מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

שמי מכלוף דהן.

זה השם שלי מאז שנולדתי.

עד היום אני עם אותו שם.

תאריך הלידה שלי

המלא זה 29.7.1947.

נולדתי בריש במרוקו.

דהן זה, לפי מה שאני יודע, זה

ראשי תיבות של 'דרך המלך נלך'.

זה ד-ה-ן.

ככה בזמנו נודע לי,

00:01:00

וכשהייתי בבית התפוצות ומחפשים

שם את השמות של המשפחה,

כתוב שם שאנחנו, בכלל השורש

מאנגליה, שזה קראו פעם 'דהן'.

אני לא יודע מה האמת בזה, אבל...

אני עדיין זוכר את מה

שאמרו במשפחה שלי,

שאנחנו דהן 'דרך המלך נלך'.

זה ה...

-ראשי תיבות.

00:01:30

ככה זיכרון ראשון זה... הכי

הכי שהגיע שליח מארץ ישראל,

הגיע אלינו לתלמוד תורה, שהיינו לומדים

בתלמוד תורה, ולימד אותנו כמה שירים בעברית.

זה מה שהיה, זה מה שחרוט

בזיכרוני עד היום.

אתה זוכר את השירים?

-בטח.

"על הגבעה שם בגליל"

00:02:00

ישושום מדבר וציה

כל השירים שהיו אז

בזמנו שהיו שרים.

וכשבאתי לארץ ושמעתי

את זה בפעם הראשונה,

זה החזיר אותי אחורה להרבה שנים.

לשנים האלה שהייתי בגיל

5 אולי, 5-6 משהו כזה.

זה הזיכרון הכי הכי

חרוט בזיכרוני.

זיכרונות מסבא וסבתא מצד אימא שלי,

שגרו אצלנו בבית.

00:02:30

אני... אבי נפטר

כשהייתי בגיל שנתיים.

לכן אני לא זוכר אותו, אין לי גם תמונות

שלו אז לא יודע איך הוא היה נראה,

אחי בגיל 5,

אני הייתי בגיל שנתיים,

והכרתי... כשגדלתי הכרתי

רק את סבא וסבתא שלי,

שזה אלה הם שהיו אצלנו

בבית, גרו יחד איתנו בבית,

ורק אותם...

-מה היו השמות שלהם?

00:03:00

סבתא שלי קראו לה יקות

וסבא שלי קראו לו יחיא.

והם ממש חיו אתכם בבית?

חיו איתנו בבית עד שהלכו לעולמם.

אימא שלי טיפלה בהם עד שנפטרו.

תתאר לי את סבתא, איך

היא הייתה נראית?

סבתא הייתה אישה מאוד מאוד יפה,

גבוהה, עם עיניים כחולות,

00:03:30

והיום יש לי בת דודה שקרויה על

שמה והיא מאוד מאוד דומה לה.

היא מזכירה לי אותה.

סבא שלי היה נכה,

לא היה יכול ללכת.

וסבתא נפטרה והוא נשאר איתנו.

אנחנו אגב לא עלינו

בשנת 55'-56' בגלל סבא,

כי לא רצו להעלות אותו.

אמרו 'אנחנו לוקחים רק אנשים

בריאים שמסוגלים לעבוד.'

00:04:00

ואמא ז"ל לא רצתה לעזוב אותם,

אמרה 'אני לא משאירה אותו פה לבד'

'לא נשאיר אותו' אז

לא עלינו ארצה אז.

עלינו רק בשנת 62'.

הבנתי. וסבא היה אדם דתי?

אדם דתי מאוד, כל הזמן... אני

זוכר אותו כל הזמן עם ספר ביד.

ספרי תורה?

00:04:30

ספרי תורה, כמובן, הוא לא ידע

לקרוא לא צרפתית ולא שפה אחרת,

רק ספרי תורה, ספרי קודש.

ולהורים איך קראו?

אימא שלי, קראו לה חנה,

ואבא שלי קראו לו דוד.

עם המשפחה של האבא

הייתם בקשר, הכרת אותם?

היה אחים, אבא ואמא שלו?

-כן.

כן, לא, את אבא

ואמא שלו לא הכרתי,

הם נפטרו הרבה לפני שאני נולדתי,

00:05:00

אבל דודים שלי, אחים של אבא

שלי, הכרתי אותם, את כולם.

עד היום יש לי קשר עם הילדים

שלהם ואנחנו משפחה מאוד מגובשת.

ריש נמצאת בדרום

מרוקו, בכיוון סהרה.

איפה שתאפילאלת, איפה

שגר הבבא סאלי זצ"ל,

באזור הזה שלו אנחנו... אגב, הוא היה

הדיין הראשי שלנו, של כל האזור.

00:05:30

הצוואה של אבא שלי חתומה על ידו.

וואו.

-כן.

אז יצא לך להכיר אותו אישית.

את הבאבא סאלי כן, הוא

היה בא אלינו לעיירה,

אני זוכר שהוא היה בא,

היו מכבדים אותו.

דובר אז דורי דורות, גם האבא...

-כן.

והסבא...

-כן, ברור, ברור.

כל המשפחה של אבוחצירא מדורי

דורות היו ידועים כעושי ניסים.

והאמינו בהם, כל מי שרצה

לקבל ברכה היה הולך לשם,

00:06:00

וכשהוא היה בא לעיר היה מברך את

אלה שאין להם ילדים, שרצו זיווג,

כמובן הוא היה עורך את הגירושין שהיו

אז או... שהיה מסדיר סכסוך בין משפחות,

כי בקהילה היהודית רק

היהודים טיפלו ביהודים.

כשיש איזה משהו, איזה בעיה, לא הלכו

לשלטונות, הלכו וסידרו ביניהם.

00:06:30

ואפרופו רק יהודים טיפלו ביהודים,

באזור שאתם גרים בו בריש,

אזור של יהודים או שחיו ביניכם

-לא, חיו...

גם מוסלמים?

-חיו, אנחנו היינו

בסך הכל, אם אני לא טועה, כמאה משפחות

בתוך עיירה של לפחות איזה 20 אלף תושבים,

אז הקהילה היהודית

הייתה מאוד מגובשת.

וחיו ביחד, היה לנו חיים טובים עם

הערבים, לא הייתה שום בעיה בכלל.

00:07:00

אני לא זוכר שהייתה איזה

שהיא בעיה לנו בכל אופן.

במרוקו היו שידוכים, זה מה

שהיה, זאת לזה, וזה לזאת,

וככה היו מתחתנים.

וכולם הכירו את כולם,

היו כמו משפחה אחת,

בסך הכל היו כמאה משפחות, אני

אומר אז הכירו אחד את השני.

זאת אומרת שגם אבא

וגם אימא חיו בריש?

בריש, כן.

-עם המשפחות שלהם.

בריש.

-בריש.

אז מה היה שם המשפחה

של אימא לפני הנישואין?

00:07:30

אימא קראו לה, שם

המשפחה שלה היה טובול.

היו לה שתי אחיות ואח, אחות

אחת נפטרה מאוד צעירה,

ואח אחד עלה לארץ ונפטר,

ותיבדל לחיים ארוכים דודה שלי,

שהיא הכי צעירה, היא

גרה בקרית שמונה.

00:08:00

תתאר לי את הסביבה של המגורים,

של הבית, איך הבית היה נראה?

הבית שלנו היה בית די גדול, והיה

לנו שם אני חושב 5-6 חדרים,

זה רחבה וחדרים

וחדרים חדרים מסביב.

הרחבה הייתה, כמו נגיד הסלון שיושבים

שם ועושים את כל העבודה והמטבח.

00:08:30

אז מי עוד גרו בחדרים?

הם.

-זה רק המשפחה?

רק אנחנו, סבא שלי וסבתא

שלי, אנחנו, אחי ואני ואמא.

וכשהיו באים אורחים או משהו

כזה, אז היה להם חדרים לגור.

זה בתים, כמו פה שאתה רואה

אחד ליד השני, בסריה, רכבת.

00:09:00

זה בית ועוד חנות, ובית וחנות, וזהו זה

כל ה... כמו שבכל רחוב במדינות ערב.

והרחוב, אנחנו גרנו ברחוב ראשי,

ששם הייתה כל התנועה וכל

החנויות, על ידנו היה שוק,

ששם היה פעם בשבוע, היו מתאספים

שם כל הכפרים מהסביבה,

00:09:30

היו באים למכור את

הדברים שלהם כל...

יהודים, מוסלמים, כולם?

יהודים, כולם ביחד, עבדו

ביחד, התפרנסו ביחד.

והיהודי היה יכול לקנות מהמוסלמי?

ברור, ברור, היהודים

קנו מהמוסלמים,

אם הם היו צריכים, אבל לרוב

היהודים הם שמכרו למוסלמים.

כי הם היו בעלי

החנויות ובעלי המעמד.

00:10:00

אלה שבאים מהשווקים, מהכפרים היו באים

וקונים שם סחורה ולוקחים לכפר למכור.

קודם הזכרת שאתה

למדת בתלמוד תורה.

כן.

מאיזה גיל התחילו

ללמוד בתלמוד תורה?

מגיל 3.

בגיל 3, במקום גן, אז היינו

הולכים ללמוד בתלמוד תורה.

כלומר, בגיל 3 אתה לומד

קרוא וכתוב בעברית?

00:10:30

קרוא וכתוב, כן, קראתי וכשעליתי

ארצה ידעתי לקרוא ולכתוב עברית,

חופשי חופשי.

איך זה עובד שם? מה, משננים?

א-א, ב-ב, איך?

לא, לא, כמו שפה לומדים, אתה...

לומדים בהתחלה את הא-ב,

ואחרי זה לומדים מילים

ואחרי זה משפטים וכך הלאה.

וכך הלאה עד שלומדים,

ומסבירים לנו במרוקאית,

00:11:00

ואחרי זה כשהלכנו כבר לבית ספר

'אליאנס', אחרי שהגעתי לגיל 6,

גיל 6-7 הייתי בבית ספר 'אליאנס', ששם

למדנו גם עברית, גם צרפתית וגם ערבית.

גם ערבית למדתם?

-כן, למדנו ערבית,

זה לא היה בהתחלה, זה

יותר מאוחר התחלנו ללמוד.

אני יודע לקרוא ולכתוב

בערבית, אבל ככה לא ממש,

00:11:30

מה שלמדתי, למדתי

שנתיים-שלוש משהו כזה.

הרבה תלמידים, כל

הילדים, שם אין ילד...

כל ילד מגיל 3 הולך

ישר לתלמוד תורה,

עד גיל 6, בגיל 6 הולך לבית ספר, אחרי

בית ספר גם באים לתלמוד תורה בערב.

זה לא נגמר.

-חוזרים ללמוד?

כן, חוזרים, ממשיכים ללמוד תורה.

וזה אותו מורה או

אלה מורים מתחלפים?

לא, מורה של הבית הספר,

בבית ספר למדנו גם עברית,

00:12:00

זה דקדוק, זה היסטוריה

עברית וכל הדברים האלה.

למדנו בעברית ממורה אחר בבית ספר,

בתלמוד תורה היה רב שהיה

מלמד אותנו את כל העניין...

ללמוד למשל לקרוא בתורה

וכל הדברים האלה.

ובבית ספר 'אליאנס', לומדים

על ארץ ישראל לדוגמה?

00:12:30

לומדים בעברית, כשלמדנו עברית,

אז למדנו קצת על ארץ ישראל.

אבל כשאתה לומד תנ"ך, אז באופן אוטומטי

יש לך את הסיפורים בתנ"ך על ארץ ישראל.

אז המורה היה מפתח את זה והיה נותן

לנו להרגיש כאילו אנחנו בארץ ישראל.

וזה היה מאוד מאוד מעניין.

00:13:00

זה סיפורים של סבא, שהיה מספר לי

שכאילו באים לארץ ישראל, באים לגן עדן.

זהו, נפתרות כל הבעיות,

אין אלימות, אין...

הכל באים כאילו אל המנוחה והנחלה.

והאכזבה הייתה גדולה

כשמגיעים לארץ.

אבל שם בתור ילד זה מה

שינקנו, על זה גדלנו.

00:13:30

והכמיהה לארץ כל הזמן, כל הזמן,

בכל הזדמנות היו אומרים:

'לשנה הבאה בירושלים.'

זה היה המוטו של כל

היהודים במרוקו.

היו לומדים היסטוריה של צרפת, כי אז בזמנו

היסטוריה צרפתית והיסטוריה של מרוקו.

כלומר, ההיסטוריה הישראלית היהודית

לומדים אותה בשיעורי תנ"ך?

רק בשיעור תנ"ך, כן.

השיעור התנהל בצרפתית, כן.

ובבית באיזה שפה דיברתם?

00:14:00

דיברנו מרוקאית, בבית

שלי דיברנו מרוקאית.

ועם החברים דיברנו צרפתית.

ובבית ספר כמובן, דיברנו צרפתית.

אומנם 'אליאנס זה בית ספר של יהודים,

-יהודים כן,

אבל למדו אתכם גם...?

-לא, לא, רק יהודים.

רק יהודים, היה על ידינו בית

ספר של ערבים, שהם למדו שם,

ואנחנו למדנו בבית ספר שלנו,

שזה רק יהודים למדו שם.

כלומר, היו לך חברים מוסלמים?

00:14:30

כלומר, חברים, חברים?

-כן, כן.

היו ברחוב, שכנים שלנו.

היו לנו הרבה.

היו משחקים כמו שכל

הילדים משחקים כדורגל,

משחקים בזמנו מחבואים, כל מיני.

בערב זה מה שהיה לעשות.

והיו חברים, היו באים אלינו.

ברור שהיינו, ידענו

שאנחנו שונים מהם,

לא יכולנו לאכול אצלם, הם יכלו לאכול

אצלנו, אנחנו לא יכולנו לאכול אצלם בבית

00:15:00

כי שמרנו מאוד על

כשרות, והם ידעו את זה.

הם ידעו את זה טוב מאוד וכיבדו.

ולמשל בפסח, במימונה היו

מביאים לנו כל מיני דברי...

כל מיני ירק ופרחים וזה למימונה.

היו באים לאכול אצלנו מופלטה

וכל הדברים האלה שעושים...

במימונה וגם בהרבה חגים.

00:15:30

בפסח למשל אנחנו היינו

מכינים את המצות לבד.

אז אם היו באים, היינו מכינים מצות,

היינו צריכים לתת להם גם מצות

כי הם מאוד אהבו לאכול מצות.

והיו סיפורים הפוכים שבהם אתם

כיהודים הולכים להתארח אצלם בחגים?

לא לאכול, אבל להתארח,

להשתתף בשמחתם?

-כן, כן, ברור.

לשבת, לכבד אותם, אז היינו

שותים תה אולי או משהו כזה.

איזה חגים, יש איזה חג

שזכור לך שבו אתה...?

00:16:00

יש להם חג שנקרא עיד

אל-פיטר אחרי רמאדן,

אז היו מכבדים אותם, היינו באים,

מביאים להם כל מיני

עוגות, מתנות, ממתקים.

במרוקו, היה דבר כזה

'חילוני', היה את המושג הזה?

חילוני?... לא היה.

לא ידענו, פשוט כולם היו

דתיים, כולם שמרו שבת,

00:16:30

לא העזו...

אחרי כמה שנים, כשכבר הלכתי ללמוד מחוץ ל...

ראיתי גם יהודים ש...

אבל, אף אחד לא העז

למשל לחלל שבת בפרהסיה.

אם הוא עישן, אז הוא

לא עישן בפרהסיה,

יהודים, בקזבלנקה, כשהלכתי

ללמוד אחר כך בבית ספר 'אורט',

וראיתי, אף אחד לא העז לעשות את

זה, אף על פי שהם לא היו דתיים.

00:17:00

לא הצהירו שהם דתיים או ש... חילוני,

בוא נגיד ככה היו

כמה אבל לא משהו.

לא כמו שהיום, אנחנו לא

ידענו מה זה חילוני בכלל.

אנחנו ידענו יהודי או לא

יהודי, זה מה שידענו.

בעיירה שלנו היו 3 בתי כנסת.

איפה אתם הייתם מתפללים?

בבית כנסת שהיה קרוב לבית.

00:17:30

הבית כנסת המרכזי קראו לו.

ושם הייתי מתפלל.

היינו כל התלמידים, היינו

חייבים ללכת לבית כנסת הזה

כי שם היה הרב שלימד אותנו בתלמוד

תורה, והוא רצה שכולם יבואו להתפלל.

ורצה לראות את כולם, אז כולם הלכו

להתפלל, שחרית, מנחה, ערבית, הכל.

כל יום?

-כל יום התפללנו.

יש דבר כזה נגיד להגיד

'לא רוצה ללכת לתפילה'?

00:18:00

לא, לא היה כזה דבר, אף אחד לא...

לא שזה מתוך הכרח עושים את זה,

עשו את זה מתוך רצון טוב, שהם

ידעו שזה מה שצריך להיות.

כמו כל אחד שהיום בא ואומר:

'אני אוכל בוקר, צהריים, ערב'

לא שואלים, הוא רעב אז הוא הולך לאכול,

אז ככה כולם הלכו

לבית כנסת להתפלל,

לא היה אחד שלא התפלל.

לא זכור לי בכל אופן.

00:18:30

שבת, ככה, ערב שבת

כולם היו הולכים,

היה לנו בית מרחץ גדול,

אז היינו לשם, לחמאם, מה שנקרא.

הולכים לחמאם ביום שישי,

אחרי זה באים הביתה,

לובשים בגדי שבת והולכים לבית

כנסת, מתפללים מנחה, ערבית,

באים הביתה, קידוש, שירי שבת.

הכל, כל השירים, פיוטים.

00:19:00

איזה פיוטים?

פיוטים מרוקאיים...

שבזמנו שרנו, והיה לנו ספרים

של פיוטים ששרנו את השירים,

למדנו אותם גם בתלמוד תורה,

ואחרי זה שרנו אותם בבית בשבת.

והיה לכם נגיד 'גוי של שבת' בבית?

כן, כן.

היה אחד שהיה מפנה אשפה,

היה גוי, היה אחד שיודע

שאם צריך להביא...

00:19:30

תראה, אצלנו היה תנור אחד גדול,

ששם היו שמים כולם את החמין.

אצל ערבי.

כל היהודים, כל היהודים היו מביאים

לשם ביום שישי את החמין שלהם,

לשם, שמים אותו,

ערבי היה שם את הכל,

סוגר עליו, אחרי זה ביום שבת,

כל אחד ה'ערבי שלו' היה בא,

ומביא לו את החמין.

00:20:00

והערבי ידע, כל אחד ואחד,

למי שייך הסיר הזה,

למי שייך הסיר הזה,

אף פעם הוא לא טעה.

מדהים.

-כן, מדהים.

ויש איזה מנהגים מסוימים

של העדה המרוקאית,

שאתה רואה שאין בעדות אחרות?

כן, אני אתן לך דוגמה למשל, אני אומר

את המימונה לא חגגו כולם, רק המרוקאים,

00:20:30

אז זה אני רואה, ובשנים הראשונות

זה היה ממש כמו במרוקו, פה בירוחם.

אבל אחרי זה כבר לאט לאט

התחיל להתמוסס כל העניין,

אז עושים, ראש המועצה

עושה מסיבה מרכזית,

באים כל אלה שלא ידעו

מה זה מימונה וחוגגים.

הרבה היו יוצאים למחרת לפארקים,

לכל מיני מקומות, היה יום חופש,

00:21:00

אני זוכר, במרוקו, וגם פה בשנים הראשונות

אף אחד לא הלך לעבוד ביום המימונה,

כולם יצאו לחגוג.

הם תמכו באלה שהיו עניים, תמכו

בהם, הקהילה פרנסה את כולם.

לקחתי חלק בפעילות שהיו נותנים לי כל

פעם מעטפות לחלק למשפחות הנזקקות.

הייתי יודע מי הם, על כל

מעטפה כתוב שם משפחה,

00:21:30

מכיר את המשפחה, הולך

ומוסר לאישה, לבעל.

מוסר את זה כל חג, כל אירוע שיש.

זה היה התפקיד שלך ללכת...?

כן, הייתי הולך. יש קהילה יהודית שהייתה

דואגת לגבות מהעשירים את הכספים בקופה,

ואחר כך הם היו דואגים לחלק

את זה לאנשים הנזקקים.

00:22:00

וכשהיה מישהו חולה, היו

דואגים לקחת אותו לרופא

או אם צריך לקחת אותו

לעיר הגדולה לבית חולים,

היה לנו בית חולים אומנם, אבל אם צריך

לקחת אותו לבית חולים יותר מתקדם,

אז היו דואגים להכול,

למשפחה, לילדים.

כולם היו כמו משפחה אחת.

אני מתאר לעצמי בגלל שאבא נפטר

כשאתה ואחיך הייתם צעירים,

ומן הסתם לא יכולתם

לעבוד אז איך...?

00:22:30

אימא עבדה, אימא עבדה

ופרנסה אותנו.

עבדה במשק בית, בכל מיני דברים.

היא הייתה, המקצוע

שלה היה לצבוע צמר.

והיא הייתה צובעת צמר,

משהו מדהים איך עושים את זה.

הייתי בתור ילד עוזר לה.

היו לה כל מיני... תכשירים שהיא

הייתה שמה, מרתיחה במים את הצמר,

00:23:00

ואתה יכול לשים אותו, לא

חשוב איפה, הצבע לא יורד.

אחריות לכל החיים.

סבא וסבתא, אני... סבתא שלי נפטרה

כשהייתי עוד משהו בגיל בסביבות 6-7.

אני זוכר אותה, אבל

סבא שלי בכלל לא עבד.

הוא לא היה יכול לעבוד,

אז אימא פרנסה אותנו.

00:23:30

ב'אליאנס' עד איזה כיתה לומדים?

עד כיתה ח'.

ואחרי זה יוצאים או

ללכת לישיבה, מי שרוצה,

או ללכת לבית ספר 'אורט',

שזה בקזבלנקה, שזה היה

מרחק של איזה 600 קילומטר.

זה משהו, היינו באים

פעם בחצי שנה הביתה.

הייתם ישנים בבית ספר?

כן בפנימייה.

00:24:00

ואני יצאתי לבית ספר

'אורט' בגיל 12.

סיימתי בית ספר והלכתי

ללמוד בבית ספר 'אורט'.

מאוד מאוד קשה עד שמתרגלים,

אבל היו לי חברים,

והייתה פעילות ודאגו

לנו מבחינת...

אחי היה קצת יותר מבוגר

ממני, אז הוא היה בא,

קופץ בכמה חודשים, היה בא לקפוץ

לראות מה, איך, מביא לי דברים.

00:24:30

זהו, אבל ככה בבית ספר

דאגו לנו להכול בפנימייה.

אני למדתי חשמל, היו כאלה שלמדו

מסגרות, למדו טכנאי בניין,

הרבה הרבה מקצועות.

אני למדתי חשמל שם.

אז בערב יש פעילות חברתית,

יש להכין שיעורים, ארוחת ערב,

מקלחות, אחר כך הולכים לישון.

וקמים בבוקר, בא

המדריך, מעיר בבוקר,

00:25:00

כולם קמים, מי שרוצה

ללכת להתפלל, היה מתפלל.

ואחרי זה הולכים לארוחת בוקר, ואחרי

ארוחת בוקר הולכים לכיתה ללמוד.

בצהריים הולכים לאכול צהריים.

הפסקה של איזה שעה ואחרי

זה חוזרים ללימודים.

עד שעה 17:00 בערך, ב-17:00

הולכים להכין שיעורים...

ארוחת ערב ופעילות חברתית כמובן.

פעם בשבוע היה לנו

חופש שישי-שבת-ראשון.

00:25:30

שישי אחרי הצהריים, שבת, ראשון.

אז היינו בימי ראשון בדרך

כלל, שישי-שבת לא נסענו,

והייתה משפחה, היה איזה

בן דוד שהיה גר שם.

הייתי הולך אליו לשבת, לפעמים.

הייתי נוסע אליו ביום שישי

נשאר אצלו עד יום ראשון,

וביום ראשון היינו חוזרים

כולם אחרי הצהריים

חוזרים לפנימייה, לומדים עוד פעם,

00:26:00

כל השבוע עד יום שישי.

היו איזה שהם סממנים חיצוניים

שהבדילו אתכם מהמוסלמים?

לא. ממש לא.

ממש לא.

כי הלכנו בלי כיפה.

זה מה שהיה, היו רגילים

כולם ללכת בלי כיפה.

אף על פי שהתפללנו וכל

זה, הלכנו בלי כיפה,

אבל יהודי ידע מי זה

יהודי ומי לא יהודי...

00:26:30

גם בקזבלנקה ידעו, שזה הרבה יותר גדול?

-כן, גם, גם.

גם בקזבלנקה, שזה הרבה יותר גדול,

ידעת מי יהודי ומי לא יהודי.

גם הגויים ידעו מי

יהודי ומי לא יהודי.

על פי מה?

לא... להסביר לך?

אני לא יודע להגיד לך איך,

אבל זה לפי הפנים ידעו מי

זה יהודי ומי זה לא יהודי.

תנועות נוער, היה מגוון של

תנועות נוער, שיכולתם לבחור?

לא, היה רק הצופים, זה מה שהיה.

00:27:00

מה שהיה לנו שם אז

בבית ספר, אני זוכר.

אצלנו בעיירה לא היה.

אבל כשהלכתי לבית ספר 'אורט'

אז הייתה כבר תנועת הצופים,

והיינו יוצאים פעם בשבוע,

לאיזה ערב, ככה גיבוש, וזהו.

היינו יושבים, מספרים סיפורים,

עושים איזה א"ש לילה, משהו כזה,

וזהו, הכל היה על טהרת הציונות.

00:27:30

עושים פעילויות של

חברים, עושים משחקים,

כל מיני דברים כאלה, והיה

יושב ומספר לנו מה הולך בארץ,

מה קורה בארץ, היה המדריך

יושב ומספר לנו מה הולך בארץ.

מה שהם עושים, מה עושה הנוער.

בדיוק והוא מסביר לנו שבדיוק מה

שהם עושים, אנחנו עושים כאן.

לא חששנו בכלל כי לגויים,

למוסלמים, גם יש להם תנועות נוער.

00:28:00

אבל אנחנו לא התערבבנו איתם בכלל,

הם לבד, אנחנו לבד, לא התערבבנו.

לבד היינו.

אז היה להם גם תנועות נוער שלהם.

אבל מבחינת המלך, המלך שמר

על היהודים חבל על הזמן.

איך מתנהל הקשר עם אימא? מכתבים?

מכתבים, רק מכתבים,

אפילו טלפונים לא היו.

אז במכתבים, כותב מכתבים

מדי פעם, פעם בשבוע.

00:28:30

כותבים מכתב, מקבלים מכתבים,

'הכל בסדר', שולחים לנו כסף.

והכל, דואגים שנלמד,

זו הייתה הדאגה,

ומתגעגעים.

קברי צדיקים,

זה משהו שנגע אליך

אז כשאתה במרוקו,

00:29:00

כולם, כולם היו, הייתה שושלת

של רבי יצחק אבוחצירא,

שהיה קבור במרחק של איזה

50 קילומטר מאצלנו,

כל שנה להילולה שלו,

כולם היו נוסעים, כולם,

פשוט כל העיירה.

נוסעים לשם, ולא רק העיירה שלנו, כל

היהודים שהיו בסביבה היו באים לשם,

זו הילולה כמו... הייתה הילולה

של באבא סאלי בנתיבות פעם,

00:29:30

אז זה בדיוק אותו דבר היה,

כולם מכל מרוקו היו באים לשם.

ומה, וגם כן שוחטים כבש?

כן, היו שוחטים, עושים

על האש ושרים, ורוקדים,

ומדליקים נרות, כמו

כל הילולה של צדיק.

מעבר לשושלת המפורסמת,

שושלת אבוחצירא,

היו עוד צדיקים שאתם הייתם הולכים

כדי לקבל ברכות, ישועות, סגולות?

00:30:00

לא הכרנו אז... כי בכל אזור

במרוקו היה להם את הצדיק שלהם.

אנחנו באזור שלנו היו

משפחת אבוחצירא.

זו המשפחה שאנחנו הכרנו.

שמענו על כל מיני רבנים, אבל היינו כל

כך רחוקים שאנחנו לא יכולנו להגיע לשם.

כמו הרב חיים פינטו, כמו רבי

דוד ומשה, כמו בהרבה מקומות,

00:30:30

הם היו רחוקים מאות קילומטרים,

היה קשה מאוד לנסוע.

לא כמו היום, יש תחבורה, פעם

לא הייתה תחבורה מי יודע מה.

אז לא נסעו, היהודים חגגו, אני

זוכר שחגגו גם את יום העצמאות.

במרוקו.

-במרוקו.

חגגו את העצמאות, ביום העצמאות

היו עושים חגיגה ענקית.

00:31:00

מתאספים כל היהודים,

ארוחה כיד המלך,

שרים שירי פיוטים ו... לא הראו

שזה כאילו חג של ארץ ישראל,

של מדינת ישראל, אבל היה חג.

היו יודעים, המוסלמים היו

יודעים שעושים הילולה,

באים, רוצים לאכול, אוכלים

והולכים, לא הבינו מה זה.

00:31:30

ידענו שהתקווה היחידה שהייתה

לנו זה לעלות לארץ ישראל.

מיום שאני זוכר את עצמי,

כל הזמן דיברו בבית,

מתי נעלה לארץ, מתי ארץ

ישראל, מתי נעלה לארץ ישראל,

זה היה הדבר היחיד שהיה להם בראש.

היהודים, אני חושב שכל היהודים,

הדבר היחידי שהיה להם

בראש זה לעלות לארץ,

00:32:00

הרבה אנשים עלו בעליות

משנת 57' עד שנת 62',

הייתה עלייה בלתי לגלית שביניהם

אלה שטבעו בספינת 'אגוז',

אם שמעת על זה, אלה עלו

בעלייה בלתי לגלית.

שזה היה מאוד מאוד מסוכן,

והיו מבריחים אותם,

היו באים, לוקחים מזוודה

קטנה, מה שיש להם שם,

00:32:30

ועולים לאיזה אונייה רעועה

ועוברים את גיברלטר,

מגיעים לכיוון צרפת, איטליה,

ומשם היו מעלים אותם לארץ.

אתם עולים לארץ בשנת 62'.

-62', כן.

למה דווקא אז, ב-62',

ולא לפני או קצת אחרי?

לפני לא התאפשר, אמרתי לך,

כי קודם כל לא הייתה עלייה,

00:33:00

אחרי שנגמר, שהיה הסכם שהמלך ייתן

ליהודים לעלות בעלייה לגלית,

אז זה היה בשנת...

סוף 61', התחלת 62'.

ואז נרשמנו לעלות, הגיע הזמן שלנו, אמרו

לנו 'הנה עכשיו אתם עולים', עלינו.

אני הייתי בבית ספר 'אורט',

המשפחה שלי הגיעה לקזבלנקה,

00:33:30

ומגיע אליי מישהו מהסוכנות, אומר לי:

"תאסוף את הדברים שלך, עכשיו אתה בא איתי."

"אתם עולים לארץ."

אמרתי לו... חיכיתי כל רגע, כי

ידעתי שהמשפחה נרשמה לעלות,

זה היה יכול להיות כל יום, וזה בדיוק סוף

שנה, לקראת סוף חודש מאי, התחלת יוני.

00:34:00

ואז באתי, לקחתי את הדברים

שלי, את המזוודה שלי, את הכל,

אפילו לא הספקתי להביא איתי תעודה של

הבית ספר, לא הספיקו להדפיס לי תעודה.

ובאתי, הגעתי למשפחה, שהיו באיזה

מקום ריכוז שהיה ליהודים.

ועלינו לאונייה בקזבלנקה.

והגענו לאיטליה.

עלינו עם מה שהבאנו,

00:34:30

אפילו את הציוד שלנו

שארזנו, שישלחו אותו,

השארנו אותו, באו אנשים

מיוחדים, לקחו את הארגזים,

ואחרי זה זה הגיע

לארץ, אלינו לחיפה,

קיבלנו הודעה שהגיע, והלכנו

לחיפה, הבאנו את זה הביתה.

לא הכל, כי חלק נעלם בדרך,

אבל, כשעלינו לאונייה, האונייה

הייתה לא אוניית נוסעים,

00:35:00

זה אונייה, איך אסביר, שסתם הפכו

אותה לאוניית נוסעים, אונייה יוונית,

ששמו אלונקות, אלונקות, וישנו

איזה ארבעה אחד על השני,

והיה סיוט, אני זוכר שראיתי את כל

האנשים, אף אחד לא הפסיק להקיא,

כולם הקיאו את הנשמה שלהם, כי

הייתה אונייה לא כל כך גדולה,

00:35:30

והיו הרבה גלים, והגענו

לאיטליה אחרי ארבעה ימים.

שהיה סיוט, ממש סיוט,

הגענו לאיטליה.

באיטליה שיכנו אותנו באיזה

דירה ענקית עם הרבה חדרים,

עם אימא ואחי, וכמובן היו עוד אנשים

שהכרנו שבאו איתנו, מרוקאים,

כולם היו ממרוקו.

00:36:00

ונשארנו שם, באיטליה,

איזה 3-4 ימים, משהו כזה.

אתה זוכר איפה באיטליה?

בנפולי. לא מחנה עולים,

כל פעם הם לקחו...

זה לא כמו שהיה לאלה שבאו

בשנות ה-50'-56', באו לצרפת,

בצרפת היה מחנה גדול.

אז פה באיטליה זה

היה רק מקום מעבר,

לא נשארנו הרבה זמן, 3-4

ימים אמרתי לך, באיטליה.

00:36:30

ועלינו על אונייה

שקראו לה 'פלמיניה',

שהיא הייתה יותר נורמלית?

הייתה אונייה ממש מפוארת.

ועלינו לאונייה והגענו לחיפה.

להגיד לך, היה הלם

גדול להגיע לארץ.

קודם כל באונייה, באונייה

בגלל שידעתי עברית,

והאלה מהסוכנות לא ידעו

צרפתית ולא ידעו מרוקאית,

00:37:00

אז לקחו אותי בתור מתורגמן.

אז הייתי שם, ישבתי יום יום שם

מהבוקר עד הערב לתרגם לאנשים,

'לאן אתה רוצה ללכת?',

'לאן אתה רוצה להגיע?',

'איפה יש לך משפחה?', 'קח,

הנה תעודת עולה. קח'.

הולך. באה משפחה ועוד משפחה,

מסביר להם וכל אחד מבקש,

להגיד לך מה נתנו לכל

אחד, לאן, לא ידעתי,

כי נתנו איזה תעודה 'הנה

קח', מה שרשמו בתעודת עולה.

00:37:30

והיה לי חבר, חבר

ילדות שעלה יחד איתי,

והם הגיעו, אמרתי לזה מהסוכנות

'תשמע, זה חבר שלי, תן לו מקום טוב.'

ואז הוא אמר לי: 'בסדר', אמר לו: 'איפה

אתה רוצה?', אמר: 'אני רוצה בנתניה.'

אז הוא אומר לו: 'תשמע אני

נותן לך מקום קרוב לנתניה'

נתנו לו ברמתיים, שזה קרוב

להוד השרון, מקום מאוד יפה.

00:38:00

אז... וכשבאתי, הגעתי,

התור שלנו הגיע לבוא,

אז אמרתי לו: 'אני רוצה

שתיתן לנו מקום טוב'

אומר לי: 'לאן אתה רוצה?',

אמרתי לו: 'לחיפה.'

יש לנו שם דודים בחיפה וזה.

אומר: 'אין בעיה, אני אתן

לך שכונה קרוב מאוד לחיפה.'

'עשר דקות מחיפה.'

אמרתי לו: 'אין בעיה.'

כותב לנו, אז קראו

לירוחם 'תל ירוחם'.

אני, הייתה מפה ענקית

של ארץ ישראל,

00:38:30

ואני עולה ומסתכל, רואה את חיפה, ואני מסתכל

על יד חיפה איפה יש מקום שנקרא 'תל ירוחם'?

לא מוצא אותו.

ואני מסתובב ועוד

פעם רואה, יום שלם,

חזרתי אליו, אמרתי לו: 'תגיד

לי, לאן שלחת אותנו?'

אומר לי: 'זו שכונה בתוך הכפר,

שכונות לא מופיעות על המפה.

00:39:00

ככה האמנתי לו, ואז כשירדנו רק

גיליתי את התרמית שהוא רימה אותנו,

והביאו אותנו לפה, באישון לילה.

כולם התנגדו, למעשה דודה

שלי חיכתה לנו בחיפה.

00:39:30

ואחי, הם ידעו הרי, ניתקו

את האנשים מאלה שגרו בארץ,

בנמל עשו חיץ שאנשים לא

יפגשו את המשפחות שלהם.

כדי שלא יניעו אותם מלנסוע

למקומות ששלחו אותם.

ואז אני ואמא ז"ל ירדנו בחיפה,

ואחי, בגלל שלקחו לנו את

המזוודות, לא הייתה לו ברירה,

הוא היה צריך לבוא,

אז הוא בא, הגיע לפה,

00:40:00

הפקידה של הסוכנות אמרה לו: 'תשמע, מה הבעיה

שלך? עכשיו 2 לפנות בוקר.' לא רצו לרדת,

והיה בלאגן והיה... אבל הגענו

באותו מסע, אני קורא לו,

היו רק ארבע משפחות

שהגיעו לירוחם.

ואף אחד לא ידע לאן מגיעים,

לא היה כלום, היה חושך.

00:40:30

וכששאלתי את אחי, הוא אומר: 'לא ידעתי, הייתי

כזה עייף, הייתי מת רק לשים את הראש שלי.'

אז אמרה לו הפקידה שם: 'מה יש לך?

בוא אני אתן לך מקום.' היו צריפים.

נתנה לו צריף, אמרה לו: 'בוא

תביא', לקחה את תעודת העולה,

הורידה את הפתק שקיבל

דיור, נגמר העניין.

באותו רגע, זהו, אתה תקוע

פה, אין לך לאן ללכת.

00:41:00

ולמחרת, הבן דוד שלי בא לפה,

חיפש אותו והביא אותו שם לחיפה.

אז היינו שם איזה... 3 שבועות,

חודש, רק אחר כך הגענו לפה.

וכשהגענו לפה זה היה

הסיוט של החיים שלי.

הגענו, יצאנו בבוקר מוקדם מחיפה,

ב-8:00, הגענו לפה בשעה 18:00 אחרי

הצהריים, משהו כזה, באוטובוסים.

00:41:30

ואתה לא יודע, אתה לא מכיר לאן

לנסוע, איך לנסוע, דרך איפה לנסוע.

ושואלים, והגענו, כשהגענו לפה,

עכשיו מחפשים את הבית שלנו.

אז אחי אומר: 'אתם יודעים מה, אני

לא זוכר, אבל בוא נראה, נחפש.'

ומצאנו מישהו שהיה שכן,

ואחי השאיר אצלו כמה דברים,

אז אומר לו: 'בוא, בוא,

בוא, אני אקח אתכם לצריף.'

לקח אותנו, הביא אותנו

לבית, הבית היה פתוח,

00:42:00

לא נעול, לא שום דבר, הדברים היו

בפנים, אף אחד לא נגע, אף אחד לא...

ופשוט אותו ערב לא יכולנו לישון,

היתושים היו... מה זה, עשו בנו שמות.

לא יכולנו לצאת, והיה כל

כך חם, היה בסוף יוני.

יצאתי החוצה, אני רואה את

כל האנשים בחוץ יושבים.

לא יכלו לישון.

00:42:30

וזה דברים שנחרטים בזיכרון, אבל,

לאט לאט חשבנו לעבור לחיפה,

אבל זה היה סיוט.

כי פה לא היה בית ספר תיכון.

לא יכולתי להמשיך

את הלימודים שלי.

ואחי היה צריך לפרנס אז התחיל

לעבוד, זה עבודות דחק.

בקרן קיימת, ובכבישים ובכל זה.

00:43:00

ניסיתי ללכת לבית ספר באיזה מקום,

אבל כשהגעתי כבר אמרו

לי 'אתה לא עולה חדש',

'אם אתה רוצה ללכת, לך

תממן את עצמך לבד',

'לאן שאתה רוצה תלך.'

אז מה עשית?

מה עשיתי?

הסתובבתי כמה חודשים בלי מעש.

ואמרתי 'זה לא עסק לשבת

ככה בלי לעשות כלום'

00:43:30

סתם ראיתי את כל אלה בגילי

יושבים בבית קפה, משחקים רמי,

ומעשנים סיגריות וזה מה עשו, ולא

היה כלום, הולכים ללשכת עבודה,

אז אומר לי: 'אין למבוגרים

עבודה, אז אתה רוצה עבודה?'

אז יום אחד לקחתי את עצמי בידיים,

והייתה צרכנייה פה אחת ויחידה,

שמכרה את כל מצרכי המזון, דגים,

בשר, ירקות וכל המצרכים,

00:44:00

נכנסתי למנהל, אמרתי לו:

'אתה אולי רוצה עובד?'

אז הוא אומר לי, אומר לי...

הוא היה מצרי, זכרונו לברכה,

אומר לי: 'רוח יא וולד'

'לך מפה, חבל לך על הזמן'.

'אני רוצה מישהו שיודע לקרוא

ולכתוב בעברית, ולדבר.'

אמרתי לו: 'תשמע, אני יודע לקרוא ולכתוב.

בוא תבחן אותי.'

אז הוא אמר לי: 'בוא בבקשה.'

נתן לי איזה פתק

לקרוא, קראתי את הכל,

00:44:30

אומר לי: 'קח קח חלוק, תתחיל

לעבוד', באותו רגע התחלתי לעבוד.

ועבדתי בתור נער, שנה

ומשהו בצרכנייה,

וזה היה מאוד מתיש, עם כל זה שהייתי נער

עבדתי מ-7:00 בבוקר עד 21:00 בערב.

עם הפסקה של איזה

שעה וחצי בצהריים.

אחי פרנס ואני עזרתי בפרנסה.

00:45:00

לימים אמרתי 'רגע אחד, אני צריך להמשיך

את הלימודים שלי, לאן אני אלך?'

אז הלכתי לאיזה ישיבה בנתיבות.

ושם בישיבה התנאים היו

פשוט לא אנושיים.

היו, ביום הראשון

שהגעתי הייתי כזה עייף,

ובשעה 22:00 בלילה פותחים

את הספר גמרא ולומדים,

00:45:30

ואני מנמנם, נרדם, ובא אליי

המורה מאחורה, ונתן לי עם הספר.

קמתי, ברחתי משם, זהו, חזרתי

הביתה, אמרתי 'לא רוצה ללמוד'.

אין אפשרות ללמוד, אני אצא

לעבוד, והתחלתי לעבוד.

כמה עבודות, ואחרי זה

היה איזה קבלן חשמל,

אומר לי: 'אתה יודע

חשמל?' אמרתי לו: 'כן'.

אומר לי: 'בוא תעבוד',

והתחלתי לעבוד אצלו בחשמל.

00:46:00

אבל חשמל ידעת רק בתיאוריה...

לא, למדנו גם מעשי.

מה שפה לא ראיתי שמלמדים,

שם עשינו תיאוריה וגם מעשי.

ממש, ישבנו וחיברנו

מנועים וחיברנו מנורות,

ועשינו דברים ממש, והיה לי מושג.

לאורך הזמן הזה שאתה

נמצא פה בירוחם,

יש לך מחשבות לעזוב, או

שאתה כבר השלמת עם...?

00:46:30

אז אני אגיד לך, הייתה

בעיה של עבודה בכל הארץ,

היה קשה למצוא פרנסה, בכל הארץ,

בשנות ה-60' היה קשה מאוד.

ולאט לאט אחי קיבל

עבודה במקום ממשלתי,

הוא עבד בדפוס, במרוקו, אז

הוא בא לפה, מצא עבודה שם,

מצא חן בעיניו.

ואז השלמנו עם זה שיש לנו מקום,

00:47:00

יש לנו, כבר עברנו מהצריף ,עברנו

לשיכון, היה בית יותר נורמלי...

והשלמנו עם זה שאנחנו נשארים פה.

כי היה קשה מאוד ללכת לקנות בית במקום

אחר כי אף אחד לא היה יכול להעביר אותך.

אם אתה צריך ללכת, אם יש לך כסף,

לך תקנה בית, תגור איפה שאתה רוצה.

לא היה לנו, לא היה לנו

כסף, אז נשארנו פה.

אני אגיד לך, בשנים הראשונות אז

כולם הכירו אותי בתור מכלוף,

00:47:30

הלכתי לצבא, אף אחד, בדרך

כלל בצבא קוראים בשם משפחה,

אף אחד לא קרא לי בשם

משפחה, כולם קראו לי מכלוף,

ועד היום החבר'ה שלי מהצבא

שאני בקשר טוב איתם,

עד היום קוראים לי מכלוף.

וגם כשהלכתי למקום עבודה

שעבדתי בו 40 שנה,

גם שם הכירו אותי בתור מכלוף.

אמרתי למה לשנות, כולם

מכירים אותי ככה,

והייתה לי שיחה פעם עם

אימא ז"ל, אומרת לי:

00:48:00

'אתה לאן שאתה רוצה, למי

שאתה רוצה, למה שאתה רוצה'

'אתה בשבילי תישאר מכלוף'

אמרתי לה: 'אני לא משנה.'

שאלו אותי 'למה לא שינית?

למה לא עיברתת את השם?'

אמרתי: 'טוב לי ככה ובשבילי

זה שם טוב.' נשארתי עם זה.

זאת אומרת, משנת 62'

ועד היום, אתה בירוחם,

אני בירוחם.

לא היו לך...

-לא, לא,

גיחות או...?

-לא, לא, לא, שום דבר, לאף מקום.

יש לי ארבעה ילדים.

נכדים?

00:48:30

נכדים, עשרה נכדים.

נינים יש?

לא, עדיין לא.

יהיה בעזרת השם.

-בעזרת השם.

הנכדים, שניים הכי גדולים

הם בני 15 וחצי בערך.

משהו כזה, שני הגדולים.

תודה רבה לך.

בבקשה.

אני שמח...

להשאיר משהו לאנשים הבאים,

שידעו את ההיסטוריה,

איפה היינו, איפה גרנו,

זה מאוד חשוב לי.

00:49:00

גם אני מספר לנכדים שלי

הרבה על מה שעשינו במרוקו.

זה חשוב לך להעביר הלאה?

חשוב לי, באמת מאוד מאוד

חשוב לי שאנשים ידעו.

ברור.

למדתי אצל... בילדותי אצל

הרב שנקרא הרב לסרי,

אם שמעת עליו, מקובל מבית שאן.

הוא היה המורה שלי.

ממרוקו.

-ממרוקו.

ממנו למדתי את כל מה

שאני יודע בתורה.

והיום ברוך השם, אני

ממשיך להעביר לילדים.

00:49:30

מכין ילדים לבר מצווה כבר 30 שנה.

משהו כזה.

עם הטעמים המרוקאיים?

-עם הטעמים,

מלמד אותם פרשה, הפטרה, הכל,

כותב להם דרשות.

היום גם בפלאפון, אני מקליט להם

אצלי במחשב, מעביר להם לוואטסאפ,

והם, יש לי הכל מוקלט כבר

מראש, מרוב שאני עושה את זה,

יש לי הכל מוקלט במחשב,

אז אני מעביר להם,

לכל ילד.

ואם יש איזה פרשה שעדיין לא

מוקלטת אז מקליט ומעביר להם.

00:50:00

וייגש אליו יהודה ויאמר

בי אדני ידבר נא עבדך דבר

באזני אדני ואל יחר אפך

בעבדך כי כמוך כפרעה

אדני שאל את עבדיו לאמר

היש לכם אב או אח.

00:50:30

ונאמר אל אדני יש לנו

אב זקן וילד זקנים קטן

ואחיו מת ויותר הוא

לבדו לאמו ואביו אהבו.

ותאמר אל עבדיך הורדהו

אלי ואשימה עיני עליו. 

ונאמר אל אדני לא יוכל הנער

לעזב את אביו ועזב את אביו ומת.

ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם

הקטן אתכם לא תספון לראות פני.

תודה רבה רבה.

בבקשה בבקשה.

תודה לכם.

מכלוף דהן

מראיינ/ת -
דוד מימוני
אורך הסרטון:
00:47:39
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
ריש
,
מרוקו
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

שמי מכלוף דהן.

זה השם שלי מאז שנולדתי.

עד היום אני עם אותו שם.

תאריך הלידה שלי

המלא זה 29.7.1947.

נולדתי בריש במרוקו.

דהן זה, לפי מה שאני יודע, זה

ראשי תיבות של 'דרך המלך נלך'.

זה ד-ה-ן.

ככה בזמנו נודע לי,

וכשהייתי בבית התפוצות ומחפשים

שם את השמות של המשפחה,

כתוב שם שאנחנו, בכלל השורש

מאנגליה, שזה קראו פעם 'דהן'.

אני לא יודע מה האמת בזה, אבל...

אני עדיין זוכר את מה

שאמרו במשפחה שלי,

שאנחנו דהן 'דרך המלך נלך'.

זה ה...

-ראשי תיבות.

ככה זיכרון ראשון זה... הכי

הכי שהגיע שליח מארץ ישראל,

הגיע אלינו לתלמוד תורה, שהיינו לומדים

בתלמוד תורה, ולימד אותנו כמה שירים בעברית.

זה מה שהיה, זה מה שחרוט

בזיכרוני עד היום.

אתה זוכר את השירים?

-בטח.

"על הגבעה שם בגליל"

ישושום מדבר וציה

כל השירים שהיו אז

בזמנו שהיו שרים.

וכשבאתי לארץ ושמעתי

את זה בפעם הראשונה,

זה החזיר אותי אחורה להרבה שנים.

לשנים האלה שהייתי בגיל

5 אולי, 5-6 משהו כזה.

זה הזיכרון הכי הכי

חרוט בזיכרוני.

זיכרונות מסבא וסבתא מצד אימא שלי,

שגרו אצלנו בבית.

אני... אבי נפטר

כשהייתי בגיל שנתיים.

לכן אני לא זוכר אותו, אין לי גם תמונות

שלו אז לא יודע איך הוא היה נראה,

אחי בגיל 5,

אני הייתי בגיל שנתיים,

והכרתי... כשגדלתי הכרתי

רק את סבא וסבתא שלי,

שזה אלה הם שהיו אצלנו

בבית, גרו יחד איתנו בבית,

ורק אותם...

-מה היו השמות שלהם?

סבתא שלי קראו לה יקות

וסבא שלי קראו לו יחיא.

והם ממש חיו אתכם בבית?

חיו איתנו בבית עד שהלכו לעולמם.

אימא שלי טיפלה בהם עד שנפטרו.

תתאר לי את סבתא, איך

היא הייתה נראית?

סבתא הייתה אישה מאוד מאוד יפה,

גבוהה, עם עיניים כחולות,

והיום יש לי בת דודה שקרויה על

שמה והיא מאוד מאוד דומה לה.

היא מזכירה לי אותה.

סבא שלי היה נכה,

לא היה יכול ללכת.

וסבתא נפטרה והוא נשאר איתנו.

אנחנו אגב לא עלינו

בשנת 55'-56' בגלל סבא,

כי לא רצו להעלות אותו.

אמרו 'אנחנו לוקחים רק אנשים

בריאים שמסוגלים לעבוד.'

ואמא ז"ל לא רצתה לעזוב אותם,

אמרה 'אני לא משאירה אותו פה לבד'

'לא נשאיר אותו' אז

לא עלינו ארצה אז.

עלינו רק בשנת 62'.

הבנתי. וסבא היה אדם דתי?

אדם דתי מאוד, כל הזמן... אני

זוכר אותו כל הזמן עם ספר ביד.

ספרי תורה?

ספרי תורה, כמובן, הוא לא ידע

לקרוא לא צרפתית ולא שפה אחרת,

רק ספרי תורה, ספרי קודש.

ולהורים איך קראו?

אימא שלי, קראו לה חנה,

ואבא שלי קראו לו דוד.

עם המשפחה של האבא

הייתם בקשר, הכרת אותם?

היה אחים, אבא ואמא שלו?

-כן.

כן, לא, את אבא

ואמא שלו לא הכרתי,

הם נפטרו הרבה לפני שאני נולדתי,

אבל דודים שלי, אחים של אבא

שלי, הכרתי אותם, את כולם.

עד היום יש לי קשר עם הילדים

שלהם ואנחנו משפחה מאוד מגובשת.

ריש נמצאת בדרום

מרוקו, בכיוון סהרה.

איפה שתאפילאלת, איפה

שגר הבבא סאלי זצ"ל,

באזור הזה שלו אנחנו... אגב, הוא היה

הדיין הראשי שלנו, של כל האזור.

הצוואה של אבא שלי חתומה על ידו.

וואו.

-כן.

אז יצא לך להכיר אותו אישית.

את הבאבא סאלי כן, הוא

היה בא אלינו לעיירה,

אני זוכר שהוא היה בא,

היו מכבדים אותו.

דובר אז דורי דורות, גם האבא...

-כן.

והסבא...

-כן, ברור, ברור.

כל המשפחה של אבוחצירא מדורי

דורות היו ידועים כעושי ניסים.

והאמינו בהם, כל מי שרצה

לקבל ברכה היה הולך לשם,

וכשהוא היה בא לעיר היה מברך את

אלה שאין להם ילדים, שרצו זיווג,

כמובן הוא היה עורך את הגירושין שהיו

אז או... שהיה מסדיר סכסוך בין משפחות,

כי בקהילה היהודית רק

היהודים טיפלו ביהודים.

כשיש איזה משהו, איזה בעיה, לא הלכו

לשלטונות, הלכו וסידרו ביניהם.

ואפרופו רק יהודים טיפלו ביהודים,

באזור שאתם גרים בו בריש,

אזור של יהודים או שחיו ביניכם

-לא, חיו...

גם מוסלמים?

-חיו, אנחנו היינו

בסך הכל, אם אני לא טועה, כמאה משפחות

בתוך עיירה של לפחות איזה 20 אלף תושבים,

אז הקהילה היהודית

הייתה מאוד מגובשת.

וחיו ביחד, היה לנו חיים טובים עם

הערבים, לא הייתה שום בעיה בכלל.

אני לא זוכר שהייתה איזה

שהיא בעיה לנו בכל אופן.

במרוקו היו שידוכים, זה מה

שהיה, זאת לזה, וזה לזאת,

וככה היו מתחתנים.

וכולם הכירו את כולם,

היו כמו משפחה אחת,

בסך הכל היו כמאה משפחות, אני

אומר אז הכירו אחד את השני.

זאת אומרת שגם אבא

וגם אימא חיו בריש?

בריש, כן.

-עם המשפחות שלהם.

בריש.

-בריש.

אז מה היה שם המשפחה

של אימא לפני הנישואין?

אימא קראו לה, שם

המשפחה שלה היה טובול.

היו לה שתי אחיות ואח, אחות

אחת נפטרה מאוד צעירה,

ואח אחד עלה לארץ ונפטר,

ותיבדל לחיים ארוכים דודה שלי,

שהיא הכי צעירה, היא

גרה בקרית שמונה.

תתאר לי את הסביבה של המגורים,

של הבית, איך הבית היה נראה?

הבית שלנו היה בית די גדול, והיה

לנו שם אני חושב 5-6 חדרים,

זה רחבה וחדרים

וחדרים חדרים מסביב.

הרחבה הייתה, כמו נגיד הסלון שיושבים

שם ועושים את כל העבודה והמטבח.

אז מי עוד גרו בחדרים?

הם.

-זה רק המשפחה?

רק אנחנו, סבא שלי וסבתא

שלי, אנחנו, אחי ואני ואמא.

וכשהיו באים אורחים או משהו

כזה, אז היה להם חדרים לגור.

זה בתים, כמו פה שאתה רואה

אחד ליד השני, בסריה, רכבת.

זה בית ועוד חנות, ובית וחנות, וזהו זה

כל ה... כמו שבכל רחוב במדינות ערב.

והרחוב, אנחנו גרנו ברחוב ראשי,

ששם הייתה כל התנועה וכל

החנויות, על ידנו היה שוק,

ששם היה פעם בשבוע, היו מתאספים

שם כל הכפרים מהסביבה,

היו באים למכור את

הדברים שלהם כל...

יהודים, מוסלמים, כולם?

יהודים, כולם ביחד, עבדו

ביחד, התפרנסו ביחד.

והיהודי היה יכול לקנות מהמוסלמי?

ברור, ברור, היהודים

קנו מהמוסלמים,

אם הם היו צריכים, אבל לרוב

היהודים הם שמכרו למוסלמים.

כי הם היו בעלי

החנויות ובעלי המעמד.

אלה שבאים מהשווקים, מהכפרים היו באים

וקונים שם סחורה ולוקחים לכפר למכור.

קודם הזכרת שאתה

למדת בתלמוד תורה.

כן.

מאיזה גיל התחילו

ללמוד בתלמוד תורה?

מגיל 3.

בגיל 3, במקום גן, אז היינו

הולכים ללמוד בתלמוד תורה.

כלומר, בגיל 3 אתה לומד

קרוא וכתוב בעברית?

קרוא וכתוב, כן, קראתי וכשעליתי

ארצה ידעתי לקרוא ולכתוב עברית,

חופשי חופשי.

איך זה עובד שם? מה, משננים?

א-א, ב-ב, איך?

לא, לא, כמו שפה לומדים, אתה...

לומדים בהתחלה את הא-ב,

ואחרי זה לומדים מילים

ואחרי זה משפטים וכך הלאה.

וכך הלאה עד שלומדים,

ומסבירים לנו במרוקאית,

ואחרי זה כשהלכנו כבר לבית ספר

'אליאנס', אחרי שהגעתי לגיל 6,

גיל 6-7 הייתי בבית ספר 'אליאנס', ששם

למדנו גם עברית, גם צרפתית וגם ערבית.

גם ערבית למדתם?

-כן, למדנו ערבית,

זה לא היה בהתחלה, זה

יותר מאוחר התחלנו ללמוד.

אני יודע לקרוא ולכתוב

בערבית, אבל ככה לא ממש,

מה שלמדתי, למדתי

שנתיים-שלוש משהו כזה.

הרבה תלמידים, כל

הילדים, שם אין ילד...

כל ילד מגיל 3 הולך

ישר לתלמוד תורה,

עד גיל 6, בגיל 6 הולך לבית ספר, אחרי

בית ספר גם באים לתלמוד תורה בערב.

זה לא נגמר.

-חוזרים ללמוד?

כן, חוזרים, ממשיכים ללמוד תורה.

וזה אותו מורה או

אלה מורים מתחלפים?

לא, מורה של הבית הספר,

בבית ספר למדנו גם עברית,

זה דקדוק, זה היסטוריה

עברית וכל הדברים האלה.

למדנו בעברית ממורה אחר בבית ספר,

בתלמוד תורה היה רב שהיה

מלמד אותנו את כל העניין...

ללמוד למשל לקרוא בתורה

וכל הדברים האלה.

ובבית ספר 'אליאנס', לומדים

על ארץ ישראל לדוגמה?

לומדים בעברית, כשלמדנו עברית,

אז למדנו קצת על ארץ ישראל.

אבל כשאתה לומד תנ"ך, אז באופן אוטומטי

יש לך את הסיפורים בתנ"ך על ארץ ישראל.

אז המורה היה מפתח את זה והיה נותן

לנו להרגיש כאילו אנחנו בארץ ישראל.

וזה היה מאוד מאוד מעניין.

זה סיפורים של סבא, שהיה מספר לי

שכאילו באים לארץ ישראל, באים לגן עדן.

זהו, נפתרות כל הבעיות,

אין אלימות, אין...

הכל באים כאילו אל המנוחה והנחלה.

והאכזבה הייתה גדולה

כשמגיעים לארץ.

אבל שם בתור ילד זה מה

שינקנו, על זה גדלנו.

והכמיהה לארץ כל הזמן, כל הזמן,

בכל הזדמנות היו אומרים:

'לשנה הבאה בירושלים.'

זה היה המוטו של כל

היהודים במרוקו.

היו לומדים היסטוריה של צרפת, כי אז בזמנו

היסטוריה צרפתית והיסטוריה של מרוקו.

כלומר, ההיסטוריה הישראלית היהודית

לומדים אותה בשיעורי תנ"ך?

רק בשיעור תנ"ך, כן.

השיעור התנהל בצרפתית, כן.

ובבית באיזה שפה דיברתם?

דיברנו מרוקאית, בבית

שלי דיברנו מרוקאית.

ועם החברים דיברנו צרפתית.

ובבית ספר כמובן, דיברנו צרפתית.

אומנם 'אליאנס זה בית ספר של יהודים,

-יהודים כן,

אבל למדו אתכם גם...?

-לא, לא, רק יהודים.

רק יהודים, היה על ידינו בית

ספר של ערבים, שהם למדו שם,

ואנחנו למדנו בבית ספר שלנו,

שזה רק יהודים למדו שם.

כלומר, היו לך חברים מוסלמים?

כלומר, חברים, חברים?

-כן, כן.

היו ברחוב, שכנים שלנו.

היו לנו הרבה.

היו משחקים כמו שכל

הילדים משחקים כדורגל,

משחקים בזמנו מחבואים, כל מיני.

בערב זה מה שהיה לעשות.

והיו חברים, היו באים אלינו.

ברור שהיינו, ידענו

שאנחנו שונים מהם,

לא יכולנו לאכול אצלם, הם יכלו לאכול

אצלנו, אנחנו לא יכולנו לאכול אצלם בבית

כי שמרנו מאוד על

כשרות, והם ידעו את זה.

הם ידעו את זה טוב מאוד וכיבדו.

ולמשל בפסח, במימונה היו

מביאים לנו כל מיני דברי...

כל מיני ירק ופרחים וזה למימונה.

היו באים לאכול אצלנו מופלטה

וכל הדברים האלה שעושים...

במימונה וגם בהרבה חגים.

בפסח למשל אנחנו היינו

מכינים את המצות לבד.

אז אם היו באים, היינו מכינים מצות,

היינו צריכים לתת להם גם מצות

כי הם מאוד אהבו לאכול מצות.

והיו סיפורים הפוכים שבהם אתם

כיהודים הולכים להתארח אצלם בחגים?

לא לאכול, אבל להתארח,

להשתתף בשמחתם?

-כן, כן, ברור.

לשבת, לכבד אותם, אז היינו

שותים תה אולי או משהו כזה.

איזה חגים, יש איזה חג

שזכור לך שבו אתה...?

יש להם חג שנקרא עיד

אל-פיטר אחרי רמאדן,

אז היו מכבדים אותם, היינו באים,

מביאים להם כל מיני

עוגות, מתנות, ממתקים.

במרוקו, היה דבר כזה

'חילוני', היה את המושג הזה?

חילוני?... לא היה.

לא ידענו, פשוט כולם היו

דתיים, כולם שמרו שבת,

לא העזו...

אחרי כמה שנים, כשכבר הלכתי ללמוד מחוץ ל...

ראיתי גם יהודים ש...

אבל, אף אחד לא העז

למשל לחלל שבת בפרהסיה.

אם הוא עישן, אז הוא

לא עישן בפרהסיה,

יהודים, בקזבלנקה, כשהלכתי

ללמוד אחר כך בבית ספר 'אורט',

וראיתי, אף אחד לא העז לעשות את

זה, אף על פי שהם לא היו דתיים.

לא הצהירו שהם דתיים או ש... חילוני,

בוא נגיד ככה היו

כמה אבל לא משהו.

לא כמו שהיום, אנחנו לא

ידענו מה זה חילוני בכלל.

אנחנו ידענו יהודי או לא

יהודי, זה מה שידענו.

בעיירה שלנו היו 3 בתי כנסת.

איפה אתם הייתם מתפללים?

בבית כנסת שהיה קרוב לבית.

הבית כנסת המרכזי קראו לו.

ושם הייתי מתפלל.

היינו כל התלמידים, היינו

חייבים ללכת לבית כנסת הזה

כי שם היה הרב שלימד אותנו בתלמוד

תורה, והוא רצה שכולם יבואו להתפלל.

ורצה לראות את כולם, אז כולם הלכו

להתפלל, שחרית, מנחה, ערבית, הכל.

כל יום?

-כל יום התפללנו.

יש דבר כזה נגיד להגיד

'לא רוצה ללכת לתפילה'?

לא, לא היה כזה דבר, אף אחד לא...

לא שזה מתוך הכרח עושים את זה,

עשו את זה מתוך רצון טוב, שהם

ידעו שזה מה שצריך להיות.

כמו כל אחד שהיום בא ואומר:

'אני אוכל בוקר, צהריים, ערב'

לא שואלים, הוא רעב אז הוא הולך לאכול,

אז ככה כולם הלכו

לבית כנסת להתפלל,

לא היה אחד שלא התפלל.

לא זכור לי בכל אופן.

שבת, ככה, ערב שבת

כולם היו הולכים,

היה לנו בית מרחץ גדול,

אז היינו לשם, לחמאם, מה שנקרא.

הולכים לחמאם ביום שישי,

אחרי זה באים הביתה,

לובשים בגדי שבת והולכים לבית

כנסת, מתפללים מנחה, ערבית,

באים הביתה, קידוש, שירי שבת.

הכל, כל השירים, פיוטים.

איזה פיוטים?

פיוטים מרוקאיים...

שבזמנו שרנו, והיה לנו ספרים

של פיוטים ששרנו את השירים,

למדנו אותם גם בתלמוד תורה,

ואחרי זה שרנו אותם בבית בשבת.

והיה לכם נגיד 'גוי של שבת' בבית?

כן, כן.

היה אחד שהיה מפנה אשפה,

היה גוי, היה אחד שיודע

שאם צריך להביא...

תראה, אצלנו היה תנור אחד גדול,

ששם היו שמים כולם את החמין.

אצל ערבי.

כל היהודים, כל היהודים היו מביאים

לשם ביום שישי את החמין שלהם,

לשם, שמים אותו,

ערבי היה שם את הכל,

סוגר עליו, אחרי זה ביום שבת,

כל אחד ה'ערבי שלו' היה בא,

ומביא לו את החמין.

והערבי ידע, כל אחד ואחד,

למי שייך הסיר הזה,

למי שייך הסיר הזה,

אף פעם הוא לא טעה.

מדהים.

-כן, מדהים.

ויש איזה מנהגים מסוימים

של העדה המרוקאית,

שאתה רואה שאין בעדות אחרות?

כן, אני אתן לך דוגמה למשל, אני אומר

את המימונה לא חגגו כולם, רק המרוקאים,

אז זה אני רואה, ובשנים הראשונות

זה היה ממש כמו במרוקו, פה בירוחם.

אבל אחרי זה כבר לאט לאט

התחיל להתמוסס כל העניין,

אז עושים, ראש המועצה

עושה מסיבה מרכזית,

באים כל אלה שלא ידעו

מה זה מימונה וחוגגים.

הרבה היו יוצאים למחרת לפארקים,

לכל מיני מקומות, היה יום חופש,

אני זוכר, במרוקו, וגם פה בשנים הראשונות

אף אחד לא הלך לעבוד ביום המימונה,

כולם יצאו לחגוג.

הם תמכו באלה שהיו עניים, תמכו

בהם, הקהילה פרנסה את כולם.

לקחתי חלק בפעילות שהיו נותנים לי כל

פעם מעטפות לחלק למשפחות הנזקקות.

הייתי יודע מי הם, על כל

מעטפה כתוב שם משפחה,

מכיר את המשפחה, הולך

ומוסר לאישה, לבעל.

מוסר את זה כל חג, כל אירוע שיש.

זה היה התפקיד שלך ללכת...?

כן, הייתי הולך. יש קהילה יהודית שהייתה

דואגת לגבות מהעשירים את הכספים בקופה,

ואחר כך הם היו דואגים לחלק

את זה לאנשים הנזקקים.

וכשהיה מישהו חולה, היו

דואגים לקחת אותו לרופא

או אם צריך לקחת אותו

לעיר הגדולה לבית חולים,

היה לנו בית חולים אומנם, אבל אם צריך

לקחת אותו לבית חולים יותר מתקדם,

אז היו דואגים להכול,

למשפחה, לילדים.

כולם היו כמו משפחה אחת.

אני מתאר לעצמי בגלל שאבא נפטר

כשאתה ואחיך הייתם צעירים,

ומן הסתם לא יכולתם

לעבוד אז איך...?

אימא עבדה, אימא עבדה

ופרנסה אותנו.

עבדה במשק בית, בכל מיני דברים.

היא הייתה, המקצוע

שלה היה לצבוע צמר.

והיא הייתה צובעת צמר,

משהו מדהים איך עושים את זה.

הייתי בתור ילד עוזר לה.

היו לה כל מיני... תכשירים שהיא

הייתה שמה, מרתיחה במים את הצמר,

ואתה יכול לשים אותו, לא

חשוב איפה, הצבע לא יורד.

אחריות לכל החיים.

סבא וסבתא, אני... סבתא שלי נפטרה

כשהייתי עוד משהו בגיל בסביבות 6-7.

אני זוכר אותה, אבל

סבא שלי בכלל לא עבד.

הוא לא היה יכול לעבוד,

אז אימא פרנסה אותנו.

ב'אליאנס' עד איזה כיתה לומדים?

עד כיתה ח'.

ואחרי זה יוצאים או

ללכת לישיבה, מי שרוצה,

או ללכת לבית ספר 'אורט',

שזה בקזבלנקה, שזה היה

מרחק של איזה 600 קילומטר.

זה משהו, היינו באים

פעם בחצי שנה הביתה.

הייתם ישנים בבית ספר?

כן בפנימייה.

ואני יצאתי לבית ספר

'אורט' בגיל 12.

סיימתי בית ספר והלכתי

ללמוד בבית ספר 'אורט'.

מאוד מאוד קשה עד שמתרגלים,

אבל היו לי חברים,

והייתה פעילות ודאגו

לנו מבחינת...

אחי היה קצת יותר מבוגר

ממני, אז הוא היה בא,

קופץ בכמה חודשים, היה בא לקפוץ

לראות מה, איך, מביא לי דברים.

זהו, אבל ככה בבית ספר

דאגו לנו להכול בפנימייה.

אני למדתי חשמל, היו כאלה שלמדו

מסגרות, למדו טכנאי בניין,

הרבה הרבה מקצועות.

אני למדתי חשמל שם.

אז בערב יש פעילות חברתית,

יש להכין שיעורים, ארוחת ערב,

מקלחות, אחר כך הולכים לישון.

וקמים בבוקר, בא

המדריך, מעיר בבוקר,

כולם קמים, מי שרוצה

ללכת להתפלל, היה מתפלל.

ואחרי זה הולכים לארוחת בוקר, ואחרי

ארוחת בוקר הולכים לכיתה ללמוד.

בצהריים הולכים לאכול צהריים.

הפסקה של איזה שעה ואחרי

זה חוזרים ללימודים.

עד שעה 17:00 בערך, ב-17:00

הולכים להכין שיעורים...

ארוחת ערב ופעילות חברתית כמובן.

פעם בשבוע היה לנו

חופש שישי-שבת-ראשון.

שישי אחרי הצהריים, שבת, ראשון.

אז היינו בימי ראשון בדרך

כלל, שישי-שבת לא נסענו,

והייתה משפחה, היה איזה

בן דוד שהיה גר שם.

הייתי הולך אליו לשבת, לפעמים.

הייתי נוסע אליו ביום שישי

נשאר אצלו עד יום ראשון,

וביום ראשון היינו חוזרים

כולם אחרי הצהריים

חוזרים לפנימייה, לומדים עוד פעם,

כל השבוע עד יום שישי.

היו איזה שהם סממנים חיצוניים

שהבדילו אתכם מהמוסלמים?

לא. ממש לא.

ממש לא.

כי הלכנו בלי כיפה.

זה מה שהיה, היו רגילים

כולם ללכת בלי כיפה.

אף על פי שהתפללנו וכל

זה, הלכנו בלי כיפה,

אבל יהודי ידע מי זה

יהודי ומי לא יהודי...

גם בקזבלנקה ידעו, שזה הרבה יותר גדול?

-כן, גם, גם.

גם בקזבלנקה, שזה הרבה יותר גדול,

ידעת מי יהודי ומי לא יהודי.

גם הגויים ידעו מי

יהודי ומי לא יהודי.

על פי מה?

לא... להסביר לך?

אני לא יודע להגיד לך איך,

אבל זה לפי הפנים ידעו מי

זה יהודי ומי זה לא יהודי.

תנועות נוער, היה מגוון של

תנועות נוער, שיכולתם לבחור?

לא, היה רק הצופים, זה מה שהיה.

מה שהיה לנו שם אז

בבית ספר, אני זוכר.

אצלנו בעיירה לא היה.

אבל כשהלכתי לבית ספר 'אורט'

אז הייתה כבר תנועת הצופים,

והיינו יוצאים פעם בשבוע,

לאיזה ערב, ככה גיבוש, וזהו.

היינו יושבים, מספרים סיפורים,

עושים איזה א"ש לילה, משהו כזה,

וזהו, הכל היה על טהרת הציונות.

עושים פעילויות של

חברים, עושים משחקים,

כל מיני דברים כאלה, והיה

יושב ומספר לנו מה הולך בארץ,

מה קורה בארץ, היה המדריך

יושב ומספר לנו מה הולך בארץ.

מה שהם עושים, מה עושה הנוער.

בדיוק והוא מסביר לנו שבדיוק מה

שהם עושים, אנחנו עושים כאן.

לא חששנו בכלל כי לגויים,

למוסלמים, גם יש להם תנועות נוער.

אבל אנחנו לא התערבבנו איתם בכלל,

הם לבד, אנחנו לבד, לא התערבבנו.

לבד היינו.

אז היה להם גם תנועות נוער שלהם.

אבל מבחינת המלך, המלך שמר

על היהודים חבל על הזמן.

איך מתנהל הקשר עם אימא? מכתבים?

מכתבים, רק מכתבים,

אפילו טלפונים לא היו.

אז במכתבים, כותב מכתבים

מדי פעם, פעם בשבוע.

כותבים מכתב, מקבלים מכתבים,

'הכל בסדר', שולחים לנו כסף.

והכל, דואגים שנלמד,

זו הייתה הדאגה,

ומתגעגעים.

קברי צדיקים,

זה משהו שנגע אליך

אז כשאתה במרוקו,

כולם, כולם היו, הייתה שושלת

של רבי יצחק אבוחצירא,

שהיה קבור במרחק של איזה

50 קילומטר מאצלנו,

כל שנה להילולה שלו,

כולם היו נוסעים, כולם,

פשוט כל העיירה.

נוסעים לשם, ולא רק העיירה שלנו, כל

היהודים שהיו בסביבה היו באים לשם,

זו הילולה כמו... הייתה הילולה

של באבא סאלי בנתיבות פעם,

אז זה בדיוק אותו דבר היה,

כולם מכל מרוקו היו באים לשם.

ומה, וגם כן שוחטים כבש?

כן, היו שוחטים, עושים

על האש ושרים, ורוקדים,

ומדליקים נרות, כמו

כל הילולה של צדיק.

מעבר לשושלת המפורסמת,

שושלת אבוחצירא,

היו עוד צדיקים שאתם הייתם הולכים

כדי לקבל ברכות, ישועות, סגולות?

לא הכרנו אז... כי בכל אזור

במרוקו היה להם את הצדיק שלהם.

אנחנו באזור שלנו היו

משפחת אבוחצירא.

זו המשפחה שאנחנו הכרנו.

שמענו על כל מיני רבנים, אבל היינו כל

כך רחוקים שאנחנו לא יכולנו להגיע לשם.

כמו הרב חיים פינטו, כמו רבי

דוד ומשה, כמו בהרבה מקומות,

הם היו רחוקים מאות קילומטרים,

היה קשה מאוד לנסוע.

לא כמו היום, יש תחבורה, פעם

לא הייתה תחבורה מי יודע מה.

אז לא נסעו, היהודים חגגו, אני

זוכר שחגגו גם את יום העצמאות.

במרוקו.

-במרוקו.

חגגו את העצמאות, ביום העצמאות

היו עושים חגיגה ענקית.

מתאספים כל היהודים,

ארוחה כיד המלך,

שרים שירי פיוטים ו... לא הראו

שזה כאילו חג של ארץ ישראל,

של מדינת ישראל, אבל היה חג.

היו יודעים, המוסלמים היו

יודעים שעושים הילולה,

באים, רוצים לאכול, אוכלים

והולכים, לא הבינו מה זה.

ידענו שהתקווה היחידה שהייתה

לנו זה לעלות לארץ ישראל.

מיום שאני זוכר את עצמי,

כל הזמן דיברו בבית,

מתי נעלה לארץ, מתי ארץ

ישראל, מתי נעלה לארץ ישראל,

זה היה הדבר היחיד שהיה להם בראש.

היהודים, אני חושב שכל היהודים,

הדבר היחידי שהיה להם

בראש זה לעלות לארץ,

הרבה אנשים עלו בעליות

משנת 57' עד שנת 62',

הייתה עלייה בלתי לגלית שביניהם

אלה שטבעו בספינת 'אגוז',

אם שמעת על זה, אלה עלו

בעלייה בלתי לגלית.

שזה היה מאוד מאוד מסוכן,

והיו מבריחים אותם,

היו באים, לוקחים מזוודה

קטנה, מה שיש להם שם,

ועולים לאיזה אונייה רעועה

ועוברים את גיברלטר,

מגיעים לכיוון צרפת, איטליה,

ומשם היו מעלים אותם לארץ.

אתם עולים לארץ בשנת 62'.

-62', כן.

למה דווקא אז, ב-62',

ולא לפני או קצת אחרי?

לפני לא התאפשר, אמרתי לך,

כי קודם כל לא הייתה עלייה,

אחרי שנגמר, שהיה הסכם שהמלך ייתן

ליהודים לעלות בעלייה לגלית,

אז זה היה בשנת...

סוף 61', התחלת 62'.

ואז נרשמנו לעלות, הגיע הזמן שלנו, אמרו

לנו 'הנה עכשיו אתם עולים', עלינו.

אני הייתי בבית ספר 'אורט',

המשפחה שלי הגיעה לקזבלנקה,

ומגיע אליי מישהו מהסוכנות, אומר לי:

"תאסוף את הדברים שלך, עכשיו אתה בא איתי."

"אתם עולים לארץ."

אמרתי לו... חיכיתי כל רגע, כי

ידעתי שהמשפחה נרשמה לעלות,

זה היה יכול להיות כל יום, וזה בדיוק סוף

שנה, לקראת סוף חודש מאי, התחלת יוני.

ואז באתי, לקחתי את הדברים

שלי, את המזוודה שלי, את הכל,

אפילו לא הספקתי להביא איתי תעודה של

הבית ספר, לא הספיקו להדפיס לי תעודה.

ובאתי, הגעתי למשפחה, שהיו באיזה

מקום ריכוז שהיה ליהודים.

ועלינו לאונייה בקזבלנקה.

והגענו לאיטליה.

עלינו עם מה שהבאנו,

אפילו את הציוד שלנו

שארזנו, שישלחו אותו,

השארנו אותו, באו אנשים

מיוחדים, לקחו את הארגזים,

ואחרי זה זה הגיע

לארץ, אלינו לחיפה,

קיבלנו הודעה שהגיע, והלכנו

לחיפה, הבאנו את זה הביתה.

לא הכל, כי חלק נעלם בדרך,

אבל, כשעלינו לאונייה, האונייה

הייתה לא אוניית נוסעים,

זה אונייה, איך אסביר, שסתם הפכו

אותה לאוניית נוסעים, אונייה יוונית,

ששמו אלונקות, אלונקות, וישנו

איזה ארבעה אחד על השני,

והיה סיוט, אני זוכר שראיתי את כל

האנשים, אף אחד לא הפסיק להקיא,

כולם הקיאו את הנשמה שלהם, כי

הייתה אונייה לא כל כך גדולה,

והיו הרבה גלים, והגענו

לאיטליה אחרי ארבעה ימים.

שהיה סיוט, ממש סיוט,

הגענו לאיטליה.

באיטליה שיכנו אותנו באיזה

דירה ענקית עם הרבה חדרים,

עם אימא ואחי, וכמובן היו עוד אנשים

שהכרנו שבאו איתנו, מרוקאים,

כולם היו ממרוקו.

ונשארנו שם, באיטליה,

איזה 3-4 ימים, משהו כזה.

אתה זוכר איפה באיטליה?

בנפולי. לא מחנה עולים,

כל פעם הם לקחו...

זה לא כמו שהיה לאלה שבאו

בשנות ה-50'-56', באו לצרפת,

בצרפת היה מחנה גדול.

אז פה באיטליה זה

היה רק מקום מעבר,

לא נשארנו הרבה זמן, 3-4

ימים אמרתי לך, באיטליה.

ועלינו על אונייה

שקראו לה 'פלמיניה',

שהיא הייתה יותר נורמלית?

הייתה אונייה ממש מפוארת.

ועלינו לאונייה והגענו לחיפה.

להגיד לך, היה הלם

גדול להגיע לארץ.

קודם כל באונייה, באונייה

בגלל שידעתי עברית,

והאלה מהסוכנות לא ידעו

צרפתית ולא ידעו מרוקאית,

אז לקחו אותי בתור מתורגמן.

אז הייתי שם, ישבתי יום יום שם

מהבוקר עד הערב לתרגם לאנשים,

'לאן אתה רוצה ללכת?',

'לאן אתה רוצה להגיע?',

'איפה יש לך משפחה?', 'קח,

הנה תעודת עולה. קח'.

הולך. באה משפחה ועוד משפחה,

מסביר להם וכל אחד מבקש,

להגיד לך מה נתנו לכל

אחד, לאן, לא ידעתי,

כי נתנו איזה תעודה 'הנה

קח', מה שרשמו בתעודת עולה.

והיה לי חבר, חבר

ילדות שעלה יחד איתי,

והם הגיעו, אמרתי לזה מהסוכנות

'תשמע, זה חבר שלי, תן לו מקום טוב.'

ואז הוא אמר לי: 'בסדר', אמר לו: 'איפה

אתה רוצה?', אמר: 'אני רוצה בנתניה.'

אז הוא אומר לו: 'תשמע אני

נותן לך מקום קרוב לנתניה'

נתנו לו ברמתיים, שזה קרוב

להוד השרון, מקום מאוד יפה.

אז... וכשבאתי, הגעתי,

התור שלנו הגיע לבוא,

אז אמרתי לו: 'אני רוצה

שתיתן לנו מקום טוב'

אומר לי: 'לאן אתה רוצה?',

אמרתי לו: 'לחיפה.'

יש לנו שם דודים בחיפה וזה.

אומר: 'אין בעיה, אני אתן

לך שכונה קרוב מאוד לחיפה.'

'עשר דקות מחיפה.'

אמרתי לו: 'אין בעיה.'

כותב לנו, אז קראו

לירוחם 'תל ירוחם'.

אני, הייתה מפה ענקית

של ארץ ישראל,

ואני עולה ומסתכל, רואה את חיפה, ואני מסתכל

על יד חיפה איפה יש מקום שנקרא 'תל ירוחם'?

לא מוצא אותו.

ואני מסתובב ועוד

פעם רואה, יום שלם,

חזרתי אליו, אמרתי לו: 'תגיד

לי, לאן שלחת אותנו?'

אומר לי: 'זו שכונה בתוך הכפר,

שכונות לא מופיעות על המפה.

ככה האמנתי לו, ואז כשירדנו רק

גיליתי את התרמית שהוא רימה אותנו,

והביאו אותנו לפה, באישון לילה.

כולם התנגדו, למעשה דודה

שלי חיכתה לנו בחיפה.

ואחי, הם ידעו הרי, ניתקו

את האנשים מאלה שגרו בארץ,

בנמל עשו חיץ שאנשים לא

יפגשו את המשפחות שלהם.

כדי שלא יניעו אותם מלנסוע

למקומות ששלחו אותם.

ואז אני ואמא ז"ל ירדנו בחיפה,

ואחי, בגלל שלקחו לנו את

המזוודות, לא הייתה לו ברירה,

הוא היה צריך לבוא,

אז הוא בא, הגיע לפה,

הפקידה של הסוכנות אמרה לו: 'תשמע, מה הבעיה

שלך? עכשיו 2 לפנות בוקר.' לא רצו לרדת,

והיה בלאגן והיה... אבל הגענו

באותו מסע, אני קורא לו,

היו רק ארבע משפחות

שהגיעו לירוחם.

ואף אחד לא ידע לאן מגיעים,

לא היה כלום, היה חושך.

וכששאלתי את אחי, הוא אומר: 'לא ידעתי, הייתי

כזה עייף, הייתי מת רק לשים את הראש שלי.'

אז אמרה לו הפקידה שם: 'מה יש לך?

בוא אני אתן לך מקום.' היו צריפים.

נתנה לו צריף, אמרה לו: 'בוא

תביא', לקחה את תעודת העולה,

הורידה את הפתק שקיבל

דיור, נגמר העניין.

באותו רגע, זהו, אתה תקוע

פה, אין לך לאן ללכת.

ולמחרת, הבן דוד שלי בא לפה,

חיפש אותו והביא אותו שם לחיפה.

אז היינו שם איזה... 3 שבועות,

חודש, רק אחר כך הגענו לפה.

וכשהגענו לפה זה היה

הסיוט של החיים שלי.

הגענו, יצאנו בבוקר מוקדם מחיפה,

ב-8:00, הגענו לפה בשעה 18:00 אחרי

הצהריים, משהו כזה, באוטובוסים.

ואתה לא יודע, אתה לא מכיר לאן

לנסוע, איך לנסוע, דרך איפה לנסוע.

ושואלים, והגענו, כשהגענו לפה,

עכשיו מחפשים את הבית שלנו.

אז אחי אומר: 'אתם יודעים מה, אני

לא זוכר, אבל בוא נראה, נחפש.'

ומצאנו מישהו שהיה שכן,

ואחי השאיר אצלו כמה דברים,

אז אומר לו: 'בוא, בוא,

בוא, אני אקח אתכם לצריף.'

לקח אותנו, הביא אותנו

לבית, הבית היה פתוח,

לא נעול, לא שום דבר, הדברים היו

בפנים, אף אחד לא נגע, אף אחד לא...

ופשוט אותו ערב לא יכולנו לישון,

היתושים היו... מה זה, עשו בנו שמות.

לא יכולנו לצאת, והיה כל

כך חם, היה בסוף יוני.

יצאתי החוצה, אני רואה את

כל האנשים בחוץ יושבים.

לא יכלו לישון.

וזה דברים שנחרטים בזיכרון, אבל,

לאט לאט חשבנו לעבור לחיפה,

אבל זה היה סיוט.

כי פה לא היה בית ספר תיכון.

לא יכולתי להמשיך

את הלימודים שלי.

ואחי היה צריך לפרנס אז התחיל

לעבוד, זה עבודות דחק.

בקרן קיימת, ובכבישים ובכל זה.

ניסיתי ללכת לבית ספר באיזה מקום,

אבל כשהגעתי כבר אמרו

לי 'אתה לא עולה חדש',

'אם אתה רוצה ללכת, לך

תממן את עצמך לבד',

'לאן שאתה רוצה תלך.'

אז מה עשית?

מה עשיתי?

הסתובבתי כמה חודשים בלי מעש.

ואמרתי 'זה לא עסק לשבת

ככה בלי לעשות כלום'

סתם ראיתי את כל אלה בגילי

יושבים בבית קפה, משחקים רמי,

ומעשנים סיגריות וזה מה עשו, ולא

היה כלום, הולכים ללשכת עבודה,

אז אומר לי: 'אין למבוגרים

עבודה, אז אתה רוצה עבודה?'

אז יום אחד לקחתי את עצמי בידיים,

והייתה צרכנייה פה אחת ויחידה,

שמכרה את כל מצרכי המזון, דגים,

בשר, ירקות וכל המצרכים,

נכנסתי למנהל, אמרתי לו:

'אתה אולי רוצה עובד?'

אז הוא אומר לי, אומר לי...

הוא היה מצרי, זכרונו לברכה,

אומר לי: 'רוח יא וולד'

'לך מפה, חבל לך על הזמן'.

'אני רוצה מישהו שיודע לקרוא

ולכתוב בעברית, ולדבר.'

אמרתי לו: 'תשמע, אני יודע לקרוא ולכתוב.

בוא תבחן אותי.'

אז הוא אמר לי: 'בוא בבקשה.'

נתן לי איזה פתק

לקרוא, קראתי את הכל,

אומר לי: 'קח קח חלוק, תתחיל

לעבוד', באותו רגע התחלתי לעבוד.

ועבדתי בתור נער, שנה

ומשהו בצרכנייה,

וזה היה מאוד מתיש, עם כל זה שהייתי נער

עבדתי מ-7:00 בבוקר עד 21:00 בערב.

עם הפסקה של איזה

שעה וחצי בצהריים.

אחי פרנס ואני עזרתי בפרנסה.

לימים אמרתי 'רגע אחד, אני צריך להמשיך

את הלימודים שלי, לאן אני אלך?'

אז הלכתי לאיזה ישיבה בנתיבות.

ושם בישיבה התנאים היו

פשוט לא אנושיים.

היו, ביום הראשון

שהגעתי הייתי כזה עייף,

ובשעה 22:00 בלילה פותחים

את הספר גמרא ולומדים,

ואני מנמנם, נרדם, ובא אליי

המורה מאחורה, ונתן לי עם הספר.

קמתי, ברחתי משם, זהו, חזרתי

הביתה, אמרתי 'לא רוצה ללמוד'.

אין אפשרות ללמוד, אני אצא

לעבוד, והתחלתי לעבוד.

כמה עבודות, ואחרי זה

היה איזה קבלן חשמל,

אומר לי: 'אתה יודע

חשמל?' אמרתי לו: 'כן'.

אומר לי: 'בוא תעבוד',

והתחלתי לעבוד אצלו בחשמל.

אבל חשמל ידעת רק בתיאוריה...

לא, למדנו גם מעשי.

מה שפה לא ראיתי שמלמדים,

שם עשינו תיאוריה וגם מעשי.

ממש, ישבנו וחיברנו

מנועים וחיברנו מנורות,

ועשינו דברים ממש, והיה לי מושג.

לאורך הזמן הזה שאתה

נמצא פה בירוחם,

יש לך מחשבות לעזוב, או

שאתה כבר השלמת עם...?

אז אני אגיד לך, הייתה

בעיה של עבודה בכל הארץ,

היה קשה למצוא פרנסה, בכל הארץ,

בשנות ה-60' היה קשה מאוד.

ולאט לאט אחי קיבל

עבודה במקום ממשלתי,

הוא עבד בדפוס, במרוקו, אז

הוא בא לפה, מצא עבודה שם,

מצא חן בעיניו.

ואז השלמנו עם זה שיש לנו מקום,

יש לנו, כבר עברנו מהצריף ,עברנו

לשיכון, היה בית יותר נורמלי...

והשלמנו עם זה שאנחנו נשארים פה.

כי היה קשה מאוד ללכת לקנות בית במקום

אחר כי אף אחד לא היה יכול להעביר אותך.

אם אתה צריך ללכת, אם יש לך כסף,

לך תקנה בית, תגור איפה שאתה רוצה.

לא היה לנו, לא היה לנו

כסף, אז נשארנו פה.

אני אגיד לך, בשנים הראשונות אז

כולם הכירו אותי בתור מכלוף,

הלכתי לצבא, אף אחד, בדרך

כלל בצבא קוראים בשם משפחה,

אף אחד לא קרא לי בשם

משפחה, כולם קראו לי מכלוף,

ועד היום החבר'ה שלי מהצבא

שאני בקשר טוב איתם,

עד היום קוראים לי מכלוף.

וגם כשהלכתי למקום עבודה

שעבדתי בו 40 שנה,

גם שם הכירו אותי בתור מכלוף.

אמרתי למה לשנות, כולם

מכירים אותי ככה,

והייתה לי שיחה פעם עם

אימא ז"ל, אומרת לי:

'אתה לאן שאתה רוצה, למי

שאתה רוצה, למה שאתה רוצה'

'אתה בשבילי תישאר מכלוף'

אמרתי לה: 'אני לא משנה.'

שאלו אותי 'למה לא שינית?

למה לא עיברתת את השם?'

אמרתי: 'טוב לי ככה ובשבילי

זה שם טוב.' נשארתי עם זה.

זאת אומרת, משנת 62'

ועד היום, אתה בירוחם,

אני בירוחם.

לא היו לך...

-לא, לא,

גיחות או...?

-לא, לא, לא, שום דבר, לאף מקום.

יש לי ארבעה ילדים.

נכדים?

נכדים, עשרה נכדים.

נינים יש?

לא, עדיין לא.

יהיה בעזרת השם.

-בעזרת השם.

הנכדים, שניים הכי גדולים

הם בני 15 וחצי בערך.

משהו כזה, שני הגדולים.

תודה רבה לך.

בבקשה.

אני שמח...

להשאיר משהו לאנשים הבאים,

שידעו את ההיסטוריה,

איפה היינו, איפה גרנו,

זה מאוד חשוב לי.

גם אני מספר לנכדים שלי

הרבה על מה שעשינו במרוקו.

זה חשוב לך להעביר הלאה?

חשוב לי, באמת מאוד מאוד

חשוב לי שאנשים ידעו.

ברור.

למדתי אצל... בילדותי אצל

הרב שנקרא הרב לסרי,

אם שמעת עליו, מקובל מבית שאן.

הוא היה המורה שלי.

ממרוקו.

-ממרוקו.

ממנו למדתי את כל מה

שאני יודע בתורה.

והיום ברוך השם, אני

ממשיך להעביר לילדים.

מכין ילדים לבר מצווה כבר 30 שנה.

משהו כזה.

עם הטעמים המרוקאיים?

-עם הטעמים,

מלמד אותם פרשה, הפטרה, הכל,

כותב להם דרשות.

היום גם בפלאפון, אני מקליט להם

אצלי במחשב, מעביר להם לוואטסאפ,

והם, יש לי הכל מוקלט כבר

מראש, מרוב שאני עושה את זה,

יש לי הכל מוקלט במחשב,

אז אני מעביר להם,

לכל ילד.

ואם יש איזה פרשה שעדיין לא

מוקלטת אז מקליט ומעביר להם.

וייגש אליו יהודה ויאמר

בי אדני ידבר נא עבדך דבר

באזני אדני ואל יחר אפך

בעבדך כי כמוך כפרעה

אדני שאל את עבדיו לאמר

היש לכם אב או אח.

ונאמר אל אדני יש לנו

אב זקן וילד זקנים קטן

ואחיו מת ויותר הוא

לבדו לאמו ואביו אהבו.

ותאמר אל עבדיך הורדהו

אלי ואשימה עיני עליו. 

ונאמר אל אדני לא יוכל הנער

לעזב את אביו ועזב את אביו ומת.

ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם

הקטן אתכם לא תספון לראות פני.

תודה רבה רבה.

בבקשה בבקשה.

תודה לכם.

מכלוף דהן
דוד מימוני
ריש
מרוקו
סיפורי חיים נוספים: