מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:30

אני נולדתי בבגדד.
רגע רגע, אתה מתחיל
בשם שלך, ואחרי זה.
קוראים לי דוד,
הכינוי שלי אכרם.
הרבה אנשים עד היום
מכירים אותי בתור אכרם,
והם קוראים לי אכרם.
נולדתי בעיראק, על יד קפה הקטן ברחוב
טטראן אני חושב מספר 20 או 12.

גדלתי בבית עם כל המשפחה
והייתי הנכד המועדף
של הסבא שלי מצד אבא.
אימץ אותי כל הזמן,
עד שהוא נפטר.
ברגע שהוא נפטר הייתה
לי כאילו איזו מכה,
מכה הכי קשה בשבילי, מכה
ראשונה בחיים שלי שקיבלתי אותה
שהסבא שלי נפטר.
וכאב לי נורא והרבה בכיתי.בסופו של דבר לקח אותי הדוד
שלי, אח של אבא שלי אליהו.
אימץ אותי עד שהתחתנתי,
הדוד הזה.
למדתי בבית ספר מסעודה
סלמאן, כיתה א' וכיתה ב'.
אחר כך ההורים הוציאו אותנו,

00:03:00


לא שלחו אותנו לבית ספר,
פחדנו עלינו מהערבים.
והייתי הולך למדרש "חלאת
מנדילי" קראו לו.
הייתי הולך שם, היה לומדי תורה.
אנשים עניים, הרמה
נמוכה מאוד הייתה שם
בבית ספר הזה, אבל לא השתלבתי
שם והתחלתי להסתובב לבד.
במקום להישאר בבית וזה,
אי אפשר להישאר בבית,

אני הייתי לובש שמלה כזו דשדשה
קוראים לזה, ומסתובב ברחובות.
הסתובבתי ברחוב הראשיד,
ברחוב שרע ראזי,
בכיכר אל-פרדוס, באבו שייח,
והייתי מסתובב בכל בגדד,
כמעט כל רחוב אני הסתובבתי בו.
אפילו לבית סוהר הלכתי,של בגדד שם.
אבא שלי היה בבית סוהר, ואני
הייתי ילד הייתי הולך יחף,
עם הדשדשה הזאת,
ונראה כמו אחד מהערבים.
אף אחד לא ידע שאני יהודי,
הייתי מסתובב איתם עם כולם,
רק בלילה הייתי חוזר הביתה.
הלכתי לבית סוהר, ועמד שם מישהו
בשער, אמרתי לו אני באתי לאבא שלי.

00:04:30

אמר לי לך מפה, מי אתה, מה אתה וזה...
עד שיצא קצין, קראתי לו.
הוא אומר לי, כן מה הבעיה
שלך, מה אתה רוצה?
אמרתי לו באתי לפה, אבא שלי
פה, אני רוצה לראות אותו.
אומר לי, מי זה אבא שלך?
אמרתי לו ששון נתן.
אהה אני מכיר אותו.
אמר לי חכה רגע, אמרתי
לו אבא שלי יפצה אותך,
רק שאני אראה אותו.
וואלה הלך דיבר וזה, סידר
לי לראות את אבא שלי.

ואני ילד קטן.
הייתי בסביבות שבע משהו כזה.
התחלתי להסתובב כל הזמן, היה
לי קטע ברחוב שער ראשיד,
הקטע הזה אני לא אשכח אותו.
היום הראשון שפתחו היה
מין כאילו משביר,
קראו לו (שם חנות), שהוא מוכר
מותגים, בשער הראשיד.ואני יחף עם הדשדשה,
ואני עומד שם ומסתכל,
ובדיוק באותו יום שפתחו את
הדלתות, היום הראשון שפתחו אותו,
עמדו בצד הזה, בחור עם
טבלה כזו, מוכר סיגריות,
ובצד השני עוד בחור.
מוכרים סיגריות ואני מסתכל
ורואה, אני לא יכול להיכנס,
למה רק אנשים מלובשים וזה.
בא עוד אחד, והוא מסתכל על זה

00:06:00

והוא אומר לו,
דיר בלאק האדא פלשתיני.
על השלישי.
עכשיו מה הכוונה שלו,
שאמר לו פלשתיני?
אלה לא מתחרים אחד עם השני,
מי שקונה ממנו קונה ממנו.
הפלשתיני בא, הוא
ירמה אותם, ישקר להם,
למה הוא אומר לו תיזהר
ממנו הוא פלשתיני.

ונשארתי שם וזהו, הלכתי ו...
אחר כך ההורים שלי, אבא שלי
היה פה בארץ וחזר לעיראק.
והיה עושה כל מיני
עבודות מיוחדות.
הוא ועוד כמה עשירים קנו הרבה
מטוסים של מלחמת העולם השנייה,
כשנפלו הביאו אותם
שם לחבאניה וקנו אותם,והיו צריכים להמיס את זה,
למה זה חומר גלם אלומיניום.
חיפשו שאחד יכול להמיס,
כמה טון יכול להמיס ביום?
לא מצאו. עד שמצאו אחד,
כל היום חצי טון בקושי המיס.
בא אבא, אמר להם אני אבנה תנור,
תנור גדול, ואני אמיס
את כולם מהר מאוד.
והתנור לא עולה כסף.

00:07:30

התנור על מים ונפט
שחור שזורקים אותו.
והלך בשיטת פרימוס.
איך הפרימוס דולק?
בנה צינורות כאלה ככה גדולים,
ואמבטיה, כאילו בריכה
שיכול לשים מטוס שלם בה,
ומדליק אותה, הצינורות מתחממים,
והמים נהפכים לגזים,

ודוחף את האש.
ואז התחיל להמיס מטוס שלם,
התחיל להמיס כמעט
עשרים טון ביום המיס.
עכשיו זה יש גם
אלומיניום ויש גם ברזל,
איך הוא יפריד ביניהם?
הוא בנה עוד בריכה ועשה מעבר.
האלומיניום נמס עובר לבריכה השנייה.ועשה את כל זה.
המיס את כל המטוסים.
נשארו קליעים ותרמילים
של פצצות של המטוסים וכו'
הם היו בקשרים עם המשטר ועם
הזה, נותנים להם מצרכים לקצינים,
קיבלו הודעה העשירים האלה ואבא
שלי שהולכים לבוא למקום הזה,
ולתפוס את הקליעים ולשים
אותם, שקונים נשק לישראל.

00:09:00

באו המיליונרים האלה
לאבא, אמרו לו מה נעשה?
אמר להם, לא אל תדאגו, אנחנו
הלילה נפתור את זה, לפני שיבואו.
לקח את הדודים שלי בלילה,
הדליקו את התנורים,
והמיסו את כל התרמילים
והקליעים מנחושת.
היה להם כבר נחושת.
באו בבוקר לביקור מהשלטון לתפוס אותם,
אין קליעים אין נשק אין כלום.
ויצאו מזה.
אחר כך את האלומיניום הזה,
החומר גלם רצו למכור,

לא הולך, אי אפשר,
אף אחד לא קנה מהם.
הם היו קונים פחים, מטר על
שתיים מאנגליה, מאלומיניום.
אבא שלי החליט לעשות
את כולם פחים כאלה.
בנה איזו מכונה על בדילים שעובדת,
התחיל לעשות פחים כאלה.
התחיל לעשות פחים כאלה,
הקניה מאנגליה נעצרה.
הזמין אותו ראש
הממשלה נורי א-סעיד.
נורי א-סעיד אהב יהודים,ודיבר איתם בגובה העיניים.
אמר לו תשמע איבני, תפסיק
לעשות את זה, אסור לך לעשות.
אמר לו למה אסור לי?
אמר לו האנגלים לוחצים עלינו,
למה אנחנו לא קונים מהם.
ואם לא תפסיק אני אשים אותך
ברשימה השחורה, אני אהיה חייב.
אבא שלי אמר לו בסדר, יצא,
יצא, קורא בעיתון שהצבא
האנגלי מבקשים צלחות,

00:10:30

צלחות מאלומיניום.
הלך עשה שטנאץ,
והתחיל לעשות את האלומיניום
הזה לצלחות, ככה.
התחיל לקנות מהם עשרים
פח וממנו ארבעים פח,
ומכר את הכל לאנגלים.

הזמין אותו נורי א-סעיד, אמר לו
איבני, מה עשית עם הפחים האלה?
אמר לו דוגרי.
אמר לו קניתי עשרים מהם, שמתי ארבעים
ממני, עשיתי צלחות ומכרתי להם.
ונגמר? אמר לו, אמר לו נגמר,
אמר לו יאללה בלי... נלך.
תסגור עניין, אף אחד לא יודע כלום.
האנגלים האלה שולטים
עלינו, הורגים אותנו.
יצא מזה.אפילו ידעתי שיצרו רימונים
בשביל התנועה הציונית.
את זה ידעתי.
מי יצר?
-אבא שלי.
הייתי בסביבות, זה אחרי 48'.
אני זוכר ב- 48' בקום המדינה,
יום העצמאות הראשון,
זה אני לא אשכח אותו.
הרב של בית הכנסת בא אלינו הביתה,

00:12:00

כתב ברכה ואמר היום צריכים
לברך את מדינת ישראל,
ביום העצמאות הראשון
של מדינת ישראל.
כתב את הברכה, הלכנו
לבית הכנסת, התלבשנו,
היינו חגיגיים, היה ממש חגיגי.
עכשיו, למה יכלו לעשות
את כל זה בצורה בוטה?
היו רחובות של יהודים רק.

הרחוב הזה שנולדתי והקפה הקטן שקוראים
לו, זה שוק שקראו לו (ערבית) הקפה הקטן.
זה כולם יהודים.
גם היה קווחאת אל
כבירה, גם כן יהודים.
בערב שבת בבית הכנסת
פה מישהו שאל אותי
אתה יודע איפה זה רחוב
אבו סייפן בבגדד?
אמרתי לו כן אני יודע.אמרתי לו בשביל שתדע שאני יודע,
אני אגיד לך גם מה היה שם.
הוא אומר לי, מה היה?
אמרתי לו בסוף הרחוב הייתה משטרה.
הוא אומר לי נכון, בן אדם מבוגר.
הוא אומר לי נכון, ואיך
ידעת שהייתה משטרה?
אמרתי לו בית היציקה של
אבא שלי היה מתחת למשטרה,
המשטרה קומה שניה, אבא
שלי קומה ראשונה.
בשביל זה ידעתי.

00:13:30

רימונים, אבא שלי הכל על
חשבונו עשה באותו בית יציקה
יצר את הרימונים האלה.
את הרימונים האלה היו באים
לקחת כל יום חמישי, סלים.
שמים על זה פטרוזיליה,
בצל, מכסים,
ולוקחים את זה, התנועה הציונית.
ולמה לקחו את זה? למה עשו?

תראי, היו בעיראק, קראו להם
מחבלים אבל לא מחבלים.
למה שום פיגוע לא עשו.
את הרימונים האלה, אין
בית יהודי שלא היה לו.
בגלל שהפרהוד לא התכוננו
ולא הגנו על עצמם
ונהרגו להם ככה אנשים, כמעט
מאה שבעים, מאה שבעים ושש.אז הם עם התנועה הציונית
הכינו לעצמם נשק בבית,
בכדי שתהיה להם הגנה אם
עוד פעם יתנפלו עליהם.
אז יצרו את הרימונים האלה.
וערב פסח אבא שלי חזר מבית כנסת
ראה משפחה מצפון
עיראק זרוקה ברחוב,
דיברו מה דיברו, אמר להם בואו,
לקח אותם לעשות את
החג אצלנו בבית.

00:15:00

נתן להם חדר בבית, אבא, אימא ועשרה ילדים,
שבעה ילדים, שמונה ילדים, אני לא זוכר.
גרו אצלנו.
בסופו של דבר לקח אותו לעבוד
בבית יציקה, את בעלה.
למה? אלה מצפון עיראק היו
נקראים כאילו אזרחים סוג שתיים.
והוא זרוק, אין להם בית, אין להם כלום,
הקהילה הייתה צריכה לטפל
בהם, אז אבא התנדב לטפל בו.

גר אצלנו עד סוכות,
הוא ואשתו וכולם.
בא, הוא היה כבר מרוויח כסף
והתחיל להיות אדון גדול,
התחיל לא לתת לאשתו, לא לתת לילדים.
כל הכספים מבזבז על עצמו.
באה אשתו לאבא אמרה לו בחור,
אולי תעשה לי טובה, תגיד לסלים
הוא לוקח ממך משכורת, לפחות
שייתן לי משהו בשביל הילדים,
ואם הוא לא ייתן לי בשביל הילדים,אז תגיד לו הוא גר ששה
חודשים שישלם לך שכירות,
ותן לי את זה.
אבא שלי אמר (ערבית)
יעני מקובל.
ההוא בא, אומר לו סלים אתה כבר גר פה
ששה חודשים, גרוש שכירות לא שילמת,
ואתה לוקח משכורת
לוקח הכל, תן משהו.
אמר לו תשמע אם אתה תדבר איתי
תגיד לי משהו, אוי ואבוי לך.
אמר לו לך מפה, זרק אותו החוצה.

00:16:30

ההוא הלך אל השלטון ואמר
להם הוא מייצר רימונים,
ולקח להם ארבעה רימונים קליפות.
באו בערב סוכות, דופקים
בדלת, מכות דפיקות,
פותח את הדלת אבא מה הוא רואה?
קציני משטרה וצבא,
וסגרו את הרחובות,
אמר לו תגיד לי, מי זה ששון נתן?
אמר לו "עבדכ",
"עבדכ" זאת אומרת...

אמר לו, תגיד לי איפה אתה עושה את
הרימונים בשביל שאני אגן עליך?
אז אבא שלי צחק, אמר לו לא שמעת?
אמר לו מה אני צריך לשמוע?
אמר לו (ערבית) מי שבר את
גרמניה אם לא הרימונים (ערבית),
אמר (מדבר ערבית).
לא יפה אתה מדבר בצורה
כזאת, בעל מעמד...נכנסו הביתה,
נתנו להם עשרים אלף דינר
לקצינים ולכולם, והפכו
שהוא הלשין, נתן עדות שקר.
שהלשין. נתנו לו מכות,
הכניסו אותו לבית סוהר.
אימא שלי חילקה עשרים אלף
דינר בערב אחד, שוחד.
יצאו מהמשטרה באותו
ערב לחזור הביתה,

00:18:00

לא נתנה לו לחזור הביתה אימא.
לקחה לו מונית, אמרה לו
אתה משול עיראק,
מכופרי, כפר על יד כיכרוכ
שם בסביבות צפון עיראק,
שמחוברים עם מולא מוסטפא ברזני.
אמרה לו אתה מכיר את
הכורדים, מכיר את כולם,
לך לשם שיעבירו אותך לפרס.
לא השאירה אותו.
הלך,

חזרה הביתה, כל מה שהיה קשור לזה,
לקחה סבלים, לקחה את הכל וזרקה לנהר.
אין כלום בבית. אם יבוא
חיפוש או משהו כזה,
למה היא לא נתנה לו להישאר?
בגלל שחילקה להם כסף,
הם כבר יבואו עוד פעם, תביאו
כסף, אם לא נגיד אם לא...
אז שלא ימשיכו לשגע אותה,
העבירה אותו לפרס.
אבא בפרס אנחנו בבגדד.הוא בפרס.
קיבלנו מכתב ממנו שהוא
בפרס, הוא בטוח כבר.
אין פה מה לפחד.
עכשיו איך אנחנו נעלה לארץ?
אמרו לנו צריכים ללכת לכפר
שהוא נולד שם בצפון עיראק.
הרישום שלו נמצא בכפר, האבא.
איך נלך לכפר?
הלכנו לכפר,

00:19:30

הייתה חמתו של הדוד שלי,
היה לה בית שם,
ובבית הזה היא לבד גרה.
היו שם איזה חמישה משפחות
יהודיות בכפר הזה, כופרי.
והתארחנו אצלה שלושה
שבועות בכפר הזה.
הבית שלה מסביב חומה
ונהר עובר בבית,

שם התארחנו אצלה.
ואחרי זה חזרנו לבגדד,
ועוד התור שלנו רחוק בשביל
להגיע לעלות ארצה לפי הרישום.
אימא שלי אמרה עכשיו אני
אגיש תביעה נגד המדינה.
למה? הנשים שם לא עובדות.הלכה ותפסה, היה חבר פרלמנט, עורך
דין יהודי סלמן שינה קראו לו.
אמרה לו תשמע, אני רוצה להתלונן,
להגיש תביעה נגד
המדינה לדרוש מזונות.
אמר לה את רוצה שיתלו אותי?
אמרה לו לא.
אתה תכתוב לי, אני לא יודעת לכתוב,
תכתוב לי את התביעה, תעשה לי הכל,
אני אגיש אותה בשמי, לא בשמך.
מה את רוצה? אני רוצה מזונות

00:21:00

למה נתנו לבעלי לברוח
וזרק אותי עם שבעה ילדים.
הלכה לבית משפט,
יושב השופט,
אומר לה (ערבית) מה את רוצה?
אמרה לו אני רוצה מזונות.
אתם מנהיגים במדינה לא תפסתם
את הגבול טוב, לא שמרתם טוב,
בעלי בן אדם רע, הצליח לברוח ולזרוק אותי
עם שבעה ילדים, איך אני אפרנס אותם?

אנחנו עיראקים, נולדנו בעיראק, סבא שלי
בעיראק, אבא שלי בעיראק, כולנו עיראקים.
מי יפרנס אותנו?
למה לא שמרתם על הגבול?
הסתכל עליה אמר לה (מדבר ערבית).
(מדבר ערבית).
זאת אומרת, איזה פסוק
מהקוראן אתה ירדת,כאילו אלוהים הוריד אותך לשבת, ואתה
מדבר איתי, אני בתור עיראקית ככה,
"חאווה חאווה" גם אימא
שלך, לא רק אימא שלי.
אתה מקלל אותה, מקלל אותנו,
המדינה שלי פה, אני פה.
אמר לה (ערבית) את
רוצה ללכת לפלשתין?
אמרה לו אני באתי לבקש מזונות,
אני לא באתי לבקש ללכת לפלשתין.
ומזונות המדינה חייבת לטפל בי,

00:22:30

אני זרוקה עם הילדים שלי.
נתן לה צו גירוש, על המקום.
בשלוש לקחו אותנו מהבית, ישבנו
עד שש בבוקר במסלול בעיראק.
עד שבא מטוס, העלו אותנו למטוס,
למחרת בתשע בבוקר אנחנו
בשדה תעופה לוד.
באנו ללוד, לקחו אותנו
משדה התעופה לשער העלייה,
אבא שלי בשער מחכה לנו.
אמר יש לנו שתי דרכים,

או ללכת למעברה או ללכת לקיבוץ.
למה? הוא היה פה בארץ,
ורשמו אותו כחבר בקיבוץ חניתה.
אימא שלי לא הסכימה לקיבוץ.
ולמה לא הסכימה לקיבוץ?
בתקופה ההיא אין דבר כזה שבחורה
תלך עם מכנסיים קצרים ותלך לים,
אישה צריכה שמלה עד לפה,אמרה לי יש בנות, בקיבוץ כולם זולות,
אני לא אקח את הבנות שלי לקיבוץ.
לא הסכימה ללכת לקיבוץ
ובאנו לפה, לאור יהודה.
ירדנו, משאית הורידה אותנו
מול הכניסה לתל השומר פה,
ונתנו לנו אוהל מול המשטרה גרנו,
ומים, היה רק ברז אחד בכל אור יהודה.
מתל השומר היינו הולכים עם
דליים לקחת מים כל היום...

00:24:00

אז במים היה מצליח,
היו לוקחים את המים,
שמים אותם בחבית
עד למחרת היה שוקע כל הלכלוך,
לוקחים מלמעלה בעוד
חבית, מרתיחים אותו,
אחרי שמרתיחים אותו
שמים אותו בצד שיתקרר,
יעני אם לוקחים מים, שלושה
ימים עד שיכולים לשתות אותם.
ככה זה היה.
זו המעברה.
ואימא שלי ככה הייתה.

שלוש אחיות וששה אחים היינו.
באנו לארץ,  היינו בעיראק
גדלנו בבית עם אימא, למה אבא
כל הזמן היה בתנועה, בישראל,
היה בחוץ, היה עושה כל מיני עסקים,
ומשאיר את כולם לעבוד,
והוא היה...
גדלנו כאילו רק אימא טיפלה בנו.אני הייתי ילד, בין כל האחים שלי,
לא שובב, אבל הייתי עצמאי.
אני אף פעם לא חשבתי
שאני אקבל עזרה ממישהו.
תמיד רציתי אני להגן על עצמי,
ולהגן עליהם אם אני יכול גם כן.
אבל לא דרשתי שאף אחד יגן עלי.
אם הייתי מסתובב בין הערבים,

00:25:30

לא הייתי נותן להם הרגשה
שידעו שאני יהודי.
אחרי 48' נפלתי על פח.
את רואה את החתך הזה?
ככה נפלתי.
הדוד שלי לקח אותי לבית חולים מג'דיה.
תפר לי את זה רופא ערבי.
הוא תופר לי, והוא
אומר לי אתה יהודי,

אתה עוד תלך לפלשתין,
אתה עוד תהיה חייל,
ותבוא להרוג את הילדים שלנו.
אני מסתכל בתור ילד בסביבות שבע,
אני מסתכל בן אדם על רמה כזו,
שהוא מדבר עם ילד בצורה כזו,
לא מתיישב לי.הוא בן אדם מלומד, הוא רופא,
הוא לא סתם אחד מהרחוב
שיכול לדבר מה הוא רוצה.
איך הוא מגיע למסקנה כזו,
שאני ילד אלך להרוג אנשים.
אתה מבין?
חזרנו הביתה והדוד שלי החזיק
אותי, עד החתונה אמרתי לך,
אמרתי לו ככה אמר לי,
אמר לי (מדבר ערבית).

00:27:00

אל תעשה לו אתמול כאילו.
ונורא נורא כאב לי שהוא
אמר את המילים האלה.
רופא שידבר בצורה כזו זה...
מאז אני כבר חשבתי על מדינה.
מה זה על מדינה?
חשבתי להתרחק מאנשים
כאלה, לא להיות איתם.

להתרחק וזה, התחלתי להיכנס
לעניינים של התנועה
בלי שאף אחד ידע מה אני יודע.
ואז הבנתי ישראל, הבנתי קמה מדינה ו...
הייתי דלוק על זה.
בשביל זה אמרתי לך, אם היו
מביאים אותי לעמוד התליה,
לא הייתי מגלה, לא יודע כלום.
אני ילד, מה יעשו לי.
בית ספר מסעודה סולימאן היה,
קראו לו.בבית ספר הזה למדו יהודים.
למדתי כיתה א' בבית ספר הזה.
בבוקר היינו באים, מי שמאחר
מקבל מכות ככה עם מקל על היד.
ממושמעים.
בהתחלה בחצר צריך את ההמנון לשיר,

00:28:30

הילדים כולם בחצר מסדר
ושרים את ההמנון.
ובאתי לכיתה ב', גם
כן באמצע הכיתה כבר
התחילו מדינת ישראל,
מה מדינת ישראל...
ההורים התחילו לפחד עלינו.
אז הוציאו אותנו מבית הספר
ונשארנו כאילו בבית ככה זרוקים,
ובתקופה הזו אני הסתובבתי ברחובות.

הסתובבתי באבו שאח, באבו סייפן,
"מחלת מאל מגאדי" איך שאומרים,
זה היה רחוב של עניים,
הרחוב הזה של העניים
זה רחוב ללא מוצא.
יש לו איזה עשרים בתים נכנסים בו
ומי שרוצה חוזר חזרה, אין מוצא.
מוצא צריך לעבור קירולעבור כבר לשכונות
הערבים, של הערבים.
אז לא היו.
אני זוכר,
בן פורת מרדכי ושלמה הלל,
אני זוכר באו לרחוב הזה,
אני ילד ואני זוכר אותם,
תמונה מולי כאילו עכשיו.
שניהם באו לראות את בת הדודה שלי,
שם לא היה חשמל, היו ממיסים,
היה מפוח ומנפחים ככה,

00:30:00

בת הדוד שלי עמדה ומנפחת
להמיס את החומר גלם.
ועמד שלמה הלל ראה אותה,
מרב שהוא נדלק עליה
נתן לה מטבע של ארבע מיל.
זה היה הרבה כסף,
ככה מתנה, אני זוכר את
זה מול העיניים שלי.
נתן לה מטבע של ארבע מיל, יעני...

והלכו הוא ובן פורת ויותר לא
ראיתי אותם ורק בארץ,
את שלמה הלל ובן פורת.
עם האחים שלי,
אחותי הגדולה התחתנה,
גרה אתנו בבית.
התחתנה עם בן הדוד
שלי, אח של אבא שלי,
זה שאימץ אותי.
למה אני אומר לך,
עד החתונה בארץ,
הוא הביא לי הביתה את המתנות איך
שנהוג בעיראק להביא לחתן וכלה,מרוב שהוא אהב אותי ככה.
התחתנה איתו, וגרו אצלנו,
ואנחנו עלינו ארצה,
קיבלנו צו גירוש, עלינו ארצה,
והיא נשארה בהריון בעיראק.
ילדה בת,
ועלתה לארץ אחרי שבועיים.
הביאו אותה פה,
לקחו אותה למסמיה.

00:31:30

מסמיה זה על יד קסטינה.
מול הצומת רא"ם,
מול הייתה מעברה.
אני ילד בגיל עשר,
שמעתי הביאו אותה, מכרו את הבית,
ובעלה והבת שלה נמצאים שם.
הייתי פה באור יהודה, אמרתי
לאימא שלי אני אלך להביא אותה.
אמרה לי איפה תלך איפה זה, אמרתי
אני אביא אותה, אל תדאגי.

לא שאלתי אף אחד,
הלכתי ברגל לתל אביב,
עבדתי בתחנה מרכזית עם
הרוכלים, הרווחתי עשרה גרוש,
עליתי באוטובוס לאשקלון,
כביש החוף לא היה, היו נוסעים
ראשון, נס ציונה, רחובות, ביל"ו...
עליתי לאוטובוס, כמעט שעה
וחצי עד שהגעתי למסמיה.ירדתי למסמיה, ואני
הולך אוהל אוהל, מחפש.
ותפסתי אותם.
אמרתי להם יאללה בואו. לקחתי
שמיכה שמתי את הדברים שלהם,
אחותי, בעלה והבת שלהם שנולדה.
לאן? בואו לאימא.
אמרו אין לנו כסף לאוטובוס. אמרתי
יש לי שמונה גרוש, אל תדאגו.
הבאתי אותם, עלינו באוטובוס,
ירדנו בתחנה מרכזית,
ובאנו ברגל פה לאור יהודה
מתחנה מרכזית בתל אביב.

00:33:00

ואימא אומרת לי מה עשית,
איפה הלכת, מי יעשה דבר כזה,
אמרתי לה, אחותי.
אני, האחים שלי
הרגשתי שאני, כאילו
הם על הכתפיים שלי,
ממתי שהייתי ילד.
למה, אני בחיים לא ביקשתי משהו,
לא דרשתי משהו, לא רציתי משהו,
רציתי רק לתת.
ולמה רק לתת?
את זה למדתי מאבא.

כשגרנו פה באוהל באו מלשכת הסעד,
אמרו יש לך תשעה ילדים,
ואין לך עבודה אין לך כלום,
באנו לעזור לך, לתת לך.
אמר להם, צאו החוצה.
באו אנשים אמרו לו, מה צאו
החוצה, נותנים לך כסף.אני אומר לאבא אין לנו כסף, אין
לנו כלום, והם נותנים לנו את זה,
אמר לי, שיסתלקו מפה.
אני אקח נדבה? אני הייתי נותן נדבה.
אני לא אקח נדבה.
סילק אותם.
אחרי שהלכו
אמר לי, איבני תבוא לתל אביב?
אמרתי לו, כן.
הלכנו לתל אביב, הגענו לתחנה
מרכזית, נכנסנו לרחוב הגדוד העברי,

00:34:30

שדרות הר ציון, הגדוד העברי.
היה שם בית חרושת לגזוז,
קראו לו מעיינות.
עומד בעל הבית בחוץ,
בא אבא שלי אומר לו,
אתה בעל הבית פה?
אומר לו, כן.
אומר לו, יש לך עבודה?
אומר לו, מה אתה יודע?
אמר לו מה יש לך, תראה
לי ותראה מה אני יודע.
הביא אותו על המכונה
שממלאת סיפולוקס, סודה.

הסביר לו איך לעבוד,
אבא התחיל לעבוד.
ההוא הסתכל, רואה אבא עובד,
ישבנו שם, עבד ארבע שעות,
ואני יושב שם, עם אבא.
גמר את העבודה,
בא נתן לו ארבע לירות,
ארבע לירות או שתי
לירות, זה היה המון כסף.
אמר לו קח.
יצאנו, אומר לי איבני
הייתי לוקח נדבה?תלמד דבר אחד, רק תיתן, אל תיקח.
רק תיתן, אל תיקח.
ומאז אני למדתי רק לתת, לא לקחת.
לא לדרוש. חסר לי משהו,
אני צריך לעשות לעצמי.
בערבית דיברתי בעיראק.
דיברתי ערבית יהודית
וערבית אסלאמית.
בארץ למדתי ברחוב לבנדה בבית ספר

00:36:00

היה המנהל קראו לו ניסן כהן מלמד.
זה היה בן אדם,
נשמה של בן אדם היה.
בתל אביב, הייתי הולך מפה ברגל.
למדתי כיתה ב',
גמרתי עברית,
ורציתי, נורא רציתי
ללמוד עברית, פה בארץ.
למה? את העברית היינו
קוראים בתורה, בתפילות וזה,

ולא היו מבינים את המילים,
מה המשמעות של המילים.
וכשעלינו ארצה היה לי דוד,
אח של אבא שלי הצעיר,
שהיה גר במנשיה.
הוא בא ב- 41' לישראל.
איך הם באו לישראל?
היו מתגייסים לצבא האנגלי,
בשביל לעבור לחטיבה העברית,ואז מגיעים לישראל ובורחים מהצבא.
הכיסוי שלהם היה, הקיבוצים היו
מעלימים אותם מהצבא האנגלי.
אז הוא בא לפה ובמלחמת 48'
כבש לו בית במנשיה, ביפו,
בין יפו לתל אביב.
איפה המוזיאון של אגד,
מול שם הוא היה גר.

00:37:30

אנחנו לא ראינו אותו, אני ראיתי אותו
בעיראק עם המדים של הצבא האנגלי.
ובאנו לארץ, אמר לי
אבא שלי בא נלך לדוד.
הלכנו ברגל מפה אליו.
היה ערב שבת, ישבנו אצלו,
אמר לאבא שלי אתה את הילד
תשאיר פה, הוא יישאר פה,
ואתה תלך, והוא לא ילך בלילה חזרה
לאור יהודה ברגל, לסאקיה א'.

נשארתי אני ואח שלי
שיוצר צעיר ממני אצלם.
נשארנו שם, למחרת היה לו אוטו,
למי היה אוטו אז,
הוא היה לו אוטו.
לקח את אשתו ללכת לצפון לטייל,
ונשארנו אני והילדים שלו
היו לו חמש בנות, שש בנות ובן אחד,
עם הדודה שלהם, אחות של אשתו.הדודה הזאת התחילה בצהריים לקחת ילד
ילד, להכניס למטבח, לתת לו אוכל,
ואני ואחי נשארנו בלי אוכל.
אבא הגיע בסביבות שלוש.
ואנחנו רק שותים מים.
אמרתי לו ככה וככה.
אמר בואו נחזור.
יצאנו משם, לקח אותנו לתחנה
מרכזית לעלות באוטובוס,

00:39:00

אמרתי לו אבא עד שהאוטובוס
יתחיל אנחנו נגיע, נלך ברגל.
לא... אוטובוס. אמרתי לו ברגל. הלכנו
ברגל, באנו לפה מתים מרעב, אני ואח שלי.
אמר ככה עשה, זרק אתכם,
אני אלך לריב איתו.
למחרת הלך אליו, היה לו ברחוב לוינסקי
בית חרושת לחולצות, תופרים חולצות,
הלך אליו, אמר לו
הבן שלך פושע, עלי.

אמר לו למה? אמר הוא
הרביץ לבן שלי,
תראה הגב שלו אדום
מהמכות שנתן לו.
אבא חזר אלי אמר לי אתה? אמרתי לו
אבא מה אתה מדבר, באנו לראות אותם.
לא ראינו אותם בכלל
ובאנו לראות אותם.
אני ארביץ לו? איך אתה חושב,
אני אלך אתך לדוד שלי.
באתי לדוד שלי, הבן שלו יושב אצלו,
אמרתי לו דוד אני לא הרבצתי לו.
אמר לי, כן אתה הרבצת
לו, הנה הגב שלו אדום.יעקב, הוא הרביץ לך?
אמר לו, כן.
אז אני עמדתי במצב כזה...
אמרתי לו תשמע,
אני יוצא מפה, אני ילד בגיל עשר, אני
יוצא מפה, אני לא רוצה לראות אתכם בכלל,
ולא רוצים שתראו אותי.
אבל יבוא יום אתה תדע
שאני לא הרבצתי לו.
ויצאתי.
האבא האמין לי.

00:40:30

יצאתי, עובר... זה היה ב- 51',
אני לא דיברתי אתו עד 58'.
ב- 58' היו לנו שני צריפים באור
יהודה פה בפנים במקום האוהל שם,
גרנו בצריפים, פתאום הוא בא.
מה שלומך? מה נשמע? חיבק אותי,
נישק אותי, "בן אחי" ככה.

ישבנו, אמרתי מה יש לי,
אני להתחצף לא יודע,
וגם לא אתחצף, הוא דוד
שלי איך שלא יהיה.
ישבנו, הוא בא לאבא שלי
וביקש סליחה מאבא שלי.
עשתה לנו אימא ארוחה, ישבו, אכלו.
הוא אומר לי, מה אתך עם
הצבא, מתי אתה מתגייס?
אמרתי לו אני מתגייס, סידרתי
את הכל ב- 15 לפברואר 59'.הא... הלך.
בא אלי אחרי שבועיים, אומר
לי הלכתי וסידרתי ליעקב
להתגייס ב- 15 בפברואר
59' יחד אתך.
אתה פיקח, אתה יודע, אני מבקש
ממך, תשמור עליו, תדאג לו...
אני הסתכלתי...
מה אני אגיד לו?
לא אמרתי לו כלום.
אבא שומע הכל.
אימא שלך הייתה מבשלת אוכל עיראקי?

00:42:00

כן. קובה, סלונה, טבית, קיצ'רי... כל
הבישולים העיראקיים אימא הייתה מבשלת.
וורדה למדה ממנה.
עלינו פה ארצה, היו הרבה ערבים
מעזה לקנות ממני מכונות,
והיו באים ומסתכלים אחד על השני
ורואים האוטו קצת חלוד וזה,

אומר לו "מליאנה סוסה".
עכשיו הסוסה הזה,
אני רציתי להבין מאיפה
המילה הזו סוסה בערבית.
עוברת תקופה, אני שומע
שירים, שירים, שירים...
שיר עיראקי, הוא אומר (ערבית).
(מדבר ערבית).הסוס, העץ שלכם רקוב,
מזה אני זוכר שאומרים.
אז הבנתי את המילה הזו
שהעזתים אומרים אותה סוסה.
(מדבר ערבית) זאת אומרת חלוד.
הבנתי את המילה הזו מהשיר הזה.
וזה שיר ותיק,
זה שיר לפני יותר
משמונים שנה השיר הזה.

00:43:00

אני רוצה שימשיכו לראות
את זה, לא רק את זה,
כל הדברים האלה של אנשים
שסבלו במדינות ערב,
מדור לדור שיראו אותנו.
ולמה? זה היה משהו חריג.
לא קיים דבר כזה, המשפחה,
אני רואה את המדינה כמשפחה
שמוכרת את הבן שלה.

וזה היה במדינות ערב.
מכרו אותנו.
תראי פעם שאלו אותי,
אתה רוצה ללכת לבקר בעיראק?
אמרתי יש תנאים.
כמו שהם עשו תנאים וגירשו אותי,
עכשיו לי יש תנאים, לא להם.
אמרו לי, מה התנאי?
קודם כל שיחזירו את הזהות שלי,
את תעודת הזהות שלי העיראקית.

ואני יכול לבחור את המנהיגים
שגרים בעיראק ואני בישראל.
אני לא בעיראק.
עד שאני אראה, והדור הבא שאחרי
יראה מנהיגים שיודעים
לכבד בני אדם,
בזמן הזה אני אלך לעיראק.
דוד סיימנו.
-תודה רבה.

דוד מועלם

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:40:45
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אני נולדתי בבגדד.
רגע רגע, אתה מתחיל
בשם שלך, ואחרי זה.
קוראים לי דוד,
הכינוי שלי אכרם.
הרבה אנשים עד היום
מכירים אותי בתור אכרם,
והם קוראים לי אכרם.
נולדתי בעיראק, על יד קפה הקטן ברחוב
טטראן אני חושב מספר 20 או 12.

גדלתי בבית עם כל המשפחה
והייתי הנכד המועדף
של הסבא שלי מצד אבא.
אימץ אותי כל הזמן,
עד שהוא נפטר.
ברגע שהוא נפטר הייתה
לי כאילו איזו מכה,
מכה הכי קשה בשבילי, מכה
ראשונה בחיים שלי שקיבלתי אותה
שהסבא שלי נפטר.
וכאב לי נורא והרבה בכיתי.בסופו של דבר לקח אותי הדוד
שלי, אח של אבא שלי אליהו.
אימץ אותי עד שהתחתנתי,
הדוד הזה.
למדתי בבית ספר מסעודה
סלמאן, כיתה א' וכיתה ב'.
אחר כך ההורים הוציאו אותנו,


לא שלחו אותנו לבית ספר,
פחדנו עלינו מהערבים.
והייתי הולך למדרש "חלאת
מנדילי" קראו לו.
הייתי הולך שם, היה לומדי תורה.
אנשים עניים, הרמה
נמוכה מאוד הייתה שם
בבית ספר הזה, אבל לא השתלבתי
שם והתחלתי להסתובב לבד.
במקום להישאר בבית וזה,
אי אפשר להישאר בבית,

אני הייתי לובש שמלה כזו דשדשה
קוראים לזה, ומסתובב ברחובות.
הסתובבתי ברחוב הראשיד,
ברחוב שרע ראזי,
בכיכר אל-פרדוס, באבו שייח,
והייתי מסתובב בכל בגדד,
כמעט כל רחוב אני הסתובבתי בו.
אפילו לבית סוהר הלכתי,של בגדד שם.
אבא שלי היה בבית סוהר, ואני
הייתי ילד הייתי הולך יחף,
עם הדשדשה הזאת,
ונראה כמו אחד מהערבים.
אף אחד לא ידע שאני יהודי,
הייתי מסתובב איתם עם כולם,
רק בלילה הייתי חוזר הביתה.
הלכתי לבית סוהר, ועמד שם מישהו
בשער, אמרתי לו אני באתי לאבא שלי.

אמר לי לך מפה, מי אתה, מה אתה וזה...
עד שיצא קצין, קראתי לו.
הוא אומר לי, כן מה הבעיה
שלך, מה אתה רוצה?
אמרתי לו באתי לפה, אבא שלי
פה, אני רוצה לראות אותו.
אומר לי, מי זה אבא שלך?
אמרתי לו ששון נתן.
אהה אני מכיר אותו.
אמר לי חכה רגע, אמרתי
לו אבא שלי יפצה אותך,
רק שאני אראה אותו.
וואלה הלך דיבר וזה, סידר
לי לראות את אבא שלי.

ואני ילד קטן.
הייתי בסביבות שבע משהו כזה.
התחלתי להסתובב כל הזמן, היה
לי קטע ברחוב שער ראשיד,
הקטע הזה אני לא אשכח אותו.
היום הראשון שפתחו היה
מין כאילו משביר,
קראו לו (שם חנות), שהוא מוכר
מותגים, בשער הראשיד.ואני יחף עם הדשדשה,
ואני עומד שם ומסתכל,
ובדיוק באותו יום שפתחו את
הדלתות, היום הראשון שפתחו אותו,
עמדו בצד הזה, בחור עם
טבלה כזו, מוכר סיגריות,
ובצד השני עוד בחור.
מוכרים סיגריות ואני מסתכל
ורואה, אני לא יכול להיכנס,
למה רק אנשים מלובשים וזה.
בא עוד אחד, והוא מסתכל על זה

והוא אומר לו,
דיר בלאק האדא פלשתיני.
על השלישי.
עכשיו מה הכוונה שלו,
שאמר לו פלשתיני?
אלה לא מתחרים אחד עם השני,
מי שקונה ממנו קונה ממנו.
הפלשתיני בא, הוא
ירמה אותם, ישקר להם,
למה הוא אומר לו תיזהר
ממנו הוא פלשתיני.

ונשארתי שם וזהו, הלכתי ו...
אחר כך ההורים שלי, אבא שלי
היה פה בארץ וחזר לעיראק.
והיה עושה כל מיני
עבודות מיוחדות.
הוא ועוד כמה עשירים קנו הרבה
מטוסים של מלחמת העולם השנייה,
כשנפלו הביאו אותם
שם לחבאניה וקנו אותם,והיו צריכים להמיס את זה,
למה זה חומר גלם אלומיניום.
חיפשו שאחד יכול להמיס,
כמה טון יכול להמיס ביום?
לא מצאו. עד שמצאו אחד,
כל היום חצי טון בקושי המיס.
בא אבא, אמר להם אני אבנה תנור,
תנור גדול, ואני אמיס
את כולם מהר מאוד.
והתנור לא עולה כסף.

התנור על מים ונפט
שחור שזורקים אותו.
והלך בשיטת פרימוס.
איך הפרימוס דולק?
בנה צינורות כאלה ככה גדולים,
ואמבטיה, כאילו בריכה
שיכול לשים מטוס שלם בה,
ומדליק אותה, הצינורות מתחממים,
והמים נהפכים לגזים,

ודוחף את האש.
ואז התחיל להמיס מטוס שלם,
התחיל להמיס כמעט
עשרים טון ביום המיס.
עכשיו זה יש גם
אלומיניום ויש גם ברזל,
איך הוא יפריד ביניהם?
הוא בנה עוד בריכה ועשה מעבר.
האלומיניום נמס עובר לבריכה השנייה.ועשה את כל זה.
המיס את כל המטוסים.
נשארו קליעים ותרמילים
של פצצות של המטוסים וכו'
הם היו בקשרים עם המשטר ועם
הזה, נותנים להם מצרכים לקצינים,
קיבלו הודעה העשירים האלה ואבא
שלי שהולכים לבוא למקום הזה,
ולתפוס את הקליעים ולשים
אותם, שקונים נשק לישראל.

באו המיליונרים האלה
לאבא, אמרו לו מה נעשה?
אמר להם, לא אל תדאגו, אנחנו
הלילה נפתור את זה, לפני שיבואו.
לקח את הדודים שלי בלילה,
הדליקו את התנורים,
והמיסו את כל התרמילים
והקליעים מנחושת.
היה להם כבר נחושת.
באו בבוקר לביקור מהשלטון לתפוס אותם,
אין קליעים אין נשק אין כלום.
ויצאו מזה.
אחר כך את האלומיניום הזה,
החומר גלם רצו למכור,

לא הולך, אי אפשר,
אף אחד לא קנה מהם.
הם היו קונים פחים, מטר על
שתיים מאנגליה, מאלומיניום.
אבא שלי החליט לעשות
את כולם פחים כאלה.
בנה איזו מכונה על בדילים שעובדת,
התחיל לעשות פחים כאלה.
התחיל לעשות פחים כאלה,
הקניה מאנגליה נעצרה.
הזמין אותו ראש
הממשלה נורי א-סעיד.
נורי א-סעיד אהב יהודים,ודיבר איתם בגובה העיניים.
אמר לו תשמע איבני, תפסיק
לעשות את זה, אסור לך לעשות.
אמר לו למה אסור לי?
אמר לו האנגלים לוחצים עלינו,
למה אנחנו לא קונים מהם.
ואם לא תפסיק אני אשים אותך
ברשימה השחורה, אני אהיה חייב.
אבא שלי אמר לו בסדר, יצא,
יצא, קורא בעיתון שהצבא
האנגלי מבקשים צלחות,

צלחות מאלומיניום.
הלך עשה שטנאץ,
והתחיל לעשות את האלומיניום
הזה לצלחות, ככה.
התחיל לקנות מהם עשרים
פח וממנו ארבעים פח,
ומכר את הכל לאנגלים.

הזמין אותו נורי א-סעיד, אמר לו
איבני, מה עשית עם הפחים האלה?
אמר לו דוגרי.
אמר לו קניתי עשרים מהם, שמתי ארבעים
ממני, עשיתי צלחות ומכרתי להם.
ונגמר? אמר לו, אמר לו נגמר,
אמר לו יאללה בלי... נלך.
תסגור עניין, אף אחד לא יודע כלום.
האנגלים האלה שולטים
עלינו, הורגים אותנו.
יצא מזה.אפילו ידעתי שיצרו רימונים
בשביל התנועה הציונית.
את זה ידעתי.
מי יצר?
-אבא שלי.
הייתי בסביבות, זה אחרי 48'.
אני זוכר ב- 48' בקום המדינה,
יום העצמאות הראשון,
זה אני לא אשכח אותו.
הרב של בית הכנסת בא אלינו הביתה,

כתב ברכה ואמר היום צריכים
לברך את מדינת ישראל,
ביום העצמאות הראשון
של מדינת ישראל.
כתב את הברכה, הלכנו
לבית הכנסת, התלבשנו,
היינו חגיגיים, היה ממש חגיגי.
עכשיו, למה יכלו לעשות
את כל זה בצורה בוטה?
היו רחובות של יהודים רק.

הרחוב הזה שנולדתי והקפה הקטן שקוראים
לו, זה שוק שקראו לו (ערבית) הקפה הקטן.
זה כולם יהודים.
גם היה קווחאת אל
כבירה, גם כן יהודים.
בערב שבת בבית הכנסת
פה מישהו שאל אותי
אתה יודע איפה זה רחוב
אבו סייפן בבגדד?
אמרתי לו כן אני יודע.אמרתי לו בשביל שתדע שאני יודע,
אני אגיד לך גם מה היה שם.
הוא אומר לי, מה היה?
אמרתי לו בסוף הרחוב הייתה משטרה.
הוא אומר לי נכון, בן אדם מבוגר.
הוא אומר לי נכון, ואיך
ידעת שהייתה משטרה?
אמרתי לו בית היציקה של
אבא שלי היה מתחת למשטרה,
המשטרה קומה שניה, אבא
שלי קומה ראשונה.
בשביל זה ידעתי.

רימונים, אבא שלי הכל על
חשבונו עשה באותו בית יציקה
יצר את הרימונים האלה.
את הרימונים האלה היו באים
לקחת כל יום חמישי, סלים.
שמים על זה פטרוזיליה,
בצל, מכסים,
ולוקחים את זה, התנועה הציונית.
ולמה לקחו את זה? למה עשו?

תראי, היו בעיראק, קראו להם
מחבלים אבל לא מחבלים.
למה שום פיגוע לא עשו.
את הרימונים האלה, אין
בית יהודי שלא היה לו.
בגלל שהפרהוד לא התכוננו
ולא הגנו על עצמם
ונהרגו להם ככה אנשים, כמעט
מאה שבעים, מאה שבעים ושש.אז הם עם התנועה הציונית
הכינו לעצמם נשק בבית,
בכדי שתהיה להם הגנה אם
עוד פעם יתנפלו עליהם.
אז יצרו את הרימונים האלה.
וערב פסח אבא שלי חזר מבית כנסת
ראה משפחה מצפון
עיראק זרוקה ברחוב,
דיברו מה דיברו, אמר להם בואו,
לקח אותם לעשות את
החג אצלנו בבית.

נתן להם חדר בבית, אבא, אימא ועשרה ילדים,
שבעה ילדים, שמונה ילדים, אני לא זוכר.
גרו אצלנו.
בסופו של דבר לקח אותו לעבוד
בבית יציקה, את בעלה.
למה? אלה מצפון עיראק היו
נקראים כאילו אזרחים סוג שתיים.
והוא זרוק, אין להם בית, אין להם כלום,
הקהילה הייתה צריכה לטפל
בהם, אז אבא התנדב לטפל בו.

גר אצלנו עד סוכות,
הוא ואשתו וכולם.
בא, הוא היה כבר מרוויח כסף
והתחיל להיות אדון גדול,
התחיל לא לתת לאשתו, לא לתת לילדים.
כל הכספים מבזבז על עצמו.
באה אשתו לאבא אמרה לו בחור,
אולי תעשה לי טובה, תגיד לסלים
הוא לוקח ממך משכורת, לפחות
שייתן לי משהו בשביל הילדים,
ואם הוא לא ייתן לי בשביל הילדים,אז תגיד לו הוא גר ששה
חודשים שישלם לך שכירות,
ותן לי את זה.
אבא שלי אמר (ערבית)
יעני מקובל.
ההוא בא, אומר לו סלים אתה כבר גר פה
ששה חודשים, גרוש שכירות לא שילמת,
ואתה לוקח משכורת
לוקח הכל, תן משהו.
אמר לו תשמע אם אתה תדבר איתי
תגיד לי משהו, אוי ואבוי לך.
אמר לו לך מפה, זרק אותו החוצה.

ההוא הלך אל השלטון ואמר
להם הוא מייצר רימונים,
ולקח להם ארבעה רימונים קליפות.
באו בערב סוכות, דופקים
בדלת, מכות דפיקות,
פותח את הדלת אבא מה הוא רואה?
קציני משטרה וצבא,
וסגרו את הרחובות,
אמר לו תגיד לי, מי זה ששון נתן?
אמר לו "עבדכ",
"עבדכ" זאת אומרת...

אמר לו, תגיד לי איפה אתה עושה את
הרימונים בשביל שאני אגן עליך?
אז אבא שלי צחק, אמר לו לא שמעת?
אמר לו מה אני צריך לשמוע?
אמר לו (ערבית) מי שבר את
גרמניה אם לא הרימונים (ערבית),
אמר (מדבר ערבית).
לא יפה אתה מדבר בצורה
כזאת, בעל מעמד...נכנסו הביתה,
נתנו להם עשרים אלף דינר
לקצינים ולכולם, והפכו
שהוא הלשין, נתן עדות שקר.
שהלשין. נתנו לו מכות,
הכניסו אותו לבית סוהר.
אימא שלי חילקה עשרים אלף
דינר בערב אחד, שוחד.
יצאו מהמשטרה באותו
ערב לחזור הביתה,

לא נתנה לו לחזור הביתה אימא.
לקחה לו מונית, אמרה לו
אתה משול עיראק,
מכופרי, כפר על יד כיכרוכ
שם בסביבות צפון עיראק,
שמחוברים עם מולא מוסטפא ברזני.
אמרה לו אתה מכיר את
הכורדים, מכיר את כולם,
לך לשם שיעבירו אותך לפרס.
לא השאירה אותו.
הלך,

חזרה הביתה, כל מה שהיה קשור לזה,
לקחה סבלים, לקחה את הכל וזרקה לנהר.
אין כלום בבית. אם יבוא
חיפוש או משהו כזה,
למה היא לא נתנה לו להישאר?
בגלל שחילקה להם כסף,
הם כבר יבואו עוד פעם, תביאו
כסף, אם לא נגיד אם לא...
אז שלא ימשיכו לשגע אותה,
העבירה אותו לפרס.
אבא בפרס אנחנו בבגדד.הוא בפרס.
קיבלנו מכתב ממנו שהוא
בפרס, הוא בטוח כבר.
אין פה מה לפחד.
עכשיו איך אנחנו נעלה לארץ?
אמרו לנו צריכים ללכת לכפר
שהוא נולד שם בצפון עיראק.
הרישום שלו נמצא בכפר, האבא.
איך נלך לכפר?
הלכנו לכפר,

הייתה חמתו של הדוד שלי,
היה לה בית שם,
ובבית הזה היא לבד גרה.
היו שם איזה חמישה משפחות
יהודיות בכפר הזה, כופרי.
והתארחנו אצלה שלושה
שבועות בכפר הזה.
הבית שלה מסביב חומה
ונהר עובר בבית,

שם התארחנו אצלה.
ואחרי זה חזרנו לבגדד,
ועוד התור שלנו רחוק בשביל
להגיע לעלות ארצה לפי הרישום.
אימא שלי אמרה עכשיו אני
אגיש תביעה נגד המדינה.
למה? הנשים שם לא עובדות.הלכה ותפסה, היה חבר פרלמנט, עורך
דין יהודי סלמן שינה קראו לו.
אמרה לו תשמע, אני רוצה להתלונן,
להגיש תביעה נגד
המדינה לדרוש מזונות.
אמר לה את רוצה שיתלו אותי?
אמרה לו לא.
אתה תכתוב לי, אני לא יודעת לכתוב,
תכתוב לי את התביעה, תעשה לי הכל,
אני אגיש אותה בשמי, לא בשמך.
מה את רוצה? אני רוצה מזונות

למה נתנו לבעלי לברוח
וזרק אותי עם שבעה ילדים.
הלכה לבית משפט,
יושב השופט,
אומר לה (ערבית) מה את רוצה?
אמרה לו אני רוצה מזונות.
אתם מנהיגים במדינה לא תפסתם
את הגבול טוב, לא שמרתם טוב,
בעלי בן אדם רע, הצליח לברוח ולזרוק אותי
עם שבעה ילדים, איך אני אפרנס אותם?

אנחנו עיראקים, נולדנו בעיראק, סבא שלי
בעיראק, אבא שלי בעיראק, כולנו עיראקים.
מי יפרנס אותנו?
למה לא שמרתם על הגבול?
הסתכל עליה אמר לה (מדבר ערבית).
(מדבר ערבית).
זאת אומרת, איזה פסוק
מהקוראן אתה ירדת,כאילו אלוהים הוריד אותך לשבת, ואתה
מדבר איתי, אני בתור עיראקית ככה,
"חאווה חאווה" גם אימא
שלך, לא רק אימא שלי.
אתה מקלל אותה, מקלל אותנו,
המדינה שלי פה, אני פה.
אמר לה (ערבית) את
רוצה ללכת לפלשתין?
אמרה לו אני באתי לבקש מזונות,
אני לא באתי לבקש ללכת לפלשתין.
ומזונות המדינה חייבת לטפל בי,

אני זרוקה עם הילדים שלי.
נתן לה צו גירוש, על המקום.
בשלוש לקחו אותנו מהבית, ישבנו
עד שש בבוקר במסלול בעיראק.
עד שבא מטוס, העלו אותנו למטוס,
למחרת בתשע בבוקר אנחנו
בשדה תעופה לוד.
באנו ללוד, לקחו אותנו
משדה התעופה לשער העלייה,
אבא שלי בשער מחכה לנו.
אמר יש לנו שתי דרכים,

או ללכת למעברה או ללכת לקיבוץ.
למה? הוא היה פה בארץ,
ורשמו אותו כחבר בקיבוץ חניתה.
אימא שלי לא הסכימה לקיבוץ.
ולמה לא הסכימה לקיבוץ?
בתקופה ההיא אין דבר כזה שבחורה
תלך עם מכנסיים קצרים ותלך לים,
אישה צריכה שמלה עד לפה,אמרה לי יש בנות, בקיבוץ כולם זולות,
אני לא אקח את הבנות שלי לקיבוץ.
לא הסכימה ללכת לקיבוץ
ובאנו לפה, לאור יהודה.
ירדנו, משאית הורידה אותנו
מול הכניסה לתל השומר פה,
ונתנו לנו אוהל מול המשטרה גרנו,
ומים, היה רק ברז אחד בכל אור יהודה.
מתל השומר היינו הולכים עם
דליים לקחת מים כל היום...

אז במים היה מצליח,
היו לוקחים את המים,
שמים אותם בחבית
עד למחרת היה שוקע כל הלכלוך,
לוקחים מלמעלה בעוד
חבית, מרתיחים אותו,
אחרי שמרתיחים אותו
שמים אותו בצד שיתקרר,
יעני אם לוקחים מים, שלושה
ימים עד שיכולים לשתות אותם.
ככה זה היה.
זו המעברה.
ואימא שלי ככה הייתה.

שלוש אחיות וששה אחים היינו.
באנו לארץ,  היינו בעיראק
גדלנו בבית עם אימא, למה אבא
כל הזמן היה בתנועה, בישראל,
היה בחוץ, היה עושה כל מיני עסקים,
ומשאיר את כולם לעבוד,
והוא היה...
גדלנו כאילו רק אימא טיפלה בנו.אני הייתי ילד, בין כל האחים שלי,
לא שובב, אבל הייתי עצמאי.
אני אף פעם לא חשבתי
שאני אקבל עזרה ממישהו.
תמיד רציתי אני להגן על עצמי,
ולהגן עליהם אם אני יכול גם כן.
אבל לא דרשתי שאף אחד יגן עלי.
אם הייתי מסתובב בין הערבים,

לא הייתי נותן להם הרגשה
שידעו שאני יהודי.
אחרי 48' נפלתי על פח.
את רואה את החתך הזה?
ככה נפלתי.
הדוד שלי לקח אותי לבית חולים מג'דיה.
תפר לי את זה רופא ערבי.
הוא תופר לי, והוא
אומר לי אתה יהודי,

אתה עוד תלך לפלשתין,
אתה עוד תהיה חייל,
ותבוא להרוג את הילדים שלנו.
אני מסתכל בתור ילד בסביבות שבע,
אני מסתכל בן אדם על רמה כזו,
שהוא מדבר עם ילד בצורה כזו,
לא מתיישב לי.הוא בן אדם מלומד, הוא רופא,
הוא לא סתם אחד מהרחוב
שיכול לדבר מה הוא רוצה.
איך הוא מגיע למסקנה כזו,
שאני ילד אלך להרוג אנשים.
אתה מבין?
חזרנו הביתה והדוד שלי החזיק
אותי, עד החתונה אמרתי לך,
אמרתי לו ככה אמר לי,
אמר לי (מדבר ערבית).

אל תעשה לו אתמול כאילו.
ונורא נורא כאב לי שהוא
אמר את המילים האלה.
רופא שידבר בצורה כזו זה...
מאז אני כבר חשבתי על מדינה.
מה זה על מדינה?
חשבתי להתרחק מאנשים
כאלה, לא להיות איתם.

להתרחק וזה, התחלתי להיכנס
לעניינים של התנועה
בלי שאף אחד ידע מה אני יודע.
ואז הבנתי ישראל, הבנתי קמה מדינה ו...
הייתי דלוק על זה.
בשביל זה אמרתי לך, אם היו
מביאים אותי לעמוד התליה,
לא הייתי מגלה, לא יודע כלום.
אני ילד, מה יעשו לי.
בית ספר מסעודה סולימאן היה,
קראו לו.בבית ספר הזה למדו יהודים.
למדתי כיתה א' בבית ספר הזה.
בבוקר היינו באים, מי שמאחר
מקבל מכות ככה עם מקל על היד.
ממושמעים.
בהתחלה בחצר צריך את ההמנון לשיר,

הילדים כולם בחצר מסדר
ושרים את ההמנון.
ובאתי לכיתה ב', גם
כן באמצע הכיתה כבר
התחילו מדינת ישראל,
מה מדינת ישראל...
ההורים התחילו לפחד עלינו.
אז הוציאו אותנו מבית הספר
ונשארנו כאילו בבית ככה זרוקים,
ובתקופה הזו אני הסתובבתי ברחובות.

הסתובבתי באבו שאח, באבו סייפן,
"מחלת מאל מגאדי" איך שאומרים,
זה היה רחוב של עניים,
הרחוב הזה של העניים
זה רחוב ללא מוצא.
יש לו איזה עשרים בתים נכנסים בו
ומי שרוצה חוזר חזרה, אין מוצא.
מוצא צריך לעבור קירולעבור כבר לשכונות
הערבים, של הערבים.
אז לא היו.
אני זוכר,
בן פורת מרדכי ושלמה הלל,
אני זוכר באו לרחוב הזה,
אני ילד ואני זוכר אותם,
תמונה מולי כאילו עכשיו.
שניהם באו לראות את בת הדודה שלי,
שם לא היה חשמל, היו ממיסים,
היה מפוח ומנפחים ככה,

בת הדוד שלי עמדה ומנפחת
להמיס את החומר גלם.
ועמד שלמה הלל ראה אותה,
מרב שהוא נדלק עליה
נתן לה מטבע של ארבע מיל.
זה היה הרבה כסף,
ככה מתנה, אני זוכר את
זה מול העיניים שלי.
נתן לה מטבע של ארבע מיל, יעני...

והלכו הוא ובן פורת ויותר לא
ראיתי אותם ורק בארץ,
את שלמה הלל ובן פורת.
עם האחים שלי,
אחותי הגדולה התחתנה,
גרה אתנו בבית.
התחתנה עם בן הדוד
שלי, אח של אבא שלי,
זה שאימץ אותי.
למה אני אומר לך,
עד החתונה בארץ,
הוא הביא לי הביתה את המתנות איך
שנהוג בעיראק להביא לחתן וכלה,מרוב שהוא אהב אותי ככה.
התחתנה איתו, וגרו אצלנו,
ואנחנו עלינו ארצה,
קיבלנו צו גירוש, עלינו ארצה,
והיא נשארה בהריון בעיראק.
ילדה בת,
ועלתה לארץ אחרי שבועיים.
הביאו אותה פה,
לקחו אותה למסמיה.

מסמיה זה על יד קסטינה.
מול הצומת רא"ם,
מול הייתה מעברה.
אני ילד בגיל עשר,
שמעתי הביאו אותה, מכרו את הבית,
ובעלה והבת שלה נמצאים שם.
הייתי פה באור יהודה, אמרתי
לאימא שלי אני אלך להביא אותה.
אמרה לי איפה תלך איפה זה, אמרתי
אני אביא אותה, אל תדאגי.

לא שאלתי אף אחד,
הלכתי ברגל לתל אביב,
עבדתי בתחנה מרכזית עם
הרוכלים, הרווחתי עשרה גרוש,
עליתי באוטובוס לאשקלון,
כביש החוף לא היה, היו נוסעים
ראשון, נס ציונה, רחובות, ביל"ו...
עליתי לאוטובוס, כמעט שעה
וחצי עד שהגעתי למסמיה.ירדתי למסמיה, ואני
הולך אוהל אוהל, מחפש.
ותפסתי אותם.
אמרתי להם יאללה בואו. לקחתי
שמיכה שמתי את הדברים שלהם,
אחותי, בעלה והבת שלהם שנולדה.
לאן? בואו לאימא.
אמרו אין לנו כסף לאוטובוס. אמרתי
יש לי שמונה גרוש, אל תדאגו.
הבאתי אותם, עלינו באוטובוס,
ירדנו בתחנה מרכזית,
ובאנו ברגל פה לאור יהודה
מתחנה מרכזית בתל אביב.

ואימא אומרת לי מה עשית,
איפה הלכת, מי יעשה דבר כזה,
אמרתי לה, אחותי.
אני, האחים שלי
הרגשתי שאני, כאילו
הם על הכתפיים שלי,
ממתי שהייתי ילד.
למה, אני בחיים לא ביקשתי משהו,
לא דרשתי משהו, לא רציתי משהו,
רציתי רק לתת.
ולמה רק לתת?
את זה למדתי מאבא.

כשגרנו פה באוהל באו מלשכת הסעד,
אמרו יש לך תשעה ילדים,
ואין לך עבודה אין לך כלום,
באנו לעזור לך, לתת לך.
אמר להם, צאו החוצה.
באו אנשים אמרו לו, מה צאו
החוצה, נותנים לך כסף.אני אומר לאבא אין לנו כסף, אין
לנו כלום, והם נותנים לנו את זה,
אמר לי, שיסתלקו מפה.
אני אקח נדבה? אני הייתי נותן נדבה.
אני לא אקח נדבה.
סילק אותם.
אחרי שהלכו
אמר לי, איבני תבוא לתל אביב?
אמרתי לו, כן.
הלכנו לתל אביב, הגענו לתחנה
מרכזית, נכנסנו לרחוב הגדוד העברי,

שדרות הר ציון, הגדוד העברי.
היה שם בית חרושת לגזוז,
קראו לו מעיינות.
עומד בעל הבית בחוץ,
בא אבא שלי אומר לו,
אתה בעל הבית פה?
אומר לו, כן.
אומר לו, יש לך עבודה?
אומר לו, מה אתה יודע?
אמר לו מה יש לך, תראה
לי ותראה מה אני יודע.
הביא אותו על המכונה
שממלאת סיפולוקס, סודה.

הסביר לו איך לעבוד,
אבא התחיל לעבוד.
ההוא הסתכל, רואה אבא עובד,
ישבנו שם, עבד ארבע שעות,
ואני יושב שם, עם אבא.
גמר את העבודה,
בא נתן לו ארבע לירות,
ארבע לירות או שתי
לירות, זה היה המון כסף.
אמר לו קח.
יצאנו, אומר לי איבני
הייתי לוקח נדבה?תלמד דבר אחד, רק תיתן, אל תיקח.
רק תיתן, אל תיקח.
ומאז אני למדתי רק לתת, לא לקחת.
לא לדרוש. חסר לי משהו,
אני צריך לעשות לעצמי.
בערבית דיברתי בעיראק.
דיברתי ערבית יהודית
וערבית אסלאמית.
בארץ למדתי ברחוב לבנדה בבית ספר

היה המנהל קראו לו ניסן כהן מלמד.
זה היה בן אדם,
נשמה של בן אדם היה.
בתל אביב, הייתי הולך מפה ברגל.
למדתי כיתה ב',
גמרתי עברית,
ורציתי, נורא רציתי
ללמוד עברית, פה בארץ.
למה? את העברית היינו
קוראים בתורה, בתפילות וזה,

ולא היו מבינים את המילים,
מה המשמעות של המילים.
וכשעלינו ארצה היה לי דוד,
אח של אבא שלי הצעיר,
שהיה גר במנשיה.
הוא בא ב- 41' לישראל.
איך הם באו לישראל?
היו מתגייסים לצבא האנגלי,
בשביל לעבור לחטיבה העברית,ואז מגיעים לישראל ובורחים מהצבא.
הכיסוי שלהם היה, הקיבוצים היו
מעלימים אותם מהצבא האנגלי.
אז הוא בא לפה ובמלחמת 48'
כבש לו בית במנשיה, ביפו,
בין יפו לתל אביב.
איפה המוזיאון של אגד,
מול שם הוא היה גר.

אנחנו לא ראינו אותו, אני ראיתי אותו
בעיראק עם המדים של הצבא האנגלי.
ובאנו לארץ, אמר לי
אבא שלי בא נלך לדוד.
הלכנו ברגל מפה אליו.
היה ערב שבת, ישבנו אצלו,
אמר לאבא שלי אתה את הילד
תשאיר פה, הוא יישאר פה,
ואתה תלך, והוא לא ילך בלילה חזרה
לאור יהודה ברגל, לסאקיה א'.

נשארתי אני ואח שלי
שיוצר צעיר ממני אצלם.
נשארנו שם, למחרת היה לו אוטו,
למי היה אוטו אז,
הוא היה לו אוטו.
לקח את אשתו ללכת לצפון לטייל,
ונשארנו אני והילדים שלו
היו לו חמש בנות, שש בנות ובן אחד,
עם הדודה שלהם, אחות של אשתו.הדודה הזאת התחילה בצהריים לקחת ילד
ילד, להכניס למטבח, לתת לו אוכל,
ואני ואחי נשארנו בלי אוכל.
אבא הגיע בסביבות שלוש.
ואנחנו רק שותים מים.
אמרתי לו ככה וככה.
אמר בואו נחזור.
יצאנו משם, לקח אותנו לתחנה
מרכזית לעלות באוטובוס,

אמרתי לו אבא עד שהאוטובוס
יתחיל אנחנו נגיע, נלך ברגל.
לא... אוטובוס. אמרתי לו ברגל. הלכנו
ברגל, באנו לפה מתים מרעב, אני ואח שלי.
אמר ככה עשה, זרק אתכם,
אני אלך לריב איתו.
למחרת הלך אליו, היה לו ברחוב לוינסקי
בית חרושת לחולצות, תופרים חולצות,
הלך אליו, אמר לו
הבן שלך פושע, עלי.

אמר לו למה? אמר הוא
הרביץ לבן שלי,
תראה הגב שלו אדום
מהמכות שנתן לו.
אבא חזר אלי אמר לי אתה? אמרתי לו
אבא מה אתה מדבר, באנו לראות אותם.
לא ראינו אותם בכלל
ובאנו לראות אותם.
אני ארביץ לו? איך אתה חושב,
אני אלך אתך לדוד שלי.
באתי לדוד שלי, הבן שלו יושב אצלו,
אמרתי לו דוד אני לא הרבצתי לו.
אמר לי, כן אתה הרבצת
לו, הנה הגב שלו אדום.יעקב, הוא הרביץ לך?
אמר לו, כן.
אז אני עמדתי במצב כזה...
אמרתי לו תשמע,
אני יוצא מפה, אני ילד בגיל עשר, אני
יוצא מפה, אני לא רוצה לראות אתכם בכלל,
ולא רוצים שתראו אותי.
אבל יבוא יום אתה תדע
שאני לא הרבצתי לו.
ויצאתי.
האבא האמין לי.

יצאתי, עובר... זה היה ב- 51',
אני לא דיברתי אתו עד 58'.
ב- 58' היו לנו שני צריפים באור
יהודה פה בפנים במקום האוהל שם,
גרנו בצריפים, פתאום הוא בא.
מה שלומך? מה נשמע? חיבק אותי,
נישק אותי, "בן אחי" ככה.

ישבנו, אמרתי מה יש לי,
אני להתחצף לא יודע,
וגם לא אתחצף, הוא דוד
שלי איך שלא יהיה.
ישבנו, הוא בא לאבא שלי
וביקש סליחה מאבא שלי.
עשתה לנו אימא ארוחה, ישבו, אכלו.
הוא אומר לי, מה אתך עם
הצבא, מתי אתה מתגייס?
אמרתי לו אני מתגייס, סידרתי
את הכל ב- 15 לפברואר 59'.הא... הלך.
בא אלי אחרי שבועיים, אומר
לי הלכתי וסידרתי ליעקב
להתגייס ב- 15 בפברואר
59' יחד אתך.
אתה פיקח, אתה יודע, אני מבקש
ממך, תשמור עליו, תדאג לו...
אני הסתכלתי...
מה אני אגיד לו?
לא אמרתי לו כלום.
אבא שומע הכל.
אימא שלך הייתה מבשלת אוכל עיראקי?

כן. קובה, סלונה, טבית, קיצ'רי... כל
הבישולים העיראקיים אימא הייתה מבשלת.
וורדה למדה ממנה.
עלינו פה ארצה, היו הרבה ערבים
מעזה לקנות ממני מכונות,
והיו באים ומסתכלים אחד על השני
ורואים האוטו קצת חלוד וזה,

אומר לו "מליאנה סוסה".
עכשיו הסוסה הזה,
אני רציתי להבין מאיפה
המילה הזו סוסה בערבית.
עוברת תקופה, אני שומע
שירים, שירים, שירים...
שיר עיראקי, הוא אומר (ערבית).
(מדבר ערבית).הסוס, העץ שלכם רקוב,
מזה אני זוכר שאומרים.
אז הבנתי את המילה הזו
שהעזתים אומרים אותה סוסה.
(מדבר ערבית) זאת אומרת חלוד.
הבנתי את המילה הזו מהשיר הזה.
וזה שיר ותיק,
זה שיר לפני יותר
משמונים שנה השיר הזה.

אני רוצה שימשיכו לראות
את זה, לא רק את זה,
כל הדברים האלה של אנשים
שסבלו במדינות ערב,
מדור לדור שיראו אותנו.
ולמה? זה היה משהו חריג.
לא קיים דבר כזה, המשפחה,
אני רואה את המדינה כמשפחה
שמוכרת את הבן שלה.

וזה היה במדינות ערב.
מכרו אותנו.
תראי פעם שאלו אותי,
אתה רוצה ללכת לבקר בעיראק?
אמרתי יש תנאים.
כמו שהם עשו תנאים וגירשו אותי,
עכשיו לי יש תנאים, לא להם.
אמרו לי, מה התנאי?
קודם כל שיחזירו את הזהות שלי,
את תעודת הזהות שלי העיראקית.

ואני יכול לבחור את המנהיגים
שגרים בעיראק ואני בישראל.
אני לא בעיראק.
עד שאני אראה, והדור הבא שאחרי
יראה מנהיגים שיודעים
לכבד בני אדם,
בזמן הזה אני אלך לעיראק.
דוד סיימנו.
-תודה רבה.

דוד מועלם
גלית כהן-קרספי  
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: