מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני מרים מרמרי לבית חסון,

נולדתי בדמשק,

ב-21 באוגוסט שזה ט"ו באב, 1929.

הייתה שמחה מאוד גדולה, כי הייתי נכדה

ראשונה משתי המשפחות, של אבא ושל אימא.

וכפי שסיפרו לי, נולדתי

ביום חתונתו של הדוד שלי,

כך שאימא לא הייתה בחתונה.

00:01:00

אנחנו עשרה ילדים, למעשה

אחד עשר שאחד מהם נפטר,

עשרה ילדים, אבל מעולם

לא היינו כל העשרה בבית.

היינו ששה, ששת

הגדולים, אנחנו עזבנו,

ונולדו עוד ילדים שלא הכרתי אותם.

הכרתי אותם פה בארץ, כשהם הגיעו לארץ.

אני הראשונה. -את הבכורה?

-אני הבכורה, משתי המשפחות.

00:01:30

כן.

ואחרי עוד בת, לאה,

שלדאבוננו נפטרה השנה.

אחר כך, שיהיו בריאים, שאר

האחים, שני בנים, בת,

עוד בנים ואני חושבת

שמספר שבע תקווה.

אבא שלי הוא ממשפחת חסון.

זאת הייתה משפחה מאוד מכובדת.

00:02:00

בזמנים מסוימים הם

היו מאוד עשירים,

אבל כשאני נולדתי

זה כבר לא היה ככה.

כי בזמן שהתורכים היו

הם ממש גזלו את הרכוש,

את הכסף, את כל

הכסף שהיה להורים.

והגלו את האבא שלי עם

האחים שלו וההורים שלו.

00:02:30

ההורים שלו נפטרו בתורכיה.

למען האמת אני, אבא מעולם

לא סיפר איפה בתורכיה,

זה היה בהרי האנטוליה.

אבא היה מנהל חשבונות,

שהוא עבד אצל סבא שלי.

סבא שלי היה יבואן, סוחר,

00:03:00

מעיראק, מפלשתינה בזמנו,

ותורכיה, מכל מיני מקומות.

ואבא שלי היה מנהל החשבונות שלו.

ואמא איך קראו לה?

אימא פורטונה. והיא הייתה, הם

שניהם היו אנשים ממש מדהימים.

גרנו בבית ענק, 840 מטר מרובע,

00:03:30

אבל האחים של אבא גרו אתנו, וגם

שלושה בני דודים של אבא גרו,

נתנו להם איפה לגור, כי הם...

למעשה אבא שלי גידל אותם גם כן,

הם כבר היו יתומים מאב ואם,

אבא שלי לקח אותם תחת חסותו,

והוא גידל אותם והם

לא ביישו אותו,

00:04:00

ממש לא, הם היו אנשים נפלאים.

איך נראה הבית שלכם?

וואו, הבית שלנו... זאת ממש

חוויה הייתה לטייל בבית.

הייתה כניסה, מצד אחד היו

כמה חדרים ובית הכנסת,

ואחר כך זה, איך אומרים

זכר לחורבן נשאר,

00:04:30

שהסבא של אבא שלי

בנה באמצע הבית

כזה, הוא היה אמור לבנות שם

דירה שלמה בשביל הבן שלו,

והבן נפטר לפני החתונה. אז

השאירו את זה כמו שזה, לא גמור.

אני מכירה את זה לא גמור.

אחר כך הייתה עוד חצר

שהיו בה רוב החדרים,

00:05:00

ועוד חצר ששם היה המטבח

וחדרי האמבטיה וכל זה.

אימא בישלה במטבח. היה

מטבח, מטבח גדול.

אבל בזמן שאני הייתי עוד

לא היה מקרר, לא היה גז,

בישלו על פרימוס או פחמים.

היו כאלה, אצל הערבים זה

ידוע, שעושים אותם מחימר כזה

00:05:30

ומכניסים פחמים וזה.

-איך קוראים לזה?

"מואודה". זה היה...

והאוכל היה טעים, מדהים.

איזה אוכל? אני רואה על הפנים

שלך שיש טעם של אוכל...

יש לי טעם של אוכל,

מה שאימא בישלה.

קודם כל היא הייתה

בשלנית יוצאת מן הכלל.

איזה מאכלים?

המון מאכלים מירקות,

כל מיני ירקות,

אבא שלי לא כל כך אהב

בשר, אז היינו אוכלים

00:06:00

בדרך כלל פעם פעמיים בשבוע בשר,

וקצת דגים, אבל לא יותר מדי גם כן.

בעיקר ירקות וקטניות אכלנו.

אבא היה מין חצי צמחוני כזה.

אבל אז זה היה, בכלל לפי דעתי,

בעדות המזרח אוכלים הרבה קטניות.

החגים זאת הייתה

חגיגה באמת שקשה...

קשה מאוד לדלג עליה.

00:06:30

קודם כל התכונה של החגים בבית.

לקניות, ללכת, את תקלפי את

זה, בואי תעזרי, אל תשבי,

ככה, ואת תעשי ככה, ואתה

תלך אל תפריע וזה...

וזאת הייתה ממש חגיגה, באמת.

ונכון עזרנו לאימא,

אבל גם הייתה לה עוזרת,

אבל זה בעיקר לניקיון מה שהיה.

00:07:00

הנה למשל עכשיו

חנוכה, אנחנו בחנוכה,

היא הייתה עושה עוגיות מדהימות.

אבל בעיקר חוואמה,

זה כמו...

זה בצק שמרים דליל, מאוד דליל,

 ומטגנים את זה בשמן עמוק,

ואחר כך זורקים את זה לסירופ.

וזה היה טעים, משהו.

00:07:30

וכמובן שעשו כל מיני עוגיות

ממולאות באגוזים, בתמרים, בשקדים.

זה היה... היו הרבה

מאוד דברים ככה...

קודם כל אני כבר לא כל כך, אני

כבר לא כל כך עושה את זה.

שבועות קודש למאכלי חלב.

00:08:00

היה אורז עם חלב שזה היה תאווה לחיך.

-איך קראו לזה? -"רזיב בחליב".

זה היה תאווה לחך, ממש.

והיא הייתה עושה סוטלאץ'

-מה זה?

זה מין עמילן כזה שמבשלים

אותו עם חלב גם כן,

גם זה היה מאוד טעים,

ושופכים על זה מי ורדים.

00:08:30

דיברנו גם ערבית וגם

צרפתית בבית, גם וגם.

את יכולה לשמוע את הקול של אימא ואת

הפתגמים שלה, מה היא הייתה אומרת לכם ככה,

או איזה פתגמים היא הייתה משתמשת?

האמת אני לא כל כך זוכרת.

באתי בשנת 44' לארץ,

הייתי מאוד מאוד צעירה,

וכשהם באו לארץ לכאן

אימא כבר הייתה חולה,

היה לה פרקינסון וזה היה קשה.

00:09:00

הייתם משפחה דתית?

שומרי מסורת. זאת אומרת לא בישלו

בשבת, לא נסעו בשבת, לא עשו שום דבר.

מבחינה מסוימת... קודם

כל לא הדליקו אש, ממש לא.

גם לא הדלקנו חשמל, זה לא.

היו משאירים נורה קטנה בשביל

הילדים, שתדלק כל הלילה,

אבל לא הדליקו אש. וחוץ מזה

הייתה לנו עוזרת ערביה,

00:09:30

שהיא מוסלמית, שאם היו

צריכים משהו היו קוראים לה.

אבל לא בדיוק השתמשו

בשירותים שלה.

הלידות של אימא איפה הן היו?

בבית, רק בבית. בחדר השינה

שלהם, הייתה באה המיילדת,

ואת הילדים, הרי היו שלוש חצרות,

היו זורקים אותנו לחצר הכי רחוקה,

00:10:00

שאנחנו לא נשמע את הצעקות

שאימא צועקת או שזה...

זה היה אל...

אבל כשנולד תינוק רצינו

להחזיק אותו בידיים,

אוי ואבוי את תפילי אותו, תעזבי, לא

עכשיו, כשהוא יהיה יותר גדול, שזה...

אבל בכל זאת הייתי מחזיקה

אותו כי אני הייתי הכי גדולה.

00:10:30

היו חיתולים ו...? -לא, לא. היו

חיתולים אבל היה מין כזה חול

שספג את ההפרשות של התינוקות,

שהיו שמים את זה על החיתול,

וזה לא גרם, "כביכול", זה

לא גרם לגירויים מיוחדים,

00:11:00

וזה היה משהו, אני בחיים

לא ראיתי את זה פה בארץ.

כשבת נולדה זה היה שקט.

אין, בת זה פחות נחשב.

אבל כשבן נולד אז הברית

הייתה משהו משהו.

קודם כל עוד לפני

שהתינוק היה נולד,

00:11:30

היו מכינים עוגיות וכל

מיני דברים שאפשר להגיש,

שלא לדבר על הביגוד של

התינוק שהיו צריכים.

אני זוכרת שגם אני עזרתי בתפירה

ביד ככה של הבגדים של התינוקות.

ולא פעם היו רוקמים כל

מיני, או שם או סתם ככה,

00:12:00

סתם איזו רקמה יפה,

על הבגד של התינוק.

בית הכנסת אצלנו זאת

הייתה חגיגה בל תתואר.

קודם כל אנחנו כילדים

למשל לשמחת תורה

היינו יושבים ימים שלמים

בשביל להכין קישוטים

לספרי התורה ולבית הכנסת.

כמובן לבנות לא נתנו

להיכנס, אפילו ש...

00:12:30

שהיינו קטנות קטנות

עוד איכשהו התגנבנו,

כשכבר קצת גדלנו, שבע שמונה,

תלכי על יד אימא שלך...

זה לא היה, לא היה ככה.

אבל מאוד אהבנו לעשות את

הקישוטים לספרי התורה.

בשבועות גם כן אהבנו לשמוע

את כל הלילה שהיו מתפללים.

00:13:00

ובסליחות השמש היה

קונה המון קפה,

ומבשל את הקפה, והיינו

מתחננים לפניו, היינו קטנים,

יעקב יעקב, תן לי קצת קפה, קצת קפה.

הוא היה מוהל לנו את

זה בכל כך הרבה מים,

כדי שלא נרגיש...

פשוט להשקיט אותנו.

הנה קיבלתם קפה תלכו לישון.

00:13:30

גם אבא וגם אימא, אבל הוא היה

יותר קפדן על הלימודים.

וחובה חובה חובה,

תגמרי את השיעורים שלך,

את עוד לא גמרת,

את לא זזה מהבית.

אז הוא היה מתעכב לעזור לנו

שאנחנו נגמור את השיעורים,

ואיך אני אגיד לך...

00:14:00

המחברות היו צריכות

להיות טיפ טופ.

וקליגרפיה, את יודעת מה זה,

זה כתיבה תמה כמו שאומרים בעברית,

היינו מוכרחים לעשות.

אם חס וחלילה היה קמט

אז כמו שקראו לזה פעם אזני חמור,

הקמט בפינה של המחברת,

את לא מתביישת, כל העולם

יראה שאת שלומפרית,

00:14:30

שאת זה, שאת לא קפדנית,

את חייבת להקפיד.

אימא ידעה קרוא וכתוב?

-איזו שאלה, אימא למדה בבית ספר.

היא גמרה בית ספר עממי אימא שלי.

אז לא היה, בנות לא הלכו לתיכון.

איפה למדת?

באליאנס. למדנו באליאנס.

איך היו הלימודים? איך

היו השעות של הלימודים?

משמונה עד ארבע.

-קשה.

00:15:00

אבל באמצע הייתה לנו הפסקה,

היינו רצים הביתה

לאכול ומהר חוזרים.

גרנו אמנם קצת לעשות סיבוב

אבל זה לא נורא רחוק. -זה ברגל?

-כן. -הלכתם ברגל.

הייתה תלבושת אחידה?

ודאי. מה שהבדיל בין

הכיתות היה סרט ששמו לנו,

00:15:30

או ורוד או אדום או סגול,

כל כיתה היה לה סרט אחר.

באליאנס היו רק יהודים.

והבנים, אחים שלך?

האחים שלי, למשל נתן

ואליהו לא הספיקו ללמוד,

אבל אברהם והשאר, הם כן

למדו בבית ספר נוצרי גם כן,

שהיו הולכים בשבת ללמוד גם כן.

-אבא הסכים?

00:16:00

ואבא הסכים. אצל אבא

הלימודים זה היה בראש,

בדרגה העליונה ביותר.

קודם כל, תמיד הוא היה אומר,

אם לא תאכלי אף אחד לא ידע,

אבל אם לא תלמדי

זה כל העולם יודע.

הוא אמר לנו את זה בצרפתית,

אפילו בערבית מדי פעם.

00:16:30

(מדברת בערבית)

וזה בשבילנו היה דבר...

ואני זוכרת שכשהילדים

של האחים שלי בבר מצווה,

לפני בר מצווה למעשה עושים,

היום עושים איזה... על המשפחה,

00:17:00

ושאני אמרתי להם

מה שאבא היה אומר,

לא, תגידי את זה עוד

פעם שנספיק לכתוב.

ואני כתבתי לכולם ושלחתי את זה,

שידעו שהלימודים זה היה

בדרגה עליונה אצל אבא.

אני יודעת, לאימא שלי היו לה,

היא הייתה הראשונה משניים

עשר אחים ואחיות,

00:17:30

האח היותר צעיר היה

אומר לילדים שלו,

זה הבן שלו סיפר לי,

לך ותלמד מהילדים של

חסון, אל תלמד מאנדיבו.

אימא שלי הייתה בת אנדיבו.

אל תלמד מאנדיבו, אנדיבו

לא עניינו אותם הלימודים,

אבל תראה את הילדים של חסון,

00:18:00

כולם למדו, לכולם יש תארים,

כולם בסדר, למה שלא תהיו כמוהם?

תגידי לי, ידעתם עברית?

אוי, למדנו שעתיים בשבוע.

-ו..?

הבנים למדו יותר בגלל

שצריכים ללמוד להתפלל.

איזה בילויים היו לבנות,

הלכתם לסרטים, הלכתם ל...?

00:18:30

הלכנו לסרטים אבל פעם

ביובל כמו שאומרים.

כי רוב הסרטים שיכלנו

ללכת זה היה בשבתות,

ואיזו בת יהודייה תלך בשבת לסרט?

אני זוכרת שהיו לנו יחסים

טובים מאוד עם השכנים.

זה מה שאני...

-אתם גרתם בשכונה יהודית?

כן, היו כמה משפחות מוסלמיות,

00:19:00

הייתה אפילו משפחה אחת שהם בהאהים.

הם היו אנשים נורא נחמדים, באמת,

כי הם לא היו למוסלמים ולא

היו ליהודים, הבהאים.

הם היו אנשים מאוד נחמדים,

אבל לא למדו בבית ספר שלנו.

תנועות נוער, שליחים מארץ

ישראל, הציונות, איך הייתה בבית?

00:19:30

אחד הדודים שלי נעצר, אבל נעצר

והוא היה הרבה זמן בבית סוהר,

והוא ספג מכות נוראיות.

למה? היה עיתון שיצא בפריז

והוא היה חתום עליו,

והוא שמר גיליון אחד של עיתון,

העיתון נקרא "לה קוד ישראל",

"ההד של ישראל",

והוא שמר את הגיליון הזה,

00:20:00

וכשכבר קמה מדינת ישראל

ואנחנו היינו פה,

אבל אנחנו יאמר לזכות האחים שלי,

שהם כל הזמן דאגו שיהיה לנו

מי שיקשר בין ההורים וביננו.

כל השנים התכתבנו אתם.

דרך איפה?

דרך קפריסין, דרך בלגיה, דרך

פריז, דרך ארצות הברית.

00:20:30

הייתם צריכים לכתוב בקודים?

-רק בצרפתית.

אבא ענה לנו פעם בצרפתית,

פעם בערבית, שלא נשכח.

תגידי לי בפורים התחפשתם?

לעתים נדירות, לא משהו.

ולא היו לכם חברים ככה נוצרים, מוסלמים?

-לי לא היו.

החיים החברתיים של ההורים שלך?

00:21:00

בעיקר בקהילה. אבל לאבא שלי היו לו המון

המון המון חברים שהם לא היו יהודים,

וזה מה שעזר מאוד לגייס

כל מיני תרומות,

בכל מיני צורות.

הוא הקים מין כמו

בית מרקחת לנזקקים.

אבא שלי יוסף, יוסף חסון.

00:21:30

והוא...

הוא הפסיד המון תרומות באמת כי

בית  המרקחת, הוא לזה "דיספונסר",

והוא רתם גם כל מיני רופאים, והיו

רופאי שיניים שנתנו לנזקקים בקהילה

שירות כביכול על חשבון הקהילה,

אבל שזה היה עם כלום כסף.

00:22:00

והוא היה שולח גם את האחים

שלי, וגם הוא היה הולך,

ואוסף כל מיני תרומות

בתרופות לאנשים נזקקים.

הוא התמצא בזה?

-הוא התמצא בזה, כן.

הוא רצה פעם להיות

רוקח אז הוא למד.

אבא שלי תמיד, הילדים שלי אומרים,

00:22:30

אנחנו לא זוכרים את סבא

יושב בלי ספר פתוח על ידו.

וזה נכון. שתי דקות

היו לו היה פותח ספר.

וממש בשידוכים.

אני זוכרת שאחת האחיות של

אימא התחתנה אצלנו בחצר,

כי סבא שלי מצא לה שידוך,

למה הוא הבטיח לאח שלו

שהבת שלו, והיא הייתה באמת יפהפייה,

00:23:00

תתחתן עם הבן שלו.

זאת אומרת בני דודים התחתנו.

והיא מאוד לא רצתה.

והם נסעו לארגנטינה לחיות.

וההכנות שהיו שם, היה

משהו באמת בלתי רגיל,

התכונה, את תעשי את העוגות

האלה, ואת תעשי את העוגיות,

ואת תעשי את זה ואת זה...

אני לא זוכרת אבל שהגישו

סלטים ודברים כאלה,

00:23:30

זה באמת שאני לא זוכרת,

רק דברי מתיקה היו.

זה מה שאני זוכרת.

תגידי לי, אמונות תפלות, קברי צדיקים?

-היו המון. -ספרי.

המון. למשל אם ילד היה בוכה

יותר מדי או חולה הרבה זמן,

היו אומרים שזה מעין הרע.

אז מה הם היו עושים, לוקחים, את זה אני

זוכרת ואני עד היום לא מבינה מה הקשר,

00:24:00

לוקחים ביצה, טורפים

אותה, מוסיפים מים ומלח,

והולכים לפרשת דרכים.

שופכים קצת פה קצת שם וזה,

זה מעין הרע כאילו,

שהקללה תצא.

או שהיו לוקחים את השתן של

אותו ילד שבכה הרבה ואותו דבר,

שופכים את זה גם כן

במין פרשת דרכים.

00:24:30

זה אני עד היום לא מבינה

מה הקשר של זה לזה.

זה...

והייתה אישה שהייתה באה, לוקחת מלח

ופלפל וזה, ואומרת דברי לחש,

ועוברת ככה על יד הפנים,

שזה יעבור לו, שזה יצא.

היה בית כנסת בכפר שנקרא ג'ובר,

לדאבוננו עכשיו הרסו את זה לגמרי,

00:25:00

לפני כמה... לפני איזה שנתיים,

ושם הייתה אמונה

שאליהו הנביא בא ו...

כשהוא נמלט שהוא התחבא שם.

ויש איזו אבן כזאת שחורה שאמרו

שזה הכיסא של אליהו הנביא.

והיות והאמונה הייתה כל כך גדולה,

00:25:30

אז הקהילה בנתה במתחם,

אבל זה היה מתחם ענק,

הם בנו חדרים שאפשר היה

לישון שם כדי להתרפא,

שהקללה תעבור.

זה היה... זה...

זה דברים את יודעת מה,

שהיום אני רואה את זה,

איך יכלנו להאמין

בכל הדברים האלה,

איך אפשר היה להאמין.

00:26:00

אבל מה שכן, עם כל

הדת, עם כל ה...

שאנחנו בזמנו ראינו שזה נוקשות,

אני אומרת שיהדות סוריה היו מה זה

סלחנים, מה זה נדיבים, מה זה...

אנשים שבאמת, את

לא יכולה לתאר לך,

כשאני רואה היום איך הדתיים,

00:26:30

אני אומרת אלוהים ישמור, אני

לא הייתי שורדת אם הייתי

כמו שהיום החרדים האלה.

אצלנו לא הייתה חרדיות.

כן, היו שליחים. -לשכנע אתכם?

לא לשכנע אותנו, כי לא היו

צריכים לשכנע את ההורים.

הם היו ציוניים, ואבא שלי תכנן

באיזשהו שלב להגיע לפה לארץ.

00:27:00

ובאיזשהו שלב, אני חושבת בשנת

43', מנשה הראל הגיע, היה שליח,

והייתה רבקל'ה, רבקה מה, אני

לא זוכרת את שם המשפחה שלה,

רבקה קוזוינר, כן. היא גם כן הייתה.

אבל היא הייתה גם בדמשק וגם בביירות.

ולמשנה הראל, הוא לא היה

יכול להזדהות כמנשה,

00:27:30

והיה מישהו שם שמה זה דמה לו,

שתי טיפות מים הוא דמה לו,

ואז הוא אמר, הוא הסתובב שם בשכונה ואחד

אומר לו אהלן אמנון אש לונך (מה שלומך)?

אז הוא אמר, יאללה שיהיה

אמנון, זה השם שלו,

00:28:00

ובאיזשהו שלב הוא נפגש עם האמנון

הזה, זה אמנון בודה קראו לו.

והוא התחיל ללמד את הבנים,

לימד את הבנות, והאימהות

הסכימו שהבנות...

והוא גם לימד אותנו בבית הספר אתלטיקה

קלה ומחנאות וכל מיני דברים.

באחת הפעמים שהיינו שם,

00:28:30

קודם כל, בדמשק לא היה

מקובל שבנות יוצאות לטייל,

אין דבר כזה.

אם לטייל אז זה עם ההורים.

ובאיזשהו שלב מנשה

שכנע את ההורים,

ואז אימא שלי אומרת,

למה אתה צריך לשכנע,

הבנות יכולות לצאת אתך.

00:29:00

ונסענו, יצאנו אתו, דמשק יש

לה הרים מסביב, מוקפת,

יצאנו לאחד ההרים וזה.

אחר כך איתו באיזשהו שלב נסענו

ליומיים, היינו בג'בל א-דרוז,

וזה היה... זאת הייתה

חוויה בלתי רגילה.

00:29:30

ומהבית שלנו ביום בהיר יכלנו

לראות את החרמון, את הכיפה,

זאת הייתה כיפה מושלגת.

וכשאנחנו יצאנו אחותי

ואני, אז האימהות האחרות

אם בנות חסון יוצאות למה

הבנות שלנו לא יכולות לצאת?

זאת אומרת שהן סומכות

על אמנון, שזה מנשה.

00:30:00

ואז התחלנו כבר לעשות

תחרויות בריצה, בקפיצה,

הכינו אותנו להיות במשק פועלות.

באיזשהו שלב רחל ינאית עם יצחק בן צבי

ועוד מישהי באה איתה, אני

לא זוכרת מי זאת הייתה,

נדמה לי שקראו לה

רבקה, אבל אני לא...

00:30:30

והם באו לארגן משלוח של

בנות שיעבדו במשק פועלות,

בפתח תקווה. -בארץ ישראל?

-כן, כן, בפתח תקווה ובירושלים.

ושתי דודות שלי נסעו, וחברה שלי

שהיום גרה ליד באר שבע בדיור מוגן,

בעומר, בגני עומר היא גרה,

00:31:00

ואנחנו חברות מהגן עם רחל, היא

גם כן הייתה במשק פועלות, ועוד.

ואבא רשם אותנו שגם אנחנו.

ואז חיים שיבא, הוא בא לבדוק

את הבנות -הוא היה רופא?

הוא היה רופא כן,

הוא היה רופא.

והוא בא לבדוק את הבנות,

אם הבנות מסוגלות לעבודה חקלאית

ולעבודה בחום ובצמא וכל...

00:31:30

מה שהיו אז, לא היה כמו היום.

באותו יום שהוא היה בדמשק

הוא לא בדק אותנו,

אני לא יודעת מאיזו סיבה, ואז הוא קבע

עם ההורים שלי שאנחנו נבוא לביירות.

נסענו עם אבא לביירות, ואז הוא

אומר שאני כן יכולה ואחותי לא.

היא הייתה קטנה.

ואז אבא אמר, לא, או

שתיהן או אף אחת.

00:32:00

אז הוא אמר לו אז אף אחת. אז

שיבא אמר לו אז אף אחת. גמרנו.

אז נשארנו. וזה לא

הפריע להורים שלי,

ואז עם מנשה.

אנחנו באנו ב-30 ביוני,

אז ב-29 ביוני בשעה

אחת עשרה בלילה

מנשקה בא להורים שלי, דופק בדלת,

ההורים שלי נבהלו, מה זה,

חמישי בלילה, מי דופק

אצלנו באחת עשרה?

00:32:30

פותחים את הדלת, ואז

הוא נכנס ואומר להם

מחר בשמונה בבוקר מחכה מונית

בשעריה, ברחוב הראשי שם,

שהבנות תהינה, יש מונית

שלוקחת אותנו לארץ.

אנחנו לא ידענו.

אנחנו עדיין ישנו.

מעירים אותנו בבוקר, וכל

הלילה ההורים לא ישנו,

00:33:00

סידרו לנו את הבגדים,

ארגנו לנו כל מיני דברים,

ואבא שלי נתן לי כסף.

ואנחנו נסענו.

שבע בנות במונית.

מדמשק נסענו לביירות, למה

היו שם שבעה סרטיפיקטים,

והסוכנות לא רצתה להפסיד את זה,

ואז שם הייתה שאולה,

00:33:30

שאולה מה אני לא יודעת. פגשתי

אותה דווקא פעם אחת פה ברחובות,

היא הייתה אמורה לתת

לנו את הסרטיפיקטים,

והיא באמת שמה אותם במעטפה,

ונהג המונית הוא לא היה סתם נהג

מונית, הוא כנראה עבד אתם,

כי היא נתנה את הסרטיפיקטים

לנהג המונית לא לבנות.

00:34:00

ואז אנחנו נוסעות שבע בנות,

ועברנו דרך ראש הנקרה,

ומביירות עד חיפה שתי

בנות כל הזמן בכו,

למה דווקא ביום שישי אנחנו נוסעות,

ואמא הבטיחה שתבשל לי מנזלה,

והשנייה אימא אמרה תעשה לי זה...

וכל אחת מה שאימא

הבטיחה שתבשל לה לשבת.

00:34:30

ואנחנו נוסעות דווקא ביום שישי,

בשתיים ומשהו, אחרי שתיים,

כי בשתיים הם גמרו לעבוד

בבית העולים בבת גלים בחיפה,

אנחנו מגיעות, אין מי שיקבל אותנו.

שבע בנות טמבליות, כל

אחת מפוחדת מסיבה שונה,

00:35:00

וזאת בוכה והשנייה בוכה

והשלישית רוצה את אימא שלה,

ואין מי שירגיע אותנו.

אז באה איזה, קראו למישהי,

והיא באה מהבית שלה,

ופתחו לנו לתת לנו

פרוסה עם ריבה וכוס תה,

זה מה שאכלנו יום שישי בצהריים.

ואמרו לנו שבערב יש

ארוחת ערב בבית עולים,

00:35:30

נתנו לנו סתם איזה מיטות סוכנות כאלה,

מיטות מתקפלות, אפילו לא מיטות סוכנות,

ושם היינו שישי אחרי

הצהריים, שבת כל היום,

והאמת אני לא זוכרת אם נתנו לנו

אוכל בשבת או אכלנו לחם עם ריבה.

זה אני כבר ממש לא זוכרת.

00:36:00

אבל במוצאי שבת אני לקחתי,

עוד נשאר לי בכיס קצת כסף,

כי בתיק הייתה איזו אישה שבאה מתורכיה

אומרת לי אני אשמור לך על התיק,

ראתה שאני צריכה שירותים,

אני אשמור לך על התיק,

ומה ילדה תמימה כמוני,

מה פתאום שמישהו יגנוב לי,

לקחה לי את הכסף מתוך

התיק המנוולת הזאת,

ולא נשאר לנו כסף לקנות משהו.

אבל יצאנו וקנינו פלאפל,

00:36:30

זה היה סעודת מלכים, מוצאי שבת.

ביום ראשון בשעה שתיים באה משאית

ולוקחים אותנו לשפיה, שבע בנות.

ומה זה, זאת הייתה

סימפוניה בלתי נגמרת,

עד שפיה רק לאה, אחת שהיא כבר לא

בחיים, ואני היינו היינו שקטות.

00:37:00

כל שאר החמש כל הזמן בכו.

רוצה לאימא, רוצה לאבא,

רוצה לאבא, רוצה לאימא...

זה היה...

ואנחנו מגיעות, ואנחנו

עם שמלות עד פה,

ואנחנו רואות ילדים שהולכים

עם המכנסיים הקצרים האלה,

ולא הבנו איך הם לא מתביישים

ללכת, איך הבנות לא מתביישות

ללכת עם מכנסיים קצרים ככה.

00:37:30

לא נתנו לנו אפילו לנשום בשפיה.

למחרת לקחו אותנו לגן הירק לעבוד,

בשש בבוקר, קמנו, שתינו כוס תה,

אכלנו ארוחת בוקר פרוסה עם ריבה,

ולקחו אותנו עם משאית, עוד

הפעם עם המשאית הזאת,

לעבוד בתירס כל היום.

וכולנו חזרנו כמו סלק.

00:38:00

כי כל היום בשמש, אבל לפחות

תתנו לנו כובע לשים על הראש.

גם זה לא היה.

חזרנו בערב, כולן עם פרצוף...

פרצוף איכה כמו שאומרים.

וזה היה... זאת הייתה

חוויה נוראית.

האחים שלך יודעים שאתם

בארץ ובאים לראות אתכן?

אנחנו באנו ראשונות. -אתן הייתן הראשונות.

-אנחנו היינו הראשונות.

00:38:30

הם באו ב-45'. -אז איפה

השתקעתם בעצם בסוף? -בשפיה.

היינו שנתיים בשפיה. אחר כך

עברנו לאפיקים, התגייסנו לפלמ"ח,

ואז נדדנו בכל הארץ,

ואנחנו, לאה ואני השתתפנו

בכל המלחמה, מלחמת השחרור.

אימא באה בשנת ארבעים ו...

אבא בא ב-45' ראה אותנו.

00:39:00

הוא מאוד ניסה לקבל פה עבודה,

ואז היה חוסר עבודה נוראי פה,

הוא היה אני חושבת תשעה חודשים כאן,

עד שנגמר לו כל הכסף

ואז הוא חזר הביתה.

ואמא באה מתי לבקר אתכם? -ואמא באה

לבקר אותנו ב-46', היינו באפיקים.

עד סוף 47' אפשר, עוד הייתה רכבת.

אבל הם באו במונית. -במוניות.

הקליטה שלי הייתה טובה,

של לאה הייתה יותר קשה,

00:39:30

כי היא מאוד התגעגעה, היא

מאוד לקחה את זה קשה,

שהיא לא יכולה לדבר עם אימא, לא

יכולה, אז לא היו טלפונים גם.

אבל כשהיינו בשפיה בא המורה

לערבית לבקר אותנו, אדון שלטי,

זה היה באמת, ואנחנו

חשבנו שהוא שונא ישראל,

ובסוף הוא בא, הוא אמר אני

רוצה ללמוד מהיהודים.

00:40:00

והוא ניסה. והתנכלו לו

אחר כך בסוריה, בדמשק.

תגידי לי, כמה ילדים יש לך?

שלושה. ושמונה נכדים.

יש לך רצון להעביר

משהו מזה לילדים?

איזו שאלה. בכל פעם אני מספרת. אני

מספרת להם כל מיני ואני אומרת להם

00:40:30

הנה היום קיבלתי תעודת

הוקרה מהרמטכ"ל,

היום קיבלתי מראש העיר.

יש לי תעודות הוקרה על השתתפות

במלחמת השחרור וכל זה.

כי באמת השתתפנו במלחמת

השחרור, כמעט כמו הבנים.

אני גם הייתי בליווי שיירות לירושלים.

-וואו, איזה יופי.

00:41:00

אז ידעת לשאת נשק, ידעת ל...?

עשינו אימונים, מ-46' לימדו אותנו.

היינו בפלמ"ח זה לא פשוט.

אז מה נשאר לך מדמשק?

האמת נשאר לי מעט מאוד,

רק הגעגוע להורים.

זה מה שנשאר לי מדמשק.

אבל ההורים הגיעו לכאן?

ההורים הגיעו לכאן, אבל

כשהם הגיעו אני גרתי באילת,

00:41:30

אז לא יכולתי לבוא

יותר מדי לראות אותם.

אחר כך כשכבר עברנו לרחובות,

גם כשהם באו לארץ,

אימא כבר הייתה חולה.

למעשה בזכות המחלה

שלה הם הגיעו לארץ.

פתגמים פה ושם.

פתגמים פה ושם,

זה בא לי מדי פעם.

ושירים ששרתם או...?

00:42:00

לא. ממש לא זוכרת הרבה.

ממש, לא זוכרת יותר מדי.

אני בקשר עם אנשים

שהייתי אתם בקשר.

תראי, למשל הנה קודם קיבלתי מכתב על

אסיפה כללית של ארגון יוצאי דמשק,

ב- 12/12, ובדיוק באותו

יום קשה לי להגיע, למה?

00:42:30

חבל לי להפסיד התעמלות.

אבל זה בסדר, נראה,

אולי אני אפסיד,

בשביל ללכת לפגוש אנשים.

קודם כל שבמדינה פעם אחת

אנשים אחרים יקראו ויראו.

זה לא מספיק שאני

מעבירה לילדים שלי,

וזה לא מספיק שהנכדים שלי מדי פעם

מצטטים איזה פתגם או מה

שבדיוק בא לי להגיד להם.

00:43:00

זה בפירוש לא מספיק,

כי זה,

קודם כל אף אחד לא מהילדים שלי ולא,

ולא מהסובבים אותם, לא

התחתנו עם דמשקאים.

הילדים שלי זה איך אני אגיד, זה...

קיבוץ גלויות.

למשל אתמול אני עשיתי

קציצות פראסה, קציצות זה...

00:43:30

זה מהבית מאימא?

-מהבית, מאימא.

ואני עושה להם הרבה פעמים

את החמין שאימא הייתה עושה,

איזה מרקים, או שמג'דרה, את

יודעת מה זה, זה אורז עם עדשים,

או קישואים ממולאים,

או אני יודעת...

00:44:00

והיו מאכלים שאני, שעכשיו אני נזכרת,

שלא הייתי רוצה שיהיו על ידי, ממש לא.

אימא הייתה עושה איך קוראים לזה,

קישואים ממולאים, מבשלת אותם,

עם משמשים וזה מתוק. וזה אני לא

יכולתי לסבול את זה, ממש לא יכולתי.

00:44:30

חשוב לי מאוד להגיד שבכלל במדינת ישראל

ידעו שהייתה קהילה מפוארת בדמשק,

ושאנחנו לא היינו קיצוניים, למרות שבסוף

האח של סבא שלי היה

הרב הראשי של דמשק,

והוא היה האחרון שראה את אלי כהן. 

ניסים אנדיבו, הוא באמת

היה האחרון שראה אותו.

וחשוב לי מאוד שאנשים ידעו

שלא רק מי שצועק הרבה

הוא זה שצודק ויודע ומבין.

גם אנחנו. אנחנו בשקט

בשקט עשינו הרבה.

ובשקט בשקט נראה לי

שאנחנו קהילה מפוארת.

תודה רבה.

-תודה גם לכם.

מרים מרמרי

מראיינ/ת -
בתיה זינגר
אורך הסרטון:
00:00:00
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
דמשק
,
סוריה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש