מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:04:30

שמי ששון אסנת,
ובעבר הייתי עקיבא אסנת.
נולדתי בעיראק בבגדד
למשפחה מאוד עשירה,
מפורסמת אפילו.
לסבא שלי קראו כדורי כהן,
ואימא שלי הייתה אישה
מיוחדת שקראו לה נזימה.
ולאבי קראו עבדאללה.

וגרנו כאמור בבגדד,
ואנחנו שלושה אחים,
האח הבכור, אחותי
רות ואני האחרונה.
והיה לנו, מה שאני זוכרת
זה שהיה לנו בית מאוד יפה,
שלוש קומות ו...
שני נימים, נים של קיץ
שיושבים בו אוכלים בו,

ונים של...
ששם כל המשרתים הכינו
גבינות ורסק עגבניות
וכל הדברים האלה,
זה שימש, בגלל שהמקום הוא קר,
אז זה ככה שמר על הדברים.
מה אני עוד זוכרת,
בקיץ היינו עולים ל"- סאקף" שזה הגג,
והיינו...
האחים שלי היו בבית ספר,
אני עוד לא,
והייתי עולה עם אימא שלי
היינו אוכלים "חאס",

ובעלי מספר שה"חאס"
של עיראק שזה חסה,
שהיא הייתה שמנונית וכל כך טעימה,
ולא כמו דפי נייר, כמו פה.
ושנית אני אפילו זוכרת
את הריח של הפירות,
ריח של המשמש, ריח של הבננות,
בכלל הפירות.
עכשיו לסבא שלי היו
מטעים של תמרים,

והיו לו פרדסים של פרי הדר,
ואני חושבת שהוא אפילו
עזר לתת חוטרים לישראל
של תמרים.
ואני זוכרת שהיינו
הולכים לסבא שלי ברגל,
שאנחנו גרנו ב"סינג", שכונה
שקראו לה "סינג",
סבא שלי גר על החוף של הנהר,

אני לא זוכרת בדיוק איך
קוראים לרחוב הזה,
וגם כן בית גדול, ענק,
ומשפחה ענפה היו.
אבי, ככה, היה לו מחסן של
בדים שהוא היה יבואן מאנגליה,
והייתה לו חנות שמוכר בדים
לכל מיני רוכלים שהיו באים
וקונים ממנו, בעלי חנויות.

ו...
ואימא שלי היה לה יום
בחודש או יום בשבוע,
שקראו לזה בעיראק,
יום של "רובול",
ששם היו כל נשות עיראק,
שהיו מתאספים ויושבים ומדברים,
והעוזרות מגישות את יודעת...
ואותנו הילדים היו מסלקים.
אבל אני זוכרת למשל
הכריסטמס והסילבסטר

זה גובל עם חג החנוכה,
ובעיראק היה ה"רוז דיבק",
מקום שהוא מאוד מפואר
וכאילו כלבו כזה יוקרתי,
ומשם אמי הייתה קונה את הבגדים,
את הקישוטים, דברים כאלה,
ובחג הסוכות, שצריך
היה להסתיר מהערבים
הייתה לנו כניסה, ואחר כך
לפני שנכנסים לתוך הבית

הייתה קשת כזאת עם חריטה על הקיר,
ובשביל להסתיר את הכוכבים,
שהיה שם כוכב כמו מגן דוד,
אז אבי היה שם שם
עלים של עצי תמר,
ומכסה עם זה את
הכוכב, את המגן דוד,
ותולים רימונים, את
יודעת, וכל מיני...
בכלל החגים בעיראק זה היה סיפור,

00:09:00

פסח זה היה...
כל המשפחה אצל סבא שלי
שהיה לו בית ענק ממש,
וכל הילדים עם הנכדים
היינו מתאספים שם.
משהו שזכור לי עם חוש הריח,
יש לי חוש ריח מאוד מפותח,
היה לי גם אז,
שהיינו חוזרים הביתה
היינו עוברים ליד מאפיה,

והמאפיה, במאפיה הזו היה סוג
של לחם שקראו לו "לואף",
זה העיראקים המבוגרים
יודעים מה זה יותר ממני,
והיה לו ריח...
והיום שאני קונה לחם חם אני תמיד
רוצה להריח את הריח
ההוא של החיטה של פעם.
כשעלינו לארץ זה היה
סיפור קצת עצוב,

אמי חשבה שהיא מגיעה
לארץ שהיא עשירה ובריאה,
כמו כולם, בתי חולים וכל מיני.
והאמת היא שהיה "הדסה",
בית חולים "הדסה" היה מפורסם,
ועלינו לארץ,
והכניסו אותנו עם די.די.טי,
ושאני אז לא... זה לא דיבר אלי,

אבל באימא שלי זה פגע מאוד,
ואימא שלי בכתה.
הביאו לנו תה,
שזה... זה בקושי תה
בספלים של מתכת כאלה,
והביאו פרוסת לחם שחור עם ריבה.
ואני לתומי, בחיים
לא ראיתי לחם שחור,
חשבתי שזה עוגה עם קקאו.

אז אמרתי לאימא, למה את לא
אוכלת את העוגה, "מל קוקו".
אז אמרה לי, כן בתי, תאכלי,
תאכלי מה תגלי, זה לחם שחור,
שזה היה שם כנראה לא מקובל בכלל.
זהו, משם לקחו אותנו לעתלית,
בעתלית היינו, גרנו באוהל,

ובעתלית קיבלו את השוק השני שלהם,
שהיו צריכים לעמוד עם
תלושים לקבל אוכל.
ואימא שלי ששם הזינה
בעיראק כל כך הרבה אנשים,
וכל העוזרות שלה, מי שחיתנה את הבת
אז כל המוהר זה אימא שלי מכינה וכולי,
ופה היא צריכה לעמוד
עם צלחת ולקבל אוכל,
וזה מאוד הקשה עליה וגם על אבי,
אז בכסף שהיה להם היו קונים שם,

היה מין קיוסק כזה
שהיו קונים אוכל.
והפלא ופלא, אימא שלי
ראתה את העוזרת שלה,
העוזרת האישית שלה,
לא משנה שאימא שלי, היא עשתה
לה איזה נזק לפני שעזבה לארץ,
היא פגשה אותה ואמרה לה,
"וואי...", את יודעת בשמחה
שהיא ראתה אותה סוף כל סוף,
אז היא אמרה לה,
יש לי הרבה תלושים,

תיקחי, אל תביאי לי ולבעלי אוכל,
תיקחי, תביאי רק, עם הילדים שלך,
תביאי גם לילדים שלי את האוכל.
והיא ענתה לה (מדברת ערבית)
כולנו שווים.
אימא שלי נפגעה מאוד וזהו.
אחר כך העבירו אותנו
משם לכפר חסידים,
זו מעברה שהייתה בכפר חסידים,

והיא הייתה למרגלות ההרים בחיפה.
והיינו בתקופה שירד גשם,
אז היה גשם חזק מאוד
שירד בארץ בכלל,
היו שיטפונות וזה.
ומאחר והצריף של הורי
היה בשורה הראשונה
אז כל המים מההרים ירדו לצריף.

00:13:30

אמי הלכה כנראה לעבוד
אז אני לא זוכרת,
אבי כמובן הלך עבד ב"של",
ו...
הוא נפגע שם, קפץ על הברזל,
מה לו ול... את יודעת,
לעבוד ב...
עבודת ידיים קשה עם מתכות וזה...
ופיטרו אותו.
ועכשיו, כשאני ישבתי בצריף לבד
המים הציפו אותי עד הבטן,

וישבתי ככה ישיבה
מזרחית על המיטה,
והמנורה צפה,
והנעליים צפו והתחלתי
לשחק בהם כאילו בסירה.
ופתאום הגיעו חיילים,
הרימו אותי,
כולי רטובה נוטפת מים,
ושמו אותי במשאית ומשם לקחו אותי
לקיבוץ יגור.
בקיבוץ יגור הייתי בבית הילדים,

דיברו איתי עברית,
כמובן שלא ידעתי עוד עברית,
ובכיתי כל הזמן.
ללא הורי ואני יושבת,
לא מכירה אף אחד,
הם לא מבינים ערבית,
כל הערבית שידעתי אף
אחד לא הבין שם ערבית.
אני לא הבנתי בכלל עברית,
ו...
הביאו לי נעליים,
הביאו לי איזה סנדל,
אם הייתה הרגל שלי הייתה
אולי עשרים ומשהו,
אז הביאו לי סנדל
של שלושים ומשהו.

והלכתי אתו ככה...
ו... מה עוד?
הביאו לי מכנס של
פיג'מה שגלגלו אותו,
גלגלו אותו, ועם כל צעד
שעשיתי זה התגלגל חזרה.
ומעדתי כל הזמן ונפלתי.
ו...
זהו, עד שלקח זמן, כמה חודשים
עד שהורי כמובן בעזרת
האנשים שטיפלו אז בעולים,

מצאו אותי והחזירו אותי להוריי,
כמובן שכבר לא היינו יכולים לגור
בצריף, שהוא בכלל עף ונפל וקרס.
אבל הם נשארו בגללי,
שחשבו שאולי מישהו יחזיר
אותי ויביא אותי,
ומשם באנו לרמת גן.
ברמת גן גרו הדודים שלי,
ודודה שלי,
שהייתה אז נשואה,
עם ילדים,

הם גרו באבא הלל 92,
וזה בפינת רחוב התקווה,
אז ככה היה לנו מטבח
למטה אצל הדודים שלי,
וחדר לישון אצל דודתי למעלה.
הייתה תקופה מאוד קשה,
אני זוכרת שאימא שלי הייתה
בבוקר הולכת ובוכה,
חוזרת ובוכה, ועושה את
כל הצעדים שלה ברגל
כשבאוטובוס היה פעם

מיל או חצי מיל, לא יודעת איך
קוראים לזה, אני כבר לא זוכרת,
מנייר עם מגן דוד.
ההורים שלנו בטח זוכרים
את זה טוב מאוד.
ובשביל לחסוך את המילים האלה
הייתה הולכת ברגל עד קולנוע הדר,
וחוזרת חזרה גם ברגל.
ואחר כך לקחו אותי,
כבר עברה תקופה,
ל...

לבית ספר הגבעה.
למדתי בבית ספר הגבעה,
אבל היה לי שם איזה
קוריוז מאוד...
העיראקים לא יודעים מה זה אטריות,
ואני גם לא ידעתי מה זה אטריות,
וביום הראשון שלי,
כמובן שאמי שהיא עבדה,
אז רשמה אותי שם
למסעדה של בית הספר.
והביאו לנו אטריות
עם קינמון וסוכר,
ואני חשבתי שהאטריות זה תולעים,

תולעים, שלשול כזה את
יודעת, שהולך באדמה,
אז בכיתי ולא רציתי לאכול.
ואמי כמובן באה,
ולמה כל הסיפור,
כי ביקשו את הוריי,
אז אמרתי לה, נתנו
לי לאכול "זלמיח",
אז היא אימא שלי לא הבינה מה זה.
ובסופו של דבר פתרנו את העניין.
היום אני מאוד אוהבת,
כשאני עושה ספגטי אני
לוקחת לי בצד לבן,

00:18:00

שמבושל כבר, שמה קינמון וסוכר וזהו.
בכלל, מה שלא אוהבים, את
יודעת שהיינו צעירים יותר,
כשהתבגרנו זה דווקא
הפך להיות מאוד טעים.
חצילים לא אכלתי, קישואים
לא אכלתי, במיה לא אכלתי,
והיום את כל זה אני אוהבת.
למדתי ברמת גן בבית ספר "הגבעה",
כעבור שנה עברנו לרמת יצחק,

ולמדתי בבית ספר "פרדס",
שזה היה בית ספר חדש.
ושם בעצם כבר התפתחתי
וגדלתי ולמדתי,
והייתי אלופת רמת גן-גבעתיים
בספורט, באתלטיקה קלה.
יש לי המון תמונות עם קריניצי
שמחבק אותי ומרים אותי,
ובבית ספר נשארו לי
הגביע והמדליות,

ויום אחד הלכתי לשם
לראות מה נשאר
זכר ממני משהו, בכל זאת השארתי.
אבל אף אחד לא...
אף אחד לא מכיר,
לא יודע, לא כלום.
וזהו...
ואחר כך
הייתי בתיכון,
למדתי ב"אהל שם",
והיה לנו א"ש לילה

ובא"ש לילה אני...
כולם חשבו שאני אמיצה,
אם אני אלופה בספורט
אז אני ודאי אמיצה ו...
כולם רצו להיות לידי,
לפני או אחרי.
וקבעתי, גם אני הייתי פחדנית,
אז קבעתי עם כמה בנות
לפני שתלכו עשרה צעדים ותחכו לי,
ואלה שאחרי כנ"ל,
וככה הגענו,
אמרו לנו ללכת כי...

אמרו לנו ככה, בא"ש לילה
זה היה חושך ביער בן שמן,
וממש לילה בלי ירח,
ואמרו לנו שאנחנו נזהר,
שפה האויב עלול לקחת אותנו בשבי.
ואם ייקחו אותנו לשבי
יענו אותנו, לא יודעת,
בקיצור הפחידו אותנו ממש.
ואני ממש פחדתי,
עלינו על עץ.

כל הבנות שהתאספנו, היה עץ
שם של חרובים אני חושבת,
תאנה וחרוב,
ועלינו טיפסנו ישבנו,
פחדנו לדבר ופחדנו לפתוח את הפה,
וכל הזמן מישהי ניסתה ל... ששש...
כל הזמן, שלא יתפסו אותנו.
ירדנו מהעצים,
ואנחנו חוזרות חזרה בשקט לאהלים,
ואנחנו רואים שהמדריכים
בכל עשו להם קומזיץ,

יושבים, מדברים, מספרים בדיחות,
ואותנו תלו ככה על העצים.
אז בסוף שגמרנו את ה...
את כל הטיול הזה ואת כל ה...
א"ש לילה הזה, שהשאיר בי...
רושם עמוק מאוד ומפחיד מאוד,
ואמרו לנו שזה כלום לעומת
מה שמחכה לנו בצבא.

ואני כמובן אמרתי מה,
צבא זה לא בשבילי,
אם א"ש לילה וזה
כלום, מה יהיה בצבא?
אז זהו ו...
נישאתי בשביל לא ללכת לצבא,
והכרתי בעל מקסים.
ואני רוצה לספר לך
משהו על אימא שלי,
בכלל על הורי שפסחתי עליהם,

זה ככה,
כשהגענו לארץ כמובן
שאימא שלי לא ידעה לבשל,
כי שם יש משרתים והם מכינים,
ואחד שהולך ועושה להם קניות.
ואימא שלי שם למדה
בבית ספר אליאנס,
גם האחים שלי למדו באליאנס.
ואמי דיברה, שהגענו לארץ
דיברה צרפתית, אנגלית,
עברית וערבית.

00:22:30

היא הייתה קוראת בהגדה
ומדברת עברית,
והכל היה באמת בסדר,
רק לבשל היא לא ידעה.
אז במעברה שיחקתי עם החברות
וקפצנו בחבל והרחתי
ריח של קיצ'רי.
כמו שאמרתי לך,
יש לי חוש ריח מפותח,
הרחתי ריח של קיצ'רי
וישר הלכתי ואמרתי לה,
מאימא תעשי לי קיצ'רי.
אז היא אמרה, אני לא יודעת.

אז הלכתי ושאלתי את
אימא של החברה הזאת,
אז היא אמרה לי,
"שום, כמון ובורגול".
כנראה לא היה אורז אז,
אז הלכתי ואמרתי לאימא
שלי, וקפצתי בחבל,
ועל מנת שלא אשכח,
"שום, כמון ובורגול",
"שום, כמון ובורגול"...
וזהו.
קיצ'רי זה אורז עם עדשים כתומות
שהבנתי ככה שהיהודים בעיראק

היו מבשלים את זה ביום חמישי,
כי יום חמישי זה היה
כנראה יום של העומס
של ההכנות לקראת שישי שבת,
או של כביסה או משהו כזה.
אז זה היה קל להכנה,
היו אוכלים את זה עם
לבן, עם סלט, עם ביצה,
כאילו מטוגנת על זה,
זה הקיצ'רי.
ועד היום כולם אוהבים קיצ'רי,
גם הנכדים שלי קיצ'רי,

ואת עוברת ברחוב ברמת גן,
את מריחה בימי חמישי ריח
של קיצ'רי בכל מקום.
אז זהו, אז היו להם ימים
קבועים של אוכל.
אצל הורי זה לא היה מקובל,
אבל אני הבנתי ככה מחמותי,
יום ראשון זה זה, יום שני
ככה אוכלים, יום שלישי ככה,
יום רביעי דגים,
יום חמישי קיצ'רי,
שישי זה קובה ושבת זה חמין.

טבית.
-כן, טבית.
אמי נוכחה לדעת שכל החברות שלה, של
ה"רובול" וכל זה... כולם עלו לישראל,
והיא כמעט נשארה ב"סינק" שם לבד,
ויום אחד היא החליטה כנראה
גם היא לעלות לישראל,
והיא דיברה עם אבי,
וכמובן שאת הילדים לא משתפים,
ואז הם החליטו לנסוע לישראל.

אבל עם כל החכמה של היהודים,
הם עדיין היו קצת נאיביים,
הם לא האמינו שכל האהבה
של הערבים מסביב
תהיה אחר כך כל כך נוקשה.
אמי לקחה את כל הדברים
יקרי ערך לעבודה של אבי,
ששם הוא נמצא את יודעת,
ברחוב של הסוחרים,

וזהו, ושהוא ימכור
משהו, שיצליח למכור.
למחרת כשאבי הגיע לעבודה
שם הוא ראה שהלאימו הכל
עם פלומבה, חתום סגור, אי
אפשר לפתוח, אי אפשר לקחת,
אחרי שהם הלכו והודיעו שהם
נוסעים לישראל אז הלאימו הכל.
אז כמובן שהם לא יכלו לקחת כלום,
הם הרשו לבוא לישראל
רק עם מזוודה אחת,

כל אחד, ו...
במזוודה מה יכלו לשים, שום דבר,
תכשיטים וכסף וזהב, הכל כבר הלך.
אבל הנכסים שהיו נשארו בעיראק,
כי סבי נשאר בעיראק,
שני דודים שלי נשארו בעיראק,
דודתי גם נשארה בעיראק,

שלימים הוא היה בין ההרוגים
שתלו אותם בעיראק,
בעלה פואד שאשא.
והיא...
זהו, לא באו עם כלום,
ושום דבר, הם נתנו להם כנראה
בארץ סכום של כסף מסוים,
וזהו, בזה הם קנו אוכל כמו
שסיפרתי שהיינו בעליה.

00:27:00

ועלינו, אנחנו אני חושבת
שאנחנו בין המטוסים האחרונים,
אחד או שניים האחרונים,
שעלו אחרונים מעיראק.
עלינו במטוס,
והיינו צפופים מאוד במטוס,
וזה היה נורא, אנשים
הקיאו כי לא רגילים לזה,
והמטוסים זה לא כמו שהיום.
אז היה נורא קשה עד שירדנו לשם,

והייתה ה"עוגת קקאו" המפורסמת...
ו...
סבי נשאר כי סבי היו לו
נכסים מאוד גדולים בעיראק,
היו לו בתי קולנוע,
היה לו מפעל של...
פפסי או משהו, של...
נמלט משהו, אני לא יודעת.
והיה להם בית שבקיץ
היו נוסעים אליו,

ושם היה ילד שהיה
מאוד מוכשר וחרוץ,
והמצב שלהם שם היה נוראי,
אז הם פשוט שמרו על
האחוזה הזאת שיש שם,
והילד היה חרוץ ללימודים,
אז סבי לקח אותו,
והוא גדל בבגדד,
והוא לימים הפך להיות
לעורך דין מצוין.

אחיו רצה לקנות חנות שם בשהרבאן.
ושם כנראה הייתה אנטישמיות
של ערבים נגד יהודים,
והייתה שם כנראה שורה של חנויות,
של איזה 5-6 חנויות,
והוא רצה לקנות אחת מהן,
ולא אפשרו לו,
וסיפרו את זה לסבא שלי,
וסבא שלי כמובן הוא
היה נדבן גדול וזה,

אז הוא אמר בסדר,
בא תראה לי איפה זה,
אז הוא הלך ואת יודעת,
הערבים תני להם כסף, הם ישר...
זהו, הוא קנה את כל
השורה של החנויות.
אמר לו, עכשיו תבחר
איזה חנות אתה רוצה.
וזהו ו...
אז ככה, הוא נשאר
כמובן לא  היה יכול לעזוב,
אימא שלו עוד גרה אתו,
וסבתא שלי הייתה,

דוד שלי הגדול נשאר בעיראק,
דודתי נשארה בעיראק,
אשתו של פואד שאשא,
ו...
הם לא עלו לארץ?
הם לא עלו לארץ, אבל דודתי
אחרי מלחמת ששת הימים,
אחרי שהרגו את בעלה בבגדד,
אמרו לה שהוא נסע לישראל,
כי היא חיפשה את
הגופה שלו ולא מצאו,
אז אמרו לה שהוא נסע לישראל,

אז היא באה ל...
נסעה לטורקיה עם הילדים,
ומטורקיה הסוכנות עזרה
להם, הם הגיעו לארץ,
וכמובן שהוא לא היה בארץ,
הם הרי הרגו אותו.
ודוד שלי אחרי שסבא שלי נפטר
הוא נשאר שם ממונה על כל הנכסים,
ושם כנראה אי אפשר
היה למכור נכסים,

אבל חלק הוא הצליח למכור.
העביר כספים ללונדון ו...
הוא הגיע בשנת, אני לא זוכרת,
אבל הוא אחד האחרונים
שהגיע מעיראק.
ראיינו אותו גם בטלוויזיה,
וקראו לו נדם כהן.
קוראים לו, עוד הוא חי.
אחרי זה כמובן היה מאוד
קשה, גם הילדים גדלו,

הייתה לו ילדה יפה
עם עיניים כחולות,
שהם הלכו כל הזמן
את יודעת עם רעלות,
שאז הילדים של סדאם חוסיין
רואים כל בחורה, לוקחים
אותה ואחר כך הורגים אותה,
ורוצחים את כל המשפחה.
אז זהו.
לפני כן דודי ניסה לנסוע
לתורכיה, עזב את הכל,
עם המשרתים, עם הבישולים והסירים,

00:31:30

וכאילו עלו לחופשה לתורכיה,
אבל כמובן שהעוזרות
שהיו להם בבית,
הלשינו, והורידו אותם מהמטוס.
לדודי אני יודעת שברו את האף,
והילדים חיו בפחד שם,
הם לא יכלו לצאת לרחוב,
הוא היה במעצר בית
איזה עשר שנים, משהו כזה.
אחרי זה הוא הגיע לישראל.

הדבר שהרשים אותי ביותר
כשהוא הגיע הלכנו מיד לראות אותו,
אז הוא סיפר לנו שהם
חיו בפחד ובאו חיילים,
והוא זוכר שהחיילים
תמיד באו אליהם הביתה
ולקחו את כל מה שהתחשק להם והלכו,
בעיראק, בבגדד.
וכשהם עלו לארץ דרך ירדן,
הם הלכו דרך השגרירות
והם שלחו אותם פה,
הם עברו במעבר
מנדלבאום אני חושבת,

והוא ראה כשהם נסעו,
והם חיו בפחד כי היו בטוחים
שבאו לקחת אותם חזרה לבגדד
הם עברו לכיוון ישראל,
עברו את הגבול,
והוא ראה כיתוב בעברית,
כאמור גם הם ידעו עברית שם,
אז הוא אמר לאשתו (מדברת
ערבית) הגענו לבני עמנו.
זה נשאר לי את יודעת חרוט,
הגענו לבני עמנו,

כאילו הערבית של...
של התורה.
עד כמה שאני יודעת היה מאוד יפה,
בשכונה של הורי היו יותר נוצרים,
אבל גם היו... כולם
היו בשכנות טובה,
וחיו ביחסים מאוד טובים,
כי...
תשמעי היהודים בעיראק,
ידוע שיהודי עיראק יש להם
ראש לחשבונות ודברים כאלה,

אז כל הבנקים ונדמה
לי באוצר עבדו יהודים.
וכשהיהודים עזבו אז הם פתאום גילו
שכמה זה חבל שהם עזבו,
ובעלי סיפר לי שבתעודות שהחתימו
חתמו להם שם לעזוב את עיראק,
כתבו (מדברת ערבית).
מה זה אומר?
-זה "אתה הולך אבל אין חזרה".

ובעלי הרבה שנים השתוקק, את יודעת,
אולי אחרי מלחמת ששת הימים
או משהו כזה, מלחמת המפרץ,
שרצה ללכת לראות את עיראק להיזכר,
ודודתי סיפרה לו, אל תצפה
לראות את בגדד כמו שאתה זוכר,
כי הרסו המון,
עשו כבישים, עשו גשרים,
ואתה לא תזהה שום דבר ממה
שהיה ואיפה שגרתם, וזהו.

קשה, תשמעי אלה שבאו
מבוגרים יותר ממני,
ויש להם זיכרון עמוק מאוד מעיראק,
אז הם זוכרים המון דברים, אני...
גם בעלי הוסיף לי להשכלה,
כל הדברים שלא ידעתי.
וזהו, ולכן הם חיו שם בעושר,
גם ב-ע' וגם ב-א'.
הם... באמת היה להם כל טוב,

לא היה חסר כלום
בעיראק, היה להם הכל,
והם שלטו ו...
אנשים כיבדו מאוד את
היהודים העיראקים,
כי תשמעי, הם היו בעלי השכלה,
וגם משרות מאוד גבוהות ו...
זה היה קשה. כשנוכחו לדעת שהנה
מי עכשיו ינהל את המדינה,
ועובדה, אחרי זה היו מהפכות,

ואחר כך רצחו את המלך
שהוא היה בסך הכל בן 17.
גררו את הגופה שלו ברחוב ו...
פייסל.
וזה היה קשה.
תשמעי, עיראק אני חושבת
עד היום היא לא השתקמה,
וייקח המון זמן עד שהיא תשתקם.
ככה, הגעתי לארץ, כמובן
שכל הערבית שידעתי נשכחה,
דיברתי עברית ו...

00:36:00

אפילו גדלתי עם החברות שלי שכולן
היו חלק רומניות, פולניות,
ידעתי יידיש, דיברתי יידיש שוטפת,
לא זכרתי את הערבית כי לא
היה לי עם מי לדבר ערבית,
הורי שניהם עבדו,
כל אחד עבד בעבודה אחרת,
היינו רואים אותם בערב.
לאמי למשל נשאר דבר
אחד שאני זוכרת,
אמי הייתה חוזרת מהעבודה בשעה
ארבע וחצי חמש משהו כזה,

אז תמיד הייתה כוס קפה,
היה לה סט
שהיא קנתה מחרסינה משובחת.
והייתה יושבת ומכינה תה עם חלב.
וסוכריות...
ו...
נו, עוגיות שקרלמה,
וזהו, לימים אני למדתי להכין את
זה, ואני הייתי מכינה לה את זה,
זה נשאר לה תמיד, שעה חמש...
הסגנון האנגלי.

וזהו.
ואחר כך נישאתי.
ידעתי לגמגם ערבית, אבל
לא ממש לדבר ערבית
כי באמת לא השתמשתי בשפה,
וזהו...
ואפילו שנישאתי אז הכנתי דברים,
סלט מיונז, דג ממולא
ודגים גפילטע פיש,
והדברים האלה שאכלתי
אצל החברות שלי,

למרות שבהתחלה שהייתי
אצל חברה אחת שלי בשבת,
הביאו לי את הג'לי של הדג,
והוא רקד לי בצלחת,
וחשבתי איך אני אוכל את זה?
ושאלו אותי, ואני מתוך
נימוס אמרתי שזה טעים,
אז הביאו לי עוד מנה.
זהו, אז עכשיו ככה,

נישאתי ודיברתי ערבית
קצת "מצ'וקלבת" כזאת.
ובעלי החליט שאני צריכה ללמוד
לבשל כמו אוכל של עיראקים
ולא כזה דבר, ושאני אדבר גם ערבית.
וערבית למעשה,
סליחה,
אני רציתי לדבר, ללמוד לדבר
כשדודתי הגיעה לישראל,
דודתי הגיעה לישראל,
לקחתי אותה לטייל,

וכל הדרך, ואני מנסה
לספר לה כנראה משהו,
ודודתי מהנהנת בראש,
ואני מספרת ומספרת,
איזה חצי שעה,
תשמעי זה בן אדם מתעייף לספר.
ועוד את מנסה לדלות
את המילים בערבית.
בסוף אני אומרת לה, הבנת?
אומרת לי לא,
אמרתי לה, אז למה עשית ככה?
אז היא עשתה לי ככה,
כאילו לא נעים לה.

וזהו, ואז החלטתי שאני
חייבת ללמוד לדבר ערבית.
והבן שלי בועז שיחק עם הבת שלה,
והם התווכחו,
ובתה, ילדה מקסימה,
אמרה לאימא שלה (מדברת בערבית)
אז בא בועז אלי, בני, ואמר לי,
אימא היא אמרה לי הדודה
נור שתקלל אותי.

אמרתי לא, זה לא הגיוני,
לא יכול להיות.
אז הסבירו לי שאימא ככה וזה,
ואז בעצם החלטתי שאני
חייבת ללמוד ערבית.
והבן שהכי יודע ערבית זה בועז.
כי אז אני למדתי ודיברנו ערבית,
ובתי הקטנה יודעת ערבית שוטפת.
היחידי שמבין ערבית
ולא מדבר טוב ערבית
זה הבן הבכור שלי, כי אז
לא ידעתי לדבר ערבית,

אבל הוא מבין כל דבר,
והוא מדבר ערבית בסגנון...
ישראלי כזה.
אז הלכתי ל...
זה היה, תשמעי, תלאות, אני לא
יודעת מה יש לנשים העיראקיות,
כאלה טובות לב,
וכאלה נדיבות,
וכשהם באים ללמד אותך משהו,
תמיד חסר להם משהו.
למשל רציתי ללמוד קובה בורגול,

00:40:30

אז היא לימדה אותי הכל,
אבל כנראה היא לא לימדה
אותי איך צריך להיות הבצק.
ואז בישלתי את הקובה
והיה אפשר את יודעת
לזרוק את זה כמו אבנים
על הקיר ולשבור משהו.
ולאט לאט איפה שטעמתי טוב וטעים,
שם הלכתי וראיתי איך
היא מכינה וככה למדתי.
לא חיכיתי שיגידו לי, כן,
כן יצליח, לא יצליח...

זהו, ולמדתי, והיום
"יהללך זר ולא פיך"
אבל אני בשלנית טובה היום,
אוכל טעים אני מכינה,
הכל, אין משהו שאני לא
מכינה, אפילו פאצ'ה
אני מכינה ואני מכינה
את זה לא עם ריח וזה,
מחמסה, וזה עשוי מאוד
יפה ולא סתם כזה ארוך,
אני עושה את זה כמו פרסה.
ובאמת זה אחד,
ובמיה מאוד טעימה,

וכל הקובות של העיראקים,
אם זה של אורז ובורגול.
שיר בעיראק אני...
אני יודעת שכשעלינו לארץ,
כשגרנו ב...
אבא הלל,
היה... חיפשו את אחותי בפורים,
חיפשו אותה לערביה,
שמו לה עבאיה כזאת,

ועשו לה, לא יודעת, איזה
פה משהו, נקודה או משהו,
והיא הלכה, ואחותי רזה וגבוהה ו...
היא הלכה אז אני יודעת ששרו לה,
(שרה בערבית)
זהו.
והיה עוד משהו, שהיו אומרים פתגם
שאני יודעת, כולם מכירים,

(מדברת ערבית)
את יודעת מה זה?
-לא.
מאופרת ומגונדרת יושבת בפתח הבית,
למה את מחכה, את מחכה לחתן?
זה הולך כזה בחרוזים,
אבל זה מה שאני זוכרת.
יש המון, אני יודעת
פתגמים מאוד יפים
שעם השנים למדתי לדעת

כמה שבאמת המשלים בערבית
הם נכונים ומדויקים ו...
באמת ממש...
אם אני אזכר, תראי יש את
רב הפתגמים גם בעברית.
אבל...
תראי, אם היא הייתה
נשארת כמו שהיא,
אז הייתי רוצה לעבור על יד המאפיה
הזאת שיש הלחם ה"לואף" הזה,

וזה בטח לא נשאר אותו דבר.
ומה יש, אני יודעת בקיץ,
את יודעת שהנהר היה יורד
אז יוצא ג'זירה, כמו אי כזה,
אז הולכים כל המשפחות
עם נגנים, תמיד יש מישהו שמנגן,
ונוסעים לאי הזה,
ולוקחים אוכל וזה,

והיו יושבים ושרים.
את הילדים לא כל כך
לקחו, רק המבוגרים,
אבל היה... היו ימים
שלקחו אותנו, לילות,
היה ממש יפה.
מה שהיה יפה את
יודעת בעיראק למשל,
דוד שלי כאמור גר מול הנהר,
ושם את יודעת הדגים
בעיראק זה משהו לא רגיל,
אין היום כאלה דגים. אני
לא יודעת בכל אופן לא...
אולי בעיראק עדיין יש,

זה דג של מטר וחצי משהו כזה,
והיה לנו אצל סבא
שלי חדר אוכל ענק,
שכל המשפחה, אני מספרת לך יושבת,
היו מביאים את הדג "מזגוף".
"מזגוף" זה עשוי על
כלונסאות של עצים,
בפנים יש את המנורה, והדג
פתוח, את יודעת, לרוחב,
לאורך כאילו כל רחבו,
על הכלונסאות האלה,

00:41:30

והוא מתבשל באש,
ושמים כנראה תבלינים,
אני כבר לא זוכרת,
אבל ישבנו את יודעת
כולנו לאכול מהדג הזה,
זה שולחן כזה ארוך,
וכולם אכלו, ועוד אני חושבת נשאר.
זה רב העיראקים
זוכרים את זה בטוח.
אז ככה, שזה דבר דווקא מאוד יפה,
שאנשים לא באו עם סחבות וזה,

אלא להיפך, הם באו אנשים
מיושבים ומשכילים ו...
מה רציתי להגיד...
בטח ובטח, יש הרבה בדור שלי בגילי
שעברו חוויות יחד איתי
כמו בבית ספר "פרדס",
למשל בתיכון שהלכנו לא"ש לילה,

בטח יזכרו ואני אשמח
מאוד אם יצרו קשר איתי,
כי אין לי אף אחד שאני...
ממה שזכרתי מילדות כבר לא נמצאים,
ואת הסרט הזה יראו
בוודאי עיראקים.
וכל החברות שלי היו
רומניות, אשכנזיות ו...
זהו.
תודה רבה אסנת.
-תודה לך.
 

אסנת ששון

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:40:29
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שמי ששון אסנת,
ובעבר הייתי עקיבא אסנת.
נולדתי בעיראק בבגדד
למשפחה מאוד עשירה,
מפורסמת אפילו.
לסבא שלי קראו כדורי כהן,
ואימא שלי הייתה אישה
מיוחדת שקראו לה נזימה.
ולאבי קראו עבדאללה.

וגרנו כאמור בבגדד,
ואנחנו שלושה אחים,
האח הבכור, אחותי
רות ואני האחרונה.
והיה לנו, מה שאני זוכרת
זה שהיה לנו בית מאוד יפה,
שלוש קומות ו...
שני נימים, נים של קיץ
שיושבים בו אוכלים בו,

ונים של...
ששם כל המשרתים הכינו
גבינות ורסק עגבניות
וכל הדברים האלה,
זה שימש, בגלל שהמקום הוא קר,
אז זה ככה שמר על הדברים.
מה אני עוד זוכרת,
בקיץ היינו עולים ל"- סאקף" שזה הגג,
והיינו...
האחים שלי היו בבית ספר,
אני עוד לא,
והייתי עולה עם אימא שלי
היינו אוכלים "חאס",

ובעלי מספר שה"חאס"
של עיראק שזה חסה,
שהיא הייתה שמנונית וכל כך טעימה,
ולא כמו דפי נייר, כמו פה.
ושנית אני אפילו זוכרת
את הריח של הפירות,
ריח של המשמש, ריח של הבננות,
בכלל הפירות.
עכשיו לסבא שלי היו
מטעים של תמרים,

והיו לו פרדסים של פרי הדר,
ואני חושבת שהוא אפילו
עזר לתת חוטרים לישראל
של תמרים.
ואני זוכרת שהיינו
הולכים לסבא שלי ברגל,
שאנחנו גרנו ב"סינג", שכונה
שקראו לה "סינג",
סבא שלי גר על החוף של הנהר,

אני לא זוכרת בדיוק איך
קוראים לרחוב הזה,
וגם כן בית גדול, ענק,
ומשפחה ענפה היו.
אבי, ככה, היה לו מחסן של
בדים שהוא היה יבואן מאנגליה,
והייתה לו חנות שמוכר בדים
לכל מיני רוכלים שהיו באים
וקונים ממנו, בעלי חנויות.

ו...
ואימא שלי היה לה יום
בחודש או יום בשבוע,
שקראו לזה בעיראק,
יום של "רובול",
ששם היו כל נשות עיראק,
שהיו מתאספים ויושבים ומדברים,
והעוזרות מגישות את יודעת...
ואותנו הילדים היו מסלקים.
אבל אני זוכרת למשל
הכריסטמס והסילבסטר

זה גובל עם חג החנוכה,
ובעיראק היה ה"רוז דיבק",
מקום שהוא מאוד מפואר
וכאילו כלבו כזה יוקרתי,
ומשם אמי הייתה קונה את הבגדים,
את הקישוטים, דברים כאלה,
ובחג הסוכות, שצריך
היה להסתיר מהערבים
הייתה לנו כניסה, ואחר כך
לפני שנכנסים לתוך הבית

הייתה קשת כזאת עם חריטה על הקיר,
ובשביל להסתיר את הכוכבים,
שהיה שם כוכב כמו מגן דוד,
אז אבי היה שם שם
עלים של עצי תמר,
ומכסה עם זה את
הכוכב, את המגן דוד,
ותולים רימונים, את
יודעת, וכל מיני...
בכלל החגים בעיראק זה היה סיפור,

פסח זה היה...
כל המשפחה אצל סבא שלי
שהיה לו בית ענק ממש,
וכל הילדים עם הנכדים
היינו מתאספים שם.
משהו שזכור לי עם חוש הריח,
יש לי חוש ריח מאוד מפותח,
היה לי גם אז,
שהיינו חוזרים הביתה
היינו עוברים ליד מאפיה,

והמאפיה, במאפיה הזו היה סוג
של לחם שקראו לו "לואף",
זה העיראקים המבוגרים
יודעים מה זה יותר ממני,
והיה לו ריח...
והיום שאני קונה לחם חם אני תמיד
רוצה להריח את הריח
ההוא של החיטה של פעם.
כשעלינו לארץ זה היה
סיפור קצת עצוב,

אמי חשבה שהיא מגיעה
לארץ שהיא עשירה ובריאה,
כמו כולם, בתי חולים וכל מיני.
והאמת היא שהיה "הדסה",
בית חולים "הדסה" היה מפורסם,
ועלינו לארץ,
והכניסו אותנו עם די.די.טי,
ושאני אז לא... זה לא דיבר אלי,

אבל באימא שלי זה פגע מאוד,
ואימא שלי בכתה.
הביאו לנו תה,
שזה... זה בקושי תה
בספלים של מתכת כאלה,
והביאו פרוסת לחם שחור עם ריבה.
ואני לתומי, בחיים
לא ראיתי לחם שחור,
חשבתי שזה עוגה עם קקאו.

אז אמרתי לאימא, למה את לא
אוכלת את העוגה, "מל קוקו".
אז אמרה לי, כן בתי, תאכלי,
תאכלי מה תגלי, זה לחם שחור,
שזה היה שם כנראה לא מקובל בכלל.
זהו, משם לקחו אותנו לעתלית,
בעתלית היינו, גרנו באוהל,

ובעתלית קיבלו את השוק השני שלהם,
שהיו צריכים לעמוד עם
תלושים לקבל אוכל.
ואימא שלי ששם הזינה
בעיראק כל כך הרבה אנשים,
וכל העוזרות שלה, מי שחיתנה את הבת
אז כל המוהר זה אימא שלי מכינה וכולי,
ופה היא צריכה לעמוד
עם צלחת ולקבל אוכל,
וזה מאוד הקשה עליה וגם על אבי,
אז בכסף שהיה להם היו קונים שם,

היה מין קיוסק כזה
שהיו קונים אוכל.
והפלא ופלא, אימא שלי
ראתה את העוזרת שלה,
העוזרת האישית שלה,
לא משנה שאימא שלי, היא עשתה
לה איזה נזק לפני שעזבה לארץ,
היא פגשה אותה ואמרה לה,
"וואי...", את יודעת בשמחה
שהיא ראתה אותה סוף כל סוף,
אז היא אמרה לה,
יש לי הרבה תלושים,

תיקחי, אל תביאי לי ולבעלי אוכל,
תיקחי, תביאי רק, עם הילדים שלך,
תביאי גם לילדים שלי את האוכל.
והיא ענתה לה (מדברת ערבית)
כולנו שווים.
אימא שלי נפגעה מאוד וזהו.
אחר כך העבירו אותנו
משם לכפר חסידים,
זו מעברה שהייתה בכפר חסידים,

והיא הייתה למרגלות ההרים בחיפה.
והיינו בתקופה שירד גשם,
אז היה גשם חזק מאוד
שירד בארץ בכלל,
היו שיטפונות וזה.
ומאחר והצריף של הורי
היה בשורה הראשונה
אז כל המים מההרים ירדו לצריף.

אמי הלכה כנראה לעבוד
אז אני לא זוכרת,
אבי כמובן הלך עבד ב"של",
ו...
הוא נפגע שם, קפץ על הברזל,
מה לו ול... את יודעת,
לעבוד ב...
עבודת ידיים קשה עם מתכות וזה...
ופיטרו אותו.
ועכשיו, כשאני ישבתי בצריף לבד
המים הציפו אותי עד הבטן,

וישבתי ככה ישיבה
מזרחית על המיטה,
והמנורה צפה,
והנעליים צפו והתחלתי
לשחק בהם כאילו בסירה.
ופתאום הגיעו חיילים,
הרימו אותי,
כולי רטובה נוטפת מים,
ושמו אותי במשאית ומשם לקחו אותי
לקיבוץ יגור.
בקיבוץ יגור הייתי בבית הילדים,

דיברו איתי עברית,
כמובן שלא ידעתי עוד עברית,
ובכיתי כל הזמן.
ללא הורי ואני יושבת,
לא מכירה אף אחד,
הם לא מבינים ערבית,
כל הערבית שידעתי אף
אחד לא הבין שם ערבית.
אני לא הבנתי בכלל עברית,
ו...
הביאו לי נעליים,
הביאו לי איזה סנדל,
אם הייתה הרגל שלי הייתה
אולי עשרים ומשהו,
אז הביאו לי סנדל
של שלושים ומשהו.

והלכתי אתו ככה...
ו... מה עוד?
הביאו לי מכנס של
פיג'מה שגלגלו אותו,
גלגלו אותו, ועם כל צעד
שעשיתי זה התגלגל חזרה.
ומעדתי כל הזמן ונפלתי.
ו...
זהו, עד שלקח זמן, כמה חודשים
עד שהורי כמובן בעזרת
האנשים שטיפלו אז בעולים,

מצאו אותי והחזירו אותי להוריי,
כמובן שכבר לא היינו יכולים לגור
בצריף, שהוא בכלל עף ונפל וקרס.
אבל הם נשארו בגללי,
שחשבו שאולי מישהו יחזיר
אותי ויביא אותי,
ומשם באנו לרמת גן.
ברמת גן גרו הדודים שלי,
ודודה שלי,
שהייתה אז נשואה,
עם ילדים,

הם גרו באבא הלל 92,
וזה בפינת רחוב התקווה,
אז ככה היה לנו מטבח
למטה אצל הדודים שלי,
וחדר לישון אצל דודתי למעלה.
הייתה תקופה מאוד קשה,
אני זוכרת שאימא שלי הייתה
בבוקר הולכת ובוכה,
חוזרת ובוכה, ועושה את
כל הצעדים שלה ברגל
כשבאוטובוס היה פעם

מיל או חצי מיל, לא יודעת איך
קוראים לזה, אני כבר לא זוכרת,
מנייר עם מגן דוד.
ההורים שלנו בטח זוכרים
את זה טוב מאוד.
ובשביל לחסוך את המילים האלה
הייתה הולכת ברגל עד קולנוע הדר,
וחוזרת חזרה גם ברגל.
ואחר כך לקחו אותי,
כבר עברה תקופה,
ל...

לבית ספר הגבעה.
למדתי בבית ספר הגבעה,
אבל היה לי שם איזה
קוריוז מאוד...
העיראקים לא יודעים מה זה אטריות,
ואני גם לא ידעתי מה זה אטריות,
וביום הראשון שלי,
כמובן שאמי שהיא עבדה,
אז רשמה אותי שם
למסעדה של בית הספר.
והביאו לנו אטריות
עם קינמון וסוכר,
ואני חשבתי שהאטריות זה תולעים,

תולעים, שלשול כזה את
יודעת, שהולך באדמה,
אז בכיתי ולא רציתי לאכול.
ואמי כמובן באה,
ולמה כל הסיפור,
כי ביקשו את הוריי,
אז אמרתי לה, נתנו
לי לאכול "זלמיח",
אז היא אימא שלי לא הבינה מה זה.
ובסופו של דבר פתרנו את העניין.
היום אני מאוד אוהבת,
כשאני עושה ספגטי אני
לוקחת לי בצד לבן,

שמבושל כבר, שמה קינמון וסוכר וזהו.
בכלל, מה שלא אוהבים, את
יודעת שהיינו צעירים יותר,
כשהתבגרנו זה דווקא
הפך להיות מאוד טעים.
חצילים לא אכלתי, קישואים
לא אכלתי, במיה לא אכלתי,
והיום את כל זה אני אוהבת.
למדתי ברמת גן בבית ספר "הגבעה",
כעבור שנה עברנו לרמת יצחק,

ולמדתי בבית ספר "פרדס",
שזה היה בית ספר חדש.
ושם בעצם כבר התפתחתי
וגדלתי ולמדתי,
והייתי אלופת רמת גן-גבעתיים
בספורט, באתלטיקה קלה.
יש לי המון תמונות עם קריניצי
שמחבק אותי ומרים אותי,
ובבית ספר נשארו לי
הגביע והמדליות,

ויום אחד הלכתי לשם
לראות מה נשאר
זכר ממני משהו, בכל זאת השארתי.
אבל אף אחד לא...
אף אחד לא מכיר,
לא יודע, לא כלום.
וזהו...
ואחר כך
הייתי בתיכון,
למדתי ב"אהל שם",
והיה לנו א"ש לילה

ובא"ש לילה אני...
כולם חשבו שאני אמיצה,
אם אני אלופה בספורט
אז אני ודאי אמיצה ו...
כולם רצו להיות לידי,
לפני או אחרי.
וקבעתי, גם אני הייתי פחדנית,
אז קבעתי עם כמה בנות
לפני שתלכו עשרה צעדים ותחכו לי,
ואלה שאחרי כנ"ל,
וככה הגענו,
אמרו לנו ללכת כי...

אמרו לנו ככה, בא"ש לילה
זה היה חושך ביער בן שמן,
וממש לילה בלי ירח,
ואמרו לנו שאנחנו נזהר,
שפה האויב עלול לקחת אותנו בשבי.
ואם ייקחו אותנו לשבי
יענו אותנו, לא יודעת,
בקיצור הפחידו אותנו ממש.
ואני ממש פחדתי,
עלינו על עץ.

כל הבנות שהתאספנו, היה עץ
שם של חרובים אני חושבת,
תאנה וחרוב,
ועלינו טיפסנו ישבנו,
פחדנו לדבר ופחדנו לפתוח את הפה,
וכל הזמן מישהי ניסתה ל... ששש...
כל הזמן, שלא יתפסו אותנו.
ירדנו מהעצים,
ואנחנו חוזרות חזרה בשקט לאהלים,
ואנחנו רואים שהמדריכים
בכל עשו להם קומזיץ,

יושבים, מדברים, מספרים בדיחות,
ואותנו תלו ככה על העצים.
אז בסוף שגמרנו את ה...
את כל הטיול הזה ואת כל ה...
א"ש לילה הזה, שהשאיר בי...
רושם עמוק מאוד ומפחיד מאוד,
ואמרו לנו שזה כלום לעומת
מה שמחכה לנו בצבא.

ואני כמובן אמרתי מה,
צבא זה לא בשבילי,
אם א"ש לילה וזה
כלום, מה יהיה בצבא?
אז זהו ו...
נישאתי בשביל לא ללכת לצבא,
והכרתי בעל מקסים.
ואני רוצה לספר לך
משהו על אימא שלי,
בכלל על הורי שפסחתי עליהם,

זה ככה,
כשהגענו לארץ כמובן
שאימא שלי לא ידעה לבשל,
כי שם יש משרתים והם מכינים,
ואחד שהולך ועושה להם קניות.
ואימא שלי שם למדה
בבית ספר אליאנס,
גם האחים שלי למדו באליאנס.
ואמי דיברה, שהגענו לארץ
דיברה צרפתית, אנגלית,
עברית וערבית.

היא הייתה קוראת בהגדה
ומדברת עברית,
והכל היה באמת בסדר,
רק לבשל היא לא ידעה.
אז במעברה שיחקתי עם החברות
וקפצנו בחבל והרחתי
ריח של קיצ'רי.
כמו שאמרתי לך,
יש לי חוש ריח מפותח,
הרחתי ריח של קיצ'רי
וישר הלכתי ואמרתי לה,
מאימא תעשי לי קיצ'רי.
אז היא אמרה, אני לא יודעת.

אז הלכתי ושאלתי את
אימא של החברה הזאת,
אז היא אמרה לי,
"שום, כמון ובורגול".
כנראה לא היה אורז אז,
אז הלכתי ואמרתי לאימא
שלי, וקפצתי בחבל,
ועל מנת שלא אשכח,
"שום, כמון ובורגול",
"שום, כמון ובורגול"...
וזהו.
קיצ'רי זה אורז עם עדשים כתומות
שהבנתי ככה שהיהודים בעיראק

היו מבשלים את זה ביום חמישי,
כי יום חמישי זה היה
כנראה יום של העומס
של ההכנות לקראת שישי שבת,
או של כביסה או משהו כזה.
אז זה היה קל להכנה,
היו אוכלים את זה עם
לבן, עם סלט, עם ביצה,
כאילו מטוגנת על זה,
זה הקיצ'רי.
ועד היום כולם אוהבים קיצ'רי,
גם הנכדים שלי קיצ'רי,

ואת עוברת ברחוב ברמת גן,
את מריחה בימי חמישי ריח
של קיצ'רי בכל מקום.
אז זהו, אז היו להם ימים
קבועים של אוכל.
אצל הורי זה לא היה מקובל,
אבל אני הבנתי ככה מחמותי,
יום ראשון זה זה, יום שני
ככה אוכלים, יום שלישי ככה,
יום רביעי דגים,
יום חמישי קיצ'רי,
שישי זה קובה ושבת זה חמין.

טבית.
-כן, טבית.
אמי נוכחה לדעת שכל החברות שלה, של
ה"רובול" וכל זה... כולם עלו לישראל,
והיא כמעט נשארה ב"סינק" שם לבד,
ויום אחד היא החליטה כנראה
גם היא לעלות לישראל,
והיא דיברה עם אבי,
וכמובן שאת הילדים לא משתפים,
ואז הם החליטו לנסוע לישראל.

אבל עם כל החכמה של היהודים,
הם עדיין היו קצת נאיביים,
הם לא האמינו שכל האהבה
של הערבים מסביב
תהיה אחר כך כל כך נוקשה.
אמי לקחה את כל הדברים
יקרי ערך לעבודה של אבי,
ששם הוא נמצא את יודעת,
ברחוב של הסוחרים,

וזהו, ושהוא ימכור
משהו, שיצליח למכור.
למחרת כשאבי הגיע לעבודה
שם הוא ראה שהלאימו הכל
עם פלומבה, חתום סגור, אי
אפשר לפתוח, אי אפשר לקחת,
אחרי שהם הלכו והודיעו שהם
נוסעים לישראל אז הלאימו הכל.
אז כמובן שהם לא יכלו לקחת כלום,
הם הרשו לבוא לישראל
רק עם מזוודה אחת,

כל אחד, ו...
במזוודה מה יכלו לשים, שום דבר,
תכשיטים וכסף וזהב, הכל כבר הלך.
אבל הנכסים שהיו נשארו בעיראק,
כי סבי נשאר בעיראק,
שני דודים שלי נשארו בעיראק,
דודתי גם נשארה בעיראק,

שלימים הוא היה בין ההרוגים
שתלו אותם בעיראק,
בעלה פואד שאשא.
והיא...
זהו, לא באו עם כלום,
ושום דבר, הם נתנו להם כנראה
בארץ סכום של כסף מסוים,
וזהו, בזה הם קנו אוכל כמו
שסיפרתי שהיינו בעליה.

ועלינו, אנחנו אני חושבת
שאנחנו בין המטוסים האחרונים,
אחד או שניים האחרונים,
שעלו אחרונים מעיראק.
עלינו במטוס,
והיינו צפופים מאוד במטוס,
וזה היה נורא, אנשים
הקיאו כי לא רגילים לזה,
והמטוסים זה לא כמו שהיום.
אז היה נורא קשה עד שירדנו לשם,

והייתה ה"עוגת קקאו" המפורסמת...
ו...
סבי נשאר כי סבי היו לו
נכסים מאוד גדולים בעיראק,
היו לו בתי קולנוע,
היה לו מפעל של...
פפסי או משהו, של...
נמלט משהו, אני לא יודעת.
והיה להם בית שבקיץ
היו נוסעים אליו,

ושם היה ילד שהיה
מאוד מוכשר וחרוץ,
והמצב שלהם שם היה נוראי,
אז הם פשוט שמרו על
האחוזה הזאת שיש שם,
והילד היה חרוץ ללימודים,
אז סבי לקח אותו,
והוא גדל בבגדד,
והוא לימים הפך להיות
לעורך דין מצוין.

אחיו רצה לקנות חנות שם בשהרבאן.
ושם כנראה הייתה אנטישמיות
של ערבים נגד יהודים,
והייתה שם כנראה שורה של חנויות,
של איזה 5-6 חנויות,
והוא רצה לקנות אחת מהן,
ולא אפשרו לו,
וסיפרו את זה לסבא שלי,
וסבא שלי כמובן הוא
היה נדבן גדול וזה,

אז הוא אמר בסדר,
בא תראה לי איפה זה,
אז הוא הלך ואת יודעת,
הערבים תני להם כסף, הם ישר...
זהו, הוא קנה את כל
השורה של החנויות.
אמר לו, עכשיו תבחר
איזה חנות אתה רוצה.
וזהו ו...
אז ככה, הוא נשאר
כמובן לא  היה יכול לעזוב,
אימא שלו עוד גרה אתו,
וסבתא שלי הייתה,

דוד שלי הגדול נשאר בעיראק,
דודתי נשארה בעיראק,
אשתו של פואד שאשא,
ו...
הם לא עלו לארץ?
הם לא עלו לארץ, אבל דודתי
אחרי מלחמת ששת הימים,
אחרי שהרגו את בעלה בבגדד,
אמרו לה שהוא נסע לישראל,
כי היא חיפשה את
הגופה שלו ולא מצאו,
אז אמרו לה שהוא נסע לישראל,

אז היא באה ל...
נסעה לטורקיה עם הילדים,
ומטורקיה הסוכנות עזרה
להם, הם הגיעו לארץ,
וכמובן שהוא לא היה בארץ,
הם הרי הרגו אותו.
ודוד שלי אחרי שסבא שלי נפטר
הוא נשאר שם ממונה על כל הנכסים,
ושם כנראה אי אפשר
היה למכור נכסים,

אבל חלק הוא הצליח למכור.
העביר כספים ללונדון ו...
הוא הגיע בשנת, אני לא זוכרת,
אבל הוא אחד האחרונים
שהגיע מעיראק.
ראיינו אותו גם בטלוויזיה,
וקראו לו נדם כהן.
קוראים לו, עוד הוא חי.
אחרי זה כמובן היה מאוד
קשה, גם הילדים גדלו,

הייתה לו ילדה יפה
עם עיניים כחולות,
שהם הלכו כל הזמן
את יודעת עם רעלות,
שאז הילדים של סדאם חוסיין
רואים כל בחורה, לוקחים
אותה ואחר כך הורגים אותה,
ורוצחים את כל המשפחה.
אז זהו.
לפני כן דודי ניסה לנסוע
לתורכיה, עזב את הכל,
עם המשרתים, עם הבישולים והסירים,

וכאילו עלו לחופשה לתורכיה,
אבל כמובן שהעוזרות
שהיו להם בבית,
הלשינו, והורידו אותם מהמטוס.
לדודי אני יודעת שברו את האף,
והילדים חיו בפחד שם,
הם לא יכלו לצאת לרחוב,
הוא היה במעצר בית
איזה עשר שנים, משהו כזה.
אחרי זה הוא הגיע לישראל.

הדבר שהרשים אותי ביותר
כשהוא הגיע הלכנו מיד לראות אותו,
אז הוא סיפר לנו שהם
חיו בפחד ובאו חיילים,
והוא זוכר שהחיילים
תמיד באו אליהם הביתה
ולקחו את כל מה שהתחשק להם והלכו,
בעיראק, בבגדד.
וכשהם עלו לארץ דרך ירדן,
הם הלכו דרך השגרירות
והם שלחו אותם פה,
הם עברו במעבר
מנדלבאום אני חושבת,

והוא ראה כשהם נסעו,
והם חיו בפחד כי היו בטוחים
שבאו לקחת אותם חזרה לבגדד
הם עברו לכיוון ישראל,
עברו את הגבול,
והוא ראה כיתוב בעברית,
כאמור גם הם ידעו עברית שם,
אז הוא אמר לאשתו (מדברת
ערבית) הגענו לבני עמנו.
זה נשאר לי את יודעת חרוט,
הגענו לבני עמנו,

כאילו הערבית של...
של התורה.
עד כמה שאני יודעת היה מאוד יפה,
בשכונה של הורי היו יותר נוצרים,
אבל גם היו... כולם
היו בשכנות טובה,
וחיו ביחסים מאוד טובים,
כי...
תשמעי היהודים בעיראק,
ידוע שיהודי עיראק יש להם
ראש לחשבונות ודברים כאלה,

אז כל הבנקים ונדמה
לי באוצר עבדו יהודים.
וכשהיהודים עזבו אז הם פתאום גילו
שכמה זה חבל שהם עזבו,
ובעלי סיפר לי שבתעודות שהחתימו
חתמו להם שם לעזוב את עיראק,
כתבו (מדברת ערבית).
מה זה אומר?
-זה "אתה הולך אבל אין חזרה".

ובעלי הרבה שנים השתוקק, את יודעת,
אולי אחרי מלחמת ששת הימים
או משהו כזה, מלחמת המפרץ,
שרצה ללכת לראות את עיראק להיזכר,
ודודתי סיפרה לו, אל תצפה
לראות את בגדד כמו שאתה זוכר,
כי הרסו המון,
עשו כבישים, עשו גשרים,
ואתה לא תזהה שום דבר ממה
שהיה ואיפה שגרתם, וזהו.

קשה, תשמעי אלה שבאו
מבוגרים יותר ממני,
ויש להם זיכרון עמוק מאוד מעיראק,
אז הם זוכרים המון דברים, אני...
גם בעלי הוסיף לי להשכלה,
כל הדברים שלא ידעתי.
וזהו, ולכן הם חיו שם בעושר,
גם ב-ע' וגם ב-א'.
הם... באמת היה להם כל טוב,

לא היה חסר כלום
בעיראק, היה להם הכל,
והם שלטו ו...
אנשים כיבדו מאוד את
היהודים העיראקים,
כי תשמעי, הם היו בעלי השכלה,
וגם משרות מאוד גבוהות ו...
זה היה קשה. כשנוכחו לדעת שהנה
מי עכשיו ינהל את המדינה,
ועובדה, אחרי זה היו מהפכות,

ואחר כך רצחו את המלך
שהוא היה בסך הכל בן 17.
גררו את הגופה שלו ברחוב ו...
פייסל.
וזה היה קשה.
תשמעי, עיראק אני חושבת
עד היום היא לא השתקמה,
וייקח המון זמן עד שהיא תשתקם.
ככה, הגעתי לארץ, כמובן
שכל הערבית שידעתי נשכחה,
דיברתי עברית ו...

אפילו גדלתי עם החברות שלי שכולן
היו חלק רומניות, פולניות,
ידעתי יידיש, דיברתי יידיש שוטפת,
לא זכרתי את הערבית כי לא
היה לי עם מי לדבר ערבית,
הורי שניהם עבדו,
כל אחד עבד בעבודה אחרת,
היינו רואים אותם בערב.
לאמי למשל נשאר דבר
אחד שאני זוכרת,
אמי הייתה חוזרת מהעבודה בשעה
ארבע וחצי חמש משהו כזה,

אז תמיד הייתה כוס קפה,
היה לה סט
שהיא קנתה מחרסינה משובחת.
והייתה יושבת ומכינה תה עם חלב.
וסוכריות...
ו...
נו, עוגיות שקרלמה,
וזהו, לימים אני למדתי להכין את
זה, ואני הייתי מכינה לה את זה,
זה נשאר לה תמיד, שעה חמש...
הסגנון האנגלי.

וזהו.
ואחר כך נישאתי.
ידעתי לגמגם ערבית, אבל
לא ממש לדבר ערבית
כי באמת לא השתמשתי בשפה,
וזהו...
ואפילו שנישאתי אז הכנתי דברים,
סלט מיונז, דג ממולא
ודגים גפילטע פיש,
והדברים האלה שאכלתי
אצל החברות שלי,

למרות שבהתחלה שהייתי
אצל חברה אחת שלי בשבת,
הביאו לי את הג'לי של הדג,
והוא רקד לי בצלחת,
וחשבתי איך אני אוכל את זה?
ושאלו אותי, ואני מתוך
נימוס אמרתי שזה טעים,
אז הביאו לי עוד מנה.
זהו, אז עכשיו ככה,

נישאתי ודיברתי ערבית
קצת "מצ'וקלבת" כזאת.
ובעלי החליט שאני צריכה ללמוד
לבשל כמו אוכל של עיראקים
ולא כזה דבר, ושאני אדבר גם ערבית.
וערבית למעשה,
סליחה,
אני רציתי לדבר, ללמוד לדבר
כשדודתי הגיעה לישראל,
דודתי הגיעה לישראל,
לקחתי אותה לטייל,

וכל הדרך, ואני מנסה
לספר לה כנראה משהו,
ודודתי מהנהנת בראש,
ואני מספרת ומספרת,
איזה חצי שעה,
תשמעי זה בן אדם מתעייף לספר.
ועוד את מנסה לדלות
את המילים בערבית.
בסוף אני אומרת לה, הבנת?
אומרת לי לא,
אמרתי לה, אז למה עשית ככה?
אז היא עשתה לי ככה,
כאילו לא נעים לה.

וזהו, ואז החלטתי שאני
חייבת ללמוד לדבר ערבית.
והבן שלי בועז שיחק עם הבת שלה,
והם התווכחו,
ובתה, ילדה מקסימה,
אמרה לאימא שלה (מדברת בערבית)
אז בא בועז אלי, בני, ואמר לי,
אימא היא אמרה לי הדודה
נור שתקלל אותי.

אמרתי לא, זה לא הגיוני,
לא יכול להיות.
אז הסבירו לי שאימא ככה וזה,
ואז בעצם החלטתי שאני
חייבת ללמוד ערבית.
והבן שהכי יודע ערבית זה בועז.
כי אז אני למדתי ודיברנו ערבית,
ובתי הקטנה יודעת ערבית שוטפת.
היחידי שמבין ערבית
ולא מדבר טוב ערבית
זה הבן הבכור שלי, כי אז
לא ידעתי לדבר ערבית,

אבל הוא מבין כל דבר,
והוא מדבר ערבית בסגנון...
ישראלי כזה.
אז הלכתי ל...
זה היה, תשמעי, תלאות, אני לא
יודעת מה יש לנשים העיראקיות,
כאלה טובות לב,
וכאלה נדיבות,
וכשהם באים ללמד אותך משהו,
תמיד חסר להם משהו.
למשל רציתי ללמוד קובה בורגול,

אז היא לימדה אותי הכל,
אבל כנראה היא לא לימדה
אותי איך צריך להיות הבצק.
ואז בישלתי את הקובה
והיה אפשר את יודעת
לזרוק את זה כמו אבנים
על הקיר ולשבור משהו.
ולאט לאט איפה שטעמתי טוב וטעים,
שם הלכתי וראיתי איך
היא מכינה וככה למדתי.
לא חיכיתי שיגידו לי, כן,
כן יצליח, לא יצליח...

זהו, ולמדתי, והיום
"יהללך זר ולא פיך"
אבל אני בשלנית טובה היום,
אוכל טעים אני מכינה,
הכל, אין משהו שאני לא
מכינה, אפילו פאצ'ה
אני מכינה ואני מכינה
את זה לא עם ריח וזה,
מחמסה, וזה עשוי מאוד
יפה ולא סתם כזה ארוך,
אני עושה את זה כמו פרסה.
ובאמת זה אחד,
ובמיה מאוד טעימה,

וכל הקובות של העיראקים,
אם זה של אורז ובורגול.
שיר בעיראק אני...
אני יודעת שכשעלינו לארץ,
כשגרנו ב...
אבא הלל,
היה... חיפשו את אחותי בפורים,
חיפשו אותה לערביה,
שמו לה עבאיה כזאת,

ועשו לה, לא יודעת, איזה
פה משהו, נקודה או משהו,
והיא הלכה, ואחותי רזה וגבוהה ו...
היא הלכה אז אני יודעת ששרו לה,
(שרה בערבית)
זהו.
והיה עוד משהו, שהיו אומרים פתגם
שאני יודעת, כולם מכירים,

(מדברת ערבית)
את יודעת מה זה?
-לא.
מאופרת ומגונדרת יושבת בפתח הבית,
למה את מחכה, את מחכה לחתן?
זה הולך כזה בחרוזים,
אבל זה מה שאני זוכרת.
יש המון, אני יודעת
פתגמים מאוד יפים
שעם השנים למדתי לדעת

כמה שבאמת המשלים בערבית
הם נכונים ומדויקים ו...
באמת ממש...
אם אני אזכר, תראי יש את
רב הפתגמים גם בעברית.
אבל...
תראי, אם היא הייתה
נשארת כמו שהיא,
אז הייתי רוצה לעבור על יד המאפיה
הזאת שיש הלחם ה"לואף" הזה,

וזה בטח לא נשאר אותו דבר.
ומה יש, אני יודעת בקיץ,
את יודעת שהנהר היה יורד
אז יוצא ג'זירה, כמו אי כזה,
אז הולכים כל המשפחות
עם נגנים, תמיד יש מישהו שמנגן,
ונוסעים לאי הזה,
ולוקחים אוכל וזה,

והיו יושבים ושרים.
את הילדים לא כל כך
לקחו, רק המבוגרים,
אבל היה... היו ימים
שלקחו אותנו, לילות,
היה ממש יפה.
מה שהיה יפה את
יודעת בעיראק למשל,
דוד שלי כאמור גר מול הנהר,
ושם את יודעת הדגים
בעיראק זה משהו לא רגיל,
אין היום כאלה דגים. אני
לא יודעת בכל אופן לא...
אולי בעיראק עדיין יש,

זה דג של מטר וחצי משהו כזה,
והיה לנו אצל סבא
שלי חדר אוכל ענק,
שכל המשפחה, אני מספרת לך יושבת,
היו מביאים את הדג "מזגוף".
"מזגוף" זה עשוי על
כלונסאות של עצים,
בפנים יש את המנורה, והדג
פתוח, את יודעת, לרוחב,
לאורך כאילו כל רחבו,
על הכלונסאות האלה,

והוא מתבשל באש,
ושמים כנראה תבלינים,
אני כבר לא זוכרת,
אבל ישבנו את יודעת
כולנו לאכול מהדג הזה,
זה שולחן כזה ארוך,
וכולם אכלו, ועוד אני חושבת נשאר.
זה רב העיראקים
זוכרים את זה בטוח.
אז ככה, שזה דבר דווקא מאוד יפה,
שאנשים לא באו עם סחבות וזה,

אלא להיפך, הם באו אנשים
מיושבים ומשכילים ו...
מה רציתי להגיד...
בטח ובטח, יש הרבה בדור שלי בגילי
שעברו חוויות יחד איתי
כמו בבית ספר "פרדס",
למשל בתיכון שהלכנו לא"ש לילה,

בטח יזכרו ואני אשמח
מאוד אם יצרו קשר איתי,
כי אין לי אף אחד שאני...
ממה שזכרתי מילדות כבר לא נמצאים,
ואת הסרט הזה יראו
בוודאי עיראקים.
וכל החברות שלי היו
רומניות, אשכנזיות ו...
זהו.
תודה רבה אסנת.
-תודה לך.
 

אסנת ששון
גלית כהן-קרספי  
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: