מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:03:30

שמי דניאל סבן,
אני נולדתי בעיירה קסומה
בנווה מדבר בדרום אלג'יריה,
שנקראת גרדיה, באזור שנקרא מזב,
וסופת הטורנדו... בשנת 1952.
וכעבור 10 שנים, סופת טורנדו
גאופוליטית טלטלה אותנו,
ושלפה אותנו ממחוזות
השלווה של המדבר
היישר לארץ ישראל.

לפי המסורת שבידינו,
ויש פה ספר של דודי,
אח של סבי, רבי עמרם סבן,
שמספר שיש גרסאות שונות, ממתי
היהודים הגיעו למחוז הזה של מזב,
בדרום אלג'יריה, ואיזו זיקת גומלין
הייתה להם עם מקומות מסוימים.
והוא מצא הרבה דמיון עם
יהודי ג'רבה מתוניס.
אבל אני, במהלך חוויותיי
כשליח משרד החוץ בספרד,

גיליתי שהמקור שלנו קרוב
לוודאי הוא באמת מגירוש ספרד,
או עוד מתקופת הפרעות
של קנ"א, 1391.
יהודים נמצאים באזור
הזה שנים רבות.
יש הרבה עקבות וידיעות
על מסורת ארוכה
של נוכחות יהודית באזור הזה, במרחב הזה, כן.
-כמה יהודים, נגיד?
אז זהו, שזה ממש מיקרוקוסמוס.
מדברים על סביבות 2,000,

אולי 2,500, יש כל מיני מספרים.
אני מילדותי זוכר שהיינו
קהילה ממש שוקקת, תוססת.
עולם יהודי ממש מעגלי,
מראשית השנה ועד סוף השנה,
מראש השנה ועד חודש אלול,
ורובם היו באותו
רובע, באותו מתחם,
מה שקראו לו רחוב היהודים.
זו עיירה שהיא בסדר גודל של כמה אלפים.
לא עשרות אלפים.

היהודים אחוז ניכר מהאוכלוסייה.
-כן, כן.
הייתה נוכחות ממש
יהודית בולטת, נוכחת.
זו עיירה מבודדת לגמרי?
אפשר לומר, כן. היא רחוקה
630 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר,
שנמצאת על חוף הים,
על החוף הים התיכון.
מאוד פריפריה, וסיפרתי
לך בשיחת ההקדמה,

שמביתינו, שהיה צמוד לבית
הכנסת, קרוב לבית הכנסת הגדול,
היינו ברמה של גבעה,
כשהייתי עולה לגג, למעלה,
לקומה השלישית, על הגג, ממנה
הייתי משקיף לעבר המדבר,
והייתי רואה את הדיונות
העצומות של הסהרה,
של מדבר הסהרה המפורסם.
אז ככה - סבי, סבן,
אברהם סבן, אבי אבי,

נפטר כשאני הייתי ממש תינוק
בן כמה חודשים או שנה.
היה איש שסחר, כמו כולם, בדגנים.
היה הולך, חצי שנה, וחוזר.
סבתי, או סבתא שלי, אסתר,
אני קורא לה מלכת אסתר של
גרדיה, כי היא באמת הייתה
אישה שקטה, מופנמת, אבל
הייתה מאוד מפורסמת

00:07:00

בזה שחודש אחרי אסתר
המלכה של פורים,
היא הופכת להיות מלכה של גרדיה,
בזה שהיא הייתה המחלקת של
החרוסת של כל הקהילה, ערב פסח.
היא הייתה מכינה את החרוסת במשך
כמה חודשים טובים, בתוך חביות,
והייתה עלייה לרגל, מכל
רחבי גרדיה היו באים,
עם הצלוחית או עם הסיר,
והיא הייתה יוצקת להם,

הייתה מתלבשת יפה, מלבושים,
ממש מלכה ליום אחד,
חודש אחרי פורים,
ורצה הגורל, היא עלתה לארץ ישראל,
התגוררה באותה שכונה
שאנחנו התמקמנו,
באותה מעברה, עמישב, בפתח תקווה,
והיא נפטרה ממש בסמיכות לחג הפסח.
כאילו במועדים שהיא הייתה
בימי זוהרה ומלכותה.
מצד אימא - אמי היא בת של...

יהודי בשם שמואל עטיה,
שהיא לא זכתה לראות אותו.
כלומר, הוא היה... בנישואיו
השלישיים או הרביעיים,
הוא נשא לאישה את סבתי, שהייתה
אישה סגי נהור, עיוורת,
בודדה, וממש, כאילו, בשנים
האחרונות לפוריותה,
היא בעצם ילדה את אמי.

אמי גדלה כיתומה, קראו
לה חלווייה, שזה מתוקה.
היא גדלה עם אישה עיוורת,
קשת יום, שנאבקת יום-יום
על קיומה ועל מלחמת הקיום שלה,
ונתמכת על ידי הקהילה,
וכבת יחידה, הייתה צריכה
להיות מובילה, עוזרת.
גדלה באמת בילדות
מאוד מאוד מיוחדת,
וזכתה לעלות... זכתה להקים משפחה,

ואנחנו היום 9 אחים ואחיות,
ועלינו ארצה כשהיינו אז...
6 אחים ואחיות, וה-3 החדשים
נוספו כאן, בארץ ישראל.
אבל אני אוסיף עוד משפט -
לסבתי, מחה, קראו לה שמחה,
אבל בחיבה קראו לה מחה,
היא הייתה גם כן דמות מאוד
מיוחדת, מלכה בדרך אחרת.
היא הייתה ידועה כמטפלת
שעושה כל מיני טיפולים
של מסאז'ים לבטן, לכאבי בטן והכל,

אבל היא הייתה גם
ידועה כסוחרת של צמר,
ועובדת בצמר, וגם
משווקת את כל הברמוסים
את כל התלסים שהיו עושים אז.
והיא הייתה אישה מדהימה.
אני חייב לה המון.
אני למדתי ממנה, ספגתי ממנה רבות,
על ההתמודדות עם קשיי החיים.
-את כל זה היא עשתה כעיוורת.
כעיוורת שהגיעה איתנו ארצה
בטלטולים של כל הדרכים

והטיסות, ללא שום ידיעה איפה
היא נמצאת, מה קורה איתה,
אם זה במטוס, אם זה באונייה.
אבל הגיעה איתנו
ושמרה עלינו ודאגה לנו ובזכותה
אנחנו באמת, איך אומרים?
יכולים להגיד שזכינו
לסבתא מיוחדת במינה.
אבא ואימא - אבי, יעקב
סבן, זכרונו לברכה,
היה איש בעל מלאכה, היה נגר,
בנגרייה גדולה מאוד
של ערבים, בשם חאג' יחיא.

00:10:30

הוא היה שם אחראי כבר, הגיע
לדרגות ניהול, דרגות אחריות,
והיו עושים הרבה, בעיקר משקופים
לבנייה, לא כל כך רהיטים
כמו ענייני בנייה בכל
רחבי דרום אלג'יריה,
והוא היה שם. ברבות השנים,
בגלל שבאותם זמנים עדיין לא
הייתה כל כך מודעות לבטיחות,
הוא הצליח 3 פעמים לאבד כמה... -אצבעות?
-אצבעות ופרקי אצבעות,

ואלה היו טראומות בחיי
המשפחה, שליוו אותה.
אבל עלה ארצה וכאן
הוא השתלב בקושי,
אבל אני רואה אותו
ואת אמי כדור המדבר,
שעלו ארצה והקליטה והשפה והשינוי
הין בשבילם טלטלה עצומה,
ולא קלה להתמודדות, והוא
השתלב פה בעבודה בתנובה,

בעבודה, איך אומרים?
דחק של תנובה,
עד שפעם אחת נפל מהמשאית
ואז הוא הפך להיות
פחות או יותר מוגבל, ולאט
לאט הוא יצא ממעגל העבודה.
אמי, שתיבדל לחיים ארוכים,
חלווייה היא, נגיד, הדמות
המרכזית בחיי המשפחה,
שאם היא תרצה יום אחד
לבקש מדליה ובארץ יחליטו

לתת מדליות לאימהות
כאלה של דור המדבר,
שלא יודעות קרוא וכתוב
אבל נאבקו כמו לביאות
על הגידול והילדים, היא
תרצה את המדליה של האימא
שגאה בזה שאף אחד מבניה ובנותיה
לא הדרדר לא לפשע ולא ל...
לא נוח לומר, כן.
לגדול בגרדיה, במשקפיים של ילד,

שבעצם מהרגע שעמד על דעתו
וסקרנותו הייתה עצומה
למתרחש מסביב בכל העולם,
הייתה של ידיעה שאנחנו
נמצאים בעיצומה של מלחמה
של עם שרוצה בעצם להיות עצמאי,
וזה היה העם האלג'ירי.
-כי אתה נולדת ב-52'.
ב-54' התחילה המלחמה.
-ב-54' התחילה המלחמה,

יש ספר מצוין שאני ממליץ
לכל הסקרנים שרוצים לדעת
על חוויות אלג'יריה, זה
נקרא "מלחמה פראית לשלום",
של היסטוריון בריטי
בשם אליסטר הורן,
אני ממליץ, יש שם
סיקור מקיף ונרחב
על כל התהליך שעברה
אלג'יריה, משנת 54',
מאותו יום נוראי, בטיזי
אוזו, אם אני לא טועה,

ועד ליום שה-FLN, החזית הלאומית
לשחרור לאומי של האלג'ירים
בהנהגת בן בלה ואחר
כך מנהיגים אחרים,
קיבלו בסוף את העצמאות,
אז בשנים האלה, ילדות כזאת,
אז בתוך הרובע, ילדות קסומה, כי כילד
אתה לא רואה את הקשיים והתלאות,
אתה יודע שברקע יש משהו שמתחולל.

00:14:00

ככל שהתקרב מועד העצמאות,
המתח באוויר הורגש, וזה
הורגש בתחושה אפילו מאיימת.
כשהתחילו הפגנות,
התחילו הפגנות גדולות,
הפגנות כמו שאנחנו רואים
כאן לפעמים באזור שלנו,
מאסיביות ועם עיניים
רושפות אש ושנאה,
והיהודים הפכו להיות
אובייקט לשנאה.

היהודים שהיו באזור
החוף זכו לקבל את כל...
הייתי אומר, התוצרים של
הציוויליזציה הצרפתית,
הם דיברו יותר צרפתית מאשר
ערבית, הם הלכו לבתי ספר,
הם התנהלו בעצם בתרבות צרפתית,
והם היו גם אינטלקטואלים, היו
ביניהם באמת אנשים דגולים,
במדע, בעיתונות, בכל התחומים.
ככל שירדנו דרומה
והדרמנו והדרמנו,

הציוויליזציה הצרפתית
הייתה, לפחות ממשלתית,
אבל לא ממש דומיננטית, לא בתרבות.
אבל בתור ילד אני הלכתי
לבית ספר צרפתי.
זאת אומרת, בית ספר
צרפתי כבר היה.
גם אמי וגם חמותי מספרות על הזמנים
שהם הלכו לבית הספר הצרפתי.
היה בית ספר לבנים ובית ספר לבנות.
-בית ספר יהודי?
לא, לא.

בתי הספר היו ממלכתיים,
של השלטון הצרפתי,
שבהם גם יהודים,
גם ערבים מוסלמים,
ברברים וקבילים, וגם
בני המהגרים הצרפתים
שבאו וחיו באזור.
כולנו היינו באותן כיתות,
והשיטה הייתה שיטה של תחרות,
מי צובר יותר נקודות במבחנים,
לשמחתי תמיד הייתי... אני, בתחרות
עם הבן של המורה, מסייה טיס,
בין ראשון לשני, בין ראשון לשני,

ואני לא אשכח פעם שהמורה לערבית,
שהגיע אלינו בשנה השלישית,
הוא היה פלסטינאי,
והוא ממש עיין אותי.
הוא לא אהב את העובדה
שאני ילד מוכשר ומוצלח.
ואם רק צייצתי משהו, עשיתי תנועה,
הוא מיד מצא סיבה לקרוא לי
לעלות ללוח, לידו, ליד כל הכיתה,
ועם הסרגל של סנטימטר
על סנטימטר מרובע כזה,

היינו אמורים לכווץ ככה את
הידיים, והיו מצליפים לנו,
וזה כאבי תופת, זה היה עינוי.
זאת הייתה החוויה הראשונה שלי
עם הסוגיה, הייתי אומר,
שאחר כך תעסיק אותי כל כך הרבה
במסגרת עבודתי בשירות החוץ.
אתה אומר שאתם דיברתם...
נגיד בבית, דיברתם ערבית?
דיברנו ערבית, כן. דיברנו
ערבית, עכשיו, היה שם שילוב של

לימוד בבית ספר צרפתי ובסוף היום,
מיד אחרי זה, חוזרים הביתה,
בסביבות ארבע,
כאשר, רגע, אני חייב
לציין, זה דבר שבאמת...
הייתה תופעה מדהימה. בשנתיים
האחרונות שאני למדתי,
למדתי א', ב', ג', אז
בב'-ג' אני זוכר היטב,
שליד בית הספר, שהיה נמצא באיזה
מרחב, לא רחוק מבית החולים
ומהמתחם, איפה שהצרפתים היו
ממקמים את הצבא שלהם באוהלים
כל פעם שהיו עוברים דרך גרדיה,
היה שטח ענק, מרחב ענק,

00:17:30

ובאופן ספונטני, איך
שנגמרים הלימודים,
יוצאים מהכיתות ומבית הספר,
קבוצת הערבים מתלכדת פה,
קבוצת היהודים מתלכדת פה,
ומתחילים להעיף
אבנים אחד על השני.
ולא אחת נפתחו ראשים והיו
צריכים כל מיני טיפולים.
עכשיו, היינו חוזרים הביתה,
אוכלים איזה סנדוויץ' או משהו,
ואז עולים לתלמוד תורה.
בבית הכנסת הגדול וגם
בבית הכנסת הקטן

הרב רבי מחא ורבי כנעדי היו המלמדים
שליהקו קבוצות של ילדים ולימדו
אותנו תורה, נביא, כתובים,
פחות או יותר זה. קריאה
- לא תמיד הבנה.
בעיקר קריאה נכונה.
קריאה נכונה והבנה,
באיזה קונטקסט קוראים את דניאל, באיזה
קונטקסט קוראים את מגילת איכה,
ומתי מגילת אסתר
מככבת בהווי שלנו.

אפשר לומר שההשפעה הייתה, לדעתי,
הקרינה מהכיוון של המהפכה,
מהכיוון של הידיעה שאנחנו...
-יותר תומכי צרפת.
אנחנו יותר לכיוון תרבות
וגם אזרחות צרפתית,
כי יש לנו מכוח צו כרמיה,
את האזרחות הצרפתית,
בעוד שהם נשארו ללא אזרחות
ולכן ביקשו עצמאות.
ההנהגה שלהם הייתה מאוד רדיקלית,
היא הייתה גם... שאבה את השראתה

מהמהפכה הבולשביקית ומכל מיני
דוקטרינות מאו דזה-דונג, כן,
קומוניסטיות כאלה ואחרות,
והקשרים שלהם היו בתחומים האלה,
והידיעה שישראל היא נחשבת למקום שלא
מיטיב עם בני עמם או בני אומתם,
אז נוצר סנטימנט אנטי יהודי,
למרות שבחיי היום-יום,
אני חייב להודות,
החיים היו מאוד של שכנות טובה,

של אחד בא... בעיקר
הם באים אלינו,
היו עוזרים לנו, אם זה
בחליבת העז המשפחתית,
אם זה בלשמוע מוזיקה
ערבית בלילה, על הגג,
בלילות הקיץ החמים
והלוהטים של מדבר הסהרה.
ונגיד, השכן שלנו...
שהיה ממש מולנו,
הוא ואשתו, גמורה, אמורה,
היו אנשים באמת ידידותיים.

היו להם שני בנים - אחד,
קראו לו בגדד, והוא היה נוח,
אבל עבדאללה היה
כנראה מפעילי ה-FLN,
כל אימת שהוא הזדמן והגיע
לביקור, ראית את השנאה היוקדת
שיוצאת מעיניו, מבט שאם הוא
היה יכול לרצוח אותנו,
ממש, היה עושה את זה.
זה היה מין ניגוד כזה,
שחווינו כילדים
בשכונה, איפה שגרנו.

ממש... אנחנו היינו על הקצה,
אנחנו היינו קו התפר,
אני למשל, כילד בן 4, הלכתי
לאיבוד מתוך סקרנות שהלכתי לחפש,
לראות איפה אני גר או משהו כזה,
ורק הזקן שמוכר דבש לסבתא אסתר,
זיהה שאני הבן של היהודים,
אז הוא אסף אותי,
לפני שאני אעלם שם באיזה
מרתף של איזה משפחה,
והביא אותי למשפחה שלי.

00:21:00

אתה באמת מתאר חיים דואליים,
זאת אומרת, שמצד אחד נוח,
ומצד שני, משהו מבעבע.
-מבעבע, רותח,
שבסופו של יום, כשהגיעה
ממש, התקרבה המלחמה לסופה,
והאלג'ירים עמדו
לקבל את העצמאות,
ידעו שהם הולכים להיות עצמאים,
אז יש אגדה אורבנית, אני לא
יודע אם היא מדויקת או נכונה,
אבל שאומרת שהנהגת ה-FLN העבירו מסר
לצרפתים וגם להנהגת הקהילה היהודית,

להנהגות של הקהילה
היהודית בכל מקום ומקום,
שכל יהודי שירצה להישאר ולהיות
אזרח אלג'ירי אחרי העצמאות,
הוא לוקח את זה על אחריותו. הם
לא יבטיחו לו ביטחון ואת שלומו,
וזה היה מסר שמה
שנקרא, טלטל את...
והחריד את כולם,
ובאמת, בתוך 3 חודשים,
כל יהדות אלג'יריה, 130,000
יהדות אלג'יריה התנדפו בבת אחת,

עזבו את כל מה שהיה מאחוריהם,
רובם התמקמו בצרפת,
בפריז, בליון, בשטרסבורג,
ומיעוטם, 10-15 אחוז
התגלגלו לכאן, לארץ ישראל,
ועשינו את זה כמובן דרך גרנד ארנס,
שזה היה המחנה של
הסוכנות, במרסיי,
מחנה התחייה, ששם קיבלנו במשך
שבועיים-שלושה קצת הכנות

לקראת מה מחכה לנו כשנגיע ארצה,
ואז עלינו על אונייה, והאונייה
הפליגה ממרסיי לחיפה,
וההתרגשות לראות את הר
הכרמל נכנס לך בעיניים,
אחרי שהמלח הטורקי של
האונייה עלה למעלה
והודיע: "יבשה, יבשה!"
וכולם עלו למעלה,
היה רגע מרגש. -אמרת,
היום הנורא ב-54'.

זה היה ההתקפה... כמו שאנחנו עושים
עם אשרף, שאומרים שהוא עשה את הפיגוע
הראשון במוביל, הארצי,
ב-1 לינואר 1964,
הם עשו את זה נגד צרפתים, בעיירה,
וירו והרגו, נדמה
לי, איזה איש ממשל,
או איש צבא צרפתי, או שוטר צרפתי,
והצרפתים כמובן הגיבו
בחומרה, ומאותו רגע,

התבערה שדי מזכירה את ההתחלה
של האינתיפאדה הראשונה בעזה.
חיי הקהילה, אפשר להגיד, ככה
- היה לנו מנהיג רוחני,
רבי משה סולם, והוא היה הדמות המרכזית,
אני, את האותיות של
אלף בית חייב לו,
סבתי, מחא, זיכרונה
לברכה, הייתה משלמת לו,
והוא היה כותב לי בכתב, בדיו,
בקסת ודיו, ומדביק את זה על קרש,
את אותיות האלף בית, ואני
הייתי לוקח את הקרש, בא הביתה
ולומד את האותיות,
אחותי הייתה עוזרת לי.

מפעם לפעם גם קרעתי את זה, ואז
עוד פעם הייתי צריך ללכת אליו,
וסבתי הייתה משלמת לו ועוד
פעם היה עושה דף ומדביק,
וככה למדתי את האלף בית.
אבל חיי הקהילה, אפשר
להגיד, היו באמת...
365 ימים בשנה חיים
יהודיים מלאים,
באמת, מחגים, ממנהגים, מאוד
מאוד אותנטיים. -למשל?
למשל ליל הסדר.
יושבים מסביב לשולחן,
אבל לא שולחנות כמו היום
וכיסאות כמו שאנחנו רגילים,

00:24:30

אלא זה היה שולחן נמוך,
עם מחצלות מסביב,
מביאים כריות ו-"טיקיא".
ה-"טיקיא" זה היה טקס פולחן.
לשבת בפוזה של "רווח לי,
כיף לי, אני לא עבד,
"אני עכשיו בן חורין,"
והכל מתורגם בערבית בהגדה
שלנו, של אלג'יריה,
הייתה הגדה עם תרגום לערבית של
כל מה שהיה כתוב בטקסט העברי.
אז זה היה מנהג שהרשים אותי כילד,

והייתי נשאר עד שעה מאוחרת כי
חיכיתי גם שיבוא אליהו הנביא,
והיינו פותחים... למרות הפחד
ותמיד אז הדלתות היו סגורות,
באותו לילה היינו פותחים ומשאירים
את הדלת של הבניין, של הבית, פתוחה,
כדי שיבוא אליהו הנביא, ולא
הייתי נרדם עד שהוא היה מגיע.
הוא היה מגיע?
-הייתי נרדם, כמובן.
פורים היה מין... אנחנו עכשיו בימי
פורים, אז פורים היה אז פסטיבל,
פשוט, במרכז העיר,
עם הגרלות וקצת...

אחרי קריאת מגילה. רעשנים, אני
לא זוכר את המנהג של רעשנים.
אבל היו הרבה תחפושות,
גם כן, לא מי יודע מה,
אבל הייתה אווירה של שמחה.
אבל החג שאני יכול לציין אותו,
בעצם שני חגים - פסח, זה היה...
באמת תהליך שלם. פה
אנשים לקחו פיקוד.
חודש כבר לפני הניקיונות.

אבל מעבר לניקיונות, בעיקר
היה המיון של גרגירי החיטה.
גרגירי החיטה, היה
תהליך של למיין אותם,
להוציא את כל אלה
שנבטו, נרטבו או משהו,
והיו לוקחים את הגרגירים
ואחר כך טוחנים אותם,
ואז עושים את הרוקאק,
היה תנור, אמי הייתה מלכת
התנור, היו מביאים לה מהר
את הבצק מוכן, הייתה
מכניסה ומוציאה,
והיו יוצאים רקיקים
שקראו להם מצות,

זה בנוסף למצות המודרניות
שהגיעו מצרפת והיו מאוד...
קראו להן קסטליאן,
והיינו אוכלים אותן בעיגולים
עיגולים, כמו כיפה כזו.
המנהגים של פסח, עם החרוסת,
וסבתא אסתר שהייתה מחלקת,
מראים את האווירה שהייתה, הייתה
אווירת פסח באמת כשרה למהדרין,
התרגשות גדולה ותחושה באמת שיצאנו
מעבדות לחירות לפני דורות,
וגם בימינו אנחנו רוצים
ושואפים שזה יקרה.

אבל היה מגיע אחר כך חג השבועות,
היו ההילולות של רבי שמעון
בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס,
כל הילולה זה תמיד עם ערק ופולים,
אבל היה גם שבועות.
שבועות זה היה החג
הגדול שהילדים אהבו.
למה? זה החג שמתיזים מים.
ולהתיז מים... כל העיר הייתה רטובה.
כל הרחובות היו מלאים שלוליות
רק מדליים. וזה הכל מים שלא
זרמו בברזים בדרך כלל.

בחלק מבתים כן, בחלק מהבתים היו
צריכים להביא אותם גם מהבאר.
אבל אנחנו, שהיינו
בקרבת בית הכנסת,
היה לנו יתרון גדול. היינו
עולים (ערבית), שזו קומת הגג,
עליית הגג,
ואיך שהמתפללים בבית הכנסת היו
יוצאים אחרי עשרת הדיברות בערבית,
היה תרגום של רבי סעדיה
גאון של עשרת הדיברות,

00:28:00

על כל דברה ודברה פרק של שני
עמודים וחצי בערבית אותנטית,
לא רק אלג'ירית, אלא
ערבית אורגינלית.
וזה היה חרדת קודש, עשרת הדברות,
אז כשכולם היו כבר
יורדים בדרך הביתה,
ההכנות שעשינו קודם, של
שקיות ניילון, של דליי מים,
כל מה שרק היה, היה ניתז
עליהם, היו מרטיבים אותם.

ולא הייתה להם ברירה,
הם היו כלואים בין...
כמו האתון של בלעם בין שני קירות
ולא היה להם לאן לברוח,
היו נרטבים ואחר כך כועסים עלינו,
אבל זה הפך להיות חלק מהפולקלור.
אחת מהשנים האלה,
בשנת 58' או 59',
אני כבר לא זוכר
את השנה המדויקת,
בדיוק כשהם עמדו לסיים, הם עמדו לרדת,
ואנחנו התכוננו כבר להתיז את המים,
הגיעו ממשפחת הרב של גרדיה,
המנהיג הקהילתי רבי משה סולם,

להודיע: "רבי משה סולם
נפטר." ביום שבועות,
מתן מורה, משה, משה.
הייתה פה כזאת סמליות.
נאלצנו לקפל את כל הדליים,
קצת במפח נפש גדול,
אבל גם בצער גדול
על זה שאיבדנו את מנהיג הקהילה,
רבי משה סולם, זכרונו לברכה.
היום עושים הילולה לזכרו
בגבעת שמאול, שזה המרכז...

האלג'ירי, של יהודי גרדיה. אז יש
שם עדיין שרידים של הקהילה הזאת,
ועדיין נכדו ועוד כל
מיני בכירים מהקהילה שם,
כל שנה, באזור ל"ג בעומר או
קצת בסביבה הזאת של ההילולות,
מקיימים לזכרו הילולה,
ובאמת באים הרבה יוצאי גרדיה,
מכל רחבי הארץ ומשתתפים.
היה לו מחליף? -לא, הוא כבר נפטר,

ומיד אחרי זה הגיע כבר
הטלטול הגדול והיציאה,
כן, לא נשארו הרבה זמן.
היה רבי אברהם אלבז,
היו עוד כמה רבנים,
רבי מיחא אבל...
רבי  מיחא זכה להגיע לבאר שבע,
רבי אברהם אלבז זכה לעלות ל...
הוא היה מלמד שלי,
אז הוא זכה להגיע לנווה יעקב,
וזכיתי להפוך אותו לסנדק של
הבן השני שלי, של אריאל.

כאן בירושלים, באולם "שובע"
לשעבר, ברחוב ההסתדרות.
סבי היה ידוע, שמואל
רגב, אבא של אמי,
שהיא לא זכתה לראות אותו,
אנחנו יודעים עליו
שהוא היה מכריז,
היה מעורר, המשקים של כל הקהילה,
לבוא ולעלות לסליחות,
היה לו קול חזק, מהדהד,
הוא היה עובר בית בית
וצועק: "סליחות, סליחות!"
או בערבית: (בערבית)

"תתפללו." כמובן, היו
סליחות לאורך כל הלילה,
תיקון רחל, תיקון לאה
וכל השירים והמנגינות,
היו מנגינות מקסימות של כל
התפילות של ימים נוראים,
באמת, "עת שערי רצון להיפתח",
ו"אחות קטנה" ו...
"זכור נא". למשל, מה שבמוצאי
שבתות, בחודש אלול,
לפני שמגיע...
ב-40 יום עד יום כיפור, היינו
שרים את השיר "זכור נא":

00:31:30

"זכור נא אלוהינו ברחמיך"
"לרחמייך ואל נא תשקע בזעמך. עוון עמיך..."
פיוט מקסים.
אני אספר לך נקודת מבט של ילד.
הגדולים ידעו.

עכשיו, אני כילד לא ידעתי
שיש את מדינת ישראל.
לא הבנו שיש מדינה. לא היה לנו
את המושג של מדינה, ויש חברה.
ידענו שבאו אנשים מירושלים,
שלחו לנו סוכריות מירושלים,
מתנות מירושלים, טליתות מירושלים,
ואנשים נסעו לירושלים.
זאת אומרת, המרכז, או
ה-issue היה ירושלים.
ירושלים הייתה בעצם השם הנרדף למדינת ישראל.
-או לארץ ישראל.

ולארץ ישראל, כמובן. ואנשים
הלכו ובאו, הכל סבב סביבה.
כשהגיעו נגיד נציגי קרן קיימת
לרוקן את הקופות הכחולות,
הם אמרו שהכסף הזה הולך לירושלים.
ואני הייתי ליד בית הכנסת,
הייתי עד, איך שהיו מרוקנים,
אוספים את כל המטבעות, סופרים
אותם, ואחר כך אומרים לנו:
"זה לירושלים." אז ידענו שאנחנו
הולכים לירושלים, עולים לירושלים.
זה בערך היה הכיוון הכללי,
וזה הגיע לשיא כשנחתנו במרסיי,

אחרי שיצאנו מגרדיה במטוס
ומשם המשכנו עד אלג'יר,
ובאלג'יר לקחנו עוד מטוס,
ונסענו למרסיי,
כשהגענו למרסיי, בביקורת הגבולות
עמדה צרפתייה גבוהה, פקידה,
ראו עליה שהיא פקידה ממשלתית,
ושאלה: "לאן אתם הולכים?"
היה שם רגע של... שנייה,
חלקיקי שנייה של היסוס,
אם אבי היה יכול, אני
חושב, היה אומר: "כאן!"
אבל מי מהר קפצה
ואמרה: "ירושלים."

"אה, אתם לירושלים? תלכו מכאן."
ואז היא לקחה אותנו לנתיב
שהוביל אותנו לגרנד ארנס,
למחנה של הסוכנות
היהודית, ומשם התארגנו.
ירושלים הייתה מרכז ההוויה.
כיסופים, באמת, עתיקי יומין,
והידיעה שאם נזכה יום
אחד להיות שם, זה בכלל.
עכשיו, אני יכול להגיד
שזכיתי לעלות לארץ ישראל,
והגענו למעברת עמישב, עמי שב,

בפתח תקווה, עם פתח תקווה,
וברבות השנים אני מתקבל לשירות החוץ
הישראלי ואני עובר לגור בירושלים,
מה עוד אני יכול לבקש?
"הנסיעה לארץ ישראל - זכורני,"
ככה כותב המחבר של
הספר, "בשנת 1943,
"כשנסע האוטובוס הראשון
מגרדיה לאלג'יר, עמוס ביהודים
"לכיוון ארץ ישראל, כולנו
בכינו מרוב שמחה והתרגשות,

"כאשר שר אז בהתלהבות רבה רבי
משה סולם, זכרונו לברכה,
"את הפיוט הבא,
שהוא לקוח מקרוב"
שזה הספר שכתב דודי,
אח של סבי, רבי עמרם.
"יאמנו דברים, הינם בחיזיון. כי
עוד חסד נעורים יזכור לעם אביון"
"ובניגונים ושירים
יעלו להר ציון".
"בקול רינה ותודות מפי עבדיך
ויברכו להודות את שם כבודך".

00:35:00

אלה המילים שרבי משה סולם
אמר לכבוד הקבוצה...
לקבוצה הראשונה שעלתה
ארצה, ב-1943.
אנחנו ידענו על ספורדים.
למשל. סבא של זוגתי, שתחייה,
רעייתי, שתחייה, רבקה לבית עטיה,
רבי יעקב פרטוש, שהתמקם בקרית
אונו, הוא גם היה מנכבדי
הקהילה של גרדיה,
הוא עלה בשנות ה-50.

עלה וחזר. אבל הוא גם
היה באחד מהכנסים,
הוא הוזמן כנציג
הקהילה לקונגרס ציוני.
והוא היה פעיל בארגון הזה, הסמוי,
שהתחיל לארגן את האנשים להכנות,
לקראת אפשרות שתהיה בעצם העתקה
ויציאת מצרים אלג'ירית.
היו עולים, באים, אבל
זה היה מאוד ספורדי,

אני כילד זוכר שהיו מגיעים גם
תיירים לבית הכנסת בגרדיה,
תיירים צרפתים ותיירים יהודים,
אבל הייתה אווירה של יש
תנועה, אבל לא מעבר לזה.
אני חושב שהמניע המרכזי שלנו, כמו
כל יהדות צפון אפריקה, למעשה,
זו התחושה שהגיעה גאולה.
תקראי לזה משיחי, אבל
הייתה תחושה שעם ישראל

הולך בעצם... הוא בתהליך
עכשיו של קיבוץ גלויות,
התחלת הגאולה, והתחלה
של לחזור למכורתנו,
ארץ מולדתנו ההיסטורית,
ארץ ישראל, ירושלים מרכזה,
זה היה מובנה בדנ"א
של התודעה של האנשים.
בהתארגנות, אני כילד לא חשתי בה.
ידענו... הייתי בן 10.

אבל ידענו שיש ברקע אפשרויות,
דיבורים, אבל לא ממש משהו מוחשי.
אני למשל זוכר את הרגע שפתאום
נודע לי שאני צריך לעזוב וללכת,
הייתי בחצר, באחת מהרחבות
של העיירה, ברובע היהודי,
משחק עם החברים שלי בג'ולות. ממש,
רביעייה, היינו חמישייה שם, משחקים,
לפתע פתאום אבי, ואף
פעם זה לא קרה,

באמצע היום הוא מתייצב
ואומר לי: "בוא, הנה,
"מצאתי אותך. קום, הולכים."
אני אומר לו: "אבא,
לאן אנחנו הולכים?"
"הביתה." אני אומר לו: "לאן הביתה?
מה פתאום?
"היום, באמצע היום? מה עשיתי?
אני לא עשיתי כלום,
"אנחנו בחופש, זו לא סיבה..."
"לא, לא, לא. אנחנו הולכים מכאן."
מה זה אנחנו הולכים מכאן?
-ככה?- ככה.
הלכנו הביתה,
אני רואה את הבית במהומה גדולה
של מה לוקחים, מה לא לוקחים.
ואין לך אפשרויות - לא
אריזה של מטען, לא זה.
רק את הדברים הכי
בסיסיים וחשובים.

הכי בסיסיים וחשובים -
סל ענק של לחם אפוי,
אבל ממש סל ענק של לחם אפוי,
מזוודה אחת לכלים,
כלי הנגרות של אבי,
ואחר כך כמה בגדים,
בעוד שתי מזוודות.
ומה שעד היום אני כועס
על עצמי ומרגיש שהחמצתי,
זה את הספרון שקיבלתי
מראש עיריית גרדיה,
על ההצטיינות שלי בבית הספר,

00:38:30

שהוא היה מאוד... קיבלתי עוד
פרס בפומבי, כילד מצטיין והכל,
ורציתי להביא אותו איתי. ובאותם
רגעים של מהומה... -שכחת מזה.
לא! לא מצאתי אותו. לא יודע איך הוא נעלם.
לא יודע איפה הוא,
בלעה אותו האדמה. לא מצאתי אותו.
וכל הזמן הייתי בתחושה
שאת זה אני משאיר אחרי,
ואם אני אזכה יום
אחד לראות את זה...
אז לא ידענו שהולך להיות...
המבוגרים כן. בסופו של דבר, מה שגם
לפי הספר הזה וגם לפי העדויות,

ליהודי אלג'יריה, גרדיה
והדרום, לא הייתה אג'נדה
על מקום בטיסות של
הצרפתים, מיליון צרפתים,
מכל הזרמים. יהודים ולא
יהודים, גם ספרדים וגם...
היו צריכים לברוח תוך חודשיים וחצי.
לא היה מקום במטוסים.
למי, ליהודי הדרום? -ליהודי הדרום.
בעיקר ליהודי גרדיה.
והסתבר שבקטע הזה נכנסה
הסוכנות היהודית לפעולה,

וכותב כאן המחבר, רבי אליהו
סבן, בן דודי מנתניה,
שהסוכנות היהודית שלחה מטוסים,
כמו מבצע משה ומבצע...
המבצע שהעלה את יהודי אתיופיה,
באותה שיטה, באו מטוסים
ישירות, ממרסיי לגרדיה,
העמיסו את כל מי שהיה זמין ומוכן,
והוציאו את כולם. -בגלל
זה היה חיפזון, כנראה.

כן. חיפזון היה... ממש בבהילות,
יצאנו ממצרים. -ממש יציאת מצרים.
בבהילות, יצאנו מצרים. -אפילו עם הלחם.
-ממש ככה, יציאת מצרים.
בהן צדקי, אחר כך תפסתי את עצמי:
"הוא אומר לי שאנחנו הולכים,"
חשבתי שאני אפגוש אותם
למוחרת, לשחק, להמשיך לשחק.
לא הספקתי אפילו להגיד להם שלום.
ומאז דרכינו נפרדות,
עד היום אני מנסה לאתר איפה הם.
-אלה חברים ערבים היו?
לא, יהודים.
לא, רובם נשארו בצרפת.

מטוס מגרדיה, עכשיו,
תארי לעצמך, שני ילדים,
אני ואחי אברהם, האחיות,
איכשהו, שמלות, זה בסדר,
אבל עלינו הלבישו חליפות צמר.
אם אני, יש לי...
איזושהי התנגדות, הייתה לי
התנגדות פנימית לחליפות,
זה כנראה בגלל הטראומה הזאת.
כי בחתונה שלי לא הסכמתי לשים
עלי חליפה בשום פנים ואופן.
לא רציתי בכלל... לא ידעתי
שאני אגיע גם להיות דיפלומט

ואני כן אצטרך לשים חליפה,
אבל אז לא אהבתי חליפות
בגלל חליפות הצמר
שעלינו איתן למטוס.
לא היה אז מטוסים עם מיזוג אוויר.
נכנסו למטוס, התבשלנו.
עכשיו, הטלטלות וכיסא האוויר
של הטיסה, מגרדיה עד לאלג'יר,
גמרו עלינו. זו הייתה טייסת סיוט.
סיוט נוראי.
והתבשלנו, רתחנו, זה היה חום אימים,
לא ידענו מה לעשות עם עצמנו.
בטח הייתה גם מערבולת
רגשית מאוד גדולה. -הכל,

הכל היה באמת בתוך הטיסה
הזאת, והפחד מטיסה,
המטוס, אומרים לך שאתה ציפור,
כאילו, אם משהו יקרה ונגיד...
אז זה היה מפחיד נורא.
הגענו לאלג'יר, נחתנו,
הכניסו אותנו לטרמינל,
וחיכינו לטיסת הקונקשן,
שהיא לא הייתה באותו יום,
אלא הייתה אמורה להיות למוחרת.
אבל היינו בטרמינל.
התחלנו להתמקם בחבורה,
והיו עוד יהודים,

00:42:00

הגיעו יהודים מעוד עיירות
אחרות, והתחילה מין אווירת...
אבל מגיע הלילה, וואו,
איזו דרמה.
לילה שלם, יריות, פיצוצים, מטחים,
פשוט היו קרבות בין...
-אה, זה היה עוד לפני?
זה לפני, אנחנו עזבנו לפני העצמאות.
בכל מקרה,
עזבנו חודש לפני, או כמה
שבועות לפני העצמאות.
ובאותו לילה היו קרבות
נוראיים בעיר הבירה אלג'יר,

קרובים לטרמינל של שדה התעופה,
שמענו אותם מהדהדים בקול...
נשכבנו על הרצפה, היינו בחרדה
נוראית שאנחנו הולכים בעצם
כאן להגיע לסוף הדרך,
ולילה שלם לא נרדמנו.
זה היה... פשוט היו שם קרבות בין
הצבא הצרפתי לבין אנשי ה-FLN,
ואנשי ה-OAS. ה-OAS היו
המתיישבים למיניהם,
איטלקים, ספרדים, שהתנגדו
לכל זה, וגם הצרפתים,

שהם התנגדו והם לחמו גם נגד
ה-FLN וגם נגד הצבא הצרפתי.
היינו כאילו באש
צולבת, אפשר להגיד,
בלילה שהוא בלתי נשכח,
באמת, לילה נוראי,
עד למוחרת בצהריים, כשהגיעה שעת
הטיסה, ואז המטוס גם היה יותר גדול,
יותר נוח, גם עלינו בלי חליפות,
והיו שם בנים של קצינים צרפתים,
ועם הצרפתית שכבר למדנו
התחלנו לתקשר איתם,
ואחרי שעתיים וחצי-3, טיסה
שהולכת מאלג'יר עד מרסיי,

נחתנו ומאותו רגע התחיל
הפרק הציוני של חוויותינו.
אצלנו בבית, אני חושב,
זו הייתה התחייבות...
כי מי שתיאם עם הסוכנות
את הטיסות שלו,
אז הייתה לו כוונה לממש
את ההתחייבות לעלות לארץ.
פה המבוגרים עבדו עם כל מיני
אנשים, שליחים שבאו וביקשו,

כמו סבה של רעייתי,
שהיה בין המארגנים.
את זה אנחנו לא ידענו, שזה מתבשל.
למשל כשצילמו אותנו במקובץ, משפחתי,
יום אחד התייצבנו אצל צלם,
חשבנו שזה סתם איזה פאן כזה,
פעם ראשונה מצלמים אותנו,
יש לנו תמונה. לא ידענו שזה בעצם היה
תצלומים לקראת מסמכי נסיעה וכולי.
אצלנו במשפחה לדעתי לא, לא
הייתה בכלל הדילמה הזאת.
אולי היסוס קל של אבי, אבל
לא מעבר לזה, ותודה לאל.

תודה לו, שבמקום לעשות את תחנת
הביניים, וייסעו ויחנו בצרפת,
במרסיי, בטולוז, בליון
או מה שלא יהיה,
הגענו ישר לעמישב ומאז
אנחנו כאן בארץ ישראל.
כמה זמן הייתם במרסיי? -קרוב
לשבועיים וחצי, 3 שבועות.
וזן הייתה גם חוויה קצת בראשיתית,
במובן הזה שאתה שומע הפגנות
של צרפתים שצועקים: (בצרפתית)
את זה שמענו. "יהודי מלוכלך."

מסביב למחנה, פעם בכמה
זמן היו מתלקטים צרפתים,
וצועקים ממש, כמו שראינו את
ההפגנות של הערבים בגרדיה,
כאן היה בצורה אחרת,
גם כן, משהו סוער כזה,
וכילדים הבנו, הם אמרו (בצרפתית),
ידענו שזה "יהודים מלוכלכים",
זאת אומרת, הם לא אהבו את
היהודים שהיו בתוך המחנה.
ובתוך המחנה הייתה אווירת מחנה...
היו ביתנים כאלה קשתיים,
כמו האנגרים, כן, עם מיטות
סוכנות ועם חלוקת אוכל,

00:45:30

ופעמון פעם בשעה, פעם בכמה
זמן, לפי גודל המשפחה,
אז היה ריבה, לחם, כל מיני,
ומפעם לפעם גם איזו פרוסת שוקולד
כזאת, שתמתיק לנו את ההוויה,
והיו גם מדריכים שלקחו אותנו...
מדריכים כמו בבני עקיבא והצופים
ודברים כאלה, שלקחו
את הילדים לאזור ה...
מחוץ למחנה, לאזור הררי כזה,
ושם היו עושים לנו כמו שדאות
וקצת לימוד שירים בעברית,

למשל את השיר: "קול
דודי, קול דודי
"קול דודי..." שם למדתי את זה.
המהות הייתה פליטות.
כי באמת התנהלת כפליט,
אבל מה? הייתה תחושת ביטחון,
שאתה הולך לזרועות פתוחות,
למקום פתוח, לבית.
למשהו שיקלוט אותך.
גם פליט רגיל, שאין לו...
הוא באי-ודאות,
הוא לא יודע מה מחר, ואנחנו
ראינו פה בשנים האחרונות

המון תופעות כאלה, של אלה
שעוברים בים ולא מוצאים.
אז ברמה הזאת לא. אבל
ברמה שאין לך פתאום כלום,
כל מה שהיה לך, כל המסגרת איננה.
עכשיו אתה מתחיל לעבור למשהו
אחר, אז יש איזו מין הרגשה...
אבל אתה מגיע בסוף למקום
בטוח, ומהמקום הבטוח
אתה מתחיל לפרוח מחדש.
ההפלגה, סיפרתי בקצרה,
אבל אלה היו 5 ימים,
שפעם ראשונה היה לי את ה...

גם כן, הפלגה ראשונה, אונייה.
זו הייתה אונייה טורקית,
שהסוכנות כנראה שכרו, והיא
הייתה מפליגה על קו מרסיי...
ומביאה עולים בגלים לפי
התכנונים והרישומים של הסוכנות.
לא. זה אחד מהפרטים שפרחו
מזיכרוני, אם בכלל.
ובאונייה הייתה באמת התקהלות
של יהודים מגוונים שונים.

אחרי שהסתגלנו כבר לטלטלות
האונייה ולבחילות ולהקאות,
וכל אחד מצא כבר את
מקומו בכוך שלו,
אז התחיל ההווי של אונייה לימים
הקרובים, והגענו לנאפולי.
האונייה עגנה בנאפולי, והייתה לנו
שם חוויה של מפגש עם עולם אחר,
אירופאי. אתה רואה פתאום
עיר, כרך גדול, עשן,
רעשים, צפירות.

ועוד עולים סוחרים איטלקים
למכור לנו כל מיני שמונצעס.
בובות, שעונים והכל,
שאחרי ההפלגה,
התגלה שכולם לא מתפקדים, לא
עובדים, זה היה ממש עקיצה ראשונית
של אנשים שהגרוש לא היה, איך אומרים?
מצוי בכיסם.
אבל רצו...
איפה אבל החוויה?

הייתה קבוצה של צעירים,
שבנים ובנות התפללו ביחד.
אלה היו יהודים איטלקים
שעלו ארצה מאיטליה,
מנאפולי, הם עלו לאונייה,
והם היו קבוצה מגובשת,
שזה היה נראה קבוצה
כזאת של גרעין נחל,
והם התפללו ואז הם
התפללו בנים בנות,
פעם ראשונה ראיתי עולם יהודי שונה
מהמסורתי שאני הכרתי, ואז התחלתי
להבין שהעולם היהודי שלנו

00:49:00

הוא מאוד מאוד מגוון
ויש בו כל מיני...
זהו, הגענו לחיפה ובחיפה נחתנו,
התחילו ההכנות. אחד הדברים
שאני מאוד מאוד מצר וכועס,
מצר, לא יודע אם כועס,
אבל אותו פקיד הגירה,
אותו פקיד משרד העלייה
או הסוכנות שהיה בחיפה,
למה החליט לשנות לנו את שם המשפחה

מצבאן לסבן?
לא שיש שינוי, בצליל זה נשמע
אותו דבר, וכבר התרגלנו והכל,
אבל שינוי שם זה משהו
שמשאיר אותך עם תחושה,
משהו... פה הייתה תקלה. תקלה, איך אומרים?
מיותרת, לא נכונה.
הוא שמע צבאן, רשם סבן, כנראה
הוא היה רגיל לאותם עולים
שבאו מארצות אחרות עם סבן, כי שם
המשפחה סבן הוא באמת ים תיכוני,

יש בתוניס, יש במצרים,
יש בסוריה, יש בטורקיה.
אבל הוא רשם אותנו סבן,
ומאז אנחנו עם השם הזה.
עלינו על משאית שנראתה
כמו של סחורות,
בלי כיסאות, וכמובן,
ואז מתחילה נסיעה אל תוך הלילה.
נסיעה באמת בלתי נגמרת.
ואני, כילד אני זוכר, שכוב
ככה ומסתכל על השמיים,

על הכוכבים, על הירח, וחושך,
הוא נוסע ונוסע, וזה לא נגמר.
באמת בסביבות 2, 2 וחצי בלילה
הגענו לאיזה מקום חשוך,
הוא אומר... המשאית מכבה את המנוע.
-אתה מדבר על שנת 62'?
62'. יולי 62'. לא, אבל
זה היה סוף שנות המעברה,
והמעברות היו כבר...
לא היו אוהלים,
היו צריפים אז פינים,
צריפים אזבסטונים,

והייתה גם בנייה של שיכונים,
התחלה של בנייה של שיכונים.
זאת הייתה מעברת עמישב של אותם
זמנים, אבל אנחנו הגענו לפתחו
של צריף אזבסט, בלי דלתות, בלי
חלונות, בלי מים, בלי חשמל.
יורדים מהמשאית הזאת, מטושטשים
לגמרי מכל הנסיעה המטלטלת הזאת,
נכנסים פנימה, רובצים
על הרצפה עד אור הבוקר.
מתעוררים, אור בוקר, שמש זורחת,
יוצאים, רואים עוד צריפים מכאן,

יש עוד משפחות, עוד ילדים,
ומתחילה המולה של בראשית כזאת,
ואני רוצה להגיד לך שגרדיה,
יש לה תכונה טובה.
כדי שנמשיך את ה...
היו עוד כמה משפחות שעלו מגרדיה,
באותו מתחם במעברת עמישב,
והיינו קרובים אליהם, התחילו כבר
דיבורים בערבית: "שלום, מה שלומך?"
האימהות, האבות. את יודעת
איך זה, שיחת גדולים.

והייתה שם גברת בשום בובי,
היא הייתה אישה מאוד
מיוחדת, נשואה לאיש עיוור,
מאוד רזה, דקיקה, אבל היא
דמות מאוד צבעונית כזאת,
והיא החליטה לבנות
תנור כמו בגרדיה,
כדי לאפות לחמים כמו בגרדיה.
לחמים, שחמה ובסלה,
כדי פשוט להמשיך את
מה שהיינו רגילים.
והיא בנתה אותו. הביאה
בלוקים, אבנים, חמר,

00:52:30

בנתה אותו והתנור, הכניסו
עצים ופחם והתחיל לעבוד,
והתחילו לעלות אליה לרגל
ולאפות שם לחמים כמו בגרדיה.
זה היה... -קצת להרגיש משהו של בית.
-עדיין קו ממשיך בין גרדיה.
עכשיו, היום, אם אני צריך
לסכם את כל החוויה הזאת,
עלינו ארצה, עברנו את
התהליכים של קליטה, התאקלמות.
הורינו, דור המדבר, אכלו קש.
באמת קוששו וסבלו
ועברו תלאות מתלאות
שונות מכל הסוגים,

כולל העובדה שהעובדת הסוציאלית
אמרה לאמי: "אם קשה לכם,
"תוציאי את הבת
הגדולה שלך שתעבוד."
ואחותי הגדולה, שמחה, נאלצה
בכיתה ו' לקטוע את לימודיה
ולצאת לעבוד בתור מוכרת בחנות
מכולת, עוזרת לבעל המכולת,
עם כל אי הנעימות שיש
בכל התהליך הזה.
וככה התגלגלנו, צעד אחרי צעד.

אני הייתי הפליט היחידי מהמשפחה
שיצא, נגיד, לעולם של לימודים.
אני השני. -השני? -כן. -אז שמחה,
שלחו אותה לעבוד. -שמחה, לעבוד,
ואני גם תכננתי לעבוד, ותכננתי
להצטרף אליה לעבוד במפעל
לקופסאות פח של משפחת לב,
בדרך פתח תקווה תל אביב.
באמת, הייתה לי כוונה טובה. עד שהגיע
איש יקר, שהיום, זכרונו לברכה,
מחנך ברמות כאלה, אני לא
יודע אם עוד יש מהסוג הזה,

קראו לו דוד רוזנפלדר, הוא
ממשפחה של מחנכים בפתח תקווה,
והוא הגיע אלינו בכיתה ח'.
והוא החליט שאני, אין מצב שאני...
הוא עשה לנו איזה מין מבחן
כזה, ציור, ואז אמר לי...
וגם לפי הנתונים
והתעודות שהיו לי,
הוא אומר לי: "אתה לא הולך לעבוד.
אתה לא תצא לעבודה."
אמרתי לו: "מה פתאום? אתה
תקבע לי?" הוא אומר לי:
"אני אקבע לך. אתה תלמד."
ועם האופנוע שלו הלך לבגד, לישיבת
נחלים, וביקש ממנו לתת לי צ'אנס,

ושאם אני אצליח ואני אשתלב אז
ישיגו לי מלגה ואני אוכל ללמוד,
ואם לא, אפשר תמיד לצאת
חזרה וללכת ללמוד מקצוע,
חשמלאי, מכונאי, כל מה שכל
בני המחזור שלי בעצם למדו,
בעמל או בבתי ספר מקצועיים אחרים.
רובם ככולם הלכו... מעטים הלכו
לתיכון עירוני ישורון בפתח תקווה.
מרביתם הלכו... -הלכו למקצועי, לא לעיוני.
-למקצועי, לא לעיוני,

כי מקצועי זה פרנסה, מהר אפשר
להביא עבודה ולעזור לבית, למצוקה.
אני זכיתי מן ההפקר,
באור מן ההפקר,
אני השתלבתי בישיבת נחלים,
הודות לאותן 4 שנים,
אז כמובן שהסתגלתי
והשתלבתי וסיימתי אותן
עם תעודת בגרות בינונית
של לימודים הומניים.
ואחר כך בא הפרק של
שירות צבאי בגולני,
פציעה במלחמת יום כיפור, כמעט כמה פעמים...
גם הכריזו עלי ש...

במשפחה שלי ידעו שנהרגתי בכלל,
עד שהודעתי להם שנפצעתי ואז
הם באו לרמב"ם לבקר אותי.
ואחרי זה בא הפרק של לימודים
באוניברסיטת בר אילן,
עבודה ב...
לא, עבודה שנה ראשונה בבנק ישראל,
נישואים, עבודה שנה אחת
בבנק ישראל, בתל אביב,
שנה אחת בסוכנות היהודית,
וכשהתקבלתי למשרד החוץ, זהו.

00:56:00

מאותו רגע ואילך התחיל
הפרק החשוב באמת ש...
אני מודה לאל שזכיתי באור מן ההפקר
להיות נציג של מדינה צעירה. -שגריר.
ולהגיע גם לתפקיד של שגריר
3 פעמים, אז זה באמת...
בקטע הזה, אני כולי הודיה, תודה,
לכל המלאכים הטובים שהיו בדרך
ועזרו לי להגיע ולהגיע הלום.
אחות אחת למדה אפילו באוניברסיטה,
סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה,

אבל לא מימשה אותו. אחר כך
הלכה לעבוד בעולם הביטוח.
אחות אחת הפכה לאחות במרפאה,
אחות אחרת עובדת, גם כן, בפקידות,
והאחים, גם כן, נכנסו להנהלת
חשבונות ודברים כאלה.
מקצועות של... כן.
זאת אומרת, הדור של הילדים כבר...
-נאחז, ישראלים,

מיצה את האפשרויות, נגיד, הנתונים
שלו והנתונים של ההתפתחות
נתנו לו. אני קצת קיבלתי שדרוג.
-בגלל הישיבה.
לא רק בגלל הישיבה. אמי אומרת: "זה
גם בגלל איך שנולדת." -איך נולדת?
אומרת שיש תופעה שיש ילדים
שנולדים בתוך איזה מין שק,
שק עור כזה, מין קריש עור כזה,

קראו לזה סיטר בגרדיה.
המיילדת הידועה, ג'ומה רבא, של גרדיה,
המיילדת, כמו המיילדות במצרים,
כשהיא הייתה רואה את זה,
הייתה מהר חותכת אותו,
מקפלת אותו, לוקחת אותו,
כי היו לו סגולות טובות.
סגולות שיש בהן כל מיני מיסטיקות
של מה עושים עם זה, כמו קמעות.
אתה לא מדבר על שליה?
-מה? -שליה?
זה כנראה היה סוג של שליה
שלא נקרעה, או שליה שנייה,

אני לא יודע. אני חשבתי שזה הזוי,
שסיפרו לי משהו בלתי אפשרי.
עד שלא מזמן קראתי
שיש תופעה כזאת.
בגוגל, מסתבר, יש מפעם
לפעם תופעות כאלה.
ואומרים שהתינוק שנולד עם כזה דבר,
הוא נולד כנראה עם סוג של גורל,
מזל מיוחד. וכנראה באמת...
הישראליות היא דבר שנבנה,
שכבה על שכבה, פרק אחרי פרק.

ותמיד יש תחושה שזה שלא
נולדת בארץ, שאתה חסר.
והשיח עם הצברים או החיבור
עם הצברים, איך אומרים?
להיות איתם על אותו תדר
הוא לא כל כך מובן מאליו.
אבל אני חושב שישיבת
נחלים זה היה השלב שבו
התחלתי לחוש שאני
מתחבר בלהיות ישראלי,
וכשהגיע השירות הצבאי,
גולני, זה כבר היה,

נגיד, בית כור ההיתוך.
3 שנים בגולני עם טיפוסים
מטיפוסים שונים,
מזרף החייכן שצוחק, כי הוא
נולד חייכן, הוא לא מחייך,
אבל הוא נולד מחייך והמפקד
כועס עליו, למה הוא מחייך,
כי הוא חושב שהוא מלגלג עליו, הוא אומר
לו: "אבל אני לא מחייך, "מה אתה רוצה?"
"אבל אתה כן מחייך!"
ואיזה עמוס מבאר שבע, תוניסאי
כזה, שכל הזמן זועף,

00:59:30

כועס, למה אנחנו צריכים לעשות תרגילים
ולעשות עוד פעם מסע אלונקות.
כל מיני דמויות כאלה.
הישראלי הישראלי הצבר, הישירות
שלו, הבוטות שלו. כן.
זה סוג של מפגש שנותן לך תחושת
"דע את מקומך", משהו כזה.
ולא קל להתחבר. כי זה מעגל סגור. זה
אנחנו ואתה... -הייתם עדינים יותר.

אתה עדיין סוג של אאוטסיידר, כן.
באוניברסיטה כבר זה נשבר.
ואחר כך החיים ב... נגיד,
אולי קצת מזה מצאתי
בצפונבונים שלי בשירות החוץ.
כשהתקבלתי למשרד החוץ, אז
במחזור שלי רובם היו צפונבונים,
וזה היה נראה להם טבעי מאוד. וכל
פעם שאני לקחתי על עצמי לציין
כל פעם את התאריך של יום
כניסתנו לשירות החוץ.

הייתי מודיע להם את זה
כמו חגיגת יום הולדת.
ובהתחלה הם...
אחר כך היה שלב שבו אמרו: "תגיד, מה זה?
מה מיוחד ב-19 לפברואר, שנת 78'?
"מה יש בתאריך הזה?" אמרתי
להם: "תגידו, אתם נורמליים?
"2,000 שנה עם ישראל חלם שתהיה
לו מדינה, שיהיו לו דיפלומטים.
"לא דיפלומטים שכירי חרב כמו
בספרד של שמואל הנגיד וכאלה.

"פה זה שלנו, אנחנו הריבון. זה
שלנו, זה חלום, חזון אחרית הימים.
"זה מרגש. אתם לא לוקחים
את זה בצורה כזאת?"
מסתכלים עלי. איזה
הזוי הבחור הזה.
אבל קלטו, ומאז כיבדו
והבינו, אוקיי, בסדר.
הייתי חורז מחרוזת ושולח וכותב,
כל פעם, הגענו ל-30,
עכשיו הגענו ל-40,
ואיך אומרים? ועוד חודש וחצי אנחנו
אומרים להתראות לכל הפרק הזה.

אני ראיתי בשבועיים האחרונים,
בשבועות האחרונים,
את הפרקים של מעברות,
ואת זעקת הכאב והצער, הזעם.
אני יודע שיש עדיין צלקות גדולות
שלא התאחו בחברה הישראלית.
אבל בתור סטודנט
להיסטוריה של עם ישראל,
שראה ולמד את כל פרקי חיינו,

מבראשית, מאבות ועד
ימינו, כל הגלגולים,
אני אומר לכל האנשים הכועסים
האלה, או הזועמים, ודי בצדק, כן?
אבל קחו את הדברים בפרספקטיבה.
תסתכלו במבט רחב יותר.
תעשו זום ענק מלמעלה, ותראו
באיזה עידן אנחנו חיים.
70 שנה. איזו ארץ. איזו
תנופת פיתוח, איזה תנאים.

יש צללים, אף אחד לא אומר
שהכול, איך אומרים? דבש.
יש עוקצים. אבל האיזון, הסך הכל,
הוא להיות עם חופשי בארצנו,
כמאמר ההמנון, זו תקווה,
וזו תקווה שמתגשמת.
אז ציוני, לא ציוני, ארץ
ישראלי, לא ארץ ישראלי,
דתי, לאומי, לא לאומי - לא משנה.
אנחנו חיים בכור היתוך

01:01:00

בעידן באמת של שיבת ציון,
במהדורה הכי מוצלחת
לעומת הפעמים הקודמות,
ואני מקווה שהפעם נוכיח
שחזרנו כאן לעולמי
עולמים, לנצח נצחים,
ושנזכה באמת לכל אותן
התגשמויות, כל אותם חזונות
שכתובים בישעיהו, רק תקראו אותם.
ישעיהו, עמוס, יואל, ירמיהו, יחזקאל.
כל התיאורים המדהימים האלה,
הם מתגשמים אחד לאחד.
ערים שוממות שהפכו
להיות שוקקות חיים,

ששון ושמחה, חתן וכלה,
בתים נבנו, שדות וכרמים,
מחוללים, ט"ו באב, הכל הפך
להיות ממשי לנגד עינינו.
אז מה יש לנו להלין? אז היה קשה.
למי לא היה קשה?
לדור המדבר, שעבר את המדבר
של סיני 40 שנה כעבדים,
בשביל להגיע לאיזו ארץ,
ארץ מובטחת של חלב ודבש,
ופתאום ראה ענקים ונבהל
וחשב שהוא חגבים?

איפה אנחנו? קצת פרופורציה.
ואת המסר הזה אני הייתי מוכן
להעביר לכל מי שאוזנו קשובה
ורוצה להרגיש ש... ובאמת, להגיד
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
בכוונה עמוקה, זכות גדולה,
ותודה לאל ותודה לכל אלה, והם
היו רבים ושונים מכל קצוות
ונתחי ישראל, שנרתמו למאמץ הזה,

והיום, בזכות מדינות ועמים שתמכו
בנו וסייעו והבינו את המהות שלנו,
ועדיין תומכים, הגענו הלום,
ואני מקווה שנהפוך להיות
היהלום של המזרח התיכון.
אמן. תודה רבה רבה.
 

דני סבן

מראיינ/ת -
אפרת קראוס    
אורך הסרטון:
00:57:25
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
גרדאייה
,
אלג'יריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שמי דניאל סבן,
אני נולדתי בעיירה קסומה
בנווה מדבר בדרום אלג'יריה,
שנקראת גרדיה, באזור שנקרא מזב,
וסופת הטורנדו... בשנת 1952.
וכעבור 10 שנים, סופת טורנדו
גאופוליטית טלטלה אותנו,
ושלפה אותנו ממחוזות
השלווה של המדבר
היישר לארץ ישראל.

לפי המסורת שבידינו,
ויש פה ספר של דודי,
אח של סבי, רבי עמרם סבן,
שמספר שיש גרסאות שונות, ממתי
היהודים הגיעו למחוז הזה של מזב,
בדרום אלג'יריה, ואיזו זיקת גומלין
הייתה להם עם מקומות מסוימים.
והוא מצא הרבה דמיון עם
יהודי ג'רבה מתוניס.
אבל אני, במהלך חוויותיי
כשליח משרד החוץ בספרד,

גיליתי שהמקור שלנו קרוב
לוודאי הוא באמת מגירוש ספרד,
או עוד מתקופת הפרעות
של קנ"א, 1391.
יהודים נמצאים באזור
הזה שנים רבות.
יש הרבה עקבות וידיעות
על מסורת ארוכה
של נוכחות יהודית באזור הזה, במרחב הזה, כן.
-כמה יהודים, נגיד?
אז זהו, שזה ממש מיקרוקוסמוס.
מדברים על סביבות 2,000,

אולי 2,500, יש כל מיני מספרים.
אני מילדותי זוכר שהיינו
קהילה ממש שוקקת, תוססת.
עולם יהודי ממש מעגלי,
מראשית השנה ועד סוף השנה,
מראש השנה ועד חודש אלול,
ורובם היו באותו
רובע, באותו מתחם,
מה שקראו לו רחוב היהודים.
זו עיירה שהיא בסדר גודל של כמה אלפים.
לא עשרות אלפים.

היהודים אחוז ניכר מהאוכלוסייה.
-כן, כן.
הייתה נוכחות ממש
יהודית בולטת, נוכחת.
זו עיירה מבודדת לגמרי?
אפשר לומר, כן. היא רחוקה
630 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר,
שנמצאת על חוף הים,
על החוף הים התיכון.
מאוד פריפריה, וסיפרתי
לך בשיחת ההקדמה,

שמביתינו, שהיה צמוד לבית
הכנסת, קרוב לבית הכנסת הגדול,
היינו ברמה של גבעה,
כשהייתי עולה לגג, למעלה,
לקומה השלישית, על הגג, ממנה
הייתי משקיף לעבר המדבר,
והייתי רואה את הדיונות
העצומות של הסהרה,
של מדבר הסהרה המפורסם.
אז ככה - סבי, סבן,
אברהם סבן, אבי אבי,

נפטר כשאני הייתי ממש תינוק
בן כמה חודשים או שנה.
היה איש שסחר, כמו כולם, בדגנים.
היה הולך, חצי שנה, וחוזר.
סבתי, או סבתא שלי, אסתר,
אני קורא לה מלכת אסתר של
גרדיה, כי היא באמת הייתה
אישה שקטה, מופנמת, אבל
הייתה מאוד מפורסמת

בזה שחודש אחרי אסתר
המלכה של פורים,
היא הופכת להיות מלכה של גרדיה,
בזה שהיא הייתה המחלקת של
החרוסת של כל הקהילה, ערב פסח.
היא הייתה מכינה את החרוסת במשך
כמה חודשים טובים, בתוך חביות,
והייתה עלייה לרגל, מכל
רחבי גרדיה היו באים,
עם הצלוחית או עם הסיר,
והיא הייתה יוצקת להם,

הייתה מתלבשת יפה, מלבושים,
ממש מלכה ליום אחד,
חודש אחרי פורים,
ורצה הגורל, היא עלתה לארץ ישראל,
התגוררה באותה שכונה
שאנחנו התמקמנו,
באותה מעברה, עמישב, בפתח תקווה,
והיא נפטרה ממש בסמיכות לחג הפסח.
כאילו במועדים שהיא הייתה
בימי זוהרה ומלכותה.
מצד אימא - אמי היא בת של...

יהודי בשם שמואל עטיה,
שהיא לא זכתה לראות אותו.
כלומר, הוא היה... בנישואיו
השלישיים או הרביעיים,
הוא נשא לאישה את סבתי, שהייתה
אישה סגי נהור, עיוורת,
בודדה, וממש, כאילו, בשנים
האחרונות לפוריותה,
היא בעצם ילדה את אמי.

אמי גדלה כיתומה, קראו
לה חלווייה, שזה מתוקה.
היא גדלה עם אישה עיוורת,
קשת יום, שנאבקת יום-יום
על קיומה ועל מלחמת הקיום שלה,
ונתמכת על ידי הקהילה,
וכבת יחידה, הייתה צריכה
להיות מובילה, עוזרת.
גדלה באמת בילדות
מאוד מאוד מיוחדת,
וזכתה לעלות... זכתה להקים משפחה,

ואנחנו היום 9 אחים ואחיות,
ועלינו ארצה כשהיינו אז...
6 אחים ואחיות, וה-3 החדשים
נוספו כאן, בארץ ישראל.
אבל אני אוסיף עוד משפט -
לסבתי, מחה, קראו לה שמחה,
אבל בחיבה קראו לה מחה,
היא הייתה גם כן דמות מאוד
מיוחדת, מלכה בדרך אחרת.
היא הייתה ידועה כמטפלת
שעושה כל מיני טיפולים
של מסאז'ים לבטן, לכאבי בטן והכל,

אבל היא הייתה גם
ידועה כסוחרת של צמר,
ועובדת בצמר, וגם
משווקת את כל הברמוסים
את כל התלסים שהיו עושים אז.
והיא הייתה אישה מדהימה.
אני חייב לה המון.
אני למדתי ממנה, ספגתי ממנה רבות,
על ההתמודדות עם קשיי החיים.
-את כל זה היא עשתה כעיוורת.
כעיוורת שהגיעה איתנו ארצה
בטלטולים של כל הדרכים

והטיסות, ללא שום ידיעה איפה
היא נמצאת, מה קורה איתה,
אם זה במטוס, אם זה באונייה.
אבל הגיעה איתנו
ושמרה עלינו ודאגה לנו ובזכותה
אנחנו באמת, איך אומרים?
יכולים להגיד שזכינו
לסבתא מיוחדת במינה.
אבא ואימא - אבי, יעקב
סבן, זכרונו לברכה,
היה איש בעל מלאכה, היה נגר,
בנגרייה גדולה מאוד
של ערבים, בשם חאג' יחיא.

הוא היה שם אחראי כבר, הגיע
לדרגות ניהול, דרגות אחריות,
והיו עושים הרבה, בעיקר משקופים
לבנייה, לא כל כך רהיטים
כמו ענייני בנייה בכל
רחבי דרום אלג'יריה,
והוא היה שם. ברבות השנים,
בגלל שבאותם זמנים עדיין לא
הייתה כל כך מודעות לבטיחות,
הוא הצליח 3 פעמים לאבד כמה... -אצבעות?
-אצבעות ופרקי אצבעות,

ואלה היו טראומות בחיי
המשפחה, שליוו אותה.
אבל עלה ארצה וכאן
הוא השתלב בקושי,
אבל אני רואה אותו
ואת אמי כדור המדבר,
שעלו ארצה והקליטה והשפה והשינוי
הין בשבילם טלטלה עצומה,
ולא קלה להתמודדות, והוא
השתלב פה בעבודה בתנובה,

בעבודה, איך אומרים?
דחק של תנובה,
עד שפעם אחת נפל מהמשאית
ואז הוא הפך להיות
פחות או יותר מוגבל, ולאט
לאט הוא יצא ממעגל העבודה.
אמי, שתיבדל לחיים ארוכים,
חלווייה היא, נגיד, הדמות
המרכזית בחיי המשפחה,
שאם היא תרצה יום אחד
לבקש מדליה ובארץ יחליטו

לתת מדליות לאימהות
כאלה של דור המדבר,
שלא יודעות קרוא וכתוב
אבל נאבקו כמו לביאות
על הגידול והילדים, היא
תרצה את המדליה של האימא
שגאה בזה שאף אחד מבניה ובנותיה
לא הדרדר לא לפשע ולא ל...
לא נוח לומר, כן.
לגדול בגרדיה, במשקפיים של ילד,

שבעצם מהרגע שעמד על דעתו
וסקרנותו הייתה עצומה
למתרחש מסביב בכל העולם,
הייתה של ידיעה שאנחנו
נמצאים בעיצומה של מלחמה
של עם שרוצה בעצם להיות עצמאי,
וזה היה העם האלג'ירי.
-כי אתה נולדת ב-52'.
ב-54' התחילה המלחמה.
-ב-54' התחילה המלחמה,

יש ספר מצוין שאני ממליץ
לכל הסקרנים שרוצים לדעת
על חוויות אלג'יריה, זה
נקרא "מלחמה פראית לשלום",
של היסטוריון בריטי
בשם אליסטר הורן,
אני ממליץ, יש שם
סיקור מקיף ונרחב
על כל התהליך שעברה
אלג'יריה, משנת 54',
מאותו יום נוראי, בטיזי
אוזו, אם אני לא טועה,

ועד ליום שה-FLN, החזית הלאומית
לשחרור לאומי של האלג'ירים
בהנהגת בן בלה ואחר
כך מנהיגים אחרים,
קיבלו בסוף את העצמאות,
אז בשנים האלה, ילדות כזאת,
אז בתוך הרובע, ילדות קסומה, כי כילד
אתה לא רואה את הקשיים והתלאות,
אתה יודע שברקע יש משהו שמתחולל.

ככל שהתקרב מועד העצמאות,
המתח באוויר הורגש, וזה
הורגש בתחושה אפילו מאיימת.
כשהתחילו הפגנות,
התחילו הפגנות גדולות,
הפגנות כמו שאנחנו רואים
כאן לפעמים באזור שלנו,
מאסיביות ועם עיניים
רושפות אש ושנאה,
והיהודים הפכו להיות
אובייקט לשנאה.

היהודים שהיו באזור
החוף זכו לקבל את כל...
הייתי אומר, התוצרים של
הציוויליזציה הצרפתית,
הם דיברו יותר צרפתית מאשר
ערבית, הם הלכו לבתי ספר,
הם התנהלו בעצם בתרבות צרפתית,
והם היו גם אינטלקטואלים, היו
ביניהם באמת אנשים דגולים,
במדע, בעיתונות, בכל התחומים.
ככל שירדנו דרומה
והדרמנו והדרמנו,

הציוויליזציה הצרפתית
הייתה, לפחות ממשלתית,
אבל לא ממש דומיננטית, לא בתרבות.
אבל בתור ילד אני הלכתי
לבית ספר צרפתי.
זאת אומרת, בית ספר
צרפתי כבר היה.
גם אמי וגם חמותי מספרות על הזמנים
שהם הלכו לבית הספר הצרפתי.
היה בית ספר לבנים ובית ספר לבנות.
-בית ספר יהודי?
לא, לא.

בתי הספר היו ממלכתיים,
של השלטון הצרפתי,
שבהם גם יהודים,
גם ערבים מוסלמים,
ברברים וקבילים, וגם
בני המהגרים הצרפתים
שבאו וחיו באזור.
כולנו היינו באותן כיתות,
והשיטה הייתה שיטה של תחרות,
מי צובר יותר נקודות במבחנים,
לשמחתי תמיד הייתי... אני, בתחרות
עם הבן של המורה, מסייה טיס,
בין ראשון לשני, בין ראשון לשני,

ואני לא אשכח פעם שהמורה לערבית,
שהגיע אלינו בשנה השלישית,
הוא היה פלסטינאי,
והוא ממש עיין אותי.
הוא לא אהב את העובדה
שאני ילד מוכשר ומוצלח.
ואם רק צייצתי משהו, עשיתי תנועה,
הוא מיד מצא סיבה לקרוא לי
לעלות ללוח, לידו, ליד כל הכיתה,
ועם הסרגל של סנטימטר
על סנטימטר מרובע כזה,

היינו אמורים לכווץ ככה את
הידיים, והיו מצליפים לנו,
וזה כאבי תופת, זה היה עינוי.
זאת הייתה החוויה הראשונה שלי
עם הסוגיה, הייתי אומר,
שאחר כך תעסיק אותי כל כך הרבה
במסגרת עבודתי בשירות החוץ.
אתה אומר שאתם דיברתם...
נגיד בבית, דיברתם ערבית?
דיברנו ערבית, כן. דיברנו
ערבית, עכשיו, היה שם שילוב של

לימוד בבית ספר צרפתי ובסוף היום,
מיד אחרי זה, חוזרים הביתה,
בסביבות ארבע,
כאשר, רגע, אני חייב
לציין, זה דבר שבאמת...
הייתה תופעה מדהימה. בשנתיים
האחרונות שאני למדתי,
למדתי א', ב', ג', אז
בב'-ג' אני זוכר היטב,
שליד בית הספר, שהיה נמצא באיזה
מרחב, לא רחוק מבית החולים
ומהמתחם, איפה שהצרפתים היו
ממקמים את הצבא שלהם באוהלים
כל פעם שהיו עוברים דרך גרדיה,
היה שטח ענק, מרחב ענק,

ובאופן ספונטני, איך
שנגמרים הלימודים,
יוצאים מהכיתות ומבית הספר,
קבוצת הערבים מתלכדת פה,
קבוצת היהודים מתלכדת פה,
ומתחילים להעיף
אבנים אחד על השני.
ולא אחת נפתחו ראשים והיו
צריכים כל מיני טיפולים.
עכשיו, היינו חוזרים הביתה,
אוכלים איזה סנדוויץ' או משהו,
ואז עולים לתלמוד תורה.
בבית הכנסת הגדול וגם
בבית הכנסת הקטן

הרב רבי מחא ורבי כנעדי היו המלמדים
שליהקו קבוצות של ילדים ולימדו
אותנו תורה, נביא, כתובים,
פחות או יותר זה. קריאה
- לא תמיד הבנה.
בעיקר קריאה נכונה.
קריאה נכונה והבנה,
באיזה קונטקסט קוראים את דניאל, באיזה
קונטקסט קוראים את מגילת איכה,
ומתי מגילת אסתר
מככבת בהווי שלנו.

אפשר לומר שההשפעה הייתה, לדעתי,
הקרינה מהכיוון של המהפכה,
מהכיוון של הידיעה שאנחנו...
-יותר תומכי צרפת.
אנחנו יותר לכיוון תרבות
וגם אזרחות צרפתית,
כי יש לנו מכוח צו כרמיה,
את האזרחות הצרפתית,
בעוד שהם נשארו ללא אזרחות
ולכן ביקשו עצמאות.
ההנהגה שלהם הייתה מאוד רדיקלית,
היא הייתה גם... שאבה את השראתה

מהמהפכה הבולשביקית ומכל מיני
דוקטרינות מאו דזה-דונג, כן,
קומוניסטיות כאלה ואחרות,
והקשרים שלהם היו בתחומים האלה,
והידיעה שישראל היא נחשבת למקום שלא
מיטיב עם בני עמם או בני אומתם,
אז נוצר סנטימנט אנטי יהודי,
למרות שבחיי היום-יום,
אני חייב להודות,
החיים היו מאוד של שכנות טובה,

של אחד בא... בעיקר
הם באים אלינו,
היו עוזרים לנו, אם זה
בחליבת העז המשפחתית,
אם זה בלשמוע מוזיקה
ערבית בלילה, על הגג,
בלילות הקיץ החמים
והלוהטים של מדבר הסהרה.
ונגיד, השכן שלנו...
שהיה ממש מולנו,
הוא ואשתו, גמורה, אמורה,
היו אנשים באמת ידידותיים.

היו להם שני בנים - אחד,
קראו לו בגדד, והוא היה נוח,
אבל עבדאללה היה
כנראה מפעילי ה-FLN,
כל אימת שהוא הזדמן והגיע
לביקור, ראית את השנאה היוקדת
שיוצאת מעיניו, מבט שאם הוא
היה יכול לרצוח אותנו,
ממש, היה עושה את זה.
זה היה מין ניגוד כזה,
שחווינו כילדים
בשכונה, איפה שגרנו.

ממש... אנחנו היינו על הקצה,
אנחנו היינו קו התפר,
אני למשל, כילד בן 4, הלכתי
לאיבוד מתוך סקרנות שהלכתי לחפש,
לראות איפה אני גר או משהו כזה,
ורק הזקן שמוכר דבש לסבתא אסתר,
זיהה שאני הבן של היהודים,
אז הוא אסף אותי,
לפני שאני אעלם שם באיזה
מרתף של איזה משפחה,
והביא אותי למשפחה שלי.

אתה באמת מתאר חיים דואליים,
זאת אומרת, שמצד אחד נוח,
ומצד שני, משהו מבעבע.
-מבעבע, רותח,
שבסופו של יום, כשהגיעה
ממש, התקרבה המלחמה לסופה,
והאלג'ירים עמדו
לקבל את העצמאות,
ידעו שהם הולכים להיות עצמאים,
אז יש אגדה אורבנית, אני לא
יודע אם היא מדויקת או נכונה,
אבל שאומרת שהנהגת ה-FLN העבירו מסר
לצרפתים וגם להנהגת הקהילה היהודית,

להנהגות של הקהילה
היהודית בכל מקום ומקום,
שכל יהודי שירצה להישאר ולהיות
אזרח אלג'ירי אחרי העצמאות,
הוא לוקח את זה על אחריותו. הם
לא יבטיחו לו ביטחון ואת שלומו,
וזה היה מסר שמה
שנקרא, טלטל את...
והחריד את כולם,
ובאמת, בתוך 3 חודשים,
כל יהדות אלג'יריה, 130,000
יהדות אלג'יריה התנדפו בבת אחת,

עזבו את כל מה שהיה מאחוריהם,
רובם התמקמו בצרפת,
בפריז, בליון, בשטרסבורג,
ומיעוטם, 10-15 אחוז
התגלגלו לכאן, לארץ ישראל,
ועשינו את זה כמובן דרך גרנד ארנס,
שזה היה המחנה של
הסוכנות, במרסיי,
מחנה התחייה, ששם קיבלנו במשך
שבועיים-שלושה קצת הכנות

לקראת מה מחכה לנו כשנגיע ארצה,
ואז עלינו על אונייה, והאונייה
הפליגה ממרסיי לחיפה,
וההתרגשות לראות את הר
הכרמל נכנס לך בעיניים,
אחרי שהמלח הטורקי של
האונייה עלה למעלה
והודיע: "יבשה, יבשה!"
וכולם עלו למעלה,
היה רגע מרגש. -אמרת,
היום הנורא ב-54'.

זה היה ההתקפה... כמו שאנחנו עושים
עם אשרף, שאומרים שהוא עשה את הפיגוע
הראשון במוביל, הארצי,
ב-1 לינואר 1964,
הם עשו את זה נגד צרפתים, בעיירה,
וירו והרגו, נדמה
לי, איזה איש ממשל,
או איש צבא צרפתי, או שוטר צרפתי,
והצרפתים כמובן הגיבו
בחומרה, ומאותו רגע,

התבערה שדי מזכירה את ההתחלה
של האינתיפאדה הראשונה בעזה.
חיי הקהילה, אפשר להגיד, ככה
- היה לנו מנהיג רוחני,
רבי משה סולם, והוא היה הדמות המרכזית,
אני, את האותיות של
אלף בית חייב לו,
סבתי, מחא, זיכרונה
לברכה, הייתה משלמת לו,
והוא היה כותב לי בכתב, בדיו,
בקסת ודיו, ומדביק את זה על קרש,
את אותיות האלף בית, ואני
הייתי לוקח את הקרש, בא הביתה
ולומד את האותיות,
אחותי הייתה עוזרת לי.

מפעם לפעם גם קרעתי את זה, ואז
עוד פעם הייתי צריך ללכת אליו,
וסבתי הייתה משלמת לו ועוד
פעם היה עושה דף ומדביק,
וככה למדתי את האלף בית.
אבל חיי הקהילה, אפשר
להגיד, היו באמת...
365 ימים בשנה חיים
יהודיים מלאים,
באמת, מחגים, ממנהגים, מאוד
מאוד אותנטיים. -למשל?
למשל ליל הסדר.
יושבים מסביב לשולחן,
אבל לא שולחנות כמו היום
וכיסאות כמו שאנחנו רגילים,

אלא זה היה שולחן נמוך,
עם מחצלות מסביב,
מביאים כריות ו-"טיקיא".
ה-"טיקיא" זה היה טקס פולחן.
לשבת בפוזה של "רווח לי,
כיף לי, אני לא עבד,
"אני עכשיו בן חורין,"
והכל מתורגם בערבית בהגדה
שלנו, של אלג'יריה,
הייתה הגדה עם תרגום לערבית של
כל מה שהיה כתוב בטקסט העברי.
אז זה היה מנהג שהרשים אותי כילד,

והייתי נשאר עד שעה מאוחרת כי
חיכיתי גם שיבוא אליהו הנביא,
והיינו פותחים... למרות הפחד
ותמיד אז הדלתות היו סגורות,
באותו לילה היינו פותחים ומשאירים
את הדלת של הבניין, של הבית, פתוחה,
כדי שיבוא אליהו הנביא, ולא
הייתי נרדם עד שהוא היה מגיע.
הוא היה מגיע?
-הייתי נרדם, כמובן.
פורים היה מין... אנחנו עכשיו בימי
פורים, אז פורים היה אז פסטיבל,
פשוט, במרכז העיר,
עם הגרלות וקצת...

אחרי קריאת מגילה. רעשנים, אני
לא זוכר את המנהג של רעשנים.
אבל היו הרבה תחפושות,
גם כן, לא מי יודע מה,
אבל הייתה אווירה של שמחה.
אבל החג שאני יכול לציין אותו,
בעצם שני חגים - פסח, זה היה...
באמת תהליך שלם. פה
אנשים לקחו פיקוד.
חודש כבר לפני הניקיונות.

אבל מעבר לניקיונות, בעיקר
היה המיון של גרגירי החיטה.
גרגירי החיטה, היה
תהליך של למיין אותם,
להוציא את כל אלה
שנבטו, נרטבו או משהו,
והיו לוקחים את הגרגירים
ואחר כך טוחנים אותם,
ואז עושים את הרוקאק,
היה תנור, אמי הייתה מלכת
התנור, היו מביאים לה מהר
את הבצק מוכן, הייתה
מכניסה ומוציאה,
והיו יוצאים רקיקים
שקראו להם מצות,

זה בנוסף למצות המודרניות
שהגיעו מצרפת והיו מאוד...
קראו להן קסטליאן,
והיינו אוכלים אותן בעיגולים
עיגולים, כמו כיפה כזו.
המנהגים של פסח, עם החרוסת,
וסבתא אסתר שהייתה מחלקת,
מראים את האווירה שהייתה, הייתה
אווירת פסח באמת כשרה למהדרין,
התרגשות גדולה ותחושה באמת שיצאנו
מעבדות לחירות לפני דורות,
וגם בימינו אנחנו רוצים
ושואפים שזה יקרה.

אבל היה מגיע אחר כך חג השבועות,
היו ההילולות של רבי שמעון
בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס,
כל הילולה זה תמיד עם ערק ופולים,
אבל היה גם שבועות.
שבועות זה היה החג
הגדול שהילדים אהבו.
למה? זה החג שמתיזים מים.
ולהתיז מים... כל העיר הייתה רטובה.
כל הרחובות היו מלאים שלוליות
רק מדליים. וזה הכל מים שלא
זרמו בברזים בדרך כלל.

בחלק מבתים כן, בחלק מהבתים היו
צריכים להביא אותם גם מהבאר.
אבל אנחנו, שהיינו
בקרבת בית הכנסת,
היה לנו יתרון גדול. היינו
עולים (ערבית), שזו קומת הגג,
עליית הגג,
ואיך שהמתפללים בבית הכנסת היו
יוצאים אחרי עשרת הדיברות בערבית,
היה תרגום של רבי סעדיה
גאון של עשרת הדיברות,

על כל דברה ודברה פרק של שני
עמודים וחצי בערבית אותנטית,
לא רק אלג'ירית, אלא
ערבית אורגינלית.
וזה היה חרדת קודש, עשרת הדברות,
אז כשכולם היו כבר
יורדים בדרך הביתה,
ההכנות שעשינו קודם, של
שקיות ניילון, של דליי מים,
כל מה שרק היה, היה ניתז
עליהם, היו מרטיבים אותם.

ולא הייתה להם ברירה,
הם היו כלואים בין...
כמו האתון של בלעם בין שני קירות
ולא היה להם לאן לברוח,
היו נרטבים ואחר כך כועסים עלינו,
אבל זה הפך להיות חלק מהפולקלור.
אחת מהשנים האלה,
בשנת 58' או 59',
אני כבר לא זוכר
את השנה המדויקת,
בדיוק כשהם עמדו לסיים, הם עמדו לרדת,
ואנחנו התכוננו כבר להתיז את המים,
הגיעו ממשפחת הרב של גרדיה,
המנהיג הקהילתי רבי משה סולם,

להודיע: "רבי משה סולם
נפטר." ביום שבועות,
מתן מורה, משה, משה.
הייתה פה כזאת סמליות.
נאלצנו לקפל את כל הדליים,
קצת במפח נפש גדול,
אבל גם בצער גדול
על זה שאיבדנו את מנהיג הקהילה,
רבי משה סולם, זכרונו לברכה.
היום עושים הילולה לזכרו
בגבעת שמאול, שזה המרכז...

האלג'ירי, של יהודי גרדיה. אז יש
שם עדיין שרידים של הקהילה הזאת,
ועדיין נכדו ועוד כל
מיני בכירים מהקהילה שם,
כל שנה, באזור ל"ג בעומר או
קצת בסביבה הזאת של ההילולות,
מקיימים לזכרו הילולה,
ובאמת באים הרבה יוצאי גרדיה,
מכל רחבי הארץ ומשתתפים.
היה לו מחליף? -לא, הוא כבר נפטר,

ומיד אחרי זה הגיע כבר
הטלטול הגדול והיציאה,
כן, לא נשארו הרבה זמן.
היה רבי אברהם אלבז,
היו עוד כמה רבנים,
רבי מיחא אבל...
רבי  מיחא זכה להגיע לבאר שבע,
רבי אברהם אלבז זכה לעלות ל...
הוא היה מלמד שלי,
אז הוא זכה להגיע לנווה יעקב,
וזכיתי להפוך אותו לסנדק של
הבן השני שלי, של אריאל.

כאן בירושלים, באולם "שובע"
לשעבר, ברחוב ההסתדרות.
סבי היה ידוע, שמואל
רגב, אבא של אמי,
שהיא לא זכתה לראות אותו,
אנחנו יודעים עליו
שהוא היה מכריז,
היה מעורר, המשקים של כל הקהילה,
לבוא ולעלות לסליחות,
היה לו קול חזק, מהדהד,
הוא היה עובר בית בית
וצועק: "סליחות, סליחות!"
או בערבית: (בערבית)

"תתפללו." כמובן, היו
סליחות לאורך כל הלילה,
תיקון רחל, תיקון לאה
וכל השירים והמנגינות,
היו מנגינות מקסימות של כל
התפילות של ימים נוראים,
באמת, "עת שערי רצון להיפתח",
ו"אחות קטנה" ו...
"זכור נא". למשל, מה שבמוצאי
שבתות, בחודש אלול,
לפני שמגיע...
ב-40 יום עד יום כיפור, היינו
שרים את השיר "זכור נא":

"זכור נא אלוהינו ברחמיך"
"לרחמייך ואל נא תשקע בזעמך. עוון עמיך..."
פיוט מקסים.
אני אספר לך נקודת מבט של ילד.
הגדולים ידעו.

עכשיו, אני כילד לא ידעתי
שיש את מדינת ישראל.
לא הבנו שיש מדינה. לא היה לנו
את המושג של מדינה, ויש חברה.
ידענו שבאו אנשים מירושלים,
שלחו לנו סוכריות מירושלים,
מתנות מירושלים, טליתות מירושלים,
ואנשים נסעו לירושלים.
זאת אומרת, המרכז, או
ה-issue היה ירושלים.
ירושלים הייתה בעצם השם הנרדף למדינת ישראל.
-או לארץ ישראל.

ולארץ ישראל, כמובן. ואנשים
הלכו ובאו, הכל סבב סביבה.
כשהגיעו נגיד נציגי קרן קיימת
לרוקן את הקופות הכחולות,
הם אמרו שהכסף הזה הולך לירושלים.
ואני הייתי ליד בית הכנסת,
הייתי עד, איך שהיו מרוקנים,
אוספים את כל המטבעות, סופרים
אותם, ואחר כך אומרים לנו:
"זה לירושלים." אז ידענו שאנחנו
הולכים לירושלים, עולים לירושלים.
זה בערך היה הכיוון הכללי,
וזה הגיע לשיא כשנחתנו במרסיי,

אחרי שיצאנו מגרדיה במטוס
ומשם המשכנו עד אלג'יר,
ובאלג'יר לקחנו עוד מטוס,
ונסענו למרסיי,
כשהגענו למרסיי, בביקורת הגבולות
עמדה צרפתייה גבוהה, פקידה,
ראו עליה שהיא פקידה ממשלתית,
ושאלה: "לאן אתם הולכים?"
היה שם רגע של... שנייה,
חלקיקי שנייה של היסוס,
אם אבי היה יכול, אני
חושב, היה אומר: "כאן!"
אבל מי מהר קפצה
ואמרה: "ירושלים."

"אה, אתם לירושלים? תלכו מכאן."
ואז היא לקחה אותנו לנתיב
שהוביל אותנו לגרנד ארנס,
למחנה של הסוכנות
היהודית, ומשם התארגנו.
ירושלים הייתה מרכז ההוויה.
כיסופים, באמת, עתיקי יומין,
והידיעה שאם נזכה יום
אחד להיות שם, זה בכלל.
עכשיו, אני יכול להגיד
שזכיתי לעלות לארץ ישראל,
והגענו למעברת עמישב, עמי שב,

בפתח תקווה, עם פתח תקווה,
וברבות השנים אני מתקבל לשירות החוץ
הישראלי ואני עובר לגור בירושלים,
מה עוד אני יכול לבקש?
"הנסיעה לארץ ישראל - זכורני,"
ככה כותב המחבר של
הספר, "בשנת 1943,
"כשנסע האוטובוס הראשון
מגרדיה לאלג'יר, עמוס ביהודים
"לכיוון ארץ ישראל, כולנו
בכינו מרוב שמחה והתרגשות,

"כאשר שר אז בהתלהבות רבה רבי
משה סולם, זכרונו לברכה,
"את הפיוט הבא,
שהוא לקוח מקרוב"
שזה הספר שכתב דודי,
אח של סבי, רבי עמרם.
"יאמנו דברים, הינם בחיזיון. כי
עוד חסד נעורים יזכור לעם אביון"
"ובניגונים ושירים
יעלו להר ציון".
"בקול רינה ותודות מפי עבדיך
ויברכו להודות את שם כבודך".

אלה המילים שרבי משה סולם
אמר לכבוד הקבוצה...
לקבוצה הראשונה שעלתה
ארצה, ב-1943.
אנחנו ידענו על ספורדים.
למשל. סבא של זוגתי, שתחייה,
רעייתי, שתחייה, רבקה לבית עטיה,
רבי יעקב פרטוש, שהתמקם בקרית
אונו, הוא גם היה מנכבדי
הקהילה של גרדיה,
הוא עלה בשנות ה-50.

עלה וחזר. אבל הוא גם
היה באחד מהכנסים,
הוא הוזמן כנציג
הקהילה לקונגרס ציוני.
והוא היה פעיל בארגון הזה, הסמוי,
שהתחיל לארגן את האנשים להכנות,
לקראת אפשרות שתהיה בעצם העתקה
ויציאת מצרים אלג'ירית.
היו עולים, באים, אבל
זה היה מאוד ספורדי,

אני כילד זוכר שהיו מגיעים גם
תיירים לבית הכנסת בגרדיה,
תיירים צרפתים ותיירים יהודים,
אבל הייתה אווירה של יש
תנועה, אבל לא מעבר לזה.
אני חושב שהמניע המרכזי שלנו, כמו
כל יהדות צפון אפריקה, למעשה,
זו התחושה שהגיעה גאולה.
תקראי לזה משיחי, אבל
הייתה תחושה שעם ישראל

הולך בעצם... הוא בתהליך
עכשיו של קיבוץ גלויות,
התחלת הגאולה, והתחלה
של לחזור למכורתנו,
ארץ מולדתנו ההיסטורית,
ארץ ישראל, ירושלים מרכזה,
זה היה מובנה בדנ"א
של התודעה של האנשים.
בהתארגנות, אני כילד לא חשתי בה.
ידענו... הייתי בן 10.

אבל ידענו שיש ברקע אפשרויות,
דיבורים, אבל לא ממש משהו מוחשי.
אני למשל זוכר את הרגע שפתאום
נודע לי שאני צריך לעזוב וללכת,
הייתי בחצר, באחת מהרחבות
של העיירה, ברובע היהודי,
משחק עם החברים שלי בג'ולות. ממש,
רביעייה, היינו חמישייה שם, משחקים,
לפתע פתאום אבי, ואף
פעם זה לא קרה,

באמצע היום הוא מתייצב
ואומר לי: "בוא, הנה,
"מצאתי אותך. קום, הולכים."
אני אומר לו: "אבא,
לאן אנחנו הולכים?"
"הביתה." אני אומר לו: "לאן הביתה?
מה פתאום?
"היום, באמצע היום? מה עשיתי?
אני לא עשיתי כלום,
"אנחנו בחופש, זו לא סיבה..."
"לא, לא, לא. אנחנו הולכים מכאן."
מה זה אנחנו הולכים מכאן?
-ככה?- ככה.
הלכנו הביתה,
אני רואה את הבית במהומה גדולה
של מה לוקחים, מה לא לוקחים.
ואין לך אפשרויות - לא
אריזה של מטען, לא זה.
רק את הדברים הכי
בסיסיים וחשובים.

הכי בסיסיים וחשובים -
סל ענק של לחם אפוי,
אבל ממש סל ענק של לחם אפוי,
מזוודה אחת לכלים,
כלי הנגרות של אבי,
ואחר כך כמה בגדים,
בעוד שתי מזוודות.
ומה שעד היום אני כועס
על עצמי ומרגיש שהחמצתי,
זה את הספרון שקיבלתי
מראש עיריית גרדיה,
על ההצטיינות שלי בבית הספר,

שהוא היה מאוד... קיבלתי עוד
פרס בפומבי, כילד מצטיין והכל,
ורציתי להביא אותו איתי. ובאותם
רגעים של מהומה... -שכחת מזה.
לא! לא מצאתי אותו. לא יודע איך הוא נעלם.
לא יודע איפה הוא,
בלעה אותו האדמה. לא מצאתי אותו.
וכל הזמן הייתי בתחושה
שאת זה אני משאיר אחרי,
ואם אני אזכה יום
אחד לראות את זה...
אז לא ידענו שהולך להיות...
המבוגרים כן. בסופו של דבר, מה שגם
לפי הספר הזה וגם לפי העדויות,

ליהודי אלג'יריה, גרדיה
והדרום, לא הייתה אג'נדה
על מקום בטיסות של
הצרפתים, מיליון צרפתים,
מכל הזרמים. יהודים ולא
יהודים, גם ספרדים וגם...
היו צריכים לברוח תוך חודשיים וחצי.
לא היה מקום במטוסים.
למי, ליהודי הדרום? -ליהודי הדרום.
בעיקר ליהודי גרדיה.
והסתבר שבקטע הזה נכנסה
הסוכנות היהודית לפעולה,

וכותב כאן המחבר, רבי אליהו
סבן, בן דודי מנתניה,
שהסוכנות היהודית שלחה מטוסים,
כמו מבצע משה ומבצע...
המבצע שהעלה את יהודי אתיופיה,
באותה שיטה, באו מטוסים
ישירות, ממרסיי לגרדיה,
העמיסו את כל מי שהיה זמין ומוכן,
והוציאו את כולם. -בגלל
זה היה חיפזון, כנראה.

כן. חיפזון היה... ממש בבהילות,
יצאנו ממצרים. -ממש יציאת מצרים.
בבהילות, יצאנו מצרים. -אפילו עם הלחם.
-ממש ככה, יציאת מצרים.
בהן צדקי, אחר כך תפסתי את עצמי:
"הוא אומר לי שאנחנו הולכים,"
חשבתי שאני אפגוש אותם
למוחרת, לשחק, להמשיך לשחק.
לא הספקתי אפילו להגיד להם שלום.
ומאז דרכינו נפרדות,
עד היום אני מנסה לאתר איפה הם.
-אלה חברים ערבים היו?
לא, יהודים.
לא, רובם נשארו בצרפת.

מטוס מגרדיה, עכשיו,
תארי לעצמך, שני ילדים,
אני ואחי אברהם, האחיות,
איכשהו, שמלות, זה בסדר,
אבל עלינו הלבישו חליפות צמר.
אם אני, יש לי...
איזושהי התנגדות, הייתה לי
התנגדות פנימית לחליפות,
זה כנראה בגלל הטראומה הזאת.
כי בחתונה שלי לא הסכמתי לשים
עלי חליפה בשום פנים ואופן.
לא רציתי בכלל... לא ידעתי
שאני אגיע גם להיות דיפלומט

ואני כן אצטרך לשים חליפה,
אבל אז לא אהבתי חליפות
בגלל חליפות הצמר
שעלינו איתן למטוס.
לא היה אז מטוסים עם מיזוג אוויר.
נכנסו למטוס, התבשלנו.
עכשיו, הטלטלות וכיסא האוויר
של הטיסה, מגרדיה עד לאלג'יר,
גמרו עלינו. זו הייתה טייסת סיוט.
סיוט נוראי.
והתבשלנו, רתחנו, זה היה חום אימים,
לא ידענו מה לעשות עם עצמנו.
בטח הייתה גם מערבולת
רגשית מאוד גדולה. -הכל,

הכל היה באמת בתוך הטיסה
הזאת, והפחד מטיסה,
המטוס, אומרים לך שאתה ציפור,
כאילו, אם משהו יקרה ונגיד...
אז זה היה מפחיד נורא.
הגענו לאלג'יר, נחתנו,
הכניסו אותנו לטרמינל,
וחיכינו לטיסת הקונקשן,
שהיא לא הייתה באותו יום,
אלא הייתה אמורה להיות למוחרת.
אבל היינו בטרמינל.
התחלנו להתמקם בחבורה,
והיו עוד יהודים,

הגיעו יהודים מעוד עיירות
אחרות, והתחילה מין אווירת...
אבל מגיע הלילה, וואו,
איזו דרמה.
לילה שלם, יריות, פיצוצים, מטחים,
פשוט היו קרבות בין...
-אה, זה היה עוד לפני?
זה לפני, אנחנו עזבנו לפני העצמאות.
בכל מקרה,
עזבנו חודש לפני, או כמה
שבועות לפני העצמאות.
ובאותו לילה היו קרבות
נוראיים בעיר הבירה אלג'יר,

קרובים לטרמינל של שדה התעופה,
שמענו אותם מהדהדים בקול...
נשכבנו על הרצפה, היינו בחרדה
נוראית שאנחנו הולכים בעצם
כאן להגיע לסוף הדרך,
ולילה שלם לא נרדמנו.
זה היה... פשוט היו שם קרבות בין
הצבא הצרפתי לבין אנשי ה-FLN,
ואנשי ה-OAS. ה-OAS היו
המתיישבים למיניהם,
איטלקים, ספרדים, שהתנגדו
לכל זה, וגם הצרפתים,

שהם התנגדו והם לחמו גם נגד
ה-FLN וגם נגד הצבא הצרפתי.
היינו כאילו באש
צולבת, אפשר להגיד,
בלילה שהוא בלתי נשכח,
באמת, לילה נוראי,
עד למוחרת בצהריים, כשהגיעה שעת
הטיסה, ואז המטוס גם היה יותר גדול,
יותר נוח, גם עלינו בלי חליפות,
והיו שם בנים של קצינים צרפתים,
ועם הצרפתית שכבר למדנו
התחלנו לתקשר איתם,
ואחרי שעתיים וחצי-3, טיסה
שהולכת מאלג'יר עד מרסיי,

נחתנו ומאותו רגע התחיל
הפרק הציוני של חוויותינו.
אצלנו בבית, אני חושב,
זו הייתה התחייבות...
כי מי שתיאם עם הסוכנות
את הטיסות שלו,
אז הייתה לו כוונה לממש
את ההתחייבות לעלות לארץ.
פה המבוגרים עבדו עם כל מיני
אנשים, שליחים שבאו וביקשו,

כמו סבה של רעייתי,
שהיה בין המארגנים.
את זה אנחנו לא ידענו, שזה מתבשל.
למשל כשצילמו אותנו במקובץ, משפחתי,
יום אחד התייצבנו אצל צלם,
חשבנו שזה סתם איזה פאן כזה,
פעם ראשונה מצלמים אותנו,
יש לנו תמונה. לא ידענו שזה בעצם היה
תצלומים לקראת מסמכי נסיעה וכולי.
אצלנו במשפחה לדעתי לא, לא
הייתה בכלל הדילמה הזאת.
אולי היסוס קל של אבי, אבל
לא מעבר לזה, ותודה לאל.

תודה לו, שבמקום לעשות את תחנת
הביניים, וייסעו ויחנו בצרפת,
במרסיי, בטולוז, בליון
או מה שלא יהיה,
הגענו ישר לעמישב ומאז
אנחנו כאן בארץ ישראל.
כמה זמן הייתם במרסיי? -קרוב
לשבועיים וחצי, 3 שבועות.
וזן הייתה גם חוויה קצת בראשיתית,
במובן הזה שאתה שומע הפגנות
של צרפתים שצועקים: (בצרפתית)
את זה שמענו. "יהודי מלוכלך."

מסביב למחנה, פעם בכמה
זמן היו מתלקטים צרפתים,
וצועקים ממש, כמו שראינו את
ההפגנות של הערבים בגרדיה,
כאן היה בצורה אחרת,
גם כן, משהו סוער כזה,
וכילדים הבנו, הם אמרו (בצרפתית),
ידענו שזה "יהודים מלוכלכים",
זאת אומרת, הם לא אהבו את
היהודים שהיו בתוך המחנה.
ובתוך המחנה הייתה אווירת מחנה...
היו ביתנים כאלה קשתיים,
כמו האנגרים, כן, עם מיטות
סוכנות ועם חלוקת אוכל,

ופעמון פעם בשעה, פעם בכמה
זמן, לפי גודל המשפחה,
אז היה ריבה, לחם, כל מיני,
ומפעם לפעם גם איזו פרוסת שוקולד
כזאת, שתמתיק לנו את ההוויה,
והיו גם מדריכים שלקחו אותנו...
מדריכים כמו בבני עקיבא והצופים
ודברים כאלה, שלקחו
את הילדים לאזור ה...
מחוץ למחנה, לאזור הררי כזה,
ושם היו עושים לנו כמו שדאות
וקצת לימוד שירים בעברית,

למשל את השיר: "קול
דודי, קול דודי
"קול דודי..." שם למדתי את זה.
המהות הייתה פליטות.
כי באמת התנהלת כפליט,
אבל מה? הייתה תחושת ביטחון,
שאתה הולך לזרועות פתוחות,
למקום פתוח, לבית.
למשהו שיקלוט אותך.
גם פליט רגיל, שאין לו...
הוא באי-ודאות,
הוא לא יודע מה מחר, ואנחנו
ראינו פה בשנים האחרונות

המון תופעות כאלה, של אלה
שעוברים בים ולא מוצאים.
אז ברמה הזאת לא. אבל
ברמה שאין לך פתאום כלום,
כל מה שהיה לך, כל המסגרת איננה.
עכשיו אתה מתחיל לעבור למשהו
אחר, אז יש איזו מין הרגשה...
אבל אתה מגיע בסוף למקום
בטוח, ומהמקום הבטוח
אתה מתחיל לפרוח מחדש.
ההפלגה, סיפרתי בקצרה,
אבל אלה היו 5 ימים,
שפעם ראשונה היה לי את ה...

גם כן, הפלגה ראשונה, אונייה.
זו הייתה אונייה טורקית,
שהסוכנות כנראה שכרו, והיא
הייתה מפליגה על קו מרסיי...
ומביאה עולים בגלים לפי
התכנונים והרישומים של הסוכנות.
לא. זה אחד מהפרטים שפרחו
מזיכרוני, אם בכלל.
ובאונייה הייתה באמת התקהלות
של יהודים מגוונים שונים.

אחרי שהסתגלנו כבר לטלטלות
האונייה ולבחילות ולהקאות,
וכל אחד מצא כבר את
מקומו בכוך שלו,
אז התחיל ההווי של אונייה לימים
הקרובים, והגענו לנאפולי.
האונייה עגנה בנאפולי, והייתה לנו
שם חוויה של מפגש עם עולם אחר,
אירופאי. אתה רואה פתאום
עיר, כרך גדול, עשן,
רעשים, צפירות.

ועוד עולים סוחרים איטלקים
למכור לנו כל מיני שמונצעס.
בובות, שעונים והכל,
שאחרי ההפלגה,
התגלה שכולם לא מתפקדים, לא
עובדים, זה היה ממש עקיצה ראשונית
של אנשים שהגרוש לא היה, איך אומרים?
מצוי בכיסם.
אבל רצו...
איפה אבל החוויה?

הייתה קבוצה של צעירים,
שבנים ובנות התפללו ביחד.
אלה היו יהודים איטלקים
שעלו ארצה מאיטליה,
מנאפולי, הם עלו לאונייה,
והם היו קבוצה מגובשת,
שזה היה נראה קבוצה
כזאת של גרעין נחל,
והם התפללו ואז הם
התפללו בנים בנות,
פעם ראשונה ראיתי עולם יהודי שונה
מהמסורתי שאני הכרתי, ואז התחלתי
להבין שהעולם היהודי שלנו

הוא מאוד מאוד מגוון
ויש בו כל מיני...
זהו, הגענו לחיפה ובחיפה נחתנו,
התחילו ההכנות. אחד הדברים
שאני מאוד מאוד מצר וכועס,
מצר, לא יודע אם כועס,
אבל אותו פקיד הגירה,
אותו פקיד משרד העלייה
או הסוכנות שהיה בחיפה,
למה החליט לשנות לנו את שם המשפחה

מצבאן לסבן?
לא שיש שינוי, בצליל זה נשמע
אותו דבר, וכבר התרגלנו והכל,
אבל שינוי שם זה משהו
שמשאיר אותך עם תחושה,
משהו... פה הייתה תקלה. תקלה, איך אומרים?
מיותרת, לא נכונה.
הוא שמע צבאן, רשם סבן, כנראה
הוא היה רגיל לאותם עולים
שבאו מארצות אחרות עם סבן, כי שם
המשפחה סבן הוא באמת ים תיכוני,

יש בתוניס, יש במצרים,
יש בסוריה, יש בטורקיה.
אבל הוא רשם אותנו סבן,
ומאז אנחנו עם השם הזה.
עלינו על משאית שנראתה
כמו של סחורות,
בלי כיסאות, וכמובן,
ואז מתחילה נסיעה אל תוך הלילה.
נסיעה באמת בלתי נגמרת.
ואני, כילד אני זוכר, שכוב
ככה ומסתכל על השמיים,

על הכוכבים, על הירח, וחושך,
הוא נוסע ונוסע, וזה לא נגמר.
באמת בסביבות 2, 2 וחצי בלילה
הגענו לאיזה מקום חשוך,
הוא אומר... המשאית מכבה את המנוע.
-אתה מדבר על שנת 62'?
62'. יולי 62'. לא, אבל
זה היה סוף שנות המעברה,
והמעברות היו כבר...
לא היו אוהלים,
היו צריפים אז פינים,
צריפים אזבסטונים,

והייתה גם בנייה של שיכונים,
התחלה של בנייה של שיכונים.
זאת הייתה מעברת עמישב של אותם
זמנים, אבל אנחנו הגענו לפתחו
של צריף אזבסט, בלי דלתות, בלי
חלונות, בלי מים, בלי חשמל.
יורדים מהמשאית הזאת, מטושטשים
לגמרי מכל הנסיעה המטלטלת הזאת,
נכנסים פנימה, רובצים
על הרצפה עד אור הבוקר.
מתעוררים, אור בוקר, שמש זורחת,
יוצאים, רואים עוד צריפים מכאן,

יש עוד משפחות, עוד ילדים,
ומתחילה המולה של בראשית כזאת,
ואני רוצה להגיד לך שגרדיה,
יש לה תכונה טובה.
כדי שנמשיך את ה...
היו עוד כמה משפחות שעלו מגרדיה,
באותו מתחם במעברת עמישב,
והיינו קרובים אליהם, התחילו כבר
דיבורים בערבית: "שלום, מה שלומך?"
האימהות, האבות. את יודעת
איך זה, שיחת גדולים.

והייתה שם גברת בשום בובי,
היא הייתה אישה מאוד
מיוחדת, נשואה לאיש עיוור,
מאוד רזה, דקיקה, אבל היא
דמות מאוד צבעונית כזאת,
והיא החליטה לבנות
תנור כמו בגרדיה,
כדי לאפות לחמים כמו בגרדיה.
לחמים, שחמה ובסלה,
כדי פשוט להמשיך את
מה שהיינו רגילים.
והיא בנתה אותו. הביאה
בלוקים, אבנים, חמר,

בנתה אותו והתנור, הכניסו
עצים ופחם והתחיל לעבוד,
והתחילו לעלות אליה לרגל
ולאפות שם לחמים כמו בגרדיה.
זה היה... -קצת להרגיש משהו של בית.
-עדיין קו ממשיך בין גרדיה.
עכשיו, היום, אם אני צריך
לסכם את כל החוויה הזאת,
עלינו ארצה, עברנו את
התהליכים של קליטה, התאקלמות.
הורינו, דור המדבר, אכלו קש.
באמת קוששו וסבלו
ועברו תלאות מתלאות
שונות מכל הסוגים,

כולל העובדה שהעובדת הסוציאלית
אמרה לאמי: "אם קשה לכם,
"תוציאי את הבת
הגדולה שלך שתעבוד."
ואחותי הגדולה, שמחה, נאלצה
בכיתה ו' לקטוע את לימודיה
ולצאת לעבוד בתור מוכרת בחנות
מכולת, עוזרת לבעל המכולת,
עם כל אי הנעימות שיש
בכל התהליך הזה.
וככה התגלגלנו, צעד אחרי צעד.

אני הייתי הפליט היחידי מהמשפחה
שיצא, נגיד, לעולם של לימודים.
אני השני. -השני? -כן. -אז שמחה,
שלחו אותה לעבוד. -שמחה, לעבוד,
ואני גם תכננתי לעבוד, ותכננתי
להצטרף אליה לעבוד במפעל
לקופסאות פח של משפחת לב,
בדרך פתח תקווה תל אביב.
באמת, הייתה לי כוונה טובה. עד שהגיע
איש יקר, שהיום, זכרונו לברכה,
מחנך ברמות כאלה, אני לא
יודע אם עוד יש מהסוג הזה,

קראו לו דוד רוזנפלדר, הוא
ממשפחה של מחנכים בפתח תקווה,
והוא הגיע אלינו בכיתה ח'.
והוא החליט שאני, אין מצב שאני...
הוא עשה לנו איזה מין מבחן
כזה, ציור, ואז אמר לי...
וגם לפי הנתונים
והתעודות שהיו לי,
הוא אומר לי: "אתה לא הולך לעבוד.
אתה לא תצא לעבודה."
אמרתי לו: "מה פתאום? אתה
תקבע לי?" הוא אומר לי:
"אני אקבע לך. אתה תלמד."
ועם האופנוע שלו הלך לבגד, לישיבת
נחלים, וביקש ממנו לתת לי צ'אנס,

ושאם אני אצליח ואני אשתלב אז
ישיגו לי מלגה ואני אוכל ללמוד,
ואם לא, אפשר תמיד לצאת
חזרה וללכת ללמוד מקצוע,
חשמלאי, מכונאי, כל מה שכל
בני המחזור שלי בעצם למדו,
בעמל או בבתי ספר מקצועיים אחרים.
רובם ככולם הלכו... מעטים הלכו
לתיכון עירוני ישורון בפתח תקווה.
מרביתם הלכו... -הלכו למקצועי, לא לעיוני.
-למקצועי, לא לעיוני,

כי מקצועי זה פרנסה, מהר אפשר
להביא עבודה ולעזור לבית, למצוקה.
אני זכיתי מן ההפקר,
באור מן ההפקר,
אני השתלבתי בישיבת נחלים,
הודות לאותן 4 שנים,
אז כמובן שהסתגלתי
והשתלבתי וסיימתי אותן
עם תעודת בגרות בינונית
של לימודים הומניים.
ואחר כך בא הפרק של
שירות צבאי בגולני,
פציעה במלחמת יום כיפור, כמעט כמה פעמים...
גם הכריזו עלי ש...

במשפחה שלי ידעו שנהרגתי בכלל,
עד שהודעתי להם שנפצעתי ואז
הם באו לרמב"ם לבקר אותי.
ואחרי זה בא הפרק של לימודים
באוניברסיטת בר אילן,
עבודה ב...
לא, עבודה שנה ראשונה בבנק ישראל,
נישואים, עבודה שנה אחת
בבנק ישראל, בתל אביב,
שנה אחת בסוכנות היהודית,
וכשהתקבלתי למשרד החוץ, זהו.

מאותו רגע ואילך התחיל
הפרק החשוב באמת ש...
אני מודה לאל שזכיתי באור מן ההפקר
להיות נציג של מדינה צעירה. -שגריר.
ולהגיע גם לתפקיד של שגריר
3 פעמים, אז זה באמת...
בקטע הזה, אני כולי הודיה, תודה,
לכל המלאכים הטובים שהיו בדרך
ועזרו לי להגיע ולהגיע הלום.
אחות אחת למדה אפילו באוניברסיטה,
סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה,

אבל לא מימשה אותו. אחר כך
הלכה לעבוד בעולם הביטוח.
אחות אחת הפכה לאחות במרפאה,
אחות אחרת עובדת, גם כן, בפקידות,
והאחים, גם כן, נכנסו להנהלת
חשבונות ודברים כאלה.
מקצועות של... כן.
זאת אומרת, הדור של הילדים כבר...
-נאחז, ישראלים,

מיצה את האפשרויות, נגיד, הנתונים
שלו והנתונים של ההתפתחות
נתנו לו. אני קצת קיבלתי שדרוג.
-בגלל הישיבה.
לא רק בגלל הישיבה. אמי אומרת: "זה
גם בגלל איך שנולדת." -איך נולדת?
אומרת שיש תופעה שיש ילדים
שנולדים בתוך איזה מין שק,
שק עור כזה, מין קריש עור כזה,

קראו לזה סיטר בגרדיה.
המיילדת הידועה, ג'ומה רבא, של גרדיה,
המיילדת, כמו המיילדות במצרים,
כשהיא הייתה רואה את זה,
הייתה מהר חותכת אותו,
מקפלת אותו, לוקחת אותו,
כי היו לו סגולות טובות.
סגולות שיש בהן כל מיני מיסטיקות
של מה עושים עם זה, כמו קמעות.
אתה לא מדבר על שליה?
-מה? -שליה?
זה כנראה היה סוג של שליה
שלא נקרעה, או שליה שנייה,

אני לא יודע. אני חשבתי שזה הזוי,
שסיפרו לי משהו בלתי אפשרי.
עד שלא מזמן קראתי
שיש תופעה כזאת.
בגוגל, מסתבר, יש מפעם
לפעם תופעות כאלה.
ואומרים שהתינוק שנולד עם כזה דבר,
הוא נולד כנראה עם סוג של גורל,
מזל מיוחד. וכנראה באמת...
הישראליות היא דבר שנבנה,
שכבה על שכבה, פרק אחרי פרק.

ותמיד יש תחושה שזה שלא
נולדת בארץ, שאתה חסר.
והשיח עם הצברים או החיבור
עם הצברים, איך אומרים?
להיות איתם על אותו תדר
הוא לא כל כך מובן מאליו.
אבל אני חושב שישיבת
נחלים זה היה השלב שבו
התחלתי לחוש שאני
מתחבר בלהיות ישראלי,
וכשהגיע השירות הצבאי,
גולני, זה כבר היה,

נגיד, בית כור ההיתוך.
3 שנים בגולני עם טיפוסים
מטיפוסים שונים,
מזרף החייכן שצוחק, כי הוא
נולד חייכן, הוא לא מחייך,
אבל הוא נולד מחייך והמפקד
כועס עליו, למה הוא מחייך,
כי הוא חושב שהוא מלגלג עליו, הוא אומר
לו: "אבל אני לא מחייך, "מה אתה רוצה?"
"אבל אתה כן מחייך!"
ואיזה עמוס מבאר שבע, תוניסאי
כזה, שכל הזמן זועף,

כועס, למה אנחנו צריכים לעשות תרגילים
ולעשות עוד פעם מסע אלונקות.
כל מיני דמויות כאלה.
הישראלי הישראלי הצבר, הישירות
שלו, הבוטות שלו. כן.
זה סוג של מפגש שנותן לך תחושת
"דע את מקומך", משהו כזה.
ולא קל להתחבר. כי זה מעגל סגור. זה
אנחנו ואתה... -הייתם עדינים יותר.

אתה עדיין סוג של אאוטסיידר, כן.
באוניברסיטה כבר זה נשבר.
ואחר כך החיים ב... נגיד,
אולי קצת מזה מצאתי
בצפונבונים שלי בשירות החוץ.
כשהתקבלתי למשרד החוץ, אז
במחזור שלי רובם היו צפונבונים,
וזה היה נראה להם טבעי מאוד. וכל
פעם שאני לקחתי על עצמי לציין
כל פעם את התאריך של יום
כניסתנו לשירות החוץ.

הייתי מודיע להם את זה
כמו חגיגת יום הולדת.
ובהתחלה הם...
אחר כך היה שלב שבו אמרו: "תגיד, מה זה?
מה מיוחד ב-19 לפברואר, שנת 78'?
"מה יש בתאריך הזה?" אמרתי
להם: "תגידו, אתם נורמליים?
"2,000 שנה עם ישראל חלם שתהיה
לו מדינה, שיהיו לו דיפלומטים.
"לא דיפלומטים שכירי חרב כמו
בספרד של שמואל הנגיד וכאלה.

"פה זה שלנו, אנחנו הריבון. זה
שלנו, זה חלום, חזון אחרית הימים.
"זה מרגש. אתם לא לוקחים
את זה בצורה כזאת?"
מסתכלים עלי. איזה
הזוי הבחור הזה.
אבל קלטו, ומאז כיבדו
והבינו, אוקיי, בסדר.
הייתי חורז מחרוזת ושולח וכותב,
כל פעם, הגענו ל-30,
עכשיו הגענו ל-40,
ואיך אומרים? ועוד חודש וחצי אנחנו
אומרים להתראות לכל הפרק הזה.

אני ראיתי בשבועיים האחרונים,
בשבועות האחרונים,
את הפרקים של מעברות,
ואת זעקת הכאב והצער, הזעם.
אני יודע שיש עדיין צלקות גדולות
שלא התאחו בחברה הישראלית.
אבל בתור סטודנט
להיסטוריה של עם ישראל,
שראה ולמד את כל פרקי חיינו,

מבראשית, מאבות ועד
ימינו, כל הגלגולים,
אני אומר לכל האנשים הכועסים
האלה, או הזועמים, ודי בצדק, כן?
אבל קחו את הדברים בפרספקטיבה.
תסתכלו במבט רחב יותר.
תעשו זום ענק מלמעלה, ותראו
באיזה עידן אנחנו חיים.
70 שנה. איזו ארץ. איזו
תנופת פיתוח, איזה תנאים.

יש צללים, אף אחד לא אומר
שהכול, איך אומרים? דבש.
יש עוקצים. אבל האיזון, הסך הכל,
הוא להיות עם חופשי בארצנו,
כמאמר ההמנון, זו תקווה,
וזו תקווה שמתגשמת.
אז ציוני, לא ציוני, ארץ
ישראלי, לא ארץ ישראלי,
דתי, לאומי, לא לאומי - לא משנה.
אנחנו חיים בכור היתוך

בעידן באמת של שיבת ציון,
במהדורה הכי מוצלחת
לעומת הפעמים הקודמות,
ואני מקווה שהפעם נוכיח
שחזרנו כאן לעולמי
עולמים, לנצח נצחים,
ושנזכה באמת לכל אותן
התגשמויות, כל אותם חזונות
שכתובים בישעיהו, רק תקראו אותם.
ישעיהו, עמוס, יואל, ירמיהו, יחזקאל.
כל התיאורים המדהימים האלה,
הם מתגשמים אחד לאחד.
ערים שוממות שהפכו
להיות שוקקות חיים,

ששון ושמחה, חתן וכלה,
בתים נבנו, שדות וכרמים,
מחוללים, ט"ו באב, הכל הפך
להיות ממשי לנגד עינינו.
אז מה יש לנו להלין? אז היה קשה.
למי לא היה קשה?
לדור המדבר, שעבר את המדבר
של סיני 40 שנה כעבדים,
בשביל להגיע לאיזו ארץ,
ארץ מובטחת של חלב ודבש,
ופתאום ראה ענקים ונבהל
וחשב שהוא חגבים?

איפה אנחנו? קצת פרופורציה.
ואת המסר הזה אני הייתי מוכן
להעביר לכל מי שאוזנו קשובה
ורוצה להרגיש ש... ובאמת, להגיד
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
בכוונה עמוקה, זכות גדולה,
ותודה לאל ותודה לכל אלה, והם
היו רבים ושונים מכל קצוות
ונתחי ישראל, שנרתמו למאמץ הזה,

והיום, בזכות מדינות ועמים שתמכו
בנו וסייעו והבינו את המהות שלנו,
ועדיין תומכים, הגענו הלום,
ואני מקווה שנהפוך להיות
היהלום של המזרח התיכון.
אמן. תודה רבה רבה.
 

דני סבן
אפרת קראוס    
גרדאייה
אלג'יריה
סיפורי חיים נוספים: