מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני זבולון הדר.
נולדתי בשם סלם חדד,
ובארץ אני שיניתי את זה לזבולון.
ואחר כך יותר מאוחר להדר.
ארץ ישראל, לעשות דברים
חדשים, בהתאם לזה.
אני נולדתי בתימן בכפר אל-ג'בג'ב.
זה מחוז ד'מאר.
בכפר הזה היו רק שני יהודים,
אבא שלי ועוד יהודי אחד.

00:01:00

ובשביל מניין ללכת, חגים, ראש השנה,
5 קילומטר לג'ובה, כפר אחר,
איפה שלמדתי יותר מאוחר.
ב-1937 לפי התעודה של העולה,
שאבא שלי, רשמו אותי.
אני נולדתי ב-37'.
1937.

00:01:30

כמה שנים הלכתי ללמוד
בבית ספר, בכיתה,
אצל מורי, בג'ובה.
הייתי צריך ללכת כמה
קילומטרים, בהתחלה, בהתחלה,
הביאו אותי לגור
שם, אצל הדודה שלי,
בגלל שהייתי קטנצ'יק, יותר
מאוחר הייתי הולך ללמוד,
שם כל השבוע, בשבת
הייתי הולך הביתה.
וזה לא היה קל.

00:02:00

הערבים שמסביבנו,
היו אנשים טובים, היו
לא טובים והיו...
תמיד אתה כלב, היו אומרים
לאימא שלי: "יא כלבה"
)ערבית(
"יש לך גור חמוד" אני.
כשהייתי קטן לא הייתי יודע
שאומרים לאבא שלי 'יא כלב'.
גם ככה... בקיצור
רגיל, זה לא משהו...

00:02:30

אז הייתי חושב: 'אין לו שמלה'
'אין לו שיניים של
כלב, אבל יש לו זנב.'
אז הייתי חושב, אבל
לאט לאט בחדרי חדרים,
שאנחנו יהודים וקידש אותנו
יותר מהערבים וכל הדברים,
לאט לאט הרגשתי שאנחנו שונים.
גם הייתה לי יכולת
לספוג את העלבונות,
)ערבית(
לפעמים סטירה, לפעמים מילים,

00:03:00

אז ככה הבנתי שאנחנו
נמצאים שם זה מה שיש.
הכי הרבה, כשאני יותר מאוחר
הייתי טיפה יותר גדול,
היו לי חברים בגיל
שלי, ילדים ערבים,
אבל כשהשייח' היה בא, אני הקורבן.
יש לי פה, כתבתי משהו,
פה בארץ איך אימא שלי הרגישה כשהבן
שלה מקבל מכות, וזה היה אפליה.

00:03:30

אני למדתי תורה,
וקראתי טוב את התורה,
וכבר לימדו להיות
שוחט, ברכות שחיטה.
ברכות שחיטה זה מורי, אחד...
אחר כך שלחו אותי בגיל 10 לכפר
אחר ללמד ילדים בגיל שלי.
ממש לימדתי אותם.
לסנם.

00:04:00

אני הייתי באל-ג'בג'ב
ושלחו אותי לסנם,
ללמד ילדים בגיל שלי. והייתי
יודע בגלל שאני יותר חכם מהם.
אחר כך באו רבנים,
מורי שלי שלימד אותי,
ועוד מורה אחד לימדו אותי בבית.
בבית ישבו, אכלו,
לימדו אותי, כל הזמן.

00:04:30

מה שמרגש אותי, אני,
שקוראים את האשמורות,
אשמורות זה...
צריכים לקום בלילה
ולקרוא את האשמורות.
אני וה... שלי היינו בכפר,
אז היינו בחדר למעלה,
... קוראים לה,
אז פעם הוא החזן ואני
הקהל, בבית כנסת,

00:05:00

לפעמים אני מקריא
"ישן אל תרדם"
וכך הלאה, זאת אומרת.
ואימא שלי מכינה לנו ארוחת בוקר,
ואני מאמין שהערבים שמעו
כי אין שם רעש, לא רכבת,

00:05:30

לא... ולא מכוניות ולא שום דבר.
בטוח ששמעו אותנו ונהנו ממה
שאנחנו אמרנו, זה בלילה.
לילה, לילה.
באמת היו געגועים על
כל סיפור בארץ ישראל.
מתי נגיע? מתי נתפעל מזה.
אחר כך היו מקרים
שפעם אחת אבא שלי
רצה להכיר לי את
הסביבה, שם מכירים.

00:06:00

נסענו, הלכנו ברגל
לד'מאר, עיר גדולה.
ושם הערבים לא אוהבים שהיהודים
הולכים בצד ימין שלהם,
כי הוא יכול לבגוד בהם.
אבא שלי היה בשבילי
כל אדם, אבא הוא ההר,
הדבר הכי חשוב בשביל כולנו.

00:06:30

וכשאני ערבי אחד נותן
לאבא שלי סטירה,
אני הייתי ילד קטן,
הייתי המום.
אומר לו בערבית:
שמאלה.
הוא לא בכה.
הוא לא בכה.
אבא לקח אותי לצד, באיזה מקום,
קנה תמרים, ישבנו לאכול.
הוא לא סיפר לאימא, כשהגענו בערב.
הוא אמר

00:07:00

הם מראים מה זה שנאה
לעם אחר, ליהודים.
הייתה תקופה בתימן,
יותר מאוחר גדלתי,
שהייתה מלכת שבא,
משערים שהאתיופים ממנה.
ואחר כך,

00:07:30

ב-27 לפנה"ס הורדוס שלח גדוד
לעזור לרומאים, לאוגוסטוס הקיסר,
עם גאלוס המצביא, לכבוש את
דרום מעבר בשביל הבושם.
היהודים שם
במקום לעזור הם
הרסו עיר אחת מצפון
לצנעא שעוד לא באה לעולם,

00:08:00

ושבו והרסו כל הרומאים שם.
זאת אומרת היהודים שם.
בזמן מלכת שבא, היא אמרה 'שמעתי'
ברדיו, בטלוויזיה, לא היה.
היו שם יהודים.
במשך השנים היהודים שם,
עד שבא אסלאם 622,
וסידר את כל הדברים האלה.
וככה שאיפה המיליונים?
ב-49' אנחנו 50 אלף עלינו
מתימן, איפה כולם?

00:08:30

מאז 37', מאז 35'
לספירה, מרד בר כוכבא,
80 אלף כהנים ברחו
לדרום מערב, לתימן.
איפה הם? זאת אומרת...
בית מאחורינו, איפה
גרתי באל-ג'בג'ב,
אין תקרה, יש רק קורות,
ועצים צומחים משם.
שאלתי את אבא שלי, אומר אלה משפחה
של יהודים שהתאסלמו בשביל אוכל.

00:09:00

זאת אומרת המון יהודים
התאסלמו בשביל אוכל.
בשביל זה בגיל 11-12,
אני ובן הדוד שלי,
כתבתי את זה בספר,
חצי שנה,
לגשת, ללכת לחפש עבודה,
מה שראיתי אצל אבא שלי,
הוא יתום, בן הדוד שלי,
יותר גדול ממני בשנה,
הלכנו חצי שנה.
עבדנו, קיבלנו מכות, קיבלנו
לא יודע מה, חצי שנה.

00:09:30

גמרנו חצי שנה בשביל לא
להתאסלם, זאת אומרת יהודים,
ואמרתי אם אבא שלי עשה,
אנחנו נעשה את זה,
לבד, לבד, לבד במרחקים גדולים.
הכל ראינו, העלבות, כל מיני
דברים, ואנחנו הצלחנו לחיות.
היחס של הערבים המבוגרים,
היה נותנים כבוד.
כי יהודים עשו
עבודה, אבא שלי עבד,

00:10:00

עשה מעורות של כבשים עשו
שטיחים לרצפה לישון,
הרי ברצפה שם לא היו מרצפות.
עושים שם תערובת של חול וזה חם.

00:10:30

אז ככה שהעבודה של להשקות
את הכבשים והעיזים.
מעילים, גם אני למדתי לעשות את
זה, ראיתי את אבא שלי עושה.
לוקחים עור אחד,
חותכים אותו לשניים,
אחד שלם לבחוץ, עושים עוד משהו כאן,
וזהו, אתה לא צריך הרבה דברים לעשות.

00:11:00

רק שלא תעשה הפוך, שהשערות
יהיו לכיוון אחד...
זה היה רצון לחיות.
וקשה להאמין שאנחנו פה.
קשה להאמין, להגיע לפה.
אני לימדו אותי דרכים איך
ללכת לשם, לכפר הזה.
וראיתי אבא שלי איזה כבוד נותנים
לו בכפרים אחרים בגלל העבודה שלו.
גם כיבדו את היהודים המבוגרים.
מי שהיה עושה את
הבעיות האלה, אנשים,

00:11:30

יהודים שמכירים יהודי,
היו מתייחסים אליו יפה.
אבל ברגע שאתה נפגש בערבים
שהם לא מכירים אותך,
אתה באמת יהודי ועושים לך את כל,
ככה מקללים וכל מיני דברים.
אבל ב-1966 בזמן נתן
העזתי ונביא השקר.

00:12:00


והשמועה הגיעה לתימן,
ושם אחד המלכים
נתן צו לקחת את כל
היהודים ולאסלם אותם.
או על הבתים שהוא הבית של היהודי
לא יהיה יותר גדול משל הערבי.
אני הייתי השני אחרי אחותי.
אבא שלי התחתן עם אישה
קודמת, יש לו שניים,
אחותי, אח שלי שלמה גר באשתאול,

00:12:30

ואחותי בנס ציונה, אם
שכולה, וסבתא שכולה,
בת 90 ומשהו, עוד מעט 100 שנה.
והיא בסדר, היא חיה טוב.
ושם אבא שלי התייתם, היו הילדים
מתים, הילדים שלו, נשאר רק אח שלי.

00:13:00

כנראה שאימא החורגת, כנראה שמה שקרה,
בגלל המוות של הילדים, נפטרה.
אבא שלי הצטרך להתחתן, עלו
לארץ, אימא שלי בת 20.
ואני הייתי השני של
אימא שלי, אחרי אחותי,

00:13:30

אורה ואחר כך סעדה
שושנה, ואחר כך אהובה,
ואחר כך יחיא זכריה ושולה
ואחר כך אבנר נולד בארץ,
ב-49' באו, קראו לו אבנר
בגלל שהוא נולד באוהל.
ומשפחה של דודים, איפה
שלמדתי אותם, בצנעה,

00:14:00

ילדים שלו, הם היום בראש העין.
ושם הם הקשר של היהודים, של
המשפחות, אירועים חגיגיים.
ברגל, היום אם יש מישהו רחוק,
אתה כבר ניתקת את היחסים איתו,
הילדים לא יכירו אותו ולא יבואו.
אז יש משפחות שלנו בכל מיני מקומות,
בגלל מרחקים, בגלל חיפוש מזון.
אז המרחק זאת אומרת ניתק את...

00:14:30

את ההמשך ההיכרות של המשפחה.
בערבית יש לי בן דוד
שהוא היה משורר,
בערבית הוא אומר:

00:15:00

זאת אומרת "כל אחד יש לו הרבה"
ואחר כך כל אחד יש
לו קיבל אם חורגת
ואחר כך, זאת אומרת,
ייתן לאויב לשמוח באחרית הימים,
שכל אחד יש אם חורגת, אם
חורגת זה לא דבר טוב.
אז שם ואחי שלי אימא
שלי הייתה חורגת שלו.
ככה זה.

00:15:30

ואיזה שפה דיברתם?
בתימנית.
בתימנית.
פה ראינו שיש הרבה, גם כשעליתי
כתבתי את זה באיזה מקום,
עליתי לארץ.
וכשאנו הגענו לאיזה מקום, פגשתי כל
מיני סוגים של יהודים וכולם מתימן,
אם זה שרעבים, עדנים,
ולא ידעתי, השפה אחרת,
יו, הייתי המום!

00:16:00

זה לא אותה שפה שאני הכרתי שם.
יש שם עוד, כמו ארמית,
למשל, לשם, בערבית 'לסם'.
זה כמו ארמית.
כל מיני שפות של
שרעבים, של עדנים...
סוג אחר, אבל זה
המקום אין מה לעשות.
פה בארץ באנו לראש העין למשל,

00:16:30

אתה לא הבנת מה שהוא
רוצה, יש דברים אחרים.
זהו, כל אחד ככה, צנענים
משהו אחר וזה משהו אחר...
אבל מה לעשות, זה לא...
ילדו הנשים, אין תאריכים
אין כלום, זאת אומרת,
פה בבית חולים עושים את השם, שם
אין, בלגן, בערך בן כמה הילד.
אני חושב שאני בן 85, כי
אני הספקתי ללכת חצי שנה.

00:17:00

ואני לימדתי ילדים,
ולמדתי, כמעט כתבתי בארמית,
העתקתי את ההגדה של פסח.
וכבר באתי לארץ, אף אחד
לא עזר, הלכתי ברגל.
כל הדרך.
כשבאתי לארץ, אני הייתי במקומות,
לגדנ"ע, כבר לא יכולתי לבית ספר.
אני אקסטרני, הייתי עובד יותר
מאוחר, אני הייתי לומד מקצוע,

00:17:30

נרשם במשרד החינוך בשביל הזה
ואחרי זה קוראים לי, אני בא וזה.
ככה לאט לאט.
הייתי בגדנ"ע והייתי בקיבוץ בהתחלה,
בכפר מסריק, עוד היינו מוהלים.
זה עולם אחר, הייתי המום,
ראיתי מישהי עם שיער קצר,
אני מכיר רק ילדים, גם נשים
עם שערות, היא כמו בן.
אני המום.

00:18:00

אחר כך פתאום בערב שבת
אחד, עשו את המטבח,
עשו אותו אולם, ועשו
במה, ישבנו על ספסלים,
ילדים של הקיבוץ ויש
אישה יושבת שם בבמה.
אף פעם לא ראיתי דבר כזה,
אישה, אין דבר כזה, מה זה.
ואחר כך היה מישהו עם שפם,

00:18:30

ויותר מאוחר סטאלין,
ושקמו לאינטרנציונל,
אני לא קמתי, מישהו הרים אותי
וזרק אותי, פגעתי בו בכבוד.
ברחתי משם הביתה,
מרביצים מכות, כן.
הרבה דברים פה שהם מוזרים.
אין מה לעשות.
עלייה, מה שאני...
לך בדיוק פירושים.
זה דרך... אנחנו...

00:19:00

קודם כל, תשמעי, אבא
שלי אדם רציני.
לא על כל דבר קפץ.
הוא היה מבוגר יציב, והתחילו בכפרים
לדבר על שמועה, על ארץ ישראל בלחש,
שלא יגידו, הכל בשקט
בשקט בבית כנסת.

00:19:30

וכשהוא מוכן למכור את
השדות, היו לו שדות,
שאנחנו עיבדנו אותם והיו פרות,
והיו גם כבשים אצל אנשים,
אצל ערבים.
אז הוא התחיל לדבר,
זהו, אמר שהוא מוכר,
ואז כל הסביבה באו אחריו.

00:20:00

אנחנו הלכנו קודם בכיוון אחד.
אחות שלי בת 12, התחתנה
עם בן אדם בגיל 50 כמעט.
הוא היה אלמן, היו לו גם ילדים
בגיל של אחותי יותר גדולים.
היה לו כסף, הוא מכר חומר נפץ לצפון
תימן, היו מלחמות בין שבטים.
והיה לו כסף, וכסף אומר
משהו, נתן לאימא שלי,
... בת 12.

00:20:30

עזבנו בדרך לכיוון עדן,
ואנחנו הגענו לשם.
הייתה תקופה מסוימת,
אני זוכר לקחו עגלה,
ושם הייתה איתנו עד שהגענו לבניין
יסוד של בניין, צריך לקום
כמה קומות כל אבן אבן.
ושחטו אותה ואכלנו שם, גם שם התחילו
הדרך לכיוון, משם בשביל ללכת.

00:21:00

הגענו למקומות, כל מיני מקומות, בלילה,
איפה לישון, אצל ערבים, לוקחים מקום...
אימא שלי הייתה בהריון,
כמו נמרה אימא שלי.
פה, אבא פה, אנחנו באמצע, אוכלים
מה שיש, מה שלא יהיה, הכל.
אחר כך בדרך התערבו לנו, כשאנחנו הגענו
לאיזה מקום כבר יש משאיות, אין שם כבישים.

00:21:30

אז עושים דרכים ככה
והמשאית קופצת.
אז ביחד כמה אנשים
מתאספים, יהודים.
שמים את כל הספרי תורה,
ואנחנו יושבים למעלה.
יש עמודים במשאית שמגן
מסביב, שלא ליפול.
אבל היינו קופצים וקופצים,
והגענו למקום שהוא הפקר,

00:22:00

בין עדן, אזור עדן, לבין...
תימן, מקום מפגשי השלטון.
היו עוצרים את האוטו, יורדים למטה, עם
נשק, הערבים מחזיקים את הסכין ככה.
כולם רועדים, צריכים כסף לתת להם.
אז העשיר, שיש לו כסף
נתן לאלה שאין להם,

00:22:30

אני שם קיבלתי... ילד קטן, קיבלתי
סטירה שפתחתי את הפה, דיברתי משהו.
אז לא רק אנחנו, אלא כולם.
אז אנחנו גומרים, עוברים לאיזה
מקום, עוד פעם עוצרים אותנו אחרים.
היה עינוי לא פשוט.
לא פשוט. היו יהודים, אבל
זה אני שמעתי פה בארץ,
שהיו, ליוו אותם ערבים, רדפו
את החמולה שלהם, או את ה...
הפרד שלהם או אני יודע מה,

00:23:00

בדרך, מנסים לישון והם חזרו עם
הציוד בחזרה לתימן, ברחו מהערבים.
אנחנו הכל דל וזה לא היה משהו
מיוחד, אנחנו דאגנו לעצמנו.
וכשהגענו לחאשד על יד עדן,
זה מקום חם מאוד וזה מדבר,
בנגב יותר טוב, בסהרה.

00:23:30

בהתחלה היו ביתנים
כאלה, ומים חמים,
ושם גם כן באו אנשים
ועזרו, לא יודע מאיפה,
הלחם היה עם תולעים, ממש תולעים.
אחר כך עלינו למטוסים
שבאו, עשו זריקות,
אמרו לזרוק את הכסף, לזרוק
את הזהב, לזרוק הכל, רמאות.

00:24:00

אני זוכר שמישהו
עלה למעלה וזרק...
הגיס שלי, הבעל של אחותי הוא
בא עם גמלים, כסף למעלה.
הגענו למעבר בין שתי הארצות,
כל... ערימה של כסף ככה.
אם עושה מזה זהב, היה מכניס
את זה באיזה שהוא מקום.
ככה הוא נתן לאנשים הלוואה
לקנות כל מיני דברים,
ולא נשאר לו שום דבר פה
בארץ, לא היה לו כלום.

00:24:30

אמרו אסור, מה שנשאר
לו צריכים לזרוק.
ומי... אנשים לקחו
לו את הכסף הזה.
כסף ריאל.
מה אני יכול להגיד? צחקו עלינו.
היינו תמימים, שם מילה זה מילה,
אתה לא יכול להגיד... אני
אותו דבר, לא ידעתי כלום.
היא קונה לי, האישה שלי הראשונה
הייתה באה איתי לקנות.
אומר ככה, זה בסדר.

00:25:00

שם מילה זה מילה, זה לא רמאות.
פה עושים הכל...
וברוך השם אנחנו נמצאים פה.
יש לנו משפחה פה, אימא שלי,
אח שלה בא לארץ, בנתניה.
אנחנו עלינו במטוס.
מטוס לקח אותנו, אנחנו
באים לכיוון צפון,
מתימן, אנחנו התפללנו
מתימן לכיוון צפון.

00:25:30

צפון זה ככה, זאת אומרת אנחנו שם, אנחנו
נמצאים ישר לכיוון האוקיינוס ההודי,
אז שם אנחנו הולכים לכיוון מזרח,
ממזרח אנחנו מסתכלים לצפון,
אנחנו התפללנו לצפון.
אז המסוקים של האנגלים, לא
יודע, שאנחנו באנו לפה,
ואני כתבתי בסיפור פה
שאנחנו עלינו למטוס,

00:26:00

יש אנשים שפחדו לעבור
לצד השני, שלא יתהפך.
וזה לא מצחיק, כי אנחנו
רעדנו, אנשים לא היו סתם.
מישהי זקנה אחריי,
בשביל ללכת לשירותים,
היא לא הלכה, עלתה על הכיסאות,
מכיסא לכיסא בשביל להגיע לשירותים.
בשירותים היה חבית גדולה עם...
זה לא היה פשוט.
באמת היום שאני יודע, זה לא היה
משהו, כבשים היה יותר טוב.

00:26:30

כבשים יודעות את הדרך, אבל אנחנו באנו
לשם, לא ידענו כלום, פעם ראשונה.
עולים למשאית, ישבנו
במשאית אחר הצהריים,
זה בתימן, התחילו לשיר
תפילין, ולאט לאט ירד החושך,
כאילו שאני מרחף על
ענן, כאילו אנחנו...
כאילו אנחנו בשמיים.
האוטו נוסע, מקפץ, ואת
שומעת את הקולות האלה,

00:27:00

אנשים שנמצאים שם בחיים
לא עלו על אוטו,
על משאית או על רכב, זה כאילו 'בצאתכם
על כנפי נשרים ויביא אתכם אליו.'
כך הייתה ההרגשה.
התעלות, אנשים האמינו שידאג
להם אלוהים, זה ביאת המשיח.
נמל תעופה, ירדנו, המטוס נחת,

00:27:30

ואנחנו מגיעים למקום עם אורות,
מישהו קיבל אותנו ליד המטוס,
ואנחנו לא מאמינים, זו
ארץ ישראל, חשמל...
היה עלוב נמל התעופה,
עלוב, זה אחרי האנגלים.
אבל זה משהו שאנחנו
באנו לפה, גם מטוס.
באנו במטוס, זה משהו מאלוהים.
באנו לשם, אנשים נישקו
את האדמה, אנשים בכו.

00:28:00

שמעי, זה 2000 שנה, זה לא פשוט.
ואנחנו יצאנו, לקחו
אותנו באוטובוסים,
וזה היה בלילה,
אנחנו הגענו בלילה, לא ביום,
והיה בלילה, ואנחנו,
אני לא היה לי מקום,
עמדתי ליד הדלת האחורית.

00:28:30

והייתי... על ענפים, על עמודים כמו
תירס וכל מיני דברים כאילו...
מתברר שזה היה קוצים.
יותר מאוחר בבוקר,
כשבאנו לראש העין,
אז פתאום ראיתי, חשבתי שזו ארץ חלב
ודבש, ושהכול פה... ראיתי שיש קוצים שם.
שם זה היה המחנה של
האנגלים, המקום הזה.

00:29:00

והיה עוד פגזים והיו עוד כל מיני דברים
ברצפה, היינו בלי נעליים, אל תשאלי.
אז ככה שזה לא היה פשוט לבוא לפה,
ובלילה כשאנחנו ישנו שם,
קודם כל הביאו אותנו לאכול.
פעם ראשונה שולחן,
פעם ראשונה כיסא,
חשמל, מזלג,

00:29:30

אנחנו יושבים וחלבה היה
וביצים, לא יודע מה.
אנחנו, אין לי חשק לאכול,
לא יודעים מה זה בכלל.
לא כל אחד אכל משהו,
זה משהו אחר, זה לא...
משהו ... זה לא לחם.
והגענו אחר כך לישון באוהלים.

00:30:00

שלחו אותנו לאוהלים, אבא שלי,
אימא שלי, אני וזה וזה וזה,
אנחנו שישה, משהו
כזה, היא בהריון,
נתנו לנו מיטות מתקפלות,
כמו של בצבא, מתקפלות.
אבל אנחנו היינו הרבה, ויש עוד
משפחה באוהל הזה, אוהל גדול,
אז עשינו, ישנו הפוך, זאת אומרת,

00:30:30

לא ככה, עשינו ככה, זאת אומרת הגב
נשבר מהמקלות, אין שם מזרון.
בבוקר ראינו מישהו שיודע
יותר טוב מאיתנו,
הם היו באים לעדן, יודעים כל מיני
דברים יותר מאיתנו, יותר טוב,
לימדו אותנו איך לישון,
איך לסדר את זה.
ואחר כך התחלנו לראות בחוץ.

00:31:00

ובא האח של אימא שלי, שהוא
בא 10 שנים לפנינו, בנתניה.
והרגשנו רזים, דחלילים,
ועל הפנים, כולם, כולם.
רוח הייתה מעיפה
אותנו, לא רק אנחנו.
ואנשים מחכים, באים
מפה, באים משם,
בלגן שלם באוהלים,
אוהל פה אוהל שם וזה.
מחנה א', מחנה ב', מחנה ג'.

00:31:30

יש מטבח באמצע, צריך ללכת עם
מסטינג כמו בצבא לקבל זה וזה.
לא היה קל.
לא היה קל, תור, אנשים
לא יודעים מה זה תור,
מחכים, אחד עומד ליד
השני, מכות ודחיפות.
כל מיני דברים.
השמחה ליהודים זה באירועים.
גם הערבים כיבדו את המנהגים
שלנו, שהם שונים משלהם.

00:32:00

אני זוכר כשאח שלי התחתן,
אני הייתי קטנצ'יק קטנצ'יק,
הוא התחתן עם האישה
שלו, מכפר אחר הוא בא,
ובאים מאיפה שהכלה, היה
עומד עם הכלה אצלנו,
ובכפר כמעט שבועיים, יושבים,
אוכלים, שרים, מטיילים,
על... אצלנו זה למעלה, זה כמו שולחן,
אני חשבתי שזה הכי גבוה בעולם.

00:32:30

בקצה שלו הכפר, הוא בא
מההר הזה להר השני.
פה יש שער ושם יש
שער, הכל בנוי...
ככה יש ללכת לטייל במקום הזה,
ציינתי אותו באחד הספרים שלי.
כאילו שאדם בראש ההר, בסוף ההר,
את הולכת ורואה את השמיים.
כשאתה מגיע לסוף, אחרי כמה
קילומטר, יש שם שדות,

00:33:00

באמצע יש אגם מים.
זאת אומרת הערבים היו משתתפים.
היו שרים גם כן,
היהודים היו שרים.
על חתונה, רוקדים,
שמחה בלב, תקווה בלב,
מאמינים שיבוא.
וראיתי בתור ילד קטן איך
שהיו יהודים מדברים ביניהם

00:33:30

שבעזרת השם יבוא המשיח,
זו התקווה שלנו.
הם התפללו במשך
אלפי שנים, התפללו.
שפכו את ליבם אותם אנשים,
"שנה הבאה בירושלים".
הם התפללו בשבילנו.
ילד יהודי בגלות תימן:
"בארץ תימן שם נולדתי"
"השנאה ליהודי היא שיטה."
"בארץ תימן בה גדלתי,
חיי צער חי שבט יהודה."

00:34:00

"מה קשים הם ימי ילדותי."
"אני מוכה בכל רחוב וסמטה."
"אני מוכה בגלל יהדותי משחר
ילדותי, השמש עליי דהתה."
"אין לי אור."
"בארץ גלותי."
"ואני שרוי בתוך עלטה."
"מה רעה דלותי ובבית
אין כיסא ומיטה."

00:34:30

"מה אומלל הילד היהודי, כל
אם הייתה יוצאת מדעתה."
"מקללים מוצאי ודתי,
משליכים מראשי את הכיפה."
"מהרחוב לוקחת אותי אימי,
כי פאותיי מועדות למריטה."
"בחוזקה היא אוחזת בידי,
ואני חש בידיה רעדה."
"בקול חנוק לוחשת אימי לי"

00:35:00

"כאובה ועצובה: בוא בני לביתי"
"ילדותינו מושפלת ועלובה."
"באהבה וברוך מחבקת אותי"
"היא בוכה ופניה ממני מליטה."
"דמעותיה נוזלות על בגדי,
ואותם בידיה מסיטה."
"ואני מתרפק על אימי הורתי"

00:35:30

"ואותי במבטה הרחום..."
"לאימי מצטרפת אחותי
ואבי כה עצוב ונדכא."
"ותפילה חרישית יוצאת
מבין שפתותיך אבי"
"שכאילו לרגע הזה חיכה"
"שמהשמיים ישלח התשבי"
"ויגאל את העם שציפה."
"כי מאהבתו לארץ הצבי,
לה שמר אמונים ולא הרפה"

00:36:00

"והנשר הגדול לארצנו אותנו יביא
ונחוג בה חג חירות וסוכה."
"ויקום בה צבא אז כלביא,
ויגן על העם בחיבה"
"והארץ תשגשג בכל המרחבים"
"ולא יהיו עוד עצב ותוגה."
"ארץ ישראל אהובת לבבי,
ארצו של העם שסבל ודוכא"
"ואת אימי ואתה אבי לא
תדעו עוד מחסור ומצוקה."

00:36:30

"שבו לגבוליך ארצי,
ונשכנה עפריך בערגה."
"אותנו לחיקך אמצי
והסירי מליבנו דאגה."
סוף סוף באנו לפה.
מה זה השיר הזה?
בכפר שלנו יש לי חברים
בגיל שלי ערבים
היינו רק ילדים יהודים שניים.
משפחת צנעני על ידינו,
ואנחנו.

00:37:00

אז היינו משחקים. ברגע
שבא שייח' לכפר שלנו,
עם הבן שלו, נפלנו קורבן.
אני כבר משחק שלהם,
אני כבר לא חבר.
צועקים תופסים בפאות
וצוחקים וזה וזה
אז יש מקרים שמבוגרים...
שמשאירים אותי עם הילדים האלה,
אבל יש מקרים שהאימא ראתה,
במקרה כזה אימא ראתה.

00:37:30

תראי, אני חבר של
כולם אבל במצב מסוים,
או שהייתי עולה ללמוד בכפר ההוא,
אני הייתי צריך לברוח
מהילדים ששומרים בשדות.
הילדים ששומרים בשדות,
ערבים, עד אחר הצהריים,
ואחר כך הורים באים אחרי
הצהריים לשמור על השדות.
שלא יבואו יונים וכל מיני
יצורים או אנשים שיאכלו מהם,

00:38:00

... וכל מיני דברים.
אז כל ילד, אני הייתי עובר, ילד
יהודי, או אפילו ילד בכפר אחר,
שרוצה לעבור בדרך,
אבנים, מכות, רק לברוח.
פשוט לא היה קל, זאת
אומרת הם למדו מילדות
להרביץ או לצעוק 'כלב'
או זה על היהודים.
אנחנו היינו סובלים, הילדים, היינו
מחפשים דרכים שלא להיתקל בהם.
יותר מאוחר שהילדים היו הולכים,
אינם, הגדולים לא היו עושים לנו.

00:38:30

ככה זה, היהודי שם זה
כלב, מלעון, מקולל.
זה לא מה שאתה יכול להגיד...
אין מה לעשות.
אבל ברוך השם כשבאנו
לפה, מי שיהודי לא משנה,
ראש למעלה, הילדים לא סובלים מ...
רק ביניהם יכולים לעשות.
אני למדתי תורה,
למדתי היסטוריה של...

00:39:00

למדתי כל מיני דברים.
כשבאנו לארץ, בדיוק הייתי
במשטרה על פשעי מלחמה,
המשטרה היא, חלק מהמשטרה
כפופה לרמטכ"ל,
אנחנו קיבלנו במחוז המרכז
שלי, להיות בירושלים,
במלחמת ששת הימים.
ירושלים, הייתי לא בצבא,
אנחנו עלינו אחרי הצנחנים,
כובשים את הכותל,
מגיעים לעיר העתיקה,

00:39:30

ואנחנו מחכים, והיינו מחסום,
שהאזרחים לא ירוצו, היו
עוד מוקשים, עוד צלפים.
בסוף אני הגעתי לכותל,
וראיתי את הבכי של האנשים,
כל אחד בשפה שלו.
גם אני הייתי שם, אבל אני
זוכר ששלמה המלך בא,
חנך את בית המקדש, אחרי מות דוד,
הוא אמר...

00:40:00

"מי שלא ראה בית...
לא ראה מעולם."
אחר כך הורדוס חידש את הבית
השני, אחרי חורבן בית ראשון.
ראשון 587.
זאת אומרת, אתה רואה... אמרתי: "למה אני?
איפה אבא שלי?"
"איפה סבא שלי?"
הסתכלתי אין אף אחד.
איפה מיליונים של יהודים שכל
כך התחננו ליום הזה, למה אני?

00:40:30

עברו דור, אם אני פה,
סימן שזכיתי אני.
זאת אומרת, הם לא זכו.
אי אפשר לתאר את זה,
להרגיש שאתה פה בארץ שלך.
ועוד נוגע באבנים האלה.
זה לא פשוט.
לא רק אני, זה לא קל, זה כמו
לקום מהקבר ולצאת החוצה,
ככה אנחנו חזרנו לפה.

00:41:10

תשמעי משהו, אני כתבתי
פה דברים על הארץ שלי.
רק מי שמרגיש, אני לא רציתי
לצאת לחוץ לארץ בחיים שלי,
ב-92' אני התחתנתי איתה...
אני לא חשבתי שאני אסע לחוץ
לארץ, נסעתי איתה פעמיים
יותר אני לא רוצה
אני לא רוצה לחשוב.
אני נאמן, לא אעזוב את הארץ הזו.
שבארץ הזו, תגור בה פה.

00:41:40

שבו בנים לגבולם. פה.
אבל למה אנחנו...
... נשובה מצרימה...
נלך לשם ל...?
מה לנו ולזה? עוד כמה זמן
יקום עוד שונא אחד ליהודים.
זה המקום שלך פה.
זה שלך פה, תהיה כאן.
אין לי מקום אחר, אז ללכת בשביל
תפקיד כלשהו אבל ללכת לגור שם?
טוב לגור באוהל דל,

00:42:10

על אדמת מולדת,
מאשר על ארמון והיכל
על אדמת נכר לשבת.
פה, אני כתבתי את זה
פה, יהודי בוא הביתה.
פה, נראה מי יצחק אחרון,
אולי אני גם מתאר את זה פה.
להיות אדם עם לב, להיות אדם אוהב,
להיות אדם רגיש ומתחשב,
כי מה אתה בעולם הזה?
היום אתה פה, מחר שם.

00:42:40

אז להיות בן אדם, לחייך.
אני הייתי הרבה שנים
בתפקידים מסוימים.
אהבתי את היום, עברתי
הרבה דברים, גרתי במקום,
הייתי בכפר סירקין,
הפסדתי הרבה דברים,
אני חי, בא פה, זה בית שלה,
מקבל את היום, לא קרה כלום,
היום שבאו בשבילך, השחר
שמפציע מחייך אליך,
קבל אותו באהבה, תן חיוך.

תאהב את החיים, תאהב את עצמך,
תראה רק טוב, רק טוב לראות.
אני מאחל לכם בריאות.
בטוב, תעריכו תמיד.
תודה רבה.
תודה.
תודה לכם.

זבולון הדר

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:40:00
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלג'אב
,
תימן
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

אני זבולון הדר.
נולדתי בשם סלם חדד,
ובארץ אני שיניתי את זה לזבולון.
ואחר כך יותר מאוחר להדר.
ארץ ישראל, לעשות דברים
חדשים, בהתאם לזה.
אני נולדתי בתימן בכפר אל-ג'בג'ב.
זה מחוז ד'מאר.
בכפר הזה היו רק שני יהודים,
אבא שלי ועוד יהודי אחד.

ובשביל מניין ללכת, חגים, ראש השנה,
5 קילומטר לג'ובה, כפר אחר,
איפה שלמדתי יותר מאוחר.
ב-1937 לפי התעודה של העולה,
שאבא שלי, רשמו אותי.
אני נולדתי ב-37'.
1937.

כמה שנים הלכתי ללמוד
בבית ספר, בכיתה,
אצל מורי, בג'ובה.
הייתי צריך ללכת כמה
קילומטרים, בהתחלה, בהתחלה,
הביאו אותי לגור
שם, אצל הדודה שלי,
בגלל שהייתי קטנצ'יק, יותר
מאוחר הייתי הולך ללמוד,
שם כל השבוע, בשבת
הייתי הולך הביתה.
וזה לא היה קל.

הערבים שמסביבנו,
היו אנשים טובים, היו
לא טובים והיו...
תמיד אתה כלב, היו אומרים
לאימא שלי: "יא כלבה"
)ערבית(
"יש לך גור חמוד" אני.
כשהייתי קטן לא הייתי יודע
שאומרים לאבא שלי 'יא כלב'.
גם ככה... בקיצור
רגיל, זה לא משהו...

אז הייתי חושב: 'אין לו שמלה'
'אין לו שיניים של
כלב, אבל יש לו זנב.'
אז הייתי חושב, אבל
לאט לאט בחדרי חדרים,
שאנחנו יהודים וקידש אותנו
יותר מהערבים וכל הדברים,
לאט לאט הרגשתי שאנחנו שונים.
גם הייתה לי יכולת
לספוג את העלבונות,
)ערבית(
לפעמים סטירה, לפעמים מילים,

אז ככה הבנתי שאנחנו
נמצאים שם זה מה שיש.
הכי הרבה, כשאני יותר מאוחר
הייתי טיפה יותר גדול,
היו לי חברים בגיל
שלי, ילדים ערבים,
אבל כשהשייח' היה בא, אני הקורבן.
יש לי פה, כתבתי משהו,
פה בארץ איך אימא שלי הרגישה כשהבן
שלה מקבל מכות, וזה היה אפליה.

אני למדתי תורה,
וקראתי טוב את התורה,
וכבר לימדו להיות
שוחט, ברכות שחיטה.
ברכות שחיטה זה מורי, אחד...
אחר כך שלחו אותי בגיל 10 לכפר
אחר ללמד ילדים בגיל שלי.
ממש לימדתי אותם.
לסנם.

אני הייתי באל-ג'בג'ב
ושלחו אותי לסנם,
ללמד ילדים בגיל שלי. והייתי
יודע בגלל שאני יותר חכם מהם.
אחר כך באו רבנים,
מורי שלי שלימד אותי,
ועוד מורה אחד לימדו אותי בבית.
בבית ישבו, אכלו,
לימדו אותי, כל הזמן.

מה שמרגש אותי, אני,
שקוראים את האשמורות,
אשמורות זה...
צריכים לקום בלילה
ולקרוא את האשמורות.
אני וה... שלי היינו בכפר,
אז היינו בחדר למעלה,
... קוראים לה,
אז פעם הוא החזן ואני
הקהל, בבית כנסת,

לפעמים אני מקריא
"ישן אל תרדם"
וכך הלאה, זאת אומרת.
ואימא שלי מכינה לנו ארוחת בוקר,
ואני מאמין שהערבים שמעו
כי אין שם רעש, לא רכבת,

לא... ולא מכוניות ולא שום דבר.
בטוח ששמעו אותנו ונהנו ממה
שאנחנו אמרנו, זה בלילה.
לילה, לילה.
באמת היו געגועים על
כל סיפור בארץ ישראל.
מתי נגיע? מתי נתפעל מזה.
אחר כך היו מקרים
שפעם אחת אבא שלי
רצה להכיר לי את
הסביבה, שם מכירים.

נסענו, הלכנו ברגל
לד'מאר, עיר גדולה.
ושם הערבים לא אוהבים שהיהודים
הולכים בצד ימין שלהם,
כי הוא יכול לבגוד בהם.
אבא שלי היה בשבילי
כל אדם, אבא הוא ההר,
הדבר הכי חשוב בשביל כולנו.

וכשאני ערבי אחד נותן
לאבא שלי סטירה,
אני הייתי ילד קטן,
הייתי המום.
אומר לו בערבית:
שמאלה.
הוא לא בכה.
הוא לא בכה.
אבא לקח אותי לצד, באיזה מקום,
קנה תמרים, ישבנו לאכול.
הוא לא סיפר לאימא, כשהגענו בערב.
הוא אמר

הם מראים מה זה שנאה
לעם אחר, ליהודים.
הייתה תקופה בתימן,
יותר מאוחר גדלתי,
שהייתה מלכת שבא,
משערים שהאתיופים ממנה.
ואחר כך,

ב-27 לפנה"ס הורדוס שלח גדוד
לעזור לרומאים, לאוגוסטוס הקיסר,
עם גאלוס המצביא, לכבוש את
דרום מעבר בשביל הבושם.
היהודים שם
במקום לעזור הם
הרסו עיר אחת מצפון
לצנעא שעוד לא באה לעולם,

ושבו והרסו כל הרומאים שם.
זאת אומרת היהודים שם.
בזמן מלכת שבא, היא אמרה 'שמעתי'
ברדיו, בטלוויזיה, לא היה.
היו שם יהודים.
במשך השנים היהודים שם,
עד שבא אסלאם 622,
וסידר את כל הדברים האלה.
וככה שאיפה המיליונים?
ב-49' אנחנו 50 אלף עלינו
מתימן, איפה כולם?

מאז 37', מאז 35'
לספירה, מרד בר כוכבא,
80 אלף כהנים ברחו
לדרום מערב, לתימן.
איפה הם? זאת אומרת...
בית מאחורינו, איפה
גרתי באל-ג'בג'ב,
אין תקרה, יש רק קורות,
ועצים צומחים משם.
שאלתי את אבא שלי, אומר אלה משפחה
של יהודים שהתאסלמו בשביל אוכל.

זאת אומרת המון יהודים
התאסלמו בשביל אוכל.
בשביל זה בגיל 11-12,
אני ובן הדוד שלי,
כתבתי את זה בספר,
חצי שנה,
לגשת, ללכת לחפש עבודה,
מה שראיתי אצל אבא שלי,
הוא יתום, בן הדוד שלי,
יותר גדול ממני בשנה,
הלכנו חצי שנה.
עבדנו, קיבלנו מכות, קיבלנו
לא יודע מה, חצי שנה.

גמרנו חצי שנה בשביל לא
להתאסלם, זאת אומרת יהודים,
ואמרתי אם אבא שלי עשה,
אנחנו נעשה את זה,
לבד, לבד, לבד במרחקים גדולים.
הכל ראינו, העלבות, כל מיני
דברים, ואנחנו הצלחנו לחיות.
היחס של הערבים המבוגרים,
היה נותנים כבוד.
כי יהודים עשו
עבודה, אבא שלי עבד,

עשה מעורות של כבשים עשו
שטיחים לרצפה לישון,
הרי ברצפה שם לא היו מרצפות.
עושים שם תערובת של חול וזה חם.

אז ככה שהעבודה של להשקות
את הכבשים והעיזים.
מעילים, גם אני למדתי לעשות את
זה, ראיתי את אבא שלי עושה.
לוקחים עור אחד,
חותכים אותו לשניים,
אחד שלם לבחוץ, עושים עוד משהו כאן,
וזהו, אתה לא צריך הרבה דברים לעשות.

רק שלא תעשה הפוך, שהשערות
יהיו לכיוון אחד...
זה היה רצון לחיות.
וקשה להאמין שאנחנו פה.
קשה להאמין, להגיע לפה.
אני לימדו אותי דרכים איך
ללכת לשם, לכפר הזה.
וראיתי אבא שלי איזה כבוד נותנים
לו בכפרים אחרים בגלל העבודה שלו.
גם כיבדו את היהודים המבוגרים.
מי שהיה עושה את
הבעיות האלה, אנשים,

יהודים שמכירים יהודי,
היו מתייחסים אליו יפה.
אבל ברגע שאתה נפגש בערבים
שהם לא מכירים אותך,
אתה באמת יהודי ועושים לך את כל,
ככה מקללים וכל מיני דברים.
אבל ב-1966 בזמן נתן
העזתי ונביא השקר.


והשמועה הגיעה לתימן,
ושם אחד המלכים
נתן צו לקחת את כל
היהודים ולאסלם אותם.
או על הבתים שהוא הבית של היהודי
לא יהיה יותר גדול משל הערבי.
אני הייתי השני אחרי אחותי.
אבא שלי התחתן עם אישה
קודמת, יש לו שניים,
אחותי, אח שלי שלמה גר באשתאול,

ואחותי בנס ציונה, אם
שכולה, וסבתא שכולה,
בת 90 ומשהו, עוד מעט 100 שנה.
והיא בסדר, היא חיה טוב.
ושם אבא שלי התייתם, היו הילדים
מתים, הילדים שלו, נשאר רק אח שלי.

כנראה שאימא החורגת, כנראה שמה שקרה,
בגלל המוות של הילדים, נפטרה.
אבא שלי הצטרך להתחתן, עלו
לארץ, אימא שלי בת 20.
ואני הייתי השני של
אימא שלי, אחרי אחותי,

אורה ואחר כך סעדה
שושנה, ואחר כך אהובה,
ואחר כך יחיא זכריה ושולה
ואחר כך אבנר נולד בארץ,
ב-49' באו, קראו לו אבנר
בגלל שהוא נולד באוהל.
ומשפחה של דודים, איפה
שלמדתי אותם, בצנעה,

ילדים שלו, הם היום בראש העין.
ושם הם הקשר של היהודים, של
המשפחות, אירועים חגיגיים.
ברגל, היום אם יש מישהו רחוק,
אתה כבר ניתקת את היחסים איתו,
הילדים לא יכירו אותו ולא יבואו.
אז יש משפחות שלנו בכל מיני מקומות,
בגלל מרחקים, בגלל חיפוש מזון.
אז המרחק זאת אומרת ניתק את...

את ההמשך ההיכרות של המשפחה.
בערבית יש לי בן דוד
שהוא היה משורר,
בערבית הוא אומר:

זאת אומרת "כל אחד יש לו הרבה"
ואחר כך כל אחד יש
לו קיבל אם חורגת
ואחר כך, זאת אומרת,
ייתן לאויב לשמוח באחרית הימים,
שכל אחד יש אם חורגת, אם
חורגת זה לא דבר טוב.
אז שם ואחי שלי אימא
שלי הייתה חורגת שלו.
ככה זה.

ואיזה שפה דיברתם?
בתימנית.
בתימנית.
פה ראינו שיש הרבה, גם כשעליתי
כתבתי את זה באיזה מקום,
עליתי לארץ.
וכשאנו הגענו לאיזה מקום, פגשתי כל
מיני סוגים של יהודים וכולם מתימן,
אם זה שרעבים, עדנים,
ולא ידעתי, השפה אחרת,
יו, הייתי המום!

זה לא אותה שפה שאני הכרתי שם.
יש שם עוד, כמו ארמית,
למשל, לשם, בערבית 'לסם'.
זה כמו ארמית.
כל מיני שפות של
שרעבים, של עדנים...
סוג אחר, אבל זה
המקום אין מה לעשות.
פה בארץ באנו לראש העין למשל,

אתה לא הבנת מה שהוא
רוצה, יש דברים אחרים.
זהו, כל אחד ככה, צנענים
משהו אחר וזה משהו אחר...
אבל מה לעשות, זה לא...
ילדו הנשים, אין תאריכים
אין כלום, זאת אומרת,
פה בבית חולים עושים את השם, שם
אין, בלגן, בערך בן כמה הילד.
אני חושב שאני בן 85, כי
אני הספקתי ללכת חצי שנה.

ואני לימדתי ילדים,
ולמדתי, כמעט כתבתי בארמית,
העתקתי את ההגדה של פסח.
וכבר באתי לארץ, אף אחד
לא עזר, הלכתי ברגל.
כל הדרך.
כשבאתי לארץ, אני הייתי במקומות,
לגדנ"ע, כבר לא יכולתי לבית ספר.
אני אקסטרני, הייתי עובד יותר
מאוחר, אני הייתי לומד מקצוע,

נרשם במשרד החינוך בשביל הזה
ואחרי זה קוראים לי, אני בא וזה.
ככה לאט לאט.
הייתי בגדנ"ע והייתי בקיבוץ בהתחלה,
בכפר מסריק, עוד היינו מוהלים.
זה עולם אחר, הייתי המום,
ראיתי מישהי עם שיער קצר,
אני מכיר רק ילדים, גם נשים
עם שערות, היא כמו בן.
אני המום.

אחר כך פתאום בערב שבת
אחד, עשו את המטבח,
עשו אותו אולם, ועשו
במה, ישבנו על ספסלים,
ילדים של הקיבוץ ויש
אישה יושבת שם בבמה.
אף פעם לא ראיתי דבר כזה,
אישה, אין דבר כזה, מה זה.
ואחר כך היה מישהו עם שפם,

ויותר מאוחר סטאלין,
ושקמו לאינטרנציונל,
אני לא קמתי, מישהו הרים אותי
וזרק אותי, פגעתי בו בכבוד.
ברחתי משם הביתה,
מרביצים מכות, כן.
הרבה דברים פה שהם מוזרים.
אין מה לעשות.
עלייה, מה שאני...
לך בדיוק פירושים.
זה דרך... אנחנו...

קודם כל, תשמעי, אבא
שלי אדם רציני.
לא על כל דבר קפץ.
הוא היה מבוגר יציב, והתחילו בכפרים
לדבר על שמועה, על ארץ ישראל בלחש,
שלא יגידו, הכל בשקט
בשקט בבית כנסת.

וכשהוא מוכן למכור את
השדות, היו לו שדות,
שאנחנו עיבדנו אותם והיו פרות,
והיו גם כבשים אצל אנשים,
אצל ערבים.
אז הוא התחיל לדבר,
זהו, אמר שהוא מוכר,
ואז כל הסביבה באו אחריו.

אנחנו הלכנו קודם בכיוון אחד.
אחות שלי בת 12, התחתנה
עם בן אדם בגיל 50 כמעט.
הוא היה אלמן, היו לו גם ילדים
בגיל של אחותי יותר גדולים.
היה לו כסף, הוא מכר חומר נפץ לצפון
תימן, היו מלחמות בין שבטים.
והיה לו כסף, וכסף אומר
משהו, נתן לאימא שלי,
... בת 12.

עזבנו בדרך לכיוון עדן,
ואנחנו הגענו לשם.
הייתה תקופה מסוימת,
אני זוכר לקחו עגלה,
ושם הייתה איתנו עד שהגענו לבניין
יסוד של בניין, צריך לקום
כמה קומות כל אבן אבן.
ושחטו אותה ואכלנו שם, גם שם התחילו
הדרך לכיוון, משם בשביל ללכת.

הגענו למקומות, כל מיני מקומות, בלילה,
איפה לישון, אצל ערבים, לוקחים מקום...
אימא שלי הייתה בהריון,
כמו נמרה אימא שלי.
פה, אבא פה, אנחנו באמצע, אוכלים
מה שיש, מה שלא יהיה, הכל.
אחר כך בדרך התערבו לנו, כשאנחנו הגענו
לאיזה מקום כבר יש משאיות, אין שם כבישים.

אז עושים דרכים ככה
והמשאית קופצת.
אז ביחד כמה אנשים
מתאספים, יהודים.
שמים את כל הספרי תורה,
ואנחנו יושבים למעלה.
יש עמודים במשאית שמגן
מסביב, שלא ליפול.
אבל היינו קופצים וקופצים,
והגענו למקום שהוא הפקר,

בין עדן, אזור עדן, לבין...
תימן, מקום מפגשי השלטון.
היו עוצרים את האוטו, יורדים למטה, עם
נשק, הערבים מחזיקים את הסכין ככה.
כולם רועדים, צריכים כסף לתת להם.
אז העשיר, שיש לו כסף
נתן לאלה שאין להם,

אני שם קיבלתי... ילד קטן, קיבלתי
סטירה שפתחתי את הפה, דיברתי משהו.
אז לא רק אנחנו, אלא כולם.
אז אנחנו גומרים, עוברים לאיזה
מקום, עוד פעם עוצרים אותנו אחרים.
היה עינוי לא פשוט.
לא פשוט. היו יהודים, אבל
זה אני שמעתי פה בארץ,
שהיו, ליוו אותם ערבים, רדפו
את החמולה שלהם, או את ה...
הפרד שלהם או אני יודע מה,

בדרך, מנסים לישון והם חזרו עם
הציוד בחזרה לתימן, ברחו מהערבים.
אנחנו הכל דל וזה לא היה משהו
מיוחד, אנחנו דאגנו לעצמנו.
וכשהגענו לחאשד על יד עדן,
זה מקום חם מאוד וזה מדבר,
בנגב יותר טוב, בסהרה.

בהתחלה היו ביתנים
כאלה, ומים חמים,
ושם גם כן באו אנשים
ועזרו, לא יודע מאיפה,
הלחם היה עם תולעים, ממש תולעים.
אחר כך עלינו למטוסים
שבאו, עשו זריקות,
אמרו לזרוק את הכסף, לזרוק
את הזהב, לזרוק הכל, רמאות.

אני זוכר שמישהו
עלה למעלה וזרק...
הגיס שלי, הבעל של אחותי הוא
בא עם גמלים, כסף למעלה.
הגענו למעבר בין שתי הארצות,
כל... ערימה של כסף ככה.
אם עושה מזה זהב, היה מכניס
את זה באיזה שהוא מקום.
ככה הוא נתן לאנשים הלוואה
לקנות כל מיני דברים,
ולא נשאר לו שום דבר פה
בארץ, לא היה לו כלום.

אמרו אסור, מה שנשאר
לו צריכים לזרוק.
ומי... אנשים לקחו
לו את הכסף הזה.
כסף ריאל.
מה אני יכול להגיד? צחקו עלינו.
היינו תמימים, שם מילה זה מילה,
אתה לא יכול להגיד... אני
אותו דבר, לא ידעתי כלום.
היא קונה לי, האישה שלי הראשונה
הייתה באה איתי לקנות.
אומר ככה, זה בסדר.

שם מילה זה מילה, זה לא רמאות.
פה עושים הכל...
וברוך השם אנחנו נמצאים פה.
יש לנו משפחה פה, אימא שלי,
אח שלה בא לארץ, בנתניה.
אנחנו עלינו במטוס.
מטוס לקח אותנו, אנחנו
באים לכיוון צפון,
מתימן, אנחנו התפללנו
מתימן לכיוון צפון.

צפון זה ככה, זאת אומרת אנחנו שם, אנחנו
נמצאים ישר לכיוון האוקיינוס ההודי,
אז שם אנחנו הולכים לכיוון מזרח,
ממזרח אנחנו מסתכלים לצפון,
אנחנו התפללנו לצפון.
אז המסוקים של האנגלים, לא
יודע, שאנחנו באנו לפה,
ואני כתבתי בסיפור פה
שאנחנו עלינו למטוס,

יש אנשים שפחדו לעבור
לצד השני, שלא יתהפך.
וזה לא מצחיק, כי אנחנו
רעדנו, אנשים לא היו סתם.
מישהי זקנה אחריי,
בשביל ללכת לשירותים,
היא לא הלכה, עלתה על הכיסאות,
מכיסא לכיסא בשביל להגיע לשירותים.
בשירותים היה חבית גדולה עם...
זה לא היה פשוט.
באמת היום שאני יודע, זה לא היה
משהו, כבשים היה יותר טוב.

כבשים יודעות את הדרך, אבל אנחנו באנו
לשם, לא ידענו כלום, פעם ראשונה.
עולים למשאית, ישבנו
במשאית אחר הצהריים,
זה בתימן, התחילו לשיר
תפילין, ולאט לאט ירד החושך,
כאילו שאני מרחף על
ענן, כאילו אנחנו...
כאילו אנחנו בשמיים.
האוטו נוסע, מקפץ, ואת
שומעת את הקולות האלה,

אנשים שנמצאים שם בחיים
לא עלו על אוטו,
על משאית או על רכב, זה כאילו 'בצאתכם
על כנפי נשרים ויביא אתכם אליו.'
כך הייתה ההרגשה.
התעלות, אנשים האמינו שידאג
להם אלוהים, זה ביאת המשיח.
נמל תעופה, ירדנו, המטוס נחת,

ואנחנו מגיעים למקום עם אורות,
מישהו קיבל אותנו ליד המטוס,
ואנחנו לא מאמינים, זו
ארץ ישראל, חשמל...
היה עלוב נמל התעופה,
עלוב, זה אחרי האנגלים.
אבל זה משהו שאנחנו
באנו לפה, גם מטוס.
באנו במטוס, זה משהו מאלוהים.
באנו לשם, אנשים נישקו
את האדמה, אנשים בכו.

שמעי, זה 2000 שנה, זה לא פשוט.
ואנחנו יצאנו, לקחו
אותנו באוטובוסים,
וזה היה בלילה,
אנחנו הגענו בלילה, לא ביום,
והיה בלילה, ואנחנו,
אני לא היה לי מקום,
עמדתי ליד הדלת האחורית.

והייתי... על ענפים, על עמודים כמו
תירס וכל מיני דברים כאילו...
מתברר שזה היה קוצים.
יותר מאוחר בבוקר,
כשבאנו לראש העין,
אז פתאום ראיתי, חשבתי שזו ארץ חלב
ודבש, ושהכול פה... ראיתי שיש קוצים שם.
שם זה היה המחנה של
האנגלים, המקום הזה.

והיה עוד פגזים והיו עוד כל מיני דברים
ברצפה, היינו בלי נעליים, אל תשאלי.
אז ככה שזה לא היה פשוט לבוא לפה,
ובלילה כשאנחנו ישנו שם,
קודם כל הביאו אותנו לאכול.
פעם ראשונה שולחן,
פעם ראשונה כיסא,
חשמל, מזלג,

אנחנו יושבים וחלבה היה
וביצים, לא יודע מה.
אנחנו, אין לי חשק לאכול,
לא יודעים מה זה בכלל.
לא כל אחד אכל משהו,
זה משהו אחר, זה לא...
משהו ... זה לא לחם.
והגענו אחר כך לישון באוהלים.

שלחו אותנו לאוהלים, אבא שלי,
אימא שלי, אני וזה וזה וזה,
אנחנו שישה, משהו
כזה, היא בהריון,
נתנו לנו מיטות מתקפלות,
כמו של בצבא, מתקפלות.
אבל אנחנו היינו הרבה, ויש עוד
משפחה באוהל הזה, אוהל גדול,
אז עשינו, ישנו הפוך, זאת אומרת,

לא ככה, עשינו ככה, זאת אומרת הגב
נשבר מהמקלות, אין שם מזרון.
בבוקר ראינו מישהו שיודע
יותר טוב מאיתנו,
הם היו באים לעדן, יודעים כל מיני
דברים יותר מאיתנו, יותר טוב,
לימדו אותנו איך לישון,
איך לסדר את זה.
ואחר כך התחלנו לראות בחוץ.

ובא האח של אימא שלי, שהוא
בא 10 שנים לפנינו, בנתניה.
והרגשנו רזים, דחלילים,
ועל הפנים, כולם, כולם.
רוח הייתה מעיפה
אותנו, לא רק אנחנו.
ואנשים מחכים, באים
מפה, באים משם,
בלגן שלם באוהלים,
אוהל פה אוהל שם וזה.
מחנה א', מחנה ב', מחנה ג'.

יש מטבח באמצע, צריך ללכת עם
מסטינג כמו בצבא לקבל זה וזה.
לא היה קל.
לא היה קל, תור, אנשים
לא יודעים מה זה תור,
מחכים, אחד עומד ליד
השני, מכות ודחיפות.
כל מיני דברים.
השמחה ליהודים זה באירועים.
גם הערבים כיבדו את המנהגים
שלנו, שהם שונים משלהם.

אני זוכר כשאח שלי התחתן,
אני הייתי קטנצ'יק קטנצ'יק,
הוא התחתן עם האישה
שלו, מכפר אחר הוא בא,
ובאים מאיפה שהכלה, היה
עומד עם הכלה אצלנו,
ובכפר כמעט שבועיים, יושבים,
אוכלים, שרים, מטיילים,
על... אצלנו זה למעלה, זה כמו שולחן,
אני חשבתי שזה הכי גבוה בעולם.

בקצה שלו הכפר, הוא בא
מההר הזה להר השני.
פה יש שער ושם יש
שער, הכל בנוי...
ככה יש ללכת לטייל במקום הזה,
ציינתי אותו באחד הספרים שלי.
כאילו שאדם בראש ההר, בסוף ההר,
את הולכת ורואה את השמיים.
כשאתה מגיע לסוף, אחרי כמה
קילומטר, יש שם שדות,

באמצע יש אגם מים.
זאת אומרת הערבים היו משתתפים.
היו שרים גם כן,
היהודים היו שרים.
על חתונה, רוקדים,
שמחה בלב, תקווה בלב,
מאמינים שיבוא.
וראיתי בתור ילד קטן איך
שהיו יהודים מדברים ביניהם

שבעזרת השם יבוא המשיח,
זו התקווה שלנו.
הם התפללו במשך
אלפי שנים, התפללו.
שפכו את ליבם אותם אנשים,
"שנה הבאה בירושלים".
הם התפללו בשבילנו.
ילד יהודי בגלות תימן:
"בארץ תימן שם נולדתי"
"השנאה ליהודי היא שיטה."
"בארץ תימן בה גדלתי,
חיי צער חי שבט יהודה."

"מה קשים הם ימי ילדותי."
"אני מוכה בכל רחוב וסמטה."
"אני מוכה בגלל יהדותי משחר
ילדותי, השמש עליי דהתה."
"אין לי אור."
"בארץ גלותי."
"ואני שרוי בתוך עלטה."
"מה רעה דלותי ובבית
אין כיסא ומיטה."

"מה אומלל הילד היהודי, כל
אם הייתה יוצאת מדעתה."
"מקללים מוצאי ודתי,
משליכים מראשי את הכיפה."
"מהרחוב לוקחת אותי אימי,
כי פאותיי מועדות למריטה."
"בחוזקה היא אוחזת בידי,
ואני חש בידיה רעדה."
"בקול חנוק לוחשת אימי לי"

"כאובה ועצובה: בוא בני לביתי"
"ילדותינו מושפלת ועלובה."
"באהבה וברוך מחבקת אותי"
"היא בוכה ופניה ממני מליטה."
"דמעותיה נוזלות על בגדי,
ואותם בידיה מסיטה."
"ואני מתרפק על אימי הורתי"

"ואותי במבטה הרחום..."
"לאימי מצטרפת אחותי
ואבי כה עצוב ונדכא."
"ותפילה חרישית יוצאת
מבין שפתותיך אבי"
"שכאילו לרגע הזה חיכה"
"שמהשמיים ישלח התשבי"
"ויגאל את העם שציפה."
"כי מאהבתו לארץ הצבי,
לה שמר אמונים ולא הרפה"

"והנשר הגדול לארצנו אותנו יביא
ונחוג בה חג חירות וסוכה."
"ויקום בה צבא אז כלביא,
ויגן על העם בחיבה"
"והארץ תשגשג בכל המרחבים"
"ולא יהיו עוד עצב ותוגה."
"ארץ ישראל אהובת לבבי,
ארצו של העם שסבל ודוכא"
"ואת אימי ואתה אבי לא
תדעו עוד מחסור ומצוקה."

"שבו לגבוליך ארצי,
ונשכנה עפריך בערגה."
"אותנו לחיקך אמצי
והסירי מליבנו דאגה."
סוף סוף באנו לפה.
מה זה השיר הזה?
בכפר שלנו יש לי חברים
בגיל שלי ערבים
היינו רק ילדים יהודים שניים.
משפחת צנעני על ידינו,
ואנחנו.

אז היינו משחקים. ברגע
שבא שייח' לכפר שלנו,
עם הבן שלו, נפלנו קורבן.
אני כבר משחק שלהם,
אני כבר לא חבר.
צועקים תופסים בפאות
וצוחקים וזה וזה
אז יש מקרים שמבוגרים...
שמשאירים אותי עם הילדים האלה,
אבל יש מקרים שהאימא ראתה,
במקרה כזה אימא ראתה.

תראי, אני חבר של
כולם אבל במצב מסוים,
או שהייתי עולה ללמוד בכפר ההוא,
אני הייתי צריך לברוח
מהילדים ששומרים בשדות.
הילדים ששומרים בשדות,
ערבים, עד אחר הצהריים,
ואחר כך הורים באים אחרי
הצהריים לשמור על השדות.
שלא יבואו יונים וכל מיני
יצורים או אנשים שיאכלו מהם,

... וכל מיני דברים.
אז כל ילד, אני הייתי עובר, ילד
יהודי, או אפילו ילד בכפר אחר,
שרוצה לעבור בדרך,
אבנים, מכות, רק לברוח.
פשוט לא היה קל, זאת
אומרת הם למדו מילדות
להרביץ או לצעוק 'כלב'
או זה על היהודים.
אנחנו היינו סובלים, הילדים, היינו
מחפשים דרכים שלא להיתקל בהם.
יותר מאוחר שהילדים היו הולכים,
אינם, הגדולים לא היו עושים לנו.

ככה זה, היהודי שם זה
כלב, מלעון, מקולל.
זה לא מה שאתה יכול להגיד...
אין מה לעשות.
אבל ברוך השם כשבאנו
לפה, מי שיהודי לא משנה,
ראש למעלה, הילדים לא סובלים מ...
רק ביניהם יכולים לעשות.
אני למדתי תורה,
למדתי היסטוריה של...

למדתי כל מיני דברים.
כשבאנו לארץ, בדיוק הייתי
במשטרה על פשעי מלחמה,
המשטרה היא, חלק מהמשטרה
כפופה לרמטכ"ל,
אנחנו קיבלנו במחוז המרכז
שלי, להיות בירושלים,
במלחמת ששת הימים.
ירושלים, הייתי לא בצבא,
אנחנו עלינו אחרי הצנחנים,
כובשים את הכותל,
מגיעים לעיר העתיקה,

ואנחנו מחכים, והיינו מחסום,
שהאזרחים לא ירוצו, היו
עוד מוקשים, עוד צלפים.
בסוף אני הגעתי לכותל,
וראיתי את הבכי של האנשים,
כל אחד בשפה שלו.
גם אני הייתי שם, אבל אני
זוכר ששלמה המלך בא,
חנך את בית המקדש, אחרי מות דוד,
הוא אמר...

"מי שלא ראה בית...
לא ראה מעולם."
אחר כך הורדוס חידש את הבית
השני, אחרי חורבן בית ראשון.
ראשון 587.
זאת אומרת, אתה רואה... אמרתי: "למה אני?
איפה אבא שלי?"
"איפה סבא שלי?"
הסתכלתי אין אף אחד.
איפה מיליונים של יהודים שכל
כך התחננו ליום הזה, למה אני?

עברו דור, אם אני פה,
סימן שזכיתי אני.
זאת אומרת, הם לא זכו.
אי אפשר לתאר את זה,
להרגיש שאתה פה בארץ שלך.
ועוד נוגע באבנים האלה.
זה לא פשוט.
לא רק אני, זה לא קל, זה כמו
לקום מהקבר ולצאת החוצה,
ככה אנחנו חזרנו לפה.

תשמעי משהו, אני כתבתי
פה דברים על הארץ שלי.
רק מי שמרגיש, אני לא רציתי
לצאת לחוץ לארץ בחיים שלי,
ב-92' אני התחתנתי איתה...
אני לא חשבתי שאני אסע לחוץ
לארץ, נסעתי איתה פעמיים
יותר אני לא רוצה
אני לא רוצה לחשוב.
אני נאמן, לא אעזוב את הארץ הזו.
שבארץ הזו, תגור בה פה.

שבו בנים לגבולם. פה.
אבל למה אנחנו...
... נשובה מצרימה...
נלך לשם ל...?
מה לנו ולזה? עוד כמה זמן
יקום עוד שונא אחד ליהודים.
זה המקום שלך פה.
זה שלך פה, תהיה כאן.
אין לי מקום אחר, אז ללכת בשביל
תפקיד כלשהו אבל ללכת לגור שם?
טוב לגור באוהל דל,

על אדמת מולדת,
מאשר על ארמון והיכל
על אדמת נכר לשבת.
פה, אני כתבתי את זה
פה, יהודי בוא הביתה.
פה, נראה מי יצחק אחרון,
אולי אני גם מתאר את זה פה.
להיות אדם עם לב, להיות אדם אוהב,
להיות אדם רגיש ומתחשב,
כי מה אתה בעולם הזה?
היום אתה פה, מחר שם.

אז להיות בן אדם, לחייך.
אני הייתי הרבה שנים
בתפקידים מסוימים.
אהבתי את היום, עברתי
הרבה דברים, גרתי במקום,
הייתי בכפר סירקין,
הפסדתי הרבה דברים,
אני חי, בא פה, זה בית שלה,
מקבל את היום, לא קרה כלום,
היום שבאו בשבילך, השחר
שמפציע מחייך אליך,
קבל אותו באהבה, תן חיוך.

תאהב את החיים, תאהב את עצמך,
תראה רק טוב, רק טוב לראות.
אני מאחל לכם בריאות.
בטוב, תעריכו תמיד.
תודה רבה.
תודה.
תודה לכם.

זבולון הדר
גלית כהן-קרספי  
אלג'אב
תימן
סיפורי חיים נוספים: