מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:05:30

שמי בני אשר.
אני יליד 18 לפברואר 1946.
נולדתי באלכסנדריה, במצרים.
עליתי ממצרים דרך
איטליה, כמעט שנה,
והגעתי הנה ב-1950,
דרך שער העלייה למעברת
רחובות, לאוהל.
אני זוכר, ממה שאני זוכר, כילד,

כמו כל ילד, דברים די עמומים.
אני זוכר את המרפסת שהייתי
יושב והיו מאכילים אותי
לחם עם לימונדה, ומאחורי היה
כביש, השדרה לגן החיות.
אני זוכר, בגן החיות, שהייתי
מאכיל את הפיל עם לחם,
ואת הקופים עם בוטנים.
ואני זוכר שהייתי יושב על
הכרכרה, שקראו לה (בערבית),

והייתי יושב ליד הרכב
ומקבל את המושכות.
זה היה לנהוג F-16.
ואני זוכר שהיו לוקחים
אותי לקזינו בשם שאטבי,
שאחר כך הייתי בו,
ב-83', שנכנס לתוך הים,
והיו מעמידים אותי מעל המים ואומרים
לי: "הנה, אני עוזב אותך."
את זה אני עוד זוכר מאלכסנדריה,
ואני זוכר את חוף הים.

זה בגדול מה שאני זוכר.
-איך קראו לאבא?
לאבא קראו ויקטור. -איך קראו לאימא?
במה הם התעסקו?
ולאימא קראו קורין.
אבא היה מנהל במפעל
ובחברה משפחתית,
שהייתה עשירה, במסחר,
בבורסת הסחורות וכולי.
אבא התייתם בגיל שנתיים, כשאביו,

שהגיע מאוסטריה, נפטר,
כתוצאה... אמרו, ממלחמת העולם
הראשונה, כשהבורסה נפלה,
אמרו שהוא קיבל התקף לב ונפטר,
והוא גדל כיתום. הוא
גודל על ידי הדודים שלו,
שהיו אנשים עשירים, והוא
למד בבית ספר הכי הכי,
שהיה L'école des Frères, שזה
היה בית הספר של הנזירים,

ושם הוא למד וידע בעל
פה את וולטר ואת כרמן.
והייתה לו כתיבה בלתי רגילה.
אימא גדלה במשפחה יותר ענייה,
שהאבא, שהגיע מאיטליה, מליבורנו,
כשכנראה היה המשבר הגדול, הוא
עבד בבנק האיטלקי והוא פוטר,
ולצערי אין לי זיכרונות מהסבא.

אני הייתי ב-83',
הלכתי לדירה שראיתי.
כמובן, אלכסנדריה כבר נהפכה
לעיר כמו צידון או כמו ביירות,
היא כבר לא הייתה העיר הקוסמופוליטית
שהיא הייתה באותן שנים.
כמובן, לא היו כבר יהודים.
אבל אני חושב שזה היה...
-באיזה רחוב גרתם?
אני לא זוכר. החנות...
-איזה בית היה...
החנות של אימא, שהיא ניהלה אחר כך,

אימא יצאה לעבודה
בגיל 15, אני חושב,
והיא הגיעה לנהל את החנות הכי
גדולה לפרחים, שעדיין קיימת,
נקראת Le Lilas Blanc,
וכשהגעתי עם שם הרחוב, ידעו מיד.
כי באתי עם השם של צפיה זע'לול
שהייתה אימא של פארוק, או משהו כזה,
וכמובן, במהפכה של 52'
החליפו את השמות,

כמו אצלנו, רחוב העצמאות ורחוב...
אז מיד ידעו,
שבאתי מתקופה קודמת. אבל
בעל הבית עוד הכיר אותי.
זאת אומרת, האח של בעל הבית
הכיר אותי, זכר אותי כתינוק.
אני באתי, עם אימא בהיריון,
ואחי נולד באוהל לידי, ב-51'.
זאת אומרת שאתה היחידי שנולדת במצרים.
-אני היחידי ממצרים,
ואחי ואחותי נולדו בארץ,

ואחותי, ב-55' נולדה
אחר כך, בכורדני ב'.
כנראה שהייתי בגן, כי אימא
עבדה, ניהלה את החנות.
והאמת שגידלה אותי סבתא, הייתי הרבה
אצל סבתא. -איך קראו לה? -מריאטה.
סבתא מריאטה בהר.
ולסבא קראו לוי,
בתור שם פרטי, בהר.
ראיתי באתר שלכם.

תגיד לי... -עוד אנשים
בשם לוי, שם פרטי.
היה לי כזה... -צמיד? -צמיד,
שכתבתי עליו באיזשהו מקום,
שהיה כתוב עליו בני,
ובאחת הפעמים, כשהלכתי להביא
מים מהברזייה במעברה,
הוא כנראה הלך לאיבוד.
אבא ואימא באו מ... זאת
אומרת, הם הקימו משפחה
שהייתה אמידה, במעמד בינוני-גבוה.

00:11:00

שניהם עבדו והתפרנסו יפה מאוד.
-היו לכם עוזרות בבית,
גרתם בבית או בדירה? -בוודאי, בוודאי.
גרנו בדירה והיו עוזרות.
אני לא זוכר אותן. אבל
אני זוכר את אימא,
שהייתה אומרת לאבא: "טוטו,
צריך לשטוף את הכלים,
"המשרתים מתו."
וירשתי ממנו את
האהבה לשטיפת כלים.

זאת אומרת, לא היינו קשורים לדת.
בספר... -הלכתם לבית כנסת?
אני לא חושב, במצרים. היינו
חברים במועדון מכבי.
היו הרבה ריקודים סלוניים, מטינה,
והיו הרבה מאכלים,
לאו דווקא כשרים.
אימא לא אהבה פירות ים,
אבל בגלל שזה פירות ים,

לא בגלל... אבל היא אהבה כשר. אימא
הייתה יותר קרובה למסורת ולדת.
אבא הלך לבית כנסת פעמיים בשנה,
כדי לפגוש את החבר'ה, אני חושב.
והוא אכל דברים טעימים,
לא כל כך הדאיג אותו.
הוא אפילו פעם הביא סרטנים ובישלנו
אותם על המרפסת בכפר עטא.
אני זוכר ששיחקתי... בטח,
הייתי בגן החיות, אמרתי לך.

על שפת הים היינו הרבה. אני זוכר
את המים הצלולים של אלכסנדריה.
באיזו שפה דיברתם בבית? -צרפתית, כמובן.
-רק בצרפתית?
כן, וההורים דיברו סודות
באיטלקית, שלמדתי מהם,
והיום יש לי 6 שפות.
ערבית, לא במצרים.
ערבית למדתי פה, מהם,
בגיל מבוגר, כשהתחלתי,
בכפר עטא, לפגוש את הבדואים,
ואת הערבים, כשאני התחלתי
לטייל ברגל, על הגבעות מסביב,

באתי הביתה, אמרתי: "למה אתם
לא מדברים איתי ערבית?"
אמרו: "שב ברדיו, תשמע. מה
שלא תבין, תבוא, נלמד אותך."
ככה למדתי מצרית. הם,
אגב, דיברו ערבית,
אבל ערבית נחשבה לשפה נחותה.
דיברו אותה בשוק, דיברו
אותה עם המשרתים,
אבל רוב יהודי מצרים לא
דיברו את הערבית בבית,
בכל אופן, באלכסנדריה.

בקהיר, הערבית של הקהירים,
היא הרבה יותר רצינית
מהערבית של האלכסנדרונים.
האלכסנדרונים מערבבים ערבית עם צרפתית
עם איטלקית עם ספניולית, עם...
יש לי שני דודים
שדיברו יוונית בבית.
הציונות, בוודאי. לא קשור ביהדות.
אני אגיד לך יותר מזה - בספר
שכתבו עלי במכון ון ליר,

לפני 30 שנה, יש פרק שאימא
סיפרה כשהגענו לארץ,
שאלתי את אימא: "איפה
היהודים של ארץ ישראל?"
זאת אומרת, היא סיפרה
שאמרתי לה: (בצרפתית)
למה? כי במצרים מי שהלך כנראה
לבית כנסת, הלך בחליפה עם עניבה,
ופה אני פוגש את התימנים עם ה...
ולא הבנתי

שהם יהודים כמונו. זאת
אומרת, גם הקטע הזה היה.
הדת בבית לא הייתה דומיננטית.
אני, כשהתחלתי ללכת
לבית כנסת בגיל 8,
בגלל סיפור במעברה, נחמד. -אחר כך?
-אחר כך, אני אספר אותו.
אבל באתי הביתה, אחר כך,
בצבא, כשהייתי בצבא, ביחידה,
אני יכול להגיד היום
שאני סיירת מטכ"ל,

ובימי שישי,
דווקא הקיבוצניקים, היינו שרים
על השולחנות, כל מיני שירים.
ובאתי הביתה, אמרתי:
"למה לא עושים קידוש?"
אז אימא אמרה: "בבקשה.
"טוטו, בוא נעשה קידוש."
ואבא, בקידוש, היה מצחיק,
והיא הייתה אומרת לו: "טוטו,
זה צריך להיות רציני."
עכשיו, הציונות וארץ
ישראל הייתה בבית. -איך?

אבא למעשה היה ציוני משחר נעוריו,
ועד כמה שאני יודע, הוא
הכין את המסמכים 3 פעמים,
ואימא לא רצתה לנסוע.
קרעה לו את הניירות, אני
לא יודע אם פעמיים או 3.
כי שניהם עזבו, בסוף,
שניהם עזבו את המשפחות שלהם שם,

ושניהם היו היחידים שהגיעו.
אבא היה בן יחיד לאמו,
והיו לו שתי אחיות שנשארו במצרים,
ואימא, היו לה עוד 5 אחים
ואחיות, 3 אחיות ושני אחים,
שנשארו עם ההורים במצרים.
אז שניהם היחידים, עזבו את המשפחה
ובאו הנה, בגלל ציונות של אבא.
ואבא, במשפחה שלו
היו מאוד ציונים,

00:16:30

ובקוקטייל, שאני לא יודע
אם זה היה שרת או אבא אבן,
אמר לאחותו: (בערבית)
"גברת, זה לא בשבילכם. חכו."
הוא ראה עם מי יש לו עסק,
אמר, רק חסר לו שאלה
יבואו ויתחילו להתלונן.
הנה, סיפור קטן
שמספרים אותו במשפחה.
שבפסח היו צובעים את כל הבית,
ויום אחד אני הייתי מתחת
למיטה עם בן הדודה שלי,

שחיה באותו בית עם הסבתא,
והלבשתי לו את כל
פח הצבע על הראש,
והוא היה עם טיפואיד או איזו מחלת ילדים.
-איך עזבתם את מצרים?
על אונייה. -איזו?
על אונייה שלקחה אותנו לברינדיזי.

המשפחה ליוותה אותנו עם גוררת,
עד היציאה מהנמל, נופפו לנו,
אני זוכר את זה, עם מטפחות,
וזה עוד קטע אולי שממצרים,
ששתיתי קוקה קולה, בנמל,
וטעם הקוקה קולה הלך איתי...

עד שהייתי חייל ב...
ב-64', בדימונה,
פתאום היה דיספנסר
ומכרו קוקה קולה.
ואז, בספר של מכון ון ליר,
כתוב שמאז מצרים,
היה לי טעם הקוקה קולה בפה.
אתם מגיעים לברינדיזי.
כמה זמן אתם נמצאים שם?

אנחנו שם הרבה חודשים. אני חושב כמעט שנה.
-מה זה היה,
זה היה מחנה? -מחנה. -מחנה עם
אוהלים, צריפים? -אז סגרתי מעגל,
הייתי לפני כמה שנים בברינדיזי וקיבלתי
את הסיפור מזקנים, בברינדיזי.
נסעתי במיוחד, הייתי
בלצ'ה ונסעתי לברינדיזי,
תחקרתי את הזקנים והם הראו לי.
הנמל הוא נמל ענק. -ברינדיזי זה באיטליה?
-באיטליה.

בארי, ברינדיזי.
עכשיו, זה נמל ענק,
שהם ישבו במקום שהיה קרנטינה,
ועד היום זה חזר להיות קרנטינה.
עכשיו, בשביל להגיע עיר,
היו צריכים לקחת סירה,
סירת משוטים או מנוע,
ולהגיע למזח, ששם אפשר
היה להסתובב בעיר,
ואחר כך אני עברתי ניתוח
שם, שהוציאו לי את השקדים.

כי זכרתי, שאלתי את הזקן:
"למה אני זוכר שבמעבר,"
היה מעבר סירה, "מים
עמוקים מפחידים?"
אם את זוכרת, בשאטבי,
כשהחזיקו אותי מעל המים.
אמרתי לו: "את זה אני
זוכר." הוא אומר: "כן,
"כי אתם הייתם במחנה ומי שהיה
צריך לבוא לעיר היה צריך להפליג
"ולהיות בעיר. הייתם במחנה,
שעד היום הוא קרנטינה."
תגיד לי משהו, אבא
יצא עם כסף ממצרים?

אפשר היה למכור אז, ב-1950,
אפשר היה למכור אז...
אני יודע שכך - הוא יצא עם
כסף, הוא הגיע הנה עם כסף,
שעזר לנו במעברה.
איך הוא הבריח אותו, אני
לא יודע, אני כן יודע,
שבמכס לקחו לו את כל
הציוד שהוא בא איתו,
כי הוא לא ידע ש... לא היו
מגבלות כתובות או משהו,

אז הוא בא עם שמיכות עבות,
הוא בא עם הרבה בגדי חאקי,
כי הוא ידע, ראית את
התמונה, שהם עושים...
היו עושים פיקניקים במדבר,
אז היו לו בגדי חאקי,
ואז המוכס אמר לו: "אתה הולך
לבנות את הצבא של פלסטין?
"בוא, בוא." הורידו לו הכל,
החרימו לו הכל, השאירו לו מעט.

מעט בגדים. וזה הגיע, אני זוכר,
כשהיינו ברחובות, במעברה,
שהוא הלך עם כסף והיה משפט
ששנים לא הבנתי אותו,
שהוא בא לקנות, איתי, הוא רצה
לקנות תחתונים וגופיות, או בגדים,
והאיש אמר לו: "אין."
אז הוא אמר לו משפט שאני אומר...
הוא אומר לו: "אולי מתחת לשולחן?"
ואני שנים... -באיזו שפה הוא
אמר לו את זה? -בעברית.

"אולי מתחת לשולחן?" ואני
שנים לא הבנתי את המשפט הזה.
עד שבגרתי והתחלתי קצת להיכנס...
ולא הבנתי שהיה שוק שחור.
אני שמעתי על זה יותר מאוחר,
כשהיינו כבר בארץ,
מהמשפחה שהגיעה,
כתוצאה מהפרשה של עזר ומרזוק,
שבמעברה צמנו, באותו
לילה הייתה תפילה וצום,

00:22:00

ויש סיפור של בן משפחה שהגיע
ארצה לבקר את הגרושה שלו
וחזר למצרים, ובמקרה הוא
היה איתם על אותה אונייה
שהגיעה לאלכסנדריה, וצולם יחד איתם,
בלי קשר בכלל. לקחו אותו לחקירות,
והשאירו לו צלקות על הגב,
כי כל הזמן אמרו לו:
"אתה מכיר אותם?"
והוא אומר להם: "לא." והוא
אמיתי, לא הכיר אותם.

אז שאלו אותו: "מה עשית
על האונייה שהגיעה?"
אני חושב, דרך איטליה הם הגיעו.
אבל זה הקטע היחיד, וכן,
אחרי הקמת המדינה, בקהיר,
שמעתי מהדוד שהיו איזה
פרעות או איזה מהומות,
והוא קרע את החולצה ורץ
איתם כאילו הוא משלהם.
וככה הוא הצליח לברוח,
להימלט ולהגיע הביתה.

אבל באלכסנדריה לא שמעתי.
זאת אומרת, הילדות שלי...
בשנים הראשונות לא
ידעתי על התנכלויות.
אנחנו הגענו באוקטובר...
הגענו באוקטובר 50,
תראו בתעודה של אבא,
הגענו באוקטובר 50. -לאן? -לרחוב...
-בוא תתחיל לספר לנו
את התהליך... -אוקיי, ההגעה.
אנחנו הגענו, כנראה, לשער העלייה,

שאני לא זוכר משם שום
דבר, גם לא טראומה.
לא זוכר... -צריפים? -מן
הסתם, אני לא זוכר.
כנראה זמן קצר מאוד. ומשם אני
כן זוכר שישבתי על משאית,
סולמות כזאת, כמו שהייתה
אז, ואני ישבתי למעלה,
ונסענו, נסענו, נסענו - הגענו לרחובות.

וברחובות הגענו למעברה שנקראה
מעברת רחובות, או שכונת אפרים.
שאחר כך, לפני כמה שנים
התחלתי לחקור את העניין הזה,
ועוד הספקתי לשאול את
אימא איך קראו למעברה,
והיא אמרה שהיא זוכרת
שם, שכונת אפרים.
זה היה צריפים? -וזה היה אוהלים.

נטועים על עשב, מן הסתם,
"חאלפו" כזה,
שאבא אמר לי: "תבחר
אוהל." ירדתי, רצתי.
כשגמרתי לרוץ, כנראה בירידה,
הגעתי לפרדס. אמרתי לו: "פה,"
וזה היה כנראה האוהל
האחרון שהיה לכיוון הפרדס.
כמה זמן הייתם שם?
-שם היינו שנתיים.
כאן אני נכנס לסיפור המעברות.

קודם כל... -ספר לי, למה
אנחנו מדברים על המעברות,
מה הפעילות שלך? -כי אני
הקמתי עמותה שנקראת
המעברות - מעקירה לתקומה,
להנצחת מורשת המעברות.
הקמנו את הפעילות הזאת לפני
שנתיים, כתוצאה מדחף שלי,
כי נקלעתי למצב, "נקלעתי"
למצב שכתבתי סיפורי ילדות,
כתוצאה מדרישות של חברים,

וכמובן, כתבתי על
הילדות שלי במעברות.
הייתי 7 שנים במעברות,
שנתיים באוהל ברחובות,
ועוד 5 שנים בצריפים
בכורדני ב', ליד קריית ים.
בין קריית ים לכביש חיפה עכו.
וכשהגעתי לרחובות, אני זוכר משם המון.
כמעט הכל.
זאת אומרת, אני זוכר את ההגעה...
-החיים של ילד בן 6?

ילד בן 4. -בן 4. -בן 4, עד 6.
-כן, מה...
ככה - קודם כל, באותו חורף של 50,
אני התעוררתי בבוקר,
שם את היד בשביל לקום,
ואני אומר לאימא, לידי: (בצרפתית)
"אנחנו על הרצפה."
היה השיטפון הגדול,
עם השלג, של 50,

והמיטות שקעו, מיטות הסוכנות
מהברזל שקעו, והיינו על הבוץ.
אבא אמר: "תישארו," היה לו
ניסיון של פיקניקים ודברים כאלה,
והוא שם לנו קרשים
והלכנו על הקרשים.
אני זוכר שהלכתי על הקרשים.
זהו, לא טראומה גדולה.
-מה היה ההווי שלכם?

היה שם בית כנסת? -ההווי
שלנו, היה לי גן ילדים.
בגן היה איתי איזק שמע, חבר,
בן זוג לכל דבר ועניין.
אני זוכר את המקלחות הציבוריות,
שאימא הייתה לוקחת אותי,
עד גיל מסוים, כנראה 5,

00:27:30

שבה אנשים שהיו איתה במקלחת
אמרו לה: "הוא כבר גדול."
אז הוציאו אותי, וכעבור
שבוע או משהו כזה,
איזק לוקח אותי, אומר לי: "בוא, בוא, בוא.
נציץ לנשים."
ודרך הצינור, של המים שנכנסים,
שעשו חור יותר גדול, כרגיל,
ואנחנו מציצים, ואני רואה
את מה שראיתי שבוע קודם,
ואני אומר לו: "לא
רואים פה שום דבר."

ראיתי את הנשים מהמותניים ומטה.
-תגיד לי משהו,
גרתם אז באוהל? -אוהל.
תכף אני אגע בו. באוהל היו מיטות.
-כמה מיטות?
אבא, אימא ואני.
וארגזים שהבאנו.
אבא, אני חושב בשלב יותר מאוחר,
עשה מאחד הארגזים, נתן כסף
לנגר עיראקי שהיה במעברה,

שבנה לנו שולחן וכיסאות,
שהחזיקו עד שעזבתי את כפר עטא.
עד 79'.
לא התפרק, לא זז. -מטבח, שירותים?
איזה מטבח? אוהל.
אוהל. -שירותים, איפה? -שירותים
בחוץ, שירותים ציבוריים.
כן עושים בסיר לילה, באוהל.

וההורים בבוקר היו שופכים
את זה, או בסוף היום,
בשירותים הציבוריים.
-איפה קניתם מצרכים?
זאת הייתה תקופת הצנע.
-קנו, אני לא יודע איפה.
זאת אומרת, אני יודע שאימא
קיבלה סיסמה מהחברה שלה,
רנה סטפנסקי,
אשכנזייה מאלכסנדריה, אמרה
לה: "כשאת הולכת עם התלושים

"לקבל את הבשר, תגידי
לו שייתן לך (ביידיש),"
עצם למרק.
והוא נתן לה. זאת אומרת,
היו סיסמאות ביידיש,
שאפשר היה להסתדר איתן.
כל שבת היינו הולכים,
מתלבשים יפה,
והולכים לגן הציבורי
ברחובות, לבלות.
יש לך את זה בתמונות,
בקלנדר שעשו לי.

מתלבשים יפה, אבא ואימא, עם עניבה,
והולכים לבלות בפארק.
-במה אבא עסק? -או.
לפני מה שהוא עסק.
בשלב מסוים הם הלכו לאולפן,
ללמוד עברית, לילה אחד,
ואני לא ידעתי. ואני מתעורר,
"אבא, אימא," אין אף אחד,
נועל את נעלי הבית מעור, שאני
זוכר אותן, הפתוחות מאחורה,

ורץ מעל השלוליות, לאיזק.
אני מגיע לאוהל, כל המשפחה
שם, שהם הכירו ממצרים,
ונכנס בין השמיכות,
כל האחים, שמח.
כעבור כמה זמן, כנראה נרדמתי,
צרחות נוראיות: "בני, בני!"
כל המעברה, ההורים.
הם חשבו שהשאקלים אכלו אותי.

זה מה שהם ידעו, שיש שאקלים,
שהם לא הכירו ממצרים,
ושמעו את היללות שלהם
כל לילה, ליד האוהל,
לא שאני זוכר איזו טראומה מזה.
ובזה נגמר האולפן. יותר
הם לא למדו עברית.
זאת אומרת, בצורה מסודרת.
ובזה תם פרק הלימודים.
אחרי אותו חורף, עברנו
למרכז המעברה, כנראה,

ממישהו שפינה, והתקרבנו למקלחות.
עכשיו, אני זוכר שאבא אומר
לאימא: "איך אני אעשה חביתה?
"אין שמן זית."
הבעיה הגדולה. אז היא אומרת
לו: "תעשה כמו כולם,
"עם מרגרינה." הוא אומר לה:
"עם מרגרינה אני אעשה חביתה?"
הוא היה פיינשמקר.
אבל הם... אימא, אני יודע,

שיותר מאוחר גם הייתה נותנת
לו צמידים: "תמכור."
בשלב מסוים באו וביקשו מאימא
להיות אם הבת של ויצמן.
כי היו לה 7 שפות והכירו
אותה כנראה במעברה, כן.
לבוא לרחובות, להיות
אם הבית של ויצמן.
אז לקחו אותם לראות איפה הם
יגורו, אמרו: "תגורו בגבעת ברנר."

את זה שמעתי יותר מאוחר.
אז הראו להם את גבעת ברנר,
ואבא אמר: "מה זה חדר
אוכל, שכולם אוכלים פה?
"מה, אני אוכל מה שכולם אוכלים?
אשתי לא תבשל לי
"את האוכל שאני אוהב?
לא, אין דבר כזה."
ובזה תם הפרק שלי עם גבעת ברנר.
ואבא עבד...
לא, לא. אימא לא יצאה לעבודה.

00:33:00

אבא עבד בעבודות מזדמנות.
הסיפור המפורסם, שביום הראשון
הוא הלך, אמרו לו: "תבוא
לעבודה," הלך עם חליפה ועניבה,
ואמר לו האיש: "שם."
והוא הלך לארגז גדול, פתח אותו,
אמר לו: "מה, אין פה כלום."
בא האיש, אמר לו: "מה אין?" הוציא
טורייה וקלשון: "זה כלום?"
הוא אומר לו: "לא,
אני צריך נייר ועט."

את זה הוא הביו, עבודה.
והוא התרגל,
והוא עבד בכל עבודות
מזדמנות, דחק וכאלה,
ואחר כך הוא השיג עבודה...
"מסודרת", במירכאות או בלעדיהן,
והוא היה מחליף שמנים
במוסך פורד בתל אביב.
והוא היה נוסע כל יום
לתל אביב, לפורד.
שבשיטפון של 51',

כשנסחף, עף האוהל, עם
כל האוהלים של המעברה,
שסיפרתי את זה באיזושהי
הזדמנות אחרת,
והגענו לגור במשטרה, ביוזמתו.
הוא לקח אותנו, כי אימא הייתה
צריכה להיניק ופינו אותנו לאיזה...
אולם בית ספר. היא אמרה לו:
"טוטו, איפה אני אשב פה להיניק?"
ואז ראיתי אותו מתעצבן, לקח אותי ביד,
ואני זוכר את עצמי רץ אחריו ככה,

גשם מטפטף, והגענו למשטרת רחובות.
שם אני שומע אותו צועק
על היומנאי באנגלית,
שידעתי שזה אנגלית אבל לא
הבנתי, וקיבלנו חדר במשטרה.
ובחדר הזה היינו כמה זמן,
חדר עם חלון עם סורג,
והיינו כמה זמן, וכל בוקר,
כשהוא היה נוסע לרחובות,
אימא הייתה אומרת לו: "טוטו,
אל תשכח לעבור במעברה,

"לראות שהאוהל סגור." מה זה סגור?
השרוך.
והוא עבד שם, עכשיו כשאני
נזכר, די הרבה זמן,
בהחלפת השמנים, שגם
כשב-52' עברנו לכורדני,
הייתה בתקופה הראשונה תקופה
שהוא היה נוסע לתל אביב,
שבוע, לא חוזר, כי
הוא המשיך לעבוד שם.
עד מתי היית במעברות?
עד איזה גיל?

עד גיל... עד 57', גיל 11.
-עד גיל 11. -כן.
איזה חיים יש לילדים
במעברות שאתה מכיר?
חיים נפלאים. -ספר לנו.
-אני אספר לך.
נתחיל ברחובות, ששם היינו
גולשים על האוהלים שפינו אותם.
עולים למעלה, עם המוט,
וגולשים על הברזנט.

זה היה קצת שורף אפילו, ואני
חושב ששלחתי לך את הסיפור
על שיעור ראשון בקליטה.
ששם אני מספר על הגלישה הזאת על הברזנט.
אבל יוצאים לפרדסים,
מטיילים, העגלון מלמד אותי
את השיר "עגלה עם סוסה".
שומעים על ההוא שהלך על המסילה,
החירש, שנדרס על ידי הרכבת.

שאני אז זוכר את המסילה, איך
חוצים אותה ונכנסים לתוך המעברה.
אז אני זוכר את המסילה שחוצים
אותה ונכנסים לתוך המעברה, מיידי.
זאת אומרת, היא הייתה קרוב מאוד לכביש הראשי.
-כבר ידעת לדבר עברית?
למדת בבית ספר? -במיידי. -איפה למדתם?
-לא בבית ספר, בגן.
איפה למדתם? עד 11 לא היית בגן.
-בגן. לא.
אני מחלק.

עד גיל 6 הייתי ברחובות.
שם למדתי...
התחלתי ללכת כבר לכיתה א',
והקפיצו אותי ל-ב',
כי מהר מאוד ידעתי,
וכשהגעתי ב-52' לכורדני,
כבר נכנסתי לכיתה ב'.
ולמדתי א א א א, ב ב ב ב,
ודיברתי עברית עם כל הילדים.
-זה היה בית ספר?

זה היה... אני חושב
שזה היה בצריף.
גן הילדים, אני חושב שגם היה בצריפון.
-לא, בית הספר.
גם היה צריפון, כמו שהיה... אני
חושב שכמו שאת תראי בתמונה,
טיפת חלב, שאנחנו מצולמים לידה,
היו צריפים גם של מנהלה,
ששם כנראה היו צריפים ואני
חושב שהכיתה הייתה צריף,

כי אני זוכר את השולחן על...
-למדתם חוץ מעברית עוד משהו?
אני לא יכול, לא זוכר. בכיתה א'.
כשהגעתי לכורדני ב', בית
ספר לכל דבר ועניין,
מעברת כורדני ב', גן עדן בשבילי.
כשאני אכתוב את הספר את
תקבלי את העותק הראשון.
כי זו הייתה מעברה נפלאה.
היו בה 3 מפעלים.
מפעל אחד לחרדל, שלא
הבנתי בילדותי,

00:38:30

מה זה, כשהפגיזו במלחמת
העולם הראשונה בגז חרדל,
למה לא נהנו מזה? כי אנחנו היינו
עומדים ליד המפעל, מריחים חרדל.
הייתה לנו נגרייה גדולה.
הייתה לנו מאפייה גדולה,
שהיינו מקבלים ממנו לפעמים לחם,
ולפעמים היינו בחורף באים
להתחמם בתוך המאפייה.
אנשים עבדו. היו כמה בתי כנסת.

היה בית כנסת של הטורקים והיה
בית כנסת של הטריפוליטאים,
והיה בית כנסת של מצרים, שם,
ששם הייתי מתפלל.
לא היו הרבה עיראקים בכורדני ב'.
הרוב היו טורקים.
אז העיראקים התפללו איתנו,
בבית הכנסת של המצרים.
הייתה תנועת נוער והייתי
חבר בתנועת הנוער.
הנוער העובד והלומד, עד
השלב שהיה הטיול השנתי,

ובא בני המדריך,
שכשלמדתי בטכניון
מצאתי אותו בחיפה,
והוא אמר לאימא שלי שצריך לצאת
לטיול והילד צריך לישון בחוץ,
אז היא אמרה לו:
"לבן שלי יש בית."
מאוד הקפידה, אימא,
שאנחנו בין 2 ל-4 נישן.
כשבאתי מבית ספר הייתי מתקלח,
אוכל, הולך לישון, קם
ב-4, עושה שיעורי בית,

ואחר כך הולך למשחקים.
בימי חמישי,
לא הייתי עושה משחקים לפני שהייתי
עוזר בהכנת התבשילים ליום שישי.
אם זה לחתוך במיה, אם
זה לחתוך מלוחייה,
אם זה לפתוח את האפונה.
יש עוד כל מיני עבודות
שאני יכול לספר לך.
והייתי יושב עם אימא, לעזור לה
ולשמוע את הסיפורים עם החברה,

שהיא יושבת, וכל הזמן
אומר לה: "אימא, גמרתי?"
היא אומרת: "עוד לא. תגמור
גם לפתוח את החומוס,"
להפריד את הקליפה מהפנים.
וכשגמרתי: "עכשיו אתה יכול,"
ואז אני רץ כמו מטורף,
להשיג עוד את משחק הכדורגל.
יותר מאוחר גם: "תיקח
את אחותך על הכתפיים,"
והייתי לוקח אותה על
הכתפיים, מניח אותה בצד
והולך לשחק כדורגל. -וכל זה במעברה?
-מעברת כורדני. היו...

4 צריפים שעברתי. 3.
בהתחלה היינו בחצי צריף,
בקצה הדרומי של המעברה.
אחר כך עברנו למרכז המעברה,
לחצי צריף ותוספת של מטבחון,
עם נייר מגופר שאוז'לוו
בנה ואבא שילם לו על זה,
אוז'לוו עבר לכפר עטא,
ואנחנו נכנסנו לשם.
שם הייתי שנתיים, אני
יודע כבר לפי המסמכים,

עד כיתה ה'. בכיתה ה' עברתי
לצריף שלם, 2 חצאים,
ממש וילה. מטבחון, השירותים
אף פעם לא היו בצריף,
תמיד הם היו בחוץ.
כשקיבלנו, בקצה,
ליד המסילה, את הצריף השלם,
היה לנו שירותים שלנו,

פרטיים שלנו, גם כן, במרחק
של 30 או 40 מטר מהצריף,
אבל שם היה, מה שנקרא, כיסא, ואז
הבנתי את המשמעות של "בית כיסא".
עד אז לא היה כיסא. הייתה קרוסלה,
או משהו כזה, אבל אני לא ישבתי שם.
אני הייתי יושב עד כיתה ה' על סיר,
שאת הסיר היינו שופכים ב...

כשאני הגעתי לכיתה ד',
כנראה, מספיק גדול,
אני הייתי לוקח בבוקר
את מה שעשו בלילה,
הולך ברגל לשירותים הציבוריים,
מפנה את זה וחוזר. בדרך הייתי
צריך לעבור את החווה הקטנה
של משפחת עכו, של חברי שאול
עכו שנהרג ביום כיפור,
והאווזים שלו היו נושכים אותי,
אז הייתי צריך לרוץ עם הדלי הזה

וזה היה נשפך לי קצת על הרגל.
הצרכנייה של בוקו הבולגרי,
שהיה קורא לי "אשר
בחר בנו" ונקי.
הקולנוע זה סינמה
פרדיסו פר אקסלנס,
הקולנוע, אין לך זמן לשמוע
את כל ההתגנבויות לקולנוע,
השיטות, מלמעלה,
מלמטה, דרך החלון,
ששירת אותי אחר כך,
בצבא, השיטות האלה.

רגע. הקולנוע, בימים הנוראים,
הפך לבית כנסת.
זה היה מבנה בריטי, כי
כורדני ב' הייתה מעברה
שנבנתה על הבסיס הבריטי שהיה שם,
בשולי רפאל,
מחנה כורדני,
ובית הספר היה במבנה
בריטי, מאוד מסודר,

00:44:00

שהיו השלבים למעלה עם
קינונים של ציפורים,
כשהייתי בא מוקדם...
-איזה שטח אתה מתאר?
שטח ענק, ענק, ענק.
בית הספר היה מאוד מסודר.
היו מסדרים בבוקר.
מהמסדר היינו הולכים לכיתה,
בכיתה מחכים עד שהמורה ייכנס.
אני זוכר את שמות כל המורים,
מכיתה ב' עד כיתה ז'.
החגים בבית הספר מאוד משמעותיים.

יש פורים, אנחנו מתקרבים,
כתבתי על פורים,
שפעם אחת ויחידה בחיים
חיפשו אותי לילדה,
כי רציתי טרזן, אבל ירד גשם.
היו הצגות.
כמו שאת שמה לב, אני מאוד ורבלי,
ומגיל צעיר אני גם ידעתי
הכי טוב לקרוא בכיתה,
הייתי ממצטייני הכיתה, בשביל
לא להגיד בשלישייה המובילה,

והמורה, כשרצה להגיד איך קוראים,
היה אומר לי: "בנימין, תקרא."
הוא היחיד שקרא לי בנימין בחיים.
-ואז כבר דיברתם עברית עם כולם?
בוודאי. -וההורים ידעו עברית?
-איזו שאלה?
שרנו בעברית, סיפרנו סיפורים בעברית.
-הייתם הולכים לבית כנסת?
הייתי הולך לבית כנסת מגיל 8.

מהערב, מאחר הצהריים
שניסן היה צריך...
אני הייתי חלוץ מרכזי,
הוא היה חלוץ שמאלי,
האבא אמר לו: "אתה לא הולך
לכדורגל, אתה בא קודם לבית כנסת."
הוא התחיל להתמרד ולבכות. אמרנו: "מה הבעיה?
כולנו באים איתך."
וכל הקבוצה הלכה לבית כנסת.
וכתוצאה מזה, עד גיל 13
אני הלכתי לבית כנסת.
זה היה היבט יותר סוציאלי-חברתי.

בתפילה ראינו מי גומר
ראשון את העמידה,
היינו שומעים סיפורי אגדות,
נותנים לנו תה חם בערב.
זה הגיע למצב שכשהבן
של ורון הלך לישיבה,
היה מבוגר מאיתנו משנה,
חזר, אמר: "חבר'ה,
"זה דבר נהדר, ישיבה. אין...
"אתה עושה מה שאתה רוצה."
באתי הביתה, אמרתי: "אימא,
"אני רוצה ללכת לישיבה.
ורון בישיבה וזה נהדר."

בתוך המעברה. אז נחלק את זה.
נחלק את זה.
כי אמרו לי החבר'ה שאני
כבר נשמע קצת זומבי,
מרוב לספר רק דברים טובים.
היה קשה.
היו קשיים...
בהרבה היבטים. ראשית,
לא היה לי כסף כיס אף פעם,
והייתי צריך לבקש ולא
תמיד קיבלתי, לא ארטיק,

בשביל לא להגיד קרטיב,
ארטיק זה בכלל, עם גלידה,
זה סיפור אחר.
לא תמיד קיבלתי כרטיס
לקולנוע, כי אין.
לא תמיד קיבלתי אישור ללכת לסרט,
כי יש לימודים מחר.
טבע לנו ילד בתשעה באב,
כשאמרנו, דווקא נלך לשחות, שאז
המבוגרים אומרים שלא שוחים בתשעה באב,
והוא טבע לנו במעיינות של אפק,

וגררנו אותו על הכתפיים,
חשבנו שהוא התעלף.
והבאנו אותו במרחק 2
קילומטר, סחבנו אותו,
כאילו הוא התעלף. עד שקיבלו אותו.
את אומרת על עצוב. אז זה עצוב.
ההורים, לא הייתה להם עבודה.
אבא היה יוצא לעבודה,
חוזר בלי עבודה.
פעם זה מהלשכה שאין עבודה,
ופעם נוסע עד הנמל,

ושם אומרים לו: "אין
עבודה," חוזר הביתה.
ובלילה, כשאני מכסה את השמיכה,
אני שומע את אימא בוכה על המיזר,
על העליבות.
שמעת? Les Misérables,
עלובי החיים.
אז שמעתי את זה
הרבה: "לאן הגענו?"
ומדי פעם, בצחוק, היא הייתה אומרת
לאבא:" אתה זוכר שאבא שלי אמר,

"לאן אני נוסעת, לפלסטין?"
שתחילתה "פלס",
שזה פשיטת רגל בערבית, וסופה
"טין", שזה בוץ בערבית.
והוא אמר לה: "לאן את נוסעת?"
היה הרבה בכי. היה הרבה
התחשבנות בסוף החודש,
איך משלמים את החובות.
בשלב הזה היה גם
קושי, כי אחי חלה,

זה שנולד באוהל.
הייתה לו ילדות עם
די הרבה חוליים,
שאני לא יודע מה, אבל היה
שלב שהיה כל כך הרבה זמן
בבית חולים עם אימא, שאמרתי
לאבא: "אני מתחיל לשכוח אותו.
"קח אותי לראות אותו," כי
לא לקחו אותי לבית חולים.
השמח היה שעשינו דברים נפלאים.
שיחקנו כדורגל, שחינו
בים, הלכנו מכות בחולות.

00:49:30

המצאנו משחקים, המצאנו
לשחק טניס עם קרשים,
עם חתיכות קרש, סימנו
על החול היבש פס,
ואמרנו: "אנחנו משחקים
בטניס." ויום אחד מישהו,
של משפחת אסולין, הגיע
עם רקטת טניס מיוון.
וראינו סרטים נהדרים.
היינו מתגנבים לקולנוע ודברים
ראשון שואלים: "מלחמה או אהבה?"
אם זה אהבה, היינו יוצאים.
סרטי מלחמה נהדרים. בבקשה.

אז אנחנו יצאנו בחנוכה
57', אני בכיתה ז',
ואנחנו יוצאים,
לפני הרבה... היו כאלה שיצאו כבר,
אבל התחילה כבר היציאה מהמעברה.
ואנחנו מגיעים לכפר עטא,
בזכות האח החולה שלי,
שאמרו שהוא צריך אוויר יבש.
אז שלחו אותנו לכפר עטא,

ואחר כך, לימים, בדקתי
במפה הטופוגרפית,
אוויר הרים? היה בגובה 30 מטר.
אבל זה היה שיכון מפונה
מעברות כפר עטא,
היו 8 מעברות סביב
כפר עטא, מסתבר לי,
והגענו לעמידר ג', השכונה הכי...
סוצ... בעברית יפה,
שכבה סוציואקונומית הכי
נמוכה של כפר עטא.

בפינה הצפון-מזרחית של
כפר עטא, ליד מגדל הים.
רחוב קיש 3, ואנחנו
מקבלים בית נפלא,
בעיניי, אז, גם היום, על עמודים,
45 מטר, חדר וחצי,
2 חדרים ומטבחון,
ומקלחת בפנים. -החיים משתנים לכם?
לגמרי. קודם כל, הבית הזה לא יעוף,
אחד. שתיים, יש מקלחת בתוך הבית.

עוד אין חשמל, עוד אין דוד
מים חמים, עוד אין גז. אין.
אבל זה בית. הרגשת רווחה.
-יש שיקום של המשפחה?
יש תחושה שמתחילים לעלות על הגל?
-עוד לא. כי אבא לא עובד.
עדיין. עד 60, במאי 60, אבא התחיל
לעבוד עבודה קבועה בטכניון.
עד אז, מ-57', עוד 3 שנים
הוא מחפש עבודה מזדמנת,

כמו שאת ראית בתעודה, פעם זה
בשבת, להיות בעבודה חקלאית
בחוף הכרמל, ופעם זה ביעור, כשיש,
ופעם כשאין. ופעם זה בנמל,
ולובשים מעילים גדולים,
שיחשבו שהוא בריון,
ויתנו לו עבודה בנמל.
ועוד כל מיני כאלה, אבל
הכל תמיד באווירה טובה.
תמיד בהומור, בבית.

תמיד, גם כשהם בכו אחר
כך, אבל אצלנו במשפחה
אבא היה סטנדאפיסט, ולכן
היה הומור כל הזמן.
אפילו כשרצו להחליף להם
את השם מקורין וויקטור
לגאולה וחיים, אז היא שאלה
את הפקידה: "גאולה זה יפה?"
אז היא אמרה לה: "כן."
אימא ידעה קצת עברית, כי היא למדה במצרים.
אז היא אמרה לה:
"אז את תהיי גאולה
ואני נשארת קורין."

כשעשינו כנס כיתה לפני
שנתיים, עם התיכון,
ואני חיברתי אותו גם
עם היסודי, בעצמי,
הלכתי לחבר'ה גם מהיסודי,
אז החבר'ה מהתיכון,
שכבר התחילו לקרוא סיפורים
קצרים שלי על המעברה,
אמרו לי: "בוא תספר מה זה מעברה.
"למדנו איתך 4 שנים,
"ולא שמענו ממך אף פעם על מעברה."

עכשיו, הם היו
מהוותיקים של כפר עטא,
הם לא היו במעברות.
ולכן זה היה אחד הטריגרים שלי
להקים את העמותה,
שסיפרתי לך בהתחלה.
ולהסביר לך שכשהגעתי
לתיכון, בכיתה ט',
לא הבנתי את העברית שהם מדברים,
למרות שכבר הייתי
שנתיים בעמידר ג'.
זו הייתה עברית אחרת לגמרי,

הרבה יותר גבוהה, הרבה יותר
עשירה, הרבה יותר ספרותית.
לא הבנתי את המילה מתמטיקה,
לא הבנתי את המילה פיזיקה,
לא הבנתי את המילה כימיה.
לנו היה חשבון ותורה ו... אז,
זה הקטע שבו היה הטריגר
לעשות את סיפור המעברות.
אני...
הייתי בצבא בסיירת
מטכ"ל, הלכתי לטכניון,

למדתי הנדסת תעשייה
וניהול, ניהלתי מפעלים,
הייתי 4 פעמים מנכ"ל, עשיתי
תואר שני במנהל עסקים,
הייתי מאבטח מטוסים,
עשיתי סחר עולמי,
הפכתי ליועץ לחברות בעולם.
-ובין לבין יש לך משפחה?
בבקשה? -ובין לבין הקמת משפחה.
הקמתי ב-73' משפחה עם אשתי.
-כמה ילדים?
3 בנים.

00:51:30

אני, א', חיברתי אותם עם בדואים,
שכשאשתי הייתה בהיריון
עם הבן השלישי,
הגענו לכרמל ומאז אנחנו
חברים עם אותה משפחה בכרמל.
ניסיתי ללמד אותם משפטים בערבית.
הילדים שלי ניווטו איתי הרבה,
טיילנו כל שבת, הלכנו הרבה
ברגל, הם כולם קצינים קרביים.

אבל הם לא למדו ערבית.
עכשיו הם מתחרטים,
והם קצת באים אלי
בטענות שלא התעקשתי.
אבל הם גם באו אלי בטענות
שלא לימדתי אותם צרפתית.
אבל הם קיבלו ממני הרבה
סיפורים על המעברה, על מצרים.
כשבאתי לגור פה, בפולג,
אמרתי לאשתי: "זה דומה
"למעברה שלי בכורדני,"
כשהגענו הנה ב-78',
והיו פה רק חולות
והיינו 80 משפחות.

אמרתי לה: "אם אני יצאתי
מאושר מכורדני..."
אני זוכר את המעברה,
או את הילדות,
או את כל החיים
בישראל, כזכות גדולה.
לא סתם, אחרי אמנם יום של דיונים,
נקבע השם מעקירה לתקומה.
כי עשינו פה דבר אדיר.

הקמנו מדינה נפלאה,
בכל קנה מידה.
הסיפור האישי שלי הוא לא
מיוחד, יש עוד הרבה כמוני.
ויצאנו מהמעברות ועשינו
כל מה שהיה צריך,
כולל מלחמות, כולל הכל,
וכולנו הקמנו תעשייה לתפארת.

ואת זה צריך לספר.
יופי, תודה רבה.
כיף גדול.
 

בני אשר

מראיינ/ת -
בתיה זינגר   
אורך הסרטון:
00:48:11
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלכסנדריה
,
מצרים
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שמי בני אשר.
אני יליד 18 לפברואר 1946.
נולדתי באלכסנדריה, במצרים.
עליתי ממצרים דרך
איטליה, כמעט שנה,
והגעתי הנה ב-1950,
דרך שער העלייה למעברת
רחובות, לאוהל.
אני זוכר, ממה שאני זוכר, כילד,

כמו כל ילד, דברים די עמומים.
אני זוכר את המרפסת שהייתי
יושב והיו מאכילים אותי
לחם עם לימונדה, ומאחורי היה
כביש, השדרה לגן החיות.
אני זוכר, בגן החיות, שהייתי
מאכיל את הפיל עם לחם,
ואת הקופים עם בוטנים.
ואני זוכר שהייתי יושב על
הכרכרה, שקראו לה (בערבית),

והייתי יושב ליד הרכב
ומקבל את המושכות.
זה היה לנהוג F-16.
ואני זוכר שהיו לוקחים
אותי לקזינו בשם שאטבי,
שאחר כך הייתי בו,
ב-83', שנכנס לתוך הים,
והיו מעמידים אותי מעל המים ואומרים
לי: "הנה, אני עוזב אותך."
את זה אני עוד זוכר מאלכסנדריה,
ואני זוכר את חוף הים.

זה בגדול מה שאני זוכר.
-איך קראו לאבא?
לאבא קראו ויקטור. -איך קראו לאימא?
במה הם התעסקו?
ולאימא קראו קורין.
אבא היה מנהל במפעל
ובחברה משפחתית,
שהייתה עשירה, במסחר,
בבורסת הסחורות וכולי.
אבא התייתם בגיל שנתיים, כשאביו,

שהגיע מאוסטריה, נפטר,
כתוצאה... אמרו, ממלחמת העולם
הראשונה, כשהבורסה נפלה,
אמרו שהוא קיבל התקף לב ונפטר,
והוא גדל כיתום. הוא
גודל על ידי הדודים שלו,
שהיו אנשים עשירים, והוא
למד בבית ספר הכי הכי,
שהיה L'école des Frères, שזה
היה בית הספר של הנזירים,

ושם הוא למד וידע בעל
פה את וולטר ואת כרמן.
והייתה לו כתיבה בלתי רגילה.
אימא גדלה במשפחה יותר ענייה,
שהאבא, שהגיע מאיטליה, מליבורנו,
כשכנראה היה המשבר הגדול, הוא
עבד בבנק האיטלקי והוא פוטר,
ולצערי אין לי זיכרונות מהסבא.

אני הייתי ב-83',
הלכתי לדירה שראיתי.
כמובן, אלכסנדריה כבר נהפכה
לעיר כמו צידון או כמו ביירות,
היא כבר לא הייתה העיר הקוסמופוליטית
שהיא הייתה באותן שנים.
כמובן, לא היו כבר יהודים.
אבל אני חושב שזה היה...
-באיזה רחוב גרתם?
אני לא זוכר. החנות...
-איזה בית היה...
החנות של אימא, שהיא ניהלה אחר כך,

אימא יצאה לעבודה
בגיל 15, אני חושב,
והיא הגיעה לנהל את החנות הכי
גדולה לפרחים, שעדיין קיימת,
נקראת Le Lilas Blanc,
וכשהגעתי עם שם הרחוב, ידעו מיד.
כי באתי עם השם של צפיה זע'לול
שהייתה אימא של פארוק, או משהו כזה,
וכמובן, במהפכה של 52'
החליפו את השמות,

כמו אצלנו, רחוב העצמאות ורחוב...
אז מיד ידעו,
שבאתי מתקופה קודמת. אבל
בעל הבית עוד הכיר אותי.
זאת אומרת, האח של בעל הבית
הכיר אותי, זכר אותי כתינוק.
אני באתי, עם אימא בהיריון,
ואחי נולד באוהל לידי, ב-51'.
זאת אומרת שאתה היחידי שנולדת במצרים.
-אני היחידי ממצרים,
ואחי ואחותי נולדו בארץ,

ואחותי, ב-55' נולדה
אחר כך, בכורדני ב'.
כנראה שהייתי בגן, כי אימא
עבדה, ניהלה את החנות.
והאמת שגידלה אותי סבתא, הייתי הרבה
אצל סבתא. -איך קראו לה? -מריאטה.
סבתא מריאטה בהר.
ולסבא קראו לוי,
בתור שם פרטי, בהר.
ראיתי באתר שלכם.

תגיד לי... -עוד אנשים
בשם לוי, שם פרטי.
היה לי כזה... -צמיד? -צמיד,
שכתבתי עליו באיזשהו מקום,
שהיה כתוב עליו בני,
ובאחת הפעמים, כשהלכתי להביא
מים מהברזייה במעברה,
הוא כנראה הלך לאיבוד.
אבא ואימא באו מ... זאת
אומרת, הם הקימו משפחה
שהייתה אמידה, במעמד בינוני-גבוה.

שניהם עבדו והתפרנסו יפה מאוד.
-היו לכם עוזרות בבית,
גרתם בבית או בדירה? -בוודאי, בוודאי.
גרנו בדירה והיו עוזרות.
אני לא זוכר אותן. אבל
אני זוכר את אימא,
שהייתה אומרת לאבא: "טוטו,
צריך לשטוף את הכלים,
"המשרתים מתו."
וירשתי ממנו את
האהבה לשטיפת כלים.

זאת אומרת, לא היינו קשורים לדת.
בספר... -הלכתם לבית כנסת?
אני לא חושב, במצרים. היינו
חברים במועדון מכבי.
היו הרבה ריקודים סלוניים, מטינה,
והיו הרבה מאכלים,
לאו דווקא כשרים.
אימא לא אהבה פירות ים,
אבל בגלל שזה פירות ים,

לא בגלל... אבל היא אהבה כשר. אימא
הייתה יותר קרובה למסורת ולדת.
אבא הלך לבית כנסת פעמיים בשנה,
כדי לפגוש את החבר'ה, אני חושב.
והוא אכל דברים טעימים,
לא כל כך הדאיג אותו.
הוא אפילו פעם הביא סרטנים ובישלנו
אותם על המרפסת בכפר עטא.
אני זוכר ששיחקתי... בטח,
הייתי בגן החיות, אמרתי לך.

על שפת הים היינו הרבה. אני זוכר
את המים הצלולים של אלכסנדריה.
באיזו שפה דיברתם בבית? -צרפתית, כמובן.
-רק בצרפתית?
כן, וההורים דיברו סודות
באיטלקית, שלמדתי מהם,
והיום יש לי 6 שפות.
ערבית, לא במצרים.
ערבית למדתי פה, מהם,
בגיל מבוגר, כשהתחלתי,
בכפר עטא, לפגוש את הבדואים,
ואת הערבים, כשאני התחלתי
לטייל ברגל, על הגבעות מסביב,

באתי הביתה, אמרתי: "למה אתם
לא מדברים איתי ערבית?"
אמרו: "שב ברדיו, תשמע. מה
שלא תבין, תבוא, נלמד אותך."
ככה למדתי מצרית. הם,
אגב, דיברו ערבית,
אבל ערבית נחשבה לשפה נחותה.
דיברו אותה בשוק, דיברו
אותה עם המשרתים,
אבל רוב יהודי מצרים לא
דיברו את הערבית בבית,
בכל אופן, באלכסנדריה.

בקהיר, הערבית של הקהירים,
היא הרבה יותר רצינית
מהערבית של האלכסנדרונים.
האלכסנדרונים מערבבים ערבית עם צרפתית
עם איטלקית עם ספניולית, עם...
יש לי שני דודים
שדיברו יוונית בבית.
הציונות, בוודאי. לא קשור ביהדות.
אני אגיד לך יותר מזה - בספר
שכתבו עלי במכון ון ליר,

לפני 30 שנה, יש פרק שאימא
סיפרה כשהגענו לארץ,
שאלתי את אימא: "איפה
היהודים של ארץ ישראל?"
זאת אומרת, היא סיפרה
שאמרתי לה: (בצרפתית)
למה? כי במצרים מי שהלך כנראה
לבית כנסת, הלך בחליפה עם עניבה,
ופה אני פוגש את התימנים עם ה...
ולא הבנתי

שהם יהודים כמונו. זאת
אומרת, גם הקטע הזה היה.
הדת בבית לא הייתה דומיננטית.
אני, כשהתחלתי ללכת
לבית כנסת בגיל 8,
בגלל סיפור במעברה, נחמד. -אחר כך?
-אחר כך, אני אספר אותו.
אבל באתי הביתה, אחר כך,
בצבא, כשהייתי בצבא, ביחידה,
אני יכול להגיד היום
שאני סיירת מטכ"ל,

ובימי שישי,
דווקא הקיבוצניקים, היינו שרים
על השולחנות, כל מיני שירים.
ובאתי הביתה, אמרתי:
"למה לא עושים קידוש?"
אז אימא אמרה: "בבקשה.
"טוטו, בוא נעשה קידוש."
ואבא, בקידוש, היה מצחיק,
והיא הייתה אומרת לו: "טוטו,
זה צריך להיות רציני."
עכשיו, הציונות וארץ
ישראל הייתה בבית. -איך?

אבא למעשה היה ציוני משחר נעוריו,
ועד כמה שאני יודע, הוא
הכין את המסמכים 3 פעמים,
ואימא לא רצתה לנסוע.
קרעה לו את הניירות, אני
לא יודע אם פעמיים או 3.
כי שניהם עזבו, בסוף,
שניהם עזבו את המשפחות שלהם שם,

ושניהם היו היחידים שהגיעו.
אבא היה בן יחיד לאמו,
והיו לו שתי אחיות שנשארו במצרים,
ואימא, היו לה עוד 5 אחים
ואחיות, 3 אחיות ושני אחים,
שנשארו עם ההורים במצרים.
אז שניהם היחידים, עזבו את המשפחה
ובאו הנה, בגלל ציונות של אבא.
ואבא, במשפחה שלו
היו מאוד ציונים,

ובקוקטייל, שאני לא יודע
אם זה היה שרת או אבא אבן,
אמר לאחותו: (בערבית)
"גברת, זה לא בשבילכם. חכו."
הוא ראה עם מי יש לו עסק,
אמר, רק חסר לו שאלה
יבואו ויתחילו להתלונן.
הנה, סיפור קטן
שמספרים אותו במשפחה.
שבפסח היו צובעים את כל הבית,
ויום אחד אני הייתי מתחת
למיטה עם בן הדודה שלי,

שחיה באותו בית עם הסבתא,
והלבשתי לו את כל
פח הצבע על הראש,
והוא היה עם טיפואיד או איזו מחלת ילדים.
-איך עזבתם את מצרים?
על אונייה. -איזו?
על אונייה שלקחה אותנו לברינדיזי.

המשפחה ליוותה אותנו עם גוררת,
עד היציאה מהנמל, נופפו לנו,
אני זוכר את זה, עם מטפחות,
וזה עוד קטע אולי שממצרים,
ששתיתי קוקה קולה, בנמל,
וטעם הקוקה קולה הלך איתי...

עד שהייתי חייל ב...
ב-64', בדימונה,
פתאום היה דיספנסר
ומכרו קוקה קולה.
ואז, בספר של מכון ון ליר,
כתוב שמאז מצרים,
היה לי טעם הקוקה קולה בפה.
אתם מגיעים לברינדיזי.
כמה זמן אתם נמצאים שם?

אנחנו שם הרבה חודשים. אני חושב כמעט שנה.
-מה זה היה,
זה היה מחנה? -מחנה. -מחנה עם
אוהלים, צריפים? -אז סגרתי מעגל,
הייתי לפני כמה שנים בברינדיזי וקיבלתי
את הסיפור מזקנים, בברינדיזי.
נסעתי במיוחד, הייתי
בלצ'ה ונסעתי לברינדיזי,
תחקרתי את הזקנים והם הראו לי.
הנמל הוא נמל ענק. -ברינדיזי זה באיטליה?
-באיטליה.

בארי, ברינדיזי.
עכשיו, זה נמל ענק,
שהם ישבו במקום שהיה קרנטינה,
ועד היום זה חזר להיות קרנטינה.
עכשיו, בשביל להגיע עיר,
היו צריכים לקחת סירה,
סירת משוטים או מנוע,
ולהגיע למזח, ששם אפשר
היה להסתובב בעיר,
ואחר כך אני עברתי ניתוח
שם, שהוציאו לי את השקדים.

כי זכרתי, שאלתי את הזקן:
"למה אני זוכר שבמעבר,"
היה מעבר סירה, "מים
עמוקים מפחידים?"
אם את זוכרת, בשאטבי,
כשהחזיקו אותי מעל המים.
אמרתי לו: "את זה אני
זוכר." הוא אומר: "כן,
"כי אתם הייתם במחנה ומי שהיה
צריך לבוא לעיר היה צריך להפליג
"ולהיות בעיר. הייתם במחנה,
שעד היום הוא קרנטינה."
תגיד לי משהו, אבא
יצא עם כסף ממצרים?

אפשר היה למכור אז, ב-1950,
אפשר היה למכור אז...
אני יודע שכך - הוא יצא עם
כסף, הוא הגיע הנה עם כסף,
שעזר לנו במעברה.
איך הוא הבריח אותו, אני
לא יודע, אני כן יודע,
שבמכס לקחו לו את כל
הציוד שהוא בא איתו,
כי הוא לא ידע ש... לא היו
מגבלות כתובות או משהו,

אז הוא בא עם שמיכות עבות,
הוא בא עם הרבה בגדי חאקי,
כי הוא ידע, ראית את
התמונה, שהם עושים...
היו עושים פיקניקים במדבר,
אז היו לו בגדי חאקי,
ואז המוכס אמר לו: "אתה הולך
לבנות את הצבא של פלסטין?
"בוא, בוא." הורידו לו הכל,
החרימו לו הכל, השאירו לו מעט.

מעט בגדים. וזה הגיע, אני זוכר,
כשהיינו ברחובות, במעברה,
שהוא הלך עם כסף והיה משפט
ששנים לא הבנתי אותו,
שהוא בא לקנות, איתי, הוא רצה
לקנות תחתונים וגופיות, או בגדים,
והאיש אמר לו: "אין."
אז הוא אמר לו משפט שאני אומר...
הוא אומר לו: "אולי מתחת לשולחן?"
ואני שנים... -באיזו שפה הוא
אמר לו את זה? -בעברית.

"אולי מתחת לשולחן?" ואני
שנים לא הבנתי את המשפט הזה.
עד שבגרתי והתחלתי קצת להיכנס...
ולא הבנתי שהיה שוק שחור.
אני שמעתי על זה יותר מאוחר,
כשהיינו כבר בארץ,
מהמשפחה שהגיעה,
כתוצאה מהפרשה של עזר ומרזוק,
שבמעברה צמנו, באותו
לילה הייתה תפילה וצום,

ויש סיפור של בן משפחה שהגיע
ארצה לבקר את הגרושה שלו
וחזר למצרים, ובמקרה הוא
היה איתם על אותה אונייה
שהגיעה לאלכסנדריה, וצולם יחד איתם,
בלי קשר בכלל. לקחו אותו לחקירות,
והשאירו לו צלקות על הגב,
כי כל הזמן אמרו לו:
"אתה מכיר אותם?"
והוא אומר להם: "לא." והוא
אמיתי, לא הכיר אותם.

אז שאלו אותו: "מה עשית
על האונייה שהגיעה?"
אני חושב, דרך איטליה הם הגיעו.
אבל זה הקטע היחיד, וכן,
אחרי הקמת המדינה, בקהיר,
שמעתי מהדוד שהיו איזה
פרעות או איזה מהומות,
והוא קרע את החולצה ורץ
איתם כאילו הוא משלהם.
וככה הוא הצליח לברוח,
להימלט ולהגיע הביתה.

אבל באלכסנדריה לא שמעתי.
זאת אומרת, הילדות שלי...
בשנים הראשונות לא
ידעתי על התנכלויות.
אנחנו הגענו באוקטובר...
הגענו באוקטובר 50,
תראו בתעודה של אבא,
הגענו באוקטובר 50. -לאן? -לרחוב...
-בוא תתחיל לספר לנו
את התהליך... -אוקיי, ההגעה.
אנחנו הגענו, כנראה, לשער העלייה,

שאני לא זוכר משם שום
דבר, גם לא טראומה.
לא זוכר... -צריפים? -מן
הסתם, אני לא זוכר.
כנראה זמן קצר מאוד. ומשם אני
כן זוכר שישבתי על משאית,
סולמות כזאת, כמו שהייתה
אז, ואני ישבתי למעלה,
ונסענו, נסענו, נסענו - הגענו לרחובות.

וברחובות הגענו למעברה שנקראה
מעברת רחובות, או שכונת אפרים.
שאחר כך, לפני כמה שנים
התחלתי לחקור את העניין הזה,
ועוד הספקתי לשאול את
אימא איך קראו למעברה,
והיא אמרה שהיא זוכרת
שם, שכונת אפרים.
זה היה צריפים? -וזה היה אוהלים.

נטועים על עשב, מן הסתם,
"חאלפו" כזה,
שאבא אמר לי: "תבחר
אוהל." ירדתי, רצתי.
כשגמרתי לרוץ, כנראה בירידה,
הגעתי לפרדס. אמרתי לו: "פה,"
וזה היה כנראה האוהל
האחרון שהיה לכיוון הפרדס.
כמה זמן הייתם שם?
-שם היינו שנתיים.
כאן אני נכנס לסיפור המעברות.

קודם כל... -ספר לי, למה
אנחנו מדברים על המעברות,
מה הפעילות שלך? -כי אני
הקמתי עמותה שנקראת
המעברות - מעקירה לתקומה,
להנצחת מורשת המעברות.
הקמנו את הפעילות הזאת לפני
שנתיים, כתוצאה מדחף שלי,
כי נקלעתי למצב, "נקלעתי"
למצב שכתבתי סיפורי ילדות,
כתוצאה מדרישות של חברים,

וכמובן, כתבתי על
הילדות שלי במעברות.
הייתי 7 שנים במעברות,
שנתיים באוהל ברחובות,
ועוד 5 שנים בצריפים
בכורדני ב', ליד קריית ים.
בין קריית ים לכביש חיפה עכו.
וכשהגעתי לרחובות, אני זוכר משם המון.
כמעט הכל.
זאת אומרת, אני זוכר את ההגעה...
-החיים של ילד בן 6?

ילד בן 4. -בן 4. -בן 4, עד 6.
-כן, מה...
ככה - קודם כל, באותו חורף של 50,
אני התעוררתי בבוקר,
שם את היד בשביל לקום,
ואני אומר לאימא, לידי: (בצרפתית)
"אנחנו על הרצפה."
היה השיטפון הגדול,
עם השלג, של 50,

והמיטות שקעו, מיטות הסוכנות
מהברזל שקעו, והיינו על הבוץ.
אבא אמר: "תישארו," היה לו
ניסיון של פיקניקים ודברים כאלה,
והוא שם לנו קרשים
והלכנו על הקרשים.
אני זוכר שהלכתי על הקרשים.
זהו, לא טראומה גדולה.
-מה היה ההווי שלכם?

היה שם בית כנסת? -ההווי
שלנו, היה לי גן ילדים.
בגן היה איתי איזק שמע, חבר,
בן זוג לכל דבר ועניין.
אני זוכר את המקלחות הציבוריות,
שאימא הייתה לוקחת אותי,
עד גיל מסוים, כנראה 5,

שבה אנשים שהיו איתה במקלחת
אמרו לה: "הוא כבר גדול."
אז הוציאו אותי, וכעבור
שבוע או משהו כזה,
איזק לוקח אותי, אומר לי: "בוא, בוא, בוא.
נציץ לנשים."
ודרך הצינור, של המים שנכנסים,
שעשו חור יותר גדול, כרגיל,
ואנחנו מציצים, ואני רואה
את מה שראיתי שבוע קודם,
ואני אומר לו: "לא
רואים פה שום דבר."

ראיתי את הנשים מהמותניים ומטה.
-תגיד לי משהו,
גרתם אז באוהל? -אוהל.
תכף אני אגע בו. באוהל היו מיטות.
-כמה מיטות?
אבא, אימא ואני.
וארגזים שהבאנו.
אבא, אני חושב בשלב יותר מאוחר,
עשה מאחד הארגזים, נתן כסף
לנגר עיראקי שהיה במעברה,

שבנה לנו שולחן וכיסאות,
שהחזיקו עד שעזבתי את כפר עטא.
עד 79'.
לא התפרק, לא זז. -מטבח, שירותים?
איזה מטבח? אוהל.
אוהל. -שירותים, איפה? -שירותים
בחוץ, שירותים ציבוריים.
כן עושים בסיר לילה, באוהל.

וההורים בבוקר היו שופכים
את זה, או בסוף היום,
בשירותים הציבוריים.
-איפה קניתם מצרכים?
זאת הייתה תקופת הצנע.
-קנו, אני לא יודע איפה.
זאת אומרת, אני יודע שאימא
קיבלה סיסמה מהחברה שלה,
רנה סטפנסקי,
אשכנזייה מאלכסנדריה, אמרה
לה: "כשאת הולכת עם התלושים

"לקבל את הבשר, תגידי
לו שייתן לך (ביידיש),"
עצם למרק.
והוא נתן לה. זאת אומרת,
היו סיסמאות ביידיש,
שאפשר היה להסתדר איתן.
כל שבת היינו הולכים,
מתלבשים יפה,
והולכים לגן הציבורי
ברחובות, לבלות.
יש לך את זה בתמונות,
בקלנדר שעשו לי.

מתלבשים יפה, אבא ואימא, עם עניבה,
והולכים לבלות בפארק.
-במה אבא עסק? -או.
לפני מה שהוא עסק.
בשלב מסוים הם הלכו לאולפן,
ללמוד עברית, לילה אחד,
ואני לא ידעתי. ואני מתעורר,
"אבא, אימא," אין אף אחד,
נועל את נעלי הבית מעור, שאני
זוכר אותן, הפתוחות מאחורה,

ורץ מעל השלוליות, לאיזק.
אני מגיע לאוהל, כל המשפחה
שם, שהם הכירו ממצרים,
ונכנס בין השמיכות,
כל האחים, שמח.
כעבור כמה זמן, כנראה נרדמתי,
צרחות נוראיות: "בני, בני!"
כל המעברה, ההורים.
הם חשבו שהשאקלים אכלו אותי.

זה מה שהם ידעו, שיש שאקלים,
שהם לא הכירו ממצרים,
ושמעו את היללות שלהם
כל לילה, ליד האוהל,
לא שאני זוכר איזו טראומה מזה.
ובזה נגמר האולפן. יותר
הם לא למדו עברית.
זאת אומרת, בצורה מסודרת.
ובזה תם פרק הלימודים.
אחרי אותו חורף, עברנו
למרכז המעברה, כנראה,

ממישהו שפינה, והתקרבנו למקלחות.
עכשיו, אני זוכר שאבא אומר
לאימא: "איך אני אעשה חביתה?
"אין שמן זית."
הבעיה הגדולה. אז היא אומרת
לו: "תעשה כמו כולם,
"עם מרגרינה." הוא אומר לה:
"עם מרגרינה אני אעשה חביתה?"
הוא היה פיינשמקר.
אבל הם... אימא, אני יודע,

שיותר מאוחר גם הייתה נותנת
לו צמידים: "תמכור."
בשלב מסוים באו וביקשו מאימא
להיות אם הבת של ויצמן.
כי היו לה 7 שפות והכירו
אותה כנראה במעברה, כן.
לבוא לרחובות, להיות
אם הבית של ויצמן.
אז לקחו אותם לראות איפה הם
יגורו, אמרו: "תגורו בגבעת ברנר."

את זה שמעתי יותר מאוחר.
אז הראו להם את גבעת ברנר,
ואבא אמר: "מה זה חדר
אוכל, שכולם אוכלים פה?
"מה, אני אוכל מה שכולם אוכלים?
אשתי לא תבשל לי
"את האוכל שאני אוהב?
לא, אין דבר כזה."
ובזה תם הפרק שלי עם גבעת ברנר.
ואבא עבד...
לא, לא. אימא לא יצאה לעבודה.

אבא עבד בעבודות מזדמנות.
הסיפור המפורסם, שביום הראשון
הוא הלך, אמרו לו: "תבוא
לעבודה," הלך עם חליפה ועניבה,
ואמר לו האיש: "שם."
והוא הלך לארגז גדול, פתח אותו,
אמר לו: "מה, אין פה כלום."
בא האיש, אמר לו: "מה אין?" הוציא
טורייה וקלשון: "זה כלום?"
הוא אומר לו: "לא,
אני צריך נייר ועט."

את זה הוא הביו, עבודה.
והוא התרגל,
והוא עבד בכל עבודות
מזדמנות, דחק וכאלה,
ואחר כך הוא השיג עבודה...
"מסודרת", במירכאות או בלעדיהן,
והוא היה מחליף שמנים
במוסך פורד בתל אביב.
והוא היה נוסע כל יום
לתל אביב, לפורד.
שבשיטפון של 51',

כשנסחף, עף האוהל, עם
כל האוהלים של המעברה,
שסיפרתי את זה באיזושהי
הזדמנות אחרת,
והגענו לגור במשטרה, ביוזמתו.
הוא לקח אותנו, כי אימא הייתה
צריכה להיניק ופינו אותנו לאיזה...
אולם בית ספר. היא אמרה לו:
"טוטו, איפה אני אשב פה להיניק?"
ואז ראיתי אותו מתעצבן, לקח אותי ביד,
ואני זוכר את עצמי רץ אחריו ככה,

גשם מטפטף, והגענו למשטרת רחובות.
שם אני שומע אותו צועק
על היומנאי באנגלית,
שידעתי שזה אנגלית אבל לא
הבנתי, וקיבלנו חדר במשטרה.
ובחדר הזה היינו כמה זמן,
חדר עם חלון עם סורג,
והיינו כמה זמן, וכל בוקר,
כשהוא היה נוסע לרחובות,
אימא הייתה אומרת לו: "טוטו,
אל תשכח לעבור במעברה,

"לראות שהאוהל סגור." מה זה סגור?
השרוך.
והוא עבד שם, עכשיו כשאני
נזכר, די הרבה זמן,
בהחלפת השמנים, שגם
כשב-52' עברנו לכורדני,
הייתה בתקופה הראשונה תקופה
שהוא היה נוסע לתל אביב,
שבוע, לא חוזר, כי
הוא המשיך לעבוד שם.
עד מתי היית במעברות?
עד איזה גיל?

עד גיל... עד 57', גיל 11.
-עד גיל 11. -כן.
איזה חיים יש לילדים
במעברות שאתה מכיר?
חיים נפלאים. -ספר לנו.
-אני אספר לך.
נתחיל ברחובות, ששם היינו
גולשים על האוהלים שפינו אותם.
עולים למעלה, עם המוט,
וגולשים על הברזנט.

זה היה קצת שורף אפילו, ואני
חושב ששלחתי לך את הסיפור
על שיעור ראשון בקליטה.
ששם אני מספר על הגלישה הזאת על הברזנט.
אבל יוצאים לפרדסים,
מטיילים, העגלון מלמד אותי
את השיר "עגלה עם סוסה".
שומעים על ההוא שהלך על המסילה,
החירש, שנדרס על ידי הרכבת.

שאני אז זוכר את המסילה, איך
חוצים אותה ונכנסים לתוך המעברה.
אז אני זוכר את המסילה שחוצים
אותה ונכנסים לתוך המעברה, מיידי.
זאת אומרת, היא הייתה קרוב מאוד לכביש הראשי.
-כבר ידעת לדבר עברית?
למדת בבית ספר? -במיידי. -איפה למדתם?
-לא בבית ספר, בגן.
איפה למדתם? עד 11 לא היית בגן.
-בגן. לא.
אני מחלק.

עד גיל 6 הייתי ברחובות.
שם למדתי...
התחלתי ללכת כבר לכיתה א',
והקפיצו אותי ל-ב',
כי מהר מאוד ידעתי,
וכשהגעתי ב-52' לכורדני,
כבר נכנסתי לכיתה ב'.
ולמדתי א א א א, ב ב ב ב,
ודיברתי עברית עם כל הילדים.
-זה היה בית ספר?

זה היה... אני חושב
שזה היה בצריף.
גן הילדים, אני חושב שגם היה בצריפון.
-לא, בית הספר.
גם היה צריפון, כמו שהיה... אני
חושב שכמו שאת תראי בתמונה,
טיפת חלב, שאנחנו מצולמים לידה,
היו צריפים גם של מנהלה,
ששם כנראה היו צריפים ואני
חושב שהכיתה הייתה צריף,

כי אני זוכר את השולחן על...
-למדתם חוץ מעברית עוד משהו?
אני לא יכול, לא זוכר. בכיתה א'.
כשהגעתי לכורדני ב', בית
ספר לכל דבר ועניין,
מעברת כורדני ב', גן עדן בשבילי.
כשאני אכתוב את הספר את
תקבלי את העותק הראשון.
כי זו הייתה מעברה נפלאה.
היו בה 3 מפעלים.
מפעל אחד לחרדל, שלא
הבנתי בילדותי,

מה זה, כשהפגיזו במלחמת
העולם הראשונה בגז חרדל,
למה לא נהנו מזה? כי אנחנו היינו
עומדים ליד המפעל, מריחים חרדל.
הייתה לנו נגרייה גדולה.
הייתה לנו מאפייה גדולה,
שהיינו מקבלים ממנו לפעמים לחם,
ולפעמים היינו בחורף באים
להתחמם בתוך המאפייה.
אנשים עבדו. היו כמה בתי כנסת.

היה בית כנסת של הטורקים והיה
בית כנסת של הטריפוליטאים,
והיה בית כנסת של מצרים, שם,
ששם הייתי מתפלל.
לא היו הרבה עיראקים בכורדני ב'.
הרוב היו טורקים.
אז העיראקים התפללו איתנו,
בבית הכנסת של המצרים.
הייתה תנועת נוער והייתי
חבר בתנועת הנוער.
הנוער העובד והלומד, עד
השלב שהיה הטיול השנתי,

ובא בני המדריך,
שכשלמדתי בטכניון
מצאתי אותו בחיפה,
והוא אמר לאימא שלי שצריך לצאת
לטיול והילד צריך לישון בחוץ,
אז היא אמרה לו:
"לבן שלי יש בית."
מאוד הקפידה, אימא,
שאנחנו בין 2 ל-4 נישן.
כשבאתי מבית ספר הייתי מתקלח,
אוכל, הולך לישון, קם
ב-4, עושה שיעורי בית,

ואחר כך הולך למשחקים.
בימי חמישי,
לא הייתי עושה משחקים לפני שהייתי
עוזר בהכנת התבשילים ליום שישי.
אם זה לחתוך במיה, אם
זה לחתוך מלוחייה,
אם זה לפתוח את האפונה.
יש עוד כל מיני עבודות
שאני יכול לספר לך.
והייתי יושב עם אימא, לעזור לה
ולשמוע את הסיפורים עם החברה,

שהיא יושבת, וכל הזמן
אומר לה: "אימא, גמרתי?"
היא אומרת: "עוד לא. תגמור
גם לפתוח את החומוס,"
להפריד את הקליפה מהפנים.
וכשגמרתי: "עכשיו אתה יכול,"
ואז אני רץ כמו מטורף,
להשיג עוד את משחק הכדורגל.
יותר מאוחר גם: "תיקח
את אחותך על הכתפיים,"
והייתי לוקח אותה על
הכתפיים, מניח אותה בצד
והולך לשחק כדורגל. -וכל זה במעברה?
-מעברת כורדני. היו...

4 צריפים שעברתי. 3.
בהתחלה היינו בחצי צריף,
בקצה הדרומי של המעברה.
אחר כך עברנו למרכז המעברה,
לחצי צריף ותוספת של מטבחון,
עם נייר מגופר שאוז'לוו
בנה ואבא שילם לו על זה,
אוז'לוו עבר לכפר עטא,
ואנחנו נכנסנו לשם.
שם הייתי שנתיים, אני
יודע כבר לפי המסמכים,

עד כיתה ה'. בכיתה ה' עברתי
לצריף שלם, 2 חצאים,
ממש וילה. מטבחון, השירותים
אף פעם לא היו בצריף,
תמיד הם היו בחוץ.
כשקיבלנו, בקצה,
ליד המסילה, את הצריף השלם,
היה לנו שירותים שלנו,

פרטיים שלנו, גם כן, במרחק
של 30 או 40 מטר מהצריף,
אבל שם היה, מה שנקרא, כיסא, ואז
הבנתי את המשמעות של "בית כיסא".
עד אז לא היה כיסא. הייתה קרוסלה,
או משהו כזה, אבל אני לא ישבתי שם.
אני הייתי יושב עד כיתה ה' על סיר,
שאת הסיר היינו שופכים ב...

כשאני הגעתי לכיתה ד',
כנראה, מספיק גדול,
אני הייתי לוקח בבוקר
את מה שעשו בלילה,
הולך ברגל לשירותים הציבוריים,
מפנה את זה וחוזר. בדרך הייתי
צריך לעבור את החווה הקטנה
של משפחת עכו, של חברי שאול
עכו שנהרג ביום כיפור,
והאווזים שלו היו נושכים אותי,
אז הייתי צריך לרוץ עם הדלי הזה

וזה היה נשפך לי קצת על הרגל.
הצרכנייה של בוקו הבולגרי,
שהיה קורא לי "אשר
בחר בנו" ונקי.
הקולנוע זה סינמה
פרדיסו פר אקסלנס,
הקולנוע, אין לך זמן לשמוע
את כל ההתגנבויות לקולנוע,
השיטות, מלמעלה,
מלמטה, דרך החלון,
ששירת אותי אחר כך,
בצבא, השיטות האלה.

רגע. הקולנוע, בימים הנוראים,
הפך לבית כנסת.
זה היה מבנה בריטי, כי
כורדני ב' הייתה מעברה
שנבנתה על הבסיס הבריטי שהיה שם,
בשולי רפאל,
מחנה כורדני,
ובית הספר היה במבנה
בריטי, מאוד מסודר,

שהיו השלבים למעלה עם
קינונים של ציפורים,
כשהייתי בא מוקדם...
-איזה שטח אתה מתאר?
שטח ענק, ענק, ענק.
בית הספר היה מאוד מסודר.
היו מסדרים בבוקר.
מהמסדר היינו הולכים לכיתה,
בכיתה מחכים עד שהמורה ייכנס.
אני זוכר את שמות כל המורים,
מכיתה ב' עד כיתה ז'.
החגים בבית הספר מאוד משמעותיים.

יש פורים, אנחנו מתקרבים,
כתבתי על פורים,
שפעם אחת ויחידה בחיים
חיפשו אותי לילדה,
כי רציתי טרזן, אבל ירד גשם.
היו הצגות.
כמו שאת שמה לב, אני מאוד ורבלי,
ומגיל צעיר אני גם ידעתי
הכי טוב לקרוא בכיתה,
הייתי ממצטייני הכיתה, בשביל
לא להגיד בשלישייה המובילה,

והמורה, כשרצה להגיד איך קוראים,
היה אומר לי: "בנימין, תקרא."
הוא היחיד שקרא לי בנימין בחיים.
-ואז כבר דיברתם עברית עם כולם?
בוודאי. -וההורים ידעו עברית?
-איזו שאלה?
שרנו בעברית, סיפרנו סיפורים בעברית.
-הייתם הולכים לבית כנסת?
הייתי הולך לבית כנסת מגיל 8.

מהערב, מאחר הצהריים
שניסן היה צריך...
אני הייתי חלוץ מרכזי,
הוא היה חלוץ שמאלי,
האבא אמר לו: "אתה לא הולך
לכדורגל, אתה בא קודם לבית כנסת."
הוא התחיל להתמרד ולבכות. אמרנו: "מה הבעיה?
כולנו באים איתך."
וכל הקבוצה הלכה לבית כנסת.
וכתוצאה מזה, עד גיל 13
אני הלכתי לבית כנסת.
זה היה היבט יותר סוציאלי-חברתי.

בתפילה ראינו מי גומר
ראשון את העמידה,
היינו שומעים סיפורי אגדות,
נותנים לנו תה חם בערב.
זה הגיע למצב שכשהבן
של ורון הלך לישיבה,
היה מבוגר מאיתנו משנה,
חזר, אמר: "חבר'ה,
"זה דבר נהדר, ישיבה. אין...
"אתה עושה מה שאתה רוצה."
באתי הביתה, אמרתי: "אימא,
"אני רוצה ללכת לישיבה.
ורון בישיבה וזה נהדר."

בתוך המעברה. אז נחלק את זה.
נחלק את זה.
כי אמרו לי החבר'ה שאני
כבר נשמע קצת זומבי,
מרוב לספר רק דברים טובים.
היה קשה.
היו קשיים...
בהרבה היבטים. ראשית,
לא היה לי כסף כיס אף פעם,
והייתי צריך לבקש ולא
תמיד קיבלתי, לא ארטיק,

בשביל לא להגיד קרטיב,
ארטיק זה בכלל, עם גלידה,
זה סיפור אחר.
לא תמיד קיבלתי כרטיס
לקולנוע, כי אין.
לא תמיד קיבלתי אישור ללכת לסרט,
כי יש לימודים מחר.
טבע לנו ילד בתשעה באב,
כשאמרנו, דווקא נלך לשחות, שאז
המבוגרים אומרים שלא שוחים בתשעה באב,
והוא טבע לנו במעיינות של אפק,

וגררנו אותו על הכתפיים,
חשבנו שהוא התעלף.
והבאנו אותו במרחק 2
קילומטר, סחבנו אותו,
כאילו הוא התעלף. עד שקיבלו אותו.
את אומרת על עצוב. אז זה עצוב.
ההורים, לא הייתה להם עבודה.
אבא היה יוצא לעבודה,
חוזר בלי עבודה.
פעם זה מהלשכה שאין עבודה,
ופעם נוסע עד הנמל,

ושם אומרים לו: "אין
עבודה," חוזר הביתה.
ובלילה, כשאני מכסה את השמיכה,
אני שומע את אימא בוכה על המיזר,
על העליבות.
שמעת? Les Misérables,
עלובי החיים.
אז שמעתי את זה
הרבה: "לאן הגענו?"
ומדי פעם, בצחוק, היא הייתה אומרת
לאבא:" אתה זוכר שאבא שלי אמר,

"לאן אני נוסעת, לפלסטין?"
שתחילתה "פלס",
שזה פשיטת רגל בערבית, וסופה
"טין", שזה בוץ בערבית.
והוא אמר לה: "לאן את נוסעת?"
היה הרבה בכי. היה הרבה
התחשבנות בסוף החודש,
איך משלמים את החובות.
בשלב הזה היה גם
קושי, כי אחי חלה,

זה שנולד באוהל.
הייתה לו ילדות עם
די הרבה חוליים,
שאני לא יודע מה, אבל היה
שלב שהיה כל כך הרבה זמן
בבית חולים עם אימא, שאמרתי
לאבא: "אני מתחיל לשכוח אותו.
"קח אותי לראות אותו," כי
לא לקחו אותי לבית חולים.
השמח היה שעשינו דברים נפלאים.
שיחקנו כדורגל, שחינו
בים, הלכנו מכות בחולות.

המצאנו משחקים, המצאנו
לשחק טניס עם קרשים,
עם חתיכות קרש, סימנו
על החול היבש פס,
ואמרנו: "אנחנו משחקים
בטניס." ויום אחד מישהו,
של משפחת אסולין, הגיע
עם רקטת טניס מיוון.
וראינו סרטים נהדרים.
היינו מתגנבים לקולנוע ודברים
ראשון שואלים: "מלחמה או אהבה?"
אם זה אהבה, היינו יוצאים.
סרטי מלחמה נהדרים. בבקשה.

אז אנחנו יצאנו בחנוכה
57', אני בכיתה ז',
ואנחנו יוצאים,
לפני הרבה... היו כאלה שיצאו כבר,
אבל התחילה כבר היציאה מהמעברה.
ואנחנו מגיעים לכפר עטא,
בזכות האח החולה שלי,
שאמרו שהוא צריך אוויר יבש.
אז שלחו אותנו לכפר עטא,

ואחר כך, לימים, בדקתי
במפה הטופוגרפית,
אוויר הרים? היה בגובה 30 מטר.
אבל זה היה שיכון מפונה
מעברות כפר עטא,
היו 8 מעברות סביב
כפר עטא, מסתבר לי,
והגענו לעמידר ג', השכונה הכי...
סוצ... בעברית יפה,
שכבה סוציואקונומית הכי
נמוכה של כפר עטא.

בפינה הצפון-מזרחית של
כפר עטא, ליד מגדל הים.
רחוב קיש 3, ואנחנו
מקבלים בית נפלא,
בעיניי, אז, גם היום, על עמודים,
45 מטר, חדר וחצי,
2 חדרים ומטבחון,
ומקלחת בפנים. -החיים משתנים לכם?
לגמרי. קודם כל, הבית הזה לא יעוף,
אחד. שתיים, יש מקלחת בתוך הבית.

עוד אין חשמל, עוד אין דוד
מים חמים, עוד אין גז. אין.
אבל זה בית. הרגשת רווחה.
-יש שיקום של המשפחה?
יש תחושה שמתחילים לעלות על הגל?
-עוד לא. כי אבא לא עובד.
עדיין. עד 60, במאי 60, אבא התחיל
לעבוד עבודה קבועה בטכניון.
עד אז, מ-57', עוד 3 שנים
הוא מחפש עבודה מזדמנת,

כמו שאת ראית בתעודה, פעם זה
בשבת, להיות בעבודה חקלאית
בחוף הכרמל, ופעם זה ביעור, כשיש,
ופעם כשאין. ופעם זה בנמל,
ולובשים מעילים גדולים,
שיחשבו שהוא בריון,
ויתנו לו עבודה בנמל.
ועוד כל מיני כאלה, אבל
הכל תמיד באווירה טובה.
תמיד בהומור, בבית.

תמיד, גם כשהם בכו אחר
כך, אבל אצלנו במשפחה
אבא היה סטנדאפיסט, ולכן
היה הומור כל הזמן.
אפילו כשרצו להחליף להם
את השם מקורין וויקטור
לגאולה וחיים, אז היא שאלה
את הפקידה: "גאולה זה יפה?"
אז היא אמרה לה: "כן."
אימא ידעה קצת עברית, כי היא למדה במצרים.
אז היא אמרה לה:
"אז את תהיי גאולה
ואני נשארת קורין."

כשעשינו כנס כיתה לפני
שנתיים, עם התיכון,
ואני חיברתי אותו גם
עם היסודי, בעצמי,
הלכתי לחבר'ה גם מהיסודי,
אז החבר'ה מהתיכון,
שכבר התחילו לקרוא סיפורים
קצרים שלי על המעברה,
אמרו לי: "בוא תספר מה זה מעברה.
"למדנו איתך 4 שנים,
"ולא שמענו ממך אף פעם על מעברה."

עכשיו, הם היו
מהוותיקים של כפר עטא,
הם לא היו במעברות.
ולכן זה היה אחד הטריגרים שלי
להקים את העמותה,
שסיפרתי לך בהתחלה.
ולהסביר לך שכשהגעתי
לתיכון, בכיתה ט',
לא הבנתי את העברית שהם מדברים,
למרות שכבר הייתי
שנתיים בעמידר ג'.
זו הייתה עברית אחרת לגמרי,

הרבה יותר גבוהה, הרבה יותר
עשירה, הרבה יותר ספרותית.
לא הבנתי את המילה מתמטיקה,
לא הבנתי את המילה פיזיקה,
לא הבנתי את המילה כימיה.
לנו היה חשבון ותורה ו... אז,
זה הקטע שבו היה הטריגר
לעשות את סיפור המעברות.
אני...
הייתי בצבא בסיירת
מטכ"ל, הלכתי לטכניון,

למדתי הנדסת תעשייה
וניהול, ניהלתי מפעלים,
הייתי 4 פעמים מנכ"ל, עשיתי
תואר שני במנהל עסקים,
הייתי מאבטח מטוסים,
עשיתי סחר עולמי,
הפכתי ליועץ לחברות בעולם.
-ובין לבין יש לך משפחה?
בבקשה? -ובין לבין הקמת משפחה.
הקמתי ב-73' משפחה עם אשתי.
-כמה ילדים?
3 בנים.

אני, א', חיברתי אותם עם בדואים,
שכשאשתי הייתה בהיריון
עם הבן השלישי,
הגענו לכרמל ומאז אנחנו
חברים עם אותה משפחה בכרמל.
ניסיתי ללמד אותם משפטים בערבית.
הילדים שלי ניווטו איתי הרבה,
טיילנו כל שבת, הלכנו הרבה
ברגל, הם כולם קצינים קרביים.

אבל הם לא למדו ערבית.
עכשיו הם מתחרטים,
והם קצת באים אלי
בטענות שלא התעקשתי.
אבל הם גם באו אלי בטענות
שלא לימדתי אותם צרפתית.
אבל הם קיבלו ממני הרבה
סיפורים על המעברה, על מצרים.
כשבאתי לגור פה, בפולג,
אמרתי לאשתי: "זה דומה
"למעברה שלי בכורדני,"
כשהגענו הנה ב-78',
והיו פה רק חולות
והיינו 80 משפחות.

אמרתי לה: "אם אני יצאתי
מאושר מכורדני..."
אני זוכר את המעברה,
או את הילדות,
או את כל החיים
בישראל, כזכות גדולה.
לא סתם, אחרי אמנם יום של דיונים,
נקבע השם מעקירה לתקומה.
כי עשינו פה דבר אדיר.

הקמנו מדינה נפלאה,
בכל קנה מידה.
הסיפור האישי שלי הוא לא
מיוחד, יש עוד הרבה כמוני.
ויצאנו מהמעברות ועשינו
כל מה שהיה צריך,
כולל מלחמות, כולל הכל,
וכולנו הקמנו תעשייה לתפארת.

ואת זה צריך לספר.
יופי, תודה רבה.
כיף גדול.
 

בני אשר
בתיה זינגר   
אלכסנדריה
מצרים
סיפורי חיים נוספים: