב".

זאת אומרת היו לו כל הנתונים

והכישרון להיות מנהל משרד האוצר,

00:27:30

אבל הוא לא קיבל את

הג'וב הזה בגלל השר.

אבל הוא עבד הרבה

שנים במשרד האוצר.

עכשיו, בנוסף לעבודה,

הוא היה איש,

איך נקרא לץ או...?

שהוא יושב בחברה, אז הוא היה ה...

כאילו הבוס של החברה.

שכולם היו רוצים רק לשמוע אותו,

והיה מספר סיפורים

וכולם היו צוחקים.

00:28:00

איך נקרא לבן אדם כזה?

אני לא יודע איך נקרא לו.

ליצן החצר. לא יודע.

בכל אופן כולם אהבו אותו,

מאוד מאוד אהבו אותו.

כי הוא ידע לספר

סיפורים מצחיקים.

היה ג'אזרה.

את יודעת מה זה ג'אזרה?

בקיץ, אנחנו גרנו על יד דיג'לה.

קוראים לזה החידקל בעברית,

המים היו יורדים.

00:28:30

הנהר, המים של הנהר היו יורדים,

ואז מה שקורה שהמים יורדים,

אז כאילו איים צצים

באמצע הנהר, נכון?

מה שקורה? אז האיים האלו,

אנחנו קראנו לזה ג'אזרה.

והרבה מאוד אנשים

היו נהנים מזה, שנוסעים ב...

נו, זה לא ספינה,

משהו יותר קטן מספינה.

00:29:00

בלה אנחנו קוראים לזה, בלה.

-רפסודה. -כן.

אז היינו נוסעים לשמה,

ומביאים איתנו אוכל,

ומביאים איתנו דג גדול

ששורפים אותו ואוכלים.

אפילו תאורה, תאורה לא היה חשמל,

אז איזה תאורה יכול להיות?

פנס, פנס עם נפט.

אז זה מה ש... בלילה אין אור,

אז אם אין ירח אז כמעט חושך,

00:29:30

אז התאורה הייתה פנס

שהוא דולק על נפט.

אבל זה לא חשוב כל כך,

כי האווירה הייתה יפה, והיינו נהנים.

היינו נהנים מהאווירה

ואוכלים כמובן.

אוכל זה היה מאוד חשוב,

אוכל עיראקי אנחנו היינו עושים סגופסמק.

סגופסמק זה נקרא לקחת דג,

לפתוח אותו, דג גדול,

קראו לזה ז'יבוט אני לא יודע אם פה בארץ יש.

אין ז'יבוט, לא.

00:30:00

קראו לזה ז'יבוט,

היו פותחים אותו ושמים אותו על ברזלים,

תולים אותו ככה ושורפים אותו.

אש, את מביאה גחלים

שעולה על הדג והדג נשרף.

לא נשרף, הוא מתבשל,

כאילו נאפה, כאילו נצלה.

לא נאפה, אלא נצלה.

ואחר כך שמים עליו תבלינים, עגבניות וכל

מיני, וקארי וזה, ואחר כך זה היה ממש טעים.

00:30:30

זה היה בעיקר האוכל שהיינו אוכלים.

וגם תבשילים.

הרבה תבשילים.

היו עושים קובה, והיו עושים קבב,

ושווארמה, שווארמה זה לא. שווארמה לא עושים

את זה בבית, זה רק אוכלים את זה במסעדות.

אבל קבב היו עושים בבית, ועוף.

עוף, דגים וקבב, זה האוכל בעיקר.

וירקות. כל סוג של

ירקות היינו מבשלים.

00:31:00

אורז, אורז היה דבר מאוד מאוד חשוב.

אבל אורז היה מאוד טעים,

אני לא יודע איך היינו עושים אותו.

אני עד עכשיו זוכר את הטעם של האורז,

של חוץ לארץ שאני לא טעמתי אותו פה.

אני לא יודע מה היו עושים בו.

היו מוסיפים לו שמן,

מוסיפים לו שקדים,

לא יודע, היה מאוד מאוד

טעים האורז בחוץ לארץ.

קוראים לזה בוקרה פיל מישמיש, מה הכוונה?

המישמיש העונה שלו מאוד מאוד קצרה.

00:31:30

היום את יכולה לקנות אותו בשוק,

מחר את הולכת לשוק ואין מישמיש.

אז בוקרה פיל מישמיש זה

נקרא שדבר שהוא נגמר.

את לא יכולה לסמוך על זה

שמחר תשיגי מה שאת רוצה,

זה הכוונה בבוקרה פיל מישמיש.

אבל זה השני,

זה קצת גס, אבל זה לא נורא.

אומרים "מין פוג איכשי

וואן ג'אורה רהט מאכשי"

00:32:00

מה זה נקרא? זה בן אדם שהוא מתהדר,

מבחוץ את רואה אותו פרפקט, כן?

אבל בעצם הפנימיות

שלו היא אפס.

היא לא טובה.

זה הכוונה.

אשתך הייתה עיראקית? -כן,

הייתה מבשלת אוכל עיראקי מאוד מאוד טעים.

והייתה מזמינה אנשים, כל קרובי המשפחה

היו באים ואוכלים ונהנים מהאוכל שלה.

פנטסטי היה, ממש,

היא ידעה יפה מאוד לבשל.

00:32:30

והיא הייתה גננת

וחינכה אלפי דורות.

אני מגדיר את עצמי

ישראלי, יהודי וזהו.

לא עיראקי.

אני עזבתי את עיראק, יצאתי מזה.

אני מגדיר את עצמי

כבחור מלומד, שעשה הרבה.

דרך אגב, את יודעת שאני

בניתי תחנת שידור בטהרן?

בטהרן, טהרן,

אלה כל המוסלמים שמה, כן?

אני עם עוד חבר נשלחנו

מטעם רשות שדות התעופה,

00:33:00

ואת כל הציוד לקחנו במטוס אל על,

ובנינו תחנת שידור בטהרן.

וזה היה מעט זמן,

שנה לפני שהשעה הפרסי, ב-1979,

לקח מטוס וברח.

ואנחנו עשינו את זה שנה קודם, ב-1978.

בנינו תחנת שידור,

ממש מושלמת,

00:33:30

במשך כמה ימים עם כל הציוד

שהבאנו אותו במטוס אל על, ובנינו תחנת שידור.

והמנהל של תחנת השידור

היה מוסלמי, שיעי, כן?

כל כך אהב אותנו,

כל כך העריך אותנו,

אמר "אני מוכרח לתת לכם צ'ופר,

אני מרוצה ממה שעשיתם"

ומה הצ'ופר שנתן לנו?

הסיע אותנו במכונית שלו בכל הסביבה של טהרן,

00:34:00

הראה לנו את הדברים היפים שיש בטהרן.

זה היה הצ'ופר שנתן אחרי שעשינו תחנת שידור.

אני בניתי,

אני לא יודע אם שמעת על אלי כהן,

אני בניתי את המכשיר

האלחוטי לאלי.

עשיתי את זה, זה לפני ש...

לפני שהתחלתי לעבוד ברשות שדות התעופה,

00:34:30

עבדתי בחברה שקוראים לה E.C.I -

electronic corporation of israel.

וכשאני בניתי את המכשיר

אני לא ידעתי שזה הולך לאלי כהן.

בא המהנדס, נתן לי סקיצה,

אמר לי "תראה זו הסקיצה, תבנה את המכשיר".

בהתאם לסקיצה שהוא נתן לי אני בניתי

את המכשיר, והמכשיר הלך לאלי כהן.

00:35:00

ואני לא ידעתי את זה. ומתי נודע לי?

אחרי שתלו את אלי כהן,

בסוריה, אחר כך זה נודע

לי שהמכשיר הזה הלך אליו.

למעשה זה לא דבר פשוט, לבנות מכשיר כזה,

צריך להיות מאוד מאוד מתוחכם.

מאוד קטן, מאוד מתוחכם ומשוכלל.

חייב להיות, ואני עשיתי את זה.

00:35:30

ועוד משהו עשיתי, כשהייתי חייל בצבא

בניתי תחנת שידור בעטור, בסיני.

בסיני. אנחנו כבשנו את סיני,

וזה אלקטרוניקה, נכון?

אז שלחו אותנו במטוס,

עם כל הציוד,

ואני בניתי תחנת שידור בתוך

המקום הזה שנקרא עטור.

זה חלק מסיני, אם שמעת על זה,

זה דרום מזרח.

00:36:00

דרום מזרח סיני, קראו לזה עטור.

שמה בניתי תחנת שידור.

זה לא היה קל, כי החבר'ה...

אני הייתי לבד מבחינה טכנית,

שאני יודע איך לעשות את זה.

והחיילים לא כל כך שיתפו פעולה,

החיילים שהיו איתי בסביבה,

לא כל כך שיתפו פעולה, ולא ידעו מה לעשות,

ואני הייתי צריך להנחות אותם לעשות

את זה ואת זה, והם לא כל כך שמעו בקולי.

00:36:30

אז היה לי קשה לעשות את זה,

אבל בכל זאת הצלחתי.

כן. ובניתי תחנת שידור.

בחוץ לארץ זה לא היה מקובל

שנשים יבואו לבית קפה.

בבית קפה היו יושבים בו רק גברים,

צוחקים, מספרים בדיחות,

כל הדברים האלה, אוכלים, אבל בלי נשים.

לא היה מקובל שנשים יבואו.

עכשיו נשים שרצו לשמוח, לרקוד ולשיר,

לא היה להן איפה לעשות את זה,

00:37:00

כי זה לא היה מקובל.

אז היו עושים את זה בבית, בבית שלהן,

בבית שלהן היה מותר.

והסבתא שלי, אימא של אימא שלי,

היא אהבה מאוד לרקוד ולשיר, ולשמוח,

ולא הייתה לה אפשרות להתפתח.

אבל היא אהבה את זה. אני רוצה להגיד לך גם,

אני מאוד מאוד אהבתי את הסבתא שלי,

מכל קרובי המשפחה, הכי הרבה אהבתי

את הסבתא שלי, אימא של אימא שלי.

00:37:30

והיא גם אהבה אותי מאוד,

זה הזיכרונות שלי שאני נזכר.

לבוש מיוחד היה לנשים.

גברים היו הולכים עם חולצה,

מכנסיים, ז'קט ועניבה, ותרבוש כזה.

את יודעת מה זה סיטארה?

קראו לזה סיטארה.

כזה דבר מוארך.

זה רק גברים היו לובשים אותו.

והנשים לא היו לובשות הביה.

הביה זה היה של הערבים,

היהודים היו לובשים יזהר.

00:38:00

יזהר זה מין גלימה כזאתי,

שלא עשויה שחור,

עשויה עם צבעים יפים, והיו לובשים אותה,

מכסים את כל הגוף שלהם עם הראש.

אבל זה לא קראו לזה הביה,

קראו לזה יזהר.

ואני הבאתי לפה אחד, ותרמתי אותו

למוזיאון של עולי בבל, פה באור יהודה.

00:38:30

יחד עם עוד הרבה דברים

שהבאנו מחוץ לארץ.

שאני הבאתי וההורים

שלי הביאו מחוץ לארץ.

בעצם ההורים שלי,

אני כמעט לא הבאתי כלום.

ההורים שלי הביאו, ואני תרמתי את זה

למוזיאון עולי בבל באור יהודה.

הסבתא שלי נפטרה בבגדד,

היא לא עלתה לישראל,

ונפטרה לפני שההורים

שלי באו לארץ.

00:39:00

אישה יהודייה היה אסור לה

לרקוד ולשיר מחוץ לביתה,

ואם הייתה יוצאת נניח למועדון,

לבר, או לחפלה, או לבית קפה,

ושרה ורוקדת,

היו קוראים לה "זונה".

זה היה ממש ממש,

היה מצב קיצוני ביותר.

זונה היו קוראים לה.

ומה שקרה, סלימה מרהט,

אם שמעת עליה,

00:39:30

הייתה זמרת מופלאה,

היא לא היה אכפת לה,

והייתה יוצאת ושרה,

ובסוף התאסלמה ונתנו לה,

ראש הממשלה, כל כך אהבו את

השירה שלה, נתנו לה תואר פאשה.

פאשה זה דרגה מאוד מאוד גבוהה.

כמו לורד בלונדון, פאשה.

קראו לה סלימה פאשה.

00:40:00

והיא הייתה יהודייה, אבל היא לא קיבלה

את הגרסה שאסור לה לשיר מחוץ לבית.

ועד עכשיו את שומעת

את השירים שלה,

באינטרנט אני יכול לפתוח

את זה ולתת לך לשמוע.

סלימה מרהט,

זו אחת הזמרות העיראקיות האהובות

על כל האנשים ששומעים

מוזיקה עיראקית.

והיו אחים קוואטי, אם שמעת עליהם,

שהם מאוד מאוד מפורסמים.

00:40:30

היו שרים ומנגנים, ומלחינים,

זאת אומרת הם מאוד מוכשרים במוזיקה.

קראו להם אחים קוואטי.

והשירים שלהם פה בארץ,

את יכולה לשמוע אותם באינטרנט.

והיה אחד שקראו לו

נדלם אל רזלי, אם שמעת עליו.

זה היה מוסלמי,

אבל הוא שר מאוד מאוד יפה.

ועד עכשיו השירים שלו

נמצאים באינטרנט.

00:41:00

מעניין, את פותחת את האינטרנט

ואת שומעת את השירים שלהם.

זה שיר שלו.

ואני אשיר לך גם

קטע מסלים אברהט.

00:41:30

טוב, אני לא זמר,

אני לא יודע לשיר,

אבל את המילים אני זוכר

אותם ואני אומר אותם.

אנחנו אהבנו מאוד את השירה המצרית, ובחוץ

לארץ היינו הולכים לסרטים בערבית, המצרים.

סרטים של מצרים היו בעיקר רואים,

והיו מאוד מאוד יפים.

והיו זמרים ושחקנים,

ולמשל אנוער מאג'די.

ומה היה עוד?

אסמעאן, אם שמעת עליה.

אסמעאן. ולילה ברהט,

זה אלה הזמרות.

ואום כולתום, ועבד אל ווהד,

היינו מאוד מאוד שומעים אותם ונהנים.

עד היום הזה

אנחנו שומעים אותם.

יעקב שמש

מראיינ/ת -
גלית כהן
אורך הסרטון:
00:39:13
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אז השם שלי יעקב שמש,

ומאז שהייתי בגיל שלוש קראו לי קבי,

ואני הפכתי אותו פה לקובי.

מקבי לקובי.

אבל זה השם שכולם קוראים לי עכשיו,

אבל בתעודת זהות כתוב יעקב שמש.

עכשיו אני נולדתי ב-1932,

ינקתי את כל התרבות של עיראק,

של בגדד,

של היהודים שחיו בבגדד.

ומה זה נקרא? זה נקרא גם חברים,

וגם מסורת במשפחה.

אנחנו לא היינו דתיים,

אבל היינו מסורתיים.

היינו מקדשים בשבת, והחג הכי יפה

שאנחנו הרגשנו אותו זה היה חג הפסח.

זה היה פאר החגים.

כל אחד ואחד לבש, קנה בגדים חדשים,

כולם, בלי יוצא מן הכלל,

מי שהיה לו כסף, מי שלא היה לו כסף,

היה קונה בגדים חדשים,

נעליים חדשות, הכול חדש לקראת החג.

וזה היה ממש הנאה.

החג הזה אני אישית הרגשתי בו הנאה.

הנאה גדולה מאוד.

אנחנו חיינו בסביבה מעורבת,

גם יהודים וגם מוסלמים.

אבל המוסלמים לא התייחסו אלינו

גרוע לפני קום המדינה, לפני 48'.

מה שכן היה גרוע,

זה בזמן ראשיד עלי, בשנת 1941,

כאשר ראש הממשלה היה נאצי.

לא רק ראש ממשלה היה נאצי,

גם המלך שקראו לו רז בזמן ההוא היה נאצי.

ומה שקרה הוא שנורי סעיד,

הוא היה האיש החזק שמה בעיראק,

והוא היה פרו אנגליה,

לקח אקדח והרג את המלך.

זה דבר כזה לא קורה

באף מקום בעולם, הרג את המלך.

הרג אותו.

הוא אישית במו ידיו הרג את המלך.

כי המלך היה נאצי. קודם כל מה הם אמרו?

החבר'ה בבית ספר נכון?

41' זה 32', 41' אני הייתי בן 9.

מה אמרו בבית ספר?

אמרו שהמכונית של המלך

נסעה והתנגשה בעמוד חשמל.

ככה הם אמרו,

בעמוד חשמל, וכולם מתו.

המוות של המלך כתוצאה

מהתנגשות בעמוד חשמל.

כמובן שזה לא נכון,

אבל זה מה שסיפרו לכל העם,

במדינת עיראק.

עכשיו, מה שהיה גרוע,

שבשנת 41',

הנאצים לאט לאט השתלטו

כמעט על כל המקומות

שגרו בהם יהודים.

ואני זוכר את זה טוב טוב,

שכמעט כמעט נכנסו לרחוב שלנו,

כי אנחנו גרנו ברחוב, שאם אני יוצא החוצה

אני רואה את הקצה של הרחוב,

והקצה של הרחוב

כבר באו הבוזזים.

זאת אומרת עד כדי כך שאנחנו,

לא היה חסר לנו הרבה שהיינו מחוסלים.

אבל אנחנו התכוננו, אמרנו,

"אם יכנסו עוד ועוד, אנחנו נעלה למעלה, לגג".

ובגג יש, בימים ההם היה קיר כזה,

שאפשר לשבור אותו בקלות.

קיר שעשוי לא חרס, אלא טין.

עשוי מטין, ואפשר להרוס אותו.

ואנחנו אמרנו "אנחנו נעלה למעלה,

נהרוס את הקיר הזה,

ונלך לשכן, ונלך עוד ועוד ועוד"

ככה שלא יתפסו אותנו.

רוצים להיכנס לבית?

שיכנסו לבית.

מה יכולים לגנוב? רהיטים?

מה יש בבית? אין כלום.

לא חשוב, העיקר שהם לא היו מעוניינים

בחפצים, אלא היו מעוניינים להרוג יהודים.

זו הייתה המטרה שלהם.

והרגו, והרגו, והרגו.

אנחנו ניצלנו, והיה נס גדול,

שבדיוק שנכנסו לרחוב שלנו,

בא הכוח האנגלי

וחיסל את כל הפורעים.

זאת אומרת זה ממש היה

בדקה ה-90 מה שנקרא, שהגיעו אלינו.

ואני זוכר את זה, הדוד שלי נפצע,

לקחו אותו לבית חולים.

ומה רצו לעשות?

רצו לתת לו זריקת רעל, להמית אותו.

ואח שלו היה איתו,

וגנב אותו מהבית חולים.

גנב אותו עם הפצעים שלו, עם הדם,

גנב אותו והוציא אותו החוצה והוא הציל אותו.

אם היה נשאר שמה היו מזריקים לו זריקת

רעל והיו ממתים אותו על המקום.

הייתה תקופה מאוד מאוד קשה,

כאשר לא ידעו מה מצפה להם ליהודים.

לא ידעו מה מצפה להם.

האם באים להרוג אותם?

האם באים להציל אותם? מה קורה?

לא ידעו מה קורה.

זה היה מצב בלתי...

איך אומרים?

את לא יכולה לדעת מה יקרה מחר,

לא רק מחר, אלא היום, עכשיו,

מה יקרה את לא יכולה לדעת.

עד כדי כך היה המצב הזה.

עכשיו אנחנו מאוד מאוד פחדנו, כמובן,

אבל כל אחד לקח אמצעים כדי להגן על עצמו.

במה מדובר?

נשק לא היה לנו.

איך להתגונן?

לברוח, בריחה.

אנחנו לא יכולנו להילחם בהם?

לברוח.

איפה שאת רואה אותם,

איפה שאת יכולה לברוח תברחי.

לא חשוב שתברחי, לא יודע לאדמה בלתי מעובדת,

לא משנה לאיפה, העיקר לברוח מהם.

שהם לא יראו אותך,

כי ברגע שיראו אותך יהרגו אותך.

במשפחה אנחנו משפחה קטנה,

כן, אני ואחי,

והייתה אחות לפני... אני הבכור,

אני לא הבכור, אבל אני הגדול במשפחה.

הייתה אחות לפני שהיא יותר גדולה,

אבל היא נפטרה כעבור מספר חודשים,

ואמא שלי נכנסה להריון

אחרי שאחי נולד והפילה.

זאת אומרת היא נכנסה ארבע פעמים להיריון,

אבל התוצאה זה שני ילדים.

זה המצב של המשפחה שלנו,

משפחה מאוד קטנה.

כאשר כמעט כל השכנים שלנו,

וכל המכרים שלנו, וכל החברים שלנו,

היה להם לפחות בין חמישה לשבעה ילדים

כמעט, ואנחנו היינו משפחה הכי קטנה.

אני למדתי בבית ספר אליאנס,

והייתי תלמיד מצטיין.

אני לא רוצה להלל את עצמי,

אבל הייתי תלמיד מצטיין בבית ספר.

ובמתמטיקה אף אחד

לא קיבל 100 מתוך 100, אף אחד.

המקסימום היה 99.

ואני היחידי קיבלתי 100 מתוך 100 בבגרות.

זה היה מבחן בגרות,

היום יש נקודות, 4 נקודות 5 נקודות,

אז אני הלכתי על הכי גבוה.

על חמש נקודות.

מהחמש נקודות קיבלתי 100.

זה בית ספר של יהודים, נכון.

כולנו היו בבית ספר, כולם יהודים.

אבל המורים, לא כל המורים יהודים,

היו מורים ערבים והיו מורים נוצרים.

באיזה שפה דיברתם בבית?

-ערבית כמובן, ערבית, ערבית.

אבל למדנו בבית ספר,

למדנו שתי שפות, אנגלית וצרפתית.

אז אני יודע אנגלית וצרפתית וערבית מהבית,

ועברית מפה, יש לי ארבע שפות על בוריה.

היו גם חברים ערבים?

-כמעט ולא.

היה אחד צ'רקסי שהיה עושה תה,

היה בונה מערכת,

הוא היה עושה תה ומוכר לחברים שלו.

ותמיד היה מזמין אותי לשתות כוס תה, כן.

תמיד אני זוכר את זה. היה מזמין אותי, ושתיתי

כוס תה אצלו וזה היה תה מאוד מאוד טעים.

חברים, בבית ספר

אנחנו היינו הולכים ל...

זה קבוצה של תלמידים שאחד

הולך לבקר אצל השני בדרך כלל.

כשעושים מבחנים למשל,

אז מכינים שיעורים ביחד.

לא, אני לא מכין שיעורים,

כמעט ולא, לא מכין שיעורים בבית.

אני הולך אצל חבר, כן, ויושבים יחד.

החבר הוא נמצא בכיתה שלי,

אם אני הולך לבד בבית אז אני לבד בבית.

מבחינת כיתה.

כי אחי הוא יותר צעיר ממני ובכיתה אחרת,

אז הוא לא עושה את אותם השיעורים.

אז הייתי הולך לחבר, והיה לי חבר טוב,

שעד עכשיו אני מחזיק אותו.

זה מצחיק.

מגיל חמש, היום אני בן כמה אני?

80 ו... 80 פלוס. אנחנו עדיין חברים,

ואני הולך אליו, ואנחנו צוחקים ונהנים.

ואני הייתי הולך אליו בחוץ לארץ.

היה לו וילה בחוץ לארץ, הייתי הולך אליו,

ואנחנו ישבנו, הכנו שיעורים ביחד.

קוראים לו פואד. פואד יוספן.

הוא החליף את השם שלו,

קוראים לו עכשיו יאיר.

בגרות אני גמרתי בגיל 17 וחצי,

בגיל 18 עליתי ארצה.

גמרתי בגרות, מטריקוליישן,

קראו לזה מטריקוליישן.

שאם שמעת על המילה הזאת,

זה נקרא בגרות באנגלית.

ובקלוריה זה בערבית.

זאת אומרת אני גמרתי בעצם שתי בגרויות.

בגרות אחת של הממשלה העיראקית

שהם קוראים לזה בקלוריה, כן?

אז קיבלתי ציון גבוה מאוד בזה.

ובגרות באנגלית,

שקראו לזה מטריקוליישן.

תראי, ילד בגיל 18,

זה עדיין ילד.

פה הוא נחשב בוגר,

אבל בחוץ לארץ הוא נחשב עדיין ילד.

והכניסו לנו חזק חזק

את העניין של הציונות.

ואנחנו תפסנו את זה

והפנמנו את זה,

ואמרו לנו "אסור לכם לגלות שאתם ציונים,

אבל אתם בתוככם יודעים שאתם ציונים".

ולימדו אותנו כמה דברים

בקשר לשפה העברית,

ולמנהגים פה בארץ,

ואנחנו התכוננו,

אם לא יתנו לנו פספורט

או אשרה לצאת, התכוננו לברוח,

לבוא לארץ ישראל.

אז מה שקרה, אמרו שיש מקום

שאפשר לעשות את זה בקלי קלות,

קוראים לזה עמרה.

כי אני גרתי בבגדד, וקראו לזה עמרה.

אז אם אתם הולכים לעמרה,

אתם נותנים שוחד לאנשים שמה שנמצאים,

ואתם יכולים להוציא

אתכם מעיראק.

או אולי להעביר אתכם לאיראן מעיראק,

תלכו בספינה לישראל, או דברים כאלה.

אז מה שקרה הוא שהלכנו לעמרה,

אני ועוד כמה חברים, שלושה היינו,

אז השוטרים תפסו אותנו

והכניסו אותנו לבית סוהר.

אמרו "אתם מרגלים".

סתם.

סתם בא להם להגיד,

לתת אשמה.

אבל אנחנו לא היינו מרגלים,

ולא הייתה שום סיבה שיגידו לנו את זה.

אבל בימים ההם זה היה שנת 50',

כבר קמה מדינת ישראל.

כשקמה מדינת ישראל

הם התנכלו ליהודים.

הערבים שהיו בעיראק, הם התנכלו ליהודים.

הרבה יותר גרוע ממה שהיה לפני קום המדינה.

אז הם אמרו, שסתם האשימו אותנו,

"אתם מרגלים", הכניסו אותנו לבית סוהר.

מה שעשינו, נתנו שוחד

לאותם הסוהרים שישחררו אותנו.

זה מה שעשינו.

והכסף בא לא מעמרה, עמרה זה מרחק

של כמה מאות קילומטרים מבגדד.

הכסף בא מהמשפחות.

אנחנו היינו שלושה, מהמשפחות של השלושה.

בעיראק ההורים

שלהם הביאו כסף,

ונתנו שוחד לאנשים האלה

שנמצאים בבית סוהר,

לסוהר ולאחראי על הסוהר ויצאנו.

שיחררו אותנו.

ואחרי ששחררו אותנו, זה היה כבר שנת 50',

אני חזרתי לבגדד, אני,

היתר אני לא יודע מה הם עשו, אני חזרתי

לבגדד, ואני נרשמתי קראו לזה תסריט.

זאת אומרת אנחנו מסכימים לוותר על

הנתינות שלנו העיראקית, ולקבל לספסה.

קראו לזה לספסה,

לא פספורט.

זאת אומרת אתה יוצא,

אין לך זהות, אין לך זהות בכלל.

אתה לא עיראקי,

אתה לא מדינה אחרת, כלום. אתה אפס.

אין לך זהות. אבל ברגע שהגענו לישראל,

אז כבר יש לנו זהות, ואנחנו ישראלים.

מיד קיבלו אותנו בשער עלייה,

בתור עולים חדשים, ונתנו לנו תעודת עולה.

ואז יש לנו זהות,

וזה היה דבר מאוד יפה.

הרשו לנו לקחת עשרה

דולרים סה"כ ומזוודה.

מה שאת רוצה לשים במזוודה תשימי.

אני לקחתי את כל התעודות שלי.

ואני, איך אני אומר?

הייתי ילד פיקח.

למה? כי אני לקחתי

את כל התעודות שלי,

ואני אמרתי "מה יקרה אם עכשיו

אנחנו הולכים לשדה תעופה,

ייקחו את כל התעודות ויקרעו אותם?

מה יקרה אז?

אז אין לי כלום, אז איך

אני אוכיח שאני למדתי?

ואיך אני אוכיח שיש לי

תעודות כאלה וכאלה?"

מה שעשיתי, אני צילמתי

את כל התעודות האלה,

ושלחתי אותם לסינגפור כי היה לי

שמה בת דודה, בת דוד בסינגפור.

שלחתי את זה בדואר, אמרתי,

"על כל מקרה שהתעודות האלו ילכו לאיבוד,

יקרעו, לא יודע מה,

יש לי העתק בסינגפור".

בסינגפור, מעיראק לסינגפור

מותר לשלוח דואר?

ומסינגפור לישראל מותר לשלוח דואר?

אז הנה יש לך תקשורת בצורה כזאת.

וזה מה שעשיתי. יצאתי מבגדד, כן?

כדי לבוא לארץ ישראל, כן?

אותו מוכס, שהוא בדק הוא פתח את התיק,

ראה תעודות, לקח אותן וקרע אותן על ידי.

אמרתי לו "למה אתה קורע?" אמר לי "אסור לך

לקחת, אסור לך. אסור לך לקחת אף תעודה!"

"למה אסור לי? זה תעודות שלי שאני למדתי".

לקח אותן וקרע אותן.

אני אמרתי "כמה טוב עשיתי שצילמתי

את זה ושלחתי את זה לסינגפור"

ואחר כך כשהגענו אז ברור שאני התקשרתי

וביקשתי ממנה, מהבת דוד שלי,

"תשלחי לי את כל התעודות",

ושלחה לי ויש לי את כל התעודות.

בצילום, העתקים.

אורגינל אין לי שום דבר.

אני עליתי לבד כי ההורים

שלי לא רצו לעלות איתי.

ואחי הקטן, שהוא למד,

הוא רצה לגמור את הלימודים שלו.

הוא לא רצה לעלות,

אז מה שנשאר לי זה רק לעלות לבד.

ועליתי לבד.

עכשיו מה שקרה, אחרי כמה שנים אח

שלי הקטן גמר את הלימודים שלו,

והוא גמר בהצטיינות

והתא הישראלי, אני קורא לזה,

זה קבוצה של יהודים

שהיה להם הרבה כסף,

והחליטו מי שיוצא ראשון על כל הבית ספר,

שולחים אותו במקום לתת לו אסטיפנדיה,

נותנים לו אפשרות ללמוד איפה שהוא רוצה.

בלונדון למשל, לדוגמה, כן?

מה שהוא רוצה ללמוד,

ארבע שנים, על חשבון התא הישראלי.

על חשבונם. זאת אומרת זה כולל

כבר שכר לימוד, לינה, אוכל,

את יודעת כל מה שקשור

לתלמיד, לסטודנט.

כל מה שצריך סטודנט הוא קיבל את זה.

הוא קיבל את זה מתנה מהתא הישראלי.

והוא למד. הוא למד על חשבונם ארבע שנים,

הוא למד להיות מהנדס בניין, אח שלי.

והוא לא בא לכאן.

זאת אומרת הוא נסע מבגדד

ללונדון, ישר, עם פספורט.

כי אז כבר נגמר הסיפור

הזה של התסריט.

אז הוא נסע עם פספורט,

והוא גר בלונדון, השכיר דירה,

והכל על חשבון הכסף

הזה של התא הישראלי.

עכשיו, ההורים שלי נשארו לבד.

אני יצאתי, והוא יצא, היה להם שני בנים נכון?

אז הם החליטו לבוא לישראל,

ואני עליתי ב-1951

והם עלו ב-1957.

זאת אומרת 6 שנים

אני הייתי פה לבד בישראל.

הם נסעו עם פספורט לטורקיה,

ומטורקיה באו לפה, לא הייתה להם שום בעיה.

כשהגעתי לפה אני לבד.

אני לבד. אין לי אף אחד.

מה עליי לעשות?

להשכיר דירה? אין לי כסף.

אני לבד ואין לי כסף.

יש לי רק ראש, ויש לי ידע, ויש לי תעודות.

אבל מה אני אעשה עם זה? אי אפשר לאכול

עם זה, אי אפשר לעשות מזה אוכל.

הייתי כמה ימים בשער העלייה,

והחלטתי שאני מתגייס לצבא,

כי בלאו הכי צריך לשרת שנתיים,

כמה זה היה? בלאו הכי צריך לשרת,

אז במקום לדחות

את זה אני אתגייס לצבא.

ושם אני אלמד, שם אני אתפתח והכל,

ואני עשיתי את זה.

הלכתי ואמרתי

"אני רוצה להתגייס לצבא",

"בן כמה אתה?" מסתכל על תאריך "מתאים".

"מתאים, בקשה, אנחנו מקבלים אותך"

אז גייסו אותי. התגייסתי לצבא,

אז היה לי איפה לגור, ואיפה לאכול.

בלי זה לא היה לי,

לא היה לי כלום.

גייסו אותי לחיל רגלים בהתחלה,

ועשינו סדרה, ועשינו אימונים וזה.

ואחר כך אני אמרתי,

הלכתי למפקד שלי ואמרתי לו:

"תראה, אני אדם שגמר תיכון

ויש לי שתי תעודות בגרות, זה וזה."

ולא היו לי תעודות כמובן, כן?

כשאני באתי, איזה תעודות?

התעודות עדיין בסינגפור, אבל אמרתי לו

והוא האמין לי שאני גמרתי תיכון,

ויש לי תעודת בגרות, ואני מבקש

להסתפח לחיל האוויר וללמוד שם מקצוע.

אז הוא אמר "הבקשה שלך

אני אעביר אותה הלאה,

ואני חושב שיש את כל

הסיכויים שיקבלו את זה"

ובאמת קיבלו את זה,

ואני עברתי מחיל רגלי לחיל האוויר.

ובחיל האוויר אני החלטתי שאני לומד

אלקטרוניקה, ולמדתי אלקטרוניקה.

קורס אלקטרוניקה שנפתח ב-1952,

שנה אחרי שעליתי ארצה.

ואחר כך אני התפתחתי, אחרי שלמדתי

את האלקטרוניקה התפתחתי עוד ועוד ועוד.

אבל נשארתי עם

המקצוע הזה, אלקטרוניקה.

סיימתי בחיל האוויר, ואחרי זה הלכתי

לחפש עבודה, השתחררתי מחיל האוויר,

וחיפשתי עבודה ומצאתי עבודה בדואר,

וזה לא מצא חן בעיניי.

ואחר כך מצאתי עבודה במכון ויצמן,

וזה היה מרחק גדול, כי גרתי ברמת גן.

ומרחק די גדול להגיע לרחובות כל יום,

אז גם כן ויתרתי על זה.

ובסוף מצאתי עבודה בנתב"ג,

בנמל תעופה בן גוריון.

זה גם קצת רחוק,

אבל לא הייתה בעיה.

והתחלתי לעבוד

בנמל תעופה בן גוריון.

כן. ונשארתי, נשארתי שם

עד שיצאתי לפנסיה.

נשארתי בנמל תעופה בן גוריון

בתור טכנאי אלקטרוניקה.

איך הכרתי את אשתי?

אני הייתי צריך לנסוע ל...

הייתי חייל בצבא

שהכרתי את אשתי,

והייתי צריך לנסוע

מרמת גן או תל אביב,

תל אביב זה היה לא רמת גן,

מתל אביב לכנף אחד.

זאת אומרת לצפון, בואי נגיד,

לא חשוב בדיוק איפה.

רמת דוד,

אם שמעת על זה.

ובימים ההם היה הרבה

אפשרות לנסוע בטרמפים,

אז אני חיפשתי טרמפ.

אבל המקום של הטרמפ זה תחנת אגד.

אז ישבתי שם וחיכיתי לטרמפ,

או לאוטובוס או למשהו,

ופתאום בחורה,

אני רואה בחורה שהיא גם כן רוצה לנסוע.

רוצה לנסוע בתחנת אוטובוס,

אז נכנסתי איתה לשיחה,

"מה את עושה?"

מה זה וזה.

אמרה לי "אני עובדת

בתור גננת ואני גרה בנתניה".

אז בימים ההם לא היה סלולרי ולא היו טלפונים

ולא היה שום דבר, היה רק כתובת.

את לוקחת כתובת, ועם הכתובת הזאת את נוסעת.

את לא מטלפנת, את נוסעת לאותו מקום.

תמצאי את הבן אדם,

לא תמצאי, זה סיפור שלך,

אבל לא הייתה שום אפשרות של תקשורת,

חוץ מאשר מכתבים.

אז לקחתי ממנה את הכתובת,

אני נסעתי למחנה, אחר כך שלקחתי חופש,

ונסעתי למקום הזה,

לכתובת שהיא נתנה לי.

זה היה הקשר הראשון.

למקום קראו "בית החלוצות" בנתניה.

היא גרה שמה.

היא גרה שמה, וזהו.

שמה יצרנו קשר, יצאנו וזה,

והפכנו להיות חברים,

ואחר כך המשיך יותר ויותר,

עד שאנחנו התחתנו.

בצורה כזאת הכרתי את אשתי.

יש לי שני בנים ובת.

יש לכם ויש לי,

כי אשתי נפטרה.

סיפרתי לכם שאשתי נפטרה.

יש לי שני בנים ובת.

היו עושים בר מצווה,

אבל בצורה, בזעיר אנפין.

לא היו עושים באולמות, לא היו משכירים

אולם ומזמינים את כל החבר'ה.

היו עושים את זה בצורה מצומצמת,

בבית הכנסת, קוראים בפרשה,

ואותה קבוצה של אנשים שבאים להתפלל,

ומזמינים את החברים הכי קרובים.

את ההכי קרובים לבית הכנסת.

אך ורק עושים את זה בבית הכנסת.

לא היה אולם, לא היו עושים

את זה באולמות בכלל,

אבל זה היה נחמד

בבית הכנסת.

זה גם הנחת תפילין,

וגם קריאה בתורה,

והקריאה בתורה היו מלמדים את

אותו בן אדם, את אותו בר מצווה,

היו מלמדים אותו לקרוא את הפרשה.

רב היה מלמד אותו לקרוא את הפרשה,

כי פרשה את קוראת

בספר שאין בו ניקוד.

את יודעת את זה, בספר תורה אין ניקוד,

ואת צריכה לדעת את הניקוד בעל פה.

כן. אז מלמדים אותו

איך לקרוא את הפרשה,

וזה מה שקרה, לימדו אותי

איך לקרוא את הפרשה.

ומניחים תפילין ותלית,

עולים לתורה,

וקוראים את הפרשה וזהו.

זהו, זה נקרא בר מצווה.

ואחר כך, אחר כך מזמינים את החברים

או קרובי משפחה הביתה לארוחה.

זה כל הסיפור של בר

מצווה בחוץ לארץ.

אבא שלי היה פקיד

במשרד האוצר,

אבל פקיד שהוא היה

ברמה מאוד מאוד גבוהה.

שהמנכ"ל של משרד האוצר

המליץ עליו לעלות אותו בדרגה,

ולעשות ממנו

מנכ"ל משרד האוצר.

ומה שקרה הוא שהשר,

שר האוצר דאז, התנגד.

אמר "יהודי לא ימלא

תפקיד כזה רב".

זאת אומרת היו לו כל הנתונים

והכישרון להיות מנהל משרד האוצר,

אבל הוא לא קיבל את

הג'וב הזה בגלל השר.

אבל הוא עבד הרבה

שנים במשרד האוצר.

עכשיו, בנוסף לעבודה,

הוא היה איש,

איך נקרא לץ או...?

שהוא יושב בחברה, אז הוא היה ה...

כאילו הבוס של החברה.

שכולם היו רוצים רק לשמוע אותו,

והיה מספר סיפורים

וכולם היו צוחקים.

איך נקרא לבן אדם כזה?

אני לא יודע איך נקרא לו.

ליצן החצר. לא יודע.

בכל אופן כולם אהבו אותו,

מאוד מאוד אהבו אותו.

כי הוא ידע לספר

סיפורים מצחיקים.

היה ג'אזרה.

את יודעת מה זה ג'אזרה?

בקיץ, אנחנו גרנו על יד דיג'לה.

קוראים לזה החידקל בעברית,

המים היו יורדים.

הנהר, המים של הנהר היו יורדים,

ואז מה שקורה שהמים יורדים,

אז כאילו איים צצים

באמצע הנהר, נכון?

מה שקורה? אז האיים האלו,

אנחנו קראנו לזה ג'אזרה.

והרבה מאוד אנשים

היו נהנים מזה, שנוסעים ב...

נו, זה לא ספינה,

משהו יותר קטן מספינה.

בלה אנחנו קוראים לזה, בלה.

-רפסודה. -כן.

אז היינו נוסעים לשמה,

ומביאים איתנו אוכל,

ומביאים איתנו דג גדול

ששורפים אותו ואוכלים.

אפילו תאורה, תאורה לא היה חשמל,

אז איזה תאורה יכול להיות?

פנס, פנס עם נפט.

אז זה מה ש... בלילה אין אור,

אז אם אין ירח אז כמעט חושך,

אז התאורה הייתה פנס

שהוא דולק על נפט.

אבל זה לא חשוב כל כך,

כי האווירה הייתה יפה, והיינו נהנים.

היינו נהנים מהאווירה

ואוכלים כמובן.

אוכל זה היה מאוד חשוב,

אוכל עיראקי אנחנו היינו עושים סגופסמק.

סגופסמק זה נקרא לקחת דג,

לפתוח אותו, דג גדול,

קראו לזה ז'יבוט אני לא יודע אם פה בארץ יש.

אין ז'יבוט, לא.

קראו לזה ז'יבוט,

היו פותחים אותו ושמים אותו על ברזלים,

תולים אותו ככה ושורפים אותו.

אש, את מביאה גחלים

שעולה על הדג והדג נשרף.

לא נשרף, הוא מתבשל,

כאילו נאפה, כאילו נצלה.

לא נאפה, אלא נצלה.

ואחר כך שמים עליו תבלינים, עגבניות וכל

מיני, וקארי וזה, ואחר כך זה היה ממש טעים.

זה היה בעיקר האוכל שהיינו אוכלים.

וגם תבשילים.

הרבה תבשילים.

היו עושים קובה, והיו עושים קבב,

ושווארמה, שווארמה זה לא. שווארמה לא עושים

את זה בבית, זה רק אוכלים את זה במסעדות.

אבל קבב היו עושים בבית, ועוף.

עוף, דגים וקבב, זה האוכל בעיקר.

וירקות. כל סוג של

ירקות היינו מבשלים.

אורז, אורז היה דבר מאוד מאוד חשוב.

אבל אורז היה מאוד טעים,

אני לא יודע איך היינו עושים אותו.

אני עד עכשיו זוכר את הטעם של האורז,

של חוץ לארץ שאני לא טעמתי אותו פה.

אני לא יודע מה היו עושים בו.

היו מוסיפים לו שמן,

מוסיפים לו שקדים,

לא יודע, היה מאוד מאוד

טעים האורז בחוץ לארץ.

קוראים לזה בוקרה פיל מישמיש, מה הכוונה?

המישמיש העונה שלו מאוד מאוד קצרה.

היום את יכולה לקנות אותו בשוק,

מחר את הולכת לשוק ואין מישמיש.

אז בוקרה פיל מישמיש זה

נקרא שדבר שהוא נגמר.

את לא יכולה לסמוך על זה

שמחר תשיגי מה שאת רוצה,

זה הכוונה בבוקרה פיל מישמיש.

אבל זה השני,

זה קצת גס, אבל זה לא נורא.

אומרים "מין פוג איכשי

וואן ג'אורה רהט מאכשי"

מה זה נקרא? זה בן אדם שהוא מתהדר,

מבחוץ את רואה אותו פרפקט, כן?

אבל בעצם הפנימיות

שלו היא אפס.

היא לא טובה.

זה הכוונה.

אשתך הייתה עיראקית? -כן,

הייתה מבשלת אוכל עיראקי מאוד מאוד טעים.

והייתה מזמינה אנשים, כל קרובי המשפחה

היו באים ואוכלים ונהנים מהאוכל שלה.

פנטסטי היה, ממש,

היא ידעה יפה מאוד לבשל.

והיא הייתה גננת

וחינכה אלפי דורות.

אני מגדיר את עצמי

ישראלי, יהודי וזהו.

לא עיראקי.

אני עזבתי את עיראק, יצאתי מזה.

אני מגדיר את עצמי

כבחור מלומד, שעשה הרבה.

דרך אגב, את יודעת שאני

בניתי תחנת שידור בטהרן?

בטהרן, טהרן,

אלה כל המוסלמים שמה, כן?

אני עם עוד חבר נשלחנו

מטעם רשות שדות התעופה,

ואת כל הציוד לקחנו במטוס אל על,

ובנינו תחנת שידור בטהרן.

וזה היה מעט זמן,

שנה לפני שהשעה הפרסי, ב-1979,

לקח מטוס וברח.

ואנחנו עשינו את זה שנה קודם, ב-1978.

בנינו תחנת שידור,

ממש מושלמת,

במשך כמה ימים עם כל הציוד

שהבאנו אותו במטוס אל על, ובנינו תחנת שידור.

והמנהל של תחנת השידור

היה מוסלמי, שיעי, כן?

כל כך אהב אותנו,

כל כך העריך אותנו,

אמר "אני מוכרח לתת לכם צ'ופר,

אני מרוצה ממה שעשיתם"

ומה הצ'ופר שנתן לנו?

הסיע אותנו במכונית שלו בכל הסביבה של טהרן,

הראה לנו את הדברים היפים שיש בטהרן.

זה היה הצ'ופר שנתן אחרי שעשינו תחנת שידור.

אני בניתי,

אני לא יודע אם שמעת על אלי כהן,

אני בניתי את המכשיר

האלחוטי לאלי.

עשיתי את זה, זה לפני ש...

לפני שהתחלתי לעבוד ברשות שדות התעופה,

עבדתי בחברה שקוראים לה E.C.I -

electronic corporation of israel.

וכשאני בניתי את המכשיר

אני לא ידעתי שזה הולך לאלי כהן.

בא המהנדס, נתן לי סקיצה,

אמר לי "תראה זו הסקיצה, תבנה את המכשיר".

בהתאם לסקיצה שהוא נתן לי אני בניתי

את המכשיר, והמכשיר הלך לאלי כהן.

ואני לא ידעתי את זה. ומתי נודע לי?

אחרי שתלו את אלי כהן,

בסוריה, אחר כך זה נודע

לי שהמכשיר הזה הלך אליו.

למעשה זה לא דבר פשוט, לבנות מכשיר כזה,

צריך להיות מאוד מאוד מתוחכם.

מאוד קטן, מאוד מתוחכם ומשוכלל.

חייב להיות, ואני עשיתי את זה.

ועוד משהו עשיתי, כשהייתי חייל בצבא

בניתי תחנת שידור בעטור, בסיני.

בסיני. אנחנו כבשנו את סיני,

וזה אלקטרוניקה, נכון?

אז שלחו אותנו במטוס,

עם כל הציוד,

ואני בניתי תחנת שידור בתוך

המקום הזה שנקרא עטור.

זה חלק מסיני, אם שמעת על זה,

זה דרום מזרח.

דרום מזרח סיני, קראו לזה עטור.

שמה בניתי תחנת שידור.

זה לא היה קל, כי החבר'ה...

אני הייתי לבד מבחינה טכנית,

שאני יודע איך לעשות את זה.

והחיילים לא כל כך שיתפו פעולה,

החיילים שהיו איתי בסביבה,

לא כל כך שיתפו פעולה, ולא ידעו מה לעשות,

ואני הייתי צריך להנחות אותם לעשות

את זה ואת זה, והם לא כל כך שמעו בקולי.

אז היה לי קשה לעשות את זה,

אבל בכל זאת הצלחתי.

כן. ובניתי תחנת שידור.

בחוץ לארץ זה לא היה מקובל

שנשים יבואו לבית קפה.

בבית קפה היו יושבים בו רק גברים,

צוחקים, מספרים בדיחות,

כל הדברים האלה, אוכלים, אבל בלי נשים.

לא היה מקובל שנשים יבואו.

עכשיו נשים שרצו לשמוח, לרקוד ולשיר,

לא היה להן איפה לעשות את זה,

כי זה לא היה מקובל.

אז היו עושים את זה בבית, בבית שלהן,

בבית שלהן היה מותר.

והסבתא שלי, אימא של אימא שלי,

היא אהבה מאוד לרקוד ולשיר, ולשמוח,

ולא הייתה לה אפשרות להתפתח.

אבל היא אהבה את זה. אני רוצה להגיד לך גם,

אני מאוד מאוד אהבתי את הסבתא שלי,

מכל קרובי המשפחה, הכי הרבה אהבתי

את הסבתא שלי, אימא של אימא שלי.

והיא גם אהבה אותי מאוד,

זה הזיכרונות שלי שאני נזכר.

לבוש מיוחד היה לנשים.

גברים היו הולכים עם חולצה,

מכנסיים, ז'קט ועניבה, ותרבוש כזה.

את יודעת מה זה סיטארה?

קראו לזה סיטארה.

כזה דבר מוארך.

זה רק גברים היו לובשים אותו.

והנשים לא היו לובשות הביה.

הביה זה היה של הערבים,

היהודים היו לובשים יזהר.

יזהר זה מין גלימה כזאתי,

שלא עשויה שחור,

עשויה עם צבעים יפים, והיו לובשים אותה,

מכסים את כל הגוף שלהם עם הראש.

אבל זה לא קראו לזה הביה,

קראו לזה יזהר.

ואני הבאתי לפה אחד, ותרמתי אותו

למוזיאון של עולי בבל, פה באור יהודה.

יחד עם עוד הרבה דברים

שהבאנו מחוץ לארץ.

שאני הבאתי וההורים

שלי הביאו מחוץ לארץ.

בעצם ההורים שלי,

אני כמעט לא הבאתי כלום.

ההורים שלי הביאו, ואני תרמתי את זה

למוזיאון עולי בבל באור יהודה.

הסבתא שלי נפטרה בבגדד,

היא לא עלתה לישראל,

ונפטרה לפני שההורים

שלי באו לארץ.

אישה יהודייה היה אסור לה

לרקוד ולשיר מחוץ לביתה,

ואם הייתה יוצאת נניח למועדון,

לבר, או לחפלה, או לבית קפה,

ושרה ורוקדת,

היו קוראים לה "זונה".

זה היה ממש ממש,

היה מצב קיצוני ביותר.

זונה היו קוראים לה.

ומה שקרה, סלימה מרהט,

אם שמעת עליה,

הייתה זמרת מופלאה,

היא לא היה אכפת לה,

והייתה יוצאת ושרה,

ובסוף התאסלמה ונתנו לה,

ראש הממשלה, כל כך אהבו את

השירה שלה, נתנו לה תואר פאשה.

פאשה זה דרגה מאוד מאוד גבוהה.

כמו לורד בלונדון, פאשה.

קראו לה סלימה פאשה.

והיא הייתה יהודייה, אבל היא לא קיבלה

את הגרסה שאסור לה לשיר מחוץ לבית.

ועד עכשיו את שומעת

את השירים שלה,

באינטרנט אני יכול לפתוח

את זה ולתת לך לשמוע.

סלימה מרהט,

זו אחת הזמרות העיראקיות האהובות

על כל האנשים ששומעים

מוזיקה עיראקית.

והיו אחים קוואטי, אם שמעת עליהם,

שהם מאוד מאוד מפורסמים.

היו שרים ומנגנים, ומלחינים,

זאת אומרת הם מאוד מוכשרים במוזיקה.

קראו להם אחים קוואטי.

והשירים שלהם פה בארץ,

את יכולה לשמוע אותם באינטרנט.

והיה אחד שקראו לו

נדלם אל רזלי, אם שמעת עליו.

זה היה מוסלמי,

אבל הוא שר מאוד מאוד יפה.

ועד עכשיו השירים שלו

נמצאים באינטרנט.

מעניין, את פותחת את האינטרנט

ואת שומעת את השירים שלהם.

זה שיר שלו.

ואני אשיר לך גם

קטע מסלים אברהט.

טוב, אני לא זמר,

אני לא יודע לשיר,

אבל את המילים אני זוכר

אותם ואני אומר אותם.

אנחנו אהבנו מאוד את השירה המצרית, ובחוץ

לארץ היינו הולכים לסרטים בערבית, המצרים.

סרטים של מצרים היו בעיקר רואים,

והיו מאוד מאוד יפים.

והיו זמרים ושחקנים,

ולמשל אנוער מאג'די.

ומה היה עוד?

אסמעאן, אם שמעת עליה.

אסמעאן. ולילה ברהט,

זה אלה הזמרות.

ואום כולתום, ועבד אל ווהד,

היינו מאוד מאוד שומעים אותם ונהנים.

עד היום הזה

אנחנו שומעים אותם.

יעקב שמש
גלית כהן
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: