מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:30


קוראים לי בדריה בטט.
בת יוסף ושרה.
גדלתי בעיראק, נולדתי בעיראק.
אנחנו גם בבצרה וגם בעיראק,
אבל אני נולדתי בעיראק.
והיה למשפחה שלי קשה מאוד.
היה לה קשה מאוד
כשעברה מבצרה לבגדאד.
לא היה ילדים לאימא
שלי היה לה קשה,
הלכו לה ילדים,

ועברה מבצרה לבגדאד
בשביל ללדת ילדים.
ואני נולדתי אצל משפחה
פשוטה, הכי פשוטה.
אבא שלי התחיל לעבוד אצל הדודים,
אצל בן דוד שלו, בקולנוע,
וחיינו.
חיינו ואחר כך התגברנו
והיה חיים טובים ונעימים,
והיה לנו בית, היה לנו הכול.

שני אחים יותר קטנים ממני נולדו.
ובאה שעת הפרהוד.
34', בשנת 34' נולדתי.
בחודש... לפי הסיפור
של אימא, בט"ו בשבט.
גדלנו, אח שלי יותר
גדול ממני ב-10 שנים.
אחר כך נולדו שני ילדים לאימא.
והיה חיים קצת קשים,
כשעברו מעיר לעיר,
 

00:03:00


היה לאימא שלי ולאבא
שלי חיים קשים.
עד שמצאו עבודה,
עד שמצא אבא עבודה,
אישה לא הייתה עובדת.
היה קשה.
עד שהתגברנו וכל הקשה הלך,
זה היה יום אחד חג שבועות.
חג שבועות, היינו שמחים עליזים,
הייתי ילדה בגיל 8, נדמה לי,
בגיל 8... 8 שנים.

היינו שמחים, אחים שלי
יותר קטנים ממני,
פתאום פרצו לילה אחד, פרצו
לנו, רצו להרוג אותנו.
לא ידענו איפה להתחבא,
אימא שלי התחבאה במקום עם
שני ילדים, אני ואח שלי,
אבא שלי ברח למקום אחר, לשכנים,
בקיצור, היה קשה מאוד.
לפנות בוקר אמרו
"אנחנו נלך לדוד."
"לדוד שלנו."

היה דוד של אבא, עשיר מאוד,
היה לו הרבה יחסים.
בן דוד.
אז באנו ללכת,
בדרך תפסו אותנו עוד
פעם, המהומה...
באו אלינו במקלות,
בגרזנים, בכל מיני דברים.
איפה הלכנו? לדוד שלי
השני, יותר קרוב.
עד שפתחו לנו את הדלת, נכנסנו,
 

00:04:30


היינו שם שבוע ימים,
היה קשה מאוד מאוד גם
לדוד וגם לנו וגם לכולם.
דוד שלנו אמר "אתם
צריכים ללכת מפה."
לאימא.
הלכה לדוד אחר.
דוד אחר, נתנו לנו חדר
פחות משבוע ימים,
אמרו "אתם צריכים ללכת."
איפה נלך? אין לנו שום דבר.

לקחו לנו את כל
הרכוש, את כל הדברים,
שברו, לא השאירו שום דבר בבית.
בחדרים שלנו.
אנחנו בוכים, רוצים
את הנדנדה שלנו,
העיראקים היה להם
נדנדות מעץ, כמו מיטה,
וזה היה... ילדים
משחקים שם, כולם.
אז לקחו אותנו לבית
שהיה הבית של סבתא.

בית הרוס, אין חדרים.
יש שטח רק, ומים שם,
ובקושי היה שירותים אחד.
הלכנו כמה משפחות לשם.
איזה 8-10 משפחות, לא זוכרת.
זוכרת רק את דוד שלי,
אשתו של הדוד שלי והילדים שלה.
אז ישנו ביחד על הרצפה.
 

00:06:00


ישנו על הצירה, זה של ה...
ישנו שם כמה חודשים,
איזה חודשיים היינו שם.
עד שלאט לאט, פה נתנו לנו
מזרון, פה נתנו לנו שמיכה,
לקחו אותנו לאיזה מקום,
תפרו לנו בגדים,
נתנו לנו בגד, עשו לנו בגדים,
מישהי הייתה עשירה מאוד,

עשתה לכל המשפחות האלה
שנפגעו, עשתה להם בגדים.
ואבא שלי יודע מה
לעשות, ללכת לעבודה,
עד שפתחו את הקולנוע,
ועד שזה, היה מאוד קשה.
איזה 4-5 חודשים.
אח שלי צריך להתגייס לצבא.
ואבא שלי לא היה לו כסף.
מפה, מפה, יוסיף כסף,

נתן ... אומרים 'בדל',
נתן כסף בשביל שלא
ייקחו אותו לצבא,
רק שלושה חודשים.
צבא, ככה הוא הולך
כמו בית ספר וחוזר.
עשינו זה, לקחו אותי
למשפחה שאני אהיה אצלם,
שנתנו כסף בערבות שאני אהיה אצלם,
אני אשאר אצלם בבית, לעזור להם.
 

00:07:30


איזה משפחה?
משפחה, אני לא יודעת, אימא שלי
הייתה מכירה, אני לא מכירה.
יהודים שבאמת היו טובים טובים.
נתנו לאח שלי, נתנו עליו כסף.
היה... 50 לירות אז היה...
זה דינר דינר.
אז אימא שלי התחילה לא לדעת מה
לעשות, התחילו לתת את החוב,

לאט לאט, אני איפה? אני
אצל המשפחה, אני שמחה שם,
אוכל, שתייה, משחקת
עם הילדים שלהם.
עוזרת להם. הייתי בגיל 8.
זה 42', הייתי בגיל 8.
אז הייתי שם, הייתי שמחה שם.
אצל המשפחה.
ואהבו אותי, באמת
כמו הילדים שלהם.
אהבו אותי מאוד.

כי הייתי ילדה חביבה,
ועשיתי כל מה שרצו,
"תביאי לי זה, תיקחי זה" מה...
הייתי שם איזה שנתיים אצלם,
לא, פחות, שנה,
אחרי שנה, אני רוצה ללכת הביתה,
אבל הייתי הולכת הביתה,
כל שבוע, כל כמה ימים,
הולכת, באה, אימא לוקחת
אותי ומחזירה אותי.
 

00:09:00


את יודעת, נותנת לי כל
הטוב, שאני לא בבית.
היה... אחים שלי התחילו
ללמוד בבית ספר.
מדרש.
ללמוד חוכמה כזה.
לא לימודים.
אני למדתי שנה בבית ספר ערבי.
למדתי, ידעתי לקרוא קצת,
לכתוב שם, לכתוב דברים,
כיתה א', אז מהפרהוד כבר לא.

גמרנו.
כשהלכתי למשפחה הזאת היא באמת,
הייתי ישנה אצלם,
היו עושים לי מקום, הכול.
הבעל היו קוראים לו ניסים,
והאישה היו קוראים לה שמחה.
והיא לפני המלחמה גם
הייתה פה, באה לטיול,
ועשתה ניתוח לבן שלה.
ניתוח היו מפחדים לעשות בעיראק.
עשתה ניתוח לבן שלה וחזרה
אמרה: "איזה ישראל, מה זה..."

"מה זה שם", לא הבנו.
אחר כך התחלתי, אבא שלי נפטר,
הלכתי לבית, לא רציתי.
 בגיל 9 חזרת הביתה?
בגיל 9, פחות אפילו, חזרתי הביתה,
אותה שנה, אבא שלי נפטר.
אחרי הפרהוד, בשנה.
אבא שלי נפטר באופן פתאומי.
אבל הוא דיבר איתי לפני שנפטר,
אני זוכרת כל מילה שלו.
 

00:10:30


צעק 'דאוד', השם של אח שלי,
אמרו לו: "הלך להביא לך רופא."
אמר: "איפה דאוד?" אמרו:
"הלך להביא לך רופא."
אני על ידו, אמר: "בדריה", אמרתי: "כן,
כן, באבא" אני עושה לו ככה על החזה.
אומר לי: "בדריה,
תשמרי על אימא שלך."
זה מילה נשארה לי כל הזמן באוזן.
אז אני לא יכולתי להגיד לאימא לא,
מה שעשתה לי לא אמרתי לה לא.

מה שהיא רצתה, עשיתי לה. אחרי זה.
אחרי זה הלכתי, הייתי
בבית ספר לתפירה.
קוראים לו 'חגורי',
בית ספר 'חגורי'.
למדתי שם שנה-שנתיים, פחות.
משם ילדות, התחלנו לריב, 'זה
יותר טוב, את יותר פחות טוב',
את יודעת, התחלנו לריב,
אז אני הפסקתי ללכת.
לא רציתי ללכת.

אימא שלי מפחדת להשאיר
אותי בבית וללכת לעבודה.
היא עבדה במקום אבא שלי.
מכרה, היה לה דוכן, מכרה על האש.
שהיו מוכרים בבוקר ובערב.
ביום הולכים הביתה.
אז לא ידעה, להשאיר
אותי בבית, מפחדת.
עם השכנים.
עם בחורים, בחורה אפילו.
 

00:12:00


איפה תשים אותי, לא יודעת,
הלכה לדודה שלי לבכות.
אמרו להשאיר אותי בעבודה.
איזה עבודה? עובדים
בבית חרושת של גרביים.
עושים גרביים וכל מיני, יהודים.
הלכתי לשם, היה לי טוב, היה בנות,
קבוצה של בנות, כולנו אותו גיל, ויותר
גדולים ויותר קטנים, ויותר מפוארים.

הייתי עוזרת להם והייתי עוזרת
לאשתו של בעל הבית שם.
הייתה גרה שם והייתי עוזרת
לה, והיה רעש שם מהמכונות,
של הגרביים שאנחנו עושים.
והייתי שמחה, הייתי
שם איזה 3-4 שנים.
בשנת... נדמה לי 46', הוא פרש.
בא לישראל, בעל הבית.

בא לישראל, הוא
והילדים שלו וכולם.
אנחנו התפזרנו, הבחורות,
שהיינו עובדות.
כל אחת הלכה לבית
שלה, להורים שלה.
אין מה לעשות.
אפילו היינו עובדים, מהבוקר
עד הלילה היינו עובדים.
באתי הביתה, אין מה לעשות, קשה.
אני מסתובבת, הולכת לבת
דוד שלי הכי הרבה,
הייתה לי בת דודה, אהבתי
אותה ואהבה אותי.
 

00:13:30


עזרתי לה עם הילדים שלה הקטנים.
היא כל הזמן הייתה רק
רוצה שאני אבוא אליה.
ואני ובת דוד שלי ישנו
בחדר, היה לנו חדר.
שם אצל הדוד שלי, לא בבית שלי.
ושם חייתי איזה שנה-שנתיים,
אח שלי התחתן.
אז לאט לאט לקחו את
ישראל, היינו גרים בפחד,

 כשרצחו את עדס.
היה לנו פחד אימים,
פחדנו לצאת החוצה.
הרבה פעמים פחדתי, התחלתי
להיות עם הציונים.
באו ללמד אותנו מה לעשות.
הייתה קבוצה, לימדו אותנו
לדבר כמה מילים בעברית.
להגיד ככה איך קוראים לזה, ואיך
קוראים ללחם ואיך קוראים...

ואני התחלתי ללמוד, והיה
לנו איזה מרתף עמוק,
היינו מתחבאים במרתף ובא
מישהו או מישהי ללמד אותנו.
ונתנו לנו סרטים של
הדגל של ישראל וכוכב,
ואימא שלי רק ראתה את זה, התחרפנה.
לקחה את זה ושברה ושרפה, לא
יודעת איפה לשרוף את זה.
 

00:15:00


במחבואים, שלא יראו ערבים.
ייקחו אותנו לבית סוהר.
היו קוראים... היו
קוראים קבוצות קבוצות,
והיו מלמדים אותנו.
אנחנו יודעים שהם שכנים שלנו.
לא ידענו קודם מה זה ציונים,
מה זה זה, ידענו שהם מישראל.
סיפרו שהם ישראליים, באים ללמד
אותנו איך להתנהג ואיך לדבר.
אז חיברו אותנו
והתחילו לדבר איתנו:

"ככה תעשו, ככה תעשו,
ככה ישראל, ככה טוב..."
כל מיני דברים על ישראל.
אנחנו התלהבנו מאוד מאוד מאוד,
קבוצה היינו, איזה 10 בקבוצה.
התלהבנו מאוד ורצינו רק
לשמוע אותם, רק ללמוד מהם.
ואימא שלי הרגישה.
כשהיא הרגישה, לא נתנה לי ללכת.

אבל הייתי עושה בכל כוחי,
הייתי בורחת ממנה וזה וזה.
לקחו אותנו, ונהיה שם,
תפסו הרבה בחורים בחורות,
שהיו ציוניים, ולקחו
אותם לבית סוהר.
את המדריכים שלנו לקחו.
אז שמענו שלקחו לבית
סוהר, אז כולנו ברחנו.
 

00:16:30


כל התחבא במקום אחר,
לא היינו בקבוצה.
ויום אחד שבאו לספר, שרצו
לעשות מלחמה בעיראק,
התכוננו כולם למלחמה, ערב
מלחמה ובאו אלינו שני...
היינו סקרנים לדעת מי
בא, מה הם מדברים,
היינו הולכים בין
הרגליים של המשפחות.

הייתי בבית, ובאו
לדבר איך לשים את...
להכין פצצות שם בגג,
איך להגן, איך לדבר.
ובאותו ערב, עשו הפסקה,
יענו לא לעשות כלום,
מי שנוגע בשני, יהרגו אותו.
אז הערבים התחילו להגיד...
)ערבית(

יעני 'סעיד' נעליים, ו...
השני החוט של הנעליים.
התחילו לשיר את השיר
הזה, והתחלנו לפחד.
אנחנו שרים את זה בקושי.
בכלל וצוחקים, צוחקים עליהם.
וזה היה ככה.
 

00:18:00


עד שנת 49', התחילו, אמרו
)ערבית(
יענו, להוציא את היהודים מבגדאד.
ובאו אלה שהיו במלחמה
פה, וגירשו אותם,
נכון ישראל גירשה אותם?
באו לעיראק.
ואנחנו רואים אותם מוכרים
דברים, קונים דברים,
ואנחנו רועדים, מפחדים.

אז אנחנו אומרים שזה
מישראל, אנחנו הולכים משם.
היה לנו קשה מאוד.
אבל כשאמרו
)ערבית(
כולם רצו להירשם לצאת מעיראק.
היה בית ספר, היה בית כנסת,
לקחו אותם וכולם רושמים,
אחד אחרי השני.
נרשמנו, יצאנו מעיראק,

אח שלי נשאר שם, אמרו לו:
"אתה, יש לך אישה אחרת"
אז היה כל אחד אמרו
משהו קטן, שיעכבו אותם.
עיכבו את אח שלי, היה
נשוי עם ילדה קטנה,
אחרי חודשיים, שיחררו
אותו, בא לישראל.
באנו לישראל, מה חשבנו,
ארץ ישראל מה...
פתאום באנו לפה, יצאנו מהמטוס,
התחילו לרסס על הראש שלנו פליט.
 

00:19:30


על הגוף שלנו, פליט.
אנחנו לא יודעים מה זה,
לא יודעים מה עושים לנו.
מה נותנים לנו, מה מרססים.
אמרו שזה תרופה.
לא הבנו.
תרופה.
לקחו אותנו ל'שער העלייה'.
אנחנו רעבים, אין אוכל, באוהל,
פתאום, נתנו לנו פרוסה
של ריבה, עשינו ככה...

לא ידענו מה נותנים לנו, למה.
כאילו זרקנו אותה בצד.
באו אנשים, לקחו את
זה, אכלו מהר מהר.
באה בת דודה שלי, אומרת לי
)ערבית(
"זרקת את זה? אין אוכל פה."
"בואי עכשיו, נותנים אוכל."
לקחנו סירים, לקחנו
מה שהיה לנו ביד,
הלכנו להביא אוכל.
פתאום נתנו לנו חתיכה
מרגרינה ולחם,ולא יודעת מה היה עוד.
אנחנו לא יודעים מה
זה מרגרינה, מה זה...
רק לחם.
טוב, יום, יומיים, שבוע, התרגלנו.
לקחו אותנו לפרדס
חנה, אין לנו אבא,
ילדים כולנו בגיל פחות מ-18,
אימא ושני אחים שלי הקטנים יותר.
הקטנים, והיה לי אח שהוא
קטן, היה חולני קצת.
טוב.

00:21:00

לקחו אותנו לפרדס חנה.
בפרדס חנה, אני לא
יודעת מה הולך שם,
הייתה בת דודה שלי, בני
דודים, משפחה רחוקה,
הייתי תמיד אצלם, היא
לוקחת ירק, עושה מרק.
ואני אהבתי את המרק הזה.
אכלנו מה שהיה.
מה שהיה, לא אמרנו
"טוב, לא טוב, כן טוב"

התחלנו להסתדר והבן
דוד שלי לקח אותי.
בן דוד של אימא שלי.
אמר: "בואי לעבוד אצלי בתל אביב"
היה מנהל של החלוקה של
האוכל שמחלקים לעולים.
היה הכול ביד שלו.
אני לא הבנתי, אני רק
רציתי ללכת, איפה שיש.
הלכתי לשם, תפסו אותי חודשיים.שם בבית, אין אף אחד, רק אשתו.
ואני צריכה לעזור לאשתו כל הזמן.
והיה מצב מאוד קשה.
וברגע שברחתי, באו
ההורים שלי לאור יהודה,
ברחתי משם, באתי לאור יהודה,
הם הביאו אותי בעצם, פעם ראשונה,
כשחזרתי לשם, לא יכולתי לחזור
לשם, רציתי להיות בין המשפחה שלי.
כולם עובדים, כולנו
מרוויחים כסף, אני שם.

00:22:30

נותן לי כמה גרושים.
באתי, ברחתי ממנו, לקח לנו
את הכרטיסים של האוכל,
אמרתי לאימא: "לא אכפת לי,
שייקח את הכרטיסים של האוכל"
"אני אעבוד ואני אקנה אוכל."
באור יהודה, אח שלי
גר באור יהודה, באו,
היינו, היה קוראים לזה סקיה א'.
והיינו גרים ביחד עם
אח שלי באותו אוהל.
אז לא הסכימו לתת לנו אוהל שם.
עברנו לאור יהודה ב'.

היה אולי שני אוהלים פה.
לא היה שום דבר, רק
שועלים ופרדסים.
כלום, באים, את פותחת את הברז,
יוצא לך מים שחורים כאלה,
כמו בוץ, בדיוק צבע של בוץ.
קנינו פח, שמים את
המים עד שהבוץ יורד,
ולוקחים את המים.
מים שתייה לא היה לנו.
היינו שותים לפעמים מהמים
האלה, מרתיחים ושותים,והולכים עם דלי מים עד
סקיה א', עד המחנה הצבאי,
הבאנו מהמחנה צבאי
שני דליי מים ובאים,
עד שמגיעים הביתה חצי נשאר.
אז התחלתי לעבוד,
הלכתי, עבדתי בחקלאות.
בפתח תקווה.
יוצאים ב-5:00, עד
שמגיעים ב-7:00 לשם.
יוצאים משם ב-4:00, מגיעים
לפה בשעה 5:00-6:00.
לאור יהודה.

00:24:00

היינו שמחים, מבסוטים,
היה לנו כמה גרושים,
היינו מרוויחים, היה כל
שבוע נותן לנו ירקות,
קצת מפה, קצת משם, והיינו
ממש שמחים לעצמנו.
עזבתי שם, הלכתי
לעבוד בעבודה אחרת.
הלכתי לעבוד במשק בית.
במשק בית ראו אותנו
כמו סמרטוטים שלהם.
לא העריכו אותנו בכלל.

היינו כאילו, מה אנחנו...
אנחנו באנו מעדות
ערב, אנחנו כלום.
זלזלו בנו הרבה.
ואנחנו עבדנו אצלם, אין ברירה.
אנחנו רוצים להתפרנס, לעבוד.
עבדנו.
אחר כך הלכנו, אמרו... באה
אימא שלי, אירסה אותי.
רצה אותי, בא מהעבודה עייפה, מתה,פתאום אמרה לי השכנה בסקיה
א', הלכתי לאח שלי,
קודם אני הולכת
ואחר כך באה הביתה.
אז אומרת לי: "לכי הביתה מהר,
מחכים לך שם, לארס אותך."
אמרתי לה: "תחביאי אותי."
אמרה לי: "איפה אני אחביא אותך?
לכי, שלא יהרגו אותי המשפחה שלך."
"לכי הביתה", הלכתי הביתה,
אימא שלי, בא בן דוד
שלי, אירסה אותי.
אירסה אותי, עשו
אירוסין כזה בברכה.
אני לא הבנתי כלום.

00:25:30

אחרי זה
-בת כמה היית?
הייתי בגיל... 17.
בא... בן דוד שלי,
אמרו שהוא משחק קלפים.
אימא שלי מפחדת מקלפים.
שהיה לה במשפחה.
מה עשתה? הוא בא,
נתן לה כסף ודברים,
הביא בגדים, הביא בדים,
אז אמר לה: "תשאירי".

בא לקחת את הכסף, אמרה לו:
"קח את הדברים שלך ולך מפה."
"אל תבוא יותר לפה."
"אני לא מארסת את הבת שלי איתך."
הלך, התחתן.
הוא הלך ממנה, התחתן.
אחרי חודשיים-שלושה התחתן.
באה אימא שלי, הביאה את בעלי,
אמרה: "את מתחתנת איתו."
אני לא יכולה להגיד לא,
לא יכולה להגיד שום דבר.
הוא היה מבוגר, בעלי
היה מבוגר ממני,18 שנה כמעט.
אמרתי: "אימא, למה
את עושה לי את זה?"
אמרה: "ששש לא לדבר אף
מילה, אח שלך יהרוג אותך."
התארסתי עם בעלי.
לא אירוסין, זה רק...
אימא של בעלי באה,
לפני החתונה, אמרה: "הבת שלך
צריכה להתגרש מהראשון."
וחמתי ידעה שאני מאורסת, אמרו לה,
אז זה היה טוב, לטובה לשתינו.

00:27:00

אז צריכה להתגרש.
אמרתי: "איזה יופי, גמרתי איתו, גמרתי
עם זה, אני אלך להיות חופשיה, להתגרש."
התגרשתי.
הלכו, בן דוד שלי בא, מסכן,
מה שאמרו לו עשה, בא לרבנות,
הלכנו התגרשנו ברבנות,
והוא הלך לבית שלו,
הייתה אשתו בהריון,
ואני באתי לבית
שלי, והיינו שמחים.

ושנינו היינו שמחים, גם
הוא היה, אכל את הלב שלו.
כאילו שהוא... יש לו שתיים.
פתאום בא בעלי עוד פעם,
בכוח, חיתנו אותי.
אין מה לעשות.
רציתי לדבר, רציתי כל מיני
דברים, אבל לא עזר לי, התחתנתי.
התחתנתי עם בעלי, אמרתי "זה בעלי"
"התחתנתי איתו, אני אוהבת אותו, אני
אוהבת את החיים האלה, גמרנו."
אבל המשפחות נדבקו, שתי
המשפחות נדבקו אחת בשנייה.רבים כל הזמן, זה וזה...
החיים היו קשים.
הייתי בהריון.
אור יהודה הייתה כולה בוץ,
נכנסים, לא יוצאים.
הייתי בהריון בחודש שלישי,
נכנסתי לבוץ, עד שהוצאתי
את הרגל נחנקתי.
באתי הביתה,
התחלתי... התחיל כאבי בטן,
הילד נפל.

00:28:30

לקחו אותי לבית חולים,
הילד נפל, היה קשה.
אחר כך, אחרי חודש, עבר,
שוב פעם נכנסתי להריון,
תודה לאל.
היה קשה גם כן, כל ההיריון,
הבאתי בת יפה, עכשיו
היא בת 65 כמעט.
הבאתי בת הראשונה, והתחילו
לבכות שהבאתי בת.
משפחה התחילו לבכות, התחילו...

טוב, לא מעניין אותי כלום,
מעניין אותי הכול קניתי של בת,
היה לי צריף יפה, הכול, מיטה הכול,
עבדתי גם קשה,
הלכתי לעבוד כל הזמן, אפילו
עד חודש תשיעי, עבדתי.
רק רציתי להתבסס, רציתי לעבוד,
להביא כסף בשביל לקנות בית.
אני ובעלי עבדנו קשה מאוד,אחר כך הבאתי, אחרי
שנה וחצי הבאתי בן.
הבאתי 5 ילדים אחרי הבת.
בשנת 51' הבאתי את בני,
ואמרתי: "לא, אני לא
אביא עוד ילדים."
אחר כך, אחרי 3-4 שנים
רציתי בת, עוד בת,
נכנסתי להריון, הבאתי את מאיר.
כל הזמן חשבתי להביא
בת, אבל הבאתי עוד בן.

00:30:00

והתחלנו פה לעבוד קשה מאוד.
ב-59' קניתי את הבית פה.
אני, איפה שהיינו גרים,
היינו בשכונה של ערבים.
ובאמת אהבו אותנו, אהבנו אותם.
לא יכולנו לדבר מילה שטותית מהפה.

תמיד שמרנו על הפה שלנו,
תמיד שמרנו, החבאנו דברים,
שלא נגיד 'ישראל', לא נגיד
'ארץ ישראל', היה לנו זה בסתר.
איפה שהייתי גרה, איפה שהיו
גרים ערבים, היו מאוד טובים.
מאוד טובים, כל החברים, כל
החברות שלנו, היינו משחקים ביחד.
בין ערבים לבין יהודים,
לא הייתה לנו שום בעיה.חלק היה להם, אחרי
הפרהוד, היה להם.
אבל אני, אצלי, לא היה
לי, לא היה לי שום דבר.
שיחקנו ביחד, הלכנו ביחד,
היה איפה שעבדתי, כשאמרתי
לך בבית חרושת יהודי,
המנהל שלנו היה ערבי,
היה קוראים לו מוחמד,
והוא היה שומר עלינו,
לוקח אותנו הביתה בלילה,

00:31:30

בלילות, כשהיינו יוצאים
מהעבודה, לוקח אותנו הביתה.
היה לנו יחסים מאוד מאוד טובים.
בין הערבים לבין היהודים.
לא היה לנו, לנו לא היה
משהו, לאנשים אחרים היה.
אימא שלי הלכה נגיד לקנות משהו,
זה בזמן האחרון שלקחו את ישראל והיה
ציוני וישראלי וכל מיני דברים האלה.

התחילו להפריע לנו,
קרעו לה את העבאיה,
היו לובשים עבאיה ו... נשים,
ערבים היו לובשים, יהודים גם היו
הולכים עם עבאיה ועם כיסוי פנים.
חלק היו הולכים עם כיסוי, חלק
בלי, תמיד הלכו בחוץ עם כיסוי.
כיסוי שחור ויכולים לראות.
אנחנו ככה, אימא שלי הלכה
לקניות, הייתה עובדת שם,בזה, אחר כך עזבה,
ראתה שזה מלחמות,
וגברים התחילו להפריע
לה, כשחוזרים מבית ספר,
הבחורים, להפריע לה בשירים,
בדברים, לא הרביצו, לא עשו משהו,
אבל הפריעו לה, עזבה את העבודה.
עזבה, למכור על האש.
היא חזרה הביתה, ואנחנו
גדלנו קשה מאוד.

00:33:00

בישולים הכי הכי
טובים והכי טעימים.
היה להם כל יום אחר.
יום ראשון אוכלים מה שבשישי-שבת.
יום שני, עושים לנו
שעועית עם בשר ואורז.
זה היה מעולה.
פסורי או פלאו.
וביום שלישי, היה מאכל אחר.
היו עושים לנו סלונה
בשביל יום שבת.

שנאכל סלונה.
היה דגים בערב שבת, כל
שבת, לא היה שבת בלי דגים.
אבא שלי היה קונה את הדג הכי טוב.
ואחרי שנפטר, אימא שלי
גם עשתה את הכבוד שלו,
יום שישי בשולחן, מוכרח להיות דג.
בערב, ביום שישי בערב.
זה היה, עושים קובה יום שישי,
אוכלים אותו ביום שישי בצהריים,ומשאירים צלחת לערב.
בצהריים חמוץ, בערב מתוק.
קובה מתוק חלווה, קובה חמסי.
אז היה ככה.
ראש השנה.
אחרי פרהוד היינו גרים
בבית, בית של ערבים.
משכירים שני חדרים שם.
חדר ומרפסת, איך אומרים את זה?
)ערבית(

00:34:30

אבל החדר היה גדול
'ותרמה' הייתה גדולה.
ב'תרמה' היו מבשלים, היו עושים
אוכל בצד, וכל מיני דברים.
זה מה שאני זוכרת,
ואותו ערב ראש השנה,
היינו גרים בבית, אחרי פרהוד.
בדיוק אחרי הפרהוד,
פחות משנה כמעט,
היה ראש השנה והבית התמוטט.
התמוטטנו כולנו, ירדנו ב...

תמיד ישנו בקיץ על הגג.
עשו קידוש ועשינו
הכול, ועלינו למעלה.
היינו ילדים קטנים, כל אחד יש
לו שקית של ממתקים ביד שלו,
היו עושים לנו שקיות, נותנים
לנו כל אחד שקית ממתקים.
שיום ראש השנה נוכל לשחק,
לקנות ג'וז, לוז...
כל מיני דברים טעימים,
כל מיני דברים כאלה.ופופ ירדנו.
אני זוכרת, הייתי ישנה
על יד אבא, תפסתי אותו.
תפסתי אותו חזק ואח שלי תפס אותי.
ואח שלי הקטן, לא ידענו איפה הוא.
ואימא שלי גם, יצאנו כולנו בסדר.
מחפשים את אח שלי הקטן,
חושבים שהוא מאחורי...
מתחת לאדמה.
הוא היה אצל השכנים.

00:36:00

אחרי חצי שעה בערך,
מחפשים, מחפשים, צועקים:
"לטיף, לטיף, לטיף" אין, ילד
קטן, אולי בגיל שנתיים.
פתאום הביאו את לטיף
השכנים, ואבא שלי מבסוט,
מה שהיה לו כל הפצעים...
כולנו לא היה לנו כלום, רק אבא שלי
קצת היה לו חתכים ברגל, פה ושם.
אמרו: "בוא למגן דוד" אמר:
"לא, אני לא הולך לאף מקום."

זה היה בשנת 42' נדמה לי, 43'.
הייתי בגיל 8-9, והאחים שלי היו
יותר קטנים ממני, כל אחד שנתיים.
אז ככה יצאנו כולנו
בשלום ועזבנו את הבית.
הלכו למקום אחר, החדר שלנו
לא נפגע, לקחו את כל הדברים.
אז היו שמחים והיו עליזים.
אחר כך אבא שלי נפטר,
אחרי זה אבא שלי...חודשיים אחרי זה, נפטר אבא שלי,
בדיוק חודשיים אחרי שנפלנו.
מה דיברתם כשבאתם?
-דיברנו ערבית.
לא היה לנו דיבור אחר.
אבל היו באים אלינו,
אומרים לנו: "דברו, כמה מילים
שאתם יודעים, גם דברו אותם."
נגיד, תגידי במקום
)ערבית(- 'בואי',
במקום תגידי לה לקנות לחם,
)ערבית( -'תקני לחם'.

00:37:30

ואנחנו לא היינו רגילים,
המבטא לא היה רגיל.
דיברנו שנה ראשונה רק בערבית.
ואימא, כמה שהתחלנו לדבר עברית,
למדנו פה ושם, התחלנו לדבר,
התחלנו להיות, ללכת איתם.
למשל, הולכים לשוק לקנות, אז אני
אומרת לו: "תביא לי את זה."
"תביא לי את זה."

לא הייתי יודעת להגיד, אז הוא
היה אומר לי "תגידי תפוח".
המוכר, היה אומר
לי: "תגידי תפוח."
תפוח, תגידי ככה.
במקום להגיד ככה, תגידי ככה.
לא ידענו איפה כשר ואיפה אסור.
פעם נכנסתי לחנות כשקניתי נקניק,
לא ידעתי מה זה, פסטרמה.
אז פתאום, בעלי עם כיפה,אמר לי: "גברת, פה לא כשר."
אמרתי: "כן?"
וככה בזעזוע כזה, אמר
לי: "כן, פה לא כשר."
ברחתי, אמרתי עכשיו איך אני אדע?
איך אני אדע כשר לא כשר?
אמרתי, נכנסתי לחנות השני,
אמרתי: "אדוני, זה כשר?"
"הבשר כשר? עוף כשר?"
כשהיה אומר לי "כן" הייתי
קונה, כשלא, בורחת.
וככה הלך...

00:39:00

עבדנו והיה לנו קשה מאוד,
החיים היו קשים קשים קשים.
איזה 10 שנים הייתי חיה פה בבית.
כשבאתי הביתה פה עם חמתי,
המשפחות היו באים אליי,
כל המשפחות תמיד לשבתות.
היו באים אליי, עם הילדים, שיחקו
ביחד, אכלו ביחד, שתו ביחד.
כל המאכלים, כשפעם ראשונה
באתי לאשתו של אח שלי,
אמרה לי: "הכנתי לך קובה."

"איך הכנת קובה? איפה יש בשר?
אין בשר."
הם במעברה, אומרת:
"תאכלי ותגידי לי."
באתי לאכול, אמרתי לה: "זה
טעים, אבל זה לא טעם של בשר."
"זה לא טעם של בשר. איזה טעם?"
אמרתי: "זה לא של
בשר, אבל זה טעים."
זה חריף, זה פיקנטי,
אבל זה לא טעם של...
אומרת לי: "זה דגים." זה דג
פילה שנתנו להם בכרטיסים.אז למדנו לעשות כל מיני דברים, שעשו
ההורים שלנו, אפילו לא היה לנו בשר.
פה בשנת 54'-55', פה באור
יהודה, פתחה, התחילו למכור בשר,
התחילו למכור, מי
שהיה לו, היה קונה.
מי שלא יכל, לא קנה, אבל קנינו.
ומי שיש לו עוף,
תופסים אותו באוטו,
זה תפסו חשיש, כאילו תפסו
חשיש, נכנסו לבית סוהר,

00:40:30

מי שהיה לו תרנגול, לקח,
החביא אותו, נגיד הלך באוטובוס,
רוצה להעביר אותו ממקום למקום,
כאילו העביר חשיש ממקום למקום.
"הכול בכרטיסים, מאיפה יש לך יותר?
מאיפה קנית? מאיפה הבאת?"
אני מגדירה את עצמי יהודיה,
עיראקית ישראלית גאה.
גאה, אני עבדתי כל החיים שלי,
ולמדתי לחיות עם אנשים, איך שהם.

כל אחד איך שהוא.
אם הוא נמוך ואם
הוא גבוה הוא מלך.
למדתי לחיות איתם ולמדתי
להיות איתם איך שהם.
וגידלתי ילדים לתפארת.
בדריה, עכשיו תגידי, יש איזה
פתגם או שיר שאת זוכרת?
בעיראקית, בערבית, שאת
ככה רוצה להגיד לנו?
היינו אומרים הרבה משפטים.היו עיראקים גם מפחדים
מעין הרע הרבה.
מעין הרע, מדברים שעושים
להם, אומרים )ערבית(.
עשו להם משהו והם מקניטים אותם,
איך אומרים את זה בעברית?
כן, היו עושים
)ערבית(
אימא שלי, מי שהיה חולה,
הייתה מרפאה אותו.
היא באה "בדלאק, בוא
כפרה עליך, מה קרה לך?"

00:42:00

הבן שלי, בצבא, ראה משהו,
נבהל ופתאום נהיה אחר.
נהיה לו חום, נהיה לו דברים,
הוא כל הזמן רק חושב,
היא באה, אומרת לי
)ערבית(
זה פתגם
)ערבית(
אמרתי לה: "מה אני אעשה?"
)ערבית(
הלכה, לקחה ר'סאסיי את יודעת
מה זה, עשתה לו על הראש,

לקחה את המים, מרחה עליו,
לקחה פיפי, לא יודעת
מה עשתה ברצפה,
מרחה עליו, אחרי יומיים
הבן נהיה איך שהוא היה.
)ערבית(
הייתה עושה דברים כאלה.
הייתה ישנה, רוצה, תדעי
מה יש לך, מה יבוא לך.
היית נותנת לה את הבגד
שלך, בגד אחד מלמעלה,נגיד גופייה, והיית נותנת
לה חתיכה לחם שלך,
ומשהו שהיא יכולה לאכול מזה בערב.
הייתה אוכלת מזה, מברכת
על זה, לא יודעת מה עושה,
שמה מתחת לראש שלה, באה לספר
לך מה יהיה לך, מה העתיד שלך.
היה מישהו ישן בלילה, קם
עם כאבי ראש, יום יומיים,
)ערבית(
'דודה שלי' אומרים,
)ערבית(

00:43:30

"הראש שלי מתפוצץ, נפל לי הראש."
אז היא מושיבה אותו ככה,
על הרצפה, על כרית, ויושבת,
ועושה לו בראש מסז'.
עושה לו מסז', לוקחת
שמן חם, עושה לו מסז',
יומיים שלושה, אין לו כלום.
למדתי לעסות את הראש, כן,
אבל הבטן הייתה, מי שכואב לו בטן,

היה מתפוצץ מכאבי בטן,
לוקחים אותו לבית חולים,
מה היא עושה? משכיבה
אותו, בבוקר, לפני אוכל,
על כלום, על הרצפה, על שטיח,
משהו, ישן ישר, היא עושה לו...
עיסוי.
-עיסוי בבטן.
ואחרי יומיים אין לו כלום.
הילדים שלך יודעים ערבית?
כן.
-מה דיברתם, איזה שפה?
דיברתי בערבית, היה להם
סבתא פה, שתי סבתות היו.
סבתא הייתה גרה אצלי פה,זיכרונה לברכה, אימא של בעלי,
אימא שלי הייתה גרה קרוב, פה,
וכל הזמן היו גם אצל אימא,
גם אצל הסבתא השנייה.
ואני הלכתי לעבוד.
הם היו אצלה.
ילד בן שלושה חודשים,
עזבתי אותו והלכתי לעבוד.
אבל לא עבדתי יום
שלם, עבדתי כמה שעות,
עשיתי את העבודות משק
בית, חדר מדרגות,

00:45:00

היה קשה מאוד, אבל עבדתי בגלל
לבוא לילדים, לא לחסור להם.
הייתי מביאה להם בדרך
שלי כל מה שלא היה פה.
אנחנו זוכרים, היה לנו שיר לילד
כשרוצים להשכיב אותו לישון.
)ערבית(
זה שיר שנותן לבכות.

וילד כששומע את זה, אז
בדמיון שלו הוא ישן.
הולך לישון.
אין מה לעשות.
בצריף שהיה לנו, נחשים, וואי
וואי איזה גודל נחש יצא לנו...
יום אחד, אני שמתי שני
חבלים, מפה ומפה,
עשיתי נדנדה כזאת,
כמו שעושים בשדה.
קוראים לזה
)ערבית(שמיכה ושמה למטה כרית
ומשכיבה את הילד.
פתאום הילד שלי שוכב שם,
ונכנס יוסי, היה בן שלוש שנים,
ובא לרקוד לי: "איזה
נחש גדול מתחת למיטה"
"לנדנדה של מוני"
קוראים לו שלמה, קרא לו
מוני, קראתי לו משהיה קטן.

00:46:30

אז באתי, נישקתי אותו,
אמרתי לו: "איפה?"
באתי ואני רואה את
הנחש פתאום בורח לי.
הייתי בהריון... של הרביעי...
ברח לי.
אני התחלתי, אמרתי אני לא אכנס
לצריף, לקחתי את הילד וברחתי.
"לא אכנס לצריף, אם
לא תמצאו את הנחש."
היה חזקיה בחייה, אחד
שקוראים לו חזקיה בחייה,
כל מי שיש לו נחש תופס אותו.

"חזקיה בדלאק!"
עלה לי דינר, לירה.
לירה הייתה ... יקר מאוד.
"בדלאק, חצי לירה"
"לא, לירה."
"טוב, רק תוציא אותו.
תיקח את הנחש."
בא להוציא, פתאום חיפש
אותו פה, חיפש אותו שם,
לקח אותו ככה, ועשה לנו ככה ביד.
נחש ביד שלו, ככה.
אז אחר כך נרגענו, ישנו.
אבל נתנו לו לירה.

ברוך השם, יצאו ילדים טובים.
יצא לנו בחורים טובים.
חיינו חיים טובים.
אכלנו, שתינו, התלבשנו, יצאנו,
לא בכינו, לא בכינו כל הזמן.
היינו תמיד שמחים.
תמיד שמחים ועליזים.
עם השכנים, עם המעברה, עם
הבית, היינו תמיד שמחים.

שמחנו, ילדים לא
הראינו להם כל דבר,
לא ידעו כל דבר מה שהלך במשפחה,
עשינו סתר, אבל גדלו בשלום, גדלו בסדר.
ברוך השם.
תודה רבה.
-תודה בדריה,
אין בעד מה.
-את מקסימה מקסימה, מקסימה.
שתהיי בריאה ותמיד תשמחי.
תודה.

בדריה בטט

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:45:02
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בצרה
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש


קוראים לי בדריה בטט.
בת יוסף ושרה.
גדלתי בעיראק, נולדתי בעיראק.
אנחנו גם בבצרה וגם בעיראק,
אבל אני נולדתי בעיראק.
והיה למשפחה שלי קשה מאוד.
היה לה קשה מאוד
כשעברה מבצרה לבגדאד.
לא היה ילדים לאימא
שלי היה לה קשה,
הלכו לה ילדים,

ועברה מבצרה לבגדאד
בשביל ללדת ילדים.
ואני נולדתי אצל משפחה
פשוטה, הכי פשוטה.
אבא שלי התחיל לעבוד אצל הדודים,
אצל בן דוד שלו, בקולנוע,
וחיינו.
חיינו ואחר כך התגברנו
והיה חיים טובים ונעימים,
והיה לנו בית, היה לנו הכול.

שני אחים יותר קטנים ממני נולדו.
ובאה שעת הפרהוד.
34', בשנת 34' נולדתי.
בחודש... לפי הסיפור
של אימא, בט"ו בשבט.
גדלנו, אח שלי יותר
גדול ממני ב-10 שנים.
אחר כך נולדו שני ילדים לאימא.
והיה חיים קצת קשים,
כשעברו מעיר לעיר,
 


היה לאימא שלי ולאבא
שלי חיים קשים.
עד שמצאו עבודה,
עד שמצא אבא עבודה,
אישה לא הייתה עובדת.
היה קשה.
עד שהתגברנו וכל הקשה הלך,
זה היה יום אחד חג שבועות.
חג שבועות, היינו שמחים עליזים,
הייתי ילדה בגיל 8, נדמה לי,
בגיל 8... 8 שנים.

היינו שמחים, אחים שלי
יותר קטנים ממני,
פתאום פרצו לילה אחד, פרצו
לנו, רצו להרוג אותנו.
לא ידענו איפה להתחבא,
אימא שלי התחבאה במקום עם
שני ילדים, אני ואח שלי,
אבא שלי ברח למקום אחר, לשכנים,
בקיצור, היה קשה מאוד.
לפנות בוקר אמרו
"אנחנו נלך לדוד."
"לדוד שלנו."

היה דוד של אבא, עשיר מאוד,
היה לו הרבה יחסים.
בן דוד.
אז באנו ללכת,
בדרך תפסו אותנו עוד
פעם, המהומה...
באו אלינו במקלות,
בגרזנים, בכל מיני דברים.
איפה הלכנו? לדוד שלי
השני, יותר קרוב.
עד שפתחו לנו את הדלת, נכנסנו,
 


היינו שם שבוע ימים,
היה קשה מאוד מאוד גם
לדוד וגם לנו וגם לכולם.
דוד שלנו אמר "אתם
צריכים ללכת מפה."
לאימא.
הלכה לדוד אחר.
דוד אחר, נתנו לנו חדר
פחות משבוע ימים,
אמרו "אתם צריכים ללכת."
איפה נלך? אין לנו שום דבר.

לקחו לנו את כל
הרכוש, את כל הדברים,
שברו, לא השאירו שום דבר בבית.
בחדרים שלנו.
אנחנו בוכים, רוצים
את הנדנדה שלנו,
העיראקים היה להם
נדנדות מעץ, כמו מיטה,
וזה היה... ילדים
משחקים שם, כולם.
אז לקחו אותנו לבית
שהיה הבית של סבתא.

בית הרוס, אין חדרים.
יש שטח רק, ומים שם,
ובקושי היה שירותים אחד.
הלכנו כמה משפחות לשם.
איזה 8-10 משפחות, לא זוכרת.
זוכרת רק את דוד שלי,
אשתו של הדוד שלי והילדים שלה.
אז ישנו ביחד על הרצפה.
 


ישנו על הצירה, זה של ה...
ישנו שם כמה חודשים,
איזה חודשיים היינו שם.
עד שלאט לאט, פה נתנו לנו
מזרון, פה נתנו לנו שמיכה,
לקחו אותנו לאיזה מקום,
תפרו לנו בגדים,
נתנו לנו בגד, עשו לנו בגדים,
מישהי הייתה עשירה מאוד,

עשתה לכל המשפחות האלה
שנפגעו, עשתה להם בגדים.
ואבא שלי יודע מה
לעשות, ללכת לעבודה,
עד שפתחו את הקולנוע,
ועד שזה, היה מאוד קשה.
איזה 4-5 חודשים.
אח שלי צריך להתגייס לצבא.
ואבא שלי לא היה לו כסף.
מפה, מפה, יוסיף כסף,

נתן ... אומרים 'בדל',
נתן כסף בשביל שלא
ייקחו אותו לצבא,
רק שלושה חודשים.
צבא, ככה הוא הולך
כמו בית ספר וחוזר.
עשינו זה, לקחו אותי
למשפחה שאני אהיה אצלם,
שנתנו כסף בערבות שאני אהיה אצלם,
אני אשאר אצלם בבית, לעזור להם.
 


איזה משפחה?
משפחה, אני לא יודעת, אימא שלי
הייתה מכירה, אני לא מכירה.
יהודים שבאמת היו טובים טובים.
נתנו לאח שלי, נתנו עליו כסף.
היה... 50 לירות אז היה...
זה דינר דינר.
אז אימא שלי התחילה לא לדעת מה
לעשות, התחילו לתת את החוב,

לאט לאט, אני איפה? אני
אצל המשפחה, אני שמחה שם,
אוכל, שתייה, משחקת
עם הילדים שלהם.
עוזרת להם. הייתי בגיל 8.
זה 42', הייתי בגיל 8.
אז הייתי שם, הייתי שמחה שם.
אצל המשפחה.
ואהבו אותי, באמת
כמו הילדים שלהם.
אהבו אותי מאוד.

כי הייתי ילדה חביבה,
ועשיתי כל מה שרצו,
"תביאי לי זה, תיקחי זה" מה...
הייתי שם איזה שנתיים אצלם,
לא, פחות, שנה,
אחרי שנה, אני רוצה ללכת הביתה,
אבל הייתי הולכת הביתה,
כל שבוע, כל כמה ימים,
הולכת, באה, אימא לוקחת
אותי ומחזירה אותי.
 


את יודעת, נותנת לי כל
הטוב, שאני לא בבית.
היה... אחים שלי התחילו
ללמוד בבית ספר.
מדרש.
ללמוד חוכמה כזה.
לא לימודים.
אני למדתי שנה בבית ספר ערבי.
למדתי, ידעתי לקרוא קצת,
לכתוב שם, לכתוב דברים,
כיתה א', אז מהפרהוד כבר לא.

גמרנו.
כשהלכתי למשפחה הזאת היא באמת,
הייתי ישנה אצלם,
היו עושים לי מקום, הכול.
הבעל היו קוראים לו ניסים,
והאישה היו קוראים לה שמחה.
והיא לפני המלחמה גם
הייתה פה, באה לטיול,
ועשתה ניתוח לבן שלה.
ניתוח היו מפחדים לעשות בעיראק.
עשתה ניתוח לבן שלה וחזרה
אמרה: "איזה ישראל, מה זה..."

"מה זה שם", לא הבנו.
אחר כך התחלתי, אבא שלי נפטר,
הלכתי לבית, לא רציתי.
 בגיל 9 חזרת הביתה?
בגיל 9, פחות אפילו, חזרתי הביתה,
אותה שנה, אבא שלי נפטר.
אחרי הפרהוד, בשנה.
אבא שלי נפטר באופן פתאומי.
אבל הוא דיבר איתי לפני שנפטר,
אני זוכרת כל מילה שלו.
 


צעק 'דאוד', השם של אח שלי,
אמרו לו: "הלך להביא לך רופא."
אמר: "איפה דאוד?" אמרו:
"הלך להביא לך רופא."
אני על ידו, אמר: "בדריה", אמרתי: "כן,
כן, באבא" אני עושה לו ככה על החזה.
אומר לי: "בדריה,
תשמרי על אימא שלך."
זה מילה נשארה לי כל הזמן באוזן.
אז אני לא יכולתי להגיד לאימא לא,
מה שעשתה לי לא אמרתי לה לא.

מה שהיא רצתה, עשיתי לה. אחרי זה.
אחרי זה הלכתי, הייתי
בבית ספר לתפירה.
קוראים לו 'חגורי',
בית ספר 'חגורי'.
למדתי שם שנה-שנתיים, פחות.
משם ילדות, התחלנו לריב, 'זה
יותר טוב, את יותר פחות טוב',
את יודעת, התחלנו לריב,
אז אני הפסקתי ללכת.
לא רציתי ללכת.

אימא שלי מפחדת להשאיר
אותי בבית וללכת לעבודה.
היא עבדה במקום אבא שלי.
מכרה, היה לה דוכן, מכרה על האש.
שהיו מוכרים בבוקר ובערב.
ביום הולכים הביתה.
אז לא ידעה, להשאיר
אותי בבית, מפחדת.
עם השכנים.
עם בחורים, בחורה אפילו.
 


איפה תשים אותי, לא יודעת,
הלכה לדודה שלי לבכות.
אמרו להשאיר אותי בעבודה.
איזה עבודה? עובדים
בבית חרושת של גרביים.
עושים גרביים וכל מיני, יהודים.
הלכתי לשם, היה לי טוב, היה בנות,
קבוצה של בנות, כולנו אותו גיל, ויותר
גדולים ויותר קטנים, ויותר מפוארים.

הייתי עוזרת להם והייתי עוזרת
לאשתו של בעל הבית שם.
הייתה גרה שם והייתי עוזרת
לה, והיה רעש שם מהמכונות,
של הגרביים שאנחנו עושים.
והייתי שמחה, הייתי
שם איזה 3-4 שנים.
בשנת... נדמה לי 46', הוא פרש.
בא לישראל, בעל הבית.

בא לישראל, הוא
והילדים שלו וכולם.
אנחנו התפזרנו, הבחורות,
שהיינו עובדות.
כל אחת הלכה לבית
שלה, להורים שלה.
אין מה לעשות.
אפילו היינו עובדים, מהבוקר
עד הלילה היינו עובדים.
באתי הביתה, אין מה לעשות, קשה.
אני מסתובבת, הולכת לבת
דוד שלי הכי הרבה,
הייתה לי בת דודה, אהבתי
אותה ואהבה אותי.
 


עזרתי לה עם הילדים שלה הקטנים.
היא כל הזמן הייתה רק
רוצה שאני אבוא אליה.
ואני ובת דוד שלי ישנו
בחדר, היה לנו חדר.
שם אצל הדוד שלי, לא בבית שלי.
ושם חייתי איזה שנה-שנתיים,
אח שלי התחתן.
אז לאט לאט לקחו את
ישראל, היינו גרים בפחד,

 כשרצחו את עדס.
היה לנו פחד אימים,
פחדנו לצאת החוצה.
הרבה פעמים פחדתי, התחלתי
להיות עם הציונים.
באו ללמד אותנו מה לעשות.
הייתה קבוצה, לימדו אותנו
לדבר כמה מילים בעברית.
להגיד ככה איך קוראים לזה, ואיך
קוראים ללחם ואיך קוראים...

ואני התחלתי ללמוד, והיה
לנו איזה מרתף עמוק,
היינו מתחבאים במרתף ובא
מישהו או מישהי ללמד אותנו.
ונתנו לנו סרטים של
הדגל של ישראל וכוכב,
ואימא שלי רק ראתה את זה, התחרפנה.
לקחה את זה ושברה ושרפה, לא
יודעת איפה לשרוף את זה.
 


במחבואים, שלא יראו ערבים.
ייקחו אותנו לבית סוהר.
היו קוראים... היו
קוראים קבוצות קבוצות,
והיו מלמדים אותנו.
אנחנו יודעים שהם שכנים שלנו.
לא ידענו קודם מה זה ציונים,
מה זה זה, ידענו שהם מישראל.
סיפרו שהם ישראליים, באים ללמד
אותנו איך להתנהג ואיך לדבר.
אז חיברו אותנו
והתחילו לדבר איתנו:

"ככה תעשו, ככה תעשו,
ככה ישראל, ככה טוב..."
כל מיני דברים על ישראל.
אנחנו התלהבנו מאוד מאוד מאוד,
קבוצה היינו, איזה 10 בקבוצה.
התלהבנו מאוד ורצינו רק
לשמוע אותם, רק ללמוד מהם.
ואימא שלי הרגישה.
כשהיא הרגישה, לא נתנה לי ללכת.

אבל הייתי עושה בכל כוחי,
הייתי בורחת ממנה וזה וזה.
לקחו אותנו, ונהיה שם,
תפסו הרבה בחורים בחורות,
שהיו ציוניים, ולקחו
אותם לבית סוהר.
את המדריכים שלנו לקחו.
אז שמענו שלקחו לבית
סוהר, אז כולנו ברחנו.
 


כל התחבא במקום אחר,
לא היינו בקבוצה.
ויום אחד שבאו לספר, שרצו
לעשות מלחמה בעיראק,
התכוננו כולם למלחמה, ערב
מלחמה ובאו אלינו שני...
היינו סקרנים לדעת מי
בא, מה הם מדברים,
היינו הולכים בין
הרגליים של המשפחות.

הייתי בבית, ובאו
לדבר איך לשים את...
להכין פצצות שם בגג,
איך להגן, איך לדבר.
ובאותו ערב, עשו הפסקה,
יענו לא לעשות כלום,
מי שנוגע בשני, יהרגו אותו.
אז הערבים התחילו להגיד...
)ערבית(

יעני 'סעיד' נעליים, ו...
השני החוט של הנעליים.
התחילו לשיר את השיר
הזה, והתחלנו לפחד.
אנחנו שרים את זה בקושי.
בכלל וצוחקים, צוחקים עליהם.
וזה היה ככה.
 


עד שנת 49', התחילו, אמרו
)ערבית(
יענו, להוציא את היהודים מבגדאד.
ובאו אלה שהיו במלחמה
פה, וגירשו אותם,
נכון ישראל גירשה אותם?
באו לעיראק.
ואנחנו רואים אותם מוכרים
דברים, קונים דברים,
ואנחנו רועדים, מפחדים.

אז אנחנו אומרים שזה
מישראל, אנחנו הולכים משם.
היה לנו קשה מאוד.
אבל כשאמרו
)ערבית(
כולם רצו להירשם לצאת מעיראק.
היה בית ספר, היה בית כנסת,
לקחו אותם וכולם רושמים,
אחד אחרי השני.
נרשמנו, יצאנו מעיראק,

אח שלי נשאר שם, אמרו לו:
"אתה, יש לך אישה אחרת"
אז היה כל אחד אמרו
משהו קטן, שיעכבו אותם.
עיכבו את אח שלי, היה
נשוי עם ילדה קטנה,
אחרי חודשיים, שיחררו
אותו, בא לישראל.
באנו לישראל, מה חשבנו,
ארץ ישראל מה...
פתאום באנו לפה, יצאנו מהמטוס,
התחילו לרסס על הראש שלנו פליט.
 


על הגוף שלנו, פליט.
אנחנו לא יודעים מה זה,
לא יודעים מה עושים לנו.
מה נותנים לנו, מה מרססים.
אמרו שזה תרופה.
לא הבנו.
תרופה.
לקחו אותנו ל'שער העלייה'.
אנחנו רעבים, אין אוכל, באוהל,
פתאום, נתנו לנו פרוסה
של ריבה, עשינו ככה...

לא ידענו מה נותנים לנו, למה.
כאילו זרקנו אותה בצד.
באו אנשים, לקחו את
זה, אכלו מהר מהר.
באה בת דודה שלי, אומרת לי
)ערבית(
"זרקת את זה? אין אוכל פה."
"בואי עכשיו, נותנים אוכל."
לקחנו סירים, לקחנו
מה שהיה לנו ביד,
הלכנו להביא אוכל.
פתאום נתנו לנו חתיכה
מרגרינה ולחם,ולא יודעת מה היה עוד.
אנחנו לא יודעים מה
זה מרגרינה, מה זה...
רק לחם.
טוב, יום, יומיים, שבוע, התרגלנו.
לקחו אותנו לפרדס
חנה, אין לנו אבא,
ילדים כולנו בגיל פחות מ-18,
אימא ושני אחים שלי הקטנים יותר.
הקטנים, והיה לי אח שהוא
קטן, היה חולני קצת.
טוב.

לקחו אותנו לפרדס חנה.
בפרדס חנה, אני לא
יודעת מה הולך שם,
הייתה בת דודה שלי, בני
דודים, משפחה רחוקה,
הייתי תמיד אצלם, היא
לוקחת ירק, עושה מרק.
ואני אהבתי את המרק הזה.
אכלנו מה שהיה.
מה שהיה, לא אמרנו
"טוב, לא טוב, כן טוב"

התחלנו להסתדר והבן
דוד שלי לקח אותי.
בן דוד של אימא שלי.
אמר: "בואי לעבוד אצלי בתל אביב"
היה מנהל של החלוקה של
האוכל שמחלקים לעולים.
היה הכול ביד שלו.
אני לא הבנתי, אני רק
רציתי ללכת, איפה שיש.
הלכתי לשם, תפסו אותי חודשיים.שם בבית, אין אף אחד, רק אשתו.
ואני צריכה לעזור לאשתו כל הזמן.
והיה מצב מאוד קשה.
וברגע שברחתי, באו
ההורים שלי לאור יהודה,
ברחתי משם, באתי לאור יהודה,
הם הביאו אותי בעצם, פעם ראשונה,
כשחזרתי לשם, לא יכולתי לחזור
לשם, רציתי להיות בין המשפחה שלי.
כולם עובדים, כולנו
מרוויחים כסף, אני שם.

נותן לי כמה גרושים.
באתי, ברחתי ממנו, לקח לנו
את הכרטיסים של האוכל,
אמרתי לאימא: "לא אכפת לי,
שייקח את הכרטיסים של האוכל"
"אני אעבוד ואני אקנה אוכל."
באור יהודה, אח שלי
גר באור יהודה, באו,
היינו, היה קוראים לזה סקיה א'.
והיינו גרים ביחד עם
אח שלי באותו אוהל.
אז לא הסכימו לתת לנו אוהל שם.
עברנו לאור יהודה ב'.

היה אולי שני אוהלים פה.
לא היה שום דבר, רק
שועלים ופרדסים.
כלום, באים, את פותחת את הברז,
יוצא לך מים שחורים כאלה,
כמו בוץ, בדיוק צבע של בוץ.
קנינו פח, שמים את
המים עד שהבוץ יורד,
ולוקחים את המים.
מים שתייה לא היה לנו.
היינו שותים לפעמים מהמים
האלה, מרתיחים ושותים,והולכים עם דלי מים עד
סקיה א', עד המחנה הצבאי,
הבאנו מהמחנה צבאי
שני דליי מים ובאים,
עד שמגיעים הביתה חצי נשאר.
אז התחלתי לעבוד,
הלכתי, עבדתי בחקלאות.
בפתח תקווה.
יוצאים ב-5:00, עד
שמגיעים ב-7:00 לשם.
יוצאים משם ב-4:00, מגיעים
לפה בשעה 5:00-6:00.
לאור יהודה.

היינו שמחים, מבסוטים,
היה לנו כמה גרושים,
היינו מרוויחים, היה כל
שבוע נותן לנו ירקות,
קצת מפה, קצת משם, והיינו
ממש שמחים לעצמנו.
עזבתי שם, הלכתי
לעבוד בעבודה אחרת.
הלכתי לעבוד במשק בית.
במשק בית ראו אותנו
כמו סמרטוטים שלהם.
לא העריכו אותנו בכלל.

היינו כאילו, מה אנחנו...
אנחנו באנו מעדות
ערב, אנחנו כלום.
זלזלו בנו הרבה.
ואנחנו עבדנו אצלם, אין ברירה.
אנחנו רוצים להתפרנס, לעבוד.
עבדנו.
אחר כך הלכנו, אמרו... באה
אימא שלי, אירסה אותי.
רצה אותי, בא מהעבודה עייפה, מתה,פתאום אמרה לי השכנה בסקיה
א', הלכתי לאח שלי,
קודם אני הולכת
ואחר כך באה הביתה.
אז אומרת לי: "לכי הביתה מהר,
מחכים לך שם, לארס אותך."
אמרתי לה: "תחביאי אותי."
אמרה לי: "איפה אני אחביא אותך?
לכי, שלא יהרגו אותי המשפחה שלך."
"לכי הביתה", הלכתי הביתה,
אימא שלי, בא בן דוד
שלי, אירסה אותי.
אירסה אותי, עשו
אירוסין כזה בברכה.
אני לא הבנתי כלום.

אחרי זה
-בת כמה היית?
הייתי בגיל... 17.
בא... בן דוד שלי,
אמרו שהוא משחק קלפים.
אימא שלי מפחדת מקלפים.
שהיה לה במשפחה.
מה עשתה? הוא בא,
נתן לה כסף ודברים,
הביא בגדים, הביא בדים,
אז אמר לה: "תשאירי".

בא לקחת את הכסף, אמרה לו:
"קח את הדברים שלך ולך מפה."
"אל תבוא יותר לפה."
"אני לא מארסת את הבת שלי איתך."
הלך, התחתן.
הוא הלך ממנה, התחתן.
אחרי חודשיים-שלושה התחתן.
באה אימא שלי, הביאה את בעלי,
אמרה: "את מתחתנת איתו."
אני לא יכולה להגיד לא,
לא יכולה להגיד שום דבר.
הוא היה מבוגר, בעלי
היה מבוגר ממני,18 שנה כמעט.
אמרתי: "אימא, למה
את עושה לי את זה?"
אמרה: "ששש לא לדבר אף
מילה, אח שלך יהרוג אותך."
התארסתי עם בעלי.
לא אירוסין, זה רק...
אימא של בעלי באה,
לפני החתונה, אמרה: "הבת שלך
צריכה להתגרש מהראשון."
וחמתי ידעה שאני מאורסת, אמרו לה,
אז זה היה טוב, לטובה לשתינו.

אז צריכה להתגרש.
אמרתי: "איזה יופי, גמרתי איתו, גמרתי
עם זה, אני אלך להיות חופשיה, להתגרש."
התגרשתי.
הלכו, בן דוד שלי בא, מסכן,
מה שאמרו לו עשה, בא לרבנות,
הלכנו התגרשנו ברבנות,
והוא הלך לבית שלו,
הייתה אשתו בהריון,
ואני באתי לבית
שלי, והיינו שמחים.

ושנינו היינו שמחים, גם
הוא היה, אכל את הלב שלו.
כאילו שהוא... יש לו שתיים.
פתאום בא בעלי עוד פעם,
בכוח, חיתנו אותי.
אין מה לעשות.
רציתי לדבר, רציתי כל מיני
דברים, אבל לא עזר לי, התחתנתי.
התחתנתי עם בעלי, אמרתי "זה בעלי"
"התחתנתי איתו, אני אוהבת אותו, אני
אוהבת את החיים האלה, גמרנו."
אבל המשפחות נדבקו, שתי
המשפחות נדבקו אחת בשנייה.רבים כל הזמן, זה וזה...
החיים היו קשים.
הייתי בהריון.
אור יהודה הייתה כולה בוץ,
נכנסים, לא יוצאים.
הייתי בהריון בחודש שלישי,
נכנסתי לבוץ, עד שהוצאתי
את הרגל נחנקתי.
באתי הביתה,
התחלתי... התחיל כאבי בטן,
הילד נפל.

לקחו אותי לבית חולים,
הילד נפל, היה קשה.
אחר כך, אחרי חודש, עבר,
שוב פעם נכנסתי להריון,
תודה לאל.
היה קשה גם כן, כל ההיריון,
הבאתי בת יפה, עכשיו
היא בת 65 כמעט.
הבאתי בת הראשונה, והתחילו
לבכות שהבאתי בת.
משפחה התחילו לבכות, התחילו...

טוב, לא מעניין אותי כלום,
מעניין אותי הכול קניתי של בת,
היה לי צריף יפה, הכול, מיטה הכול,
עבדתי גם קשה,
הלכתי לעבוד כל הזמן, אפילו
עד חודש תשיעי, עבדתי.
רק רציתי להתבסס, רציתי לעבוד,
להביא כסף בשביל לקנות בית.
אני ובעלי עבדנו קשה מאוד,אחר כך הבאתי, אחרי
שנה וחצי הבאתי בן.
הבאתי 5 ילדים אחרי הבת.
בשנת 51' הבאתי את בני,
ואמרתי: "לא, אני לא
אביא עוד ילדים."
אחר כך, אחרי 3-4 שנים
רציתי בת, עוד בת,
נכנסתי להריון, הבאתי את מאיר.
כל הזמן חשבתי להביא
בת, אבל הבאתי עוד בן.

והתחלנו פה לעבוד קשה מאוד.
ב-59' קניתי את הבית פה.
אני, איפה שהיינו גרים,
היינו בשכונה של ערבים.
ובאמת אהבו אותנו, אהבנו אותם.
לא יכולנו לדבר מילה שטותית מהפה.

תמיד שמרנו על הפה שלנו,
תמיד שמרנו, החבאנו דברים,
שלא נגיד 'ישראל', לא נגיד
'ארץ ישראל', היה לנו זה בסתר.
איפה שהייתי גרה, איפה שהיו
גרים ערבים, היו מאוד טובים.
מאוד טובים, כל החברים, כל
החברות שלנו, היינו משחקים ביחד.
בין ערבים לבין יהודים,
לא הייתה לנו שום בעיה.חלק היה להם, אחרי
הפרהוד, היה להם.
אבל אני, אצלי, לא היה
לי, לא היה לי שום דבר.
שיחקנו ביחד, הלכנו ביחד,
היה איפה שעבדתי, כשאמרתי
לך בבית חרושת יהודי,
המנהל שלנו היה ערבי,
היה קוראים לו מוחמד,
והוא היה שומר עלינו,
לוקח אותנו הביתה בלילה,

בלילות, כשהיינו יוצאים
מהעבודה, לוקח אותנו הביתה.
היה לנו יחסים מאוד מאוד טובים.
בין הערבים לבין היהודים.
לא היה לנו, לנו לא היה
משהו, לאנשים אחרים היה.
אימא שלי הלכה נגיד לקנות משהו,
זה בזמן האחרון שלקחו את ישראל והיה
ציוני וישראלי וכל מיני דברים האלה.

התחילו להפריע לנו,
קרעו לה את העבאיה,
היו לובשים עבאיה ו... נשים,
ערבים היו לובשים, יהודים גם היו
הולכים עם עבאיה ועם כיסוי פנים.
חלק היו הולכים עם כיסוי, חלק
בלי, תמיד הלכו בחוץ עם כיסוי.
כיסוי שחור ויכולים לראות.
אנחנו ככה, אימא שלי הלכה
לקניות, הייתה עובדת שם,בזה, אחר כך עזבה,
ראתה שזה מלחמות,
וגברים התחילו להפריע
לה, כשחוזרים מבית ספר,
הבחורים, להפריע לה בשירים,
בדברים, לא הרביצו, לא עשו משהו,
אבל הפריעו לה, עזבה את העבודה.
עזבה, למכור על האש.
היא חזרה הביתה, ואנחנו
גדלנו קשה מאוד.

בישולים הכי הכי
טובים והכי טעימים.
היה להם כל יום אחר.
יום ראשון אוכלים מה שבשישי-שבת.
יום שני, עושים לנו
שעועית עם בשר ואורז.
זה היה מעולה.
פסורי או פלאו.
וביום שלישי, היה מאכל אחר.
היו עושים לנו סלונה
בשביל יום שבת.

שנאכל סלונה.
היה דגים בערב שבת, כל
שבת, לא היה שבת בלי דגים.
אבא שלי היה קונה את הדג הכי טוב.
ואחרי שנפטר, אימא שלי
גם עשתה את הכבוד שלו,
יום שישי בשולחן, מוכרח להיות דג.
בערב, ביום שישי בערב.
זה היה, עושים קובה יום שישי,
אוכלים אותו ביום שישי בצהריים,ומשאירים צלחת לערב.
בצהריים חמוץ, בערב מתוק.
קובה מתוק חלווה, קובה חמסי.
אז היה ככה.
ראש השנה.
אחרי פרהוד היינו גרים
בבית, בית של ערבים.
משכירים שני חדרים שם.
חדר ומרפסת, איך אומרים את זה?
)ערבית(

אבל החדר היה גדול
'ותרמה' הייתה גדולה.
ב'תרמה' היו מבשלים, היו עושים
אוכל בצד, וכל מיני דברים.
זה מה שאני זוכרת,
ואותו ערב ראש השנה,
היינו גרים בבית, אחרי פרהוד.
בדיוק אחרי הפרהוד,
פחות משנה כמעט,
היה ראש השנה והבית התמוטט.
התמוטטנו כולנו, ירדנו ב...

תמיד ישנו בקיץ על הגג.
עשו קידוש ועשינו
הכול, ועלינו למעלה.
היינו ילדים קטנים, כל אחד יש
לו שקית של ממתקים ביד שלו,
היו עושים לנו שקיות, נותנים
לנו כל אחד שקית ממתקים.
שיום ראש השנה נוכל לשחק,
לקנות ג'וז, לוז...
כל מיני דברים טעימים,
כל מיני דברים כאלה.ופופ ירדנו.
אני זוכרת, הייתי ישנה
על יד אבא, תפסתי אותו.
תפסתי אותו חזק ואח שלי תפס אותי.
ואח שלי הקטן, לא ידענו איפה הוא.
ואימא שלי גם, יצאנו כולנו בסדר.
מחפשים את אח שלי הקטן,
חושבים שהוא מאחורי...
מתחת לאדמה.
הוא היה אצל השכנים.

אחרי חצי שעה בערך,
מחפשים, מחפשים, צועקים:
"לטיף, לטיף, לטיף" אין, ילד
קטן, אולי בגיל שנתיים.
פתאום הביאו את לטיף
השכנים, ואבא שלי מבסוט,
מה שהיה לו כל הפצעים...
כולנו לא היה לנו כלום, רק אבא שלי
קצת היה לו חתכים ברגל, פה ושם.
אמרו: "בוא למגן דוד" אמר:
"לא, אני לא הולך לאף מקום."

זה היה בשנת 42' נדמה לי, 43'.
הייתי בגיל 8-9, והאחים שלי היו
יותר קטנים ממני, כל אחד שנתיים.
אז ככה יצאנו כולנו
בשלום ועזבנו את הבית.
הלכו למקום אחר, החדר שלנו
לא נפגע, לקחו את כל הדברים.
אז היו שמחים והיו עליזים.
אחר כך אבא שלי נפטר,
אחרי זה אבא שלי...חודשיים אחרי זה, נפטר אבא שלי,
בדיוק חודשיים אחרי שנפלנו.
מה דיברתם כשבאתם?
-דיברנו ערבית.
לא היה לנו דיבור אחר.
אבל היו באים אלינו,
אומרים לנו: "דברו, כמה מילים
שאתם יודעים, גם דברו אותם."
נגיד, תגידי במקום
)ערבית(- 'בואי',
במקום תגידי לה לקנות לחם,
)ערבית( -'תקני לחם'.

ואנחנו לא היינו רגילים,
המבטא לא היה רגיל.
דיברנו שנה ראשונה רק בערבית.
ואימא, כמה שהתחלנו לדבר עברית,
למדנו פה ושם, התחלנו לדבר,
התחלנו להיות, ללכת איתם.
למשל, הולכים לשוק לקנות, אז אני
אומרת לו: "תביא לי את זה."
"תביא לי את זה."

לא הייתי יודעת להגיד, אז הוא
היה אומר לי "תגידי תפוח".
המוכר, היה אומר
לי: "תגידי תפוח."
תפוח, תגידי ככה.
במקום להגיד ככה, תגידי ככה.
לא ידענו איפה כשר ואיפה אסור.
פעם נכנסתי לחנות כשקניתי נקניק,
לא ידעתי מה זה, פסטרמה.
אז פתאום, בעלי עם כיפה,אמר לי: "גברת, פה לא כשר."
אמרתי: "כן?"
וככה בזעזוע כזה, אמר
לי: "כן, פה לא כשר."
ברחתי, אמרתי עכשיו איך אני אדע?
איך אני אדע כשר לא כשר?
אמרתי, נכנסתי לחנות השני,
אמרתי: "אדוני, זה כשר?"
"הבשר כשר? עוף כשר?"
כשהיה אומר לי "כן" הייתי
קונה, כשלא, בורחת.
וככה הלך...

עבדנו והיה לנו קשה מאוד,
החיים היו קשים קשים קשים.
איזה 10 שנים הייתי חיה פה בבית.
כשבאתי הביתה פה עם חמתי,
המשפחות היו באים אליי,
כל המשפחות תמיד לשבתות.
היו באים אליי, עם הילדים, שיחקו
ביחד, אכלו ביחד, שתו ביחד.
כל המאכלים, כשפעם ראשונה
באתי לאשתו של אח שלי,
אמרה לי: "הכנתי לך קובה."

"איך הכנת קובה? איפה יש בשר?
אין בשר."
הם במעברה, אומרת:
"תאכלי ותגידי לי."
באתי לאכול, אמרתי לה: "זה
טעים, אבל זה לא טעם של בשר."
"זה לא טעם של בשר. איזה טעם?"
אמרתי: "זה לא של
בשר, אבל זה טעים."
זה חריף, זה פיקנטי,
אבל זה לא טעם של...
אומרת לי: "זה דגים." זה דג
פילה שנתנו להם בכרטיסים.אז למדנו לעשות כל מיני דברים, שעשו
ההורים שלנו, אפילו לא היה לנו בשר.
פה בשנת 54'-55', פה באור
יהודה, פתחה, התחילו למכור בשר,
התחילו למכור, מי
שהיה לו, היה קונה.
מי שלא יכל, לא קנה, אבל קנינו.
ומי שיש לו עוף,
תופסים אותו באוטו,
זה תפסו חשיש, כאילו תפסו
חשיש, נכנסו לבית סוהר,

מי שהיה לו תרנגול, לקח,
החביא אותו, נגיד הלך באוטובוס,
רוצה להעביר אותו ממקום למקום,
כאילו העביר חשיש ממקום למקום.
"הכול בכרטיסים, מאיפה יש לך יותר?
מאיפה קנית? מאיפה הבאת?"
אני מגדירה את עצמי יהודיה,
עיראקית ישראלית גאה.
גאה, אני עבדתי כל החיים שלי,
ולמדתי לחיות עם אנשים, איך שהם.

כל אחד איך שהוא.
אם הוא נמוך ואם
הוא גבוה הוא מלך.
למדתי לחיות איתם ולמדתי
להיות איתם איך שהם.
וגידלתי ילדים לתפארת.
בדריה, עכשיו תגידי, יש איזה
פתגם או שיר שאת זוכרת?
בעיראקית, בערבית, שאת
ככה רוצה להגיד לנו?
היינו אומרים הרבה משפטים.היו עיראקים גם מפחדים
מעין הרע הרבה.
מעין הרע, מדברים שעושים
להם, אומרים )ערבית(.
עשו להם משהו והם מקניטים אותם,
איך אומרים את זה בעברית?
כן, היו עושים
)ערבית(
אימא שלי, מי שהיה חולה,
הייתה מרפאה אותו.
היא באה "בדלאק, בוא
כפרה עליך, מה קרה לך?"

הבן שלי, בצבא, ראה משהו,
נבהל ופתאום נהיה אחר.
נהיה לו חום, נהיה לו דברים,
הוא כל הזמן רק חושב,
היא באה, אומרת לי
)ערבית(
זה פתגם
)ערבית(
אמרתי לה: "מה אני אעשה?"
)ערבית(
הלכה, לקחה ר'סאסיי את יודעת
מה זה, עשתה לו על הראש,

לקחה את המים, מרחה עליו,
לקחה פיפי, לא יודעת
מה עשתה ברצפה,
מרחה עליו, אחרי יומיים
הבן נהיה איך שהוא היה.
)ערבית(
הייתה עושה דברים כאלה.
הייתה ישנה, רוצה, תדעי
מה יש לך, מה יבוא לך.
היית נותנת לה את הבגד
שלך, בגד אחד מלמעלה,נגיד גופייה, והיית נותנת
לה חתיכה לחם שלך,
ומשהו שהיא יכולה לאכול מזה בערב.
הייתה אוכלת מזה, מברכת
על זה, לא יודעת מה עושה,
שמה מתחת לראש שלה, באה לספר
לך מה יהיה לך, מה העתיד שלך.
היה מישהו ישן בלילה, קם
עם כאבי ראש, יום יומיים,
)ערבית(
'דודה שלי' אומרים,
)ערבית(

"הראש שלי מתפוצץ, נפל לי הראש."
אז היא מושיבה אותו ככה,
על הרצפה, על כרית, ויושבת,
ועושה לו בראש מסז'.
עושה לו מסז', לוקחת
שמן חם, עושה לו מסז',
יומיים שלושה, אין לו כלום.
למדתי לעסות את הראש, כן,
אבל הבטן הייתה, מי שכואב לו בטן,

היה מתפוצץ מכאבי בטן,
לוקחים אותו לבית חולים,
מה היא עושה? משכיבה
אותו, בבוקר, לפני אוכל,
על כלום, על הרצפה, על שטיח,
משהו, ישן ישר, היא עושה לו...
עיסוי.
-עיסוי בבטן.
ואחרי יומיים אין לו כלום.
הילדים שלך יודעים ערבית?
כן.
-מה דיברתם, איזה שפה?
דיברתי בערבית, היה להם
סבתא פה, שתי סבתות היו.
סבתא הייתה גרה אצלי פה,זיכרונה לברכה, אימא של בעלי,
אימא שלי הייתה גרה קרוב, פה,
וכל הזמן היו גם אצל אימא,
גם אצל הסבתא השנייה.
ואני הלכתי לעבוד.
הם היו אצלה.
ילד בן שלושה חודשים,
עזבתי אותו והלכתי לעבוד.
אבל לא עבדתי יום
שלם, עבדתי כמה שעות,
עשיתי את העבודות משק
בית, חדר מדרגות,

היה קשה מאוד, אבל עבדתי בגלל
לבוא לילדים, לא לחסור להם.
הייתי מביאה להם בדרך
שלי כל מה שלא היה פה.
אנחנו זוכרים, היה לנו שיר לילד
כשרוצים להשכיב אותו לישון.
)ערבית(
זה שיר שנותן לבכות.

וילד כששומע את זה, אז
בדמיון שלו הוא ישן.
הולך לישון.
אין מה לעשות.
בצריף שהיה לנו, נחשים, וואי
וואי איזה גודל נחש יצא לנו...
יום אחד, אני שמתי שני
חבלים, מפה ומפה,
עשיתי נדנדה כזאת,
כמו שעושים בשדה.
קוראים לזה
)ערבית(שמיכה ושמה למטה כרית
ומשכיבה את הילד.
פתאום הילד שלי שוכב שם,
ונכנס יוסי, היה בן שלוש שנים,
ובא לרקוד לי: "איזה
נחש גדול מתחת למיטה"
"לנדנדה של מוני"
קוראים לו שלמה, קרא לו
מוני, קראתי לו משהיה קטן.

אז באתי, נישקתי אותו,
אמרתי לו: "איפה?"
באתי ואני רואה את
הנחש פתאום בורח לי.
הייתי בהריון... של הרביעי...
ברח לי.
אני התחלתי, אמרתי אני לא אכנס
לצריף, לקחתי את הילד וברחתי.
"לא אכנס לצריף, אם
לא תמצאו את הנחש."
היה חזקיה בחייה, אחד
שקוראים לו חזקיה בחייה,
כל מי שיש לו נחש תופס אותו.

"חזקיה בדלאק!"
עלה לי דינר, לירה.
לירה הייתה ... יקר מאוד.
"בדלאק, חצי לירה"
"לא, לירה."
"טוב, רק תוציא אותו.
תיקח את הנחש."
בא להוציא, פתאום חיפש
אותו פה, חיפש אותו שם,
לקח אותו ככה, ועשה לנו ככה ביד.
נחש ביד שלו, ככה.
אז אחר כך נרגענו, ישנו.
אבל נתנו לו לירה.

ברוך השם, יצאו ילדים טובים.
יצא לנו בחורים טובים.
חיינו חיים טובים.
אכלנו, שתינו, התלבשנו, יצאנו,
לא בכינו, לא בכינו כל הזמן.
היינו תמיד שמחים.
תמיד שמחים ועליזים.
עם השכנים, עם המעברה, עם
הבית, היינו תמיד שמחים.

שמחנו, ילדים לא
הראינו להם כל דבר,
לא ידעו כל דבר מה שהלך במשפחה,
עשינו סתר, אבל גדלו בשלום, גדלו בסדר.
ברוך השם.
תודה רבה.
-תודה בדריה,
אין בעד מה.
-את מקסימה מקסימה, מקסימה.
שתהיי בריאה ותמיד תשמחי.
תודה.

בדריה בטט
גלית כהן-קרספי  
בצרה
עירק
סיפורי חיים נוספים: