מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:06:00

שמי אנג'ל הפרטי, מועלם המשפחה.
ומה היה שם המשפחה בעיראק?
עבד אל עזיז.
כי סבא שלי קראו לו ציון,
אז עשינו ציון וגמרנו,
כי היה מאוד קשה לקרוא
את השם עבד אל עזיז.
כי בעיראק זה... אין מה לעשות.
אבל בארץ היה מאוד קשה
לאשכנזים לקרוא את עבד אל עזיז.
זה היה מאוד קשה.

נולדתי בבגדד 1936,
נולדתי בבית.
בית חולים, נשים מתו ולא רצו ללכת
לבית חולים שרופא לא יראה אותן.
למה?
לא רצו שרופא יראה להן.
היו אפילו מתים ולא...
וכשמישהי נאלצה ללכת לרופא היא
הייתה נורא מסכנה, לבית חולים.
אימא שלי ילדה שמונה ילדים בבית.

הייתה באה מיילדת ומיילדת.
זה לא היה רע.
זה לא היה רע, אמנם לא היה
הכי טוב, אבל לא היה רע.
היו צריכים לטפל באימא.
סבתא, אימא של אימא לא הכרתי, אולי
בערפל פעם ראיתי אותה,
הייתה חולה, נפטרה בגיל 60.
וכמה דברים הספיקה.
לא, נפטרה בגיל 50 סליחה.

כמה דברים הספיקה ב- 50 שנה.
היא ילדה עשר לידות,
שלושה לא שרדו,
שבעה שרדו. חמש בנות
ושני בנים שרדו.
וחיתנה שלוש בנות ובן.
נשארו לה שתי בנות,
כל כך רצתה חופש מהקדוש ברוך הוא
שתחתן את הבנות, לא הצליחה.
אחרי זה הבנות התחתנו.
ילדות קטנות היו מתחתנות.
זה מה שזכור לי.

אימא של אבא, ראיתי, הייתה משותקת.
אני זוכרת אותה, הייתה משותקת.
שוכבת, כמה שנים הייתה משותקת.
הרפואה לא הייתה מי יודע מה.
אימא של אימא שלי למה
היא נפטרה ממה?
נפטרה מאולקוס.
וחשבו שזה מלריה, ונתנו לה
תרופות של מלריה ונהרגה.
מתה בגיל 50.

אימא של אבא הייתה משותקת
ושכבה עד שגמרה.
סבא אני זוכרת,
הסבא שלי, אבא של אבא,
היה אדם מאוד נחמד, אבל היה
לו קשה בחיים כי התאלמן.
אבל סבא שלי מאימא
היה הרב יצחק מקמל.
היה מרבני בבל,
הוא היה עם הבן איש חי.
תלמיד של הבן איש חי.
היו הרבה חוויות שסיפר לנו.

נגיד ביום חמישי בערב
היו באים לומדים עד חצות,
עד אחרי חצות היו לומדים.
והיו מעשנים. הכיבוד היה
סיגריות על השולחן.
פתאום קופסת הסיגריות רצה
לבד מול הבן איש חי.
אמר "תקראו לעוזר הזה",
היו לו הרבה עוזרים בבית,
"תקראו לעוזר הזה".
קראו לו, בחור צעיר וחזק, אמר לו,

"רוץ לשפת הנהר, תמצא אישה
במצוקה תביא לנו אותה".
אז הלך, הביא את האישה.
ראה אישה ממוטטת ועד ידה איש נפל.
אז אומר לה "מה עשית שם
על שפת הנהר בשעה כזאת"?
אומרת לו, "הבת שלי גרה מעבר לנהר",

אוטובוסים נוסעים רק כשיש אור יום,
לא הייתה תאורת רחוב,
הייתה צריכה לחצות את הגשר,
אז לחצות את הגשר חצתה בסירה.
ובעל הסירה ניסה להתנפל עליה.
בעל הסירה ניסה להתנפל עליה,
נלחמה איתו,
ברגע שהיא התמוטטה,
אז בעל הסירה נפל.

כנראה שבן איש חי ראה משהו
ועשה משהו, הפיל אותו.
אמר לה, "עוד פעם את חוזרת
מהבת שלך רק כשיש אוטובוס"
"ואם לא תשני אצלה, בשום
אופן אל תחצי בסירה".
היה עוד סיפור אחד,
הייתה לו עוזרת קראו לה נועם,

העוזרת הזאת קראו לה נועם,
ואמר לה "נועם תעשי תה".
הביאה ארבע כוסות,
אמר לה, "למה ארבע
כוסות, אנחנו שלושה".
אמרה לו "ראיתי ארבע",
אמר לה "כזו זכות יש לך",
"ראית את המלאך שישב איתנו"
"ואת עוזרת בית?"

בירך אותה שהבנים שלה יתעשרו.
ואז עסקו במסחר, היהודים
עסקו לרוב במסחר,
בעלה היה ספר, שהאחים שלי הסתפרו
רק אצלו, קראו לו יצחק הספר.
והילדים שלה איפה ששמו יד הצליחו,
התעשרו ועוד איך התעשרו.
זה הסיפור עם הבן איש חי,
סבא שלי ישב איתו ושמענו את זה.

00:12:00

הוא עשה ספר סבא שלי, עבד
על זה ארבעים, בלילות,
הוא עבד ביום, היה
צריך לפרנס משפחה.
אז עבד על זה ארבעים
שנה, כולו מספרים.
לוח העיבור, עד היום הנכד
הוא מפיץ את זה, מדפיס
את זה, לוח עיבור,
שהתמונה של הבן איש חי עם זה.
עבד קשה על זה.
אבל מה...
והדפיסו אותו בירושלים.

אז שם פחדנו שלא יראה
ספר מודפס בירושלים.
שרפנו את כל הספרים,
השאיר רק אחד או שניים,
הביא אותו לארץ, והילדים
שלו הפיצו את זה.
הוא זכה למות בארץ.
הוא קודם רצה...
-סבא? -סבא.
לא, הוא רצה לעלות איתנו,
אנחנו היינו לפי תור,
התור שלנו היה מאוחר.

קם בוקר אחד אמר אני
הולך, אני נוסע עם הבן.
הבן נסע בין הראשונים.
ובלי הרישום, לא נרשם ולא תור...
הלך שם לוועדה, איך שראו
אותו עם הדודה שלי
קמו לפניו, אדוני הרב, הביאו
לו כוס קפה ואחר כך מה בקשתך.
אמר להם, "אני לא נרשמתי, אבל
אני רוצה לנסוע עם הבן שלי".
בסדר, סידרו לו, נסע עם הבן שלו

וכשהגיע לארץ באו לקחו
אותו ישר לירושלים,
אבל היה במעברה בגבעת שאול,
הייתה מעברה שם אזבסטונים.
הוא שם,
ושאלו אותו, רוצים לזרז לו שיכון,
"איפה אתה רוצה?"
חשבנו באזור תל אביב.
אמרו לו בחלום, לא.
מקומך בירושלים.

אמרו לו בירושלים, אחר כך
חלה ונפטר, וקבור בסנהדריה.
אבא שלי קראו לו
אליהו בן אפרים ציון.
ואימא שלי קראו לה סלימה
בת הרב יצחק מקמל.
אבא היה זגג,
ופעם עשה טובה לילד ערבי,
והילד הזה הציל אותו
ממוות בטוח אחרי שנים.

מה היה?
בא ילד אחד מוסלמי,
היהודי זה דבר זול,
"יא יהודי",
יש לי, היה גם...
"תמסגר לי את התמונות ואין לי כסף",
"אני לא אשלם".
אמר לו "כן בני, שב"
"אני אתפנה",
ראה ילד מסכן,
"כן בני שב, אני אתפנה
ואני אתן לך, אסדר לך".
ישב איתו, דיבר איתו,
הצחיק אותו ופה ושם,
עשה לו את זה, והלך.

אחר כך הילד הזה היה בא
אליו פעמיים שלוש בשבוע,
סתם גוזר תמונות מהעיתונים,
"תמסגר לי", "תמסגר לי".
נתן לו כמה אגורות או
שלא נתן אבל לא הסתכל,
לקח את זה שם איזו קערית שבאים
קבצנים, כסף קטן, נתן את זה שם.
הילד גדל כבר הפסיק לבוא.
בבא הזמן, לפני
שאנחנו עולים לארץ,
כל רכוש היהודים מוקפא,
את לא יכולה להוציא
כסף מהבנק בלי תעודה,

ולא הייתה לנו תעודה
שלנו, לנו הייתה אזרחות.
אנחנו עם "לסה פסה",
אנחנו בוגדים.
עוזבים את המדינה,
אסור להוציא כסף מהבנק,
אסור למכור משהו,
אבא לא יכול.
אבא הלך לחפש עבודה
איפה שהייתה לו החנות.
ראה אותו אחד השכנים שלו,
מוסלמי, מכיר אותו, אדם טוב,
אמר לו, "אליהו יש
לי עבודה בשבילך",
"אבל בתנאי שתגמור אותה היום".

אמר לו "בסדר". לקח אותו
בצהריים, שעת הצהריים,
לא יודע לאן לקח אותו,
עם הזכוכיות ושילם
לו סכום, חמש דינר,
זה משכורת של פועל.
זה חודש של פועל.
לקח עוד דינר, הבית ריק,
"תעשה את הזכוכיות הכול,
תסגור את הדלת ותצא".
נתן לו כסף למפרע, הכול.
שתיים בלילה גמר.
ואימא העירה את כולנו, אבא לא חזר.

אין לנו זכות אפילו למשטרה לפנות,
כי אנחנו לא אזרחי המדינה.
והוא מחכה למונית,
אין ציפור ברחוב.
פתאום מונית דוהרת
עצר חזר, שואל אותו "כמה מה..."
"אליהו תעלה, אל תשאל שאלות,
תעלה, לא אקח ממך הרבה".
אז הוא אומר, "מאיפה
אתה מכיר אותי?"'
אומר לו, "אתה זוכר
את הילד שהיה בא",

"אתה יודע מה הרגשתי
שאמרת לי בני",
"איזו הרגשה נפלאה הייתה לי".
"בהתחלה באמת הייתי
צריך את התמונות",
"אבל אחר כך רציתי להיות איתך",
"התפללתי שלא תגמור מהר"
"כדי שאני אהיה איתך
עוד קצת ועוד קצת".
"אתה יודע מה עשית לי"
"ואני עכשיו רואה אותך בסכנה כזו".
הסכנה פה העולם התחתון.

השכונה של העולם
התחתון, כל הפושעים,
המשטרה מפחדת לבוא לשם.
כלום.
אמר לו, "המלעון כמה שילם לך?"
אמר לו, "שש דינר", "הוא ידע שהחבר שלו
יבוא יהרוג אותך ויחזיר לו את הכסף".
"אתה רואה, אני מוסלמי
ובאיזו זהירות נסעתי",
"אני לא רוצה לקחת ממך כסף",
"אבל אני יודע שאתה לא תסכים",
"אני לוקח ממך רק את מחיר הדלק".
וכך היה.
היה עושה מראות,
היו לוקחים...

00:18:00

היום הכל בתי חרושת, אבל יכל
לקחת זכוכית רגילה כמו בחלון,
והיה עושה אותה מראה.
ומי שרצה לעשות פרסומת, לכתוב
על החנות משהו שיבריק,
אז הוא עשה לו את זה.
זה היה המקצוע שלו,
והתפרנסנו בכבוד.
גרנו ליד שער רחוב ראזי,
היו סמטאות שם.
-בשכונה היהודית?

בסמטה יהודית. לא היו שכונות יהודית
ערבית, גרו יהודים וערבים בשכנות.
אבל אנחנו בסמטה
שלנו היו רק יהודים,
ואנשים לא התחלפו,
כולם היו בעלי הדירות.
ושם התארגנה התנועה הציונית
אחרי הפרהוד.
את יודעת בני כמה אבא
ואימא היו כשהם התחתנו?
אימא בת שש עשרה,
אבא בן עשרים ואחת.
וכמה ילדים הייתם?
שמונה, ארבעה בנים, ארבע בנות.

אני מספר ארבע.
בת אחרי בת. קודם שני
בנים אחר כך שתי בנות.
אני אספר לך איך אני
בחרתי את השם שלי.
אימא שלי ראתה בת שניה,
עולמה חרב, לא רצו בנות.
בנות צריך נדוניה ולא היה...
אז קראה לי בהרבה שמות,
הסתובבתי בכמה גני ילדים,

אחד קראו לי כרמלה,
אחד קראו לי חביבה,
אחד... אני לא זוכרת,
הרבה שמות קראו לי.
ואנג'ל מצא חן בעיני.
ואני נולדתי בבית,
אז עכשיו אני צריכה
ללכת לבית ספר,
לבית ספר בלי תעודה זהות אין,
אז בת דודה שלי הלכה למשרד
הפנים, לקחה פתק מהמיילדת
קיבלו רק מגיל תשע,
ואני הייתי בת שש,

ואימא שלי רצתה שאני אלך לבית ספר,
אז אימא אומרת תרשמי,
המיילדת נתנה פתק
יילדתי אותה לפני תשע
שנים, הלכה עם זה,
"איזה שם לרשום לה?"
והיא רצתה ככה...
"אמרתי בבקשה רק אנג'ל",
"תקראו לי אנג'ל", אנג'ל...
ובאה, "איזה שם?", "אנג'ל".
הרגשתי ניצחון גדול.
ואפילו לא עברתי את השם
עד היום, עשו אותו אנג'ל,
שיהיה אנג'ל, שמי אנג'ל.
למדתי בבית ספר יהודי לבנות.

בית ספר יהודי.
-בגיל שש?
כן, הלכתי לכיתה א' ולמדתי.
איזה בית ספר?
לורה כדורי.
קראו לו גם נועם.
בנות יהודיות רק.
והאחים שלך איפה למדו?
בתי ספר של בנים יהודים,
מנשה סלאח קראו לזה, ביום,
ולמדו תיכון בית ספר שמש.
שמש, קראו לזה שמש.
גם יהודי וגם בנים בלבד.

בעלי היה חבר של אחי,
ישבו על אותו ספסל חמש שנים,
אז ככה שנפגשנו בארץ
לא היה מה לחפש,
תוך חודשיים התחתנו.
נפגשנו, התחתנו תוך חודשיים.
החיים בקהילה היהודית בבגדד,
את השבת הרגשתי שם יותר
מאשר פה במעברה שבאנו.
למה?
הערבים עבדו עם יהודים,
המוסלמים עבדו עם יהודים,

אז גם הם לא עבדו בשבת, כי יהודי
לא עבד בשבת גם הם לא עבדו בשבת.
בתי הכנסת היו מלאים.
הייתה סמטה של בתי כנסת,
שלושה בתי כנסת גדולים,
והיו מלאים.
השבת הייתה שבת.
והמוסלמים העדיפו להעסיק יהודי,
פקיד יהודי ידעו שיהודי לא יגנוב.
אבל מישהו ראה את
הפקיד שלו מעשן בשבת,

למחרת פיטר אותו.
"למה את מפטר אותי?"
אומר לו, "בגדת בדת
שלך, אתה תבגוד גם בי".
זרק אותו.
פעם הדוד שלי עשה טובה
לעוזר שלו מוסלמי,
ואז כנראה הייתה כנופיה שרצו
לעשות פראות, טובים לא היו,
רצו לעשות פראות.
אז אמר להם, נשבעו שלא יגלו, אמר להם
"רק איפה שאני נמצא אתם לא באים".

בסדר.
הלך לדוד שלי, דפק לו בדלת,
"אני רוצה לישון פה".
"אני יודע יש לך בנות, לא
תיתן לגבר זר לישון בבית",
"תן לי שמיכה וכרית אני
אשן על יד הדלת היום".
ישן על יד הדלת,
ובלילה שמעו את היריות
ואת הפרעות ואת הכל,
וככה הוא שמר עליו,
שלא יכנסו לבית שלו.
הממשל היה לטובת
המוסלמים זה בטוח.
זה בטוח, היה לטובת המוסלמים.

אבל אנחנו ויתרנו, ידענו לוותר,
אם לא היינו יודעים לוותר
לא היינו היום פה.
דוגמא הילד הזה שבא, למה לא אמר
לו לך מפה בלי כסף אני לא אתן לך.
ידענו לוותר לכל אחד, ידענו לכבד,
והם זכרו את זה.
הם היו...
הייתה להם יראת שמים.
החגים היו נפלאים.
החגים היו נפלאים.
הייתה לנו מרפסת ענקית,

קראנו לזה מרפסת, זה היה...
ואני מספרת את האחרון,
אבל תמיד היה ככה.
כל המשפחה, סבא שלי
היה אצלנו גר איתנו,
נתן לנו את החינוך,
אבל הדודים והדודות וכולם
היו איזה חמישים ששים
איש, אני לא יודעת כמה,
והייתה המרפסת ושולחן ארוך,
ובליל הסדר צעקנו,
"לשנה הבאה..."

00:24:00

הגדה קראנו בעברית
ותרגמנו בערבית.
"לשנה הבאה בישראל".
וצעקות כאלה אמרו לי,
"לכי תסתכלי שלא מישהו מקליט
אותנו ויאשים אותנו ציונים".
ואני הולכת ליד...
אני הולכת להסתכל מהחלון,
ראיתי צל ענקי על יד הדלת וצרחתי,
באו כולם אלי, מה קרה?
היה כלב גדול.

ופחדתי...
נגיד בפרהוד דוד שלי היה גר
היה גר בסמטה גם כן,
גר ישר ומימינו ושמאלו מוסלמים.
המוסלמי מצד ימין
התנפל על הדוד שלי,
ניסה לרצוח ולגנוב.
שם סולם, מגג לגג היה אפשר לעבור,

סולם מהגג שלו לגג שלו,
רצה לרדת להתנפל עליו,
ביקש מהשכנה השנייה,
ביקש עזרתה...
היה לה די, שלחה את
הילדים שלה צעירים,
"לכו תגנו על השכן שלנו,
מנסים לפגוע בשכן שלנו".
הבנים שלה יצאו עם סכינים,
"תיגע בשכן שלנו אתה תמות", זהו זה.
אז לא פגע.
ככה ניצל.
ואחר כך הם היו ברוגז
איתם, לא דיברו איתם,

החרימו אותם עד שעזבו את הדירה.
הפרהוד אני זוכרת...
בת כמה היית, היית בת חמש?
-משהו כזה.
הייתי מאוד קטנה,
אבל אני זוכרת,
מעשים טראגיים לא שוכחים.
אני באה, מהחלון אני רואה
פרש על סוס בבית שמולנו,
אמר לו עוד מעט נרצח,
נרצח את כולכם,
לא נשאיר אחד יהודי אחד בעיר.
זו הייתה...
הפרהוד זה היה הפיכה
צבאית, את יודעת?

היה ראש ממשלה, קראו לו
רשיד עאלי אל-כילאני,
הוא היה פרו נאצי,
נסע נפגש עם היטלר,
ורצה למסור לו את יהדות בבל,
לא רק בבל, יהדות עיראק כולה.
אני זוכרת מטוס גרמני ראיתי,
כמה מטוסים עברו,
וכשעבר מטוס כולנו התחבאנו במרתף,
היינו מתחבאים במרתף.

ערב חג השבועות היו
מתפללים עד הבוקר,
אז נכנסו למרתף עם פנס,
עשו את זה.
כי ידעו שמשהו הולך לקרות?
כן ידענו, אבל לא יכולנו לעשות כלום.
כלום.
ותמיד התחבאנו במרתף.
בא הפרש הזה ואמר
לא נשאיר אחד מכם,
אימא שלי ודודה שלי התחילו לבכות,

הדודות שלי, וסבא שלי
ישב עם התהילים,
והיה לנו שכנים, בית ענקי,
משפחת איסחייק קראו להם,
משפחה ציונית נפלאה.
אמרו להם...
אמרה לנו "בואו אלינו,"
הרבה יהודים ברחו אליהם,
איזה אלף איש היו שם,
ואת כולנו האכילו.
היו להם מחסנים של אוכל,
היו להם הרבה מרתפים.
את כולנו האכילו.

בבוקר נתנו לנו תה עם לחם,
שמו סיר ענקי,
שמו בזה תה, שמו סוכר,
היו להם מחסנים,
ושמו על זה לחם, נתנו
לנו כפות, אכלנו.
צהריים היה להם הרבה אורז,
עשו אורז עם מרק, אני לא
ידעתי מאיפה הביאו איזה מרק,
היו להם בעלי חיים
בבית ושוחט היה,
שחטו ובישלו, שמו מרק על האורז,
נתנו כפות, כל הילדים אכלו,

אבל למבוגרים נתנו להם
כמו שצריך, כיבדו אותם.
הלכנו לשם.
קראו לאיזה שופט, לשוטר, קראו לו,
ואמרו לו "בא תגן עלינו".
מכל אחד לקחו חצי
דינר, כל המשפחה נתנו,
אני זוכרת ראיתי אותם,
חבילה כזאת של דינרים נתנו לו,
אמרו לו "תשמור עלינו".
בחור צעיר, נער כזה ועם הרובה...
אמרתי לאבא שלי,
למה לא התנפלתם עליו

ולקחתם לו את הזה,
יכולתם להרוג אותו, אתם...
כל כך הרבה דברים היו,
איזה אלף איש היו בבית הזה.
פחדו.
עלה על הגג, ירה שתי יריות וברח.
עם הכסף...
עם הכסף, עם הכל, כן.
אז זו מכה אחת.
אני זוכרת עוד את ה...
בבית שלנו...
דפקו בדלת?
לא דפקו, שברו את
הדלת, "תעזבו יאללה..."

שברו, לא היה קשה לשבור
את הדלתות, נכנסו לבתים,
הייתה כתבה של קרן נויבך,
אם ראית אותה,
אני שמעתי את הסיפור שם,
נכנס ילד,
נכנסו למשפחה, האימא אמרה להם "תיקחו
את הכל רק אל תהרגו, אל תפגעו בנו".
התחילו להוציא דברים, בא
איזה חייל אמר (מדברת ערבית),
התחיל לירות, ירה בכולם.
הסבתא הייתה במרתף,
לא ידעה מה קורה בבית.

עלתה, יצאה מהמרתף לבקש,
לקרוא לבת שלה, גם בה ירו.
והוא התחבא הילד בן חמש
וחצי מאחורי הספות,
התחבא מאחורי הספות,
והזה עמד,
השוטר עמד, החייל הזה עמד
ופתח רגליים וידיים שאף אחד לא
יוציא שום דבר מהבית, "תצאו כולכם",
והילד הזה התחבא מאחורי הספות,
ברח מתחת לידיים שלו, מתחת
לרגליים, אני לא יודעת איך,
ברח ויצא החוצה,

00:30:00

הלך לדודה שלו, אבא
שלו היה אצל דודה שלו,
מזל שהיא פתחה את הדלת,
כי לא פתחו את הדלת,
אמרה לו "כולם מתו",
והילד השתתק.
לא יכל יותר לזוז.
את זה אני שמעתי שם, אבל פה קרן
נויבך עשתה כתבה שלמה על הפרהוד.
שתי כתבות.
אצלנו בבית הגיעו לשכנים שלנו,
היו דרך הגגות באים,
ולא הצליחו לבוא.
אבא שלי והדוד שלי
חשבו שהם ילחמו,

יצאו על הגגות, השכנה אמרה להם,
"רדו רדו, שני גופות אצלנו בבית",
וכדור עבר מעל הראש של אבא שלי.
אמרנו בא נלך, הלכו
למשפחת איסחייק.
נשארנו בבית הרבה ימים,
אחר כך אמרו שהכול בסדר.
אחר כך דיכאו את המרד, איך
דיכאו את המרד, היה נס.
היחידה של המלך, שמגנה
על המלך, היא הצליחה,
הצליחה לדכא את המרד הזה.

ואז הביאו חיילים מהעיירות,
עשו עוצר, כל חייל,
"כל מי שתראו תהרגו".
אם יביאו חיילים מבגדד
אז הוא לא יהרוג את החבר שלו,
הוא לא יהרוג את הבן דוד שלו.
אז הביאו חיילים מהעיירות,
וכל מי שיצא החוצה ירו בו.
ככה עצרו את זה.

ואני, באו שתי בנות אמרו לי בואי נלך
לקנות משהו, לא יצאתי הרבה זמן מהבית,
הלכנו, הייתה חנות
פתוחה, קניתי לדר.
ובדרך חזרה, הייתה אז אזעקה,
אזעקה צריך... מי
שיהיה בחוץ ימות.
ואני התחלתי לצעוק
ולבכות, ילדה קטנה,
פתחו בית יהודי את הדלת,
הכניסו אותי אליהם,
ואני פחדתי, אמרתי טוב,
ישבתי קצת, אני רוצה לצאת,

אימא שלי השתוללה, הילדה הלכה.
אז אני רוצה לצאת.
אמרו לי "לא, אל תצאי, אל תצאי",
אבל אולי בבית מחפשים אותי,
אז גם חשבתי על זה,
יצאתי, באו ללוות אותי החוצה שם,
פתאום אני רואה את
אבא שלי מול הבית
עם סל של קניות כאילו אם
יתפסו אותו הולך לקנות מזון.
אני אומרת לו, "כפכף אחד נפל
לי, אני הולכת לקחת אותו".

והוא כעס עלי, שם אותי בתוך
הסל על הכתף ורץ הביתה.
ועד יומו האחרון,
בימים האחרונים שלו,
"איך אמרת לי להביא את הכפכף".
הוא זכר את זה כי זה כאב לו,
כל כך פחד, לא האמנתי שאבא
שלי מפחד, אבא שלי גדול.
אחרי הפרהוד הרגשת
שהתחושות משתנות ב...?
התביישו. אמרו אנחנו אחים.

מי, הערבים?
הערבים אמרו כן אנחנו
אחים, התביישו.
והיו כאלה שהחזירו את הרכוש, שהממשלה
נתנה פקודה להוציא גם רכוש,
אנשים מתו, לקחו.
ובפרהוד הבית שלנו היה
מלא אנשים שברחו,
באו אליהם לקחת את הרכוש וברחו.

משפחת איסחייק היו אנשים
שנשארו אצלם אפילו עד שנה,
אימצו את האנשים עד ש...
עד שעמדו על הרגליים כי
לא היה כבר לאן לחזור.
הבתים לא היו שלהם, והכל
הלך, לא היה להם לאן לחזור.
ברחו ונכנסו לבית שלהם ולא
היה להם... לישון על הרצפה.
אז המשפחה הזו אימצה אותם.

עזרה להם, אז היו משפחות
שנשארו הרבה זמן,
עד שעמדו על הרגליים,
עד ששחררו אותם.
התנועה הציונית
אחרי הפרהוד
שלמה הלל ובן פורת
היו בבית הזה.
היו בבית הזה אצל משפחת איסחייק,
אימצו אותם, היה להם בית ענקי.

הבית שלנו היה כניסה
ראשונה כמה חדרים,
היה לנו מרתף אחד, קומה שניה
שלושה ארבעה חדרים, אני
כבר לא זוכרת, והגג. זה הכל.
אבל אצלם הייתה קומה ראשונה,
איזה שמונה תשעה מרתפים,
והיו גם שלוש או
ארבע קומות עד הגג.
והתנועה הציונית שם,
מחסני נשק היה שהביאו נשק,

לקחו את הצעירים, אימנו
אותם, מי שרצה כמובן,
לזרוק...
רימונים?
-רימונים.
אז ככה אם יבואו בהמוניהם
אפשר לזרוק עליהם רימונים.
אימנו אותם, ואנחנו שכנים
שלהם לא שמענו כלום,
הבית היה כל כך גדול
וידעו איך להסתדר.
לא ידענו מי גר שם, האיש ממשפחת
איסחייק, זה מה שחשבנו, זהו זה.

ואימצו משפחות, אימצו
אלמנה עם ארבעה ילדים,
והבריחו כספים.
העיקר יום אחד...
הם אימצו כמה משפחות
עם התנועה שם ואנשים
באים אליהם הרבה.
הרבה באים אליהם,
אז השלטון עצם עין.
למה באים למשפחה הזו הרבה אנשים?

00:36:00

ממי תדעי את האמת? מהילדים.
שאלו אותי.
יום אחד אני מחוץ לסמטה,
שני גברים מוסלמים,
אישה דיברה כיהודייה,
כי השפה היהודית הייתה כמו היידיש.
שאלו אותי, "ילדה ילדה, למה זה משפחת
איסחייק נכנסים אליהם הרבה אנשים?"
ואני ידעתי מה קורה שם,
כבר ראיתי אותם חס וחלילה על עמודי
תליה, כי לא הייתה דרך אחרת.
והייתה אישה, אני אומרת
לה, "את לא יודעת?"
"לא, לא, מה קורה שם?"

"אישה מבינה במחלות ילדים",
זו הייתה באמת אישה כזאת,
שללכת לרופא זה היה לוקסוס,
לא כל אחד הרשה לעצמו.
"אישה מבינה במחלות ילדים",
"ובאים אליה הרבה, אני הייתי חולה,
בשבוע שעבר אימא שלי לקחה אותי אליה".
"הרבה באים אליה בטוח".
אז הבינו, הסתכלו
אחד על השני, הלכו,
אבל אחר כך באו גם נשים מוסלמיות
לבקש את עזרתה, וקיבלו עזרה.

אז ככה הצלחתי להציל אותם,
השחלתי את זה במקום זה.
לא נתתי להם מה שהם חיפשו.
היו מתלחששים,
לי היו אוזניים.
היו מתלחששים ביניהם.
איך ידעתי...
היו שכנים, היה אחד, שכן
אחד שהוא לא פתח...
היה במרתף פותח רדיו על ישראל.
לנו גם לא היה רדיו בבית.
הוא בא, כשסבא שלי
הגיע, אמר לאימא שלי

"סבא שלך הגיע בשלום לארץ,
ולקחו אותו לירושלים".
איך ידענו? קראו את זה, סבא גר, אז קראו
לזה דיר יאסין, גבעת שאול קראו לזה,
דיר יאסין, והאחים שלי, פחדנו.
ידענו איפה הוא גר הדוד
הזה, ידענו איפה זה.
הכל דרך התנועה, היו מתלחששים,
והאוזניים לפעמים שומעות...
וככה ידעתי.
לא, ידעתי.
אמרו "מה שישאלו אתכם
תגידו לא יודעת".
"איפה אתה גר?"
"אני גם לא יודע".

אבל פה לא יודע זה
לא פתר את הבעיה,
פה הייתי חייבת לבלבל
אותם והצלחתי.
כל הכבוד.
אבל אחר כך כשהמשפחה עלתה לארץ,
המשפחה הבריחה הרבה כספים,
הבריחה גם לנו כסף לישראל.
הכל הגיע פיקס.
הייתה משפחה שאימצה אותם,
אחת המשפחות,
אימצו הרבה משפחות,
אחת המשפחות שאומצו שם על ידה
אמרה להם,

הבן, היו ילדים קטנים,
הבן היה כבר גדול, בחור,
אז איתו שלחו את הכסף שלהם
ואת התכשיטים שלהם והכל.
היו עוברים לפרס.
דרך פרס, לקח את הכל ונשאר בפרס.
כי אסור היה לבוא לארץ?
בטח שלא. היה דרך פרס.
לקח את הכסף ונשאר בפרס.
כסף של כל היהודים הגיע
בשלום והכסף שלהם לא הגיע.

היו מבריחים, היה אחד
מ- "שט אל-ערב" קראו לזה, מבצרה,
מי שנסעה לבצרה ידענו
שהיא כבר בדרך לארץ.
היה איזה קילומטר, קילומטר וחצי בסירה,
רבע שעה בסירה היו יכולים להגיע לפרס.
אז ברחו דרך שם,
ומי עזר לברוח לשם?
הבן של ראש הממשלה נורי סעיד.

הבן שלו, קראו לו סבאח,
היה נשוי ליהודייה,
לימים כשרצחו אותם,
יש לו נכד היה בקיבוץ,
הוא ביקש את הירושה.
אבל מי ייתן...
זה לא נעים, פתאום שומעת הבן
שלה שאבא שלו היה מוסלמי.
אבל הבן של ראש הממשלה
נורי סעיד עזר הרבה.
לפני כן אני רוצה לספר ב- 47'

דיברו על חלוקה.
והערבים לא הסכימו,
אז יצאו להפגנות.
היה לבתי ספר, ולקחו גם
את בית הספר של אחי.
אחי יהודי.
הכריחו מוסלמים והכריחו
גם את היהודים,
אז שווים במדינה היינו,
לא, לא היה לנו זה... אזרחים.
רוצים את החצי השני.
היהודים אמרו החצי השני,
המוסלמים אמרו החצי השני,
כל אחד התכוון למשהו אחר... -כן.
אבל אחי הגדול היה איתם,

היה בבית ספר תיכון שם בשמש,
ובא מישהו קראו לו צופי,
שלהב את הנערים
המוסלמים נגד היהודים.
כמעט ועשו בהם לינץ'.
אחר כך בא, היה ראש ממשלה, אחד
השרים הטובים, קראו לו סלאח ג'באר,
אחי תמיד זוכר אותו לטובה,
בא ואמר להם, תדעו לכם,

ההפגנה הזו קדושה,
אתם קדושים,
אתם לא תעשו דבר רע למישהו.
כי אם תעשו דבר רע ליהודי,
היהודים ישמחו כדי להאשים אותנו.
אתם תהיו בסדר, ככה
הצליח להרגיע אותם,
והחזרה עברו דרך בית הספר,
אמרו כל תלמידי בית
ספר שמש יחזרו הביתה,
יחזרו ללימודים.
פחדו שלא יעשו בהם לינץ',
וכך חזרו ללימודים.

האח השני למד בבית ספר ערב,
גם באו אליהם, יאללה להפגנה.
אמרו בסדר, כולם יצאו אבל ביניהם
תכננו, כל פעם מישהו ברח.
כל פעם מישהו, היו אחריהם, וככה
הצליחו להגיע הביתה בשלום.
הנערים שם היו...
איפה היו מבלים, על שפת הנהר.
לא היו הולכים כמו היום.
על שפת הנהר.
בסדר.

00:42:00

אז ישבו על ספסל,
בא שיכור מוסלמי על ידם,
והם נבהלו פחדו לקום,
אומר להם, "אל תקומו".
"יאללה די, אל תקומו.
אתם תשמעו אותי",
"אל תגידו כלום, אל תגיבו, אני
יודע שאתם מפחדים, אל תגידו כלום"
"מדינת ישראל קמה ותקום ותתחזק",

"היהודים עשו חטא, והחטא שלהם נגמר,
העונש שלהם נגמר, הם יחזרו".
"והיום אני יודע את זה".
"ואם אני אגיד את זה בפרלמנט",
"מחר תראו אותי תלוי בכיכר".
"הרבה יודעים כמוני".
"ולא חבל על היהודים האלה, על הנערים
הצעירים האלה, שולחים אותם למות".
הם שלחו חיילים, ראיתי
את החיילים ששלחו אותם

עם מוסיקה חזקה,
ושלחו אותם לארץ.
לא חבל, מה אומרים להם?
יש בנות יפות בלונדיניות, כל
אחד ילך להביא בלונדינית איתו.
ככה אמרו לחיילים, לכו תביאו
בלונדיניות, כי האשכנזיות בלונדיניות.
כל אחד חשב שהוא הולך
להביא בלונדינית,
וחזרו עם חותמת,
שלא יחזרו עוד פעם,
אני לא זוכרת איזו חותמת.
החתימו אותם שלא יחזרו עוד פעם.
אז הוא אומר להם ככה,
"יש הרבה יודעים כאלה",

מי שיודע כל כך הרבה
לא ישתה, לא ישתכר.
אבל קודם הציג את עצמו,
שהוא שר ממשפחת שעלבי.
משפחת שעלבי הייתה משפחה
כולם שרים וחברי פרלמנט.
אמר להם, "הרבה יודעים כמוני",
"איך אני לא אשתה?"
הרשה להם לקום.
הם ידעו עלינו יותר מאשר
אנחנו ידענו על עצמנו.
אכלנו...
הלחם זה היה פיתה עיראקית,

שבאנו לארץ נתנו לנו
שתי פרוסות לחם ותפוז,
חשבנו שנותנים לנו עוגה,
הלחם...
לא, האוכל אותו אוכל, הבאנו
אותו לכאן, הקובה וכולי,
מה שחסר לי,
מוצאי חג הפסח היו מביאים
חילבה, חילבה ירוקה.
היינו אוכלים את זה, כל כך טעים.
כל אחד בא עם החילבה ואמר,
בא לשאול אותך,
"כשר או חמץ?"
אם אמרת כשר הוא אומר
לך, "לא נכון, כבר חמץ",

אם אמרת חמץ,
"לא נכון, עדיין כשר",
מרביצים, הייתה אמרה,
שמרביצים לך בירק תהיה
לך שנה טובה ושלווה.
זה משהו אחר.
יש חלק כזה, כן.
אז שבת אחת, פעם אחת,
אז זה היה בערב פורים,
החליטו, כנראה בעזרת שלמה הלל
שהתחזה לקצין אנגלי...

בעזרתו כנראה החליטו
לתת לנו אישור לצאת.
לצאת בערב פורים, החליט
הפרלמנט בתנאי אחד,
שניקח כל אחד 30 דינר,
בסוף התברר, 30 דינר,
ישראל קנתה אותנו,
כל ראש 30 דינר שילמה
לממשלה שם, רצו כסף.
כל אחד ייקח רק 30
דינר מותר לו להוציא,
ו-30 קילו בגדים.
שום כלי בית, שום דבר.

בסוף איזה פורים היה שמח,
איזה פורים היה.
ועיתון, לקנות עיתון
עלה דינר לקנות עיתון,
אבל לנו היה אחד שמביא את
העיתונים הביתה כל יום,
היינו משלמים לו והיה
מביא את העיתונים הביתה.
אז לנו היה העיתון הזה.
העיתון הזה עלה דינר מי שהיה לו,
איזה ההבדל, במקום עשר
אגורות זה היה דינר.

הרבה אנשים רצו רק לראות מה כתוב.
השמחה הייתה גדולה,
והיהודים עשו שיר,
והשיר הזה שרים אותו
עד היום בשמחות.
להגיד קצת מהשיר?
-כן.
בערבית, אני לא יכולה בעברית.
(מדברת ערבית)

מה זה אומר? היום העולם
יפה, אנחנו בשמחה,
אנשים...
הישיבה אתכם יפתה.
ועד היום, אני לא יודעת את כל השיר
אבל עד היום שרים את זה שם בשמחות.
התחלנו למכור.
למכור, אימא שלי...
ואבא שלי היה בשנת 26' בארץ,
והוא כבר לא רצה לצאת מבגדד.

ואימא שלי הביאה מתווך,
ואבא שלי צעק עליו,
"אני לא נוסע".
"אני לא נוסע, מה אתם באים,
אני לא מוכר את הבית".
למה הוא לא רצה לצאת?
כי היה בשנת 26' בארץ,
הוא ואח שלו חשבו להתיישב בארץ,
באו, פתחו חנות בחיפה של זגגות,
חודש ימים אף אחד לא בא
לשאול אותם כמה זה עולה.
מראה לקנות זה לוקסוס,
תמונה, מי חשב על זה.

אנשים בקושי חיו, בקושי אכלו.
נגיד מים היו מביאים, מוכרים מים.
ולא קנו מים לשבת,
ובשבת היו צמאים.
אף אחד לא הביא להם כוס
מים, לא הלווה להם כוס מים.
היו מאוכזבים.
עד שאחת עיראקית אמרה, "באתם
מבגדד, זה לא בגדד אחד עוזר לשני",
נתנה לו לשתות מים ונתנה לו,
לאח שלו לשתות גם כן מים.
אז הוא כבר לא רצה להישאר,
אבל האח שלו רצה כן להישאר.

00:48:00

אז אמר לו, "לא".
עוד לא היו טלפונים, לא כולם,
"אימא שלי תחשוב שקרה לך משהו".
"תחזור איתי ואחר כך
תעשה מה שאתה רוצה".
גם כן חזר איתו לבגדד,
התחתן ובא עם אשתו לישראל,
משנת 26' נשאר בארץ.
אחר כך אימא רצתה
לנסוע והוא לא רצה,
אמרנו אנחנו כולנו נוסעים,
אתה רוצה להישאר תישאר.
אבל בהתחלה הקליטה הייתה לא קלה,
כי המדינה הייתה עניה.

היו שש מאות אלף,
ובאו אליהם שני מיליון.
האוכל של שש מאות אלף היו חייבים
לחלק לשני מיליון שש מאות.
אז נתנו לנו מנות, אבל דאגו כל אחד
יקבל אלפיים שמונה קלוריות ביום.
כי לא רצו שיהיו בתת תזונה.
בסוף השתכנע והוא היה
להוט יותר מכולנו.
היה להוט יותר מכולנו,
מכרנו את הבית,

כסף הברחנו לארץ.
-הברחתם? -דרך המשפחה.
דרך המשפחה הברחנו לארץ.
כל דינר שלוש לירות,
ראינו בזה הרבה.
אחר כך מכרנו את הכל,
מכרנו ומה שהיה לנו
רהיטים, קשקושים מכרנו,
מכרנו ואכלנו את זה.
אבל שבת אחת כינס את הפרלמנט
והקפיא את הרכוש היהודי.

המוסלמים כתבו על החנות, המוסלמי
כתב על החנות שלו, מוסלמי.
היהודי לא כתב מוסלמי,
אז ידעו שזה יהודי.
החתימו את כל החנויות שאף
אחד לא יפתח את החנות.
עם הרכוש, עם הכסף, הכל.
כלום לא הוציאו.
נתנו את הכל ונתנו קבלות.
נתנו את הבתים, לא יכולים להוציא
כסף מהבנק, לא יכולים כלום,
אבל לאכול היינו צריכים.

לקח איזה שנה ואחר כך
ישבנו על מזוודות.
ישבנו על מזוודות וחיכינו
שיבואו לאסוף אותנו.
כששמעתי את שלמה הלל לא מזמן,
ואנחנו לא ידענו למה אנחנו
מחכים, מתי יצא מטוס.
המטוס היה מפוקפק,
אבל מה אנחנו היינו גאים,
ארבעה מנועים היו למטוס,
אבל היו בו הרבה תקלות.
כבר הגענו.
בעלי יצא בסוף שנת
50', אנחנו מרץ 51'.
והיית בת...?

הייתי בת חמש עשרה.
-חמש עשרה?
משהו כזה, כן.
כי התמונה שלי עם הילדים
עד גיל שש עשרה.
שש עשרה הייתי צריכה
תעודה נפרדת אז...
היית בת חמש עשרה?
-כן.
ולכן יש לי גם זיכרונות,
אני עד עכשיו אני קצת מתבלבלת לקרוא
ערבית, אבל אני קוראת ערבית.
הלכנו לשדה התעופה,
עלינו למטוס,

סיפרתי לך איך אבא ניצל
כי לא היה לנו כסף לאכול.
כן, בקיצור ישבנו בבית
הכנסת איזה שבועיים,
תבואו לנסוע,
ועד שיצא מטוס, ועד שיצא מטוס,
ואנחנו בבית הכנסת עם המזוודות.
למזלנו דודה שלי גרה בקרבת מקום,
והיה לה זמן עוד לחכות
עד שיגיע התור שלה,

אז היינו אצלה, אבל חלק ישנו שם
בבית הכנסת, לשמור על המזוודות.
שתי מזוודות בגדים.
כמה זמן טיסה...?
עשרה אנשים.
שלוש שעות טיסה.
אמרו לקפריסין בלבד, "לסה פסה".
אז...
עליתם על מטוס...
כן, שמו את הילדים אחורה ואנחנו
כל כך פחדנו, עוד ילדים אחורה,
ההורים פחדו וקיללו את אבא שלי.

אחי ואחותי באו קודם.
אז הרביצו לצעירים,
אמר לו, "אתה הולך להיות חייל"
היו מחפשים, על הגוף שלנו
עשו חיפושים מדוקדקים,
כדי שלא נבריח משהו.
אני תפסתי את אחותי התינוקת,
"תנערי את החיתול".
שלא, חלילה שלא נבריח משהו.

חיפשו אותנו, הפשיטו אותנו.
אחי ואחותי באו לפנינו, באו בערב
פורים, אנחנו באנו לפני פסח,
כמה שבועות לפנינו.
אחי אמרו לו,
"אתה הולך להיות חייל?"
אמר להם, "לא, אבא שלי חולה".
באמת אבא שלי היה
צריך ניתוח ובכה להם.
אמרו לו טוב, ראה
אצלו, אמר לו "זה נשק".
אמר לו, "הנשק שלי לפקודתך בבקשה".
העיקר לא קיבל סטירה.
לכל אחד נותנים מכות,
נותנים סטירות.

והצליח לצאת ככה.
אם הם ראו בגד יפה,
חיטטו בבגדים,
אם ראו בגד יפה,
"המעיל הזה יפה לילד שלי,
תוציא אותו תן לי אותו".
לקחו, אין, זהו זה.
ככה באנו,
ומזל רצו את הרכוש, לקחו את
הרכוש, זה מה שאבא שלי אמר,
"אנחנו והרכוש בידם".
היו הורגים אותנו ולוקחים את
הרכוש, אף אחד לא יאמר להם לא.
זה מה שקרה לאלה שנשארו,
למי היה הרכוש, לערבים.
אז למה לא לבוא לארץ?

היה להם חבל על הרכוש
העשירים, נשארו שם.
אז לא נהנו מהחופש.
אפילו במעברה באוהלים
והכל נהנינו מחופש.
הרגשתם את זה.
הגענו לארץ לשער העלייה,
ירדנו, ירדנו בלוד,
בשדה התעופה לוד,
הכי הרבה שהתרשמנו, הריח של
הלבנדר, הייתה תקופה של התפוזים.

00:54:00

איזה ריח טוב ובארץ.
שמו אותנו בקרון רכבת,
אז נתנו לנו סנדוויץ' ואימא שלי זרקה
את הסנדוויצ'ים שנתנו לנו שם,
לא ידענו שנישאר רעבים, עד הערב.
שמו אותנו בקרון רכבת,
סגרו את הקרון ונשארנו.
נשארנו, בצהריים הביאו
לנו כל אחד פרוסת ריבה,
נשארנו עד הלילה,
לקחו אותנו לעתלית,
חדר אוכל נסגר, אין אוכל.

ואחותי הייתה תינוקת, ואימא שלי
הלכה לחפש לה משהו לאכול.
הלכה, באה מישהי, "הילדה
תני לי אותה", לקחה אותה,
ואימא ואחי רצים אחריה.
"מה, את רוצה אותה? קחי אותה".
חשבה שהיא לא רוצה את
הילדה, לקחה את הילדה.
היא מחפשת אוכל.
הלכה כאילו מקבצת נדבות,
מישהי ריחמה עליה, קנתה לה כוס
מיץ תפוזים, נתנה לילדה לאכול.
הילדה היא ינקה קצת, אבל רעבים.

מישהי נתנה סוכריה לאחותי,
שמה את הסוכרייה בפה
עד שהיא נרדמה,
קינאתי בה כי אני
ישנתי מאוד רעבה.
למחרת בבוקר, לקחנו מה שלקחנו,
אכלנו מה שנתנו לנו, בעתלית.
אחר כך אחי בא משער
העלייה, נפגשנו איתם.
והלכנו ערב חג,
הגענו ערב חג,
לאן נלך? תלכו לפרדס חנה.
שלחו אותנו לפרדס חנה,
זה היה בית עולים,

לפחות שם נתנו לנו מה לאכול לפסח.
ואחרי הפסח שהיה לנו שם,
באנו לפה נתנו לנו קצת
יין, נתנו לנו מצה וכולי.
שמנו את הכל על מיטה, נתנו
לנו אוהל של צעירים.
אנחנו היינו שמונה אנשים,
כי אחי ואחותי נסעו לפנינו.
נתנו לנו אוהל של צעירים,
שיש מקום לארבע מיטות.
אז בשתי מיטות ישנו ההורים,
ואנחנו הבנות ישנו
על הרצפה בזה...

ארבע בנות ישנו על הרצפה,
והבנים ישנו בחוץ.
כי לא היה מקום, האוהל קטן.
אז ככה בפרדס חנה.
עד שפגשנו את הדוד.
היו עוד קרובים, והדוד בא,
לא הכירו אחד את השני,
זה צעק "אליהו", זה צעק "ויקטור,
ויקטור" עד שויקטור נראה, ובאנו.
באנו לארץ, הביא לנו שני
בקבוקי מיץ תפוזים.
אנחנו חשבנו שזה מיץ
ממותק, שמנו על זה מים...

לא ידענו מה זה המיץ הממותק.
היינו עושים תמצית ושמנו על זה מים.
ואז הגעתם לנתניה?
אז כן, אמר לנו תבקשו רק נתניה,
והיה קשה מאוד להשיג את נתניה.
הגענו לנתניה, המעברה הייתה
איפה שקרית צאנז היום,
שם הייתה המעברה.
אמרו שזו אדמה של דתי אחד.
אז היום זה קריית צאנז,
בית חולים לניאדו שם.

אוהלים, אוהל על החול,
אז זה בסדר. הלכנו לחפש
מרצפות לרצף את האוהל.
היה מחנה צבאי של האנגלים,
והאנגלים,
הלכנו לחפש מרצפות איכשהו
רצינו מרצפות והיה לי קשה להרים
את המרצפות הגדולות האלה,
איכשהו ריצפנו את האוהל,
הסתדרנו, לאט לאט התחלנו...
אבא עבד.

רציתי לספר לך על
ערב החג בפרדס חנה.
שמנו את זה על המיטה, את
הכל, וישבנו להתפלל על הפנס,
הפנס היה גם לתאורה
וגם להדליק נר של חג.
הפנס הזה תלינו אותו על העמוד.
על העמוד.
וככה, ואחי פרץ בבכי.
גם אבא שלי רצה לפרוץ בבכי,
אמר אם אני אפרוץ בבכי
אני הורג את המשפחה.

אז אבא שלי לא ידע
איך לנחם אותנו.
"שכחתם שאנחנו בישראל?"
אז ככה השתיק אותנו.
ולאט לאט הסתדרנו. פגשנו את הדוד,
הוא מצא לאבא שלי עבודה, שומר.
שומר 24 שעות על אבטיחים.
ואבא מסכן ראה נחש גדול וברח
הביתה, בלילה נחש, העיר אותנו.
אבל מה, אכלנו אבטיחים, הרבה
אבטיחים, הכל היה במנות,

אבל לא כל אחד זכה לאכול
כל כך הרבה אבטיחים. למה?
הוא הרשה לו לקחת
אבטיח הביתה כל יום.
אנחנו שם אכלנו אבטיחים,
וככה מצא עבודה, לאט
לאט הוא מצא עבודה,
אחר כך אנחנו יצאנו לחפש עבודה.
הלכתי לנוער העובד, לעבוד.
אבל לא תמיד הייתה עבודה,
אז הבנות במעברה אומרות
"מה הבעיה, אנחנו דופקים בדלתות,
שואלים אם רוצים עוזרת".

ואני לא ידעתי לעבוד.
אבל הלכתי לחפש עבודה,
אישה אחת לקחה אותי לעזור לה.
לנו הייתה עוזרת שעשתה את הכלים,
נתנה לי... בקושי
רחצתי שתי צלחות.
ראתה שאני לא יודעת לעבוד,
אומרת "לכי לטייל עם הילד".
והעגלות היו פתוחות, לא
היו עגלות מוגנות וכלום,
ככה העגלה זה היה ככה...
יצאתי לטייל עם הילד,
הפלתי אותו באמצע הכביש.
עוברים ושווים עזרו לי, היה בוץ,

ניקיתי לו את הבוץ עם הבגדים
שלי איכשהו, שהאימא לא תרגיש.
וכעסתי למה היא פיטרה אותי...
אבל היינו מאושרים.
כל אגורה שהרווחנו שמחנו,
היינו מאושרים.
נתנו מזון בכרטיס,
רצנו לקחת, שמחנו.
מה שנתנו לנו שמחנו,
מה שקיבלנו שמחנו.

01:00:30

ידענו, אחי אמר יתנו לי את האדמה
הזו, כל יום אבן, אני אבנה בית.
איכשהו גרנו קרוב
לחמש שנים במעברה.
אבל בחורף מה נעשה, האוהל עף.
היו מקלחות שבאים לרחוץ כלים,
היינו מצחצחים, שוטפים את הפנים
בבוקר, היה חדר מיוחד כזה,
אנחנו פרצנו לשם,
יאללה הוצאנו את השולחנות החוצה,

ניקינו את זה, ישבנו שם, שלא
יעוף לנו עוד פעם האוהל.
פרצנו לשם,
וזהו...
היינו שם כל החורף,
בקיץ היינו צריכים לחזור לאוהל,
אימא שלי לא הסכימה לחזור לאוהל.
מצאו לנו איזה...
אזבסטונים היו שם של האנגלים,
חלק, היו גרות בזה עשר
משפחות באותו אזבסטון.
היו גרות בזה איזה עשר משפחות.

שמנו שמיכה, אימא שלי הצליחה להשיג האוהל,
לשים מחיצה ככה שתהיה לנו יותר פרטיות.
וזהו, שם כל אחד ראה את
השני, שמע את השני...
עד שהצלחנו לעבור לשיכון בבני ברק,
גרנו שם.
לא, לא הלכתי לבית ספר, הלכתי לעבוד.
הגיל היפה ביותר, הלכתי לחפש עבודה.
הלכתי לבית ספר,
כן, לבית ספר ערב.

הלכתי לבית ספר ערב, בבית ספר
ביאליק בנתניה, למדתי בערב.
התיכון...
אני שם למדתי עד כיתה ו',
אני צריכה לעלות להמשיך,
אז למדתי, למדתי בבית
ספר ערב בנתניה,
ואחר כך...
כשהייתי חוזרת הביתה, למדתי
עד תשע בערב, תשע וחצי,

הייתי חוזרת ברגל, ואיך חזרתי?
נערים לא יודעים פחד,
כביש בין הפרדסים,
שביל בין הפרדסים.
הלכתי ואנשים רעים לדעתי בארץ
ישראל אין אנשים רעים.
אני לא יודעת, כולם באו...
אבל מה היה קורה היום במבט לאחור, מה היה
קורה אם היה מתפרץ עלי איזה בעל חי.
ותמיד חזרתי, קיצרתי את
הדרך, שביל בין הפרדסים.

ואבא שלי היה אומר, "מה, הבת שלי חוזרת
בלילה, בעשר בלילה לבד, זה אושר",
"זה אושר, אני מאושר".
"היא חוזרת לבד. ואף אחד
לא נוגע בה, לא פוגע בה".
זו הייתה ההרגשה של החופש,
הרגשנו את החופש, כי שם
בת לא יצאה לבחוץ לבד.
היום אני יודעת, אני מבגדד
אני לא מכירה את בגדד.
מהבית ספר לבית, מהבית לבית ספר.

אבל אבא שלי היה
לוקח אותנו לטיולים,
לשפת הנהר, היינו שטים ב...
לזה אני מתגעגעת, שטים
בסירה בשבת, שיט בנהר פרת.
היינו משחקים עם הדגים.
הכל התייבש להם היום.
אם היית מכניסה איזו מסננת
או משהו אז היית מוציאה דג.
בהתחלה הלך קשה.
הצטערנו הרבה,
למה עזבנו שפע,
עזבנו בית, עזבנו כל
לוקסוס ובאנו לכאן.

לאט לאט ברגע שאנחנו
בבית, אנחנו...
לא, גם שם הרגשנו,
הרגשנו את החופש.
החופש נתן לנו הרבה
לדעת שאנחנו ישראלים,
באנו הביתה.
אבא שלי אמר היינו יתומים, ואמרו לנו
יש לנו אימא, אנחנו באים לאימא שלנו.
הרגשנו שהארץ זו אימא שלנו.
כשבאנו בעתלית נתנו לנו
זריקות וכולנו היינו חולים,

וחיסונים וחיסונים,
איך שירדנו מהמטוס, אחרי אמבטיות באים
לארץ, צריכים להיות סטרילי וכולי.
ואיך שבאנו הכניסו אותנו לחדר
ריססו אותנו ב- די.די.טי.
נסעתם באמת דרך קפריסין או...?
דרך קפריסין. במטוסים
הראשונים ירדו בקפריסין,
קיבלו שתיה וביסקוויט.

אנחנו ישר באנו לארץ, בשלוש
בלילה יצאנו, נחתנו בשש בבוקר.
הזהות העיראקית נשללה,
שמו עלינו סימנים,
סימנים, אם יש איזה סימנים
מזהים כדי שלא נחזור לשם.
אנחנו לא מרגישים באיזה גן
עדן אנחנו נמצאים פה בארץ.
החופש אומר הרבה.
יהודי איפה שהוא
הולך מוריד את הראש,

פה אני הולכת בקומה זקופה.
אין כמו בארץ, זהו זה.
עם כל הבלגאן שיש לנו
זה היהלום שבכתר.
את הארץ...
הציעו לבן שלי שיעבוד
בארצות הברית, פחדתי.
הכנסתי בו הרבה ציונות, אמרתי לו
היה לנו כסף שם, הכל נשאר.

יהדות גרמניה היה להם הרבה יותר טוב לפני
שבא היטלר מיהדות ארצות הברית היום.
הבית שלנו פה.
היה בשליחות, היה כיף.
מה הבעיה, מציפים אותם בכסף.
ממש הציפו אותם בכסף.
בית, אוטו, משכורת אסטרונומית,
והחברה שלו היום היא
אשתו ואם ילדיו,
"למה את הולכת איתו?", אמרה לי "אני
רוצה לטייל", נתנו לה משכורת לטייל.

אז למה שלא יישארו?
למה שלא יישארו?
אז בזכותי הוא לא נשאר.
הוא בא לארץ, החיים
האמיתיים הם פה.
הוא בא לארץ בסוף אוגוסט,
31 לאוגוסט, אמר אני לא חוזר לשם.
בא לארץ, וב- 11 לספטמבר
היה עם הסיפור עם התאומים.

הייתי מתייבשת. המחבלים היו
בפורטלנד איפה שהיה הבן שלי.
אז ברוך השם כולנו בארץ.
אני לא מוכנה, נגיד אם יתנו לי ארמון
זהב באמריקה אני לא הולכת לגור.
אני אוהבת את הארץ. זה הבית שלי.
עם כל הצרות, עם כל הבלגאן.
תודה רבה רבה אנג'ל.
-כל טוב, תודה לכם גם כן.
 

אנג'ל מועלם

מראיינ/ת -
אפרת קראוס    
אורך הסרטון:
00:57:58
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

שמי אנג'ל הפרטי, מועלם המשפחה.
ומה היה שם המשפחה בעיראק?
עבד אל עזיז.
כי סבא שלי קראו לו ציון,
אז עשינו ציון וגמרנו,
כי היה מאוד קשה לקרוא
את השם עבד אל עזיז.
כי בעיראק זה... אין מה לעשות.
אבל בארץ היה מאוד קשה
לאשכנזים לקרוא את עבד אל עזיז.
זה היה מאוד קשה.

נולדתי בבגדד 1936,
נולדתי בבית.
בית חולים, נשים מתו ולא רצו ללכת
לבית חולים שרופא לא יראה אותן.
למה?
לא רצו שרופא יראה להן.
היו אפילו מתים ולא...
וכשמישהי נאלצה ללכת לרופא היא
הייתה נורא מסכנה, לבית חולים.
אימא שלי ילדה שמונה ילדים בבית.

הייתה באה מיילדת ומיילדת.
זה לא היה רע.
זה לא היה רע, אמנם לא היה
הכי טוב, אבל לא היה רע.
היו צריכים לטפל באימא.
סבתא, אימא של אימא לא הכרתי, אולי
בערפל פעם ראיתי אותה,
הייתה חולה, נפטרה בגיל 60.
וכמה דברים הספיקה.
לא, נפטרה בגיל 50 סליחה.

כמה דברים הספיקה ב- 50 שנה.
היא ילדה עשר לידות,
שלושה לא שרדו,
שבעה שרדו. חמש בנות
ושני בנים שרדו.
וחיתנה שלוש בנות ובן.
נשארו לה שתי בנות,
כל כך רצתה חופש מהקדוש ברוך הוא
שתחתן את הבנות, לא הצליחה.
אחרי זה הבנות התחתנו.
ילדות קטנות היו מתחתנות.
זה מה שזכור לי.

אימא של אבא, ראיתי, הייתה משותקת.
אני זוכרת אותה, הייתה משותקת.
שוכבת, כמה שנים הייתה משותקת.
הרפואה לא הייתה מי יודע מה.
אימא של אימא שלי למה
היא נפטרה ממה?
נפטרה מאולקוס.
וחשבו שזה מלריה, ונתנו לה
תרופות של מלריה ונהרגה.
מתה בגיל 50.

אימא של אבא הייתה משותקת
ושכבה עד שגמרה.
סבא אני זוכרת,
הסבא שלי, אבא של אבא,
היה אדם מאוד נחמד, אבל היה
לו קשה בחיים כי התאלמן.
אבל סבא שלי מאימא
היה הרב יצחק מקמל.
היה מרבני בבל,
הוא היה עם הבן איש חי.
תלמיד של הבן איש חי.
היו הרבה חוויות שסיפר לנו.

נגיד ביום חמישי בערב
היו באים לומדים עד חצות,
עד אחרי חצות היו לומדים.
והיו מעשנים. הכיבוד היה
סיגריות על השולחן.
פתאום קופסת הסיגריות רצה
לבד מול הבן איש חי.
אמר "תקראו לעוזר הזה",
היו לו הרבה עוזרים בבית,
"תקראו לעוזר הזה".
קראו לו, בחור צעיר וחזק, אמר לו,

"רוץ לשפת הנהר, תמצא אישה
במצוקה תביא לנו אותה".
אז הלך, הביא את האישה.
ראה אישה ממוטטת ועד ידה איש נפל.
אז אומר לה "מה עשית שם
על שפת הנהר בשעה כזאת"?
אומרת לו, "הבת שלי גרה מעבר לנהר",

אוטובוסים נוסעים רק כשיש אור יום,
לא הייתה תאורת רחוב,
הייתה צריכה לחצות את הגשר,
אז לחצות את הגשר חצתה בסירה.
ובעל הסירה ניסה להתנפל עליה.
בעל הסירה ניסה להתנפל עליה,
נלחמה איתו,
ברגע שהיא התמוטטה,
אז בעל הסירה נפל.

כנראה שבן איש חי ראה משהו
ועשה משהו, הפיל אותו.
אמר לה, "עוד פעם את חוזרת
מהבת שלך רק כשיש אוטובוס"
"ואם לא תשני אצלה, בשום
אופן אל תחצי בסירה".
היה עוד סיפור אחד,
הייתה לו עוזרת קראו לה נועם,

העוזרת הזאת קראו לה נועם,
ואמר לה "נועם תעשי תה".
הביאה ארבע כוסות,
אמר לה, "למה ארבע
כוסות, אנחנו שלושה".
אמרה לו "ראיתי ארבע",
אמר לה "כזו זכות יש לך",
"ראית את המלאך שישב איתנו"
"ואת עוזרת בית?"

בירך אותה שהבנים שלה יתעשרו.
ואז עסקו במסחר, היהודים
עסקו לרוב במסחר,
בעלה היה ספר, שהאחים שלי הסתפרו
רק אצלו, קראו לו יצחק הספר.
והילדים שלה איפה ששמו יד הצליחו,
התעשרו ועוד איך התעשרו.
זה הסיפור עם הבן איש חי,
סבא שלי ישב איתו ושמענו את זה.

הוא עשה ספר סבא שלי, עבד
על זה ארבעים, בלילות,
הוא עבד ביום, היה
צריך לפרנס משפחה.
אז עבד על זה ארבעים
שנה, כולו מספרים.
לוח העיבור, עד היום הנכד
הוא מפיץ את זה, מדפיס
את זה, לוח עיבור,
שהתמונה של הבן איש חי עם זה.
עבד קשה על זה.
אבל מה...
והדפיסו אותו בירושלים.

אז שם פחדנו שלא יראה
ספר מודפס בירושלים.
שרפנו את כל הספרים,
השאיר רק אחד או שניים,
הביא אותו לארץ, והילדים
שלו הפיצו את זה.
הוא זכה למות בארץ.
הוא קודם רצה...
-סבא? -סבא.
לא, הוא רצה לעלות איתנו,
אנחנו היינו לפי תור,
התור שלנו היה מאוחר.

קם בוקר אחד אמר אני
הולך, אני נוסע עם הבן.
הבן נסע בין הראשונים.
ובלי הרישום, לא נרשם ולא תור...
הלך שם לוועדה, איך שראו
אותו עם הדודה שלי
קמו לפניו, אדוני הרב, הביאו
לו כוס קפה ואחר כך מה בקשתך.
אמר להם, "אני לא נרשמתי, אבל
אני רוצה לנסוע עם הבן שלי".
בסדר, סידרו לו, נסע עם הבן שלו

וכשהגיע לארץ באו לקחו
אותו ישר לירושלים,
אבל היה במעברה בגבעת שאול,
הייתה מעברה שם אזבסטונים.
הוא שם,
ושאלו אותו, רוצים לזרז לו שיכון,
"איפה אתה רוצה?"
חשבנו באזור תל אביב.
אמרו לו בחלום, לא.
מקומך בירושלים.

אמרו לו בירושלים, אחר כך
חלה ונפטר, וקבור בסנהדריה.
אבא שלי קראו לו
אליהו בן אפרים ציון.
ואימא שלי קראו לה סלימה
בת הרב יצחק מקמל.
אבא היה זגג,
ופעם עשה טובה לילד ערבי,
והילד הזה הציל אותו
ממוות בטוח אחרי שנים.

מה היה?
בא ילד אחד מוסלמי,
היהודי זה דבר זול,
"יא יהודי",
יש לי, היה גם...
"תמסגר לי את התמונות ואין לי כסף",
"אני לא אשלם".
אמר לו "כן בני, שב"
"אני אתפנה",
ראה ילד מסכן,
"כן בני שב, אני אתפנה
ואני אתן לך, אסדר לך".
ישב איתו, דיבר איתו,
הצחיק אותו ופה ושם,
עשה לו את זה, והלך.

אחר כך הילד הזה היה בא
אליו פעמיים שלוש בשבוע,
סתם גוזר תמונות מהעיתונים,
"תמסגר לי", "תמסגר לי".
נתן לו כמה אגורות או
שלא נתן אבל לא הסתכל,
לקח את זה שם איזו קערית שבאים
קבצנים, כסף קטן, נתן את זה שם.
הילד גדל כבר הפסיק לבוא.
בבא הזמן, לפני
שאנחנו עולים לארץ,
כל רכוש היהודים מוקפא,
את לא יכולה להוציא
כסף מהבנק בלי תעודה,

ולא הייתה לנו תעודה
שלנו, לנו הייתה אזרחות.
אנחנו עם "לסה פסה",
אנחנו בוגדים.
עוזבים את המדינה,
אסור להוציא כסף מהבנק,
אסור למכור משהו,
אבא לא יכול.
אבא הלך לחפש עבודה
איפה שהייתה לו החנות.
ראה אותו אחד השכנים שלו,
מוסלמי, מכיר אותו, אדם טוב,
אמר לו, "אליהו יש
לי עבודה בשבילך",
"אבל בתנאי שתגמור אותה היום".

אמר לו "בסדר". לקח אותו
בצהריים, שעת הצהריים,
לא יודע לאן לקח אותו,
עם הזכוכיות ושילם
לו סכום, חמש דינר,
זה משכורת של פועל.
זה חודש של פועל.
לקח עוד דינר, הבית ריק,
"תעשה את הזכוכיות הכול,
תסגור את הדלת ותצא".
נתן לו כסף למפרע, הכול.
שתיים בלילה גמר.
ואימא העירה את כולנו, אבא לא חזר.

אין לנו זכות אפילו למשטרה לפנות,
כי אנחנו לא אזרחי המדינה.
והוא מחכה למונית,
אין ציפור ברחוב.
פתאום מונית דוהרת
עצר חזר, שואל אותו "כמה מה..."
"אליהו תעלה, אל תשאל שאלות,
תעלה, לא אקח ממך הרבה".
אז הוא אומר, "מאיפה
אתה מכיר אותי?"'
אומר לו, "אתה זוכר
את הילד שהיה בא",

"אתה יודע מה הרגשתי
שאמרת לי בני",
"איזו הרגשה נפלאה הייתה לי".
"בהתחלה באמת הייתי
צריך את התמונות",
"אבל אחר כך רציתי להיות איתך",
"התפללתי שלא תגמור מהר"
"כדי שאני אהיה איתך
עוד קצת ועוד קצת".
"אתה יודע מה עשית לי"
"ואני עכשיו רואה אותך בסכנה כזו".
הסכנה פה העולם התחתון.

השכונה של העולם
התחתון, כל הפושעים,
המשטרה מפחדת לבוא לשם.
כלום.
אמר לו, "המלעון כמה שילם לך?"
אמר לו, "שש דינר", "הוא ידע שהחבר שלו
יבוא יהרוג אותך ויחזיר לו את הכסף".
"אתה רואה, אני מוסלמי
ובאיזו זהירות נסעתי",
"אני לא רוצה לקחת ממך כסף",
"אבל אני יודע שאתה לא תסכים",
"אני לוקח ממך רק את מחיר הדלק".
וכך היה.
היה עושה מראות,
היו לוקחים...

היום הכל בתי חרושת, אבל יכל
לקחת זכוכית רגילה כמו בחלון,
והיה עושה אותה מראה.
ומי שרצה לעשות פרסומת, לכתוב
על החנות משהו שיבריק,
אז הוא עשה לו את זה.
זה היה המקצוע שלו,
והתפרנסנו בכבוד.
גרנו ליד שער רחוב ראזי,
היו סמטאות שם.
-בשכונה היהודית?

בסמטה יהודית. לא היו שכונות יהודית
ערבית, גרו יהודים וערבים בשכנות.
אבל אנחנו בסמטה
שלנו היו רק יהודים,
ואנשים לא התחלפו,
כולם היו בעלי הדירות.
ושם התארגנה התנועה הציונית
אחרי הפרהוד.
את יודעת בני כמה אבא
ואימא היו כשהם התחתנו?
אימא בת שש עשרה,
אבא בן עשרים ואחת.
וכמה ילדים הייתם?
שמונה, ארבעה בנים, ארבע בנות.

אני מספר ארבע.
בת אחרי בת. קודם שני
בנים אחר כך שתי בנות.
אני אספר לך איך אני
בחרתי את השם שלי.
אימא שלי ראתה בת שניה,
עולמה חרב, לא רצו בנות.
בנות צריך נדוניה ולא היה...
אז קראה לי בהרבה שמות,
הסתובבתי בכמה גני ילדים,

אחד קראו לי כרמלה,
אחד קראו לי חביבה,
אחד... אני לא זוכרת,
הרבה שמות קראו לי.
ואנג'ל מצא חן בעיני.
ואני נולדתי בבית,
אז עכשיו אני צריכה
ללכת לבית ספר,
לבית ספר בלי תעודה זהות אין,
אז בת דודה שלי הלכה למשרד
הפנים, לקחה פתק מהמיילדת
קיבלו רק מגיל תשע,
ואני הייתי בת שש,

ואימא שלי רצתה שאני אלך לבית ספר,
אז אימא אומרת תרשמי,
המיילדת נתנה פתק
יילדתי אותה לפני תשע
שנים, הלכה עם זה,
"איזה שם לרשום לה?"
והיא רצתה ככה...
"אמרתי בבקשה רק אנג'ל",
"תקראו לי אנג'ל", אנג'ל...
ובאה, "איזה שם?", "אנג'ל".
הרגשתי ניצחון גדול.
ואפילו לא עברתי את השם
עד היום, עשו אותו אנג'ל,
שיהיה אנג'ל, שמי אנג'ל.
למדתי בבית ספר יהודי לבנות.

בית ספר יהודי.
-בגיל שש?
כן, הלכתי לכיתה א' ולמדתי.
איזה בית ספר?
לורה כדורי.
קראו לו גם נועם.
בנות יהודיות רק.
והאחים שלך איפה למדו?
בתי ספר של בנים יהודים,
מנשה סלאח קראו לזה, ביום,
ולמדו תיכון בית ספר שמש.
שמש, קראו לזה שמש.
גם יהודי וגם בנים בלבד.

בעלי היה חבר של אחי,
ישבו על אותו ספסל חמש שנים,
אז ככה שנפגשנו בארץ
לא היה מה לחפש,
תוך חודשיים התחתנו.
נפגשנו, התחתנו תוך חודשיים.
החיים בקהילה היהודית בבגדד,
את השבת הרגשתי שם יותר
מאשר פה במעברה שבאנו.
למה?
הערבים עבדו עם יהודים,
המוסלמים עבדו עם יהודים,

אז גם הם לא עבדו בשבת, כי יהודי
לא עבד בשבת גם הם לא עבדו בשבת.
בתי הכנסת היו מלאים.
הייתה סמטה של בתי כנסת,
שלושה בתי כנסת גדולים,
והיו מלאים.
השבת הייתה שבת.
והמוסלמים העדיפו להעסיק יהודי,
פקיד יהודי ידעו שיהודי לא יגנוב.
אבל מישהו ראה את
הפקיד שלו מעשן בשבת,

למחרת פיטר אותו.
"למה את מפטר אותי?"
אומר לו, "בגדת בדת
שלך, אתה תבגוד גם בי".
זרק אותו.
פעם הדוד שלי עשה טובה
לעוזר שלו מוסלמי,
ואז כנראה הייתה כנופיה שרצו
לעשות פראות, טובים לא היו,
רצו לעשות פראות.
אז אמר להם, נשבעו שלא יגלו, אמר להם
"רק איפה שאני נמצא אתם לא באים".

בסדר.
הלך לדוד שלי, דפק לו בדלת,
"אני רוצה לישון פה".
"אני יודע יש לך בנות, לא
תיתן לגבר זר לישון בבית",
"תן לי שמיכה וכרית אני
אשן על יד הדלת היום".
ישן על יד הדלת,
ובלילה שמעו את היריות
ואת הפרעות ואת הכל,
וככה הוא שמר עליו,
שלא יכנסו לבית שלו.
הממשל היה לטובת
המוסלמים זה בטוח.
זה בטוח, היה לטובת המוסלמים.

אבל אנחנו ויתרנו, ידענו לוותר,
אם לא היינו יודעים לוותר
לא היינו היום פה.
דוגמא הילד הזה שבא, למה לא אמר
לו לך מפה בלי כסף אני לא אתן לך.
ידענו לוותר לכל אחד, ידענו לכבד,
והם זכרו את זה.
הם היו...
הייתה להם יראת שמים.
החגים היו נפלאים.
החגים היו נפלאים.
הייתה לנו מרפסת ענקית,

קראנו לזה מרפסת, זה היה...
ואני מספרת את האחרון,
אבל תמיד היה ככה.
כל המשפחה, סבא שלי
היה אצלנו גר איתנו,
נתן לנו את החינוך,
אבל הדודים והדודות וכולם
היו איזה חמישים ששים
איש, אני לא יודעת כמה,
והייתה המרפסת ושולחן ארוך,
ובליל הסדר צעקנו,
"לשנה הבאה..."

הגדה קראנו בעברית
ותרגמנו בערבית.
"לשנה הבאה בישראל".
וצעקות כאלה אמרו לי,
"לכי תסתכלי שלא מישהו מקליט
אותנו ויאשים אותנו ציונים".
ואני הולכת ליד...
אני הולכת להסתכל מהחלון,
ראיתי צל ענקי על יד הדלת וצרחתי,
באו כולם אלי, מה קרה?
היה כלב גדול.

ופחדתי...
נגיד בפרהוד דוד שלי היה גר
היה גר בסמטה גם כן,
גר ישר ומימינו ושמאלו מוסלמים.
המוסלמי מצד ימין
התנפל על הדוד שלי,
ניסה לרצוח ולגנוב.
שם סולם, מגג לגג היה אפשר לעבור,

סולם מהגג שלו לגג שלו,
רצה לרדת להתנפל עליו,
ביקש מהשכנה השנייה,
ביקש עזרתה...
היה לה די, שלחה את
הילדים שלה צעירים,
"לכו תגנו על השכן שלנו,
מנסים לפגוע בשכן שלנו".
הבנים שלה יצאו עם סכינים,
"תיגע בשכן שלנו אתה תמות", זהו זה.
אז לא פגע.
ככה ניצל.
ואחר כך הם היו ברוגז
איתם, לא דיברו איתם,

החרימו אותם עד שעזבו את הדירה.
הפרהוד אני זוכרת...
בת כמה היית, היית בת חמש?
-משהו כזה.
הייתי מאוד קטנה,
אבל אני זוכרת,
מעשים טראגיים לא שוכחים.
אני באה, מהחלון אני רואה
פרש על סוס בבית שמולנו,
אמר לו עוד מעט נרצח,
נרצח את כולכם,
לא נשאיר אחד יהודי אחד בעיר.
זו הייתה...
הפרהוד זה היה הפיכה
צבאית, את יודעת?

היה ראש ממשלה, קראו לו
רשיד עאלי אל-כילאני,
הוא היה פרו נאצי,
נסע נפגש עם היטלר,
ורצה למסור לו את יהדות בבל,
לא רק בבל, יהדות עיראק כולה.
אני זוכרת מטוס גרמני ראיתי,
כמה מטוסים עברו,
וכשעבר מטוס כולנו התחבאנו במרתף,
היינו מתחבאים במרתף.

ערב חג השבועות היו
מתפללים עד הבוקר,
אז נכנסו למרתף עם פנס,
עשו את זה.
כי ידעו שמשהו הולך לקרות?
כן ידענו, אבל לא יכולנו לעשות כלום.
כלום.
ותמיד התחבאנו במרתף.
בא הפרש הזה ואמר
לא נשאיר אחד מכם,
אימא שלי ודודה שלי התחילו לבכות,

הדודות שלי, וסבא שלי
ישב עם התהילים,
והיה לנו שכנים, בית ענקי,
משפחת איסחייק קראו להם,
משפחה ציונית נפלאה.
אמרו להם...
אמרה לנו "בואו אלינו,"
הרבה יהודים ברחו אליהם,
איזה אלף איש היו שם,
ואת כולנו האכילו.
היו להם מחסנים של אוכל,
היו להם הרבה מרתפים.
את כולנו האכילו.

בבוקר נתנו לנו תה עם לחם,
שמו סיר ענקי,
שמו בזה תה, שמו סוכר,
היו להם מחסנים,
ושמו על זה לחם, נתנו
לנו כפות, אכלנו.
צהריים היה להם הרבה אורז,
עשו אורז עם מרק, אני לא
ידעתי מאיפה הביאו איזה מרק,
היו להם בעלי חיים
בבית ושוחט היה,
שחטו ובישלו, שמו מרק על האורז,
נתנו כפות, כל הילדים אכלו,

אבל למבוגרים נתנו להם
כמו שצריך, כיבדו אותם.
הלכנו לשם.
קראו לאיזה שופט, לשוטר, קראו לו,
ואמרו לו "בא תגן עלינו".
מכל אחד לקחו חצי
דינר, כל המשפחה נתנו,
אני זוכרת ראיתי אותם,
חבילה כזאת של דינרים נתנו לו,
אמרו לו "תשמור עלינו".
בחור צעיר, נער כזה ועם הרובה...
אמרתי לאבא שלי,
למה לא התנפלתם עליו

ולקחתם לו את הזה,
יכולתם להרוג אותו, אתם...
כל כך הרבה דברים היו,
איזה אלף איש היו בבית הזה.
פחדו.
עלה על הגג, ירה שתי יריות וברח.
עם הכסף...
עם הכסף, עם הכל, כן.
אז זו מכה אחת.
אני זוכרת עוד את ה...
בבית שלנו...
דפקו בדלת?
לא דפקו, שברו את
הדלת, "תעזבו יאללה..."

שברו, לא היה קשה לשבור
את הדלתות, נכנסו לבתים,
הייתה כתבה של קרן נויבך,
אם ראית אותה,
אני שמעתי את הסיפור שם,
נכנס ילד,
נכנסו למשפחה, האימא אמרה להם "תיקחו
את הכל רק אל תהרגו, אל תפגעו בנו".
התחילו להוציא דברים, בא
איזה חייל אמר (מדברת ערבית),
התחיל לירות, ירה בכולם.
הסבתא הייתה במרתף,
לא ידעה מה קורה בבית.

עלתה, יצאה מהמרתף לבקש,
לקרוא לבת שלה, גם בה ירו.
והוא התחבא הילד בן חמש
וחצי מאחורי הספות,
התחבא מאחורי הספות,
והזה עמד,
השוטר עמד, החייל הזה עמד
ופתח רגליים וידיים שאף אחד לא
יוציא שום דבר מהבית, "תצאו כולכם",
והילד הזה התחבא מאחורי הספות,
ברח מתחת לידיים שלו, מתחת
לרגליים, אני לא יודעת איך,
ברח ויצא החוצה,

הלך לדודה שלו, אבא
שלו היה אצל דודה שלו,
מזל שהיא פתחה את הדלת,
כי לא פתחו את הדלת,
אמרה לו "כולם מתו",
והילד השתתק.
לא יכל יותר לזוז.
את זה אני שמעתי שם, אבל פה קרן
נויבך עשתה כתבה שלמה על הפרהוד.
שתי כתבות.
אצלנו בבית הגיעו לשכנים שלנו,
היו דרך הגגות באים,
ולא הצליחו לבוא.
אבא שלי והדוד שלי
חשבו שהם ילחמו,

יצאו על הגגות, השכנה אמרה להם,
"רדו רדו, שני גופות אצלנו בבית",
וכדור עבר מעל הראש של אבא שלי.
אמרנו בא נלך, הלכו
למשפחת איסחייק.
נשארנו בבית הרבה ימים,
אחר כך אמרו שהכול בסדר.
אחר כך דיכאו את המרד, איך
דיכאו את המרד, היה נס.
היחידה של המלך, שמגנה
על המלך, היא הצליחה,
הצליחה לדכא את המרד הזה.

ואז הביאו חיילים מהעיירות,
עשו עוצר, כל חייל,
"כל מי שתראו תהרגו".
אם יביאו חיילים מבגדד
אז הוא לא יהרוג את החבר שלו,
הוא לא יהרוג את הבן דוד שלו.
אז הביאו חיילים מהעיירות,
וכל מי שיצא החוצה ירו בו.
ככה עצרו את זה.

ואני, באו שתי בנות אמרו לי בואי נלך
לקנות משהו, לא יצאתי הרבה זמן מהבית,
הלכנו, הייתה חנות
פתוחה, קניתי לדר.
ובדרך חזרה, הייתה אז אזעקה,
אזעקה צריך... מי
שיהיה בחוץ ימות.
ואני התחלתי לצעוק
ולבכות, ילדה קטנה,
פתחו בית יהודי את הדלת,
הכניסו אותי אליהם,
ואני פחדתי, אמרתי טוב,
ישבתי קצת, אני רוצה לצאת,

אימא שלי השתוללה, הילדה הלכה.
אז אני רוצה לצאת.
אמרו לי "לא, אל תצאי, אל תצאי",
אבל אולי בבית מחפשים אותי,
אז גם חשבתי על זה,
יצאתי, באו ללוות אותי החוצה שם,
פתאום אני רואה את
אבא שלי מול הבית
עם סל של קניות כאילו אם
יתפסו אותו הולך לקנות מזון.
אני אומרת לו, "כפכף אחד נפל
לי, אני הולכת לקחת אותו".

והוא כעס עלי, שם אותי בתוך
הסל על הכתף ורץ הביתה.
ועד יומו האחרון,
בימים האחרונים שלו,
"איך אמרת לי להביא את הכפכף".
הוא זכר את זה כי זה כאב לו,
כל כך פחד, לא האמנתי שאבא
שלי מפחד, אבא שלי גדול.
אחרי הפרהוד הרגשת
שהתחושות משתנות ב...?
התביישו. אמרו אנחנו אחים.

מי, הערבים?
הערבים אמרו כן אנחנו
אחים, התביישו.
והיו כאלה שהחזירו את הרכוש, שהממשלה
נתנה פקודה להוציא גם רכוש,
אנשים מתו, לקחו.
ובפרהוד הבית שלנו היה
מלא אנשים שברחו,
באו אליהם לקחת את הרכוש וברחו.

משפחת איסחייק היו אנשים
שנשארו אצלם אפילו עד שנה,
אימצו את האנשים עד ש...
עד שעמדו על הרגליים כי
לא היה כבר לאן לחזור.
הבתים לא היו שלהם, והכל
הלך, לא היה להם לאן לחזור.
ברחו ונכנסו לבית שלהם ולא
היה להם... לישון על הרצפה.
אז המשפחה הזו אימצה אותם.

עזרה להם, אז היו משפחות
שנשארו הרבה זמן,
עד שעמדו על הרגליים,
עד ששחררו אותם.
התנועה הציונית
אחרי הפרהוד
שלמה הלל ובן פורת
היו בבית הזה.
היו בבית הזה אצל משפחת איסחייק,
אימצו אותם, היה להם בית ענקי.

הבית שלנו היה כניסה
ראשונה כמה חדרים,
היה לנו מרתף אחד, קומה שניה
שלושה ארבעה חדרים, אני
כבר לא זוכרת, והגג. זה הכל.
אבל אצלם הייתה קומה ראשונה,
איזה שמונה תשעה מרתפים,
והיו גם שלוש או
ארבע קומות עד הגג.
והתנועה הציונית שם,
מחסני נשק היה שהביאו נשק,

לקחו את הצעירים, אימנו
אותם, מי שרצה כמובן,
לזרוק...
רימונים?
-רימונים.
אז ככה אם יבואו בהמוניהם
אפשר לזרוק עליהם רימונים.
אימנו אותם, ואנחנו שכנים
שלהם לא שמענו כלום,
הבית היה כל כך גדול
וידעו איך להסתדר.
לא ידענו מי גר שם, האיש ממשפחת
איסחייק, זה מה שחשבנו, זהו זה.

ואימצו משפחות, אימצו
אלמנה עם ארבעה ילדים,
והבריחו כספים.
העיקר יום אחד...
הם אימצו כמה משפחות
עם התנועה שם ואנשים
באים אליהם הרבה.
הרבה באים אליהם,
אז השלטון עצם עין.
למה באים למשפחה הזו הרבה אנשים?

ממי תדעי את האמת? מהילדים.
שאלו אותי.
יום אחד אני מחוץ לסמטה,
שני גברים מוסלמים,
אישה דיברה כיהודייה,
כי השפה היהודית הייתה כמו היידיש.
שאלו אותי, "ילדה ילדה, למה זה משפחת
איסחייק נכנסים אליהם הרבה אנשים?"
ואני ידעתי מה קורה שם,
כבר ראיתי אותם חס וחלילה על עמודי
תליה, כי לא הייתה דרך אחרת.
והייתה אישה, אני אומרת
לה, "את לא יודעת?"
"לא, לא, מה קורה שם?"

"אישה מבינה במחלות ילדים",
זו הייתה באמת אישה כזאת,
שללכת לרופא זה היה לוקסוס,
לא כל אחד הרשה לעצמו.
"אישה מבינה במחלות ילדים",
"ובאים אליה הרבה, אני הייתי חולה,
בשבוע שעבר אימא שלי לקחה אותי אליה".
"הרבה באים אליה בטוח".
אז הבינו, הסתכלו
אחד על השני, הלכו,
אבל אחר כך באו גם נשים מוסלמיות
לבקש את עזרתה, וקיבלו עזרה.

אז ככה הצלחתי להציל אותם,
השחלתי את זה במקום זה.
לא נתתי להם מה שהם חיפשו.
היו מתלחששים,
לי היו אוזניים.
היו מתלחששים ביניהם.
איך ידעתי...
היו שכנים, היה אחד, שכן
אחד שהוא לא פתח...
היה במרתף פותח רדיו על ישראל.
לנו גם לא היה רדיו בבית.
הוא בא, כשסבא שלי
הגיע, אמר לאימא שלי

"סבא שלך הגיע בשלום לארץ,
ולקחו אותו לירושלים".
איך ידענו? קראו את זה, סבא גר, אז קראו
לזה דיר יאסין, גבעת שאול קראו לזה,
דיר יאסין, והאחים שלי, פחדנו.
ידענו איפה הוא גר הדוד
הזה, ידענו איפה זה.
הכל דרך התנועה, היו מתלחששים,
והאוזניים לפעמים שומעות...
וככה ידעתי.
לא, ידעתי.
אמרו "מה שישאלו אתכם
תגידו לא יודעת".
"איפה אתה גר?"
"אני גם לא יודע".

אבל פה לא יודע זה
לא פתר את הבעיה,
פה הייתי חייבת לבלבל
אותם והצלחתי.
כל הכבוד.
אבל אחר כך כשהמשפחה עלתה לארץ,
המשפחה הבריחה הרבה כספים,
הבריחה גם לנו כסף לישראל.
הכל הגיע פיקס.
הייתה משפחה שאימצה אותם,
אחת המשפחות,
אימצו הרבה משפחות,
אחת המשפחות שאומצו שם על ידה
אמרה להם,

הבן, היו ילדים קטנים,
הבן היה כבר גדול, בחור,
אז איתו שלחו את הכסף שלהם
ואת התכשיטים שלהם והכל.
היו עוברים לפרס.
דרך פרס, לקח את הכל ונשאר בפרס.
כי אסור היה לבוא לארץ?
בטח שלא. היה דרך פרס.
לקח את הכסף ונשאר בפרס.
כסף של כל היהודים הגיע
בשלום והכסף שלהם לא הגיע.

היו מבריחים, היה אחד
מ- "שט אל-ערב" קראו לזה, מבצרה,
מי שנסעה לבצרה ידענו
שהיא כבר בדרך לארץ.
היה איזה קילומטר, קילומטר וחצי בסירה,
רבע שעה בסירה היו יכולים להגיע לפרס.
אז ברחו דרך שם,
ומי עזר לברוח לשם?
הבן של ראש הממשלה נורי סעיד.

הבן שלו, קראו לו סבאח,
היה נשוי ליהודייה,
לימים כשרצחו אותם,
יש לו נכד היה בקיבוץ,
הוא ביקש את הירושה.
אבל מי ייתן...
זה לא נעים, פתאום שומעת הבן
שלה שאבא שלו היה מוסלמי.
אבל הבן של ראש הממשלה
נורי סעיד עזר הרבה.
לפני כן אני רוצה לספר ב- 47'

דיברו על חלוקה.
והערבים לא הסכימו,
אז יצאו להפגנות.
היה לבתי ספר, ולקחו גם
את בית הספר של אחי.
אחי יהודי.
הכריחו מוסלמים והכריחו
גם את היהודים,
אז שווים במדינה היינו,
לא, לא היה לנו זה... אזרחים.
רוצים את החצי השני.
היהודים אמרו החצי השני,
המוסלמים אמרו החצי השני,
כל אחד התכוון למשהו אחר... -כן.
אבל אחי הגדול היה איתם,

היה בבית ספר תיכון שם בשמש,
ובא מישהו קראו לו צופי,
שלהב את הנערים
המוסלמים נגד היהודים.
כמעט ועשו בהם לינץ'.
אחר כך בא, היה ראש ממשלה, אחד
השרים הטובים, קראו לו סלאח ג'באר,
אחי תמיד זוכר אותו לטובה,
בא ואמר להם, תדעו לכם,

ההפגנה הזו קדושה,
אתם קדושים,
אתם לא תעשו דבר רע למישהו.
כי אם תעשו דבר רע ליהודי,
היהודים ישמחו כדי להאשים אותנו.
אתם תהיו בסדר, ככה
הצליח להרגיע אותם,
והחזרה עברו דרך בית הספר,
אמרו כל תלמידי בית
ספר שמש יחזרו הביתה,
יחזרו ללימודים.
פחדו שלא יעשו בהם לינץ',
וכך חזרו ללימודים.

האח השני למד בבית ספר ערב,
גם באו אליהם, יאללה להפגנה.
אמרו בסדר, כולם יצאו אבל ביניהם
תכננו, כל פעם מישהו ברח.
כל פעם מישהו, היו אחריהם, וככה
הצליחו להגיע הביתה בשלום.
הנערים שם היו...
איפה היו מבלים, על שפת הנהר.
לא היו הולכים כמו היום.
על שפת הנהר.
בסדר.

אז ישבו על ספסל,
בא שיכור מוסלמי על ידם,
והם נבהלו פחדו לקום,
אומר להם, "אל תקומו".
"יאללה די, אל תקומו.
אתם תשמעו אותי",
"אל תגידו כלום, אל תגיבו, אני
יודע שאתם מפחדים, אל תגידו כלום"
"מדינת ישראל קמה ותקום ותתחזק",

"היהודים עשו חטא, והחטא שלהם נגמר,
העונש שלהם נגמר, הם יחזרו".
"והיום אני יודע את זה".
"ואם אני אגיד את זה בפרלמנט",
"מחר תראו אותי תלוי בכיכר".
"הרבה יודעים כמוני".
"ולא חבל על היהודים האלה, על הנערים
הצעירים האלה, שולחים אותם למות".
הם שלחו חיילים, ראיתי
את החיילים ששלחו אותם

עם מוסיקה חזקה,
ושלחו אותם לארץ.
לא חבל, מה אומרים להם?
יש בנות יפות בלונדיניות, כל
אחד ילך להביא בלונדינית איתו.
ככה אמרו לחיילים, לכו תביאו
בלונדיניות, כי האשכנזיות בלונדיניות.
כל אחד חשב שהוא הולך
להביא בלונדינית,
וחזרו עם חותמת,
שלא יחזרו עוד פעם,
אני לא זוכרת איזו חותמת.
החתימו אותם שלא יחזרו עוד פעם.
אז הוא אומר להם ככה,
"יש הרבה יודעים כאלה",

מי שיודע כל כך הרבה
לא ישתה, לא ישתכר.
אבל קודם הציג את עצמו,
שהוא שר ממשפחת שעלבי.
משפחת שעלבי הייתה משפחה
כולם שרים וחברי פרלמנט.
אמר להם, "הרבה יודעים כמוני",
"איך אני לא אשתה?"
הרשה להם לקום.
הם ידעו עלינו יותר מאשר
אנחנו ידענו על עצמנו.
אכלנו...
הלחם זה היה פיתה עיראקית,

שבאנו לארץ נתנו לנו
שתי פרוסות לחם ותפוז,
חשבנו שנותנים לנו עוגה,
הלחם...
לא, האוכל אותו אוכל, הבאנו
אותו לכאן, הקובה וכולי,
מה שחסר לי,
מוצאי חג הפסח היו מביאים
חילבה, חילבה ירוקה.
היינו אוכלים את זה, כל כך טעים.
כל אחד בא עם החילבה ואמר,
בא לשאול אותך,
"כשר או חמץ?"
אם אמרת כשר הוא אומר
לך, "לא נכון, כבר חמץ",

אם אמרת חמץ,
"לא נכון, עדיין כשר",
מרביצים, הייתה אמרה,
שמרביצים לך בירק תהיה
לך שנה טובה ושלווה.
זה משהו אחר.
יש חלק כזה, כן.
אז שבת אחת, פעם אחת,
אז זה היה בערב פורים,
החליטו, כנראה בעזרת שלמה הלל
שהתחזה לקצין אנגלי...

בעזרתו כנראה החליטו
לתת לנו אישור לצאת.
לצאת בערב פורים, החליט
הפרלמנט בתנאי אחד,
שניקח כל אחד 30 דינר,
בסוף התברר, 30 דינר,
ישראל קנתה אותנו,
כל ראש 30 דינר שילמה
לממשלה שם, רצו כסף.
כל אחד ייקח רק 30
דינר מותר לו להוציא,
ו-30 קילו בגדים.
שום כלי בית, שום דבר.

בסוף איזה פורים היה שמח,
איזה פורים היה.
ועיתון, לקנות עיתון
עלה דינר לקנות עיתון,
אבל לנו היה אחד שמביא את
העיתונים הביתה כל יום,
היינו משלמים לו והיה
מביא את העיתונים הביתה.
אז לנו היה העיתון הזה.
העיתון הזה עלה דינר מי שהיה לו,
איזה ההבדל, במקום עשר
אגורות זה היה דינר.

הרבה אנשים רצו רק לראות מה כתוב.
השמחה הייתה גדולה,
והיהודים עשו שיר,
והשיר הזה שרים אותו
עד היום בשמחות.
להגיד קצת מהשיר?
-כן.
בערבית, אני לא יכולה בעברית.
(מדברת ערבית)

מה זה אומר? היום העולם
יפה, אנחנו בשמחה,
אנשים...
הישיבה אתכם יפתה.
ועד היום, אני לא יודעת את כל השיר
אבל עד היום שרים את זה שם בשמחות.
התחלנו למכור.
למכור, אימא שלי...
ואבא שלי היה בשנת 26' בארץ,
והוא כבר לא רצה לצאת מבגדד.

ואימא שלי הביאה מתווך,
ואבא שלי צעק עליו,
"אני לא נוסע".
"אני לא נוסע, מה אתם באים,
אני לא מוכר את הבית".
למה הוא לא רצה לצאת?
כי היה בשנת 26' בארץ,
הוא ואח שלו חשבו להתיישב בארץ,
באו, פתחו חנות בחיפה של זגגות,
חודש ימים אף אחד לא בא
לשאול אותם כמה זה עולה.
מראה לקנות זה לוקסוס,
תמונה, מי חשב על זה.

אנשים בקושי חיו, בקושי אכלו.
נגיד מים היו מביאים, מוכרים מים.
ולא קנו מים לשבת,
ובשבת היו צמאים.
אף אחד לא הביא להם כוס
מים, לא הלווה להם כוס מים.
היו מאוכזבים.
עד שאחת עיראקית אמרה, "באתם
מבגדד, זה לא בגדד אחד עוזר לשני",
נתנה לו לשתות מים ונתנה לו,
לאח שלו לשתות גם כן מים.
אז הוא כבר לא רצה להישאר,
אבל האח שלו רצה כן להישאר.

אז אמר לו, "לא".
עוד לא היו טלפונים, לא כולם,
"אימא שלי תחשוב שקרה לך משהו".
"תחזור איתי ואחר כך
תעשה מה שאתה רוצה".
גם כן חזר איתו לבגדד,
התחתן ובא עם אשתו לישראל,
משנת 26' נשאר בארץ.
אחר כך אימא רצתה
לנסוע והוא לא רצה,
אמרנו אנחנו כולנו נוסעים,
אתה רוצה להישאר תישאר.
אבל בהתחלה הקליטה הייתה לא קלה,
כי המדינה הייתה עניה.

היו שש מאות אלף,
ובאו אליהם שני מיליון.
האוכל של שש מאות אלף היו חייבים
לחלק לשני מיליון שש מאות.
אז נתנו לנו מנות, אבל דאגו כל אחד
יקבל אלפיים שמונה קלוריות ביום.
כי לא רצו שיהיו בתת תזונה.
בסוף השתכנע והוא היה
להוט יותר מכולנו.
היה להוט יותר מכולנו,
מכרנו את הבית,

כסף הברחנו לארץ.
-הברחתם? -דרך המשפחה.
דרך המשפחה הברחנו לארץ.
כל דינר שלוש לירות,
ראינו בזה הרבה.
אחר כך מכרנו את הכל,
מכרנו ומה שהיה לנו
רהיטים, קשקושים מכרנו,
מכרנו ואכלנו את זה.
אבל שבת אחת כינס את הפרלמנט
והקפיא את הרכוש היהודי.

המוסלמים כתבו על החנות, המוסלמי
כתב על החנות שלו, מוסלמי.
היהודי לא כתב מוסלמי,
אז ידעו שזה יהודי.
החתימו את כל החנויות שאף
אחד לא יפתח את החנות.
עם הרכוש, עם הכסף, הכל.
כלום לא הוציאו.
נתנו את הכל ונתנו קבלות.
נתנו את הבתים, לא יכולים להוציא
כסף מהבנק, לא יכולים כלום,
אבל לאכול היינו צריכים.

לקח איזה שנה ואחר כך
ישבנו על מזוודות.
ישבנו על מזוודות וחיכינו
שיבואו לאסוף אותנו.
כששמעתי את שלמה הלל לא מזמן,
ואנחנו לא ידענו למה אנחנו
מחכים, מתי יצא מטוס.
המטוס היה מפוקפק,
אבל מה אנחנו היינו גאים,
ארבעה מנועים היו למטוס,
אבל היו בו הרבה תקלות.
כבר הגענו.
בעלי יצא בסוף שנת
50', אנחנו מרץ 51'.
והיית בת...?

הייתי בת חמש עשרה.
-חמש עשרה?
משהו כזה, כן.
כי התמונה שלי עם הילדים
עד גיל שש עשרה.
שש עשרה הייתי צריכה
תעודה נפרדת אז...
היית בת חמש עשרה?
-כן.
ולכן יש לי גם זיכרונות,
אני עד עכשיו אני קצת מתבלבלת לקרוא
ערבית, אבל אני קוראת ערבית.
הלכנו לשדה התעופה,
עלינו למטוס,

סיפרתי לך איך אבא ניצל
כי לא היה לנו כסף לאכול.
כן, בקיצור ישבנו בבית
הכנסת איזה שבועיים,
תבואו לנסוע,
ועד שיצא מטוס, ועד שיצא מטוס,
ואנחנו בבית הכנסת עם המזוודות.
למזלנו דודה שלי גרה בקרבת מקום,
והיה לה זמן עוד לחכות
עד שיגיע התור שלה,

אז היינו אצלה, אבל חלק ישנו שם
בבית הכנסת, לשמור על המזוודות.
שתי מזוודות בגדים.
כמה זמן טיסה...?
עשרה אנשים.
שלוש שעות טיסה.
אמרו לקפריסין בלבד, "לסה פסה".
אז...
עליתם על מטוס...
כן, שמו את הילדים אחורה ואנחנו
כל כך פחדנו, עוד ילדים אחורה,
ההורים פחדו וקיללו את אבא שלי.

אחי ואחותי באו קודם.
אז הרביצו לצעירים,
אמר לו, "אתה הולך להיות חייל"
היו מחפשים, על הגוף שלנו
עשו חיפושים מדוקדקים,
כדי שלא נבריח משהו.
אני תפסתי את אחותי התינוקת,
"תנערי את החיתול".
שלא, חלילה שלא נבריח משהו.

חיפשו אותנו, הפשיטו אותנו.
אחי ואחותי באו לפנינו, באו בערב
פורים, אנחנו באנו לפני פסח,
כמה שבועות לפנינו.
אחי אמרו לו,
"אתה הולך להיות חייל?"
אמר להם, "לא, אבא שלי חולה".
באמת אבא שלי היה
צריך ניתוח ובכה להם.
אמרו לו טוב, ראה
אצלו, אמר לו "זה נשק".
אמר לו, "הנשק שלי לפקודתך בבקשה".
העיקר לא קיבל סטירה.
לכל אחד נותנים מכות,
נותנים סטירות.

והצליח לצאת ככה.
אם הם ראו בגד יפה,
חיטטו בבגדים,
אם ראו בגד יפה,
"המעיל הזה יפה לילד שלי,
תוציא אותו תן לי אותו".
לקחו, אין, זהו זה.
ככה באנו,
ומזל רצו את הרכוש, לקחו את
הרכוש, זה מה שאבא שלי אמר,
"אנחנו והרכוש בידם".
היו הורגים אותנו ולוקחים את
הרכוש, אף אחד לא יאמר להם לא.
זה מה שקרה לאלה שנשארו,
למי היה הרכוש, לערבים.
אז למה לא לבוא לארץ?

היה להם חבל על הרכוש
העשירים, נשארו שם.
אז לא נהנו מהחופש.
אפילו במעברה באוהלים
והכל נהנינו מחופש.
הרגשתם את זה.
הגענו לארץ לשער העלייה,
ירדנו, ירדנו בלוד,
בשדה התעופה לוד,
הכי הרבה שהתרשמנו, הריח של
הלבנדר, הייתה תקופה של התפוזים.

איזה ריח טוב ובארץ.
שמו אותנו בקרון רכבת,
אז נתנו לנו סנדוויץ' ואימא שלי זרקה
את הסנדוויצ'ים שנתנו לנו שם,
לא ידענו שנישאר רעבים, עד הערב.
שמו אותנו בקרון רכבת,
סגרו את הקרון ונשארנו.
נשארנו, בצהריים הביאו
לנו כל אחד פרוסת ריבה,
נשארנו עד הלילה,
לקחו אותנו לעתלית,
חדר אוכל נסגר, אין אוכל.

ואחותי הייתה תינוקת, ואימא שלי
הלכה לחפש לה משהו לאכול.
הלכה, באה מישהי, "הילדה
תני לי אותה", לקחה אותה,
ואימא ואחי רצים אחריה.
"מה, את רוצה אותה? קחי אותה".
חשבה שהיא לא רוצה את
הילדה, לקחה את הילדה.
היא מחפשת אוכל.
הלכה כאילו מקבצת נדבות,
מישהי ריחמה עליה, קנתה לה כוס
מיץ תפוזים, נתנה לילדה לאכול.
הילדה היא ינקה קצת, אבל רעבים.

מישהי נתנה סוכריה לאחותי,
שמה את הסוכרייה בפה
עד שהיא נרדמה,
קינאתי בה כי אני
ישנתי מאוד רעבה.
למחרת בבוקר, לקחנו מה שלקחנו,
אכלנו מה שנתנו לנו, בעתלית.
אחר כך אחי בא משער
העלייה, נפגשנו איתם.
והלכנו ערב חג,
הגענו ערב חג,
לאן נלך? תלכו לפרדס חנה.
שלחו אותנו לפרדס חנה,
זה היה בית עולים,

לפחות שם נתנו לנו מה לאכול לפסח.
ואחרי הפסח שהיה לנו שם,
באנו לפה נתנו לנו קצת
יין, נתנו לנו מצה וכולי.
שמנו את הכל על מיטה, נתנו
לנו אוהל של צעירים.
אנחנו היינו שמונה אנשים,
כי אחי ואחותי נסעו לפנינו.
נתנו לנו אוהל של צעירים,
שיש מקום לארבע מיטות.
אז בשתי מיטות ישנו ההורים,
ואנחנו הבנות ישנו
על הרצפה בזה...

ארבע בנות ישנו על הרצפה,
והבנים ישנו בחוץ.
כי לא היה מקום, האוהל קטן.
אז ככה בפרדס חנה.
עד שפגשנו את הדוד.
היו עוד קרובים, והדוד בא,
לא הכירו אחד את השני,
זה צעק "אליהו", זה צעק "ויקטור,
ויקטור" עד שויקטור נראה, ובאנו.
באנו לארץ, הביא לנו שני
בקבוקי מיץ תפוזים.
אנחנו חשבנו שזה מיץ
ממותק, שמנו על זה מים...

לא ידענו מה זה המיץ הממותק.
היינו עושים תמצית ושמנו על זה מים.
ואז הגעתם לנתניה?
אז כן, אמר לנו תבקשו רק נתניה,
והיה קשה מאוד להשיג את נתניה.
הגענו לנתניה, המעברה הייתה
איפה שקרית צאנז היום,
שם הייתה המעברה.
אמרו שזו אדמה של דתי אחד.
אז היום זה קריית צאנז,
בית חולים לניאדו שם.

אוהלים, אוהל על החול,
אז זה בסדר. הלכנו לחפש
מרצפות לרצף את האוהל.
היה מחנה צבאי של האנגלים,
והאנגלים,
הלכנו לחפש מרצפות איכשהו
רצינו מרצפות והיה לי קשה להרים
את המרצפות הגדולות האלה,
איכשהו ריצפנו את האוהל,
הסתדרנו, לאט לאט התחלנו...
אבא עבד.

רציתי לספר לך על
ערב החג בפרדס חנה.
שמנו את זה על המיטה, את
הכל, וישבנו להתפלל על הפנס,
הפנס היה גם לתאורה
וגם להדליק נר של חג.
הפנס הזה תלינו אותו על העמוד.
על העמוד.
וככה, ואחי פרץ בבכי.
גם אבא שלי רצה לפרוץ בבכי,
אמר אם אני אפרוץ בבכי
אני הורג את המשפחה.

אז אבא שלי לא ידע
איך לנחם אותנו.
"שכחתם שאנחנו בישראל?"
אז ככה השתיק אותנו.
ולאט לאט הסתדרנו. פגשנו את הדוד,
הוא מצא לאבא שלי עבודה, שומר.
שומר 24 שעות על אבטיחים.
ואבא מסכן ראה נחש גדול וברח
הביתה, בלילה נחש, העיר אותנו.
אבל מה, אכלנו אבטיחים, הרבה
אבטיחים, הכל היה במנות,

אבל לא כל אחד זכה לאכול
כל כך הרבה אבטיחים. למה?
הוא הרשה לו לקחת
אבטיח הביתה כל יום.
אנחנו שם אכלנו אבטיחים,
וככה מצא עבודה, לאט
לאט הוא מצא עבודה,
אחר כך אנחנו יצאנו לחפש עבודה.
הלכתי לנוער העובד, לעבוד.
אבל לא תמיד הייתה עבודה,
אז הבנות במעברה אומרות
"מה הבעיה, אנחנו דופקים בדלתות,
שואלים אם רוצים עוזרת".

ואני לא ידעתי לעבוד.
אבל הלכתי לחפש עבודה,
אישה אחת לקחה אותי לעזור לה.
לנו הייתה עוזרת שעשתה את הכלים,
נתנה לי... בקושי
רחצתי שתי צלחות.
ראתה שאני לא יודעת לעבוד,
אומרת "לכי לטייל עם הילד".
והעגלות היו פתוחות, לא
היו עגלות מוגנות וכלום,
ככה העגלה זה היה ככה...
יצאתי לטייל עם הילד,
הפלתי אותו באמצע הכביש.
עוברים ושווים עזרו לי, היה בוץ,

ניקיתי לו את הבוץ עם הבגדים
שלי איכשהו, שהאימא לא תרגיש.
וכעסתי למה היא פיטרה אותי...
אבל היינו מאושרים.
כל אגורה שהרווחנו שמחנו,
היינו מאושרים.
נתנו מזון בכרטיס,
רצנו לקחת, שמחנו.
מה שנתנו לנו שמחנו,
מה שקיבלנו שמחנו.

ידענו, אחי אמר יתנו לי את האדמה
הזו, כל יום אבן, אני אבנה בית.
איכשהו גרנו קרוב
לחמש שנים במעברה.
אבל בחורף מה נעשה, האוהל עף.
היו מקלחות שבאים לרחוץ כלים,
היינו מצחצחים, שוטפים את הפנים
בבוקר, היה חדר מיוחד כזה,
אנחנו פרצנו לשם,
יאללה הוצאנו את השולחנות החוצה,

ניקינו את זה, ישבנו שם, שלא
יעוף לנו עוד פעם האוהל.
פרצנו לשם,
וזהו...
היינו שם כל החורף,
בקיץ היינו צריכים לחזור לאוהל,
אימא שלי לא הסכימה לחזור לאוהל.
מצאו לנו איזה...
אזבסטונים היו שם של האנגלים,
חלק, היו גרות בזה עשר
משפחות באותו אזבסטון.
היו גרות בזה איזה עשר משפחות.

שמנו שמיכה, אימא שלי הצליחה להשיג האוהל,
לשים מחיצה ככה שתהיה לנו יותר פרטיות.
וזהו, שם כל אחד ראה את
השני, שמע את השני...
עד שהצלחנו לעבור לשיכון בבני ברק,
גרנו שם.
לא, לא הלכתי לבית ספר, הלכתי לעבוד.
הגיל היפה ביותר, הלכתי לחפש עבודה.
הלכתי לבית ספר,
כן, לבית ספר ערב.

הלכתי לבית ספר ערב, בבית ספר
ביאליק בנתניה, למדתי בערב.
התיכון...
אני שם למדתי עד כיתה ו',
אני צריכה לעלות להמשיך,
אז למדתי, למדתי בבית
ספר ערב בנתניה,
ואחר כך...
כשהייתי חוזרת הביתה, למדתי
עד תשע בערב, תשע וחצי,

הייתי חוזרת ברגל, ואיך חזרתי?
נערים לא יודעים פחד,
כביש בין הפרדסים,
שביל בין הפרדסים.
הלכתי ואנשים רעים לדעתי בארץ
ישראל אין אנשים רעים.
אני לא יודעת, כולם באו...
אבל מה היה קורה היום במבט לאחור, מה היה
קורה אם היה מתפרץ עלי איזה בעל חי.
ותמיד חזרתי, קיצרתי את
הדרך, שביל בין הפרדסים.

ואבא שלי היה אומר, "מה, הבת שלי חוזרת
בלילה, בעשר בלילה לבד, זה אושר",
"זה אושר, אני מאושר".
"היא חוזרת לבד. ואף אחד
לא נוגע בה, לא פוגע בה".
זו הייתה ההרגשה של החופש,
הרגשנו את החופש, כי שם
בת לא יצאה לבחוץ לבד.
היום אני יודעת, אני מבגדד
אני לא מכירה את בגדד.
מהבית ספר לבית, מהבית לבית ספר.

אבל אבא שלי היה
לוקח אותנו לטיולים,
לשפת הנהר, היינו שטים ב...
לזה אני מתגעגעת, שטים
בסירה בשבת, שיט בנהר פרת.
היינו משחקים עם הדגים.
הכל התייבש להם היום.
אם היית מכניסה איזו מסננת
או משהו אז היית מוציאה דג.
בהתחלה הלך קשה.
הצטערנו הרבה,
למה עזבנו שפע,
עזבנו בית, עזבנו כל
לוקסוס ובאנו לכאן.

לאט לאט ברגע שאנחנו
בבית, אנחנו...
לא, גם שם הרגשנו,
הרגשנו את החופש.
החופש נתן לנו הרבה
לדעת שאנחנו ישראלים,
באנו הביתה.
אבא שלי אמר היינו יתומים, ואמרו לנו
יש לנו אימא, אנחנו באים לאימא שלנו.
הרגשנו שהארץ זו אימא שלנו.
כשבאנו בעתלית נתנו לנו
זריקות וכולנו היינו חולים,

וחיסונים וחיסונים,
איך שירדנו מהמטוס, אחרי אמבטיות באים
לארץ, צריכים להיות סטרילי וכולי.
ואיך שבאנו הכניסו אותנו לחדר
ריססו אותנו ב- די.די.טי.
נסעתם באמת דרך קפריסין או...?
דרך קפריסין. במטוסים
הראשונים ירדו בקפריסין,
קיבלו שתיה וביסקוויט.

אנחנו ישר באנו לארץ, בשלוש
בלילה יצאנו, נחתנו בשש בבוקר.
הזהות העיראקית נשללה,
שמו עלינו סימנים,
סימנים, אם יש איזה סימנים
מזהים כדי שלא נחזור לשם.
אנחנו לא מרגישים באיזה גן
עדן אנחנו נמצאים פה בארץ.
החופש אומר הרבה.
יהודי איפה שהוא
הולך מוריד את הראש,

פה אני הולכת בקומה זקופה.
אין כמו בארץ, זהו זה.
עם כל הבלגאן שיש לנו
זה היהלום שבכתר.
את הארץ...
הציעו לבן שלי שיעבוד
בארצות הברית, פחדתי.
הכנסתי בו הרבה ציונות, אמרתי לו
היה לנו כסף שם, הכל נשאר.

יהדות גרמניה היה להם הרבה יותר טוב לפני
שבא היטלר מיהדות ארצות הברית היום.
הבית שלנו פה.
היה בשליחות, היה כיף.
מה הבעיה, מציפים אותם בכסף.
ממש הציפו אותם בכסף.
בית, אוטו, משכורת אסטרונומית,
והחברה שלו היום היא
אשתו ואם ילדיו,
"למה את הולכת איתו?", אמרה לי "אני
רוצה לטייל", נתנו לה משכורת לטייל.

אז למה שלא יישארו?
למה שלא יישארו?
אז בזכותי הוא לא נשאר.
הוא בא לארץ, החיים
האמיתיים הם פה.
הוא בא לארץ בסוף אוגוסט,
31 לאוגוסט, אמר אני לא חוזר לשם.
בא לארץ, וב- 11 לספטמבר
היה עם הסיפור עם התאומים.

הייתי מתייבשת. המחבלים היו
בפורטלנד איפה שהיה הבן שלי.
אז ברוך השם כולנו בארץ.
אני לא מוכנה, נגיד אם יתנו לי ארמון
זהב באמריקה אני לא הולכת לגור.
אני אוהבת את הארץ. זה הבית שלי.
עם כל הצרות, עם כל הבלגאן.
תודה רבה רבה אנג'ל.
-כל טוב, תודה לכם גם כן.
 

אנג'ל מועלם
אפרת קראוס    
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: